FANDOM


שיעור מספר 1 - 18.10.2004 • דוא"ל משה גמר: moshega@post.tau.ac.il • אסיה המרכזית נקראת גם "Inner Asia". • שם האזור מלמד כי האזור הוגדר בשלילה - הוא אינו מזרח ואינו מערב. • הבריטים היו הראשונים להשתמש במינוח "אסיה המרכזית" - לתיור האזור שלא היה מקושר לציוויליזציה הבריטית. המונח חודש ע"י מלומדים אמריקאיים כ-"Inner Asia" הכוללת גם את טיבט, מונגוליה וכו'... - כל תרבויות אסיה שלא היו חלק מן התרבויות הגדולות של העבר (פרס, סין וכו'...) • הגדרה המודרנית ל"מרכז אסיה" הוא לחמשת המדינות ששמן נגמר ב"סטן": טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיזסטן וקזחסטן. לעתים גם חלקים מאפגניסטן וח'ורסאן (חבל באיראן שבירתו משהד). • "סְטַן" בפרסית - אזור, טריטוריה. • מתוך חמשת המדינות - 4 שייכות לעמים טורקיים. • באנגלית יש הבחנה בין Turkish שהוא טורקי מטורקיה המודרנית ובהן Turkic שהוא בן לעם דובר שפה טורקית. • באסיה המרכזית רווחות שתי משפחות שפות: הודו-אירופאיות שהנפוצה בהן היא פרסית וכן טג'יקית (שהיא גרסה סונית-חנפית לפרסית). המשפחה השנייה היא השפות הטורקיות השייכות לשפות האלטאיות. בין השפות: מונגולית ובעיקר השפות הטורקיות. • השפות הטורקיות ניכרות בדֶגְלוֹסְיה - דוברי שפות טורקיות שונות יכולים להבין אחד את השני. גיאוגרפיה • אסיה המרכזית מצויה ברצועת רוחב שהינה הגשר בין אסיה לאירופה ונקראת "רצועת הערבות" או "ערבות הדשא". הרצועה משתרעת בין הונגריה ועד כמעט לאוקיינוס השקט. • האדמה ברצועת הערבות מצטיינת בפוריות אך כמות המשקעים לא מספיקה לגידולם של עצים. לפיכך, הגידול המרכזי הוא עשב (גם אם גבוה ביותר). • הרצועה נחלקת למספר חלקים: (1) החלק הדרומי של הרי אורל ועד נהר הוולגה (נהר רחב שיכול להגיע ל-10-5 ק"מ). (2) רצועת הרים המפרידה את סין מאסיה המרכזית. • נוצרת באזור תופעה חשובה: מדבריות של "צל גשם" - מדבריות לא טבעיים או ערבות יבשות שמקבלות עננים שנפרקו כבר ממשקעיהם. האזור הזה מצוי בין הנהרות אמו-דריה (Oxus - אוקסוס) וסיר-דריה. • זהו אזור מוקף הרים עם אקלים יבש ויש בו הפרשי טמפרטורה קיצוניים בין יום ולילה ובין העונות. האזור טוב לחקלאות אך מיעוט המשקעים מקשה על הגידול ומצמצם אותו לאזורים שניתן לתת בהם השקיה. שאר האזורים מתאימים לנוודים ולמגדלי בעלי-חיים.

המקורות ההיסטוריים: • מהם המקורות ההיסטוריים למחקר האזור? 1. ספרות נוסעים בשפות שונות. 2. מקורות אסלאמיים ובעיקר פרסיים. 3. מקורות סיניים. 4. מקורות מקומיים - בערבית ובעיקר בטורקית ובפרסית. 5. כרוניקות שונות. 6. ממצאים ארכיאולוגיים. • מקורות כתובים הם החשובים ביותר: כתובות של השליט, שירה וספרות, תעודות, הסכמים ומסמכים שונים (לעתים מועתקים), זיכרונות של שליטים וביוגרפיות שונות שלהם. המקורות החשובים ביותר הם המקורות הפנימיים. בנוסף ישנם מקורות חיצוניים של השכנים הקרובים לאותן מדינות, מצביאים שעמדו בקרב עם אותן מדינות, סוחרים ומטיילים. המקורות החיצוניים לרוב נוטים להפגין חוסר הבנה של התרבות המדוברת (בעיקר כתבי נוסעים). • מקורות חשובים נוספים הם ממצאים ארכיאולוגיים: מטבעות יכולים ללמד במדויק על שנות שלטון של שליטים וכן על עניין של מסחר - תפוצתם הגיאוגרפית של המטבעות. • Oral History - עדויות חיות ומוקלטות של אנשים שנכחו באירועים שונים. • מה משותף לשימוש שעושים בכל המקורות? ישנם מקורות ראשוניים - של הקונסול, הפקיד, המפקד באופן ישיר. מקורות משניים הם מקורות המסתמכים על מקורות ראשוניים ועיבדו אותם. חשוב לזכור כי יש לעמת מקורות שונים עם מקורות אחרים - גם אם הם מקורות ראשוניים! תמיד ישנה הטיה במקורות. יש להיות זהירים וחשדנים בעבודה עם כל מקור! שיעור מספר 2 - 21.10.2004 • נוודים: נוודים הם חברות המצויות בתנועה מתמדת, כאשר כל החברה מצויה בתנועה. דוגמאות לנוודים הם הבדווים והצוענים. הצוענים נבדלים מן הבדווים כיוון שהם לא מגדלים בע"ח למחייתם. נוודי מרעה, המגדלים בע"ח למחייתם, נקראים באנגליתPastoral Nomads . חברות כאלה, של נוודי מרעה, הינן תלויות לחלוטין בצרכי העדרים ונודדות על-פיהם. נוודי מרעה ניתן למצוא רק ב"עולם הישן" ולא באמריקה או באוסטרליה. המחייה היחידה של אותם נוודי המרעה היא גידול בעלי החיים והם מתמחים בגידולם. • נוודי המרעה מחולקים ל-4 קבוצות ע"פ בעל-החיים שהם התמחו בגידולם ושהיה אצלם לבעל החיים המוערך ביותר: (1) נוודי הבקר מהסוואנות של אפריקה ומערב-אפריקה. (2) במדבריות, ישנם רועי הגמלים, הבדווים והטוארג. (3) בערבות העשב, ישנם נוודי הסוסים,המונגולים והטורקים. (4) בצפון, ישנם נוודי איל-הצפון הלאפים. • שני דברים היו מקובלים כלפי נוודים והם אינם מקובלים עוד: (1) הסברה המקובלת הייתה כי מצבם הראשון של האנשים היה לקטים-ציידים, לאחריהם הגיעו הנוודים והשלב המפותח ביותר הוא מתיישבי הקבע והחקלאות. כיום ידוע כי הנוודות הינה שלב מאוחר יותר מאשר התיישבות הקבע, כיוון שנוודים לא יכולים להתקיים ללא יישובי קבע. מהרגע שנתגלתה האפשרות לרכב על סוסים, הפכה כל הרצועה שבין הונגריה לסין לרצועה של נוודים. (2) תפיסה נוספת היא כי הייתה שנאה תמידית בין נוודים לבין יושבי קבע. כשהחלו אנתרופולוגים לחקור את העניין, הם גילו שלא הייתה שנאה מיוחדת בין הקבוצות. להפך, במקרים רבים, נצרו קואליציות ש ליושבי קבע ונוודים כנגד קואליציות אחרות כאלה. היה שיתוף-פעולה בין הקבוצות השונות וכן היו גם סכסוכים, הכל תלו ביחסי הכוחות הנכונים לאותו רגע ובצרכי הרגע של הצדדים. • הנוודים עסקו בפעילות כלכלית מאוד ממוקצעת והם היו תלויים בחברות ובשוקים אחרים, כלומר בשווקי הקבע. סופות שלגים, קרה או מחלות יכולות לחסל לו את כל העדר. תושבי הקבע יכולים להסתדר ללא הסחורות של הנוודים, אך הנוודים חייבים להסתמך על האזורים המיושבים. גם בקרב אזורי נוודים מובהקים, נוכל למצוא גם יישובים קטנים, בד"כ של אנשי מקצוע, והם סיפקו שירותים לנוודים. • נוודי הסוסים חיו באזורים קלים יותר למחייה מאשר אזורי המדבר של המדבר. משום מזג האוויר הקר יותר, גם האוהל (Yurt) היה מסיבי וכבד יותר. האוהל היה עשוי משתי שכבות של עור סוסים ומפאת כובדו, היה צורך בעגלות, שעליהן היו מעמיסים את כל הציוד. גם הביגוד של נוודי הסוסים היה יותר כבד והם למעשה המציאו את המכנסיים כפי שאנו מכירים אותם כיום. • תגלית הרכיבה על סוסים אירעה במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס (1400-1300 לפנה"ס). עדות למפגש הראשון עם רכיבת סוסים ניתן לראות במיתולוגיה היוונית בדמות הקנטאור (חצי אדם-חצי סוס) שמדגים איך האנשים ראו את רוכבי הסוסים. • העיסוק בגידול בע"ח הוא מסוכן ולכן החברה הזו תלויה בחברות מיושבות. מכאן גם, ערכו של האדם הוא על פי הקבוצה שאליה הוא משתייך - היא דואגת לו ולביטחונו. • ח'ומס - ע"פ הבדווים - קבוצה של חמש דורות משותפים שבקרבם ישנה ערבות הדדית והם דואגים לנקמת-דם במקרה של רצח, דאגה לזולת במקרה של עדר שנגנב או מת, מתן מוהר ע"פ רפסמ ,םיסוסה ידוונ לצא .הברק פ"ע ןכ-םג רהומה לש תימינפ הקולחו הנותחה ינפל ןתחל הברק הדורות המקובל הוא 7 דורות. • מכיוון שהקבוצה היא כ"כ חשובה ומכיוון שזוהי חברה ללא גיוון כלכלי-חברתי (כולם מגדלי בע"ח), אין יחסים בין אנשים ממעמדים שונים. מערכת היחסים היחידה היא קשרי הדם. לפיכך, הייחוס המשפחתי הוא כ"כ חשוב. במקרים רבים, הייחוס השבטי הא פיקטיבי,אבל רק כך מובטחת ההמשכיות של השבטים. • מתוך תפיסה וֶובֶּרְיַאנִית (מדינה הינה בעלת טריטוריה מוגדרת ושליטה על תושביה) הנוודים אינם זכאים למדינה. למרות זאת, ניתן לראות כי עלו וקמו מדינות נוודים שכבשו יבשות. מדינות נוודים נקראת "Chieftaincy" או "Chiefdom" והן מבוססות על היחידה הבסיסית ביותר של הנוודים - השבט ומנהיגיו. מדינות כאלה היו נזילות ביותר והיו גמישות, כך שאם הן הרגישו שהן הולכות להפסיד, הן הצטרפו לצד המנח. כן נוצרו גם קונפדרציות שבטית. הצורך בקיום של קונפדרציות היה הבטחת הקיום של כלל השבטים - נדידה של שבטים לטריטוריות של שבטים אחרים לפי עונות מרעה והענקת בטחון לכל השבטים החברים בקונפדרציה. ראש השבט נקרא Beg וראש הקונפדרציה נקרא Khan. • מערכת היחסים בין הנוודים ליושבי הקבע: הנוודים מצויים בעמדה נחותה מול יושבי הקבע והם צורכים דברים המיוצרים אצל יושבי הקבע. לנוודים אין כוח-אדם פנוי להקצות לפעילות שאיננה גידול העדר. לפיכך, עם הדורות, אימצו הנוודים את הדת של יושבי הקבע, עקב התלות שלהם ביושבי הקבע, ורצונם לסחור עמם ולעמוד עמם בקשרים. • יתרונם של הנוודים על יושבי הקבע - בקרב הנוודים עוברות דרכי-מסחר המקשרות בין יישובי הקבע והם מתבססים על שירות הסחר - על ביטחונם ועל אספקת בעלי החיים והמדריכים שלהן. יתרון נוסף של הנוודים על יושבי הקבע היה כוחם הצבאי העדיף - חברת הנוודים מגדלת בקרבה לוחמים מגיל צעיר ועד לזקנה והם למעשה היו מסוגלים לנהל את כל חייהם על גבי הסוס. לכן, בתור לוחמים, התמחותם הייתה בירי בחץ וקשת, גם לאחור, בזמן רכיבה. לעומת הצבאות הסדירים שהיו מורכבים מחילות רגלים, היה לפרשים יתרון גם בתנועה וגם בכוח-אש. לכן, בכל פעם שזיהו הנוודים חולשה של יישובי הקבע, הם היו עורכים פשיטות על עריהן ע"מ להשיג לעצמם סחורות ללא תשלום. • החלוקה הלשונית: עדויות ראשונות על נוודים הם במקורות אשוריים קדומים וכן בתנ"ך. הנוודים הראשונים המתוארים במקורות נודעו בשם "סקיטים" ("אשכוֹזוּ" לפי האשורים) והם חיו במרכז-אסיה ובאזור הים השחור. נוודים הראשונים היו דוברי שפות איראניות, שאינן פרסית. הטורקים מופיעים לראשונה באזור שהוא היום מונגוליה. המדינה הראשונה של הטורקים שנתנה להם גם את שמם הייתה Türkï ובתהליך הדרגתי, כל נוודי האזור החלו לדבר טורקית ורק המונגולים נותר מדברים מונגולית. יתר על-כן, יושבי הקבע של טורקיה ואזרבייג'אן של ימינו לא היו נוודים בעברם והם רק עברו תהליך של טורקיפיקציה ואימוץ השפה הטורקית. שיעור מס' 3 - 25.10.2004 • הקשרים היחידים שמכירים הנוודים הם קשרי-דם והם הבסיס למבנה החברתי. השבט הוא היחידה הפוליטית הבסיסית והנאמנות הפוליטית של הנוודים היא לשבט. כל מבנה מעל השבט הוא מבנה שהוא תוצר של הסכמה בין שבטים שונים (קונפדרציה שבטית(. • קשר נוסף שקיים הוא קשר של נאמנות: נאמנות של בודדים וכן נאמנות של שבטים שלמים לשליט מסוים. כאשר השליט נפטר, על השליט לרכוש את אמונם מחדש. • אדם בשבט הוא חלק מקבוצה ולפיכך גם המדינה היא רכוש של המשפחה השלטת. לכן, גם השליט יהיה המבוגר יותר במשפחת השלטון, ללא קשר לסדר הדורות. מדינות המבוססות על שלטון משפחתי והורשה פנימית אינן יציבות וצפויות לנפילה, כאשר מס' הבנים, הנכדים ובני-הנכדים עלה מאוד והם מפסיקים להכיר בדרך ההורשה והשלטון הזו. • אחת הבעיות שעמן נאלץ החוק להתמודד במדינות מוסלמיות, הוא העדר "אישיות משפטית" - העדר גוף או אדם היכולים לשאת באחריות משפטית ולעמוד בפני בית-דין. דבר זה מאפיין את החברות השבטיות, כמו גם את האסלאם ככלל. באסלאם, אין הפרדה בין המדינה ובין שושלת המלוכה/השלטון (ולראייה - המילה "דולה" משמעותה - "שושלת") ורכוש משפחת השלטון הוא רכוש המדינה ולכן גם רכוש המדינה הוא רכושו הפרטי של השליט. • תפיסת המדינה של השבטים הנוודים הייתה שונה - הם ראו עצמם נאמנים למשפחה שלטת ולא הייתה שמעות לגוף ערטילאי המוגדר כ"מדינה". • מחויבותו של השליט כלפי נתיניו הייתה באספקת פשיטות ומלחמות והצלחה בהם וכן נדיבות והכנסת-אורחים. השליט היה גם זה שעורך את המשפט השבטי - תהליך המזכיר "גישור" של ימינו. • מערכת היחסים בחברה השבטית היא גם אישית וגם קיבוצית. • הדת: הדת המקורית של הנוודים, "שאמאניזם" איננה דת מוסדרת כמו האסלאם או היהדות. למעשה, הקבוצה היחידה מקרב הנוודים שלא עסקו ברעייה והיה להם מקצוע אמיתי היו השאמאנים, אנשי הדת שעל-שמם נקראת הדת. הם היו מקשרים את האנשים עם הכוחות העליונים. לשאמאן יש יכולות מיוחדות ונסתרות. התפקיד יכול לעבור בירושה מאב לבן, אך שאמאן יכול להכשיר מישהו שהוא גילה כמתאים לשמש כיורשו. הדת עצמה לא הייתה מאורגנת והאמונה הייתה כי לכל גוף, חפץ, תופעת-טבע יש רוח שאותה יש לפייס. מעל כל הרוחות הייתה רוח עליונה ששמה "Tengri""שמי הנצח") ולכן עלתה טענה כי הדת הזו היא למעשה מונותיאיזם פרימיטיבי כיוון שישנה אמונה בישות עליונה. לא היה פולחן ספציפי ולכל שבט הייתה דרך ייחודית לפייס את רוחותיו. השאמאן היה מדריך את ניסיונות הפיוס של הרוחות ומכאן מעמדו המיוחד. שליטים היו מבקשים סיוע מן השאמאנים לפני יציאה למלחמה או לפשיטה. השאמאן היה הדמות היחידה בשבט השונה מבחינת עיסוקו. אנשי המקצוע שסיפקו שירותים לשבט לא היו חלק מן השבט והשאמאן היה היחיד מבני השבט שלא עסק ברעיית העדרים. • המקורות שאיתם עובדים בעניין השבטים הם "טופוס" - דגם התנהגותי המצופה מאיש העוסק במקצוע מסוים - לדוגמה: על עאלם ייאמר תמיד כי ידע את הקוראן כבר מגיל צעיר וכו'... ישנו טופוס סביב הנוודים על מקימי אימפריות כשהדגם השלם ביותר הוא של ג'ינג'יס ח'אן. ע"פ הדגם הזה - מקים האימפריה מקורו תמיד מן העם, והוא מתחיל מלמטה, כנרדף, שבזכות היוזמה וההתקפיות, רוכש לעצמו תומכים. בנוסף, צריכה להיות לשליט כזה כריזמה, במובנה המקורי - השראה ושמירה מן האל, אשר שומרים עליו וגנים עליו. כמו-כן, צריך להיות לאותו מנהיג שאמאן התומך בו ומצדיק את בחירתו ע"י Tengri. במקרים רבים, אותו שאמאן שתמך במנהיג צבר כוח רב מידי ואז המנהיג נפטר ממנו. השליטים לא חששו להיפטר מן השאמאנים.

Transoxania - הארץ מעבר לנהר (ما وراء النهر - מא וראא אל-נהר) • אזור טרנסאוקסניה אינו אזור רצוף של התיישבות והוא שבור בכמה מקומות ע"י מדבריות צל-גשם. האזורים החשובים באזור: אזור "מא וראא אל-נהר" עצמו (בח'ארא וסמרקנד), אזור הפרע'נה שהוא נהר נוסף. אזור ח'וארזם (באזור שפך האמו-דריה וימת אראל) וכן אזור שאש - טשקנט (تشكنت) של ימינו. באזורים הלו יש חקלאות מתקופה קדומה, כאשר היה האזור חלק ממלכת הפרסים. אלכסנדר הגדול כבש את האזור והקים בו התיישבויות עירוניות. האזור היה אזור מיושב, בעיקר ביוונים, במאות השנים שלאחר מכן. האזור החל לפרוח עם התפתחותה של "דרך המשי" המובילה מסין לים התיכון לים השחור. בחלק המזרחי של דרך המשי, היה לה רק נתיב אחד - מתחילתה, בעיר Xian (שיאן) בסין ועד הרי הינדו-כוש. משם הדרך מתפצלת למס' נתיבים בכיוון הים השחור או הים התיכון, דרך ח'וארזם, בח'ארא וסמרקנד. "דרך המשי" קישרה את 3 הציוויליזציות של התקופה - סין במזרח, המזה"ת במערב (וכן רומא, אירופה וכו'...) והודו בדרום. • הציר המרכזי ב"דרך המשי" הייתה מרכז-אסיה. זה היה הציר המקשר בין סין לבין הודו שהיו מנותקות גיאוגרפית ע"י הרי ההימלאיה. כך, לדוגמה, עבר הבודהיזם מהודו לסין דרך מרכז-אסיה והבודהיזם בשתי המדינות בימינו הוא בודהיזם שונה. בנוסף, הערים על דרך המשי התבססו וחיו על המסחר ועל השירותים הנלווים לתנועת הסוחרים. דרך מרכז-אסיה עברו גם המצאות וטכנולוגיות חדשות. כך היו הערים במרכז-אסיה ערים עשירות עם תרבות-גבוהה והיו שלל שכל שבט-נוודים היה שמח לתפוס. החברות בערים הללו היו מטבען קטנות וחלשות והיו מוגבלות מבחינה גיאוגרפית שהגבילה אותם מלהתאגד. כך היו הברות הללו כחברות לוחמניות.

אזור מרכז-אסיה ערב הכיבוש הערבי • ערב הכיבוש הערבי (סוף המאה השביעית) התאפיינו מדינות מרכז-אסיה בפיצול: פיצול-דתי, ריבוי מדינות, שגשוג-כלכלי ופיצול-אתני, ריבוי-לשונות ומכיוון שלא הייתה אימפריה שכפתה דת אחת ולשון אחת התנקזו לאזור פליטים מן הפשיטות של הסאסאנים ומן הרדיפות הנוצריות ברומא ובביזנטיון - בודהיסטים ומניכאיסטים נמלטים. המניכאיזם הייתה דת ששילבה את הנצרות ואת הדת הזורואסטרית. • במבנה של ערי-מדינה ובתרבות עירונית, בגלל המסחר הבינעירוני המפותח, מעמדם של הסוחרים היה גבוה ביותר. הייתה במדינות אצולת-קרקעות והיו גם הסוחרים. כל המעמדות הללו נקראו "דהקאן" ובתוכם לא היו מעמדות. • כל האוכלוסייה באזור מרכז-אסיה, בגלל הפשיטות התכופות והעמידה בסכנה מתמדת, הייתה נושאת-נשק. • כאשר נכנסו הערבים לאזור, פעפעו השפעות שונות לתוך האסלאם - בודהיסטים, זורואסטרים.

המקורות • כיוון שהנוודים היו פרוסים מסין ועד אירופה, קיימים מקורות אירופאים - רומאיים וביזנטיים, מקורות יווניים, מקורות מטעם שליחי האפיפיור, מקורות אשוריים (אשר לחמו בסקיטים, הנוודים), מקורות אסלאמיים רבים, מקורות ארמניים וגרוזיניים מן הקווקז וכן מקורות סיניים. למרות זאת, כמעט ולא שרדו מקורות רבים פרסים-זורואסטרים. המקורות הסינים הם בעייתיים כיוון שהקיסר שאיחד את סין, שי וואן טו, ציווה לשרוף את המקורות ולכן המקורות הכי קדומים שישי לנו הם לא מוקדם יותר מ-150 שנה לפני הכיבוש הערבי. בנוסף, המקורות הסיניים לא מדייקים בשמות ועלולה להיות בעיה בתעתיק השמות. כל אלו הם מקורות חיצוניים. החל מן המאה ה-3 לספירה, עם התפשטות הכתב בקרב הטורקים, מתחילים להופיע גם מקורות פנימיים, שהינם גם כן מקורות אסלאמיים, אשר נתבו על-ידי הטורקים בעיקר. שיעור מס' 4 - 28.10.2004: הכיבוש הערבי של מרכז-אסיה • כבר לאחר מותו של הנביא פורצות מלחמות הרִדַה. השבטים חשו שהם היו מחויבים לשליט באופן אישי ועם מותו הם לא מחויבים יותר לאסלאם. הם רק קיבלו על עצמם את המרות הפוליטית של המדינה המוסלמית. בהמשך, מלחמות הרדה יוצאות מחוץ לח"א ומתחיל הכיבוש הגדול באסיה - החל בקרב קאדסיה (637 לספירה) נגד הפרסים והמשך בקרב נהוונד (642) שבו האימפריה הסאסאנית רוסקה לחלוטין. משם, מתקדמים הכוחות המוסלמים מזרחה וב-651 כובשים את הֶרַאט (באפגניסטן של ימינו) ושנה אח"כ נכבשת מרו (אוזבקיסטן של ימינו) ובהמשך ישנה עוד התקדמות למזרח עד 661, רצח עלי ועליית מעוויה. • ב-663 מונה זיאד בנו-אביה (בן-אביו) למושל עיראק ע"י מעאוויה. מושל עיראק היה ממונה על כל השטח שממזרח לעיראק והוא שמינה את המושלים הצבאיים הנלחמים בחזיתות אסיה. • בשלב הראשון של הכיבוש השיטתי של אסיה המרכזית, זיאד בנו-אביה שלח את סגנו ובנו, עֻבַּיְדַאללה לערוך כיבוש עד נהר האמו-דריה ואח"כ מעבר לו. הבסיסים שהקימו הערבים במסעות הכיבוש היו האמצאר - ערי המחנות - שהיו על גבול המדבר שהיה השטח המוכר לערבים. באמצאר מיישבים הערבים בני-שבטים. • בשנות ה-80 של המאה ה-7 התחוללה מלחמת-אחים במשפחת אומייה ואז עולה הח'ליפה עבד אל-מלכּ מן הענף המרואני במשפחת אומייה. עבד אל-מלכ מינה כמושל עיראק את אל-חג'אג' האכזר. גם ח'ראסאן היית תחת שליטתו של חג'אג'. התקופה לאחר עלייתו של אל-חג'אג' ניכרו בה מאבק והתנגדות של האוכ' המקומית וגם של הטורקים היושבים בערבות ממזרח ומצפון לאזור המיושב. תקופה זו הייתה התקופה החשובה של כיבוש האזורים המרכזיים במרכז-אסיה. כיבוש זה קשור לשמו של קֻטַיְבַּה בן-מסלם. הוא מונה ע"י חג'אג' כמושל ח'ראסאן והוא כבש לאיטו את השטח בין שני הנהרות. • כיבושיו של קֻטַיְבַּה היו יותר ע"י דיפלומטיה ופחות ע"י לחימה. יחסו היה יותר מפויס לאוכלוסייה ורתם אותה לכוחות המוסלמיים. רוב כיבושיו אכן הגיעו בדרכים דיפלומטיות ולא בלחימה. • ב-711 כובש מחמד אבן-קאסם את אזור סינד, אזור אסטרטגי בצפון הודו. • אל-חג'אג' נוכח כי המוסלמים מגיעים משתי חזיתות והכריז על "מרוץ לסין" בין שני הכובשים. דבר זה הראה את חוסר-ההבנה של הערבים את מימדי יבשת אסיה. שלב זה היה גם שיא הכיבושים ומכאן ואילך החלה מתקפת הנגד של הטורקים. • השליט הטורקי של אותה תקופה היה סו-לו (ע"פ מקורות סיניים) ואבו-מזחם (ע"פ מקורות ערביים - "שור מועד"). כבר ב-689 ישנו מסע טורקי ראשון לשטחים הערביים וב-716 החל אבו-מזחם בשורה של מסעות כנגד הערבים. כאן מתפתח מאבק משולש: שושלת טאנג בסין (עם הקיסר שואן-טסונג ששלט 713-755) ניסתה להתפשט מערבה לאסיה על דרך המשי ולשעבד את אזור טורקיסטן. בדרך ישנן היתקלויות עם הערבים ועם הטורקים. • שנות ה-20 של המאה ה-8 הן שנים קשות לכיבוש הערבי. הסינים תוקפים קשות את הערבים. ב-724 נערך קרב המוכר במקורות הערביים כ"יום הצמא" כאשר הטורקים כיתרו את הערבים בשטח ללא מים ונתנו להם להתייבש. ב-728 רק סמרקנד ובח'ארא נותרו בידיים ערביות. ב-733, חצו הערבים את האמו-דריה ונכנסו לח'ראסאן. ב-737 היו שני קרבות בהם הובסו הערבים: "קרב המטען" ו"קרב חוריסטאן" ליד מרו. במצב קשה זה, הצילו הסינים את הערבים ולוחמים בטורקים עד 744 עם מותו של שיאו-טסונג. • זוהי תחילת השלב הרביעי של הכיבוש: השליט הערבי נאצר בן סיאר מנצל את החולשה הטורקית ע"מ לתקוף אותם. כך נוצר מצב שהערבים והסינים ננסו לכבוש את מרכז-אסיה משני כיוונים. בנוסף, היו הסינים צריכים להתמודד גם עם הטיבטים. • הטיבטים בנו ממלכה חזקה וניסו להשתלט על דרך המשי. הטיבטים נכנסו לקרבות עם הסינים עד שהסינים כיתרו אותם משלושה כיוונים והשתלטו על שטחיהם. • ב-750, הגנרל הסיני קאו סן שי, מצא תרוץ לאסור את השליט של שאש הנמצאת תחת שלטון סיני. הוא הוציאו להורג והחרים את האוצר שלו. בעקבות זאת הייתה התקוממות בְּשאש והמקומיים קראו לערבים לעזרה. הערבים אכן הגיעו לעזרה ובחודש יולי 751 נערך קרב טאלאס (ע"פ מקורות סיניים) או טאראז (ע"פ מקורות ערביים) שבו ניצח הצבא הערבי את הצבא הסיני. • ברטולד, מזרחן וחוקר אסיה רוסי, טען כי קרב טאלאס היה בעל חשיבות מכריעה בהיסטוריה של טורקיסטאן כיוון שהוא קבע איזו ציוויליזציה תשלוט באזור לאחר מכן. • גרוסה, חוקר ההיסטוריה הטורקי מצרפת טען כי קרב טאלאס היה מכריע בתולדות אסיה כי הוא קבע כי אסיה תהיה מוסלמית ולא סינית. • האמת היא שלערבים הקרב היה חשוב ביותר, אך לסינים הקרב לא היה בראש סדר העדיפויות והצבא שהיה שם היה חיל-משלוח מרוחק מסין בעל קווי-אספקה ארוכים מול מרבית הצבא הערבי המפואר שהיה קרוב לבסיסיו. • ישנה טענה כי גם עם הקיסר הסיני היה בחיים והיה שולח צבא גדול לאזור, הערבים היו מנצחים משום המרחק הרב בין סין למרכז-אסיה והקרבה של הערבים לארצותיהם. מכאן עולה כי לטון סיני במרכז אסיה היה דבר לא-ריאלי, בוודאי לא לטווח-ארוך. • נתן לומר כי מבחינה תרבותית, האזור של טורקיסטאן היה קרוב יותר לתרבויות שממערב לנהר. כך גם מבחינת הגזע. ניתן לומר כי לכל אורך ההיסטוריה, אסיה המרכזית הייתה מרוחקת מל הבחינות מן התרבות והשלטון הסינים. אסיה המרכזית הייתה איראנית בשפתה ובתרבותה ואך-טבעי שעם התאסלמות של איראן, תתאסלם גם מרכז-אסיה. • שנות ה-50 של המאה היו גם ימי עלייתם של העבאסים - דַוְלַת עבאס (دولة عباس) - המילה "דַוְלַה" משמעותה "הגלגל שמעלה את המים מן הבאר" ומכאן התגלגלותו למונח "מהפכה" ואח"כ "שושלת" או "מדינה". • בראשית שנות ה-50 של המאה -8 החלה המהפכה העבאסית. התסיסה החלה מח'ראסאן ומאזור זה יצא הצבא העבאסי תהליך שעיצב את האסלאם כפי שאנחנו מכירים אותו. המהפכה העבאסית החלה דווקא מאסיה המרכזית שבה האוכלוסייה הייתה תמיד מוכנה לקרב ונושאת נשק. מעבר לכך, אסיה המרכזית הייתה מספיק פריפריאלית בשביל לארגן את המהפכה רחוק מעיני השלטון. בנוסף, באסיה המרכזית היו מאבקים פנימיים בין השבטים הערביים (קַיְס נגד יַמַן). סיבה נוספת היו המתאסלמים החדשים, מוואלי, אשר הרגישו מקופחים מצד האומיים, אשר לא אהבו כאשר אנשים התאסלמו (משום ההפסד במסי-הגולגולת ואי-היכולת לשלב מתאסלמים חדשים במארג השבטי הערבי). בעיית המוואלי היא בעיה המאפיינת חברות שבטית. לפיכך, הפכו המוואלי לבני-חסות לשבטים הערביים ונותרו נחותים, על-אף המורשת התרבותית הארוכה שלהם. • את התסיסה הזו מנצלים העבאסים ואדם בשם אבו-מסלם שהיה גם הוא מולא, פרסי. העבאסים העלו את הסיסמה של "אהל אל-בית" - משפחת הנביא, מונח שדיבר אל כלל האוכלוסייה. אבו-מסלם היה זה שארגן את הכוחות והצבא ויצא מח'ראסאן, התמודד עם האומיים וכבש את בגדאד. • ההיסטוריוגראפיה המוסלמית מדברת על מעבר ממדינה ערבית למדינה מוסלמית. בנוסף לכך, נכנסו הרבה מוטיבים פרסיים ומזרחיים לתרבות המוסלמית. • במהפכה העבאסית שיחקה לראשונה אסיה המרכזית תפקיד מרכזי בעיצוב השלטון. שיעור מס' 5 - 1.11.2004 • Reuben Levy: התרבות שיצרה את הספרות הפרסית, הושפעה מן התרבויות שעברו באור: ערבית, יהודית ואף סינית. פרס ישבה על דרך המשי ועברו באזורה תרבויות שונות שהשפיעו על התרבות הפרסית. הכתובות הפרסיות הראשונות היו כתובות הלל למלך. זו הייתה הפהלווי, הפרסית הראשונית. הספר דן בעיקר בפהלווי, השפה הפרימיטיבית. היה הבדל בין הפהלווי שהייתה שפה אריסטוקרטית מול השפה העממית שהייתה ארמית. בשלב מסוים, הפארסי, השפה הפרסית ניצחה. הדת הזורואסטרית הייתה אחראית במידה רבה לשימור השפה הפרסית ע"י כתבי הדת. בימי השושלת האכמנית והשושלת הסאסאנית התפתחה עוד השפה ואימצה כתב חדש. • בימי הכיבוש הערבי הכובשים מאוד התרשמו מן התרבות הפרסית ומתרבות החצר. הייתה התאסלמות נרחבת והיטמעות של ערבים באוכלוסייה הפרסית והייתה העשרה הדדית גם בשפה. למרות זאת הפרסים לא ויתרו על שפתם ותרבותם בניגוד למקומות אחרים באזור כיבושי הערבים. אימוץ הכתב הערבי לפארסי נעשה רק במאה ה-9. • המהפכה העבאסית הייתה נקודת מפנה והיא העלתה לראשונה פרסים למעמד גבוה ולתפקידי מפתח בהיררכיה העבאסית. • בימי השושלות האומיית והעבאסית היה גל של תרגום של יצירות זורואסטריות בשפת פהלווי לערבית. השכבה המשכילה בחצרות השושלות הכניסה שורשים ערביים לשפה הפרסית. נוצרו מונחים חדשים בשתי השפות והם חדרו לכל אחת מן השפות. • אחרי ירידתה של השושלת העבאסית משיאה ירד כוחה בשימור עוצמתה גם בפריפריה. במצב זה עלו כוחות חדשים בפריפריה ופרחו חצרות שליטים חדשים אשר העסיקו משוררים וסופרים. במצב זה גם עלתה מחדש הכתיבה הפרסית. השושלת הסאמאנית שהייתה פרסית (שלטה 999-890), עמדה בקשרי שלום עם העבאסים, ובתחומיה הגיעה הספרות הפרסית לשיאה. • עם הזמן נוצרה קנאות לתרבות ולשפה הפרסית, ומלכי השושלות דאגו להרחיב את השימוש בשפה ולהעלות אותה על-חשבון הערבית, תהליך שקרה במקביל להתרחקות מן השלטון הערבי, של הח'ליפה העבאסי. • המשורר שימש ככלי התקשורת של השליט עם נתיניו וכן ככלי ניגוח של השליט במתחריו. • השפה הפרסית התפתחה ונשתמרה במידה רבה בזכות הזורואסטרים. השפה עברה תהפוכות רבים בימי האסלאם אך עדין ניתן לראות קו מקשר בין האכמאנים (השושלת הפרסית הראשונה, של כורש) ועד הסאסאנים.

• הפרסית הינה מקרה מיוחד בכיבושי האסלאם - אף שפה מדוברת אחרת במדינות הכבושות לא שרדה והערבית השתלטה על הכול. האזור של דוברי הפרסית יצא מן הכלל בכך שהוא לא התבולל בערבית - שפת הדיבור נותרה פרסית והיא רק עברה שינויים והפכה ל"פרסית מוסלמית". הערבית הפכה להיות בכל המקומות תוך דור-שניים לשפת המנהל. כך קורה גם באזורים דוברי-הפרסית, אך העוצמה של האוכלוסייה שממשיכה לדבוק בשפה המדוברת שלה הביאה לשימור הפרסית ולחיזוקה. • נוספה לכך ההשפעה הצופית: השירה הפרסית מתחילתה הייתה שירה צופית, שעסקה רבות במצב האכסטטי של המתפלל הצופי בשעת הדִ'כְר, התפילה הצופית. מדוע דווקא הצופים היו אלו שייצרו את השירה והם אלו שפיתחו את השפה הכתובה? התשובה לכך היא שהצופים רצו להביא את דתם לכולם. העולמא היו כותבים בערבית וקהל היעד שלהם היה רק של קוראי ערבית. הצופים ביקשו להגיע לקהל הרחב: כל הילדים הגיעו למכתב, בית הספר הבסיסי, ולמדו לקרוא כתב ערבי, אך הם לא ידעו מה הם קוראים למעשה. הצופים כתבו בכתב הערבי את שפות המקום והגיעו בכך לקהל רחב ביותר. • ברגע שעלתה מחדש הפרסית כשפה כתובה, האליטה הפרסית אימצה בשמחה אותה וכך היא חזרה להיות שפת המנהל והתרבות. • שתי השושלות באסיה המרכזית שתחתן התפתחה אותה התרבות הפרסית היו השושלת הטאהרית והשושלת הסאמאנית. טאהר היה מפקד הצבא של אל-מאמון והיה מולא ממוצא פרסי. לאחר הניצחון ב-813 (על אחיו של אל-מאמון, אל-אמין) הוא מונה לשליט אל-ג'זירה , של בגדאד וכן לעאמל, גובה המסים של אל-סאווד, אזור הביצות של דרום-עיראק שסיפק מלח. האזור הזה היווה בסיס כלכלי נרחב ביותר. ב-821, נתמנה טאהר למושל ח'ראסאן (צפון-מזרח-איראן, מערב אפגניסטאן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן). מאז ועד 892 שלטו הטאהרים בח'ראסאן ו ושמרו נציג משלהם בבגדאד ששמר על האינטרסים שלהם אצל הח'ליפה. • ב-892 עלתה השושלת הסאמאנית שהיו לפני-כן ואסלים של השושלת הטאהרית. זו הייתה שושלת סונית. ראש השושלת כונה "סאמאן-חודה" והוא היה אציל ששלט על כפר כלשהו. בהראם-צ'ובים היה גיבור לאומי פרסי טרום-אסלאמי שאליו התייחסו הסאמאנים כאביהם הקדמון. ארבעת בניו של סאמאן-חודה נתמנו לשליטים בסמרקנד, בהראט,בשאש ובפרדנה. • שיא השושלת הסאמאנית הגיע בימי השליט אסמאעיל ששלט עד 907. ב-997 ירדה השושלת הסאמאנית. • השושלת הטאהרית הייתה נאמנה וקשורה לח'ליפות העבאסית. הסאמאנים אמנם הביעו נאמנות לעבאסים, אך בינם לבין בגדאד הייתה מצויה השושלת הבויהית שהייתה שיעית-אמאמית, וחצצה בינם לבין העבאסים. • המנהל של הסאמאנים היה פרסי ונוהל בשפה הפרסית. בימיהם עלה תפקיד הח'טיב, נושא הדרשה של יום השישי. המנהל שלהם היה מחולק לשני ענפים ברורים: הדיוואן, המנהל הציבורי והדַרְגַאה, המנהל הפרטי של השליט - הארמון, ההרמון, משק-הבית וכו'... • בדיוואן שירתו אנשי העת, פקידות מקצועית. בדרגאה, שירתו הע'ולם, הממלוכים. גם הצבא הורכב מע'ולאם, עבדים. • התקופה של השושלות הייתה תקופה של פריחה כלכלית והיא שמימנה את הפריחה התרבותית. השליטים הקלו על החקלאים והסוחרים ונתנו לכלכלה "לרוץ", וכך הרוויחו כסף. השגשוג הכלכלי של השושלות הפרסיות התבטא בייצוא נרחב של מחצבים, פירות, חומרי-גלם, אריגים, שמנים, מוצרי-דת, כלי-נשק, בשר, ניר וכו'... השפע הכלכלי תרם רבות לפריחה התרבותית.

• John Arberry: ח'ליפה אל-מאמון, כבן לשפחה פרסית, דחף לפיתוח הפרסית. בתקופתו, עוד לא הייתה השפעה ערבית חזקה על הפרסית. משוררים כמו עבדאללה ורודאקי זכו לחסות השליט הסאמאני, נאצר אבן חאמד. רודאקי היה המשורר הפרסי הגדול ביותר והוא כתב שירי הלל לשליטים, שירי אהבה ויין ובשלב מאוחר יותר גם שירי קינה. • כתיבת שירה הייתה לא רק נחלתם של משוררים מקצועיים אלא גם נחלתם של משכילים ושל מלכים. על הפרוזה ידוע לנו פחות ומה שידוע נובע ממכתבים רשמיים בפרסית בין שליטי השושלות. • בתחילה, הפרסים ידעו ערבית וקראו את הקוראן בשפה הערבית. לאחר הכיבוש הערבי התאסלמו פרסים רבים שלא ידעו ערבית ונוצר הצורך לתרגם את הקוראן לפרסית. בנוסף, עלה בפרס מחמד אבן אל-שריר אל-טברי,שהתפרסם בזכות פרשנותו את הקוראן. נוסף אליו גם פרדוסי,אשר נחשב למשורר הפרסי הלאומי וכתב את "שאה נאמה" - ספר המלכים המתאר את ההיסטוריה של פרס מבריאת העולם. • בתקופת השושלות הייתה תחייה תרבותית פרסית וגם תחייה מעין-לאומית של הפרסים. למרות שהתרבות הפרסית החדשה היא מאוד מוסלמית, היא הייתה גם מאוד בדלנית וכמו-לאומית. התעלמות מן העבר הטרום-מוסלמי של הפרסים היא טעות: הפרסים מודעים לעברם התרבותי המפואר והם גאים בו ועוסקים בו. העבר הפרסי עניין מאוד את הפרסים והם הרגישו כי הם נבדלים מן הערבים. • הז'אנרים של הכתיבה הערבית והפרסית הם שונים לחלוטין ואין קשר בינם. ישנה תחייה פרסית אך היא כבר חלק מן התרבות האסלאמית. זוהי תחייה אסלאמית-פרסית. שיעור מס' 6 - 4.11.2004 • השושלת הברמכית - Hugh Kennedy - המשפחה הברמכית (שושלת של אב ושני בנים) אשר סייעו לח'ליפה העבאסי הל מן הח'ליפה אל-מנצור. במאמר, יש התייחסות לשיטת המנהל. באימפריה הסאסאנית שיטת המנהל הייתה ריכוזית, כאשר כלל המסים נוקזו לבירה ומשם פוזרו לפריפריה. הברמכים, משהצטרפו לח'ליפות המוסלמית, הביאו לאסלאם את הידע שלהם מן המנהל הסאסאני. עד אז, המוסלמים נהגו באיסוף מסים של כל טריטוריה וטריטוריה לשימוש עצמי וכן אדמות מלכותיות שכונו "צוואפי" ומימנו את פעולות השלטון. כבר בימיו של הח'ליפה הארון אל-רשיד עברו העבאסים לשיטת המנהל שהציעו הברמכים. • עד הימים ההם, שיטת המשכורות הנהוגה הייתה של ה"עטאא" ולפי שיטת הסבאקה - הקדימות באסלאם. הצבא היה מושתת על ערבים מוסלמים ולפי קדימותם באסלאם - ככה חולקו משכורותיהם. • בימי אל-מעתצם הושלטה שיטת השלטון הריכוזית בהשפעת הברמכים והאוצר תפח. • אל-מעתצם צמצם את צבאו והשתית אות ועל טורקים וכך עיקרון הסבאקה איבד מחשיבותו. עוד סיבה לשינוי שיטת השכר הייתה במלחמת האחים שפרצה לאחר מות הארון אל-רשיד, בין ה"אבנא" - החיילים הערביים ובין הח'ראסאנים. • הסיפור הגדול של ימי העבאסים היה באובדן הבכורה של הערבים מול הפרסים, תהליך שהגיע לשיאו בימיהם של בניו של הארון אל-רשיד. אל-מאמון ניסה למצוא שיטה לצמצם את היקף הצבא, להוזיל את השכר לחיילים ולהעלות את נאמנות החיילים לשליט. הפיתרון של ולכך היה "ייבוא" של עבדים צבאיים טורקיים (וישנה טענה שזה היה תחילת התהליך של שימוש בעבדים לצבא ומנהל במדינה המוסלמית). • ניתן לומר כי המהפכה העבאסית, שבסיסה בח'ראסאן, הביאה עמה מסורת של מנהל סאסאני-פרסי.

• Terry Graham: אבו-סעיד היה קדוש לצופים. טרי גראהם טוען כי אבו-סעיד הזה היה סגפן וא-פוליטי. הוא היה ציר חשוב בהשתרשות של הצופיות. • ישנם מס' נקודות מרכזיות בהתפתחות של הצופים במרכז-אסיה: השפה - עברה מערבית לפרסית. החינוך - החל להתמסד ולהתגבש. • התרומה של אבו סעיד נמדדה בכמה אספקטים: יכולת הדיבור וההשראה הרוחנית, השפעתו על מיסוד הח'אנקאה והסמאע (המוזיקה המושמעת בשעת הד'כר), תרומתו הרב הלימוד הרוחנית. • אבו סעיד נולד ב-357 במַאיְהַאנֶה שבח'ראסאן ומת ב-440 להיג'רה. • על חייו ידוע יותר מאשר על חיי כל מנהיג אחר בן-זמנו מכיוון שנכתבו עליו 2 ביוגרפיות. • היו 2 מישורים בחינוך של אבו-סעיד - רוחני ומקצועי. הצד המקצועי היה בחנוך למשפט כשמורו הרוחני היה אבו-בכר. אבו-סעיד השאrי אחריו חומר הלכתי חשוב ורב. • הצופיות הפרסית הייתה קשורה גם לחנפים וגם לשפאעים והייתה התעקשות שלא להפלות בין שתי הגישות. הדרך של המעתזילה לא התאימה לדרך הצופית מכיוון שהיא הכחישה את ניסי הצופים. • אבו-סעיד היה בעל רמה רוחנית גבוהה מאוד וחזר למיינסטרים הצופי לאחר שחרג ממנו מעט. למרות שקיבל גלימת הוראה, הוא המשיך ללמוד וללמד והפך סגפן יותר. כך הוא הפך למורה מבוקש מאוד והשפיע על רבים מבני המשטר הסלג'וקי. • למרות פרסומו הרב, נאמר עליו באחת הביוגרפיות שלו כי הוא לא כתב דבר בעצמו אלא רק הביא דברים של מוריו. • ייחודה של הצופיות בח'ראסאן: ייחוד ראשון היה השימוש בשירה למטרות הוראה, חלוקה ל-3 הלכות צופיות שונות. אבו-סעיד היה משמר המסורות הללו וזה ששילב בינן. • מוסד הח'אנקאה היה חשוב ביותר ורבים מן השליטים, כולל השליטים הסלג'וקי טוגרול-ביי שביקש את עצותיו.

• צופיות - تَصَوُّف: זהו הזרם המיסטי באסלאם, אשר מחפש את הקשר הישיר עם האל שאין באורתודוקסיה הרגילה. ההיסטוריה של הצופיות מתחלקת לשני שלבים: (1) מיסטיקאים מתבודדים הנתפסים כקדושים. (2) הפיכת הצופיות לדבר מאורגן - פיתוח המחשבה שאדם לא צריך לעשות את הפעילות המיסטית הזו לבדו והוא חייב לזכות להדרכה. כך נוצרו הטריקות (טריקה - "הדרך הצופית"). לכל טריקה הייתה הדרך הייחודית לה להגיע לחוויה הצופית. לכל טריקה הייתה מערכת הכשרה (مُرشِد - מורה, مُرِيد - תלמיד) וכך נוצרה הח'אנקאה - הדרך שבה התמסדה דרך הלימוד הצופית. עוד הייתה לכל טריקה סלסלה (שרשרת קבלה). • הצופיות מתחלקת לשתי גישות: "אורתודוקסית" ו"הטרודוקסית" הנבדלות בשני דברים: אופי והגדרת החוויה המיסטית וכן היחס לשריעה. • הצופים מחלקים את העולם ל-3 רמות רוחניות או ל-3 רמות של "האמת הצופית":השריעה - דרכם של רוב האנשים להתקרב לאל - ע"י קיום המצוות מיעוט קטן יכול להתקרב אל האל יותר מקיום המצוות בשריעה - היא הטריקה. מיעוט קטן יותר מגיע לדרגה העליונה - אל-חקיקה - הקדושים הצופים אשר יש להם שיח ושיג עם העולם העליון. • טריקה אורתודוקסית תאמר כי ההגעה לחקיקה אינה פוטרת מקיום המצוות הבסיסיות ואילו טריקה הטרודוקסית תטען כי אנשים המגיעים לרמה של חקיקה פטורים מהכול. • ישנו עוד גורם מבחין בין שני הזרמים עם מי מתאחדים בזמן החוויה המיסטית. האורתודוקסים יאמרו כי ישנה "וחדת אל-שהוד" וכי בזמן החוויה ישנה התמזגות עם רוח הנביא ורואים את העולם דרך עיניו. ההטרודוקסים יאמרו כי ישנה "וחדת אל-וג'וד" וכי בזמן החוויה ההתאחדות היא עם אללה עצמו. • באסיה המרכזית התעצב והתחדש האסלאם - השריעה הסונית התעצבה באזור זה (כשכל שאר האזורים היו תחת השיעים) וכן מדע החדית'ים. בנוסף, התפתחה באזור זה הצופיות האורתודוקסית הצופית. • בח'ראסאן התפתחו והתמסדו הסונה והצופיות. בנוסף,התפתחה באזור זה גם התרבות הפרסית המוסלמית. לאסלאם הזה נכנסו הטורקים וזה היה האסלאם שהם הביאו עמם בכיבושיהם למרכז עולם האסלאם בבגדאד. הצופיות הייתה אחד הגורמים שמשכו מאמינים חדשים לאסלאם. שיעור מס' 7 - 8.11.2004 פלישת הטורקים לעולם האסלאם • הטורקים נכנסו לעולם האסלאם בשתי דרכים מרכזיות: כניסת בודדים, בעיקר כעבדים, בעיקר לצורכי צבא ומנהל. אנשים אלו התאסלמו עם כניסתם לעולם האסלאם (שהרי אסור להפוך מֻסְלִם לעבד!). כניסת העבדים החלה בימי הח'ליפה העבאסי אל-מעתצם. הדרך השנייה היא כניסה של שבטים אשר התאסלמו ובעקבות כך נכנסו פיזית לתוך המדינה האסלאמית. השבטים התאסלמו ככל הנראה בגלל התלות הכללית והתרבותית שהייתה לחברותיהם בחברה המוסלמית המיושבת באימפריה העבאסית. • מבחינת המרת הדת ישנם שני שלבים מרכזיים בהתאסלמות: (1) ההתאסלמות הראשונית שבה מתאסלמים ומזדהים כמוסלמים אך לא בהכרח מקיימים לחלוטין את השריעה. (2) עלייה של כוח פנימי בחברה המטיפה לקיום השריעה ולמנהג מוסלמי נכון. • ברור כי ההתאסלמות של השבטים, הייתה מן הסוג הראשון והם לא הקפידו על מילuי מלא של השריעה. • התאסלמותם של השבטים הטורקיים הייתה מטעמים של עדיפות בקשרים התרבותיים ובעיקר המסחריים עם המדינה האסלאמית. השבטים הנוודים התאסלמו, הפכו לשומרי הגבולות של המדינה האסלאמית וקיבלו בתמורה שטחי מרעה לעדריהם. • בסופו של דבר, הפכו שני הכוחות הללו אלו שתפסו את השלטון: העבדים התקדמו בצבא, עלו בדרגות ולבסוף השתלטו על הצבא וגם על המדינה. דוגמאות לעניין זה ניתן לראות ב-3 השושלות הטורקיות הראשונות של עולם האסלאם: הע'זנוים (Ghaznavids), הסלג'וקים והקראח'אנים (Karakhanids). • הע'זנוים מקורם באפגניסטן של היום, מן העיר ע'זנה (100 ק"מ דרומית לקאבול). בראש השושלת עמד מחמוד והוא השתלט על השטחים הסאמאנים עם התפוררות משטרם וכן השתלט על השטחים ממזרח לאיראן. הוא היה גם השליט המוסלמי הראשון שפלש להודו ופתח את שעריה לעולם האסלאם. • הקראח'אנים, "הח'אנים השחורים", עמדו בראש קונפדרציה שבטית טורקית שהתאסלמה. כאשר הסאמאנים איבדו את כוחם, הם פלשו לארץ המיושבת שבין שני הנהרות באסיה המרכזית. הם השתלטו על הארץ לבסוף בין השנים 1030-998. בהמשך, המשיכו הקראח'אנים כשליטים-ווסלים של המונגולים והם נודעו כשליטים משכילים שידעו קרוא וכתוב. • הסלג'וקים התחילו כשבט או כקונפדרציית שבטים מתוך שבטי האוע'וז. סלג'וק בן דוקאק היה מייסד השושלת. לסלג'וק היו 4 בנים ושם אחד מהם היה "איסראיל" ומכאן עלתה ההשערה שהם הגיעו לאסלאם מתוך פלג כלשהו יהודי או נוצרי. בראשית הדרך, עבדו הסלג'וקים בעבור הסאמאנים בתמורה לשטחי מרעה. בערך ב-950 לספירה, נמצאו כבר סלג'וקים ליד בח'ארא. כאשר נפלו הסאמאנים, ה הוכו ע"י מחמוד מע'זנא ועיקר הקבוצה מסתובבת בח'ראסאן וקיבלה את מרותו של מחמוד. לאחר שבנו של מחמוד, מסעוד, לא מקיים הבטחה כלפיהם, הם מתמרדים כנגד, הורגים אותו ומוצאים עצמם בראש אימפריה גדולה ונרחבת. ראש השושלת הסלג'וקית באותה תקופה היה אלפ-ארסלאן והוא הוביל מלחמת ג'יהאד נגד הבויהים שהובילה לכיבוש בגדאד מידי הבויהים ב-1055. ב-1071 נערך קרב מנזיקרט שבו השתלטו על מרביתה של אנטוליה וזה הפך לטריגר ליציאה אירופית למסעי הצלב. • "המדינה סלג'וקית הגדולה" חוסלה תוך פחות מ-100 שנים, אך ענפים של השושלת הסלג'וקית שרדו ושלטו באנטוליה עד 1305. • הסלג'וקים יישבו את השבטים הנוודים שהגיעו עמם באזורי הספר והשוליים ע"מ להרחיק את המרד שלהם מן המרכז וכן ע"מ להרחיק את ההרס של עדרי הנוודים מערי המרכז. התוצאה של כך היא קרבה של 3 עמים טורקיים החיים בימינו כולם ברצף אחד: הטורקים, האזרביג'אנים והטורקמנים, שהם כולם צאצאים לשבטי האוע'וז. • העלייה של הטורקים בעולם האסלאם הייתה האות לשלטון בעיקר של שושלות טורקיות בעולם האסלאם: לאחר המאה השיעית בוצעה ע"י הטורקיים רפורמה סונית והח'ליפה ממנה את השליט הסלג'וקי כסולטאן. הטורקים מביאים עמם ,את התרבות הטורקית הפרסית, עם השריעה והצופיות שפותחו במרכז-אסיה. זה האסלאם שהטורקים הביאו עמם וזה האסלאם שהחל להתפשט עם בואם. • במאה ה-11 התחולל ומספר שינויים בעולם האסלאם,שלא בהכרח יזמו הטורקים: 1. מיסוד והתגבשות הדת - סגירת שערי האג'תהאד, סגירת האסכולות, מיסוד הלימוד הדתי ועליית המדרסה (ובראשן הניט'אמיות של נט'אם אל-מלכ), פיזור הידע בין מרכזים שונים. 2. מיסוד הצופיות - הקמת טריקות וחובת השתייכות לטריקות. צופים מתבודדים נענשים ע"י השלטונות. חלק מכך היא ריאקציה לסכנה שמולה עמדה הסונה במהלך המאה השיעית, דבר של היה קשור בהכרח לסלג'וקים. 3. שחיקת חוקי המנהל הפרסיים - החוקים הפרסיים לא קובעים את יחסו של המנהיג לנתיניו והסלג'וקים הכניסו חוקים חדשים העוסקים בכך. הסלג'וקים גם לא סמכו על חוקים אלו שלא היו כמו חוקי השבט הנודד ולא היו שקופים וגלויים. 4. שיטת האִקְטַאע - השינוי הגדל ביותר שהכניסו הסלג'וקים למנהל הישן. פתרון זה עלה משום שנוצר מחסור במזומנים. כל מפקד קיבל אדמה עם המעבדים שלה וכלל ההכנסות הפנויות מן היבול של החלקה מספיק לקיום היחידה הצבאית שלו. לא האדמה ולא המעבדים היו שייכים לבעל האקטאע. הדבר היחיד ששייך לו היו ההכנסות הפנויות הנובעות מן החלקה הזו. התקופה הזו הייתה התקופה שבה נתגבשה החלוקה של החברה המוסלמית לשתי שכבות: השליטים והנשלטים (העסכרי והרעאיא). החובות והזכויות מכל אחת משתי השכבות הוגדרו - שכבת הצבא השלטת נדרש ממנה להיות נאמנה לשליט ולשרת בצבא. שכבת הנשלטים הייתה נדרשת לציות ולתשלום מסים. הקבוצה השלטת הייתה טורקית או דוברת טורקית. 5. התגבשות חברה אסלאמית קורפוראטיבית - השלטון לא יכול ולא מעוניין להגיע לכל התושבים אלא שומר על קשר עם קבוצות, עם ראשי הקהילות. תפקיד השלטון לספק הגנה וביטחון מפלישות ותמורת זה השלטון גובה מסים. • למעשה, כל הדברים הסתדרו בכמעֵין "כלים שלובים" - בחברה העירונית ישנה הקבלה בין מקום המגורים למעמד החברתי, לגילדה המקצועית, השתייכות למד'הב מסוים או לטריקה מסוימת. • הטורקים לא הביאו במישרין את כלל השינויים הללו, אך עצם ביצוע הרפורמציה הסונית על-ידם סלל את הדרך לכלל השינויים הללו. • מכל הנאמר לעיל עולה חשיבותה ההיסטורית של אסיה המרכזית - בח'ראסאן ההיסטורית עולה מחדש האסלאם הסוני שישתלט מאוחר יותר על העולם. • השליטה העולה של הטורקים מחזקת את ההשפעות השבטיות שעלו עם שליטת הערבים בעולם האסלאם. המדינה נקראת על-שם השושלת, השלטון היה שייך לכל המשפחה השולטת והתפיסה היא כי השושלת שולטת על אנשים ולא על טריטוריות. שיעור מס' 8 - 15.11.2005 • הטוּרְקוֹלוֹג הרוסי בֶּרְטוֹלד היו כמו טרמיטים - ננסו לאזור מסוים וכרסמו אותו מבפנים. בנרד לואיס טוען על כך כי מה שעשו הטורקים היה לכבוש את עולם האסלאם ההרוס גם ככה ונתנו לו עוד תקופת חיים קצרה עד כניסת המונגולים אליו. • לפני כניסת המונגולים, יש לציין שלוש שושלות נוספות, שתיים מהן מוסלמיות: ח'וארזמשאה והשושלת הע'ורית שהיו מוסלמיות וכן הקראח'טאי הלא-מוסלמים. • הקראח'טאי סימלו תקופה חדשה שעברה על האסלאם במאה ה-11 - כיבושים מבחוץ ואuבדן אדמות מוסלמיות לשלטונות זרים. כך היה ברקונקיסטה שהשיבה אדמות מוסלמיות לידיים נוצריות באל-אנדלוס. סיציליה נכבשה ע"י הנורמנים, מסעי-הצלב בא"י והקמת 4 המדינות הצלבניות באזור. • בצד המזרחי של עולם האסלאם, התבטא הדבר בכיבושי הקראח'טאי: שושלת שהגיע מעם שנקרא ח'יטא שדיבר כנראה ניב מונגולי וכבש את סין במאה ה-10 ושלט כמאה שנה בצפונה. השושלת שהוקמה הייתה למעשה שושלת סינית. ב-1120 הגיע עם אחר בשם קין וכבש את צפונה של סין מעם הח'יטא ועל-שמו נקראת סין עד היום. • מרגע זה נחלקו הח'טאי ל-3: היו שקיבלו את הכובש החדש, היו שחזרו לארץ מוצאם וחלק נדד מערבה והקים מדינה חדשה באסיה המרכזית ששלטה מ-1124 ועד 1211 והחזיקה שטחים מוסלמים. הח'טאי הגיעו מסין כבר כבודהיסטים. מה שאפשר להם להחזיק שטחים כה רבים היה היותם בודהיסטים אשר ניהלו את מדינתם בדרכים סיניות ולפי דרכי המנהל הבודהיסטיות. עם זאת,הם אפשרו חופש רב למנהל המקומי ולשליט המקומי והכפיפו אותם להם. כך, תושבי המקום כמעט ולא הרגישו בשינוי שחל בשלטונם. • עולם האסלאם במרכז-אסיה, עוד לפני הכיבושים המונגוליים ידע את טעמו של כובש זר. בניגוד לכובשים המונגולים שבאו לאחר מכן, הכובשhם שהיו באותו הזמן היו "כובשים קלים" שלא כפו דבר על המוסלמים מבחינה דתית. • שושלת הח'וארזמשאה צמחה כוואסאלית של הקראח'טאי. התואר "ח'וארזמשאה" הוא תואר פרסי לא-אסלאמי שמתייחס לטריטוריה מסוימת והוא אינו גלובאלי. • הח'וארזמשאה הולכים ומתחזקים ומסירים את חסות הקראח'טאי מעליהם ואז הולכים וכובשים את החלק המזרחי של עולם האסלאם. השליט השני הגדול שלהם היה עלא אל-דין מחמד II (שלט 1200-1220). • במרוץ שלהם לכיבוש כל מזרח עולם האסלאם, נתקלו הח'וארזמשאה בשושלת הע'ורית, מאזור אפגניסטן של היום. במלחמה זו, ניצחו עלא אל-דין וצבאו והע'ורים שנוצחו, נדחקו דרומה והשתלטו על צפונה של הודו. הם היו למעשה המוסלמים הראשונים שהשתלטו על הודו. • בשיא שלטונו, הגיע עלא א-דין להרים שחצצו בין עיראק לאיראן של ימינו. הוא הגיע לעימות ישיר עם הח'ליפה העבאסי אל-נאצר, שבמהלכו ביקש הח'ליפה אל-נאצר סיוע מג'ינג'יס ח'אן שישב ממזרחו של הח'וארזמשאה. • בשיא העימות, ביקש עלא אל-דין מן העולמא שיוציאו פתווה נגד הח'ליפה אל-נאצר ומדיח אותו למעשה תוך שהוא ממנה לו מחליף עבאסי שיהיה מנהיג בובה שלו. בדרכו לבגדאד תקעה סופת שלג את הצבא של עלא אל-דין בהרים והוא דחה את הכיבוש לשנה חרי כן.

המונגולים • ג'ינג'יס ח'אן נולד בשם טמוצ'ין ע"ש מנהיג הטאטארים שהביס אביו בקרב. הוא נולד כנראה בשנת 1167 בדיוק של 12 שנה, מחזור מלא של מחזור השנים הסיני. • הסיפור של טמוצ'ין הוא המוכר ביותר בין כל ראשי שבטי הנוודים שהקימו אימפריה - ממקורות חיצוניים וכן מתוך "ההיסטוריה הסודית" של המונגולים. • בגיל 12 בערך, נסע טמוצ'ין עם אביו וכאשר נפגשו עם ראש שבט אחר נמצא לו שידוך והוא נותר עם השבט של כלתו לעתיד. בדרך חזרה, הורעל אביו ע"י הטאטארים וטמוצ'ין הבין שכל השבטים שסרו למרותו של אביו כבר אינם נאמנים והוא נותר לבדו, עם אחיו, אשת-אביו ו-4 סוסים. הוא בילה מס' שנים בכלא כנער ולאחר ששוחרר הוא החל להקים את צבאו עם אנשים שחברו אליו בדרך. אחרי שחברו אליו כ-400 איש, הוא חזר להתאחד עם אשתו, ברטה. בני הלוויה שהגיעו עם אשתו , חיזקו את צבאו. • לאחר פשיטה של שבט צפוני יותר, נחטפו אשתו של טמוצ'ין ובני לוויתה. טמוצ'ין חבר לקרוב משפחה של אביו, תוגרול (Tuğrül), שהיה ראש קונפדרציה אחרת, והם יצאו למסע-נקמה שממנו לא שרד איש מן האויבים. • בתקופה של למעלה מ-10 שנים , הגדיל טמוצ'ין את כוחו בעזרת תוגרול. סוד כוחו של טמוצ'ין היה בגיוס השבויים לא כעבדים, אלא כחיילים בצבאו תוך חיתונם עם נשים מונגוליות. • בערך ב-1198, בחרו המונגולים לעצמם שוב ח'אן. הכתיר אותו שאמאן, איש-דת שהיה בנו של האיש ששחררו מן הכלא כנער. אותו שאמאן ביקש מטמוצ'ין לקחת על עצמו את התפקיד ושכנע אותו. • השלב הבא היה השתלטות על כל הנוודים האחרים. תוגרול נתן כבוד רב לטמוצ'ין, אך בנו הצליח "להרעיל" אותו נגד טמוצ'ין, ואכן, בסוף יצא תוגרול לתקיפת-פתע מול טמוצ'ין שנתפס מופתע. הקרב התנהל במנצ'וריה, בין 40,000 חיילים של תוגרול לבין 1500 איש של טמוצ'ין. תוך כדי הקרב עברו אנשים רבים לצד של טמוצ'ין וכך, תוך כדי קרב נפלה לה אימפריה וקמה לה אימפריה חדשה. • לבסוף, הוכתר טמוצ'ין לתפקיד ח'א-ח'אן - "הח'אן של כלל העמים היושבים באוהלי-לבד". השאמאן המקורב לו הכריז כי האל העניק לו את השם ג'ינג'יס ח'אן ומאז הוא נקרא כך. • השלב הבא היה מלחמה נגד סין: היה ברור לג'ינג'יס ח'אן כי סין לא תסבול איחוד של הנוודים היושבים סביבה ותנסה להביא לפירודם מחדש. מכיוון שצבאו לא היה מורגל בלjימה מול מבצרים, ביקש ג'ינג'יס ח'אן לעבור לכוון אחר. • העולם הסיני היה מחולק ל-4 חלקים: בדרום סין - שושלת סונג, בצפון סין ישבו אנשי קין, במערב ישבו הטנגוטים והקראח'טאי. ג'ינג'יס ח'אן החליט ללכת נגד הטנגוטים שנתפסו בעיניו כחולייה החדשה. הוא הביס בקלuת את צבא הרגלים שלהם ונעצר בעיר המבוצרת הראשונה שאותה היה צריך לכבוש באמצעות תחבולות. לאחר מכן, הוא הקים מוסד שלימד את המפקדים המונגוליים תחבולות כל שנה. • ג'ינג'יס ח'אן חתם על הסכם מול השליט הטנגוטי והאחרון העלה לו מס. כאשר נפסקה זרימת המסים, יצא ג'ינג'יס ח'אן לתקיפה מוצלחת,הפעם גם מול מבצרים. לאחר הכיבוש מחדש, הותיר ג'ינג'יס את השליט הטנגוטי ודרש ממנו צבאות עזר. • ב-1212 הרגיש ג'ינג'יס ח'אן כי הוא מוכן לתקוף את סין וצבאו חצה את החומה הסינית תוך התפצלות ל-3 ראשי-חץ הפועלים במשותף. הצבא של ג'ינג'יס הביס את כל הצבאות שעמדו בדרכו והגיע לבסוף לבייג'ין, שם נתן את המכה הסופית לשושלת קין ומוטט אותה. • מול חומות בייג'ין הבין ג'ינג'יס ח'אן את גודל הפרויקט שעומד מולו והחל להתייאש. ג'ינג'יס ח'אן השאיר צבא בסין וחזר למונגוליה, תוך שהוא כובש את הקראח'טאי שבה עלה כשליט, בנו של תוגרול המונגולי שהתחתן עם בת המלך. כך הפך ג'ינג'יס ח'אן לשכנו של עלא אל-דין, הח'וארזמשאה. ג'ינג'יס ח'אן הציע לח'וארזמשאה הסכם סחר חופשי ושלום, אך בעקבות הפרות של ההסכם ואיומים מצד הח'וארזמשאה, החליט ג'ינג'יס ח'אן לצאת למלחמה. • במלחמה זו יישם ג'ינג'יס ח'אן שיטה חדשה שבה הוקף האויב מ-3 חזיתות והוא אולץ לסגת לאחור. בזמן הנסיגה, שלח ג'ינג'יס ח'אן מצביא גדול לרדוף אחרי עלא אל-דין. ולאחר שנה בגד בעלא אל-דין אחד מעוזריו והרגו. • המונגולים הטילו מצור על בירת הח'וארזמשאה, אורגנצ', וסכרו את הנהר שזרם לידה. מכאן הייתה קצרה הדרך לכיבוש מרכז-אסיה תוך הצהרה שמי שישתף-פעולה וייכנע יוותר בחיים, אך מי שיתנגד, יושמד כליל. הכיבוש המונגולי היה אכזרי ולא התייחס לסמלים אסלאמיים ומסגדים בערים במרכז-אסיה. • הנזק הגדול ביותר נותר באפגניסטן, שבה נהרג נכדו של ג'ינג'יס ח'אן והוא נשבע שלא יישאר בה איש בחיים. • ג'ינג'יס ח'אן מת בדרכו חזרה ממרכז-אסיה למונגוליה ומותו נשאר בסוד עד שכל כוחותיו יגיעו למונגוליה. לפני מותו, הוא ציווה להרוג את שליט הטנגוטים שגילה חוסר-נאמנות. • ג'ינג'יס ח'אן הקים אימפריית ענק שכללה את צפון-סין, אפגניסטן, מרכז-אסיה, פרס וכן כל רצועת-הערבות של מרכז-אסיה. מי שבנה לו את האימפריה היה חכם סיני משושלת הקראח'טאי שהפך לאחר מכן לראש-ממשלתו של ג'ינג'יס ח'אן. הוא היה גם זה ששכנע את ג'ינג'יס חאן לא להרוג את אוכלוסיית צפון-סין ולהפוך את השטח לשטח מרעה. הוא גם שכנע את ג'ינג'יס ח'אן שאי-אפשר לשלוט על מדינה על-גבי סוסים וכי יש להקים עיר בירה. • המדינה שהקים ג'ינג'יס ח'אן חולקה בין 4 בניו: גוצ'י (הבכור) שקיבל את קזחסטאן ורוסיה והשטחים המרוחקים. השני, צ'גטאי, קיבל את אסיה המרכזית. השלישי, אוגדאי, קיבל את האזורים שבין אסיה המרכזית ומונגוליה והוא היה היורש עליו הכריז ג'ינג'יס ח'אן. הרביעי, טולי קיבל את מונגוליה ואת צפון-סין. עוד ציווה ג'ינג'יס ח'אן כי כאשר מת הח'אן הגדול, על כל צאצאיו להגיע לדיון בבירה ולבחור ח'אן גדול חדש. מבנה זה שרד כ-50 שנה לאחר מותו של ג'ינג'יס ח'אן. • צאצאיו של גוצ'י השתלטו על רוסיה ומזרח-אירופה. צאצאיו של טולי, ובינם קובלאי, השתלטו על סין. אחיו, הולאגו, נשלח לכבוש את עולם האסלאם והוא זה שהגיע לבגדאד ב-1258 והחריב אותה. השושלת של הולאגו נקראה "אילח'אנים" ובה נעסוק.




השושלת הג'ינג'יזית:

ג'ינג'יס ח'אן טולי אגדאי צ'גטאי ג'וצ'י הולאגו אריק בּוּרַה קֻבַּלַאי מַנְגְקוֹ ועוד... בֶּרְקֶה בַּאטוּ השושלת האילח'אנית שושלת יוַּאן שושלת "הורדת הזהב" שיעור מס' 9 - 18.11.2005 המדינות המונגוליות • 3 מדינות ג'ינג'סיות אימצו את האסלאם: האילח'אנים, צאצאיו של הולאגו, הורדת הזהב, צאצאיו של האח הבכור וכן השושלת של צ'גטאי, בן השני, באסיה המרכזית. כל אחת ממדינות אלו, הייתה בעלת קשר שונה עם האסלאם. הח'אן המייסד של הורדת הזהב היה ברקה, האח של באטו, האח הראשון. אימוץ האסלאם בהורדת הזהב, ע"י ברקה, היה גם ע"מ להבחין עצמו מנתיניו הרוסים הנוצריים וגם ע"מ להבחין עצמו מן האילח'אנים של הולאגו וע"מ לקבל יתרו ןשל המלחמה בשם האסלאם מול הולאגו. • השושלת האילח'אנית הייתה יריבתה של האסלאם - הולאגו היה זה שפלש לבגדאד, החריב אותה עד היסוד וערך בה מעשי זוועות. למרות החרבתה של בגדאד, נותרה על כנה השושלת העבאסית,לפחות באופן רשמי ושרדה עד שנת 1517 (תחת שלטון הממלוכים), עם כיבוש הממלכה הממלוכית ע"י הסולטאן העות'מאני סלים האכזר. • ההתאסלמות של שושלת צ'גטאי הייתה הדרגתית: בתחילה הייתה התנגדות להתאסלמות, אך בהדרגה הייתה התאסלמות בשושלת, למרות שמנהגים מונגוליים רבים נותרו בתוך האמונה של אנשי שושלת צ'גטאי. • האילח'אנים שלטו מ-1256 בערך, עם חציית האמו-דריה ע"י הולאגו. שלטונם נמשך עד 1334 או 1336. תחת האילח'אנים היה עימות קשה עם האסלאם. דבר זה ידוע לנו משתי סיבות: ריבוי מקורות - ארמנים, ביזנטיים, אירופיים וכו'... כל המקורות מעלים כי הולאגו ומקורביו העניקו יחס טוב לנוצרים, תוך-כדי מלחמתם הקשה באסלאם. ישנם מקורות מוסלמיים הטוענים כי הולאגו היה גם על-סף התנצרות. לטענה זו אין ביסוס ממשי. כך גם לטענה שהולאגו היה אנטי-מוסלמי. הולאגו נהג במדיניות המונגולית המקובלת של ג'ינג'יס ח'אן של שוויון בין כל הדתות, שיכול להיות שהצטיירה בעיני הנוצרים כאהדה, לאחר 500 שנה של כפיפות לשלטון אסלאמי מדכא. הן שבו היה הולאגו מדכא האסלאם, היה בשינוי הסדר הפוליטי המוסלמי הישן. • המונגולים שמרו את היאסה, הקוד ההתנהגותי המונגולי, והיא הייתה תמיד עדיפה וגבוהה בעיניהם יותר מן השריעה. עם זאת, הוקצו כספים רבים מטעם המונגולים למוסדות ולאוקאף מוסלמיים וכן היו פקידים ואף פקידים בכירים מוסלמיים תחת השלטון המונגולי. • ניתן להבין כי המונגולים פעלו תמיד לפי הקוד המונגולי שטוען כי טנגרי (Tengri), האל המונגולי, הטיל על ג'ינג'יס ח'אן לעשות סדר בעולם, ומתוך ראייה זו הם פעלו. • הולאגו ויורשיו היו בודהיסטים-לָמַאִיסְטִיים שהתאים לשאמאניזם הישן שלהם. המונגולים הביאו נזירים מטיבט והקימו מנזרים באזורי כיבושם. כך, ניתן לזהות השפעות רבות של המזרח הרחוק, בעיקר באומנות המונגולית. • מה שעוד הוסיף לדימויים של האילח'אנים כאויבי האסלאם של המזרח הרחוק הייתה העובדה שהם נלחמו מול הממלוכים ממצרים של המזרח הרחוק שלחמו בשם האסלאם. האילח'נים ניסו לחבור עם הוותיקן בזמן מלחמתם עם הממלוכים וכך נוספה להם עוד מגרעה בעיני המוסלמים. • בהמשך לכיבוש בגדאד, המשיך הולאגו את מסעו לאזור סוריה-א"י אך הח'אן הגדול נפטר באותה העת והולאגו נאלץ לעזוב את האזור והשאיר חיל-מצב בא"י, הוא הכוח שהובס ע"י הממלוכים בקרב עין ג'אלות. • המאבק בין הממלוכים לאילח'אנים המשיך והיו התנכלויות והתנגשויות רבות, אך הגבולות היציבים עד 1305 היו מצרים-סוריה-א"י של הממלוכים ומן הפרת והלאה של האילח'אנים וכן שלטון אילח'אני עקיף באנטוליה, על הסולטאנות הסלג'וקית של רום, עד להחרבתה ב-1305. • שיטות הלחימה של שתי הממלכות הייתה שונה: הממלוכים נהגו לבצר את האזורים בהם נלחמו. האלח'אנים נהגו באזורי הלחימה שלהם בשיטת "האדמה החרוכה" כדי שצבאות אחרים הנכנסים לתוכם לא יימצאו בהם משאבים שיוכלו לנצל. • ברנרד לואיס מוצא כי ע"מ להבין את תגובת האסלאם למערב בעידן המודרני יש להבין מקרה דומה לו בעבר - האתגר המונגולי. הממלוכים נהגו בזמנו כמו עולם האסלאם בימינו אל מול המערב - הם אימצו את דרכי הצבא המונגולי, עד הפרטים הקטנים. כאשר הפסיקו הממלוכים לחקות את המונגולים,אנחנו יכולים לזהות כי האתגר המונגולי איננו עוד אתגר! • ב-1295, התאסלמו המונגולים, עם התאסלמותו של הח'אן ע'זאן. ההתאסלמות במקרה זה הייתה קבוצתית. דבר זה,יצר בעייה לממלוכים,כיוון שפתאום, עם התאסלמותם של המונגולים, נעלמה הלגיטימציה ללחימה במונגולים. לשם כך, הוציא אבן-תימיה פַתְוַוה המדברת על-כך שהמונגולים לא התאסלמו התאסלמות אמיתית, כי הם מכבדים את היאסה יותר מאשר את השריעה וכי הם מעלים את ג'ינג'יס ח'אן יותר מאשר את הנביא. בפתווה זו קבע אבן-תימיה אבן-בוחן לשלטון המוסלמי הלגיטימי - מידת קיום השריעה היא המבחן להיות שלטון מוסלמי ללגיטימי. • גם לאחר ההתאסלמות, השלטון האילח'אני היה הרבה יותר סובלני כלפי לא מוסלמי מאשר דורשת השריעה. • בפתווה של אבן-תימיה, הוא תוקף כמו את המונגולים, גם את ﺍﳌﻨﺎﻓﻘﻮﻥ - "הצבועים" - המוסלמים אשר משפתים פעולה עם המונגולים. הוא תוקף אותם בעיקר על ההצדקות שהם נותנים לשיתוף הפעולה. התפתחה איזושהי אידאולוגיה הדומה לרפורמה האסלאמית של המאה ה-19-20 - אידאולוגיה רפורמיסטית אשר ניסתה להתאים את האסלאם למונגולים ולרוחם. בעיני אבן-תימיה, היו אותם מֻנַאפִקוּן מסוכנים יותר מן המונגולים עצמם. מה שהדאיג את אבן-תימיה הייתה התפתחות של אידאולוגיה מוסלמית הקוראת לשיתוף-פעולה עם המונגולים. • המדינה האילח'אנית התפוררה בשליש הראשון של המאה ה-14 ובמקומה עלו כוחות אחרים (עות'מאניים, קארא-קויונלו, אק-קויונלו וכו'...).

שושלת צ'גטאי • שושלת צ'גטאי שהוקמה במרכז-אסיה ב-1343 המשיכה להתקיים עד 1640 לערך. בשושלת זו, כמו בשאר מדינות המורשת המונגוליות, היו המונגולים מיעוט בתוך הצבא המונגולי שהורכב רובו מטורקים,והמונגולים היו בו רק כ-25%. כך, במשך הזמן, נטמעו המונגולים בעמים הטורקיים ואימצו את שפתם, למרות ששמרו על מורשתם ועל זיכרון-האבות. • כמו שקרה רבות למדינות נוודים בהיסטוריה, התבוללו הנוודים לתוך האוכלוסייה שאותה הם כבשו. בנוסף, השליטים הפכו להיות גם כן תושבי-קבע בהשפעת נתיניהם. • המדינה של צ'גטאי נוצר קרע: האנשים מאזורי-היישוב היו הראשונים שהתאסלמו ויישבו ערים, לעומת אלו מן האזורים הנוודיים אrש נטו לדחות את האסלאם ולהמשיך לשמור על מנהגיהם הישנים. כמאה שנים לאחר הקמת בית צ'גטאי, נוצרה חלוקה ללפחות שני ח'אנים מתחרים: האחד יושב באזור המיושב והשני יושב בקרב הנוודים באזור הקרוי מוע'וליסטן - "ארץ המונגולים". הח'אן האחרון שניסה לאחד את שתי הישויות הללו היה תימור-תוע'לוכ. הוא היה האחרון שהצליח לאחד את שני הח'אנים. הוא הגיע מן המזרח, מאזורי הנוודים, וכבש את האזור המיושב (שלט 1347-1363). מצד שני הוא גם התאסלם. עם מותו, נפרדו שוב שתי הישויות. • בית צ'גטאי שלט עד המאה ה-17 באזורי הנוודים. באזורים המיושבים, עלה לשלוט תימור אחר - תימור-לנג ("תימור הצולע"). • תימור-לנג התחיל את הקריירה שלו בשיתוף פעולה עם תימור-תוע'לוכ. שיעור מס' 10 - 22.11.2004 • תימור-לנג נולד בשנת 1336 בעיר קרשי-סבז ("העיר הירוקה" בפרסית) והיה בן לשבט ברלאס. הוא מת ב-1404 ע"פ כל המקורות ההיסטוריים המוסלמיים בגיל 70 (ישנה אי-התאמה בתאריכים בגלל ההבדלים בין הלוח ההיג'רי ללוח הגרגוריאני). • תימור-לנג היה אחיינו של ראש משפחה חאג'י ברלאס. ב-1360 כאשר תימור-תוע'לוק כובש את בסמרקנד ואת בח'ארא, הוא הצטרף אליו נשבע לו אמונים וקיבל את שלטונו בתחום המשפחה. עם זאת, תימור לנג התאכזב מתימור-תוע'לוק שבו תלה ציפיות רבות. • ב-1373, עם מותו של תימור-תוע'לוק, ברח תימור לנג והצטרף לדודו, מירי חוסיין, אשר מושל על עיר קטנה והם מתחילים כמנהיגים שלל גדוד של פושטים מקומיים. • השלב הראשון בקריירה של תימור לנג - 1363-1365- השותפות בין תימור לנק ומירי חוסיין אשר משתלטים ביחד על אסיה המרכזית כולל בח'ארא וסמרקנד. בסמרקנד, שלט תימור לנג בשמו של ח'אן ג'ינג'יסי שהיה ח'אן-בובה ולמעשה, משך כל תקופת שלטונו שלט תימור תחת שמם של שליטים מבית צ'גטאי. תימור בעצמו לא היה צאצא של ג'ינג'יס ח'אן ולכן כל חייו הוא שלט בשמם של שליטים משושלת ג'יג'יס. • השלב השני - 1365-1369 - בשנים אלו התחולל מאבק בין תימור-לנג לבין מירי חוסיין. תוך כדי כך נלחם תימור בגורמים שונים במוע'וליסטן. • השלב השלישי - 1370-1379 - אלו היו שנים של לחימה נגד הנוודים בצפון ובמזרח - אנשי הורדת הזהב. תימור סייע לאדם בשם טוקטאמיש ע"מ לתפוס את השלטון בהורדת הזהב, באזור קזחסטן של ימינו. אחרי מספר נסיונות כושלים הצליח טוקטאמיש להביס את דודו של תימור ולהפוך לח'אן של ההורדה הלבנה. • השלב הרביעי - ההתפשטות הגדולה מערבה - 1380-1387 - כיבוש אזרביג'אן, איראן וארמניה. במהלך מסע הכיבושים הופרע תימור ע"י טוקטאמיש שראה עצמו מעל תימור-לנג. בנוסף, היו לטוקטאמיש בעיות טריטוריאליות עם תימור: על השליטה בח'וארזם והשליטה על אזרביג'אן. כאשר תימור השתלט כעת על שתי הטריטוריות, מבחינת הורדת הזהב, תימור גזל להם את האדמות. טוקטאמיש יצא למסע מלחמה ע"מ להפריע לתימור בכיבושיו. • השלב החמישי - 1387-1391 - הקרב עם טוקטאמיש. טוקטאמיש נקט בטקטיקה אופיינית לנוודים וברח לאויב, תוך שהוא נותן לאויב לבזבז את כל משאביו. רק בהמשך, בשנת 1391, יצא תימור למסע מלחמה נגד טוקטאמיש, לא דרך מרכז-אסיה אלא דרך אזרביג'אן. תימור הביס את צבאו של טוקטאמיש והחריב את בירתו, סאראי. מוסקבה ניצלה מנחת זרועו של תימור ע"י מתנה גדולה בזהב שהעניק נסיך מוסקבה לתימור. טוקטאמיש נמלט מתימור ונעלם. • השלב השישי - 1392-1396 - המשך התפשטות מערבה - דבר המוכיח לנו כי כיבושיו של תימור לא היו שיטתיים ולא השאיר אחריו מנהל מוסדר ולכן היה צריך לשוב ולכבוש אזורים פעם אחר פעם. במסע זה, כבש תימור את ארמניה, בגדאד ואזרביג'אן. ב-1397,הופרע מסעו של תימור ע"י הח'אן של מוע'וליסטן, והוא נאלץ לחתום עמו הסכם שלום שייצב את האזור. • ב-1398-1399 ערך תימור מסע כיבוש בהודו ממנו הוא שב עם שלל רב, כולל שלל רב של פילי-מלחמה. • השלב השביעי - 1399-1404 - כבש תימור את גרוזיה והגיע לקרבות המכריעים שלו עם הממלוכים ועם העות'מאנים. את הממלוכים הביס תימור במרג'-דאבק והגיע עד סמוך לדמשק ואת העות'מאנים הביס בקרב אנקרה. • ב-1404 תימור יצא למסע כיבוש גרנדיוזי בסין ובדרך למסע זה הוא נפטר. • דמותו של תימור לנג: תימור כתב מין אוטוביוגרפיה בשם "זאפר-נאמה" בו הוא מנסה להציג 2 קווים של לגיטימציה - לגיטימציה ג'ינג'יסית, על-פיה הוא המכונן החדש של האימפריה הג'ינג'יסית. הוא גם ניסה להציג עצמו כל הזמן גם כמוסלמי מאמין ופועל ע"פ פתוות. • תימור השאיר אחריו הרס רב, יש האומרים גם יותר מן המונגולים. למרות זאת, גם במקרה שלו יש סדר בהרס: תימור שלח לבירתו, סמרקנד, את כל האנשים שנראו לו מועילים (בעלי-מקצוע, אומנים וכו'...) והקפיד לנהוג לפי מסורות מקובלות בכיבושי ערים. • בהשוואה בין תימור-לנג וג'ינג'יס ח'אן ישנם הבדלים רבים: ג'ינג'יס היה מחושב מאוד ושקול ולא נקלע להרפתקאות לא-מתוכננות. כאשר כבש ג'ינג'יס עיר או מדינה מסויימת הוא קיבל מודיעין רב עליהן וידע בדיוק מה הוא ייעשה עם השטחים הללו. תימור, לעומת זאת, היה הרפתקן ונקלע הרבה פעמים למצבים שמהם יצא רק מתוך תחבולה ומזל ולא בהכרח מתוך תכנון. • הבדל נוסף בין ג'ינג'יס ח'אן לבין תימור לנג הוא העובדה שג'ינג'יס היה נווד שלא הכיר את חיי היישוב וכל חייו היה נווד. תימור היה אמנם בן למשפחה ממוצא נוודי, אך הוא חי בעיר וספג את תרבותה ואת דתה. גם צבאו היה צבא שכיר ולא צבא נוודים, כמו של ג'ינג'יס. • השוואה מתאימה יותר לתימור ניתן לראות בעלא אל-דין מחמד, הח'וארזמשאה האחרון,שהיה כובש וטקטיקאי מבריק ולא מחושב ושקול כמו ג'ינג'יס ח'אן. • תימור הציג עצמו ככובש גדול בשם האסלאם, אבל כשבוחנים זאת לעומק, ניתן לראות כי הוא למעשה עשה נזק גדול מאוד לאסלאם - בפלישתו להודו הוא החריב את סולטאנות דלהי (המעצמה האסלאמית הראשונה של הודו), הוא החליש את הממלוכים, הוא גרם נזק עצום לערים אסלאמיות מפוארות (דמשק, בגדאד) וכו'... הנזק הגדול ביותר שעשה תימור היה הנזק הבלתי-הפיך שגרם להורדת הזהב שמאז כיבושה ע"י תימור הייתה בהידרדרות עד להתמוטטותה ב-1504. כמו-כן, תימור נתן ארכה של 50 שנים לקונסטנטינופול,ועיכב את כיבושה ע"י העות'מאנים, כאשר הפריע לביאזיד לפלוש אליה. תימור גרם לשינוי כה חריף שהביא לבסוף לעלייתה של רוסיה כמעצמה באזור. • תימור נתן להורדת הזהב מכה אנושה במאבק על דרך המשי. תימור שאף להעביר את דרiם דרך המשי לשליטתו ובכך מוטט את הורדת הזהב ושבר את בסיסה הכלכלי. • שושלתו של תימור-לנג, השושלת התימורית, לא מצאה אצל אף אחד מבניה את יכולותיו ותכונותיו של תימור כשליט. למרות זאת, חלה בתקופה זו פריחה תרבותית בכל תחומי האומנויות, הספרות, הציור, האדריכלות, הבנייה וכו'. פריחה תרבותית זו הקבילה מאוד לרנסנס האיטלקי. זו הייתה תקופה של פריחה כלכלית וכן אומנים רבים זכו לסיוע מן המדינה, כך שהייתה הפריה הדדית בין האומנים. • תימור חילק את מדינתו, כדרך הנוודים בין 4 בניו. בין כל אחת ממלכות הבנים נוצרה תחרות תרבותית - אצל מי יהיו האומנויות היפות ביותר והאומנים הטובים ביותר. התחרות הייתה על פטרונות לאומנים ולא כ"כ בתחום הצבאי. השיא היה עם שליט בשם חוסיין-י-בייקרה (שלט 1441-1506) שהיה איש-ספר, מתכנן מבנים, למרות ששלט על שטח קטן מאוד. הוא היה המיצוי של תהליך הפריחה התרבותית. • השליט האחרון מבית תימור היה באבור (שלט 1494-1512) שניסה לשמר את נחלתו מול פולשים חדשים. ב-1511-1512 ניסה להשתלט על סמרקנד וגורש ממנה. ב-1512 הוא התייאש מאסיה המרכזית ופנה להודו, שבה הקים את המדינה המוע'ולית, שהפכה להיות המדינה האסלאמית בעלת ההישגים הטריטוריאליים והתרבותיים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הודו האסלאמית. • מימי הפריחה התרבותית של השושלת התימורית נותרו מספר הישגים אחרים כמו ידע בגינון ובגידול סוסים.

האוזבקים • היורשים של שושלת תימור היו האוזבקים (בלי קשר לעם היושב באוזבקיסטן של ימינו!): הם היו הורדה נודדת ממערב סיביר שהייתה חלק מהורדת הזהב. כאשר טוקטאמיש נדד עם ההורדה הלבנה מערבה, השיבאנים, הם השיבאנים, נכנסו לשטחיו הישנים. במחצית המאה ה-15, בימי הח'אן השיבאני (אבו אל-ח'יר) חל פילוג, וחלק מן הנתינים לא הכירו במרותו של השליט ומינו לעצמם ח'אן עצמאי. הם כונו הקזאקים ("פושע" או "מורד" בטורקית, קזאחים של ימינו). החלק שהכיר במרותו של ח'יר אל-דין, כונה "האוזבקים" והקים את הח'אנאת האוזבקי אשר בירתו בבח'ארא. • הח'אנאת האוזבקי היה מצוי במלחמה עם שני יריבים מוסלמיים - בדרום (המוע'ולים שהייתה שושלת יריבה להם) ובדרום-מערב (הצפווים-השיעים שהשתלטו על איראן). מאז ועד היום היה הקשר המרכזי של אסיה המרכזית עם עולם האסלאם דרך איסטנבול ודרך האימפריה העות'מאנית, שעמדה בברית עם האוזבקים. • האימפריה האוזבקית לא נותרה מאוחדת לאורך זמן והיא התפרקה לשלוש מדינות נפרדות ששיקפו את המצב באסיה המרכזית - ח'אנאת ח'יווא (ח'וארזם); ח'אנאת קוקאנד; וח'אנאת בח'ארא שהתחלפה בו השושלת בסוף המאה ה-18 והשושלת החדשה לא הייתה מצאצאי ג'ינג'יס ח'אן ולכן לא הייתה ח'אנאת אלא אמירות. שיעור מס' 11 - 29.11.2004 אסיה המרכזית במאות ה-16-19 • המאות ה-19-16 נתפסות תמיד כמאות "אפלות" ולא-ברורות. המחקר טען כי במאות הללו הייתה במרכז-אסיה שקיעה והאזור יצא ממנה רק עם הכיבוש הרוסי של המאה ה-19. זאת, במידה רבה מורשת רוסית של הסתכלות על האזור בתקופה הזו. במאות הללו אכן לא הייתה באזור אף שושלת או מנהיג אכזרי שתפסו את תשומת הלב ולכן מרבית המקורות הנוגעים לתקופה זו במרכז אסיה נותרו עלומים - לא חקרו אותם ולא ערכו אותם (כ-70% מן המקורות בפרסית או בצ'גטאי לא נערכו והינם עדיין במצב של כתבי-יד). מרבית המקורות לא מתייחסים למרכז-אסיה או למתרחש בה משך 300 השנים הללו. מקורות מקומיים, מבח'ארא או ח'יווא לדוגמה, גם בנוגע לכיבוש הרוסי, פשוט לא זכו להתייחסות הראוייה. • מחקרים עכשוויים, בעיקר מארה"ב, מנסים להציג את האזור , כאילו לא הייתה בו שקיעה משך 300 השנים הללו, ולכן האזור שווה מחקר מחודש ומעמיק יותר. גם המחקרים הללו אינם נוגעים במקורות מתוך מרכז-אסיה, אלא בעיקר במקורות מבחוץ. • יש לנסות ולהסתכל על המקורות הפנימיים במרכז-אסיה ולנסות להתעלם מן ההתדיינות אם אכן היה או לא היה משבר באזור. יש לנסות ולהבין מה היה באזור בתקופה הזו ולהבין את המצב לאשורו, ללא דעות קדומות. הטענה היא כי לא ניתן להבין את הנעשה במרכז אסיה כיום מבלי להבין את השנעשה במרכז אסיה בסביבות המאה ה-18. • המקורות לחקר האזור: 1. פרוטוקולים של חצרות השלטון - מקורות ספרותיים שהוזמנו ע" חצרות הליטים ע"מ לתעד את הנעשה בהן. יש לגשת בזהירות ובחשדנות למקורות הללו שהיה להם פטרון ששילם בעבורם. 2. ספרות פופולרית - אנשים שישבו והקריאו בצורה מקצועית אפוסים על כל מיני גיבורים שהיו או לא היו. סיפורים אלו יכולים ללמד אותנו המון על בניית הזהות במרכז-אסיה, שלא תמיד עומדת בקנה אחד עם ההיסטוריה וסיפורי ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותם. 3. הגיוגראפיה - סיפורי קדושים - ז'אנר שהפך לפופולרי ביותר עם הכיבוש האוזבקי של המאה ה-17 והקמת מסדרים צופיים חדשים. ספרות הקדושים יכולה ללמד אותנו רבות על הדינמיקה הפנימית בין מסדרי הצופים. עוד עולה מביוגרפיות הקדושים כי הקשר עם הודו היה חשוב וחזק במיוחד בפן הדתי, ולאו דווקא בפן הכלכלי, כפי שנסבר עד כה. צופים היו מגיעים להודו ולומדים בה על כתות וזרמים חדשים שאותם הם הביאו עמם חזרה למרכז-אסיה. באופן זה הגיעו למרכז-אסיה רעיונות חדשים דוגמת המוג'דידיה. 4. דיפלומטיה - מסמכים - הכוונה לתכתובות בין שליטים ופקידים שונים, למסמכי ווקף, לפתוות, לתעודות שונות, לכתבי מינוי וכו'... 5. ספרות נוסעים - ספרות של מבקרים זרים באזור המדובר אשר נפגשו עם תרבויות שונות משלהם ותיארו אותן בכתב. המבקרים לא חייבים להיות בהכרח מטיילים,אלא יכולים להיות בעלי מקצוע שהיו באזור ותיארו אותו בכתובים. 6. היסטוריות של משפחות ושושלות - היסטוריות אלה מעורבבות לעתים עם הגיוגראפיות של קדושים,אם אחד מבני המשפחה היה צופי או קדוש. 7. היסטוריות מקומיות - בד" כ מעין מורי-דרך לעולי-רגל לקברי צדיקים אשר הציגו עיר מסוימת (בעיקר סמרקנד, בח'ארא ובלח'). זהו ז'אנר שהחל במאה ה-9 כבר והוא פונה לעולי רגל ומספר להם על הקבר של הקדוש,על הארכיטקטורה וכו'. מתוך הכתובים הללו ניתן ללמוד רבות על ההיסטוריה החברתית והכלכלית של האזור הקרוב לקברים הללו. 8. אמנות וארכיאולוגיה - תחום שנחקר מעט באופן יחסי והעסיק את החוקרים של ההיסטוריה של תולדות האומנות בעיקר בתחום של האמנות מימיה של השושלת התימורית - הן האמנות הקטנה והן הארכיטקטורה.

• הכיבוש האוזבקי - שנת 1500: כיבוש זה פותח את התקופה של 300 השנה של המאות ה-16-19. משנת 1500 החלה "התקופה האוזבקית" שנמשכה עד 1865 לערך ובתוכה ניתן להצביע על חלוקה שרירותית ל-3 תקופות: (1) 1500-1600 - התקופה האוזבקית המוקדמת. (2) 1600-1750 - התקופה האוזבקית התיכונה. (3) 1750-1865 - תקופת השושלות השבטיות. השושלות השבטיות המשיכו עוד לשלוט אחרי הכיבוש הרוסי של 1865 ועד פירוקן הסופי ע"י הרוסים בשנת 1924. • לפני 1500 הייתה התארגנות גדולה של שבטי הנוודים בערבות ("דשתי קיפצ'אק") שלאחר מכן פלשו פנימה לאזור. השבטים מונהגים ע"י משפחה של שליטים צאצאי ג'ינג'יס ח'אן. המדינות של השושלת התימורית התפצלו ל-2: מדינה שמרכזה בסמרקנד ומדינה שנייה שמרכזה בּהֶרַאט. המדינה בסמרקנד המשיכה להאמין בעיקרון המלכת השליט לפי ייחוסו ממשפחת ג'ינג'יס ח'אן. המדינה שמרכזה בהראט זנחה את העיקרון המונגולי והמנהיגים לקחו לעצמם את התואר "סלטאן" וניהלו את המדינה לפי עקרונות אסלאמיים. • השבטים הנוודיים האוזבקים התחלקו בשלב מסוים להורדות, שהיו מעין קונפדרציות שבטיות שהתאגדו לצורכי הגנה וסיוע. לקראת סוף המאה ה-16 היה חוסר-יציבות פוליטית-כלכלית-חברתית בערבות שנגרם משום מלחמות עם הקזאחים או משום ארידיזציה, התייבשות של האזור. חוסר-יציבות זה הביא לרצון של התושבים לקום ולעבור מן האזור. • כריזמה שלטונית - המנהיג מחמד שיבאני ח'אן שהיה צאצא של ג'ינג'יס ח'אן וגדל רוב חייו בערים גדולות בממלכה התימורית,ידע כי יש לו כריזמה מספקת ושעת-כושר להנהיג את האוזבקים לכיבוש של אזור מרכז-אסיה. בשנת 1500, בתהליך של כמה חודשים עד שנים נכבש האזור כולו. היה זה כיבוש אוזבקי שהונהג ע"י מנהיג רב-עוצמה מצאצאי ג'ינג'יס ח'אן. • האוזבקים היו בתחילתם שבטים נוודים המחולקים לפי המסורת ל-32 שבטים קטנים ומצויים בערבות הקיפצ'אקים. הם היו מונהגים ע"י מנהיגים מצאצאי ג'ינג'יס ח'אן,שמחמד שיבאני ח'אן היה הבולט מבינם. • כאשר האוזבקים מגיעים למרכז אסיה ולחלקיה המיושבים, חוזרת לבמה הכריזמה של שושלת ג'ינג'יס ח'אן והקשר לג'ינג'יס ח'אן הופך להיות הלגיטימציה המרכזית לשלטון באזור. • ההשלכון של הכיבוש האוזבקי: תוצר ראשון של הכיבוש האוזבקי היה טורקיפיקציה של האזור - מרכז-אסיה הפך להרבה יותר טורקי ממה שהיה בעבר (בעבר הוא היה עם דגש איראני). תהליך זה מביא לדו-לשוניות ועמים רבים עוברים להשתמש גם בטורקית וגם בפרסית. תוצר נוסף היה פיתוחה או לידתה מחדש של שפת צ'גטאי. ספרות ושירה רבות עברו להיכתב בשפה זו ונערכו אפילו תחרויות בין צ'גטאי לבין פרסית לגבי איזו שפה יפה יותר. עוד עלתה הסמכותיות הצופית - מחמד שיבאני ח'אן פלש למרכז אסיה כשהוא מתהדר בתואר "מגן האסלאם" ובתארים סונים נוספים. הוא הכריז מלחמה על השיעים הצפוואים באיראן. לשם כך הוא נסמך על שיח'ים צופיים נכבדים משלושת המסדרים הבולטים (שחלו להתגבש רק במאה ה-15) של האזור - הנקשבנדיה (ע"ש הב המייסד בהא אל-דין נקשבנד בן המאה ה-14 הקבור בבח'ארא), היאסוויה (ע"ש אחמד יאסווי, הנחשב לפטרון הראשי של הטורקים באזור והוא קבור בעיר יאסא בדרום קזחסטן), והקוברוויה (ע"ש נג'ם אל-דין קוברה בן ח'יווא). הצופים היו אלו שנתנו לגיטימציה לח'אן והם היו שותפים מלאים בניהול המדינה. הייתה תחרות בין המסדרים השונים אך גם שיתוף פעולה בינם, תוך טשטוש הגבולות בין המסדרים. שיעור מס' 12 - 2.12.2004 • מחמד שיבאני ח'אן שאיחד את השבטים האוזבקים, היה מצאצאיו של ג'ינג'יס ח'אן והחזיר את הלגיטימציה השלטונית לשושלת של ג'ינג'יס ח'אן. • "נומאדיזציה" של הפוליטיקה והכלכלה: החברה הנוודית האוזבקית שתפסה את השלטון הייתה חברה נוודית עם דפוסי שלטון ומנהל של נוודים. עם הגיעם למרכז - היה עליהם להסתגל מחדש לדפוסים שונים וערכים חדשים של אזור אסיה המרכזית. • יש לשים לב לרגישות במונח נומאדיזציה - הנטייה היא לתפוס את המונח הזה כרע וגורם לפיגור. זה לא בהכרח כך ויש לציין כי המגע שבין התרבות הנושבת והתרבות הנוודית הביא לעתים לתוצאות יפות ומעניינות. • במרכז אסיה היה נהוג משך שנים רבות כי מצביא שהוליך את הצבא אינו מקבל כסף, אלא שווה ערך - חלק בביזה, שטח לגבות בו מסים, "מתנה" כלשהי שתכניס לו כסף, אתר או מוסד ווקף. • לאחר מותו של מחמד שיבאני ח'אן, התפצל אזור שליטתו ל-4 משפחות שהיו כולן ממשפחתו (מ-4 ערים שונות: טשקנט, בח'ארא, סמרקנד ובלח'), וכמובן מצאצאי ג'ינג'יס ח'אן. ארבע המשפחות הללו החלו במהרה להילחם זו בזו על מנת לקבל את השליטה באזור כולו. • עקרון הנומאדיזציה בפוליטיקה אומר כי אין המשכיות ואין לנו שום מידע מי יהיה השליט לאחר השליט המכהן. ההיגיון אומר כי הבכור יהיה זה שיהיה היורש לשליט. הבכור איננו הבן הבכור, אלא הבכור במשפחה, המבוגר ביותר. המאבקים על ירושת השלטון במשפחות השלטון היה מכריע וקובע גורלות. • המנהיג המשמעותי הבא לאחר מחמד שיבאני ח'אן היה עבדאללה ח'אן (שלט 1583-1598). כוחו של עבדאללה ח'אן היה בכך שהוא כרת ברית עם המסדר הנקשבנדי ועם המשפחה הג'ויבארית בבח'ארא. עבדאללה ח'אן לא סמך על איש מסביבו והוא הרג בהדרגתיות את כל בני משפחתו ובכך הבטיח את העברת השלטון לבנו אל-מומין. משפחה מתחרה לעבדאללה ח'אן ששמה האשטרח'אנים, לא אהבה את ההורשה המשפחתית הזו של עבדאללה ח'אן ודאגה לגרום לתאונה שחיסלה את אל-מומין. • מרכז-אסיה נכנסת כעת למצב חדש: אין עוד אימפריה - ישנה מדינה אוזבקית אחת המרוכזת באזור טראנסאוקסאניה שלאט לאט מאבדת מכוחה וסמכותה, מדינה אוזבקית נוספת באזור ח'יווא; בערבות עולה ישות חדשה - הקזאחים ובאזור הקרוב לסין (שינגג'אנג),מתהווה שושלת מקומית של מנהיגים מקומיים המתהדרים בתואר חוֹג'ה ומבססים שתי מדינות-חוג'ות בירקאנד ובקשגאר המסתמכות על משטר מעט-תיאוקרטי. • בערבות עולים 2 כוחות מרכזיים: קזאחים - ("קאזאק" - מישהו שפרש מיישות גדולה יותר ועומד כעת בפני עצמו) הקזאחים היו שייכים לפני-כן לקונפדרציית השבטים של המונגולים המערביים של הורדת הזהב. הישות הקזאחית החליטה מסיבה כלשהי (לא ברורה) להיבדל מן הישות המרכזית האוזבקית. לישות החדשה הזו קוראים המקורות האוזבקיים והפרסיים בשם "קזאחים". הקזאחים נפרדו מן הישות האוזבקית הגדולה ותפסו להם שח מדרום לאגם בלחאש, אחד האזורים הפוריים ביותר באסיה המרכזית. בשלב כלשהו,נפרדו הקזאחים לשלוש ישויות נפרדות - הורדות (בקזאחית - ז'וז, Zhuz): "ההורדה הבכירה", "ההורדה האמצעית", "ההורדה הזוטרה". ההתפלגות של ההורדות קרתה בסביבות המאה ה-17. השימוש העיקרי בחלוקה הזו להורדות היה בקביעת נתיבי הנדידה באזור וכן בנייני טסיות (סדר ישיבה, סדר יציאה לציד, וכו'...). • ישות נוספת המצויה בערבות הינה אוירט/ ג'ונגאר/ קלמיק. הם היו מונגולים לא-טורקים ובודהיסטים שלאחר עזיבת ג'ינג'יס ח'אן את מונגוליה צמחו מתוך הטריטוריה של מונגוליה. פירוש המילה "אוירט" הוא ברית. הישות החדשה הזו הפכה להיות חשובה ביותר ובשיא כוחם הם היו הפטרונים של המדינות המוסלמיות בקשגאר והיו השבטים החזקים ביותר באזור שמתוקף כוחם יכלו לכפות את מרותם על יתר המדינות באזור מזרח-אסיה ושינג'אנג. • עד המאה ה-18, האימפריות בסין וברוסיה לא שיחקו תפקיד משמעותי בהיסטוריה של האזור.

• עידן השקיעה: חוקרים מפורסמים קבעו כי מרכז אסיה ננסה לעידן של שקיעה - השקיעה נבעה בחלקה מסיבות פנימיות (בעיות ירושה, אובדן פיקוח כלכלי וכשלון של הבירוקרטיה) וחלקה מסיבות חיצוניות (מעבר הסחר העולמי מן היבשה אל הים וירידה בחשיבותה של דרך המשי, עליית השושלת הצפווית השיעית באיראן והפיכתה לחיץ בין האוזבקים לבין שאר העולם, עליית האימפריה המוע'ולית בהודו ששמה עיניה על חלקים ממרכז-אסיה, לאחר עליית שושלת מינג בסין לא נוצרו קשרים עם מדינות מרכז-אסיה). מרכז אסיה מצאה עצמה הולכת ונעשית מבודדת משאר העולם. אחרי הפלישה האוזבקית הראשונה למרכז-אסיה, כבר לא נותרו אדמות עשירות ללכת אליהן: באיראן, השושלת הצפווית לחמה בהם ומעה מהם להתקדם, ומעט בכל חזית,היה כח שחסם אותם. כ ךקרה שלא היה עוד כסף שזרם בתוככי מרכז אסיה. דבר זה גרם להתרוששות האוצר ולאינפלציה גבוהה. • גם היחסים בין מדינות יושבי הקבע (האוזבקים) ומדינות הנוודים (האוירטים והקזאחים) הלכו והתערערו. החלו מלחמות רבות בין כלל השבטים באזור. במלחמה קשה אחת בין האוירטים לבין הקזאחים,הובסו הקזאחים קשות ואלו מבינם שהצליחו להימלט, שטפו את סמרקנד וטשקנט. כך מצאו עצמם הנוודים שהיו רגילים לחיות בצפון-מרכז-אסיה, משולבים בחיי הדרום ובעריו.

• כמה סיבות לסיום המצב: חלק מן התושבים לא היו מרוצים מן המצב הקשה, מן הבעיות הבירוקרטיות, מן החולשה הכלכלית וכו'... המסקנה הייתה שהמדיניות של שליטי השושלת הג'ינג'יסית פשטה את הרגל ויש להחליפה. • התוצאה של כך הייתה בעליית שושלות מקומיות באזור - שושלות שבטיות - שהסדירו בירוקרטיה והצליחו לייצב את המצב באזור ולבסס שלטונות יציבים. שלושה מרכזים גדולים שבהם עלו שושלות שבטיות בולטות ששלטו עד הכיבוש הרוסי ואף לאחריו היו: בח'ארא (שם השבט - מנגיט), ח'יווא (קונגרט) וקוקאנד (מינג). כל השושלות הללו שלטו עד הכיבוש הרוסי בסוף המאה ה-18. • השושלות הללו עלו על רקע היחלשות של המנהיגים הג'ינג'יסיים ועל רקע היווצרות ואקום שלטוני שדרש מילוי. בהדרגה, השתלבו אנשי השבטים במנהל המדינה ולאחר מכן, תוך כריתת בריתות עם שיח'ים צופיים, השכילו להשתלט על האזור ועל השלטון. סיבה נוספת - פלישתו של נאדיר שאה בשנת 1740. הוא היה טורקמני משבט האפשאר שפלש מאיראן לאסיה המרכזית, כבש שטחים רבים ולא השאיר אחריו יסודות למדינה משמעותית. פלישתו למרכז אסיה הייתה לא ע"מ לספח את האזור לאיראן או להישאר בו. הוא חיפש מה ניתן לבזוז ואיך ניתן לגבות שם מסים. וכך אכן קורה! בגלל חולשת השלטונות במרכז-אסיה, נאדיר שאה עובר מעיר לעיר ולא זוכה כמעט לשום התנגדות (לעט התנגדות מינורית בח'יווא). בכל עיר הא משאיר שליט מטעמו שיגבה בעבורו מסים ומגייס אחד משבט המנגיט של בח'ארא (מחמד רחים) להיות שר-צבאו והפקיד בידיו את ניהול העניינים בבח'ארא. • פלישתו של נאדיר שאה הייתה הזרז ליציאה מן המשבר ולכניסה לעידן של ייצוב-כוח של השושלות השבטיות, תוך סילוק הח'אנים משושלת ג'ינג'יס. עליית המנגיטים לשלטון הייתה השלב הראשון ביציאה של מרכז-אסיה מן המשבר, והייתה מודל לעליית שושלות אחרות לשלטון באזור. • הכניסה של הסינים לאזור (בתגובה לתקיפות של האוירט) הייתה בשנת 1758, בהחלטה לסיים את שלטון הנוודים. הסינים הצליחו לחסל את האוירט והורידו את הסכנה של פלישת הנוודים ממזרח,מה שהקל את העלייה של שושלת המינג מקוקאנד שייחסה את עצמה לבאבור, צאצאם של ג'ינג'יס ח'אן ושל תימור גם יחד. שיעור מס' 13 – 13.12.2004 • מהו הדימוי שבו משתמשת Hélène Carrere D'Encausse לכיבוש של מרכז אסיה ע"י הרוסים? היא טוענת שאסיה המרכזית היא כמו מערכת של גלגלי שיניים המסתובבים בצורה מתואמת וכך כל המערכת פועלת. הרוסים בכניסתם, שוברים גלגל אחד ובכך גורמים להפסקת פעולתה של כלל המערכת.

הכרונולוגיה של הכיבוש הרוסי של מרכז-אסיה • הסיבות לכיבוש: 1. רוסיה, שלא היו לה גבולות מוגדרים, הייתה חשופה לפלישות ופשיטות מצד הנוודים, והיא הייתה מצויה במגננה טקטית ובמתקפה אסטרטגית – "מתקפה באמצעי הגנה". הרוסים הקימו קו ארוך של ביצורים להגנה מפני הנוודים. מאחורי הקו הזה התיישבו אוכלוסיות של צמיתים-איכרים. כאשר האזור הופך למיושב, מתחילה התקדמות איטית קדימה ונגיסה מתמשכת באזורי הנוודים. במקרה הרלוונטי, היו אלה הנוודים הקזאחים. ככל שהזמן התקדם, נטתה הכף עוד ועוד לטובת הרוסים. היה זה תהליך של ניסיון לייצב קו יציב כנגד הנוודים. 2. האזור המיושב של מרכז-אסיה היה חרוט בתודעה הקולקטיבית כאזור פורה ופורח, מלא במשאבים. גורמים אינטרסנטים ברוסיה שאפו להשתלט על האזור הזה. היחסים בין ח'יווא, בח'ארא וקוקאנד לבין רוסיה היו כאלה – הרוסים היו בתחרות עם בריטניה שייצאה סחורות רבות מהודו; בנוסף, אסיה המרכזית הייתה מסוגרת ולא נתנה לאירופאים נוצריים להיכנס לתחומה. המסחר התנהל ע"י סוחרים מרכז-אסיאתיים שיישבו במושבות באזורים רוסיים שגבלו עם מדינותיהם. רק בהמשך השתמשו הרוסים בטטארים-המוסלמים ע"מ שינהלו בעבורם את המסחר עם מרכז-אסיה. הרוסים היו תמיד בנחיתות מסחרית מול הבריטים שייצאו מוצרים לאזור שיוצרו ע"י מכונות תעשייתיות ובאיכות אחידה. בנוסף, הסחר של מדינות מרכז-אסיה היה מוכוון להודו מימים ימימה. דבר זה היה קשור בדת האסלאם שהייתה משותפת למוסלמים בהודו ובמרכז-אסיה וכן בעובדה שההינדים מהודו היו אלה שניהלו את ההלוואות ברירית שתמכו במסחר המרכז-אסיאתי. 3. עבדות: העבדים בעולם האסלאם הגיעו תמיד מן החוץ. מכיוון שתמיד העבדים אוּסלמו, ילדיהם נולדו כבר מוסלמים ובני-חורין, ולכן מוסד העבדות הוא מוסד של דור אחד, ולכן תמיד היה צורך בייבוא של עבדים חדשים. בפשיטות של ציד-העבדים היו לוקחים שבויים רבים. הרוסים לא יכלו להשלים עם כך שנתיניהם נשבים ונמכרים לעבדים. דבר זה התווסף לזיכרונות עבר של משלחות צבאיות רוסיות ושליחים רוסיים שהוצאו להורג במדינות מרכז-אסיה. כל זה הביא את הרוסים לאט-לאט להיכנס למגע עם מדינות מרכז-אסיה. 4. חלק מן המאבק הרוסי-אנגלי על הדרך להודו והאימפריאליזם האופייני לתקופה הזו. • הכיבוש הרוסי החל ב-1865 באירוע מקומי והחלטה מקומית של המפקד בשטח – היה מאבק בין בח'ארא וקוקאנד על השליטה בטשקנט. המפקד הרוסי במקום, פון-קאופמן, התערב וכבש את טשקנט מידי הצבא של קוקאנד. כעת, הממשלה בסנט-פטרבורג עמדה מול בעיה – לספח את השטח או לא? בסופו של דבר, כפשרה, בשביל שהעיר לא תהיה שייכת לאף אחד מן הכוחות , הוחלט כי העיר טשקנט תהיה עיר חופשית. ברגע שהצבא הרוסי עזב את העיר, הייתה בה התקוממות של התושבים שתבעו את השבת השלטון של הח'אן של קוקאנד. במצב זה חזרו הכוחות הרוסיים לעיר והחל מאבק של רוסיה, קוקאנד ובח'ארא. במלחמה זו, קוקאנד הובסה והפכה לפרוטקטוראט Iרוסי. בח'ארא הפכה גם היא לרוסיה בשנת 1868. בהמשך, גם ח'יווא הפכה לפרוטקטוראט. ב-1878 נפטר הח'אן של קוקאנד ובנו מרד בשלטון הרוסי. הרוסים בתגובה נכנסו לקוקאנד וביטלו בה את הח'אנאת לחלוטין. כלל השטחים הכבושים ע"י רוסיה הפכו לפלך בשם "טורקסטאן" שבירתו טשקנט. עיגול הגבולות נעשה בשנות ה-80 עם הכיבוש הרוסי של השבטים הנוודים ואז, קבעו וועדות של קצינים רוסים ובריטיים קבעו את הגבולות בין איראן ומרכז-אסיה, גבולות שלא שונו מאז ועד ימינו. • החלק הצפוני של אזור מרכז אסיה הופך לשטח רוסי – הצפון הוא "פלך הערבות", החלק הדרומי הוא "פלך טורקסטאן" וישנן שתי מדינות עצמאיות – ח'יווא ובח'ארא. • הרוסים, במדיניותם באסיה המרכזית, ניסו להפריד בין הנוודים לבין יושבי הקבע – לכן הייתה גם ההפרדה בין שני הפלכים – "פלך הערבות" היה מיושב בעיקר בנוודים מול "פלך טורקסטאן" שהיה מיושב ברובו. התפיסה הרוסית של הנוודים הייתה כי הם מוסלמים פחות טובים והאסלאם שלהם הוא למראית-עין בלבד. כלומר, את הנוודים, כך ע"פ הרוסים, ניתן עוד "להציל" ולהפוך אותם לבני תרבות. יושבי הקבע היו "מקרה אבוד" – מוסלמים פנאטים שלא ניתן "להצילם". ע"פ המדיניות שעיצב פון-קאופמן, לא ניתן יהיה לעשות דה-אסלאמיזציה של יושבי הקבע ולכן יש להותיר אותם בפיגורם ולמנוע במידת האפשר מגע בינם לבין העולם החיצון (ידע, מדע, קדמה). מכאן ניתן להבין גם את השארת הפרוטקטוראטים – השארת המדינות הללו בפיגורן. בחבל הערבות, לעומת זאת, הרוסים שאפו לנתק את הנוודים מן האסלאם ולהפכם לבני-תרבות. זוהי הגישה ההפוכה – כמה שיותר להתערב ולשנות. בחבל הערבות הוקם בי"ס לבני האצולה הקזאחית שבו נלמדו מקצועות חדשים וכן נלמדה השפה הקזאחית שלה התאימו הרוסים אלפבית קירילי. לא היה ניתן למעשה לבצע אף אחד משני קווי-המדיניות הללו באופן מלא, כיון ששני החבלים הללו, הערבות וטורקסטאן, לא היו מנותקים משאר העולם ומן האימפריה הרוסית. • במבט לאחור, התהליך שבו מעניקים חינוך לאוכלוסייה מתוך רצון להטמיע אותה, הינו תהליך דיאלקטי – האוכלוסייה זוכה בכלים שלא ניתן לנבא מראש איך היא תשתמש בהם. בנוסף לכך, התבוללות תרבותית ולשונית אינן מחייבות אובדן של זהות, להפך – לעתים במצב זה למרות ההתבוללות התרבותית והלשונית הזהות הנפרדת רק הלכה ונתחזקה, דוגמת האירים בבריטניה או היהודים ברוסיה. האוכלוסייה המקומית במרכז אסיה קיבלו עליהם את הלאומיות כחלק מן התהליך הזה והפנו אותה לא פעם כנגד הרוסים. • החל משנות ה-90 של המאה ה-18, נוצר עודף אוכלוסייה אדיר ורעב לקרקעות שהביא גם לרעב ממשי – לא היה מספיק אוכל שיוצר לשם אספקה לגודל האוכלוסייה. במצב זה החל גל הגירה סטיכי (לא-מאורגן, מתפרץ מעצמו) מרוסיה. הממשלה הרוסית הבינה כי היא לא תוכל להתמודד עם גל ההגירה הזה והחליטה לשלוט בו ולנתב אותו לעבר אזורי הערבות הפוריים. בין 1890-1916, התיישבו כ-3,000,000 איכרים רוסיים-סלאביים בערבות קזאחסטן. מדובר באותה תקופה על התיישבות של כ-10,000,000 איכרים רוסיים ברצועת הערבות. האוכלוסייה הזו גרמה לשינוי גאו-פוליטי באזור כאשר הם קיבלו אדמות ומים. דבר זה שיבש את הכלכלה ואת חיי היומיום של הנוודים: מעגלי-נדידה לא יכלו להתקיים, גודל העדרים צומצם, הנוודים נדחקו לאדמות הכי לא-פוריות. כך אולצו הנוודים להתיישב בעצמם או להפוך לשכירים באחוזות של בעלים רוסיים. דבר זה יצר גל אדיר של שנאה והתמרמרות כלפי השלטונות הרוסיים וכלפי המתיישבים הרוסיים. • נוצרה בכך מאסה גדולה של נוודים שנושלו מאדמותיהם ומן המבנה החברתי הישן שלהם. מולם הייתה האליטה הקזאחית שחונכה בבתי-ספר מערביים ויש לה את הכלים לפתח התנגדות לרוסים. ב-1916 בא הדבר לידי ביטוי בשורת מרידות בעקבות הניסיון הרוסי לערוך גיוס כללי של האוכלוסייה לצבא הרוסי במלחה"ע ה-I, שהגיע לראשונה לאזורי השבטים. • השלטון הרוסי השיג מטרות הפוכות למטרותיו המקוריות בפלך הערבות. היה פה תהליך דיאלקטי(תהליך שבו כל דבר יוצר תהליך לוואי הפוך. כל מטרה שניסו להשיג השיגה למעשה תוצאה הפוכה), שבו השלטון הרוסי השיג תמיד את התוצאה ההפוכה ממה שניסה להשיג. התהליך של דה-אסלאמיזציה לנוודים היה מופרך מעיקרו – למרות הנוודות, ראו עצמם הנוודים כמוסלמים. מחקרים חדשים מראים כי הרוסים לא יכלו לדעת כי האסלאם של הנוודים היה עמוק יותר ממה שנדמה היה לרוסים.

חבל טורקסטאן: • הייתה בעייתיות במדיניות של ניתוק מוחלט שניסו הרוסים לכפות על האזור המיושב של טורקסטאן – עצם ישיבת הרוסים באזור טורקסטאן, מנע אטימה מלאה של האזור אל החוץ. הרוסים הכניסו שני דברים ששינו את החיים באזור – רכבות וגידולי כותנה. אסיה המרכזית הייתה מקום אידיאלי לגידולי כותנה. הבעייתיות בהכנסת גידול הכותנה הייתה הפיכת השוק לחד-מוצרי. לפני-כן, היו מרבית משפחות האיכרים מגדלות את מרבית הגידולים לצריכה עצמית. בגידול הכותנה, האוכלוסייה חייבת למכור את הכותנה ולרכוש את מוצרי הצריכה שלה בכסף. דבר זה גרם לקישור של כל איכר ואיכר לשוק הכלכלי העולמי – אם מחירי הכותנה גבוהים, עושרו של החקלאי גדל, ואם מחירי הכותנה נמוכים, עושרו יורד. דבר זה שינה את המצב שהיה קודם לכן, בו לא הייתה תלות רק בגידול אחד. דבר זה היה מהפכה טוטאלית בחייהם של האיכרים. גם הרכבת חוללה מהפכה בחיי האוכלוסייה.האיכרים יכלו להשתמש ברכבת והגדילו את טווח הנסיעות שלהם ובכך יכלו לשפר את מכירותיהם. • גם הנוכחות הרוסית עצמה, שהזדקקה לשירותי, מזון ובעלי-מקצוע, חוללה מהפכה – קמה שכבה שלמה של עסקנים, סוחרים ובעלי-מקצוע שסיפקו שירותים לרוסים. בכך גם התרחבו לימודי הרוּסית שהייתה הכרחית לאלו שבאו במגע עם הכוחות הרוסיים במקום. • הנוכחות הרוסית בטורקסטאן יצרה שינוי משמעותי בחבל טורקסטאן – אמנם לא כלל האוכלוסייה הושפעה במישרין מן הנוכחות הרוסית, אך היא הורגשה היטב בשכבות נרחבות של האוכלוסייה והייתה משמעותית ביותר. • ההשפעה הרוסית הייתה מורגשת היטב גם בפרוטקטוראטים – גם ע"י ההשפעות החיצוניות בפלכים הרוסיים וגם ע"י הקמה של אזורים אקס-טריטוריאליים שבהם ישבו השליטים הרוסיים וכוחות הצבא הרוסי (דוגמת בח'ארא החדשה) – היו אלה מקומות שאינם בשליטת הערים עצמן ואליהם עברו סוחרים רבים שנמלטו משיעורי המס הגבוהים של האמיר של בח'ארא. • בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ניכר כי המדיניות הרוסית נכשלה – אסיה המרכזית הייתה מצויה בקשר עם העולם המודרני – עם אירופה (בזכות הרוסית והצרפתית שדוברו בה) וגם עם גורמים בעולם האסלאם (דוגמת האימפריה העות'מאנית, הודו, איראן וכו') שיעור מס' 14 – 16.12.2004 • "המענה הרעיוני": במזה"ת, העיסוק הוא בחברה שלא קיבלה את העצמאות הפוליטית שלה עד מלחה"ע ה-I – תמיד הייתה נתונה בשליטה של אימפריה חיצונית, האימפריה העות'מאנית, כאשר העמים היו נתונים לשלטון של הטורקים העות'מאנים. בימי התנזימאת, ניסו העות'מאנים לאמץ נהלים של מדינת חוק, ולאחר מכן חוקה. בהמשך הגיע המענה הרעיוני – "מודרניזם אסלאמי" בראשותם של אל-אפע'אני ומחמד עבדֻה. אל-אפע'אני נולד בפרס ונדד בכל רחבי עולם האסלאם. • בהודו, היה אדם בשם סיד אחמד ח'אן (שזכה לתואר "סר" מן הבריטים) – הוא הקים באגרה את ה-Anglo-Muhammadan School ולמעשה את האסכולה החדשה – ג'דידיזם (או גם "אֻצוּל-י ג'דיד" או גם "מֶכְּתֶבּ-י ג'דיד"). ברוסיה היה מוליך האסכולה הזו אדם בשם אסמאעיל גַספִּירַלִי (גספרינסקי). האנשים כולם הכירו האחד את השני ועמדו בקשרים האחד עם השני. • מהם שני העקרונות העיקריים של הרפורמיזם האסלאמי (הן במזה"ת והן במרכז-אסיה)? 1. מציאת תשובה לבעיה הבסיסית בשני הצדדים, גם המוסלמי וגם האירופי – האם האסלאם הולך יחד עם מודרנה? התשובה הייתה כי האסלאם המקורי כלל את כל אותם דברים שאנו קוראים להם "מודרנה" – מדעים, אומנויות, ידע וכו' וכן את החשיבה החופשית. "פתיחת שערי האג'תהאד" – היכולת לחשוב באופן לוגי ולפרש הלכות. האסלאם הוא המבנה החברתי, הכלכלי, הפוליטי והתרבותי המושלם לבני-האדם. לכן, לא ניתן להחליף אותו. שיאו של האסלאם היה בימי הנביא וארבעת הח'ליפים הראשונים. תקופה זו היא ה"סלפיה". 2. העיקרון השני החשוב (בעיקר מודגש ע"י אל-אפע'אני) הוא פאן-אסלאם – ע"מ לשרוד המוסלמים חייבים להתאחד. • המודרניזם האסלאמי הוא המכשיר כניסה של רעיונות ואידיאולוגיות אירופאיות לעולם האסלאם. • המאפיין המיוחד של הג'דידיזם היה בחינוך. החינוך זכה דווקא אצלם לדגש גדול כיוון שהם חיו בתוך חברת-רוב שאיננה מוסלמית. אצל העות'מאנים או המצרים, המדינה הייתה דואגת לחינוך, והרפורמאטורים לא שמו את הדגש על החינוך. באזור רוסיה, המדינה סיפקה שרות של חינוך זר ובה המוסלמים לא זכו לשום חינוך מוסלמי ובמקביל לה היה שירות של חינוך אסלאמי (אֻצוּל-י קַדִים) שאינו רלוונטי עוד בחיים המודרניים. מכאן, שאיפתם הראשית של אנשי הג'דידיזם הייתה לערוך רפורמה בחינוך ולהתאים את החינוך למודרנה. • האישיות הבולטת בתנועה היה אותו אסמאעיל גַספִּירַלִי (גַסְפְּרִינְסְקִי), שהיה טטארי מח"א קרים שחי מס' שנים באיסטנבול, לונדון ופאריס. ממה שהוא ספג מחוץ לרוסיה, הקים גספירלי את בית-הספר החדש שלו ע"פ שיטת הלימוד החדשה שלו. השיטה שלו התפשטה במהירות. • השיטה שאומצה נקראה "שיטת לנקסטר". ע"מ להבין את השיטה הזו צריך להבין את תנאי הלימוד בחינוך המסורתי – הלימוד נעשה בחדרים קטנים כאשר יושבים על הרצפה סביב המורה וכותבים את החומר על לוחות עץ. ספרים כמעט ולא היו והלימוד נעשה מכתבי-יד. השיטה החדש אומרת כי התלמידים יושבים בשורות מול המורה, כך שהוא רואה את כולם והוא יכול להפעיל את כולם במקביל. הלימוד נעשה בחדר המיועד ללימודים, מואר ומאוורר, והלימוד נעשה מספרים ייעודיים. הבדל נוסף הוא בתכנים הנלמדים – נלמדים מקצועות אסלאמיים (קוראן, ערבית, יסודות הדת) בשיטות מודרניות, ובנוסף נלמדים גם מקצועות מודרניים (גיאוגרפיה, מתמטיקה, היסטוריה). כל הלימוד נעשה בשפה המקומית ולא ברוסית! ההיסטוריה שנלמדה הייתה היסטוריה רוסית אמנם, אך גם נלמדה ההיסטוריה המקומית. לימוד קרוא וכתוב בשיטה החדשה נעשה בשיטה הפונטית והיה מהיר מאוד, לעומת צורת הלימוד במכתב המסורתי, שהייתה איטית ביותר. • הג'דידיזם זכה לשנאה משני הצדדים – המכתב-י קדים ראה בהם סכנה ולמעט מעטים, רוב אנשי העלמאא, יצאו נגד מערכת החינוך החדשה שנתפסה כאיום וכתחרות. מצד שני, גם השלטונות הרוסים התנגדו לשיטה החדשה כיוון שהם רצו להכניס את המודרניזציה יחד עם רוסיפיקציה. כל תחרות לדרך שניסו הרוסים להחדיר, נתפסה כאיום. לכן, במקרים רבים נוצרה ברית בין השלטונות הרוסיים ולבין הקדימים, אנשי החינוך הישן. • מספר בתי הספר הלך וגדל בהתמדה, הבוגרים הפכו להיות לשכבת משכילים חדשה והם מנהיגים הרגלי צריכה חדשים של אינטליגנציה – עיתונים, במקביל למהפכת הדפוס והטלגרף. האנשים הללו הפכו בעזרת העיתונים לרחבי-אופקים ומודעים למה שנעשה בעולם הרחב. • הג'דידיזם ניסה לפתח חברה מוסלמית חדשה, באמצעות החינוך. במערכת החינוך האסלאמית, המורה לא רק מעביר חינוך פורמלי, אלא הוא מעביר גם "אדבּ" – דרך חיים דרך דוגמה אישית. מערכת החינוך החדשה אימצה את השיטה הזו וניסתה להחדיר בתלמידים ודרכם גם למשפחותיהם עקרונות חדשים, כמו היגיינה. המערכת החדשה ניסתה לחנך את תלמידיה גם להימנע משינון. במערכת המסורתית, השינון וידיעת הציטטות היה עיקרון חשוב. • פאן-אסלאם: מוסלמים החיים בתוך האימפריה הסגורה של רוסיה לא יכולים לדבר על אחדות מוסלמית כלל-עולמית, אלא לכל הפחות על אחדות של כלל המוסלמים בשטחים הרוסיים. הנסיבות המיוחדות של האימפריה הרוסית הן שהרוב המוחלט של המוסלמים באימפריה הרוסית היו גם טורקים, כך שאחדות מוסלמת היא כמעט לחלוטין גם אחדות טורקית. לאחר מהפכת 1905 ברוסיה, עם הקמת הפרלמנט, הריצו המוסלמים מפלגה משלהם וזכו במקומות בפרלמנט. רוב רובם של הטורקים גם למדו לכתוב ולקרוא בטורקית. גספירלי הוציא לפיכך עיתון שנקרא "תרג'ומן" שנכתב בטורקית ויכול היה להיות מובן ע"י כלל הטורקים מן הים האדריאטי ועד חומת סין. העיתון יצא משנת 1890 ועד שנת 1918 (גספירלי מת בשנת 1914). בין היתר נידונו בעיתון עניינים של רפורמה בכתב, דוגמת החלה של "כתיב מלא" לכתיב הטורקי, בשאיפה ליצור לשון טורקית אחת אחידה, תוך האחדה של המונחים בין כלל הניבים הטורקיים. • כאשר החלו לדבר על פאן-אסלאם ועל ג'דידיזם, הצעד הבא הוא הפאן-טורקיזם שיונק מכמה מקורות: (1) הזהות הכמעט-מלאה בין מוסלמי לטורקי (2) המגע ההדוק בין הג'דידים לחיים הפוליטיים ברוסיה ולהשפעה של הפאן-סלאביזם עליהם (3) עליית הטורקולוגיה וגילוי העבר הטורקי המפואר וכתובות טורקיות עתיקות במונגוליה (4) שורה של תרגומים של ספרות מדעית רבה לטורקית (נעשה רבות באימפריה העות'מאנית ע"י גולים הונגרים וגרמנים). • אחד החשובים מבין מפתחי הרעיון הפאן-טורקיזם, ומייצאו לאימפריה העות'מאנית היה אדם בשם יוסף אקצ'ורה. הוא היה טטארי מאזור הוולגה אשר גלה בתחילה לקהיר ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים עבר לאיסטנבול. הוא העביר את רעיון הפאן-טורקיזם לאימפריה העות'מאנית והרעיון התקבל בברכה ע"י הטריאוּמְוִוירַאט (השילוש) ששלט באימפריה, ובעיקר ע"י אֶנְוֶר. • באזורים מסוימים ברוסה מתפתחת לאומיות מקומית, כמו באזרביג'אן, במידה רבה בזכות הג'דידים. • במקרים מסוימים התחברו ג'דידים עם מפלגות רוסיות עצמאיות. הג'דידים, ובעיקר אנשי הדור השני שלהם, מעט לפני מלחה"ע ה-I, היו היחידים בעולם האסלאם שהייתה להם תודעה פוליטית-חברתית. ברחבי עולם האסלאם, המערכת הפוליטית הייתה ע"פ רוב מנותקת מן המערכת הפוליטית של המעצמה הכובשת (צפון-אפריקה תחת צרפת; הודו תחת בריטניה; מצרים תחת בריטניה). המקרה של הג'דידיזם היה שונה, כאשר הם היו משולבים במערכת הפוליטית הרוסית, והיו משולבים בפעילות הפוליטית התוססת והלא-חוקית שפעפעה מתחת לשטח. שיעור מס' 15 – 20.12.2004 • פאן-טורקיזם: מרבית הטורקים תחת האימפריה הרוסית היו מוסלמים ולכן לא היה ניתן להפריד את הפן-טורקיזם מן האסלאם. עניין נוסף, היה שילובם של הטורקים במשחק הפוליטי של האימפריה הרוסית. מאפיין שלישי היה ההשפעה הרבה של הפאן-סלאביזם והפאן-גרמניזם. מאפיינים חשובים, בעיקר באימפריה העות'מאנית היו ההישגים החשובים של מדע הטורקולוגיה שהתפתח והספרים תורגמו לשפות רבות וכן הפעילות של גולים, בעיקר הונגרים ופולנים שהתאסלמו, אשר החלו לתרגם ספרים בנושא לאומיות לטורקית, שלהם נודעה השפעה רבה. • אחד מן החשובים בפיתוח רעיון הפאן-טורקיזם היה יוסף אקצ'ורה שהרעיון המרכזי שלו היה כינון מדינה טורקית אחת בין הים האדריאטי ועד לסין כאשר דת האסלאם תהיה מוטיב מרכזי במדינה הזו.

האידיאולוגיה הבולשביקית • בפועל היו 2 מהפכות - מהפכת פברואר, (נערכה למעשה בחודש מרץ עקב הפרשי התאריכים בין הלוח הגרגוריאני לבין הלוח היוליאני הרוסי) בה אולץ הצאר להתפטר, וכן מהפכת אוקטובר שבה תפסו הבולשביקים את השלטון, בראשותו של לנין. השלטון בין שתי המהפכות הלך והתפורר, איבד שליטה על מרבית שטחי רוסיה והמהפכה באוקטובר הייתה האות לתחילת מלחמת הכול בכול. • המאבק היה בין הבולשביקים, האדומים, לבין כוחות ריאקציונרים תומכי הצאר (המנשביקים, "הלבנים"), כוחות אזוריים שהכריזו על עצמאות וניתוק מן המסגרת הרוסית וכן כוחות חיצוניים, כמו הלגיון הצ'כי, ועוד כוחות זרים אירופאיים, בראשות המעצמות (גרמניה והאימפ העות'מאנית, שהשתלטו על שטחים או סייעו למתנגדי הבולשביקים). • הבולשביקים יצאו כשידם על העליונה מכמה סיבות: הם היו מאוחדים ולא מפולגים כמו המתנגדים להם, הם שלטו במרכז וניהלו את הקרב ממנו, הם היו אמנים דיפלומטיים ופיזרו הבטחות רבות וכן ידעו לנצל רגשות לאומיים שעלו ברוסיה. • במקביל, במרכז-אסיה, בוטלה משרת המשנה למלך ומונתה וועדה מרכזית לשם שלטון בחבל טורקסטן והערבות. בח'ארא וח'יווא היו פרוטקטוראטים ולכן לא קרה בהם דבר חריג. הסובייט של טשקנט השתלט על העיר וירש את הכוח הצבאי הצארי שלו היה מונופול על הכוח הצבאי בעיר. • מיד לאחר המהפכה, גורמים רבים עוד לא הכירו בבולשביקים. בקוקאנד קמה ממשלה, שבה פעלו גם כוחות רוסיים. הסובייט של טשקנט, שניהל מדיניות גזענית ולא קיבל לתוכו את ילידי המקום, הכריז על הממשלה החדשה בקוקאנד כמתנגד למהפכה ושולח לקוקאנד את הצבא שעורך מסע טבח ואונס בעיר. פליטי ההנהגה הישנה בקוקאנד היוו את הגרעין של תנועת ההתנגדות הידועה בשם בַּסְמַאצִ'י, שניהלה מלחמת גרילה נגד הבולשביקים מן ההרים. • במקביל, קמו עוד 2 ממשלת שטענו לסמכות לאומית – ממשלת אַלַאש אוֹרְדַה בקזחסטן וכן ממשלה נוספת באַשְחַבַּד בטורקמניסטן, בגיבוי בריטי. • מה שהסובייטים מצליחים לעשות הוא "פניית פרסה" באידיאולוגיה שהביאה אותם לכדי שיתוף-פעולה עם גורמים לאומיים ואף דתיים במרכז-אסיה. זאת עמד בניגוד למדיניות שלהם ברוסיה שהייתה אנטי-דתית ואנטי-לאומית מראשיתה (הגישה הייתה כי הדת היא "אופיום להמונים" וכי הלאומיות היא תוצר לוואי של החברה הקפיטליסטית אשר תחלוף עם הקפיטליזם). לנין השכיל לעשות את השינוי הזה, בעיקר במגעיו עם עמי מרכז-אסיה, והכיר בזכותם של העמים באזור להגדרה-עצמית, בנפרד מרוסיה. מול גישה זו, נטו גורמים רבים, לאומיים ודתיים, במרכז-אסיה לשתף פעולה עם הבולשביקים (למרות שעדיין היו מתנגדים חריפים למשטר הבולשביקי). • גם ג'דידים רבים, בעיקר הצעירים מן הדור השלישי, נטו להצטרף לבולשביקים, ובהמשך, אף הצטרפו למפלגה הבולשביקית. • השלב הבא במרכז-אסיה, היה שהבולשביקים החדשים הללו, הקימו ממשלות חדשות בח'יווא ובבח'ארא ("הח'יוואים הצעירים" והבח'ארים הצעירים" על משקל הטורקים הצעירים). ההפיכות הללו היו בגיבוי של הצבא האדום, ובהמשך נערכו ב-1922 כבר הפיכות עצמאיות בבח'ארא ובח'יווא הפיכות אלו הוסיפו עוד רוח למפרשים של הבסמצ'י בהרים (וגם הוסיף להם תומכים רבים מבין האופוזיציונרים). הבסמצ'י לא היוו סיכון לשלטון הבולשביקי שהיה כבר מבוסס, אך היוו מטרד מספיק גדול בשביל הסובייטים כדי שינסו לפתור זאת בדרכי שלום. הסובייטים ניסו לגייס את אֶנְוֶור פאשה, שהיה שליט "הטורקים הצעירים" באימפריה העות'מאנית מאז 1908, ע"מ שיגיע לפשרה מול הבסמצ'י, אך הוא הגיע להרים, הכריז עצמו כמנהיג הבסמצ'י והכריז על שאיפותיו להקים את האימפריה הטורקית העתיקה. הוא ניהל קרבות קשים מול הכוחות הסובייטים עד שנהרג בשנת 1921 (גופתו הועבר לקבורה באיסטנבול בטקס צבאי בשנת 1990). • מה עושים הבולשביקים עם עיצובה מחדש של אסיה המרכזית? מה עושים עם הלאומיות אחרי ההכרה בלאומיות (על כל היה ממונה סטאלין, שהיה הקומיסר לענייני מיעוטים) – הייתה הכרה של המרקסיזם-הלניניסטי בלאומיות ובזכות ההגדרה העצמית. מבחינת הסובייטים, כלל עמי ברית-המועצות, הביעו כלל העמים את רצונם להיות חלק מברית-המועצות. איך מצדיקים את עיקרון ההגדרה העצמית לעמים? התשובה היא בהגדרה של מונח ,העם" – העם מוגדר כפועלים, איכרים והאינטליגנציה המתקדמת שאותם מייצגת המפלגה הקומוניסטית (הבורגנים, הקפיטליסטים, הפיאודלים וכל שאר הריאקציונרים לא נחשבו כחלק מן העם!) ולכן, המפלגה הקומוניסטית למעשה מגשימה את עקרון ההגדרה העצמית של כל עם. לפיכך אזרביג'אן הצטרפה מרצונה לברית-המועצות כיוון שהמפלגה הקומוניסטית ביצעה הפיכה וקראה לעזרתה את הצבא האדום שלא יכול היה לסרב לעזור לקומוניסטים במקום אחר. משחק מלים זה מתקיים לכל אורך ההכרזות של הסובייטים, שהיו אלופים במשחקי מלים. • הגישה היא שתחת שלטון האיכרים והפועלים ("הדיקטטורה של הפרולטריון) זכאי כל עם לפתח את תרבותו בכלים לאומיים, אך התוכן חייב להיות תוכן פרולטארי. כחלק מתהליך זה, הומצאו שפות שונות לעמים שלא הייתה להם שפה נפרדת, וכן קמו מערכות-חינוך ועיתונים בשפות הללו. • סטאלין, הקומיסר לענייני לאומים, עיצב תפיסה של דירוג של קבוצות אתניות, ע"פ קריטריונים אובייקטיביים: תרבות, שפה, טריטוריה, היסטוריה, אמצעי-ייצור משותפים. כאשר יש היררכיה ברורה: למעלה יש אומה, שזו קבוצה עם כל המאפיינים, מתחת לכך, יש עם, לאום וכו'... מתוך תפיסה זו קמה ברה"מ כפדרציה רב-מדרגית - אומה הופכת תחת ברה"מ לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית. ההתחלה היא ב-4 אומות – רוסיה, אוקראינה, בלארוס והקונפדרציה לש הקווקז, שלבסוף המספר מגיע ל-15 אומות המרכיבות את ברה"מ. לכל אומה כזו יש את הזכות התיאורטית לעזוב את הברית. כל שאר הדרגים, הנמוכים מן האומה, לא היו בעלי זכות תיאורטית לפרוש. • ע"פ המדרג הסובייטי, אומה זוכה ברפובליקה עצמאית; עם - מקבל רפובליקה אוטונומית (שישנו בה שלטון מקומי חצי-עצמאי בשפה המקומי); לאום – מקבל פלך אוטונומי. בכך נוצר מבנה דואלי – ישנה מדינה שהיא פדרציה, אך הכוח האמיתי מרוכז במפלגה. לכן לא הייתה יכולה להתקיים שום מפלגה לאומית-מקומית בשום מחוז, שעלולה להוות תחרות למפלגה. המפלגה הקומוניסטית הייתה מתווה מדיניות הנכונה לכלל ברה"מ והשלטונות המקומיים היו מבצעים את המדיניות המוכתבת ממוסקבה בשפת המקום. תפקיד הכוח האמיתי בכל רפובליקה היה המזכיר המקומי של המפלגה, משום שלמפלגה היה למעשה את הכוח. • ברית המועצות הכירה בעמים שונים והעניקו שפה ותרבות גם לעמים שמלכתחילה לא היו להם כאלה. במרכז אסיה היה דבר שמוכר במחקר כ"קומוניזם לאומי-אסלאמי" שהאדם החשוב בו היה מיר סולטאן גַאלִייֶב. גאלייב היה למעשה בן הדור השלישי של הג'דידים והיה מבין הטטארים של הוולגה. מה שאפיין את הטטארים של הוולגה הוא שהם היו מפוזרים והם היו גם במגע הארוך ביותר עם הרוסים, ולכן גם הכי מודרניים מבין המוסלמים. לכן, הם גם ראו בעצמם מעין "דוברי" של המוסלמים כולם באימפריה הרוסית וכן שאפו לאיחוד מוסלמי. גאלייב הצטרף למפלגה הקומוניסטים ונעשה סגנו של סטאלין כקומיסר לענייני לאומים והוא פיתח תזה שונה: המוסלמים של רוסיה מהווים גשר אשר יכול להוליך את המהפכה אל העולם הקולוניאלי בחוץ. השאיפה שלו היה להקים מפלגה קומוניסטית חיצונית וצבא-אדום חדש, שניהם מורכבים מן המוסלמים של רוסיה, אשר יפיצו את הקומוניזם באזורי העולם הקולוניאלי - העולם השלישי. • בגישה הזו של גאלייב היה בכדי לפגוע בעיקרון הראשי של לנין – אחדות המפלגה (וכן אחדות הצבא). לפיכך, הרעיון של גאלייב נפסל על הסף אצל לנין ולכן הוא נזרק מן המפלגה בשנת 1921, ובטיהורים של שנות ה-30 הוא נעלם בארכיפלג של הגוּלאג. • גאלייב פיתח אידיאולוגיה שעל-פיה בעולם המודרני, מאבק המעמדות אינו מתרחש במדינה אחת, אלא חייב להתרחש בכל המדינות. העמים הקפיטליסטים הם המנצלים והעמים הנכבשים הם המנוצלים והעמלים העשוקים, לכן צריך לקום שלטון חדש של העמים המנוצלים. חמור לא פחות מכך, הייתה העובדה שהוא כלל ביודעין את השלטון הקומוניסטי בחלק העולם המנצל. • גאלייב גילם איום חמור בעיני סטאלין ולנין – ברוסיה היה חשש מן האסלאם והיה חשש מפאן-אסלאם ומפאן-טורקיזם. כאשר תומכי הפאן-אסלאמיסטים וטורקיסטים היו גורמים חיצוניים שניתן לזהותם ולצאת נגדם, המצב היה פשוט. כאשר הגורמים הבעייתיים הלו צצו בתוך המפלגה, היה בכך בעיה גדולה וסכנה גדולה. הקומוניסטים התאמצו מאוד גם להפריד את המוסלמים זה מזה, ע"מ להכשיל להם כל אפשרות לאיחוד. • ה"הפרד ומשול" הזה התבטא ב-3 גורמים: (1) הפרדת העמים המוסלמים אחד מן השני (2) הפרדת העמים המוסלמים מן העולם החיצון (3) הפרדת העמים המוסלמים מעברם. לשם כך, עשו הקומוניסטים חלוקה של אסיה-המרכזית ל-6 יחידות לאומיות. • לקרוא סעיף 13 – זנקובסקי שיעור מס' 16 – 23.12.2004 • חלוקת אסיה המרכזית • הרוסים חילקו את מרכז אסיה למס' יחידות שנותרו עד היום: תורכּמנים, קזאחים, קירגיזים, קראקלפקים, אוזבכּים, טג'יקים. הקריטריונים לחלוקה היו ע"פ אמות מידה שקבעו לנין ובעיקר סטאלין והיו וועדות שקבעו שיוך של כל עם. לפני המהפכה הבולשביקית אחרי המהפכה טורקמנים

נוודים ← טורקמנים קירגיזים ← קזאחים קאראקירגיזים ← קירגיזים אוזבקים קראקלפקים סַרְטִים יושבי קבע ← אוזבקים טג'יקים טג'יקים • המצב קודם לכן – הסרטים והטג'יקים היו שניהם עמים יושבי-קבע, שנבדלו זה מזה בשפות: הסרטים דירו טורקית והטג'יקים דיברו טג'יקית. עם זאת, תרבותם הייתה זהה והם היו עם אחד למעשה. הסרטים אוחדו עם האוזבקים (שהיו עם נווד – ראה טבלה!!!) שהיו נוודים והוגדרו כרפובליקת-ברית של אוזבקיסטן והטג'יקים בתחילה היו רפובליקה אוטונומית בתוך אוזבקיסטן ובהמשך (1929) הפכו בהוראה של סטאלין לרפובליקה חברה בברה"מ. • המניעים של סטאלין להפרדת העמים היו החשש מן הפאן-אסלאמיזם ומן הפאן-אסלאמיזם וכן הרצון לערוך "הפרד ומשול" וכן להפרידם מן העולם החיצון ומן עברם. • איך עושים דבר כזה? ראשית, מחלקים את העמים ל-6 עמים נפרדים ויוצרים לכל אחד מן העמים שפה כתובה משלו (קזאחית, טורקמנית וקירגיזית לא היו שפות כתובות או מדוברות לפני כן – הרוסים בחרו ניב מרכזי ובנו ממנו שפה מודרנית). גבולות האדמיניסטרטיביים לא בהכרח משקפים את הגבולות התרבותיים, וכך התקיימו בכל מדינה חדשה מיעוטים, וכך דאגו הרוסים שיהיו להם מנופי לחץ על המדינות החדשות למקרה שהן לא תהיינה צייתניות. • ממצב זה, התפתחו כלל המדינות, כאשר לא בינן קשר רוחבי, אלא רק קשר אורכי עם מוסקבה – מוסקבה קישרה בין כלל המדינות הללו. • אמצעים נוספים לבידודם של עמי מרכז-אסיה: 1. מסך הברזל - אשר הפריד את העמים הללו מאחיהם מעבר לגבול (קירגיזים וטג'יקים בסין לדוגמה). 2. החלפת האלף-בית: באמצע שנות ה-20 היה מעבר בכלל השפות במרכז-אסיה לאלף-בית לטיני. הנימוק היה כי האלף-בית הלטיני הוא פונטי לחלוטין וקל יותר להבין אותו וללמוד אותו. המטרה הייתה הפרדה בשלוש חזיתות – (1) הפרדה מן העולם החיצון; (2) מחיקה של כל החומר שנכתב עד היום ושליטה של השלטון על כל החומר הכתוב; (3) הפרדה בינם לבין עצמם. במהלך שנות ה-30 עברו כלל עמי מרכז-אסיה לאלף-בית הקירילי, זאת מכיוון שאתאטורק העביר את טורקיה לאלף-בית הלטיני ועלה חשש אצל הבולשביקים שעלולה להיות התקרבות בין העמים הטורקיים. 3. השינוי של האלף-בית נעשה רק בלשונות של העמים המוסלמים – הגרוזינית, הארמנית ואפילו היידיש נותרו בכתביהן המקורי בעוד לעמים המוסלמים הוחלף הכתב פעמיים – פעם לכתיב לטיני ופעם לכתב קירילי.

• ב-1936 נחתם עיצובה של מרכז אסיה כפי שמוכרת לנו כיום. סטאלין העביר את החוקה הסובייטית החדשה, ורק לאחר מלחה"ע ה-II נוספו הרפובליקות הבלטיות. ברה"מ הוקמה כברית של 4 רפובליקות – רוסיה, אוקראינה, בלארוס והקווקז. בתוך רוסיה היו את ח'יווא, בח'ארא, טורקסטן (חלק מרוסיה) וקזחסטן ("פלך הערבות"). ב-1924-1925 הייתה חלוקה לפי עמים. במצב זה חולקה אסיה המרכזית בין 3 מדינות – רוסיה, אוזבקיסטן, טורקמניסטן. שתי האחרונות הפכו לרפובליקות שהצטרפו "מרצונן" לברית המועצות. קזחסטן וקירגיזסטן היו רפובליקות אוטונומיות בתוך רוסיה וקראקלפקיסטן וטג'יקיסטן היו רפובליקות אוטונומיות בתוך אוזבקיסטן. • ב-1929, כעונש למנהיגות האוזבקית, הפך סטאלין את טג'יקיסטן לרפובליקה במעמד שווה בברית. ב-1936, עם ההכרזה על החוקה, גם קירגיזסטן וקזאחסטן הפכו גם הן לרפובליקות בברה"מ. קראקלפקיסטן נותרה היחידה שנותרה רפובליקה אוטונומית באוזבקיסטן. • ההחלטה להפריד בין העמים הייתה החלטה ממוסקבה, אך החלוקה הפיזית, בשטח, הייתה החלטה תוך מאבקים של העמים. המרוויחים הגדולים היו הטורקמנים והאוזבקים היו המרוויחים הגדולים מן החלוקה, והם היו היחידים שזכו בשתי רפובליקות, וזאת מכיוון שהיה להם לובי חזק ומשפיע בוועדות החלוקה. הם היו שתי הקבוצות האתניות החזקות והמלוכדות ביותר. • הטורקמנים הצליחו פחות או יותר לאחד את כלל הטורקמנים – אין כמעט מיעוט טורקמני מחוץ לטורקמניסטן ובתוך טורקמניסטן אין כמעט מיעוטים לא-טורקמניים. • האוזבקים גם הם יצאו מנצחים, אך בצורה אחרת – האוזבקים והטג'יקים הינם כמו "תאומים סיאמיים" החולקים את אותם האיברים החיוניים" והחלוקה בינם קובעת מי יחיה ומי ימות. שני העמים חולקים את אותה מורשת, אותה טריטוריה, מנהגים ושפה משותפים. ברגע שהוחלט על החלוקה, החל מאבק מי יהיה עצמאי ומי יצטרך להיסמך על מישהו כדי לשרוד. האוזבקים הצליחו לזכות גם בבח'ארא וגם בסמרקנד שהייתה המרכז של העמים הטג'יקים והאוזבקים. טג'יקיסטן עם זאת הוקמה רק מתוך הפריפריה של העמים הטג'יקיים, ולמעשה נותקו ממרכז התרבות שלהם. טג'יקיסטן הפכה גם להיות רפובליקה אוטונומית בתוך אוזבקיסטן ורק ב-1929 ניתק סטאלין בין השתיים. עיר הבירה של טג'יקיסטן, דושַנְבֶּה, הייתה כפר קטן ומשני שהפכו אותו לעיר, אך אותם אנשים שהיו תושבי עיר, הכירו את חיי העיר ונהנו מן התשתיות העירוניות, נטו שלא לעבור לדושנבּה. • מלכתחילה, השלטונות הסובייטים מנעו כל קשר רוחבי, בין הרפובליקות, וכל קשר נעשה ע"י תיווך של מוסקבה. כל עם שהיה בעל רפובליקה, זכה במשאבים ע"מ לפתח את הלאום שלו. כך פותחו האלף-בית הייחודי, התרבות, הרדיו, הטלוויזיה, התיאטרון, האמנות וכו'. • השלב הבא, עם התבססותו של סטאלין בשלטון, הייתה החלטה של סטאלין לבצע מהפכה חברתית-תרבותית גדולה בניסיון לבנות את "האדם החדש". המהפכה הזו הולכת בכמה קווים המשלימים זה את זה: 1. קולקטיביזציה – החרמת רכוש פרטי וקרקעות מן האיכרים והקמה של קולקטיבים חקלאיים. 2. דה-קולאקיזאציה – חיסול מעמד האיכרים בעלי הרכוש ויישובם של הנוודים בכוח. 3. תיעוש – פעולה במקביל לדה-קולאקיזאציה וע"פ תוכניות חומש להפיכת ברה"ת למעצמה תעשייתית. 4. יציאה נגד הדת – לאחר 1929 – יציאה נגד האסלאם • גם התיעוש וגם הדה-קולאקיזציה בא לחסל את האיכרים הנתפסים כבעלי-רכוש וקפיטליסטים והפיכתם למעמד של פועלים – פרולטריון – כבסיס לחברה על-מעמדית. האיכרים יהפכו להיות פועלים, ולשם-כך הוקמו שתי צורות התיישבות – קולחוז (קיצור של "משק קולקטיבי") וסובחוז (קיצור של "משק סובייטי"). במקרה הראשון זהו משק המבוסס על קומונה ובמקרה השני האיכרים הם פועלים של המדינה. בשני המקרים הפועלים מקבלים משכורת, היבול נמכר למדינה במחיר שהמדינה קובעת והקרקעות שייכות למדינה. ההבדל הוא בכלי-העבודה – בקולחוז, כלי העבודה היו בבעלות הפועלים ואילו בסובחוז, היו כלי העבודה בבעלות המדינה. גם בערים היה עידוד לבעלי מלאכה מאותו תחום להתאגד לקומונות. התוצאה לבסוף הייתה של רעב מכיוון שלאנשים לא הייתה מוטיבציה לעבוד, כיוון שנאסר עליהם לגעת ביבולים אותם גידלו. במקרה של הנוודים, כאשר באו נציגי השלטונות לקחת מהם את הבהמות, הם העדיפו לשחוט את הבהמות מאשר לתת לשלטון לקחת להם את הרכוש. • כפשרה עם המציאות, הותר בהמשך לאיכרים להחזיק חלקות קטנות ליד בתיהם ולמכור את תוצרתם. במצב זה יצא כי החלקות הללו, שהיו רק 2% מן הקרקעות החקלאיות בברה"מ, סיפקו כ-25% מן התוצרת החקלאית – ובכך יש כדי להעיד על המצוקה החקלאית הקשה בברה"מ. • לאיום על האיכרים נוסף גם המסע לדה-קולאקיזציה שיצא נגד האיכרים העשירים, גם אם הם הצליחו לחסוך ולרכוש עוד אדמות, במקום לבזבז. • באסיה המרכזית: מי שנפגע היו בעיקר הנוודים הקזאחים. במקומות אחרים, אצל הקירגיזים והטורקמנים, בארצות המדבר, לא היו חלקות טובות לעיבוד ולכן הומצא העיקרון של "קולחוז נודד" בהם עסקו במרעה. • בשנים של הקולקטיביזציה, שליש מן הקזאחים נהרגו או נפטרו – ממחלות, רעב, ענישה מצד הסובייטים או מכל סיבה אחרת. בתוך עשרים שנה ירד מספר הקזאחים מחמישה מיליון למעט יותר משלושה מיליון. • כלל השינויים בחקלאות גררו אסון גדול – גם מיידי, בפגיעה הדמוגראפית, וגם לטווח הארוך. שיעור מס' 17 – 27.12.2004 • בימי סטאלין הייתה רדיפה אחרי הדת – עולמא ושיח'ים נרדפו והואשמו בפרזיטיות ובאי-תרומה לחברה. אדמות הווקף הולאמו, מסגדים ובתי-דת נסגרו או הפכו למחסנים ולבתי-מלאכה. על נשים הוטל איסור וכפייה בכוח להורדת הרעלות והן הוכרחו ללבוש בגדים מודרניים ואולצו לעבוד (בברה"מ לא היה הבדל בין עבודת נשים לעבוד גברים והנשים אולצו לעבוד בעבודות פיזיות קשות לא פחות מן הגברים, בנוסף לאחזקת הבית והמשפחה שהייתה מוטלת עליהן). • כל זאת נועד ליצירת "האדם החדש" – מטריאליסטי ויצרני, המשוחרר מכבלי התפיסות הישנות – פרזיטיות, רוחניות ודת ("אופיום להמונים"). • משיחיות-פוליטית: בראייה היסטורית ברור כי ניסיונו של סטאלין לבנות סביבו פולחן אישיות נכשל בראייה ארוכה. קלעי (מומחה באוזבקיסטן) טוען כי במחצית שנות השלושים הגיע סטאלין למסקנה כי בניה מחודשת של כלל האוכלוסייה הינה דבר בלתי-אפשרי והוא החליט להתרכז בבניית אליטה סובייטית אחידה. "כרטיס הכניסה" לאליטה הוא למעשה כרטיס החבר למפלגה או לארגונים המסונפים אליה. בעניין זה הצליחו סטאלין ויורשיו והם יצרו אליטה סובייטית מובהקת – דוברת רוסית, בעלת אחדות תרבותית, כולל ברפובליקות השונות שהיו חלק מברית המועצות. סטאלין עשה מעין "הסכם" עם האליטה – לאליטה תהיה יד חופשית מול האנשים המקורבים לה בתמורה לציות למפלגה. מכאן שרבים מבני האליטות בברה"מ עברו תהליך של סובייטיזציה ורוסיפיקציה. המחיר ששולם ע"י הסובייטים היה הנחתה של האוכלוסייה העירונית לנפשה. • המבנה הפוליטי-חברתי: ישנן 2 זרועות של השלטון – המפלגה שהינה מקור הכוח וישנה המערכת הסובייטית, המנהלית, של המדינה. בכל רפובליקה ישנה מועצת שרים, ישנו הסובייט העליון וישנו המזכיר הכללי של המפלגה ברפובליקה, שהיא עמדת הכוח המשמעותית ביותר ברפובליקות. התפקיד החשוב ביותר אצל הסובייטים היה מזכיר המפלגה משום שכלל השרים והפונקציונרים היו חברי מפלגה והיו כפופים למזכיר הכללי. • היסטוריון אוזבקי משנות ה-60 וה-70 אמר כי באוזבקיסטן השינוי לא היה עמוק כ"כ – השינוי היחיד הוא בשמות התארים – הבֶּקִים או הבֶּיִים הפכו למזכירים ולפקידים מפלגתיים. • מודלים חדשים מדברים על-כך שברה"מ הייתה למעשה מדינה נאו-פיאודלית. חוקרים מודרניים טוענים כי לא בהכרח מדובר על דיכוטומיה – או מודרניות או מסורת. ישנן מדינות השומרות על מסורתיות בתוך תהליכי המודרניות שעוברות עליהן – ישנו אימוץ של המרכיבים המסורתיים המתאימים ביותר. • החברה במרכז-אסיה המשיכה להשתמש במרכיבים מסורתיים ותיקים, גם כאשר חדרה אליהם המודרניזציה ובאופן זה, גם כאשר החלה התקופה הסובייטית, על מנהגיה החדשים – הדבר החשוב ביותר ברפובליקות המרכז-אסייתיות נותר הנאמנויות השבטיות, דר שנשאר במידה רבה עד ימינו. התקופה הראשונה של בניית האליטה הסובייטית החדשה, נרדפו האליטות הישנות. כאשר הרפה סטאלין את ניסיונו לרדוף את האליטות, ניתן לראות תהליך של השתלבות האליטות הישנות באליטות החדשות. בטורקמניסטן הדבר בולט במיוחד: היה שבט בשם תֶפֶּה שהיה באופן מסורתי השבט האציל והמנהיג, ממנו יצאו מרבית מנהיגי הטורקמנים. בתחילה, היה שבט הטפּה נרדף ובניו נעלמו. כאשר הרפו הסובייטים את רדיפת האליטות הישנות, צצו ועלו אנשים משבט הטפּה ותפסו תפקידי מפתח. • המדיניות החדשה הייתה מבוססת על המחאלה (מן המילה הערבית محالة) – "שכונה" המורכבת מרחוב ראשי ומהרחובות הצדדיים היוצאים ממנו ובה מרוכזים מבני הדת, בתי-תה ("צ'אי-הַאנֶה") ומקומות לאירועים. הסובייטים ניסו להשתלט על מוסדותיה של המחאלה ולהנחיל להם חגיגות של מועדים סובייטיים, אך בסופו של דבר המנהגים הישנים נותרו ונאמנותם של האנשים, למרות השתייכותם למפלגה או למוסדותיה, נותרה למחאלה המסורתית. העיקרון המרכזי היה כי האדם הוא בן למחאלה והוא דואג למחאלה (מבחינת משרות והטבות). המחאלות היו מתחרות זו בזו, על המשאבים הכלכליים ועל היכולת להפנות אותם לכאן או לכאן. עם זאת, מחאלות מאותה עיר מתחרות במחאלות מן העיר השכנה; מחאלות מאותו מחוז מתחרות במחאלות מן המחוז השכן וכן הלאה. מה שנוצר באוזבקיסטן ובטג'יקיסטן (מדינות יושבי הקבע) הוא תחרות בין מחאלות והאליטות שלהן על השגת משאבים. • באוזבקיסטן, הסיבה שהביאה למלחמת האזרחים הייתה צורת חלוקת הכוח בין 5 האליות ובעיקר בין 3 האליטות הבולטות – סמרקנד, טשקנט ושל עמק פרדנא (קוקאנד). לכל אורך התקופה הסובייטית, האליטות הללו ידעו לחלק בינן לבין עצמן את הכוח וכלל התפקידים הבכירים חולקו בין האליטות. בטג'יקיסטן עם זאת, קרתה תופעה שונה ובה התברגה אליטה אחת, מהאזור הצפוני של לֶנִינַאבַּאד (דושנבּה), להיות הכוח המוביל במדינה והיא שלטה לכל אורך השלטון הסובייטי. • ברה"מ כחברה פיאודלית: האלמנט החשוב שצריך לציין הוא מותו של סטאלין – עד מתו של סטאלין פעלה נגד האליטה בדיוק כמו שפעלה נגד השכבות האחרות, ואולי אף יותר. עם מותו של סטאלין, ירד הפיקוח של המשטרה החשאית על האליטה, וע"מ לעצור מישהו מן האליטה, הייתה צריכה המשטרה לקבל אישור של הפוליט-בירו. הוורדת הפיקוח של המשטרה הביא להגדלת חופש-הפעולה של האליטה. מה שנוצר הוא מעין מערכת הירארכית של קליינט-פטרון המתחילה מאחרון הכפרים וראשה מגיע עד למוסקבה. במערכת זו ישנה הגנה של הפטרון על הקליינטים והקליינטים מפנים לטוב הפטרון את כל המשאבים הכלכליים שעמדו לרשותם (לדוגמה – העברת סחורה חקלאית לבית-חרושת השייך לפטרון וכד'...). משה שנותר כתוצאה מכך הוא חלוקה של ברה"מ לחלקות פיאודאליות. מזכירי המפלגות ברפובליקות, היו קליינטים, קרי ואסאלים, של המזכיר של המפלגה במוסקבה. לכן, בכל פעם שהיה חילוף של מזכיר כללי במוסקבה, היה גל של "טיהורים" והחלפת בעלי-משרות ברפובליקות, כאשר ההאשמה היא של שחיתות כלכלית. • "הקלאן הפוליטי החדש" (בניגוד לקלאן המסורתי המבוסס על קשר-דם): במרחב הפוסט-סובייטי (ובמידה רבה כלל העולם השלישי), מה שקיים הוא שלטון של "קלאנים" – התארגנויות בלתי-פורמאליות שליטות. בניגוד לקלאן המסורתי המבוסס על קשרי-דם ועל שוויון, הקלאן הפוליטי החדש מבוסס על קשרי קליינט-פטרון. הקלאן הפוליטי החדש – המעגל הפנימי שלו מבוסס על 3 גורמים – (1) חברי המנהיג מאחת התקופות המעצבות בהם היו ביחד וחוויות מעצבות שעברו ביחד (2) משפחת המנהיג (המורחבת) (3) משפחתה של אשת המנהיג. עם הזמן, מתחזקים הקשרים בין כלל הקבוצות הללו, עם התבססות קשרי-חתונות ביניהם. עם מותו של המנהיג, על-פי רוב, מתפרק הקלאן. באמצעות מערכת הקליינטים שלו, מנסה הקלאן להשתלט על מוקדי הכוח בכל התחומים – פוליטיים, כלכליים, תרבותיים וכו' וידאגו לכך שכל בעלי משרות המפתח יהיו מקרב המקורבים לקלאן. האליטות האזוריות, יוצרות גם הן קלאן מקומי. כאשר עולה קלאן מסוים לשלטון, הוא משכיל לשלב גם את הקלאנים האחרים. בכך נוצרת הירארכיה של קלאנים, גם במישור המקומי וגם במישור הכלל-סובייטי. במודל זה עושים גם שימוש לתיאור של צורות משטר ושלטון גם במדינות אחרות, כגון באסיה או בדרום ובמרכז אמריקה. • הביקורת על המודל הזה אומרת כי הוא כללי מדי וניתן להחיל אותו כמעט על כל משטר ושלטון. • לכל אורך השלטון הסובייטי בברה"מ הייתה הקפדה כי מזכיר המפלגה ונושאי העמדות הבכירות בכל רפובליקה יהיו מבין העם הטיטולארי (שעל שמו נקראת הרפובליקה), ולא משנה גודלו היחסי באוכלוסיית הרפובליקה. את תפקיד הסגן הראשון של המזכיר מאייש רוסי (שהוא ע"פ רוב גם ראש ה-KGB באותו המחוז) והוא הערובה של מוסקבה שהמזכיר המקומי ילך בדרך בה הוא אמור ללכת. שיעור מס' 18 – 30.12.2004 • ע"פ Hayworth, מעבר להיווצרות הקלאנים הפוליטיים והמשך הנאמנויות ברפובליקות, היו בתקופה הסובייטית שינויים כלכליים ותרבותיים: בכלכלה, הוחל תיעוש ומיכון בחקלאות והיווצרות המשקים הגדולים יצרה אפשרויות של שימוש באמצעים משוכללים. הסובייטים הרחיבו משמעותית את השטח המעובד וחלקים מן השטחים הללו גדלו עוד יותר (שטחי גידולים בהם גידלו יותר ממחזור גידול אחד בשנה). פותחה מערכת ההשקיה והורחב השטח המעובד במרכז אסיה. במהלך מלחה"ע ה-II חל תיעוש רב כולל תעשייה כבדה והועתקו מפעלים מאזורים שבהם חששו מכיבוש גרמני או מהפצצות. פותחו הן התעשייה הכבדה (פחם, ברזל ומחצבים) והן התעשייה הקלה (מבוססת החקלאות והמלאכות). הסובייטים הנהיגו פיתוח נרחב של תשתיות, כולל תשתיות של שירותים – בריאות, חינוך וכו'. המדינה הייתה המנהלת של כלל המשאבים ולכן נבנו תשתיות לטובת האוכלוסייה, וכך הייתה מרכז-אסיה "חלון הראווה" של השיטה הקומוניסטית והייתה דוגמה ומופת להצלחת השיטה הקומוניסטית. • מבחינה כלכלית, נעשתה התקדמות גדולה מאוד, גם מבחינת ההשכלה ומבחינת רמת החיים של האוכלוסייה. במחצית המאה ה-20, ההכנסה לנפש במרכז-אסיה הייתה גבוהה אף מאשר ברוסיה המרכזית. • מה היה המחיר ששולם ע"מ לקדם את הכלכלה? היה שימוש יתר במים ע,מ להחזיק את החקלאות ואת גידול הכותנה, ובמקביל לכך חל גידול מתמשך באוכלוסייה, וכך נוצר מצב של מחסור חמור במים בימינו ולהתייבשותה של ימת אראל. שימוש מופרז בדשנים (ע"פ משרד החקלאות האמריקאי, היה שימוש בדשן בכמות גדולה פי 30 מאשר במערב על כל דונם) וירידה במפלס מי התהום הביא להמלחה של מקורות המים. עם התייבשות ימת אראל, נוצרו משטחי מלח, אשר נישא ברוח ויוצר מכה נרחבת של מחלות עיניים ונשימה אצל האוכלוסייה וכן במקביל לכך, התחסל ענף הדיג שפרנס רבים סביב הימה. במקביל לתיעוש, חלה עלייה רבה בזיהום האוויר (לא הייתה התייחסות לאיכות-סביבה בחישובי התעשייה הסובייטיים). בנוסף, עם עריכת ניסויים גרעיניים ובהנדסה גרעינית בברה"מ נוצרה בעיה של זיהום מקורות מים בפסולת גרעינית, החשופים לשימוש האוכלוסייה. • בנוסף, הייתה אסיה המרכזית מוקד להגירה מכל הכיוונים – הגיעו עמים שסטאלין הגלה ממקומם, ובגלל חוסר בכ"א מקצועי חלה הגירה מרצון של אירופיים תוך אסיה המרכזית. נוצר באזור מצב של כלכלה קולוניאלית טיפוסית של מפעלים בבעלות רוסית שבהם עבדו פועלים מקומיים בשכר זול. מחקרים שנעשו באזור מרכז אסיה גילו כי המקומיים העדיפו לעסוק במקצועות שירותיים ולא במקצועות חופשים. הסיבה לכך, היא כי היה ניתן להרוויח גם כסף "שחור", דבר שמהנדס או עו"ד לא יכול לעשות. בנוסף, התברגות במערכת שירות ממשלתית יכולה לעזור לאדם לסדר משרות לחבריו למחאלה או לספק למקורבים לו סחורות. • ברה"מ לא חולקה לאזורים כלכליים והיא נוהלה כאזור תעשייתי אחד – מפעל בקזחסטן יכול היה לקבל את חומרי הגלם שלו מרפובליקה אחת, את הצמיגים מרפובליקה אחרת וכו'... כך יצרו הסובייטים חוסר-עצמאות כלכלית של כל רפובליקה ורפובליקה, דבר שעמד לרועץ של הרפובליקות החדשות לאחר התפרקות השלטון הסובייטי, כאשר רפובליקות החלו לדרוש אחת מהשנייה תשלום במטבע זר. • במערכת הכלכלית הזו נוצר שוק שחור או שוק אפור בהיקף נרחב מאוד, וכל משפחה בכלל ברה"מ הייתה צריכה להיות מרושתת ב"רשת" של מסחר "אפור" ע"מ לשרוד. באזורים כמו אסיה המרכזית, שבה הייתה מסורת של מחאלה ושל משפחות מורחבות, הייתה נקודת פתיחה טובה יותר ואפשרות טובה יותר לשרוד, בקלות גדולה יותר. • נוצרה דיפרנציאציה – החלוקה החברתי חפפה את החלוקה הלאומית. בני הלאומים המקומיים ("הלאומים הטיטולאריים") היו או למעלה בפירמידה החברתית-כלכלית או למטה ולעולם לא בשכבת ביניים. כיוון שהייתה חשיבות רבה לחלוקה לרפובליקות, האליטה הפוליטית הייתה תמיד מקומית והיא הייתה ממנה את מקורביה. • באקדמיה גם נשמרה החלוקה הזו. באקדמיה הסובייטית הייתה חלוקה בין הוראה לבין מחקר – האוניברסיטאות היו עוסקות רק בהוראה והיו מכוני מחקר שעסקו רק במחקר. במקצועות המחקר עסקו בעיקר זרים. המקומיים עסקו בעיקר במדעי הרוח והחברה – היסטוריה, דקדוק, ספרות וכו'. מכאן, נוצרה בעיה במדינות מרכז אסיה לאחר התפרקות המשטר הסובייטי, כאשר בני לאומים זרים חזרו למדינותיהם (יהודים לישראל, גרמנים לגרמניה, יוונים ליוון וכו') וכך נוצר מחסור באנשי-מקצוע בתחומים מסוימים. הסטטיסטיקות הרשמיות מטעות קצת בהיבט זה, מכיוון שהמדינות המקומיות הציעו משכורות גבוהות לאנשי מקצוע זרים ולכן נדמה היה כי הייתה רווחה טובה יותר מאשר הייתה בפועל. העם הפשוט במרכז אסיה לא בהכרח חי ברמה גבוהה יותר מאשר העם ברוסיה (אלא אם הרישות המשפחתי אכן היה חזק יותר ולכן רווחתם לא הייתה הודות למערכת אלא "מסביב" למערכת). בימי הליבראליזציה הכלכלית של גורבאצ'וב, היוזמה המסחרית ניכרה במרכז אסיה בצורה בולטת יותר, והיא החליפה את היוזמה המסחרית שהייתה קיימת כל הזמן רק "מסביב לחוק". • בתרבות: בתרבות חל שינוי אדיר – ראשית נבנו 6 שפות חדשות עם אלפביתים חדשים. בשפות אלה פותחו פרסומים מדעיים, עיתונים, אמנות, מוסיקה וכו'... השפות הללו עברו ראשית כל מודרניזציה – עברו להיות מותאמות לסטנדרט אירופאי – קצרות וקורקטיות עם מונחים חדשים ומודרניים, עם המצאת מלים חדשות, לעתים מושאלות משפות מערביות. הרוסית הייתה האבן השואבת בעבור השפות הללו, והרוסים רק עודדו את התהליך הזה, שהחל מבלי רצונם. לפיכך, היה תהליך מודע של רוסיפיקציה שנתמך ועודד ע"י הרוסים. שינוי האלפבית הביא בצדו גם מחיקה של כלל התרבות הכתובה שהייתה קיימת עד אותה עת. מרגע החלפת השפות, או חידושן, התרבות החדשה הייתה מיושרת רק לפי מה שהרוסים רצו. את המסורות הישנות דווקא עודדו הרוסים (דוגמת קבוצות של ריקודי עם ומוסיקה עממית), אך גם הם היו מיושרים לפי סטנדרטים אירופאים ורוסיים. בכך הצליחו הסובייטים במגמתם ליצור אליטה סובייטית, שסיגלה לעצמה דרכי חשיבה סובייטיות. הרוסים הנחילו פרדיגמה אחת של חשיבה, ומי שסיים לימודים במערכת החינוך הסובייטית היה כלוא במערכת חשיבה אחידה. כמו בימי הסובייטים, גם היום, האופוזיציה לשלטון במדינות מרכז-אסיה היא בסך הכול "תמונת נגטיב" של המשטר והיא עושה בסך הכול את מה שהמשטר שולל ופוסל. שיעור מס' 19 – 3.1.2005 • בעיות המדינות העצמאיות: מיעוטים לאומיים גדולים, אליטה דוברת רוסית ו"תסמונת פוסט קולוניאליסטית" של הגירה רבה החוצה. ניכור בין הטאג'יקים והאוזבקים הסונים-חנפים לבין העמים האחרים שהינם מוסלמים משתפים. עניין נוסף הוא מערכות שונות של ערכים ומוסכמות דתיות בין העמים של מרכז אסיה המביאות לעימותים והתנגשויות. גם הבדלים לשוניים משפיעים על השוני בין העמים. • מן המאמר של קובשצ'נוב ניתן ללמוד על הבעיות העומדות מול מדינות מרכז אסיה – ישנן 5 רפובליקות ל-5 לאומים, אך כבר מהתחלה היו מיעוטים לאומיים רבים (מתוך כוונה להפוך את המדינות לכמה שיותר מעורבות). מצד אחד ישנה בניית אומה ומצד שני כל מיני מכשולים לאותו התהליך. המכשולים באים גם מתוך משולש הזהות שבנו הסובייטים – לאומיות, פטריוטיזם סובייטי ואינטרנציונאליזם פרולטארי. גם במעשים הנעשים בשטח, היה ניסיון להמעיט את יכולתו של כל עם שיש לו רפובליקה לשלוט בפועל במדינתו, ע"מ שהשליטה האמיתית תהיה בידיה של מוסקבה. כך נוצר מצב שבקירגיזסטן ובקזאחסטן העמים הטיטואלריים הפכו למיעוטים (כתוצאה מן הגידול הטבעי הגדול של המוסלמים) בארצותיהם שלהם. תהליך נוסף היה רוסיפיקציה, כחלק מן המגמה הסובייטית לבנות עם סובייטי אחד. מגמה זו הלכה והתחזקה עם השנים. הסובייטים החלו בהדרגה להדגיש את המרכזיות של העם הרוסי (בניגוד למדיניותו של לנין שהתנגד ל"שוביניזם אימפריאלי"). הלחצים לרוסיפיקציה התגברו לאחר מלחה"ע ה-II, מגמה שדווקא דחפה את העמים במרכז-אסיה ללאומיות. בשנות ה-50 וה-60 מפסיקים לדבר על הרוסים ברפובליקות הלא-רוסיות ועוברים לדבר על האוכלוסייה הרוּסוֹפוֹנִית, האוכלוסייה דוברת הרוסית בגבולות ברה"מ. גם בקרב עמים בעלי רפובליקה עצמאית או אפילו אוטונומיה תרבותית ניכרה מגמה לאבד את שפתם בגלל מערכת החינוך האחידה הרוסית. הרוסים היו בראש פירמידה של 3 שכבות לאומיות – הרוסים, העם האימפריאלי, היו בראש הפירמידה, עמי הרפובליקות היו באמצע ובתחתית היו כל השאר – אסופת עמים בעלי אוטונומיה או גם לא בעלי אוטונומיה. השכבה השנייה הרגישה עצמה "תחת לחץ" מן השכבה הראשונה, של הרוסים. הופעל עליהם לחץ של רוסיפיקציה, המשרות הנבחרות היו בידיים רוסיות. מצד שני, השכבה השנייה הפעילה לחץ מאותו סוג על השכבה השלישית, עם אותם מאפיינים. כך נוצרה עוינות בין כל צמד שכבות והתוצאה הייתה התחברות בין המיעוטים לבין הרוסים, שהביאה להזדהות עם הרוסים נגד העם שלחץ עליהם. • מה שנוצר ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה-20 היא למעשה לאומיות שלילית – לאומיות שלא מגדירה בעד מה מתאגדים, אלא מגדירה נגד מה ההמון יוצא. זוהי תוצאה של המצב שנוצר בברה"מ. • הלאומיות ברפובליקות הסובייטיות במרכז אסיה התבססה במקרים רבים על השפה הלאומית וכן על היסטוריה לאומית שנבנתה לצורך העניין. דבר שעניין אותם במיוחד את החוקרים והעוסקים בהיסטוריה הוא ה"אתנו-גנסיס" – חקר ראשית העמים הקיימים כיום. • עניין נוסף הוא קדושתם של הגבולות הקולוניאליים - לעמים ברפובליקות חלחלה הכרה כי הגבולות הקולוניאליים הם גבולות ישנים וקבועים ואין להזיזם. • על מה מתבססת הלאומיות תחת הסובייטים? באין בסיס אמיתי של לאומיות (אידיאולוגיה ותרבות לדוגמה), העיסוק הוא בעיקר בפולקלור, מסורות לאומיות (לעתים מומצאות) ובעניין זה משחק האסלאם תפקיד חשוב. האסלאם הוא מרכיב חשוב ומעניין של הזהות הלאומית. בניגוד לתפיסה הרווחת כי דת ולאומיות מנוגדים זה לזה, המצב בפועל, ולא רק בעולם האסלאם, הוא כי ישנו קשר הדוק בין הדת לבין הלאומיות. בעולם האסלאם הייתה הדגשה על השייכות לדת – אדם לא יכול להיות חלק בלאום האסלאמי ללא להיות מֻסְלִם. האסלאם, כמו כל הדתות בברה"מ, היה רדוף ע"י המשטר של סטאלין. מסע הרדיפה היה אגרסיבי ביותר תוך ניסיון לשכנע את האנשים להפסיק ולהאמין תוך ניסיון לשכנע את האנשים כי הדת היא אמונה טיפשית. • במלחה"ע ה-II גילה סטאלין כי פטריוטיזם רוסי לא היה מספיק וכי לא הייתה היענות גבוהה לגיוס. לכן הוקם מנהל העוסק באסלאם והורשו להיבנות מסגדים. נוצר מנהל דתי מאוחד לענייני מרכז אסיה שישב בטשקנט ובראשו עמד מופתי. במקביל גם ניתן היתר לבניית מדרסה אחת להכשרת כלי קודש מוסלמיים (כמובן, כולם תחת פיקוח הדוק של ה-K.G.B). בד"כ נתפס הממסד הדתי הזה כמשת"פ של הממסד וכשלוחה של הק.ג.ב. • במקביל לדת המפוקחת "הרשמית" התפתח גם זרם של אסלאם "מחתרתי" ולא ממוסד, שהתבסס בעיקרו על מסדרים צופיים, שהינם עצמאיים, לא צריכים תשתית ממסדית ובגלל האחווה והקרבה, ניתן היה לשמור על סודיות ועל קיום המצוות בסתר. לגבי מרבית האוכלוסייה, האסלאם היה עם חור גדול באמצע – המרכז היה ריק לחלוטין ורק השוליים היו פעילים. מה שנתפס אצל האנשים כאסלאם, היה למעשה אוסף של מסורות עממיים. את המסורות הללו, שנתפסו כאסלאם, המשיכו לקיים בקפידה, אפילו בלי לדעת את פשרן של המסורות (אין נישואי תערובת, אין אכילת חזיר, קיום ברית מילה). האנשים הזדהו כמוסלמים אך בפועל, לא ידעו את מהות האסלאם. החלק של האסלאם בזהות המקומית והעירוב בינהם גרם במקרים רבים להלאמה של האסלאם. מיד עם ההתנתקות מברה"מ וקבלת העצמאות, מיהר כל עם למנות ו להשיג לו מופתי משלו והחשיב עצמו כמוסלמי למופת, ובעל "האסלאם הנכון", כאשר כל עם אחר, הוא האויב ובעל אסלאם רע או דת כופרת. • גם האסלאם וגם הלאומיות היו למעשה בלתי-שלמים במדינות ברה"מ לאחר פירוקה של ברה"מ והיה צורך לחדש את שניהן. שיעור מס' 20 – 6.1.2005 אוזבקיסטן • לאחר העצמאות מנסים באוזבקיסטן לבנות מדינה (State Formation) ולבנות לאום (Nation Building). מכיוון שהברה הייתה במוסקבה, רק רוסיה ירשה את המערכת המנהלית (הגנה, חוץ, דיפלומטיה) של הסובייטים. גם כלל יחידות הצבא הרוסיות הפכו בהמשך לצבא הרוסי. באוזבקיסטן היה צורך בסיסי להקים תשתית של מדינה עצמאית. היה צורך להחליט איך תתעצב המדינה החדשה – איזו מדיניות תאמץ המדינה ואיך יראה הצבא שלה. היה גם צורך לכונן מערכת כלכלית עצמאית (במקום הישנה, שנתלתה לפני כן על ברה"מ ומוסקבה, וקרסה ב-1991). בשנים הראשונות לאחר נפילת ברה"מ ניכרה ירידה בתל"ג וברמת החיים בכל רחבי ברה"מ לשעבר. עניין נוסף הוא שינוי מנטאלי שהיה צריך להיעשות – האליטה הישנה הייתה צריבה להתאים את עצמה למצב החדש ולהפוך לזו המקבלת את ההחלטות ולא אך ורק מיישמת אותן. לאליטות לא היה ניסיון פוליטי, דיפלומאטי וכלכלי והן נאלצו להסתגל וללמוד איך לבצע הכול בעצמן. למזלן של המדינות במרכז אסיה, האליטות הישנות הן אלו שהמשיכו לשלוט. להן היה את מעט הניסיון הפוליטי והן אלו שלמעשה המשיכו להחזיק בשלטון תחת שמות חדשים ובדרכים שונות. • בניית האומה: צריך לבחון למעשה איך בונים את האומה – האומה היא קהילה "מדומיינת" – אנשיה אינם מכירים האחד את השני. היה באוזבקיסטן טיפוח של הלאומיות. מה הלאומיות החדשה תתרום לנשיא החדש, אסלאם קרימוב? בנייה של לאומיות באה ע"ב של חלל ריק שנפער לאחר ההתמוטטות הסובייטית. הלאומיות הייתה האופציה המועדפת מבין שתיים לבנייה של קהילה או אומה חדשה – הייתה מלכתחילה גם אופציה לבחור בנתיב של הדת. אבל כמו כל המנהיגים ממשיכי דרכה של ברה"מ , בחרו באוזבקיסטן בדרך הלאומיות, בעיקר לאור העובדה שהאסלאם והממסד הדתי היוו איום על המדינה. (1) "שיפוץ ההיסטוריה" – היה צורך לקחת אירועים ודמויות מן ההיסטוריה - תימור-לנג (אמיר תימור") ובנו הוּלוּג-בֶּיי, בהא אל-דין נקשבנד, המשורר הלאומי נַאבוֹאִי. על התקופה הסובייטית ובוודאי על התקופה הסובייטית האחרונה כמעט ולא מדברים והג'דידים הפכו להיות גיבורים לאומיים וקדושים מעונים. (2) "אוזביקיזציה" של המדינה – שינוי של מקומות לאוזבקיים (משמות רוסיים, שמות של שכונות טג'יקיות בפרסית), כביטוי להפיכת האוזבקית לשפה הרשמית של המדינה (לצד הרוסית שהיא שפת הקשר הבין-אתנית). חוק המדינה החדש מחייב את עובדי המדינה להגיע לשליטה מלאה באוזבקית תוך זמן מסוים ואם לא יעמדו בכך – יפוטרו (חוק שמעולם לא נאכף!). • תהליך בניית האומה קשור מאוד למשטר, שהוא במידה רבה המשך ישיר לסגנון ולדפוסי השלטון של ברה"מ. המשטר ממשיך להתבסס על אותם היסודות כמו אלו שעליהם התבסס המשטר הסובייטי – המשטרה והמשטרה החשאית. הדמוקרטיזציה והליברליזציה של ימי הגלסנוסט ושל גורבאצ'וב הונחתו מן המרכז והתקבלו במרכז-אסיה בחוסר רצון אך בחוסר-ברירה. לפיכך, אחרי תקופת גורבאצ'וב, כל הארגונים שקמו בימי הפרסטרויקה, בתמיכה של הסובייטים, הוצאו מחוץ לחוק ומנהיגיהן נכלאו או הוגלו. השלטון החדש הוא שלטון אוטוריטארי והוא נשען על "המקל" יותר מאשר על "הגזר". הדאגה של השלטונות הייתה לשלוט בכל מוקדי הכוח ולא לתת למוקדי הכוח לתפוס עמדות. דבר זה נכון גם בכלכלה. ענף הייצור המרכזי באוזבקיסטן הוא הכותנה. המשטר מנסה לשמר אצלו את הכוח ומעדיף להמשיך ולהחזיק בכוח על-פני רפורמות ופתיחת הכלכלה לכלכלת-שוק תוך קבלת סיוע חיצוני. דוגמה לפיגור הכלכלי האוזבקי – הקולחוזים שהוקמו עוד בימי הסובייטים עדיין קיימים באוזבקיסטן! גם התיירות האי ענף מרכזי באוזבקיסטן ויש למדינה את המרכזים ההיסטוריים החשובים ביותר באזור מרכז-אסיה (סמרקנד, ח'יווא, טשקנט) אך עדיין מרבית האזורים במדינה סגורים לתיירות. • ע"מ לרדוף את האופוזיציה, השתמש השלטון באסלאם הקיצוני. בברה"מ לשעבר, כונו כלל המוסלמים הקיצוניים "ווהאבּים" (בלא קשר הכרחי לווהאבים של ערב-הסעודית. השלטון חנק כל דרך של התנגדות ואופוזיציה באופן הדרגתי, והאפיק היחידי להביע בו התנגדות למשטר היו אותם ווהאבים (בלא שהיו בהכרח מוסלמים קיצוניים!!!). לאנשי הדת המוסלמיים הייתה בדרך כלל אהדה והשפעה מורחבת אצל האוכלוסייה, ובעיקר זו הכפרית. הארגון הבולט היה IMU (Islamic Movement of Uzbekistan) שפעל גם מחוץ לתחומי המדינה ולעתים גם בדרכים של טרור. ארגון זה חטף מכה אנושה עם נפילת הטאלבאן באפגניסטן, אך ישנו ארגון נוסף, שקם כמתחרה ל"אחים המוסלמים" בגדה המערבית – "ארגון הח'ליפות האסלאמית" או בשם אחר "חִזְבּ אל-תַחְרִיר" שמרכזו כיום בלונדון ולטענתו אין הוא עוסק בטרור (וגם אין הוכחות להשתתפותו בפעולות טרור!). הארגון הזה מדבר על חידוש הח'ליפות האסלאמית והוא הכניס לראשונה תעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית לאזור של מרכז-אסיה. תגובת השלטון לארגונים הללו הייתה ברדיפתם הקשה וכיום הגיע המצב לכדי כך שאנשים נשפטים ונאסרים על החזקת ספר קוראן, על גידול זקן או על ניהול חוגי קריאת קוראן.

קזחסטן • המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר באסיה המרכזית הפרושה על שטח גדול, כך שהיא מיושבת בדלילות רבה. הארץ עצמה עשירה מאוד במשאבים (מינרלים, נפט, מחצבים) והיא מזכירה באופייה את ערב הסעודית – מיושבת בדלילות, עשירה במחצבים ומוקפת במדינות חזקות ורעבות (רוסיה וסין). הבעיה הגדולה של קזחסטן היא המיעוטים הגדולים שבה – ע"פ המפקד הרוסי האחרון היו 48% קזאחים ו-45% רוסים ולפיכך, קזחסטן היא למעשה מדינה דו-לאומית. בחציה הצפוני של קזחסטן, הרוב הגדול של האוכלוסייה הוא רוסי – זוהי אוכלוסייה חקלאית ברובה המיושבת באזור כבר שנים רבות והיא לא תעלם משם. לכן, הסכנה הגדולה של קזחסטן היא פיצול לשניים, בין שני הלאומים הגדולים היושבים בה. מזלה של קזחסטן היא הנשיא שלה שהינו מנהיג דגול – נזרבייב. הוא היה המוסלמי היחיד בפוליט-בירו של גורבאצ'וב. הוא ביקר את משטרו של גורבאצ'וב שמחיל חופש פוליטי לפני חופש כלכלי. הוא טען כי יש לאמץ את המודל הסיני – לתת חופש כלכלי ולשפר את רמת החיים של האנשים ורק לאחר מכן לתת חופש פוליטי. • נזרבייב החיל כבר מההתחלה כלכלת-שוק בקזחסטן והביא לשם כך יועץ כלכלי מדרום-קוריאה. הוא הזמין משקיעים זרים רבים ע"מ לנצל את הפוטנציאל הכלכלי העצום של המדינה. הנשיא לא איבד את השליטה הממשלתית בכלכלה, אך הוא השכיל לתת למשקיעים הזרים את החופש לבוא ולהשקיע וגם את הביטחון שהם לא יפסידו בעסקיהם. שיטת ההשקעה הייתה של "Joint Venture" – השקע משותפת של משקיעים זרים ושל מקומיים, כאשר המקומיים חייבים להחזיק 51% מן המניות. התפיסה הייתה כי הכלכלה היא הבסיס להבטחת יציבות במדינה. הבטחת ביטחון כלכלי לציבור, תבטיח רמת-חיים נאותה ויציבות פוליטית לאורך זמן. • ליום ה' הבא – לקרוא (16) - #4 קרלייל #5 אטקין + (17) - #4 גמר שיעור מס' 21 – 10.1.2005 סיכום - הסרט האוזבקי על בהא אל-דין נקשבאנד • שלטונות המדינות במרכז-אסיה גייסו לצדם את הממסד הדתי ואת המופתי אך גם את הטריקות הצופיות, דוגמת הנקשבאנדיה, למטרותיו של המשטר, כולל המאבק בווהאבים, כיוון שהצופים היו מנוגדים לוואהבים הקיצוניים. • הסרט שראינו, מראה את הדרך שבו המשטר מנסה להעביר מסרים החשובים לו ולהנחילם לאוכלוסייה. דוגמה אירונית היא כי המופתי הראשי של האוזבקים, המקבל את משכורתו על העיסוק בדת, מטיף בסרט על עבודה. • עניין נוסף הוא מול מי משווים את בהא אל-דין נקשבאנד – רוסו, תור הירדאל, טולסטוי ומהטמה גנדי – דמויות המקובלות במערב כדמויות פרוגרסיביות ומתקדמות. בכך יש כדי להעיד על כך שיוצרי הסרט אינם מחוברים למקורותיהם המוסלמים. • הממשל האוזבקי בחר את תימור-לנכּ כגיבור לאומי ומולו, בהא אל-דין נקשבאנד הוא זה שנטע בלבבות האנשים את ערכי העבודה, והוא הכין את הקרקע לעליית האימפריה הגדולה של תימור. • ביקורו של טוּגְרוּט אוּזַט, רוה"מ הטורקי, שהיה אכן נקשבאנדי, מדגיש במיוחד את גדולתו של אסלאם קרימוב, הנשיא האוזבקי. קרימוב ניסה לכפות על האוכלוסייה את "האסלאם הנכון", שאם לא נכללים בו, מואשמים ב"ווהאביזם". "האסלאם הנכון" הוא היות האדם הגון, ישר, אוהב-הבריות, בעל אמונה אישית, חרוץ, פסיבי מבחינה פוליטית וציבורית. המדיה הטלוויזיונית נרתמת לטובת האוכלוסייה.

המשך – קזחסטן • לנזרבייב הייתה דרך מאוד מיוחדת לדחוק את אויביו לשוליים ולדחוק את הרוסים כקבוצה מחוץ למשחק הפוליטי (למרות שרוסים, כבודדים, משרתים בקרבתו בתפקידי מפתח). אחת הדרכים לכך הייתה במינוי של מושלים אוח מועמדים הוא לא התחשב במציאות הדמוגראפית של האזור והוא מינה מושל קזחי לאזור שבו רוב רוסי. נזרבייב עשה גם הפרדה וטען כי "קזחסטן איננה מדינת הקזחים אלא מדינת הקזחסטנים" ופתח בפני כולם את האפשרות לבצע פעילויות חברתיות וקהילתיות חופשיות – כך נוצרה אצל האנשים תחושה של מרחב פעולה שמצליח להרחיק אותם מן העניין בפוליטיקה. נזרבייב גם השכיל לשחק בין 3 ההורדות של קזחסטן, שהם עדיין ישויות קיימות וחשובות בקזחסטן. הוא נתן הרגשה לכל ההורדות כי הוא נותן להן נתח שווה בעוגת השלטון. • מבחינה אזורית, קזחסטן היא אחת משתי הכוחות האזוריים הגדולים והיא גם משחקת את תפקיד המעצמה, בדומה לערב הסעודית, כדי לא ליפול קורבן לשכנים עם כוונות רעות. נזרבייב לקח על עצמו להיות המתווך בין רוסיה לבין הרפובליקות האחרות. קזחסטן מוליכה את הפעילות של כלל הרפובליקות בגלל שהיא רואה את החשיבות של שמירה על השקט באזור ובנוסף על כך, נזרבייב, כמו מנהיגים אחרים באזור, רואה באסלאם סכנה ואיום.

קירגיזסטן • זוהי מדינה הררית שכ-90% משטחה אינו ראוי לעיבוד. גודל האוכלוסייה כ-5,000,000 נפש שמהם כ-50% קירגיזים וכ-40% אוקראינים ורוסים. הבסיס העיקרי של קירגיזסטן הוא מחצבים הנכרים להרים, ייצוא חשמל הידרו-אלקטרי למדינות השכנות, ייצוא בשר ומוצרים שהם תוצאים של בע"ח. מבחנה פוליטית, קירגיזסטן נחשבה המדינה הדמוקראטית ביותר ובה העיתונות החופשית ביותר. הסיבה לכך היא שהנשיא הקירגיזי, אקאייב, הוא היחידי שלא היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית ונבחר עצמאית, שלא מתוככי המנגנון האליטרי הפוליטי של הקומוניסטים. אקאייב שולט באמצעות אותה אליטה פוליטית אשר הייתה שייכת למפלגה קודם לכן ובאופן הדרגתי הוא השתלט על כלל עמדות הכוח במדינה. למעשה, הקירגיזים בקירגיזסטן הם הכוח המוביל ואילו הרוסים הם משניים בתחום הפוליטי, למרות שיש להם חופש פעולה מלא. • הקירגיזים מחולקים מסורתית ל-40 שבטים, כאשר החלוקה היא בין שבטי הדרום והצפון. בתקופה הסובייטית שלטו בד"כ שבטי הדרום. אקאייב משתייך לשבט צפוני ולמעשה כיום שולטים במדינה השבטים הצפוניים. בחלק מן המקרים, הצליח אקאייב לערוך קואופטציה לשבטים דרומיים, אך בחלק מן המקרים, נשארו שבטים דרומיים כקואליציה מתוסכלת, ואזוריהם הם האזורים שבהם שישגו התנועות האסלאמיות. • דבר חשוב נוסף בקירגיזסטן הוא תהליך ההפרטה וההשתלטות על חברות מקומיות ע"י מקורבים לנשיא – הטכניקה היא הפיכת בית-חרושת למפסיד ע"י מכירת סחורתו במחירי הפסד. כאשר החוב מצטבר למימדים של הכרזה על פשיטת-רגל, פונים לקרן המטבע הבינ"ל לקבלת סיוע והיא ממליצה על מכירת המפעלים. המפעלים נמכרים למקורבי הנשיא במחירי רצפה ותוך תקופה קצרה המפעלים חוזרים לשגשג. שיעור מס' 22 – 13.1.2005 המשך – קירגיזסטן • בקירגיזסטן ישנו מיעוט רוסי גדול, אך הוא אינו פעיל מבחינה פוליטית. היחסים בין הקירגיזים והרוסים במדינה הם הרבה יותר נינוחים מאשר אצל הקזאחים, כיוון שבעבור הקירגיזים, הרוסים הם אינם האויב ההיסטורי, אלא המגן מפני פולשים נוודים מונגולים או מסין.

טורקמניסטן • זוהי המדינה הכי מסוגרת ושיודעים עליה הכי מעט. כך היה גם בימי הסובייטים. זוהי מדינה עם שטח גדול (כ-440,000 קמ"ר) ואוכלוסייה של כ-5,000,000 נפש ומדברית. חלק רב מאדמות המדינה אינן ניתנות לעיבוד ולכן חלק נכבד מן האוכלוסייה נותרה נוודית עד היום. הארץ עשירה מאוד בנפט ובגז, אך היא מפיקה כרגע רק גז שמספק אותה. • המשטר הטורקמני הוא מאוד נוקשה ומאוד מתערב בחיי האוכלוסייה. הנשיא, ניאזוב, מפתח סביבו פולחן אישיות כפי שהיה נהוג בצפון קוריאה וברומניה של צ'אוצ'סקו. הוא "קיבל" על עצמו את התואר "טורקמֶנבַּאשֶה" – "ראש הטורקים". הוא החליף את שמות החודשים וימות השבוע ונתן לחלקם שמות של בני משפחתו. בטורקמניסטן, שבה הטורקמנים מהווים רוב מוצק של כ-90%, אין לניאזוב בעיה לחולל תהליך של טורקמניזציה – והוא העניק לאזורים ולגופי-ממשל שמות ודפוסי מנהג שבטיים-טורקמניים. המדינה הזו סגורה ומסוגרת ומנוהלת בצורה סובייטית. המשטר הטורקמני אינו סומך על שום גורם חיצוני, כולל גם רוסים, והוא מקשה על כניסה של גורמים זרים, כולל תיירים, במדיניות מתן אשרות מאוד מגבילה.

טג'יקיסטן • מלחמת האזרחים שפרצה בטג'יקיסטן בשנים 1993-1992 פרצה באופן רשמי בין אסלאמיסטים ("מפלגת התחייה האסלאמית" – IRP) לבין פוסט-קומוניסטים. כאשר נכנסים לעובי הקורה מגלים כי המאבק היה בין אליטות אזוריות – טג'יקיסטן הייתה מחולקת באופן היסטורי ל-4 חלקים גיאוגרפיים. השלטון היה נתון באופן מסורתי בידי האליטה מן הצפון (אזור עם אוכלוסייה אוזבקית גדולה) שהחזיקה בבירה דושאנבה ("יום שני" בפרסית). האופוזיציה מן הדרום (ממחוז קוּלְיַאבּ) הפילה את האליטה השלטונית מן הצפון שהייתה מפלגת השלטון הקומוניסטית לשעבר. גם האופוזיציה וגם הקואליציה הקימו מאהלי-מחאה האחד נגד השני ועם התלהטות הרוחות, עלתה האופוזיציה ותפסה את השלטון בבירה. קזאחסטן ורוסיה נאלצו להתערב לשם הרגעת הרוחות. למעשה מלחמת האזרחים הייתה פחות על רקע של האסלאם נגד הקומוניזם אלא יותר על רקע של התגייסות אזורית. ההתערבות החיצונית הביאה לשיכוך הרוחות ולאחר כשנה הצליחה רוסיה לייצב את השלטון שהתאים לה ואז עלה לשלטון הנשיא רחמוֹנוֹב. • השאלות שעולות ממצב העניינים בטג'יקיסטן: 1. האם מלחמת האזרחים אומרת כי אותו תהליך של בניית האומות החדשות, חלקי ומעוות ככל שיהיה, במקרה של טג'יקיסטן פשוט נכשל? טג'יקיסטן הינה הרפובליקה הענייה ביותר מבין 5 הרפובליקות של מרכז אסיה והיא הייתה כזו עוד בימי השלטון הקומוניסטי. הכלכלה בה חלשה ביותר ומבוססת בעיקר על גידול כותנה והתל"ג בה הוא הנמוך ביותר. ניתן גם לראות בטג'יקיסטן מעין יצירה פריפריאלית – כלל האוכלוסיות החזקות של המרכזים העירוניים נותרו באוזבקיסטן – מצב זה דומה להפרדה של תאומים סיאמיים: אוזבקיסטן זכתה באיברים החיוניים ואילו טג'יקיסטן נותרה בלי אף איבר חיוני. האוכלוסייה באזור מחולקת ל"מרכזיים" ול"פריפריאליים" אשר נבדלו בתחום השפה – המרכזיים היו דו-לשוניים והפריפריאליים דיברו רק את השפה הטורקית. שתי הקבוצות הללו נקרעו בצורה מלאכותית ע"י הסובייטים ממקומם והמדינות החדשות שהוקמו לא היו מאוזנות – אוזבקיסטן זכתה כמעט בכלל המשאבים וטג'יקיסטן נותרה עירומה מכל הכיוונים. 2. האם המלחמה הפנימית הזו והקריסה הפנימית של המדינה, על רקע אזורית, יכולה לקרות גם במדינות אחרות באזור? לכאורה, הניסיון הייחודי של טג'יקיסטן מלמד כי המצב שלה הוא ייחודי. באוזבקיסטן, לדוגמה, גם לאורך שנות השלטון הסובייטי, כלל האליטות ידעו לחלוק את עוגת השלטון האחת עם רעותה, כך שכולם יצאו נשכרים. קירגיזסטן היא דוגמה הדומה באופייה למצב של טג'יקיסטן – של אליטה הכופה את בכירותה על האחרות. עם זאת במקרה של קירגיזסטן, היה לחץ גדול שהופעל מצד המיעוט הרוסי ושאיזנו את מאבק האליטות הפנימי. בקזחסטן ישנה עדיין ההיררכיה הפנימית של שלושת ההורדות (בכיר, בינונית, קטנה) שמשמשת כבסיס לשלטון מאוזן ומקובל על הכל. 3. מי ומדוע התערב במלחמה שהתרגשה בטג'יקיסטן? בקרב האסלאמיסטים היו כוחות מכיוון אפגניסטן (מוג'אהדין) שראו במלחמה בטג'יקיסטן המשך של הג'יהאד המוסלמי ומצע נוח להפצת המהפכה האסלאמית. מדוע התערבו גם רוסיה וקזאחסטן במלחמה. לגבי רוסיה – בשנות ה-90 הראשונות רוסיה הייתה מדינה שהייתה צריכה להגדיר את עצמה מחדש (מדיניות פנים וחוץ ותפיסות צבאיות ואזרחיות). בראשית שנות ה-90, גופים שונים בממסד הרוסי נקטו לפעמים מדיניות המנוגדת למדיניות שניהלו גופים אחרים בתוך אותו ממסד עצמו. הממסד הרוסי גם נהג לראות, כמעין "רפלקס מותנה" את הגבולות של ברה"מ לשעבר כגבולות הביטחון של רוסיה העצמאית החדשה. אסיה המרכזית נתפסה ע"י הרוסים כ"בטן רכה" – בה יכולים להתפתח גורמים אסלאמיים קיצוניים שיכולים לכבוש את כלל האוכלוסיות המוסלמיות, כולל האוכלוסיות המוסלמיות של רוסיה ב"אפקט דומינו" מהיר. הרוסים רצו להקים חומת ביטחון על הגבולות עם אפגניסטן, סין וכו' – גבולה הישן של ברה"מ וכך לשמור על "גבולות פתוחים" בין רוסיה ובין 5 הרפובליקות המרכז-אסייתיות (למרות שבינן לבין עצמן אין מדיניות כזו). מבחינתה של רוסיה, האליטות השליטות באסיה המרכזית הן סכנה להגמוניה של השלטון הרוסי. לפיכך האינטרס הרוסי בהתערבות בטג'יקיסטן הוא ברור. מהו האינטרס הקזאחי להתערב בטג'יקיסטן? שיעור מס' 23 – 17.1.2005 • האם לאחר פירוק המדינה הסובייטית נפתח אזור מרכז אסיה לתחרות? מדינות מרכז-אסיה היו אלו שדחפו להקמת חבר הלאומים (CIS), זאת מכיוון שהאליטה שקמה בהן הייתה מזוהה לחלוטין עם הרוסים ולכן מנהיגי המדינות הללו ממש לא רצו להתנתק מן הרוסים (ובכך, ניתן לראות דמיון בצד המערבי גם בבלארוס שעדיין רוצה לשמור על הקשר עם רוסיה). • קירגיזסטן: זוהי מדינה קטנה וחלשה אשר מרגישה מאוימת ע"י סין, שמציבה איום בראייה הקירגיזית. הסינים הם גם גדולים בהרבה (5 מיליון נפש בקירגיזסטן מול 1,200 מיליון בסין) והם גם "האויב ההיסטורי". בנוסף, ישנו זיכרון היסטורי של תביעה סינית של שטחים מרוסיה, בשטחי קירגיזסטן, הצארית, שנלקחו לטענתם בהסכמים לא הוגנים. בנוסך לכך, ישנה גם האוכלוסייה הסלאבית בקירגיזסטן המשמרת את היחסים הקרובים עם רוסיה ועל הקשרים התרבותיים עמה. • טורקמניסטן: זוהי מדינה גדולה בשטח ועשירה במשאבים המוקפת באויבים רעבים (איראן ואוזבקיסטן). טורקמניסטן משמרת את קשריה החזקים עם רוסיה כמגנה עליה מאיראן וכן משאיפותיה של אוזבקיסטן להגמוני האזורית. • טג'יקיסטן: במדינה זו יש לאליטה אינטרס לשמור על הקשרים עם רוסיה כיוון שהרוסים הם שמאבטחים את קיומו של המשטר, כיוון שהם גם העלו את המשטר הזה. • אוזבקיסטן: באוזבקיסטן ניכרת השאיפה להגמוניה אזורית, אך ברור לה כי היא תוכל להגיע להגמוניה כזו רק בשיתוף והסכמה עם רוסיה ולא בהליכה כנגדה. הגורם המוליך את האוזבקים הוא החשש מן האסלאם (באיראן ובפקיסטן). ברור לאוזבקים כי הדרך לראשות במרכז-אסיה עוברת אצל הרוסים. • קזחסטן: זוהי מדינה גדולה המיושבת בדלילות ועשירה בסוגים רבים של משאבים. היא מוקפת בגורמים עוינים – סין, אוזבקיסטן (המוליכה לאסלאם פוליטי בשלטון). גם האוכלוסייה הסלאבית הגדולה במדינה מכתיבה את השמירה על היחסים הטובים עם רוסיה . גם צורך בשמירה על יציבות פנימית דוחפת לשמירה על קשר טוב עם רוסיה. • יש לזכור כי כלל המדינות המקיפות את כל אחת ממדינות מרכז אסיה הן מעצמות גרעין או בפועל או בפוטנציה (סין, רוסיה, הודו, פקיסטן ואיראן). יש לזכור גם כי מדינות מרכז-אסיה (ולמעשה מרבית מדינות חבר-העמים) נתפסות ברוסיה כ"חצר-אחורית" של הרוסים והן מתקבלות ככאלה גם ע"י המעצמות האחרות – סין וארה"ב – אשר נוח להן מאוד כי הרוסים יעשו את עבודות השיטור באזור. • לפיכך, הדיבורים על "חלון הזדמנויות" ופתיחה מחודשת של "המשחק הגדול" עם התמוטטות המשטר הסובייטי היו מוקדמות. בפועל, למרות הדיבורים כי הטורקים והאיראנים יתחרו על ההשפעות במדינות אסיה-המרכזית, לא היה ניסיון אמיתי של אף אחת מהן להשתלט או להשפיע על מדינות האזור. האיראנים מצידם היו זהירים מאוד במגעם עם המדינות החדשות עקב הקרע הסוני-שיעי, והזהירות הייתה אפילו בטג'יקיסטן שהייתה מדינה דוברת פרסית ומזוהה מאוד עם התרבות הפרסית. הטורקים מאוד התרגשו מן המפגש המחודש עם העמים הטורקיים מעבר למסך הברזל, אך העמים הטורקיים ממרכז-אסיה לא ששו מן הקשר הזה והקשר לא היה חזק כפי שאולי ציפו הטורקים. הטורקים פועלים במתן מלגות לסטודנטים ממרכז-אסיה לאוניברסיטאות בטורקיה. מעבר לכך, הפעולה של הטורקים באזור לא התרחבה. שינוי זה, בתחום החינוך יכול להיות בעל השפעה מכרעת, אך ורק בטווח הרחוק, כאשר האליטה של מדינות מרכז-אסיה שולחת את בניה להתחנך באוניברסיטאות המובילות של טורקיה ונוצרת זיקה לטורקיה. • מהם הגורמים בטווח הארוך היכולים לשנות את המצב הנוכחי? 1. גורם ראשון הוא עלייה של האסלאם הקיצוני לשלטון או להחזקה בכוח, אם המעצמות (רוסיה, ארה"ב או סין) יתנו מלכתחילה למשטר כזה לצמוח ולעלות. 2. גורם נוסף הוא הכלכלה – איחוד כלכלי אפשרי בין המדינות יכול לקרב את המדינות אך הוא איננו סביר, מכיוון שכפי שהוזכר כבר, מדינות האזור, שהן מדינות מתפתחות, 90% מן הייצוא שלהן הוא מוכוון למדינות מפותחות ולא האחת כלפי השנייה, וכמו כן, הן לא מפתחות ומחזקות את הקשרים בינן, ולכן איחוד כזה נראה לא ריאלי! 3. התפתחות של מאבק בין מעצמתי חדש, דוגמת מלחמה קרה בין ארה"ב וסין, שמה דגש על חשיבות מקומה של רוסיה ומרכז-אסיה באזור, כלפי שתי המעצמות הללו.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית