FANDOM


8.3.05

לפני הכל חשוב מאוד להדגיש ש"פלסטין" איננה מדינה, בעבר נקראה פלשתינה וכיום ארץ ישראל, אין עם שנקרא פלסטינאי ואין אישוש לכך שחי פה בעבר ! עריכה

רפרט – הצגה של נושא העבודה, שאלות המחקר, זווית הגישה לנושא, בעיות מתודולוגיות, מקורות. בין 10-12 דקות. "פלשתינה" הרי היא ארץ ישראל כיום - מחולקת לשלוש מחוזות (סנג'קים): עכו, ירושלים, שכם. מסילת הברזל הראשון 1892 יפו-עכו. 1900 אוכלוסייה בארץ 650 אלף נפש. 1948 – פלסטינים 1.25 מליון. עיתון פלסטיני ראשון – לפני מלחמת העולם הראשונה 1908. חשמל בפלשתינה– תחנת כוח ראשונה של רוטנברג 1926 – בנהריים. חליל סכאכיני – מורה ומחנך, כתב ספרי לימוד, מפקח על תכניות הלימוד בערבית בתקופת המנדט. משפחות פלסטיניות: אל האדי, נאששיבי, חאלידי, אל חוסייני. כיבוש מצרי של פלסטין – 1831-1840.

10.3.05


Rediscovering Ottoman Palestine: Writing Palestinians into History/ Doumani

הסתכלות על ההיסטוריה של המזרח התיכון בכלל ושל פלסטין בפרט דרך הפריזמה של השפעות חיצוניות של המערב. 

אדוארד סעיד – לפניו נקודת המוצא הייתה אירופוצנטרית – דברים שקרו באיזור נגזרו מפעולת ואינטרסים אירופים. הוא טען שמי שאיננו בן האזור אינו יכול להבין אותו כהלכה. התוצאה הייתה שהגישה של סעיד מקובלת – רוב מה שנעשה במערב בנוגע לחקר המזרח התיכון היה נגוע באירופוצנטריות (במקרה הטוב) והמחקר נועד לשרת אינטרסים אימפריאליסטים וכדי להשתחרר מהם יש להפעיל מידה של אמפטיה אל החברות. דומני – שייך למחנה הזה שדוחף את הרעיונות האלה. 1900 – תאריך שרירותי אך זוהי תקופה של שלהי התקופה העסאמנית, ערב עידן חדש בפלסטין. מקורות לחקר פלסטין: מסמכים ארכיוניים מנהליים, רישומי בית המשפט השרעי, עיתונות, ארכיאולוגיה, מסורות בעל פה, ספרות יפה, קולנוע, תמונות (החל מ-1840), ספרות נוסעים, דיווחים קונסולרים, חומר יהודי, וקפיות, ביוגרפיות, יומנים, שידורי רדיו, מפות, מיסיונים, שטרות כסף, בולים, מטבעות, חפצים. היסטוריה של פלסטין היא בעייתית: הנכבה של 1948 החריבה לא רק את החברה הפלסטינית אלא את המקורות הפלסטיניים. מקורות רבים נחרבו. התוצאה – אם באים לחקור היסטוריה פלסטינית שאינה היסטוריה פוליטית אלא חברתית-כלכלית-תרבותית. בנוסף – יש בעיה של נגישות. החברה שנהרסה ב-1948 מתייחסת בחשדנות רבה לחוקרי החברה והתרבות הפלסטינית, בעיקר מכיוון חוקרים ישראלים.



15.3.05

All that Remains – ספר שסוקר את 418 היישובים הפלסטינים שהיו קיימים בפלסטין לפני הקמת מדינת ישראל ואינם עוד. Before the Diaspora – ספר תמונות של החברה הפלסטינית גם מהתקופה העסמאנית ועד 1948.

Rediscovering Ottoman Palestine: Writing Palestinians into History/ Beshara B. Doumani

דומני הוא פלסטיני-נוצרי. הוא חי בארה"ב, עשה דוקטורט באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא חוקר את החברה הפלסטינית. 

Rediscovering Palestine – ספרו פורץ הדרך. הוא מציג שאלות ונכנס לתחום של היסטוריה חברתית-כלכלית- היסטוריה של משפחות. הספר מתמקד בהיסטוריה של שכם בעיקר 1700-1900. המאמר עוסק בסוגיה ספציפית – שלהי העידן העסמאני בארץ. זיהוי הבעיות במחקר הקיים על התקופה הזאת. המאמר התפרסם בכתב העת Journal of Palestine Studies מהמרכז ללימודים פלסטיניים בוושינגטון: מרכז שנועד לשמר את המורשת הפלסטינית, בעיקר נכתב על ידי פלסטינים אך גם מפרסם מאמרים של חוקרים לא פלסטינים. בעיות היסטוריוגרפיות במחקר על פלסטין והחברה הפלסטינית לפני 1948: 1) כתיבת היסטוריה פוליטית – עיסוק בעיקר באליטות, עיסוק באירועים כמו מלחמות ודברים גדולים שקרו ברמה הציבורית הכללית ולא עיסוק בהיסטוריה של פלאחים, בדואים, משפחות. 2) כתיבה אוריינטליסטית – כתיבה מתחילה מרגע הגעת המערב לפלסטין. הגישה להיסטוריה של פלסטין ושל האזור כולו היא שלא קרו כאן שינויים גדולים עד שהגיע המערב ופתח דף חדש ואין בדיקה מה קרה לפני כן. זה מתקשר לתזת השקיעה של האימפריה העסמאנית שהייתה נפוצה עד לפני כעשרים שנה. לפי ספרו כל מה שידענו על פלסטין במאה ה-19 – מעט עד כלום. סך הכל המזרחנות המערבית לרבות הישראלית וגם הפלסטינית והערבית שכתבו בתוך האסכולה המערבית התייחסו לפלסטין באותה צורה ונקודת ההתחלה היא כניסת המערב. מקורות ובעיות: 1) מקורות מערביים של צליינים, עולי רגל, ספרות נוסעים. אנשים באים לפלסטין כארץ הקודש ונקודת המוצא שלהם דתית ומעניין אותם תקופת התנ"כ, ישו, צלבנים. יעדים לביקור היו מקומו קדושים והאוכלוסייה המקומית והישובים שלה הם תפאורה כמעט שקופה. בציורים כבר מהמאה ה-16 ה-15 – נוסעים אירופים לארץ מציירים את המקומות הקדושים ללא דמויות מקומיות ופעמים רבות הוסיפו דמויות בלבוש אירופי לציורים. לא מעניינת אותם הארץ בהיבט המחקרי אלא בהיבט הדתי. גם חוקרים אירופים שביססו את עבודתם על ספרות נוסעים אבדו את ההקשר המקומי. יש כמות עצומה של ספרות שנכתבה על הארץ בידי אירופים בעיקר מהמאה ה-18. פה ושם יש התייחסויות לחברה ולאוכלוסייה המקומית אך העניין בכך הוא שולי בלבד. 2) כתיבה פלסטינית: מתמקדים בהדגשה כמה הדברים היו טובים לפני כניסת המערב. חברה מרוסקת נמצאת במגננה מול אויב שנכנס לבתיה וכותב את ההיסטוריה מנקודת מבט ציונית וכעת רוצה לכתוב את ההיסטוריה שלה בעצמה. כתיבה נוסטלגית, של פליטים שרוצים לשוב לבתיהם. 3) מזרחנות ישראלית: כתיבה של ההיסטוריה של פלסטין בשלהי התקופה העסמאנית. מציירים תמונה שהארץ הייתה ריקה מערבים כאשר הציונים הגיעו למדינה. מדובר בתחום מחקר בעייתי ביותר, דומני מתייחס לשלהי התקופה העסמאנית אך מה שהוא אומר נכון לגבי כל תולדות ארץ ישראל (והמזרח התיכון כולו) בכל התקופות. לגבי פלסטין הבעיה גדולה במיוחד – סכסוך פעיל שהחל מראשית הציונות וכתיבה של כל אחד מהצדדים המעורבים בסכסוך היא בעייתית, כולל חוקרים אירופים ואמריקאים המעורבים בסכסוך.

Scenes of Erasure/ Ted Swedenburg טד סוודנברג – ספרו Memories of Revolt. אביו כומר והוא למד על הארץ בילדותו מנקודת מבט דתית והיה בביקור בארץ בהיותו בן 11 בראשית שנות השישים. הוא טוען שהזדמן לו להיחשף למצוקות הבעיה הפלסטינית. הוא אנתרופולוג. הפרק מדבר על איך הדברים נראים כיום בפלסטין. הוא הגיע לארץ כדי לשוחח עם אנשים ולנסות לשחזר את התמונה של מרד 1936-39 על פי זיכרונות האנשים. הוא טוען שבמהלך תקופת המנדט התנועה הציונית קיבלה תמיכה משלטונות המנדט הבריטי ויש התעלמות מנקודות אלו בנרטיב הציוני. הוא טוען כי מדינת ישראל מטשטשת את הפרטים שלא נוחים לה. הוא מצביע על התופעה של מחיקה של שמות פלסטינים מכפרים, ערים, רחובות ומתן שמות ציונים-יהודיים-צבאיים להם.


17.3.05

דמוגרפיה

פלשתינה (ארץ ישראל כיום) – חלק מהאימפריה העסמאנית ששלטה באזור מאז המאה ה-16. לפחות עד תחילת מאה 17 – אימפריה בתנופת התיישבות והפילה את חתתה על אירופה. מאז – המצב פחות דינאמי אך כיום כבר לא מדברים על שקיעה. אסתנבול מאה 16 העיר הגדולה ביותר 600 אלף נפש. שלטון אפקטיבי ששולט במחוזות בהיררכיה מסודרת – פירמידת כוח ובראשה סולטאן עם כוח צבאי ודתי. 1774 – הסולטאן מתחיל לכנות עצמו ח'ליפה. השליט שלט בתוקף השריעה מה שנתן עצמה מיוחדת לממסד הדתי. חקיקה – יש חקיקה חילונית לצד החוק הדתי. הקאנון – החוק החילוני נתפס כהשלמה לשריעה והיה חייב לקבל אישור מהממסד הדתי. קאנון = קו ישר. היו מקומות בהם השליטה בפועל הייתה באמצעות מושלים מטעם הבירה ובמקומות רבים נסמכו על שליטים מקומיים ושילבו אותם בתוך המנגנונים האלה. 150-200 שנים אחרונות לשלטונה התכווצות טריטוריאלית, אין יותר כיבושים, איבוד שטחים.סוף מאה 17 תחילת 18 שליטים עסמאנים לוקחים דוגמאות בכל מיני תחומים מהמערב הכופר – אימוץ רעיונות, כלים, מומחים מאירופה שיפתרו בעיות בראש ובראשונה בתחום הצבאי ומאוחר יותר בתחומים אחרים. תחילת העת החדשה: בדרך כלל מיוחסת לאירועים חיצוניים, מלחמות, פלישות, כובשים. אמנם אי אפשר לבטל את הגורמים האלה אך חשוב לזכור כי גם אם היו שינויים בעקבות מלחמות כי קיים מכלול של תחומים בהם יש יותר המשכיות משינוי. לאוכלוסיה הכפרית החיים לא משתנים גם כאשר מתחיל מפגש עם גורמים חיצוניים. לכן נכון יותר לבדוק על פי תחומים מתי נפתח דף חדש וחל שינוי. ההשפעה האירופית והתרחבות הנוכחות הזרה התחילו להניע גלגלים במהירות רבה יותר ממה שהיה קודם. סוף מאה 19 – קצב השינויים מהיר יותר ממה שהיה קודם וניתן לייחס את זה במידה רבה להשפעות המערב. הקשר ברור וכאשר אתגרים מגיעים מבחוץ. יש צורך בתגובה וכאן החל השינוי. אירופה עברה מהפכות רבות – מדעית, תעשייתית והם פותחים במפעל קולוניאלי ברחבי העולם בחיפוש אחר שווקים וחומרי גלם. אירופה פורצת מעבר לגבולותיה תוך תחרות ויריבות בין מדינות אירופה השונות על שטחי השפעה. אפיקי חדירה והשפעה: 1) אפיק החדירה הראשון – צבאי. כל אימת שיש עימותים בין אירופה לצבא עסמאני עליונות אירופית ניכרת בצורה בולטת. 2) כלכלי - קפיטולציות, מלוות. 3) תרבותי – מבטאים בולטים הם מיסיונרים. הם מקימים מוסדות חינוך, מוסדות של תשתית סוציאלית, משיכת הקבוצה המשכילה באוכלוסייה להיפתח למסרים שלהם. יש חדירה והשפעה בכל מיני אפיקים והתגובה הייתה בעיקר בשני מישורים: 1) תגובת השלטון: מענה צבאי ורפורמות, ניסיונות הסתגלות וזה גם במצרים, תוניסיה. ניסיונות להתחזק ולנסות לסגור את הפער בצורה שהאימפריה תוכל להתמודד בזירה הבינלאומית מול הכוחות האירופים. 2) תגובות מלמטה: באו מהמנהיגות המשכילה של החברה – אינטלקטואלים. זה נע בין התחפרות בעמדות ישנות-אסלאמיות לבין סיגול של רעיונות מבחוץ ובעזרתם לשפר את החברה (לאומיות, חוקתיות, חופש פעולה פוליטית). פלסטין בשלהי התקופה העסמאנית: פלסטין – מורכבת משלוש יחידות מנהליות, שהיו גם חלקים של מחוזות אחרים. מה שקרה באימפריה השפיע גם על האוכלוסייה והחיים בפלסטין. בונפארט מגיע גם לפלסטין – סוף מאה 18. הוא כובש ומשאיר זיכרונות טראומתיים, אך קצרי טווח. הכיבוש המצרי – נמשך 9 שנים 1831-1840 – אירוע ותקופה חשובה בהיסטוריה של הארץ. הרבה שינויים החלו לאחר תקופה זו. אך עדיין – יותר דברים נותרו על כנם יותר המשכיות משינוי. לאורך המאה ה-19 – מלחמת קרים 1853-6 מלחמה גדולה שהיו לה השלכות חשובות על תולדות האזור. אחריה מתחילים שינוים מהירים. מאה 19 – תחילת הגירה מסיבית של יהודים לפלסטין בסוף המאה ה-19. ברוב התחומים – יותר המשכיות משינוי. אם משווים את המציאות בפלסטין ב-1900 ל-1800 רואים שינויים משמעותיים ביותר. דמוגרפיה: גד גילבר – היסטוריה כלכלית. הוא מפרסם בעיקר הערכות, בעיקר של זרים. העסמאנים עשו מפקדי אוכלוסין לא אמינים ומסודרים – שיטות לא משוכללות של ספירה, אינטרס של אנשים להתחמק מהספירה. הבריטים – מפקד אוכלוסין ראשון מסודר. סקר ראשון 1922, זמן קצר לאחר כינון המנדט, סקר חלקי בלבד. המפקד של שנת 1931 – מפקד מקיף, אמין, מפורט ומלא. לגבי המאה ה-19 אנו נסמכים על ספקולציות. יש שיטות בהן אנשים מנסים לאמוד גדלים של אוכלוסיות, והם מתייחסים בין השאר לנורמות של גודל משפחה באוכלוסייה מסוימת, הגירה. הנתונים המתקבלים הם בסדרי גודל ואין נתונים מדויקים. לזה יש משמעויות מרחיקות לכת. התנועה הציונית טענה כי הארץ ריקה – וזה זקוק להוכחה. יש הטוענים כי המפעל הציוני הגדיל את האוכלוסייה הערבית בארץ – פיתוח תשתיות של הארץ ומשיכת מהגרים רבים אליה. אוכלוסיית הארץ ב-1800 מנתה – 270 אלף נפש. 1850 – 350 אלף נפש. 1882 – לפני תחילת ההגירה הציונית 460 אלף נפש. 1914 – סוף התקופה העסמאנית 689 אלף נפש. (כלל האוכלוסייה בפלסטין ערבית, יהודית ואחרת). מגמות שעולות מהנתונים האלה: 1) גידול מסיבי של האוכלוסייה. שיפור תנאי התברואה בארץ. גילבר טוען כי האוכלוסייה בארץ גדלה בעיקר בגלל גידול טבעי ולא בגלל הגירה. בכך הוא מתפלמס עם הטענה כי גידול האוכלוסייה נבע כתוצאה מהגירה ערבית, וכי חלק גדול מהאוכלוסייה הפלסטינית הוא אוכלוסיית מהגרים בדומה לאוכלוסייה היהודית. רוב הדמוגרפים מסכימים כי שינויים בגודל האוכלוסייה נוצרו כתוצאה משיפור תנאי התברואה ולא כתוצאה מהגירה. 2) עיור: הגירה של אוכלוסייה מהכפר אל העיר. ערים שהיו מרכזיות בעבר יורדות מגדולתן ועולים מרכזים אחרים. 1948 – אוכלוסייה פלסטינית היא 75% כפרית. אמנם שינויים גדולים אך האוכלוסייה הפלסטינית לא הופכת לעירונית. מרדכי אליאב – פרופסור להיסטוריה יהודית של ארץ ישראל. ספרו "ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט 1777-1917". פלסטין באמצע המאה ה-19: אוכלוסייה של 300-350 אלף נפש, מפוזרת בארץ בפיזור לא דומה להיום. כל האזור של מישור החוף הצפוני (הירקון וצפונה) היה זרוע ביצות ולא מיושב, עמק יזרעאל, בקעת כנרות וכו' לא מיושב. אוכלוסיה יושבת באזורי ההר ובמישור החוף הדרומי ועוסקת בחקלאות בסיסית. מעט מכירה של תוצרת חקלאית לערים. גם הערים הם למעשה כפרים גדולים – עיסוק בחקלאות לצריכה עצמית ויותר. כמעט ואין תעשייה – תעשייה בעיקר של סבון בשכם, מעט מלאכה, עיבוד עורות. כלכלה אלמנטרית בסך הכל. למעלה מ-80% בכפרים. אין דרכים מקשרות בין אזור לאזור ואפילו לא בין אזורים קרובים כמו ירושלים-בית לחם. לא קיימות דרכים ולכם אין עגלות והתנועה בעיקר עם בהמות משא – גמלים וחמורים. נסיעה בין ירושלים ליפו – 16 שעות עם חניית לילה. אין קשרים בין חלקי הארץ השונים. השינויים קורים לאחר תקופת השלטון המצרים חלק בגלל השלטון המצרי וחלק בגלל התפתחויות בינלאומיות. ההיסטוריה של האזור – התפתחות לוגיסטית גדולה וזה קשור למלחמות שהיו בארץ כמו ניסיונות לסלק את מחמד עלי ויורשיו. מתפתחים קווי ספנות לרחבי המזרח התיכון ויש להם חנייה ביפו הרבה פעמים וזה מתקשר לפעילות בינלאומית. מתחילות להגיע ספינות לנמל יפו וחיפה. 1869 – פתיחת תעלת סואץ שמשנה את כללי המשחק וההשפעה על הארץ גדולה. זה חלק מהסיבה לתנופה שהארץ מקבלת החל מאמצע המאה. בנוסף, התרחשות של התרחבות אוכלוסייה זרה בעיקר בפלסטין. זה התחיל עוד בשלהי הכיבוש המצרי אשר נתן חופש פעולה לנציגי מעצמות זרות לפעול בארץ כדי לפשר את היחסים עימן. המצרים רצו תמיכה אירופית במאבק שלהם עם הסולטאן. המצרים פתחו את השערים ובתקופתם יש שינויים במעמד המיעוטים בארץ וגם בהיקף הפעילות הזרה והדיפלומטית בארץ – פתיחת קונסוליות בירושלים, יפו ועכו. עכו – בירת הפרובינציה הצפונית של הארץ. גדולת העיר במאות 17-18 אך עדיין במאה ה-19 יש לה חשיבות מסוימת. יש גם תופעות של פעילות של מיסיונרים. הראשונים מהם היו הצרפתים שהייתה להם נוכחות רצופה בארץ מימי הצלבנים. הצרפתים היו הראשונים ליהנות מהזכויות למיעוטים שניתנו על ידי האימפריה. במאה ה-19 באים פרוטסטנטים מארה"ב, גרמניה, רוסיה, אוסטריה. הם פותחים בתי ספר ומוסדות חינוך והפעילים ביותר היו הרוסים. מסיבות שקשורות באמונה שלהם מקומה של הארץ הזאת הוא מרכזי וחשוב ביותר באמונה. מספר עולי הרגל מרוסיה בתחילת המאה הוא הרב ביותר. ענף התיירות מתחיל לצבור תאוצה. כאשר מגיעים לארץ תיירים זה יוצר דחף לפיתוח תשתית לתיירים: מלונות, מדריכי תיירים, דרכים. זה נותן דחף בעיקר להתפתות תחבורה. דרך ראשונה נסללה בשנות השישים, קשור לפתיחת תעלת סואץ. זה מוריד את משך המסע מיפו לירושלים ליום אחד. מסילת ברזל 1892 – קיצור משך הנסיעה לשלוש וחצי שעות. שער יפו – הכניסה לירושלים, זה התחנה המרכזית – זה גולת הכותרת של התפתחות הארץ מבחינת מגע עם זרים: כרכרות, שלטים בשפות זרות ,צלמים. 1900 – בירושלים יש בתי דואר, בנק, חנויות לתיירים, תחנה מרכזית של כרכרות. דואר – תחרות בין מעצמות. עד 1840 לא היה דואר בארץ ומאז האימפריה החלה להקים שירות דואר. כל הנושא של הדואר מתחיל מאז והלאה ביוזמה זרה. אימפריה עסמאנית מוציאה בולים החל משנות השישים. הדואר היה איטי ומייגע. שנות החמישים – שירותי דואר בינלאומיים ומאבק בין המעצמות על שירותי הדואר. מדובר בשירות זר מבלי שלאימפריה תהייה שליטה על המסרים שעוברים בשירות הדואר הזה. מדובר באפיק הפצת מסרים לא מבוקר על ידי הממשלה. החיים נהיים יותר דינאמיים ומודרניים.

22.3.05

פלסטין לפני 1900 נכנסת לתקופה של פעולה דינאמית. במידה רבה כתוצאה מהתפתחויות מהירות בסביבה שהשפיעו על הנעשה בארץ עצמה – כניסת מעצמות, פעולות של המרכז השלטוני באיסתנבול. תמורות דמוגרפיות: קצב גידול מהיר מהמחצית השנייה של המאה ה-19. התפתחות של התחבורה לאחר סלילת דרך לכרכרות בסוף שנות השישים של המאה ה-19 ביוזמת הסולטאן ולאחר הנחת מסילת הברזל ב-1892. הטמפלרים: גרמנים נוצרים. הם טוענים כי את הנצרות הנכונה יש לממש בארץ הקודש. הם הגיעו לארץ החל משנות השישים של המאה ה-19. בנו מושבות: חיפה, סרונה (היכן שנמצאת הקריה), ירושלים, יפו, בית לחם הגלילית, אלוני אבא, וילהלמה (בני עטרות). בנייה מועתקת ממרכז אירופה, מבנים בסגנון בווארי. הטמפלרים נותנים תנופה משמעותית בתחומים של פיתוח. הם סוללים לראשונה דרך מחיפה לעכו, חיפה לנצרת, מכניסים שירות של כרכרות באופן סדיר בקווים הללו ובקו יפו-ירושלים, אנשים חרוצים, מונים סך הכל שלושה או ארבעה אלפים בשש המושבות. לפני מלחמת העולם השנייה הם סולקו בידי הבריטים כי נחשדו כגיס חמישי. פלסטין – יצוא מינימאלי אך גבוהה יותר מהיבוא. שילוב בכלכלה העולמית. הדרים – מוצר יצוא מאמצע המאה ה-19, אבטיחים, שמן זית, סבון – הארץ נעשית פעילה בסחר בינלאומי. יש לזכור כי כל השינויים נגעו לשכבה קטנה ביותר של האוכלוסייה והקהילה הכלכלית בארץ. זה היה בעיקר בערים, וגם חלק קטן מיושבי הערים. 70-80% מהאוכלוסייה בארץ חייתה בכפרים ולא נהנו מהשינויים. התמורות הכלכליות נוגעות לכמה מוקדים של פעילות בלבד ולא לרוב המכריע של האוכלוסייה וחלקי הארץ. מתוך דף נתונים: התפתחות אוכלוסיית הערים בארץ ישראל/פלסטין: ניתן לראות בבירור קפיצה משמעותית באוכלוסיית הערים בין 1800-1922. הגידול הוא בעיקר בירושלים. הערים הגדולות ביותר ב-1800: ירושלים, עכו, עזה, חברון, שכם. במהלך המאה ה-19 עכו יורדת מגדולתה, חדלה להיות עיר נמל ראשית של פלסטין. לעומתה – יפו גדלה פי 15 והופכת מעיר זוטרה למרכז העירוני החשוב ביותר של פלסטין. עזה שומרת על מקומה. חיפה – העיר שגדלה בקצב המהיר ביותר במיוחד בתקופת המנדט. הציר הפעיל ביותר הוא בין יפו לירושלים – קו תנועה בינלאומי, ציר חיים ציבוריים וכלכליים. בתקופת המנדט יפו הופכת לעיר השנייה בגודלה בארץ וחיפה לוקחת את הבכורה מעכו, כעיר המרכזית בצפון. בנוסף – תמורות בתחום התשתיות, יציאה מהחומות בכל הערים, הקמת בתי מלון,מודרניזציה ושינויים גדולים. חשוב לזכור – שינויים באזורים העירוניים ונוגעים לפלח קטן באוכלוסייה.

החיים הפוליטיים/ Muslih , פורת

מוסליח – פלסטיני, חוקר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. פורת – ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית, ספרו על צמיחת התנועה הלאומית הפלסטינית היה טקסט מכונן וחשוב – אחד המחקרים הראשונים שיצאו בנושא. מחקר מלומד, קפדני ומסודר על צמיחת התנועה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד סוף תקופת המנדט. פוליטיקה בפלסטין – כללי משחק, נורמות ומסורות עם שורשים היסטוריים עמוקים ואלו המשיכו להשפיע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה הפלסטינית גם היום. ניתן להסתכל על החיים הפוליטיים משתי זוויות – מכיוון העסמאנים והכיוון פנימי. מבט עסמאני על פלסטין 1900: סנג'ק ירושלים: כל אזור ההר של דרום יהודה, בית לחם, חברון, עזה, באר שבע ועד הגבול עם סיני (ניצנה). כפוף ישירות לאיסתנבול. סנג'ק שכם: כל החלק המרכזי, שכם, ג'נין, טול כרם עד קו יפו ירושלים. כפוף לוילאת ביירות. סנג'ק עכו: שריד לגדולתה של עכו בתקופות קודמות. שולט באזור חיפה, צפת, טבריה, עמק יזרעאל עד קו חדרה. כפוף לוילאת ביירות. חשיבות פלסטין לעסמאנים: ירושלים – חשיבות דתית. מבחינה אסטרטגית – העורק הראשי של העלייה לרגל לחג' עבר מדמשק למכה ועבר דרך פלסטין, יש חשיבות לשמירה על יציבות ושקט בעורק השיירות הזו. אין דרכים, הדרכים הקיימות לא בטוחות, סכסוכים שבטיים ומלחמות קייס וימן (דועך במאה ה-19), קואליציות משתנות. קייס וימן – יריבויות עוד מחצי האי ערב. פשיטות של בדואים. פלסטין ארץ בעייתית וקשה. אזור מישור החוף לא מיושב, רובו ביצות, היישוב באזור ההר וקשה לשליטה. החל מהחצי השני של המאה ה-19 יש יציבות, יריבויות קייס וימן דועכות. מבט פנימי על פלסטין 1900: נכבדים – notables – מונח שנטבע על ידי אלברט חוראני. סממני העצמה: עושר, מוצא משפחתי מכובד (ייחוס לצאצאי הנביא), כריתת בריתות עם שליטים אחרים והטלת המרות על האזור. פלסטין, סוף מאה 19 – קבוצות של נכבדים, בעיקר עירוניים. היעדים – הגעה למשרות של ראש עירייה, מופתי, משרות בפרלמנט העסמאני (קיים מאז 1876 אך התפרק והוקם סופית ב-1908) – שלושה נציגים מפלסטין (שניים מירושלים ואחד מעכו), מושל כפר. העסאמנים זקוקים לנכבדים המקומיים שיסייעו להם בשליטה טובה יותר. נוצרה סימביוזה בין המשפחות הנכבדות בערים, תקיפים הכפרים לבין השלטון המרכזי. אינטרסים הדדים, העסמאנים רוצים איסוף מיסים ויישום רפורמות – נכבדים כחוליה מתווכת בין השלטון לבין האוכלוסייה. משפחות מובילות בחלוקה לערים: מוסליח עמ' 24-37. יש שכבה שממלאת תפקיד מתווך, מייצגת את האינטרסים של השלטון כלפי הציבור. מחצית מאה 19 – חוק הקרקעות. פלאחים רבים לא רוצים לרשום את האדמות על שמם מפחד מני השלטון המרכזי. לכן הקרקעות נרשמות על שם האליטות, הוכרו כרכוש שלהם, הם הופכים לאדוני הארץ. בעקבות חוק הוילאתים – הקמת מג'לס אדארה – אמור לנהל את ענייני המחוז הכפרי, במסגרתו החברים מקבלים לידם כוח בתמיכת הממשלה המרכזית שלא היה להם קודם לכן. מתגבשת אליטה כפרית וגם עירונית חזקה בהרבה עם מרות כבדה מול האוכלוסייה לעומת מה שהיה קיים במאות קודמות. היווצרות מעמד חדש: סוחרים-בורגנים: כניסה של פעילות מסוג חדש וניתן היה לצפות כי הפרויקטים החדשים ינוהלו על ידי הנכבדים המקומיים שינצלו אותם להגדלת כוחם. אך בפועל, אנשים חדשים צומחים בתור קבוצה בעלת חשיבות כלכלית. מדובר בעיקר באזורי הערים, בעיקר יפו וירושלים, אנשים בעלי חוש כלכלי נכנסו לתמונה ובנו עצמם כאימפריה כלכלית. לאחר כניסת הבריטים לאנשים הללו היה תפקיד בחיים הציבוריים והכלכליים בארץ. אנשים אלו נאבקים על משרות ותפקידים בחיים הפוליטיים.

רעיונות של לאומיות ערבית: יש חדירה של זרים, יש אתגר ציוני שמעוררים את הרגשות הלאומיים הערביים.


   24.3.05

מחקר תרבות של חברה: ספרות, שירה, אמנות, אדריכלות, יחסים בין אישיים. נעסוק בתחום של חינוך והשכלה, אוריינות, באיזו מידה החברה משתמשת בטקסטים כתובים כדי לשרת מטרות כמו תקשורת בתוך החברה, העברת אינפורמציה, השכלה, מורשת תרבותית והיסטורית. החברה המזרח תיכונית לפני 1900: חברה שיש לה מסורת ספרותית עשירה, יחס אינטנסיבי לטקסטים כתובים. ספריות קיימות באסלאם מאז המאה ה-7, במאה ה-9 הקמת בית אל חכמה מפעל התרגומים מיוונית לערבית. אנשים אספו ושמרו ספרים, היו ספריות עם עשרות אלפי ספרים, ספריות של שליטים, מסגדים ואנשים פרטיים. ערב העת החדשה – שכבה דקה בחברה שמשתמשת בספרים, קוראים וכותבים. בפלסטין במאה ה-19 מעט מאוד ספרים (בכתב יד) נמצאים באוספים של מסגדים, בעיקר במסגדים של חרם אל-שריף. רובה המכריע של האוכלוסייה אנאלפביתים – בין 95-99%. הייתה מציאות בה החברה יכלה למלא את כל צריכה ללא שימוש בקריאה וכתיבה. קריאה – כישור לא נחוץ שכמעט לא נלמד. היה צורך בקריאה וכתיבה רק במנהל המקומי לצורך תקשורת עם הממשל המרכזי. הדברים האלה היו נכונים גם לגבי אירופה עד סוף מאה 18 תחילת מאה 19 הרוב המכריע של האוכלוסייה אנאלפביתים. במאה 15 האוכלוסייה האירופית אנאלפביתית – עד כניסת הדפוס 1450. תוך 50 שנה הוקמו מאות בתי דפוס במרכז ומערב היבשת. בכל יבשת אירופה היו לפני המצאת הדפוס 300-400 אלף ספרים (בכתב יד). תוך 50 שנה לאחר המצאת הדפוס הודפסו 9 מליון ספרים, 60 מליון בחמישים השנים הבאות. מרגע שהדפוס נכנס לאירופה יש פיצוץ – היה ביקוש רב להמצאה הזו. 1727 – אימוץ הדפוס במזרח התיכון. מדוע לקח זמן כה רב לאמץ את הדפוס במזרח התיכון? הייתה מודעות לקיומו של הדפוס. הנימוק לדחיית ההמצאה החדשה – אם יתחילו לייצר באופן המוני ולא מבוקר בשפת הקודש זה יביא לחילול כתבי הקודש, חילול השפה עצמה. היה מותר להדפיס בשפות שאינן שפות האסלאם – עברית 1493 – הדפסת הגדה של פסח בעברית שנדפסה באיסתנבול. יוונים וארמנים קיבלו אישור להדפיס בשפותיהם במאה ה-17. אם יש רתיעה מסיבות דתיות להכניס דפוס יש לזה השלכה על התייחסות החברה לכתיבה עד ימינו אלו. הכתב הערבי קשור באופן ישיר לאמונה הדתית. אך אולי זה פתרון קל מדי ויש סיבות אחרות לדחיית הדפוס. המסרים שהחברה מקבלת הגיעו מאת השלטון בלבד: הסולטאן כמנהיגות פוליטית וכל המנהיגות הדתית. אם תינתן לכל אחד רשות לכתוב, להדפיס ולהפיץ לבד בלי מנגנון ביקורת יש וויתור על בלעדיות השליטה הפיזית והרוחנית. ההתנהגות של העלמא לדפוס הייתה מוצקה מתוך אינטרס קבוצתי שלהם לשמר את עליונותם על המסרים המופצים לחברה. הם למעשה עכבו את כניסת הדפוס עד המאה ה-18, גם לאחר כניסתו עכבו את התפתחותו ולאחר מכן נכנעו ונאלצו להשתמש בדפוס כדי לצאת נגד מתנגדיהם שהשתמשו בדפוס. הסבר נוסף – פן כלכלי. היו אנשים שהעתיקו את הספרים (80 אלף איש במאה ה-15) לפני כניסת הדפוס והן היוו קבוצת לחץ שהשפיעה על השלטון לדחות את ההמצאה החדשה. בתחילת המאה ה-18 נכנס הדפוס לעולם האסלאם בצו הסולטאן אחמת השלישי. הוא נימק זאת כי ספרים הם כלי חשוב, מעשירים את החברה האנושית, שימור הנכסים, הבטחה כי אם יקרה אסון כלשהו הספרים לא יכחדו. אך עדיין הותר רק לפרסם ספרים בנושאים לא דתיים. כל ספר שנדפס חייב לעבור ביקורת של העלמא ובצו הסולטאני הייתה רשימה של אנשים שיש להם היתר לפקח על ייצור הספרים. בכל האימפריה הוקמו שני בתי דפוס בלבד ובכל הפרובינציות לא הוקמו בתי דפוס כלל. חברה שלמה לא נסחפה בגל של הדפוס כפי שהיה באירופה. במאה ה-19, בעיקר בגלל חשיפה להשפעות מערביות, פעילות של מיסיונרים מדפיסים מתחיל שינוי. תחילת מאה 19 בפלסטין – אין דפוס. חנניה – בית הדפוס הראשון בפלסטין בעשור האחרון של המאה ה-19. הוא לא מוסלמי וההדפסה הייתה בהיקפים מינימאליים. במאה ה-19 החלה פריחה תרבותית-ספרותית שהייתה קשורה גם לדפוס: הנהדה. מחמת עלי – שולח סטודנטים לאירופה, שולח אנשים ללמוד דפוס, מביא ציוד דפוס למצרים – דפוס בולאק (צפון קהיר). מחמת עלי לוקח ספרים מאירופה, רוצה לתרגם אותם לתורכית וערבית, להדפיס אותם. זה חלק משורה של רפורמות. בלבנון (ביירות) – היוזמה היא מקומית ולא שלטונית מכיוון האוכלוסייה הנוצרית במדינה. לנוצרים יש קשרים מבוססים עם אירופה וכמו כן גם פעילות של מיסיונרים. באמצע המאה ה-19 הייתה התעוררות ספרותית שגילתה את האוצרות הספרותיים והלשוניים הערביים שהוזנחו במשך מאות שנים. 1850-60 הופעה של בתי דפוס, אגודות ספרותיות, חנויות ספרים, אולמות קריאה. שנות השישים והשבעים – ספרים, אנציקלופדיה, עיתונים. לבנון הייתה מרכז פעילות אקטיבי ביותר, יוזמה מלמטה. במקומות אחרים באזור – אין תזוזה ואין יוזמה. ברבע האחרון של המאה יש גורמים בולמים למעלה – הסולטאן עבדולחמיד השני שחשש מכל פעילות ליבלית והוא מטיל צנזורה שנודעה לשמצה על כל הפרסומים. זה גרם לשיתוק, ואפילו בלבנון. הרבה לבנונים עוזבים את הארץ ויוצאים למקומות אחרים – חלק גדול מהם לצרפת וארה"ב אך גם למצרים. מצרים בתקופה מקום דינאמי, החדיו אסמעיל, הבריטים – סביבה תומכת לפיתוחים. השילוב הזה של כישרון וניסיון לבנוני והסביבה הפתוחה המצרית נותנים פעילות תרבותית דינאמית לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. פלסטין: אין דפוס ולכן לא מיוצרים ספרים ועיתונים. השכנות בסביבה, יש מערכת ייצור בלבנון ובעיקר במצרים. ניתן לראות את התפוצה של העיתונות מהמדינות הסובבות בפלסטין על ידי בדיקה של קוראים כותבים למערכת – מכתבים שהגיעו מפלסטין. בקושי 2% מהאוכלוסייה יודעי קרוא וכתוב וכל זה עד 1908. יולי 1908 – נופל סכר הנוקשות החמידית ומופיעים עשרות בתי דפוס דיגיטלי ועיתונים. עד סוף 1908 (כחצי שנה) 15 עיתונים וכתבי עת יוצאים לאור בפלסטין. זה מראה כי היה פוטנציאל כבוש שלא נתנו לו לפרוץ. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה יצאו עוד 20 עיתונים. עיתון כלל כארבעה עמודים, מביא אינפורמציה, חדשות, מאמרי מערכת של בעל העיתון וחבריו, ידיעות כלכליות ולעיתים פרסומות של חברות זרות ולבנוניות. רוב העיתונים יצאו לאור בפרק זמן קצר ונעלמו. אך היו עיתונים שהחזיקו מעמד במשך שנים. העיתון פילסטין יצא לאור מאז 1911 ועד 1967 – העיתון הערבי החשוב ביותר בארץ בתקופת המנדט. דפוס נכנס לארץ בצורה מסיבית בגלל ההופעה של העיתונות. קודם נולד האינטרס להוציא עיתונים, מתוך התחושה של שנים של סתימת פיות. אנשים נעזרו בשירותים של בתי דפוס קיימים בכדי להוציא לאור את עיתוניהם. לא היו נחוצים מעט משאבים בכדי להוציא עיתון. ההמשכיות הייתה קשה יותר ולכן הרבה עיתונים נעלמו אחרי פרק זמן קצר. לאחר מכן התעורר הצורך להביא מכונות דפוס לארץ, ואז השימוש בדפוס הלך ונהיה נפוץ יותר ויותר. החל מ-1908 חלקים רחבים בחברה עוברים לשימוש אקסטנסיבי במוצרים מודפסים, וזה משנה את הסביבה הטקסטואלית והציבורית שאנשים נתקלים בה. הופעה של שלטים במקומות ציבוריים, חנויות, דרכים. בדרך כלל היו אלו הזרים שהכניסו את השלטים לארץ – צורך להתמצאות. השלטים בעיקר בכתב לטיני, הערבים לא זקוקים לשלטים לשם התמצאות. שלטים, בתי דפוס – מ1908 ועד מלחמת העולם הראשונה. יש התחלות של התקדמות. כל זה יתפוס תאוצה בתקופת המנדט.

29.3.05

Literacy and Education/ Ayalon

מטרות החינוך בישראל היום: השכלה, הרחבת אופקים, כישורים בסיסיים. מטרות החינוך בפלסטין של 1900: החינוך הדתי – המטרה היא להכשיר אדם מוסלמי מאמין ולתת לו כלים לממש את האמונה הזו, מסוגלות לשנן סורות מהקוראן בעל פה בכדי שהאמונה תהיה שלמה. ברמה הבסיסית מלמדים בעיקר נושאים של התפילה. היו מקומות בהם לימדו את כל הקוראן או רק חלקים. חינוך שידיעת קרוא כתוב היא לא חלק מהותי ממנו. הלימוד הוא בדרך כלל בעל פה ותלמיד נחשב לבוגר כאשר משנן את הטקסט בעל פה. היעד הוא אחר ולכן גם השיטות הן אחרות – שינון וזכירה. לממשלה אין כל מעורבות במערכת החינוך, החינוך הוא חלק מהשגרה של קיום קהילה דתית-מוסלמית בעיקרה ומכשירה את ילדיה לא באופן אוניברסלי אלא אקראי על ידי הקניית יכולות בסיסיות של קיום מצוות הדת, בעיקר תפילה. מדובר בעיקר על חינוך הבנים בכתאב למרות שהיו מקרים של חינוך בנות. בתקופת האימפריה העסמאנית חינוך חלקי לבנים (כמעט בלבד), חינוך קצר ולא סדיר (תקופות הלימוד לא היו מוגדרות), אין דירוג של שלבים בחינוך ורמות. חשבון – לא היה נלמד בכתאב אלא בשוק על ידי הקבני – בעל המשקל אשר היה מלמד חשבון. מכל הכתאב נמצאת המדרסה – השכלה גבוהה יותר, מדובר בלימודי דת, משפט מוסלמי, בדרך כלל צמודה למסגד. מסלול הלימודים שם יותר מוסדר והלימוד יותר ברמה גבוהה, לימודי קוראן, חדית', פקה, והמטרה הייתה לייצר את אותה קבוצה משכילה שתמלא את צרכי המנגנון הדתי של הקהילה: עוזרים, מורים, כלי קודש. היו מדרסות בכמה ערים גדולות: ירושלים (צמוד לאל אקצה), יפו, שכם, עכו, צפת, חברון. לעיתים ילדים מאזורים כפריים שהיו מוכשרים נשלחו לערים ללמוד במדרסה. לממשלה העסמאנית אין כל תפקיד בסיפור הזה. אירופה באותה תקופה: כיום בכל העולם הנאור החינוך הוא באחריות הממשלה. בימי הביניים (מאז מאה 11) החינוך נמצא בידי הכנסייה ויעדיו דומים – השכלה רחבה לא דתית הייתה נחלתם של קומץ קטן של אנשים, כאשר מרבית החינוך הוא כמובן דתי. בתקופה שאירופה מתחילה להתעורר ולצאת מעידן ימי הביניים קמים מוסדות שרוצים להכשיר כוח אדם עתידי להשתתף בפעילות הכלכלית-מסחרית החדשה שצמחה בערים. החינוך עבר לידי הגילדות, כאשר כל גילדה הכשירה לעצמה את האנשים שישתלבו בפעילות המקצועית שלה. השלטון מחוץ לתמונה עד לשלב מאוחר. המקום הראשון בו המדינה התערבה – מדינות גרמניות בסוף מאה 16-מאה 17. וזה מתפשט עם הזמן בכל רחבי אירופה. חינוך חובה מגיע לאנגליה רק ב- 1870 (ולאימפריה העסמאנית 1869). 1869 – המדינה העסמאנית לוקחת אחריות על החינוך. לשם כך המדינה צריכים משאבים, כוח אדם, תשתיות וזה לא קורה בן לילה. עד 1900 מוקמים 95 בתי ספר בפלסטין, שמכילים בסביבות 9000 תלמידים. רוב בתי הספר הללו הם עממיים (3 שנות לימוד), יש 8 בתי ספר שמהווים מעין חטיבות ביניים (3 שנות לימוד), ושלושה בתי ספר תיכוניים (3 שנות לימוד) ואלו הוקמו בערי המחוז. מערכת החינוך: 1) מערכת מסורתית של כתאב ומדרסה. 2) מערכת ממשלתית שהחלה לצמוח. 3) מוסדות חינוך מיסיונריים. מוסדות מיסיונריים: נחשבו כבתי ספר ברמה גבוהה, גם מוסלמים למדו שם. מוסדות אלו נמצאו בשולי המערכת ההשכלתית של פלסטין. פעילות זו כוללת הטפה דתית. יד כמה מאות בתי ספר כאלה בארץ, רשת צפופה של בתי ספר אורתודוכסים רוסים, צרפתים, אנגליקנים בעיקר בערים הגדולות. 1914 – מצב יותר דינאמי ממה שהיה קיים קודם לכן, קיימות יוזמות ממשלתיות ומיסיונריות. אוריינות בארץ: תלמידי הכתאב ברובם הגדול לא ידעו קרוא וכתוב. תלמידי המערכות האחרות למדו קרוא וכתוב אך מדובר באלפים בודדים. יש כ-15 אלף ילדים בבתי ספר בתקופה העסמאנית – מעט מאוד יודעי קרוא וכתוב. קשה להעריך את השיעורים המדויקים של יודעי קרוא וכתוב בארץ – בעייתי לבדוק את הנושא הזה כי לא מדובר בשחור ולבן. הנתונים הקיימים הם מאוד בעייתיים. כנראה שמדובר בפחות מעשרה אחוז יודעי קרוא וכתוב וזה משפיע על דברים רבים. זה משפיע על היכולות של החברה הזו להשתלב במנגנונים מנהליים ואחרים. זה יעורר בעיות עם התמוטטותה של האימפריה העסאמנית והקמת מנגנוני ממשל מנדטוריים שהצריכו שילוב של האוכלוסייה המקומית בתוכם וכאשר זו אינו מוכשרת לכך ולו ברמה הבסיסית ביותר – הביא לשילוב גורמים אחרים, זרים באותם מנגנונים. יש קשת שלמה של אפשרויות – אוריינות גבוהה, חלקית, סלקטיבית. נקודת ההתחלה של החברה עד אמצע המאה ה-19 הייתה של פחות מאחוז אחד יודעי קרוא וכתוב ומתוכם לא היו נשים. המצב הזה מתחיל להשתנות עם כניסת מערכת החינוך – בניית בתי ספר בכפרים ובערים וגם פעילות מיסיונרית. שלב המעבר הזה הוא איטי והדרגתי. היוזמות המיסיונריות הן בהיקף מוגבל וגם היענות החברה היא מוגבלת. היה צורך בהכרה מהחברה עצמה כי בית ספר והשכלה שווים את המאמץ והזמן. סדרי הקדימויות של מה חשוב בחיים – השכלה לא בעדיפות עליונה.

תחילת העימות עם הציונות/ פורת, Khalidi

ראשית הציונות: האוכלוסייה היהודית בארץ לפני תחילת הציונות מנתה כ-24 אלף נפש. ישבו בעיקר בירושלים והשאר בערי הקודש טבריה, צפת וחברון. ב-1882 מתחילים להגיע לארץ המהגרים של העלייה הציונית הראשונה. הקבוצה הראשונה מנתה שישה עשר אנשים שמגיעים ממזרח אירופה (קרקוב) לארץ ובעקבותיהם עשרות ומאות ואלפים אחרים. הם מקימים מושבות כמו רחובות, ראש פינה, ראשון לציון – 21 מושבות עד סוף המאה. יש לזכור כי רוב היהודים שהגיעו לארץ בעלייה הראשונה (וגם השנייה) התיישבה בעיקר בערים, סה"כ 12 אלף יהודים במושבות החדשות עד מלחמת העולם הראשונה. עד 1900 האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה. עלייה ראשונה מסתיימת ב-1903. עלייה שנייה יותר אידיאולוגית, אידיאליסטית ומאז הוקם הקונגרס הציוני ומתחילים לקום ארגונים כמו קק"ל, הבנק הציוני. העלייה השנייה מקימה ארגוני שמירה. היהודים באים ומתיישבים במושבות ובערים, עם מודעות מינימלית לעובדה שבארץ הזו יש אוכלוסייה מקומית, בעיקר עקב הרעיונות שהפיצו ראשי ההנהגה הציונית - - "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" – ולכן גם אם ראו את האוכלוסייה המקומית היושבת בארץ נטו להתעלם ולהתייחס אליהם בביטול. נקודת ראות פלסטינית: אנשי העלייה הראשונה לא היוו בעיה הם רכשו אדמות אך שיתפו פעולה עם הערבים והשתמשו בשירותיהם. הבעיה החלה עם העלייה השנייה והאידיאולוגיה הציונית – רצון לכבוש את הקרקע ואת העבודה – אין צורך בפלאחים הערביים שיושבים על הקרקע. עמק יזרעאל – נקנה על ידי הארגונים הציונים מידי משפחה לבנונית אל סורסוק. התעוררה התנגדות מצד הפלאחים שהיו יושבים על הקרקע במשך מאות שנים ומעבדים אותה וכעת נחשבו מיותרים וסולקו מהאדמה. עד 1908 – התגובות ספוראדיות, סכסוכים מקומיים בין מתיישבים מקומיים לבין המתיישבים החדשים. 1891 – עצומה של נכבדים ירושלמיים לאיסתנבול במטרה לעצור מכירת אדמות לציונות. אך זה מקרה פרטי. הבעיה התעוררה כאשר ההיקפים החלו להיות יותר ויותר גדולים. כאשר הציונות מכריזה על מטרותיה – קונגרס באזל – יש לזה הד גם בארץ. כאשר התברר שיש תופעה הולכת ומתרחבת הבעיה החמירה – היישוב הכפיל ושילש את עצמו וההתנגדות בהתאם הלכה והתרחבה וקיבלה אפיקים חדשים של ביטוי מעבר להתקוממות הפלאחים. כאשר נופל הסכר על חופש הביטוי עם הדחתו של עבדולחמיד השני, מהפכת התורכים הצעירים והופעת עיתונים בארץ – אחד הנושאים החשובים בעיתונות היו התראות על הכוונות הציוניות. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. הנוכחות הציונות באופן טבעי עוררה אנטגוניזם מהצד הפלסטיני.

31.3.05

ראשית המפגש בין החברה הפלסטינית למפעל הציוני: הנוכחות היהודית-ציונית בארץ החלה בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 וקיבלה אופי פעלתני יותר בתחילת המאה ה-20 ותוך זמן קצר החלו להתעורר תחושות של אנטגוניזם מצד התושבים הערביים המקומיים. סכסוכים מקומיים – סיבות מקומיות אך החלו גם ביטויים מסוג אחר – פוליטי. המחאות קיבלו ביטוי המוני ושיטתי מרגע שהחלה בארץ עיתונות – לאחר שנולדו כלים שבאמצעותם ניתן להעביר ביקורת – עיתונים וכתבי עת החל מ-1908. החל מהעיתונים מראשית דרכם לקחו את המאבק בהתיישבות הציונית כספינת הדגל של העיתון וביטויים נגד הציונות והיהודים הופיעו כבר ב-1908. עיתונים: פילסטין בעריכת עיסא אל עיסא ודאוד אל עיסא

               אל כרמל בעריכת נג'יב נסר

עורכי העיתונים הללו – נוצרים יוונים-אורתודוכסים. ח'ליל אלסכאכיני – השאיר אחריו יומנים "כזה אני רבותי" שמתייחסים לעשרים השנים האחרונות של השלטון העסמאני ותקופת המנדט. הוא מעביר ביקורת רבה על הציונות למרות שהיו לו קשרים עם יהודים – בבית הספר בו לימד. הוא התנגד לציונות כתנועה כי הם רצו לבנות את מדינתם על חורבותיו של עם אחר. נוצרים – מובילים את הקולות שמתנגדים לציונות. הנוצרים היו אלו שפרסמו וכתבו בעיתונות – קולם של המוסלמים כמעט אינו נשמע. ההתנגדות לציונות מוצגת כבעיה של הארץ כולה. הנוצרים הם מיעוט ומובילים מאבק כלל-חברתי ובכך מראים נאמנות מופלגת ואמיתית לאינטרסים של הקהילה כולה. אינטרס נוצרי לשיתוף פעולה עם האוכלוסייה המוסלמית שלא על בסיס דתי. סתיו 1908 ועד מלחמת העולם הראשונה באופן רציף ועקבי הנושא הציוני בראש סדר העדיפויות. צורות התנגדות נוספות לציונות: ניסיונות התנגדות למכירת אדמות, התקוממות אלימה נגד המתיישבים החדשים שסילקו את הפלאחים משדותיהם. תחילת התנגדות מאורגנת: פורת מזכיר מועדונים מקומיים בחיפה וניסיונות לקיים ועידה בשכם בשנת 1913 של פעילים. ח'אלידי מדבר על כך שכבר בשלב הזה יש תיאום ומאבק משותף נגד הציונות שהקיף את הארץ, שיתוף פעולה וזהות משותפת כפרית-עירונית. יתכן שהוא מקדים את המאוחר. המטרה שלו היא להוכיח כי זהות פלסטינית כדבר שסובב סביב ישות ברורה שנקראת פלסטין כבר לקראת סוף המאה ה-19. הוא מסתייע בנושא של ההתנגדות לציונות מראשית הדרך כהוכחה לטענתו. בנוסף – הוא טוען כי הרוב המכריע של האדמות שנמכרו לציונות לפני מלחמת העולם הראשונה נמכרו מידי בעלי אדמות נעדרים לא פלסטינים (58%) ופלסטינים שלא ישבו על אדמותיהם (34%). מכאן – למעלה מ90% מהקרקעות נמכרו בידי אנשים שלא ישבו על האדמה שלהם ורובם המכריע לא פלסטינים. רק אחוזים בודדים נמכרו מידי אנשים שישבו על האדמה. התופעה של הציונות היא חדשה – באים זרים מבחוץ שקונים את הקרקע ולא מעוניינים יותר בפלאחים הערבים שישבו על הקרקע במשך מאות שנים ועיבדו אותה. הנושא של ערבים בעלי קרקעות שמוכרים אדמות ליהודים כולל משפחות מכובדות וגם ממובילות המאבק הלאומי נגד היהודים נמשך גם בתקופת המנדט. ח'אלידי מצביע על גורם נוסף מלבד היהודים שהיה אחראי למצוקה של הפלסטינים. יהודים שבאו לקנות ובעלי קרקעות חיצוניים שרצו למכור. עוד בתקופה העסמאנית יש עימות פעיל. הציונות נכנסת לפלסטין וקבעה עובדות שהאוכלוסייה המקומית עוד לא הספיקה להתארגן נגדה. בתקופת המנדט צמח עימות חריף ואלים בין שתי התנועות הלאומיות הללו ולתנועה הציונית היה יתרון – היא התחילה את היוזמה הציונית שלה בארץ לפני ההתעוררות הלאומית הפלסטינית וזכתה לתמיכה חזקה יותר מבחוץ מאשר לאוכלוסייה הפלסטינית. הפלסטינים נהנו מהיתרון של גודל הקהילה. קן סטיין - עבד על הארכיונים של הקק"ל ומתעד בצורה מדויקת את מכירת הקרקעות, סילוק התושבים הערבים שישבו עליהם וכו'. תקופת עבדולחמיד – היה ניסיון של הציונות לקבל את הסכמתו של הסולטאן להקים בית לאומי לעם היהודי בפלסטין. הייתה הקפדה על העניין הפורמאלי של בעלות הקרקע – לבעלים החוקיים מותר לעשות בקרקע ככל העולה על רוחם. חשוב לציין כי התופעה הציונית הייתה בעיה שולית באותה תקופה עבור העסמאנים, פלסטין היא פרובינציה לא מאוד חשובה עבור העסמאנים. גם המספרים בהם הגיעו היהודים לפלסטין בתקופה (כ-60 אלף ערב מלחמת העולם הראשונה) לא רבים מדי בכדי שהעסמאנים יידרשו לעניין. היו ניסיונות להציג את ההתיישבות הציונות בפלסטין כניסיון יהודי להשתלט על אדמה מוסלמית, על קודשי האסלאם וכו' אל אלו היו מינוריים בינתיים.

תקופת המנדט

קרבות מלחמת העולם הראשונה לא השפיעו באופן ניכר על האזור. היו שתי חזיתות עיקריות: החזית העיראקית – קרבות דרמטיים בין הצבא הבריטי לעסמאני – קרב קות 1916. החזית הארץ ישראלית – התחילה בסיני בגבול פלסטין-מצרים 1915 מסע עסמאני שחצה את סיני ממזרח למערב תוך 48 שעות על גמלים אך לבסוף הובס בידי הבריטים. במקביל הייתה חזית ממזרח לירדן עם המרד הערבי בחצי האי ערב שהיו לו שלוחות לעבר הירדן. הצבא העסמאני הובס בארץ באזור מגידו. התקדמות הבריטים – אלנבי שבא ממצרים וממזרח הצבא של שריף חוסיין ובנו פיצל בשיתוף לורנס איש ערב. הארץ עברה תקופה של סבל קשה במלחמה, סבל חומרי ופיזי, במקביל בצורת, ארבה ורעב, כריתה רבה של יערות. התקופה זכורה כתקופה קשה במיוחד. הטראומה שנחתה על המזרח התיכון לאחר המלחמה הייתה קשה שבעתיים – חלקים גדולים של האזור נפלו לידי שלטון לא מוסלמים לראשונה מאז ראשית האסלאם. אמנם הייתה תקופה צלבנית בפלסטין אך בסך הכל ההיקפים היו מוגבלים והטווח קטן. לאחר המלחמה ממרוקו במערב ועד עיראק במזרח להוציא חצי האי ערב המרכזי חולק בין אנגליה, צרפת וקצת איטליה. האזור חולק לפי אינטרסים של המעצמות ונקבעו גבולות שלא היו קיימים מעולם. כעת הגבול בין פלסטין לסוריה ולבנון היה גבול בין שלטון צרפתי לבריטי. לכך הייתה השפעה רבה על פעילות כלכלית-מסחרית. סוחרים שהיו רגילים לחצות את הגבולות בקלות כעת נדרשים לדרכונים ואישורים. כעת יש ממשלות מקומיות בדמשק, בירות, ירושלים. מה שהיה יחידה אחת נשבר לכמה יחידות קטנות. לכך יש השלכות מעשיות בנושא של ניהול. יש מדינות חדשות עם גבולות שיש להקים מערכות שלטון ומנגנוני מנהל בשבילן שלא היו קיימים קודם. לכך יש השלכות מרחיקות לכת לגבי מעמד חברתי וכל הקשור במוביליות חברתית. כעת יש אפשרות לאנשים להשתלב במנהל בתוך הארץ. יש לכך גם השלכות בנושא הזהות. קודם לכן הזהות הייתה השתייכות למסגרת של האימפריה המוסלמית תחת בית עסמאן והרוב הגדול של התושבים הזדהו עם אימפריה זו. המצב הזה נמחק, הח'ליפות בוטלה תוך כמה שנים ביוזמה טורקית וכעת התושבים בארצות השונות צריכים להגדיר את מסגרת הזהות שלהם. האינטרסים של הבריטים בפלסטין: הגנרל אלנבי מפקד על הכוח הבריטי שכובש את פלסטין. הבריטים תחילה מנהלים שלטון צבאי שנמשך שנתיים ואז הופך לשלטון מנדטורי מטעם חבר הלאומים שהוקם לאחר המלחמה. תעלת סואץ – עורק חיוני של האימפריה הבריטית. שני המרכזים של האימפריה – לונדון ודלהי ויש לשלוט על כל המאחזים בדרך בין לונדון להודו. החשיבה הקולוניאלית הזו נמשכת גם אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרציונל שהנחה את הבריטים בשלטון שלהם בפלסטין – חלק מחשיבה אסטרטגית שנועדה להגן על האגף המזרחי שלהם בדרך להודו. הבריטים הגיעו ופיתחו את הארץ בצורה משמעותית – תשתיות, בנייה, חינוך, קדמה. מה היה האינטרס? מנדט – פשרה. לאחר מלחמת העולם הראשונה – זכות ההגדרה העצמית של העמים, 14 הנקודות של וילסון. הייתה מחלוקת קשה בין העקרונות של וילסון לבין הרצונות של המעצמות הכובשות בריטניה וצרפת שרצו ליהנות מפירות הניצחון באופן גורף. המנדט היה פתרון של פשרה – מינוי מעצמות שיכשירו וידריכו את העמים במזרח התיכון עד שיהיה מוכנים לשלטון עצמי. הבריטים קיבלו משימה מטעם הקהילייה הבינלאומית להכשיר את האוכלוסייה המקומית לשלטון עצמי, בניית תשתיות – בכך מילאו את חובתם כלפי הקהילייה הבינלאומית. הם שומרים על האינטרסים שלהם וגם שומרים על הארץ. פיתוח הארץ מבחינת תחבורה ימית ויבשתית – אינטרס אסטרטגי של הבריטים. האם מעבר לאינטרסים אסטרטגיים האם שיקולים נוספים מביאים אותם לשלוט כפי ששלטו בארץ?


5.4.05

פלסטין בתקופת המנדט הבריטי המעבר לעידן חדש האינטרס הבריטי הונע על ידי העקרון הקולוניאלי כולו – שיווק האינטרסים האסטרטגיים הבריטים של שליטה במרחבי המזרח התיכון כגשר לאזורים אחרים. אך היו גם שיקולים אחרים. המנדט בארץ הוא מטעם הקהילייה הבינלאומית ולבריטים יש עקרונות בכל הנוגע למעמדם ודימויים בקהילייה הבינלאומית. הם חושבים שנכון לקדם את החברות הנמצאות תחת שליטתן – רעיון של אחריות המדיניות המפותחות לקדם את המדינות הלא מפותחות. הם מחויבים לדיווח לחבר הלאומים מדי תקפה. חלק מהאחריות – קידום ופיתוח מערכת חינוך. לפיכך – קידום אינטרסים בריטיים יחד עם אינטרסים אחרים. חינוך – אם מונעים חינוך מקלים את השליטה כי אין החברה מכירה דברים אחרים. אך החינוך יכול גם להקל על השליטה – העברת מסרים לכל החברה הקוראת-כותבת. אם מסתכלים על מה שהבריטים השאירו בארץ בתקופת שלטונם שהייתה כשלושים שנה ניתן לראות כי כמעט כל מה שהם השקיעו כאן נגזר מתוך שיקולים של שליטה. אחד הדברים הבולטים – תשתית, כבישים, דרכים, מסילות ברזל, שדות תעופה. מסילות ברזל: הבריטים ירשו מערכת של מסילות ברזל מהעסמאנים: יפו-ירושלים (1892); חיפה-עפולה (רכבת העמק) מתחבר עם מסילת הברזל החיג'אזית (דמשק-מכה) 1905 ולמסילה זו יש שלוחות נוספות מעפולה לכיוון ג'נין ושכם. הבריטים בונים דבר חדש: רכבת מקנטרה (סיני) לחיפה – דרך מישור החוף. לרכבת זו שלוחות לכיוון צריפין, בית נבאלה (על יד בן שמן), פתח תקוה. הם גם מאריכים את הקו חיפה-עכו לכיוון בירות. לרכבת היו בעיות – לרכבת העסמאנית היה רוחב פס מסוים שלא התאים לסטנדרט האירופי. הייתה מסילה נוספת שהעבירה מתחנת הרכבת של יפו ברחוב אילת ועד לנמל ששימשה בעיקר להעברת תיבות הדרים לנמל. כבישים: התפתחו לאט בארץ. היה קיים כביש יפו-ירושלים ועורק מרכזי נוסף שנסלל על ידי העסמאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה – חברון-ירושלים עם דרכי רוחב ליפו ולבית שאן. הבריטים יפתחו דברים אלו. כביש 4 חיפה-חדרה הוא תוצר של שנות השלושים. הבריטים התרכזו יותר בבניית מסילות ברזל מאשר כבישים. רק בשנות השלושים שיש צורך בשליטה יותר אפקטיבית נסללים כבישים. זה תוצר של המאורעות במחצית השנייה של שנות השלושים. הקשר בין הפיתוח לצרכי השליטה מדגיש את אופי השליטה הבריטית. נמלים: פיתוח נמל חיפה 1929-1931, פיתוח נמל יפו. העמקה, הרחבה, סילוק סלעים. שדה תעופה: אזור לוד שנות השלושים. כל הדברים האלה הם חלק ממערכת השליטה. ניתן לומר כי גם פיתוח מערכת החינוך היה במטרה להעלאות את רמת האוכלוסייה כל שהשליטה הבריטית תהיה קלה יותר. יש הטוענים כי לבריטים היה אינטרס מוגבל רק להכשיר את האוכלוסייה לקרוא את הצווים שמוציא השלטון. מערכת החינוך בעיקרה הושתתה על ארבע שנות לימוד וזה מכשיר ברמה בסיסית. לכל אלו היו השלכות בתחום הפוליטי-חברתי-תרבותי וגם הכלכלי. כאשר יש כוח שפועל ויש קטליזטור של יישוב יהודי שיש לו עוצמות של איכול ועוצמות כספיות הארץ התפתחה מאוד. התוצר הכלכלי הגולמי של החברה הערבית הפלסטינית היה השני בעולם מבחינת קצב צמיחה בתקופת המנדט. היו כשנתיים של שפל יחסי סביב 1927 ומלבד זאת מדבור בפריחה רצינית בצד היהודי והערבי. כמו כן – ריבוי טבעי מהיר בגלל שיפור תנאים סניטריים, תחילת תרבות פנאי ובידור, טעמים ספרותיים חדשים, חשמל, קולנוע חדש, מוסיקה, רדיו. כל זה הגיע במסגרת המדיניות הבריטית.

ילדי ביתוניא/ סעיד ח' אבו ריש כותב הספר הוא נכדו של האדם עליו הוא כותב. יש לו נטייה לכתוב היסטוריה של החברה הערבית המוסלמית במבט מבחוץ למרות שהוא מגיע מבפנים. יש יחס של אהדה לבריטים ומידה של שיתוף פעולה עד לנקודה מסוימת שם מסתברת בגידה והתרחקות. פוליטיקה מקומית: האם מהסיפור נראה מפנה ביחס לדפוסים שרואים קודם של פוליטיקה של נכבדים? מדובר במנהיג כפר שהיה במעמד זה לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר שנלחם חזר לכפרו ולמעמדו. מתחיל עידן חדש עם השלטון הבריטי אך הדפוסים הפוליטיים נותרו על כנם. הבריטים מתווים את הגבולות אך ברגע שהוא מכיר את כללי המשחק המאפיינים אינם שונים מבתקופה העסמאנית. לא מדובר על שינוי לרעה בחילופי השלטון בין העסמאנים לבריטים. אין כל התקוממות בשם האסלאם הנלחם בכופרים. שילוב הכפר במגמות ארציות ובפוליטיקה ארצית: מה היה היחס לשאלה הציונית? יש ממש ניתוק. כאשר מדובר על הבעיות של אנשי הערים (עמ' 33) אין לזה נגיעה לכפרים. נראה כאילו זה שייך לחברה אחרת ולא דבר הנוגע לאנשי הכפר. הכותב טוען כי אם היו מאלצים את ראש הכפר לומר אז היה תומך בצד הערבי-מוסלמי. הוא כמעט רומז כי יש יחס של חשדנות כלפי העיר ולא רק יחס של ניכור. הבעיות של העיר לא מעניינות את אנשי הכפר. יחס לציונות: אין שימוש בביטויים חריפים ואומר (עמ' 45) כי היהודים לא הייתה להם כוונה לגור בגטאות המסורתיים והם ביקשו לקנות אדמות מכפריים והציעו מחירים גבוהים ביותר על הקרקע. יש להתחשב במצוקות הכפר – אם מציעים מחירים גבוהים קשה לעמוד בהם. שינויים במציאות הכפר: קיימים אפיקים שונים דרכם מגיעה ההשפעה הבריטית. תוך עשור אחד קורים שינויים מרחיקי לכת. הבית של ח'ליל אבו ריש היה כמובן יוצא דופן – הם חלוץ בהתייחסות לבריטים אך השינויים קורים בכל הכפר: הגעה של מכונית עם רדיו, חוויות של העובדים בעיר וההשפעה ניכרת בכל הכפר ואינה נחלתם של מעטים. המשכיות:

  • מעמד הנשים.
  • דפוסי הנהגה מסורתית נותרים. בגלל סוג חדש של פעילות כלכלית ומסחרית ניתן לראות צמיחה של מעמד חדש שנכנס לאליטה. בערים - קבוצה שמעמדה הכלכלי לא נובע ממוצאה המשפחתית אלא מפעילותה הכלכלית. מעמד זה יקים מפלגות פוליטיות בשנות השלושים. בכפר זה לא קורה – המנהיגות נותרת על כנה. משפחות מובילות והנהגה שעוברת מדור לדור ומייצגת את הכפר בפני השלטון. הצעירים המשכילים לא מערערים על ההנהגה הקיימת.

החידוש יגיע כאשר הדברים שנעשים ברמה הארצית נכנסים לתוך הכפרים, ואפילו לכפרים מרוחקים שהגישה אליהם הייתה קשה. כאן אנו רואים הגעה של נציג מהתנועה הלאומית וזה מערער על המנהיגות המסורתית של הכפר.


החיים הפוליטיים

הנהגה מסורתית שהתקיימה במהלך מאות שנים. קבוצות אלו מעמדם התחזק בעקבות ההתפתחויות של התנזימאת – חוק הקרקעות שנתן כוח לאריסטוקרטיה העירונית וגם חוק הוילאתים שאפשר לאנשים לשלוט באזורים גדולים. יש אליטה מסורתית – נכסים כפריים ועירוניים שהולכת ומתחזקת. השאלה היא מה יקרה להנהגה זו במעבר לשלטון חדש עם אינטרסים ויעדים אחרים ומה יקרה עם המנהיגות כאשר החברה כולה ניצבת בפני אתגר חדש של גורם חיצוני שיש לו חזון להשתלט על הארת ולהפוך אותה לשלו – הציונות. נקודת הראות של השלטון החדש דומה לנקודת הראות של השלטון העסמאני – שימוש באליטות מקומיות לחיזוק השליטה. שלטון של הפרד ומשול – קירוב והרחקה של קבוצות שונות. עבור הבריטים היה זה קל להמשיך ולהשתמש באליטה הקיימת. 1920 – הבריטים פיטרו את מוסא כאט'ם אל חוסיני מראשות עירית ירושלים ומינו בן למשפחת נאששיבי במקומו – המשפחה המתחרה המסורתית. לאחר מכן הם מינו את חאג' אמין אל חוסיני למפתי ירושלים – תפקיד דתי אך הוא עצמו הפך אותו למנוף להשפעה וכוח פוליטי. הבריטים נהגו לשחק במשפחות אחת מול השנייה ויש נכונות מצד המשפחות להשתמש בבריטים כדי לפעול מול המשפחה המתחרה. כניסה לעידן חדש – משפחות נכבדים ופוליטיקה מסורתית אך גם מסגרות ומוסדות חדשים. מועדונים פוליטיים: "המועדון הערבי" ו"המועדון הספרותי" – ניסו לקדם את רעיונות סוריה הגדולה. רעיונות אלו נפלו לאחר נפילת פיצל. לאחר מכן מתחילים להופיע מסגרות חדשות. מדובר בתקופה של שלטון זר ויש מידה של מאבק בו במיוחד לאחר ההבנה כי הם תומכים בציונות. אך קודם לכן מדובר במאבק בתנועה הציונית אשר ראשיה לא הסתירו את כוונותיהם לגבי הארץ. ויצמן: להפוך את פלסטין ליהודית כמו שאנגליה היא אנגלית. האם התארגנו מסגרות של פעולה ארצית כדי לתאם פעולה משותפת נגד הציונות? "אגודות מוסלמיות-נוצריות": קבוצות של נכבדים, בעיקר בערים יפו וחיפה. הם החליטו לגבש פעולה משותפת. הם החליטו להקים את "הועד הפועל הערבי" ובראשו עומד מוסא כאט'ם אל חוסיני. הועד הזה התפרק עם מותו של מנהיגו. מדובר בגוף אנמי, לא חשוב. "המועצה המוסלמית העליונה": מדובר במועצה מוסלמית דתית ובראשה עומד המפתי הראשי. זה התפקיד הפוליטי הבכיר ביותר שלא היה קיים קודם לכן. לא הייתה קיימת מנהיגות כלל ארצית לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה היו ניסיונות קלושים להתארגנות כלל ארצית והפונקציה הראשונה שמוקמת, וביוזמה בריטית היא מועצה דתית ובראשה איש דת. המועצה הופכת לגורם פוליטי בזכות האישיות של המפתי עצמו שניצל את שליטתו במנגנון הדתי ויכולתו לחלק משרות ועצמתו הכלכלית – שליטה במערכת הוקפ. הוא מוביל מאבק של המוסלמים נגד היהודים שיש לו כמובן גוון דתי מובהק. הוא הופך להיות מוכר כמנהיגות הפוליטית של הפלסטינים.

7.4.05 החיים הפוליטיים

הבריטים יורשים מהעסמאנים קהילה פוליטית שהפוליטיקה בה מתנהלת במתכונת של פוליטיקה של נכבדים – משפחות נכבדות הנאבקות ביניהן על משרות ותפקידים. הבריטים מפעילים אליטה קיימת בכדי לשלוט באמצעותה על החברה. הבריטים ממנים את חאג' אמין את חוסיני למופתי ירושלים – נחשב למשבצת הבכירה ביותר. הוא הופך את התפקיד למנוף לעצמה פוליטית – בונה עצמו כמנהיג לאומי ואת משפחתו כמובילה את המאבק הלאומי. לראשונה מופיעה מישהו מוביל שאף מוכר כמנהיג את החברה הערבית בפלסטין במאבקיה נגד השולטים עליה מבחוץ – הבריטים וגם הציונים. עוד לפני כן היו ניסיונות לפעילות פוליטית משותפת ארצית. האם הפוליטיקה הפלסטינית בתקופת המנדט היא המשך של מה שהיה קודם או שיש לנו כאן דבר חדש? חוסינים היו יריבי הנאששיבים אך זה לא הבקע שפילג את הקהילה הפלסטינית לשניים. אך בגלל שלקחו חבר משפחה אחת ושמו אותם בתפקיד משמעותי (שהוא הפך אותו לחשוב עוד יותר) שמה את המשפחה היריבה כנגדה באופן ברור יותר. יש אותו משחק של פוליטיקה של יריבויות משפחתיות. החידוש הוא במידה רבה המאבק נגד הבריטים. מלחמת העולם הראשונה יוצרת מציאות אחרת – זרות השלטון החדש יוצרת מצב אחר. כעת לא ניתן להמשיך לנהל מאבקים בין מחנות בתוך החברה כפי שהיה עד כה. משפחות חשובות – ממשיכות להיות חלק מהמשחק הפוליטי אך במתכונת אחרת. במקום שהמאבק יהיה מרוכז בעיר שהיא מקור הכוח של המשפחה המאבקים תופסים יותר מקום במישור הארצי. למשפחת חוסיני הירושלמית יש קואליציה של תומכים ומשפחות תומכות בכל הארץ. פוליטיקה מסורתית במאבק בין משפחות ממשיכה להתקיים. בסיכום הפוליטיקה הפלסטינית של תקופת המנדט – היה למשפחות ולמאבקים ביניהם חלק חשוב בכישלון של החברה לבסוף. כוחות חדשים: מפלגות – זרות לתרבות הערבית-מוסלמית. حزب – קונוטציה שלילית – התפצלות, התפלגות. זה מנוגד לתפיסת היסוד של האחדות האסלאמית. נכנס כאן רעיון חדש לחיים הפוליטיים שהוא לא רעיון מסורתי. מסגרת ההתייחסות היא רעיונית ולא אישית של נאמנות לאדם או למשפחה. מסגרת ההשתייכות היא לרעיון ולדרך. אין פרלמנט ולכן הקמת המפלגה היא לא במטרה של בחירה למושבים בפרלמנט. בנוסף – המנהיגות הפוליטית המקומית מתנגדת לשותפות בניסיונות הקמת מעין פרלמנט של תושבי הארץ. הרעיון הוא לנהל מאבק ציבורי, רצון לא השתייך למחנות הפוליטיים הפלסטינים הקיימים ורצון ליצור ארגון, תנועה שמנסה לקדם פתרונות משלו מחוץ למסגרות הקיימות של הנהגה ואופוזיציה (חוסיני ונאששיבי). אל אסתקלאל: משכילים, עורכי דין, רופאים שמתרחקים מהמנהיגות הקיימת. הם מובילים קו חדש. למעשה עיקרי האידיאולוגיה שלהם לא שונים בהרבה מאלו שהיו קיימים במסגרות המסורתיות של הפוליטיקה הפלסטינית. היו הבדלים משמעותיים בגישות – הם בראש ובראשונה רצו לסלק את הבריטים. המאבק צריך להיות לעצמאות מוחלטת וזו תושג על ידי סילוק הבריטים. הבריטים הם נותני החסות ליהודים ולכן כך תיפתר גם בעיית הנוכחות הציונית בפלסטין. מדובר בקבוצה של אנשים עם רקע אחר, אנשים חילוניים בעיקרם. פעילות בזירה הכלל ערבית העסיקה אותם וזה גם אחד מגורמי נפילתם כי שם השקיעו את מרבית מרצם. מפלגות אסתקלאל היו קיימות בארצות נוספות: עיראק וסוריה. תנועה שרוצה לקחת את המאבק לידיה. האם זה תולדה של הכיבוש הזר בלבד? מדובר במעמד חדש שנוצר שאפשר את פעולתן של מפלגות חדשות אלו. אנשים שבונים לעצמם איכויות ויכולת עקב השכלה ואמצעים כלכליים. התרחשויות אלו היו בכל האזור – עיור, חילון, צמיחת קבוצות כלכליות חדשות. כאשר החיים הכלכליים מתפתחים ואנשים לא משתלבים במסגרות הפוליטיות הישנות יש להם כעת אינטרס להוביל קו חדש ולא לקבל את מרות הסדר הישן. תשתית עממית: בעיקר בפרברי הערים קם מעמד חדש של אנשים שעברו לאזורים אלו מהמרחב הכפרי, הגירה מהכפר אל העיר במספרים גדולים אנשים שנעקרו ממעגליהם המסורתיים בכפר ונותקו מהם. אנשים אלו מוצאים את עצמם ללא המסגרת החברתית-פוליטית אליה השתייכו קודם לכן, הם נפגשים עם אנשים נוספים במצבם וזה המון שקל להניע אותו לפעולה ולגייס אותו לרעיונות חדשים ולהציג בפניו מנהיגות חדשה שונה שהם קבוצות המשכילים. תשתית אנושית של המפלגות החדשות – אותם אנשים שנותקו מהמסגרת הישנה שלהם. דבר זה קורה בפלסטין. מפלגת אסתקלאל משתמשת בהמונים שעברו אל הערים. הסיפור של אסתקלאל הוא מעניין – גורם חדש שעולה על המפה ופועל בזירה עם האתגרים שניצבו בפניה. 1929 – המתקפה של המוסלמים על הערבים – פעילותה בחיתוליה אך לאחר מכן יש האצה של פעילותם. 1933 – הפגנות של אסתקלאל נגד הבריטים ביפו מהומות קשות, הפגנות. זו נקודת ציון חשובה ביותר. עד מרד 1936 כוחם הדרדר עד שלא היה להם יותר תפקיד. היו גם תופעות אחרות כמו תנועת נשים שקמה בשנות השלושים והארבעים. הפעילות הייתה מילולית בעיקר ותמיכה במאבק של הגברים. כמו כן – התארגנויות נוער כגורמים עצמאיים שיש להם אמירה בזירה הפוליטית. יש תנועות נוער שבהם פועלים עסקנים פוליטיים. תנועות הנוער משחקות תפקיד פעיל בשנות השלושים. תנועת הצופים – הייתה מאוד פעילה, ארגנה תהלוכות, תזמורות. יש גופים שלא היו קיימים קודם לכן בפוליטיקה המסורתית והם נכנסים לזירה. זה אומר שהמערכת הקודמות לא נתנו מסגרות מספקות לכל האנרגיה הפוליטית שצמחה בארץ כתוצאה מחינוך שהוביל למודעות וערנות, יש עיתונות, יש דיון ציבורי על מה שמתרחש, אנשים רוצים לקחת חלק במאבק והם מוצאים עצמם בארגוני הנוער ובמפלגות החדשות. מציאות פוליטית חדשה ומגוונת, כבר לא רק המשפחות המסורתיות. יש מעבר מדפוס מסורתי לפעילות חדשה.

כרוז: היד השחורה (בראשו עומד השיח' עז א-דין אל קסאם) אגודה לאומית חופשית לאור העובדה שהחרם נגד הציונים בחיפה אינו שלם דבר זה גורם נזק כבד לבעיה הלאומית. מכיוון שכך ומתוך שירות מולדת אהובה זו התארגן בחיפה סניף של האגודה הלאומית החופשית היד השחורה. האגודה הזו ערכה את האסיפה הכללית הראשונה בחמישי בדצמבר 1929 והחליטה בהסכמה על הדברים הבאים: 1- דרישה מכל ערבי וערביה להחרים את הציונים חרם מלא (בדומה להם – כפי שהם עושים). 2- להימנע ממכירת אדמות ונכסים או ספסרות בהן בתיווך ישיר או בעקיפין. 3- להעניש כל אדם שמפריע לאיש כלשהו באומה לעודד את החרם. 4- שכל ערבי וערביה ידע שהאגודה משגיחה עליו (צופה בכם) שיחוס על מולדתו קודם כל ועל נפשו ועל בני משפחתו דבר שני ושילך אחרי החלטות האגודה. לסיום: מי שמזהיר הוא פטור. قد اعذر من انذر. אגודה היד השחורה.

כרוזים: אחד מדפוסי הפעולה הפוליטיים הנפוצים ביותר בכדי לפנות לציבור. היד השחורה הייתה ארגון מחתרתי והראשון שלא הסתפק בפעולה פוליטית אלא יצא לפעולות אלימות בשטח. עז א-דין אל קסאם היה סורי במקור, מטיף במסגד בחיפה שבשם האסלאם יצא להיאבק בבריטים וביהודים. הוא ביצע פעולות טרור במקומות שונים, זריקת רימונים, פתיחה באש על שוטרים בריטים או יהודים. הוא כבר בשלב מוקדם, עוד לפני מתקפות 194 והמרד הגדול הוא היה הראשון שהראה את הדרך והתחיל כבר בשנות 1932-33 בפעולות אלו. הוא נהרג בעימות עם הבריטים וקבור בנשר. הוא ידע מה לעשות בכדי לקדם את האינטרסים של החברה שלו ולא הסתפק בפעילות ההנהגה הקיימת ונוקט בקו פעולה אוטונומי שלא משתייכת למסגרות הקודמות, הוא אוסף קבוצת חסידים ותומכים דרך הטפותיו במסגד ויצא עימם לפעולות. תומכיו המשיכו לפעול אחריו אך נבלעו במרד 1936. היה פשוט להדפיס ולהפיץ כרוזים. יש קשת רחבה של ארגונים וגופים שלא זוהו עם המנהיגות הקיימת. הפוליטיקה יצאה לרחוב והתנהלה דרך ארגונים מחוץ למנהיגות המבוססת והמוכרות שפעלו בחלקם מתחת לפני השטח. האידיאולוגיה הייתה משותפת לכל הארגונים והתנועות אך דרכי הפעולה שונות לחלוטין ואלו אשר פיצלו את החברה לרסיסים.




12.4.05

החיים הפוליטיים

החברה נכנסת לעידן של התמודדות עם אתגרים. יכולת החברה להציב תשובות לאתגרים הפוליטיים היא בעייתית. המסגרות המוכרות של הפוליטיקה של הנכבדים לא נותנות את כל המענה. אך כך גם המסגרות החדשות. הועד הפועל הערבי – הוקם קצת לפני תחילת המנדט בשנת 1920 כארגון כלל ארצי אשר בראשו עומד מוסא כאט'ם אל חסיני. ועידה ערבית פלסטינית – הוקם מטעם הקונגרס הערבי הכלל פלסטיני שהיו בו נציגים ממקומות שונים. הוקם באפריל 1920 בחיפה. ועידות שמייצגות את כלל הקהילה הפוליטית הארצית. כרוז: بيان عام יש מתח בין המנהיגות המובילה (או לפחות שרואה עצמה ככזו) לבין אלו שמפיצים שמועות שיכולות לערער את סמכותה. אתגר על המנהיגות של חאג' אמין – שמועות כי הוא לא הצליח לשמור על הר הבית. אך עכשיו מוסא כאט'ם אל חסיני מבטל את השמועות. ועד ערבי עליון הוקם בשנת 1936 מיד לאחר פרוץ המרד, במטרה ליצור חזית מגובשת עם נציגי כל המפלגות שהיו אז. העימות כאן ניכר בצורה מפורשת וגלויה. כרוזים הופצו בתדירות של שניים שלושה בשבוע בחלקי הארץ השונים על ידי גופים וארגונים שונים. יש קלחת פוליטית תוססת עם הרבה קריאת תגר על המנהיגות במקום פעולה מתואמת וקולקטיבית נגד אתגרים חיצוניים. הייתה קהילה ערבית מוסלמית גדולה, קהילה נוצרית קטנה גם ב-1948 כפולה בגודלה מהישוב היהודי. הישוב היהודי הכריז מראשית הדרך כי כוונתו להקים בארץ את הבית הלאומי שלו. במשך כמה עשרות שנים הקהילה הזאת לא מצליחה למנוע את החורבן של 1948. ראשיד ח'אלידי – מראה כי הקהילה הפלסטינית הגיע מחוסלת למלחמת 1948 כי חסלה את עצמה במרד של 1936-9 ולכן ההפסד היה ברור מראש. אוכלוסייה פלסטינית – מנסה להתארגן ולעמוד מול אתגרים. אך יש יציאה אחד נגד השני מבית ובשעת המבחן המצב לא עובד. יתכן כי המבנה הרב מפלגתי לא מתאים לחברה הערבית וזה מה שהיא לפירודה. כך גם היה בכל מדינות ערב. החברה מתעוררת למציאות חדשה כמעט בן לילה, מה ששרד מהאימפריה – טורקיה – חדל להיות רלוונטי עבור הערבים. הערבים נותרים עם הבעיה, מפוצלים במסגרת גבולות שנקבעו על ידי מעצמות חיצוניות. האתגר של ערביי פלסטין הלך וגבר והם היו מודעים לכך והייתה להם הזדמנות להתארגן אך בשעת המבחן האולטימטיבית הם נכשלו. מדינות ערב – הפיכות צבאיות במדינות רבות לאחר קבלת העצמאות.

חינוך

עם נפילת האימפריה נשארה מציאות חינוכית בסיסית בלבד שרק חלק קטן – כרבע מהאוכלוסייה בגיל בית ספר לומד. כמה מאות כתאבים היו קיימים, עם רמת לימוד בסיסית. לפי כל הנתונים היו 95 בתי ספר ממשלתיים במסגרת חוק החינוך של התנזימאת מהם 8 חטיבות ביניים ושלושה בתי ספר תיכוניים, כל השאר בתי ספר עממיים עם שלוש שנות לימוד בלבד. בריטים: אינטרס מובהק להכשיר את האוכלוסייה להיות מסוגלת לקלוט מסרים מהשלטון, ידיעת קרוא וכתוב חשבון בסיסי – נקבע שלכך נדרשות בין ארבע לחמש שנות לימוד. הם רוצים למלא את התפקיד של מעצמה המכשירה את העמים תחת שליטתה. יש מגבלות תקציב, הם לא מוכנים להשקיע בלי סוף בחברה הפלסטינית. הם מקימים באופן שיטתי מערכת חינוך חדשה – מאות בתי ספר בכל הערים (יסודיים ותיכוניים) בכרים מעל 600 נפש הוקם בית ספר גם כן. כמחצית מהכפרים לא הגיעו ל600 נפש ולכן לא הוקם בית ספר בהם. עבור הילדים שם – התחנכו בכפרים סמוכים או בערים או לא קיבלו חנוך כלל. בניית מערכת חינוך כזו מצריכה תשתיות רבות: בניית מבנים בכפרים,. נקבע כי כל כפר יממן מחצית מהבניין ומחלקת החינוך תממן את החצי השני ותדאג להביא את המורים. יש צורך להכשיר מורים וזה מתחיל בחיפזון. מוקמות מדרשה למורים בירושלים בה לומדים גם אנשים לא מתאימים. יש צורך להביא ספרי לימוד בערבית (אחרי שלטון טורקים צעירים מערכת החינוך השתמשה בטורקית בלבד) והספרים מיובאים ממצרים ושם קיימת מערכת שרצה כבר עשרות שנים) וגם מלבנון,. לאחר מכן מדפיסים ספרים בארץ. המערכת מתרחבת וקצב הגידול מהיר למדי. בתקופת המנדט – כ-150 אלף תלמידים בסיום התקופה משמע כ-40% מהאוכלוסייה בגיל בית ספר לומדת בבתי ספר בתקופת המנדט. אחוזי הבערות עדיין גדולים מאוד. לחברה הפלסטינית יהיה הרבה טענות לבריטים על כך שהם עשו זאת בקצב איטי ולא היו עם אינטרס אמיתי לקדם אותם. טענות אלו קשה להוכיח. כל המאפיינים של מערכת החינוך בתקופת המנדט משתקפים בסיפורו של נעים סולימאן: חוות דעת בינוניות על רמתו כמורה, מנהלים שלו לא מרוצים ממנו, הוא מעניש מדי בחומרה, משתמש ביותר מדי אלימות. ראש מנהל חינוך – בריטי ויש לו סגנים יהודי וערבי. מתחתם היו מפקחים ערבים נוצרים ומוסלמים. סכסוכים פנימיים בדרך כלל יושבו בתוך הכפר והניסיון של המורה לערב מפקח חיצוני בעניינים הפנימיים לא התקבלה יפה. כפר יאסיף: בית ספר ותיק בגליל המערבי, למדו בו תלמידים מהגליל המערבי לפני ואחרי קום המדינה. מעכת שהוקמה על ידי מיסיונרים רוסיים. הם הגיעו ברבע האחרון של המאה ה-19 והקימו בית ספר בין השאר. הם כמעט לא בנו באזור המרכז וירושלים אלא בגליל ( הם הקימו מספר בתי ספר בכפרים נוצריים ומוסלמים. הם העלו את רמת ההשכלה של הכפרים בצורה משמעותית. כפר יאסיף החל מוקדם - מסורת ארוכה עוד לפני המנדט.

14.4.05

חינוך בתקופת המנדט

איברהים ג'ברא כתב רומאנים ושירה בערבית ונחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20. הספר ילדות בבית לחם כולל דיווחים משנות העשרים והשלושים. הוא עזב את הארץ ב1948 ועבר לעיראק. מקור ספרותי – יכול לשפוך אור על פרטים שמגלים ממסמכים ארכיוניים, מתאר את חיי היום יום בצורה צבעונית. תגובת האוכלוסייה למאמצים הבריטיים להקים מערכת חינוך: האוכלוסייה לא גרילה לשלוח באופן מסודר את הילדים לבית הספר – מסגרת עם שגרה יומיומית. ההורים פעמים רבות אנלפביתים ולשלוח את הילדים לבית הספר – צריך מוטיבציה משמעותית לשכנע את ההורים. הייתה דרישה תקיפה של האוכלוסייה הפלסטינית ליותר חינוך. היה מקרה של אנשים אשר פרסמו מודעה בעיתון כי אספו כסף לבנות את הבניין (מחצית מהסכום כמתחייב לפי תקנות משרד החינוך) של בית הספר ודרשו מהממשלה להקים את הבניין. האוכלוסייה הבינה כי החינוך פותח אפשרויות להכנסות גדולות יותר. השכלה – מפתח לתעסוקה ממשלתית עם שכר קבוע. מלבד האטרקטיביות של השכלה, ידיעת קרוא וכתוב הביאה לשיפור המעמד החברתי – סביבתי עם ההשכלה. בכפר – מעמד גבוה יותר ליודעי קרוא וכתוב ובעיר ללא הכישורים הללו נדחקים לשוליים. באופן כללי ניתן לראות כי הדרישה רבה יותר מאשר הביצוע בפועל מבחינת הממשלה. מצב חומרי: בגדים לבית הספר, מחדד- מוצר יקר; סיפור קנית המחברת והעיפרון. סביבת הלימודים בבית הספר: • אין מסורת שכל הילדים במשפחה הולכים לבית ספר מסוים. יש מוביליות בין בתי ספר וניתן לבחור באיזה בית ספר מעוניינים ללמוד. • אין רישום מראש, תלמידים מתקבלים על סמך מבחן ובו במקום משובצים לכיתות. • عريف – מתרגל, עוזר הוראה. המורה נמצא בכיתה, באותה כיתה יושבים ילדים בכמה רמות וגילאים, כל אחד מקבל משימה על פי רמתו. • שילוב של מוסלמים ונוצרים יחדיו בבתי הספר, גם בתי ספר של המיסיון. היו הורים שהיו מודעים לאיכות החינוך בבתי הספר הנוצריים ועל כן שלחו את ילדיהם אליהם. המוסלמים היו פטורים משיעורי הדת בבית הספר המיסיונרי או שקיבלו במקביל שיעורי דת אסלאם. לפני 1900 לא הייתה קיימת מערכת חינוך והסיפור על בית לחם הוא השתקפות של מה שקרה בכל פלסטין. הבריטים הביאו את מערכת החינוך בשלמותה מארצם. מערכת החינוך נבנית ומוקמת על ידי הממשלה החיצונית והמורשת המקומית לא יכלה להשתלב עימה כי לא התאימה. הטכניקות חיקו את שיטות הלימוד של מערכת החינוך הבריטית, הספרים נלקחו ממצרים ברוב המקרים.

19.4.05

חברה, תרבות, חיי היום יום

ג'ברא איברהים ג'ברא היסטוריה שעוסקת בפרט. ספרו של ג'ברא לא עוסק בהיסטוריה. הוא לא נכתב כמקור היסטורי אך ניתן ללמוד ממנו הרבה על מציאות התקופה. בספר אין זכר למאורעות גדולים שקרו בחברה הפלסטינית אך הוא דן במציאות היומיומית. אפשר ללמוד ממנו על הפרטים הקטנים של צורת החיים של האנשים. הפסר נותן מושג על ערך המטבע, מוצרי המזון, הנעלה, תלבושת לבית הספר. על פי סוג הבגד ניתן ללמוד על מצב המשפחה. שעונים: שעון ארץ ישראלי שמתחיל עם זריחת השמש וממנה מתחילה הספירה. בילוי ותעסוקה בשעות הפנאי: בדרנים, קולנוע בכנסיה, קרקס, פצץ. תברואה והיגיינה: שתן, קורי עכביש, תרופות סבתא. מוסיקה: תזמורת של הכנסייה, פטיפון.

מתוך עיתון פילסטין, ינואר 1929 (יוצא לאור ביפו) עדותו של המבקר ביום דומה לזה בשבוע שעבר הגעתי ליפו בכדי לשהות בה חודש וכמה ימים. לברוח מהקור העז שסבלתי ממנו וכל מי שבירושלים סובל ממנו. התחלתי להיפגש עם החברים שלי בערב כל יום באחד מבתי הקפה שנמצאים בעיר בתפוצה רבה שמוצפים בבני אדם בטלנים שלא עובדים לא ביום ולא בלילה אלא משחקים קלפים, שש בש ודומינו. ישבתי באחד הימים אני וחברי והחלפנו ביננו דיבורים (שיחה) פרט לדברים שיש בהם רכילות או עלבונות או פגיעות או השמצות. ואז הציע אחד מאתנו שנעביר את מושבנו מבית הקפה שכולל את כל שכבות הציבור (אספסוף) אל מועדון הספורט האסלאמי שם נמצא הנוער המחונך והתרבותי. הגענו למועדון וראיתי שהוא עבר למקום אחר מזה שהיה בו בשנה שעברה והוא יותר מתאים ורחב מהבניין הקודם ושיש בו אולם גדול וארבעה חדרים גדולים ושלושה חדרים קטנים. לבניין היתה חצר של חול שנשתלו בה עצים פרחים ותבלינים ריחנייםץ הסתובבנו בחדרים הגדולים וראיתי בחדר הגדול מביניהם כמה שולחנות שעל אחד מהם משחקים דומינו ועל אחד משחקים שש בש וישבו מסביבם הרבה צעירים משחקים וצוחקים. ראיתי את הספרייה (חדר קריאה) ראיתי שיש בה הרבה עיתונים וכתבי עת ערביים וארון מלא ספרים חדשים בעלי ערך. באמצע החדר היה שולחן גדול שישבו מסביבו צעירים קוראים ומשוחחים ביניהם על מה שקראו. מי שמצא אנקדוטה בספר או עמדה חדשה סיפר לחבריו והם צוחקים על הבדיחה ודנים במידע החדש.

המועדון המתואר: מוסד חדש לחלוטין, קצת לפני מלחמת העולם הראשונה ובעיקר לאחריה. המועדונים הללו מוקמים בערים ולא בכפרים. בכפר – התכנסות מתחת לעץ ולפני שנות הארבעים ישנם בתי קפה בודדים בכפרים. בשנות מלחמת העולם השנייה מופיעים בתי קפה בכפרים. בתי הקפה שימשו בעיקר את המוני העם, האספסוף ולכל עדה היו מועדונים בהם התכנסו האנשים המשכילים יותר.

     3.5.05

עכו הספר עוסק במורשת וזיכרונות בנוגע לעכו ונכתב על ידי שני מחברים. עוסק במועדונים השונים, ספורט ותרבות, מתאר משחקי כדורגל, בתי קפה וקולנוע, מקומות בילוי.

24.5.05

העיתונות הפלסטינית

לא היו עיתונים בארץ לפני 1908 וזאת בגלל ההתייחסות הנוקשה של שלטונו של עבדול חמיד. במצרים ולבנון יצאו עיתונים עוד קודם לכן. 1908 – מתחילה לצאת עיתונות בכל ארצות האימפריה העסמאנית דוברות הערבית (כולל החג'אז). פלסטין – המצב הפוליטי מאפשר את יציאת העיתונים החל משלב זה. בעיות בהוצאה לאור של עיתונים: אוכלוסיה שלא יודעת קרוא וכתוב, הפצה, תשתיות טכנולוגיות חסרות. עם נפילת הסכר של הצנזורה צצים עשרות עיתונים בפלסטין והסיבה ליציאתם לאור – הצורך באינפורמציה והפצתה. זה מכיוון שהסביבה משתנה ואנשים מגלים עניין בשינויים. יש בעיה בשוק המקומי – לא מספיק אנשים יודעים קרוא וכתוב. אם אין קהל יעד מספיק העיתון לא ישרוד. הצורך באינפורמציה והעובדה שהאינפורמציה קיימת בדפוס – מעורר את המוטיבציה של האנשים ללמוד לקרוא. להקים עיתון זה עסק פשוט – לא מצריך השקעה של הרבה כסף במקרה בו היה שימוש בבתי דפוס קיימים. פעמים רבות כותב אחד הכין את העיתון כולו והביא אותו לדפוס בעבור פרוטות. קטע מעיתון שיצא ביפו ב-1924 ובו בעל העיתון מתלונן על כך שאנשים רבים לא משלמים על העיתון למרות שהתחייבו לכך. זה קרה פעמים רבות בארץ ובארצות הסמוכות. מדוע קרתה תופעה זו? עיתון זה דבר שמתיישן במהרה לאחר השימוש בו וזה מוצר מסוג שהחברה לא הייתה רגילה לצרוך אותו וקל וחומר לשלם עליו – וזו הסיבה המרכזית לתופעה זו של אי תשלום עבור העיתון. החברה מוכנה לקבל שינוי תרבותי-פילוסופי בהרגלי התרבות והצריכה שלה.


26.5.05

העיתונות הפלסטינית

עיתונות כתובה – הפונקציות הדיווחיות שלה היו מוגבלות בתקופה. בשנות השלושים והארבעים – עיתונות פלסטינית בארץ משרתת את האוכלוסייה הערבית. האם ניתן להעריך את משקל העיתונות הכתובה בהיווצרות הקונצנזוס הלאומי בחברה? תפוצת עיתונים ערביים בארץ בסיום תקופת המנדט – בין שלושים לארבעים אלף עותקים. בתחילת התקופה – כ-5000. אמנם אין פה קפיצה משמעותית בהתאם לעצמת האירועים שהתרחשו בתקופה אך כל עותק נקרא על ידי כחמישה אנשים בממוצע ובכפרים עשרות אנשים קראו כל גיליון. רדיו – שידורי רדיו החלו ברמלה בשנת 1936. הרדיו נכנס בצורה יזומה על ידי השלטונות, כאשר כל מוכתר קיבל מכשיר רדיו וברדיו היה תדר אחד בלבד. יש כאן התחלה של תקשורת משודרת שממלאה את התפקיד של העיתונות. עיתונות יומית מתחילה בשנת 1929 – חודש לאחר אירועי הכותל (ספטמבר אוקטובר 1929) מדובר בקפיצת מדרגה. עידן של עיתונות יומית אינטנסיבית מבחינת תרומתה לדיווח. בתקופה של עד 1929 – אם העיתונים לא יוצאים בקצב יומי מכיוון שאין מספיק אירועים שיצדיקו דיווחים בקצב יומיומי, האם זה משפיע על הערכת העיתונות בחברה? האם היוו רק כלי שולי בחברה עד 1929? בנדיקט אנדרסון/קהילות מדומיינות: אין העיתון אלא צורה מוקצנת של ספר.... הצריכה הכמעט בו זמנית של העיתון.... משמעותו של הטקס ההמוני הוא פרדוקסלי – גם המוני וגם אישי... הטקס משוכפל בו זמנית אצל המוני אנשים... איזה דימוי חי או עז יותר יש כדי לייצג את הקהילה? זה נכון לגבי כל חברה בעת החדשה. לגבי החברה הפלסטינית גם בתקופה שמאז ראשית העיתונות וגם לגבי היום. כיום חלק גדול מהתפקיד של העיתונות הכתובה ממולא על ידי התקשורת המשודרת. החברה הפלסטינית מאז ראשית העיתונות נמצאת בתהליך הזה. נכנסים עיתונים ועוברים מיד וליד ונפוצים בכל רחבי הארץ. התהליך הזה ששכפל עצמו בכל רחבי החברה הולך ובונה מודעות משותפת של החברה. עיתונות כתובה וגם רדיו הם הכלים החשובים ביותר לגיבוש זהות ותודעה של ישות פלסטינית בפני עצמה. הניגוד בין העיתונות העברית והערבית חידד את תחושת ההזדהות. העיתון הערבי מחדד את תחושת הניגוד מהצד השני והסולידריות עם החברה שקוראת את העיתון הזה.

31.5.05

יפו

יפו אחת הערים העתיקות בארץ, נזכרת בספר יונה. תקופת הצלבנים – אחת מהמבצרים הצלבניים אך לא שרדו יותר מדי שרידים עד היום. לאחר סילוק הצלבנים מהארץ וכבישתה על ידי הממלוכים, השליט הממלוכי ביברס החריב את ערי החוף כדי למנוע אפשרות הגעה של צלבנים נוספים מאירופה. יפו הוחרבה 1268 ושלוש מאות שנה לא חיו שם אנשים. זה מתחי להשתנות באמצע המאה ה-17 כאשר נוצרים בעיקר פרנציסקנים קיבלו אישור מהסולטאן להתיישב במקום. צליינים היו מגיעים למקום עוד לפני כן. הם קיבלו אישור והקימו שם אכסניה שקיימת עד עצם היום הזה. הם בנו גם את כנסיית סנט פיטר. היישוב החל להבנות כיישוב, התיישבו שם אנשים ובתחילת המאה ה-18 יש כפר עם כאלפיים תושבים שהולך ומתבסס ומתקיים מחקלאות שיש בסביבה. כך נמשך גם לאורך המאה ה-18. הפלישה של נפוליאון לארץ: מצרים 1798 והייתה לו מטרה להגיע גם צפונה משם, היה אמור לכבוש את הארץ ואת סוריה בדרך להודו. הניסיון הזה הצליח בתחילתו ונכשל בהמשכו. נפוליאון כבש את יפו, כיבוש קשה וממושך. החיילים הצרפתים ביצעו בעיר טבח אכזרי באוכלוסייה המקומית. לאחר הסתלקותו של נפוליאון יפו עברה שוב לשליטה עסמאנית. אבו נבוט – אחד המושלים הידועים שהיה מסתובב ברחובות ומטיל אימה. הוא היה יעיל ובנה הרבה ביפו. כיבוש מצרי – תקפה של פריחה ושגשוג תחת מחמד עלי, כניסה של גורמים זרים. שנות השלושים של המאה ה-19 – כניסה של זרים – בניית קונסוליות (רוסים הקימו קונסוליה ביפו). אחרי הסתלקות איברהים פאשה מתחיל המומנטום של הפריחה וזה תולדה של התפתחויות בארץ. מתחילה תנועה אינטנסיבית של מעצמות לאזור, תנועה של סחר (אוניות מגיעות לחופי הארץ לנמל עכו אך גם יפו), פתיחת תעלת סואץ מביאה לעליית מדרגה בתנועת הסחר והנוסעים. אמצע המאה – שנות החמישים והשישים מתפתח מסביב ליפו ענף הפרדסים, בעיקר ליצוא ונמל יפו משרת את עניין זה. יחד עם פתיחת תעלת סואץ סללו את הדרך לירושלים 1869-70 וזה הביא דחיפה להתפתחות יפו כשער לנתיב מסודר שהגיע לירושלים (מרכז העניינים בעבור עולי רגל ומבקרים אחרים).יפו הופכת לתחנת מעבר – הקמת בתי מלון, מסעדות, מדריכי תיירים, כרכרות – כל התשתית התיירותית הנדרשת. בשנות השמונים של המאה, יפו הולכת ונהית צפופה, מונה כעשרת אלפים תושבים שחיו במתחם הקטן של יפו מוקפת החומה. מתחילות להבנות שכונות מחוץ לחומה. יש לזכור עם החומה הייתה מסיבית, נבנתה על ידי העסמאנים ושעריה היו נסגרים בלילות. הראשונים שבנו את השכונות היו המצרים בגבול שבין יפו לתל אביב – שכונת מנשייה. בשנת 1881-2 הורידו את החומה, סתמו את החפיר שסבב אותה. כך נפרץ המחסום בין יפו לשכונות לחיצוניות ויפו מתחילה להתפרס באופן דינאמי ומהיר לשטחים שמדרום וצפון לה. כל האזור המזרחי – אזור שהיה פרדסים לא יושב. יפו עברה פיתוח מהיר מכ-3000 תושבים בתחילת המאה ה-19 וב-1948 כ-90 אלף תושבים. נמל יפו: באופן היסטורי לא היה מוצלח מבחינת מקום לעגינה – אזור מלא סלעים. הנמל הפך להיות נמל הקליטה הראשי של המהגרים היהודים. הייתה בנמל תחנת קרנטינה – פיקוח על אוניות שמגיעות ומניעת כניסה של מגפות. הנמל היה צרי לעבור שינויים שכן לא יכלו להמשיך להפעילו בתנאים הירודים שהיו עד אז. בשנת 1934 – הארץ תחת שלטון בריטי והנמל הוא משני הגדולים בארץ. בתל אביב ביקשו הציונים לבנות נמל משלהם. הבריטים הסכימו והנמל בתל אביב החל לפעול ב-1936. ב-1892 הונחה מסילת ברזל מירושלים ליפו. אחרי קום המדינה העבירו את התחנה מיפו לתל אביב. הגישה מהנמל לתחנת הרכבת היתה בעייתית. לכן הונחה מסילת ברזל זמנית מהרכבת עד לאוניות. זה היה פרויקט חד פעמי. המסילה נכנסה ממש עד הים. הנמל היה צריך לשמש כתחנת יצוא לסחורות שהגיעו אל הרכבת. הסחורות הועברו על מסילה צרה שהעבירה ארגזים. יש שני מוזיאונים ביפו אך שניהם מדלגים "מהמאה ה-ב אל המאה ה-כ". ב-1948 יפו נכבשה ותושביה ברחו. נשארו בעיר פחות מ-5,000. בריחה המונית וטראומטית. המונים יצאו דרך הנמל. צה"ל והאצ"ל נכנסו ליפו. חלקים מהעיר נמחקו בשלב זה או בשלב מאוחר יותר, אבל גם הרבה נשאר. העיר ירדה מגדולתה. (ספר לסיור:"סביב כיכר השעון")

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית