FANDOM


נשים במהפכה באיראן- 1905-1911 / מנגול בייאט פיליפ תורגם ע"י יעל


Mangol Bayat-Phillip, “Women and Revolution in Iran, 1905–1911,” in Nikki R. Keddie and Lois Beck (eds.), Women in the Muslim World (Cambridge: Harvard University Press, 1978), pp. 295 –308

בתום המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, החלו להיווסד באיראן קבוצות של "מועדונים" אשר שמשו כמקום להחלפת דעות ומהן החלו למעשה האינטלקטואלים להפיץ את הקריאה למרד בשלטון הקג'ארי המושחת. רבות נכתב אודות המהפכה החוקתית של 1905-1911, ועל התפקיד שהיה בה לעולמא, הסוחרים והאינטלקטואלים של זמנם, אבל מעט יחסית נכתב על תפקיד הנשים. למעט מספר התייחסויות פה ושם, מרבית המקורות כמעט שאינם מזכירים נשים. לכן, ניתן להניח שהמהפכה היתה ענינם של גברים, ביטאה רק את שאיפותיהם הלאומיות של גברים לחירות והבעה עצמית. לחלוטין לא כך היה. באמצעות דיווחים נדירים, שניתן למצוא בספרי זכרונות פוליטיים, עדויות של עדי ראיה וקטעי עיתונות- אפשר לצייר תמונה כללית, אם כי מדויקת, של פעילות הנשים בזמן זה. תמונה זו מראה שבאומה העתיקה, שעדיין החזיקה במסורות בנות מאות שנים וערכים חברתיים, המהפכה הפתאומית של הכרה באינדיבידואליזם פוליטי כלל לא היתה רק חלקם של גברים. מצב הרוח החדש של התמרדות זכה למענה גם בקרב מספר קטן שהלך וגדל מבין הנשים האיראניות.

כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19, הבאביזם, הדת החדשה "הכופרת", קראה לשינויים משמעותיים וביניהם שחרור לנשים. אחד מהתומכים הראשונים והבולטים מכולם של תנועה זו היתה אישה, שמוכרת בכינוייה QURRAT UL AYN (1815-1851), קרת אל עיין, בתו של המולא של קאזבין, ואשתו של מוג'תיהאד מוביל באותו זמן. היא היתה אשה יוצאת דופן ואינטליגנטית, בעלת ידע במדעי הדת, לימודים שבדרך כלל היו מוגבלים לגברים , שהדהימה את סביבתה כשהשתתפה בדיונים משכילים עם הנכבדים והעולמא. עם זאת, המרתה לבאביזם היתה מהירה ובוטה. גובינו כותב ש"לא הסתפקה בתפקיד פסיבי, אלא היא חשפה את דתה בגלוי, ולא זו בלבד שיצאה נגד ריבוי הנשים אלא גם נגד הרעלה והופיעה בציבור גלוית פנים, גורמת לשערוריה בין מקורביה ומוסלמים אדוקים. לעומת זאת, הרבה אנשים אשר העריצו את מסירותה, הריעו להטפותיה ועזרו להרחיב את מעגל ההולכים אחריה" . אל עיין ניתקה את קשריה עם האסלאם וקרוביה, עזבה את בעלה והקדישה את חייה לפעילות מיסיונרית, לא רק המרת דת אלא גם לקיחת תפקיד מוביל בשדה הקרב כשהבאבים מרדו. היא מתה מות קדושים על הרעיון, אבל זיכרה ובעיקר השירים שכתבה עודדו את רוח המרד הבאבי. ללא ספק, רבים מהמומרים לבאביזם נמשכו לאספקטים ה"מודרנים" של הדת הנרדפת. הקריאה לרפורמה במעמדן החברתי של הנשים לא היה שמור לדת זו בלבד. בשנות ה=80-90, שני באבים נודעים מירזה אקה חאן קירמני ושייך אחמד רוהי, הקדישו את כתיבתם בין יתר הדברים, גם לנושא הנשים. שני ממשיכי דרכם המודרנים, מירזה מלקום חאן ומירזה פתחאלי אחונדזדה, שגם הם כתבו רבות על נושא זה, לא היו באבים. למרות הרקע הדתי השונה (קירמני ורוהי היו אזלי באבי, מלקום היה נוצרים שהומר לאסלאם ולאחר מכן חזר לנצרות ואחונדזדה היה אתאיסט), כל הארבעה תמכו בזכות הנשים לחינוך והצהירו שהם נגד ריבוי נשים. דאגתם העיקרית היתה הצורך להתרבות, ליצור דור חדש של פטריוטים איראנים והם חשו שרק באמצעות אוירת משפחה ראויה ו"בריאה", שבה האם משכילה ובעלת תפקיד של מחנכת ראשונה לילד, אפשר להשיג מטרה זו. יש לציין שבנושא הרעלה, לא עסקו. כמו כן לא דיברו על שוויון. למרות זאת, התפיסה החדשה על פיה האשה היא חברה אחראית של החברה יכולה להחשב כצעד קדימה.

הרבה לפני שתנועת שחרור האשה החלה, נשים מוסלמיות יכלו והגנו על האינטרסים שלהן. למעשה, בהיסטוריה האיראנית, שלא לדבר על העולם האסלאמי לאורך ההיסטוריה, ניתן היה למצוא נשים בולטות רבות . מאבקן לכוח והשפעה, לעומת זאת, נערך בדרך כלל בין דלתים סגורות של ההרמון ובדרכים המקובלות של "המין החלש". במאה ה-19 הסיפור של ANIS UD DAULA, אשתו השלישית של NASIR UD DIN SHAH (נפטר 1896), כפי שסופר ע"י לורד קורזון, מהווה דוגמה טובה. "היא היתה במקור "אשה זמנית", בתו של טוחן ממחוז שמיראן, שהרימה את רעלתה לשאה כשרכב באזור, והקסימה אותו כל כך שלמחרת היום נלקחה להרמון המלכותי. היא לא ילדה ילדים, אבל השפעתה על השאה גרמה להעלתה לרמת אשה רשמית ומועדפת, ובכך הבטיחה את מעמדם של כל קרוביה". ב-1872, יחד עם נשים מלכותיות אחרות, היא ליוותה את השאה במסעו הראשון לאירופה. היא לא נסעה מעבר למוסקבה, ואז כל הנשים נשלחו חזרה לטהרן. בשובה לבירה, החליטה שראש הממשלה הוא שאחראי ל"התבזותה", יזמה משפט של עולמא שהביא לבסוף להדחתו. לפעולה זו היה גם היבט לאומי, מאחר וראש הממשלה נאשם גם במכירת זכיונות לבריטים שפגעו באיראן. למעשה, תחושת דחיה ונקמה, הביאה אשה מהרמון בית קאג'ר להיות מעורבת באחת התנועות הראשונות והחשובות של פוליטיקה לאומית . ב-1891-1892, חרם נשות המלוכה על הטבק במחאה על הזכיון שנתן השאה לבריטים, הוא דוגמה נוספת להשפעה של פעילות ההרמון.

החרם המוצלח היה רק הפתיח למהפכה החוקתית שפרצה בדצמ' 1905. קבוצות גדולות של נשים ממעמדות שונים הצטרפו לגברים בפעילות ציבורית. בתחילה, נראה שפעילותן הוגבלה למהומות ברחוב, דבר שנראו די מתאימות לו. כדברי צופה מערבי: "יש אימרה בטהרן שכשהנשים לוקחות חלק במהומה, המצב הופך לרציני". הן תמכו בדרישת הגברים לחרות, בהוסיפן את דרישותיהן תוך מתן תמיכה מוסרית. "זה לא מוגזם לטעון שללא תמיכתן המוסרית של מה שנקרא "הנכסים של אדוני המזרח", התנועה המהפכנית, למרות שנוהלה טוב ע"י הגברים הפרסיים, היתה מתפוגגת למחאה פשוטה, הנשים עשו רבות לשמירת רוח החרות". למרות שרוב המקורות האיראנים לא מראים התלהבות והערכה לפעילות הנשים, הם מציינים שבהזדמנויות רבות הן הוכיחו את "הלהט הפטריוטי " ונאמנותן לאומה. ב-10 ינו' 1906, כשהמרכבה המלכותית הביאה את השאה לארמון, המוני נשים מפגינות ברחוב יצאו לקראתו, הקיפו אותו והכריחו את המרכבה לעצור. צועקות שהן מכירות רק בעולמא כמנהיגיהן, שרו במקהלה : "אנו רוצות את המנהיגים של דתנו! אנו מוסלמיות ומאמינות בציות לפקודתם! המנהיגים דאגו לענינינו! איך תוכל לשלוח אותם לגלות? הו, מלך המוסלמים, כבד את מנהיגי האסלאם, אל תבזה את העולמא. אם רוסיה ובריטניה יבואו לעזרתך, במצוות המנהיגים מיליוני איראנים יצאו לג'יהאד". אשה הגישה לשאה מכתב איום: "חשוש מפני הזמן שבו אנו נסיר את הכתר מראשך וניקח את שרביטך". ביולי שלאחריו, כשמנהיגי המהפכה מצאו מקלט באזורי השלטון הבריטי, אלפי נשים שקלו ברצינות להצטרף אליהם, אולם הבריטים מנעו מהן לעשות זאת. ברור שלפחות בשלב מוקדם זה של ההפיכה, כשהונהגה בעיקר ע"י העולמא, ש"תפקידו כסמל השאיפות הלאומיות הבטיח להן תמיכה ללא סייג", נשים היו מרוצות מתפקודן כתומכות, ככה"נ פעלו במצוות העולמא.

כשהוכרזה החוקה באוג' 1906, נשים החלו להתארגן בקבוצות עצמאיות, שחברותיהן היו בעיקר מהמעמדות העליונים. מפלגות אלו המשיכו בתפקיד התמיכה בגברים. ההתייחסות אליהן במקורות איראניים כ"מקריבות עצמן", נאמנות, פטריוטיות בתקופה שהמג'ליס הראשון סייעו החל להתמודד עם התפקיד הקשה של שלטון. כך למשל כשנוסד הבנק הלאומי, במקום ללוות כספים מחו"ל, נשים נתנו את הונן ותכשיטיהן. בנוסף לתמיכתן, מפלגות הנשים החלו להביע את רצונן בפעילות עצמאית ובמידה מסוימת נפרדת. בדיקה של פעילותן מראה שברגע שהושגה מטרת החוקה, קיבלה תנועתן כיוון אחר. לנשים היו קוים דומים אך נפרדים מאלה של הגברים. שוסטר: "היה ידוע בטהרן שהיו תריסרי קבוצות סודיות בין הנשים, תחת ארגון מרכזי ששלט בהן". מקורות אחרים מחזקים את דעתו של שוסטר. בספט' 1908 פורסמה ב"לונדון טיימס" תשובתו של סיר אדוארד גריי למברק שנשלח ע"י המועצה של נשות פרס, המבקשות תמיכה נגד התערבות רוסית במדיניות הפנים האיראנית. אותו עיתון, בדצמ' 1911, פרסם מברק אחר שנשלח ע"י נשות פרס לפעילות הסופרג'יסטיות הבריטיות: "הרוסים שולטים בנו ע"י דרישתם האולטימטיבית לוותר על עצמאותנו. אוזני הגברים באירופה חרשות לקריאותינו, האם אתן הנשים לא תבואו לעזרתנו?" ב-1910אחת מאותן קבוצות יסדה שבועון הקרוי "ידע" שנערך ע"י אשתו של דוקטור חוסיין קוול. זה היה כנראה "העתון היחיד שנכתב עבור נשים ודן בנושאים ייחודיים לנשים".

קבוצות הנשים התמקדו בעיקר בחינוך הנשים. הן נאמו בציבור בצורך הנשים בידע, פתחו בתי ספר עבורן כשהן מספקות את המימון ואת הצוותים. האגודה המיסיונרית הפרסבטאנית האמריקאית ייסדה כזה עבור בנות בטהרן ב-1874, בתחילה רק אמריקאיות נוצריות למדו בו, אך ב-1891 2 נשים מוסלמיות סיימו אותו וב-1909 למדו בו 120 מוסלמיות. ב-1907 נוסד ביה"ס האיראני הראשון לבנות בטהרן. ב-1908 ביה"ס הצרפתי לבנות. באוג' 1910 כתב זר פרסם: "בשנה שנתיים האחרונות התעוררו בפרס לצורך לעשות משהו בעצמם בכיוון זה. הוצהר כי יש יותר מ-50 בנות בבתי ספר בטהרן. כמה מבוגרות יותר לומדות הוראה בביה"ס האמריקאי וחלקן כבר מלמדות בבתי ספר פרסיים. התנועה בחיתוליה, אבל העובדה באפריל שעבר נשים פרסיות התכנסו לראשונה בטהרן לדון בבעיות החינוך, נראה שמצביעה כי החינוך לנשים ישחק תפקיד חשוב בהתפתחות פרס בעתיד". למרות זאת, מאמציהן של הנשים בתחום זה נתקלו במכשולים משפילים. מראה הילדות ונשים המורות בדרכן לבתי הספר עורר תגובה גברית עוינת שהתבטאה בעלבונות יומיומיים, תנועות מגונות ויריקות. למעשה המולות, בראשות שייח פאזולה נורי, ממתנגדי המהפכה, הצהירו שבתי הספר וחינוך הנשים מנוגד לחוק האסלאם והכריז על הפרויקט כעל מזימה באבית. לאיומים אלה לא היו תוצאות. עד ראיה מערבי מספר על הרבה הזדמנויות לראות את התפקיד שגילמו "נשים רעולות אלו, שבן לילה הפכו למורות, עיתונאיות, מייסדות מועדוני נשים. הנשים הפרסיות הראו לעולם דוגמה איך מטמיעים מוחותיהן רעיונות חדשים ובדבקות של צליין בעל חזון, הן יוצאות לעבודה להשיג את מטרתן".

החוקה של 1906 לא העניקה לנשים את זכות הבחירה. מבין אלפי הנשים שתמכו במהפכה, היו מספר ניכר של מאוכזבות שהחליטו להלחם על מטרתן. ב-1911 מצאו לעצמן תומך בדמותו של איש המג'לס שהעלה את הנושא באספה. המקור היחיד לארוע היסטורי זה היה ה"לונדון טיימס" שבגליון 22 באוג' 1911 פרסם: "זכויות הנשים בפרס: בקשה לשוויון זכויות במג'לס. הנשים מצאו לעצמן ייצוג בדמותו של הדג'י ווקיל אל רוי, נציג חמדאן, שב-3 אוג' הדהים את הבית בהגינו בלהט על זכויות הנשים. הבית דן בנושא הבחירות הבאות.... והחליט שלנשים אין זכות בחירה. דיון בנושא כל כך מובן מאליו נראה מיותר, והבית הזדעזע כשאל רוי עלה לדוכן והצהיר שלנשים יש נשמות וזכויות ולכן גם ראויות לזכות הבחירה. אל רוי היה מוכר עד כה כפוליטיקאי רציני והבית האזין לנאומו בדממה, לא מסוגלים להחליט אם זוהי בדיחה או הצהרה רצינית. הנואם קרא לעולמא לתמוך בו, אולם התמיכה לא הגיעה. המוג'תיהאד שבשמו נקב, קם והצהיר שבמשך כל חייו לא שמע כאלה דברי כפירה. הוא הכחיש שלנשים יש נשמות או זכויות והצהיר שחוק כזה משמעו התדרדרות האסלאם.לשמוע את זה בפרלמנט של האומה גורם לשערו לסמור. איש הדת התיישב במקומו ונציגי המג'לס נעו בחוסר נוחות במקומותיהם , החליט לסיים את הדיון בנושא וביקש מהקצרנים לא לציין את המקרה ברישומיהם. המג'לס מחא כפים בתגובה להצעתו ובהקלה רבה פנה לדון בנושאים פחות מציקים מאשר השאלה האם יתכן שלנשים יש נשמות". כמה ימים לאחר מכן פרסם הטיימס מכתב מ"מקור רשמי" בפרס,שנותן את "הגרסה המתוקנת " לאירוע: "הדג'י וקיל אל רואיה: אני מבקש לשאול מה הסיבה שלנשים אין זכות בחירה. האם הן לא יצורי אנוש והאם לא זכאיות לאותן זכויות כמו שלנו? אני מבקש מהעולמא תשובה. שייך אדסולה: אנו לא נדון בשאלה זו, מאחר והיא מנוגדת להליכות בפרלמנט האסלאמי. אבל הסיבה להוצאת הנשים מהכלל היא שאלוהים לא נתן להן מעמד להשתתף בפוליטיקה ולבחור את הנציגים של האומה. הן המין החלש ואין להן אותו כושר שיפוט שיש לגברים. למרות את, זכויותיהן לא צריכות להפגע אלא ישמרו להן על ידי הגברים כפי שמצווה עלינו בקוראן על ידי האל הכל יכול".

נסיונן של הנשים לקבל זכויות הסתיים במפלה. האוירה הפוליטית והחברתית באותו זמן לא היתה מתאימה לשינויים רדיקלים כאלה. במקביל, כשקבוצה של נשים נראתה באור יום צועדת ברחובות העמוסים ביותר של טהרן, מורידה את הרעלות וצועקת "תחי החוקה, תחי החרות, החוקה נתנה לנו חירות, עלינו לשחרר עצמנו מהמגבלות הדתיות ולחיות בדרך שבה אנחנו רוצות", הדעה הציבורית התקוממה כל כך נגדן שאפילו תומכי החוקה מצאו לנכון להכחיש כל קשר עמן. הם טענו ש"הסצנה המכוערת" הזו היה מזימה שאורגנה על ידי ראקציונרים ששחדו את "הזונות" לערער את אמון הציבור בהפיכה.

בחזית הלאומית, לעומת זאת, לנשים היתה יותר הצלחה בהשמעת דעותיהן. בשנים 1908, 1911 היתה עליה בפעילויותיהן להגן על החוקה נגד אויביהן מבית ומחוץ. ב-1908, השליט הקג'ארי מוחמד עלי שאה, בעזרת קצינים רוסים וכוחות קוזאקים , ארגן הפיכת נגד במג'לס. עולמא שמרנים שהתנגדו לחוקה ניהלו מסע תעמולה נגד תומכי החוקה. המפלגות, גם הגברים וגם הנשים, שיחקו תפקיד חשוב בהתנגדות הלאומית אשר ביולי 1909 הסתיימה בהדחתו של מוחמד עלי שאה ובהשבת החוקה. הן הגבירו את פעילותן ההתנדבותית, בעיקר בבתי ספר ערב שנועדו להשכלת ההמונים בחובות האזרחות והפטריוטיות. במשך ימים מתוחים ומיואשים אלה, נשים שוב הראו "הוכחה של הפטריוטיות שלהן ומסירותן לחוקה". הן נראו בין המפגינים ברחובות, נתנו מחסה לאנשי המג'ליס והחביאו מתנדבים של ההפיכה. כמה אפילו ניסו לקחת תפקיד יותר פעיל בהתקוממות הלאומית בהצטרפן לשורות הפידאיס (חיילים מתנדבים). למעשה דווח שאחרי אחד הקרבות באזרביג'אן עשרים גופות של נשים בבגדי גברים נמצאו בין המתים. רציחות פוליטיות היו עניין של יום יום. רישומים מראים שלפחות נסיון אחד נעשה על ידי אשה. מעט אחרי נפילת המג'לס, רחובות טהרן היו מלאים בכוחות קוזאקים עוצרים את ראשי הפעילים למען החוקה ותומכיהם. העולמא השמרנים גינו את התנועה המהפכנית ודרשו מהציבור לא לתמוך בבוגדים הלא דתיים הללו. במיידאני טופחנה, הכיכר המרכזית של העיר, מולא נאם כאשר "לפתע, מתוך קבוצה של נשים, אשה קמה, הוציאה אקדח מתחת לצ'אדור שלה וירתה במולא". היא נעצרה והוצאה להורג במקום. מרבית המקורות מתארים את "האור הקודח והנוקב לעיתים שזרח בעיני הנשים הרעולות של פרס" בזמנים אלה. עזות כזו היתה חייבת לגרום מתחים בהרבה בתים איראניים. בראון מתאר את התקרית הטראגית שארעה בטהרן ב-11 יוני 1908, כאשר, אחרי פגישה של אנשי המג'לס, הוחלט שלא יתנגדו יותר ללחץ מהארמון. "האנשים נפרדו, בוכים ומלאי צער, איש אחד התאבד, כשהוא מצהיר שהוא לא יכול לשוב הביתה ולראות את אשתו בידיעה שאחרי הכל דיבורי ומעשי הגבורה שהראו בימים האחרונים, האספה פורשת בלי שהמתנדבים הלאומיים ישיבו מלחמה". במאורעות דצמ' 1911 שהובילו להפיכה השניה נגד המג'לס, הדחף הלאומי של הנשים הגיע לשיאו. כתב הטיימס דיווח: "ההפגנות הפטריוטיות ממשיכות. דבר מעניין הוא שהחלק העיקרי בהן הוא של נשים. בכנס מרובה משתתפים של נשים במסגד הגדול של סיפה סלאר, נאומים נישאו על ידי נשים ונאמר שהיו מאד משכנעות. גברת אחת הצהירה שלמרות שחוק האסלאם אוסר זאת, נשים צריכות למרות זאת לקחת חלק במלחמה הקדושה". למורגן שוסטר, אזרח אמריקאי שהיה לשר האוצר? שתמך ונתמך ע"י המג'לס , היו "דוגמאות רבות ומדהימות לאומץ והפטריוטיות של הנשים הפרסיות, ובלערך המעשי של תמיכתן". נלקחו סיכונים גדולים על ידי נשים של אנשי ארמון בכירים כדי לספק לו מסמכים נדרשים, לעיתים חיוניים, שיעזרו לו במלחמתו נגד מתנגדיו. מנהיגות הנשים ביקרו אותו בחשאי להזהירו נגד מזימות אפשריות או אויבים לא ידועים. לבסוף, כאשר נראה היה שהנבחרים מפסידים בקרב ויכנעו לדרישות האויב, הנשים המהפכניות עשו מאמץ אחרון נואש למנוע את התבוסה: "מחצרותיהן הסגורות בקירות ומהרמונותיהן צעדו 300 מבנות המין החלש, כשסומק של החלטיות בלחייהן. הן היו עטופות בתלבושתן השחורה הפשוטה עם רעלות לבנות על פניהן. לרבות מהן היו אקדחים תחת שמלותיהן או בשרווליהן. הן הלכו ישר למג'לס, נאספו שם, דרשו מהנשיא שיכניס את כולן. הפרסיות המבודדות הללו,אמהות נשים ובנות, הציגו בצורה מאיימת את נשקן, קרעו את רעלותיהן והצהירו על כוונתן להרוג את בעליהן ובניהן ולהתאבד, אם הנציגים יכנעו ולא ימשיכו בחובתם לחירות והכבוד של העם והאומה הפרסית." מקור פרסי מאמת את הסיפור על מצעד הנשים החמושות למג'לס, המאיימות על הנציגים כי "מעדיפות מוות בכבוד על פני חיים בעבדות", אבל הקרב כבר היה אבוד. בינואר 1912, המג'לס נסגר והמפלגות, של גברים ונשים כאחד, שנאבקו בשנים 1905-1911 להשיג ולשמר את החוקה, נעלמו לחלוטין מהסצנה הפוליטית של איראן.

מאבקן של הנשים לא היה לשוא. במשך ואחרי תקופה זו החלה מערכה לשיקום מעמדן הציבורי בספרות. בסה"כ, המשוררים הקלאסיים התייחסו אל הנשים באופן מבזה, כאשר לא היו שעשועים יפים במשחקי האהבה, הנשים הושוו ל"נחשים", "דרקונים" ו"שטנים", ציינו שהן נוצרו "מהצד השמאלי" ולכן לא מסוגלות לומר אמת. גישה זו הושפעה מאד מהאמונה האסלאמית המסורתית לפיה אלוהים יצר את האשה כשהיא נחותה לעומת הגבר. לכן צריך להעריך את החידוש שבשירה המודרנית שכתבה "אם האשה היא דרקון טמא בעולם, הרי שהדרקון הזכר גרוע יותר מהדרקון הנקבה"........

      • שיר אודות "היד השמאלית שאינה נחותה מהימנית, אילו היתה עובדת היתה חזקה כמוה. אם האשה אינה כמו הגבר, האשמה היא בך, צריך לדרוש חינוך ואומנות לנשים"***

השירה שלאחר המהפיכה והמשוררים, כמו קודמיהם, הדגישו את החשיבות שבחינוך נשים כדרך ליצירת דור חדש של פטריוטים.

    • שיר**

אירז' מירזה, הנסיך-משורר הקג'ארי מתקופת החוקה, פרסם תוך מספר שנים, חמישה שירים שונים בנושא "האם", משבח אותה על סבלנותה, הקרבתה העצמית, עבודתה הקשה ואהבתה., אבל האשה מתחילה להיות מוערכת גם כאינדיבידואל השווה התייחסות אישית. "האם נשים הם לא בני אנוש בתוכנו, או האם אין בנשים כוח להבחין בין טוב לרע?" ובשווה לגבר "אתה ואני שנינו בני אנוש אחרי הכל, שווים בבריאה". מעודדים נשים להתחנך כדי להשיג את השיפור העצמי שלהן.

ובכל זאת, לא הנשים ולא האינטלקטואלים הצליחו להשפיע על אנשי הדת או השלטונות לשנות את המעמד החברתי של מה שנקרא "המין החלש". למרות שמספר קטן של בנות המעמד העליון כן נהנו מהאפשרויות של בתי ספר שנוסדו עבורן, גישתם של הגברים נשארה ביסודה בלתי מעורערת מהאירועים הפוליטיים שארעו. נראה היה שהעולמא, או מנהיגי המהפכה או נציגי המג'לס, שניצלו את התפקיד שנטלו על עצמן הנשים במהלך אותן שנים סוערות- לא חשבו שבתמורה יכולים להעניק לנשים הכרה ציבורית. למעשה, במרבית האירועים ההיסטוריים של המהפכה שפורסמו, חלקן של הנשים צומצם או שהועלם לחלוטין. התנועה הפמיניסטית, לעומת זאת, המשיכה את הפעילות שלה למען זכויות נשים לחינוך וביטוי עצמי ואת המאבק למען עצמאות כלכלית. אבל רק ב-1936, כשריזה שאה פהלווי ביטל באופן רשמי את הרעלה, השיגו הנשים האיראניות את תשומת הלב שחיכו לה מאז שהרוויחו אותה בצדק בימי המהפכה. פרוויני איטיסאמי (1907-1941), המשוררת הידועה, שהספיקה לראות בחייה את האירוע, חגגה אותו בשירה "אישה באיראן" **** שיר***

לסיכום, הנשים האיראניות לא היו לחלוטין "אסירות" והן לא חיו ומתו ב"פינה מבודדת". אילו רצו, יכלו להצהיר על קיומן גם בחברה הגברית. השתתפותן באירועים של 1905-1911 נראים כספונטניים ומיוזמתן החופשית. לא היה תקדים היסטורי או מסורת חברתית שישפיעו או ידריכו פעילות נשית מאורגנת, פוליטית כזו. בהקשר זה, תפקיד הנשים בבירור מראה לא רק רגש לאומי חדש שלפתע הציף אותן ודירבן אותן לפעולה, אלא גם ניצנים של רצון להכרה רשמית. המהפכה, לפיכך, הפכה לקרקע פוריה למאבקן הנסיוני לשחרור, שלא נשא פירות מידיים- אולם הזרע נטמן.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית