FANDOM


בס"ד 12.3.04 לפסל תרבות במצרים

  עמודים 11-52:

א. עידן האינטלקטואלים: מהפך היסטורי והמצאת האינטלקטואל

  תור הזהב של האינטלקטואלים במצרים היה בין השנים 1870 ל-1950. בתקופה הקצרה הזו, התחוללה מהפכה כללית במבני היסוד של התרבות שהפכה את מצרים מעוד אחת ממדינות האימפריה העות'מאנית, למדינה לאומית ולקהילייה תרבותית לאומית מצרית-ערבית.
  מאז 1850 אנו מדברים על תקופה בה השלטון יצר תרבות מצרית-עות'מאנית חדשה בעקבות המודרניזציה. (השלטון ולא האינטלקטואלים) אך זה לא שרד.
  בשנות ה-30 והארבעים של המאה העשרים כבר ניתן לראות כי לא נותר כמעט זכר במצרים לתרבות התורכית-עות'מאנית. וניתן לראות כי יש שוני רב במעמדות ובתרבות האליטות במצרים (גבוהה, משנה ומעמד הביניים). ניתן לראות כי מצרים מאוכלסת במוצרים תרבותיים, טקסטים, נורמות, אופנות, סמלים ולשון חדשים לגמרי השונים כמעט לחלוטין מהמוצרים והסמלים ששלטו במצרים באמצע המאה ה-19 (כלומר, רק יובל וחצי קודם לכן).
  בעיקרו של דבר, תרבות הדפוס המודרנית שהחלה לפעול בחברה המצרית, הייתה מעשה המרכבה של האינטלקטואלים, פרי הגותם ופעילותם.
  הביטויים לכך היו:

1. עליית השימוש ובצורך היומיומי בשפה הערבית על חשבון השפה התורכית-עות'מאנית. 2. אמצעי השיווק בעקבות מהפכת הדפוס השתנו. כעת, בזמן הגעת העיתונות הכתובה, ניתן היה להגיע לקהל יעד נרחב יותר. מה שגרם למעשה, לדו-שיח ציבורי נרחב יותר ופתוח יותר לרבים שקודם לכן לא היו מודעים כלל לדברים ולתרבות החדשה האירופאית. 3. סוגות חדשות החלו להיות נגישים יותר לציבור, כדוגמת עיתונים, מוזיקה, רדיו, טלגרף וכדומה. 4. אך השינוי העמוק ביותר שהתחולל היה השתנות ההרכב החברתי של האליטות, אשר יצרו וצרכו את התרבות החדשה. (אליטה כלכלית בכירה, אליטה זוטרה של בעלי מקצועות חופשיים משכילים ואליטות מבחוץ, כדוגמת האיטלקים, הקופטים והיהודים). 5. החינוך הכללי האוניברסלי החדש אשר במקרה המצרי, עוצב על-ידי האינטלקטואלים, אשר עיצבו את תוכניות הלימוד, חיברו את ספרי הלימוד וקבעו את המדיניות החינוכית של משרד החינוך. כך שבמקרה של מצרים, יותר מאשר המדינה יצרה תרבות חדשה באמצעות המערכת-החינוכית, היא השתמשה במערכת-החינוך כסוכן להפצת רחב-ממדית של תרבות שאת תכניה קבעו בסופו של דבר האינטלקטואלים. כלומר, שלמעשה, האינטלקטואל נשאר המתכנן ומייצר התרבות, והמדינה הייתה זו אשר הפיצה אותו והנחילה אותו להמונים.

  ככל שהמהפכה התחוללה במשך זמן קצר קצוב ביותר, כך היה צורך רב יותר במעין "נביא" אינטלקטואלי, וכך גם גברה הנכונות ורצון השכבות המרכזיות בחברה לקבל את סמכותו של האינטלקטואל.
  בתקופה זו ניתן לראות כי ישנו מעבר הרחב מחלק מהמסגרות העות'מאניות לתוך המבנה הלאומי. החלה תחושה של צורך בשינוי המצב הקיים, תחושה שהובילה לבסוף למהפכה.
  לקריסת האימפריה העות'מאנית נוספו גם תמורות נוספות כמו המצב הכלכלי, הכניסה לשוק העולמי, הרס הגבולות הישנים, יצירת הבנק המצרי לשם ניצול הכסף המושקע במצרים, בעידוד האינטלקטואלים, תרם לכך גם פעולות העיור, גידול האוכלוסין, השינוי שחל בחיי המשפחה בעקבות פעולות העיור המואצות, אשר הובילה בסופו של דבר לתביעה לשחרור האישה וההכרה במעמדה כשוות זכויות וחובות לגבר. זהו תהליך שהאינטלקטואלים תרמו לו. ועוד תחומים רבים שבהם חלו תמורות באותה תקופה ברחבי האימפריה העות'מאנית.

סיכום:

  ביסוס תרבות הדפוס בקהיר התבססה כתרבות של מיליוני בני-אדם שהתאזרחו בעיר, גרמה להעצמת הרצון והיכולת לקרוא ולכתוב, יצרה קהילה חדשה ורחבה של צרכני תרבות, קוראים, צופים ומאזינים. האינטלקטואלים, אשר מלכתחילה יצרו את תרבות הדפוס, שלטו בה בים רמה ותחזקו אותה וכעת היה באפשרותם להשפיע גם על דעת הקהל וגם לבסס את סמכותם. כל התמורות הללו שברו למעשה את הסדר הישן והביאו סדר חדש אשר גרם למשבר תרבותי גדול מאוד של זהות אישית, קהילתית, משפחתית וקיבוצית.
  לאחר ביטול ה"מפה הישנה", היה צורך ב"פרשנים" חדשים, במדריכים אשר יובילו את כולם בדרך החדשה, זאת בעקבות השינויים הרבים שעברה החברה המצרית ובעקבות המהפכנות אשר גרמו לצמיחת האינטלקטואלים החדשים. במקביל לכך, הרי שהאינטלקטואלים הבינו את הדרך הזו אותה הם ניסו להתוות, וידעו לפעול לפיה. על כן הם נולדו לעיתים כמנהיגים חברתיים, כיוצרי תרבות ולא פעם גם כקברניטים פוליטיים. במצרים, הצורך באינטלקטואלים לא הייתה אך ורק בקרב האליטות והחברות הגבוהות, אלא צורך יומיומי, חברתי, ממשי שהקיף שדרה נרחבת של קהלים גדולים.
  ניתן לראות התנהגות דומה גם במדינות אחרות כדוגמת צרפת, גרמניה, איטליה וגם באיראן ובתורכיה החדשה, בהן שינוי היסטורי-מהפכני העלה את מעמדו של האינטלקטואל למעמד מרכזי בכינון חברת המחר ותרבות ההווה החדשה.
  יש לזכור כי בתקופה המדוברת, מצרים הינה עדיין תחת שלטון בריטי, אשר השפיעה השפעה כפולה על תהליכי הצמיחה של האינטלקטואל למעמד מרכזי בתרבות ובחברה, כאשר מצד אחד, נוצרו לחצים קולוניאליים כבדים על האליטות, במיוחד בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והפוליטיקה המקומיות, אך מצד שני הנוכחות הקולוניאלית  הממושכת דרבנה את חדירת אינטלקטואלים רבים וחדשים לתחום, שבסופו של דבר יצאו כנגד הבריטים ופיתחו תיאוריות לאומיות אירופאיות בנוגע למצרים.
  הלאומיות והמאבק הלאומי האנטי-קולוניאלי יצרו את הצורך באינטלקטואלים להנהגה רעיונית ופוליטית שלהם. הם הוזעקו לגייס את האומה למאבק ולהכשרת השטח ליום "השחרור והגאולה".
  הנוכחות הבריטית והמבנה הפוליטי השלטוני הייחודי שצמח בה עודדו את צמיחת החברה האזרחית-חילונית-אוטונומית, את התפתחות השיח הציבורי הדינאמי ואת התגבשות דעת הקהל החופשית רבת-העוצמה שהשפיעה על המערכת הפוליטית והתרבותית. במערכת האזרחית החדשה הזו, היה מרחב מחיה פתוח, נוח וליברלי לאינטלקטואלים.
  המאפיין הראשון של המבנה הזה היה היעדר נוכחותו של צבא חזק או כוחות ביטחון-פנים משטרתיים פולשניים. האליטות החדשות היו משוחררות מכל רקע או השפעה צבאית כזו או אחרת. הן נוצרו מכוח של ניעות חינוכית ובירוקרטית ולא מכוח של ניעות צבאית.
  לנוכחות השלטון הבריטי הקולוניאלי הייתה השפעה נוספת והיא עיצובו של משטר פוליטי-פרלמנטרי המבוסס (החל בשנת 1923) על חוקה מוסכמת ועל צמצום ניכר של כוח הח'דיו (המלך), יורש שושלת ביתו של מחמת עלי. למעשה, ניתן לראות כי יש למעשה פיזור של העוצמה, דהיינו, פלורליזם שלטוני. המשטר הפרלמנטרי המצרי היה בעצמו פרי הגותם של האינטלקטואלים ופרי מאבקם לפיתוח החברה ולמען ייצוג הולם של "האומה המצרית" בשלטון.
  להתבססות החברה האזרחית הפתוחה ולמעמד האינטלקטואל כיצרן הראשי של התרבות האזרחית, היו אחראים גם, באופן עקיף, המהגרים, כאשר מדובר בארמנים, ביהודים, באיטלקים, ביוונים ובאירופאים אחרים, אך גם בצרפתים ובסורים-לבנונים. מקרב קבוצות המהגרים הללו, לקבוצת האליטה הסורית-לבנונית היה תפקיד יוצא-דופן בהתפתחות תרבות הדפוס החדשה, כאשר הם הקימו בתי הוצאה לאור עיתונאיים מרכזיים.
  מהפכת הקצינים המצרית ב-1952 שמה קץ לנוכחות הקהיליות הזרות בארץ. המשטר החדש הלאים את רכושן של הקהיליות הללו ודחף את רובן לגלות מחוץ למצרים. נאצר "טיהר" את השדה התרבותי מהדינמיקה הרב-תרבותית שפעלה בו והפרתה אותו במהלך כמאה שנה.
  מצרים ה"קוסמופוליטית", המיוצגת בריבוי תרבויות ובעושר עצום של גוונים וצבעים תרבותיים שונים, הייתה מציאות חיה זמנית של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20.

ב. האינטלקטואלים: דיוקן קיבוצי

  רוב האינטלקטואלים היו בני אותו הגיל, מוסלמים וברובם הגיעו מאזורים פרובינציונאליים, אולם בעלי רקע שונה. חלקם היו בני אליטה מובהקים, חלקם היו בנים לשכבת בעלי הקרקעות הכפריים, הגדולים והבינוניים, חלקם נולדו כבני המעמד הבינוני המשכיל והמקצועי העירוני ואחרים נולדו למשפחות ממעמד בינוני-כפרי.
  הדיוקן הקיבוצי הזה מלמד אותנו כי לא המוצא המשפחתי ולא הרקע הכלכלי-חברתי יצר מהאינטלקטואלים קבוצה מלוכדת אחת; אלא ההתנסות ההיסטורית המאחדת, שייסודה בחוויות גיבוש משותפת, המתחוללת בתקופת זמן מוגדרת ובתוך סביבה מעצבת דומה.
  ישנו מעבר מעות'מאני לקולוניאלי ומאבק לאומי, ישנו מעבר מהכפר לעיר ובתרבות ובחינוך יש מעבר מהחינוך הכפרי המסורתי לחינוך המערבי-עירוני-מודרני.
  חווית העיצוב של המערבים המהפכניים הללו רקמה גם שותפות לגורל העתידי: האינטלקטואלים הושלכו לעולם פתוח, המחזיק מציאות נזילה ובלתי-מגובשת, כזו המעניקה אפשרויות עיצוב כמעט בלתי-מוגבלות. השדה התרבותי היה פתוח לשינוי עצום ולתכנון מרחיק-לכת.
  מבחינה מקצועית, הרי שמקרב האינטלקטואלים בהם אנו עוסקים, 7 היו עורכי דין, 3 מורים ועיתונאי אחד. אלו, הכירו את התרבות האירופאית והעריצו אותה. הם ראו בה מודל-לחיקוי אותו יש ליישם בתכל'ס במצרים ובכל העולם דובר השפה הערבית. אך מעל לכל, הם למדו כי למילה הכתובה יש כוח מהפכני אדיר וכי האינטלקטואל הוא למעשה, "המלך-פילוסוף" של התרבות החדשה.

ג. מיקום האינטלקטואל: מתבונן ביקורתי מבחוץ, פעיל מעורב מבפנים

  האינטלקטואלים תפסו את תפקידם כיצרני תרבות בעלי מחויבות לחברה ומעורבות עמוקה ומידית בחייה. הם פעלו ככוח דינמי בעל השפעה ניכרת, רעיונית ומעשית כאחד. הם עזבו את תחומי העיסוק המקצועיים שלהם ועברו לעסוק בעיתונים, ובעיקר כעורכי עיתונים ועברו לעסוק בפוליטיקה.
  הם היו שותפים לביצוע הפוליטי אשר הייתה מיוסדת על שמירה קפדנית של הזכות להשמיע באורח חופשי דעה ביקורתית מסתייגת. האינטלקטואלים השכילו לשמור לעצמם את אותו מרווח אוטונומי הכרחי.
  הם השתייכו לגופים פוליטיים שונים והיו קרובים לגופים הפוליטיים הללו מצד אחד, אך היוו אופוזיציה לוחמנית לממסד הפוליטי ולגופיו. יש לזכור כי כל פעילותם הייתה כיחידים ולא כקבוצה.
  הם חוללו מהומות פוליטיות ונענשו בדרכים מגוונות, החל בביטול תואר, ובאי פרסום של עיתונים אותם הם פרסמו, וכלה במאסר. אולם, כל המקרים הללו, ראוי להוסיף מיד, הסתיימו בניצחון האינטלקטואל ובהגנה על חופש הביטוי שלו.
  חשוב שנראה, מכל מקום, כי הפעילות הפוליטית הזו לא נוהלה בעיקרה במוסדות הפוליטיים עצמם, אלא מעל גבי העיתון וכתב-העת שהיוו את חוט-השדרה של תרבות הדפוס.
  ספרת הפעילות של האינטלקטואלים הושפעה רבות מהמיקום שלה בשדה התרבותי. הם נחשבו ל"אינטלקטואלים קלאסיים". הם היו אלה אשר יצרו לעצמם את המעמד הזה ואת הספרה הזו תוך ניצול מקסימלי של התנאים ההיסטוריים הייחודיים, שאפשרו להם להיאחז במוקדי ההשפעה, היצירה וההנחלה, של תרבות הדפוס החדשה.
  אחד הביטויים החשובים לכך הייתה העובדה שהאינטלקטואלים עצמם וביוזמתם, ביכולת התמרון שלהם ובכשרון לארגן סביבם חצר עיתונאית חדשה, ייסדו, ערכו ולעיתים היו הבעלים של העיתונים וכתבי-העת המרכזיים של התקופה. ביטוי נוסף לעוצמה הפוליטית שלהם ניתן למצוא ביכולתם לנכס משאבים מהממסד החינוכי, ממשרד החינוך ומהאוניברסיטה המצרית, ממפלגות פוליטיות וגם מכמה ממשלות ומחצר המלך, לשם קידום פרוייקטים אינטלקטואלים ואומנותיים מובהקים.

ד. האינטלקטואלים: תכנון התרבות ויצירתה

  הבחירה מרצון במקצוע האינטלקטואלי כדרך חיים, המודעות העצמית הגבוהה לתפקיד החברתי הנועד לו וההתמקמות במרכז מערכת העצבים התרבותית והפוליטית, הם אולי היסודות המכוננים את הקבוצה האינטלקטואלית כקהיליית שיח תרבותית מובחנת ומיוחדת.
  הם פרסמו את רעיונותיהם בדרכים שונות, כאשר בין השאר ניתן למצוא ספרים המכילים טקסטים ספרותיים עשירים ומגוונים בתחומי חיים שונים, מחזות, תשדירי רדיו, לימודי היסטוריה, לאו דווקא מצרית ומוסלמית, אלא גם היסטוריה קלאסית יוונית-רומית ואירופאית כללית ועוד.
  ניתן לראות כי כל הפרסומים וכל הסוגות השונות של התרבות החדשה אותה ניסו להנחיל למצריים, הותאמו לצריכה המקומית והתאקלמו עד מהרה בתרבות המקומית ובסקטורים נרחבים בציבור היודע קרוא וכתוב.
 האינטלקטואלים כאמור עזבו את התחום המקצועי אותו למדו ובו התמקצעו, ועברו לעסוק בעיקר בעיתונות, בתרגומים של ספרות זרה, איטלקית, פרסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ותורכית של פילוסופיה, קלאסיקות ותחומים רבים נוספים, הם עסקו בכתיבת ספרות בדיונית, דהיינו כתיבת נובלות ורומאנים שונים, החלו בכתיבת סיפור-קצר כטקסט אשר יכול להיכתב ביומון או בכתב-עת, החלו ביצירת אומנות פלאסטית ויצירת "סגנון לאומי" ו"טקסט לאומי", החלו בפיתוח המוסיקה כז'אנר חשוב ומרכזי המושפע מהמוסיקה המערבית, כדוגמת שיריה של "אום-כולת'ום", שהפכו להיות למוצר קליט ועממי המושמע ונצרך ע"י מצרים ובעצם ע"י כל מדינות ערב. מוסיקה זו הושפעה רבות מהמוסיקה האירופאית.
  ז'אנר נוסף שפותח על-ידי האינטלקטואלים היא המחזה המודרני שנבנה תוך שאילת דגמים אירופאים, בעיקר צרפתים ויוונים-קלאסיים). הכתיבה המחזאית החלוצית במצרים נתונה ליעקוב צנוע בסוף המאה ה-19.
  במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוחל בשידורי רדיו ובהצגת סרטים, אשר בהכנתם היו שותפים היכל ועקאד במיוחד. כך למשל, הרומאן של היכל, זינב שנכתב ב-1913, הנחשב לרומאן הראשון הכתוב בשפה הערבית הכתובה המודרנית, הוסרט והוצג כסרט ב-1929. מאוחר יותר נכנסה גם הטלוויזיה כבמה להצגת היחיד של האינטלקטואל ולרוח היצירתית שלו בתרבות הדפוס, אך מאוחר יותר, עם התפתחות המדיום הויזואלי והתמסדותם בתרבות, התרבות החדשה עצמה החלה להתפרק מהמאפיינים המודפסים הקלאסיים שלה ובישרו את ראשית שקיעתו ואת אובדן ההגמוניה היצרנית של האינטלקטואל בתרבות החדשה.
  בתורכיה, לשלטון היה כוח רב בעיצוב התרבות וזאת בניגוד למצרים שבה לא נוצרה תרבות של מדינה, אלא תרבות של אינטלקטואלים שהמדינה, בין שאר השחקנים והגורמים, עשתה בה שימוש וסייעה במידה זו או אחרת של עוצמה, להנחלתה בקרב השכבות הנרחבות של הציבור הכפרי והעירוני.
  אך אם זאת, תהליך יצירת התרבות על-ידי האינטלקטואלים לא היה סיפור הצלחה בלבד. היו אף קשיים רבים שעמדו בפני האינטלקטואלים. השלטון חשש מכוחם ולעיתים אף יצא כנגדם, הממסד השמרני אסלאמי על גווניו השונים יצא כנגדם לעיתים קרובות, מערכות התרבות העממיות האוראליות אשר היו מושתתות על המסורות העממיות של הצופיות אף הם היו גורם המקשה על יצירת תרבות חדשה.
  בכדי להתמודד עם בעיה זו, חיפשו האינטלקטואלים דרכים שונות בכדי לטפל בבעיות שהצטברו ושהקשו על יצירת התרבות לה ייחלו. וכך למשל, הם החלו בכתיבת סיפורים פופולאריים העוסקים בחיי הנביא ובח'לפאא אל-ראשידון שיצאו כנגדם האיסלאם הצופי. הם תיאור את מחמד ואת ארבעת הח'ליפים הראשונים כגיבורים גדולים, כתבו רומאנים היסטוריים וחיברו גם ספרות בדיונית במטרה לייצר תדמית אסלאמית מודרניסטית, למעשה, אלטרנטיבה לצופיות, לאיסלאם האורתודוכסי ולסלפי. תדמית שתתקבל על דעתו וטעמו של הקורא המצרי הממוצע.
  האינטלקטואלים ביקשו להוכיח בכך שהם הפרשנים האמיתיים של מורשת האיסלאם וכי רק להם יש את הסמכות התרבותית לייצג את ה"מסורת" הזו בצורה אמיתית ורק בכוחם "להמציאה מחדש" בכדי לשלבה באורח הולם ופונקציונאלי בתרבות החדשה.
  בנוסף לבעיות הללו, היו מכשולים נוספים אותם ניתן להגדיר כ"פנימיים", מלבד המכשולים ה"חיצוניים" הללו. היו אלה ויכוחים פנימיים בתוך החברה האינטלקטואלית שעסקו באופי של התרבות החדשה אותה יש להנחיל להמונים. כך למשל ניתן להזכיר את המתיחות והמאבקים בין טה חסין ומחמד חסין היכל סביב שאלת מקומה הראוי של ה"פרעוניות" והמורשת הפרעונית בתרבות המצרית המודרנית של שנות ה-20 של המאה ה-20. ובעשור של שנות ה-30 ויכוח בין השניים בנוגע לאוריינטציה התרבותית בין מזרח למערב.
  אולם, האינטלקטואלים יכלו לרשום לעצמם הישגים מרשימים בכל תחומי עיצוב ויצירת התרבות.

ה. האינטלקטואלים: הממד האישי (והאנושי)

  האינטלקטואלים הללו היו ברוכי כשרון, רודפי השכלה וידע ובעלי סקרנות אינטלקטואלית נדירה. הם היו חרוצים מאין כמוהם, חיוניים, תחרותיים ואסרטיביים. הם רצו לחולל תמורה מהפכנית בחייהם ובחיי כל הסובב אותם. הם הקפידו לשמור על מגע קרוב מאוד עם החברה על מגוון שכבותיה ואוכלוסיותיה. הם היו קשובים למצוקות הכלכליות והחברתיות, היו רגישים לאמונות ולמנהגים ומודעים היטב למגבלות השינוי על-פי רצונם וחזונם.
  חלק מן האינטלקטואלים היו אמנם סנובים, שהיו אליטיסטים  וחשו פטרונות על ההמון, אותם הם החשידו בבערות ובפרימיטיביות. אולם למרות זאת, בדרך-כלל האינטלקטואלים היו ליברלים, פתוחים וסובלניים כלפי החברה שלהם, גם כשאלה סירבו לקבל את ה"בשורה האינטלקטואלית" החדשה אותה רצו להנחיל בקרבם.
  האינטלקטואלים האמינו בחינוך ובאילוף החברה לקבל את ה"מהפכה התרבותית" בהדרגה ובדרכי שכנוע. הם התנגדו לשימוש באלימות בכדי לקרב את מיצוי המהפכה, או מימוש הגאולה המובטחת בתרבות החדשה.
  רוב האינטלקטואלים הללו היו כריזמטיים מאוד, ולמרות שרק מיעוטם נולד בקהיר, הרי שכולם התרכזו בה, חיו בה, כתבו בה ויצרו בה.

ו. האינטלקטואלים: דפוסי ההפצה וערוצי ההנחלה התרבותיים

  הפצתה והנחלתה של התרבות החדשה התבצעה באמצעות "האינטלקטואלים הזוטרים", אלו שיצרו מחדש או ששעתקו את המוצרים התרבותיים, במגמה להתאים לקליטה חברתית רחבה.
  אינטלקטואלים זוטרים אלו היו בני המעמד הבינוני העירוני המשכיל, רובם ממשפחות בני המעמד הבינוני הנמוך. הם רכשו השכלה מקצועית , סיגלו לעצמם נורמות וסגנון חיים של האפנדי העירוני והוגדרו במחקר כ"אפנדיה החדשה". הם פעלו כיוצרים מחדש של טקסטים ומוצרים תרבותיים אחרים.
  האינטלקטואלים הזוטרים מנו כמה עשרות אלפי איש (פעילים), והאינטלקטואלים הבכירים מנו כמה עשרות בלבד ומאוחר יותר, קרוב למאה איש.
  דרך ההפצה הייתה באמצעות הוראה בבתי-הספר, בפעילות דתית, בחיבורים שונים שחיברו, בהטפה בבתי-קפה ובמסגדים, באסיפות רחוב, ובשידורי רדיו וטלוויזיה בתקופה המאוחרת יותר, לציבור שאינו יודע קרוא וכתוב.
  תפקידם של האינטלקטואלים הזוטרים היא לקלוט את התרבות והדרכים "מלמטה" ועיצובם מחדש לפי ה"למעלה".
   ישנו טשטוש וניידות של הגבול שבין האינטלקטואלים הזוטרים לבכירים, מבחינת התפקיד המחשבתי ותפקיד מנחיל הדרך ומנחיל התרבות.
  גיבור התרבות נזקק לגיבורי משנה שבלעדיהם הוא נמצא ללא תרבות.

ז. האינטלקטואלים: תרבות כללית, תרבות לאומית

  יש נטייה לצמצם את מפעל יצירת התרבות המצרית-ערבית החדשה כלאומית ולא כאוניברסאלית. חלק מהטקסטים הספרותיים והאומנותיים לא היו לאומיים או פטריוטיים; הם היו טקסטים כלליים המיועדים לקורא הכללי, לאו דווקא המצרי או הערבי.
  האינטלקטואלים אמנם היו חלק מהתנועה הלאומית, אולם, המשימה של יצירת הקהילייה המדומיינת ובמסגרתה הזהות התרבותית הראויה לה, היא הייתה המשימה שהעסיקה את האינטלקטואלים.
  רק חלק קטן מהיצירה האינטלקטואלית עסק במישרין במאבק האנטי-קולוניאלי. "התרבות הלאומית" של מרבית האינטלקטואלים הנידונים הייתה, במובהק, תרבות לאומית ליבראלית ופלורליסטית, בעלת אוריינטציה מודגשת לאירופה, לצרפת ולאנגליה.
  האינטלקטואלים זיהו את השכבות האתניות הרובצות במכרה הגדול של עמק הנילוס, וחילצו מהן את המלט ליצירת הזהות הלאומית החדשה.
  פעילות האינטלקטואלים נעשתה בכמה שלבים:

1. מיפוי המחסנים והמאגרים בהם ניתן לזהות יסודות וחומרים ספציפיים המתאימים לשמש כחומרי בנייה לתרבות חדשה. 2. העושר העצום של חומרי היסוד אפשר בחירה גמישה בין כמה אופציות של בניית מערכת תרבותית. 3. מתוך מודעות לאופציות השונות, הכריעו באופן פרטני וספציפי באילו חומרים, יסודות וסמלים להשתמש בכדי למלא את האופציה המועדפת. 4. האינטלקטואלים מצאו 4 אופציות אותן הן הצליחו לגבש מהיסודות והן: א. האופציה המקובלת היא בניית זהות לאומית מצרית טריטוריאלית המושתתת על חומרים וסמלים השאובים מהנופים הייחודיים של ארץ הנילוס. ב. האופציה השנייה הייתה בניית מצרים פרעונית. ג. האופציה השלישית הייתה ערבית, לשונית-תרבותית. ד. האופציה הרביעית הייתה אסלאמית, תרבותית ודתית.

  הייתה גם אופציה שניסתה למזג בין כמה אופציות וכך למשל הייתה גם אופציה מצרית-פרעונית, ערבית ואסלאמית ביחד.
  האינטלקטואלים נערכו במחנות ובחוגים שונים, שכל אחד מהם פיתח תוכנית ספציפית לכינון הזהות התרבותית וכולם התחרו על ההגמוניה בשדה התרבותי. היו אלה הזרמים האינטלקטואליים המצריים הטריטוריאליים שהשליטו את התוכנית המצרית שלהם בשדה התרבותי. ההתמוטטות של המסגרת העות'מאנית האסלאמית והעדר האופציה הלאומית-ערבית דרבנו מאוד את הזרמים הללו לקידום הפרוייקט לבניין תרבות לאומית-מצרית.

עמודים 61- פרק ראשון: קאסם אמין (1863-1908)

  קאסם אמין, אינטלקטואל, פילוסוף ומשפטן מצרי, נודע בגיבוש ההגות החברתית-מצרית, בייחוד בכל הקשור לשיפור מעמד האישה.
  קאסם אמין נולד ב-1863. אביו, מחמד אמין היה מושל של סנג'ק כורדיסטאן של האימפריה העות'מאנית. אביו זכה לכן באקטאע במצרים. אמו של קאסם אמין הייתה ילידת מצרים עילית.
  קאסם אמין למד בקהיר, התחנך בבית-הספר הח'דיוי במגמה הצרפתית ואחרי שהשלים את ההשכלה התיכונית החל ללמוד משפטים. ב-1881 קיבל רשיון עריכת-דין ונסע ללמוד משפטים בצרפת, שם הוא יצר קשר עם מחמד עבדה ואל-אפע'אני ותירגם מאמרים לעיתונם "יתד נאמן". הוא יצר בצרפת קשרי ידידות עמוקים עם חברה לספסל הלימודים שהשפיעה על גיבוש תפיסתו בנוגע למעמד האישה.
  כשחזר למצרים עסק במשפטנות ובמהלך עבודתו, בין השאר, תבע את ביטול הכפילות במערכת המשפטית המצרית, בה היו מערכות משפט נפרדות למצריים ולזרים. באותה תקופה היה אמין פעיל באגודת הצדקה האסלאמית שהקימה בתי-ספר למעוטי יכולת וסייעה לנזקקים ולעניים.
  ב-1906 שימש אמין כמזכיר של חוג אינטלקטואלי, שנהג להתכנס בביתו של סעד זע'לול ומחוג זה יצאה הקריאה להקמת אוניברסיטה לאומית-מצרית.
  בשנת 1908 הלך אמין לעולמו.
  ספרו הראשון של אמין היה תגובה לספרו של המזרחן הצרפתי דוק ד'ארקור שגינה את החברה המצרית על רקע חברתי, דתי ותרבותי. הוא תיאר את תנאי החיים הפרימיטיביים השוררים במצרים והתמקד במיוחד במעמד הנשים. קאסם אמין בספרו הגן על מנהגי האליטה המצרית וניסה להוכיח את הטענה כי במצרים קיים שוויון זכויות בין גברים לנשים.
  חמש שנים אח"כ, ב-1899, פרסם קאסם אמין את ספרו "תחריר אל-מראה" (=שחרור האישה). טענתו המרכזית הייתה כי אחד מהמקורות לנחיתותה של החברה המצרית הוא מעמדה הנחשל של האישה במצרים, ומכאן שרק קידום מעמדה של האישה הוא שיחזק את מצרים במאבקה כנגד הכיבוש הקולוניאלי ונגד "כוחות ריאקציונרים" פנימיים.
  קאסם אמין הרחיב את הדיון אל מעמד האישה המוסלמית, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם במישור ההלכתי-שרעי וגם בפרקטיקה היומיומית. הוא ניסה, כמו עבדה ואל-אפע'אני להוכיח שאין סתירה בין הוראות האיסלאם לקידמה וטען כי סממני הדיכוי של האישה הרווחים במצרים דבקו בחברה המצרית בעקבות המפגש שלו עם תרבויות פרה-אסלאמיות והשפעתן עליו.
 אמין דן באורח ביקורתי בנושאים כמו הרעלה, הפרדה בין גברים לנשים, היעדר חינוך לבנות, פוליגמיה ומנהגי הגירושין אותן הגדיר כשרירותיים. לשם כך נעזר אמין בהשכלתו ובניסיונו כמשפטן.
  בספרו "תחריר אל-מראה" קאסם אמין מדגיש כי הרפורמות שהוא מציע תואמות את רוח האיסלאם. בכוונתו של אמין לזקק את האיסלאם מההרגלים שדבקו בו וכך להגיע למהות האמיתית שמכבדת את האישה ומעניקה לה זכויות. אמין מדגיש גם כי האיסלאם האמיתי נהג בשוויון כלפי האישה ובנוסף לכך טיעוניו הם בעלי הד לאומי- זכויות האישה נועדו להבטיח את קידמתה של האומה המצרית וחינוך האישה נועד להבטיח את חינוכו של הדור הבא.
  הספר "תחריר אל-מראה" זכה לביקורת חריפה של אנשי הדת, הוגים ועיתונאים שמרנים. החריף שבהם (העיתונאי טלעת חרב) הוציא ספר כנגדו בו טען כנגד ביטול הרעלה וביטול ההפרדה בין נשים לגברים וגרס כי הקוראן והמציאות המצרית, מחייבים הפרדה בין גברים לנשים. בתגובה לספר זה הוציא אמין ספר נוסף בשם "מראה אל-ג'דידה" (="האישה החדשה") בה נתן נימוקים לא רק אסלאמיים אלא שאובים ישירות מהמדע והמחשבה האירופאית לפיהם הוא מגדיר חופש, קידמה וציוויליזציה, ללא המצאת מקבילות הלכתיים-מוסלמים.
  לדעתו של אמין, קידמה משמעה חירות לכל. ובניגוד לגישה המסורתית הרואה בשריעה מודל לחיי היומיום, קידש אמין את הקידמה וראה בה אידיאל חברתי ראשון במעלה.

א. דמותה של האישה המצרית המודרנית: "תחריר אל-מראה"

  התקדמות האנושות, על-פי קאסם אמין, נובעת מפרסום רעיונות מדעיים או הגותיים לאחר הגעתו של הרעיון לשיא התפתחותו הטבעית במוחו של ההוגה/המדען.
  ההיסטוריה רוויה ויכוחים, מלחמות ומחלוקות שהתקיימו למען ניצחון רעיון אחד על משנהו. לעיתים ניצחה האמת ולעיתים ניצח השקר.
  כיום, בזכות הקידמה, הגענו למצב בו אלפי אנשים מתיירים ברחבי העולם. כשמישהו מחבר ספר, הוא מתורגם כבר בעת ההדפסה לכמה שפות ומופיע ב-5-6 שפות בעת ובעונה אחת.
  אנחנו הזנחנו את טיפוח השכל והתעצלנו עד כדי דחיית כל רעיון ראוי לשמו. אנשי-הדת העצלנים, מסתפקים בהטחת כזבים על האמת הגלויה לעין ומנסים לסתור אותה במקום להפעיל את השכל ולנסות להבין אותה.
  לכל אומה יש מנהגים שונים התואמים את המצב האינטלקטואלי שלה. כל התקדמות אינטלקטואלית, גוררת אחריה שינוי בהליכות ובמנהגים. לכן, מנהגים לא יכולים להיות זהים באומה נבערת מדעת ופרימיטיבית ובאומה תרבותית.
  השפעת המנהגים היא ההשפעה הגדולה ביותר והקשה ביותר לשינוי.
  נחיתות האישה מביאה לפרימיטיביות של האומה כולה. תופעות אלו של השפלה ודיכוי האישה היו קיימים בחברות שבטיות וכיום נהוגים במדינות עריצים בהן שולט הכוח.
  המערב טוען שקידום האישה מצוי בדת, אך הדת הנוצרית לא מגדירה את זכויותיה בחוק. בעוד שהאיסלאם משווה בין האישה לגבר ופותר אותה מהדאגה לנטל הפרנסה ולא חייבה אותה לגדל את הילדים. במערב, יש שוויון חובות, אך לא שוויון זכויות.
  סוגייה אחת בלבד מפלה בחוק המוסלמי בין הנשים לגברים- ריבוי הנשים.
  הסיבה להרגלים המגונים הללו ולחוסר השוויון בין הנשים לגברים טמון באומות שאימץ האיסלאם ולשליטים העריצים שהגיעו מבחוץ.
  שליט חזק השולט בעריצות על הנשלטים= השחתת המידות= זלזול הגבר החזק באישה החלשה והשפלתה.
  במקרים של עושק ושלטון עריץ רוחש האדם כבוד רק לכוח ונרתע רק מהפחד, וכך יוצא שלגבר החזק, יש אור ומרחב ולאישה יש אפילה וכלא חשוך.
  מצב האישה במצרים בזמן האחרון השתנה במקצת הזכות התקדמות חשיבת הגברים והתמתנות שלטון העריץ.

חינוך האישה:

  האישה היא בן-אדם, כמו הגבר, למעט ההבדלים המתבקשים מהבדלי המינים ביניהם.

עליונות הגבר נובעת אך ורק כתוצאה מהשנים בהן הוא עסק בעבודה ובחשיבה, שנים בהן נשללה זכות זו מהאישה.

  לדעת קאסם אמין אישה לא יכולה לנהל את ביתה מבלי שתרכוש מידה מסוימת של ידע אינטלקטואלי ותרבותי.

חובותיה החברתיות של האישה:

  השארת האישה בורה משמעה שלילת התועלת מעמלן של מחצית מהאוכלוסייה ונזק אדיר למדינה. בנוסף להפסד מאי עבודת מחצית מהאוכלוסייה, הרי שהיא עוד מהווה נטל וחיה מעמל אחרים.
  לעיתים נשים מוסרות את כספן לקרוב או לאדם זר והוא מנצל את כספן לאינטרסים שלהן ומתעשר בעוד היא נשארת מרוששת.
  אצל האישה הגיע מצב שבו הרגש הוא המבדיל בין הטוב לרע ובין המועיל למזיק ולא השכל והמחשבה האינטלקטואלית.
  הסיבה לנחיתותה של האישה ולהתנהגותה הסוררת והערמומית הוא מניעת החוכמה, הלימוד והמחשבה האינטלקטואלית, שנמנעו ממנה על-ידי הגברים. כך שאין להאשים אותה בבורות.

חובותיה המשפחתיות של האישה:

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית