אג'תיהאד

"האם נסגרו שערי האג'תיהאד ?" על פי וואיל ב. חלאק

"אג'תיהאד" – המאמץ המרבי שעושה פוסק ההלכה כדי לשלוט בעקרונות ובכללים של התיאוריה המשפטית של ההלכה המוסלמית (אסול אל פיקה). באמצעות שליטה זו יוכל פוסק ההלכה ליישם את החוקים במטרה לגלות את משפט האל.

מושג בהלכה האסלאמית המופיע לראשונה במאה ה – 12 לספירה הנוצרית.

"סגירת שערי האג'תיהאד" - לדעת חוקרים מודרניים רבים פעילות האג'תיהאד נפסקה בערך בסוף המאה ה – 9 לספירה הנוצרית. חוקרים אלו הגדירו את המושג "סגירת שערי האג'תיהאד" – כרגע בו חשו כל חכמי ההלכה, בני כל האסכולות, כי לכל השאלות המהותיות ניתנו תשובות. כמו כן היה קונצנזוס שכבר לא יהיו אנשים מוכשרים דיים לפסוק עצמאית.

"תקליד" – חיקוי עיוור – מושג שבראשיתו ציין הפנייה לסיפורי מסורת הנביא. מכיוון שרצו להפסיק פסיקה עצמאית – "לסגור את שערי האג'תיהאד" הייתה דרישה לבצע תקליד.

"מוג'תאהיד" – אדם המוסמך לאג'תיהאד.

"מוקליד" – אדם המוסמך לתקליד.

באסכולות ההלכה היה ויכוח באשר לפירוש המושג "סגירת שערי האג'תיהאד" בערך עד המאה ה – 9. והסגירה מיוחסת למאה ה-9.

חוקרים מודרניים רבים המשתמשים במושג "סגירת..." על מנת להסביר תופעות בעולם האסלאם, להסביר את חסינות השריעה (ההלכה האסלאמית) מפני התערבות הממשל או הסבר לשקיעתם והתנוונותם של מוסדות התרבות באסלאם.

אג'תיהאד בתיאוריה המשפטית (אסול אל פיקה)

תפקיד המוג'תאהיד לגלות פסיקה, במקרה שאין לו תקדים, על פי הקוראן והסונה בהם יש רק סיבות להלכות אך לא ההלכות עצמן.

לביצוע עבודתו צריך :

א. לבדוק שאין פסקי הלכה קודמים בנושא או מקרים דומים.

ב. אם לא מצא תקדים עליו לפנות לקוראן.

ג. אם לא, לפנות לסונה.

ד. אם לא, לפנות לאיג'מעא (קונצנזוס).

לחפש תקדים שיש בו סיבה זהה למקרה שלפניו. כשהוא מצליח למצוא תקדים הוא צריך לקבוע פסק הלכה לפי עקרונות הקיאס (ההיקש).

הפסיקה אמורה להיות תחת הקטגוריה :

חובת עשה (ואג'יב)

איסור (מחד'ור)

מעשה מומלץ (מנדוב)

מותר (מובאח)

מגונה (מכרוה)

היעד העיקרי של עיסוק בתיאוריה המשפטית : הנחת יסוד למערכת עקרונות שיש בה לכידות. מעקרונות אלו אמור משפטן בעל הכשרה למצות את הפסיקה בשאלות שעוד לא נידונו בעבר.

מלאכת האג'תיהאד הוכרזה חובה דתית המוטלת על כל הפוסקים המוסמכים כאשר מובא בפניהם עניין חדש משני טעמים :

מקור שרשי ההלכה הוא התגלות משמים.

חובת האדם היא לעבוד את האל ברוח משפט השמיים.

כאשר יש חובה אשר לא מולאה מפני שמוג'תאהיד לא עשה אג'תיהאד כל הקהילה המוסלמית נחשבת כאילו לא עשתה את המעשה.

הכישורים הדרושים למוג'תאהידון – אל מועתמד פי אסול אל פיקה

על פי אל-בסרי במאה ה – 11

א. ידיעת הקוראן, הסונה של הנביא, עקרונות ההיסק (אסתדלאל) והיקש.

ב. בדיקת דרכי מסירת החדית' ובדיקת מהימנות המוסרים על מנת לאמת את אמינות האח'באר (הדיווחים על הנביא).

ההיקש – אל בסרי נתן לו דגש מיוחד.

על מנת לבצע היקש צריך :

ידע מעשי בכל הכללית הקשורים בעילה, באסל (החלק המשפטי של הטקסטים), פרע וחוכום.

ידע בעקרונות המג'אז – מטאפורות אבחון פרטים ופסילה.

הכרת השפה הערבית.

ידיעת מנהג המקום – עורף – לדעתו חיוני לחרוץ את משפט האל לפי צרכים של חיי אנוש.

הכרת מעלות האל.

בקיאות מלאה בתקדימים לפחות באסכולה שעליה הוא נמנה.

בדיני ירושה אל בסרי טוען שאין צורך בקריטריונים של ההיקש אם הוא חכם הלכה כשיר לאג'תהאד.

איש מן הפוסקים אינו רשאי לבחון מחדש שאלה שכבר הוכרעה בעבר מפני עיקרון של חסינות העדה המוסלמית מטעויות.

על פי אל שראזי – במאה ה – 11

ידיעת הקוראן והסונה בחלקים המתייחסים במישרים לשריעה (ההלכה האסלאמית).

ידיעת עקרונות השפה הערבית.

ידיעת נק' של הסכמה ומחלוקת בקרב הדורות הקודמים.

ההיקש.

על פי אל רז'אלי במאה ה – 12

הכרת חמש מאות הפסוקים הדרושים למשפט.

התמצאות בספרות חדית' רלוונטית.

ידיעת עיקר תוכנם של חיבורי הפורוע והנקודות הכפופות לעקרון האג'מעא (קונצנזוס).

הכרת שיטות להסקת ראיות משפטיות מטקסטים.

שליטה מלאה בשפה הערבית.

כללי הפסילה.

בדיקת מהימנות החדית'.

בנוסף טוען כי ייתכן ומוג'תאהיד יתמחה בנושא מסוים ואז לא יצטרך את כל העקרונות.

על פי עמאדי במאה ה – 13

לא חידש שום דבר אך הדגיש שגם מוג'תאהיד בעל כישורים פחותים רשאי לפסוק בלי שעמד בכל התנאים שהציבו קודמיו – הוא רק צריך לדעת את הכלים המיידיים הדרושים לפתרון השאלה.

פיצול באג'תיהאד (התמחות בנושא מסוים) הוכר כחוקי במשפט הסוני. אל בסרי ואל שראזי הם כמעט היחידים שלא מציינים מפורשות שמותר לפצל.

מדוע כל הפירוט הזה חשוב על פי ואיל ב. חאלאק ?

מכיוון שלפי הנ"ל לא נכונה טענת החוקרים המודרניים שהקריטריונים, להיות "מוג'תאהדון", היו גבוהים מכדי שבן אנוש יוכל למלאם. לטענתו לא הקריטריונים הם שצמצמו את האג'תיהאד או שבגללם נסגרו השערים.

מגמות נגד האג'תיהאד והוצאתן מהזרם הסוני

במשך המאות ה – 3-5 לאסלאם היו גורמים שונים אשר ניסו לדחות את האג'תיהאד שהיה הערוץ היחיד להתפתחות משפטית. מקבוצות של מלומדים בעלי נכונות מסוימת לאג'תיהאד (אהל אל ראי – אנשי דעה שהשתמשו בהיקש והיו בעלי נכונות לדו קיום) ועד לקיצוניים שדחו את הליך ההיקש מיסודו.

באסכולה הסונית דחו את המתנגדים לקיאס.

"חשוויה" – כינוי גנאי לכל מיני קבוצות קטנות אשר השתמשו בהיקש בצורה מוגבלת והשתמשו בעיקר בטקסט כלשונו.

"חשווים" – חבורה קיצונית של נאמני מסורת שהדוקטרינה המשפטית שלהם לא הייתה שלמה – התעסקו בעיקר בתיאולוגיה ונזקקו לעניינים משפטיים רק כאשר היו קשורים ישירות לתיאולוגיה.

באסכולה החנבלית (אסכולת אבן חנבל) האמינו באג'תיהאד – בצורך המתמיד בו ובקיומם של מוג'תאהדון אך מלומדים רבים לא ראו בחנבלים מומחים לענייני הלכה דתית.

רק בראשית המאה ה – 10 קיבלה על עצמה האסכולה החנבלית את הקיאס כמקור משפטי חשוב כמעט שווה בעוצמתו לקוראן ולקבלת הסונה ואג'מעא (קונצנזוס). ומאז נחשבה לאסכולה הלכתית.

לטענת ואיל ב. חלאק לא הגיוני שדווקא לאחר שגיבשו את שרשי ההלכה, החליטו המוסלמים לסגור את שערי האג'תיהאד. בחינה מדוקדקת של כתבי פוסקי הלכה לאחר המאה ה – 9 מוכיחה כי האג'תיהאד המשיך.

אג'תיהאד הלכה למעשה

עד המאה ה – 10 לערך התבססו 4 אסכולות מרכזיות כאשר כל מוג'תאהדון היה נוהג לשייך את האג'תיהאד לאחת מהאסכולות. התגבש סופית אג'מעא (קונצנזוס) בדבר תוקפן של 4 האסכולות הסוניות הקיימות. כנראה חכמי ההלכה הגיעו להסכמה שבשתיקה כי ייסוד אסכולות חדשות הוא בלתי חוקי.

ניתן לראות שמהמאה ה-10 לא ניסו להקים אסכולה חדשה.

אג'תיהאד בחוק ובממשל

במאה ה – 11 ניתן לראות בכתביהם של משפטנים את האג'תיהאד כמרכיב מחייב במציאות המשפט.

חלק מהמשפטנים טענו אף שהחליף/אימאם צריך לדעת אג'תיהאד על מנת לשלוט בעזרת עקרונות השריעה ועל מנת לא להיות תלויים ביועצים משפטיים וכך כוחם יהיה חזק יותר – יוכלו להיות הריבונים האמיתיים של הקהילה.

לדעת ואיל ב. חלאק-העובדה שעסקו בשאלה האם חליף צריך להתעסק באג'תיהאד מוכיחה שלא נסגרו שערי האג'תיהאד.

מוג'תאהדון פי אל מד'האב – מחדש הלכה בגבולות האסכולה :

אל רז'אלי – מורה של אל ג'ויני, היה מן האסכולה השאפעית והתייחסו אליו כאל מוג'דיד (מחדש) של המאה ה – 12.

אל ג'ויני – היה אג'תיהאד מוטלק – עצמאי. יצר אג'תיהאד אשר לא היה שייך לשום אסכולה. "אל ברהאן" – כתב חיבור על שרשי ההלכה האסלאמית בו סטה מתורת שרשי ההלכה של אל שפאעי.

אבן עקיל – טען שמשפטנים עכשוויים עולים על משפטנים מוקדמים בשל הידע הרב. לעג לתקליד.

שלושת המוג'תאהידים הללו מנסים למנוע התדרדרות בתקופתם כאשר מוסד החליפות מתערער – אל רזאלי מייחס למשפטנים תפקיד חשוב בתחיית המתים.

הופעת הביטוי "אינסידאד באב אל אג'תיהאד" ומשמעותו

"אינסידאד" – נסגרו-בניין 7 אינו מציין מי סגר. אג'תיהאד עשוי להיפסק כאשר מוג'תאהדון מסרבים לעסוק בו או אם הם נכחדים.

האג'תיהאד הינו "פארד כפאיה" – מעשים המוטלים על כלל העדה ולכן ייתכן שלא יבצעו אותו רק בהיעדר מוג'תאהדון.

המחלוקת בדבר הימצאותם של מוג'תאהדון

מהמאה ה-11 והלאה ניתן לראות בכתבים שעסקו בשאלה האם חייב תמיד להיות מוג'תאהדון. פרט לאסכולה החנבלית – הגורסת כי חייב להיות מוג'תאהדון אחד לפחות כל הזמן, רוב חכמי האסלאם טענו כי אין זה מחייב אך שיש מוג'תאהידים בימיהם.

רק במאה ה-12 הפכה המחלוקת למשמעותית והופיעה בחיבורי אסול אל פיקה. אבן עקיל הוא הראשון שהופיע אצלו הביטוי "אינסידאד...".

החכמים לא הצליחו להגיע לאיג'מעא-הסכמה לגבי היעדרותם של מוג'תאהדון מפני שחלקם היו כאלה.

היומרות של אל סיוטי לאג'תיהאד ולתג'דיד

עד סוף המאה ה – 14 לא גינו מוג'תאהדון העוסק באג'תיהאד אך דוקטרינת התקליד (חיקוי) זכתה ליותר ויותר תמיכה של רוב המשפטנים ו-150 שנה לאחר מכן יצרה תנועת התנגדות חזקה נגד העיסוק באג'תיהאד.

אל סאיוטי במאה ה-16 טען בחיבורו כי האג'תיהאד הוא בבחינת פארד כיפאיה (חובת כל הקהילה) ואם כל המשפטנים יהפכו למוקלדין השריעה תיהרס. "מוסתקיל" לדעתו הם האג'תיהאד הבכירים ביותר שהם מייסדי האסכולות. אל סאיוטי רצה להיות/להיחשב מוג'דיד.

לפי המסורת המוסלמית מוג'דיד (מחדש) יש כל מאה אך רק לגבי השניים הראשונים הייתה הסכמה.

אלה אשר אמרו שאין יותר מוג'תאהדון סתרו את עצמם מפני שמוג'דיד הוא מוג'תאהדון ברמה גבוהה יותר.

מרבית האסכולה החאנפית האמינה כי המוג'תאהידון לא נעלמו.

אג'תיהאד לאחר המאה ה-16

ניתן להתייחס לאל סאיוטי כאל מוג'תאהידון הסוני האחרון בשרשרת בת 900 שנה של מוג'תאהידים. לאחר מותו חלה ירידה בפוטנציאל של מוג'תאהדון ופחות אנשים דרשו לעצמם את התואר הזה.אחת הסיבות היא הדעה שרווחה בקרב משפטנים שהמוג'תאהידון הבאים לא יוכלו להיות טובים כקודמיהם.

החנפים היו משוכנעים כי אין עוד מוג'תאהדון ולכן שללו את הזכות לעסוק באג'תיהאד והתעלמו מאג'תיהאד שהתקיים בפועל.

ייתכן כי חלה ירידה מסוימת גם עקב מחלוקות שיושבו.

במאה ה-17 שוב התעוררו חילוקי דעות, נושאים חדשים ומחלוקות אשר להם נדרשו משפטנים (כסף מזומן, טבק, מוסיקה) וכך בלי להרגיש חזרו לעסוק באג'תיהאד שבא לידי ביטוי בפתוות (פסיקות הלכה). במאות ה-18-19 ישנם הרבה חיבורים בזכותו של האג'תיהאד ולרעתו של התקליד.

לסיכום

האג'תיהאד באסלאם הוכר כאמצעי שאי אפשר לפעול בלעדיו. ראיה לכך, עיסוק של 500 שנה בו עד למאה ה-16 בה חלה ירידה מסוימת. מעולם לא הייתה הסכמה ממשית על היעלמות המוג'תאהידון למרות שמס' המוג'תאהידון ירד מהמאה ה-12. במאה ה-18-19 חזר העיסוק באג'תיהאד עקב מחלוקות שהתעוררו.

הסיבות לכך שלא נסגרו שערי האג'תיהאד :

א. הטענה כי יש מוג'דיד כל מאה = מוג'תאהידון כל מאה.

ב. רצף של מוג'תאהידים עד למאה ה-16 ולאחר מכן עיסוק מחדש באיג'תיהאד על ידי מוסדות טרום מודרניים.

ג. התנגדות מתמדת של האסכולה החנבלית להיעלמות המוג'תאהידון שהחלישה את הקואליציה של האסכולה החאנפית והמאלכית.