FANDOM


http://www.meast.on.to

מנגול בייאט/ מיסטיות וחילוקי דעות

החילון של חילוקי הדעות במחשבה השיעית (עמודים 133-134):

  הוגי הדעות החלו לפעול באיראן במחצית השנייה של המאה ה-19, בתקופה שבה המשטר הקאג'ארי העריץ שולט, מדכא את ההמונים ומתעמר בהם ובתקופה שבה קיימת קבוצה גדולה מאוד באוכלוסייה של אנאלפביתים.
  קבוצת ההוגים החינוכיים הללו הייתה נבדלת מהעולמא בכך שהם היו מחויבים לאמונה שבעיות סוציאליות ופוליטיות כנושאים המרכזיים בחייהם.
  בהסבירם שאמיתות דתיות ושאנשי הדת לא היו מעונינים במסתורין של החיים, אלא בפתרונות פרגמטיים לבעיות ספציפיות הם מרדו כנגד התפיסה המיסטית הגדולה של העולם והוקיעו את המטאפיזיקה ואת התיאולוגיה כיותר מדי חסרות-ערך במופשטות שלהן.
  הם היו מאוד משוכנעים שהסיבות העיקריות לדעיכה הסוציאלית, חוסר הצדק והדיכוי שהם ראו באיראן, מוביל לבורות אנושית ולחזרה לערכים ישנים, אותם הם ראו כחסרי-ערך, וסברו שרק באמצעות ידע מדעי, החברה שלהם יכולה לשחרר את עצמה.
  בהיותם עדים לכישלון הטוטאלי של הסיקים והבאבים לשנות בדרך אופנתית את התפיסות האורתודוכסיות-הדתיות, עדיין הם החליטו להילחם לשינוי, הם הסתכלו בכל מקום שיש בו השראה וחיפשו אחר מודל לחיקוי. כך, הם גילו ונמשכו בצורה שלא יכלו לעמוד בפניה לאנטי-תיאולוגיות ולאנטי-מטאפיזיקה האירופאית של המאה ה-18.
  איך שלא יהיה, ביצירת האווירה הסוציו-דתית של אותה התקופה ובהתחשב בעובדה שמלבד מלקום חאן, כל שאר הוגי הדעות הגיעו כבר לבתי-הספר השיעים המסורתיים, אין זה מפתיע שהם חיפשו בחוסר נוחות ובאופן בלתי משכנע להתאים רעיונות מערביים לאיסלאם, באותה דרך בה הוגי דעות קודמים דימו להשקפות לא-אורתודוכסיות בתוך שיטת מחשבתם.
  איך שלא יהיה, בשום דרך זה לא צריך להילקח לרפורמה האסלאמית. לא נעשה ניסיון רציני על-ידי אף אחד מהם, לתרגם מחדש את הדוקטרינה, כשם שניסו לעשות הוגי הדעות וגם לא נעשה ניסיון רציני להראות שבקוראן נמצאים גם הדעות המערביים. הם כולם דגלו בתוכניות הרפורמה שיבטיחו הפרדה טוטאלית של הדת ושל מעשי העולם הזה.
  אני חוקר כאן 5 הוגי דעות איראניים שאני מחשיב כמייצגים את המגמה החדשה: סייד ג'מאל אל-דין אסאדאבאקי, הידוע כאל-אפע'אני, מירזא פתח-עלי אח'ונדזאדה, מירזא מלקום חאן, עבד אל-רחים טאלבזאדה ומירזא אקא חאן כרמאני (1853-1896). בעקבות רישומי ביוגרפיות של כל אחד מהם אנתח את הרעיונות שלהם ביחידות נפרדות. אני מציע להציג כעת, למרות שינויים בסיסיים טכניים כולם החזיקו באמונה הנפוצה בכוח שמשנה צורה של רעיונות נאורים; אמונה בשינוי כמשהו שאין לפחד ממנו אלא כמשהו שיש לקבל; ותפיסה עצמית כמנהיגי דת חדשה, בהחזיקם את מסר התקופה: שהסיבה היא מדעים (במובנים הלא-דתיים שלהם), חופש וקידמה. לכן, הם פעלו לא לפי חוקי הרוב בהתרחשויות הפוליטיות החשובות של זמנם, הם פרסו את סדרת מהלכיהם בעתיד לעמיתיהם האזרחים, ולכן הם נחשבו לאחראים, לפחות במקצת, להשלכות של מהלכיהם אלו.

מירזא אקא חאן כרמאני: (עמודים 140-142):

  עבד אל-חוסיין, הידוע כמירזא אקא חאן כרמאני, נולד במאשיז, עיר קטנה מערבית לעיר כירמאן בשנת 1853, או ב-1854. שני הוריו היו צאצאים למשפחות ותיקות באזור שהיו יכולות להציג את הגנאולוגיה שלהם אחורה עד התקופה הצפווית.
  מצד אביו, היה כרמאני בנו של עבד אל-רחים מאשיזי, בעל-קרקעות עשיר שהשתייך לקבוצה הצופית "אהל י-חאק"; נכדו של חברו הקרוב של אקא חאן מאחאלאטי, המנהיג האיסמעאילי שהיה המושל של כירמאן; והנין של מנהיג בולט של הקהילה הזורואסטרית שהמיר את דתו לאיסלאם.
  מצד אמו, הוא היה נכד של רופא דגול של כירמאן; הנין של משפטן מפורסם ומנהיג מסדר צופי; וצאצא ישיר של רופא אריסטוקרטי מהודו המוע'ולית שהוצעה לו מישרה רשמית בבית-המשפט הצפווי, שהתחתן עם אחת מהנסיכות.
  מירזא אקא חאן התחנך בחינוך מסורתי, הכולל את לימודי השפות הערבית והפרסית וספרותיה, תיאולוגיה ופילוסופיה. מוריו היו אקא צאדיק, תלמיד של מולא סאבזאווארי, ויותר חשוב, ח'אג'י סעיד זאוואד כרבאלי, הבאבי המפורסם שהכיר לו את כתבי סאדרה, האסאי והבאב ועודד אותו להפוך לבאבי.
  כרמאני למד צרפתית בסיסית ואנגלית עם מנחה זורואסטרי, ממנו הוא גם רכש ידע בסיסי בשפות הפרסיות הקדומות, אווסטה ופהלווי.
  מדווח, כי בילדותו המוקדמת הוא גילה תשוקה עזה ללימודים והתמיד בהצגת חינוכו העצמי על-ידי קריאה רעבתנית. סוג של סקרנות אינטלקטואלית חסרת מנוחה אפיינה את מצבור השאלות האינסופיות שלו לרעיונות חדשים. הוא היה גם איש הרודף אחרי האידיאלים ואחרי סיבה להתווכח ולריב בשבילם. הוא תלה את תקוותיו בבאביזם, שהציעה לו אז ביטוי איראני אדיר, בן-זמנו של הכמיהה לשינוי. זאת, למרות זאת, לא מנע אותו מלחפש אידיאולוגיות חדשות ואמונות חדשות במקום אחר. המרת דתו, לכן, נותרה שטחית.
  בשנת 1883, בעקבות ויכוח לוהט עם מושל כירמאן, שהביא לסיומה של הקריירה הקצרה שלו בממשלה הרשמית, הוא עזב את הפרובינציה, במטרה לא לשוב עוד לעולם.
  כרמאני בילה שנתיים באיספהן, בה הוא הצטרף למעגל ספרותי שהתכנס לעיתים תכופות ושנהג לדון בתיאולוגיות שנויות במחלוקת וברעיונות פילוסופיים, ולאחר מכן, הוא בילה מספר חודשים בטהרן. משך כל אותה תקופה, מושל כירמאן ניסה ללא הצלחה יתירה, להשיג את הסגרתו של כרמאני לפרובינציה בה נולד. מירזא אקא חאן חיפש לבסוף מקלט באיסטנבול, אותה חצה בשנת 1886.
  מלבד טיול קצר שלקח אותו לקפריסין (היכן שהוא פגש בסוב י-עזאל ובבתו, עמה התחתן), סוריה ועיראק, במהלך 10 שנות חייו האחרונות הוא נשאר בבירה העות'מאנית. היו אלו עשר שנים חרוצות ופרודוקטיביות במהלכן כרמאני שיפר את ידיעותיו בצרפתית ובאנגלית ולכן מיד החל להתוודע לחשיבה המערבית, ובדברים אשר כתב, רוב עבודותיו היו מנוסחות בעיקרן על רעיונותיו המהפכניים. הוא שילב סוציאליות יחד עם קבוצה של גולים איראניים- סוחרים, מורים, סופרים ומשוררים. הוא היה שותף לעיתון הפרסי לשפות "אקטאר" אליו הוא תרם מאמרים בקביעות במגוון נושאים ספרותיים ופוליטיים, עד שהעיתון נסגר סופית בפקודת הרשויות העות'מאניות ב-1895.
  מלבד כתיבתו, מעורבותו הפוליטית של כרמאני באיסטנבול הייתה כפולה. מצד אחד הוא סייע למלקום חאן להפיץ את העיתון "קאנון" בקרב קוראים איראניים ומן הצד השני, הוא שיתף פעולה עם אפע'אני במיקום התנועה הפאן-אסלאמית ובכתיבה ובהפצת תעמולה פוליטית כנגד השאה.
  קשריו עם מלקום חאן היו מבוססים אך ורק על התכתובת שלהם, שהחלה ב-1890 (באותה השנה בה החל להפיץ את העיתון "קאנון"), והסתיימה בשנת 1895, כאשר כרמאני נעצר. הם לא נפגשו מעולם פנים אל פנים.
  כרמאני, אף על-פי כן, הכיר את אפע'אני בעת שהותו בכלא מאז 1892, כאשר הוא, האקטיביסט הידוע לשמצה בזמנו, הגיע מלונדון לאיסטנבול בהזמנת הסולטאן. פעילויות פאן-אסלאמיות אלה, השייכות הבאבית המפורסמת שלו, כתיבתו כנגד השלטון וההתנגשויות החופשיות שלו עם השגריר האיראני לעליית פורטה עוררו את העוינות של השלטונות האיראניים. כאשר אחד מ-200 מכתבים שנכתבו על-ידי תגובות פרטיות הגיב בהתלהבות לארגונים הפאן-אסלאמיים והחל לקרוא למרידה, עוכבו הקונסוליות האיראניות בבגדאד והקונספירציות של אפע'אני נחשפו, הסדר נתפס כמעצרם של כל האנשים המעורבים בקנוניה. לכן, הפורטה סירב בהתחלה לעשות זאת ולכן אפע'אני בעצמו נותר לבדו, כרמאני ושניים מחבריו נעצרו ב-1895 ונשלחו לטרבזון לשם המתנה לגירוש. כאשר מירזא רזא כרמאני ירה והרג את נאסר א-דין שאה, אמונתו קובעה בהחלטיות. מאז ההתנקשות, טען באבי אהוד, שהיה חבר של אפע'אני שמעתה הפך להיות עם האסירים, השלטונות האיראניים מצאו זאת נוח להאשים את כולם ברצח. ביולי 1896, כרמאני הוצא להורג בטבריז.

החשיבה הדתית (עמודים 142-143):

  לקבוצת האינטלקטואלים הזו הייתה היכולת, כמו שכבר נאמר, לדחות כלא-רלוונטיים את הנושאים הפילוסופיים, מיסטיים ותיאולוגיים שהיו אז דומיננטיים במחשבה האיראנית. הם האמינו בבירור חופשי, ודת הייתה מנוגדת לכך. הניסיון הבאבי והשייח'י, שלא להזכיר את הדילמה רבת השנים של הוגי הדעות הדתיים כשלעצמם, היה ברור להם וגלוי חוסר התועלת של כל ניסיון. כתוצאה מכך הם ניסו, כל אחד בדרכו, לעלות על נושאים תיאולוגיים בכדי להתרכז בעוד בעיות סוציאליות דחופות.

כרמאני (עמודים 157-161):

  מירזא אקא חאן כתב בשפע אך ללא מסגרת. כתיבתו רבת הממדים, קובץ לא מאורגן של עבודתו, כוללת מאמרי עיתונות, פואמות, מסות היסטוריות ופילוסופיות, עלונים פוליטיים וחיבורים תיאולוגיים, הם שביל לכל מי שרוצה לחקור את הסדר הלוגי של רעיונותיו. הוא טען כי הוא מוסלמי, באבי וכופר פילוסופי, הכל בעת ובעונה אחת. כתוצאה מכך, עבודותיו היוו תערובת של מספר חומרים חסרי תקנה של רעיונות סוציולוגיים ופילוסופיים רבים שונים לגמרי זה מזה.

http://www.meast.on.to

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית