FANDOM


1 נובמבר 2002

ממין ומיניות וספרות ארוטית באסלם

	היכרות עם כמה תרבויות כדי ללמוד עליהן כי המצב לא דווח כל הזמן וכל המרחב. בחשיבה, בהתייחסות ספרותית כמסמך היסטורי שממנו ניתן ללמוד. כדי ללמוד על אותה חברה בנקודת זמן בעבר נתחיל בנצרות וביהדות ורק בהמשך נעבור לאיסלאם (דתות מונותיאיסטיות).
	ספרות ארוטית כוללת הרבה סוגים, אנו נתרכז סביב ספרות הדרכה מינית, תחום מאוד עשיר. ספרות – מפגש עם המודרנה. נלמד בהמשך השפעות מתרבויות קודמות (קמה סוטרה). מה שנכתב מהמאה ה-10 משהו קורה שם. כתוצאה מהמפגש עם המודרנה, עם המערב, מפגש כוחני עם הקולוניות, הסוחרים הזרים, יש יותר סגירות בצורת הכתיבה, משתנה הכתיבה והתרגומים.

מושגים

	מין – תכונה ביולוגית שמבחינה בין זכרים לנקבות.
	ג'יוס – עד שלב מאוד מאוחר אין מילה להומוסקסואליות, אין מילה לעוסק בפעולה בין שני גברים.
	הגישה העממית – גברים עושים מין חופשי, "כל מה שזז" ונשים   רק מרגש ואהבה. בספרות זה בדיוק ההפך.
	דמות האישה – דמויות חזקות לא חלשות (שטן, מכשפה).
	הרבה טקסטים נכתבו ע"י גברים ועבור גברים.
	יחסי מין – מגע מיני, קשר מיני. מתארים את הקשר והיחסים בין זכרים לנקבות.
	הזדווגות – משגל, מגע בין גבר לאישה (הגדרות מילוניות). מתואר בדרך כלל במטרה להביא ילדים, צאצאים.
	ההגדרות המילוניות של מין ומיניות אינן מכסות את המונחים, לא מכסות את מה שלא נחשב נורמה, הומוסקסואליות למשל.
	הסרט פנים רבות לתרבות מציג גדמים שונים של חתונות. מטרת הסרט להציג שלושה קדקודים החיים בכפיפה אחת: מין-אהבה-נישואים.
	נישואים – מוסד חברתי כלכלי.
	אהבה = רגש, מין = רגש
	לא בכל תרבות כל המרכיבים מתחברים למערכת אחת. זו ההנחה ממנה אנו יוצאים לקורס.

8 נובמבר 2002

הצד התיאורטי במחקר – בספרות והיסטוריה

	בעיסוק בטקסטים ספרותיים יש מספר בעיות: אם מטפלים בסיפור, איך הופכים אותו למסמך היסטורי? אמינותו? מחויבות ההיסטוריון לעובדות? איך מטפלים בטקסט בדיוני כמקור היסטורי? כאילו מדובר בשדות מחקר מנוגדים.
	קיימים חוקרים מרכזיים העוסקים בנושא זה. תיאוריות ותפישות מרכזיות: איך סיפור הופך למקור היסטורי למרות השוני ממסמך ותעודה שהם הכלים של ההיסטוריון באחזור העבר. סיפורים, ספרות אינם נכתבים כדי לתעד, לשמר לעתיד ואמון לא ככלי מחקר להיסטוריון. הכותבים לא בעלי תפקיד של מתעדים, הם אנשים שכותבים את  הידע שלהם. מאפיין מרכזי של ספרות זו – באגדות – הסופרים בודים מדמיונם או כותבים על פי ידע העובר בע"פ, ידע של פולקלור תרבותי אבל בכל זאת ניתן ללמוד מהם על תמונה החיים מהעבר.
	מה הקשר לטקסט הספרותי, לבני שיח – מה תפקידו?

מה הקשרים בין הצורה לבין התוכן של הטקסט הספרותי? מה היחסים בין הטקסט הספרותי לבין הקונטקסט שבתוכו הוא נכתב?


אלה הן שאלות תאורטיות מרכזיות – האם טקסט ספרותי הוא מקור היסטורי? איך הוא משמש כמקור היסטורי? לא ניתן להעלם בבדיקת טקסט ספרותי מהשפה. יש להיות רגיש אליה ולבחון אותה בזהירות. כשלוקחים טקסט ישן יש לזקק אותו מהרבדים של הזמן. הטקסטים נכתבים כל הזמן מחדש, לכן קיימות וורסיות שונות. לדוגמא: אלף לילה ולילה – תפקידו לבדוק. על החוקר מה קורה עם הטקסטים במהלך הזמן ולא לבדוק מה המקור, לבדוק את השעתוק שלו. השפה משתנה יש לבדוק אם ה______ משתנה (או תרגומים). לפעמים קטעים שלמים נעלמים או נוספים. מה היחסים או הקשרים, האם ניתן להטיח ששיח זו מציאות היסטורית? (שיח =כל המרכיבים שנמצאים באווירה או בהלך הרוח, יוצרים ידע, אמת כלשהי. במילים אחרות, דיון המתקיים בחברה מסוימת, חלק מחיי החברה).

מישל פוקו – מגדולי הפילוסופים. כתב את ההיסטוריה של המיניות. הוא מתעסק בהיסטוריה של המיניות דרך בדיקת השיח. עוסק בספרו בחברה המערבית מהמאה ה-17 עד המאה ה-20. הוא מתעסק בעולם הנוצרי, בודק כיצד התחיל לפני 300 לפנה"ס וטוען שמתוך הטקסטים הרומיים והיוונים ומספרות רפואית ופרשנות חלומות ניתן ללמוד על פרקטיקה, מוסר ואתיקה הנפוצים. גם אם הטקסטים לא משקפים את כל החברה הם משקפים עדיין עשיה נפוצה (שיח והבניה).

היידן ווייט – כותב על הקשרים בין צורה ותוכן, עוסק בהבנת השיח דרך ניתוח הקשרים בין צורה לתוכן של טקסט ספרותי. טוען שאין מקריות – הכל מכוון. את הסיפור ניתן לה____ במספר צורה, כל צורה שתיבחר אינה מיקרית וכך היא תיקרא – הצורות אינן נפרדות מהתוכן, מה שחשוב זו האסטרטגיה, כיצד הותאמה הצורה לתוכן (השיטה היא זו שחשובה.

מושגים חד'ית – סיפורים שנכתבים מדבריו של הנביא – מחוץ לקוראן. מקאמה – סוגה ספרותית פונקציונאלית אחרת על פי הזמן אדב – סוגה ספרותית ערבית איסלמית

דומיניק לה קפרה – היסטוריון אינטלקטואל גדול, עוסק בשני תחומים – בתקפות הסיפור כמקור היסטורי – ההבחנה בין טקסט ספרותי ותעודות, מה אמין יותר אינה נכונה, זו היתה הטענה שלו. השחזור של הטקסט והמציאות מתרחש על פי יצירות: פסל, ספר, מטבע. אותה מציאות קיימת גם בטקסט עצמו. על פי דעתו תעודה אינה יותר אמינה מטקסט ספרותי. הקונטקסט נמצא בטקסט – כל אחד והמציאות שלו ולכן לא ניתן לומר מי יותר אמין ומי פחות, ניתן ללמוד מהכל. צריך לשחזר את המחשבה מהעבר – זה הלך הרוח של אותה תקופה.

רוברט דרנטון – אנתרופולוג על פי יומנים חווייתיים של אנשים דרך הפולקלור – כיצד מתארים רגשות והתייחסות לעמדה ומעמד. האנתרופולוג מחלץ מערכות ברבדים של תרבות בחברה, אנשים מחלקים סמלים, כמו שפה, סמלים ילמדו אותנו על מערכת החיים.

קשה להבין את הפן הפסיכולוגי בספרות. איסר וולפגנג – בדיה גם היא באה מתוך מציאות מסוימת של אנשים בתוך ההמצאות – אנו בודים מציאות מתוך מציאות שלנו, יש לנו רצון להרחיב את עולמנו – זה הצורך של האנושות שבא מתוך תקווה או פחד שזה יקרה. כך יתן ללמוד מהם התקוות, החלומות והפחדים שלאנשים שהיו פעם.

התחנה/יוסוף אידריס היה רופא ילדים, שייך לזרם הספרות הערבית מצרית. יש לבחון שני דברים עיקריים כשניגשים לספרות/טקסט: הנושא בו הוא עוסק ומרחב הזמן. הסיפור הנ"ל הוא מהמאה ה-20 והמרחב הג"ג בו הוא מתרחש הוא מצרים (גיזה). שתי מערכות מקבילות מתנהלות באוטובוס: מערכת קודים תרבותיים ברורה בה עוסקים, כללי התנהגות בין גברים לנשים. בסיפור בין גבר לאישה מערכת בתחום התרחשות מסויים – איך מתנהגים בתחום הציבורי. מערכת נוספת, לא מנותקת ההולכת איתה ביחד – מערכת בן דורות, כמה דורות שמדברים. שני הצעירים מתוארים: הצעירים האלה, של הזמן הזה – הוא רזה. התייחסות לצעיר ולצעירה – הצעירה מכונה טליה והגברים זאבים, קשר טורף נטרף (כובש ונכבש). האם ניתן לזהות את הפערים האלה בין כובש ונכבש? מדובר בעצבנות משני הצדדים, שניהם במבוכה הדדית. חובת היוזמה היא על הגבר והנערה – החובה האחרונה לאשר. זכר ונקבה מצפה מהם התנהגות של ריחוק מסוים אבל זה לא מה שקורה בסיטואציה הזו. הם מייצגים הדורות - הדור שאחרי החיזור, דור הביניים שקרוב אליהם – השכן. הזקן, בצורת ההסתכלות שלו, זה אומר שמי שלא בסדר זה מי שגירה אותנו ולכן מי שלא בסדר זו הנערה, היא לא היתה צריכה לעלות לאוטובוס. הילד הקטן – תפקידו גבר – הוא השומר. זה מסתיים כאשר הנערה אוחזת ביד הגבר. כשאנחנו לוקחים את הסיפור למקום אחר, תרבות אחרת ניתן ללמוד ממנו כי כח הפיתוי אצל האישה וזו נקודה חשובה.

שמונה העיניים/סופי עבדאללה גאולת דם כמנהג תרבותי (זו לא נקמת דם בגלל כבוד המשפחה. בדרך כלל זה על בסיס של יחסים אסורים בין גבר לאישה). לנקום את רצח האב ע"י הבן. מי הן שמונה העיניים? המשפחה של האב שנרצח שמגיעה לבקש גאולת דם. שתי מערכות תרבותיות שונות – הבחנה בין מנהגי גפר לעיר. זה במצרים תחתית – הבן הולך להרוג במצרים עילית. מנהגי כפר – רצח של מישהו אחר מהמשפחה של הרוצח (עין תחת עין). עין תחת עדין זה תפקיד של גבר, גבר תפקידו להיות אמיץ יותר, זה מושג, זה חשבון של כבוד, זה על המשפחה – הקורבן יהיה מקרי וזה מפריע לאיסמעיל. עליו לבצע את תפקיד הנקמה, האמא אומרת – אני כאישה יודעת מה זה.

לפני עשרים שנה/נגיב מחפוז נקמה של כאב ועלבון נוראיים. למה קרתה הסיטואציה הזו? בקהילה שכונתית אדם נשא לאישה את מי אהב בילדותו, בריון ביקש ממנו להתגרש ממנה. הגבר הנשוי יתום, תמונה אכזרית של אדם ללא ____ ואתה נעשה להפקר. כל השנים באלכסנדריה הוא עסוק באיסוף ממון כדי לקבץ סביבו כנופיה, סמל לעוצמה כדי שיוכל לנקום את העוול שנגרם לו. הוא התמסר לכאב ולשנאה.

15 נובמבר 2002

תפיסות והבניות של השיח של מין ומיניות בנצרות

- האיסלאם נולד אחרון, לכן הנצרות מופיעה בהמשך לעידן האימפריאלי רומי יווני במאות הראשונות. יש עדות בטקסטים שהתקיימו דיונים על מוסר, פעילות מינית ותענוגות. מתקיים שיח סביב המוסר והסגפנות. הרופאים באותה תקופה דואגים להשפעה של פרקטיקה מינית וממליצים על פרישות והעדפת הבתולים (אפילו פרישות גמורה) על פני התענוג. הם מגנים פעילות מינית מחוץ לחיי הנישואים ומטיפים לנאמנות בתוך הנישואים. יש נימה הפוסלת אהבה לנערים, זה המשך למה שהיה קודם, המשך לאותה חשיבה של העידן האימפריאלי. יש לקחת שחשבון שדיון על סגפנות ראשיתו אינה בעידן האימפריאלי אלא בתרבות ההלניסטית.אנו מנסים לחפש הלך רוח שניתן למצוא בטקסטים, עוד לפני עידן הנצרות. בראשית העידן שבו החלה הספירה הנוצרית אבל הנצרות עוד לא היתה מבוססת אנו בודקים תרבויות קודמות, יוונים ורומים. הדיון על הפרישות, הנאמנות וכו' לא שייך רק לתקופה הזו ולמאה השנים הקודמות. גם בתק' ההלניסטית, 400 שנה קודם אנו פוגשים בזה אך המציאות היתה שונה. התקופה הראשונה שבה אנו מנסים לבדוק מה נעשה במציאות (ראשית הנצרות, ראשית הספירה) – הנימה באה ממקום אחר. יש קשר בין פרקטיקה מינית לבריאות הגוף והנפש. דרך החיים של ראשית הספירה והתפיסה היתה דאגה וחקירה בין המתאם בין פרקטיקה מינית לבריאות הגוף. מנסים לבדוק את הקשר בין חיי מין מגוונים למחלות ולתופעות מזיקות. התפיסה של הטיפול בעצמי הפיזי והרוחני, נטילת אחריות על האני היא שהובילה לכך. ההטפה או ההמלצה לעשות כך או אחרת איננה נובעת מהתפיסה איננה מתוך פסילה, גישה נגטיבית למין ופרקטיקה מינית, לא זה המניע – לא הסיבה שמין זה רע. ההטפה היא מתוך דאגה לבריאות. אין מדע מדויק המוכיח את ההקשרים בין מחלות לפרקטיקה מינית אך כדי להישמר מנסים לצמצם את המין לתוך המשפחה, למנוע אהבת נערים. זה לא בא מתוך אמירה שזה רע, לא בסדר אלא מתוך רצון להישמר. מה שנעשה באותה תקופה זה תיחום של פרקטיקה מינית, כלכלה של תענוגות כדי לשמור על בריאות פיזית ורוחנית מתוך הנחה ולא מתוך בדיקה וחקירה מדויקות שישנו איזשהו קשר בין עשיות מיניות שונות לבין כל מיני מחלות והשפעות מזיקות. יש חיפוש אחר קיום אסתטי, אומנות של חיים שהמתינות איזנה את ההפרזה והמשמעת העצמית שמרה את התענוגות בשליטה. ארגון וסדר של הנאות בדרך שאינה מתעלמת בצורך בהם ואינה נכנעת לכח הממכר של היצר (היתה תפיסה והכרה בקיום היצר).

- מה היה לפני ראשית הספירה? מה עשו היוונים והרומים? יש לקחת בחשבון שהדיון עוסק בעיקר בגברים. היוונים עשו מין עם נשים וגברים כאחד. לפי תפיסתם הם לא היו דו-מיניים. בעיניהם לא היו אלה נטיות מנוגדות שיש לבחור רק באחת מהן. החשיבה היתה שהגבר אוהב מה שיפה וכשהיו נערים יפים (הביטוי לנערים – נערים חסרי זקן) זה היה לגיטימי. שני דברים היו חשובים ליוונים – שלמות האיברים וטהרה (מי שעסק במין כמקצוע נחשב נחות). דבר נוסף שהיה חשוב ונחשב לכבוד – שולט/נחדר, פעיל/סביל, חודר/נחדר, כנוע/שולט. שאלת היוזמה, המעמד נקבעה על פי הפרמטרים האלה, לא משנה אם מדובר ביחסים בין שני גברים, שתי נשים או מין מעורב. היתה המשכיות באימפריה הרומית.

- מי שכתב הרבה באותה תקופה והיתה השפעה רבה לדבריו היה פול (Poal). הוא העדיף התנזרות ופרישות, היה מטיף, דיבר על חיי משפחה כאמצעי לקיום פטריאכלי. קרוב לאלף שנים הוא השפיע ולקח לכנסיה אלף שנים לשנות את זה. בהמשך קמו קבוצות מיליטנטיות שצעדו יחד, חיו והטיפו לרווקות והתנזרות מזוגיות, נהגו שיטות סגפניות שונות, כמו גם הימנעות משינה. השינוי בחשיבה התחיל בימי הביניים (900-1300). החלה להתגבש תפיסה לגבי מין ומיניות ברמה התיאולוגית והרפואית, מתגבשת כתיבה, הגות על מין ומיניות בהיבטים הרפואיים והתיאולוגים. זו גם התקופה שהכנסיה מצליחה לימור לגיטימציה למוסד הנישואים. תחום מוסד הנישואים בו צריכים להתקיים כל קשרי המין. כמובן שהקולות המטיפים לנזירות, רווקות לא פסקו אבל מערכת הנישואים היא המקודשת וכל קשרי המין צריכים להתקיים בה, כשהיעד הוא אחד וברור – רביה (לא הנאה). בתקופה זו מתנהל דיון מעניין, רפואי, המתחבט בחלק שיש לכל אחד מבני הזוג ביצירת העובר. האם הנאת שני בני הזוג היא תנאי? האם זה צריך להיות ביחד? האם לאשה יש זרע? הדיון מגוון, נשמעות טענות שונות. דבר נוסף שאנו מוצאים באותה תקופה בטקסטים היא שנאת נשים (יש לזכור שהכותבים הם רק גברים). האצבע המאשימה של הכנסיה בנושא נין מופנית לנשים: הן תאוותניות, מסוכנות לגברים, יש להיזהר מהן גם כשהן נראות בעלות כוונות טובות, גם הן מסוכנות. מכל החטאים הגרוע ביותר הוא זימה והוא של הנשים. כשבודקים בכתבים הסוקרים פרוטוקולים של בתי משפט חלקן של הנשים בפשעי זימה הוא מחצית והן אינן מחצית מהאוכלוסייה (בפשעים אחרים חלקן יחסי לחלקן באוכלוסייה). אין לשכוח כי לחטא זימה צריך שניים. האישה היא המפתה והאשמה. על כך מבסס המחקר את טענתו שמדובר בשנאת נשים. הן אשמות בפיתוי הגברים או בכך שהן התפתו. יש מגוון ציורים המתארים את האישה כשטן ועוד. הציורים מגיעים לפלח אוכלוסייה הרבה יותר גדול, זהו מסר להמונים, המסר הכתוב מגיע לאוכלוסייה מוגבלת.

- אופן המשגל, בתוך אותה מסגרת נישואים – יש רק דרך אחת, אופן אחד נכון ותנוחה אחת – חדירה וגינלית בתנוחה המסיונרית. אפשר בעמידה, על הצד, בישיבה אבל חייב שאברי המין יהיו אחד מול השני. יש לזה משמעות בחברה שבה יש חשיבות לשולט ולנשלט. יש לזכור שמדובר ברביה בלבד, לא הנאה. חדירה וגינלית שאיננה פנים אל מול פנים נתפסה כחטא, כמעשה כדרך הכלבים. מותר רק בתנאי שקיים מום, פגם פיזי המונע פנים אל פנים.

- לקראת סוף ימי הביניים צומחים מוסדות וכלים שמארגנים קובעים את עצירת הפעילות המינית בתוך מערכת הנישואין ובודאי מחוצה לה. - בארצות הקתוליות מדובר באינקויזיציה, בארצות הפרוטסטנטיות מדובר באליטות השליטות.

- בסוף המאה ה-15 מתחזק המוסד המונארכי ויש שיתוף פעולה בין נסיכים מלכים והכנסיה, כדי להגדיל את דריסת הרגל בתוך תחום המשפחה. יש מגמה של חיזוק מוסד הנישואין, שיפוט והרשעה של נואפים, הכנסיה מקדשת את מוסד הנישואין בשבועות.

- במאה ה-17 הגיע לשיאו תפקיד הוידוי – תהליך המתבקש ע"י הפסטורליה הנוצרית לפחות אחת לשנה. - במאה ה-18 התחזקות תפיסת המדינה והמונרכיה מביאה ענין רב בפרט, אנשים ככח עבודה ואז לשליטים יש ענין רב בנתונים כמו תמותה, חולי, ילודה, סוגי מחלות, תזונה, מגורים, כל ההרגלים הללו, כל הגורמים לכל הדברים הללו, הם ענינה של המדינה כדי לעשות שימוש מרבי בכח האדם ויש לה עניין לווסת להשגיח ולפקח על הפרט, האנרגיה של הפרט, להשגת תפוקה מכסימלית. התוצר הלאומי מתקשר להתנהגות המינית של הפרט, השליט רוצה לשלוט בהם ולפקח עליהם. יש ענין במיניות הילדים, הנושא נכנס לבחינה ופיקוח ע"י מוסדות המדינה. אחד המקומות שקל לבחון את הפיקוח על מיניות הילדים הן הפנימיות: איך מחולקות הכיתות, אולמות השינה, מרחבי ההפסקה, מקלחות. הנושא עולה לדיון, נוצרות תכניות לימודים, יש הנחיות להורים ומחנכים.

- במהלך המאה ה-18 וה-19 יעילות ועוצמת הוידוי יורדת. תחומי הרפואה, הפסיכיאטריה, הפדגוגיה, החוק האזרחי (קרימינולוגיה) מחליפים את מקום הוידוי, מטפלים בהכרח של הפרט להרגיש אשם, להתוודות. העיסוק במה שאסור הוא המרכזי, לא נשאר הרבה מותר, התחומים הופכים לקשוחים.

- אפשר לציין 4 מהלכים ברורים בתק' הזו שבהם עסקו כדי להבחין בין המותר לאסור. נעשו מחקרים ונכתבו כתבים: 1. היסטריזציה של האישה – אותה אישה שטן מפתה שד הפכו אותה ליצור היסטרי, חסר שכל. הפסיכיאטריה הפכה את המיניות של האישה להיסטריה. תפקידן נתחם בשל הפגם הזה לרביה ואמהות. במקביל, אותו תפקיד היה לא רק מיני אלא גם תפקיד חברתי. אין לאישה כישורים ויכולות לתפקד בתחום הציבורי. 2. חיברות/סוציאליזציה של חיי המין – הם הפכו להיות ציבוריים, הפכו להיות למוודה שנקבע לצורך כך: רופא, כומר, מוודה, שוטר. 3. סקסואליזציה (מיניות) של הילדים – העיסוק והתמקדות במיניות הילד והמאבק באוננות. 4. יצירת תחום ענק ופורה של פתולוגיה של סטיות – עולם שלם של פרוורסיות, פגמים כתוצאה מנטיה מינית, מהנאות ותענוגות שהוגדרו כמחלות.

ניתוח טקסט - מאמר של פוקו (פילוסוף) – מי המעצבים של השיח, בונים את השקפת העולם היום יומית, בודק את המאות ה-17, 18 ו-19. מי אחראי על המשימה של ההובלה, ההבניה של מין ומיניות באירופה. - מבחינתו ישנם 3 כוחות שפועלים במהלך 3 המאות: מערכת המשפט הכנסייתית הקנונית, האידיליה והפסטורליה הנוצרית, החוק האזרחי – הן אחריות על המותר והאסור. מדגירות, שופטות ומרשיעות. מטרתן לסלק כל מין ומיניות שמעבר לרביה, תוך מטרה להשיג התנהגות כלכלית פוליטית. הנחיה למונוגמיה הטרוסקסואלית בתוך מערכת הנישואין – כל השאר אסור (פריצות, קשרי מין לפני הנישואין, מחוץ לנישואין וכו'). מה שמחוץ לחוק הוא בניגוד לטבע, לא טבעי. מושגים כמו ניוון, שיגעון הופכים להיות שימושיים. אחד הכלים כדי להחריד מפני העשיה האסורה הזו זה האיום במוות, חורבן המין האנושי. זה מעורר מערך הלשנה מפותח – גם אני יכול להיות מוכחד בגלל אותו נואף. החשש ממוות יש לו עוצמה חזקה. לדברי פוקו - כאשר עסקו בסטיות לא רק קטלגו מחלות אלא גם הרמפרודיטים (אדם בעל אברי מין של שני המינים, הגדרה פיסיולוגית של איזון הורמונלי) הפכו להיות האדם שמדביקים על כל מי שעוסק במיניות מכוונת. לא נבחנה המחלה, השם ניתן לאנשים כדבר לא נורמלי. היתה זו הדבקת תווית על אנשים. אין טיפול למחלה. יצרו התניה שמי שעושה מין אחר זה מגעיל, גועל. הנהנתן הוא השקרן והמסתגף הוא האמיתי.

- זיגמונד פרויד – נפטר ב-1939. הספר שלו: 3 המאסות של התאוריה המינית עוסק בהגדרות ותאורים בסיסיים של כמה דברים: פרוורסיה, מטרה מינית ועוד. מה שחשוב לראות אותה טרמינולוגיה של המאה ה-18 וה-19 נשארו גם אצל פרויד. אותן הגדרות לנורמלי וללא נורמלי. בקטע על האינוורסיה מבחינים בקטגוריות של מי משמש אובייקט מיני עבור מי, מהי התפתחות מינית תקינה – זוהי אותה טרמינולוגיה מאז המאה ה-17. זה אומר שלא היה פשוט לצאת מהמונחים הללו. ניתן למצוא גם דברים לגבי תפיסה של נשים. בקטע על אהבת נערים הוא מציג את האישה – מהי אישה? מראה, ביישנות, הזדקקות להדרכה, חוסר ישע – אלו מאפייני האישה בעיני פרויד, במאה ה-20. לחילופין אנו רואים אצלו יציאות קטנות מאותו מבנה (עמ' 27). רואים תחילתה של תפיסה המכירה ביצר כיצר, בלי לשפוט אותו וראשית ההכרה בכך שיש ואריאציות רבות.

- 22 נובמבר 2002 נעסוק ביהדות – מהטקסט התנכ"י ועד הציונות, הדתית והחילונית, עד המאה ה-20.

נכתבו הרבה מאוד טקסטים והרבה מאוד פרשנות למה שנכתב, הנחיות, הסברים למשפטים ברורים ולא ברורים. לעיתים ניתן למצוא זרמים שונים ואף מנוגדים באותו מקום ובאותו זמן. הקהילות היהודיות הושפעו מהסביבה בה הן חיו ומהגישות של המנהיגות היהודית שהנחתה והושפעה מפילוסופיה, רפואה ומיסטיקה וכמובן ההשכלה המקומית אשר לידה חיה.

הטקסטים בנושא מין ומיניות מאוד מגוונים ומשקפים שתי מערכות התייחסות: אינטראקציה =יחסי גומלין בין הקהילות היהודיות לקהילות בקרבתן הן חיו, חלקם במודע וחלקם בלי משים. ההתייחסות השניה היתה בדלנות, הפרדה, הדגשת השונה ביני לבין התרבות בה אני חי. המגמות הללו התרחשו לחילופין. איננו מנסים לחלץ מהטקסטים אמת אבסולוטית אחת אלא לזהות את המגוון. לעיתים יש הבדל גדול בין גישת האליטה לגישה העממית.

מאז ימי התלמוד היהדות מתמודדת עם מנהג הפרישות וכל הזמן מתנהל דיאלוג פנימי בין מצוות הסגפנות והפרישות לבין חובת ההולדה. זדה הושפע גם מן התרבויות היוונית, הנוצרית וגם המוסלמית. המגמה היא שמהטקסט התנכ"י הולכים לקו קיצוני ביותר ולאו דווקא לפתיחות וקידמה. הנטיה לסגפנות ופרישות מתחזקת במאות ה-18, 19 ותחילת ה-20. המיניות נחשבה לחלק בלתי נפרד מהתיאולוגיה, מחיי הדת, מלחיות כמאמין. מין זה מה שמתרחש בין אנשים אבל מיניות וארוטיקה זה האופן שבו תרבות מתייחסת, לעשיה, למסגרת שבה מין מתרחש ולמשמעות. ספרות ארוטית אינה מנותקת מעולם החוויה, מאוסף הנסיון של האנשים שכותבים אותה או של האנשים שעבורם היא כותבת. גבולות הדמיון שלנו הם הרחבת המציאות. גם כאשר נכתבת כתיבה מאוד פוריטנית היא לעיתים עושה את ההפך. הכתיבה בפרטי פרטים מה אסור לעשות מעוררת את הרצון לעשות.

יהדות אשכנז בימי הביניים היתה הרבה עשיה מינית ברמה המתירנית שהדאיגה מאוד את ההנהגה הדתית, האליטה. הקהילה נתפסת כממלאה מצוות אך הטקס הרב העוסק בכפרה על חטאים מצביעה על כך שהיתה בעיה. המאבקים שהרבנות ניהלה על הפיקוח על הנישואים ומסגרת הנישואים מראה שהיתה בעיה. ספרות השו"ת – עוסקת הרבה מאוד בניאוף.

אין די ראיות להגיד שהיתה מתירנות מינית אך זה לא נכון לטעון שכל היהודים היו חסודים וכל ספרות ההנחיה על המותר ואיך לכפר על האסור מעידה על כך. חטא הניאוף וחרדת הניאוף באים לידי ביטוי בדיבורים על גירושים מהירים. היתה תקופה שפרקטיקת הגירושין נעשתה מאוד נפוצה והדבר אף הרחיב את תופעת הניאוף. בעקבות הגירושים הנפוצים הוחלט: 1. לא מגרשים אישה בניגוד לרצונה 2. העלו את הסכום בכתובה 3. לא ניתן לבצע גירושים ללא הסכמת ראשי הקהילה. אלו היו מחסומים בכדי למנוע גירושים רבים, להקשות על פירוק משפחות. במקביל לאיסורים אלה החלו להלל את ההנאה המינית במסגרת הנישואים, הפניה היתה כמובן לגברים. חלק מזה היו הדיבורים על כך שלנשים יש אורגזמה ועל חשיבותה להולדת צאצאים, בעיקר בנים.

בספר של יהודה חסיד, ספר חסידים, הוא הולך עוד קדימה ומספר על תנוחות מיוחדות להגברת הנאתה של האישה בימים שלאחר הנידה. על הגבר להתאמץ ולגרום לה להנאה. על הגבר לעשות את המקסימום ולהנות ממין במסגרת חיי הנישואים, מותר גם לאונן ובתנאי שלא לחפש מחוץ לחיי הנישואים (על אוננות היו עונשים קשים, ישיבה במי קרח או 40 ימי צום). התאווה המינית נחשבה לחולי, קלקול, סרטן ארוטי. אותה ספרות שכתבה על מין במסגרת חיי הנישואים הגדילה לעשות והפרידה בין סיפוק התשוקה המינית לתהליך הרביה. יש ספרות הנחיה לשעשועים, למשחק המקדים (הכל כמובן במסגרת הנישואים). רש"י קידש את המעשה המיני וחיבר אותו לשבת – עונג שבת. זה חיבור המין לקיום הדתי של הקהילה. התרבות העממית הרחיקה לכת הרבה יותר – יש עדויות על משגל נסוג, הווה אומר מין לשם הנאה בלבד. יש אגדות על שערוריות מיניות, למשל הדמות של לילית, אשתו הראשונה של אדם אשר דרשה שוויון בבחירת התנוחות המיניות ולכן היא פרשה מהקשר והפכה להיות שטן. היא החלה להרוג כיוון שאכזבו אותה במישור המיני. חווה לעומתה היתה מולידה. קיימות אגדות על העורב המזריע במקורו, מין אוראלי. גם אם  הסיפור בקונוטציה שלילית הוא מעורר את העם.

קהילות יהודיות בדרום צרפת וספרד חיות בתרבות אחרת לגמרי ביחס לקהילות אשכנז כיוון שהן באינטראקציה מאוד גבוהה עם התרבות המוסלמית. יש עדות לכתיבה ארוטית גם בקרב המנהיגות היהודית, בסגנון מוסלמי. הפער בין אליטה לעם בקהילות הללו היה הרבה יותר גדול. האליטה עסקה בכל עיסוקי החיים ביחד עם אליטות שכנות. אבן עזרא כותב כתיבה הומו-ארוטית, הומוסקסואלית, שירה וספרות לנערים חסרי זקן. יש פניה של יהודים לזונות נוצריות ומוסלמיות וגם ליהודיות. יש כתיבה המבקרת את הפניה לזונות (הרמב"ן) ומתוך דרכי חיים כאלו צומחים טקסטים המציעים כל מיני כפרות, בסגנון הנוצרי. צומחת התייחסות מסויגת לגבי הגוף, הוא מביא לחטאים נוראים, אין לעסוק בהנאות הגוף אלא לחיות בסיגוף בכדי לשלוט על הגוף. כשצמחה הקבלה נעשה תהליך של חיבור הנאות הבשר לנפש, המשגל הגופני מקבל העלאה בדרגה והופך להיות משגל רוחני, איחוד רוחני עם האלוהות. למשגל 3 מטרות: הולדה שיש לנתקה מן התאווה המינית, האמונה שזה משפר את הבריאות וסיפוק התאווה המינית.

הרמב"ם (נולד בספרד אבל עשה את רוב חייו בתוניס, בחצר הדאי), במאה ה-12, היה ממוליכי התפיסה של פסילת אהבת החומר. הוא טען שתפקידה של ההלכה הוא לעמעם את התשוקה ועל כן לטעמו בוצעה המילה. הוא טוען שבעורלה ישנו החומר המעורר את התאווה המינית ומשהה את הפורקן ולכן יש להורידה. בנוסף, הכאב שבמילה יעורר טראומה שכזו שיגרום להתנזרות. הוא דיבר על חשיבות מצוות פרו ורבו לקהילה. חשיבות ריבוי הפרט משרתת את הקהילה הפוליטית. השפעתו היתה רבה, גם לאחר מותו, לטוב ולרע. קמו לו מאמינים ומתנגדים.תומכי הרמב"ם ראו בהפרדה בין הפעילות לצורך רביה והפעילות לצורך סיפוק כיתרון הבחירה שיש לאדם על בעלי החיים. מתנגדיו העלו מחדש את חשיבותה של האישה, מיניותה. האישה נתפסה כחומר שאין לו צורה וצריך צורה שהוא מקבל מהגבר, הגבר נתן לחומר את הצורה, האיזון, השליטה, האיפוק. הם העלו את חשיבותה של האישה מתוך התפיסה שאם היא אמנם נולדה כצלע של הגבר היא איבר מאיבריו ועליו לספק את צרכיה כפי שהוא מספק את הצרכים של כל האיברים.

תפיסת המיניות בקבלה לאישה היה מקום בקבלה, לא ניתן לגבר להגיע לדבקות באלוהות בלי שהאשה, שנתפסה כמלכות, מבלי שהאישה תעזור לו בזה. יש לה תפקיד. הקבלה העבירה את המעשה מן הבשר אל האיחוד האלוהי. לעיתים היא היתה אלה ולעיתים שטן, לעיתים מלכות ולעיתים עץ המוות, אין החלטה ערכית לגבי האישה אבל יש לה תפקיד. מה שחשוב בתפיסה הקבליסטית של מין ומיניות הוא הנסיון להרים את יחסי המין לספירות אחרות. בפועל הספירות העליונות הללו ירדו אל המצע הארצי. יש ארוטיקה, יש דיבור על מין אבל כיוון שהכניסו לזה את האלוהות נוצרה חרדה גדולה. לאונן זה לא רק להשחית זרע אלא זה לפגוע באלוהות. מהתפיסה הזו של הקבלה, העדפת הרוח על החומר במקביל לציווי טקסט הרביה מהטקסט התנכ"י אנו מגיעים לפרישות בתוך מערכת הנישואים. צומחת החסידות ועולה הנטיה של לימוד התורה ולשם בורחים הילדים מתוך מערכת הנישואים שלהם (ילדים נישאו בגיל 13). הנסיון לקיים יחסי מין ובמקביל לשמור על האלוהות יצרה פירוק משפחות, פגע במוסד הנישואים. הישיבות הופכות להיות תנועה של פרישות לצורך לימוד תורה. תנועת ההשכלה יצרה את השינוי. לאור הנסיונות לפשר בין דרך הרוח לבשר היא טוענת שיש להחזיר את המין והמיניות לעולם הזה, יש לחזור לזכות הבחירה החופשית והאהבה האינטימית, זה מה שישמר את מערכת הנישואים וישאיר את המין בעל כוונה נכונה.

הבשר שברוח – דניאל בויארין (דן בקטעים המופיעים בתלמוד) - קטע 1 – מציג את תפיסתו של הרמב"ם את האישה – לדבריו חומר שמחפש צורה כמו האישה משול לזונה. אהבת החומר פסולה, יש לעמעם את חוש המישוש. אם האישה בתוך הנסיון להמעיט מהחומר והיא החומר אז... בויארין טוען שביחס לתרבות חז"ל הרמב"ם נטע בושה והדחקה. - קטע 2 – האוכל הוא תנאי בסיסי לקיום הגוף והולדה להמשכיות המין האנושי. מצד שני יש בהלכה חוקי כשרות ויש אוכל שאסור לאכול כי זו עבירה. ברמה הבסיסית התורה אינה מתערבת איך לעשות מין אם זה נעשה במסגרת הכשרה (נישואים) כמו שאם שומרים על מסגרת הכשרות באוכל התורה אינה מתערבת כיצד לבשל. מצד שני מאוכל יש הנאה ויש סביבו טקסים חברתיים וכך גם עם המין – כל עוד הכל נעשה במסגרת ההכשר. - קטע 3 – יחסים ותנוחות – מדובר בקטע על זכויות האישה. הכל מותר אבל רק בהסכמת האישה. אין הגבלה על האיך – מותר עם אישה עקרה, הרה, כל עוד היא מסכימה ויש לבקש את הסכמתה בכל פעם מחדש. אסור לאיים עליה – זה נחשב לאונס. יש דוגמא מעולם האוכל – ערכתי לו שולחן והפכו. גם כאן עולה לילית – היא האיום, לא נהגה על פי התנוחות שהציב הגבר, נשים מקבלות את הצעת הרבי – האם מילאו את מצוות המין על פי המותר? התשובה: מותר הכל כל עוד זה בהסכמה. מקום הדיבור – אלמנט בקשר הרגשי בין בני הזוג (שיחה). מותר גם שלא כדרך הטבע, אם זה בהסכמה. - קטע 4 – עוסק בתשוקות נסתרות – לאה היתה מוכנה לשלם לרחל תמורת לילה עם יעקב. אישה שמגלה בצורה ישירה את רצונה, גם כלפי בן הזוג החוקי שלה – איך מתייחסים לזה? גילוי הלב של האישה אינו אהוד, עדיפה הרמיזה, עדיפים סימנים מעודנים וחשאיים וזה מחייב את הגבר להיות קשוב ורגיש לסממנים והרמזים ששולחת אליו בת זוגו על רצונה במעשה מיני. הוא גם חייב לספק את צרכיה, אם הוא יוצא למסע ארוך. יותר מזה, יש כאן תפיסה שבעצם יש מישהי שמאותתת ותלויה ביכולת בן הזוג לקלוט את רמיזותיה. סיפוקה ורצונו תלויים בבן-זוגה. אומר בויארין – נכון. זה נכתב ע"י גברים, עבור גברים ויש כאן פטרונות על האישה. יש כאן גישה אפולוגטית (מתנצלת) – אומר בויארין – זה נכון שזה כך אבל זה יותר טוב מהתעלמות והתנזרות. - קטע 5 – עוסק בשני זכרים – אחד ללא חתימת זקן והשני בעל זקן. זה נראה כמו דבר והיפוכו כי מצד אחד יש גבר יפה תואר אך הוא נחשב יפה כמו אישה והוא מציע את אחותו שהיא יותר יפה. זה מאפיין של התרבות ההלניסטית שבה לא היה חשוב מין בן הזוג אלא היופי. מושגי היופי פה הם מושגי יופי של נשים. בקטע הגבר שיפה כמו אישה הופך להיות הפטרון (בדרך כלל המבוגר בעל הזקן הוא הפטרון). הוא הפטרון כי הוא מכניס דעת בראשו של בעל הזקן שהופך להיות כנוע כמו אישה. מה שברור בקטע זה המושגים של יופי והתגובה של החשק ליופי הזה.

29 נובמבר 2002 מין ומיניות באסלם – מאפיינים של דת ותרבות

עד עכשיו הבטנו בשני מבטים – מה משמעות מין ומיניות בחיי האדם ומצד שני בדקנו בשתי דתות מונוטאיסטיות, יהדות ונצרות.

מה הם מרכיבי השיח – דרך חיים – השקפת עולם עד היום באסלם. רמה של דת – פרקטיקות של מין ומיניות החשיבות מופיעה כבר בקוראן – זכות למין – הכרה מלאה בצרכים הביולוגיים ובזכות להנאה, תפישת תענוג גופנית – תענוגות הבשר מקודשות בקוראן. מסורת הנביא – התורה שבע"פ – הנביא מחזק את העשיה המינית. זו חובה, מצווה שהאל יצר את היצור האנושי.

הנישואין מאוד מומלצים כתענוג אבל גם כחובה. אסור לסרס אף אחד, חד משמעית. כל פגיעה שפועל מינית בגופו של אדם אסור בהחלט.אנשי הנביא שיוצאים למסעות ארוכים פונים לנביא בבקשה שיסרסו אותם כדי שלא יצטרכו לסבול מההתאפקות – סורבו. זה אסור. סריסים באימפריה העותמנית – סורסו טרם אוסלמו (היו עבדים מעמים אחרים). הם סורסו כדי למנוע מהם את אפשרות ההולדה ולא כדי שלא יהיו פעילים מינית. זה נעשה לצורך שמירה על הצד הנשי ולא לצורך פגימת ההנאה.

לנשים נאמר מפורשות שאסור להן לסרב לבעליהן או להשתהות. אישה שנדחתה ע"י בעלה 3 פעמים רצופות – תוקף הנישואין מוטל בספק. היה צורך לחדש את הברית. בחוקים יש הרבה פעמים ניסוח של איסור שברור שהציבור לא יעמוד בו אבל חובה לנסח את האיסור. נשאלת השאלה למה נחקק החוק כפי שנחקק. ההגשמה של מיניות והנאה בכל מערכת יחסים זו חובה וזה חיבור של העולם הארצי עם העולם האלוהי וצריך לבצע את הדברים בשמחה וכל זה אפשרי כיוון שהאהבה המוסלמית היא אהבה ללא חטא ואשמה שבה, עפ"י התפיסה אחריות ותענוגות מחוברות יחד. עפ"י הקוראן מן איננו נעשה בהכרח לרביה, גם בנישואין, אלא זכות העשיה למען ההנאה היא מותרת. כתוצאה מתפיסה כזו של תענוגות ופרקטיקות מיניות חופשיות המעשה המיני מקבל בקוראן כינויים של תכשיט, קישוט ועולה השאלה של פרקטיקת המשגל הנסוג, מניעת הריון (לא בקוראן). המוסר המיני, התפיסה המינית של כל חברה ותרבות הם חלק מהשקפת העולם שלה, מהרעיונות החברתיים שלה. בהקשר הזה העיסוק בהתרת מניעת הריון קיים באסלם.

מבחינת האי סלם המוסר המיני בנוי על 5 מרכיבים בסיסיים: 1. נישואים נתפסו פוליגמיות 2. משגל לגיטימי לא הוגבל לנשואין והורחב למוסד הפילגשות 3. נישואים אינה ברית נצחית, לא נתפסו כיחסים תמידיים וגירושים יכולים להתרחש בקלות די רבה 4. משגל מתוך מערכת נישואין לא נדרש להצדקה של הפריה והתבסס גם על הזכות למימוש וסיפוק מיני. 5. תוצאה של כל שאר הסעיפים: מניעת הריון הורשתה ופרקטיקת ההפלה נסבלה לחלוטין. וכל זאת משום שאם יחסי מין אינם מוגבלים לנישואין והם מורחבים לפילגשות יכולים להיות ילדים מהפילגש שהיא לפעמים השפחה וזה אסור (עבדות באסלם היתה ברמה הכי גבוהה שאפשר. כל האליטה העותמנית התבססה על עבדות – הדוושירמה). כדי שלא יווצרו מצבים של ילדים ממערכות יחסים שאינם במסגרת הנישואין הותרו ההפלות. 

לנצרות וליהדות קווים משותפים – האיסלם ידע שהיהדות אוסרת מניעת הריון ועבור הנוצרים זו היתה עוד חרדה מפלצתית מהאיסלם אבל יש לציין שספר הרפואה האיסלמי, שעסק גם בזה, הספר של איבן-סינא שחובר במאה ה-8 שנקרא הקנון, היה ספר הרפואה הבסיסי במערב עד המאה ה-17. גם הרפואה היהודית צמחה במרכזים איסלמים (מצרים לדוגמא) עד המאה ה-17. העולם הנוצרי ניזון מהרפואה האיסלמית. ההזנה מהאיסלם זרמה גם לנוצרים וגם ליהודים. כיוון שלא היה קיים איסור לעסוק במניעת הרעיון המחקר המדעי היה פתוח – לא היו לא מגבלות ולכן גם הדתות האחרות ניזונו ממנו. יש כאן אינטראקציה בין ההשקפה האיסלמית למניעת הריון לבין הידע המדעי, ביולוגי, פה היא קיבלה הכשר שממנו התפתח הידע.

מי עסק בהיתרים למניעת ההריון? אנשי ההלכה, עולמא שבאים מכל רבדי האוכלוסייה, בעיקר אוכלוסייה עירונית. ההשפעה שלהם הרבה יותר גדולה מההשפעה של אנשי ממשל והם עוסקים עפ"י 4 מרכיבים שמנחים לפסיקה: 1. קוראן 2. חדית' (התושב"ע, המסורת) 3. קיאס (היקש) 4. אג'מע (הקונצנזוס, המנהג שיכול להיות שונה ממקום למקום).

הטיעון המרכזי של חכמי ההלכה לטיעון הזה היה שאם כן היה משגל נסוג מוצלח או לא – אם אלוהים רוצה שיהיה הריון יהיה ואם לא אז לא. הפאן האחר של הטיעון שדתי שממילא גם משגל בדין לא תמיד מביא הריון. השליטה של האדם במעשים עלי אדמות היא של האל. כאן החיבור בין לחיות את הדברים לבין האמונה בעוצמת האל.

ישנו תנאי בסיסי מבחינתם שהיה מקובל על כל האסכולות: משגל נסוג, מניעת הריון עם אישה חופשיה (לא שיפחה) צריך שיהיה בהסכמתה משני טעמים: 1. זכותה ללדת 2. יש לזה זכות מלאה לסיפוק מיני. במקביל לדיון במין לגיטימי או במניעת הריון ישנה גם התרה של אוננות מהפחד מניאוף. ניאוף הוא אחד הנושאים הכי כבדים שניתן לדון בהם. ניאוף = זינה – אחד מחטאי האיסלם הקשים שהדין עליו הוא מוות. האוננות מונעת ניאוף. פילגש – לא ניאוף – היא חיה תחת בעליה, זוהי מסגרת מוכרזת. ניאוף = לא במסגרת נישואין או פילגשות. התפיסה של השחתת זרע אינה קיימת באיסלם, לעיתים אושרה אוננות אפילו ברמאדאן מהטעם שצבירת זרע, גם אצל נשים שלהן יש שפיכה והיא שפיכת זרע תזיק לגוף. לאונן מישהו בעשיה זוגית נתפס כפרקטיקה מינית מותרת. עובר עשוי מהזרע של הגבר ומהזרע של האישה, תפיסה זו מראה שהיתה מחשבה שגם לנשים זרע ולכן גם להן מותר לאונן כדי לא לצבור זרע, דבר המזיק לגוף. לכן גם משגל נסוג אינו רצח כי צריך זרע של שני בני המין. מכאן הדיון על מניעת הריון – עפ"י תפיסה זו בא אישור ההפלה. זה לא רצח. מתי הוא הופל ליצור אנושי? עפ"י האיסלם לאחר 120 יום שאז ניתנת הנפש – עד אז לא מדובר ברצח. מניעת הריון – הפלות – שילוב של רפואה ביולוגית ורפואה עממית המתבססת על צמחים, מרקחות ומתכונים. מניעת הריון ע"י פיסות בד הבולמות את כניסת הזרע או חומרים שמרחו על האיבר הזיכרי, חומרים טבעיים קוטלי זרע.

כדי להבין איך מתחברת דת לתרבות, חיי חברה רמה היומיומית יש לבדוק 4 מרכיבים המלווים את המאמין המוסלמי ביום יום, ברמה הבסיסית: 1. מוסד החמאם 2. מוסד המילה 3. מוסד הזנות 4. פולקלור של גסויות. 4 מרכיבים אלו הם חלק מחיי היומיום.

החמאם הוא מקום שלא הומצא ע"י האיסלם. הוא העתק של בית המרחץ הרומי שבו יש הכרזה מלאה שזה למקום להנאת הגוף, בכל וריאציה אפשרית: לנקות אותו, לטפח אותו, רחיצה באדים, בריכות, מים רותחים. החלק הדתי לצורך הענין שמתחבר את בית המרחץ הוא ההיטהרות. יש במקום הזה את הכוונה להיטהר לאחר המעשה המיני והוא גם ראשית ההליכה אל האקט – טיפוח, התקשטות, נקיון. האורגזמה הרוחנית והאורגזמה הגשמית – היטהרות לקראת שניהם. בחמאם הפרדה נוקשה בין גברים לנשים. עבור נשים החמאם היה למקום למפגש חברתי שלא התרחש בשום מקום נוסף אחר אלא בבתי קברות. ליציאה לחמאם היתה לגיטימציה קהילתית. חכמי ההלכה היו מודעים להיבט שהעירום מעורר את היצר. ילדים היו הולכים עם האם עד לבגרות. הנערים אהבו את המפגש עם הנשים העירומות. כשהם התבגרו ועברו לחמאם של הגברים הם הפכו להיות אובייקט. היו בחמאם עוררות ומינית ופורקן מיני.

אין חובת מילה בקוראן. יש להבחין בין מילה לבין סירוס. סירוס הוא הורדת אשך או שניים. מילה מומלצת – סירוס אסור בתכלית האיסור למוסלמים. המילה אינה מצווה אך זה טקס מאוד נפוץ ואחד המפוארים. זה נעשה מגיל 8 ומעלה. זה טקס חברתי – טקס מעבר/חניכה, כניסה לעולם המבוגרים. זוהי מסורת של מוסלמים ולא מסורת איסלמית.

הזנות – עפ"י חוק זהו הניאוף הגרוע ביותר, הדוחה ביותר. גזר הדין הוא מוות, לשני הצדדים. כיוון שהעונש הוא כה חמור והחטא כה קשה והאדם מטבעו הוא ייצרי, השריע קובעת חוקים להרשאה: כדי להאשים אישה או גבר בניאוף יש להביא 4 עדים שראו בבירור חדירה. הקאדי צריך להעיד על העדים שהם נקיים מכל רבב. במקביל נאמר שמי שיימצא מאשים סתם או ללא ראיה בניאוף ייגזר הוא למוות. בפועל זה לא הגיע כמעט לבית משפט ותהליך השיפוט, ההרשעה וביצוע גזר הדין עבר לקהילה. למרות האיסורים החמורים הזנות נפוצה מאוד. הוקמו בתי זונות, ניסו להעביר את הזנות מהרחובות. הטילו מיסוי עליהם והשתמשו במסים גם לצרכי הוואקף. אם כן למה קיימת הזנות? הנחה ראשונה אומרת שלצורך בריחה ממסגרת הנישואין שלא תמיד היתה מספקת. הנחה שניה: לא כולם היו נשואים. ההיבט השלישי: היותו של מוסד הזנות מוסד חניכה עבור נערים צעירים, ברמה המוצהרת או ברמה הלא מוצהרת עבור צעירים.

מתוך חומר הקריאה – sexuality in Islam – בוהדיבה – מוג'ון – זוהי כתיבה גסה השונה מהכתיבה המהוגנת. סגנון כתיבה שעוסקת בתנוחות, נשים, איכרים, מי האובייקט הנחשק ומי הדחוי. כתיבה מאוד ישירה,קלילה. איך התפתחה כתיבת המוג'ון כחלק מהכתיבה הארוטית? נכתבה ע"י אנשים מכובדים – שופטים, עולמא, סופרים, פילוסופים – אליטה מתחומי הממשל, דת אומנות. היו מקריאים אותה לפני פורומים של אסיפות, בהפסקות שבין ישיבות בבית המשפט. נתפס כאפשרות להעביר את אומנות התענוג לתלמידים. יש עדויות לערבים עם שירה, ריקוד, נגינה, אורגיות, אוירה מתאימה, בישום. זוהי תרבות המוג'ון שצמחה מספרות המוג'ון. היה שימוש במרקחות, צמחי מרפא לטיפול באין אונות, בקנאה, בעודף חשק, להגברת ההנאה.

6 דצמבר 2002 הטרוסקסואליות – נשים וגברים

במהלך 200 שנה של מסעות צלב, 1097-1291 בשליטה נוצרית (פלסטין וסוריה) מנהגים ודרכי חשיבה מהמזרח החלו לחלחל לאירופה דרך צרפת וסיציליה. גם מוצרים ומותרות היו מיובאים ע"י העשרים באותם ערוצי מעבר. ספינות חצו את הים התיכון, העבירו נשק ומזון למזרח וחזרו לנמלי הבית לאירופה עמוסות במשי, שטיחים, פורצלן, תבלינים, פירות ובשמים. כך גרמו למידע לעבור. המחקר הראה שאנשי המדע האירופים ידעו מדעים ממחקרים לטינים שהתבססו על מקורות ערביים (הקוראן היה קטליזטור). ארמונות באנגליה וצרפת שהיו פשוטים התכסו בשטיחים ווילונות צבעוניים מהמזרח. נשים התחילו לתפור בגדים, כמו ממשי. נושא הרחצה באירופה הגיע מהמזרח, כולל סירוק השיער. כמובן שנושא הבשמים הגיע מהמזרח למערב. אומנות הבישול התפתחה, הגיעו לאירופה פירות חדשים רבים, תרבות בישול חדשה אקזוטית התחילה להתפתח. סוחרים הביאו מהמזרח תוצרים וזרעי של עצים, פרט לסחורות ולמידע מהמזרח הביאו הווי של אומנות והאקט המדיני, מדע, התייחסות שונה של גברים לנשים במזרח. היה רצון להביא חידושים והמצאות של אומנות ארוטית, החל מנקיון אישי, רחצה ועד דחיית ההנאה, דחיית האורגזמה, משחק מקדים ההנאה מטכניקות משתפות שבהן שני אנשים, יציאה מהאגואיזם, ספרות הדרכה מינית שלא היתה מוכרת באירופה. ספר ראשון התגלה באלג'יר ע"י חייל צרפתי במאה ה-19 "הגן המבושם" נכתב ע"י שיח נפזאווי Nafzawi. סיפור בפני עצמו, השיח כתב אותו במאה ה-16 עבור השליט (הדאי של תוניס). מדריכים נכתבו עוד והם עשירים באגדות, אנקדוטות. זה ידע שמיועד לכולם, לא רק לאליטה. יש להנות ויש לזה מגוון אפשרויות, יש הנחיות הכוללות תזונה, שמנים, משחות, אבקות כדי להנות ולשפר יכולות, אפילו מניעת הריון או פתרון לבעיות אימפוטנציה – זה נושא פתוח.

ידועה ספרות מינית עוד מהמאה ה-13. זה מגיע למערב יותר מאוחר ורק אז עובר תרגום, ספרות הדרכה מגיעה לאירופה רק במאה ה-19 . של נפזאווי "הגן המבושם" סיפור מעניין - מגיע לאירופה, כתוב בכתב יד ועובר מספר גלגולים. הראשון שמתרגם אותו – סר ריצ'רד בארטון שתרגם גם את "אלף לילה ולילה", הרפתקן בריטי שטייל במדינות ערב ועבר התנסות אנתרופולוגית במדבר. עשה עיבוד ב-1876 אבל אישתו של ברטון גם היא כותבת ספרות ולאחר מותו מצאה את כתב היד וחלק מזה היא השמידה. מבוסס על 21 פרקים של "הגן המבושם", זו הגרסה הנפוצה. יש טוענים שקיימים פרקים נוספים. נפזאווי שתרגם את המדריך הראשון מפיץ, מדפיס את הספר הראשון במערב. חוקרים שמכירים את הספרות הזו טוענים שזו הקלאסיקה של ספרות מסוג זה. 1897 ספר אחרון שנכתב ע"י סליק חסן חאן נתפש כאחרון מסוגו.

הספר הקלאסי של נפזאווי נכתב במאה ה-16 (המקור שלו). "הגן המבושם" מוסיף מרכיבים של רפואה עממית לטיפול שהיה פחות פופולרי בספרות הדרכה קודמת. הספר כתוב בנימה מאוד רצינית. מביא סימוכין והפניות לקוראן כדי לתת סמכות למה שנכתב. יש הרגשה שהכותב ראה בכתיבתו שליחות – העברת ידע לגברים. הוא כמובן כותב לגברים איך לגרום הנאה לנשים. הרעיון בכתיבת הספר – המפגש בין גברים לנשים הוא לתענוג ולא עוסק בהומוסקסואליות. חלק מההנאה זה לשגע את בת הזוג שלכם. תפיסה מאוד – ממני החוצה – זו בפירוש אומנות, מיומנות. שיח נפזאווי הוא קודם כל קאדי, איש דת, איך הגיע לכתיבת הספר? אחד הסיפורים המקובלים על פי השיח נפזאווי – אי בדרום תוניס, הוא נקרא לשליט והתבקש לכתוב את הספר (ספרים הוזמנו, היה מקובל באותה תקופה). סיפור נוסף שהוא אסיר אשר הציע את הכתיבה וכך קיבל חנינה. בכל מקרה זה ספר שנעשה בהזמנה. בהקדמה לספרו כותב שהוא כתב ספר שהוא משהו קטן יותר וזה הגיע לווזיר הגדול ולכן נקרא להגיע לחדרו ואמר שזה לא מספיק ודרש ממנו לכתוב פרקים נוספים כמו – עקרות נשים, אימפוטנציה של גברים, חומרים שעוזרים ליכולת המינית כולל התזונה. מה כתוב בספר? גברים ראויים לשבח, נשים הראויות לשבח, אחר כך מי בזוי, מה מזיק, כינויים ושמות לאיברי המין, תחבולות של נשים, הגורמים להנאה (חומרים), תאור הרחם של נשים עקרות, הפלות וגורמים לאימפוטנציה, איך מגדילים איברי מין, חומרים שיסירו ריח רע, איך להתנהג בהריון, מין העובר, המשגל – המבנה הקלאסי של ספרים העוסקים בהדרכה מינית תענוג של אישה לא מסופק עד לחדירה מלאה – מעשה הדדי, שני אנשים אקטיבים לצורך הענין, נתפש כמאבק, בו פועל הגבר כבוכנה והאישה עוקבת אחריו עד לפורקן. נפזאווי לא מפסיק לתאר את הגבר בתפקיד של מנשק. הנשים – האהבה מתחילה בעיניים וזה מביא לחשק, עובר דרך הפה ומפה לבלוטות אחרות. האישה זה הקישוט הכי יפה עלי אדמות וטוען שגברים נתונים לחולשה לאהבת האישה. הוראות למשגל – רצוי לא לאכול או לשתות לפני, עלול להגרם נזק לך ולאישה. מרכיב חשוב מאוד בספרות האיסלמית, המשחק המקדים. כדי שתהיה אורגזמה סימולטנית חשוב – לנשק, למצוץ, לכרסם, לא להשאיר חלק אחד מאברי גופה של האישה שלא נגעו בו, גירו אותו. אין להזניח אף איבר בגופה. כששומעים את האישה משתוקקת – תיאנח איתה. יש לעבור לשלב הבא רק בזמן המתאים, יש הזהרה מלהכשל. חשוב גם מה עושים אחרי. הפרק השני עוסק בתנוחות – 11 תנוחות רגילות המבוססות על תפיסה של התאמה מינית בין האיברים של הגבר והאישה. לעומת הנצרות והיהדות המגוון פה הוא רחב ופתוח. יש המלצות לאנשים במידות שונות ולבעלי מומים.

סיפור של דורראם – פרקטיקה של אינקוגניטו – השליט היורד אל העם מחופש, מטייל בקרב העם לקלוט את הלך הרוח, פרקטיקה של חברה וממשל. מתוארות מספר פרקטיקות. עוברים בין חדרים – בחדר אחד יש יחסים בין שתי נשים. מגיעים לאולם המרכזי – אוכלים, שותים, זירת התרחשות רבת משתתפים, עוברים מיד ליד, גברים ונשים. מתוארת סרסורה מאוד מבוגרת, זקנה. איך מתחברת הדמות של סרסורה עם אישה זקנה? היא לא מהווה סכנה, לא תכנס להריון, לא יכולה לבייש את עצמה או משפחתה. לעומת זאת היא נתפסת כיצור מיני שיש להזהר ממנו, כתוב בכל מקום שיש להזהר מנשים זקנות, יש בהן רעל (מגיל 80 ומעלה).הבית הוא של העבד הכושי דורראם, בית שקנתה לו אשת הווזיר הגדול. יש פה תמונה של הפוך על הפוך. יש כאן כמה מעמדות חברתיים, לכאורה המעמד הנמוך הוא השולט. יש בנות של, נשים של, פילגשים, שפחות – אלה האובייקטים הנשיים המיניים שנוכחים בחדר. רובד פעיל נוסף בתמונה הזו – העבדים הכושים. יוחסו להם כל מיני מאפיינים מיניים (במערב ובמזרח). הם נתפסו כאחרים, בעלי ממדים ובעלי יכולת. דורראם נואם נאום עד כמה גברים מחפשים דרכים להנות נשים. יש פה אישה אחת שבגללה נכנס הסיפור לפרק הזה – האישה שנשואה לבן של הווזיר של האבא של המלך שהגיע לשם לא מרצונה. בעלה יצא למלחמה ולא חזר, מצוין שהיא קיבלה הרבה הצעות גם לפני שהגיע לחדר הזה, גם כאן היא מקבלת הרבה הצעות אך מסרבת. היא מדקלמת שני דקלומים – אחד על הגבר שלה, שיכול לענג אותה ואיך. השני מדבר על נשים, מזהיר את הגברים מפני נשים. היא ראויה לשבח על כושר התאפקותה ועל הדקלום שלה על הנשים. היא שומרת על הבתולות.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית