FANDOM


הקדמה בתחילת דרכה של האסלאם, השבטים השונים עסקו רבות בפשיטות על שבטים שונים, במטרה להשיג מזון (בהמות). ככל שהתרחב האסלאם (אך עדיין בתחילת הדרך במאה ה-7) ושבטים נוספים התאסלמו, היה איסור למוסלמים לתקוף שבטים מוסלמים אחרים. עקב כך היה על המוסלמים לנוע רחוק יותר בכדי להשיג את המזון הנדרש. ככל שכבשו יותר שבטים ושטחים, לא היה למוסלמים רצון לחלק את האדמות בינם לבין עצמם. הם פתרו את הבעיה בכך שהשאירו את האדמות למקומיים וגבו מהם מיסים ושכר-בעלות. ע"י קבלת כספים אלו, יכלו המוסלמים להישאר כוח כובש במשרה מלאה, ולא לדאוג לעבודה (את "שכרם" קיבלו מהנכבשים). כך התרחבו המוסלמים כה מהר. האזרחים המוסלמים קיבלו שכר קבוע מהמדינה, וכך יכלו להיות חיילים במשרה מלאה. הם קיבלו "אחוזים" מכל כיבוש, מה שנתן להם מוטיבציה רבה להמשיך ולכבוש שטחים נוספים, ולהתרחב.


ההתרחבות המוסלמית מערבה החלה מסוריה, והמשיכה לכיוון מצרים, אשר נכבשה ע"י המוסלמים בשנת 642. המוסלמים המשיכו מערבה לאט יותר (בשל ניסיונות ביזנטיים לתקפם), ובשנת 670 הקימו המוסלמים את העיר קירוואן בטוניסיה. כשהגיעו לאזור זה נתקלו המוסלמים בשבטים הברברים, והתקדמותם הואטה בשל כך. ע"י משחק חכם על היריבויות הפנימיות בין השבטים הברברים, יכלו המוסלמים להחזיק בביטחון את טוניסיה, ובמקביל מרבית השבטים אימצו את דת האסלאם. בשנת 700 ערבים ומוסלמים (חלקם ברברים לשעבר) חדרו לאלג'יר ולמרוקו, והגיעו לחוף האוקיינוס האטלנטי. בשנת 708 מונה מוסא איבן-נוסייר למושל טוניסיה, הכפוף ישירות לדמשק (לפני כן היה מושל טוניסיה כפוף למצרים. זהו ביטוי לעליית חשיבות האזור באימפריה . . ).


בשלב זה תהו המוסלמים אם להתקדם דרומה או לאו. השמועות וההערכות היו שהשלל בדרום הוא קטן. לעומת זאת, השמועות בדבר השלל הגדול הנמצא מעבר למייצרים בספרד היו גדולות, ולכן לא מפתיעה ההתקדמות המוסלמית (המורכבת) מעבר למייצרים, גם ללא הפיתוי שבחולשת השלטון הספרדי. הרכב הצבא המוסלמי: רבים מאנשי הצבא היו בשלב זה ברברים לשעבר. לכן נכון לדבר על פלישה מוסלמית, ולא ערבית. ללא הברברים כיבוש ספרד לא היה אפשרי. עם-זאת, ההבחנה בין ערבים לברברים לא נמחקה, ומערכת היחסים ערבים/ ברברים תהיה בהמשך מקור למתיחויות פנימיות רבות.




חולשות ספרד הויזיגוטית החולשה הויזיגוטית בספרד נבעה משלוש סיבות עיקריות: 1. מלחמות ירושה בין אזרחי ה"עשירון העליון." 2. אכזבת רוב האוכלוסייה מאי-שוויון בזכויות ה"עשירון העליון" יחסית לשאר האוכלוסייה. 3. רדיפת היהודים בספרד. הויזיגוטים כבשו את ספרד לראשונה בשנת 414, בחלקה הצפון מזרחי. בספרד של אותה תקופה לא הייתה אחדות מכיוון שהויזיגוטים דגלו בנצרות הארית הרטית, בעוד שהרוב היה קתולי. בשנת 589 המלך הויזיגוטי שינה את דת הממלכה לקתולית. לאחר שינוי הדת של הויזיגוטים, התאחדו למעשה יחד עם ההיספאנו-רומיים, ואלה היוו שיכבה אחת ה"עשירון העליון" (the upper class). דרגי הדת הגבוהים בממלכה (הבישופים, הארכיבישופים) היו גם הם חלק מהשכבה הזאת, והם כמו גם המלך ויועציו, הפסיקו למעשה לייצג את האזרח הפשוט (התנתקו מהעם). המונרכיה עצמה הייתה גם היא חלשה (ללא קשר לניתוק מהעם). לא היו חוקים קבועים להחלפת מלך ושלטון, והיו אינטריגות קבועות ובלתי-פוסקות בתוך הממלכה. בתקופת הרומים אשר קדמו לויזיגוטים, נהנתה מרבית האוכלוסייה מחופש גדול יותר. בעיקר סבלו הערים אשר איבדו חלק גדול מזכויותיהם המוניציפאליות. עקב מצבם הירוד של האזרחים, ראו אלה את המוסלמים כ"משחררים"... הסיבה העיקרית לביטול זכויות האזרחים הייתה המצב הכלכלי הקשה ששרר לאחר נפילת האימפריה הרומית. אי-הבנת חשיבות המסחר של הויזיגוטים פגע קשות ביהודים אשר היו בחלקם הגדול סוחרים. מאוחר יותר נחקקו חוקים אשר אסרו על היהודים לסחור, ובשנת 694 יצא חוק לפיו מי שלא היה בפטיסט, הופך לעבד. הרגשות הקשים אצל היהודים עודדו את המוסלמים לפלוש, ויהודי צפון אפריקה סיפקו כל מידע/ עזרה שיכלו. בנוסף לאלה, בתוך ספרד (סמוך לפלישה) הייתה מלחמת אזרחים אשר סבבה סביב מלחמת ירושה. אב רצה למנות את בנו כיורש (הבן- אחילה). קבוצה נגדית רצתה למנות את רודריק. לכן, בזמן פלישת המוסלמים, לא היה שליט אחד אשר שלט על צבאות כל הממלכה.


מהלך הפלישה 711-716 באפריל או מאי שנת 711 הייתה הפעם הראשונה שבה כוח משמעותי של המוסלמים נחת בחופי ספרד. זאת לא הפעם הראשונה שבה מוסלמים הגיעו לספרד, אך את הפעמים הקודמות נסב ערפל רב ומידע מבוסס מועט. ישנו סיפור, שלא ברור כמה אמיתי וכמה אגדה, סביב סיפור הפלישה המוסלמית. מסופר על הרוזן ג'וליאן, מושל סאותה (העיר הצפונית ביותר במרוקו – מעבר למייצרים מול ספרד) שהיה מקורב לאחד החוגים אשר רצו להגיע לשלטון הויזיגוטי. ג'וליאן שלח את ביתו היפה ללמוד בבירה הויזיגוטית טולדו. שם פיתה אותה רודריק, מלך ספרד. לפי הסיפור, ג'וליאן קרא למוסלמים בכדי לנקום על כך. . . . (עד כאן הסיפור). ביולי 710 שלחו המוסלמים כוח מקדים אשר מנה 400 איש, מעבר למייצרים והגיעו למקום אשר נקרא כיום טַרִיפַה, אחרי מנהיגם טריף. משימתו של הכוח המקדים הייתה מוצלחת, וזה חיזק את בטחון המוסלמים לקראת הפלישה הגדולה, שנה אח"כ. 7000 איש (מוסלמים) עברו את המייצרים בכלי שייט שסיפק ג'וליאן. רובם היו ברברים, ומנהיגם היה ברברי, נציגו של מוסא איבן-נוסייר (מושל טוניסיה) בשם טאריק איבן זיאד (אשר על שמו קרואים מיצרי גיברלטר – עיוות של ג'אבל טאריק), שהיה ידוע כמפקד ומצביא מעולה. באותה תקופה הייתה ספרד הוויזיגוטית נתונה לפלישות לא רק מצד הערבים מדרום, אלא גם מצד הוויקינגים מצפון. בעת הפלישה המוסלמית, היה המלך רודריק עסוק בטיפול צבאי בפלישה וויקינגית בצפון ממלכתו וכך "נתפס" ללא כוח צבאי בדרום. הוואקום הצבאי בדרום ספרד נתן להם זמן להתבסס באזור, עד שרודריק הזיז את צבאו ונע דרומה. בקרב שהתחולל ב-19 ביולי, ניצחו המוסלמים ניצחון מוחץ. רודריק נהרג בקרב. הקרב למעשה מוטט את הצבא הויזיגוטי. בהמשך, נתקלו המוסלמים בהתנגדויות קטנות, ברמה המקומית בלבד. טאריק ראה שספרד פנויה, והחליט להתקדם לקורדובה. בדרך ניצח כוח ויזיגוטי נוסף, והחליט להתקדם לכיוון הבירה הויזיגוטית, טולדו, אשר אותה כבש ללא התנגדות משמעותית. המושל של טוניס, מוסא איבן נוסייר התמלא קינאה על הצלחותיו של טאריק. ביולי 712 חצה את המייצרים עם כוח של 18,000 מוסלמים, ערביים ברובם, כאשר היעד היה סביל. במחצית השנייה של 713 נפגשו מוסא וטאריק, באזור טולדו. מוסא כבש את סרגוסה, והספיק לשלוח כוחות ראשוניים לדרום-מזרח צרפת (אשר גם הייתה חלק מהממלכה הויזיגוטית). טאריק הספיק לכבוש את ליאון ואסטורגה (בצרפת). השניים זומנו במהלך שנה זאת לח'ליף בדמשק. מוסא איבן נוסייר ככל הנראה עזב את ספרד בסוף 714, והגיע לדמשק ב-715. השלטון נשאר אצל בנו של מוסא – עבד אל-עזיז, אשר נרצח בשנת 716. עם מותו של עבד-אל-עזיז ניתן לסמן את סוף תקופת הכיבושים בספרד. לא כל חצי האי האיברי היה בידיים מוסלמיות ומשך כל תקופת השליטה המוסלמית בח"א האיברי נותר אזור בצפון חצי האי (אזור הבסקים וגליציה) אשר נותר בשליטה נוצרית וממנו יצאה בהמשך ההשתלטות הנוצרית המחודשת על חצי האי, אך התשתית השלטונית והצבאית חלשה על שטחים משמעותיים יותר מהשטחים עליהם שלטו המלכים הויזיגוטים.


ארגון הפרובינציה הערבים קראו לשטח החדש שנכבש בחצי האי האיברי, "אל-אנדלוס." עבורם היה אל-אנדלוס רק פרובינציה, או אפילו חלק מפרובינציה של ממלכה אשר השתרעה על שטח שחלש מאל-אנדלוס, מרוקו, מרכז אסיה, ופונג'ב. שליט האימפריה היה החל'יפה. ח'ליף, מהמילה הערבית אשר משמעותה יורש, סגן. הכוונה היא ליורשו של מחמד, רק במובן הכוח השלטוני, לא הרוחני-דתי. משנת 661 עד 750 הייתה הח'ליפות בידם של המשפחה האומיית, פלג משבט קורייש. האומיים בחרו את דמשק כבירת הממלכה. בעקבות דוגמתו של מחמד, עסקו הח'ליפים רבות בחלוקת תפקידים. התפקיד החשוב ביותר היה זה של גנרל הצבא. ככל שנכבשו שטחים, הפכו הגנרלים למושלי פרובינציות. השינוי בא בקלות, ובקירוואן לדוגמא, כאשר הצבא עזר בחורף, תפקיד הגנרל הפך לתפקיד אזרחי למעשה. הוא לא עסק בנושאים כלכליים ומשפטיים, אך הוא היה הסמכות העליונה בפרובינציה. האזרחים הלא-מוסלמים בפרובינציה הוגדרו כ"קבוצות מוגנות." הממשלה הקודמת נותרה על כנה, וראש הקהילה הכבושה היה אחראי להעביר למוסלמים כספים ומיסים. לרוב היה האחראי ראש הקבוצה הדתית הנכבשת – בישוף או פטריארך. כאשר קבוצה לא הסכימה לתנאים אלו ואלה הובסו בקרב, עדיין הוגדרה הקבוצה כ"קבוצה מוגנת," אך משמעות הדבר הייתה שהיה עליהם לשלם מיסים גבוהים ביותר, ובאופן כללי, תנאים מופחתים משל המוסלמים. כל המוסלמים נדרשו לשרת בצבא, וקיבלו כספים תמורת שירותם. כאשר כבש כוח שלל מסוים, לרוב נמכר השלל והכספים חולקו בין החיילים. אדמות לעומת זאת לא נמכרו והושארו לידי המקומיים, אשר שילמו מיסים על האדמות. אך אם בעלי האדמות ברחו, מה שקרה רבות בספרד, מושל הפרובינציה יכול היה להעניק את הקרקע למוסלמים. לכן, בשנת 750, שיטת השכר החודשי למעשה הופסקה, מכיוון שהפכה לחלק שולי מהכנסתו של אדם, ומרבית המוסלמים הפכו לבעלי אדמות בספרד. עד שנת 700 בערך, אזרחים לא-מוסלמיים עוּדדו להישאר לא מוסלמים, ולא להתאסלם. שיקול עיקרי היה שאזרחים מוסלמים לא משלמים מיסים, והתאסלמות של אנשים הינה הפסד כספי לממלכה. בכל מקרה שמחו המוסלמים לקבל אליהם את אלה שהסכימו לשירות צבאי, וההנחה היא שכל הברברים שנכנסו לספרד התאסלמו. "אל-אנדלוס" הייתה כמובן חלק מהח'ליפות שישבה בדמשק, אך לא הייתה כפופה לה ישירות. ספרד הייתה כפופה לצפון- אפריקה, מה שהיה הגיוני לאור המרחק הגיאוגרפי הרב. בשל המרחק הרב מקירוואן, ומדמשק, היה השלטון הספרדי עצמאי ביותר. בין השנים 716-756 הוחלפו באל-אנדלוס 20 מושלים (ללא ספק למרחק והעצמאות היה השפעה על-כך). בתחילה הוכתרה סביל (Seville) כבירת הפרובינציה בספרד, ומאוחר יותר, בשנת 717 הוכרזה קורדובה כבירה, לאור מרכזיותה.


סוף ההתקדמות

הויזיגוטים השאירו חלל גם בדרום צרפת אשר הייתה תחת שליטתם, לכן היה זה טבעי עבור המוסלמים להגיע גם לאזור זה. בוודאות, בשנת 719 המושל הערבי בזמנו, סם, כבש את נרבון, והתקדם לכיוון טולוז. תגובה מהירה של הדוכס מאקויטיין – אודו (Eudo), הובילה ב 721 לעצירת המוסלמים, והריגת המושל סם. המוסלמים המשיכו בניסיונותיהם לפלוש לצרפת. בשנת 732 עבד אל-רחמן אל-רפיקי, התקדם מערבית לפירנאים, וכבש את בורדו. המוסלמים ניסו להתקדם, ובשנת 732 נערך קרב טור ופואטייה, אשר בו הובסו המוסלמים, ומנהיגם נהרג. זו הייתה הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיעו המוסלמים באירופה. חשוב להדגיש כי הפלישות המוסלמיות לצרפת, היו בהתאם למדיניות הכללית ששררה בתקופה. בעוד שאינטרסים פרטיים לעיתים היו דתיים, האסטרטגיה מאחורי פלישות אלו לא הייתה דתית, אלה כלכלית גרידא. המוסלמים חיפשו לכבוש אזורים בהם השלל היה צפוי להיות גדול. למרות זאת, לא היו המוסלמים מוכנים לאובדן אדיר (בחיי אדם ובציוד). אם מדובר היה בקרב ארוך ומורכב, העדיפו המוסלמים לבחון כיוון אחר. מספר סיבות להפסד המוסלמים את קרב טור ופואטייה, ובכלל לעצירת ההתקדמות המוסלמית בצרפת: 1. "מחיר" הקרב ייתכן והיה גדול מדי עבור המוסלמים. 2. הרצון המוסלמי להתקדם היה חלש מהצורך הצרפתי להתנגד. 3. שמועות על חולשת הח'ליפות האומיית ייתכן והשפיעו על המורל. 4. הכוח הצבאי המוסלמי (ערבי/ ברברי) היה מתוח עד קצה גבול היכולת. 5. האקלים האירופאי ייתכן והשפיע על המוסלמים. 6. עליונות טכנולוגית בצד הצרפתי – ארכובות שהותקנו על אוכפי הסוסים, הקנו יציבות ללוחמים בעת הקרב ושיפרו את יכולתם בלחימה. לא רק בצרפת השתנו הרוחות. גם בספרד ספגו המוסלמים מכות. בספרד ספגו המוסלמים התנגדות מקבוצות אשר לא היו מוכנות לקבל את שלטונם. האירוע המרכזי בהקשר זה התרחש תחת שלטונו של אלפונזו ה-1, מלך אסטוריאס (Asturias), שכבש את צפון-מערב ספרד, ופורטוגל. הסיבות לעצירת ההתקדמות המוסלמית בספרד זהות לאלו בצרפת, בתוספת מספר סיבות ייחודיות לספרד: 1. עיקר המתיישבים המוסלמים בספרד היו הברברים. הברברים לא היו מרוצים מיחס הערבים אליהם, וזה גרם למרד. 2. 750 – בספרד היה רעב גדול, אשר גרם לחלק גדול מהם לקום ולחזור לצפון אפריקה.


מתיחויות פנימיות בפרובינציה הכיבושים המהירים של חצי האי האיברי, והניסיונות לכבוש את צרפת הובילו למתחים בין הקבוצות אשר לקחו חלק בכיבושים – ספציפית – הערבים והברברים. חלק משמעותי של הריבים הפנימיים מיוחס לריבים בין שבטים וקבוצות שבטים. ספציפית מדובר על ריבים בין שני שבטים - קאלב, וקייס. הריבים לעיתים התרחבו לשבטים נוספים אשר היו קשורים גניאולוגית לאחת הקבוצות עד שכל השבטים היו מעורבים. שתי הקבוצות למעשה תיפקדו כ"מפלגות פוליטיות" כיום. הח'ליף תיקשר בעיקר עם אחת מהקבוצות ועיקר המינויים באו מאותה קבוצה. הבדלים חברתיים וכלכליים בין שתי הקבוצות השפיעו על תמיכתם במדיניות מסוימות. בשנת 740, מרד של ברברים פרץ, והעיר טנג'ר נכבשה. חיילים שנשלחו ע"י המושל מקירוואן בתגבור כוחות מדמשק, הובסו . הצלחה זאת הובילה למרד הברברי בצפון-מערב ספרד. המניעים למרד זה היה אי-השוויון בין הערבים לברברים (משכורות שונות, קרקעות גרועות יותר...). עקב היות הברברים רבים יותר, וייתכן שלוחמים טובים יותר, אין מפתיע כי בתחילה ניצחו. בסוף שנת 741 כוח לוחמים מסוריה הגיע לעזור ב"אל-אנדלוס." ההסכם עימו היה כי יעזרו, ויעזבו לאחר שיסיימו תפקידם. הכוח עזר, וחיסל כמות גדולה של ברברים, אך לאחר שסיימו לא עזבו. המושל ב"אל-אנדלוס" היה משבט קאלב בעוד שכוח הלוחמים היה משבט קייס. הכוח המשיך בדרכו לקורדובה, ושמו את מובילם – באלג' (Balj) למושל. למרות ניסיונות המושל מקירוואן להשקיט את האזור, המשיכה קבוצה זאת למנות מושלים עפ"י האינטרסים שלהם. עבד אל-רחמן בנקודה זאת משתלב בסיפור. עבד אל-רחמן נמלט מעיראק ומסוריה בעוד שאר משפחתו הושמדה ע"י העבאסים, בדרכם לקחת את השלטון. הוא נמלט וחי תקופה לחוף הים-התיכון בצפון אפריקה, שם מצא מקלט בהיותו בן לשפחה בֶּרְבֶּרִית. לאחר שפנה אליהם עבד אל-רחמן, ואנשי שבט קייס, אשר שלטו בספרד סירבו להצעה – חצה עבד אל-רחמן עם כוח צבאי המורכב מסורים וברברים – והביס את שליטי "אל-אנדלוס," משבט קייס, במאי 756. המדינה כולה התמסרה לעבד-אל-רחמן, והוא הכתיר את עצמו אמיר של אל-אנדלוס. תחילת האימפריה האומיית.


האמירות האומיית העצמאית בספרד יצירת האמירות

הכתרת עבד אל רחמן I ("אל דאחל", הנכנס) כאמיר יצרה מצב חדש ולא מוכר. התואר אמיר ניתן בעבר ע"י ח'ליפים לאנשים בפוזיציות שונות, לדוגמה: מושלים. מכיוון שהיו אלה העבאסים שהיו אחראיים להריגת כל המשפחה האומיית, לא היה כל סיכוי שעבד אל-רחמן יכיר בלגיטימיות הח'ליפות העבאסית. מצד שני, הוא לא היה בפוזיציה להכתיר עצמו כח'ליף. וכך, בפעם הראשונה נוצר מצב בעולם המוסלמי שישנה ישות פוליטית, שלא הצדיקה עצמה בצורה שושלתית (heretical), עצמאית, ומנותקת מעולם האסלאם. משך שלטון האומיים בספרד היה 300 שנה לעומת 90 שנה בלבד ששלטו האומיים בדמשק (750-661). העצמאות העיקרית של עבד אל רחמן I התבטאה בכך שלא היה מעליו איש, ושהייתה לו הזכות לשלוט ולנהל.


הבעיה העיקרית שעבד אל רחמן I ויורשיו היו צריכים להתמודד עימה הייתה המיזוג והגיוון הרב של התרבויות ודתות שהרכיבו את האוכלוסייה. האוכלוסייה הורכבה ממספר קבוצות: · הערבים – לא רבים במספר, אך בעלי מעמד גבוה, ומחזיקי משרות בכירות. · האופוזיציה הישנה – אנשי שבט קאלב ושבט קייס, אשר בהדרגה התמזגו עם קבוצות אחרות, ספציפית עם הערבים שהגיעו ראשונים (המוסד הישן – בלדיון), ועם אלה שהגיעו מאוחר יותר, הסורים (שמיון). הערבים היו מן הסתם כולם מוסלמים. · ברברים – גם מוסלמים – רבים מאוד במספר, אך למרות מספרם, כאמור, קיבלו יחס נחות מהערבים. · מתאסלמים מקומיים – (וולאדיון). רבים במספר כמו הברברים או אולי יותר. הסיבה העיקרית לקבלת האסלאם ע"י חלקים כה רבים מהאוכלוסייה המקומית הייתה שיוך המוסלמים לתרבות נאורה יותר, וכן הסלידה וחוסר הביטחון בבישופים הנוצריים עקב קרבתם וקשריהם עם הויזיגוטים – הלא פופולאריים. · הנוצרים ששמרו דתם – (מוסטריבון) – למרות היותם נוצרים נמשכה גם קבוצה זאת לאלמנטים שונים באסלאם ולתרבות הערבית. הם לא היוו גורם עוין לשלטון המוסלמי, ומעבר לכך, דיברו ערבית, ואימצו מנהגים ערביים. · יהודים – סבלו מאוד תחת הויזיגוטים, ולכן עזרו למוסלמים לכבוש את ספרד. לא ידועות מחשבות כלשהן על מרד ע"י היהודים בתקופות מאוחרות יותר בספרד.


עם קבוצות כה רבות, היה קשה לשמור על שלטון יעיל. היו ניסיונות מרד רבים, לעיתים ע"י קבוצה אחת ולעיתים ע"י יותר. אחת הדרכים של עבד אל רחמן I לפקח על המתרחש במדינתו הייתה ע"י הקמת צבא מקצועי (צבא שכירי חרב). הצבא הורכב בעיקר על-בסיס עבדים, וגודלו התעצם ע"י יורשיו של עבד אל-רחמן I. הקמת הצבא היוותה יתרון בכך שהפכה אותו לעצמאי, ולא תלוי בנתיניו. המטרה ארוכת הטווח הייתה לאחד את הצבא הנ"ל סביב רעיון האסלאם. אך זהו תהליך מורכב, ובשלב הראשון המטרה הייתה לאחד את הצבא סביב האמיר עצמו – וזה בוצע ע"י הפגנות כוח: · 787 – טולדו - "day of the foss" – אזרחים לא מרוצים הוכנסו לטירה, וראשם ניכרת – גופתם הושלכה. · 818 – קורדובה – קשיחותן של האמיר גרמה לפריצת מרד קטן בפרברים. 300 מורדים נתפסו ונרצחו ע"י האמיר.


בגבול הצפוני לא היו אירועים רבי משמעות. בשנת 778 ניסה שרלמניה (צרפת) לתקוף את סרגוסה. כישלונו מול המוסלמים ככל הנראה גרם ושכנע אותו להתרחק מספרד לזמן מה . בזמן כהונתו של עבד אל-רחמן II (852-822) האמירות האומיית בספרד הייתה מבוססת, המדינה פרחה ושגשגה. היו מרידות מעטות, אך הושגה אחידות של עיקר הציבור סביב האמיר. ניתן היה לראות את ההצלחה גם בפרויקטים יזומים של בנייה אותם ביצע השליט. תנופת הקמת התצפיות לאורך חופי הים להגנה מפני פולשים ימיים, מדגימה את יעילותה של המדינה. עבד אל רחמן II הרגיש אף חזק מספיק בכדי לעזור ולתמוך במדינות קטנות בצפון אפריקה. עד לתקופתו של עבד אל-רחמן II הייתה ספרד תלויה בצפון אפריקה.בזמן כהונתו, הרגיש האמיר חזק מספיק ע"מ לחזור לצפון-אפריקה ולכבוש את האזור בעצמו (חלקים ממרוקו ליתר דיוק) – וכעת נתחזקה התלות בין ספרד לצפון-אפריקה, ומעתה, חלק ניכר מחיילי הצבא האומיי היו מפון-אפריקה. בנוסף, בימי עבד אל-רחמן II הפכה ספרד לאימפריה מסחרית אזורית שהיוותה מתחרה לצרפת ולשאר מדינות אירופה, גם מבחינה ימית, עם הקמת צי-סוחר, וגם מבחינה יבשתית, כאשר סוחרים מוסלמים מספרד ומכל האימפריה החלו להיכנס דרך ספרד לתוככי אירופה והגיעו למפגש מסחרי ותרבותי בלתי-אמצעי עם תושבי אירופה הנוצריים, ובנוסף לכך הרוויחו ידע תרבותי רב מאוד לגבי עמי אירופה ודרכי התנהלותם (פוליטיקה, דתות, מלוכה וכו'...). בכל אותו הזמן, למרות הניתוק מהאימפריה העבאסית, התקיימו קשרי מסחר ענפים בין ספרד ליתר חלקי האימפריה והח'ליפות העבאסים בבגדאד "העלימו עין" מקיום ה"מתחרה" מספרד משום שהרוויחו רבות ממכס ומסים שנכנסו כתוצאה ממסחר זה.


משבר האמירות כשמת עבד אל רחמן II (852) האמירות האומיית בספרד הייתה למראית עין פורחת משגשגת, חזקה ובטוחה. 60 השנה הבאות הראו שזאת הייתה אשליה, ושמבנה האמירות היה שברירי. הבעיות בתחילה היו בגלל אנשים שלא היו מרוצים מהשלטון, ולא חשבו על הדרך אחרת להפגין זאת, פרט להפגנות ומרידות נגד השלטון הקיים. לקראת סוף המאה ה-9 קמו מספר אנשים שראו במצב ובמרירות האנשים אמצעי ליצירת מדינות סֶמי-עצמאיות משלהם. היו מספר אינצידנטים כאלה: · גבול ספרד צרפת (Marches) – מוסא-איבן-מוסא-איבן-אל-קאסי סירב לציית לאמיר, ואף עמד בפני מספר ניסיונות חיסול ע"י האמיר וחייליו, ולבסוף קיבל את הסכמת האמיר. לקראת מותו, למעשה שלט על אזור סרגוסה. 3 בניו ניסו להמשיכו, אך לא הצליחו, וב-884 מכר בנו את סרגוסה לאמיר. · מרידה (Meride) – איבן אל-ג'ילקי, ספרדי מוסלמי קיבל שליטה על האזור ב-875, ועד 930 בניו וסגניו לא נכנעו לשלטון המרכזי. · סויל (Seville) – שתי משפחות ערביות השיגו שליטה על העיר, וב-899 ראש אחת המשפחות מונה לשליט חצי-עצמאי. בניו ירשו אותו. · הניסיון הכי מאיים ומסוכן היה זה של איבן-חפסון (ספרדי מוסלמי). 880 – מרד בדרום ספרד, והכרזת טירת בובסטרו (Bobastro) למרכז. הוא הגדיל את כוחו הצבאי, ובשנת 890 נשא ונתן עם המושל העבאסי של העיר קירוואן, בנוגע לכיבוש ספרד. 899- המיר את דתו לנצרות, ואיבד חלק משמעותי מכוחו. גם תחת שלטונו של עבד אל רחמן ה- III לא הצליחו לקחת ממנו את טירת בובסטרו, וגם שנפטר בשנת 917, בניו שמרו על הטירה 10 שנים נוספות. מקרים אלה הינם אינדיקציה ברורה לחולשתה ושבריריותה של המדינה.


תקופת השיא של הח'ליפות האומיית עבד אל-רחמן III (בן 21 בלבד) ירש את סבו, האמיר עבדאללה בשנת 912. בעלותו לשלטון, מצבה של "אל-אנדלוס" לא היה טוב. בתקופה זאת התרחשה למעשה מלחמת אזרחים נגד איבן-חפסון, וכן נראתה הידרדרות בשליטת השלטון המרכזי על המתרחש בממלכה. בנוסף לאלה, היו שתי סכנות חיצוניות נוספות באופק: בצפון, ממלכת ליאון, ובטוניסיה, עליית הכוח הפאטימי. למרות כל אלו, ע"י אישיותו, ע"י תקופת שלטון ארוכה היה מסוגל עבד אל-רחמן לא רק להתגבר על קשיים אלו, אך גם להביא את הממלכה לגדולה. אחת הדאגות העיקריות שלו היו החזרת האחידות הפנימית ב"אל-אנדלוס:" · איבן-חפסון – קרבות מאורגנים היטב הביאו לחיסול חלק משמעותי מתומכי איבן-חפסון. בשנת 917 נפטר, והשתלטות השלטון על טירת בובסטרו, סימנה את סיום האיום על האחידות. · טירות ונקודות אסטרטגיות רבות הושמו בידיים לויאליות לשלטון. · סוויל – השתלטות על המאבק בין שתי המשפחות אשר התיימרו לשלוט בעיר. בסוף 913, הושם מושל לויאלי לשלטון המרכזי. · אזור המרצ'ים (Marches) – עבד אל-רחמן הצליח להשתלט על אזורים אלו מידי השושלות שהתיימרו לשלוט בהם (ערים עיקריות – טולדו, סרגוסה).


בנוסף לכך ש-20 השנים הראשונות לשלטונו עמדו בסימן של איחוד "אל-אנדלוס," שנים אלה גם התבלטו בהצלחות נגד הממלכות הנוצריות של ליאון ונבאר (Leon and Navarre). חולשת שליטי ממלכות אלו יכולות להיות מוסברות ע"י קריסת האימפריה הקרולינגית, או ע"י כך שהשליטים היו פשוט חלשים. בכל מקרה, בין 920-924 היה מסוגל עבד אל-רחמן לשים סוף לפלישות הנוצריות לשטחו. בתקופת שלטונו של רמירו II, נעצרה ההתקדמות המוסלמית. בעקבות ניצחון של רמירו על צבאו של עבד אל-רחמן, נפגעה גאוותו של עבד אל-רחמן. לאחר מותו של רמירו, מאבקים פנימיים אצל הנוצרים החלישו את כוחם, ובמקביל התחזק עבד אל-רחמן. ההגמוניה של עבד אל-רחמן III קיבלה אישור וציות מהשליטים הנוצריים באזור אשר נדרשו לשלם לו תשלומים שנתיים. אם לא שילמו, היו צפויים להיענש על כך בפשיטה. משנת 960-1000, השליטה המוסלמית על חצי האי האיברי הייתה שלמה יותר מבכל תקופה אחרת לפניה או אחריה.


בהקשר לחוזקה המשמעותי של הממלכה המוסלמית בחצי האי האיברי – יש הטוענים שכישלונו של עבד-אל-רחמן-אל-מנצור להשלים ולכבוש את חצי האי, מסמן את נקודת השיא, ושמכאן ואילך, נגמרת ההתרחבות המוסלמית, ומתחילה ההתאוששות הנוצרית. הכיבוש היה מצד אחד מושלם, מכיוון שהחלק הצפון-מערבי היה ממלכת ליאון, שהכירה בשלטונו של עבד-אל-רחמן. אך מצד שני, הכיבוש לא היה מלא, מכיוון שמוסלמים לא רצו להתיישב באזור זה, ומכיוון שהמושלים המקומיים שם קיבלו מעמד עפ"י התורה הפיאודלית, ולא עפ"י הדרך המוסלמית המקובלת. הסיבות לאי-ההתיישבות באזורים אלו היו בעיקר אופי האזור אשר לא התאים למוסלמים (ערים קטנות מדי, אקלים לא מתאים וכו'). קושי המחיה יחד עם היחסים הרעועים עם המתיישבים הביא לכך שלא התיישבו באזור זה. בנוגע לטיפול במושלים המקומיים באזור בדרך הפיאודלית, הסיבה העיקרית לכך היא שהדרכים המוסלמיות המקובלות לא התאימו לטיפול בבעיות שנוצרו באזור ספרד. רעיון הג'יהאד, שאיחד את המוסלמים בהתפשטותם הראשונית במאה ה-7, לא התאים לטיפול בספרד. בראשית עבד-אל-רחמן אכן השתמש ברעיון הג'יהאד בכדי לזמן ולאחד את צבאו. אך בפועל, מטרת עיקר החיילים הייתה כלכלית, ולא דתית. בקצרה, ניתן לומר שהשליטים המוסלמים לא ראו לנכון לאמץ רעיונות מוסלמיים ייחודיים, במקום שבו שלטו טירות ואבירים. זה רק הגיוני שהשליטים המוסלמיים בספרד יאמצו את השיטות הפוליטיות אשר יהיו אפקטיביות ביותר באזורם.


בנוגע למדיניותו של עבד-אל-רחמן בצפון אפריקה, הגורם העיקרי שיש להתייחס אליו הינו הכיבוש הפאטימי של צפון-אפריקה, 909 בטוניסיה, וב-969 – כיבוש מצרים. ההצלחה הפאטיימית הייתה מקושרת לאגד שלם של רעיונות דתיים חדשים, הפלג העיסמאילים של השיעה. מנהיגם היה האימאם, שריד של מחמד, בעל כוחות דתיים. המשמעות הייתה הורדת השלטון הקיים, והשמת שלטון חדש תחת האימאם. הפאטימים השתמשו בשליחים אשר נשלחו למעמקי הממלכה העבאסית, והפיצו את דתם. הרקע הדתי ככל הנראה הוא זה שגרם לכעס מצד ספרד. בריתו של איבן-ח'פסון עם הפאטימים, בניסיון לכבוש את ספרד, משך את תשומת הלב של הפאטימים לספרד. בשנת 931 רוב צפון אפריקה הכירה בשלטונו של עבד-אל-רחמן, אך מעט מאוחר יותר הוסתה תשומת ליבו של עבד-אל-רחמן לחזית הצפונית (בשל איומיו של רמירו II), ובשעה זאת כבשו הפאטימים שטחים נרחבים בצפון אפריקה (959). בשנת 969 כבשו הפאטימים את מצרים, ושלטונם עבר לשם. העברת השלטון גרמה לכך שלא ניתנה תשומת לב לאזור מרוקו, אלג'יר, ואכן האומיים כבשו בשנית שטחים חשובים (973), והחזיקו בהם עד החלשות הממלכה האומיית. האירוע החשוב ביותר תחת שלטונו של עבד-אל-רחמן III התרחש כתוצאה מהאיום הפאטימי: במהלך המאה ה-10 עלתה בצפון-אפריקה השושלת הפאטימית ששלטה מתוניס ועד מצרים. עליית הכח החדש הזה בצפון-אפריקה חייבה את ספרד להעריך מחדש את כוחה ומעמדה בעולם האסלאם. בנוסף, היוו הפאטימים השיעים גם איום דתי, באמונתם כי שליטים אומיים, כמו גם עבאסים אינם שליטים לגיטימיים ורק נצר עלי הוא בעל זכויות-שלטון לגיטימיות. שתי סיבות אלו דרבנו את עבד אל-רחמן III לעשות צעד דרסטי להנצחת מעמדו וכוחו. בשנת 929, הכריז על עצמו עבד-אל-רחמן III כח'ליפה, ומפקד המאמינים ("אמיר אל-מואמינין"). משמעות הכרזתו כח'ליף למעשה גרמה לכך ששליט "אל-אנדלוס" לא היה כפוף לכל סמכות פוליטית מוסלמית נוספת בעולם האסלאם. אחת המטרות של ההכרזה על התואר הייתה לתת לשליטים המקומיים בצפון אפריקה הצדקה דתית להכרתם בשלטון האומיים בספרד, קורדובה. אין הרבה מה לומר על שלטון בנו של עבד-אל רחמן, אל-חאכּם II. בזמן שלטונו מוסדות השלטון עדיין היו חזקים, והושם דגש על נושאים פנימיים. כשנפטר אל-חאכּם בשנת 976, הממלכה עדיין שגשגה, וקשה היה לצפות את ההתדרדרות הצפויה עוד מעט בתום האלף.


הבסיס הכלכלי יש לשאול את השאלה – מה הביא וגרם לגדולת האימפריה האומיית בספרד בתקופת עבד-אל-רחמן ה-III, ובנו? ישנם מספר תחומים אשר להם מיוחסת הגדולה של הממלכה בתקופה זאת: · חקלאות – המוסלמים פיתחו מאוד את תחום ההשקיה, ובכך אפשרו חקלאות באיכות גבוהה. בנוסף, הובאו לספרד לראשונה מוצרי חקלאות שלא היו מוכרים באזור, והתאימו מבחינה אקלימית: תפוזים, אורז, קנה-סוכר, כותנה. · אורבניזציה – המוסלמים השפיעו רבות על התחזקות העירוניות מול הכפריות. בכלל, האסלאם הינה דת אשר מתקשרת יותר לחיים העירוניים. עדות לכך הוא לוח-השנה הירחי (lunar)ף אשר אינו מתאים לחקלאים. · מוניציפאליות - כתוצאה מגדילת הערים – בעוד אצל הויזיגוטים הודגש הנושא הפיאודלי, אצל המוסלמים הושם דגש על המנהל העירוני. · סדר ומשמעת – הושם דגש על התנהלות חוקית, בהיבט התנהלות אזרחים ("שוטרים" בשווקים שרואים שהכול כשר). · תשתיות לינה לסוחרים עוברים – משאב אשר אפשר ועודד את גידול הערים. · עידוד יצירתיות – הובנה חשיבות האומנות, הספרות, ההתפתחות האינטלקטואלית. · פיתוח צי סוחר – כתוצאה מהקמת צי צבאי, עלה רעיון הצי הסוחר. אפשר סחר עם טוניסיה ומצרים.


אמצעי חשוב לבחינת חשיבות הכלכלה בממלכה האומיית בספרד, הינה בחינת וחיפשו השפעת השפה הערבית על השפה הספרדית בת-זמננו. ניתן להבחין בהשפעה מרובה, בעיקר במילים ספרדיות ממוצא ערבי בתחומי המסחר, המדידות, הבנייה והחקלאות.


תנועות דתיות וחברתיות לא ידוע הרבה על תנועות דתיות וחברתיות בממלכה האומיית בספרד. הנאמר מבוסס על יחסית מעט עובדות. בנושא זה נשאלות השאלות כמה חזקה הייתה ההשפעה הדתית והתרבותית הערבית בספרד? איך הגיעה להיות כה חזקה? הברברים, אשר ברובם באו מהשבטים הנייחים (בניגוד לברברים הנודדים), היו כולם מוסלמים אשר התאסלמו מוקדם יותר כדי להשתתף בכיבושים המוסלמים. רובם הגיעו ל”אל-אנדלוס" ככל הנראה בעקבות רמת החיים הגבוהה יחסית. משלב זה, היה צורך לברברים לאחידות מסוימת עם הערביים שהגיעו גם-כן לאי האיברי. הערבים, למרות שהיו מועטים יותר, נחשבו לעם אשר הינו מלא בביטחון עצמי, ובאמונה בעצמם. זאת, יחד עם העובדה שהיו בידם את האדמות העשירות ביותר במדינה באותה תקופה – הביאו חלקים גדולים בעם להעריצם, ולנסות לחקותם. רבים יותר במספרם מהערבים היו המוואלדס (מתאסלמים ספרדים). לאחר שהתאסלמו נהגו לקבל על עצמם גנאולוגיות ערביות "טהורות." הערבים המקוריים הרבו להתחתן עם נשים אשר מקורן מחצי האי-האיברי, לכן במאה העשירית – לא היה הבדל גנאולוגי אמיתי בין הערבים לבין המוואלדים. שתי הקבוצות למעשה התמזגו. מדוע בכל זאת קיבלו חלקים כה רבים של העם הספרדי את התרבות הערבית? ידוע על-כך מעט מאוד, אך ככל-הנראה התשובה הינה שלספרדים פשוט לא היה הרבה להתגאות בו משל עצמם. ולמרות שלעיתים הרגיזה את המוואלדס העליונות הערבית – לא היה להם במה להשיב. המוזרבים (mozarabs), הנוצרים אשר שמרו דתם וחיו תחת המוסלמים. מטקסטים שונים רואים שעל-אף ששמרו את דתם, נוצרים אלו העריצו את התרבות המוסלמית. באזור סוף המאה ה-9, החלה הגירה של המוזרבים למדינות נוצריות. ניתן לראות אם-כן, לאור מספר הקבוצות הרב אשר חיו ב"אל-אנדלוס" כמה קשה לשמור על איחוד במדינה האומיית.


מוסדות השלטון המדינה האומיית הייתה בראש ובראשונה אוטוקרטיה. הכל היה בידיו של האמיר או של הח'ליף. בידיו היו העניינים הפנימיים, ענייני החוץ, והפיקוד על הצבא. בידיו היה להחליט מי יחיה ומי ימות. החל משנת 929, בה לקח האמיר את התואר ח'ליף, נקרא שמו של הח'ליפה האומיי בתפילת יום-השישי – החֻטְבַּה. המדינה האומיית חולקה ל-21 פרובינציות. בראש כל פרובינציה עמד מושל – וואלי (wali). לאוכלוסיות הלא-מוסלמיות הייתה מידת אוטונומיה, ובראשם עמד אדם אשר היה אחראי על איסוף המיסים. הצבא היה מורכב משכירי-חרב, אשר לראשונה הופיעו בימי אל-חאכּם I. רובם היו עבדים, ממוצא סלאבי ופראנקי, וחלקם ברברים ושחורים. חיילים נוספים היו ג'ונדים לשעבר (אשר קיבלו כסף על שירותם הצבאי). חלק נוסף היה מתנדבי הג'יהאד – המלחמה הקדושה, אשר נקראו לרוב כאשר יצאו לקרב נגד כוחות נוצריים. לא היה אימוץ של עקרונות שלטון וניהול אשר נלקחו מהויזיגוטים. העקרונות היחידים אשר נלקחו ומיוחסים לויזיגוטים הם עקרונות סֶמי-פיאודליסטים אשר עימם ניהלו את הנוצרים בצפון המדינה.


התפתחות תרבותית תחת חסות השלטון האומיי התפתחות תיאולוגית: השליטים העבאסים לא ייחסו חשיבות רבה לפסיקות אנשי הדת, ומאחר שהם היו הפוסקים הסופיים החוק הדתי לא בא לידי ביטוי. במאה השנייה של הנצרות (החל משנת 720 ) התפתחו שני אספקטים לגבי החלטות – האם הן תואמות את החוק הגלוי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בקוראן, וכן היה עליהם ליצור תפיסה בסיסית לגבי החוק כך שיהיה תואם את הסונה – אורח חייו של מחמד (בנוסף לחוק הגלוי בקוראן). במאות ה- 9,10 התפתחו באסלאם 4 זרמים – הח'נפי, המאלכּי, השאפאעי והחנבלי. באל-אנדלוס שלט הזרם המאלכי שמקורו נעוץ במאלכ אבן-אנס, אם כי המוסלמים הראשונים במדינה האנדלוסית הלכו אחרי תורתו של אל-עווזאי (Al-Awza) – דיין ואיש דת סורי. הסמכות החוקית באל-אנדלוס הייתה בידי השליט המקומי, אשר לרוב מינה אנשי דת למשימה ספציפית זו. אל-עווזאי היה הדיין הראשי באזור בתקופה מסוימת ומכאן שהשפיע רבות על התחום, אולם משעבר לבירות פחתה השפעתו, וגדלה השפעתו של מאלכּ. בכל אופן לא היה קיים הבדל גדול בין תורות השניים, מה גם שהחלטות הדיינים לא תמיד התקבלו ע"י השליט. התפתחות משמעותית חלה כאשר שני שופטים צעירים אספו שאלות רבות בנושאים תיאולוגיים, הציגו אותן בפני אחד מתלמידיו של מאלכ בקירוואן, ותעדו את התשובות. השאלות והתשובות נאספו לשני ספרים שהיוו את תמצית השריעה לפי העקרונות המאלכים. האמיר אל-חכם (822-796) הכיר באוסף ומכאן ואילך הוא היווה את החוק הרשמי בענייני דת בספרד. הוא נלמד ע"י רבים והקבוצה המאלכית הפכה לקבוצה הראשית. התפתחות הזרם המאלכי נחשבת להתפתחות הדתית העיקרית באל-אנדלוס, וחשיבותה הייתה בכך שהייתה מעשית ולא רק תיאורטית. בצפון אפריקה ובחצי האי האיברי התרבות הערבית הייתה החזקה ביותר, בעיקר משום שלברברים לא הייתה תרבות מפותחת משלהם, והאיברים העדיפו, מסיבות שאינן ברורות, לזנוח את זו שלהם לטובת התרבות הערבית. מה גם, שערביות זו של המאלכים הייתה "טהורה" יותר, ונקייה מסממנים הלניסטיים כמו הערביות של החנפים והצפווים, וזה היה אך טבעי שהערביות המאלכית הפכה למועדפת באזור. בנוסף, קיימת השערה שבשל אופי האזור הייתה העדפה להיצמד לדת, ובמיוחד דת פשוטה ופרקטית כמו זו. למרות שנהוג להניח כי רק הזרם המאלכי היה קיים באל אנדלוס אין זה נכון: יתר הזרמים היו קיימים אך מאחר שלא קבלו הכרה הם לא כל כך באו לידי ביטוי. באקי אבן-מקלד מוכר כמי שלמד את הזרם הצפווי, ולמרות שנרדף על כך הוא המשיך לעסוק בתחום זה, נתמך ע"י האמיר מחמד ה-1. כך החל להשתרש בספרד חקר המסורת (מהזרם הצפווי) בנוסף לזרם הנוקשה של המאלכים (ועל אף התנגדותם לכך). דוגמה נוספת הוא מנד'ר אל-באלוטי (שופט וקאדי בקורדובה בסוף המאה ה-10) שהחזיק בדעות שונות לגבי שאלות תיאולוגיות משניות בחשיבותן וקבל, גם הוא, תמיכה מהשליט. אל-ג'אהיז שהיה סופר מוכר ונערץ בתחילת המאה ה-9, השתייך לזרם המועתזילי והחזיק בדעות תיאולוגיות-פילוסופיות, שמקורן בעיראק, וההערצה אליו הביאה להכרה מסוימת בדעותיו. אבן-מסארה שחי באותה התקופה הושפע מפילוסופיה יוונית ולאחר שברח מהמאלכים לסיארה (בשכנות לקורדובה) הניח יסודות מיסטיים אנדלוסיים. התפתחויות נוספות, החל משנת 950 ואילך, היו בתחומי הרפואה, האסטרונומיה והמתמטיקה בעידודו של אל-חכם ה-2. בנוסף חלה התפתחות בתחומי ההיסטוריה והביוגרפיה שנבעו ממחקרים שעשו המוסלמים האנדלוסים אודות סיפורי אגדות על השבטים מהם באו (ומכאן גם התפתחה הגנאולוגיה הערבית). תחת עושרו ובעידודו של עבד-אל-רחמן III פיתחו האנדלוסים מודעות עצמית גבוהה לייחודם בעולם האסלאם. בשנת 929, עם הכרזתו של עבד אל-רחמן III על עצמו כח'ליפה, קרה משהו במדיניות האומיית בספרד: השליטים החלו מטפחים תרבות מוסלמית-אנדלוסית אופיינית וייחודית. כל עוד ספרד הייתה משנית בחשיבותה וכפופה לבגדד לא קרו מהפיכות בתחום הדת, התיאולוגיה והמחשבה ס\בספרד. כאשר הופך השליט האנדלוסי, לפחות בעיני עמו ונתיניו לשליט כלל עולם האסלאם, עלתה דרישה בספרד להקמת בתי-לימוד מוסלמיים ולטיפוח מחשבה חדשנית-דתית-מוסלמית. התפתחות השירה והאומנויות: כפי שהיו המוסלמים פתוחים לקבלת רעיונות ומדעים מעמים אותם כבשו (פילוסופיה יוונית ומנהגים פרסיים) כך היו אטומים בפני שינויים בתחומי השירה והספרות. מאחר שהשירה הערבית כבר הייתה מפותחת ברמה גבוהה ביותר, נכפתה על העמים הנכבשים משום שהייתה גאוות הגזע הערבי, למרות שלא התאימה יותר לאורח החיים המדברי שעליו מדובר בשירים. בהמשך, השינוי כבר היה בלתי-נמנע. באותה התקופה בה עלו האומיים לשלטון בספרד חלו שינויים בשירה הערבית במזרח עולם האסלאם. התפתחו שירי אהבה ושירי יין שהעשירו את עולם המדבר והנשים הערביות לתחומים נוספים, מנפלאות מעשה ידי האדם (ספינות, טירות וכו'). אמנם חשוב היה לשמור על הסגנון העתיק, אולם הוכנסו אמצעים של שפה מליצית לשירה, ומהמשורר ציפו שיעשיר את יצירתו בביטויים מיוחדים. יצירות מסוימות פנו לקהל הרחב והתפרסמו שירי/ אגדות עם ("אלף לילה ולילה"), ולעיתים רחוקות צוין שם מחברן. לעומת זאת, היו משוררים שנלקחו תחת חסותם של פטרונים אשר אפשרו להם לכתוב בתנאים טובים יותר. משוררים אלו פנו ביצירותיהם לא לעם כולו כי אם לאליטה, שהבינה את השפה הגבוהה ואת האמצעים האומנותיים, כמו גם את הרעיון שמאחורי השיר או את הביקורת המובעת בו. השירה הערבית מיוחדת בכך שהיא המשכית מדור לדור, הומוגנית, וכמעט שלא ניתן למצוא בה ביטוי לתקופה בה נכתבה. כצפוי, השירה האנדלוסית היא העתק של זו שנכתבה באותה התקופה במזרח. אמנם לכובשים הייתה כבר תרבות מפותחת משלהם, אך העובדה שלויזיגוטים לא הייתה אחת כזו יש השפעה נוספת על חשיבות השירה האנדלוסית, חשיבות רבה עד כדי כך שנטען כנגד משוררים אירופאים שהם זונחים את הלטינית לטובת ביטויים וסגנונות מהשירה הערבית. לזכות השלטון האומיי ניתן לומר שלמרות יריבותו עם השלטון העבאסי במזה"ת, הוא התבסס עליו ונעזר בו בכל הנוגע להתפתחות תרבותית בכל התחומים. זמרים הגיעו מבגדאד לאנדלוס כדי ללמד את אנשיה מוסיקה ושירה, מורים הגיעו כדי ללמד את השפה והתרבות הערבית תוך שימוש בציטוטים פואטיים וכך העמידו דורות של אינטלקטואליים באל אנדלוס. אחד המפורסמים שבמשוררי אל אנדלוס הוא אבן-עבד-רביח (940-860) שכתב יצירות רבות שפורסמו גם במזרח, והיו מוכרות במשך מאות רבות. יצירותיו התבססו על כתיבה מזרחית, כמו יצירותיו של אבן-חאני (נפטר ב- 973), אשר חי בקרב הפאטימים אך היה אנדלוסי במוצאו. בשירה האנדלוסית (כמו גם בשירה הערבית) יש שני מאפיינים ייחודיים לה – המשורר אינו מנסה לבנות דמות ספציפית או ליצור אווירה מסוימת, ובנוסף הוא משתמש במידה רבה בדמיון כדי לתאר דברים וכך יש מטאפורות והשוואות רבות. הסיבה לכך נעוצה ברוח האסלאם, שמטרתה אינה לייחד את הדמות אלא להתקדם איתה לעבר הקסום והנצחי.


למרות שבתחילה לא היה הבדל משמעותי בין אל אנדלוס ועולם האסלאם המזרחי, עם הזמן חל פיצול בתרבויות. פיצול זה נבע מקשרים של אל אנדלוס עם הנוצרים בצפון ספרד ועם ביזנטיון, מסבלנות כלפי היהודים שלימדו אותם רבות, וכן גישה ליוון ולמקורות לטיניים. בנוסף הם התערו בקרב האיבריים והאוכלוסייה הנוצרית באזור בצורה טובה, למרות שהיו נחותים מבחינה מספרית. כל אלו אפשרו יצירת תרבות מעורבת-אנדלוסית, מיוחדת במינה. התפתחות האמנות: עד שנת 976 הייתה תקופה של יצירת אמנות מוּרית, ובה דמויות ודמויות אמנותיות שירשו את הפאר של אנשים אלו. דוגמה לכך הוא המסגד הגדול של קורדובה שנבנה ע"י ע"א-רחמן ה-1, ה-2, אל-חכם, ואל-מנצור. המסגד בנוי בסגנון בלתי מוגדר ובו שילובים מזיכרונות של מבנים אומיים בסוריה, ארכיטקטורה ויזיגוטית והשראה רומית. הישג נוסף הוא העיר "מדינת אל-זהאר" (אשר נהרסה ב- 1013), שנבנתה לכבוד החליף הראשון, ושילבה, גם היא, מאפיינים רומיים וביזנטיים כמו פסלים ועבודה במוזאיקה. במקביל לאמנות כמו טירות מרשימות שנבנו בתקופה זו, בוצעו גם עבודות מלאכה קטנות תוך שימוש בשנהב ושיש, זהב וקריסטל. גם עבודה במתכת פותחה לתחומים נוספים וחדשים. האמנות המורית שילבה אלמנטים שונים מתרבויות שונות. רוב החומרים וטכניקות הקישוט הושפעו מהויזיגוטים שהיו שם לפני כן, וניתן לראות זאת בהשפעה ההלניסטית, אם כי אפשר לייחס זאת להשפעה הלניסטית מסוריה. ניתן היה לראות את ההשפעות השונות על האמנות – השפעה סורית או עיראקית לפי מגמת השליט. בכל אופן ניכרה העובדה שהשליטים הם ערבים ומוסלמים, אך חשוב לציין שסגנונות אלו אומצו הן ע"י הברברים והן ע"י האיבריים ונוצרה תרבות משותפת למקום. התרבות המורית: התפתחותה נובעת תחילה מאלמנטים ערבים דומיננטיים ביותר, וזה הגיוני באזור שבתחילה נשלט ע"י דמשק. אך מאפיינים אלו כולל השפה והשירה, התקבלו ע"י כל התושבים, ולכן אין זה פלא שגם הזרם המאלכי קיבל חוקיות, בהיותו עוקב אחר יסודות ערביים אלה. ההתפתחות הגדולה נבעה מהשליטים שעודדו הבאת ידע ויצירות מהמזרח. שירה ופרוזה הגיעו עם מורים שחזרו מבגדאד וכן עם מלומדים סונים פאטימים שהגיעו לאנדלוס. אל-חכם ה-2 תרם רבות בכך שבעקבות אהבתו להוראה וביבליוגרפיה הקים ספריה אדירה ובה לפי האגדותהיו כמה מאות אלפי עותקים. בפועל, היו ככל הנראה כ-50 עותקים בלבד (כמות נכבדת בימים ההם בהתחשב בקושי ובעלות הגבוהה הכרוכים בייצור ספר באותה תקופה) של ספרות מופת ובכללה עותקים של הקוראן, ספרות משפטית באסכולות שונות וספרי פרשנות-קוראן, אך גם תנ"ך, תלמוד וברית-חדשה. ערב-רב זה אפיין את ספרד המוסלמית שבה, לצד המוסלמים ישבה אוכלוסייה גדולה ומגוונת מבחינה תרבותית ודתית.


התמוטטות השלטון הערבי בשנת 976 נפטר אל-חכם ה-2 כשהוא משאיר אחריו כשליט את בנו בן ה-11 השאם ה-2, וכאחראי על זכויותיו את ג'עפר אל-משאפי שהיה שר בחצרו. במהרה, תפס את מקומו של ג'עפר עוזרו אבן-אבי-אמיר, אשר ביצע פעולות רבות לחיזוק כוחו. הוא נטל לעצמו תפקידים רבים בשם החליף, רדף אחרי מתנגדים על רקע דתי (ואף הוציא מספריית אל-חכם עותקים של תרגומים שלא היו לרוחו). בשנת 981 הוא העביר את מרכז השלטון מארמון החליף למקום שבנה בעצמו, וזה היה השלב הסופי בהשתלטותו, אשר בעקבותיו אולץ החליף הצעיר לוותר על הטיפול בענייני השלטון לטובת אבן-אבי-אמיר. הנ"ל רצח את אבי-אשתו לאחר שניסה להתנגד לו בסיוע הנוצרים מצפון ספרד, וכינה עצמו "אל-מנצור בן-אללה" (זה שהוכתר לבלתי מנוצח ע"י האל). בנוסף, הביא לכך ששמו יקרא בחטבה השבועית מיד לאחר זה של החליף. התקופה בה פעל נחשבת לתקופה בה התרחבה המדינה המוסלמית על שטחים רבים, וביססה עצמה מול הנוצרים. ב-985 הוא כבש את ברצלונה וב-997 החריב כנסיות גדולות ומפוארות, מה שגרם למספר נוצרים להלחם בו בשנת 1000, קרב שהסתיים בניצחון מוחץ למוסלמים. צבאו הלך והתחזק עם כיבושים שביצע בנו בצפון אפריקה. עם מותו בשנת 1002 ירש אותו בנו עבד אל-מאלכ אשר שמר על מדיניות אביו נגד הנוצרים בצפון (אם כי תוך מאמצים ומלחמות מרובות), ובשנת 1007 זכה לתואר אל-מזאפר (המנצח) מהחליף. הוא מת בשנת 1008 בנסיבות מסתוריות. בין השנים 1031-1008 פרצה באל-אנדלוס מלחמת אזרחים שהורידה אותה מתפארתה. הכל התחיל באחיו של אל-מזאפר שנתמך על ידי תושבי קורדובה, וטען שעליו לשלוט במקום אחיו. בזמן שהגיע לנהל את ענייניו הפוליטיים קבוצת תומכיו בצפון כבר תמכו בנציג אחר. קבוצות נוספות חשובות שדרשו לשלוט היו הברברים וכן ה"סקאליבה" – קבוצת משרתים ועבדים של החיילים. כך קמו קבוצות רבות שרצו לרשת את החליפות. מנהיגים רבים קמו בשם מפלגות שונות והתחלפו בתדירות גבוהה. הח'ליפה אולץ להתפטר ב-1009 אך חזר לתפקד כעבור שנתיים , נעזר בשישה חברים מהמשפחה האומיית ובשלושה מחברי משפחה חצי ברברית – החמודים (hammudids). ב-1031 הוחלט על הפסקת המלחמה, ביטול החליפות והקמת מועצה בקורדובה, זאת משום שבתקופה זו כבר היו באזור קורדובה כ-30 ערים בגודל זהה פחות או יותר עם נציגים משלהן. מסיבה זו נקראה התקופה מכאן והלאה "מלכי המפלגות" – party kings. הסיבות שהביאו לתקופה זו, שמאופיינת בקבוצות שונות הן רבות. תחילה השלטון המקומי בכל עיר היה נתון בידי אדם חזק והח'ליפה לא יכל להחליש את עמדתם (ולא עסק בכך), ולכן לכל אזור הייתה מודעות עצמית גבוהה כלפי עצמו. בנוסף נוצרו פערים אתניים, ומה שתרם להתפתחות תרבותית הומוגנית שמשלבת תרבויות שונות הפך כעת למכשול. עבדים רבים – סקאליבה הובאו מאירופה לצרכים צבאיים ומפקדם הפך לבעל השפעה. כמו כן אל-מנצור הביא מאפריקה חיילים ברברים שלא הייתה להם התודעה התרבותית של הברברים הספרדיים. כל אלה הביאו להתפלגות על רקע גזעי. סיבה נוספת היא העושר בתקופת עבד אל-רחמן III שכנראה גרם להן לשליטים והן לעם להיות חומרניים עד כדי כך שהקריבו את איחודם, וגם זה תרם להתמוטטות השלטון. באותה תקופה התמוטטה גם החליפות בבגדאד ועברה לידי מנהיגים צבאיים, ומועלית ההשערה שהשלטון האסלאמי לוקה בחסר בכך שאינו מסוגל לפתור בעיות זמניות ומקומיות, ובכך שאין בו שכבת ביניים חזקה ובעלת השפעה על השלטון. בנוגע לשלטון נאמר שהרעיונות הפוליטיים באסלאם אינם מספקים. אולי הם היו טובים בתקופת הנביא כשהחיים התנהלו בשבטים ערביים, אך הם אינם תואמים אימפריות גדולות, ועובדה שלשם כך "הושאלו" ע"י האומיים מנהגי שלטון פרסיים. מה גם שהשלטון המוסלמי לא תאם את המצב הפיאודלי שהיה באירופה. תחת השלטון המוסלמי הייתה נסיכה ספרדייה נוצרייה ששלטה באוטונומיה בשטח מסוים ועובדה זו אינה תואמת את עקרונות השלטון באסלאם. מכאן אנו מבינים שלמעשה לא היה שלטון מוסלמי נאמן לדת, אלא כל שליט אזורי דאג רק לרווחת תושביו ולא לרווחת הכלל. הכישלון הפוליטי של אל-אנדלוס נבע מכך שהפוליטיקה שלה "פרצה" מהמסגרת שלה (לפיה מטרתה לאפשר חיים נורמאליים בהם יתכונן המאמין לקראת יום הדין). כתוצאה מכך הפוליטיקה יצאה מכלל שליטה וגם זה תרם למפלה. בנוגע לשכבת ביניים הרי שלא הייתה כזו והיו רק מעמד גבוה (אליו השתייכו המנהיגים, אנשי צבא ומנהלה וסוחרים עשירים) ומעמד העם. העושר הגדל באל-אנדלוס גרם ליצירת קבוצות שדאגו לאינטרסים של עצמן, על חשבון קבוצות אחרות. השלטון ראה בקבוצות השונות בעם כאויבים (במקום בנסיכות הנוצרית) שרוצים לגזול את עושרו, ותחושה זו חלחלה אל העם, ויצרה התנגדות. עוד סיבה היא העדר קשר של דת בין השלטון ובין העם.הקשרים בין החליף והמעמד העליון לא היו קשורים לדת אלא לאינטרס האישי, ולכן לא ניתן היה לצפות מהם לנאמנות לשלטון מתוך העובדה שהוא מייצג את הקהילה המוסלמית. בנוסף, מעצם היות הקהילה סונית, היה כבוד מוחלט לאמאם כאיש דת ולכן, כשבנו של אל-מנצור טען שהוא יורש עצר חוקי לחליף מטעמים דתיים זה עורר זעם רב (ברור היה שאין לו קשר למשפחת הנביא). תקופת "מלכי המפלגות" החלה למעשה כבר ב-1009כאשר שלטונות מקומיים נאלצו לקחת את השלטון לידיהם. בחלק מהאזורים הפילוג בקבוצות לא היה משמעותי ונשמר הסדר החברתי אולם באזורים אחרים (דרום ומזרח ספרד) נוצרו כ-30 יחידות פוליטיות נפרדות. מלחמות רבות התנהלו בין הקבוצות השונות, וכן בינן לבין עצמן. שלוש קבוצות עיקריות שלטו: הברברים, הסקאליבה (העבדים) והאנדלוסים - מוסלמים שהתאחדו עם המתיישבים הברברים הראשונים. בכל אזור שלטה קבוצה עיקרית אחת שדאגה לאינטרסים של חבריה. הברברים חלשו בעיקר על הדרום, וקבוצה חשובה היא, כפי שצוין, החמודים אשר עד 1031 רצו 3 פעמים לרשת את החליף וברשותם היו שטחים נרחבים ממלגה ועד אלג'יר. הסקאליבה שלטו בעיקר במזרח באזור אלמריה, ולנסיה, וטורטוסה. בקרב האנדלוסים שלטה קבוצת ה"עבאדים" בסביליה. מוצאה של קבוצה זו בשופט מחמד אבן-עבאד (שלט 1042-1013), אשר אחריו שלטו בנו אל-מתאדיד (1068-1042) שהרחיב את שטחה של סביליה בכיבושים למערב ודרום-מערב, ואף נלחם בקורדובה ובגרנדה במזרח. אחריו שלט בנו אל-מתאמיד (1091-1068) שכבש סופית אל קורדובה. ג'אהוור (jahwar) שהכריז על סיום החליפות ב- 1013 נחשב לבעל כוח חזק במיוחד, למרות שהתעקש שהכוח בידי המועצה. הוא הוחלף ע"י בנו ונכדו. קורדובה סופסוף אוחדה עם סביליה לאחר תקופה שבה נחשבה כמסופחת לטולדו. הנסיכות הנוצרית, מצידה, ניצלה את ההזדמנות וגרמה למצב שבו במקום לשלם לחליפים המוסלמים, הם דרשו תשלום מקבוצות של מלכי מפלגות. בתחילה מהמדינות הקטנות יותר, ובהמשך אלפונסו ה-6 מקסטיליה (1109-1065) הצליח להכניע גם את סביליה החזקה. טולדו שהייתה החלשה ביותר נכנעה לו ב- 1085, מה שפתח בהמשך פתח לרקונקיסטה. נהוג להניח שאין מדובר במלחמה של נוצרים מול מוסלמים אלה במלחמה רגילה של שתי ישויות. הנחה זו מוכחת בעובדה שהמוסלמים קיבלו על עצמם את השיטה הפיאודלית, וכן בעובדה שאציל בשם רודריגו דיאז דה-ויור זכה לכינוי אל-סיד – תואר ערבי-מוסלמי לחלוטין לאחר שסייע לשליט סרגוסה להלחם באלפונסו ב-1081. אל-מתאמיד שחשש מאלפונסו לאחר נפילת סביליה פנה ליוסוף אבן-טאשופין שליט הממלכה האלמורבידית בצפון אפריקה לסייע לו, וב-1086 הוא אכן הביס את אלפונסו. כעבור שנתיים הוא שוב נקרא לסייע לסביליה והפעם הוא החליט להרוויח מהמסע. ב-1090 הוא פיטר את השליטים המקומיים ובתחילת 1091 כבש את קורדובה וסביליה, ובכך בא הסוף על הממלכה האנדלוסית.


האלמורביד – הממלכה הברברית תחילת האלמורבידים בשבטים ברברים שנקראו סנהאג'ה. שבט אחד נדד למכה בהנהגתו של יחיא אבן-אבראהים. בדרכם שבו דרך קירוואן שם הוקסמו מחוכמתו של דיין מאלכי – אבו-עמראן אל-פאזי אשר הפנה אותם לתלמידו אבן-יאסין. קבוצתו של אבן-אבראהים פרשה בהנהגת אבן-יאסין לאי בניג'ר כדי ללמוד לימודי דת. שמה של קבוצה זו שובש מערבית (כשפירוש המילה הוא התבודדות) ובסופו של דבר הם נקראו אלמורבידים. ב-1055 צבא קטן שלהם כבש מדינה קטנה באזור. כאשר מנהיגם הצבאי יחיא אבן-עומר נהרג לאחר שנה, אחיו אבו-בכר רדף אחרי אבן-יאסין, ואחרי שהאחרון נהרג ב-1058 השתלט אבו-בכר אבן-עומר על הקבוצה ושלט בה עד מותו ב-1087. הוא העניק לבן דודו יוסוף אבן-טאשופין עצמאות לחימה בצפון (והוא שנקרא לסייע לאנדלוסים כנגד אלפונסו), בעוד הוא נלחם בדרום. ב-1062 נוסדה הבירה מרקש ובמהרה נכבשה גם אלג'יר של היום. הצלחתם המהירה נבעה מכמה סיבות: האזורים שכבשו נחלקו למדינות קטנות וחלשות. בנוסף הם הונעו ע"י כוח לחימה דתית ופוליטית (בדומה לערבים בימי מחמד). כמו כן הם כבשו שטחים בהם כבר הייתה מערכת חוקית מבוססת, לרוב ע"פ השיטה המאלכית (שגם הם פעלו לפיה). דבר נוסף שסייע להם הייתה הראייה בעצמם כחלק מגוף גדול, שנשלח ע"י החליף העבאסי בבגדאד, ולא גוף עצמאי. כשסייעו האלמורבידים לאנדלוסים בפעם הראשונה נערך ביניהם הסכם לפיו הם ישובו לאפריקה לאחר הניצחון המצופה, ובתמורה יקבלו את אלג'יר. בקרב שנערך בזלקה (קרוב לבדג'וס במדינת סביליה) ניצחו כאמור המוסלמים והם שבו לארצם. למרות הניצחון המוסלמים בספרד היו חלשים בהרבה מהנוצרים בשל הפילוג ולא יכלו ליזום התקפות בעצמם. מצב זה קרץ ליוסוף ולכן הוא הגיע שוב להלחם באלפונסו, והפעם המשיך למדינה האנדלוסית. הוא ידע לקרוא את המצב החברתי בה – אנשי רוח שהתעניינו בשירה במקום בדת, והעם שהתנגד לכך (וכנראה יתמוך בו). האינטרס לאחד את כל המוסלמים דחף אותו, וכן שאיפות של המדיניות האלמורבידית, ומן הסתם גם שאיפות עצמיות, כנציגה של מדיניות זו. כתוצאה מכל אלה, כבש יוסוף את גרנדה ללא לחימה בסוף שנת 1090, ובמרץ 1091 כבש את קורדובה, וחצי שנה אח"כ את סביליה ומספר כפרים נוספים. כל דרום ספרד סופח לממלכה האלמורבידית. הצלחתו גרמה לו להתפשט צפונה והוא כבש את בדג'וס (1094) ולנסיה (1102) וסרגוסה (1110) – כיבושים שהעידו על כוחו הרב מול אלפונסו (אם כי הוא לא הצליח לכבוש שטחים בשליטה נוצרית ואת טולדו). אנשי הצבא הברברים הוקסמו מהעושר ואוצרות התרבות של אל-אנדלוס, מה שהחליש את המורל המלחמתי שלהם. המפקדים אבדו את השליטה על צבאותיהם, החיילים בזבזו כספים וגרמו לקשיים כלכליים מה שהוביל לשינוי מצבם באזור ולהיחלשותם. ב-1118 אבדו הברברים את סרגוסה לאלפונסו ה-1 מאראגו בשל חוסר נאמנות של החיילים, וב- 1126-1125 הוא סיפח שטחים נוספים לטובת השלטון הנוצרי. גם אלפונסו ה-7 מקסטיליה כבש שטחים בדרום ב-1133, ובסופו של דבר בעקבות מרד אזרחים שנערך ב- 1145-1144 נפל השלטון האלמורבידי בספרד. קיימת הערכה שלנפילה תרמה ירידה תרבותית שנגרמה מכך שהברברים ואנשי הדת המאלכים מנעו חופש ביטוי ממשוררים ואנשי רוח, העדיפו לתת אותו לפשוטי העם, וכך התדרדרה התרבות האנדלוסית. קיימת גם הערכה סותרת לפיה דווקא בתקופה זו התגברה המודעות של התושבים לאסלאם והתרבות התפתחה על בסיס זה.


הממלכה הברברית של ה"אל-מוחאדס" (almohads) מייסד התנועה היה אבן-תומראת – ברברי בן שבט חינטהטה על הרי האטלס (נולד 1082). הוא למד דת בכל הערים הגדולות – בגדאד, אלכסנדריה וקורדובה, ופיתח יסוד אסלאמי משלו, של אחדות. מאמיניו שהלכו אחריו נקראו "המאוחדים" – אל-מוואחידון ובשיבוש – אל-מוחאדס. הוא התחיל כמטיף שעובר מעיר לעיר עד שפגש בעבד-אל-מנעם שאסף את מאמינו לתנועה פוליטית מסודרת. הם המשיכו לנדוד עד שהגיעו לטינמלאל, שם חיו בבידוד וניסחו את אמונתם, תוך קבלת מאמינים נוספים עד שהתנועה הפכה לארגון היררכי מסודר. ב-1121 טען אבן-תומראת שהוא המהדי, ועד 1023 כבר היו לו כוחות מספיק גדולים כדי להלחם באלמורבידים (אך הוא הפסיד במערכה). הוא מת בקרב ב-1130, ומינה תחתיו את עבד-אל-מנעם. לאחר שלמד את מלחמת הגרילה נלחם ע"א-מנעם באלמורבידים ב-1145 ביתרון מסוים. לאחר הקרב מת השליט האלמורבידי בתאונה וכך ב-1147 כבשו האלמוחדס את מרקש – בירת האלמורבידים. בתחילה הוא כבש רק את הצד המזרחי מחשש מהמל הנוצרי בספרד – רוג'ר ה-2 מסיציליה. הוא השתלט על אלג'יר ב-1151, ובשנים 1160-1159 על טוניס, קירוואן ואלמהדיה (שהייתה בירת הפאטימים), וכל החוף הצפוני של אפריקה עד לוב. באל-אנדלוס, חלק משליטי המדינות הקטנות עדיין היו תלויים בשליטים הנוצרים אך בהדרגה יותר ויותר החלו להכיר בשלטון האלמוחדס. ע"א-מנעם התכוון בסופו של דבר לכבוש את אל-אנדלוס אך הוא נפטר (1163)לפני שהספיק לעשות זאת. בנו אבו-יעקב יוסוף שירש אותו הגשים את חלומו רק מאוחר יותר. ב-1171 הוא ניסה לכבוש את סביליה ונתקל בהתנגדות מצד שליטה - אבן-מרדניש, אך כשזה נפטר לאחר שנה לא נותר לשליטי המקום אלא להיכנע. החליף החדש המשיך צפונה וניסה לכבוש את טולדו אך ויצר לבסוף.מאורח יותר ניסה אבו-יעקב יוסוף לבצע מלחמת קודש אך הוא נהרג בשנת 1184 לפני שהספיק. בנו אבו-יוסוף יעקב נאלץ תחילה לטפל בשליט אלמורבידי שהכריז על עצמו כשליט עצמאי באלג'יר. ב-1190 בעקבות הישגים באזור הושג הסכם הפסקת אש בין אבו-יוסוף יעקב ומלכי קסטיליה וליאון, ושוב הוא התפנה לטפל בעניינים באפריקה. כעבור 5 שנים כשהסתיימה הפסקת האש הוא ניצח את אלפונסו ה-8 מקסטיליה, אך לא היו בידו המשאבים לבצע את השינוי הדתי שרצה לבצע באל-אנדלוס. הנוצרים מצידם סבלו מהמפלה, ובעידודם של אנשי דת אורגן מסע צלב בספרד ומעבר לפירנאים. הארגון של מסע זה היה קל הן בשל הפסקת אש שהוכרזה אחרי קרב נוסף, והן בעקבות מותו של החליף ב-1199 ועליית בנו מחמד. ב-1212 ניצחו כוחות ספרדים אל האלמוחאדס בלאס-נאבאס ניצחון נוקב, אשר מוטט את כוחות האלמוחאדס בספרד באופן טוטאלי. שנה אח"כ מת מחמד ועלה לשלטון בנו בן ה-15 – אבו-יעקב יוסוף ה-2, שלא הצליח לשפר את המצב בתקופתו. אמנם האלמחאדס טענו טענות רבות נגד האלמורבידים (בעיקר על רקע דתי מתוך התנגדות לזרם המאלכי), אך הם עצמם לא סיפקו חלופה בתחום זה ולא שינו באופן משמעותי. לכאורה אבן-תומראת התנגד לדברים, אך בסופו של דבר הוא לא עשה דבר לשנותם ולעיתים אף נראה מרוצה מהמצב. בניגוד לאלמורבידים שסייעו לעם הנשלט – הם לא תרמו בדבר. האלמורבידים שחררו את האנדלוסים מהאליטה השולטת, ונתמכו ע"י אנשי הדת המאלכיים, בעוד שהאלמוחאדס לא שינו דבר באופן משמעותי. בנוסף, הצגתו של אבן-תומראת את עצמו כמהדי לא שכנעה את האנדלוסים (בניגוד לברברים שהלכו אחריו). לאנשי השלטון לא הייתה ההתלהבות של האלמורבידים ובסופו של דבר שלטון האלמוחאדס היה שלטון צבאי שדרש הכרה והתעניינות מינימאליים מהנשלטים. דומה שיחס זה הוא שהביא לסיום השלטון. עובדה נוספת שתרמה לכך היא ההבדל התרבותי-לשוני בין הברברים ששלטו לבין האוכלוסייה הערבית. אמנם שני העמים היו מוסלמים אך הרקע התרבותי שלהם היה שונה לחלוטין. החליף שמת ב-1223 לא השאיר אחריו בן ובכך הסתיימה ההתנגדות לרקונקיסטה הנוצרית באל-אנדלוס. בצפון אפריקה המשיכו להתקיים חלקים של אימפריית האל-מוחאדס עד שבשנת 1269 היא נוצחה סופית. באל-אנדלוס ניתן השלטון לשליטי אלמוחאדס מקומיים למשך מספר שנים קצר (לאחר 1223) במספר מדינות. לאחר איחוד ליאון וקסטיליה ב-1230 תקפו שוב הנוצרים ולא השאירו אף שליט מוסלמי באל-אנדלוס. פרדיננד ה-3, מלך קסטיליה וליאון החל בכיבושים למען הנצרות בלב אל-אנדלוס. הוא כבש את קורדובה (1236) ואת סביליה (1248). נקודת האור היחידה שנותרה לעולם המוסלמי באל-אנדלוס הייתה גרנדה: ב-1231 אדם בשם מחמד אבן-יוסוף אבן-נאצר כבש מדינה קטנה באזור jaen ואז ב-1235 הוא כבש את גרנדה והכריז עליה כעל בירתו. דיפלומטיה זהירה (הסכמים עם הנוצרים נגד מורדים מוסלמים, וסיוע מצפון אפריקה כנגד נוצרים), בנוסף לנוף גיאוגרפי ייחודי אפשרו לו לשמור על מדינתו כעל מוסלמית במשך 250 שנים. מלבד לגרנדה נפלה אל-אנדלוס לידי הנוצרים – נפילה שמשמעותה נפילת ספרד המוסלמית.


פריחה תרבותית תוך כדי שקיעה פוליטית – המאות ה – 11 וה - 12 שירה השירה בזמן שלטון האומיים בספרד פרחה במאות ה – 10 וה- 11 וזאת למרות אי יציבות פוליטית באותו זמן. אחת הסיבות היא העובדה שבחצר המלך היו מס' חצרות ( עם אומנים וכו' ) שיצרו תחרות ביניהן. השירה האנדלוסית הגיעה לקיצה עם המאה ה – 11 אך מבנה השירה המשיך לשמש כבסיס גם כמה מאות שנים לאחר מכן תחת השושלות הברבריות. ישנו שלב מסוים בו מנסה השירה האנדלוסית להתבדל מן המזרח האסלאמי ומתקרבת לסטנדרטים של השירה האירופאית. "המוואשאה" (muwashshah) ו"הזאכאל" (zajal) – סוגי מבנה של פואמה שהתפתחו בתקופה האנדלוסית.


פרוזה, ספרות ולשונאות המקאמה (makama) –סוג של פרוזה שהתפתח במערב – אל אנדלוס – ובמזרח בעולם האסלאם במאות ה – 11 וה – 12 – המבנה הסיפורי היחיד שהתפתח בספרות הערבית. הסיפורים והמעשיות הושארו למספרים עממיים.


מדעי הדת והיסטוריה התקופה בה החלה שקיעת החליפות האומיית היא תקופה בה פרחו מדעי הדת.בסוף המאה ה – 10 – תחת עבד אל רחמן ה – 3 ואל חאכּם ה – 2. בתקופה זו נבנו ספריות ועודדו מלומדים מהמרכז להתיישב בספרד. איבן חאזם מקורדובה – המלומד החשוב ביותר – חי במאה ה – 11 – כתב את המסה על השושלת הערבית. הפרוזה המפורסמת שלו " הטבעת של היונה " – כתובה תוך הקפדה על חוקי בכתיבה. חאזם התעניין במסורת המוסלמית וכתב ספר מעמיק על החוק האסלאמי מנקודת מבט שפאעית. בשלב מסוים לא היה מרוצה מהמערכת השפאעית והכיר את המערכת ה"זאהירית" שטענה שיש להבין את הקוראן פשוטו כמשמעו – השפה הערבית היא יצירת האל והקוראן הוא כלי להבין מה האל רוצה. המערכת הזאהירית המשיכה רק כמאה-מאתיים שנה לאחר מכן ולא הצליחה להשתרש. איבן עבד אל באר – חי במאה ה – 11. כתב ביוגראפיות של מלווים של מחמד. תמך בעקרון הקיאס (היקש) והתנגד לתקליד.למד בבי"ס זאהירי משם עבר לבי"ס מאליכי. נשעם על יסודות שפאעיים. תיאולוגית המאליכיזם נתמכה על ידי האלמורבידים אשר שלטו עד למאה ה – 12. מהמאה ה – 12 שלטו האלמוהאידים אשר תמכו בתיאולוגיה האשהרית. מלומדי אל אנדלוס גורשו/ברחו לצפון אפריקה לאחר כיבוש ספרד ע"י הנוצרים וניתן לראות שהמשיכה להתקיים פעילות לימודית בצפון אפריקה.


פילוסופיה ומיסטיקה הפילוסופיה באל אנדלוס החלה בתחילת המאה ה – 10 ע"י איבן מאסארה ובית ספרו. פריחת הפילוסופיה הייתה בתקופת שלטון האלמואהידים. איבן טופייל – היה פילוסוף שחי במאה ה – 12 וכתב סיפור אשר ממחיש את הקרע בין הפילוסופים לאנשי הדת. לפילוסופים הייתה דעה על הקיום ועל אלוהים שאנשי הדת לא רצו לקבל.


השליט באל אנדלוס – אבו-יוסוף-יעקוב – שלט בפילוסופיה ואף טיפח אותה. בנו-אבו יוסוף-יעקוב-אל מנצור בתחילה טיפח את הפילוסופים אך כאשר רצה בתמיכת המאליכים נגד הקסטיליאנים התנגד לפילוסופיה.


אנשים שנולדו באל אנדלוס ועברו משם לצפון אפריקה תרמו רבות לעליית הדרווישים והסדר הרוחני של השאדיהילייה.


האומנות של המאה ה – 11 והמאה ה – 12 כיוון התפתחות האומנות שונה לגמרי מהתפתחות הספרות. משימות האומנות תוכננו לרוב על ידי האליטה אך בוצעו על ידי אנשי האומנות. האומנות בזמן האלמורבידים הייתה המשכיות לאומנות של האומיים אך התבטאה ביתר חופשיות של הקישוט. את ההשפעה האומנותית של האלמורבידים ניתן לראות בצפון אפריקה ולא בספרד. הם הביאו ארכיטקטים מאל אנדלוס לספרד.


האומנות לא הושפעה מהשלטון האלמורבידי או מהמאליכים אך כאשר עלו האלמואהידים לשלטון השפיעה הקפדנות הדתית שלהם על האומנות. האומנות הייתה בנסיגה בתקופתם ואף הרסו חלק מיצירות האומנות מזמן האלמורבידים.


סוף ספרד האסלאמית


הנאסרידים של גרנדה 1231 – מחמד איבן-יוסוף איבן-נאסר מייסד השושלת הנאסרידית. הופך את גרנאדה לבירתו לאחר שנסוג מפני פרדיננד השלישי מקסטיליה. לאחר שרואה שלא יכול לעמוד בפני פרדיננד – הופך להיות ווסל שלו (כמו מנהיגים מוסלמים נוספים). נתן תמיכה לכוחות של פרדיננד נגד מוסלמים בכיבוש סיביל, גואדלכּבּיר ועוד...


מלכותו של מחמד ה – 1 כווסל החזיקה מעמד שתי מאות לערך, דבר שהיה חריג עלומת מנהיגים מוסלמים שהפכו לווסלים. הסיבות לכך : · מחמד היה ווסל טוב לפרדיננד ובנו · היו הרבה מוסלמים בשליטת פרדיננד וטוב שיש מדינה שאפשר לשלוח פליטים מוסלמים אליה. · גרנאדה הייתה בגבול עם צפון אפריקה וחשוב היה לפרדיננד לשמור אותה נאמנה לו. · הוקמה בצפון אפריקה שושלת חדשה (המרינידים) שעזרה מידי פעם למוסלמים בגרנאדה – דבר שלא אפשר שליטה מלאה לחלוטין של פרדיננד על המוסלמים. גרנאדה שימשה עיר מקלט למוסלמים. שפתה הייתה ערבית הייתה מפותחת בחקלאות, עבודות יד ומסחר. הייתה נטייה לסכסוכים פנימיים בעיקר בין אנשי הדת (שחוזקו ע"י שושלות מוסלמיות מצפון אפריקה) ובין השליטים.


בסוף המאה ה – 15החולשה הפנימית של גרנאדה אל מול כוחה העולה של הנצרות (נישואי פרדיננד ואיזבלה וכיבוש מיצרי גיברלטר ) הביאו לסופה של גרנאדה. כאשר פזלו לעבר טירת זהארה ורצו לכבשה מידי הנוצרים החליטו פרדיננד ואיזבלה וסיים את שלטון גרנאדה.


המוסלמים תחת שלטון הנוצרים 1085 – טולדו נכבשה ע"י הנוצרים – נשארים אומנים ומלומדים מוסלמים אשר השפיעו רבות על העברת מדעי האסלאם והפילוסופיה לאירופה.

אחרי 1248 שינם הרבה מוסלמים תחת שלטון נוצרי בעיקר בפרובינציה האנדלוסית.

Mudejars – נקראים אלו המורשים להישאר. המוסלמים חיוניים לנוצרים מבחינת הכלכלה ולכן מקבלים חופש עיסוק, דת לבוש ובתמורה מעלים מס או תרומה לנוצרים. (בערים מרכזיות יש רבעי מוסלמים). במאות ה – 13 וה – 14 ההשפעה הכלכלית של המוסלמים מגיעה עד לצפון ספרד שם אין מוסלמים. מלומדים נוצרים הגיעו ללמוד מהמלומדים הנוצרים.


בתחילת המאה ה – 15 חל שינוי בגישת הפתיחות. המוסלמים הפכו לעשירים והנוצרים התמרמרו. החלה תקופה של גזענות. שרפו ספרים מוסלמים חשובים והמוסלמים הגיבו על כך. עקב כך ניתן תנאי למוסלמים במאה ה - 16 – התנצרות או גירוש.לאחר מכן, רשמית, לא היו מוסלמים בספרד.


הסיבות לגירוש היו שבתחילה רצה פרננד לאחד את שלושת האמונות והתבדה. בנוסף היה איום על אירופה מפני האימפריה העות'מאנית המוסלמית ולא רצו שיהיו כוחות התנגדות פנימיים. בנוסף הילודה הגבוהה של המוסלמים הרתיעה.


ספרות בזמן נסיגה המאה ה – 13 וה – 14 התבטאו בשקיעת הספרות המוסלמית. המוריסקים – השושלת המוסלמית ששלטה בערך במאה ה – 14 תחת שלטון הנוצרים. המוריסקים לא אספו סביבם אנשי אומנות ומדע אלא אנשי מנהל שיעזרו להם לנהל את המדינה אל מול הנוצרים. מכיוון שספרד הייתה תחת שלטון נוצרי הייתה נהירה של אנשי אומנות ומלומדים לצפון אפריקה – לארצות אסלאמיות על מנת למצוא פטרונים (עברו בעיקר לפז ולטוניס).


אומנות המאה ה – 13 והמאה ה - 14 במאה ה – 13 וה – 1 הייתה פריחה של האומנות למרות השקיעה הכללית של המוסלמים בספרד. שילוב שתי התרבויות – אסלאם ונצרות יצרה אורגניזם תרבותי המושפע בעיקר מהמודכרס – המוסלמים שנשארו בספרד הכבושה. (דוגמאות – אלקזאר של סיביל – המשך לאומנות האומיית. כנסיית טולדו – מושפעת מאומנות המודכארית).


אלהאמברה – גולת הכותרת של האומנות המודכארית – קומפלקס של בניינים בשלוחה של סיירה נבאדה – ארמון מורי ששימש גם כמשרדי השלטון.


במאה ה – 15 חלה ירידה ביצירת האומנות של גרנאדה בעיקר בעקבות היחס של המלכות הנוצרית שהשתנה לרעה כלפי המוסלמים.


משמעותה של ספרד המוסלמית - סיכום


הקולוניה הערבית מוסלמית אחת הדרכים לתאר את ספרד המוסלמית הינה לתארה כענף של עץ גדול מאוד, המשתרע מספרד וצפון אפריקה במערב, עד לסמארקאנד וחצי האי ההודי במזרח. נשאלת השאלה אם כן מה קרה לגוף, כאשר זה נכנס לענף מבודד זה. האם אורח-החיים המוסלמי התאים לחצי האי האיברי, או האם היו הסתגלויות נוספות ? האם לתרבות של "אל-אנדלוס" היה משהו לתרום לתרבות ארצות האזור שם ? השאלות האלה נשאלות כעת בתום הקריאה על ההיסטוריה של ספרד המוסלמית.

 ברמה התרבותית יש לשים לב לכך שהערבים המוסלמים, דרך שפתם ודתם, אפשרו קרקע למיזוג התרבות של ארצות הסהר הפורה (מזה"ת), וארצות האזור האחרות. הערבים הגיעו מהמדבר, והיו חסרים את עולם התרבות החומרני, למרות שהצליחו מאוד והיו טובים ביחסים בינאישיים.

ארצות מוסלמיות אחרות כגון סוריה עיראק ומצרים נהנו זה שנים רבות מעושר תרבותי אשר כלל גם פילוסופיה יוונית ופירושים נוצריים על בסיסם – אך הייתה זאת התרבות הערבית לבסוף שאיחדה את הציביליזציה האסלאמית. נלקח הטוב מהעולם הישן, ומהחדש. במקרה של ספרד יש לזכור כי עיקר המגע עם העולם החיצוני היה תחת השלטון האומיי, עד שנת 750. משנת 750 כאשר עלו העבאסים לשלטון (וחיסלו את המשפחה האומיית), למעשה נותקה ספרד מחלקים נרחבים בעולם המוסלמי. המאפיין העיקרי של הממלכה ב"אל-אנדלוס" היה ניסיון אימוץ של מאפיינים ערביים (ולא מוסלמיים). הם אמנם היו מוסלמים מאמינים, אך בהתנהלות השלטונית והציבורית, היה ניסיון לאמץ מאפיינים ערביים (רעיונות פוליטיים ערביים, חוק ערבי). גם בתחומי תרבות ניכרה המגמה – עניין רב בשירה ערבית, דקדוק ערבי ועוד. האימוץ של רעיונות ערביים הופך למפליא מאוד את פריחת הפילוסופיה והאינטלקטואליות תחת האלמוהדים (almohads), ואין לפריחה זאת הסבר טוב. אלמנטים ערביים המשיכו להיות הדומיננטיים עד למאה ה-11, ופריחת והדגשת האלמנטים המוסלמים התרחשו תחת האלמורבידים והאלמוהדים (almoravids and almohads). ככל הנראה האירוע אשר השפיע על שינוי זה במגמה היה פתיחת הספרייה הגדולה ע"י אל-חאכּם II, ועידוד אינטלקטואלים להתיישב ב"אל-אנדלוס," מגמה אשר יצרה קרקע פורייה ללימודים אסלאמיים ייחודיים. התמזגות המוסלמים ב"אל-אנדלוס" מתבטאת במספר צורות ואחת מהם הינה העובדה שמושלים מקומיים נוצרים הפכו לשותפים של המוסלמים, ולהיפך, מושלים מקומיים מוסלמים הפכו לשותפים של הנוצרים. בזאת למעשה, קיבלו המוסלמים את הנוצרים, ייתכן שבמידה מסוימת לאור המצב הגיאוגרפי. ברור מעל כל צל של ספק שלא הייתה כל השפעה של התרבות הנוצרית הטרום-אסלאמית על המדינה המוסלמית. ולמעשה ההיפך הוא הנכון, מספרים עצומים של אזרחים התאסלמו, ועם השנים שייכו עצמם כערבים. ומפתיע עוד יותר הייתה התופעה שבה אזרחים לא מוסלמים פיתחו הערצה לתרבות המוסלמית (המוזרבים). נראה שכמו שהפרסים מצאו משהו באסלאם שאפשר להם לפרוח ולשגשג, כך גם האיברים מצאו משהו באסלאם. תרומת הברברים לא הייתה גדולה מכיוון שאלו היו מוגבלים בכך שהיו למעשה כפופים ותלויים בשליטים המוסלמים.


ההשפעות על ספרד הנוצרית, ואירופה נראה שמה שהפך את ספרד המוסלמית לגדולה, היה עצם הצורך להיאבק על קיומה מול המוסלמים. כמו שאמר חוקר ספרדי – ספרד יצרה את עצמה ע"י זה שלקחה מה שניתן לה בלית-ברירה, במהלך האינטראקציה עם העולם המוסלמי. נראה שרק במהלך המאה ה-11, התנועה להתרחבות (expansion) של המדינות הצפוניות קושרו בצורה מודעת עם רעיון התרחבות הנצרות. באותה תקופה גם המוסלמים הפכו למודעים לכך שהם מגנים על טריטוריות שבהם האסלאם היה דומיננטי. במאבקם לעצמאות הפכו אנשי המדינות הצפוניות במהלך הזמן יותר לדת הנצרות. אך מאידך, הם לא יכלו להתעלם מהחשיבות בניצחונות הצבאיים. עם הזמן אימצו את הטכניקות והנשקים ששימשו את המוסלמים בניצחונותיהם. תהליך ההשתלבות עם האסלאם המשיך כאשר קבוצות גדולות של מוזרבים עברו לגור באזורים אשר גבלו עם אזורים נוצריים. לאחר זמן מה הפכו לחלק מהמדינה הנוצרית אשר בקרבתה גרו. כאשר הגיעו הנוצרים לערים אשר היו מוסלמיות במהלך המאה ה-13, הם למעשה הבינו וקיבלו את דרך החיים המוסלמית, הכל - מלבד הדת. היה זה דרך הסימביוזה, דרך ההשתלבות שטקסטים של פילוסופים יווניים, וכן טקסטים של אינטלקטואלים ערביים מצאו דרכם לאירופה הנוצרית. לא היה "מסך ברזל" בין טולדו הנוצרית לבין קורדובה המוסלמית, והעברת הידע אפשרה יצירות אינטלקטואליות רבות בימי הביניים בנצרות – יצירותיו של סיינט-תומאס אקווינס. הרשימה של הדברים אשר "אל-אנדלוס" העניקה לאירופה הנוצרית הינה ארוכה וכוללת ידע מדעי, פילוסופי, ספרות, אומנות – אך חשוב לשים לב לתמונה הכללית יותר. התרבות המוסלמית הייתה התרבות החזקה העיקרית עימה עמה באה אירופה במגע במהלך התקופה המתוארת כאן. רק בתקופת מסעות הצלב למעשה נתקלה אירופה המערבית בנצרות המזרחית (ביזנטיון) – וככל הנראה חייבת הנצרות לאסלאם את רעיון מסעות הצלב אשר הגיע ממושג הג'יהאד (holy war) . נקודת הפוקוס של המגעים עם האסלאם הייתה ספרד, ולכן לא צריכה להפתיע הגישה שהנצרות תרגיש במקביל משיכה רבה לאסלאם, וכן איבה רבה. האסלאם היווה מקור בלתי נדלה לתרבות וידע, אך באותו זמן, היווה את האויב הגדול.


הגדולה המובנית (inherent) של ספרד המוסלמית השאלה הקשה ביותר הינה השאלה האם בספרד המוסלמית היה משהו שונה ויוצא דופן בצורה אובייקטיבית, או האם אילו השנים הרבות שעברו שגורמות לנו להסתכל על תקופה זאת כעל תקופה יוצאת דופן (מתוך ההערצה שלה ע"י הנוצרים באותם השנים). לאחר שברור שהשיפוט כיום הינה בחלקו תוצאה של זיכרון תרבותי, ושל ההערצה הרבה לאינטלקט ולתרבות – האם נשאר בסיס לומר שהתקופה המוסלמית בספרד הינה בין התקופות הגדולות של האדם ?? דרך אחת לבחון זאת הינה לשאול כמה חושבים (פילוסופים) וכותבים מתקופה זאת זכורים ב"עמוד הראשון" של ההיסטוריה האנושית. ישנם מספר אישים כאלה : אוורוס – (Averroes) – בזכות עצמו, ועל השפעתו על הפילוסופיה הנוצרית. איבן-טופייל – אשר כתב את היי-איבן-יאפזאן. מוחי-דין-איבן-אל-ערבי – מיסטיקן ידוע מאוד, אחד המפורסמים בעולם. מעבר לבדיקת הגדולה דרך האומנות והכתיבה, ישנה עוד אפשרות והיא בדיקה ע"י מבט ובחינה של המבנים המורים אשר נשמרו עד היום. בניגוד לבניינים כמו הפרתנון היווני, אשר לגביו יאמרו אנשים שהינו מדהים מכיוון שהוא קשור להיסטוריה שלנו, ולדברים שזכורים באור חיובי, לגבי ההלהאמברה יאמרו שהינו מדהים מכיוון שהוא יפה – ללא קשר לתרבות שיצרה אותו. ישנה סלידה מהתרבות אשר יצרה את האלהאמברה, ישנו פחת מהזר, מהאויב הגדול אשר יצר אותו. יש בנו תמונה מקובעת של האסלאם, אשר משפיעה על יכולתנו להעריך אלמנטים הקשורים אליהם בצורה אובייקטיבית. אך האם ההערה למבנה מדהים צריכה להיות קשורה לחוסר ההערכה שלנו לתרבות שיצרה אותו? ולהיפך, האם הערכה למבנה יוצא-דופן לא יכולה ליצור הערכה לתרבות אשר יצרה אותו ? ובנוסף – האם מבנים מדהימים כמו המסגד של קורדובה והאלהאמברה לא מעידים על-כך שהתרבות של ספרד המוסלמית הייתה תרבות יוצאת דופן ?? אדם ממערב אירופה אשר רואה במבנים כגון האלהאמברה מבנים אשר נוגעים במשהו פנימי אצלו – למעשה מאשר את הגדולה המובנית בספרד המוסלמית, ומאפשר לעצמו מפתח להבנה עמוקה יותר של תרבות זאת.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית