FANDOM


מבוא למזרח התיכון - הכנה לבחינה



1. הגדרת העת החדשה


מזרח תיכון – מושג מערבי, לא מקומי. ניתן ע"י המערב, שנמצא ממערב לאזור זה. המחקר של המזה"ת הוא מחקר מערבי, מבחינה גיאוגרפית, היסטורית, שיטות המחקר וכדומה. עלולה להיות בעיה במחקר של תרבות אחת שחוקרת תרבות אחרת. יש הטיה תרבותית, עיוורון לקודים תרבותיים וכדומה. גם בני תרבות מסוימת עלולים להיות עיוורים לנקודות מסוימות בתרבות שלהם. תחילתה של העת החדשה במזה"ת: אחת השאלות שהיסטוריונים עוסקים בהן, היא "תיקוף" (חלוקה לתקופות). מה פירוש העת החדשה? מה פירוש מעבר מתקופה היסטורית אחת לתקופה אחרת? זוהי תקופה שבה התמורות הכלכליות, חברתיות, פוליטיות ותרבותיות יצרו מבנה חדש. נוצר שינוי בין מבנים, לא בתוך מבנים. יש שינוי מוחלט. (אם כי, תמיד יש שרידים של התקופה/המבנה הישן). העת החדשה מתאפיינת בקצב מהיר הרבה יותר של שינוי, ביחס לתקופות אחרות בהיסטוריה. אף פעם אין מציאות של עולם חדש לחלוטין. אפשר לדון בתהליכים שונים שהתרחשו. התפתחות אחרת, היא שבר פתאומי, "רעידת אדמה", ששמה קץ לישן והובילה למשהו חדש. (דוגמא: השואה באירופה, שמה קץ להיסטוריה יהודית מסוימת). יש 3 גישות לשינויים המתרחשים: 1. חיצוניים 2. פנימיים 3. סינתזה בין השניים בבדיקת שינויים בהיסטוריה, יש להיות מודעים לעובדה שלשינויים יש קצב שונה. שינויים פוליטיים הם המהירים ביותר, וניתן למדוד אותם בדיוק בזמן. תהליכים כלכליים, לעומת זאת, נמשכים חודשים, שנים ספורות, ויש כאלה שנמשכים גם עשרות ומאות שנים. תהליכים חברתיים, יותר איטיים, לפחות כמה שנים. תהליכים תרבותיים, הם האיטיים ביותר (למשל גזענות, לא נעלמת ביום, שנה וכו').


התפיסה במחקר ההיסטורי, היא שהשינויים במזרח, הם תוצאה של מגע עם המערב- גישה חיצונית התפיסה של חברה אסלאמית עפ"י שני היסטוריונים (ג'יב ובוון): חברה קפואה עד לפלישה של נפולאון למצריים. הטענה היא כי הפלישה זעזעה את המבנה המצריים ואת האסלאם, היא חשפה את המזרח להשפעות מערביות. המזה"ת הופך להיות חלק מהמאבק של מדינות אירופאיות על שליטה והגמוניה במערב. לגישה זו יש שתי נקודות מוצא: 1. שיש חברה אסלאמית 2. שהאימפריה העות’מנית שוקעת ("תיזת השקיעה") לפי תפיסה זו, החברה האסלאמית, שמאופיינת ע"י דת האסלאם, ומעוצבת על ידו כחברה, מתוארת כפסיפס של חברות שחיות זו לצד זו ונבדלות זו מזו. בסיס הזהות של התקופה היא הדת, יש שסע עמוק בין שולטים לנשלטים. החלוקה היא דתית ועדתית ולא כלכלית ומעמדית. לכל קבוצה יש ההנהגה הדתית/עדתית שלה. הארגונים החברתיים הם בעיקר דתיים וכוללים אנשים ממעמדות כלכליים שונים. בחברה כזו, יש כל הזמן מלחמות בין החלקים השונים, המודל להשוואה היא אירופה. התפיסה היא שחברה זו (אסלאמית) היא קפואה, סטטית ואינה יכולה להשתנות מבפנים, אלא ע"י מגע חיצוני עם המערב. תפיסה זו היתה מקובלת עד שנות ה–70, ואך החלה לקבל ביקורת נגד שתי תפיסות. טענות הנגד: איפה היהודים והנוצרים בסיפור? הרי האסלאם לא מחזיק אותם. היתה טענה שהם כן משולבים בחברה. ברור כי היו קשרים אחרים, מלבד הדת, בין הקבוצות המוסלמיות השונות. גם על הטענה, שהיה שסע עמוק בין שליטים לנשלטים, לא הסכימו. טענו שהיא מוגזמת מידי. היו את הנכבדים בכפרים (אליטה), שהיו מתווכים בין השולטים לנשלטים. במאה ה–18, היו נכבדים אלה גם מושלים. נטען שהחברה המוסלמית לא היתה קפואה, עובדתית. המזה"ת היה חברה מסורתית מובהקת, אך לא קפואה. חברה מסורתית, זו חברה שבה האנשים מאמינים שהדבר הכי חשוב מבחינתם, הוא לחיות עפ"י מסורת אבותיהם ולהעביר את המורשת לבניהם. חברה כזו לא רואה בשינוי משהו חיובי, אלא להיפך, משהו שלילי. גם חברה מסורתית עוברת שינויים בצורה מודעת או לא מודעת. לא נכון לתאר את האימפריה העות’מנית כמי שנמצאת בתהליך ארוך ומתמשך מהמאה ה–16 ועד המאה ה–19. היום מקובל לומר, שהאימפריה העות’מנית, לא עברה תהליך שקיעה אבסולוטי מהמאה ה–16. נהוג לומר, שהאימפריה העות’מנית, עברה תהליך שקיעה יחסי מהמאה ה–17. המזה"ת והאימפריה העות’מנית לא עברו את התגליות המדעיות שעברו באירופה או את המהפכה החקלאית של מערב אירופה. האימפריה העות’מנית מפגרת אחרי אירופה מהמאה ה–17. אי אפשר לדבר על שקיעה ביחס לעבר, אך האימפריה העות’מנית איבדה את הבכורה שלה מול אירופה- פנימי כלכלי רוג'ר אוון, היסטוריון, כתב ספר חשוב ב–1981, על הכלכלה המזרח תיכונית. הוא כתב שאמנם הכלכלה לא היתה בשקיעה, אך במאה ה–18, היא דרכה במקום. דבר שם גרם לפיגורה אחרי אירופה. מי ששלל את הגישה של ג'יב ובוון, התייחס לשינויים פנימיים. ההיסטוריון החשוב הראשון, שייצג את העמדה הזו, היה אלברט חוארני. הוא התייחס לאימפריה העות’מנית כמי שעברה תהליך של היחלשות. היא איבדה כוח לפרובינציות במאה ה–18. למשל, באנטוליה עולים שליטים מקומיים שנקראו דֶרֶה בֶיי (אדוני העמקים). המצריים, בבגדאד, עולים ממלוכים, כאליטה צבאית מקומית. באזור של צפון יוון, עולה דמות ססגונית בשם: עלי מִיַינִינַה, שהחל דרכו כשודד דרכים. באזור א"י, עולה שליט מקומי, אחמד פאשה אל ג'אזר (פירוש: שוחט). בדמשק, עולה משפחת עזאם. חוראני טען שהיחלשות המרכז טובה לפרובינציות. הוא מדבר על התקופה ה–18 בפרובינציות כעל תקופה של ביטחון, יציבות ופריחה. אפילו התרחבות תרבותית משמעותית, כגון שירה ערבית וכדומה. חוראני מתאר שינויים בתוך המבנים ולא של המבנים. לא חל שינוי מהותי מבני, בסיסי במבנה הפוליטי של האימפריה. גם בתחום החברתי, אנו לא רואים דפוסי יצירה חדשים. היסטוריונים רבים רואים בעלי ביי (ראי לעיל), כמי שפותח את העת החדשה. במאה ה–18, מתפתחת אליטה מקומית חדשה במצריים, שמבחינה תרבותית רואה את עצמה חלק אינטגרלי של האימפריה אך מצד שני יש לה קשר עמוק למקום (רגשות מקוממים עמוקים). עלי ביי, הופל להיות השליט הבלתי מעורער של מצריים מהחצי שני של המאה ה–18. 1770: שיא הפעילות של עלי ביי. הוא יוצא למלחמה בעות'מאנים, אך יד ימינו בוגד בו ועובר לצד העות'מאני. הוא מת ב – 1773. יורשו, אחמד ביי, משקם את היחסים עם העות'מאנים, אך כן רוצה להמשיך ולמשוך סוחרים צרפתיים. עלי ביי מוזכר כדוגמה לשינוי שבא מבפנים ולא מבחוץ. הוא הכניס חידושים, אך עדיין פעל במסגרת הממלוכית הישנה. הוא לא בנה מבנה פוליטי חדש. לכן הוא נכשל. גישה אחרת מדברת על המאה ה–18, כעל תחילת העת החדשה, אך היא שמה דגש על מוטיבים כלכליים, על שילוב המזה"ת והעות'מאנים בכלכלה העולמית. לפי תפיסה זו, עד המאה ה–18, האימפריה העות’מנית היא יחידה כלכלית אחת. יש שליטה מלאה של הממשל על הכלכלה. במאה ה–18, הממשל מאבד את שליטתו על הכלכלה ומתחיל מגע כלכלי מואץ עם אירופה. בעצם, השליטה על התהליכים הכלכליים עוברת לידיים אירופאיות. האימפריה העות’מנית הופכת להיות יצואן של חומרי גלם (כותנה, חיטה וכדומה) ויבואן של מוצרים מוגמרים מאירופה. עד המאה ה–18 עיקר הסחר עובר דרך שיירות גמלים. מהמאה ה–18, עיקר הסחר עובר דרך הים. לדעת היסטוריונים, השקיעה הכלכלית האבסולוטית של האימפריה העות’מנית מתחילה במאה ה–18, היא בגלל מגע עם המערב. השילוב הזה עם הכלכלה האירופאית גרם לגירעון הולך וגובר במאזן התשלומים, לאינפלציה, לגירעונות תקציביים ולהרס של ענפים מקומיים בכלכלה. היסטוריונים אלה, טוענים שהשינוי בא מגורם חיצוני, שגורם רק לאסונות. יש חוקרים אחרים שאומרים שהשינוי הכלכלי המהותי החל רק במאה ה–19. חוקר טורקי חשוב בשם: שֶבְטֶק פַאמוק, מראה שהמשקל של הסחר עם אירופה היה קטן, ולא היתה לו השפעה עמוקה, על כל תחומי החיים, ושהסחר המקומי הרבה יותר משמעותי. (במאה ה–18). הוא טוען שבשנות ה–20 של המאה ה–19, הסחר עם אירופה מגיע לממדים שמשפיעים על כל תחומי החיים והורס את הכלכלה המקומית. יש הטוענים כי המגע עם נפוליון היה הרסני ויש הטוענים ובצדק שהמפגש הזה הוא לא הראשון מסוגו. מבחינה אסטרטגית-צבאית, אפשר לומר שהמאה ה–18 היא נקודת מפנה. הנחיתות של האימפריה העות’מנית מול אירופה היא עובדה מוגמרת. במאה ה–18, המזה"ת הופל להיות חלק מהמאבק הפנימי של אירופה על הגמוניה. המגע והעימות עם המערב, הוא מגע טראומתי למזה"ת, על כך – אין ויכוח! 1773 – הסכם שלום בין האימפריה העות’מנית לרוסים. לראשונה, העות'מאנים צריכים לוותר על טריטוריות שבהן חיים מוסלמים, ושעתה יחיו תחת שלטון נוצרי. במאה ה – 18 מתחיל שינוי מבחינה כלכלית ואסטרטגית, אך במובן רחב הוא השפעה של גורמים חיצוניים. נראה כי ההשלכות החברתיות והתרבותיות במאה – 19. האם המערב הרס או לא? ניתן לומר שהמגע עם המערב לא הועיל לרוב האוכלוסיות במזה"ת, והיו לו השפעות הרסניות על כמה מתחומי החיים. המגע גרם לפצע רגשי עמוק, שנובע בעיקרו מחוסר היכולת להסביר את החולשה של העולם המוסלמי מול העולם הנוצרי, הכופר, אך זו תהיה פשטנות לומר שזה היה הגורם היחיד לכל הצרות.


2. מעורבות המערב: כלכלה, פוליטיקה תרבות.


השפעה מערבית החלה במאה ה – 18 ותפסה תאוצה במאה ה – 19 והיום יש לה ביטוי נרחב. חדירה מדינית צבאית המלחמות בין האימפריה העות’מנית לאירופה נמשכו בכל המאות מאז קום האימפריה העות’מנית, עם תקופות ארוכות של הסכמי שלום. החל מהמאה ה – 18, המזה"ת נמצא תחת חדירה הולכת ומתעצמת של אירופה. שילוב של כיבושים ומעורבות מדינית גוברת בעניינים הפנימיים של האימפריה העות’מנית, איראן ומדינות אחרות. בשלב זה אלו רק נגיסות טריטוריאליות. 1773: הסכם "קוצ'ק-קינארג'ה. פעם ראשונה שטריטוריה עותומנית מיושבת במוסלמים עוברת לנוצרים, ובנוסף, העות'מנים נאלצים להתיר לרוסים מעורבות פנימית באזורים של האימפריה. במישור המעשי, הרוסים דחקו את העות'מאנים מהבלקן. הם סייעו להקים מדינות עצמאיות שהפכו להיות בעלות ברית שלהם, הרוסים רצו להפוך את העות'מאנים ואירן לגרורות של רוסיה, ולשוק פתוח למוצרים רוסיים. ארצות מרכז אסיה, עד הכיבוש הרוסי, היו חלק מהמזה"ת המורחב (תרבותית ומסחרית). מאז נפילת ברה"מ יש מאבק תרבותי פוליטי מעניין באותן ארצות, האם להתחבר לעולם המזרח תיכוני או למערב (פוליטית ותרבותית). יש גם מעורבות מדינית הולכת וגוברת. בראשית המאה ה–19, הרוסים נוגסים גם בשטחים של אירן (אזרביג'אן וארמניה של היום), והם עוברים לשלטון רוסי. צרפת עשתה ניסיון כושל לכבוש את מצריים, אך מאוחר יותר השתלטה על צפון אפריקה (אלגי'ריה, טוניסיה ומרוקו). הבריטים השתלטו בהתחלה על נמלים, כדי להבטיח את הדרך להודו (עדן, נקודות במפרץ הפרסי). הם הפכו להיות בעלי חסות של הנסיכויות הקטנות שם. הם ניסו ונכשלו להשתלט על אפגניסטן. כל זה עד החצי הראשון של המאה ה–19. מהחצי השני של מאה זו, אנו רואים השתלטות של אירופה על ארצות שלמות. 1881: הבריטים השתלטו על מצריים ואח"כ על סודן. מדברים על "המשחק הגדול". מאבק בין רוסיה לבריטניה על הגמוניה ברוסיה ובאסיה. רוסיה מתפשטת ובריטניה עוצרת אותה. הבריטים ששולטים בהודו מנסים לבלום את הרוסים. בריטניה לא יכולה לנצח את רוסיה במלחמה יבשתית, ולכן היא מנסה לבלום אותה באמצעים פוליטיים, מדיניים, ולסייע לעות'מאנים ולאיראנים כמדינות חוץ שיבלמו את רוסיה. לשמור על הקיום של המדינות האלו (לא לשלוט בהן). התוצאה: בחישה פוליטית של הרוסים מצפון ושל בריטניה מדרום, בענייני מדינה של האימפריה. למשל, כאשר הבריטים מנסים לקדם צעדים כלכליים באיראן, הרוסים מנסים להכשיל זאת, או כאשר הרוסים כופים הסכם שלום משפיל על העות'מאנים ב–1877, הבריטים מפעילים לחץ בינ"ל לשנות את ההסכם. בבלקן, יש יריבות בין ההבסבורגים לרוסים על הגמוניה. צרפת תומכת במוחמד עלי מול בריטניה שתומכת בסולטאן נגד מוחמד עלי. בין בריטניה לצרפת יש יריבות על אפריקה, שהגיעה כמעט למלחמה ב–1874, בסודן, אך הצרפתים נסוגו. 1904: הסתיימה היריבות בין צרפת ובריטניה. "ההסכמה הלבבית", כיוון שהגיע שכן חדש באזור – הגרמנים, והם התאחדו נגדם. הצרפתים הכירו בכיבוש הבריטי בסודן. הבריטים הכירו בכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה. במישור המקומי יש יריבות של המעצמות בכל מקום ומקום. למשל, בלבנון, הקונסול הצרפתי מתווך בין הדרוזים לנוצרים. האירופים הופכים להיות מגני הנוצרים והיהודים באימפריה העות’מנית, מכיוון שיש להם אינטרסים של סחר (בני חסות יאפשרו כניסה של סחר לאזור). בני חסות כאלה משוחררים מהחובה ומשרירות הלב העות’מנית. חלק מהחסות הזו, היא פתיחת בתי ספר נוצריים. ביטוי נוסף של השפעה מערבית, הוא הדרכה צבאית, אימון של צבאות מקומיים. עד המאה ה–18, מדובר על עריקים שברחו מאירופה, התיישבו במזה"ת ושימשו כיועצים ומפקדים צבאיים. סוף המאה ה–18, יש שינוי. סלים השלישי מבקש סיוע ממוסד מהצרפתים. הוא מבקש גם עזרה מהפרוסים נגד מוחמד עלי. אחרי מלחמת האזרחים בארה"ב, מגיעים קצינים מהדרום שהפסיד, לאמן את צבא האימפריה. אולי השיא של תהליך זה, הוא הקמתה של "הבריגדה הקוזאקית" באיראן. יחידה שבה כל הקצינים הם רוסים והחיילים הם איראנים. בריגדה זו הקשיבה יותר לפקודות הצאר. העות’מאנים שלחו קצינים ללמוד באקדמיות צבאיות באירופה, אימצו מדים, צעידה צבאית וכדומה – הכל מאירופה.


החדירה הכלכלית: בשנות ה–70, של המאה ה–20, התפתחה "תיאורית התלות", שדיברה על מעין "שוד מאורגן" של מדינות פריפריה ע"י הכלכלה האירופית. היום הגישה היא יותר מאוזנת, ומדברת על שילוב של מניעים פנימיים וחיצוניים. כלומר, המזה"ת הופך להיות במידה מסוימת יצואן של חומרי גלם ויבואן של מוצרים מוגמרים. פירוש הדבר שתהליכים כלכליים נשלטים מבחוץ ולא מבפנים. לא היתה מספיק מודעות להגן ולטפח את הכלכלה. למעמדות הביניים באימפריה העות’מנית ובאיראן, לא היתה גישה קלה וישירה לשלטון, כמו באירופה. אין גם ביטחון בהשקעות, כיוון שיכולים להפקיע רכוש וקרקעות. מבחינה תרבותית לא צמחו במזה"ת חברות מניות, כמו באירופה. לחברות מניות יש עוצמה ויכולת מדהימה, הרבה מעבר למה שסוחר בודד יכול. זה נתן לאירופאים יתרון גדול. התהליך הזה מתבטא בכך שהמזה"ת מייצא מוצרים חקלאיים. עד היום הייצוא העיקרי של המזה"ת הוא נפט, כחומר גלם. (מצריים: כותנה, כחומר גלם). המזה"ת הוא לא יצואן תעשייתי בשום תחום, למעט טקסטיל וברמה נמוכה. ישנם כמה שלבים בחדירה הכלכלית: 1. השלב המסחרי – קיים הרבה לפני המאה ה–17, אבל מקבל תאוצה במאות ה-18,19. 1826: אירן מתחייבת לפתוח את השוק שלה לשוק הרוסי. 1838: העות’מאנים נאלצים לפתוח את השוק שלהם לשוק החיצוני, בצורה מוחלטת. השווקים הוצפו בסחורה אירופאית. 2. שלב פיננסי – לוקחים הלוואות מהאירופאים. פיזרו אג"ח. האזור נחשב בעייתי ולכן הריביות היו מאוד גבוהות וכדומה. מאחר וחלק גדול לא הושקע בהשקעות מניבות פרי, אלא למימון צבא, לבניית ארמונות וכדומה, התוצאה היתה שחוב גרר חוב, והמדינות המקומיות נכנסו למלכוד שלא יכלו לצאת ממנו. במקביל הון אירופי הופנה גם להשקעות בחקלאות, מה שהגדיל את התלות באירופה. 3. מעורבות מסחרית, פיננסית ופוליטית – כאשר שוקעים בחובות, הממשלות האירופאיות נכנסות למעורבות ישירה. זה מתחיל בפיקוח על הסדרי החובות, על תקציבי אותן מדינות ומסתיים בשליטה ישירה (כיבוש) או בשליטה עקיפה. 1875 – העות’מאנים הכריזו על פשיטת רגל רשמית. פירוש הדבר, שהם לא מסוגלים לשלם את הריבית על החוב. לאחר מו"מ הוקמה "מועצת מנהל החוב הציבורי", בשליטה אירופית, שנועדה להבטיח את תשלומי הריבית, בכך שהיא העבירה מקורות הכנסה של העות’מאנים, בעיקר מכס, לשליטה אירופית ישירה. כמעט מחצית מהכנסות המדינה החל מ–1880, הופנו לתשלומי ריבית. באיראן, תופעה דומה, לקראת סוף המאה (ע"י הרוסים והאירופאים). ניתן לראות בכל ארצות המזה"ת גידול ניכר בייצוא (כותנה ממצריים, חיטה, אורז ואופיום מאירן וכו'). המדינה לא לוקחת חלק ניכר, מעבר לערך המוסף באמצעות מיסים, כך שרק חלק קטן נותר כדי להשקיע בכלכלה. חלק ניכר בוזבז על קפריזות של האליטות. הגידול בסחר עם אירופה, הביא לעליה ופריחה של ערי חוף על חשבון ערים פנימיות. למשל, ביירות צומחת מעיירה קטנה באמצע המאה ה–19, לעיר גדולה ומשגשגת של סוחרים. איזמיר באנטוליה הופכת להיות הנמל המרכזי, כנ"ל אלכסנדריה וכו'. לקראת סוף המאה, הסחר עם אירופה מביא להתפתחות של מוסדות בנקאיים. הספנות מתפתחת, אבל היא בשליטה אירופאית. מסילות ברזל – במימון ובעלות אירופאית, רשת טלגרף (שליש האחרון של המאה ה – 19) – בבעלות אירופאית. לכל אלה יש השפעה פוליטית על האימפריה. הפיקוח של המרכז על הפרובינציות משתפר. 1872: יוליוס רוייטר, יהודי גרמני מומר, הקים את סוכנות רוייטר, חתם על הסכם על הש'עה: מתן 40,000 ליש"ט לבניית מסילות ברזל תמורת שימוש בכל מחצבי המדינה לשמך 40 שנה.הסכם זה בוטל ע"י האירופאים. הייבוא המוגבר מאירופה פגע קשות בענפי ייצור מקומיים, בעיקר טקסטיל. התלות הכלכלית הגדולה באירופה, נתפסת כחולשה של השליטים ויוצרת תסיסה ומרירות. תסיסה זו תיזרע את הזרעים של תודעה לאומית, גם בקרב אינטליגנציה וגם בקרב סוחרים. ההשלכות החברתיות: יש מציאות שבה מצבם של רוב התושבים מורע! האיכרים שהופכים להיות תלויים בסוחרים ומלווים בריבית, סוחרים שפושטים את הרגל וכדומה. מולם ישנה שכבה דקה של בעלי אדמות ויבואנים גדולים שהם המרוויחים. הפערים החברתיים גדלים בצורה ניכרת. יש גידול אדיר של קהילות הזרים (איטלקים, בריטים, צרפתים וכו'). הם מקימים שכונות זרים גדולות. דבר זה יוצר חיכוך ושנאה בקרב התושבים. הדחיקה של המלאכות המסורתיות פוגעת המעמד הנשים. הן מאבדות את מקור הפרנסה העצמאי שלהן (אריגה וכדומה). יש צמיחה כלכלית במזה"ת, אך היא מעוותת כיוון שהיא מתמחה בתחומים בודדים עם פגיעה בתחומים אחרים. כאשר מגייסים המצריים פלאחים לעבודות כפיה, לנשים שנשארות בבית, יש יותר עצמאות.


השפעות תרבותיות: - חיקוי מודע של דרכים מערביות מתוך אמונה שהן המפתח להתגבר על החולשה של מדינות מקומיות מול המערב. לבוש מערבי – אמונה שיהפוך אותם לחזקים. שליטים כופים לבוש, בעיקר על אנשי הצבא והמנהל. במאה ה–20, באיראן ובטורקיה כופים לבוש מערבי על כל האוכלוסייה, למשל, הורדת הרעלה. - מעורבות בלתי מודעת. - אימוץ של ריהוט אירופאי בבתים. - תרגומים משפות זרות לשפות מקומיות. היוזמה מלמעלה (ספרי הנדסה, מפות, ממשל, תרבות וכדומה). כאשר הדפוס מגיע למזה"ת, אנשי הדת אוסרים שימוש בדפוס למוסלמים. לנוצרים ויהודים, השימוש מותר. שימוש בדפוס, הותר למוסלמים מהמאה ה–19. המונופול על קריאה וכתיבה היה בידי אנשי הדת, כל שימוש בדפוס מהווה פגיעה כלכלית בהם. התירוץ הרשמי הוא: הדפוס הוא פגיעה בקוראן ובכתב הקדוש. החדירה התרבותית נעשית בכמה שיטות: 1. מיסיונים, בתי ספר 2. תרגומים 3. בני המזה"ת שנוסעים לאירופה, חוזרים ומספרים את רשמיהם ומנסים להפיץ דפוסים חדשים. 4. אירופאים שמגיעים למזה"ת. 5. שליטים שמייבאים קצינים, שיטות ומערכות ממשל מאירופה למזה"ת.


3. רפורמות –


תופעות ורפורמות במאה ה – 19: המאה ה–19 ניסו שליטים רבים לבצע רפורמות. טעות לחשוב שניסיונות אלו נעשו ע"מ לקבל כספים מהאירופאים. מניע מרכזי לרפורמות: "מודרניזציה מתגוננת" – השאיפה של השליטים היא לבצע רפורמות שיחזקו את כוחה של המדינה, יבנו מדינה ריכוזית כדי שתוכל לעמוד בפני איומים מבחוץ (אירופה). עדיין רוצים שהאליטות ישמרו על כוחן ושהרפורמות ישמרו את האידיאולוגיה המרכזית של המדינה (מדינה מוסלמית). מניע מרכזי הוא להיות מסוגלים לעמוד בפני איום צבאי מאירופה. לפיכך צריך לגבות יותר מיסים, ושהמרכז ישלוט טוב יותר בפריפריות. הסולטאן מקים צבא חדש (נט'אם ג'דיד) לצידה של המערכת הישנה + מוסדות נוספים חדשים. לימים הוא יופל ע"י המערכות הישנות, והרפורמות החדשות של בן אחיו מחמוד ה–2, בתחילת המאה ה–19 יהיו ניסיון נוסף להרוס את הישן וליצור חדש. ב–1839 עם מותו של מחמוד ועד 1876 = שיא הרפורמה. ניסיון לבנות מערכת חדשה עפ"י מודלים אירופאים. באיראן לא יהרסו את הישן. הרפורמות הכושלות ביותר יהיו שם. הרפורמות במצריים: חיסול הממלוכים, בניית צבא חדש, הקמת מונופול על ייצוא וייבוא. ייצוא כותנה לאירופה. בניית מנהל חדש + מערכת חינוך חדשה + מערכת מס חדשה. 1. מאפייני הרפורמה דומים בין הארצות השונות: הקמת צבא חדש ומודרני, אימוץ טכניקות אירופאיות צעידה, נשק חדש, הדרכה אירופאית), תרגום ספרות טכנית בנושאי צבא. 2. שינוי בשיטת המנהל. לדוגמא: מוחמד עלי שינה את שיטת המס: האזרח משלם מס ישירות לממשל, ללא מתווכים. 3. הקמת מיניסטריונים. לכל משרד יש תפקיד מיועד. 4. חלוקה מחדש של מחוזות. המחוז הראשי נקרא וילאית. בראשו עומד המושל-ואלי. מתחת למסגרת הראשית יש סנג'ק אימוץ מערכות חוקים אירופאים, במימד משפט מסחרי. עושים קודיפיקציה לחוק המוסלמי. מקימים גוף שמרכז את כל החוקים וההלכות המוסלמיות במערכת חוקים אחידה. בהתחלה יש שילוב של חוקים מוסלמים ואירופאים, אח"כ יש דחיקה של החוקים המוסלמים מלבד חוקים ודיני אישות. 5. מתן שוויון זכויות למיעוטים – נוצרים ויהודים. סיבה אחת היא לחץ אירופאי. סיבה יותר חשובה היא ההכרה שמדינה שעוברת תהליכי ריכוז ומודרניזציה צריכה לרתום את מאמץ כל אזרחיה כולל מיעוטים. בנוסף לכך המדינה שולטת טוב יותר בכל האזרחים. מתן שוויון למיעוטים משקיט אותם ואת שאיפתם לאוטונומיה, משקיט שאיפות לאומיות. מתן שוויון כולל גיוס לצבא, ביטול הגבלות על פולחן (בעיקר נוגע לנוצרים). התמרדות אדירה אצל המוסלמים שבעקבות הזכויות שניתנו לנוצרים. ב – 1860 התרחש פוגרום שבמהלכו נהרגו מאות נוצרים. היהודים פחות התבלטו כמיעוט ולכן לא התנכלו אליהם. 6. רישום קרקעות על שמם של האיכרים. לאיכרים יהיה ביטחון ואינטרס לייצר יותר. - אין רפורמות בתחום הפוליטי. אין זכויות יתר לאוכלוסיה. המטרה היא לחזק את השליטה של המדינה, לשבור את מוקדי הכח הבעייתיים ולהכפיף אותם למדינה. להביא לנאמנות מוחלטת של הנתינים למדינה. - אין רפורמות במעמד האישה. - יש ניסיון להעביר רפורמות כלכליות, בעיר התחום התיעוש והתחבורה (מסילות ברזל). - התחלה של עיתונות. הרפורמות משקפות מאבקי אליטות. (במשך מאות שנים האליטה העות’מנית היא צבאית). הרפורמות מחזקות את בכת של בירוקרטים שצמחו במערכת האזרחית. שני אישים שמובילים את הת'נזימאת, הם בוגרי משרד החוץ ולא אנשי צבא. (מעמד בינוני – אפנדיה) יש מעבר לבירוקרטים אזרחיים, בעלי השכלה מערבית שיודעים שפות זרות. קשיים הניהול הרפורמות: 1. הונחתו מלמעלה. הפקיד הקטן לא הבין את הרציונל שבהם. 2. מי שנפגע מהרפורמות – מנסה להכשילן. 3. התנגדות לרפורמות שנתפסו כמהלך הנובע מלחץ אירופאי. התנגדות לרפורמות שנתפסו כמערביות, כמאמצות דפוסים מערביים. 4. אנשי דת בפריפריות פחות מבינים את הצורך ברפורמות – ומנסים להכשילן. 5. היעדר תשתית של כוח אדם. ההדרכה מצד האירופאים היתה לא פשוטה – פערי שפה, תרבות ומנטליות. התנגדות לאימוץ דפוס הצבא האירופי. 6. קושי כלכלי! ע"מ ליישם את הרפורמות הועלו המיסים ולכן גברה התנגדות הנתינים. 7. מדיניות המדינות האירופאיות. לחצו על רפורמות ספציפיות והכשילו רפורמות שהיה בידן לפגוע באינטרסים הכלכליים שלהן. מדינות אירופאיות נאבקו על השליטה באימפריה העות’מנית והכשילו זו את זו. למשל, הבריטים לא איפשרו להקים מכסי מגן, שיגנו על הסחורה של העות’מנים. גרמניה קיימה מכסי מגן שהגנו על התעשייה שלה. בלי מכסי מגן אין סיכוי לתוצרת המקומית להחזיק מעמד מול היצוא האירופאי. 8. קשה לנהל רפורמות בתחומים אחדים בלי לגעת בתחומים אחרים. אי אפשר לבודד צבא מהמערכת החינוכית/תרבותית. "המודרניזציה המתגוננת" היא אסטרטגיה המכשילה את עצמה. מצד אחד ככה ומצד שני אחרת. 9. הנוצרים וגם היהודים לא ממש רצו את הרפורמה (לא רצו להתגייס לצבא). זה התפרש ככפיות טובה. הרפורמות נכשלו ברוב התחומים. ההוצאות הכבדות של הרפורמות בשילוב עם החדירה האגרסיבית של המערב + בזבוז כספים מצד האליטות, יצרו גירעון עצום בתקציב של המדינה. בסוף המאה ה – 19 שילמו הרבה יותר מיסים. בסופו של דבר ב–1876, מכריזה האימפריה על פשיטת רגל רשמית. לפעמים יצא שדווקא הרפורמות עודדו חדריה כלכלית אירופאית. דוגמא לכך היא ייצוא הכותנה של מצריים לאירופה, הקמת מסילות ברזל. תוצאות הרפורמות: - שינויים בריבוד החברתי של האימפריה. שינויים באליטות. פקידים החליפו קצינים בעלי אדמות. מושלים נשלחו מהמרכז, לא צמחו מהפריפריות. האליטות הורכבו מאנשי דת מקומיים, קצינים מקומיים. פקידים וסוחרים עשירים. כולם נהפכו לבעלי אדמות והשתייכו לקבוצה אחת. - האליטה נקראת "האליטה המתווכת" – מתווכת בין השלטון המרכזי לאוכלוסיה המקומית.משולבים במנהל המקומי, חברי מועצות לצד המושלים. - חלוקת האדמות עפ"י שכבות חברתיות. נוצרה שכבה חדשה של בעלי אדמות שצומחת במאה ה–19 והיא דומיננטית עד שנות ה–50 של המאה ה–20. - עלייתו של מעמד משכילים. בעלי השכלה מערבית. נוצר מעמד חדש וכתוצאה מכך, יש שסע חריף בינו לבין שאר האוכלוסייה, החל מלבוש, שימוש במילים לועזיות, אורח חיים מערבי לעומת שאר התושבים. (תוצאות אלו לא היו מכוונות ולא צפו אותן מראש). אלו שהודרכו באירופה, קראו וראו והבינו שאירופה ליברלית ומתקדמת, ולימים הם יישאו את דגל הליברליזם והנאורות, ויקראו תיגר על האימפריה העות’מנית. המדינה הפכה להיות יותר פולשנית. רמת השליטה הבירוקרטית על חיי הנתינים גדולה יותר. האזרח נתון יותר לשרירות ליבו של הפקיד המקומי. האוכלוסייה לא נהנתה מהרפורמות. - רפורמות שנועדו לשמר את האימפריה כמדינה מוסלמית, הניעו דווקא תהליכי חילון. הפתיחות למערב ערערה את יסודות האימפריה. הכישלונות רבים מההצלחות. ניסיונות תיעוש נכשלו, מבנה צבאי חזק לא עמד בפני החדירה של המערב. הרפורמות הגבירו את חדירת המערב. 1918 – האימפריה התמוטטה. באיראן הרפורמות נכשלו עוד יותר. הכישלון לא מוחלט – עצם הישרדותם עד 1918 הוא בגדר הצלחה. העובדה שטורקיה היא מדינה מודרנית היום, מעידה על כך שהרפורמות בטורקיה כן השפיעו לטווח ארוך.


4. תגובות איסלמיות למשבר המודרניות


משבר האסלאם: תחושת מצוקה רגשית, תרבותית עמוקה מאוד. פצע מדמם שפתוח בליבם של המוסלמים בעיקר במזה"ת, במשך 200 השנים האחרונות. התדמית העצמית של האסלאם, כדת הנעלה ביותר, כדת שמגיעה לה הבכורה, מתנגשת עם מצב המוסלמים בעידן המוסלמים. מוחמד מת כראש מדינה מוסלמית. 150 שנה אחרי מות מוחמד הערבים הפכו לאימפריה. 200 שנה לאחר מכן – נבנתה ציוויליזציה מפוארת יותר מאירופה. סיפור הצלחה זה מהווה הצדקה ברורה לדת, כדת הנעלה ביותר. עד המאה ה – 18, זה היה נכון, אבל אז הגלגל מתהפך. העליונות האסטרטגית, הכלכלית, הטכנולוגית, המדעית של המערב עולה יותר ויותר. נוצרת טראומה קשה מאוד: איך אפשר להסביר את העבר המפואר עם ההווה העגום? איך המערב הכופר, הוא המנצח ומשפיל את המוסלמים. הפער בין האסלאם למערב רק הולך ומחמיר. האיום הזה מעורר שורה של תגובות, כגון רפורמות (איך נבנה מדינה חזקה יותר), תגובות אינטלקטואליות, תגובות איסלמיות (האסלאם מהווה את הבסיס לצורתן וארגונן), התגובה של השליטים, התגובה השמרנית, תגובות מיליטנטיות צבאיות, תגובה אינטלקטואלית מסתגלת (התמערבות), תגובות התחדשות דתיות. לכל תגובה יש מימד מקומי המאפיין אותה בהתאם לנסיבות במקום הספציפי. צריך לבדוק את התגובות גם ברצף ההיסטורי האסלאמי הארוך. יש לשים לב לאופן האינטרקציה עם המערב. יש שימוש באסלאם ע"י שליטים כדי לחזק את הלגיטימציה שלהם ואת כוחם מול המערב. את זה עשה הסולטאן עבד-אל-חמיד השני, שעלה לשלטון ב–1876. הוא מציין את סוף תקופת התנזימאת, ומצד שני, זהו שיא תהליך הרפורמות. הוא ביטל את החוקה ופעל לחיזוק המדינה וריכוזיותה. הוא מבין שהדבק שיכול להחזיק את האימפריה הוא הדת. הניסיון של התאנזימאת להחזיק נוצרים באימפריה באמצעות נאמנות לאומית, לא עובד, ולכן רק האסלאם הוא זה שיחזק את האימפריה מבפנים. האסלאם גם ישמש כקלף מיקוח ואמצעי לחץ על מעצמות המערב. הוא יטפח מוסדות דתיים, את מעמדו כח'ליפה, מנהיג עליון של עולם האסלאם. 1773 – הסכם "קוצ'ק קיינארג'", עם רוסיה. העות’מאנים איבדו טריטוריות מיושבות במוסלמים. הרוסים הסכימו להכיר בח'ליפה, כמנהיגם של אותם מוסלמים שיושבים מחוץ לגבולות האימפריה. לא היה שימוש בשם "ח'ליפה" מאז תקופת הח'ליפות של מוחמד. עבד-אל-חמיד משתמש בו לראשונה, ע"מ להדגיש את מעמדו כשליט אסלאמי עליון. כל שליט בעולם הערבי, גם של ימינו, משתמש בקלף הדתי כדי לחזק את הלגיטימציה שלו.


התגובה השמרנית: ישנם אנשי דת שמתנגדים לתהליכים שמתרחשים במזה"ת, ומנסים לבלום את ההשפעות המערביות. הם רוצים לשמר את הקיים. חלק מבינים שזה "קרב מאסף", שאין אפשרות למנוע את ההשפעות, אך הם רוצים לפחות לצמצם אותן. אנשי הדת העות’מנים שהיו משולבים עמוק יותר בממשל העותומני, הכירו את החיוניות של הרפורמות, אך ניסו לשמור את הדת מחוץ לתחום הרפורמות. הם העדיפו שינוי של המסורת ושינויים באיסלאם, מאשר דחיפתו החוצה לגמרי. חלקם מוכנים להתפשר מתוך הכרה שזה חיוני לקיומה של האימפריה. באיראן, אנשי הדת אינם חלק מהשלטון, הם ממסד עצמאי, ולכן הם פחות מזדהים עם השלטון. משום כך, הם הראשונים למאבק ברפורמות, משתפים פעולה עם קבוצות אחרות שפועלות נגד המערב והסוחרים המערביים.


תגובה מיליטנטית: במקומות בהם אין שלטון חזק, התגובה האסלאמית הינה בעלת אופי צבאי. יש בלימה בכוח של מאפיינים מערביים. קמות תנועות מרד אסלאמיות שיש בהן מרכיבים פוליטיים חברתיים.בעלות אידיאולוגיה דתית ועולם מושגים דתי (של האנשים ושל ההנהגה). דוגמא: תנועת מרד בהודו נגד הבריטים. תנועה איסלמית שהלכה בשם ג'יהאד. בצפון אפריקה – ראשי המסדרים הצופים הובילו את המאבק נגד האירופאים. תגובה אינטלקטואלית: שני סוגי תגובה על חשיפה למערב: 1. קליטת רעיונות מערביים. סקרנות והערצה. ניסיון לחקות את המערב. 2. דחיית כל השפעה מערבית. דחייה ושנאה. רעיונות שעוברים מחברה אחת לשניה, עוברים דרך מסננים, כל שיתאימו לחברה שמאמצת אותם. אינטלקטואלים במזה"ת פועלים התנאים קשים (הגבלת חופש הדיבור). הקושי שלהם הוא בלהתאים את הרעיונות המערביים למזה"ת. הדרך היתה לקחת רעיונות אירופאים ולהציגם בקונספט אסלאמי. זוהי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים במאה ה–19. לא ידועה מידת החשיפה שלהם לרעיונות מערביים. רב רובם של האינטלקטואלים הם לא הוגים מקוריים, אלא אינטלקטואלים משניים – מעבדים רעיונות קיימים. אין הגות אינטלקטואלית מקורית במזה"ת במאות ה–19,20. כל ההגות היא שאיבה מבחוץ + עיבוד עבור הקהל המקומי. העות’מנים נחשפו הכי הרבה בשל קירבתם לאירופה לעומת האיראנים או התימנים. סוגייה שמעסיקה אינטלקטואלים רבים במזה"ת היא מהו סוד הצלחתם של האירופאים. איל מאמצים זאת בלי לפגוע באיסלאם?


יש 3 גישות לנושא: 1. קבוצת העות’מאנים הצעירים. פעלו בשנות ה– 60,70 של המאה ה–19. ליברלים, מוסלמים מאמינים. ניסו לפתור את הבעיה ע"י שימת דגש על הערכים המוסריים באסלאם, אותם צריך לשמר. העדיפו לקחת רעיונות מהמערב ולטעון שמדובר ברעיונות איסלמיים. ע"י אימוץ רעיונות אלו חוזרים לערכי האסלאם האמיתיים. הצדיקו את אימות החוקה כמו באירופה. הקבילו בין החוקה לשורעה. 2. חילונים אנטי אסלאמיים (בעיקר איראנים). העולמא אשמים, הם הורסים את האסלאם. 3. נוצרים שקיוו שההשפעה המערבית תאפשר למצוא בסיס משותף לנוצרים ומוסלמים וכך יוכלו להשתלב טוב יותר בחברה. מצד שני, היו גם אינטלקטואלים רדיקאליים שהעדיפו לקבל את הרעיונות האירופים ללא מגבלות ועל חשבון דת האסלאם. הדמות החשובה ביותר מבין האינטלקטואלים האלה, הוא ג'מאל א-דין אלאפגני. נולד בשנות ה–20 של המאה ה–19 באירן ונפטר ב–1892: למד לימודי דת. נמשך ללימודי פילוסופיה ונאלץ לעזוב עקב כך. הגיע לקאבול ב-1851. תוך 6 חודשים הוא הופך להיות יועץ של האמיר של קאבול. הוא מסתכסך איתו ומגיע להודו (שלטון בריטי). הוא מטיף נגד הבריטים לטובת האיסלאם. הוא יוצא בכתב האשמה נגד רפורמיסט איסלאמי. באיסטנבול הוא הופך למרצה לפילוסופיה בקולג'. משמיע רעיונות חילוניים ועקב כך מסולק מתפקידו ומהקולג'. מגיע למצריים בשנות ה-70 ומטיף נגד הבריטים. רוכש סביבו חבורה של תלמידים נאמנים. הוא מסולק ממצריים ומגיע לצרפת. הוא מוציא עיתון שמפיץ את האיסלאם. השאה של אירן מזמין אותו אליו כיועץ. הוא מגורש מאירן וחוזר לאירופה. הוא ממשיך לכתוב נגד הבריטים. הוא מוזמן ע"י הסולטאן לאיסטנבול וחי שם כחצי אורח/חצי אסיר. שם הוא מת. אפגאני מתמקד בשלוש נקודות עיקריות שניצבות כאיום בפני המוסלמים: 1. מה קרה לאסלם עצמו? 2. האיום המערבי על עולם האסלאם: 2.1. על עצם הריבונות, העצמאות של עולם האסלאם בשל ההתפשטות האירופית. 2.2. על הזהות הקיומית הקולקטיבית של העולם המוסלמי. הוא מחפש דרך שבה המוסלמים יאמצו רעיונות וטכניקות מאירופה, תוך כדי שמירה על זהותם כמוסלמים. הוא מחפש פתרון אסלמי לאתגר המוסלמי ומציע מספר פתרונות: 1. אקטיביזם אסלמי. הוא יוצא נגד הגישה הפטליסטית שקיימת בכמה אזורים במזה"ת. הוא לא מאמין ב"לחכות למשיח", אלא שצריך לפעול "כאן ועכשיו" כדי לשנות את המציאות. 2. הרעיון הפאן אסלמי. הוא אבי הרעיון. שת"פ וסולידריות בין כל המוסלמים בעולם, כדי לעמוד מול האיום המערבי. השליטים המוסלמים חייבים לסלק את כל חילוקי הדעות ביניהם ולפעול יחדיו נגד האירופאים. הוא תקף את השליטים במזה"ת על ראייתם הצרה, על כך שהעדיפו את האינטרס האישי שלהם על פני שת"פ מגד אירופה. הוא הציע להפעיל לחץ ואף טרור נגד שליטים שלא יפעלו למען האחדות הזו. הוא דיבר על אחדות רעיונית קולקטיבית נפשית, תחושת אחריות משותפת, נגד האיום המערבי. 3. רענון האסלאם. הפיכתו של האסלאם לדת תוססת, דינאמית, שתאפשר להתמודד עם פריחת המדע ובתבונה. הדרך לכל היא פתיחת שערי ה"אג'תהאד", שהוא שימוש רציונאלי בתבונה כדי להגיע לפירושים חדשים. אפגאני סבור שלא התקיים אג'תהאד בימיו. אין פרשנות חדשה, יצירתית של כתבי הקודש, וצריך לחזור לקוראן ולחדית', ולתרגמם מחדש בהתאם לרוח ולצרכי התקופה, תוך הפעלת חשיבה רציונאלית. הוא מדבר על פריצת דרך בתפיסה הדתית. על שיבה לאסלם הנכון, שפירושו שלטון טוב, שלטון צדק. השיטה של אפגאני מלאה סתירות. למשל, כשהיה בהודו, הוא תקף רפורמיסט בשם "סעיד אחמד חאן", על כך שניסה לשלב בין תרבות המערב והאסלאם. כאשר הוא באיסטנבול, הוא אומר דברים דומים מאוד לאלו של סעיד אחמד חאן. ההבדל ביניהם הוא הבדל פוליטי: חאן דיבר על שיתוף פעולה עם הבריטים, עם המערב. אפגאני דיבר על שיתוף פעולה נגד הבריטים, נגד המערב. בצרפת, אפגאני מציג דעות שהן כמעט לחלוטין חילוניות. בשנות ה–70,80 של המאה ה–18, פעל הודה דעות בשם ארנסט רנן. הוא אימץ גישה גזענית נגד איראן. הוא טען שכפו דת איסלמית (שמית) על איראן הארית, וזה מה שהרס את איראן ואת החיוניות האירנית. אפגאני קרא את המאמר הזה, והגיב עליו במאמר תשובה: "הבעיה היא לא אסלאם שמי על אירן ארית. הבעיה היא הניגוד המוחלט המובנה בין דת לבין מדע/תבונה. יש נתק בלתי ניתן לגישור בין דת לתבונה. כאשר התבונה מנצחת את הדוגמה הדתית אז יש פריחה, אך כאשר הדוגמה הדתית מנצחת את התבונה אז יש שקיעה. זו תופעה אוניברסלית, היא אינה רק במזה"ת. לכם האירופאים – היו הרנסנס והרפורמציה, השתחררתם מהדוגמה הדתית. צריך לתת זמן גם לנו – המוסלמים, וגם אצלנו זה יקרה". הוא כותב במקום אחר, שהלאומיות יותר חזקה באסלאם. כיצד ניתן להסביר את הסתירה הזו? אפגאני אימץ, כנראה, את הגישה של הפילוסופיה המוסלמית בימי הביניים. גישה זו אומרת שדת היא מערכת של ערכים ואמונות שמאפשרים להחזיק את החברה ביחד, למנוע אנרכיה. היא מגדירה ערכים, שאחרת, לא היו מתקבלים בחברה. היא פונה לאנשים "טיפשים", שלא מבינים מושגים פשוטים של אמת וכדומה, ולכן צריך לספר להם סיפורים, כדי שיתנהגו באמות מוסר מסוימות. אלא, שאפגאני ראה את האסלאם לא רק כמערכת של קיום מצוות, אלא כזהות תרבותית קיבוצית. הוא הבין שאין במזה"ת שום כוח שיכול ללכד את ההמונים לפעילות פוליטית, כמו האסלאם, ולכן אם רוצים לעמוד מול האיום המערבי, הצבאי והתרבותי, חייבים להשתמש באסלאם. ההמונים לא יפעלו נגד שום דבר בעוצמה ובמחויבות עצומה כ"כ, אלא אם זה בשם האסלאם. הוא הופך את האסלאם מדת שעיקרה הוא עיצוב מערכת היחסים בין המאמין לבין אלוהיו, ועיצוב תפיסה מוסרית של האדם, לאידיאולוגיה פוליטית, שעיקר חשיבותה הוא לעצב את המציאות החברתית-פוליטית. כל החברות האיסלמיות של ימינו, פועלות כך! אצל אפגאני, החזון הפאן אסלמי, הוא קודם כל אידיאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית, אנטי-מערבית. היא זו שתניע את המוסלמים, וכך הוא יקבל תמיכה של אנשי הדת ושל השליטים. הוא רצה לפתח גאווה מוסלמית, כדי להפריך את הגישה המערבית, המזלזלת באסלאם, ולעורר את המרכיבים הדינאמיים שהיו המערכת האסלאמית נגד המערב. הוא מרבה לדבר על תקופת מוחמד והראשידון, אך הוא מדגיש את הכיבושים וההישגים הפוליטיים. הוא מדגשי את המעלות החילוניות. הוא מדגיש את האסלאם שנותן כוח פוליטי ולכידות חברתית ולא את האסלאם שנותן נירוונה אלוהית וזיכוך נפש. הוא אימץ גישה של פילוסופים שאומרים שבכל מקום בו יש סתירה בין הדת לתבונה והמדע, יש לפרשו לפי המדע/תבונה ולא לפי הדת. היו לו רעיונות פוליטיים מודרניים, אבל בדומה לפילוסופים של ימי הביניים, היה לו בוז כלפי ההמון. מבחינתו, אין למה לצפות מההמונים וצריך להשפיע על השליטים. בזאת, הוא לא הצליח! אחד הפתרונות לבעיה הזו, היא "אוונגרד פוליטי". קבוצות קטנות שישפיעו על השליטים בשיטות שונות, למשל: רצח פוליטי. רעיונות של אפגאני ניתן למצוא בכתבים ובאידיאולוגיות של כמעט על התנועות האיסלמיות של המזה"ת ואסיה. רעיונות כמו סולידריות איסלמית נגד המערב והתגוננות תרבותית נגד המערב. הנקודה העיקרית היא הבנת העוצמה הפוליטית של האסלאם. אפגאני עושה פוליטיזציה של האסלאם.


זרם מנוגד לתפיסתו של אפגאני הוא "הרפורמיזם האיסלמי". · סעיד אחמד חאן (מהודו), מדבר במפורש על הצורך של סינתזה תרבותית בין האסלאם לרעיונות אחרים, כולל אימוץ מלא של כל הגישות המדעיות באסלאם. חאן ניסה להפריד בין שני מרכיבים בדת: 1. מרכיבים רוחניים-מוסריים, שהינם נצחיים. 2. מרכיבים שעוסקים בניהול חיי החברה ובפוליטיקה, שהינם תלוי זמן ומקום. מבחינתו, ניתן לעשות רפורמות ושינויים במצוות, במשפט. האסלאם צריך להתאים את עצמו לעולם המודרני, ולאפשר לקלוט את המדע בצורה מלאה. הוא ייסד קולג' חשוב מאוד בעיר האליגח שבצפון הודו. עיר זו היתה הבסיס של האסלאם הרפורמיסטי בהודו. בעיר דאובנד הוקם מוסד שייצג את האיסלאם השמרני, הנוקשה בהודו. הגרעין המייסד של הטאליבן, צמח במוסד זה. (היום, חלק מפקיסטן). מוחמד עבדו, היה תלמידו וידידו של אפגאני, עד לשלב מסוים בו נפרדו דרכיהם. בניגוד לאפגאני שנשאר אופוזיציונר כל ימיו, עבדו פעל בשיטה של לעבוד בתוך המערכת. הוא חזר למצרים, ובסוף ימיו התמנה למופתי הראשי שם. ככזה הוא ניסה לדחוף לרפורמות בחינוך האיסלמי. נקודת המוצא שלו שונה במקצת מזו של אפגאני. הוא היה מוטרד מהאסלאם כדת וכציביליזציה במשבר, מהקיפאון וחוסר היכולת של הדת להתאים עצמה לתקופה, מחוסר היכולת להתמודד עם אתגרי הזמן החדש. הוא הטריד את עצמו בשאלה, כיצד ניתן להתאים את האסלאם לעולם המודרני, בלי לאבד את הזהות המוסלמית. 1. הוא טען שאין סתירה מהותית בין דת לתבונה. 2. הוא טען שהקיפאון ששורר באסלאם, הוא לא רק בגלל האסלאם, אלא הוא נובע מחדירת דעות ומנהגים

   זרים לאסלאם. לדעתו אשמים בכך בעיקר הטורקים. לדעתו, הפוליטיקה אשמה.

הכל התחיל כאשר הח'ליף העבאסי "אלמותעצם", הביא חיילים טורקים לצבאו (במאה ה–9). הטורקים התאסלמו רק למראית עין, ורבים מהם, נשארו פגאנים בתוך תוכם. אח"כ האסלאם מותקף ע"י מונגולים, שגם התאסלמו, אך שמרו על מנהגים פגאניים, והם שהביאו צרות לאסלאם. מעבר לכך, השליטים בעולם האסלאם, בברית עם אנשי דת מושחתים, החדירו את הרעיון שיש סתירה מהותית בין הדת לבין התבונה. המדע הוא אויב השליטים, כי הוא לימד את בני האדם להכיר בערכם שלהם, ולהכיר טוב יותר את המנהיגים. אנשי הדת המושחתים הכניסו את התקליד (חיקוי בצורה עיוורת של מנהגים וחוקים העבר). הטורקים הם אלה שהכניסו את הרעיון הפסול שלבני העם, אין שיקול דעת בענייני מדינה ושלטון, ושיקול הדעת הוא רק בידי השליטים ש"מבינים עניין". עבדו טוען שבניגוד לטענת השליטים, באסלאם האמיתי אין סתירה בין דת לתבונה. הוא ניסה להוכיח שהאסלאם הוא רציונלי בבסיסו ושהוא הולם את כל מסקנות המדע המודרני. צריך להטביע חותם על תקופות שונות באסלאם, שהיו נגועות באמונות תפלות (עיוות של האסלאם) (ולכן הגיעו לאן להגיעו). הוא ניסה למצוא את הגרעין של אותה אמת נצחית שתאפשר לאסלם להיות מקובל בעיני המדע והפילוסופיה. המסקנה היא (בין השורות של דבריו), שאין הבדל בין הדתות. פשוט, כל דת פועלת בצודה מעט שונה. זוהי תפיסה מנוגדת לתפיסה מסורתית איסלמית, יהודית או נוצרית. הוא רוצה תהליך של קידמה. הוא פחד מפיצול בחברה המוסלמית, מאליטה מתמערבת שתאמץ אץ המערב ותנטוש את האסלאם מול ההמון שיישאר מוסלמי שמרני, ויתנגד באופן מוחלט למערב. הוא פחד משסע חברתי, ויצא נגד המתמערבים שלא יאבדו את זהותם, ונגד השמרנים – שסירבו לקדמה. הוא חשש שהמסגרת המוסרית של האסלאם תעלם, בשל הפעילות האינדיבידואליסטית של המתמערב. צריך לחזק את היסוד המוסרי של האסלאם, לא ע"י שלילת הקדמה וההשפעה החיצונית, אלא ע"י קבלתם ואיסלומם, ותוך כדי כך, גם שינוי החשיבה האיסלמית. הוא בעד פירוש עפ"י רוח התבונה ועפ"י טובת הציבור באותה תקופה. הוא עושה הפרדה בין המרכיב הנצחי למרכיב המשתנה בדת, אך מסביר במפורש שאין מדע ללא דת. יש לו מספר בעיות: 1. יש סתירות בין מה שאומרת הדת לבין מה שטוען המדע. ההסבר שלו, שכל המדע נמצא בקוראן והכל בסדר, לא משכנע (לא דתיים ולא חילוניים). 2. הוא הואשם שההבחנה שהוא עושה בין המרכיב הנצחי למשתנה, תביא למצב שהאסלאם יהפוך לדת דלילה וחסרת תוכן. שמדת שמכינה לקראת העולם הבא, היא תהפוך למערכת כללים ל"איך לחיות טוב יותר בעולם הזה". האסלאם יהיה כמו כל דת אחרת, לא יהיה לו ייחוד, והוא בעצם יפסיק להיות אסלאם. 3. עבדו מתייחס למערב כקנה מידה להצלחה. דבר זה לא מוצא חן בעיני חוגים שמרנים. מצד שני, הגישה שלו רואה במודרניזם מכשיר לחיזוק האסלאם ולא יעד בפני עצמו. עבדו קיבל/דחה שינויים בהתאם להתאמתם לאיסלאם. למשל, הוא לא יקבל דמוקרטיה כי זה באמת טוב, אלא כי זה מופיע בקוראן. שחרור האישה לא יתקבל כי מגיע לנשים חופש קיום, אלא כי כתוב בקוראן. הוא מקבל ערכים רק אם הם קיימים באיסלאם או אם יש צידוק לקבלם בקוראן. (באיסלאם). עבדו מת ב – 1906.


עבדו

אפגאני

בעיה עם הדת

בעיה עם העולם האיסלמי כקבוצה

הפתרון הוא דתי, אין לו מרכיבים פוליטיים.

הפתרון הוא דתי, אך בראש ובראשונה  פוליטי

האסלאם הוא יעד, לא מכשיר.

האסלאם הוא מכשיר לטובת המוסלמים. (תפיסה תועלתנית).

ראשיד רידה, היה תלמידו של עבדו. נפטר ב-1935. בעל אותה נקודת מוצא כמו של עבדו, אך הוא פונה לכיוון אחר. הוא בודק מתי היה עידן השגשוג באסלם, ולמה. · התקופה: מוחמד ו – 4 הח'ליפים הראשונים. · האסלאם התרחק מתקופה זו (של שגשוג), כי הוא קלט השפעות זרות ולא טובות שהגיעו מהמתאסלמים. צריך לנקות ולטהר את האסלאם מכל אותם מנהגים והשפעות זרות, שהגיעו לאסלם מבחוץ, ולחזור לאסלם הטהור והזך שהיה בתקופת מוחמד. צריך לחצוב מהסונה, הקוראן, מערכת מגובשת של ערכים, עקרונות ומוסדות, שתהיה מסוגלת להתמודד עם ערכי המערב, התנועה המודרנית. הוא ייסד את תנועת "סלפיה"( האבות ישרי הדרך) האבות המייסדים של האסלאם. רידה רוצה מודרניות, אבל לא התמערבות. את הסלפיה מטריד הניוון הפנימי שחל באסלם, בגלל התנהגות של אנשי הדת, שרתמו את הדת לצרכי השלטון. בגלל האימוץ העיוור של התקליד, האסלאם לא הסתגל לנסיבות המשתנות, ולכן צריך לחזור לכתבי הקודש, לפרשם לרוח התבונה, אך בלי ערכים מערביים. רידה הוא הוגה דעות אסלמי, אבל מתוך תפיסה איסלמית הוא מגבש תפיסה אנטי-טורקית שמעמידה את הערבים כקבוצה שולטת, כקבוצה הנבחרת של האסלאם, גם התחום הדתי וגם בתחום הפוליטי.


5. לאומיות במזה"ת


לאומיות היא התנועה ואידיאולוגיה החשובה ובעלת העוצמה הרבה ביותר במאות ה–19,20. ניתן לראותה כתנועה פוליטית. כניסה של קבוצות חברתיות חדשות למשחק הפוליטי. זו גם מערכת תרבותית ותופעה חברתית, ואפילו כח כלכלי. ניתן לדבר על שני סוגים של לאומיות: 1. טריטוריאלית: אוכלוסייה שחיה במסגרת של מדינה מסוימת, ומהווה קבוצה בעלת זהות משותפת. מה שיוצר את גבולות הקבוצה אלו גבולות המדינה, ולכן המסגרת וההזדהות היא למדינה. לאומיות כזו ניצחה באותן ארצות שבהן המדינה כישות היסטורית, קדמה לתנועה הלאומית (דוגמאות: צרפת, ארה"ב). במזה"ת יש שלוש ארצות בעלות לאומיות טריטוריאליות: מצריים, אירן, טורקיה. הליברליות שלה מאופיינת במרד של האזרחים/תושבים כנגד השלטון. לאומיות טריטוריאלית מאפשרת לקלוט אנשים מבחוץ. 2. אתנית: נאמנות לקבוצת אנשים. תחושת זהות קיבוצית שמבוססת על קשרים של שפה, תרבות ועבר משותף באידיאולוגיה. זיכרון קולקטיבי משותף. מה שהופך את הזהות האתנית ללאומית, הוא הרצון של הקבוצה לזכות בריבונות פוליטית שאיפה שהטריטוריה והזהות האנושית יהיו עם גבולות זהים. ישנן 3 גישות לגבי צמיחת לאומיות: 1. פרומורדיאלית (פרניאליסטית): האומות המודרניות הן המשך ישיר של האומות ההיסטוריות, שהיו לפני שנים. 2. לאומיות היא תוצר של הבניה ע"י המדינה, "פבריקציה" מודעת כדי לגבש קהילה פוליטית. ייצור מלאכותי שבמסגרת מדיניות ממשית להקים קבוצה פוליטית. 3. לאומיות היא תוצר של התפתחות היסטורית של קבוצות שהיו קיימות פעם, שגיבשו זהות חדשה, בד"כ כתוצאה של קונפליקט עם קבוצות אחרות. הגישה הראשונה אינה מקובלת. גם הגישה השניה אינה נכונה (אין אדם "סובייטי", אי אפשר לעשות פבריקציות). מדינה לא יכולה ליצור זהות יש מאין, אם אין לה תשתית מסוימת שתיתן בסיס לאותה זהות. יחד עם זאת, בכל לאומיות יש הבניה מודעת ולא מודעת. הבניה חדשה מתבססת על דברים ישנים (לדוגמא: החייאת השפה העברית). - המזה"ת הוא תהליך של הבניה מחדש וקונפליקטים שיוצרים זהות. שלבים בהתפתחות של תנועות לאומיות: 1. שלב הרעיון – אינטלקטואלים שמפיצים תפיסות קדם-לאומיות ולאומיות. 2. שלב הארגון – קם ארגון שרואה כמטרה להפיץ תנועה לאומית (או להקים). 3. תנועה רחבה – תנועה לאומית. במזה"ת יש מתח שקיים בין הרעיון הלאומי לבין האסלאם, מפני שהאסלאם היא דת אוניברסלית ששואפת לאחד בין כל האומות באידיאל האיסלמי. אין הבדל בין השפות, מה שחשוב היא הדת. הלאומיות היא אידיאולוגיה פרטיקולרית (הודי-מוסלמי, אסייתי-מוסלמי וכדומה). יש תופעה שהאיסלאם הוא מרכיב בלאומיות. הזהות הדתית היא בסיס לקיום מדינה נפרדת (לדוגמא: הודו-פקיסטן).


לאומיות במצריים לאומיות טריטוריאלית – למצריים תמיד היה ייחוד מסוים במזה"ת, בגלל גבולותיה הטבעיים והייחוד הגיאוגרפי שלה. גם כשמצריים לא היתה יחידה פוליטית עצמאית, כשהיתה חלק מהאימפריה רחבה יותר, או שהיתה מרכז אימפריאלי או שהיתה פרובינציה עם ייחוד מסוים, למושלים בה היתה אוטונומיה מסוימת ביחס לפרובינציות אחרות. במאה ה–19, מוחמד עלי יוצר תשתית של מדינה במצריים, יוצר מערכת חינוך ומנהל אוטונומיות למצריים, למרות שהוא עצמו היה עות'מאני בזהותו ובתרבותו (לא דיבר ערבית מעולם ובז לפלאחים הערביים). האליטה בתקופתו היתה אליטה עות'מאנית מצרית. העובדה שדוברי ערבית שולבו בהדרגה במנהל במצריים תרמה לחידוד של ישות/זהות טריטוריאלית מצרית, אבל לא ללאומיות. ביטוי לתחושה הזאת של מצריות אפשר למצוא בכתבים של טהטאווי שמדבר על אהבת המולדת המצרית, ולמרות שהוא איש דת, הוא מדבר על הגאווה של הישגי הפרעונים. מרד עוראבי - 1880 – מצ רים יש מאבק בין אליטות דוברי ערבית (פקידים, קצינים) לבין דוברי טורקית. מאבק של קבוצות חברתיות חדשות. יש תנועות מחאה מקומיות נגד השליטה האירופית המתחזקת בכלכלה המצרית. הביטוי הבולט בתופעה זו היא בסיסמא: "מצריים למצרים" של התנועה. יחד עם זאת, הם השתמשו בביטויים עות'מניים ואיסלאמיים באותה מידה. במרד תמכו גם דוברי טורקית וגם דוברי ערבית שהזדהו עם האליטה הישנה. מה שתרם מאוד לגיבוש של לאומיות במצריים, היה הכיבוש הבריטי. הרצון לסלק את השלטון הבריטי, הוא זה שמאיץ את התופעה הלאומית, כאשר הזהות היא מצרית ולא ערבית. יש התגבשות בין שתי האליטות (חתונה, עסקים וכדומה). למרות שמתחדדת זהות לאומית מצרית בזמן הכיבוש הבריטי, יש דילמה נצחית במצרים בין שתי אופציות: 1. גישה אחת שמדגישה את הזהות המצרית, אותה מייצג הפילוסוף, אחמד לוטפי סייד, מקים מפלגת ה"אומה". האידיאולוג של זהות מצרית ייחודית. "אין לנו דבר במשותף עם אלה שמחוץ למצרים". חשוב, לדעתו, לפתח את הזהות המצרית והחברה לפני פיתוח המדינה. דיבר על פיתוח חברה מפותחת ומשכילה ואז להיאבק ל"עצמאות מצרית".


2. גישה הפוכה - מוסטפא כאמל – דיבר על פטריוטיזם מצרי וזהות מצרית. הוא טען ש"אנו מצרים בעלי זהות איסלאמית ועות'מנית, ואין להפריד ביניהם". נאבק לעצמאות נגד הבריטים. הלאומיות הערבית הגישות השונות לגבי התפתחותה של הלאומיות הערבית, שונות, בשל הדגש שהן שמות על שילוב רעיונות אל מול חשיבות של הכוחות החברתיים שהניעו את הלאומיות הערבית ודיון הזמן. - ההיסטוריוגרפיה הערבית טוענת שהזהות הערבית התקיימה מאז ומתמיד, לפני האיסלאם. טוענת שהערבים סבלו משלטון כיבוש ודיכוי עות'מאני, שנמשך 400 שנה, והיה אחראי להתדרדרות האזור. היסטוריוגרפיה זו הופכת אישים שונים שנאבקו על בסיסי כוח מקומיים לגיבורים לאומיים שנלחמו בעות'מנים. כל תנועה לאומית משתמשת בדמות עבר והופכת אותה לגיבור לאומי. במאה ה-19, כחלק מתהליך התנזימאת, ישנה התפתחות של תנועה תרבותית, ששמה דגש על תרבות ערבית שמתבססת על השפה הערבית – בלי יעד פוליטי. את התנופה נותן הקולג' הפרוטסטנטי שהוקם בבירות ע"י מוחמד עלי, ומלמד בערבית. קולג' זה ניסה לרענן את הערבית הקלאסית ולהתאימה לרוח הזמן. זו תחילתה של הפריחה התרבותית ששיחררה את השפה מכבליה הקלאסיים ויצרה מילים חדשות בשפה. עדיין אין תוכן פוליטי!!! מי שמוביל את התהליך הוא, אלבוסתאני, משכיל לבנוני נוצרי, שאחרי הפוגרום בנוצרים בדמשק 1860, הגיע למסקנה שצריכים למצוא תשתית משותפת למוסלמים ונוצרים. הוא מדבר על מולדת סורית, פטריוטיות סורית. (בתפיסה של אז מדובר על סוריה+לבנון+ישראל). פטריוטיזם סורי לא סתר בעיניו את הנאמנות העות'מאנית. ג'ורג' אנטוניוס, אינטלקטואל נוצרי שחי בארץ, כתב את הספר המשפיע ביותר על הלאומיות הערבית "The arab awaking". אנטוניוס מתאר את הלאומיות הערבית כתופעה מוקדמת, 1985. הוא מדבר על ייסוד של קבוצה נוצרית עם יעדים פוליטיים ולא תרבותיים. תלו פוסטרים בבירות שבהם תבעו מדינה ערבית בה יחיו על הערבים יחד ללא קשר לדתם. הוא מציג זאת כנקודת מוצא של התפתחות לאומית. הדרישה להקמת מדינה ערבית שתאחד את כל הערבים ללא קשר לדת. אנטוניוס מתאר קבוצה זו כריאקציה לעריצות של עבד-אל חמיד. הוא נותן משקל מרכזי לרעיונות ככלים שעיצבו את הזהות והלאומיות. נקודות חשובות אצל אנטוניוס: 1. הולך אחורה בזמן 2. משקל גדול לרעיונות כמעצבים לאומיות 3. מרכזיות לנוצרים. היום מקובל על רב החוקרים, שאנטוניוס הגזים במשקל הרב שהוא מעניק לקבוצות הנוצריות. גם סותרים את גישתו של אנטוניוס לגבי עריצותו של עבד-אל חמיד. ההסבר של אנטוניוס שם דגש על רעיונות והיום יש יותר דגש על גורמים חברתיים. הסבר תרבותי נוסף: התחזקות של התנועות הסלפיות בזירת המזה"ת, במיוחד בקרב אנשי הדת מדרג בינוני בסוריה רבתי. הגישה הסלפית: יש לחזור לדת הטהורה, לאסלאם הערבי. הנטייה הזו, היא תגובה למגמות החילון והשפעת אירופה ההולכת וגוברת וגם לאותם שינויים במשפט העות'מאני. חסר פה עדיין הגורם הפוליטי המובהק. הם מדברים על מסגרת אסלאמית שבה לערבים יש תפקיד בהנהגה. הגישה הזו גרמה לחידוד של זהות ערבית ייחודית בתוך האסלאם. אין תביעה למדינה. הזהות הערבית נתפסת כנעלה יותר על מדינות איסלמיות אחרות. הסברים חברתיים: אפשר לדבר על 5 ערוצים של לאומיות שמתפתחים: 1. בקרב נוצרים אורתודוקסים" מאופיינים במיעוט מפוזר באזור כולו ובפער בין הכמורה הגבוהה (יוונים) לבין הכמורה הנמוכה שהיתה דוברת ערבית והמאמינים דוברי הערבית. נוצרה תחושה חזקה של קיפוח בקרב קהל המאמינים שהם מופלים לרעה בגלל השפה והתרבות הערבית. העימות הזה של דוברי ערבית ושל דוברי יוונית חידד לאומיות ערבית. בשל המיעוט של דוברי היוונית התחילה להיווצר לאומיות ערבית. 4 ערוצים של לאומיות בקרב המוסלמים: שני היסטוריונים חשובים: ארנסט דון, פיליפ חורי. תיארו את תופעת הלאומיות הערבית בעיקר כתרגום של תחושת קיפוח וניכור בקרב קבוצות אליטה דוברות ערבית נוכח מדיניות מפלה של התורכים הצעירים בשלהי השלטון העות'מאני ובין האליטות. · עבד-אל חמיד קידם הרבה ערבים לתפקידים חשובים באימפריה. גם עוזריו למקורביו היו ערבים. חורי מתאר את השילוב של משפחות המכובדים הסורים באליטה העות'מאנית. אלו הזדהו על האימפריה טוטאלית. ב-1908 נקטע העניין הזה כאשר "הועד לייחוד וקידמה" (התורכים הצעירים) עשו הפיכה צבאית והדיחו את עבד אל חמיד. הם סילקו את הקיים, את כל התומכים הערבים של עבד אל חמיד. המשפחות הערביות של דמשק היו הנפגעות העיקריות. במקום המודחים/מפוטרים עלו יריביהם המושבעים (הפרד ומשול). אותן משפחות שנפגעו פיתחו איבה כלפי ועד הייחוד והקידמה ולכל מה שייצג. כדי לתת יוקרה ולגיטימציה לאיבה זו, הם אימצו את האידיאולוגיה הלאומית הערבית למאבק בשלטון. (עולה השאלה: למה דווקא לאומיות ערבית ולא אחרת?). סיבה מרכזית היתה העובדה שאנשי "הייחוד והקדמה" התורכים הצעירים אימצו תודעה תורכית לאומנית, שבזו לערבים, שלא בטחו בהם (למרות שהיו מוסלמים טובים). אפשר לסמוך רק על דוברי הטורקית. דוברי הערבית במנהל ובצבא הרגישו שם נדחקים ומופלים לרעה בגלל שהם דוברי ערבית. הם תפסו את מה שקורה, לא כמאבק פוליטי אלא כשסע לאומי. אנשי הייחוד והקדמה נתנו עדיפות לתורכים, בעיקר בצבא.

הקצינים הערבים חשו קיפוח מול התורכים. כמוהם, גם הפקידים במנהל. השיא והטעות הגדולה ביותר של אנשי הייחוד והקדמה: הם ניסו לכפות את השפה התורכית כשפה היחידה ללימוד במערכת החינוך. זו מכה כפולה וזה נתפס כאיום תרבותי על הזהות הערבית. השפה הערבית היתה מרכזית באסלם, שפת הקוראן, שפתו של אללה. כמו כן, אם אוסרים על ערבית, אזי לדוברי ערבית אין מקום במנהל. הם נזרקים החוצה, כל אותם מורים ופקידים .

מדיניות זו הביאה לניכור של 3 קבוצות חשובות: נכבדים, קצינים ואנשי מנהל ומורים. הקצינים תירגמו את תחושת הקיפוח לארגון פוליטי. הם הקימו תנועות ואירגונים. 1913 – ארגון ?) נוסדה אגודת הרפורמה בביירות. פעם ראשונה שיש שיתוף פעולה בין נוצרים למוסלמים. בשלב בראשון הם לא רצו להיפרד מן האימפריה, אלא שיהיה משטר יותר מבוזר באימפריה, אוטונומיה תרבותית למחוזות דוברי הערבית במסגרת של מלוכה חוקתית. הביטוי השלם ביותר של גישה זו: הקמת "המפלגה העות'מאנית לביזור" (1913). גם הקונגרס הלאומי הערבי שהתכנס בפריז ב-1913 מדבר על ביזור ולא על עצמאות. רב החוקרים שדנו בתקופה הזו תיארו את הלאומיות, ערב מלחמת העולם הראשונה, כתנועת מיעוט קטנה בקרב האוכלוסייה דוברת הערבית. 1912 – בחירות לפרלמנט ההיסטורי – יש ויכוח מי ניצח, תומכי הערבים או תומכי האימפריה, אך עדיין אין תנועה עממית. ראשיד חאלידי – היסטוריון אמריקאי ממוצא פלסטיני. טוען שהלאומיות הערבית היתה הרבה יותר נפוצה ממה שדון וחורי טוענים. הקיפה את רב המחוזות הערבים ושכבות יותר רחבות. מבליט את המורים ופקידים נמוכים באימפריה העות'מאנית כקבוצה שאימצה את הזהות הערבית. טוען שהלאומיות לא היתה כלי בידי אליטות שונות (כמו שטוען חורי), אלא כלי שאפשר לתנועות חברתיות חדשות, כגון, בירוקרטים וקצינים צעירים להיכנס באמצעותו לזירה הפוליטית. מסביר שני גורמים נוספים שגרמו לעליית הערביות: 1. חשש מתופעת הציונות והתחושה שהעות'מאנים לא עושים מספיק למנוע את הציונות. 2. צמיחתה של עיתונות. נושאים שעולים כגון קיפוח הערבים – מחדדת תחושת זהות לאומית. עיתונות יותרת הבחנה בין חדשות מקומיות ללא מקומיות (עיר,ארץ) ויותרת תודעה של גבולות ג"ג , של מה מקומי ומה לא. עולה השאלה: ההסברים החברתיים מסבירים את העלייה בלאומית הערבית? תנועת הסלפיה מביאה לכך שתחושת הניכור החברתית תתועל למגמה ערבית. יש לבחון גם את המרכיב התרבותי – הפריחה התרבותית של השפה הערבית , מצד שני גרמו למצב שהרפרטואר התרבותי הקיים כחלופות לאיסלמיות זו ערביות ולא משהו אחר.


חאלידי קצת מפריז בתהודה של הלאומיות הערבית. גם הוא מודה שהלאומיות הערבית היא מיעוט עד 1917. עובדה שהרוב המוחץ של האוכלוסייה נשאר נאמן לאימפריה במהלך המלחמה עד הסוף המר ואפשר גם לראות נוסטלגיה והרמוניה במזה"ת. אך לאחר המלחמה כשאין אלטרנטיבה עות'מאנית הלאומיות הערבית היא הדומיננטית.


6. הסכסוך היהודי פלסטיני


שני לאומים שתובעים בעלות על אותה ארץ. ישנו סכסוך בין אוכלוסיה מקומית לבין תנועת הגירה (ציונות). אין חלוקה של שוק העבודה, אין זו התיישבות קולוניאליסטית. עבודה עברית זהו היפוך של שוק העבודה הקולוניאלי. גם השאיפה היהודית להקים מסגרות נפרדות ליישוב היהודי וחלוקת הארץ שונה מהתפיסה הקולוניאלית. מבחינת האוכלוסייה הערבית מדובר בפלישה של גורם זר, אשר אין לו קשר לארץ הזו והוא טוען לבעלות על הארץ מסיבות היסטוריות אשר לערבים זה לא אומר שום דבר ולא מעניין אותם. עפ"י ליטבק העם היהודי הוא עם שיש לו זכויות ככל העמי, אבל הזכויות האלה התנגשו עם הזכויות של הערבים. אין צדק מוחלט כאשר מגיעים ללאומיות בהיסטוריה, הגשמה של זכות ההגדרה העצמית של עם אחד באה על חשבון תנועות לאומיות אחרות (יוגוסלביה). הלאומיות כתופעה היסטורית יוצרת התנגשות של זכויות. בהתפתחות הסכסוך בין היהודים לערבים עולות כמה שאלות: 1. מתי אפשר לדבר על התחלת לאומיות פלסטינית? 2. מהם שלבי הסכסוך? 3. מדוע היהודים ניצחו ב-1948? 4. בעיית הפליטים ב-48'. מקובל לומר, כי לפני התחלת הפרויקט הציוני היתה כאן אוכלוסיה ערבית. לא היה עם פלסטיני במובן של קהילה פוליטית עם תודעה לאומית. פלסטין בגבולותיה הנוכחיים לא התקיימה כיחידה פוליטית מנהלתית, חברתית או כלכלית אחת בתקופה המוסלמית (מאה 7-17). היא כן התקיימה כיחידה אחת פוליטית ותרבותית בתודעה היהודית נוצרית של ארץ הקודש, א"י (כפי שבתנ"ך). הגבולות של שליטת הפטריאלים בירושלים היו הגבולות הנוכחיים בערך במובן התודעתי אבל לא בתקופה המוסלמית. בתודעה המוסלמית היתה יחידה שנקראה פלסטין. חבל ארץ שהוא דרום הארץ של ימינו עד, בערך, נתניה. אין מושג "פלסטיני" באותה תקופה. בתקופה הממלוכית חלק שומרון היה שייך לביירות. היסטורית, כל אזור הגליל תמיד היה שייך לביירות. · עזיז פייצר - סוציולוג פלסטיני , מדבר שההבדלים האזוריים לפני ואחרי 48' - הפיצול האזורי. מסביר את החולשות שלהם כתנועה לאומית ומדוע הם הפסידו ב-48'. יש ויכוח בין היסטוריונים לגבי מה יתר את התודעה הלאומית הפלסטינית. טענה שמקובלת על הרבה היסטוריונים ישראליים ולא רק – העימות עם הציונות והאתגר שהיא הציבה לאוכלוסיית הארץ הזו, הוא שיצר אצלם את התודעה הנפרדת מבירות, דמשק וכו'. היסטוריון חשוב של התנועה הלאומית הפלסטינית, מוחמד מוסליח, מדבר על העניין המוסלמי אך הוא מדבר על פיצול המערכת הפוליטית הערבית בשנות ה-20. העניין הציוני יצר ניגוד אינטרסים. עד 1914, אי אפשר לדבר על סכסוך לאומי כי אין עדיין קהילות לאומיות. נכון יותר להגיד: סכסוך בין קהילות. מסגרת הנאמנות ב-1914 היא דתית ומאוחר יותר הגורם העדתי משפחתי. ב-1914 אולי יש ניצני לאומיות ערבית. הארץ לא היתה ריקה ולא היה בה ריבוי אוכלוסין. 1914 – 600,000 איש דוברי ערבית – רב האוכלוסייה משנים קודמות.

           80,000-90,000 איש יהודים.

בניגוד למיתוס המקובל התנועה הציונית לא התעלמה מקיומה של בעיה ערבית. הם הבינו אותה מהר מאוד. אחד העם כתב מאמר בנושא. בן גוריון עסק בבעיה הלאומית ערבית מול הציונות. 1918 – חיים וייצמן חתם על הסכם עם האמיר פייצל – והוא אמר שהערבים יסכימו למדינה יהודית בארץ בתנאי שהם עצמם יקבלו מדינה ערבית בסהר הפורה והיהודים יעזרו לזה לקרות. יותר מאוחר ההסכם לא יצא לפועל והוקע אף כבגידה. הציונים הבינו שיש להם בעיה, אך הם לא צפו התגבשות של לאומיות פלסטינית (כפי שקרה במנדט הבריטי), הם לא צפו את המהפכה הדמוגרפית אשר מכפילה את האוכלוסייה כל 25 שנה. 2/11/1917 – הצהרת בלפור – נקודת ההתחלה של הסכסוך. מסמך בעייתי אולי במכוון. מבטיח בית לאומי ליהודים בלי לפגוע בזכויות של שאר התיישבויות בארץ. מבחינת הערבים מדובר במסמך לא מוסרי, חסר תוקף. בריטניה נותנת מדינה בארץ שלא שייכת לה, לעם שלא מגיע לו. מסמך זה מקבל גושפנקא ב-1921 ע"י חבר הלאומים. בתקופת המנדט יש לנו מאבק לאומי שבו שתי התנועות הלאומיות רוצות לשלוט בכל הארץ ולהקים מדינה בשליטתן. לפלסטינים יש כמה יתרונות אבל גם כמה חולשות מהותיות: 1. מבחינה מספרית, הם היו הרב המוחץ, הם בני הארץ ומכירים אותה טוב יותר. הם נהנו מתמיכה של העולם מסביב. 2. חולשות מהותיות כתנועה לאומית. התנועה הציונית היתה הרבה יותר מאורגנת עם תשתית מוסדית הרבה יותר רחבה ומפותחת עם תודעה לאומית הרבה יותר עמוקה ותשתית כלכלית יותר טובה. החברה הפלסטינית היתה חברה מפוצלת עם ניגודים פנימיים חריפים. ניגודים בין פלאחים לבעלי אדמות ואוכלוסיה עירונית. פיצולים אזוריים: הגליל מול אזור ההר, שכם מול ירושלים וכדומה. פיצול דתי, שסעים חמולתיים עמוקים. ההנהגה שלהם בתקופת המנדט היתה אליטה מסורתית, נכבדים עירוניים שפעלו בעיקר בפוליטיקה וחששו מעימות צבאי עם היהודים, מפחד שזה יביא למהפכה חברתית. אליטה צבועה ומושחתת. אותם מנהיגים שהלכו נגד היהודים מכרו קרקעות ליהודים. חמור מזה, הפלסטינים לא השכילו להקים מוסדות וארגונים במישור הארצי שהיה קריטי לעימות בארץ. כאשר הבריטים הציעו לערבים וליהודים להקים סוכנות מייצגת, היהודים הסכימו והקימו את הסוכנות היהודית, והערבים סירבו כי לראייתם אם יסכימו, יתנו לגיטימציה לסוכנות היהודית. בשנות ה-30, קמו גופי הנהגה אך הם לא הקימו שורש מוסדר. ב-1936 קם גוף הנהגה חדש: "הועד הערבי העליון" – חג'בי אל חוסייני והוא פורק ע"י הבריטים ברד של 1937. גוף ההנהגה הארצי שכן היה "המועצה המוסלמית העליונה". כשהוקמה ב-1922 ע"י הבריטים. חאג' אמין אל חוסייני היה המנהיג וקיבל את תואר המופתי של ירושלים. הוא השתמש בה לצרכיו האישיים לרוב, ולכן לא נתפסה כהנהגה לאומית כלל ארצית. ב-1946 היה ניסיון מכוון ומודע לחקות את הציונים בבניית מוסדות לאומיים. (לדוגמא – מוסד מקביל לקק"ל). הניסיון היה כושל. התופעה הזו של חיקוי התנועה הציונית תהיה בולטת בשנות ה-70-80. גם המפלגות הפוליטיות בשנות ה-31 חוו אותו כישלון. היום מקובל לחשוב שהציונים הפיקו יותר תועלת מהשיטה הבריטית בא"י. הם הסתגלו טוב יותר לגישה הזו. הציונות לא הטיבה עם הפלאח הערבי. מצד שני אי אפשר להסביר את משבר החקלאות הפלסטיני בארץ. בתקופת 1920-1930 היה משבה חקלאי להגירה אל העיר. הארץ הוצפה בחיטה סורית זולה ששברה את השוק החקלאי. בערים היתה פריחה ושגשוג כלכלי והם משכו הגירה גם את מחוץ לארץ. העימות אנחנו רואים תהליך הסלמה. 1920 – מהומות שמתרחשות באזורים שונים בארץ. מהומות לא מאורגנות. 1929 – התנגשות נוספת. "פרעות 1929". סכסוך על הכותל וזכות התקיעה בשופר. נהרגו מאות יהודים ומס' דומה של ערבים, שנהרגו ע"י הבריטים בתגובה. הפרעות ב-29' מקיפוץ בכל הארץ, בעיקר בערים העתיקות. 1936-39: מרד לאומי של ממש עם הנהגה במטרה להשיג עצמאות על הארץ. חוסייני נאבק בכמה חזיתות: עימותים פנימיים עימותים מול היהודים שימוש במונחם דתיים נגד היהודים. הסיבה: עלייה ניכרת בעליה היהודית בשנים אלה. הפלסטינים חשו מאוימים. עולה דור חדש של צעירים פוליטיים, אנשים בעלי השכלה גבוהה שדוחפים לידי החרפת העימות, תופעה כלל אזורית. הם דוחפים את ההנהגה הישנה להילחם בציונות. עולה מנהיג דתי כריזמטי בשם "עז-עדין אל קסאם". איש דת חיפאי. מארגן קבוצה של לוחמים שתילחם בבריטים וביהודים, כי השיטה השינה לא עובדת. זהו מאבק מסוג חדש כי זה מאבק מוסלמי-לאומי. הוא עצמו יליד סוריה. היום, הפת"ח והחמאס עושים בו שימוש והוא נחשב לאבי התנועה. קבוצות רדיקליות מלמטה סוחפות את ההנהגה הפוליטית לפעולה ומביאות להקצנה. האליטה הישנה נספחה ע"י הצעירים לעימות חזיתי מול הבריטים והציונים. שלב ראשון שביתה גדולה של המגזר הערבי בארץ. 1936. זו היתה טעות אסטרטגית קריטית. השביתה נתנה ליהודים תנופה כלכלית. השביתה היתה מלווה באלימות, פגעה כלכלית בפלסטינים. היא הסתיימה כאשר הבריטים התארגנו עם פנייה של שליטים ערביים לפלסטינים. הוקמה ועדת פיל – ועדת חקירה. היא הציעה למסקנה שלא ניתן לקיים דו קיום, ולעובדה שהיהודים התגבשו בארץ במידה כזאת שיוכלו להקים מדינה. הצעת הועדה: חלוקת הארץ. חלוקת חוף עול טיפה מהגליל. השאר יסופח לעבר הירדן. ירושלים לבריטים. היהודים קיבלו את ההחלטה. הפלסטינים דחו ברב מוחץ את ההצעה. המרד התחיל מחדש במאבק צבאי והתדרדרות למלחמת אזרחים אכזרית בתוך החברה בתוך החברה הפלסטינית. המרד דוכא ע"י הבריטים באמצעים צבאיים ברוטאליים מאוד כולל הפגזה של כפרים. המרד היה מפוצל חברתית פוליטית בים פלחים לעירוניים, והיה מאופיין במנהיגים לוקליים של קבוצות ולא הנהגת על. למרד היו תוצאות הרסניות לחברה הפלסטינית ולתנועה הפלסטינית. מספר ההרוגים במלחמת האזרחים כ-30-60 איש. הרבה יותר ממה שנהרגו מול בריטים יהודים. כמה אלפים של פעילים נעצרו, חלק ברחו והתוצאה היא ששכבת הנהגה שלמה נשברה וחוסלה. ב-1948, היא לא היתה קיימת. מבחינה כלכלית הוא היה מכה לכלכלה הפלסטינית. 1938-9, הבריטים הגיעו למסקנה שיש לסגת ממדיניות הבית הלאומי. הם פרסמו ספר לבן נוסף שהיה ניצחון פוליטי לתנועה הלאומית הפלסטינית. הספר מדבר על הקמת מדינה שרוב האוכלוסייה ייקבע את מהותה. תוגבל העלייה ליהודים נאסר למכור קרקעות מערבים ליהודים. השיקול הבריטי היה פשוט. מלחמת העולם השניה: היהודים כבר בצד הבריטי, את הערבים יש לשכנע. הפלסטינים בשלב זה גם נהיו משחק בפוליטיקה הערבית בגלל עירוב השליטים הערבים בסכסוך. 1946 – הבריטים מתירים להקים "ועד פלסטיני חדש". הליגה הערבית קובעת מי יהיו המנהיגים. 1945-1948 – מתרחש תהליך מסוים. המלחמה שיבשה את האירועים הפוליטיים. אחרי המלחמה דרשו הפלסטינים לקיים את הספר הלבן. היהודים התנגדו. השואה חיזקה את התביעה היהודית בזירה הבינ"ל. גורם נוסף היה האנטישמים באירופה וארה"ב. הם העדיפו שהיהודים יגיעו לא"י. העובדה שחאג' אמין אל חוסייני ברח לגרמניה ושיתף פעולה עם הנאצים נגד בריטניה לא עזרה לערבים, בלשון המעטה. לכן כהיענות ללחץ אחרי המלחמה, הבריטים הקימו ועדת חקירה עם ארה"ב שהמליצה להתיר כניסה של 100,000 יהודים לארץ. הערבים דחו זאת. כפתרון אחר, שר המושבות הבריטי דאז, מוריסון, הציע לחלק את הארץ לקנטונים יהודים וערביים. הצעה זו נדחתה ע"י שני הצדדים. מאחר והאלימות גברה בארץ, בריטניה עמדה לוותר על הודו והכלכלה הבריטית היתה בפשיטת רגל, בריטניה הודיעה שהיא יוצאת מן המנדט ומפנה את הטיפול בבעיה לאו"ם. האו"ם המליץ על חלוקה נוספת של הארץ – מדינה יהודית (נגד, מישור החוף והגליל המזרחי) ומדינה ערבית _כל השאר). 55% ליהודים ו-45% לערבים. האו"ם הצביע על כך ובאותות לילה פרצה מלחמת העצמאות, כאשר התנועה הערבית דחתה את ההחלטה.


7. המשטרים המהפכנים חברה ומשטר, המערכת הבין ערבית והמעצמות 8. המדינות החדשות – חסר שיעור!! החל משנות ה- 50.


בכל מדינות העולם השלישי היו משטרים צבאיים לאחר מתן עצמאות. מדברים על מזה"ת כמציאות היסטורית של כאלף שנה של משטר צבאי. המבנה התרבותי פוליטי הוא של שלטון צבאי. הניסיון לשתילת דמוקרטיה הוא זה שנועד לכישלון. יש חוקרים הרואים את המשטר הצבאי כהמשך של תפיסה נאו ממלוקית. הסבר אחר: ראו את המשטר הצבאי כיחיד שיכול להביא ליעל את המודרניזציה . שכן הצבא נמצא בחזית הטכנולוגיה וכן יש לו רצון לבצע רפורמות. הקצונה בגלל המבנה היררכי שלה יכולה להניע רפורמות בשל הארגון הגבוהה שלה יותר מארגונים אחרים. דוג': באזורים שבהם המלגות חלשות אין רפורמות. היו חוקרים שתלו תקוות בקצינים הצעירים. הסבר נוסף הוא כשלון המשטר הפרלמנטרי מערכת פוליטית שלא השכילה לקלוט קבוצות חברתיות חדשות ולא אפשרה ניידות חברתית. קבוצות אלה אפשרו לצבא להיום המקום היחיד שמאפשר קידום חברתי ושינוי פולטי. הקצונה היתה הנציגה החברתית של המעמד הבינוני האפנדיה. גישה נוספת: מדברת על הקצונה כדור חברתי חדש. קב' של אנשים בני אותו גיל לערך שעברו חוויה מרכזית דומה אשר מעצבת את הרקע החברתי שלהם. השלטון הצבאי חשף את הכישלון הפרלמנטרי ועיצה חשיבה של דור שלם שחש נבגד אחרי 48. סוריה: מעורבות צבאית 1. 3 הפיכות צבאיות. שהשלישית מעלה מנהיג בשם שישכלי. מצרים: נאצר נחשב לסמל התקופה של שנות ה50-60 ומצרים שימשה מודל לכל העולם הערבי. במצרים היתה הפיכה צבאית של הקצינים החופשיים שהתפתחה במשך השנים למהפכה כוללת ולתופעה היסטורית. לא היה מדובר על הפיכה שגורם מחליף גורם אלה במהפכה שהביאה לשינוי של הסדר הפוליטי חברתי עלייה של אליטה חדשה ודחיקת הישנה. קבוצות רבות בחברה הפכו תהליך של פוליטיזציה. הנאצריזם: הסברים: 1. תנועה של משיחיות מדינית. 2. פופוליזם במובן היסטורי סוציולוגי. זהו שילוב של מנהיג, ארץ, השקפה, תנועה פוליטית ודרך פעולה. היא מזוהה כהלך רוח. הדור ה-1 לעצמאות שחש בראשונה את צעדי ההיסטוריה. הנאצריזם מושפע לרוב מאישיותו של נאצר. לראשונה יש מנהיג ערבי טהור, ספג את ההיסטוריה הלאומית, מצרים היא קרקע פוריה לעליית מנהיג שכזה. הנאצריזם לא התגבש כתנועה מאורגנת ולכן מורכבת מאוסף של תפיסות מדיניות שנאצר הנהיג. השוני בינו לבין מלגת הבעת' הוא המימד האישי. עלתה על רקע נפילת האימ' בתקופת נזילות פוליטית. רעיון יצירת הערבי החדש. היה נערץ ע"י העם שכן דיבר בשפה מדוברת והשפיל את המערב. נתן הרגשה שהערבים מכתיבים את גורלם. נתפס גם כמהדי, נאצר פעל להשגת הרמוניה בעולם הערבי. יוכר במאבק אנטי ישראלי. משטרו מבוסס על מוקדי כם: צבאי, ביוקרטי אזרחי, מפלגה פוליטית אחת. שירותי ביטחון, אידיאולוגיית ההמונים. בעת': 1940, נוסדה ע"י 2 אנשי חינוך צעירים ממעמד האפנדיה, מאופיינים בראדיקליות חילונית אשר איפשרה להם לתקדם, מגמתם: 1. אומה ערבית אחת בשליחות נצחית, 2. אחדות חירות סוציאליזם. אידיאולוגיה פן ערבית (היסטוריה ושפה), חירות באה במובן של שחרור מהאימפריאליזם ולא שחרור הפרט. הערבית כופה את עצמה על דוברי ערבית. האיסלם הוא היצירה הערבית החשובה ביותר. הרעיון הסוציאליסטי נועד לשרת את הלאומיות הערבית. משטרי קצונה: סוריה ועיראק: בשתי הארצות האליטות האזרחיות כשלו: בקמת מוסדות פולטיים שיקימו מודרניזציה וניידות חברתית או הבאת גיבוש לאומי טוב יותר. בשל כשלונן הם איבדו את הלגיטימציה שלהם. 1941 – עיראק, מרד של קצינים לאומניים פרו-נאצים ונגד הקו הפרו בריטי של האליטה בעיראק. השושלת האשמית ברחה לבריטים. התנועה הזאת דוכאה ע"י הבריטים. סוריה – גם בסוריה האליטה האזרחית נפלה, הצבא עלה ב- 49 ונטן את הטון בשלון. העליה של משטרים אלה מסמלים את הקץ ההיסטורי שהחל מהמאה ה-19. בתחום הפוליטי מלחמת העולם ה-1 היא נקו מפנה לרעה.

הסונים נחלשים, עלו משטרים קיצוניים, סוריה ביקשה את עזרת מצרים שהצליחה עד 63. הבעת' ב- 63 מביא מהפיכה חברתית, כאשר הסונים נדחקו לשוליים עלו מעמדות שוליים (אפנדיה, בני מיעוטים).

בעיראק: השלטון הסוני שהיה המיעוט החזיק מעמד עד המלחמה ב-2003. עלו קצינים ממעמדות נמוכים, חילופי שלטון שהיו מלווים במעשי אכזריות. שלטון שבטי במהותו. הנאצריזם – עממי, פופליסטי, אטטיזם, רפורמות, ביטול מעמדי, איחוד ערבי, סוציאליות ערבית מצרית. דגש על אגרריות ותעשיה כבדה – בעקרון משטר כושל. 9. הסכסוך הישראלי ערבי


סוגיות מלחמת 48 – 1. מעטים מול רבים? 2. בעיית הפליטים (בריחה? גירוש? שילוב של נסיבות פנימיות). תוצאות הסכסוך: 17-48 סכסוך בין שתי תנועות 2. 49-67 סכסוך של ישראל עם התנועה הלאומית ערבית 3. מ-67 סכסוןך בין מדינות. התלבטות מצרים בכניסה למלחמה והדרדרות למלחמה, בעיית גבולות הסתננויות. שינויים אצל נאצר עצמו – תהליך ראדיקליזציה. מעורבות בריה"מ, מלחמת סואץ, השלכות המלחמה על ישראל מצרים והמעצמות. רטוריקה מלחמתית. 64 - בועידת פסגה הוחלט: לא יוצאים למלחמה עם ישראל, הטיית מי הירדן, הקמת אש"ף. רקע למלחמת 67. 1. הבעת הסורי 2. בריה"מ. הצד הישראלי במלחמה – התקפת בפתע של ישראל ב- 67.


10. עליית המדינה הטריטוריאלית


מערכת אזורית: מס' מדינות בעלות קשר אתני תרבותי כלכלי חברתי וכו'. יש כמה גורמים לאיחוד: 1. שפה 2. דת 3. תפיסה היסטורית משותפת 4. אויבים משותפים. כוחות פיצול: 1. ניגודים אקולוגיים 2. שפה-ניבים 3. זיכרון קולקטיבי בעייתי 5. ניגודים אינטרסים. בהשוואה: אידיאולוגים תרבותיים. שימור הפיצול מבוסס על מניע פרקטי. סוגיות פן ערביות: 1. האשמים ויריבהם 2. הגמוניה של עירק ומצרים עד 45 6 דפוסה פעולה עיקריים: - אוטונומיה ערבית הולכת וגדלה - חדירה למעורבות חיצונית בתוך מדינות אחרות - היווצרות סדר היררכי - קשר גם שחקנים חיצוניים כגון: הציונות - התפתחות דפוסי פעולה קבועים - גמישות ביצירת קואליציות זוהי מערכת משנה במזה"ת. ב-54 זה משתנה כאשר נאצר מוביל בזירה הערבית.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית