FANDOM


המשחק הגדול שיעור מס' 1 - 18.10.2004 • המונח "המשחק הגדול" נובע מאנגלית - "The Great Game". המונח Game משמעותו גם "צייד". המונח האנגלי נטבע ע"י רודיארד קיפלינג, המשורר והסופר האנגלי שחי שנים רבות בהודו. • מסגרת הזמן - "המאה ה-19 הגדולה" - 1815 - 1918 - סוף מלחמות נפוליון ועד לסוף מלחה"ע ה-I. • המסגרת הגיאוגרפית - הודו, סין, פרס,חמשת מדינות ה"סטן" ואפגניסטן. למעשה זהו מאבק על אסיה המרכזית שבו הרוסים והבריטים ניסו להשתלט על שטחים מתוך אינטרסים שלהם. • ניתן לחלק את "המשחק הגדול" למאבק המאוחר על סין ול"שאלה המזרחית" (The Eastern Question), שבה לקחו חלק גם פרוסיה, צרפת, אוסטרו-הונגריה וכן בריטניה ורוסיה. • "השאלה המזרחית" היה למעשה מאבק בין חמשת המעצמות האירופאיות הגדולות. • "הבעיה המזרחית" נוצרה משום שמאזן הכוחות בין האימפריה העות'מאנית לאירופה ולמעשה של כלל העולם מול אירופה הופר, הודות לעוצמה האדירה שזכתה לה אירופה. • הדבר החשוב ביותר למדינות אירופה במאה ה-19 היה השקט, הביטחון והיציבות. במאה ה-18 היו מלחמות קשות וארוכות ואירופה הייתה מותשת מן ההרג וההרס וחיפשה שקט ויציבות. • כאשר הפכה האימפריה העות'מאנית מכוח אזורי לוואקום, עם התמוטטותה, נוצר חשש בין שאר המעצמות כי אחת המעצמות תשתלט על שטחי האימפריה. לשם פיקוח על מניעת השתלטויות כאלה, הוקם "הקונצרט האירופי" - גוף שפיקח על מניעת הפרות ואכף פתרון בעיות בהסדרים והסכמים. • המצב בסין - מאזן הכוח בין סין לבין אירופה השתנה וכתוצאה מכך היה עניין של מעצמות אירופה לחדור לסין ונוצר מאבק רב-צדדי שבמקרה זה התפתח במחצית השנייה של המאה ה-19 ואליו נוספו גם שתי שחקניות חיצוניות - ארה"ב ויפן, שהפכה למעצמה אזורית. ארה"ב שיחקה תפקיד ממתן במאבק על סין והיא התנגדה לחלוקת אזורים שונים למעצמות ע"מ שיינצלו אותם כלכלית. הגישה האמריקאית הייתה של "דלת פתוחה" שעל-פיה סין צריכה להיות שוק חופשי שבו החזק ינצח. • בריטניה ורוסיה שיחקו בשתי החזיתות והן עומדות בשני המקרים בחזיתות מנוגדות. לכן, "המשחק הגדול" הופך למרוץ כמו המלחמה הקרה של המאה ה-20 שבה כל צד רעה את הצד השני כתמצית הרוע. בריטניה הייתה המעצמה הימית בה"א הידיעה ואילו רוסיה הייתה מעצמה יבשתית בעלת צבא גדול בהרבה משל הבריטים. בריטניה הייתה מובילה תעשייתית והייתה הראשונה שעברה את המהפכה התעשייתית ואילו רוסיה הייתה עדיין מדינה אגרארית ורק בעשור האחרון של המאה ה-19 נזרעו הזרעים למהפכה תעשייתית העתידה להתחולל בה. בריטניה הייתה מדינה ליברלית עם משטר ייצוגי וזכות בחירה הלכה והתרחבה בעם. העיקרון הבריטי היה של ריבונות העם. לעומתה, רוסיה הייתה מדינה אוטוקרטית, שבה הצאר היה שליט כל-יכול וסמכותו נבעה לכאורה ישירות מן האל. במצב זה היו תוקפנויות הדדיות וכל צד חשש שהצד השני מנסה לגרום פרובוקציות, למרות שניתן לומר כי הרוסים, בדומה למלחמה הקרה במאה ה-20, היו הצד המתגונן יותר. • נקודת דמיון נוספת - המלחמה הקרה נותרה "קרה" והצדדים נשמרו שלא להיגרר למלחמה אמיתית ורק הפעילו שחקנים אחרים. • בנוסף, מורשת המלחמה הקרה מן המאה ה-19 ליוותה את המלחמה הקרה של המאה ה-20 בזירת הכתיבה ההיסטורית - אין היסטוריון בריטי או רוסי שלא מזדהה עם צדקת המדינה שבה הוא חי.

שיעור מס' 2 - 21.10.2004 • מקינדר ומקמאהן: מקמאהן היה אדמירל אמריקאי ויצא לגמלאות והתעסק בהיסטוריה צבאית. הוא פיתח תיאוריה של היסטוריה שלפיה מי ששולט בעולם הוא מי ששולט בימים וכך מוכיחה ההיסטוריה. הוא גם טבע את המונח "המזרח התיכון" בשנת 1901, כיוון שהוא הסתכל מכיוון הים. מקינדר היה היסטוריון צבאי שטבע את המונח ההפוך, את התפיסה ההפוכה. לטענתו, הגוש המרכזי של העולם הוא מה שנקרא "העולם הישן". מי ששולט בגוש המרכזי הזה הוא השולט בעולם. השולט בליבה של האזור, באסיה המרכזית, הוא למעשה השולט בעולם. לכן היה מאבק קשה כל-כך על אזורֵי מרכז-אסיה. • ע"פ Ingram, כל אחד מן האחרונים צודק, אך לגבי תקופות אחרות: מקמאהן צודק לגבי תקופת התגליות, במאות ה-15 עד ה-18, ימי גילויי המושבות מעבר לים, שהביאו את העושר. המצב השתנה במאה ה-18, כאר גבולות אירופה זזו מזרחה, לכיוון אסיה המזרחית. קהילות אירופה זזו מזרחה וקמו שתי מעצמת חדשות במזרח (פרוסיה ורוסיה). לפיכך, מאז המאה ה-18 מי שצודק הוא מקינדר. במקרה הזה, דווקא המעצמה היבשתית, רוסיה במקרה זה, היה יתרון על מעצמות השוליים, הימיות בעיקרן. • מה היה השינוי במהלך המאה ה-18 שיצרו את השינוי ובהמשך את המשחק הגדול? במשך ימה"ב, אירופה הייתה מעין מובלעת נפרדת שהמשחק היה בתוכה בין מעצמות שונות שהתחרו על ההגמוניה (מונגולים, פולין וכו'...). באסיה המרכזית, המשחק היה אחר והקשר בין שתי החזיתות היה חלש מאוד. עם תקופת התגליות, אירופה הפכה מעורבת יותר במשחק האסייתי והפכה למכתיבת הטון בו עד כדי שהשחקנים האחרים הפכו למשניים. בתחילה, היתרון היה של המעצמות הימיות שהצליחו לעקוף את אפריקה ולהגיע לאסיה, כאשר היהלום שבכתר הייתה הודו. כאשר קמו המעצמות החדשות של מזרח אירופה, אשר היו מעצמות יבשתיות ללא יציאה אמיתית לים, היה להם יתרון, כיוון הטווחים שלה עד לאסיה היו קצרים יותר מאשר של מעצמות ימיות כמו בריטניה. • במאה ה-18, המאבק המרכזי בין המעצמות הימיות (פורטוגל, שנדחקה לאחר מכן, בריטניה והולנד) היה על הודו. ישנה טענה כי הודו הייתה מוערכת ע"י מעצמות אירופה יתר על המידה, אך בהחלט הייתה לה חשיבות רבה. האימפריה הבריטית נבנתה סביב הנתיב להודו ואבטחתו. האימפריה השתרעה מסביב לדרכי הגישה להודו והכיבושים השונים הוצדקו לשם הגנה על הודו. הודו גם מימנה, בכוח אדם ובכסף, את האימפריה הבריטית. ההכנסות מהודו מימנו גם את המהפכה התעשייתית שעברה על בריטניה. כשעזבה בריטניה את הודו, היא עזבה בהדרגה גם את כל המושבות האחרות, כיוון שלא הייתה עוד הצדקה לאחזקתן. • כאשר בריטניה ניצחה בהודו הייתה לה גם נקודת תורפה מול מעצמה שנמצאה מולה, במקרה זה רוסיה. בים, היה לבריטניה יתרון משמעותי על כל מדינה אירופאית אחרת והיא לא הייתה צריכה להחזיק גם צבא יבשתי גדול. עם השליטה בהודו, בריטניה הפכה גם למעצמה יבשתית והיא הייתה מפוצלת, בין בריטניה להודו ולעתים נוצרו לה מתוך כך אינטרסים מנוגדים וממשלת הודו נקטה לעתים מדיניות המנוגדת למדיניות ממשלת הוד מלכותו בלונדון. • טענתו של Ingram היא כי הירידה של בריטניה החלה כבר באמצע המאה ה-18 כאשר היא עבדה במעין "פיצול-אישיות" ובמצב של אינטרסים סותרים בין בריטניה להודו.

• עלייתה של רוסיה כמעצמה: השם "רוסיה" נובע משמם של ויקינגים שהגיעו למערב רוסיה דרך נהרות מזרח אירופה והם הקימו את המדינה ונתנו לעם הסלאבי שבקרבם חיו את שמם. מדינת רוסיה קמה במאה ה-6 ובמאה ה-7 עברה הבירה לקייב, אז נודעה רוסיה כ"רוסיה הקִיוֹבִית". במאה ה-10, התנצר הנסיך הרוסי לנצרות המזרחית ומאז שינתה רוסיה את האוריינטציה ופנתה לכיוון ביזנטיון ואירופה. ברוסיה, חוק הירושה היה כי כל אחד מן הבנים מקבל חלק מן השטחים ואז המדינה החלה להתפשט. בשנת 1238 נפל על רוסיה הכיבוש המונגולי שגרם הרס רב ושוק קשה למדינה הרואה עצמה תרבותית ודתית הנכבשת ע"י נוודים פראיים ופגאניים. השלטון המונגולי ברוסיה ("הורְדַת הזהב" -The Golden Horde ) נמשך כ-400 שנה והם המשיכו להתפשט משם הלאה, לאירופה. בהמשך הדרך, המדינה המונגולית התאסלמה וברוסיה נוצרו ניגודים - מדינה רוסית תרבותית ונוצרית הנשלטת ע"י נוודים מוסלמים פראיים. משום כך גילתה רוסיה את פגיעותה ואת עמידתה חשופה מול תקיפות. • מתוך השלטון המונגולי, עלו נסיכי העיר מוסקבה שהיו נאמנים למונגולים והעיר התרחבה בחסות מונגולית והפכה למרכז, עד לשחרורה מן המונגולים, בשנת 1480. השליט הראשון היה איוון ה-III. מוסקבה הפכה לאחר נפילת קונסטנטינופול לטורקים למרכז הדת הנוצרית - "רומא השלישית". • מוסקבה צמחה מתוך המדינה המונגולית ובתחילה אף ראתה עצמה כחלק מן העולם המונגולי והמורשת שלו. רק בימי איוון ה-IV, איוון האיום, היה הניתוק מן המורשת המונגולית וכך, עם לקיחת התואר "צאר", קיסר, הייתה יומרה להתחרות עם הקיסר הרומאי וכן עם הח'אן המונגולי (שכונה "צאר" ע"י הרוסים). איוון האיום הוריש את השלטון לבנו הילד ואז עלתה שושלת צארים חדשה, בית רומאנוב, ששלט עד 1917. השליט השלישי לבית רומאנוב היה פטר הגדול (שלט 1686-1725) שהיה זה ששינה את רוסיה. הוא שאף להפוך את רוסיה למדינה מערבית, וזאת ע"י מהפכה מלמעלה - בניית צבא מערבי, בניית צי, הבאת מומחים מערביים ואימוץ גינונים אירופאים. פטר הגדול החליט להפוך את רוסיה למדינה אירופאית בכל מחיר והלך למלחמה בת 21 שנים עם שוודיה שבסופה הוא זכה בנמל קטן בחוף הים הבלטי שם הקים את סנט-פטרבורג והעביר אליה את בירתו. כשעלה לשלטון, פטר הגדול ירש מלחמה עם העות'מאנים והצליח לכבוש נמל בים השחור, אזוב, ולמרות שהוא הפסיד אותו אח"כ, הוא הכתיב את הכיוון. בהמשך, נכנס פטר וכבש את החוף האיראני של הים הכספי. • השליטה הבאה הייתה יקטרינה הגדולה (1763-1795).

שיעור מס' 3 - 25.10.2005 • יקטרינה הגדולה (שלטה 1763-1796) - זוהי הצארית שהפכה את רוסיה למעצמה שהיא עד ימינו: היא חידשה את התנופה של הרפורמות של פטר הגדול. היא פתחה את רוסיה לזרים שיבואו ויתיישבו בה ויעניקו לה מכישרונם ויכולותיהם. כך נכנסה כמות גדולה של גרמנים לרוסיה ואצילים צרפתיים, לפי הזמנתה של יקטרינה הגדולה. היא גם חידשה את הכיבושים של פטר הגדול והפעם ביתר עוצמה לטובתה של רוסיה. כך נכבש פולין וממנה נטלה לעצמה רוסיה את החלק הגדול. האצולה הפולנית שנכבשה השתלבה באצולה הרוסית. רוסיה בימי יקטרינה התפשטה גם דרומה ונכנסה לעימות עם האימפריה העות'מאנית. הראשונה הייתה בין 1774-1768 והסתיימה בהסכם קוצ'וק-קיינארג'ה (כפר בבולגריה של ימינו). הסכם זה, מהווה נק' מפנה בהיסטוריה של המזה"ת – האימפריה העות'מאנית איבדה לראשונה שטחים שבהם חיים מוסלמים ולו את חל הסולטאן סלים השלישי בניסיון לחולל רפורמות. ההסכם מראה לראשונה את השינוי שחל במאזן הכוח במזרח אירופה. ההסכם גם מייצב את רוסיה כאחת מחמשת המעצמות בעולם. • יקטרינה חוללה גם רפורמות בתוך רוסיה והיא מעניקה שוויון זכויות למיעוטים ברוסיה (המוסלמים) הזוכים בחופש פולחן תמורת נאמנותם למדינה הרוסית. • יקטרינה ושותפה הגו תכנית גדולה שעל-פיה תיכבש קונסטנטינופול, איסטנבול, ועל חורבותיה תוקם מחדש האימפריה הביזנטית בחסות רוסית. המיועד לבצוע התוכנית הזו היה אחד מארבעת בניו של פאול, בנה של יקטרינה. לפאול היו 4 בנים: אלכסנדר, קונסטנטין, ניקולאי ומיכאל. קונסטנטין נקרא בכוונה כך, כיוון שיועד לכבוש את העיר קונסטנטינופול. קונסטנטין הוא שמו של מייסד האימפריה הביזנטית, היה שמו של הקיסר האחרון ששלט באימפריה לפני שנכבשה ע"י העות'מאנים וע"פ אמונה יונית, יהיה גם זה שיחדש את העיר. • דרכה של יקטרינה להיאבק באימפריה העות'מאנית הייתה בפתיחת שתי חזיתות: ברומניה ובולגריה של היום וכן בקווקז. בקווקז הייתה שורה של נסיכויות, גרוזיניות ומוסלמיות, אשר שכנו בהרים וכן היו מספר שבטים שלא קיבלו עול של אף ריבון. אזור הקווקז היה מחולק מסורתית בין העות'מאנים לבין הצפווים והגבול עבר באמצע גרוזיה של ימינו. כאר התמוטטו הצפווים,העות'מאנים התקדמו עד תבריז ואז נסוגו. במחצית השנייה של המאה ה-18 באיראן היה מעין מאבק של הכול בכול בין כוחות רבים שנאבקו על הזכייה בתואר השליט העליון של איראן. בשנות ה-90 של המאה ה-18 עלה כוחה של השושלת הקאג'ארית שעתידה לשלוט באיראן במאה ה-20 ושל מייסדה, מחמד אקא. מחמד אקא היה מצביא מעולה וכבש לבסוף את כל האזורים שהיו תחת שליטה של הצפווים וכך הצליח ליצור את השושלת. יורשו היה פתח עלי שאה. שליטי גרוזיה הנוצרים היו הנוצרים היחידים (נוצרים-אורתודוקסים) שנותרו באזור, שהפך למוסלמי,והם פנו לסיוע מרוסיה שהייתה "האח הגדול" באזור. ב-1783 נחתם הסכם שפרש חסות רוסית על אזור גרוזיה המזרחית. הסיוע היה מינימאלי, אך בכך נוצרה למעשה חזית שנייה מול העות'מאנים. • השליט הגרוזיני מסרב להגיע לאיסטנבול ע"מ להעניק למחמד אקא את הביעה, שבועת האמונים. השליט הגרוזיני מסרב משום שהיה בטוח כי יש לו סיוע רוסי. בתגובה, העיר טביליסי נכבשה ע"י מחמד אקא וע"מ ליצור אפקט של הפחדה, העיר נבזזה ונהרסה תוך השפלות רבות. יקטרינה הורתה לאור ההרס והביזה, לשלוח כוחות צבא ולפתוח במלחמה עם איראן, אך תוך תנועת הצבא היא נפטרה והצבא הושב במצוות בנה, פאול. עם הירצחו של פאול, ב-1901, שב בנו, אלכסנדר הראשון, למדיניות של יקטרינה והשיב את הכוחות לקווקז, אחרי שסיפח את אזור גרוזיה המזרחית לרוסיה. לגרוזיה הוכנס צבא בראשות מצביא גרוזיני בשם ציציאנוב (ציציאשווילי) שקיבל פקודה לא לעצור בגרוזיה, אלא להמשיך ולייצב גבולות בטוחים. • עם ההגעה לטביליסי, שם ציציאנוב את משפחת המלך הגרוזיני לסנט-פטרבורג, כך שלא יהיה מי שיוכל לתפוס את השלטון ויהיה מנהיג לגיטימי. הגרוזינים לא השלימו עם הכיבוש והשלטון הרוסי עד כדור אחד מלא לאחר מכן. • ציציאנוב מתחיל להרחיב את השטחים שלו וכורת בריתות עם שליטים נוצרים, תמורת מתן חסות והגנה, ועם שליטים מוסלמים תוך איומים. כך נפתחת בין 1813-1805 מלחמה של רוסיה עם הקאג'ארים ובין 1812-1807 מלחמה של רוסיה עם העות'מאנים. הגנרלים הרוסיים מצויים במצב קשה: הם מנותקים מן הבסיס שלהם ברוסיה ולא יכלו לקבל תמיכה מרוסיה שהייתה שקועה במלחמות עם נפוליאון ומצויים בלחימה בשתי חזיתות. למרות הקשיים הללו - הרוסים יוצאים מנצחים ובגדול. ב-1812 העות'מאנים חותמים על הסכם בוקרשט וב-1813 חתמו הקאג'ארים גם הם על הסכם גוליסטן והרוסים זוכים ברווח טריטוריאלי עצום. • מדוע יצאו הרוסים מנצחים? 1. הצבא הרוסי, למרות שהיה קטן (כ-5000 חיילים), היה צבא אירופאי ומודרני. הצבא הרוסי נלחם בקווים פנימיים, בטריטוריה שלהם, מה שאיפשר להם לרכז מאמץ. בנוסף, הצבאות הקאג'ארים והעות'מאניים היו לא חדישים, לא אפקטיביים ולא-סדירים לחלוטין ולכן הפסידו לצבא הרוסי המודרני. הצבא הרוסי היה מבוסס על רגלים מול צבאות פרשים ללא סדר שהיה קל לקטול בהם. 2. העוינות בין העות'מאנים הסוניים לבין הקאג'ארים השיעיים הייתה גדולה ולא היה ביניהם שיתוף-פעולה, וכך התאפשר לרוסים לפעול נגד כל אחד מן הצדדים מבלי הפרעה. • בשנת 1813 שלטה רוסיה באופן מלא מעבר לקווקז ורוסיה התעסקה עם מלחמות נפוליאון. ב-1815, כבש הצבא הרוסי את פאריס. עם ההתייצבות, ב-1815, החליט אלכסנדר לעשות סדר בקווקז - לארגן את האזור הכבוש ולהתאים אותו למנהל האימפריה. בנוסף, הקאג'ארים הבינו בגוליסטן כי יערכו תיקוני גבולות ואלכסנדר היה צריך לדאוג לכך. הבעיה הכי גדולה, שלקחה את הזמן הארוך ביותר, הייתה להשתלט על השבטים בהרים ולהבטיח את הריבונות של רוסיה בכל האזורים. • האדם שנבחר לביצוע המשימות הללו בשנת 1815 היה ירמולוב. ירמולוב היה אדם גבוה ומרשים עם רעמת שיער גדולה שהתברג בצבא בגיל צעיר והגיע במהרה לדרגה גבוהה עד שניהל את חיל המצב הרוסי-פרוסי שפלש לפאריס. ירמולוב זה מונה לשגריר בחצר של פתח עלי שאה. הוא היה רוסי נאמן במאה אחוז והאמין בכוח. הוא הגיע לטהראן לפגוש את השאה והתנהג בחצר השאה בברוטאליות ובגסות. ירמולוב הבהיר לקאג'ארים שאין סיכוי שהם יקבלו טריטוריות ובכך זרע שנאה רבה בעיקר אצל יורש העצר, עבאס מירזא, שהיה מושל תבריז והעוסק בענייני החוץ. • בכך התפנה ירמולוב למשימה השנייה - הבטחת הריבונות הרוסית באזורי השבטים והגיע לקווקז, בה הקים שורת מבצרים והחל ליישב את האזור. השבטים במזרח הקווקז התאחדו נגד ירמולוב בשנת 1819 והוא הכה אותם קשות ולכאורה הכניע את כל הקווקז. ב-1925 פרץ מרד בצ'צ'ניה וירמולוב נאלץ להגיע לצ'צ'ניה ולערוך שם את המגעים. המרד לבסוף נחלש אך לא כבה! • בינתיים, עבאס מירזא בנה לאיראן צבא חדש בסיוע בריטי ואף הצליח להכות יחידות רוסיות. בינתיים נפטר/נרצח הצאר אלכסנדר ועולה במקומו ניקולאי ששונא את ירמולוב ומוצא שעת כושר לסלקו, לאור כישלונותיו. ניקולאי שלח מקורב שלו על מנת לחקור את מה שקרה, לכאורה, והכתיר אותו למפקד העליון בפועל, במקביל ואח"כ במקום ירמולוב. • ירמולוב זרע שנאה ויצר נקם רב גם בקרב הקאג'ארים וגם בקרב השבטים. בנוסף לכך, הפך ירמולוב את כוח ההרתעה של רוסיה לכוח פעיל והפך את השבטים למחוסנים בפני הכוח הרוסי. • במקום ירמולוב מונה יאסקביץ' לפקד על הצבא הרוסי. איתו, נכנס הצבא הרוסי לאזור תבריז ושם נעצר ונחתם הסכם טורקמאן-צ'אי ("נהר הטורקמנים"). בהסכם זה הוסדר הגבול הרוסי-איראני של ימינו וכן הובטחו פיצויים לרוסים. • הסכם טורקמאן-צ'אי היה יחסית פשרני ואיפשר ליאסקביץ' להתפנות לטיפול בשבטים. בינתיים החל "להתבשל" מלחמה חדשה עם העות'מאנים (1929-1928) שנסגרה בהסכם אדירנה (אדריאנופול).

חילופי השלטון ברוסיה • קונסטנטין לא רצה את כס השלטון וניקולאי הוכרז כיורש בצו סודי. הוא גם אכן עלה לשלטון עם פטירת ושל אלכסנדר. עלייתו לשלטון הייתה מלווה בהתנגדות של קציני הצבא (דקבריסטים) שנענשו לאחר-מכן, הורדו בדרגה ונשלחו לקווקז ולסיביר. • ניקולאי הבין מהתנגדות הקצינים כי הצבא הוא גורם בעייתי וכי יש לפקח עליו.

שיעור מס' 4 - 28.10.2004 • הרוסים הגיעו ע"מ לכבוש את האזור המזרחי של הקווקז, אזור השבטים, אך האזור השתנה לאחר כניסת הטריקה הצופית הנקשבנדיה. • הנקשבנדיה נקראת ע"ש בהא אל-דין נקשבנד מאזור אסיה המרכזית. המאפיין הברור של הטריקה הזו הוא האדיקות הרבה שלה: יש לקיים את השריעה ואת כל המצוות וכל חבר בטריקה צריך לשאוף לחיקוי דרכיו של הנביא. הסלסלה של הטריקה (שרשרת ההובלה שלה) עוברת באבו-בכר (סלסלה "בכרית") והיא רואה עצמה חשובה יותר מן הטריקות האחרות כיוון שהיא קיבלה את תורתה מאבו-בכר, שהיה קרוב מאוד לנביא. הטריקה הזו מדגישה מאוד גם את ההשכלה וכל מוריד, תלמיד חדש, חייב להיות עם קבלתו כבר עאלם. הרבה מאוד ספרות יצאה מן הטריקה הזו בהיות על חבריה גם אנשי-דת. • במאה ה-16-15 הטריקה הזו הפכה נפוצה ביותר והגיעה לאימפריה העות'מאנית, לסין ולהודו, בה היא עוברת טרנספורמציה ע"י איש-דת בשם אחמד פארוקי סרהינדי. הנסיבות בהודו היו כאלו שהאסלאם היה בסכנה בהיות המוסלמים מיעוט באוכ' הינדית רבה (אם כי מיעוט שליט!!) והיו ניסיונות ליצור שילוב חדש של דתות ע"מ לשלב את האסלאם. הפתרון של סרהינדי היה לתת דגש על השריעה. הוא כונה בידי מאמיניו "מוג'דד-י אלף-י ת'אני" - "מחדש המאה השנייה" והפלג שיצא ממנו נקרא "נקשבנדיה מוג'דדיה". מרגע זה ע"פ ברנרד לואיס הפכה הנקשבנדיה להיות" חוד החנית של האורתודוקסיה הלוחמת" - אקטיביסטית הרבה יותר! סרהינדי שולח ח'ליפות, אנשים שהוכשרו על-ידו אך לא באים במקומו, והם נשלחו להפיץ את התורה שלו הלאה. בנוסף, המבנה של הטריקה הפך ליותר הדוק בימיו של סרהינדי: המורה הצופי מלווה את תלמידו כל ימי חייו. לתלמיד אסור ללמוד אצל מורים אחרים. התחושה שהנחתה את הרפורמה הזו בטריקה היה החושה שיש לשמר את האסלאם המצוי בסכנה. • במאה ה-19 עולה ענף נוסף, של שיח' ח'אלד, בשם ח'אלדיה. בתקופתו, כל תפארת עולם האסלאם נפלה לידי כובשים זרים ותחושת הדחיפות להצלת האסלאם הייתה חזקה יותר אצלו וכן גם האיבה לכל מי שאינו סוני. • שיח' ח'אלד הכשיר המון ח'ליפות בתקופה קצרה מאוד ושלח אותם למקומות שונים. כך התפשטה הח'אלדיה והפכה לענף הכי פעיל בנקשבנדיה (בימינו - בטורקיה,בקווקז, בסין, בקווקז וכו'...). • בעולם הערבי הנקשבנדיה פחות זכתה להצלחה וברחבי העולם הערבי היא נמצאת בעיקר בקרב אוכלוסיות מיעוט. • הנקשבנדיה הגיעה לקווקז ודווקא ברגע המתאים, כאשר החברה באזור הייתה במשבר עם הפלישה הרוסית, השליטה הרוסית הלא-לגיטימית באזור, המצוקה הכלכלית הנובעת מן המצורים הרוסים, נטל מסים כבד שהטילו הרוסים על האוכלוסייה. גם מבחינה מוראלית ותרבותית הייתה כניסת הנקשבנדיה חשובה - כאשר העלם נראה בקריסה בעבור התושבים, הנקשבנדיה מציאה להם גם את האבחנה וגם את הפיתרון לבעייתם - חזרה לשריעה ולעבודת אללה. התנועה התפשטה בקווקז במהירות רבה. התנועה דיברה על "תנפיד' אל-שריעה" - "יישום השריעה" - מרצון או בכוח. • כאשר הרוסים מגיעים לכבוש את האזור,הם נתקלים בגורם החדש. המקומיים הכריזו ג'יהאד הגנתי כנגד הרוסים והקימו מדינת שריעה בקווקז.

הודו והשהות הבריטית בה • הממלכה הבריטית המאוחדת הוקמה ב-1701 ואז קם הפרלמנט המאוחד ומסודות השלטון המאוחדים. • חשיבותה של הודו: חשיבותה של הודו הייתה רבה והמעצמות הימיות נלחמו על שליטה בה כל הזמן. בתחילה היא הייתה בידיים פורטוגליות, אח"כ הולנדיות ולבסוף בידיים בריטיות. במאה ה-18 העניין האירופאי בהודו היה בהקמת מושבות-סחר חוץ-טריטוריאליות ע"י אזרחים שזכו בקפיטולציות - הסכמי סחר שהחלו להינתן לאירופים בימי הסולטאן סלימאן הגדול (החל ב-1535). כאשר הוא לא רצה להתעסק עם הטריטוריות המרוחקות. ע"פ ההסכמים, האזרחים הזרים החיים במושבה מרוחקת,לקונסול המדינה שלהם יש הזכות לדון ולמסות אותם. קהילה כזו,תחת שליטה של קונסול, כונתה Nacion -, אומה. • בהודו של המוע'ולים חולקו קפיטולציות כאלו מאותה סיבה. האירופאים שהתיישבו באזור הקימו לרוב גם מצודות בהן גרו הסוחרים. במאה ה-18 נשלמה התמוטטות האימפריה המוע'ולית וקמו באזורים השונים מדינות קטנות ועצמאיות - מוסלמיות, הינדיות או סיקיות. נוצר מאזן של כמה מעצמות בהודו - הצרפתים והבריטים נאבקו ביניהם על האחיזה בהודו וניסו לקשור בריתות עם שליטים כאלו ואחרים. עדיין יש לשתי המעצמות כמה בסיסים קטנים ומבוצרים, אך למעט הבריתות הללו, לא הייתה להם אחיזה משמעותית בהודו. • עם פרוץ מלחמות הירושה באוסטריה (החל ב-1748) החלה מלחמה עולמית בין כוחות רבים ומעצמות רבות. היה צרפתי בשם לקרואה (Lacroix) שהגה רעיון: גיוס הודים שיאומנו ע"י מפקדים צרפתיים וצבא זה יטה את המאזן לטובת הצרפתים וירתום את הודו לידי הצרפתים. בתחילה, ידם של הצרפתים הייתה על העליונה, אך בהמשך גם בריטניה יישמה את שיטת הגיוס הזו ובכמה קרבות הם גברו על הצרפתים. • היה סקוטי בשם רוברט קלַייב (Clive) שהחל בחברת הודו המזרחית כפקיד זוטר, והוא פיתח למעשה את שיטת הגיוס כאשר הפך לשליט הקולוניות הבריטיות בהודו - השליט של בנגל היה חייב כסף רב לחברת הודו המזרחית הבריטית. קלייב "עיקל" את בנגל בתגובה והכניס שלטון בריטי ישיר בבנגל. • הבריטים חוללו בבנגל רפורמה אדירה. יתר על-כן, בריטניה הפכה למעצמה חיצונית בעלת תחנות-מסחר בהודו לאחת מן המעצמות השולטות בהודו. • השלב השני של ההשתלטות הבריטית היה במלחמת שבע השנים (1756-1763) באירופה - באותה תקופה הכריעו את צרפת בהודו והשאירו אותם רק עם מס' מצומצם של תחנות סחר. • הבריטים פיתחו בהודו בתקופה זו את שיטת השלטון העקיף - במקום לשלוט ישירות במדינה, לכרות ברית עם שליט שיהפוך להיות בן-חסות. בריטניה מנהלת את ההגנה ואת ענייני החוץ והוא דואג לענייני הפנים (בייעוץ בריטי כמובן). זאת הם עשו גם מכיוון שהם גם לא יכלו לשלוט על כל הודו. בהודו נותרו עדיין מנהיגים עצמאיים ומושבות-סחר צרפתיות, אך הצרפתים כבר הובסו. • השלב השלישי של ההשתלטות הבריטית קרה בימי המלחמות הנפוליוניות והחלה עם פלישת נפוליון למצרים (1798). הפלישה הייתה אירוע שזעזע את הבריטים למשך תקופה ארוכה מאוד ועורר אצלם חששות רבים. נפוליון שאף להכניע את בריטניה ולהכניע אותה בהודו. הצרפתים, שלא הייתה להם שליטה ימית תכננו להגיע להודו בדרך היבשה. לשם כך הגיע נפוליאון עם הצי שלו בשאיפה להעביר אותו אל הים האדום ומשם להפליג להודו. לצרפת היו קשרים בהודו עם מנהיגים חזקים שעמדו בקשרים עם צרפת והתוכנית הייתה שהצי הצרפתי יגיע להודו, יחבור לצבאות של המנהיגים המקומיים ויחד הם יסלקו את בריטניה. היתרון של צרפת היה בניצול הרוחות המזרחיות לטובתם של הצרפתים אשר גם יפריעו לספינות הבריטיות מן הכיוון הנגדי. האדמירל הבריטי נלסון הצליח לחסל את הצי הצרפתי ובכך הסיר את האיום מהודו. • השליט הבריטי בהודו, Welleseley (ווסלי) היה זה שפיתח את שיטת השלטון הישיר. הנציב הבריטי בהודו, Cunningg, מתוך תחושת סכנה ומתוך ניצול הזדמנות, השתלט על צפון-הודו והציב קו הגנה על נהר הסוּטְלֶג' (אחד מיובלי ההינדוס) בשנת 1818. בשנה זו, בעצם נורתה יריית הפתיחה של "המשחק הגדול" - בריטניה שולטת על כל הודו ומנסה למנוע מכל גורם זר להגיע אליה.

מבנה השליטה הבריטית בהודו • חברת הסחר של מזרח הודו הוקמה ע"י סוחרים אשר התאגדו ע"מ לחזק את מעמדם ולחמש צי אוניות משלהם. • הבריטים הכתיבו לחברת הודו המזרחית כי ראש החברה ימונה ע"י הממשלה הבריטית והוא יהיה חבר בה. בתמורה, ממשלת בריטניה הקצתה לחברה כוחות צי וצבא ע"מ לסייע בהגנה על האינטרסים של החברה במקום. עם הכיבוש של הודו, הפכה החברה למדינה דה-פקטו. כך נוצר מבנה מנהלי במסגרת חברת הודו המזרחית שבו יש שליט עליון היושב בכלכתא והוא כפוף לראש החברה בלונדון ותחתיו יושבים שלושה מושלים בכלכתא, בבומביי ובמַייסוֹר. • המבנה הדואלי של חברת הודו המזרחית נמשך עד המרד הגדול של הסיפאהים ב-1857 ואז הופכת הודו למדינה בשליטה בריטית, כאשר הוקמה ממשלה הודית בחסות בריטית. הכוחות הם כוחות בריטיים אך הם חלק מן המערך ההודי הכפוף למלכה ויקטוריה שהינה גם קיסרית הודו. בלונדון היה מוצב גם שר לענייני הודו ומיניסטריון לענייני הודו.

שיעור מס' 5 - 1.11.2004 • פלישת נפוליאון למצרים היוותה סיבה ותירוץ לבריטים להשלים את ההשתלטות על הודו מ-1818 הודו כולה הייתה כבר תחת כיבוש בריטי. • פלישת נפוליאון מדגישה את מרכזיותה של מצרים בדרך להודו. מכאן, היה גם העניין של בריטניה שלא לתת לאף מעצמה אחרת דריסת רגל באזור מצרים. עניין נוסף הוא הגילוי של נפוליאון כי הודו חשופה לפלישה לא רק מן הים אלא גם מן היבשה מכיוון מצרים. הבריטים מצידם שאפו לבנות חיץ של מדינות חסות בריטיות בינן לבין כל פלישה אפשרית להודו. הנחישות הבריטית לשמור על נקודות אסטרטגיות הינה משום הגילוי של הרגישות של הודו מפלישות יבשתיות. זוהי נקודת הפתיחה של "המשחק הגדול" - הגילוי הבריטי של רגישותם וניסיונם להגן על האינטרסים שלהם מסביב להודו ובדרך אליה. • גם הרוסים הבינו משהו ממלחמות נפוליאון - במצרים יכול היה להיפתח איום על רוסיה. בעבור רוסיה הייתה חשיבות בשמירה על מיצרי הבוספורוס והדרדנלים וכן על האגן המזרחי של הים-התיכון, שהיו דרך פתוחה לרוסיה. • הבריטים כאימפריה ראו חשיבות גדולה בפן הכלכלי של אחזקת האימפריה - כאשר ניכר לבריטים כי עלות אחזקת האימפריה היא גבוהה יתר ממה שניתן לעמוד בו - הבריטים וויתרו על האימפריה שלהם בניגוד לאימפריות אחרות שנלחמו על אחזקת האימפריה בכוח.

• ניקולאי השני (שלט 1855-1825): תחת יקטרינה ואלכסנדר הראשון, רוסיה הייתה במגמת התפשטות. ניקולאי הייתה תפיסת-עולם ומדיניות שונה: תפיסתו הייתה של מגננה! לאורה, רוסיה, לאחר הניצחון במלחמות נפוליאון וההגעה לפאריס, צריכה להרגיש התעלות. אבל, ניקולאי רואה מעבר לכך: הוא מבין עד כמה רוסיה הייתה קרובה למפלה ועד כמה היא הזדקקה למזל. ניקולאי הבין גם את הסכנה של המהפכה, לאחר שחזה במהפכה הצרפתית. הסכנה הייתה גם לכיסאו, אבל גם לעולם שאותו תפס כלגיטימי - העולם שבו השליטים שולטים בחסד האל, כפי שהוסכם באמנת וינה. ניקולאי דאג יותר לאבטח את תפיסת עולמו ולטרפד מרידות כמו של הדקבריסטים - הקצינים שנחשפו לתפיסות המדינה האירופאיות והתנגדו לתפיסת השלטון ע"י ניקולאי מידי אחיו. • ע"מ להינתק מן הסכנות שבאירופה הקים ניקולאי את "מסך הברזל" וע"מ לצאת מרוסיה, מכל סיבה שהיא, היה צורך לקבל אישור אישי מן הצאר. • מכיוון שרוסיה הייתה המעצמה החזקה ביותר באזור, ראה עצמו ניקולאי כערב למדינות אחרות באירופה ואף שלח צבאות לאירופה ע"מ לא לקרב לרוסיה את תפיסות המהפכה הצרפתית. • ניקולאי פחד מזעזועים כיוון שהוא חשש שזה יביא פתח למהפכה, ומכאן לא רצה ניקולאי להתפשט והפסיק את מגמת הכיבושים של רוסיה. • ניקולאי פיתח תפיסה של מגננה ובמלחמות שבהן השתתפה רוסיה הוא הסתפק ברווחים טריטוריאליים קטנים יחסית, ע"מ לא לזעזע את המערכת. • האירוני הוא שבדיוק בתקופה שבריטניה ראתה ברוסיה איום, רוסיה עצמה הרגישה עצמה מאוימת, לא רצתה בכלל לכבוש וביקשה להתגונן. כל צד ראה בצד השני את הדברים השליליים שבו ותפס את הצד השני כתוקפן וכקורבן. • באותה תקופה, 1815, הוקם המנגנון של "הקונצרט האירופי" - מנגנון שנועד למנוע סכסוכים ומלחמות באמצעות התערבות דיפלומטית ו-5 המעצמות (רוסיה, בריטניה, צרפת, אוסטריה ופרוסיה). כשעלה מבחינת הבריטים "המשחק הגדול" נפתחה "השאלה המזרחית" של האימפריה העות'מאנית, לאחר שנתגלתה החולשה העות'מאנית במלחמות הנפוליאוניות, נוצר צורך בהתדיינות של המעצמות האירופאיות. בפועל "השאלה המזרחית" הייתה מורכבת מרצף של אירועים שקרו ע"י כוחות מקומיים ולא נשלטו ע"י המעצמות. • "השאלה המזרחית" הייתה קשורה במשחק הגדול כי בריטניה ראתה ברוסיה כאויב. זה היה קשור בעניינים פנים-רוסיים. כאשר הרוסים פלשו לפולין ודיכאו שם את המרידה בצורה ברוטאלית, הייתה בבריטניה התנגדות להפעלת הכוח ע"י הממשל הרוסי. כך היה ג בעניין הניסיון השני להשתלט על הקווקז. בפעם השנייה, נתקלו הרוסים בגורם חדש שאיחד את האוכלוסייה בקווקז והביא בסוף להקמת מדינה עצמאית - הנקשבנדיה הח'אלדית האדוקה שהכריזה ג'יהאד על הרוסים. • המלחמה בקווקז עלתה לרוסים בהרוגים רבים,במלחמה עצמה וכן במחלות וכו'... המלחמה בקווקז נשארה חקוקה בזיכרון הלאומי הרוסי ועלתה בספרות ביקורת רבה על הממשל. • במלחמת הקווקז נלחמו הרוסים בשתי חזיתות. למרות גודלו של הצבא הרוסי, שמנה כמיליון חיילים, לא היו מסילות ברזל ולא הייתה תחבורה נאותה וניידת וכך, בהיעדר תחבורה, החיילים התפזרו על מספר מאמצים או חזיתות שונות ובכך יתרונו הועם. היה פה צירוף של שתי שיטות לחימה קשות בשביל צבא סדיר: לחימה בהרים וביערות ומול אויב נייד שמכיר את השטח. מבחינה לוגיסטית וכן מבחינה טקטית הייתה הלחימה הזו קשה ביותר. השבטים בערים לא נזדקקו ללוגיסטיקה מסובכת, כי הם היו מקומיים, לא הזדקקו לאספקה וכן היו צלפים מעולים בניגוד לחיילים הרוסיים שהיו צלפים גרועים. • הרוסים התרכזו בהתחלה בחלק המערבי של הקווקז, באזורים של השבטים הצ'רקסים - הם היו אוכלוסייה גדולה יותר (1.5-1 מיליון איש) שהיו לוחמים טובים יותר וכן הם היו על חוף הים השחור וקיימו קשר עם העולם החיצוני. • בהמשך, התהפך הגלגל - הצ'רקסים נלחמו כל שבט בנפרד,ואילו במזרח הקווקז היה איחוד של מוסלמים אדוקים שהיו מלוכדים ונתגלו כמסוכנים יותר לרוסים. • המנהיג הראשון של ההתאגדות במזרח היה ע'אזי-מחמד שהוכרז כאמאם בראשית 1830. הוא שלט עד 1832 והתווה את הדרך לבאים אחריו, מבחינת אסטרטגיה וטקטיקה. • הרוסים ראו בו את האיום העיקרי ולבסוף תפסו אותו בכפר הולדתו, שמו עליו מצור והרג ואותו עם נאמניו. הרוסים היו משוכנעים שהם חיסלו את ההתארגנות, אבל הוכרז במהרה כמנהיג מישהו חדש בשם חמזה-בכ שחוסל מעט אחרי-כן. לאחר מכן מונה כאמאם שַמוּיִל (שַמִיל) שהנהיג את המאבק עד 1859. • שיא המאבק היה ב-1845, כאשר הועבר קורפוס רוסי נוסף בקווקז ע"מ לחסל סופית את שמויל. הקווקזים ניהלו מדיניות של "אדמה חרוכה" וברחו להרים וליערות תוך שהם משאירים נזק רב אחריהם ומצליחים לכתר כוח של 18,000 איש של הרוסים שרדפו אחריהם. הצבא הקווקזי גם השתכלל תוך כדי המלחמה עם הרוסים והצליחו להקים גם מדינה "על הדרך" עם אוצר ומנהל מסודר - צבאי ודתי-מוסלמי. • לבסוף, הרוסים עוברים ל"שיטת המצור" תוך הקמת מצודות בהרים המתקשרות אחת עם השנייה וכן כרתו יערות ברוחב טווח התותחים, כך שלא יוכלו להיות מופגזים. אחרי 6 שנים של כריתת יערות והידוק החגורה סביב הקווקזים, העביר שמויל אגרת לסולטאן העות'מאני ודיווח כי מצבו נורא ואיום. • מלחמת קרים נתנה אורך-נשימה, אך לבסוף הרוסים שבו למלחמה בקווקז (1859-1857) נדחק שמויל למבצר כלשהו ואולץ להיכנע. כך הוכנעה ההתנגדות בקווקז באותה העת. • ב-1863 פותחים הרוסים במתקפה על מערב הקווקז ודוחקים בכחצי-מיליון צ'רקסים לעבור לאימפריה העות'מאנית (עורכים למעשה טיהור אתני). • מלחמת הקווקז עלתה כסף רב והעסיקה כוחות רבים שהיו יכולים להתעסק בעניינים אחרים, דבר שהתגלה במשבר מחמד עלי השני (1839). • כמו המרד בפולין, גם המלחמה בקווקז, עוררה אהדה בבריטניה. בבריטניה היה מסע ציבורי להכפשת רוסיה. מס' אנשים, כמו David Urkuhardt (עיתונאי ופוליטיקאי סקוטי), ניסו בצורה שיטתית להציג את רוסיה באור שחור, כאויבת של בריטניה ושל האנושות בכלל. היה מסע שפיתח באנגליה רוסופוביה - אימת רוסיה. הפחד הזה לא היה רק בעם, אלא גם בחוגי השלטון. • מלחמת העצמאות היוונית (1928-1922): לאחר התפשטות רעיונות הלאומיות של המהפכה הצרפתית, הצליחו כנופיות שודדים להשתלט על הפלופונס וטבחו בכל המוסלמים. הסולטאן מחמד השני לא הצליח להשתלט על המרד עם צבאו המיושן (בטרם הנזאם-ג'דיד) והוא ביקש סיוע ממחמד עלי לסייע לו לדכא את המרד שהתפשט גם לכרתים. • מחמד עלי הסכים בתנאי שיקבל את כרתים ואת הוילאיתים של סוריה. מחמד עלי השתלט על כרתים וטבח ביוונים, מה שהעלה התנגדות רבה באירופה, שהיו מאוד פרו-יוונית, לאחר שהמשכילים "גילו מחדש" את יוון העתיקה ולא הסכימו שייפגעו ביוון. • ברוסיה, הלחץ היה מכיוון אחר לצדה של יוון: "אחינו האורתודוקסים נטבחים" ורוסיה, שתפסה עצמה כמגנת האורתודוקסים, נאלצה להתערב למרות שאיפתו של ניקולאי שלא ליצור זעזועים. • כך, ציי-המעצמות יצאו ביחד לכיוון יוון ומחמד עלי הסכים לסגת והעות'מאנים נאלצו להיכנע. כן הוקמה יוון עצמאית על שטח מצומצם באזור אתונה והפלופונס. היוונים לא הסתפקו בכך והעות'מאנים איבדו שטחים - כך שום צד לא יצא מרוצה. כך נוצר משבר מחמד עלי הראשון. • מחמד עלי תבע מן הסולטאן את שמגיע לו - הוילאיתים של סוריה שהובטחו לו. ב-1831 פלש הצבא של מחמד עלי לא"י וסוריה והגיע עד לקוניה, ואיים משם על איסטנבול.

שיעור מס' 6 - 4.11.2004 • משבר מחמד עלי: מחמד עלי שולח את הנו אבראהים לכבוש את כל השטח של א"י וסוריה ומגיע עד קוניה. הראשון שנחלץ לסייע לעות'מאנים היה הצאר הרוסי שהעדיף שכן חלש על שכן חזק כמו מחמד עלי. • ניתן לזהות כאן גם את התפיסה ההגנתית של הצאר ניקולאי - הוא לא ניסה להשתלט על מיצרי הים השחור כדי שלא לגרור את אירופה למלחמה, אך הוא לא יכל להרשות לעצמו שגורם אחר ישתלט על המיצרים. חשוב לזכור שמרכז הכובד הכלכלי של רוסיה עבר לאזור האדמות השחורות של אוקראינה ואזור זה היה "הבטן הרכה" של רוסיה והצאר, שלא יכל לקחת סיכון בנושא הזה,שלח למיצרים כוח ימי ויבשתי על-מנת לעצור התקדמות אפשרית של מחמד עלי. • התגובה של בריטניה למשלוח הצבא הזה הייתה חריפה (רק במישור הדיפלומטי!). הבריטים יצאו גם נגד מחמד עלי וצבאו, כיוון שהם היו אלו שעוררו את הפרובוקציה. מחמד עלי זכה לתמיכה של צרפת משום שהיה בקשרים איתם. • הפשרה שהושגה הייתה הענקת פאשאליקים בסוריה וכן הפאשאליק של אדנה (בטורקיה של היום). הוא התעקש על אזור אדנה משום שזהו גבול הגנה טבעי על הרי הטאורוס ובנוסף, זהו אזור הררי שממנו מצרים תוכל להביא עצים לבנייה מחדש של הצי. • הצאר סייע בתקרית זו לסולטאן העות'מאני, וכך הפך הסולטאן לבעל חוב לרוסים. דבר זה קיבל ביטוי בהסכם הונקיאר-אסקלסי: ההסכם קבע הסדרים מסחריים והיה בו גם סעיף סודי שעל-פיו שתי המדינות יסייעו זו לזו אם אחת מהן תמצא עצמה במלחמה עם מעצמה אחרת. בפועל, מה שמשתמע מכך,הוא סיוע צבאי רוסי תמורת סיוע עות'מאני שמתבטא בסגירת המיצרים ובשיתוף-פעולה מקומי נגד מעצמות תוקפות. • הבריטים גילו את הסעיף "הסודי" בהסכם העות'מאני-רוסי ומיהרו לגנות אותו ולחתום עם העות'מאנים הסכם אחר, "בלטא-לימאן". • הבריטים פירשו את ההסכם של הרוסים עם העות'מאנים כאיום מסוכן המונח לפתחם. בזאת התעצבה התדמית של רוסיה כתוקפנית המנסה להשתלט על האימפריה העות'מאנית. • במהלך שנות ה-30, כפי שצוין, עלתה תעמולה חריפה מאוד נגד הרוסים, בראשותו של העיתונאי ארקהארדט. • הבריטים החליטו כי עליהם לשמור את האימפריה העות'מאנית כחיץ בינם לבין הרוסים וכן לשמור את הרוסים רחוק מן האינטרסים הבריטיים במרכז-ובמזרח-אסיה. • אותו ארקהארדט, עשה סיור מקיף באימפריה העות'מאנית והוא כתב כי לדעתו האימפריה יכולה "להחלים" במחיר של רפורמות, שאותן בריטניה צריכה לעודד. כך תוכל האימפריה העות'מאנית להמשיך ולתפקד כחיץ בין אירופה לרוסים. • השפעתו של ארקהרדט בממשל הבריטי הייתה מכיוון שהוא היה חבר אישי של המלך אדוארד והוא מונה לתפקיד המזכיר הראשון בשגרירות הבריטית באיסטנבול, מס' 2 בשגרירות. הצבה של אדם רגיש כמו ארקהארדט במקום רגיש כמו איסטנבול, המצויה בקשרים קרובים עם רוסיה, הייתה מועדת לפורענות. • עם הגעתו לאיסטנבול, עמד ארקהארדט בקשר עם הצ'רקסים שלחמו מול הרוסים בקווקז וסייע להם. ב-1837 עשה ארקהארדט מעשה פרובוקציה וניסה לגרשם לממשלת הוד-מלכותו להכיר במאבק של הצ'רקסים מול הרוסים. בריטניה וצרפת לא הכירו בריבונות הרוסית על הקווקז בטענה שזו הפרה של הסכם אדירנה. למרות זאת, ארקהארדט רצה ליצור פעולה חריפה יותר ושלח ספינת נשק בריטית ע"מ שתיתפס ע"י הרוסים. כשנתפסה הספינה, הייתה תקרית בינלאומית שיצרה אי-נוחות רבה בקרב הבריטים. התקרית הזו, שלא הייתה נוחה עם הממשל הבריטי יצרה משקעים רבים ועוינות בין רוסיה ובריטניה. • בצדו האחר של האזור, קרה מקרה דומה מן הצד השני: לרוסים היה שגריר בחצר השאה הפרסי בטהראן ושמו היה סמיוניץ'. סמיוניץ' זה פעל בחצר השאה, פתח עלי. השאה נפטר בשנת 1834 וע"מ למנוע מאבק בין בניו על הירושה, הוא קיבל הבטחה מבריטניה ורוסיה שהן תכרנה בבנו מחמד כיורש. ואכן כך היה. • השושלת הקאג'ארית לא ויתרה בשלב זה על שאיפתה לאחד את כל שטחי האימפריה הפרסית הקדומה - כולל הקווקז שהיה בריבונות רוסית וכולל הראט שהיה בריבונות אפגאנית ובחסות בריטית. • אותו סמיוניץ' דחף את השאה לנסות לכבוש את הראט למרות התנגדות של בריטניה, מה שהוביל למשבר הראט הראשון, בשנת 1837-8. הבריטים שלחו צי ימי למפרץ הפרסי ומשום כך נסוג השאה מרצונו. • הבריטים האשימו את רוסיה בתכנון של התקרית הזו והרוסים כמובן טענו שסמיוניץ' הזה פעל על דעת עצמו. גם משבר זה תרם לחשדות ההדדיים בין שתי המעצמות. • לאחר מכן פרץ משבר מחמד עלי השני (1839-41). במשבר זה, הסולטאן מחמוד השני, לאחר שחיסל את היניצ'רים ושיפר את צבאו הניח שיהיה בכוחו להביס את מחמד עלי. צבאו של הסולטאן הובס בקרב ושוב, צבאו של מחמד עלי הגיע עד קוניה ונעצר, ואף חמור מכך, הצי העות'מאני ערק לצדו של מחמד עלי. יורשו של מחמוד השני היה בנו בן ה-16, עבד אל-מג'יד. משבר זה הפך לפיכך לחמור יותר - לא היה צבא, לא היה צי ולא היה מנהיג לאימפריה. • הבריטים שלחו כוח סיוע לאימפריה העות'מאנית במשבר הזה ואילו הרוסים שהיו מסובכים בקווקז לא שלחו כוחות בכלל. הבריטים לא רצו שמחמד עלי ישלוט באזור כיוון שעם שלטונו ברוסיה הוא שלט על שני הנתיבים מהים התיכון למפרץ - דרך היבשה ודרך הפרת. בנוסף, מחמד עלי היווה סכנה לח"א ערב,שהיה בחסות בריטית והיה חשש שמשם הוא ימשיך לאינטרסים הבריטים בהודו. • הבריטים היו גם נגד הרוסים וגם נגד מחמד עלי, שני כוחות שנתפסו כאיום על ההגמוניה הבריטית ועל הריבונות הבריטית. • גם בריטניה וגם רוסיה, כל מעצמה מסיבותיה, רצו שמחמד עלי יסתלק מן האזור. מחמד עלי מצידו זכה לתמיכה צרפתית. בסוף,הוצג ב-1840 אולטימטום למחמד עלי שעל-פיו עם הוא מפנה את כוחותיו בזמן, הוא ירוויח את סוריה וא"י למשך ימי חייו וכן יזכה ב"פרמאן הירושה" - הבטחת השלטון במצרים ליורשיו. מחמד עלי סירב בתחילה לעסקה הזו, אך קיבל אותה לבסוף בלחץ של המעצמות אשר איימו עליו בתקיפה משולבת אוסטרית-בריטית בלבנון. • משבר מחד עלי השני נפתר לבסוף, אך, שוב, באגף השני של המשחק הגדול נפתח משבר נוסף - "המלחמה האפגאנית הראשונה" (1842-1838). • הרקע למלחמה הזו, היה מותו של השליט האפגאני והמאבק על ירושתו. הבריטים היו מעוניינים כי מי יעלה לשלטון יהיה האיש שלהם. לשם כך, נשלח כוח צבאי בריטי מהודו לקאבול, ע"מ להמליך את השליט החדש. אך המועמד הבריטי לא שולט מחוץ לקאבול ואילו המועמד המתחרה לו זוכה לחסות רוסית. הכוח הבריטי ישב בקאבול וספג אבידות קשות עד שבסופו של דבר, כאשר כוח זה מנסה לשוב להודו, הוא נטבח באחד ממעברי ההרים. הבריטים שלחו שוב כוח צבאי, אך לבסוף לה לשלטון המועמד שזכה לתמיכה רוסית והוא חתם עם הבריטים הסכם שעל-פיו הם יעניקו לו סובסידיות והוא יסייע להם. כך שקטה אפגניסטן ל-40 שנה. • במלחמות הללו בין רוסיה ובריטניה, כל צד לוקח עמדה מסוימת במשבר כלשהו בזירה כלשהי, ואז הצד השני מחויב לנקוט את העמדה השנייה ומתפתח חיכוך המוביל לעימות או למלחמה. • בשנות ה-40 של המאה ה-19 היה ניסיון של שתי המעצמות להגיע לאיזושהי הבנה ולהידברות.

שיעור מס' 7 - 8.11.2004 • ההליכה על פי התהום גרמה לבריטים ולרוסים למצוא ניסיונות פיוס, שבאו בעיקר מן כיוון הרוסי (הרוסים הרגישו רוחות של שינוי באירופה המאיימות על רוסיה - לאחר המהפכה הצרפתית בשנות ה-30 של המאה ה-19. המשטר הרוסי ראה בצרפת יציר כלאיים ו"ילד לא חוקי" ובאותו הזמן, חלה התקרבות בין בריטניה וצרפת שהיו שתי מדינות קונסטיטוציונית שעמדו מול "הברית הקדושה" של רוסיה-פרוסיה-אוסטריה). • ב-1841 ערך הצאר ניקולאי ביקור בבריטניה בביקור שהיה כישלון - הייתה כימיה שלילי תבינו לבין המלכה ויקטוריה. הצאר טען כי "האיש על הבוספורוס (האימפריה העות'מאנית) הינו חולה סופני ועומד למות. לא ניתן להצילו וניתן רק להאריך את חייו באופן מלאכותי". הבריטים לא רואים את המצב ככזה ומבינים מכך שהרוסים רק רוצים "להמית המתת חסד" את האימפריה העות'מאנית ולחלק מראש את הירושה שלהם, עוד לפני התמוטטותה. כך נתחזקה בבריטניה הדעה השלילית על הרוסים כתוקפניים ותככנים. • בביקור זה רק התגברה החשדנות הבריטית כלפי הרוסים והביקור השיג רק מטרה הפוכה. • ב-1848, בתקופה של "אביב העמים" באירופה, עם שורה של מהפכות בארצות אירופה (המתחילות בפאריס, בווינה, בברלין, באיטליה, בהונגריה ועוד). בשנה זו, הציע ניקולאי סיוע צבאי לבעלות בריתו,ומכניס לבסוף את צבאותיו להונגריה וטיפל שם במורדים ההונגרים שיצאו כנגד השלטונות האוסטרים. הכנסת הצבא הרוסי להונגריה, הייתה הוכחה נוספת לבריטים כי הרוסים הם תוקפנים וכי תוכניתם הייתה להשתלט על הונגריה. • מכאן הפסידו רק הרוסים: יחסיהם עם בריטניה רק הידרדרו, יחסיהם עם אוסטריה גם הם התקררו (האוסטרים התקשו לעמוד בעול אסירות התודה לרוסים על הסיוע הצבאי). על רקע דיכוי המרד בהונגריה, נוצר גם מתח דיפלומטי בין הבריטים לרוסים: מורדים הונגרים רבים נמלטו מן הכיבוש הרוסי לאימפריה העות'מאנית. הרוסים דרשו מן העות'מאנים להסגירם והבריטים הפעילו לחץ נגדי ולבסוף העבירו אותם ללונדון. • לגולים שהגיעו לאימפריה העות'מאנית הייתה תרומה רבה לאימפריה: תרומה תרבותית, ספרותית, לאומית וכו'... • מערכת היחסים הבעייתית באירופה הפכה להיות זו שבין צרפת לרוסיה: רוסיה הי,יה משמרת כל מה שישן ושמרני ואילו צרפת בראשות הקיסר נפוליאון ה-3 שנכנסה להרפתקאות רבות. כל מערכת היחסים הבעייתית הזו הידרדרה והובילה לבסוף למלחמת קרים, שהייתה הפעם היחידה שבה המלחמה הקרה הפכה למלחמה בשטח. • הטריגר ליציאה למלחמת קרים הייתה כנסיית המולד בבית-לחם. בשנות ה-50 של המאה ה-19 אימצה לה כל מעצמה בת חסות ובעיקר קבוצות חסות בארץ הקודש - הצרפתים פרשו חסות על הקתולים, הרוסים פרשו חסות על האורתודוקסיים והבריטים פרשו חסות על בני-המיעוטים (יהודים, נוצרים). בשנת 1850 נעלם הפסל של ישו התינוק מכנסיית המולד בבית-לחם. על רקע זה פרץ ריב בין האורתודוקסים שבבעלותם הייתה הכנסייה ובין הקתולים שבתחומם היה הפסל. • הסכסוך הזה תפס תאוצה והשירותים הקונסולאריים של כל מדינה תמכו בצד שלהם ורק ליבו כך את האש. השלטונות העות'מאניים הוציאו צווים מנוגדים כיוון שהם היו לחוצים בלחציהם של כל המעצמות. • בסופו של דבר, הסולטאן העות'מאני הוציא צו שנתן יתרון לצד הקתולי. הרוסים, שלחו גנרל מצבאם (מנשיקוב) על מנת להטות את הכף בחצר הסולטאן. הגנרל הטיל אולטימטום שזכה לסירוב הרוסים בתגובה הכניס וצבא לרומניה ובתגובה הכריזו העות'מאנים מלחמה על הרוסים. • הצרפתים שחששו מניצחון צבאי של רוסיה על העות'מאנים, פנו לבריטים ע"מ שיסייעו להם במלחמה עם הרוסים - הצרפתים לא רצו להיכנס למלחמה עם רוסיה ללא תמיכה בריטית. • במרץ 1854 השמידה שייטת רוסית את הצי העות'מאני בסינוֹפּ והדרך נפתחה לצי הרוסי לים התיכון - מה שעורר את הבריטים ועמם גם הצרפתים להכריז מלחמה על הרוסים. הבריטים הציבו כוחות בוארנה באיום לדחוק את רגלי הרוסים מרומניה. האוסטרים הציעו לרוסים הצעה שנתפרשה כתקיעת סכין בגב - האוסטרים יכנסו לרומניה ויהוו חיץ בין הרוסים לבריטים ואם לא האוסטרים יצטרפו לבריטים. • הרוסים נסוגו לבסוף והאוסטרים נכנסו כחיץ בין הצבאות. הבריטים חיפשו איך להמשיך את המלחמה והם פלשו עם הצרפתים לסְוַוסְטוֹפּוֹל שבקרים שנפלה רק לאחר שנה והפכה לבסיס הבריטי בים השחור. העות'מאנים ניסו להילחם ברוסים בחזית המזרחית אך הפסידו להם את העיר קרס. זו הייתה הפעם היחידה שבה הפכה המלחמה הקרה בין בריטניה לבין רוסיה למלחמה בפועל. • הרוסים היו אלה שנגמר להם ראשונים האוויר ותוצאה מרכזית מכך הייתה פרישתו של הצאר ניקולאי שהסתגר בדיכאון קשה עד שמת. מי שירש את ניקולאי היה בנו אלכסנדר שאופיו היה נוח יותר והוא היה גם פתוח לסיוע וייעוץ. • במצב זה הרוסים הגיעו למסקנה כי יש להגיע עם הבריטים להסכם שלום ע"ב זה שהרוסים הפסידו. השלום נחתם בפאריס במרץ 1856. אם משווים את מה שהשיגה בריטניה בהסכם השלום הזה אל מול התוכניות שהעלה שר החוץ הבריטי פאבלסטון לפני המלחמה מגלים כי בריטניה לא באמת ניצחה ולא הצליחה להשיב את רוסיה לתקופה של לפני עלייתו של פטר הגדול. • תנאי הסכם השלום של פאריס 1856: פירוז הים השחור מבחינתה של רוסיה - לא יוחזק צי רוסי בים השחור ולא יוחזקו מבצרים ומתקנים צבאיים סביב הים השחור. זה היה כל ההסכם והגבולות נותרו כשהיו. הרווח של בריטניה היה בקבלתה לקונצרט של אירופה. • מלחמת קרים גרמה לקרע הסופי בין חברות "הברית הקדושה" - רוסיה פרוסיה ואוסטריה. בכך בודדה המלחמה את רוסיה משאר אירופה. לבריטניה היה ברור כי אסור שמקרה כזה ישנה וכי אסור שכוחות בריטיים יילחמו שוב פנים אל פנים מול כוחות רוסיים - אסור שהמלחמה הקרה תתלהט למלחמה "חמה" שוב. • במקביל החל כבר משבר חדש בחזית השנייה של המשבר הגדול - המשבר התנהל שוב עם הקאג'ארים סביב העיר הראט. הבריטים לא רצו לתת לקאג'ארים להשתלט על הראט שהייתה חלק מאפגניסטן. הרוסים הבטיחו לקאג'ארים כי הם יוותרו להם על שארית החוב שלהם אם הם יצדדו בעמדה הרוסית מול הבריטים. הרוסים גם הבטיחו כי הם לא יפריעו לקאג'ארים לספח את הראט. • ב-1856 שלחו הקאג'ארים כוחות להראט. הבריטים שלחו כוחות מן המפרץ וניגחו את הצבא הקאג'ארי עד שב-1857 נחתם הסכם שלום ששמר על הגבולות הקיימים. • ב-1857 היה מרד של החיילים ההודים בצבא הבריטי שבעקבותיו הייתה רפורמה במנהל הבריטי בהודו - בוטלה חברת הודו המזרחית והמלכה ויקטוריה הוכרזה ע"י רה"מ הבריטי דיזראלי כקיסרית הודו. • לאחר כיבוש הקווקז ב-1859 הנחיתו הרוסים כוח בצד המזרחי של הים הכספי במטרה לכבוש עוד נתחים מאסיה המרכזית אך בפועל הם היו עסוקים יותר בענייני פנים. • ממלחמת קרים הסיקו הרוסים כי הבעיה טמונה בפיגור של המבנה החברתי והכלכלי שלהם. המבנה הזה לא מאפשר צמיחה ולא מאפשר פיתוח כלכלי ולכן גם הצבא הרוסי מפגר. מכאן ואילך הרוסים פתחו הרוסים בשורת רפורמות שעיקרן היה בשחרור האיכרים. בסופו של דבר הרוסים המשטר האצולתי לא יכול ללכת עם הרפורמות שלו עד הסוף והוא לא יכול להפקיע את האדמות מידי האצילים. כך נוצר מצב שהאיכרים זכו בחופש, אך לא היו להם אדמות לעבד והם היו צריכים שוב להיות אריסים לבעלי הקרקעות. • הצבא הרוסי היה צבא סדיר עם שירות בן 15-25 שנה. לאחר הרפורמות, אומץ המודל האירופי של גיוס כללי לכמה שנים ולאחר מכן, שירות של מספר שנים בכוחות מילואים. במודל החדש, ירדה מקצועיותם של החיילים והקצינים לא היו עוד רק מבני האצולה הנאמנה לשלטונות. כך נכנס מספר הולך וגדל של קצינים שלא היו נאמנים למשטר לשורות הצבא.

שיעור מס' 8 - 11.11.2004 • לאחר מלחמת קרים: גם אם תבוסתה של רוסיה לא הייתה גדולה כ"כ וניצחון המעצמות לא היה סוחף כ"כ, הרוסים החליטו להסיק מסקנה מן ההפסד. בנוסף לכך, היו חילופי-שלטון ברוסיה במהלך המלחמה - בנו של ניקולאי, אלכסנדר עלה לשלטון (שלט 1855-1884) אחרי שהוכשר להיות יורש העצר. עם זאת, אישיותו הייתה שונה משל אביו: הוא היה פחות חזק מאביו והיה נתון יותר להשפעות מבחוץ. דבר זה התבטא בלבטים רבים שהיו לו וכן בשינויי עמדות רבות שעברו עליו. בנוסף לכך, החברה תחת שליטתו של אלכסנדר הייתה שונה מן החברה עליה שלט אביו והיו בה רוחות חדשים. • המסקנות הרוסיות ממלחמת קרים: לאור הפירוז של הים השחור, הוטל איסור על רוסיה להחזיק צי בים השחור, שהיה מרכז כלכלי מרכזי של הרוסים. המסקנה הראשונה של הרוסים, הייתה כי יש לכבוש את הקווקז. לרוסיה היה ברור כי הם "יצאו בזול" מלחמת קרים, שבה הם לא ספגו אבדות כבדים בקווקז, שבו היו כוחות רבים שרצו ברעתם, ורק במזל לא יצאו נגדם במהלך המלחמה. ע"פ החלטתם, כוח של 200,000 איש יעלה לכבוש את הקווקז ובין השנים 1863-1865 נכבש הקווקז ונערך בו טיהור אתני של צ'רקסים מקומיים.מייד לאחר כיבוש הקווקז, בהמשך טבעי, היה כיבוש של אסיה המרכזית, מצדם המזרחי של הרי הקווקז. הרוסים רצו "לנקות" את הקווקז כדי שלא יהיה להם למכשלה במלחמה הבאה. • ברוסיה, היו דיבורים רבים על רפורמות אגראריות, בנושא שחרור האיכרים מצַמִיתוּתַם לבעלי הקרקעות. הצאר ניקולאי סירב בכל תוקף במשך חייו לרפורמות כאלה, ורק בימי בנו, אלכסנדר, הטענה הזו התקבלה לראשונה. הטענה הייתה כי ההפסד במלחמת קרים לא היה בגלל נחיתות צבאית, אלא בסיסה היה עמוק יותר - במבנה החברתי-אריסי. איכרים בורים המגויסים לשירות של כ-25 שנים בצבא, לא יכולים לתפעל כלי-נשק מודרניים. המסקנה הייתה שיש לשחרר את הצמיתים ולבטל את שיטת הצמיתות. הבעיה הייתה בכך שהצמיתים אמנם שוחררו, אך כמעט ולא הוענקו להם אדמות לעיבוד, ואז רובם נותרו חסרי מעש ותעסוקה. ע"מ לרצות את האצולה, שהתנגדה לרפורמות, אלכסנדר השאיר את מרבית האדמות בידי האצילים ובכך יצר בעצם "פצצת-זמן" שעתידה להתפוצץ בעתיד. בינתיים, המשיכו האיכרים לעבוד בשביל בני-האצולה בעלי-הקרקעות. • רפורמות נוספות שהוחלו באותו הזמן היו רפורמות משפטיות שליוו את תהליך שחרור הצמיתים. • בנוסף, הוחל ברפורמות בצבא: הרוסים אימצו את שיטת הגיוס הלאומי לתקופת-שירות מוגבלת - במקום לגייס חלק קטן מן האוכלוסייה ל-25 שנים, מגייסים את כל האוכלוסייה לתקופה קצרה של 2-3 שנים ואז משתמשים בהם ככוחות-מילואים. • עם שחרור הצמיתים, הוחל גם ברפורמה במערכת החינוך. רפורמות בחינוך היו יעד חשוב מאוד של כלל מעצמות אירופה שהיו צריכות כוח אדם מיומן ומשכיל בשורותיהם. • בשנות ה-70 וה-80 עמד על רגליו כבר צבא רוסי חדש, שונה לחלוטין מזה של טרום מלחמת קרים. • מסקנה נוספת של הרוסים הייתה כי יש להיזהר מלהגיע שנית לעימות ישיר עם הבריטים או עם כל מעצמה אחרת. לעומת גישה זו עמדו הגנרלים: הגנרלים הציעו כי בניגוד לגישה הזהירה, אין להימנע מעימות ישיר, אלא יש לחכות מעט ולהתכונן ואז לנקום קשות בבריטים.

• כיבוש אסיה המרכזית ע"י הרוסים: אסיה המרכזית מורכבת מכמה "גלגלי שיניים" הפועלים בהרמוניה. הבסיס של אסיה המרכזית היו 3 המדינות המיושבות (באזור אוזבקיסטאן של ימינו): ח'יוה, בח'ארא וקוֹקאנד. שלושת הערים הללו היו ממוקמות למעשה בשלושת האזורים הפוריים במדבריות צל-הגשם של מרכז-אסיה. מסביב לערי-מדינה אלו היו שבטים נוודים שהיו עם ערי המדינה ביחסי תלות ולעתים אף עימות. • בשנות ה-80 של המאה ה-18 באו הרוסים במגע ראשון עם מדינות מרכז אסיה, כחלק ממסע התפשטותם מזרחה ודרומה. • העמים הקזאחים היו מחולקים לשלוש קונפדרציות ("הורדה"): ההורדה הגדולה, ההורדה הבינונית וההורדה הקטנה. ההורדה הבינונית הייתה הראשונה שבאה במגע עם הרוסים. • ההתקדמות הרוסית נתקלה בהתנגדות של בני ההורדות ומנהיגיהם. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הגיעו הרוסים לימת אראל, גבול האזור המיושב של אסיה-המרכזית. הרוסים הגיעו לקו ההגנה של מדינת קוֹקאנד, הרסו אותו ובנו אותו מחדש לצרכיהם. • ברוסיה היו גורמים בצבא שדחקו להיכנס לאסיה המרכזית משתי סיבות: (1) איסורן של מדינות מרכז-אסיה ללא-מוסלמים לסחור בשטחן, מה שאמר כי המסחר שלהן עם רוסיה נעשה רק באמצעות מתווכים רוסיים או טטארים שקיבלו בכך יתרון לא-הוגן. (2) פדיון השבויים: הנוודים פשטו על אזורי הספר הרוסיים ותפסו ראשי-בקר וכן אנשים שנמכרו כעבדים בשווקי הערים במרכז-אסיה. הרוסים לא רצו לעמוד בחרפה של שביית בניה ומכירתם כעבדים. • מצד שני היו גם לחצים נגדיים שלא להיכנס למדינות מרכז-אסיה מחשש של תגובת מדינות העולם, ובעיקר של בריטניה, לנוכח הפעולה הרוסית החד-צדדית. בנוסף לכך, הייתה רוסיה עסוקה באותו הזמן בביצוע הרפורמות הפנימיות ולא יכלה להתפנות לכיבושים במרכז-אסיה. • בפועל - כיבוש מרכז-אסיה נעשה די במקרה, לאור יוזמה מקומית, של הדרג הצבאי בשטח, שערוצי התקשורת שלו עם המרכז היו איטיים מאוד והיה כמעט עצמאי לחלוטין. הפתיחה הייתה בסכסוך בין בח'ארא וקוֹקאנד על העיר טשקנט שהסתיים בכיבוש העיר ע"י כוחות קוֹקאנד בשנת 1864. המפקד הרוסי שהיה במקום, פון-קאופמן, החליט להשתלט על העיר והניס את הכוחות של קוֹקאנד מן העיר. לאחר הכיבוש של העיר טשקנט, לא ידעו הרוסים מה לעשות עם העיר שנפלה בידיהם. לאור זאת, התפרץ ויכוח בין משרד המלחמה הרוסי לבין משרד החוץ, אם לספח את העיר או לא. • התגובה הבריטית לעניין לא הגיעה והרוסים החליטו לבסוף לצאת מטשקנט אך להכריז עליה כ"עיר חופשית". הבא הרוסי יצא מטשקנט והאוכלוסייה המקומית התקוממה ומרדה נגד מושלי העיר החדשים וקראו שוב למושלי קוֹקאנד שיבואו לעזרם. עם חזרתם של הקוֹקאנדים לאזור, חזרו הרוסים לעיר, הביסו את הצבא של קוֹקאנד בשנת 1866 ואז קוֹקאנד כולה הפכה לפרוטקטוראט רוסי. בעקבות במאורעות האלה, פרצה גם מלחמה עם בח'ארא (שהכריזו מלחמה נגד הרוסים עם כיבוש קוֹקאנד) שבסופה, הפסידו הבח'ארים והפכו גם הם לפרוטקטוראט רוסי. את חלקה הגדול של בח'ארא סיפחו הרוסים לרוסיה, כולל את הבירה סמארקאנד. • בשנת 1873 עלו כוחות רוסיים גם על העיר-מדינה ח'יוא והביסו אותה תוך הפיכתה גם-כן לפרוטקטוראט. • בשנת 1878 נפטר הח'אן של קוֹקאנד ותחת שלטון בנו, סופחה קוֹקאנד כולה והוכרעה כולה. כך למעשה נקבעו גבולותיה של רוסיה עם פרס ועם אפגניסטן, שנשמרו עד ימינו, והם סוכמו בין צוותי עבודה בריטיים ורוסיים. • מהו פרוטקטוראט? פרוטקטוראט הוא אזור שמעצמה גדולה לוקחת תחת חסותה מתוך מדינה קטנה יותר. המדינה הקטנה נותרת מדינה נפרדת. יחסי החוץ והביטחון נתונים לחלוטין לידי מעצמת-החסות. בנוסף, ישנן הקלות מכס בין המעצמה ובין מדינת החסות, אך כן יהיו חומות-מכס בין מדינת החסות לבין המעצמות האחרות. למעצמה פורסת החסות ישנו נציג במדינת החסות המייעץ לשלטון המקומי. • פרוטקטוראט אינו דומה למנדאט, אשר נתון לתקופה מוגבלת ונתון לפיקוח בינ"ל! • העובדה שרוסיה בחרה מלכתחילה שלא לספח את המדינות אלא להפוך אותן לפרוטקטוראטים העיד על כך שהרוסים הבינו את חשיבות האזור בעבור הבריטים ונזהרו שלא לספח את השטחים, ע"מ להימנע מפרובוקציות מיותרות. למרות שגם פרוטקטוראט רוסי הינו לכאורה איום על הבריטים, הבריטים מצידם לא ראו סיבה אמיתית להיכנס לעימות עם רוסיה באזור, שהיה מרוחק וקשה מאוד לגישה ולתנועה חופשית. הבריטים אמנם הפסידו את שוקי הייצוא שלהם במרכז-אסיה , אך זו לא הייתה עילה מספיק טובה בעבור הבריטים לצאת למלחמה ברוסיה. • הייתה השפעה הודית על הפרוטקטוראטים הרוסיים, מכיוון שהינדים מהודו היו היחידים בנוסף למוסלמים שהיו מורשים להיכנס ולסחור במדינות מרכז-אסיה. ההינדים סיפקו מערכות כלכליות למדינות מרכז-אסיה בעיקר מערכות בנקאיות של הלוואה בריבית.


שיעור מס' 9 - 15.11.2004 • בסופו של דבר, הביא הכיבוש הרוסי של אסיה המרכזית לקביעת הגבולות בין רוסיה לבריטניה במרכז אסיה. • שנות ה-60 במאה ה-19 היו שנים מעניינת, בעיקר בחזית של הודו. בעקבות מלחמת קרים, התחוללה בשנים 1859-1869 המלחמה שהביאה את איחוד איטליה (המלחמה האוסטרו-צרפתית). זו הייתה הפעם הראשונה שהרוסים לא התערבו לצדם של האוסטרים. מלחמה נוספת שהתרחשה באירופה בעקבות מלחמת קרים הייתה המלחמה בין פרוסיה לאוסטריה ב-1866. בעקבותיה,הופכת אוסטריה להיות אוסטרו-הונגריה. היסוד הגרמני באוסטריה לא יכול להישען עוד על פרוסיה ולכן נוצר צורך אוסטרי להקים מונרכיה דואלית של אוסטריה והונגריה. שתי המדינות היו נפרדות אך נשלטו יחד ע"י פרלמנט מאוחד. לבסוף הייתה מלחמת פרוסיה-צרפת ב-1871-1870 המביאה לאיחוד גרמניה תחת שליטה פרוסית, לנפילתו של נפוליאון השלישי וגם זורע את זרעי המלחמה הבאה, עם כיבוש אלזס-לורן ע"י הגרמנים. • השינויים הללו באירופה,יביאו לידי שינוי המאזן: במרכז-אירופה קמה מעצמה חזקה, גרמניה, שאיימה על השליטה במרכז היבשת. קמה גם מעצמה חלשה יותר, איטליה, שהיוותה כוח גם היא. רוסיה ניצלה את השינויים הללו ע"מ לבטל את המגבלות שהוטלו עליה בהסכם פריז לפירוז הים השחור. רוסיה החלה לבנות צי מחדש ולבצר שנית את חופי הים השחור. • בנוסף, התרחש בשנות ה-60 משבר בלבנט שהתמקד בעיקר בלבנון. גם במשבר זה הייתה מעורבות רבה של המעצמות, ובעיקר צרפת שנחלצה לצד בני-חסותה, המרונים והבריטים, שהטילו חסות על הדרוזים. ההסדר שהשיגה צרפת באזור, הביא למעורבות של כלל המעצמות באזור. ההסדר הפך את "לבנון הקטנה" לסנג'ק עצמאי הכפוף ישירות למשרד הפנים באיסטנבול,בעל אוטונומיה נרחבת, כאשר הסנג'ק-ביי תמיד יהיה נוצרי לא-מקומי. לכל ההסדר הזה נתנה ערבות של המעצמות הגדולות. • משבר-לבנון התרחש בצילו של המשבר הגדול יותר, שהיה במלחמה של איטליה, בין, ולכן עבר בשקט יחסי. • בשנות ה-70 קרו מספר שינויים גדולים שהשפיעו על המשחק הגדול ועל השאלה המזרחית: פתיחת סין לתחרות המעצמות, ובראשן בריטניה מהדרום, מהים, מהודו ומבורמה ורוסיה, הגובלת עם סין מצפון וגם הייתה מעוניינת לנגוס בסין. במהרה הצטרפו גם מעצמות נוספות - צרפת וארה"ב (שהייתה כבר מעצמה באוקיינוס השקט בשנות ה-70) ולבסוף גם יפן שהפכה לשחקן חשוב במזרח-הרחוק. • אם התחרות בין בריטניה לרוסיה התמקדה עד אז במרכז-אסיה, כעת התרחב העימות גם לסין. • השינוי השני, היה ההתפשטות של רעיון הלאומיות, באירופה ומחוץ לה. המוקד החשוב ביותר היה כעת בבלקן. הניצחונות באיטליה ובגרמניה נתנו עידוד ודחיפה לתנועות לאומיות אחרות. מלחמת העצמאות של יוון, לדוגמה, הייתה לבעיה גדולה בשאלה המזרחית ב-1832. גם אצל הרומנים ואצל הבולגרים התפתחה לאומיות. למרות השיוך לכנסייה המזרחית, הלאומיות הרומנית הייתה עם זיקה למערב - עם אימוץ הכתב הלטיני ועם אימוץ השם " רומניה" המעיד על הזיקה לרומא. התנועות הלאומיות הללו הלכו וצברו תנופה וזכו לתמיכה רוסית. • עם המעבר בין ניקולאי לאלכסנדר, היו שני שינויים: החברה הפכה קשה יותר וקשה יותר לשליטה וכן השליט הפך חלש יותר ורצה פחות ריכוזיות. ניקולאי לא רצה לתמוך בתנועות הלאומיות בבלקן כי חשש מזעזועים מסוכנים, בימי אלכסנדר נוהלה מדיניות אקטיבית של תמיכה ב"אחינו" - אחים לגזע ולדת בבלקן. • שני זרמים חשובים שעלו ברוסיה היו הפאן-סלביזם והסלבופיליות. הפאן-סלביזם היה רעיון לא מגובש במיוחד וטען כי כל העמים הסלבים עם למעשה עם אחד שצריך להתאחד תחת הנהגת רוסיה, שהיא "האח הגדול". הסלבופיליות הינה תנועה עמוקה יותר עם תפיסת עולם עמוקה יותר בכל התחומים - לפיה רוסיה אינה חלק מן המערב ואינה חלק מן המזרח ומה שמבדיל אותה הן הנצרות האורתודוקסית והסלביות (והשילוב של שתיהן - יש להיות גם סלבי וגם אורתודוקסי). הסלבופילים סייעו גם הם לאחים הסלביים הנמקים תחת שלטון הטורקים המוסלמי. הכנסייה שיחקה גם היא תפקיד חשוב בעניין זה. הכנסייה אמנם הייתה מיניסטריון ממשלתי מאז ימי פטר הגדול, אך פעמים רבות הייתה לה מדיניות עצמאית והיא שלחה סיוע רב מאוד לתנועות הלאומיות בבלקן, אולי יותר מכל גורם אחר. בכנסייה היה בישוף חשוב בשם אוספנסקי שהיה שליח של הכנסייה בבלקן ובבולגריה. בזכותו זכו הנוצרים של בולגריה לאוטונומיה דתית מן העות'מאנים. בזכות הכנסייה, היה לתנועות הלאומיות בסיס נוח לפעולה עתידית. • אוספנסקי לקח גם חלק במשלחת צליינים רוסית מטעם הכנסייה בא"י והכנסייה הרוסית הייתה גם חלק חשוב בפיתוח הלאומיות הערבית במזה"ת, בעיקר בקרב האוכלוסיות הנוצריות-אורתודוקסיות. • מטרת הכנסייה הרוסית הייתה העברת כלל הכנסיות האורתודוקסיות בתחומי האימפריה העות'מאנית לשליטתם. • באימפריה העות'מאנית היו 3 מילֶתִים - 3 עדות: היהודים, הארמנים והנוצרים-אורתודוקסים, שכונו רום, ע"ש רומא. המילת הנוצרי-אורתודוקסי היה הכי הטרוגני מכולם כי היו בו בני לאומים שונים ודוברי שפות שונות. מי ששלטו בכל המיעוטים הללו ובכנסיות היו היוונים. במהלך הרפורמות באימפריה העות'מאנית, קיבלו עדות שונות הכרה במעמד של מילת עצמאי. כך גם קיבלו הרה קבוצות שונות עם זיקה לרוסים. נוצרה כך עוינות גדולה בין היוונים לרוסים. הרוסים ניסו לתקוע טריז בין האליטה הדתית היוונית לבין יוון ו"לשערב" את אוחזי המשרות הדתיות הבכירות. • הרוסים סייעו רבות אם-כן לתנועות הלאומיות בבלקן! • המשבר של שנות ה-70 החל כמרד של גורמים מוסלמיים בבלקן נגד רפורמות התנזימאת. משם התפתח המרד לכדי מרידות של נוצרים כשבהרבה מקרים טבחו הנוצרים באוכלוסיות מוסלמיות, לרבות צ'רקסים שיושבו באזור ע"י העות'מאנים וכאשר העות'מאנים ביצעו טבחים נגדיים, קמו עליהם מדינות אירופה. • חשו בלציין גם את השינוי שחל בדעת-הקהל הבריטית ובעיקר בזו של מקבלי ההחלטות: אי-הנחת הבריטית מחוסר ההתקדמות וההצלחה ביישום הרפורמות העות'מאניות גרמו לתהיות בבריטניה אם הבריטים "הימרו על הסוס הנכון". מי שהוביל את המגמה הזו היה גלדסטון, מנהיג הווינגים, הליברלים, שהיה רוה"מ הבריטי בזמן פריצת המשבר ב-1875. גלדסטון מביע הזדהות עם הנוצרים הנטבחים ומביע ביקורת נגד העות'מאנים. • במצב זה נוצר לחץ רב על הרוסים ולבסוף, לאחר לחץ פנימי רב, נשלח צבא רוסי להגן על הנוצרים הנטבחים. הצבא הרוסי זוכה להישגים מדיניים מסוימים ואז נחתם הסכם השלום של סאן-סטפנוֹ (1877). ע"פ הסכם זה הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, של סרביה ושל בולגריה שכללו גם גישה בולגרית לים האגאי. • דיזראלי, רוה"מ הבריטי חשש מן המתרחש בבלקן, ומן הגישה הבולגרית לים האגאי, שתאפשר לרוסי גישה לים התיכון. לאחר מכן, איים דיזראלי לפעול בעניין זה נגד הרוסים. ביסמארק הגרמני, שרצה לשחק תפקיד מרכזי באירופה, היה זה שהרגיע את דיזראלי וכינס את ועידת השלום של ברלין בשנת 1878. הסכם ברלין שהושג לבסוף מנע שליטה לא-עות'מאנית בים האגאי. כך הוקמה סרביה עצמאית בגבולות מוגדלים, רומניה העצמאית ובולגריה העצמאית שגבולה הי הבהרי הבלקן. חלקה הצפוני היה נסיכות אוטונומית בשליטה עות'מאנית והחלק הדרומי הוכרז כוִילַאיֶת אוטונומי השייך לאימפריה. • רוסיה סיפחה את קארס ואת ארזורום (וילאיתים על חוף הים השחור) ותו לו. המעורבות הרוסית הזו גרמה חוסר נחת לא רק לבריטיים אלא גם לאוסטרים. המחיר שגבו הבריטיים והאוסטריים על תמיכתם בעות'מאנים היה אחזקה של קפריסין ושל בוסניה-הרצגובינה (בהתאמה). בכך בא הקץ לידידות המסורתית בין בריטניה לאימפריה העות'מאנית. • המעורבות הרוסית באזור מטרידה את אוסטריה: האוסטרים ראו בבלקן את תחום השפעתם ולא אהבו את ההשפעה הרוסית באזור. בנוסף, האוסטרים לא רצו לראות את הרוסים שולטים על שפך הדנובה ועל חוף הים האדריאטי. • בתקופה הזו הייתה לאימפריה האוסטרית בעיה הולכת וגדלה עם התגברות הדרישות הסלביות בבלקן להפיכת המדינה למשולשת - אוסטרית-הונגרית-סלבית. כל התחזקות של הסלבים בבלקן הלחיצה את האוסטרים שחששו כי הרוסים יצאו לפעילות יותר תוקפנית באזור. בנוסף, האוסטרים חששו מסיוע של סרביה לרוסים, דבר שהתברר כנראה כנכון. • בכך הפכו בשנות ה-70, אוסטריה ורוסיה מבעלות-ברית למתחרות.

שיעור מס' 10 - 18.11.2004 • כאשר יש משבר בצד אחד של המשחק הגדול, יש גם משבר בצדו השני. • שלושת המלחמות האפגאניות של הבריטים היו כולן מאותה סיבה: מותם של השליטים המקומיים. כך היה גם בשנת 1878, עם מותו של השליט ועם תחילת המאבק על ירושתו. במאבק הזה על הירושה, המועמד החזק ביותר, היה מועמד בשם עבד אל-רחמן. היו לו 2 חסרונות בראייה הבריטית: הוא היה חזק מדי ובעל בסיס כוח עצמאי, המחשיד אותו בקשר עם הרוסים. הבריטים הכניסו צבא למדינה, הניסו את עבד אל-רחמן,אשר חבר לרוסים וזכה בסיוע שלהם, חזר לאפגניסטן ולחם בבריטים שנאלצו לבסוף להכיר בשלטונו וסיבסדו אותו, והוא שירת את הבריטים בנאמנות עד יומו האחרון. • עבד אל-רחמן הוא מייסדה של אפגניסטן כפי שמוכרת לנו עד סוף שנות ה-70, עם הפלישה הסובייטית. הוא הראשון שלקח לעצמו את התואר "מלך". הוא ערך סדר מחודש בצבא האפגאני והוא נעזר בצבא זה ע"מ להשתלט על אזורים בעייתיים וע"מ לכבוש ולאסלם אזורים שלא כבשו עד אז, דוגמת כּאפיריסטן, "ארץ הכופרים", אזור שהיה מיושב ע"י שבטים בודהיסטים באזור קשמיר של ימינו שלא נכבש ע"י האסלאם עד אז. שם האזור שונה מכאפיריסטן לנוּריסטן, "ארץ האור". • הדבר החדש במשבר אפגניסטן של שנות ה-70,היה הרחבת החזית מזרחה, אל החלק המערבי של סין, מחוז הנקרא שינג'אנג (Xin-Jang), או "טורקיסטן המזרחית". אזור זה היה אזור שלאורך ההיסטוריה היה תמיד קשור לארצות שממערבו ולאו דווקא לסין, מבחינה גזעית, תרבותית ולשונית (השפות באזור היו הודו-אירופאיות). בהמשך, עבר האזור תהליך של טורקיפיקציה והשפה באזור הפכה לשפה טורקית. • ב-1680 התפתח באזור משהו מיוחד בעולם הסוני - המדינה הפכה להיות מדינה בה שולטים אנשי-דת צופים - מדינת ההוג'ות (בטורקית - מלשון "חואג'ה" הערבי -תואר למורה או "לא מוסלמי"). באסיה המרכזית, הילה הוֹג'ה סימלה צאצא לאחד מארבעת הח'ליפים הראשונים. במאה ה-16 הגיע לחבל זה הוג'ה שהיה שיח' בטריקה צופית. אותו שיח' היה בעליהן של שתי נשים. משתי נשים אלו נוצרו שתי סיעות: ההר הלבן וההר השחור. ב-1680 השתלטו השיח'ים הצופים על השלטון באזור והחזיקו בו עד לשנת 1778. על השלטון נאבקו שתי הסעות ונלמחו עליו. ממאבק זה הרוויחה מדינת נוודים שהגיעה מאזור צפוני למדינה - הח'אן של אותה מדינת נוודים הכתיר והוריד את המנהיג מכל אחת משתי הסיעות, לפי מה שהתאים לו. מדינת הנוודים הייתה בודהיסטית והייתה קשורה לדלאי-לאמה בטיבט. השיח'ים הצופים היו לפיכך חייבים לעמוד בקשר עם הדלאי-לאמה ע"מ להשפיע על הח'אן. • השושלת ששלטה בסין משנת 1644, שושלת צ'ין, כבשה את מדינת ההוג'ות בשנת 1758, כחלק ממאבקה נגד הנוודים. הגנרל הסיני שכבש את האזור, כינה אותו שינג'אנג - "הספר החדש" והאזור התנהל כאזור-ספר צבאי. ההוג'ות גורשו משם לאסיה המרכזית שבה היו אז 3 מדינות עצמאיות. באזור שינג'אנג היה מדי פעם התקוממויות ש נאמניו של הוג'ה מסוים אשר הגיע לאזור והסינים דיכאו בקלות את המרידות. • בשליש השני של המאה ה-19 מצאה עצמה סין בנחיתות מול המעצמות האירופאיות. הדבר לווה גם בהיחלשות של השלטון המרכזי. כחלק מן ההיחלשות הזו, נחלשה גם היאחזותו בחבל שינג'אנג. זה התבטא בכך שבתחילת המאה ה-19, הח'אנאת של קוקאנד הצליח לכפות על סין מונופול מסחרי של קוקאנד וסוחריה בחבל שינג'אנג (הייצוא של החבל יעבור בלעדית לקוקאנד). • המחצית השנייה של המאה ה-19 נפתחה בשורת מרידות גדולות בסין, שאחד מהן היה מרד הטאי-פין. זה היה מרד נגד השלטון הזר שהיווה מחאה נגד השלטון הזר והמעורבות הזרה בסין. למרות זאת, היו אלמנטים זרים ונוצריים במרידה ומנהיג המרד הכריז על עצמו כאחיו של ישו. המרד הזה נמשך למעלה מ-18 שנים ובסופו שלטו המורדים על למעלה משליש שטחה של סין ועל אחוז גדול מאוכלוסייתה. המרד הזה דוכא תוך קשיים רבים ועל-ידי הקצין הבריטי גורדון שהקים צבא סיני חזק. • מרד הטאי-פין זיעזע את סין בכך שחשף את חולשות השלטון המרכזי ולכן, בעקבותיו היו שורה של מרידות קטנות יותר, בינן מרידות של מוסלמים. • בסין, ישנם 2 סוגים של מוסלמים - הקשגארים-אויגורים מאזור שינג'אנג וכן Hwei שהיו מוסלמים-סיניים. קבוצה זו מרוכזת בשני אזורים - בצפון-מערב סין (בפרוב' הנקראת שן-סי שבירתה שיאן) וכן בדרום-מערב סין. המוסלמים הסינים כמעט ולא נבדלו משאר הסינים, למעט בדיני הכשרות שלהם. • בשנת 1863, כתוצאה מהידרדרות ביחסים בין ממשל המרכזי ובין המוסלמים ובין האוכלוסייה המוסלמית לסינית, על-רקע של תחרות על משאבים. על-רקע זה, פורצת שורה של מרידות. ב-1863,בחבל יונאן בדרום-מערב סין, הוקמה מדינה מוסלמית עצמאית. בחבלים דן-סו ושן-סי לא הצליחו להגיע לכדי הקמת מדינות, אבל גם הם מורדים. מרידות אלה נמשכו עד 1870 משום שצבא הסיני היה כבד-תנועה ואיטי. • המדינה שהוקמה בחבל יונאן הייתה גם מוסלמית וגם סינית - המושל לקח לעצמו את התואר "סולטאן", אך גם את התואר הסיני "שומר דרום-סין". המשל היה סיני והיו משולבים בו מוסלמים רבים. • לצבא הסיני היה קשה להשתלט על המרידות הללו כיוון שלקח לו זמן רב לאסוף את כל האספקה מראש בשביל התנועה של הצבא הגדול. ב-1870, שלט שוב הצבא הסיני על שטחי יונאן והתפנה שוב לעסוק במרד הגדול שהיה בשינג'אנג ושלא התעסקו בהרגעתו בגלל העיסוק במרידות המוסלמים הסינים. • ב-1863, חוזר אחד ההוג'ות לינג'אנג ומנצל את מרידת המוסלמים הסינים ומרים את נס המרד. ההוג'ה קיבל מח'אן קוקאנד מצביא שנקרא יעקוב-בק עם צבאו והם השתלטו יחד על שינג'אנג. יעקוב-בק החליט להשתלט על האזור ושלח את ההוג'ה למכה לתמיד. יעקוב-בק עלה לשלטון ומפחד התגובה הסינית, החל לקשור קשרים עם הבריטים ועם הרוסים, ובעיקר עם עבד אל-עזיז, הסולטאן העות'מאני. • הסולטאן העות'מאני סייע ליעקוב-בק, ושלח לו קצינים, תותחים ונשק. הסיוע העות'מאני עבר דרך הודו, והבריטים בהודו נתנו לסיוע הזה לעבור בלי-הפרעה. יעקוב-בק היה לכוד בין vבריטים לרוסים והיו לו בעיות בשל-כך: הבריטים והרוסים לא יכלו להכיר בשלטונו כיוון שלא רצו להסתכסך עם סין ובנוסף לכך, הרוסים סלדו ממנו כיוון שהוא היה במקור מקוקאנד. • הרוסים, חתמו לבסוף עם יעקוב-בק על הסכם מסחרי ללא הכרה-פוליטית בשלטונו. הבריטים, שרצו אותו כחוצץ בינם לבין הרוסים, מיהרו לחזק אותו ולהעביר לו סיוע ונשק נוסף. • בשנת 1876, היו הסינים מוכנים לפלוש מחדש למחוז שינג'אנג. הרוסים היו מרוצים מכך שהסינים היו מוכנים לפלוש לשינג'אנג והם סיפקו אספקה ומזון לצבא הסיני המתקדם. הסינים, כמו הרוסים ראו באסלאם גורם מאיים והיו להם אינטרסים משולבים. הבריטים עוד לא עשו כלום בשלב זה. הצבא הסיני פלש לאזור והביסו את יעקוב-בק שמת בדרך לא-ברורה. בניו של יעקוב-בק לא השכילו להתאחד והובסו לבסוף על ידי הסינים. • מכאן, נפתחה תחרות על ההשפעה באזור שינג'אנג בין בריטניה לרוסיה. מכיוון שהשלטון הסיני היה שלטון חלש, האזור היה פרוץ להשפעה של שני הצדדים.

שיעור מס' 11 - 22.11.2004 • הרוסים היו קרובים לבייג'ינג בל המרכז הכללי היה יותר באזור הבריטי, בדרום-סין - הונג-קונג ולאחר מכן שנגחאי. • שנות ה-80 וה-90 היו שנים של שינוי באסיה וכן בכל העולם - הצטרפו למשחק העולמי מעצמות חדשות: עד 1860 היו 5 מעצמות אירופאיות ואירופה הייתה היבשת ששלטה בעולם. מאז, הצטרפו גם איטליה ופרוסיה למעצמות האירופאיות ובנוסף הצטרפו גם מעצמות לא-אירופאיות - ארה"ב ויפן. • בשנת 1803 הצהיר הנשיא האמריקאי מונרו כי ארה"ב לא תתערב בעייני העולם הישן והיא דורשת כי מעצמות העולם הישן לא יתערבו בנעשה ביבשת אמריקה כולה. עם-זאת, ארה"ב הייתה מעוניינת מאוד בנעשה באוקיאנוס השקט. היא סיפחה אליה במהלך המאה ה-19 את הוואי ופתחה בהמשך את יפן לעולם המערבי. בסוף המאה ה-19 (1898) ניצחה ארה"ב את ספרד וכבשה את הפיליפינים. • גם יפן הפכה במהרה להיות מצמה. הם היו הראשונים שהצליחו לבצע מודרניזציה בזמן קצר והדביקו את הפער בינם לבין המערב המודרני. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הייתה יפן כבר מעצמה. • כתוצאה מהופעת המעצמות החדשות והשינוי במאזן הכוחות העולמי, נפתחה תחרות בין המעצמות על שליטה קולוניאלית. שני השטחים האחרונים שלא היו תחת שליטה אירופית היו אפריקה וסין ועליהן התנהלו המרוצים בין המעצמות. ההבדל בין שני האזורים היה בכך שאפריקה חולקה בין המעצמות האירופאיות ואילו סין נותרה יחידה אחת, כתוצאה מן ההתערבות האמריקאית שמנעה את פירוקה של סין. סין הפסיקה להיות זירת תחרות בין בריטניה לרוסיה והיא נפתחה לתחרות בין מעצמות רבות - גם צרפת וגרמניה הצטרפו למרוץ וכן יפן הפכה להיות דומיננטית באזור. • השינוי השני שחל במשחק הבינלאומי היה היחלשות כוחה האבסולוטי של כל מעצמה - מדינות קטנות יכלו לגרום למעצמות הגדולות, ולא בהכרח בכוח, לעשות את רצונן. מדינות חסות של מעצמות יכלו לתמרן את המעצמות ששלטו בהן. • המעצמות הוותיקות איבדו את המונופול על הכוח - הצטרפו מעצמות חדשות, וגם מדינות קטנו יכלו לתמרן את המעצמות הגדולות. • המרוץ על אפריקה: המרוץ על אפריקה נפתח בשנות ה-80 של המאה ה-19 עם הכיבוש הבריטי של מצרים ב-1882. יש לשים לב לשתי נקודות חשובות: (1) בריטניה הייתה רגישה מאוד לנעשה במצרים, בעיקר לאחר חפירת תעלת סואץ והיא מיהרה לקנות את מניותיו של הח'דיב איסמאעיל כשהיה במשבר כלכלי בשנת 1876. (2) במקביל, חל שינוי במאזן הכוחות בין המעצמות באירופה עם עלייתן של איטליה ופרוסיה ועם תבוסתה של צרפת לפרוסיה. • איטליה הייתה כוח חדש ושאפתני והיא הייתה מעצמה מתחרה לצרפת באגן הים התיכון. ב-1881 השתלטה צרפת על טוניס ע"מ למנוע מאיטליה להשתלט על האזור. בצרפת, השתלטות על אזור מעבר לים היה עניין לא פופולארי בדעת הקהל. באותה תקופה הגיע לשיא המשבר במצרים, שהחל עם המשבר הכלכלי של הח'דיב איסמאעיל נכפתה עליו שליטה ופיקוח כלכלית של מעצמות אירופה. במקביל התרחש מרד עוּראבי. בשיא המשבר,ב-1882, הציעו הבריטים לצרפתים כיבוש משותף של מצרים. הצרפתים שהתקשו להתמודד עם דעת הקהל לאחר כיבוש טוניס, לא רצתה להסתכן בכיבוש מצרים. הבריטים כבשו את מצרים לבדם. הצרפתים הבינו את טעותם בסירוב,אך פספסו את נדיבותה של בריטניה. • באותה העת חלה התקרבות בין רוסיה לצרפת - כאשר הן התאחדו כנגד האויב המשותף ביבשת - פרוסיה - והאויב המשותף מבחוץ - בריטניה. • שיא התהליך הזה היה ניסיונן של בריטניה ושל צרפת לכונן קו אחד, אנכי של הבריטים ואופקי של הצרפתים, לאורכה של אפריקה. עניין זה הביא לתקרית פשוֹדה בסודאן. בתקרית זו היה גם צד חזק לרוסים. • הארכיבישוף אוֹסְפָּנְסְקִי החל להתעניין בכנסייה האתיופית והוא שאף להביא את הכנסייה האתיופית תחת חסות הכנסייה הרוסית. בנוסף לכך, הרוסים לא היו מרוצים מן הנוכחות הבריטית במצרים, שהייתה יכולה להיות בסיס להתקפות נגד הרוסים. תעלת סואץ הפכה להיות קשר חשוב בין חלקיה של רוסיה - קשר יעיל וזול יותר מאשר הרכבת הטראנס-סיבירית. שליטה בריטית על התעלה סיכנה לרוסים את האינטרסים. • מכלול האינטרסים הזה הביא למרוץ המזורז על אפריקה, בו נטלו חלק גם האיטלקים, ששלטו באריתריאה ואתיופיה וגם גרמניה. כאשר נכנסו האיטלקים לקרן אפריקה, הם ספגו תגובה קשה של הבריטים שרצו להבטיח את האינטרסים שלהם באזור, שהיה המפגש בין 2 הדרכים להודו - מתעלת סואץ ומכף התקווה הטובה. • הרוסים שלחו צבא, נשק ומדריכים רוסיים לסין לצבאו של המלך מליק האתיופי והוא ניצח בעזרתם את הבריטים. האירועים הללו הגיעו לשיא בתקרית פשודה. היחסים בין רוסיה לאתיופיה כללו בהכרח את צרפת ששלטה על דג'יבוטי, שהייתה הגישה היחידה לאתיופיה שלא הייתה תחת שלטון בריטי. • הרוסים ניסו לחזק את האתיופים בפני ההשתלטות האיטלקית. האיטלקים היו אלו שהיו רעבים לשטחים. הרוסים אימנו את האתיופים שיתמודדו עם האיטלקים וכך רכשו לעצמם השפעה באתיופיה. • הבריטים שלחו משלחת צבאית בראשות קירשנר לכבוש את סודאן ובכך מחילים את שלטון "הקונדומיניום" המשותפת למצרים ולסודאן. הצרפתים ניסו למנוע התקדמות בריטית עוד דרומה לאפריקה. הבריטים ניסו למנוע מן הצרפתים ליצור רצף קרקעי באפריקה. במצב שנוצר, היו 4 כוחות שנעו אחד כלפי השני מ-4 כיוונים: כוח צרפתי שהגיע ממערב, כוח בריטי המתקדם מקניה צפונה, כוח בריטי הנע מסודאן דרומה וכן כוח אתיופי הנע ממזרח ומטרתו להתחבר עם הכוח הצרפתי שבא ממערב. הכוח האתיופי הרתיע את הכוח הבריטי שהגיע מקניה והגיע לנקודת המפגש בפשודה שבנילוס, חיכה חודש תוך שהוא סובל מן האקלים, עד שלבסוף התקפל. הצרפתים הגיעו רק שבוע לאחר מכן. הכוח הבריטי הגדול של קירשנר הניס את הכוח הצרפתי וכך זכו בניצחון. • היחסים בין אתיופיה לרוסיה הלכו והתמסמסו, וכך נקל על הבריטים לכבוש את האזור. • 3 שנים לאחר תקרית פשודה, נחתמה "ההסכמה הלבבית" (1901) בין בריטניה לצרפת - שתי המעצמות הגיעו לפי התהום ונרתעו: בריטניה ניהלה בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 מדיניות של "בדידות מזהירה" - בידוד ובדלנות מן היבשת האירופית כך מצאה עצמה בריטניה מבודדת ודחויה ע"י מעצמות אירופה, מה שהגיע עד לתמיכה גרמנית באויבי-בריטניה הבורים במלחמתה בדרום-אפריקה. גורם נוסף, זולת הבדידות,שדחף את בריטניה לשת"פ עם צרפת היה השינוי במדיניות של גרמניה במעבר מביסמארק לווילהלם השני: ביסמארק שאף להיכנס לסכסוכים ולהביא לפיוס. ווילהלם השני היה בן לדור אחר שגדל בגרמניה כוחנית הבטוחה בכוחה ולא חוששת להשתמש בו. • בריטניה חשה מאוימת מכוחה המתעצם של גרמניה, שגם החלה להעצים את צי המלחמה שלה, וכך נוצרו הנסיבות לחתימה על "ההסכמה הלבבית": הסכמה צרפתית לשליטה בריטית במצרים ובתעלת סואץ והסכמה בריטית לשליטה צרפתית במרוקו וכן הבטחה הדדית לסיוע ותמיכה מול גרמניה המאיימת על שליטת שתי המעצמות במצרים ובמרוקו. הברית הזו כוונה בעיקרה נגד הגרמנים, למרות שדבר זה לא נאמר מפורשות. • במקביל להתקרבות מול צרפת (1901) כרתו הבריתים גם ברית עם יפן. היה הרבה משותף בין בריטניה ויפן: 2 מדינות איים בעלות מזג דומה ואיבה משותפת לרוסיה. בשנות ה-90 של המאה ה-19 סייעו הבריטים לשיקום ובניית הצי היפני (1901) זאת מתוך מחשבה שיפן תהיה שותפה לאינטרס הבריטי במזרח הרחוק. בכך למעשה בריטניה ורוסיה עלו על מסלול התנגשות כי יפן הייתה בשנות ה-90 מעצמה דומיננטית ששאפה להתפשטות וכיוון שההתפשטות היפנית הייתה בקרבת רוסיה (מנצ'וריה וקוריאה), היה בכך מסלול-התנגשות וודאי בין רוסיה לבריטניה.

שיעור מס' 12 - 29.11.2004 המאה ה-20 • באסטרטגיה הבריטית חל שינוי כאשר בריטניה הינה מעצמת-על והיא נפרשת אל מעבר לכוחותיה. משום כך היא מפתחת את יפן כמעצמת על במזרח אסיה בשביל שתשמור על האינטרסים הבריטיים באזור. שינוי נוסף הוא במעבר לשימוש בדלק נוזלי בצי הבריטי. מנועי הקיטור הישנים הוחלפו במנועי בערה-פנימית הצורכים נפט. מכאן עלתה חשיבותו של הנפט כחומר-גלם אסטרטגי. • שדות הנפט הראשונים שהיו מנוצלים היו שדות הנפט בקווקז ובאזרביג'אן של ימינו. תפוקת הנפט החלה לעלות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19, כאש הוא היה בשימוש לכל מיני צרכים תעשייתיים באירופה ובאמריקה ועד בהמשך למנועי נפט. משום כך, שדות הנפט ברוסיה החלו להתפתח ולשגשג. בשנת 1919 הפיקה רוסיה מחצית מן הנפט העולמי (החצי השני הופק בטקסס). • הצי הבריטי היה הראשון לעבור למנועי בערה-פנימית ולכן היא הייתה חייבת למצוא לעצמה מקור אספקת נפט שלא יהיה תלוי ברוסיה או בארה"ב. • הנפט היה מצוי בדרומה של איראן,וזה העלה עוד יותר את יוקרתו של האזור של המפרץ הפרסי. הבריטים טיפחו גורמים שבטיים בדרום-איראן ע"מ שישרתו את האינטרסים שלהם. • בשעה שבריטניה הייתה מצויה במסלול של התקרבות לצרפת, הייתה בעלת בריתה, יפן, במסלול של התנגשות עם רוסיה. הרקע להתנגשות היה פן של המרוץ על סין, כאשר רוסיה השיגה זיכיון מסין לבנייה של מסילת ברזל במנצ'וריה שתהיה נדבך במסילה הטראנס-סיבירית, ותגיע לפורט-ארתור, יישוב על הים הסיני. דבר זה התפרש ע"י היפנים כפרובוקציה. לאחר כיבוש קוריאה ע"י היפנים ב-1890, עצירת התפשטות היפנית ע"י ההתבצרות הרוסית במנצ'וריה הביא לבסוף למלחמה בין רוסיה ליפן ב-1904. הצי הרוסי הושמד ע"י הצי היפני במיצרי טוֹשִימה, בין טיוואן לבין יפן ולבסוף נכבשה פורט-ארתור ע"י היפנים. התבוסה הרוסית נודעה בעולם בגלל הביטחון הרוסי לפני המלחמה שם הולכים למעוך את היפנים בקלות. העימות מול היפנים הפך לאבן הבוחן של הצבא הרוסי - עימות מול צבא מודרני של מעצמה גדולה, ולא מול צבא חלש של אימפריה דוגמת האימפריה העות'מאנית. • כתוצאה מן התבוסה ליפנים, פרצה ברוסיה מהפכת 1905. • התבוסה של מעצמה אירופית למעצמה לא-אירופית זכתה לתהודה עצומה בעולם הלא-קולוניאלי והייתה לה השפעה עצומה על הלאומיות - הערבית, הטורקית, המצרית, הפרסית ועוד... • מכאן, החלה שרשרת של אירועים: חלה מהפיכה גדולה ברוסיה שביטוייה היו בשביתות והתפרעויות ובעקבותיה נכנע השלטון והוקם הפרלמנט - הדומה. השלטון ברוסיה היה אותו שלטון עוד מן התקופה הנפוליאונית ולא חלו בו שינויים מהותיים. רק בעקבות המהפכה לו שינויים כמו ריבוי מפלגות, הקמה של פרלמנט וחופש-ביטוי רב יותר. הפרלמנט הזה לא היה גוף מחוקק, אלא גוף מייעץ. השינויים הללו נערכו ע"מ להשקיט את השטח ובפועל, כבר בשנת 1907 הל הצאר להוריד את השינויים הללו בהדרגה. • בעקבות המהפכה ברוסיה חלו מהפכות גם במדינות הגובלות בה מדרום - המהפכה החוקתית בפרס (1912), מהפיכת הטורקים הצעירים (1908) ולבסוף גם הדחת הקיסר האחרון בסין והמהפכה בה (1912). השינויים הללו היו קשורים לרוסיה כיוון שהצאר שהיה שומר האוטוקרטיה, נחלש מאוד וכך נפרץ מחסום אחד בדרך למהפכות. בנוסף לכך,חלו גם השפעות אידיאולוגיות מצפון: העיר באקוּ, שהייתה למרכז ייצוא נפט גדלה פי 30 תוך שנים בודדות והפכה למרכז קוסמופוליטי. היא הפכה ל"עיר לבנטינית" דוגמת בירות, אלכסנדריה, עאדן, שנחאי, אודסה ועוד. אלו היו מרכזים כלכליים חשובים, ובדרך גם ערי-נמל, שמשום כך הפכו למרכזים של קהילות רבות ובהן נפגשו גם דתות עם מודרניות. ערים אלו שימשו במקרים רבים ערש לתנועות פוליטיות ואידיאולוגיות. • באקו הייתה גם היא עיר לבנטינית וקיבצה אליה אנשים ממקורות שונים והיא הייתה לערש לכמה תנועות: לאומיות אזרביג'אנית,לאומיות ארמנית, התנועה החוקתית הפרסית, השפעות שונות על אימפריה העות'מאנית וכן תנועות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. אזרביג'אן היה אזור שקשור גם לפרס וגם לטורקיה בהיותם גם טורקים וגם שיעים-תרי-עשרים. העיר התוססת של באקו כמעט ולא הושפעה מן המחסומים של המסורת שהגבילה אותה. העיר התוססת הזו השפיעה רבות על המהפכות במדינות שסביבה. • המלחמה של הרוסים הביא גם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה האחרות שהבינו כי הן איבדו את כוחן היחסי למעצמות נוספות.

• בעקבות התבוסה ליפנים במלחמה הבינו הרוסים כי עליהם לייצב ולהרגיע את המצב, וצעד חשוב ע"מ לעשות זאת היה בהגעה לכדי הסכם עם הבריטים. הבריטים ראו עד כמה קל להגיע למלחמה כוללת, אם רק היה נוצר מצב של בקשת סיוע מצד היפנים. בנוסף לכך, היה לבריטים ברור כי עם היחלשותה של רוסיה לאור תבוסתה, עלול לעלות כוחה של גרמניה, שהייתה חזקה מאוד באותו זמן. הבריטים שאפו שהגרמנים יהיו עסוקים במלחמות בשתי החזיתות - במערב מול צרפת ובמזרח מול רוסיה. מבחינת בריטניה, רוסיה חלשה משמעה גרמניה חזקה ולכן גם לה היה אינטרס להתקרב לרוסים. לפיכך, נחתם הסכם בריטי-רוסי ב-1907 שלכאורה שם קץ למשחק הגדול ונוצרה מעין ברית בין בריטניה-צרפת-רוסיה שכוונה כנגד גרמניה. • ההסכם הבריטי-רוסי הפך את המלחמה הקרה בין המעצמות לשלום קר. ההסכם חילק את האזורים שבין שתי האימפריות לאזורי השפעה - חלקה הצפוני של פרס הוכר כ"שטח השפעה" רוסי, בעיקר מן הפן הכלכלי. החלק הדרומי של פרס,בעיקר לאורך המפרץ הפרסי הוכר כשטח חסות בריטי. בין שני השטחים היה שטח ניטרלי, שבו לשתי המעצמות היו זכויות. ע"פ ההסכם הייתה אפגניסטן אזור השפעה בריטי. טיבט (טיבט נפתחה לעולם בשנת 1901 ע"י משלחת בריטית שכפתה על הדלאי-לאמה פתיחות לעולם) הוכרה כשטח השפעה בריטי גם כן. חבל סינג-ג'אנג, הוכר כשטח שלא שייך לאף-אחד,למרות שהייתה בו חלוקה פנימית,דה-פקטו, בין אזור השפעה בריטי ואזור השפעה רוסי. • פרס הייתה מדינה טרום-מודרנית לא-הומוגנית,שבה קבוצות אתניות ודתיות שונות. השלטונות בה גם לא ניסו להגיע לכל אזרח ולערוך "הומוגניזציה" של האוכלוסייה. השלטון לא ראה עצמו עוד אחראי על החינוך ועל השירותים לאזרחים. מדינות דוגמת איראן וטיבט, שהיו טרום-מודרניות ובהן השליטה של השלטונות הייתה מינימאלית, היו חשופות יותר לחדירה ולשליטה של המעצמות החיצוניות, הרבה יותר מן האימפריה העות'מאנית,לדוגמה. • הברית הבריטית-רוסית היא הצלע השלישית במערכת ההסכמים של בריטניה, צרפת ורוסיה, לאחר ההסכמה של רוסיה וצרפת ואחריה ההסכמה הלבבית בין צרפת ובריטניה. כך התגבש ציר בריטי-צרפתי-רוסי מול גוש של גרמניה, איטליה, אוסטריה והונגריה. • בנוסף לכך, חל שינוי נוסף - המעצמות חדלו לחשוב על בניית אימפריה ע"י השתלטות בכוח על שטחים והחלו לחשוב על בניית אימפריאליזם כלכלי - אין צורך לשלוט פיזית על מדינת חסות אימפריאלית, אלא ניתן לשלוט ולפקח על הכלכלה במדינות ובכך לשלוט בה. למעצמות היה כוח כלכלי עצום והעולם הלך והתפתח בתחילת המאה ה-20 להיות שוק גדול ומקושר, כפי שהוא היום, ומרבית הסחר הה מקושר למדינות המפותחות וכך נוצרה תלות של המדינות המתפתחות במדינות המפותחות. התלות במדינות המפותחות גם מנעה התאחדות של מדינות מתפתחות כנגד המעצמות, כיוון שהמדינות המתפתחות היו מתחרות אחת של השנייה. מכאן, הבינו המעצמות את עוצמתן והבינו כי ניתן לשלוט במדינות המתפתחות עקב חולשתן הזו. המעצמות הבינו כי גם ניתן לחלק מדינות מפותחות לאזורי השפעה כלכליים. • תהליך דומה קרה גם במזה"ת, בשטחי האימפריה העות'מאנית. • עד 1878, היו הבריטים נלחמים רבות ע"מ לשמור על אחדותה ועל כוחה ושלמותה של האימפריה העות'מאנית. מאז, חדלה בריטניה לשחק את התפקיד הזה, מתוך מחשבה שהבריטים הימרו על הסוס הלא נכון בתמיכתה בעות'מאנים, וכן מכורח ההתנתקות ההדרגתית בין העות'מאנים לבריטיים שחלה במהלך המאה ה-19. את תפקיד השומרת על האימפריה העות'מאנית, תפסה גרמניה, שהייתה לה מסורת ארוכה של קשר עם הצבא העות'מאני. הגרמנים נתפסו כחפים מאינטרסים בנושא לחימה מול העות'מאנים או ניסיון להשתלט על שטחים עות'מאניים. • מסילת הברזל הבגדאדית שהציעו הגרמנים לבנות,ע"מ לחבר את האימפריה העות'מאנית עם בגדאד ובעתיד אולי אף עם בצרה, הלחיצה את הבריטים שחששו מפרצה שעלולה להכניס את הגרמנים לאזור המפרץ הפרסי ולשדות הנפט שלו, שהיה בשליטתם. • באותו הזמן, בשנת 1914, הלכה והתגבשה פשרה והסכם בין המעצמות, תהליך שנקטע ע"י מלחה"ע ה-I. על-פי הבנות אלו, יחולקו שטחי האימפריה העות'מאנית בין הבריטים שזכו בדרום-עיראק,הצרפתים שזכו בלבנט והגרמנים שזכו באנטוליה. המגמה דל המעצמות הייתה להגיע לשקט-תעשייתי ולהרגעת המתיחויות הבין-מעצמתיות.

שיעור מס' 13 - 2.12.2004 • בבלקן בתחילת המאה ה-20 ישנן מס' מדינות - יוון העצמאית, סרביה העצמאית, רומניה העצמאית, בולגריה שניצלה את המשבר באימפריה העות'מאנית ע"מ להכריז עצמאות, חלקים מן האימפריה העות'מאנית, מונטנגרו וחלקים מאוסטריה. • בבלקן מוצגת הדוגמה המובהקת ביותר עד מלחה"ע ה-I למדיניות העולמית החדשה - (1) לאומיות המיוצגת במספר מדינות עצמאיות עם יסוד לאומי חזק ומולן מדינות או חבלי-ארץ שאינם מרוצים מאי-הגשמת לאומיותן. (2) מרחב התמרון שיש למדינות קטנות מול מעצמות גדולות - למעצמות יש את הכוח לכפות את רצונן על מדינות קטנות, אך התחרות בין המעצמות נותנת אפשרות למדינות הקטנות לתמרן את המעצמות הגדולות למקומות שהן לא רוצות להגיע אליהם. כאשר המעצמות מאוחדות, מרחב התמרון של המדינות הקטנות מצטמצם, אך עם עליית התחרות בין המעצמות, עולה בהתאמה גם מרחב בתמרות של המדינות הקטנות. • כל תנועה לאומית מצביעה על "תור זהב" כלשהו בעבר שאליו שואפים לחזור, לפחות מן הבחינה הטריטוריאלית. התנועה הלאומית שואפת להשיב את האומה לתור-הזהב שעליו מתרפקים. • מרבית התנועות הלאומיות נוצרו בשולי המדינות, כאשר היה צורך בהגדרה לאומית, מכורח של חיים באזור שבו היו זרים רבים. • רומניה: רומניה קראה לעצמה על שם רומא והחליפה את הכתיב מקירילי ללטיני, כהצהרה שהינה ממשיכת דרכה של רומא. מבחינה טריטוריאלית, מה שרואה נגד עיניה התנועה הלאומית הרומנית, הם שטחים השייכים לרוסיה (בבסרביה - מולדובה של ימינו), בוקובינה (שבירתה טשרנוביץ), טרנסילבניה (שהייתה שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגריה) ואזור דוברוג'ה (בין בולגריה לרומניה). כל השטחים הללו הצטרפו לוולאכיה ומולדובה שכבר היו בשליטתה. בכך למעשה ננסה רומניה לעימות עם הונגריה שראתה בשטחי טרנסילבניה שחים שלה ועם בולגריה על שטחי דוברוג'ה. • בולגריה: פעמיים הייתה קיסרות בולגרית בימה"ב וזה היה "תור הזהב" של הלאומיות הבולגרית. הבולגרים מנכסים לעצמם את דוברוג'ה, חלקים מטרקיה (שבשטחי יוון - עד סלוניקי) ואת מקדוניה, שתושביה הם בולגרים לפי הראייה הבולגרית ואכן יש קרבה תרבותית ולשונית רבה בין שני העמים. הבולגרים היו מצויים בעימות על ההגדרה של מקדוניה עם היוונים ועם הסרבים. הסרבים טענו כי המקדונים הם סרבים והאשימו את הבולגרים בניסיון להפוך את המקדונים לבולגרים. • יוון: לתנועה הלאומית היוונית הייתה בעיה כי היו לה שני "תורות זהב" שונים בתכלית האחד מן השני: התרבות היוונית הקלאסית שזכתה לאהדה רבה במערב וכן התרבות הביזנטית הנוצרית. לפיכך, הייתה דואליות מסוימת ודגש כפול בלאומיות היוונית.היו ליוונים שאיפות גם להשתלט על החוף המערבי של אנטוליה שהיה מרכזי בעת הקלאסית וכן שאיפות סמויות לכבוש מחדש את קונסטנטינופול ולחדש את הקיסרות הביזנטית. בשאיפותיה, התנגשה יוון עם האימפריה העות'מאנית וכן עם הבולגרים,על הגדרתה של מקדוניה. • סרביה: הסרבים היו מצויים בעימות עם כל הגורמים מסביבם. הם ראו מול עיניהם את המדינה הסרבית שהתקיימה בימה"ב שכללה את מונטנגרו, מקדוניה, בוסניה-הרצגובינה. למעשה הם רצו יוצר מכך - הסרבים אימצו לעצמם את רעיון אחדות העמים הסלאביים הדרומיים (יוגוסלביה) בהנהגתם. בכך הם נכנסו לעימות עם הבולגרים שהיו עם סלאבי נוסף וגדול מהם. הסרבים היו בעימות על תביעותיהם עם הבולגרים, היוונים, האימפריה העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית. הלאומיות הסלאבית איימה על שתי האימפריות הגדולות באזור הבלקן. • ההבסבורגים חשו מאוימים מן הלאומיות הזו משום שהבעיה הסלאבית סיכנה בתחילת המאה ה-20 את שלמות האימפריה האוסטרו-הונגרית. היו גורמים באוסטריה שהסכימו לחשוב על מדינה "תלת-ראשית" בשיתוף הסלאבים. ההונגרים התנגדו לכך בתוקף. משום כך, החריפה הבעיה הסלאבית כאשר הסרבים מלבים את האש ואת הרוח הלאומית. אוסטרו-הונגריה הרגישה עצמה מאוימת ונכנסה למגננה. האיום עליה היה של חדירה מבחוץ אליה וכן של הפעלת לחץ רוסי עליה, מהיות הרוסים הפטרונים של הסלאבים-הסרביים. • כלל המדינות הנ"ל לא היו מסופקות ממצבן בסביבות שנת 1900 והן רוצות לשנות ת המצב. ההזדמנות נקרית בדרכם עם מהפכת הטורקים הצעירים של 1908. ב-1911, קרה דבר נוסף שגרם למדינות הקטנות לחשוב שיש להם הזדמנות לקחת את המגיע להן מ האימפריה העות'מאנית - המלחמה בין האיטלקים לאימפריה העות'מאנית בלוב. האיטלקים שרצו להפוך למעצמה השתלטו על לוב ועל הדוֹדֶקַאנֶז - 12 האיים שרודוס במרכזם. האיטלקים ניצחו ולבסוף ויתרו על מרבית השטחים. • בלוב, נלחמו עם העות'מאנים לוחמים שהשתייכו לטריקה צופית חזקה בקירנאיקה - סינוסיאה. במלחמה בלוב הצטיין סרן צעיר בשם מוצטפא כמאל שהחל בה את הקריירה שלו. • בזמן התבוסה העות'מנית מול האיטלקים, כרתו יוון, בולגריה וסרביה ברית לפלוש לשטחים העות'מאניים בבלקן ולחלקם בינן,לפי נוסחה מוסכמת על שלושתן. הן תפסו את כל השטחים העות'מאניים שבאזורן ומרגע סיום הלחימה באזור, הם החלו לריב בינן על השלל. באותה עת,תקפו הבולגרים את הסרבים והיוונים ע"מ להשתלט על מקדוניה, ובמצב זה הצטרפו הרומנים לקואליציה נגד הבולגרים ואז גם חזרו העות'מאנים וכבשו את אֶדִירְנֶה (אדריאנופול) מידי הבולגרים (מחמת הבלקן הראשונה - 1912; השנייה - 1913). הבולגרים נדחקו בלחמות הללו לגבולו תבולגריה של היום ואיבדו את כל מה שהשיגו לפני כן בכיבוש ובהסכם עם בעלות-בריתן. מכאן נוצרה גם העוינות הבסיסית בין כל מדינות הבלקן. • יוון גם היא התייצבה על גבולות החופפים בערך את גבולותיה הנוכחיים בימינו. • המלחמות הבלקניות לא כ"כ הדאיגו את המעצמות המערב-אירופאיות. רק בריטניה, איטליה ואוסטריה וידאו כי האינטרסים שלהם באזור נשמרים - בריטניה ביקשה למנוע הגעה של הבולגרים, שהיו מבחינתם עושי-דברם של רוסיה, לים האגאי. האיטלקים והאוסטרו-הונגרים היו מודאגים יותר. בתור חברות בברית-המשולשת, ניסיון של רוסיה להתפשט היה מדאיג והם ניסו למנוע התפשטות של סרביה לים האדריאטי. בנוסף, האוסטרו-הונגרים נתפסו כראש-הנחש של ההתפשטות הרוסית באזור. אי-מניעת הגעתה של הסרבים לים האדריאטי, הוקמה אלבניה בחסות אוסטרית ואיטלקית, כאשר כל מדינה חפשה להיות בעלת ההשפעה במדינה. באותה תקופה, עוד לא הייתה לאומיות אלבניה והמדינה האלבנית לא הוקמה כתוצאה מתביעה לאומית. • יש לשים לב לקשר שבין לאומיות לבין הדת: בד"כ יש נטייה לחשוב כי לאומיות ודת הינם דברים סותרים. ישנם מקרים שלאומיות ודת, ולעתים גם לאום, הולכים יחד. לדוגמה ביוגוסלביה: הסרבים, הקרואטים ובוסנים דוברים שפות קרובות אך כולם נבדלים בדתם - הסרבים הינם אורתודוקסים, הקרואטים קתוליים והבוסנים מוסלמים. הכנסייה היא שנתנה את הדחיפה והתשתית ללאומיות - נכון לגבי יוון, בולגריה. על בסיס זה, הקשר בין הדת לבין הלאומיות הוא חזק ביותר.


שיעור מס' 14 – 13.12.2004 • מלחה"ע ה-I פרצה בהפתעה ומהלכה היה לא-צפוי. המגמות ארוכות-הטווח של לפני המלחמה היו מגמות של פיוס והסכמה בין המעצמות – הבנה על המסילה הבגדאדית, חלוקה של סין והאימפריה העות'מאנית לאזורי השפעה. הכל היה נראה מוביל לפיוס עד לרצח של הארכי-דוכס האוסטרי פרדיננד שהוביל למלחמה. הארכי-דוכס האוסטרי ביקר בסרייבו ונרצח ע"י קיצוני-לאומני סרבי יחד עם אשתו. האוסטרים החליטו שנחצה פה קו והכריזו מלחמה על סרביה. כשאוסטריה תקפה את סרביה, היו הרוסים שותפים לסרבים והכריזו מלחמה על אוסטריה. הגרמנים שהיו בעלי-ברית של האוסטרים, הכריזו מלחמה על הרוסים. הצרפתים שהיו בעלי-ברית של הרוסים הכריזו מלחמה על האוסטרים והגרמנים. כלל התהליכים הללו היו אוטומאטיים לחלוטין. • הייתה תיאורית קונספירציה שטענה כי גרמניה אשמה בפרוץ המלחמה: מרכז הכובד באירופה עבר במחצית השנייה של המאה ה-19 מצרפת לגרמניה. צרפת, שהייתה לפני כן המעצמה הגדולה ביותר באירופה, הפכה להיות משנית ומפגרת אחרי הגרמנים. בסוף המאה ה-19 הגיעה המהפכה התעשייתית גם לרוסיה והגרמנים חששו מלהפוך למשניים לענק חדש ממזרח – רוסיה. מכיוון שכך, יש הטוענים כי הגרמנים דחפו למלחמה עם הרוסים ע"מ למנוע מהם להגיע למיצוי כלל הפוטנציאל שלהם ומלהפוך למעצמה הגדולה באירופה. • המלחמה עצמה התנהלה באופן שאיש לא תכנן: הגרמנים גייסו את צבאם במהירות המהיר ביותר והפחד העיקרי שלהם היה מלחימה בשתי חזיתות. מכאן, ניסו הגרמנים להפתיע את הצרפתים ולתקוף אותם מבלגיה. הכניסה לבלגיה הייתה מה שהכריע את הכף בבריטניה להצטרף למלחמה, זאת מכיוון שהבריטים היו מן המעצמות שהבטיחו את הניטרליות של בלגיה, מה גם שכניסה גרמנית לבלגיה מקרבת צבא גרמני לבריטניה. • בחזית המזרחית, הרוסים הביסו בקלות יחסית את האוסטרים אך נתקלו בצבא גרמני והפסידו לו. הגרמנים התקדמו לתוך רוסיה. הרוסים נחלשו מאוד מן המלחמה והגיעו לסף שבירה, ועל רקע זה עלו הבולשביקים, שהבטיחו לכונן שלום נפרד עם הגרמנים. • בכלל החזיתות לא התנהלה המלחמה כפי שציפו: באפריקה, תקפו הגרמנים את בריטניה בטנגנייקה והבריטים ניהלו מלחמת-הגנה עד שהצליחו להכניע את הגרמנים ולכבוש את המושבות הגרמניות באפריקה. כאשר הרוסים יצאו מתמונת המלחמה, בדיוק נכנסו האמריקאים למלחמה. • נסיבות כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה: עם פרוץ המלחמה החרימו הבריטים ספינות מלחמה שנבנו עבור העות'מאנים. לעומת זאת, שתי ספינות מלחמה גרמניות שהיו בבוספורוס, הוכרזו כספינות עות'מאניות. הספינות הללו שטו בים השחור והפגיזו ביצורים רוסיים. בכך מצאה עצמה האימפריה העות'מאנית במלחמה עם רוסיה ועם בריטניה כאשר אף אחת מן המעצמות לא הייתה מוכנה למלחמה עם העות'מאנים. הבריטים ריכזו כוח מהודו ונחתו בבצרה בעיראק, לשם הגנה על המפרץ הפרסי. הבריטים השתלטו בקלות על האזור ולא זכו להתנגדות, כיוון שהעות'מאנים הזיזו את כוחותיהם לגבול אנטוליה-רוסיה. הבריטים המשיכו להתקדם ונתקלו בכוח עות'מאני שהוסט בחזרה לכיוונם וספגו תבוסה חריפה שהכניסה אותם למצור של שנה בכּוּת אל-עַמַארַה, במעלה החידקל. העות'מאנים גם הזיזו כוחות מתימן לכיוון מצרים ("מבצע ילדרים" או "מבצע ברק" בתעלת סואץ). צ'רצ'יל שהיה שר הימייה הציע הצעה להיכנס לגליפולי במיצרים, לכבוש את איסטנבול ולפתוח ציר-אספקה לרוסיה החלשה. הבריטים ספגו בגליפולי תבוסה קשה והיו צריכים להגיע לאיסטנבול דרך סוריה. איראן הייתה גם היא חזית מרכזית – העות'מאנים ניסו להגיע לרוסיה דרך צפון-פרס וגם המעצמות הגדולות התערבו בפרס והפעילו שם שבטים מקומיים אחת נגד השנייה. גם במזה"ת, כמו באירופה התנהלה המלחמה באורח שונה ממה שצופה. • מלחה"ע ה-I הוכרעה בתחילה במזה"ת, עם חתימת הסכם מוּדרוּס ע"י האימפריה העות'מאנית ב-30.10.1918 שבעקבותיו באה כניעת בולגריה, ואחריה שביתת הנשק של ואן-סטֶפַאנוֹ שהוציאה את אוסטריה מן המלחמה ולבסוף, ב-7.11.1918, יצאו גם הגרמנים מן המלחמה.

• מלחה"ע ה-I היא נק' פתיחה בכל הקשור בהיסטוריה המודרנית – הייתה זו הפעם בראשונה שארה"ב החלה להתערב בענייני העולם הישן וכן עליית הבולשביקים. עליית האידיאליזם האמריקאי החל לתת אותותיו כבר מסוף המלחמה וזכות ההגדרה העצמית של עמים הפכה לעקרון בסיסי במשפט הבינ"ל מאז והאימפריאליזם הפך למילה גסה. כלל השטחים שחולקו ע"י המעצמות המנצחות לא היו קולוניות אימפריאליות כבעבר, פרוטקטוראטים או מדינות-חסות. המדינות הללו הוכרזו כמנדטים והיו נתונות לפיקוח של חבר הלאומים, גוף חדש שנכפה על אירופה ע"י האמריקאים.

• תפיסות מרקסיסטיות: התפיסה הבסיסית של מרקס ואנגלס לגבי מדינות ולאומים היא כי אלו הן תופעות של המשטר הקפיטליסטי וברגע שהמשטר הקפיטליסטי יסולק ותקום חברה אל-מעמדית, הרי שהמדינה תתבטל וגם ההבדלים הלאומיים יתבטלו כי הסולידאריות בין הפועלים המדוכאים היא שתתבטל. דבר בסיסי נוסף בתפיסה המרקסיסטית הוא כי הקפיטליזם יתמוטט מאליו. מרקס ניסה למצוא את החוקים הקבועים של ההיסטוריה. ההיסטוריה האנושית ע"פ מרקס ואנגלס מחולקת ל-3 תקופות: האנושות החלה כחברה לא-מעמדית בה כולם היו שווים – כולם צדו וליקטו ללא הבדל. השינוי החל עם ההתמקצעות של בני האדם ואז היו 3 תקופות – תקופת העבדות, התקופה הפיאודלית והתקופה הקפיטליסטית. מה שמניע את גלגלי ההיסטוריה היא הכלכלה יחסי הייצור ומה שקובע את אלה הם אמצעי הייצור. בעת העתיקה, היה שימוש בעבדים ויחסי הייצור בין העובדים למעבידים היו יחסים של בעלות. בתקופה הפיאודלית היו האריסים שלא היו בבעלות מלאה של בעלי-האדמות. בתקופה הקפיטליסטית העובדים מקבלים שכר ממעסיקיהם. התקופה החדשה היא זו שבה תקום חברה אל-מעמדית ושוויונית. ע"פ מרקס ואנגלס כל צורת ייצור כוללת בתוכה באופן מובנה את הגורמים שיביאו לקריסתה. השוני הוא בהקמת מעמד הפרולטריון בימי הקפיטליזם – הפרולטריון הוא זה שיביא להקמה של החברה האל-מעמדית מכיוון שהוא נקי מן המנטאליות של צבירת הרכוש. הפרולטריון הוא אותם הפועלים שלהם תודעה מעמדית ולכן הם מתארגנים. מה שקרה הוא שבשנות ה-90 חל משבר בתפיסה הזו: התחזיות של תורת מרקס לא התגשמו. הסתירה הפנימית בקפיטליזם היא בכך שהקפיטליזם מבוסס על "עודף הייצור" – תמיד חייבים לקנות ולקנות ויש לעודד את האנשים לצרוך ולקנות, ולשם כך גם יש לדאוג כי לאנשים תמיד יהיה כסף לקנות ולצרוך. בסוף המאה ה-19 קמה בווינה אסכולה שניסתה לשלב בין המרקסיזם ובין הלאומיות. אסכולה זו הותקפה ע"י המרקסיסטים השמרנים והם הוקעו כרוויזיוניסטים. כדי להסביר מדוע הקפיטליזם מדוע הקפיטליזם לא התמוטט יצאו השמרנים עם "תזת הקולוניאליזם" של לנין, רוזה לוקסמבורג וקרל ליבכנכט. תזת האימפריאליזם טוענת כי הקפיטליזם הצליח להתחמק מגורלו ע"י כך שהפך לקולוניאליזם והוציא לקולוניות שלו את עודפי הייצור. לטענת התזת החדשה, דבר זה רק זמני כיוון שכדור הארץ הוא מקום מוגבל ולבסוף ייגמר המקום להפצת עודף הייצור והכוחות ייאלצו להילחם על המשאבים. כאשר פרצה מלחה"ע ה-I, היו בטוחים כי הנה הגיע המלחמה שלה ציפו.


שיעור מס' 15 – 16.12.2004 • תיאורית האימפריאליזם הינה תיאוריה חשובה כיוון שהקומוניסטים ציפו למלחמת האימפריאליזם כדי שיוכל לעלות הקומוניזם. • לנין, בניגוד למרקס לא היה אידאולוג או פילוסוף, אלא היה קודם כל מהפכן. הוא הקים את המפלגה הקומוניסטית ככלי לביצוע המהפכה. התפיסה שלו הייתה כי המהפכה לא פורצת באופן מתוכנן או בזמן ידוע, אך משהיא פורצת, יש לשלוט בה. משום כך, בונה לנין את המפלגה כארגון מהפכני. המפלגה הייתה בנויה כארגון חשאי, מחתרתי וממודר כיוון שהיא הייתה לא חוקית ברוסיה הצארית. היא הייתה בנויה מתאים-תאים הממודרים אחד מן השני. כל תא בוחר לעצמו ראש תא ובראש הפירמידה מצוי הפוליט-בירו המנהל את ענייני המדיניות והיום-יום. העיקרון השני במפלגה הוא המשמעת או בלשונו של לנין – "צנטרליזם דמוקרטי": הבחירות לתפקידי ראשי התאים נעשים מלמטה למעלה וההחלטות נלקחות מלמעלה. כאשר מתקבלות החלטות מלמעלה, כולם חייבים בציות להן, אחרת סופגים עונשי הרחקה מן המפלגה. מבנה המפלגה הוא חשוב ביותר להבנת התשתית שאפשרה את קיום השלטון הדיקטטורי של הקומוניסטים. • תפיסת האימפריאליזם כמיצוי הקפיטליזם מסבירה את רוח המהפכה של הקומוניסטים – ע"מ לחולל מהפכה, יש לקעקע את הקולוניאליזם הקפיטליסטי ולהחיל את עקרונות הסוציאליזם. • מה שמבדיל את הלניניזם מן המרקסיזם היה היחס הלניניסטי ללאומיות – התפיסה המרקסיסטית הקלאסית ראתה בלאומיות תוצר-לוואי חולף של הקפיטליזם, תופעה בורגנית שתחלוף עם נפילת הקפיטליזם. ידוע לנו כי הלאומיות הלכה ונתחזקה לכל אורך המאה ה-19 וכי לנין דחה את הקבוצה המרקסיסטית בווינה, שניסתה למצוא דרך פשרה עם הלאומיות. לנין עצמו נתקל בבעיית הלאומיות עם תפיסתו את השלטון, והוא נאלץ לחזור בו מדבריו. עם עלייתו של לנין לשלטון, מוציאים הקומוניסטים מנשרים המכירים בזכות ההגדרה העצמית של עמי הרפובליקה הרוסית. גורמים לאומיים רבים כרתו לפיכך בריתות עם הקומוניסטים. • ע"פ לנין המפלגה איננה רק הגוף המארגן את המהפכה, אלא היא גם חוד החנית של הפרולטריון – היא המייצגת את רצונותיו האמיתיים של הפרולטריון. הפרולטריון והמפלגה – חד הם. המפלגה מייצגת בצורה הנאמנה ביותר את רצונותיו של העם. • ע"פ לנין, יש ברוסיה פרולטריון, אך הוא אינו מספיק. למרות זאת ניתן לקיים את המהפכה, אם כורתים ברית בין הפרולטריון והאיכרים – בתנאי שהפרולטריון מוביל את האיכרים לכינון המהפכה. האיכרוּת היא אלמנט בורגני, משום שיש להם רכוש. תפקיד הפרולטריון הוא להפוך את האיכרים לפרולטריון בעצמם – ע"י הלאמת האדמות או העדרים. • רק היסודות הפרוגרסיביים הם הזכאים להגדרה לאומית ע"פ הלניניזם – הפועלים, האיכרים והאינטליגנציה המתקדמת – המפלגה למעשה! מתפיסה זו מוקמות בקווקז 3 רפובליקות עצמאיות – ארמניה, אזרביג'אן וגרוזיה שנשלטו ע"י המפלגה הקומוניסטית הרוסית. לנין טען כי הרפובליקות יזמו מהלכים באופן עצמאי, מתוקף זכותם לעצמאות, כשבפועל המפלגה החליטה מה לעשות. • בריה"מ קמה כפדרציה של ארבע רפובליקות – הרפו' הסוציאליסטית הסובייטית הרוסית, האוקראינית, הביילורוסית והרפו' הפדראלית סוציאליסטית סובייטית של דרום הקווקז – פדרציה של ארמניה, גרוזיה ואזרביג'אן. אלו קמו ב – 31 לדצמבר 1924 עד ה – 31 לדצמבר 1991. בין כל הרפובליקות קישרה המפלגה, שבחרה להתאחד. • סטאלין היה הקומיסר לענייני לאומיות והוא קבע את הקריטריונים לדירוג הלאומיות – שפה, תרבות, מוצא, גזע, דרוג הייצור, כאשר הדרגה העליונה ביותר היא האומה. כל אחת מן הרפובליקות (15 במספר) הן אומות. הדרגה מתחת הוא העם, מתחתיו הלאום, וכן הלאה. כל דרג של לאומיות זכה בצורת הגדרה שונה – אומה זכתה לרפובליקה עצמאית, עם זכה לפלך משלו וכו'... • הדת לא קיבלה מעמד מיוחד מעבר לדחייה שגילה אליה מרקס, אך בשנים הראשונות לשלטון הקומוניסטי, נתנו הבולשביקים חופש דת יחסי ורק בשנות ה-20, כאשר התבססו בשלטון החלו לרדוף אנשים דתיים. • האידיאל הבולשביקי היה ליצור אדם חדש בצלם המרקסיזם – יצרני, רציונאלי, אתיאיסט השולל את הדתות האחרות ומטריאליסטי, הכופר בכל הרוחני. לשם כך יצא סטאלין למהפכות בשנות ה-20, לשם יצירת האדם החדש ויצירת הקולקטיביזציה – ניסיון להפוך את האיכרים לפרולטריון, יישוב בכוח את הנוודים. • האידיאולוגיה הזו לא הייתה ייחודית לרוסיה, ובשנות העשרה וה-20 היו מספר ניסיונות גם במערב אירופה לחולל מהפכות מרקסיסטיות-קומוניסטיות. • האמונה הסובייטית הייתה ביכולת לשנות את טבע האדם. האמונה הייתה כי המהפכה הסוציאליסטית היא רק החלוץ ותבואנה מהפכות אחריו. הקומוניסטים ניסו מאוד לעודד את המהפכות מחוץ לרוסיה והקימו גוף שנקרא קוֹמִינְטֶרְן – "קומוניזם אינטרנציונאל". גוף זה, השייך לבולשביקים, ניסה לעודד את המהפכות הקומוניסטיות בעולם, אך גם לנתק את מדינות העולם השלישי מכבלי הקולוניאליזם.

• השלטון הקומוניסטי החדש נתפס בעיני המעצמות כאיום נורא, והמעצמות ניסו להתערב ולמנוע את המהפכה ולאחר-מכן למנוע את ההתפשטות של הקומוניזם. כוחות צרפתים, אמריקאיים ובריטיים הונחתו בשטחי ברה"מ וניסו לסייע לכוחות המתנגדים לבולשביקים. • ניתן לראות בכך התחדשות של "המשחק הגדול", כאשר כל צד הרגיש עצמו מאוים ע"י הצד השני וניסה למנוע את התפשטותו. ניתן לומר כי המאבק התחדש כאשר הפעם הוא מצויד בכלים אידיאולוגיים חדשים. • אחד הדברים שהקומוניסטים ניצלו בחוכמה רבה היה השימוש במינוח של "מחנה השלום" בעבור הקומוניסטים ובסיסמאות דוגמת "פועלי כל העולם התאחדו" – סיסמאות אלה דיברו ללבם של חיילי בנות הברית והם סירבו להילחם בסובייטים וביקשו להתפנות משדה הקרב.

• המהפכה הבולשביקית בתאריך 11.11.1917 נבעה למעשה ממלחמת אזרחים שהייתה למעשה "מלחמת כל בכל" ובכל מחנה היו כמה תתי-מחנות. בתוך "הלבנים" היו קיימים גם גורמי שמאל שהיו אנטי-בולשביקיים, גם גורמי-ימין בראשות גנרלים צאריים ששאפו להשיב את השלטון לצאר, והם היוו את האיום הגדול ביותר על הבולשביקים, גם גורמים לאומיים, שבהמשך עברו לצד הבולשביקים. גם בקרב "האדומים" לא הייתה אחידות אך לנין וסטאלין השתלטו עליהם בהמשך. המעצמות האירופאיות ניסו גם הן להתערב, כל אחת לצד אחר, אך הרוסים תפסו את ההתערבות כניסיון כיבוש מערבי, והרגשות הלאומים הרוסיים שיחקו לידי הבולשביקים בצורת תמיכה בהם. • רשמית, נמשכה מלחמת האזרחים עד 1924, בניסיון של הבולשביקים להמשיך את המהפכה המוצלחת ברוסיה גם למזרח-אירופה. בפועל, נמשכה ההשתלטות על כלל שטחי ברה"מ רק עד 1921. הצלחתם של הבולשביקים הייתה בזכות הבטחות שהם נתנו לכלל הקבוצות, לכל קבוצה בהתאם למה שהיא רצתה לשמוע ולקבל.


שיעור מס' 16 – 20.12.2004 • המאבק שהתחדש בין ברה"מ לבין בריטניה: במאבק המחודש הזה, היו שני הצדדים משוכנעים כי הם נלחמים על חייהם. בריטניה, שנלחמה קודם לכן על החזקותיה בהודו, חשה כעת כי היא נאבקת על עצם קיומה כבריטניה הדמוקרטית-הפרלמנטארית. גם השלטון הבולשביקי חש כי כלל המעצמות מנסות לחנוק אותו ולהפילו ואז להחליף אותו. דבר חשוב נוסף הוא כי רוסיה הסובייטית הייתה מצויה תחת חרם מצד כל המעצמות מאז עצם הקמתה. דבר זה הקשה מאוד על רוסיה. • הכוחות הבריטיים והרוסים נכנסו לפרס בעקבות הכניסה העות'מאנית לשם. כאשר רוסיה הבולשביקית חותמת על הסכם שביתת הנשק של ברסט-ליטובסק והעות'מאנים החלו להתקדם אל הקווקז, שלחו הבריטים חיילות קטנים לכיוון בַקוּ ולכיוון אַשְחַבַֹד (בירת טורקמניסטן) שבחסותם קמו ממשלות לאומיות שהקימו לאומנים באזרביג'אן ובטורקמניסטאן (שהיו שתי המדינות שגבלו מצפון לאיראן שהייתה מצויה כעת כולה בשלטון בריטי). השאיפה הבריטית הייתה ליצור חיץ. עם זאת, כבר ב-1919-1918 שבו בכוחות הבריטיים באיראן, כאשר ההרגשה הבריטית הייתה כי הכוחות נמתחו יותר מדי וכמו-כן נחתם הסכם עם ממשלת פרס דאז על נסיגת כוחות בריטיים מאיראן. בנוף, קיבלו הבריטים זיכיונות לקידוח נפט באיראן וגם זה היווה גורם להשבת הכוחות הבריטיים חזרה מן השטחים הרוסיים. • הסובייטים ראו בבריטים את האויב מספר אחת שלהם – זאת מכיוון שהבריטיים היו הקיצוניים ביותר בהתנגדותם לבולשביקים, גם משום שהם היו הקרובים ביותר טריטוריאלית וכן הם גם נתפסו כמעצמה הכי חזקה והכי משפיעה. לכן, בשנות שלטונם הראשונות, מתנדנדים הבולשביקים בין 2 קווי מדיניות: הניגוד בין רוסיה כמדינה נפרדת ובין רוסיה כראש הגשר של המהפכה הבינלאומית. ניגוד זה התבטא בשני הגופים שהקימו הקומוניסטים: הקומינטרן שהיה מפקדת המהפכה הבינלאומית מול הממשלה הרוסית שניהלה את ענייניה הפנימיים של רוסיה. מאבק זה התבטא בניגוד בין תקיפה של בריטניה בנקודותיה החלשות ובין הרצון להגיע להבנה עם הבריטים ולהסדיר עמם את נתיבי הסחר. • החל מה-1.1.1924 והקמת ברה"מ, הייתה התרכזות רק בקונפדרציה הרוסית פנימה ובמדיניותה הפנימית, יותר מאשר רצונה להיות ראש-גשר מהפכני.גרמניה הייתה הראשונה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ברה"מ וב-1925 השתתפה כבר ברה"מ בוועידה בינ"ל ראשונה בלאפּאלוֹ שבאיטליה. • ב-20.11.1920, הצבא ה-11 של הצבא האדום השתלט על אזרביג'אן ועל ארמניה ואז נוצר גבול משותף עם פרס. מיד אח,כ חדרו כוחות של הצבא האדום לצפון-מערב פרס למחוז גילאן על חוף הים הכספי, בתחילה כמרדף אחר כוחות "לבנים" ובהמשך כסיוע לכוחות מקומיים. במקום הוכרזה "רפובליקה עממית של גילאן". כאשר הפרסים פנו לרוסים ע"מ להידבר, הרוסים אמרו כי האחריות לעניין היא של באקוּ. הרוסים רצו בכך להפעיל לחץ על איראן לחתום על הסכמי סחר, אך בשביל להוריד מעצמה את האחריות להטלת לחצים, יא הפנתה את האחריות לכך על באקוּ. • ההסכם עם איראן נחתם לבסוף ב-1921 וביטל את ההסכם הקודם מ-1919. רוסיה נסוגה מגילאן תוך הבנה שיש לה זכויות להכניס כוחות לאיראן כאשר יעלה איזה איום מצד מעצמות אחרות. • במקביל, התנהל גם מאבק באפגניסטן (המלחמה האפגאנית השלישית) וכן בסינג'אנג. באפגניסטן, מת המלך והבריטים מנסים להכתיר את המועמד שלהם וחתמו על כך הסכם עם הכוחות המקומיים באפגניסטן. היה בכך משקל-נגד להצלחה הרוסית באיראן. בסינג'אנג היה קרב של סוכנים – בין מוסלמים סינים, כוחות רוסיים מקומיים. הרוסים ראו בחוסר-יציבות באזור זה כסכנה. חוסר היציבות באזור נמשך לאורך שנות ה-30, עד שבשנת 1933 קמה בסינג'אנג "ממשלת טורקסטאן המזרחית". בשנת 1934 הרוסים נכנסו לאזור, הפילו את הממשלה הזו וכוננו באזור ממשל כפי שכונן לפני-כן במונגוליה. • לקראת 1924 הסתיים הפרץ האחרון של "המשחק הגדול", אך יש כאלו שטוענים כי היום הוא התחיל מחדש. הדברים התייצבו והסכמי שלום נחתמו תוך חלוקת-שטחים. • מאפיינים של התייצבות בשנות ה-20 בחזיתות השונות של "המשחק הגדול": ב-1921 תפס רזא ח'אן את השלטון באיראן והכריז על עצמו כשאה. בשנה זו נחתמו גם ההסכמים הרוסי-פרסי והאנגלו-אפגני. מלחמת העצמאות הטורקית מסתיימת בשנת 1922 עם עלייתו של מצטפא כּמאל-אטאטורק (עם ביטול הח'ליפות ב-1924). חלוקת המנדטים נעשתה בסן-רמו ב-1921 וחבר הלאומים חילק אותם רשמית ב-1922. ב-1924 נפטר לנין בברה"מ, ושקיעה של ברה"מ בענייניה הפנימיים ובמאבק הירושה ומאוחר יותר בתחילת השיקום הכלכלי ובבניית החברה החדשה והכלכלה החדשה. • עם התייצבות המערכת הבינ"ל החל ב-1924 ועם פרישת ארה"ב (שפרשה לבדלנותה) וברה"מ (שהוחרמה), נותרה בריטניה מעצמת העל העולמית וצרפת נחשבה לכאורה למעצמה החזקה באירופה (לכאורה, כיוון שהיא ספגה אבדות קשות במלחה"ע ה-I). ארה"ב פרשה לבדלנות, מתוך רצונו של וילסון (שהיה אחראי גם להקמת חבר הלאומים) עד למלחה"ע ה-II, כ-20 שנה לאחר-מכן. ברה"מ התעסקה בענייניה הפנימיים והחל ב-1929 החל ניסיונו של סטאלין לשנות את החברה – הקולקטיביזציה (הלאמת האדמות, בע"ח, הכלים של האיכרים והפיכתם למשהו קיבוצי וניסיון להפוך את האיכרים הסמי-בורגנים לפועלים), התיעוש, תוכניות-החומש, החִשְמול של המדינה. • הקולקטיביזציה הולידה 2 צורות של התיישבות חקלאית: קולחוז (קיצור של "משק קולקטיבי") וסובחוז (קיצור של "משק סובייטי"). בסובחוז, האיכרים הם פועלים של המדינה ובקולחוז, האיכרים מהווים קומונה – הם מקבלים משכורת מן הקולחוז כאשר המדינה קונה את התוצרת מן הקומונה במחיר שהיא מכתיבה. מכיוון שהיבול לא היה שייך לאיכרים, היה אסור עליהם לגעת בו באיסור חמור (ולא יוגלו לסיביר). דבר זה הביא למשבר חמור בחקלאות ולחיסול מוחלט של המוטיבציה לעבוד. התיעוש נועד להגדיל את אחוז הפועלים באוכלוסייה, אך לא השיג מטרה זו. עניין שלישי הייתה מערכת החינוך – החל בשנת 1929 החל ניסיון גדול לבנות "אדם חדש" וזאת ע"י חינוך החל מן הבסיס שהיה בחינם לכל.


שיעור מס' 17 – 23.12.2004 • האם המאבק, או "המלחמה הקרה" בין הבריטים לסובייטים הוא המשך ישיר למשחק הגדול? השחקנים הם אותם השחקנים, כאשר אחד מהם (הסובייטים) השתנה באופיו, באידיאולוגיה שלו ובכלים אותם הוא מפעיל. המאבק הוא עדיין בין רוסיה (ברה"מ כעת) ובין בריטניה. • ישנה טענה כי לאחר התפרקותה של ברה"מ, ישנה התחדשות של המשחק הגדול במדינות מרכז אסיה, כאשר רוסיה היא גם שחקנית בעניין.

• לאחר 1925, ישנה תקופה של רגיעה, לאחר החתימה על ההסכמים וחלוקת השטחים, כאשר ברה"מ וארה"ב אינן משתתפות במערכת הבינ"ל, ויפן, למרות שהשתתפה בוועידת וורסאי, איננה מתעניינת בזירה העולמית, אלא בקרבתה הישירה בלבד. מי שנותרת במעצמה העולמית היחידה הייתה בריטניה וצרפת, שהיא לכאורה הכוח הדומיננטי באירופה, אך רק באופן נומינלי, כיוון שהיא ספגה אבידות קשות ברכוש ובנפש במלחה"ע ה-I (מתו 25% מן הגברים שבה!). הבריטים היו למעשה בשיא התפשטותם הטריטוריאלית. • המחצית השנייה של שנות ה-30 היו שנות השינוי הגדול, כאשר המעצמות שהיו נגד הסטטוס-קוו הלכו ונהיו תוקפניות יותר ויותר – יפן התחילה במסעות כיבוש לעומקה של סין, תוך עימות קשה עם האמריקאים, גרמניה חזרה להתחמש וביטלה את הפירוז של חבל הריין וב-1938 היה האנשלוס (סיפוח אוסטריה) ואיטליה כבשה את אתיופיה בשנים 1936-1935. • לגבי גרמניה: גרמניה הווימארית ניהלה מערכת יחסים הדוקה עם הסובייטים, ביקר בתחום הצבאי. הצבא הגרמני ערך אימונים שהיו אסורים עליו ע"פ אמנת ורסאי בשטחי ברה"מ. בנוסף, הצבא הגרמני, שמעולם לא היה בשליטה מלאה של הרפובליקה הווימארית, בנה עצמו בהדרגה להיות צבא גדול ומודרני והחיילים בו הוכשרו לתפקד בדרגה אחת מעל דרגתם הרשמית, וכך כשהיטלר השתלט על הצבא, היה לו צבא עם תשתית פיקודית בנויה ומוכנה. • כאשר מתקרבת מלחה"ע ה-II, נראה כאילו כלל המאבקים העולמיים מתחדשים, גם בחזית אירופה וגם באסיה – רוסיה מגיעה לידי התנגשות עם היפנים, התנגשות שנגמרה בקרב חוֹלקִין-גול בשנת 1937 במונגוליה, שהייתה מדינת חסות סובייטית. • המאבק הופך להיות מאבק משולש: ברה"מ, מעצמות הציר בראשות גרמניה ואיטליה (שכרתו ברית נגד הקומינטרן) ומעצמות המערב. (1) סטאלין רואה במלחמה המתקרבת את המלחמה הגדולה שתחסל את האימפריאליסטים והוא היה שמח לתת למעצמות הקפיטליסטיות לחסל זו את זו; (2) גרמניה למדה את לקחי מלחה"ע ה-I ולא רוצה להיכנס ללחימה בשתי חזיתות ולשם כך, רוצה היטלר להגיע להסכם עם הבריטים; (3) הבריטים נחלקו לשניים – צ'מברלין ניהל מדיניות של פייסנות וחתם הסכם מתרפס עם היטלר ("הסכם מינכן") ומולו היה צ'רצ'יל שרצה לצאת בכוח נגד הגרמנים והבין שלשם כך צריכים הבריטים להגיע להסכם עם הסובייטים. • צ'רצ'יל מבין שעליו לבחור בין 2 ברירות גרועות, שמתוכן הוא מעדיף את הקשר עם הסובייטים אשר עם הגרמנים, כיוון שהנאצים נתפסים אצלו כאיום. סטאלין חשד כל העת בהתנהלות הבריטית: כאשר היטלר הכריז על הסרת כל ההגבלות על גרמניה ב-1936, הציע סטאלין שברה"מ ומעצמות המערב יצאו יחד נגד הגרמנים וזכה בסירוב מוחלט מצד הבריטים. כאשר היטלר איים על פולין בשנת 1939, ודרש ממנה שטחים, חתמו בריטניה וצרפת על ברית עם פולין שאליה צורפה גם ברה"מ. גם במצב זה חשד סטאלין כי מעצמות המערב מנסות לגרור אותו למלחמה לא-לו, כאשר היא מתחילה להתקרב לכיוונה של רוסיה. מה שהציעו הבריטים היה כי כלל הצבאות יעמידו כוחות – הצרפתים יעמידו 100 דיביזיות, הרוסים יעמידו 300 דיביזיות והבריטים יעמידו 5 דיביזיות (בהיותם צבא יבשתי קטן מאוד!). סטאלין חשד כי הבריטים מנסים להונות אותו, וכי מעצמות המערב מנסות לשסות בגרמנים את ברה"מ ואז לשבת ולהשקיף מן הצד. • כאשר היטלר מבין כי הוא הולך למלחמה עם בריטניה וצרפת, הוא שאף להימנע ממלחמה בשתי החזיתות, והלך להידברות עם רוסיה, ואז מצא שפה משותפת עם סטאלין. כך נחתם הסכם בין רוסיה לגרמניה (ריבנטרופּ-מולוטוב) שזמן קצר אחריו פלשו הגרמנים לפולין ופרצה רשמית המלחמה. בהסכם, חתמו הרוסים והגרמנים על חלוקת שטחיה של פולין, ועם פרוץ המלחמה, נכנסו שני הצדדים לפולין. סטאלין והיטלר חשבו כי המלחמה הולכת להיות בדוגמתה של מלחה"ע ה-I ותוך כדי כך יהיה לו זמן להתחזק. עם זאת, נפילתה המהירה של צרפת הייתה זעזוע לסטאלין והוא נאלץ לממש את כלל הטריטוריות שהובטחו לו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכנס לרופבליקות הבלטיות ומספח אותן. בהמשך, נכנס סטאלין לבּסרבּיה, שהייתה שייכת לרומניה, ובכך היווה איום על היטלר, שנזקק נואשות במאמץ המלחמה שלו לשדות הנפט הרומניים שהיו קרובים לשם. בהמשך, הגיע סטאלין גם לפינלנד ונחל שם תבוסה לצבא המקומי (במה שידוע כ"מלחמת החורף"), מה שיצר תחושה של חולשה רוסית, גם במערב וגם אצל הנאצים. לבסוף, הצליחו הסובייטים לנצח את פינלנד והשתלטו על שטחיה, ומכיוון שהשטח היה מחוץ לתחום שהוסכם עליו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ולכן הפינים נדחפו לצדם של הגרמנים והפכו לבעלי-בריתם. • בסוף 1940, היטלר היה מצוי בבעייה – המתקפה על אנגליה לא מצליחה והוא לא הצליח להניע את אנגליה למלחמה בראשותו של צ'רצ'יל וכן הוא מרגיש שיש לו איום בגבו מצדה של ברה"מ ומעשיו של סטאלין. לכן, בסתיו 1940, כאשר מבקר מולוטוב בברלין, הציע לו היטלר הצטרפות של ברה"מ למעצמות הציר וכן הציע היטלר חלוקה של העולם בין מעצמות הציר – יפן תזכה במזרח הרחוק; איטליה תזכה באגן הים התיכון ע"מ להגשים את חלומו של מוסוליני לחדש את האימפריה הרומית; גרמניה תיקח את אירופה; ורוסיה תיקח את כל השטח שמדרום לה עד לאוקיינוס ההודי. סטאלין הכריז כי הוא מעוניין בארצות הבלקן ובאזור הים השחור. זה היה קו אדום בעבורו של היטלר, שלא היה מוכן להקריב את שדות הנפט של הבלקן, ושלח את צבאו לרומניה. מספר ימים לאחר מכן, כבר הוצאה ההוראה מצדו של היטלר לתכנן את "מבצע ברברוסה" שיצא לפועל ביוני 1941. • מבצע ברברוסה היה מתוכנן למאי 1941, אך התאחר בחודש, כיוון שהצבא הגרמני נאלץ להתערב בקרבות ביוגוסלביה, לצדם של האיטלקים. העיכוב הזה היה משמעותי מאוד, כיוון שבגללו נכנסו הקרבות לחורף. בתחילת הקרבות היו יחידות שלמות של הצבא הרוסי נכנעות לצבא הגרמני, לעתים ללא קרב בכלל, אך בגלל היחס הנורא שקיבלו מן הצבא הנאצי, החלה החמרה ביחס אל הצבא הנאצי, מן האוכלוסיות המקומיות ומצד הצבא, והקרבות נעשו עזים יותר. • עם פרוץ המלחמה הזו, החלה בריטניה בהתערבות, כיוון שהיא הייתה יכולה לספק את האספקה לרוסיה דרך מרכז-אסיה, ובמקרה זה, על איראן. רֶזַא שאה הודח ע"י הכוחות הבריטיים והסובייטים והוצג כדיקטאטור וכעריץ והכוחות הזרים נתנה הבטחה כי כוחותיהם יפנו את איראן תוך 6 חודשים מתום המלחמה. • הצטרפותה של ארה"ב למלחמה טרפה את הקלפים – הברית בין ארה"ב ובין בריטניה בחסותם האישית של צ'רצ'יל ורוזוולט נחתמה והייתה חזקה מאוד, ולמעשה נשמרת עד היום. כאשר נפל הפור בעד הצטרפותה של ארה"ב והיה ברור כי הניצחון קרוב, החלו התכנונים לגבי חלוקת העולם בין מעצמות המערב. סטאלין, עם זאת חשד כי ארה"ב ובריטניה הולכות לחתום שלום עם הנאצים ע"מ "לתקוע" את סטאלין במלחמה עם הנאצים. מבחינתו של סטאלין, הערובה לרצינותן של ארה"ב ובריטניה הייתה פתיחה של חזית שנייה של צבאות המערב מול הגרמנים. • שלושת המעצמות חילקו מחדש את העולם כאשר, בניגוד להתנגדותו של צ'רצ'יל, רוזוולט מקבל כי מזרח-אירופה יהיה בהשפעה רוסית. הדבר הנוסף הוא כי המזה"ת, כולל יוון, טורקיה ואיראן, יוכר כאזור תחת השפעה בריטית. נקודה נוספת – גם בריטניה וברה"מ יצאו מוחלשות מאוד מן המלחמה.


שיעור מס' 18 – 27.12.2004 • בעקבות מלחה"ע ה-II, נחלשו מאוד בריטניה ורוסיה, ולעומתן החלה ארה"ב לפרוח ושווקים רבים בעולם, כעת נפתחו בפני האמריקאים, עם היחלשות המעצמות האירופאיות. • ברית המועצות: השטח התעשייתי הטוב ביותר של ברה"מ נהרס בתום המלחמה, עם מדיניות "האדמה החרוכה" של הרוסים וגם של הגרמנים, שבהוראתו של היטלר החריבו את כל האזורים מהם הם נסוגו. ברה"מ חשה גם חולשה במצב שנוצר ב-1945: היא יצאה ממלחמה שבה היא כמעט ולא הצליחה לשרוד והיא כעת מאוימת ע"י מעצמה חדשה, בעלת יתרון כלכלי אדיר ויתרון צבאי גדול (ארה"ב הייתה היחידה בעלת נשק גרעיני). ברה"מ חיפשה אזורי השפעה חדשים, ובחלוקת אירופה, כפי שהתעצבה ביַאלְטַה, חיפשה ברה"מ להבטיח לעצמה עומק ולעטוף עצמה ב"חגורת-ביטחון", כהגנה מן האמריקאים. • מה בעצם הביא למלחמה הקרה ולשינוי בדעת הקהל האמריקאית את הרוסים מהגיבורים הלוחמים בנאצים ל"אימפריית-הרשע"? הביאה לכך העובדה שהסובייטים השתלטו על אזורים באירופה וכפו עליהם שלטון קומוניסטי. בעיני הקומוניסטים, "תוכנית מרשל" לשיקומה של אירופה לאחר המלחמה, תוך מימון נרחב מארה"ב, היא ניסיון אמריקאי להשתלט על אירופה, ומבחינתם היה בכך איום. ברה"מ הייתה כעת באותה עמדה בה עמדה קודם לכן מול בריטניה – היא מצויה בחולשה צבאית (שאילצה את ברה"מ גם להחזיק צבא אדיר) מול מעצמה המצויה עליה גם ביתרון כלכלי מוחלט. לפיכך, תוכניות שיקום ותמיכה כלכלית, בדוגמת "תוכנית מרשל" היו בעיני הסובייטים איום מוחשי של האמריקאים ולכן הם מיהרו להשתלט על כל הגוש המזרחי, מתוך חשש שאם לא תהיה אחיזה סובייטית באזור, תמיכתן של מדינות הגוש המזרחי, שרוצות גם הן להשתקם במהרה, תזלוג למערב ולאמריקאים. • האמריקאים, בניגוד לבריטים, שראו את הסובייטים עם דעות-קדומות, באו לפוליטיקה האירופאית ללא דעות קדומות והיו תמימים במידה מסוימת. אמריקה היא כ"כ גדולה וכ"כ שקועה בעצמה, ולכן גילתה תמימות גדולה ביחסי-החוץ שלה. • שורשיה של המלחמה הקרה נעוצים בהתפתחויות במזה"ת בשנות ה-40 המאוחרות, ובעיקר באיראן: הייתה הצהרה של המעצמות כי הן הולכות לפנות את איראן תוך 6 חודשים מתום המלחמה. חצי שנה לאחר תום המלחמה וכניעת יפן, בחודש מרץ 1946, עדיין לא פינו הסובייטים את כוחותיהם מאיראן. בכך נוצרה חזית בריטית-אמריקאית שלחצה על הרוסים לפנות את כוחותיהם. הטענה הייתה כי איראן היא תחום השפעה הבריטית וכי הרוסים לא מפנים את כוחותיהם בניסיון ללחוץ על האיראנים להעניק להם זיכיונות לקידוחי נפט. כחלק מן הלחץ יזמו הרוסים את יצירת הרפובליקות של אזרביג'אן ושל כּורדיסטן האיראנית, וכאשר נכנס לשם הצבא האיראני, הכה בו קשות הצבא הרוסי. בריטניה לא יכלה להרשות לעצמה המשך הישארות באזור וניהול של הפעילות הדיפלומאטית באזור, ארה"ב "ירשה" את התפקיד הבריטי באזור. בסופו של דבר, הסיגו הרוסים את כוחותיהם ופירקו את הרפובליקות החדשות שהם הקימו. • המתרחש באיראן, הצטרף לדרישות האמריקאיות מטורקיה ולמלחמת האזרחים ביוון. טורקיה שהייתה ניטראלית לאורך המלחמה (רק בסופה הכריזה מלחמה נגד גרמניה) עמדה מול דרישה סובייטית להחזרת שני וילאיתים (קַארְס ואַרְדַהַאן) במזרח-אנטוליה ולהקמת בסיסים בים השחור. הרוסים טענו כי הוילאיתים הללו היו חלקים מגרוזיה וארמניה ולא היה לממשלה הסובייטית בשנת 1920 זכות להעניק את הטריטוריות, שהן חלק מרפובליקות של ברה"מ. הדרישות הסובייטיות נתפסו ע"י האמריקאים כתוקפנות ולבסוף הסובייטים נאלצו לוותר על תביעותיהם מבלי שזכו במימושן. בכך הפכה טורקיה לבעלת-ברית אמריקאית. מלחמת האזרחים ביוון (1945-1947; נסיגה סופית משטחי יוון בשנת 1949) התנהלה בין הקומוניסטים שהשתלטו על הצפון (בסלוניקי) לבין הכוחות המלוכניים שהתבססו באתונה. הקומוניסטיים זכו בסיוע נרחב מטיטוֹ, שליט יוגוסלביה. יוון הייתה מוגדרת כאזור השפעה בריטי וסטאלין לא ניסה להשתלט עליה! סטאלין ציווה שלא לסייע ליוונים ומי שסייע להם היה רק טיטו. גם הקומוניסטים היווניים יצאו למלחמה בניגוד הוראתו של סטאלין. למרות הוראתו הזו של סטאלין, נתפסה מלחמת האזרחים היוונית כתוקפנות סובייטית. • ככל הנראה הייתה אי-בהירות בנושא אזורי ההשפעה במזה"ת – היה ברור כי יוון הייתה אזור השפעה בריטי, אך לגבי המזה"ת היו אי-בהירויות אצל האמריקאים והבריטים, ולא היה ברור אם טורקיה ואיראן הם אזורים סובייטיים או בריטיים. • המלחמה הקרה החלה, כאשר השנים 1948-1947 והמצור הסובייטי על ברלין (וכן הרכבת האווירית האמריקאית לעיר) מסמלות את תחילתה. ב-1948, דרשו הסובייטים נסיגה של הכוחות האמריקאיים שהיו בחלקה המזרחי של ברלין , במהלך הקמת גרמניה המזרחית (כתגובה להקמת גרמניה המערבית), שבתגובה לסירוב האמריקאי, הטילו הסובייטים מצור על ברלין. בתגובה לכך, העבירו האמריקאים רכבת אווירית של סיוע אל העיר. פיצולה של גרמניה התרחש משום שלא הייתה הצלחה בהגעה להסכם המקובל על כולם לחלוקת גרמניה. • עם תחילתה של המלחמה הקרה, חשו שני הצדדים כי הם נתונים תחת איום מן הצד השני, ושני הצדדים הרגישו כי עליהם להגן על העולם מן הצד השני. האמריקאים, מצדם, החליטו כי עליהם להגן על העולם ע"י כריתה של בריתות-הגנה שתכתרנה את הרוסים מכל הכיוונים. ההרגשה האמריקאית הייתה גם כי בעלות-הברית שלה אינן מסוגלות לעמוד כבר לבדן – השנים של 1948-1955 היו השנים של העברת הכוח בין הבריטים לאמריקאים בכל החזיתות. • חשוב להבין כי האמריקאים, כמעצמה חדשה המגלה את העולם, השתמשו בבריטים כמורים – הבריטים "הורישו" לאמריקאים גם את הרוּסוֹפוֹבְּיַה. האמריקאים פיתחו מעין חוש אחריות של צורך להגן על העולם החופשי מפני הקומוניסטים. • חלק מן האידיאולוגיה האנטי-טוטאליטארית של המנהיגים האמריקאיים הייתה גם הבנה כי עבר זמנם של הבריטים, וכי הבריטים השתמשו בכוחות מיושנים ולא-רלוונטיים לשם המאבק בטוטאליטאריות. לדעתם, עליהם, האמריקאים, מוטלת האחריות למצוא את הכוחות החדשים שיסייעו להם להילחם במשטרים הטוטאליטאריים. מכאן, חיפשו האמריקאים כוחות גם במזה"ת, בעלי השקפה ומטרות דומות לשלהם. • מתוך גישה זו, מסייעים האמריקאים להוצאת הכוחות הבריטיים מהמזה"ת והצרפתים מסוריה ולבנון. לשם כך, הדיחו האמריקאים את שלטונו של מוצאדֶק באיראן ומחזירים את השאה לשלטון בפועל בשנת 1953. דבר ידוע פחות היא המעורבות האמריקאית בהפיכת הקצינים הצעירים במצרים. ה-CIA היה קור לקצינים החופשיים עוד מתחילת דרכם, עמד עמם בקשר וסייע להם בתכנון ההפיכה. האמריקאים נתנו לקצינים החופשיים "רשת-ביטחון" מול התערבות בריטית אפשרית. האמריקאים גם לחצו על הבריטים להגיע להסכם ב-1954 עם המצרים שלפיו הבריטים פינו את תעלת סואץ. הנושא המעניין והאבסורדי ביותר הוא שראש התחנה של ה-CIA בקהיר ייעץ לנאצר להסוות את העסקה עם ברה"מ בשנת 1955 כעסקה עם צ'כוסלובקיה, דבר שירכך את עיכול העניין בוושינגטון. • בראייה האמריקאית היה צורך ליצור קשר עם "כוחות העתיד" ע,מ להביא לסילוקם של הבריטים ולהחלפתם ע"י האמריקאים.


שיעור מס' 19 – 30.12.2004 • ארה"ב נכשלה מלצרף מדינות נוספות לבעלות בריתהּ האנטי-קומוניסטי. השאיפה האמריקאית הייתה, לפי דוקטרינת טרומן ליצור מצב של "הכלה" (Containment) ולצורך כך הוקמו בריתות הגנה שאמורות היו לכתר את ברה"מ – נאט"ו הייתה ראשונה, סיאט"ו (ברית במזרח אסיה) אחריה ובמזה"ת הוקמה בשנת 1955 "ברית בגדאד" שהפכה לאחר הפיכת קאסם בעיראק לסֶנְטוֹ, שכללה את טורקיה, איראן ופקיסטן. האמריקאים לא הצליחו להכניס את מדינות השלישי, כמו מצרים והודו, לרשת הבריתות שלהן, מתוך יריבויות מקומיות, וגם מתוך הרגשה של אותן מדינות כי אין להן מה לפחד מן הסובייטים. האמריקאים היו לחוצים להקים את רשתות הבריתות שלהן ולכן העדיפו להקים בריתות ללא תמיכה רחבה, מה שגרם גם לדחייה של המדינות שלא הצטרפו מן האמריקאים ומן המערב. • בכך הגיע גם השינוי הגדול בתפיסתה של ברה"מ – שתי המעצמות שיחקו "משחק סכום אפס" – כל מה שהיריב מרוויח הוא הפסד נטו לי – ולכן, כל מי שלא איתנו הוא נגדנו. בעקבות מותו של סטאלין וחילופי השלטון בצמרת הסובייטית, היה גם שינוי מחשבתי אצל הסובייטים – כעת הגישה הייתה כי מי שאיננו איתנו הוא לא בהכרח נגדנו ויהיה אפשר לשכנע אותו. הסובייטים בכך שאפו לדלג אל העורף של בריתות ההגנה המערביות. כך, נכנסה רוסיה לקשרים עם מדינות כמו סוריה, מצרים ועיראק במזה"ת. השכנוע של ברה"מ הגיע בדמות סיוע הקושר את המדינה המקבלת את הסיוע לברה"מ. לכן הסיוע הצבאי הסובייטי הגיע בלי הגבלה, זאת בניגוד לאמריקאים שהגישו סיוע מותנה ושאסור היה להשתמש בו בתנאים שלא התאימו לאמריקאים. עוד, הסובייטים גם לא ביקשו תשלום במזומנים, אלא במוצרים שווי-ערך, כמו מוצרים חקלאיים. בכך מצליחה ברה"מ "לדלג" מעל החומה שניסו האמריקאים לבנות סביבם ולבסס את כוחם במדינות כמו מצרים, גאנה, הודו, אינדונזיה (עד הפיכת 1965) ומדינות נוספות. • המשבר הגיע בשני שלבים – במשבר סואץ ל 1956 בו מוצאת בריטניה מן המזה"ת ואח"כ ב-1958, עם נפילת המשטר המלוכני בעיראק. הלאמת תעלת סואץ הייתה תגובה נזעמת של נאצר לחוסר ההיענות האמריקאית למימון סכר אסואן. ברה"מ ניצלה זאת והציעה את המימון לשלב הראשון של סכר אסואן, ולאחר מכן שהחברה הצרפתית של תעלת סואץ הוציאה את הנתבים שלה מן התעלה, ברה"מ שלחה נתבים שלה וזכתה בנאמנות המצרית.כיום יודעים כי את הלחץ על הבריטים, הצרפתים והישראלים לצאת מסיני ב-1956 היו האמריקאים, אך את הקרדיט לכך קיבלה ברה"מ. בפועל, כל מה שעשו הסובייטים היה לערוך תמרונים ולאיים בירי טילים, אך היא זכתה בתהילה. בהמשך, הייתה את מלחמת האזרחים בלבנון, הקמת הקע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת של מצרים, סוריה ותימן) ונפילה של המשטר המלוכני בעיראק. האמריקאים נאלצו להנחית מארינס בלבנון ע"מ להרגיע את הרוחות במשבר הזה. • בשנים שבין 1958-1967 היו לשחקנים קטנים בזירה הבינ"ל מרחב תמרון רב מול המעצמות הגדולות. זאת ניתן לראות במלחמת ויאטנם, בקובה (כאשר קסטרו עוד לא היה בכיסם של הסובייטים) ובמצרים שזכתה לסיוע הן מן האמריקאים והן מן הסובייטים גם בעתות של מריבה בין האמריקאים לבין הסובייטים. משלב זה כבר כמעט לא היה "מחנה בלתי-מזדהה" וכמעט כל המדינות הבלתי מזדהות היו תחת השפעה רוסית. • בין 1967 ל-1973, היכולת האמריקאית לחסום זו את זו, יצרה קיפאון ששיחק לידי ישראל. קיסינג'ר הבין כי מצב זה יכול לשחק לידי האמריקאים כי רק האמריקאים יכולים לשנות את מצב הקיפאון הזה ע"י שכנוע של ישראל להגיע להסדר עם מצרים, שיגיע רק עם קירובה של מצרים לארה"ב, שיגרום להרווחתה של מצרים כשחקנית נוספת לצידה של ארה"ב. • לאחר 1973, הצליחו האמריקאים לדחוק את הרוסים מכמה מדינות מפתח – מצרים, עיראק, ובמדינות נוספות בעולם השלישי, שבהן פורצות הפיכות פנימיות. • למאזן של הסובייטים מול האמריקאים ישנה הקבלה רבה למצב הפנימי בתוך ברה"מ – תקופת "הפריצה החוצה" הייתה תקופה של שיקום רוסיה מן המלחמה ושל אופטימיות בברה"מ של חרושצ'וב. בהמשך, "תקופת הקיפאון" של אחרי 1973 הייתה תקופת הנסיגה הכלכלית של ברז'נייב. • התשובה של ברה"מ בשנות ה-70 המוקדמות הייתה ניסיון לדלג רחוק יותר מעבר למחסום של האמריקאים. בתקופה זו עלו בעולם קבוצות שונות שהיו מרקסיסטיות או מרקסיסטיות בחלקן – באפריקה, בתימן, באיראן, בדרום-אמריקה. ברה"מ זיהתה את התנועות הללו כקרובות אליה יותר, למרות שהאליטות בהן היו מזוהות עם המערב. ברה"מ סייעה למשטרים הללו להקים משטרים צבאיים (בפורטוגל, באנגולה, במוזמביק, בתימן, ובעיקר באנגולה). למדינות הללו, חלק נכבד מן הסיוע היה בחיילים קובניים (התפיסה הייתה כי הקובנים הם עם של עולם שלישי ולהם יש יותר סיכוי להתחבר לעמים המקומיים מאשר לרוסים עצמם). • השינוי הבא חל ב-1978: עד אז, על פניו היה נראה כי הרוסים היו במתקפה והאמריקאים במגננה, אך ב-1978 החלה ההפיכה האסלאמית של האיתוללות באיראן. לאחר כ-25 שנה שבהן הסובייטים לא הרגישו מאוימים ע"י האסלאם והשתמשה במוסלמים של מרכז-אסיה כחלון-ראווה של הצלחת המשטר הסובייטי, אך כעת שבה להיות מאוימת ע"י המוסלמים. מכאן ואילך, הייתה ברה"מ בהתגוננות מן האסלאם. באפגניסטן, תפסה קבוצה מרקסיסטית את השלטון והדיחה את המלך. בפלג המרקסיסטי הזה היו שני זרמים – מתון ("מַרְדַם" – "דגל") שהיה בהשפעה קומוניסטית וקיצוני ("חַלְק" – "עם") שהיה נתון להשפעה מאואיסטית. הסובייטים הרגישו בעייתיות כיוון שחששו שאם המשטר המרקסיסטי באפגניסטן ייפול, יהיה לכך השפעה על הקומוניסטים. האמריקאים זיהו במצב זה הזדמנות ונכנסו לסייע למוג'הידין הנלחמים מול הצבאות הרוסיים. הרוסים היו נתונים בלחץ ובמגננה, גם מפני שחייליהם היו מגויסים ממדינות מרכז-אסיה והיו נתונים להשפעות קיצוניות באפגניסטן, מצד גורמים מאותן קבוצות אתניות (כאשר ידוע כי הייתה בשנים אלה תחייה נרחבת של תנועת הפאן-טורקיזם, אולי בסיוע של ה-CIA). • אצל המוסלמים לא חלו תהליכי שילוב בחברה הסובייטית – בעמים הטורקיים-המוסלמיים לא הייתה ירידה כלל בשיעור הילודה (בניגוד לשאר העמים בברה"מ), להפך – שיעור צימוח האוכלוסייה היה של 30% בעשור, ובנוסף, העמים המוסלמיים לא עברו את הטמעת התרבות החדשה, ולא אימצו ברמה מספקת את השפה הרוסית. • בהמשך, עוד נדבך בהיחלשות הרוסית היה מרוץ החימוש ותוכנית "מלחמת הכוכבים" של האמריקאים, שמלכתחילה לא נועדה להיות מבצעית אלא יועדה ע"מ למוטט את הכלכלה הסובייטית. • כל התהליכים הללו הביאו לניסיון הפוטש של אוגוסט 1991 אשר הביא לבסוף לפירוקה של ברה"מ (ולא לחיסולה או להתמוטטותה).

שיעור מס' 20 – 3.1.2005 • ב-31.12.1991 התפרקה ברה"מ ו-15 הרפובליקות שהרכיבו אותה הפכו לעצמאיות. מאז, ישנם דיבורים רבים על התחדשותו של המשחק הגדול המתנהל על השליטה באסיה המרכזית. התפיסה טוענת כי נוצר חלל ריק מבחינה מעצמתית וכי ישנם גורמים רבים המעורבים באסיה המרכזית במעגלים מתרחבים, לא תמיד בגלל אינטרסים באסיה המרכזית, אלא בגלל אינטרסים זרים. • באסיה המרכזית ישנן 5 רפובליקות עצמאיות:טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, קזחסטן וטורקמניסטן. הגדולות מביניהן הן אוזבקיסטן וקזחסטן שהן גם השחקנים הגדולים באזור. אוזבקיסטן הייתה מרכז הארץ המיושבת באזור ועמדה על המרכז ההיסטורי של האזור. קזחסטן הינה מדינת ענק (2.5 מיליון קמ"ר) עם פוטנציאל כלכלי אדיר ומשאבים רבים. בהתחלה היו גם דיבורים כי הולך להתפתח מאבק בין 2 המדינות הללו ונשיאיהן על השליטה על כלל הגוש המרכז-אסייתי. המאבק הזה ירד במהרה מן הפרק כיוון שלא נוצר לבסוף גוש מרכז אסייתי שכזה – בגלל העובדה שכל מדינה משכה לכיוון שלה וכן בגלל המציאות הכלכלית שמנעה מהן להתאגד לכדי גוש משותף (מרבית הסחר של המדינות הללו הייתה עם מדינות מפותחות והן התחרו אחת עם השנייה על אספקת חומרי הגלם למדינות המפותחות). • מי היה מעורב במשחק הגדול החדש? ההנחה היא כי אסיה המרכזית הינה חלל ריק שחייב להתמלא בכוחות חיצוניים – רוסיה, סין, איראן וטורקיה במעגל הקרוב וכן פקיסטן, הודו, ישראל, מדינות ערביות שונות, השוק האירופאי, יפן וארה"ב. • בשנים הראשונות התחושה הייתה כי המאבק הגדול הוא בין איראן לטורקיה המייצגות 2 צורות של התפתחות מדינה אסלאמית – רפובליקה חילונית מול אסלאמית. התחרות הזו בין איראן לטורקיה לא בהכרח הייתה מציאותית ובפועל, לאורך השנים, לפני ואחרי המהפכה האסלאמית באיראן, שיתפו פעולה על בסיס כלכלי. יותר מכך, איראן וטוריה באסיה המרכזית הן כמו "תאומים סיאמיים" – הן חייבות האחת את השנייה: איראן נתפסת באסיה המרכזית כאוייב על רקע 3 דברים: מדינה שיעית מול כלל המדינות הסוניות; מדינה פרסית מול כלל המדינות הפרסיות (למעט טג'יקיסטן) וכן תיאוקרטיה אסלאמית המאיימת על השלטונות החילוניים. לפיכך, על מנת לפעול בשטח, איראן צריכה את הלגיטימציה של טורקיה או רוסיה. טורקיה צריכה את הלגיטימציה של איראן ועובדת עמה בשיתוף פעולה, כיוון שע"מ לפעול במרכז-אסיה, חייבת טורקיה לעבור פיזית באיראן. בפועל, לא נוצר שיתוף הפעולה הזה בשטח והאיראנים פעלו תמיד בפרופיל נמוך במרכז אסיה ותמיד חיפשו את הלגיטימציה הרוסית (ולא את הטורקית!). גם איראן וגם טורקיה הגזימו בהצגת העימות האפוקליפטי בינן כיוון שזה שירת את האינטרסים של שתיהן – טורקיה חזרה להיות "נציגה" של ארה"ב באזור מרכז אסיה וכוח שליח של ארה"ב כנגד איראן. איראן זכתה בחשיפה ובהעצמה של כוחה, וכן זכתה בתדמית של אויבת האמריקאים מספר 1, דבר שהתאים לה מאוד. • כלל הגורמים החיצוניים מצאו אינטרסים במדינות מרכז אסיה, ולעתים נכנסו לאסור רק ע"מ לסכל חדירה לאזור של גורמים עוינים להן. • סין היוותה איום גדול על מדינות מרכז-אסיה. מדינות מרכז-אסיה מעוטות האוכלוסין, חיו בצילו של הענק מסין. בשנות ה-90, הייתה הגירה של חקלאים סינים למרכז אסיה, לאחר שקנו אדמות באזור. הגירה זו הכניסה את מדינות מרכז-אסיה לפאניקה וחששות מהשתלטות סינית. למעשה, בעבור סין, היו מדינות מרכז אסיה מקור חשוב למשאבים ולנפט. מעבר לכך, הייתה למרכז אסיה חשיבות רבה בעבור הסינים במניעת התפשטות של התנועה הבדלנית האוֹיְגוּרִית בחבל סינג'אנג במערב סין. לסינים היה אינטרס לשמור על יחסים טובים מול רמה מספיקה של איום מול מדינות מרכז-אסיה, ע"מ לבודד את האויגור מבסיסם הטבעי. • למעשה, אין לנו משחק גדול, זאת מכיוון שאין ולא היה חלל ריק באסיה המרכזית, כיוון שרוסיה תמיד הייתה שם ולא עזבה. השהות הרוסית באזור היא אינטרס רוסי וכן אינטרס של האליטות המקומיות במדינות האזור. • ההצלחה הגדולה של ברה"מ מן הבחינה התרבותית הייתה יצירה של אליטה סובייטית הומוגנית, זוהי השכבה ששולטת במדינות ברה"מ לשעבר. האליטות הללו קשורות פסיכולוגית, תרבותית ולשונית אל האליטות הרוסיות. בנוסף לכך, הלאומיות, הזהות הלאומית ותהליך הבנייה של הלאום והמדינה במדינות מרכז-אסיה היה שונה ואיטי יותר מאשר במדינות אחרות מברה"מ לשעבר (דוגמת אוקראינה או אזרביג'אן). מכיוון שכך, האלטרנטיבה לשלטון של האליטה הנוכחית הוא בהחלפת האליטה עצמה. מי שיכול להחליף את האליטה הזו הם האסלאמיסטים בלבד. לכן הייתה האליטה הזו בתחושה של איום מצד האסלאם וכן בתחושה של איום מכינון דמוקרטיה והכשרה של שכבות שעלולות להוריד אותן מן השלטון. לפיכך, היו צריכות כלל האליטות את המטריה הרוסית ש"תבטח" אותם מפני האסלאם ומפני המדינות המקיפות אותן (יש לזכור גם כי סין, הודו, פקיסטן ובקרוב גם איראן הן מעצמות גרעין). • דוגמה לכוח הפוטנציאלי של האסלאם ניתן לראות במלחמת האזרחים של טג'יקיסטן (1994-1992) כאשר האליטות הקומוניסטיות לחמו נגד האסלאמיסטים וקראו לעזרה את הרוסים ששלחו למדינה צבא. • מבחינת הרוסים, אסיה המרכזית היא "הבטן הרכה" ולרוסים היה נוח לשמור במדינות הללו "ממשלות בובה" בשליטתן, ולהמשיך להחזיק דה-פקטו באזור, כמו בימי הסובייטים. בנוסף, גם האיום הסיני מהווה שיקול בהחזקה הרוסית את האזור כאזור חיץ. • ההשפעה הכלכלית: אסיה המרכזית עתירה בנפט, גז ואוצרות-טבע. מדינות מרכז-אסיה חייבות לייצא את אוצרותיהן דרך אחת המדינות הסובבות אותן – רוסיה, סין, איראן או דרך צינורות לטורקיה. לרוסים היה חשוב להיות בשליטה על ברז הייצוא של הנפט והגז ממרכז-אסיה כיוון שכך היא גם מרוויחה וגם זוכה בקלפי מיקוח מול ארה"ב והמערב. • סיבה נוספת להעדפת האליטות המרכז-אסייתיות את הרוסים, היא הרצון להישאר תחת שלטון מוכר ולא להחליף את האדונים הישנים. • כך המשיכה רוסיה לתת תמיכה לכלל מדינות מרכז אסיה שהיו להן צבאות קטנים. רוסיה גם נתנה ערבויות לשלטונות באזור והוכיחה את רצינותה במשלוח הכוחות לטג'יקיסטן. ככל הנראה גם ממשיכים קשרים ישנים בין הצבאות, המשטרות ושירותי הביטחון. • כלל הגורמים החיצוניים – כשסין וארה"ב הן הבולטים שבהן – מבינים כי אסיה המרכזית היא "החצר האחורית" של רוסיה ולכן הן לא מתערבות בעניינים באזור. עניין זה גם משרת את האינטרס האמריקאי – מי שדואג להשקטת הגורמים הקיצוניים באזור זה הם הרוסים, מה שמוריד מעמסה מעל כתפי האמריקאים. הנוכחות האמריקאית במרכז אסיה איננה מכוונת נגד רוסיה, אלא מכוונת נגד סין המזוהה כיריבתה המושבעת של ארה"ב. • בדומה לשליטה הצרפתית באפריקה השחורה, שהייתה בשליטה אמריקאית (לאמריקאים היה נוח במשך המלחמה הקרה שצרפת שולטת באפריקה), מה שיכול לקרות באזור מרכז-אסיה הוא התפתחות של ויכוחים קטנים בין רוסיה לארה"ב סביב נושאים קטנים שעלולים לגרור את האזור למשחק-גדול חדש. למרות זאת, עד כה כלל הכוחות באזור קבלים את הנוכחות והשליטה הרוסית באסיה המרכזית.


שיעור מס' 21 – 6.1.2005 – חזרה למבחן דוגמאות לשאלות 1. האם המשחק הגדול היה משחק סכום אפס? 2. האם חזרה ארה"ב על אותן שגיאות שעשתה אנגליה מול רוסיה?

חזרה כוללת ותיקוף כרונולוגי • "המשחק הגדול" הינו מונח בריטי והינו "המצאה" שלבריטניה. הוא מבטא את חששה של בריטניה מכך שהודו, שהייתה הפרובינציה המרכזית שלה, נתונה בסכנה מכיוון מרכז אסיה. לבריטים היה מה לאבד בהודו, שהייתה פרובינציה עשירה ומרכזית, אך היא גם פיתחה כלפיה פרנויה וחרדת השתלטות של רוסיה. • מצידה של רוסיה, אחרי המלחמות הנפוליאוניות, לא היה רצון אמיתי לכבוש את הודו מידי הבריטים והרוסים הבינו בפיכחות כי הם לא יוכלו להוליך את צבאם עד הודו, אך דבר זה לא מנע מהם לנסות ולאיים על הבריטים בצורות ובחזיתות אחרות. • הודו הייתה בסיס העושר של האימפריה הבריטית – היא הייתה יצרנית ראשית של תה, של תבלינים, היה בה כוח עבודה עצום וזול שסיפק עובדים לכל האימפריה הבריטית. כל המשלחות הצבאיות והאימפריאליות של האימפריה הבריטית התבססו על חיילים הודים הכפופים למפקדים בריטים. • הפרנויה הבריטית כלפי הודו החלה עם השתלטותו של נפוליאון על מצרים ותפיסתה של בריטניה כי יכול להיווצר איום יבשתי על רוסיה – במקור מצד נפוליאון והצרפתים ולאחר מכן מצד הרוסים. • מה הפך את "המשחק הגדול" מתפיסה עמומה של איום רוסי על הודו לתחרות ממש? העניין החל בהתקרבות הפיזית בין הבריטים לרוסים באסיה, אך העיקר התגבש עם היווצרות "השאלה המזרחית" – התגבשות התפיסה הבריטית כי הרוסים מהווים איום על האימפריה העות'מאנית ועל הדרכים דרכה להודו. בשנות ה-30 היה מסע בתוך בריטניה של השמצת הרוסים (בראשותו של העיתונאי דייויד ארקהארדט). מאז תום המלחמות הנפוליאוניות קרו מס' תהליכים שהפכו את רוסיה לאויבתה של בריטניה, לפחות בעיני הבריטים. רוסיה סיכנה לכאורה את השלום באירופה, השמרנות הרוסית הציגה את רוסיה כמדינה שהיא ההפך מחופשית ובנוסף אופיו השמרני של המשטר של הצאר ניקולאי ה-I ששימר את שיטת הצמיתות והגביל את חופש התנועה של הנתינים. רוסיה נתפסה כ"אימפריית הרשע". על רקע כל הגורמים הללו, הוענק לעימות הבריטי-רוסי מימד אפוקליפטי, ואז התווסף לו גם הנופך של "משחק סכום אפס" (Zero Sum Game). ברגע שהעימות הפך למאבק כללי הוא גם התפשט לכל הכיוונים וכל מיני מאבקים מקומיים הפכו לרצף של אירועים הקשורים האחד לשני. כך נוצר "חוקיות" שעל-פיה כל פעם שישנו משבר בצד אחד ישנו גם משבר בצד השני – משבר מחמד עלי שמקבילה לו המלחמה האפגאנית הראשונה; מלחמת קרים שמקבילה לה המלחמה האנגלו-פרסית; משבר 1875-1878 של השאלה המזרחית בבלקן שמקבילה לו המלחמה האפגאנית השנייה. ככל שהטווחים של האינטרסים התרחבו, התרחב גם מעגל העימות – סין הצטרפה למאבק, סינג'אנג (של יעקוּבּ בֶּיי) הצטרפה למשחק, לאחר מכן גם התחרות בקרן אפריקה הצטרפה. כתוצאה משינויי הכוחות באירופה עצמה הגיעו בהמשך ל"הסכמה הלבבית". • בשלב האחרון של המשחק הגדול החל מאבק בין הבריטים לרוסים הפעם בראשות הבולשביקים, שעל רקעה מלחמה אפגאנית שלישית, מלחמתה של טורקיה לעצמאות, ההתנגשות בין הרוסים לאיראן על רקע המאבק על חבל גילאן (ממנה יצא עבד אל-קדר אל-כּילאני, מייסד טריקת הקדריה הצופית, הקבור בבגדאד). • השאלה העולה - מתי מסתיים "המשחק הגדול"? - האם הוא נגמר ב-1907 (בהסכם הרוסי-בריטי) וכל מה שקרה החל ב-1917 הוא משחק חדש? האם הוא נגמר עם תום מלחה"ע ה-I? או אולי "המלחמה הקרה" היא המשך ישיר, ללא הפסקה, של "המשחק הגדול"? • במלחמה הקרה, זיהו האמריקאים את האזורים המוסלמים בדרומה של רוסיה כנקודת תורפה וניסו לשחק על כך (ניתן לראות דוגמה לכך בסיוע שהוגש למוג'אהדין באפגניסטן).


שיעור מס' 22 – 13.1.2005 – חזרה נוספת למבחן • באימפריה העות'מאנית, היה ביטוי למשחק הגדול בכמה אפיקים: המאבק בין מעצמות אירופה על ההשפעה על "השער העליון". עניין נוסף הוא חלוקת הקפיטולאציות בין הנתינים הזרים בשטחי המזה"ת הכפופים לאימפריה העות'מאנית. בשיא כוחה של האימפריה, הסולטאן לא התעניין בכלל במצבם של הנתינים הזרים, אך כאשר התהפך מאזן הכוחות לרעתה של האימפריה העות'מאנית, גדל העניין בנתינים והקפיטולאציות היו כלי כוח בידי הקונסולים הזרים. הקפיטולאציות היו כלי להענקת חסות ותמיכה באוכלוסיות שונות והבריטים לדוגמה פרסו חסותן על עדות מיעוטים (דרוזים, יהודים ועוד) שזכו להטבות בחסות מעצמות אירופאיות. התושבים המקומיים המוסלמים פיתחו שנאה וקנאה כלפי המיעוטים, ובעיקר הנוצריים אשר זכו בקפיטולאציות והפכו למעשה את העליונות המובנית של המוסלמים. בא"י לדוגמה – ארץ הקודש של כל הדתות – הייתה תחרות סמויה בין גודל והיקף הפעילות של כל הכנסיות, וכיוון שאסור היה לנצר מוסלמים, המאבק היה על פעילות בקרב יהודים ונוצרים. עניין אחרון היה בזיכיונות כלכליים של מעצמות – מי יזכה בהיתרים להפקת נפט, בסלילת מסילות ברזל ובפיתוח תשתיות. • לגבי "הירושה" של המשחק הגדול של האמריקאים את הבריטים – יש לזכור כי כיום, הבריטים והאמריקאים הם כמעט מערכת אחת משולבת – מבחינה מודיעינית וצבאית (יציאה משותפת למלחמות והסתמכות על מודיעין משותף – כאשר הבריטים לא הצטרפו לאמריקאים בוייטנאם והאמריקאים לא הצטרפו לבריטים במלחמת פוקלנד). הבריטים מרגישים עדיין לעתים מעין אחריות אימפריאלית לאזורים שונים בעולם ולעתים ישנה הרגשה כי לבריטים עדיין יש הרגשה כי הם עדיין בעלי אימפריה. הבריטים מבחינה היסטורית היו ממוקמים תמיד כאשר הם היו מוקפים במעצמות חזקות והיו צריכים ללמד את עצמם להסתדר באזור מלא במעצמות. האמריקאים לעומתם, היו ממוקמים תמיד בצד השני של העולם ולא "למדו" אף פעם איך להסתדר בקרבת מעצמות. בכך יש הסבר גם לגישה השונה של האמריקאים באירועים שונים.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית