FANDOM


במשך חצי מאה אחרי הפלישה של תימור, היתה האימפריה הביזנטית מסוגלת, באמצעות השפעה על הטוענים לכתר העותמני והאיום של מסעות הצלב, להחזיק מעמד נגד העותמנים. בזמן שמהמטII התקיף את קראמן, שגרירים ביזנטיים השיגו מספר הישגים ע"י איומם לשחרר את הטוען לכתר אורהאן. ב-12 דצמ' 1452, הטקס הראשון בשיתוף עם הכנסייה, בוצע ב"הגיה סופיה" בנוכחות הקיסר. זה היה במידה רבה הפגנת אחדות מול העותמנים.



סיבות חיצוניות, כמו גם פנימיות, אילצו את מהמט לכבוש את העיר מוקדם ככל הניתן. למנוע את חשדנותם, חתם צ'נדרלי בריתות עם הונגריה ו-ונציה. כאשר ונציה שלחה את הצי שלה במאי 1453, הזמן כבר דחק. לפני הטלת מצור על העיר, המצביא השיג שליטה על הבוספורוס ע"י בניית המבצר "רומלי היסארי" בגדה האירופית, מול "אנאדולו היסארי", המבצר שבנה סבו, בייזיד. כל הספינות היו זקוקות לקבל את אישורו בעוברן בבוספורוס. המצור על קונסטנטינופול נמשך 54 ימים, מ-6 אפריל עד 29 מאי 1453. כוח המגן מנה כ-8500 אנשים, הכוח העותמני מנה לא פחות מ-50,000. המצביא הפגיז את העיר בתותחים, גדולים יותר מכפי שנראו עד אז. ההסתערות על חומות העיר, שהיו הביצורים החזקים ביותר בימי הביניים, היתה ניצחון לכלי הירי החדישים לאותה תקופה. מקורות עותמניים ומערביים מסכימים כי התורכים חדרו לעיר דרך פרצה בחומה שנוצרה ע"י תותח. חבורה של סוחרים מגנואה היו הכוח המגן העיקרי, וכאשר המפקד הגנואי, ג'וסטיאני-לונגו, נפצע וברח לספינתו, מוראל המגינים קרס. בין המגינים על העיר היו הנציב (??) הונציאני והטוען לכתר העותמני, אורהאן. במהלך המצור, כוחות יוונים רבים שהיו שכירי חרב של הקיסר, חזרו לביתם, ונוצר משבר בין האיטלקים ליוונים.



במחנה העותמני המשיך הויכוח בין צ'נדרלי, שהאמין שהמצור לא יהיה יעיל וצריך להסירו מיידית, לבין הסולטן והקבוצה הצבאית שגורלה היה תלוי בהצלחת המצור. הקונפליקט הופיע שוב, במועצת מלחמה, שכונסה כשהגיעו ידיעות על גיוס הכוחות של ונציה והונגריה. כשהקיסר סרב להיכנע, העותמנים תכננו את המתקפה הסופית ליום 29 במאי. סאגאנוס ארגן את ההכנות למתקפה. בבוקר ה-29 במאי, כשהוא מתגבר על כל ההתנגדות, הצבא העותמני נכנס לעיר דרך הפרצה בחומה. הסולטן נאלץ להסכים, לפי החוק הדתי, לשלושה ימי ביזה בעיר, למרות שרצה לשמרה כבירתו העתידית. העיר נכבשה בכוח, ולפי השריעה, כל המיטלטלין היו שלל לחיילים, והאוכלוסייה הפכה למשועבדת. ביום הראשון של הניצחון, מהמט נכנס לעיר בראש תהלוכה, עצר את הביזה והלך ל"הגיה סופיה" לתפילה. הוא הפך את הכנסייה למסגד ואת העיר לבירה- איסטנבול.



המצביא הצעיר ישב עכשיו על כס הקיסרים. ניצחונותיו במלחמת הקודש היו גדולים משל כל שליט מוסלמי אחר, והוא ראה עצמו כסמכות בלתי מוגבלת. מיד לאחר הכיבוש, צ'נדרלי נאסר, הואשם בבגידה והוצא להורג, ובכך נשאר הכוח בידיו של יריביו. כדי לדכא טענות יריבים לכס המלוכה, שסיכנו את האחדות של האמפריה במשך חצי המאה החולפת, מצא מהמט את אורהאן והוציאו להורג, ואת אחיו הצעיר- אחמד, חנק.



במשך רבע המאה הבאה, ניצח מהמט מערכה אחר מערכה, ייסד אימפריה ריכוזית ברומליה ובאנטוליה. אין עדות התומכת בטענה שהכיבושים שלו היו מונחים מראש ע"י תוכנית, אבל הוא טען לשלטונו החוקי בטריטוריות שהיו האימפריה הרומית המזרחית, מאחר והינו מחזיק עכשיו בכתר הביזנטי. האפיפיור פיוסII טען שכדי להיות שליט חוקי, עליו להיות נוצרי. לפי הכותב בן זמננו (??), איבן קמאל, הסולטן אימץ את העיקרון של הוצאה להורג, לגבי כל יווני משושלת המלוכה שטען לכתר.



מהמט הבין את החשיבות האסטרטגית של איסטנבול, והאמין שאם ימקם את הצי שם, יוכל לשלוט על העולם.



בדיוק כפי שחסם את הבוספורוס ב-1452 ע"י בניית המבצר "רומלי היסארי", הגיע לשליטה בדרדנלים ע"י בניית מבצרים בצ'נקלה, בשני צידי המייצר. ע"י ביצור בוזקאדה (טנדוס), חיזק עוד יותר את שיטת ההגנה שלו שגוננה על איסטנבול ועל המייצרים מהתקפה, והבטיחה קשר בין אנטוליה ורומליה. בשנות 1470, צי המלחמה גדל מ-30 ל-92 ספינות.



ב-1454 הצי העותמני הפליג לים השחור, מאלץ את כל המושלים שבחופים- המושבות הגנואיות, טרביזון (???) ומולדביה- לשלם מסים כהכרה בריבונות העותמנית.



העותמנים ביססו את הדנובה כגבולה הצפוני הטבעי של האימפריה. מדיניותו של הסולטן היתה למנוע מכל מדינה זרה להתבסס באזור הבלקן דרומית לדנובה, וסיפוח כל אחת שכבר היתה לה אחיזה באזור, כפי שקרה בכיבוש מוריאה ב-1460, צפון אלבניה ב-79-1464, ובוסניה ב-1463. מאחר ותמיד היתה סכנה שהמושלים המקומיים ושושלות המלוכה ישתפו פעולה עם האויב במקרה של חדירה, מהמט חיפש את הדרך להסיר איום זה, ע"י הוצאתם לגמלאות, או שליחתם לאזורים מרוחקים כשליטים. לאחר כיבוש מוריאה, לדוגמה, הוא נתן לדמיטריוס פלאולוגוס פנסיה של 300,000AKCES. מאוחר יותר חיסל את הסולטן של טרביזון והמלך הבוסני, שנחשבו בעיניו למסוכנים.



משימתו העיקרית של מהמט בבלקנים היתה לנטרל את ההשפעה ההונגרית. ב-1451, השליט הסרבי, ברנקוביץ', בעזרת ההונגרים, השתלט על מחוז קרוסבק, והרחיב את השליטה ההונגרית מעבר לדנובה לכיוון מרכז הבלקן.לאחר כיבוש איסטנבול, הצליח מהמט, בארבעה קרבות, להביא את סרביה תחת שלטונו, וסיפח אותה סופית ב-1459. ב-1456, בכל אופן, ההונגרים הכריחו אותו לסגת מהמצור על בלגרד. ב-1461, נסיך וולכיה, ולאד דראקול, כרת ברית עם ההונגרים ותקף את העותמנים על הדנובה. בשנה שאחריה, הסולטן הגיב בכיבוש וולכיה, הדיח את דראקול לטובת ראדול, ובכך הפחית את האיום ההונגרי. בבלקנים, ההשפעה הונציאנית איימה על העליונות העותמנית במוריאה ובאלבניה.



במוריאה, פרץ מאבק, ודמטריוס חיפש סיוע אצל העותמנים והונציאנים. בינתיים, כבשו הונציאנים את הנמלים של ארגוס, נאופליה, קורון ומודון.



בשני קרבות ב-1458 ו-1469, הסולטן כבש את מוריאה, ויצר עימות חזיתי עם הונציאנים. בהרים בצפון אלבניה, איסקנדר-בג והשליטים שהצטרפו אליו, בעזרת הונציאנים, האפיפיור ומלך ארגון, הצליחו להתנגד לעותמנים. כשהם מנצלים את המצב, הונציאנים כבשו את סקוטארי וסוראצו. אך הונציאנים, בעלי היתרון בים, והעותמנים בעלי היתרון ביבשה, נמנעו מכל התעמתות מכריעה. המצור על סלוניקי מ-1423 עד 1430 כבר הוכיח איך עימותים כאלה יכולים להמשך ללא הכרעה. אולם כאשר, בעזרת הבישוף היווני של העיר, העותמנים כבשו את ארגוס, המאבק-לסירוגין הזה הפך למלחמה כוללת, שנמשכה מ-1463 עד 1479. ההונגרים הגיבו לפלישת מהמט לבוסניה והרצגובינה ב-1463 בכניסתם לבוסניה וכיבוש בירתה, ובאותו זמן כרתו ברית עם הונציאנים. האפיפיור עודד שליטים נוצרים אחרים להצטרף לברית. באלבניה, איסקנדר-בג שיתף פעולה עם הונציאנים, כשחיפשו בעלי ברית במזרח. בסתיו 1463, פתחו במגעים עם אוזון-חסן, שליט אקויונלו, שהיה היריב הגדול ביותר של העותמנים במזרח אנטוליה. כשפרץ המאבק על הכתר בקראמן ב-1464, אוזון-חסן התערב בעניינים במרכז אנטוליה. למרות שמהמט כבר את קראמן ב-1468, לא הצליח להכניע חלק מהשבטים הטורקמנים שחיו בהרים המשתרעים לכיוון חוף הים התיכון. שבטים אלה לא הוכנעו במשך חמישים השנים הבאות, ומעת לעת התקוממו בהנהגת טוענים לכתר בקראמן.



לאחר הכיבוש העותמני בקראמן, אוזון-חסן אימץ מדיניות תקיפה יותר. ב-1471 בעיית קראמן הפכה להיות איום רציני לשליטה העותמנית. אוזון-חסן, שהיה כבר שליט אירן כמו גם מזרח אנטוליה, הפך להיות אויב מאיים כפי שהיה תימור. הוא כרת ברית עם הונציאנים, הקים מגע עם האבירים ברודוס, המלך של קפריסין והביי של אלבניה, הבטיח להם שישלח אליהם 30,000 אנשי צבא. הוא התכוון גם ליצור מגע ישיר עם הונציאנים באמצעות מעבר לאורך חוף הים, דרך הרי הטאורוס, שהיו אז בשליטת השבטים הטורקמנים. למרות שמספר ספינות ונציאניות הנחיתו כוח בחוף, מצוידים בכלי הנשק שהיו חסרים לאוזון-חסן, לא מצאו את אנשיו של אוזון-חסן. בזמן שצי צלבני תקף את החוף העותמני ב-1472, צבאו של אוזון-חסן, בחיזוק של הקראמנים, הצליח לגרש את העותמנים מקראמן והתקדם לכיוון בורסה למתחילים.



לפי התנאים של הברית בין אוזון-חסן וונציה, אוזון-חסן היה אמור לקבל את כל אנטוליה, בתנאי שלא יבנה מבצרים על החופים או קרוב לים. הונציאנים יכלו לקבל בשנית את מוריאה, לסבוס, אובואה וארגוס. היה אפילו מתוכנן שונציה תוכל לכבוש את איסטנבול.



מהמט היה מוכן למצב. הוא הדף את התקיפה של אוזון-חסן והקראמנים באמצעות כוח גדול במיוחד של 70,000 איש. הוא גייס, בנוסף לצבא הסדיר, שכירי חרב מנתיניו המוסלמים והנוצרים, ולקח שני אנשים מכל כפר נוצרי בבלקנים. הוא פגש את אוזון-חסן באופראטס, והביסו לחלוטין בקרב של בסקנט ב-11 אוג' 1473. התקוות הונציאניות התרסקו, ומהמט הפנה את מתקפתו ישירות כלפי ונציה, כשהוא מטיל מצור על סקוטארי באלבניה ב-1474. ב-1478 מהמט הגיע לנהל את המצור באופן אישי. הקשר הימי עם ונציה נקטע, והעזרה שהובטחה להם מהונגריה מעולם לא הגיעה. לפי התנאים של הסכם השלום מ-25 ינואר 1479, ונציה ויתרה על סקוטארי והשטחים שהפסידה במהלך המלחמה- מאינה במוריאה והאיים לימיני ואובואה. בנתה מחדש את המקומות שכבשה, והסכימה להעלות מס שנתי של 10,000 דוקאטים. הסולטן הבטיח את חופש המסחר של ונציה ואיפשר לשגריר ונציאני לגור באיסטנבול.



מהמט יצא ממלחמות אלה כמנצח. האימפריה שלו, ברומליה ובאנטוליה, היתה גדולה משל בייזיד. באנטוליה הוא כבש את קראמן וב-1461 את הנסיכות של קנדרדיד בקסטאמונו, ובכך הרחיב את גבולות האימפריה עד אופראטס. בבלקנים, הוא קבע את הדנובה מבלגרד עד הים השחור כגבול הצפוני של האימפריה, אך הונציאנים עדיין החזיקו מספר נקודות חשובות לאורך החופים של מוריאה, באלבניה, ובים האגאי. ההונגרים עדיין החזיקו בבלגרד ובצפון בוסניה. בים האגאי האבירים של רודוס, ובים השחור ובדנובה התחתית סטפן הגדול ממולדביה- שנתמך ע"י פולין, עדיין איימו על העליונות העותמנית.



לאחר ביסוס האימפריה שלו באנטוליה ורומליה, מהמט הפנה את תשומת ליבו למקום אחר. האבירים של רודוס לא רק מנעו ממנו את הגישה לים התיכון, אלא גם יצרו, בפקודת האפיפיור, חיל חלוץ קבוע למתקפה צלבנית. ב-1480 מהמט שלח צבא נגד רודוס, בפיקודו של הוזיר מסיה פשה. באותו זמן, גדיק אחמד פשה הפליג מול דרום איטליה מאבלוניה בחוף אלבניה. מסיה נסוג, אולם גדיק אחמד כבש את אוטראנטו ב-11 אוג' 1480, וייסד ראש גשר עותמני שם. הוא חזר לרומליה לאסוף צבא גדול לכיבוש איטליה. האפיפיור, שהתכונן להימלט מרומא לצרפת, קרא לכל המדינות הנוצריות המערביות לעזרתו. באביב שאחר כך, מהמט חצה את אנטוליה בראש צבא גדול, אולם מת בבסיס השני.



מהמט היה המייסד האמיתי של האימפריה העותמנית. הוא ייסד אימפריה באירופה ובאסיה שבירתה באיסטנבול, שנשארה הגרעין של האימפריה העותמנית למשך 400 מאות שנה. הוא השתמש בתואר "שליט שתי הארצות"- רומליה ואנטוליה, ו"שני הימים"- הים התיכון והים השחור. הוא היה לוחם ששאף לשלטון עולמי, אך בו בזמן היה אדם סובלני ואיש תרבות. הוא הזמין את גנדיוס, שאותו מינה כפטריארך האורתודוקסי, לחבר מחקר על עקרונות הדת הנוצרית. אנשי ה"עולמא" הגיעו לארמונו בימים מסוימים של השבוע כדי לתת לו הנחיות. הוא קיבל אנשי רוח ומלומדים יוונים בחצרו, הזמין את ג'נטילה בליני מונציה לצייר ציורי קיר בארמונו ואת דיוקנו. אך מי שמונה את מהמט בין שליטי הרנסנס- מגזים. הוא היה, מעל הכל, שליט גאזי מוסלמי, שתפקידו היה להפוך את המדינה שלו לאימפריה החזקה ביותר בעולם.



מרידה של היאניצ'רים, מאבק על השלטון בין בניו קם ובייזיד, ותגובה כללית נגד מדיניותו האדמיניסטרטיבית, התחוללו לאחר מותו של מהמט II ב-1481. מדיניותו שואפת הקרבות התישה את המדינה. הוא היה שליט קשוח בעל סמכות בלתי מוגבלת, אך צבא היאניצ'רים, שעייף מהקרבות שהמשיכו אפילו בחורף, החל להתמרד. כדי לממן את הוצאותיו, הוא הגדיל את המסים והמכסים המוטלים על הכפריים. הוא פיחת את המטבע שוב ושוב והידק את הפיקוח הכלכלי. לבסוף, הלאים כ-20 כפרים וחוות, שהיו בחסות הוואקף, וחילק אותם כתימארים. מהלך זה גרם לאי שביעות רצון, בייחוד בין המשפחות העשירות והותיקות, העולמא, השייחים והדרווישים. קבוצה זו החלה במסע תעמולה, והתלכדה סביב בנו הבכור של מהמט, בייזיד. עם מותו של מהמט, הם עודדו התקוממות של היניצ'ארים. הוזיר הגדול של הסולטן נרצח, וננקטו מהלכים להביא את בייזיד לכס המלוכה. לוחמי של בייזיד יכלו לסמוך על תמיכתו של גדיק אחמד, שהיה נערץ על היניצ'ארים. הם קראו ללוחם גדול זה, באמצע ההכנות למערכה שלו באיטליה, לבוא לעזרת בייזיד. גדיק אחמד הביס את קם והביא את בייזיד לשלטון, אך הכוח האפקטיבי נשאר בידים של גדיק אחמד וחותנו- איסהק פשה.



לחצים שונים אילצו את הסולטן החדש לחזור ממדיניות של אביו. הוואקפים פוצו, והתימארים הוחזרו לבעלות פרטית. אך התגובה לא היתה מוגבלת רק לחיים החברתיים והפוליטיים. קבוצה חזקה דרשה גם את החזרת ה"שריעה" לכל תחומי החיים, והכריזה על הסולטן החדש כמגן הצדק וה"שריעה". בזמן זה ציורי הקיר של בליני נהרסו ונמכרו בשוק. היו אנשים שטענו אפילו שמהמט הרחיק לכת בכיבושיו ויעצו לסולטן החדש לחזור למדיניותו של מוראד ה-II.



גדיק אחמד פשה, בכל אופן, רצה להמשיך את המתקפה על העולם הנוצרי המערבי, ומתח ביקורת על הסולטן החדש. בייזיד ארגן את חיסולו ופיטר את חותנו- איסהק פשה. חבריו לנשק של גדיק אחמד באוטראנטו, נכנעו כבר ב-11 ספט' 1481, וחלקם עברו לצבאות נסיכויות איטליה כשכירי חרב. כדי לפייס את צבאו ולהפגין את סמכותו, בייזיד יצא לקרב נגד מולדביה, אותה מהמט מעולם לא כבש סופית. הוא ניצח ניצחון מבריק, וכבש את אקרמן וקיליה ב-1484. קרב ארוך ומתיש נגד הסולטן הממלוכי, שליט מצרים וסוריה, והשליט המכובד ביותר בעולם האיסלמי, היה בעקבות הקרב על מולדביה. הממלוכים טענו לריבונות על אנטוליה, רואים עצמם כמושלים לא רק על נסיכות טורקמניה של דולקאדיר, אלא גם על אקויונלוס וקרמנידס. היריבות בין הממלוכים והעותמנים החלה עם הכיבוש העותמני של קרמאן ב-1468, ופרצה שוב כשהעותמנים ניסו להרחיב את שליטתם גם על נסיכות דולקאדיר. יתר על כן, העותמנים טענו שמאחר ומהמט היה הגאזי הגדול ביותר, הם בעלי הסמכות העליונה בעולם המוסלמי ומכאן תביעתםלנסיכויות החיץ בגבולם. יתכן כי המערכה הבלתי גמורה של מהמט באנטוליה, נועדה להכניע את הממלוכים.



לאחר תבוסתו לבייזיד ב-1481, קם נמלט למצרים, אולם ב-1482, הוא נכנס לאנטוליה בעזרת הממלוכים ומלחמת האחים החלה שוב. בייזיד הביס אותו והוא ברח לרודוס. ב-1488 בייזיד החל שוב בפעולות איבה נגד הממלוכים, אך ללא תוצאות מוחלטות. ב-1491, שישה קרבות גדולים החלישו את שני הצדדים והם חתמו על הסכם המנציח את המצב שהיה לפני המלחמה. חוסר הצלחה זו הוביל את בייזיד לשינויים בצבאו ולהכנסת מודרניזציה, כגון הגדלת מספר כלי הירי.



מדיניות הפנים והחוץ של בייזיד היו זהירות ופייסניות, כיוון שהוכתבו ע"י העובדה שהאבירים של רודוס, בפקודת האפיפיור,עשויים לגרום למלחמת אחים ע"י שחרורו של קם, הטוען לכתר. בייזיד שילם לאבירים ולאפיפיור 45,000 דוקטים כל שנה, כדי שישאירו את קם בכלא.



לאחר מותו של קם ב-25 פברואר 1495, מדיניותו של בייזיד לגבי אירופה הפכה לזהירה פחות, והוא הכריז מלחמה על ונציה. ביחד עם ונציה, הונגריה התקיפה את סרביה, אך במוריאה כבשו העותמנים את הנמלים הונציאנים של מודון וקורון. המלחמה עם ונציה ב-1499-1502 הראתה שהצי העותמני יכול לאתגר את הצי הונציאני בים הפתוח. במשך המלחמה העותמנים בנו 2 ספינות מלחמה של 1800 טון (??), הגדולות ביותר שהיו ידועות אז.



האימפריה העותמנית החלה בשלב זה לקחת חלק בפוליטיקה האירופית. במלחמותיהן נגד האיטלקים, כל מדינה מובסת איימה כמוצא אחרון לפנות לעזרת העותמנים נגד אויביהם. העותמנים צידדו במילנו ונאפולי נגד ברית צרפת-ונציה. בייזיד הבטיח לשלוח צבא של 25,000 איש לעזור לנפוליטנים, אך רצה את אוטראנטו בתמורה. תפקידם של העותמנים במאבקים האירופים הפך להיות יותר ויותר חשוב.



בשנים שאחרי 1500, מדיניותו המתונה של בייזיד עודדה את הגופים המנוכרים באנטוליה- משפחות בעלי הקרקעות הותיקות, חיילים לשעבר שאיבדו את פרנסתם, ובמיוחד קבוצות הנוודים, להתמרד נגד הסמכות העותמנית. קבוצות טורקמניות חזקות בערבות אנטוליה המרכזית, הרי הטאורוס ורמות טוקאט וסיבאס, התנגדו לנטייה הריכוזית של השלטון העותומני. בניסיון להגן על אוכלוסיית המתיישבים ולהמשיך את קבלת ההכנסות מהחקלאות, ניסה השלטון להשתלט על השבטים הללו, רשמו אותם בספרי רישום הקרקעות והכפיפו אותם לתשלום מסים מסודר. השלטון העותמני היה מנוגד לכלכלה הנוודית וחוקי השבט. השבטים דבקו בקנאות בהנחיות הדרווישים שהאמינו בצורת איסלאם שהושפעה עמוקות ממנהגים שבטיים ואמונות שמאנייות, בעוד שהמשטר העותמני דגל באורתודוקסיה הסונית. השבטים הסוו את התנגדותם לשאיפות החברתיות והפוליטיות העותמניות, במעטה האמונה, הידועה בשםKIZILBAS "ראש אדום"- על שם כיסוי הראש האדום שחבשו.



טורקמנים כאלה יצרו את הבסיס למדינת אקויונלו שבמזרח אנטוליה, ולאחר שהביס את אוזון-חסן ב-1473, מהמט דיכא אותם ללא רחמים. בסביבות 1500, איסמעיל ספאוי, צאצא של משפחת שייכים מארדאביל וקרוב משפחה של אוזון-חסן, השיג את כוחו מאקויונולו במזרח אנטוליה, אזרביג'אן ואירן. כמנהיג המסדר הדתי של הכופרים (??), הוא הרחיב את השפעתו על כל הטורקמנים האנטוליים. שליחיו הפיצו את בשורתו ברחבי אנטוליה ואף ברומליה. אלפי נתינים עותמנים הצטרפו לאיסמעיל והוא הפך למנהיג הפוליטי והדתי של כל הטורקמנים. לממשל העותמני, תנועת ה KIZILBAS הפכה להיות יותר מאשר בעיה מקומית.



כמו שהיו תימור ואוזון-חסן לפניו, איסמעיל הצהיר כי יהפוך את אנטוליה לחלק מהאימפריה האירנית שלו. העותמנים, המאוימים מהמזרח, ניסו לסיים את המלחמה עם ונציה. איסמעיל ניסה מאוחר יותר ליצור ברית עם ונציה, כשהוא מבקש בייחוד עזרה ארטילרית. בייזיד אימץ גישה פייסנית כלפי האתגר שהציב איסמעיל, אולם ב-1511, בשנים האחרונות לשלטונו כאשר הנסיכים העותמנים היו במרוץ לכתר, ה-KIZILBAS ברמות המערביות של אנטוליה התמרדו בחסות אחד מנציגיו של איסמעיל. כשהם שורפים והורסים כל דבר בדרכם, צעדו לעבר בורסה. יש לציין שהסיפהאים, שנושלו מהתימארים שלהם, הובילו את המרד.



היה ברור שהסולטן הזקן והחולה לא יוכל לשלוט במצב. הנסיך סלים, שמלכתחילה דרש לנקוט פעולה תקיפה נגד איסמעיל, זבה בתמיכת היאניצ'רים, וב-24 אפר' 1512 הכריח את אביו לוותר על כס המלוכה.



תקופת שלטונו של בייזיד ה-II היתה תקופה של התפתחות כלכלית גדולה בתנאים של יציבות ובטחון. אדירנה ו קורס בורסה הוסיפו להתפתח בקצב מהיר, ועם המסגדים והחאנים ושאר הבניינים הגדולים, קיבלו צביון של ערים מלכותיות. ההיסטוריון איבןקמאל הצהיר כי בייזיד היה לא רק מצביא כמו אביו, אלא יותר מכך, הוא גיבש וחיזק את הכיבושים של תקופת שלטון אביו.



תקופת ההתפתחות יצרה את התנאים הנחוצים לניצחונות הגדולים של סלים ה-I וסולימאן ה-I.בייזיד גם חידש את הצבא והצי העותמני. בעיקר היה זה השימוש בכלי ירי שאיפשר לסלים להשיג את ניצחונותיו המכריעים נגד איסמעיל באירן ונגד הממלוכים במצרים.



סלים ה-I (1512- 1520) חיסל אחד-אחד את אחיו, שהיו יריביו לכתר. הוא כלא והוציא להורג כ-40 אלף לוחמים של השאה איסמעיל באנטוליה, ואז תקף את איסמעיל עצמו, מוקיע אותו ככופר שיעי. איסמעיל הגיב, כמו שאוזון-חסן עשה, בהזכירו לסלים את תימור. סלים השיג את צבאו של איסמעיל במזרח אנטוליה וזכה בניצחון מכריע בצ'אלדירן ב-23 אוג' 1514. ניצחון זה החליש זמנית את האיום של ה-KIZILBAS ואיפשר לסלים לספח לאימפריה העותמנית את אזור ההרים מ-ארזורום עד דיארבקיר. ב-1516-1517 השושלות המקומיות וראשי השבטים באזור הכירו בריבונות העותמנית.



אנטוליה היה כעת מוגנת מפני פלישה מהמזרח, והדרכים לאזרביג'אן, הקווקז ובגדאד היו פתוחות בפני העותמנים. אך באותו זמן, שבטים טורקמנים מאנטוליה, ובייחוד ממזרח אנטוליה, החלו בהגירה המונית לאירן ואזרביג'אן, שם שימשו ככוח העיקרי בצבא הספאווי.



פלישתו של סלים לנסיכות של דולקאדיר בשנה שלאחר מכן, הביאה לעימות בלתי נמנע עם הממלוכיםהמצרים. השליטים הממלוכים, שהיו מכת צבאית של צאצאי עבדים תורכים וסירקאסיים, ששלטו במצרים וסוריה במשך כ-250 שנה, היו באותו זמן בלחץ מהפורטגזים בדרום- וביקשו עזרה ימית מהעותמנים.



העולם הערבי כולו, שנזעק מההתקפות הפורטוגזיות בים האדום, תלה את תקוותיו בסולטן העותמני , השליט ה"גאזי" הגדול. ב-1516 השריף של מכה, צאצא של הנביא מוחמד, הציע סמכויות לסלים ה-I. אלגהוורי, הסולטן הממלוכי, מנע זאת, אך נראה שבאותה עת הארצות הערביות היו מוכנות לקבל את השלטון העותמני, וכשסלים יצא נגד הממלוכים, הוא הצהיר בפני הערבים כי הוא בא לשחרר אותם מהשעבוד הממלוכי ולהגן על העולם המוסלמי.



סלים יצא בראשונה נגד אלפו. מושל העיר והתושבים ערקו לצד העותמנים, וב-24 אוג' 1516 סלים חיסל את צבאו של אלגהוורי ב-מארג'-דאביק. הסולטן הממלוכי מת בשדה הקרב. במסגד הגדול באלפו, בנוכחות אבאסיד חליף אל מוטאווקיל, סלים קיבל את התואר "משרתן של מכה ומדינה". (הסולטנים הממלוכים החזיקו בתואר "מגינן של מכה ומדינה"). הצבא העותמני התגבר על התנגדות הכוחות הממלוכים הנותרים וכבש את דמשק וירושלים.



במצרים, טומאן-ביי, שהכריז על עצמו סולטן, סרב להיכנע לעותמנים. לפיכך, סלים חצה את מדבר סיני עם צבאו, מכריז כי ייתן חנינה לעם ולאיכרים של מצרים וכי המלחמה שלו מכוונת רק נגד הממלוכים. טומאן-ביי, שהפסיד בקרב ב-ריידנייה ב-22 ינו' 1517, רצה להמשיך את ההתנגדות בשיטות גרילה, אולם נלכד והוצא להורג. מעט לאחר מכן, ב-17 יולי 1517, השריף של מכה שלח לסלים את מפתחות הערים הקדושות והכריז על כניעתו. סוריה, מצרים וחיג'ז הוכרו כעת כריבונות עותומנית, ובאותו זמן סלים תבע גם חלקים מתימן. כשהוא ממנה את האיירה-ביי, המושל הממלוכי של אלפו לשעבר למושל על מצרים, סלים חזר לאיסטנבול.



התוספת של הארצות הערביות, ובעיקר מכה ומדינה, לאימפריה העותומנית, מציינת את תחילתה של תקופה חדשה. האימפריה לא היתה יותר מדינת-ספר, אלא חליפות איסלאמית, הסולטנים העותמנים החשיבו עצמם מגינים לא רק על הגבולות אלא על העולם המוסלמי כולו. היתרון הפוליטי של תפיסה זו הפך להיות ברור בשלטונו של יורשו של סלים.



תוצאה אחת של הכרתם החדשה של השליטים העותמנים היתה העלאת החוק הדתי של האיסלאם לדרגה של חשיבות עליונה באדמיניסטרציה של המדינה. באותה מידה חשובה התוצאה של כיבושי סלים- שכעת העותמנים שלטו בנתיבי המסחר העשירים ביותר בעולם. המדינה העותמנית הכפילה את הכנסתה, אוצר המלוכה עלה על גדותיו, ובאמצעים אלה סולימאן ה-I (1520-1566) היה יכול להגשים את תוכניותיו לכיבושים חובקי עולם.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית