FANDOM


               23.5.04

איראן: בין איסלאם למערב/ פרופ' דוד מנשרי


פרק 3: העלמא השיעים מקורות העוצמה בהתפתחותם ההיסטורית

הקדמה

  התמורות המהותיות בתולדות איראן לא היו תוצאה של שינויים חוקתיים פורמליים , אלא נבעו במידה רבה, מן השינויים החברתיים-כלכליים ומן התמורות שחלו במשחק הכוחות בין השאה וקבוצות הכוח בחברה.

     סוד כוחו של השאה
  יכולתו ליצור שיתוף אינטרסים ושיתוף-פעולה בינו לבין קבוצות הכוח החברתיות-כלכליות השונות ולמנוע היווצרות אינטרסים משותפים ושיתוף-פעולה בינו לביניהן.
  מצד אחד השאה מפנה סמכויות וטובות הנאה הגורעות מכוחו, ומצד שני, האליטות מתפנקות והן יכולות לכפות את רצונן על השאה.

     המבנה השלטוני
  השאה תמיד נמצא בראש הפירמידה←ולאחריו קבוצות כוח שמרכזות בידיהן עוצמה כלכלית ופוליטית.

הרכב האליטות

  1. ראשי העלמא.
  2. בעלי קרקעות גדולים.
  3. ראשי גילדות של סוחרים ובעלי מלאכה (בעיקר ראשי הבזאר של טהרן).
  4. ראשי השבטים.
  5. ראשי המינהל הציבורי.
  6. ראשי מנגנוני הביטחון (בעיקר מסוף המאה ה-19). כונו שלטון אלף המשפחות.


עוצמת העלמא א. עוצמה פוליטית, דתית והשפעה על האוכלוסייה. ב. שליטה של הוואקף.

עוצמת השיעה


  1. נאמנות האוכלוסייה לראשי הדת כמייצגים את האיסלאם← האסכולה השיעית נקבעה כדת המדינה באיראן על-ידי איסמעאיל הצפווי בשנת 1501. כס האייתולה- צלו של אללה.
  2. עוצמת השיעה גדלה גם בשל תמורות שחלו בדת עצמה, בשל שינויים דוקטריניים בתפיסות היסוד של השיעה ומיתוסים חדשים.← מעודד את העלמא לנקוט גישות פונדמנטליסטיות ואקטיביזם פוליטיים.
  3. חשיבות האיג'תיהאד: מאבק בין שתי גישות: 1. הזרם האחברי הגורס כי תשובות לשאלות היומיום מצויות בקוראן ובסונה. 2. הזרם האוצולי הגורס כי התשובות לשאלות יינתנו על-ידי איש פרשנות חי (מוג'תאהיד), איש דת בכיר.- פרשן חי.

התוצאות מכך הן יצירת וגיבוש עיקרון התקליד (חיקוי), כאשר ועדת מאמינים מתחלקת לשניים: המוקלד (מחוקה)- יצירת אליטה דתית (כ-12 במספר) אחריה הולך כל העם. ישנם 12 כאלה בכל דור. ומוקליד (מחקה)= שהם רוב העם, ובכלל זה הצמרת הפוליטית והשאה עצמו הם מוקלידון (מחקים), נעדרי יכולת לפסוק הלכה סדורה ועליהם לנהוג לפי פסיקת ראשי-הדת.

  היווצרות קשר חי וישיר בין המאמין לבין המנהיג הדתי שלו. הקשר אינו באמצעות מקורות טקסטואליים, ספרי לימוד וספרי עיון, אלא קשר אישי, ישיר ובלתי-אמצעי בין המאמין לבין מורה ההלכה שלו. ←המוג'תאהיד הופך למנהיג בלתי מעורער, כל יכול הפוסק בכל תחומי החיים של מאמיניו.בכך למעשה המאמין הופך להיות קשור למנהיג הדת ואיש הדת חייב להיות מעורה בחיי העם. כך שנוצרת בעצם נאמנות אישית.

סיבות הדוקטרינה

  הדוקטרינה הוסיפה לאנשי הדת בשיעה עוצמה וכוח גדולים מאשר בעבר.

הערה: גם באיסלאם הסוני היה איג'תיהאד בדמות פתוות, אך זה היה מוגבל והקשר האישי, החי והבלתי אמצעי הוסיפו ממד חדש לכוחם העולה של ראשי השיעה באיראן.

  ניקי קיידי- מצביעה על כך שפסיקות העלמא השיעי היו חזקים יותר מכל צו מדינה.
  ג'ון מלקולם- מצביע על כך שהעלמא מאלצים את מלכי איראן להישמע לקול העם.

   * מדרסה- בחוג'ת אל-איסלאם- איתאללה- איתאללה עט'מא (=פוסקי ההלכה הראשיים).


  דוקטרינה זו תרמה תרומה ניכרת, גם לפוליטיזציה של העלמא, לעידוד גישות אקטיביסטיות יותר בקרבם, וליתר מעורבות ראשי הממסד הדתי, אקטיביזם פוליטי שם התקדמות העלמא, תלויה בהכרה ציבורית (-אין הליך פורמלי של בחירה).

הייתה היררכיה בקרב העלמא: האיתאללה עט'ם- פוסקי ההלכה הראשיים- אלו הם פוסקי ההלכה שעושים איג'תיהאד. מהוע'י אעלאי- תקליד (המקור העליון לחיקוי) וראשון בין שווים. עאלם ואצדק- בעל הידע הרב ביותר והנאמן ביותר לאיסלאם.

  מעמד כזה נקבע בתוקף תמיכה מלמטה של הציבור וכך ייתכן כי למעשה, לא הלמדן ביותר הוא שיזכה להכרה זו, אלא האישיות היותר פוליטית, היותר כריזמטית והיותר אקטיביסטי (ואולי אפילו יותר רדיקלי). זאת היא הפוליטיזציה- הבולט מבין הלמדנים.

     עצמאותם הכלכלית של העלמא השיעים
  עלמא סונים- נהנו מתמיכה כספית של הממשלה, משכורותיהם משולמות על-ידי הממשל.
  עלמא שיעים- ניזונים מתרומות המאמינים (חומס- 1/5). משתמש בזה גם לרווחת המאמינים.
  1. חובות נאמנותו של עאלם שיעי לעם ולא למערכת הפוליטית, משתמשים בזב\ה גם לרווחת המאמינים.
  2. עצמאיות- במאבקים כנגד השלטון.
  3. חשים טוב יותר את מצוקות העם מאשר הממשל, שפל כלכלי של העם פוגע גם בעלמא.
  4. העלמא הפכו גם לאליטה כלכלית ויצרו בסיס לשיתוף-פעולה אינטרסנטית ושיתוף-פעולה עם האליטות האחרות, בעיקר עם סוחרי הבזאר ובעלי הקרקעות.


פרק 4: ההנהגה הרוחנית והתשתית הארגונית של השיעה:

נקודות חוזק של העלמא

הסיבות לשינוי דוקטרינות וחשיבות המיתוס

  1. בדור האחרון חלו שינויים משמעותיים במיתוסים מרכזיים של השיעה. שינויים שתרמו בתורם להגברת עוצמתה ועודדו גישה יותר לוחמנית. לשינויים שחלו במיתוסים של השיעה באיראן החדשה הייתה תרומה חשובה לחוסנו של הממסד הדתי והם עודדו גם יתר אקטיביזם ורדיקליזם. על-פי עימנואל סיוון למיתוס יש שתי פונקציות: קוגניטיבית פרשנית ואופרטיבית התנהגותית. אנטוני סמית' מציין את השילוב בין אמת היסטורית ובין אידיאליזציה ויסודות של הרואיזם ורומנטיקה בבניית מיתוסים. חגי רם טוען כי המיתוסים של העבר מעוצבים ומסופרים תמיד מנקודת המוצא של ההווה. משמע, כי ככל שהתנאים משתנים, כך בני אנוש מעצבים מחדש את המיתוסים שלהם. בדור האחרון אכן חלו תמורות מהותיות במיתוסים השיעים שהיו רלוונטיים יותר להוויה המתחדשת ונוצלו היטב להנעת תנועת ההתנגדות למשטר השאה.
  2. המיתוס המרכזי בשיעה- טבח האימאם חוסיין על-ידי יזיד בכרבלא בשנת 680 לספירה. בשל הטבח מציינים השיעים את טקס העשורא (בעשרה לחודש מחרם). זה מעיד על עוצמת ההזדהות הדתית של האוכלוסייה עם השיעה ועם מנהיגי הדת ועל מידת המכאוב והצער העצורים בשיעה.


  השיעה קוראת לציית ל: אללה, לנביא ולאולא אל-אמר- שהוא בעל האמירה, בעלי השררה. יש לציית לשליט כי עדיף 40 שנה של דיכוי מאשר יום אחד של אנרכיה.

משמעות טקסי העשורא

  בעבר ביטאו בעיקר כאב והתמקדו בביכוי הקורבנות ואילו בדור האחרון, נוצק במיתוס הזה תוכן חדש, שהוסיף לו ממד אקטיביסטי מהפכני.
  האימאם חוסיין נתפס כסמל למאבק, כמופת להתנגדות לעושק, מלחמת מעטים מול רבים, ללא התערבות בתוצאה. קרב של הטוב המוחלט, כנגד הרוע המוחלט אשר בו הקורבן מעדיף מוות, על-פני כניעה ופשרה. אות ומופת לדורות הבאים: לא להשלים עם שלטון רודני, לא לעמוד בצד כאשר הם מצחינים בעוולה, אלא להיכנס למערכה, גם כאשר אין סיכוי להצליח. חובה על המאמין להילחם, לחקות את דרכו של האימאם חוסיין, גם אם התוצאה היא מוות ודאי. למעשה, ההטפה לגישות אלו, נעשתה תחת עינו הפקוחה של השאה, וקיבלה עידוד אף בבתי-הספר שבשליטתו, גם כשהיה בשיא כוחו.
  ערב המהפכה האסלאמית, כבר קנתה תפיסה זו שביתה בציבור האיראני. האימאם חוסיין הפך למעשה למנהיג מהפכני, והחייאת "רוח כרבלא" (=ניצחון האור על החושך"), במובן של הצטרפות למאבק ולהקרבה למען ניצחון. דרכו של הנביא, הייתה מוקד זניח בהטפותיו של ח'ומייני.
  המושג ג'יהאד הפך לנכס צאן ברזל במיתולוגיה השיעית בת זמננו, והודגשו מיד בספרות הדתית, בדרשות ובימי חייו. זה הפך לנשק פוליטי רב חשיבות שנוצל בתחכום וביעילות, והביא לקידום מטרות המהפכה.
  מסקנה: לא ניתן להבין את האקטיביזם של ח'ומייני בסוף התקופה הנידונה, את הצלחתו לגייס תמיכה עממית כה מסיבית, או את נחרצותם של הנוהים אחריו, ללא הכשרת הקרקע האידיאולוגית הזו הטוענת כי "כל יום זה העשורא וכל מקום זה כרבלא", כאשר זהו החוק של המאמין השיעי.
  המסר: יש להיאבק ולא לשבת בחיבוק ידיים, יש להיאבק כנגד שליט עושק, כנגד עוולות, גם אם אין סיכוי להצליח. אחרת, הופכים להיות שותפים לפשע.

     התשתית האיראנית של המערכת הדתית
  באיראן השיעית יש לעלמא תשתית נוחה להגיע אל המאמין, אל הפרט, בכל אתר ואתר, נוחה אף יותר מהגישה שהייתה לשלטון המרכזי אל האזורים בחברות מערביות.
  העוצמה הייתה בידי אותם דרשנים, אותם מטיפים במסגדים. זהו מכשיר אדיר-כוח לאינדוקטריניזציה ולהשפעה, שהוסיף לזיקה שבין המאמין לבין ההנהגה הדתית, ואפשר לה להעביר את מסריה של האוכלוסייה בשפה מובנת לכל נפש.
  בכל המאבקים נדרש ניצול יעיל של מערכת המסגדים להעברת מסרים לארגון הפגנות ולהצלחת המאבק.
  המסגד באיראן היה לב, החיים הקהילתיים. מעין מתנ"ס.

במציאות, המוני כפריי גדשו את הרבעים העניים של הערים הגדולות, תלושים מהמציאות המוכרת להם, היה המסגד המקום היחיד אשר בו האזרח הפשוט הרגיש אדם. המסגד הטה לו אוזן קשבת ותשומת לב, גם אם קצרה ידו מלסייע לו מבחינה חומרית.

     חולשתה של המלוכה

עוצמת העלמא יצאה נשכרת מחולשת המלוכה באיראן, כאשר עם תהליך ההידרדרות הכלכלית והתערערות היציבות הפנימית. החל מהמאה ה-19, נכנסו העלמא בהדרגה לחיים הפוליטיים הודות לואקום הפוליטי שנוצר.

     נקודות חולשה של העלמא
  ניתן למעשה לומר ולשאול מדוע הגיעה המהפכה רק ב-1979?

למעשה, מתוך מודעות למציאות הייתה הסתייגות מצד חלק גדול מראשי העלמא, מטעמים אידיאולוגיים ופוליטיים מפעילות פוליטית גורפת.

  רק זרם שולי בקרב הממסד הדתי, דגל בהפקעת השלטון מידי המלוכה והעברתו לעלמא. עדיף 40 שנה של דיכוי, מאשר יום אחד של אנרכיה- סונה.


הסיבות לחולשה:

  1. איג'תיהאד- לאיג'תיהאד יש פוטנציאל לעוצמה, אולם הוא גם מביא לפלורליזם רעיוני, שהוא אחד מגורמי החולשה, מכיוון שלכל איתאללה, קהל מאמינים שלו, הנאמן לפסיקתו וההולך בדרכו וכך נוצרו פיצולים← יוצר היעדר הסכמה ופעילות מפוצלת.
  2. העלמא היו חלק מהמערכת הכלכלית-פוליטית. בעצם הם היו חלק מהאליטה ולכן לא תמיד יש להם המוטיבציה ולפעול כנגד הממסד ולערער את היציבות במדינה. הם היו תלויים בשיתוף-פעולה מצד האליטות האחרות בחברה כגון הסוחרים ולא יכלו לצאת למאבקים עצמאיים.


לסיכום:

  בתוקף השינויים הדוקטריניים והפונקציונאליים שחלו לאורך ההיסטוריה האיראנית החדשה, אכן נוצר פוטנציאל למהפכנות, אך בה בעת, גם נשמרו סייגים משמעותיים ביכולת להפעלת העוצמה של הממסד הדתי, להוצאתה מהכוח אל הפועל.
 הסונים נשארו עם השלטון, אבל השיעים מידי פעם הלכו נגד, אבל לא תמיד.
  לפי השיעה, בניגוד לסונה, לא ראה את השליט כמי שצריך לשלוט, אלא מוכלם טוב, קרי, איש דת בכיר. (בדרך-כלל יש איזון בין שליט לאנשי הדת).


פרק 6: האינטלקטואלים שוחרי המערב- גורמי עוצמה וחולשה

כללי

  מדובר באינטלקטואלים שבאו במגע עם תרבויות המערב, נשבו בקסמה וביקשו לאמץ בארצם כמה מן הרעיונות והדפוסים הצבאיים, החברתיים, הכלכליים והפוליטיים הנהוגים בעולם המערבי. באימוץ דפוסים אלה וסיגולם בחברתם, הם ראו את האמצעי שיביא מזור לחוליי החברה האיראנית המתחדשת.
  שרמון ארון הגדירם כאינטלקטואלים יוצרים, אלה שכתבו, הצביעו על הבעיות, הציעו דרכים לשיפור והשפיעו על ההתפתחות האינטלקטואלית והחברתית של איראן.
  חשוב לציין, כי המשכילים הראשונים שנחשפו לתרבות המערב, בראשית המאה ה-19, התמקדו רק בהצגת המציאות במערב, בלי להטיף לאימוץ הדפוסים הנקוטים שם. ברבות הימים, בעיקר מסוף המאה, החלה להישמע קריאה נוקבת יותר לשינוי המציאות האיראנית והמלצה לאימוץ (אף אם מוגבל וסלקטיבי) של דפוסים חברתיים, פוליטיים וכלכליים של המערב.
  התהליך: תיאור המערב ועמידה על יתרונותיו←קריאה לחיקוי←שנות ה-60 של המאה ה-20: שנאה כלפי המערב וכלפי מי שדבקה בו "מחלת המערב" (-"ע'רב זדגי").
  השינוי: בראשיתה, הייתה ההשפעה המערבית איטית, מוגבלת לקבוצות מצומצמות בחברה והתייחסה למגזרים מסוימים של חיי המדינה. עם זאת, בעצם הפנייה למערב בחיפוש אחר פתרון היה בזה כדי שינוי משמעותי/מהפכני.
  בתפיסה המערבית, שינוי מזוהה עם התפתחות, מודרניזציה וקידמה. בחברה המסורתית-אסלאמית, חידוש גובל בכפירה (בדעה).
  מה שבלט במיוחד/מהפכני בגישתם של האינטלקטואלים החדשים למערב, הוא שלראשונה הייתה קבוצת אנשים, שציירה חזות חיובית של המערב והציגה אותו כמודל ראוי לחיקוי, שניתן וצריך ללמוד ממנו, אם כי בהסתייגות ובתחומים מוגבלים.
  מבחינה היסטורית, איראן הייתה מבודדת מהמערב, הסתגרות זו אפיינה את איראן אף יותר מאשר את האימפריה העות'מאנית (בשל הריחוק הגיאוגרפי והמגע ההיסטורי המוגבל יותר) והיה בולט בשיעה, יותר מאשר בסונה.

אימוץ הדפוסים:

   * אימוץ דפוסים טכנולוגיים/צבאיים- ראיה פונקציונאלית- תחילת המאה ה-19.
   * אימוץ הדפוסים הפוליטיים הנהוגים במערב- חופש/פרלמנטריזם- סוף המאה ה-19.



הקטליזטור לחיקוי:

  ההכרה בצורך בשינוי, שהחלה בראשית המאה, הואצה בעקבות תחושה הולכת ומחריפה של חולשה, שנוצרה בעיקר בעקבות כישלונות בשדה הקרב.

מהחוקה לאימוץ:

  1. מדריכים צבאיים שבאו לאיראן.
  2. שליחת סטודנטים ללונדון ולפריז.
  3. הקמת דאר אל-פאנון ב-1851 להוראת המדעים.
  4. הקמת בתי-ספר יסודיים על בסיס מערבי שתפסו את מקום המכתב, מה שהדיר מהמשרות את אנשי הדת הזוטרים (אח'ונד).
  5. אימוץ דפוסי מינהל ומשפט.


  הסטודנטים האיראניים הראשונים יצאו ללימודים בחו"ל כבר ב-1811. ביוזמה זו היה משום חידוש משמעותי: לראשונה נטלה המדינה על עצמה את האחריות ואת הטיפול בחינוך ילדיה, ולראשונה זכו צעירים איראניים לחינוך במתכונת מערבית ולהשכלה בנושאים החורגים מענייני הדת.
  מתובלת ומוגדרת ככל שהייתה העילה לשיגור הסטודנטים הללו, התוצאות חרגו בהרבה מן המטרות ומהאידיאלים שהנחו יוזמי הרעיון.
  הסטודנטים האיראניים לא הגבילו את קריאתם לנושאים טכניים-טכנולוגיים בלבד וקראו גם ספרות פוליטית ומסות חברתיות, שפורסמו ערב המהפכה הצרפתית ובעקבותיה.

     קשרים דיפלומטיים:
  בראשית המאה החלה איראן, כאמור, גם לקשור קשרים דיפלומטיים עם מדינות מערביות. הקשרים הללו תרמו תרומה חשובה נוספת להיוודעות למערב והגדירו את הרצון לחיקוי- ב-1809 נציגות איראנית ראשונה בלונדון. גם מלכי איראן יצאו לביקורים: נאצר א-דין שאה למשל, ערך 3 מסעות (1873, 1878, 1889) ויורשו מוטפר א-דין שאה (1902).

  גם הקשרים הכלכליים התפתחו בהדרגה. ההוצאות הצבאיות ההולכות וגדלות, ההוצאות הראוותניות של המלוכה והמלוות החיצוניות והזיכיונות, יצרו לחצים על הכלכלה והגדירו את הזיקה בין המשק האיראני והכלכלה האירופאית.

2 השינויים:

  1. המדינה נכנסת לתחום החינוך ונטילת אחריות להשכלה.
  2. העולם הכופר כמודל לחיקוי.


גורמי הכוח של המשכילים החדשים:

  קיימת הערכה, עד כדי הערצה בקרב בני איראן להשכלה ולאלה שרכשו דעת. ההטפה לרכישת דעת, בולטת בדת הפרסית הקדומה, הדת הזורואסטרית הרעיונית, רכישת הדעת, מודגש אף יותר באיסלאם וגם הספרות והשירה האיראניים הלאומיים, מייחסים לה חשיבות רבה.
  המשורר הלאומי פרדוסי קבע כי "בעל יכולת הוא מי שיש לו דעת". זה ממחיש את היחס החברתי לחינוך ומשקף את המעמד הרם של בעלי ההשכלה בחברה.
  הערה: יפן, בתקופה של מאיג'י כדוגמא לחיקוי. הרפורמה החינוכית נתפסה כגורם לשגשוג של יפן ולניצחונה על רוסיה בראשית המאה ה-20.
  לא פלא אם כן, כי האינטלקטואלים ראו בחינוך כ"בית חרושת לייצור בני-אדם"- בחברה האיראנית בעלי ההשכלה הגבוהה, זוכים לכינויים מיוחדים.
  היחס לדעותיו של אדם מושפע במידה רבה, ממעמדו האקדמאי. גם דברי שטות בנושא פוליטי שנאמרו על-ידי פרופסור, עורך-דין או מהנדס, יש להם הילה של חשיבות, בתוקף השכלתו של המביע אותה דעה. אף אם להשכלתו אין קשר לנושא הנדון. הערכה זו לדעת ולבעלי ההשכלה הייתה נקודת מוצא חשובה ביכולתם של האינטלקטואלים האיראניים להשפיע.
  עצם השהייה במערב, הוסיפה יוקרה לאדם ותוקף חשיבות לדעותיו.

מלקום חאן מציין כי החשיבות שזכו לה נבעה משהייתם במערב וללא קשר לסגולות ולכישורים.

  ההשכלה החדשה שהייתה בראשיתה אמצעי לאימוץ טכנולוגיה, הפכה תוך זמן קצר לאמצעי להשגת מעמד, כוח והשפעה. מעמדת השפעה זו, קל היה יותר להחדיר רעיונות חדשים (אם כי הקושי היה לא מבוטל).
  מסקנה זו מתחדדת לנוכח העובדה שעם שובם לאיראן, ניכר פער משמעותי בין תחומי לימודיהם לתחומי עיסוקם. לא תמיד הם עסקו במקצועות שלהם הוכשרו. המשכילים החדשים העדיפו מינויים בפוליטיקה, בסגל הדיפלומטי ובמינהל הממשלתי, על-פני עיסוקים טכנולוגיים-אקדמאיים.
  אין ספק כי מבחינה מקצועית, פגמה מציאות זו ביכולתם לקדם את תחומי עיסוקיהם, ונראה כי התופעה הסבה נזק כלכלי.
  סיבה נוספת ליכולתם של הסטודנטים שיצאו למערב להשפיע, היא שרובם הגיע ממשפחות אליטה:
  1. הייתה להם יכולת טובה יותר להשפיע על האליטות הפוליטיות ולהביא ליישום החידושים.
  2. החלה להיווצר זהות בין השכלה גבוהה חדשה עם מעמד האליטה, מה שעודד רכישת השכלה חדשה.
  3. מעמדם החברתי הגבוה ממילא, אפשר להם קבלת משרות בכירות ביותר ויכולת השפעה רבה יותר.
  יכולתם של האינטלקטואלים האיראניים להשפיע על המוני העם הייתה מוגבלת, אבל בהיותם חלק מהאליטה בתוקף ייחוס, ובנושאם בתפקידי אליטה, הייתה להם גישה נוחה לעמדות כוח ולהשפעה.
  במהלך המאה, עיקר הרפורמות בכיוון התמערבות, נבעו מתוך יכולתם של אינטלקטואלים לשכנע את ראשי הממשל ואת האליטות בחיוניות הרפורמות.

גורמי החולשה של האינטלקטואלים:

  בערות האוכלוסייה הרחבה, כאשר בניגוד לעלמא, דיברו האינטלקטואלים במושגים שלא היו מובנים לקהל הרחב, העלו רעיונות שלעיתים היה קשה לאוכלוסייה הרחבה להבינם, שלא לדבר על לאמצם.
  מחסור באמצעים להעברת המסרים לציבור הרחב, ועל-כן הם משפיעים בעיקר על האליטה., וכך, במרד הטבק ובמהפכה החוקתית, היו אלו העלמא ולא האינטלקטואלים שהיו הכוח המניע, והיו אלה הנאמנות הדתית וההזדהות הרגשית, יותר מתובנה מושכלת, שעודדו את המוני העם להצטרף למחנה המהפכני.
  גודל הקבוצה: במאה ה-19 מדובר בקבוצה קטנה מאוד של אינטלקטואלים- מאות בודדים בלבד. אין מדובר בגל של אינטלקטואלים ששטף את איראן.
  אין ספק כי השפעתם הייתה רבה יותר מחלקם באוכלוסייה, אך חלקם ומספרם היה מצומצם, ומספרם של אלה שיכלו לקרוא את כתביהם היה מוגבל אף הוא.
  מוצאם מהאליטה: לעיתים תרם ליכולתם להשפיע, אך לעיתים היווה סייג ליכולתם להשפיע- לא כולם גרסו, בעיקר בהתחלה, שכדאי וראוי ליישם פרקטיקות מערביות באיראן.
  אחדים פיתחו סטנדרטים כפולים בדפוסי התנהגותם האישית בהיותם במערב הם התרשמו מהישגיו ואף סיגלו לעצמם דפוסי התנהגות חדשים, אך עם שובם לארצם, החלו לחזור לדפוסים המסורתיים הנהוגים באיראן.
  שמרנות בדת משרתת אליטות ועדיפה על-פני שינוי מהפכני.

שיראזי למשל: כתב כי השיטות הנהוגות בבריטניה ייחודיות (מחצוד) לבני המקום וכי עתה, משנכנסנו חזרה לממלכת האיסלאם, עלינו לשוב ולנהוג על-פי דתנו. ספרו פורסם באיראן ב-1857.

  העם מצדו נשאר מסורתי ולא התלהב משינוי בכלל, ומחיקוי המערב בפרט. העם, אומר מלקום ח'אן, ראה זאת כ"חובתנו הדתית להתנגד לכל רעיון המיובא מהמערב".
  עוצמת הרגש הדתי של האוכלוסייה מחד גיסא, והזרות של הרעיונות החדשים ומאידך גיסא, היו מחסומים נוספים בדרך לגיבוש תמיכה ברעיונות החדשים. האינטלקטואלים דיברו לעיתים קרובות בשפה בלתי מובנת לציבור הרחב. במקרים מסוימים אף ביטאו השקפות המנוגדות לדת, שפגעו ברגש הדתי של האוכלוסייה. דוגמאות:
  1. חוסיין קולי חאן, כאחד שהגזים וארתור דה גודינו מצביע על שנאתו לאיסלאם, ועל-כך שהוא ראה באיסלאם ביטוי לדיכוי הערבי של ארצו.
  2. מירזא פתח עלי אח'ונדזאדה (1878-1912). מונגול בייאט מתארת אותו כאתאיסט מושבע, הוא ידע רוסית. היא אומרת שהוא דיבר בשפה ברוטאלית כנגד הדת. הוא יצא כנגד התקליד, האיג'תיהאד וכנגד החאג'.
  3. מירזא אקא ח'אן כרמאני (1853-1896). הוא התנגד לחאג' וראה בו סגידה לעצמות רקובות. הוא הגיע מכירמאן שם היו הרבה מיסטיקנים. הוא יצא כנגד שלטון אנשי הדת.


  רוב האינטלקטואלים לא הרחיקו לכת עד כדי כך וגם אלו שצידדו בהתמערבות העדיפו להציג את השינוי כאסלאמי, המטרה לזכות בתמיכת העלמא והעם.
  בהרצאה ב-1876 הציע מלקום ח'אן כי מצדדי הרפורמה, יציגו את חידושיהם המוצעים בטרמינולוגיה אסלאמית, כדי לעשותם מקובלים יותר על הציבור. הוא כינה את גישתו "רפורמציה של האיסלאם"- גישה המזכירה את גישתו של מחמד עבדה המצרי "רפורמיזם אסלאמי".

לסיכום:

  במהלך המאה ה-19 הייתה תרומת האינטלקטואלים בעיקר בתחומים:
  1. קידוש החינוך החדש, הבלתי-תלוי בממסד הדתי והמבוסס על מתן השכלה החורגת מלימודי דת או מאנשי דת.
  2. החדרת עיקרון החופש המערבי והחוקתיות.
  האינטלקטואלים היו החלוצים בהטפה לפרלמנטריזם, ליברליזם כמושג לקידום הרעיון הלאומי, שהיה מקושר באיראן עם רעיון חירות הפרט.

חופף את פרק 7: האינטלקטואלים החדשים- רעיונות חדשים בחברה המוסלמית: המעמד המשכיל- מניע שינוי/ מנשרי עמודים 65-75:

  בעלי ההשכלה המודרנית בדרך-כלל לא עבדו בתחום אותו למדו, אבל העובדה שרבים מהם עברו לפוליטיקה, לאדמיניסטרציה ולצבא, העניקה להם יוקרה והם קידמו את המודרניזציה באיראן.
  הם חוו מציאות מערבית, הם נחשפו לרוח המהפכה והלאומיות של המאה ה-19 והם הושפעו מרעיון החירות.
  ספר המסע של מירזא שיראזי שלמד בלונדון מ-1815-1819 הוא דוגמא להשפעה האירופאית. שיראזי היה ייחודי ויוצא דופן, לא רק בשל התעקשותו ללמוד מדעי הרוח, אלא בשל כתיבתו ביוגרפיה של עצמו, סטודנט מהמזרח-התיכון: המחקר שלו העיד על ההשפעה האירופאית על ההתנהגות ועל המחשבה. הוא מדבר על הבדלי המעמדות, תרבות, עיתונות, יחסים בין המינים וגם על סטודנטים אחרים ויחסיהם עם המארחים.
  הוא מרחיב בתיאור של המערכת הפוליטית, על חירויות הפרט, על עליונות החוק, על גבולות הסמכות המלוכנית ועל כוח הפרלמנט, על תפיסת החופש והחירות, על דת ומדינה ועל מערכת החינוך.
  תפיסת החירות הפוליטית כה הקסימה את שיראזי, עד שהוא מכנה את אנגליה "ממלכת החירות" (ויליאת אל-אנאדי), הוא מכנה את הפרלמנט "בית ההתייעצות"(מאשואראת חאנה), את בית הלורדים "בית הנכבדים" וכדומה.
  הוא מתאר כיצד ג'ורג' ה-6 רצה לבנות רחוב על שמו, אך נכשל כי בעל חנות אחד, סירב למכור את חנותו. הוא מציין כי אפילו כל הצבא, לא יכול היה לאלצו למכור בניגוד לרצונו והמלך לא גרם לו כל נזק פיזי או כלכלי.
  הוא הביע את פליאתו שחופש כזה, לא סתר את הסדר הציבורי. כל האזרחים מהעני ועד העשיר, היו תחת חוק אחד ונהנו מאותם חירויות.
  לדעתו זה מה שהפך את בריטניה למדינה הכי טובה על-פני כדור-הארץ. הוא גם התרשם מחוש הצדק של הבריטים, ונדהם ששעונו שאיבד, הוחזר לו על-ידי מלצר מבית קפה שם איבד אותו.
  הוא הסביר כיצד אף אחד לא נענש, אלא אם הוא נמצא אשם לפי חוק. הוא תיאר את המערכת הפוליטית, בציינו את הפרדת הכוחות ומתאר את המערכת והשיטה האלקטוראלית. הוא מנסה להבהיר שהאנשים בוחרים את נציגיהם בחופשיות ובכך הם אחראים לגורלם. הוא מציין כי חברי הפרלמנט נהנים מחופש בלתי מוגבל, והחלטותיהם בהיותם רצון הרוב הן בעלות כוח והם אפילו יכולים לשנות את הדת במדינה.
  אבל שיראזי רק תיאר את המצב ולא קרא לחיקוי של המערב. הוא אמר שכל מה שהוא תיאר הוא ייחודי רק לאנגליה.
  שיראזי אומר שלא כמו האיסלאם הנצרות היא בעיקר דת של הכרה ומצפון ולא של פרקטיקה- זה מביא אותו למסקנה שהעולמא הם מכשול לקידמה בחברות המוסלמיות.
  כשהוא חזר לאיראן דרך איסטנבול הוא דיבר על הרפורמות של סלים ה-3 ויצא כנגד הכוחות המאיימים עליהם. הוא הדגיש את הצורך בהפסקת התערבות העולמא בפוליטיקה, ואמר כי כל עוד העולמא יתערבו, המדינה העות'מאנית לא תוכל להתקדם.
  שיראזי היה הסטודנט הראשון להצביע על יתרונות המערב לטובת בני ארצו. חשיבות ספרו של שיראזי לא היה בפרטים, אלא מההצגה החיובית של המערב כפי שהיא מצטיירת ממנו. שיראזי (יותר מקודמיו), לא רק מציין כדוגמא וכמודל את המוסדות הפוליטיים האירופאים, אלא גם משבח את נימוסיהם הטובים, את הרוגע שלהם (של הבריטים), את האוכל ואת המים הנקיים, את הרחובות הנקיים ואת שירותי הרפואה.
 הוא לא רק קורא לאמץ את הנוהגים המערביים כפי שיעשו הבאים אחריו. למרות שספרו הוא תיאורי, הוא מפנה אותו לחברה שהיא באופן מסורתי רואה את המערב כנחות, באופן מסורתי דוגלת בבדלנות, באופן מסורתי מסוגרת ולכן הוא מהווה תחילתו של שינוי.
  בשובו, הוא אומר שצריך לחזור ולהתנהג כמו ולפי האיסלאם, אך כשהוא היה באירופה הוא ודומיו אימצו לבוש ומנהגים מערביים.
  קיים סיפור על אחד שסירב לחלוץ נעליו בנוכחות השאה. זהו סיפור שמוטל בספק, אך זה שסיפור כזה קיים, מצביע על שינוי בנורמות ההתנהגות.
  הבוגרים שחונכו מחו"ל היו הכוח המניע מאחורי ראשוני העיתונים, ומאחורי התפשטות העיתונות, הם פרסמו את העיתונים החשובים ביותר.
  גם שיראזי בשהותו בלונדון הפך למתעניין בעיתונות והוא פרסם את העיתון הראשון באיראן. שמו של הפרסום הראשון היה יומן האירועים האחרונים- זה היה גם שם של כתבים שהתפרסמו קודם לכן במצרים ובאיסטנבול. עיתונו של שיראזי "קאע'ני א-אחבאר" החזיק מעמד שנתיים וב-1851 התפרסם העיתון VAGAYE E-ETTELAGYE, בהוצאת בית הדפוס דאר אל-פנון.
  שיראזי לא היה האיראני היחיד שתיאר את המערכת הפוליטית באירופה. לפניו היו 2 ספרים- עבד אל-לטיף ג'זאירי (1798) ומירזא אבו-טאלב חאן (1804). אך החשיבות של שיראזי אינה רק בפרטים, אלא בגישתו הבסיסית החיובית כלפי המערב: משבח את תכונותיהם הטובות של האנגלים, את יושרם, את מזגם הנוח, את השירותים החברתיים, את הרחובות הנקיים, את מזג האוויר והאוכל הבריאים.
  שיראזי כאמור, מסתפק בשלב זה בתיאור ובדיווח ואינו מצרף המלצה לאימוץ הדפוסים הנקוטים באירופה: הוא אומר "עקרונות הממשל והחוק של אנגליה ייחודיים לאנגליה.- אבל לעצם תיאורו החיובי הייתה השפעה.
  באמצע המאה ה-19 נפתח בית-הספר הטכנולוגי הראשון "דאר אל-פנון" (בית האומנויות) שנועד לתת לצעירים איראניים השכלה גבוהה בארצם. זהו שם חסר קונוטציות דתיות שנבחר במתכון (ולכן הוא לא נקרא ג'מעה, מכללה או דאר אל-עלום).
  בית הספר הזה בנוי על מודל ותכנים מערביים. המרצים הראשונים היו מומחים ממערב אירופה שלימדו מדעים חדשים. החשיבות של בית-הספר הייתה לא רק בהוראת מדעים, אלא גם מעצם היותו מוסד ממלכתי באחריות הממסד הפוליטי ובמנותק מהמערכת הדתית.
  דאר אל-פנון הפך למרכז החיים האינטלקטואליים באיראן: מרכז שוקק בפעילות תרבותית ענפה: גם בית-הדפוס שהוקם בו נהפך למרכז לפרסומים ותרגומים, אם בשל ההרצאות ובשל התפקידים החשובים שמילאו בו בסוף המאה.
  האקדמאים החדשים היו הכוח המניע בהתפתחות העיתונות הפרסית, הדפוס והפרסומים.

שיראזי הביא איתו מכונת דפוס שאיתה הוא פרסם את העיתון הראשון הפרסי: כאע'אני א-אחבאר (דף-ידיעות ובעצם- NEWSPAPER) ב- 1837/8. עיתון זה היה הבסיס לעיתון בהוצאת הדאר אל-פנון בשנת 1851 "וקאיעי אתפאקיה" ("האירועים המתהווים"). עיתונים כאלה ואחרים עדיין התמקדו בדברי שבח לשאה, אך היו בהם גם מאמרים ודיווחים על הנעשה בחו"ל.

  היו גם עיתונים חשובים אף יותר שפורסמו בחו"ל: הם היו לוחמניים, תקיפים ומעמיקים, עסקו בנושאים פוליטיים, הטיפו לרפורמות ולחוקתיות, משוחררים מצנזורה.
  העיתון של מלקום ח'אן- ה"קאנון" (החוק), ועיתונים אחרים כגון אח'תק (-כוכב), חבל אל-מתין        (-הקשר האיתן) וכו'.
  העיתונים הללו השפיעו בכך שנידונו בהם בעיות של המדינה, התחבטות בדרכים לקידומה, הם יצאו כנגד שחיתות וקראו לזכויות אורח ולחופש, יצאו כנגד ניצול המדינה על-ידי זרים. העיתונים הללו השפיעו על האליטות ואפילו בקרב אנשי הדת הם נקראו וגם בחוגי בית ואפילו על-ידי המשטר.
  האקדמאים ככוח המניע את מפעל התרגומים: כתבים מערביים שתורגמו לשפה הפרסית. תרגומים כמו רובינזון קרוזו, שלושת המוסקטרים, מולייר וכו', וכן גם תרגומים על ההיסטוריה האיראנית, האירופאית, ביוגרפיות של מצביאים אירופאים וכו'. יש בתרגומים אלו ממד של השוואה, מסכנותה של איראן אל מול פריחת המערב, השוואה בין המנהיגים ועוד.

השפעת ספרות הביקורת וספרים בולטים:

  1. מתיחת ביקורת של אנשי רוח על המציאות האיראנית, לעיתים תוך תיאור של מציאות דמיונית, דו שיח בין אב לבנו על-ידי ביקורת על החינוך המסורתי, שבח לחינוך המערבי, עידוד חוקתיות (ספר כגון ספרו של טאלבזאדה "כתאב-י-אחמד").
  2. דיאלוג דמיוני של מלקום ח'אן בו הוא מספר על וזיר התומך ברפורמות ובעצם זהו שיח על הדת.
  3. ספר המסעות של איברהים ביי- שמתאר את נחשלות איראן וקוראת לחוקה.
  4. ספר הסודות להתמוטטות איראן, הידוע בשמו ח'לסה (אקסטנה) מ-1892/3: ביקורת נוקבת על ראשי הממשל- הגיבור עושה מסע במדבר ועומד בפני בית-דין של גדולי מלכי איראן הצפווית, כאשר על ספסל הנאשמים עומדים ראשי המשטר הנאשמים בהמטת אסון על איראן ובהעדפת האינטרסים האישיים שלהם על אלו של איראן. אחר-כך הם עומדים בפני האל.
  5. ספר העולמות הנכוחים: על כס המשפט הפעם האל בעצמו ועל ספסל הנאשמים יושבים שרי ממשלות קאג'אר וראשי העולמא.
  המכנה המשותף: נגיעת הספרים בבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של איראן וחיפוש אחר דרך לשינוי וקידום המדינה. כאשר ברקע תמיד עומדת החברה המערבית החזקה מול החולשה של איראן.
  מונגול בייאט כותבת כי האינטלקטואלים ראו עצמם כמבשרי מסר חדש של תבונה, מדע וחופש.

סיכום:

     לרוב האינטלקטואלים הייתה הכרה בצורך לשנות ובחיוניות חיקוי חלק מהדפוסים המערביים.
  1. אם זאת, לא תמיד היה ברור לא לציבור ולא לאינטלקטואלים עצמם מה בדיוק הם מבקשים להציע. כך למשל הם עדיין ראו ברפובליקנים מושג המקביל לאנרכיה.
  2. רוב האינטלקטואלים צידדו בזיקה למסורת במקביל לאימוץ דפוסים מערביים. הם לא ידעו ולא אמרו מה בדיוק המתכון לשינוי.
  3. בדפוסי התנהגותם הם נשארו בדת, הם נשארו מסורתיים בהתנהגותם, אבל לא כולם, שכן גם אצלם היו שינויים: רופא איראני שישב עם אורחו יחד עם אשתו וכו' וכן גם גובינו הצרפתי שהבחין כי האינטלקטואלים נעו בין המסורת המוסלמית לרוח מערבית וכינה זאת "אסיאניזציה".


  קשה היה לאינטלקטואלים למצוא את שביל הזהב בין המסורת האסלאמית לבין התרבות המערבית החדשה.
  הקבוצה הזו של משכילים שוחרי-המערב התמקדה בסוף המאה בהבהרת עוצמת המערב, בתיאור אורחותיו ובהצבעה על חולשת איראן. בתוך כך, הם הצביעו על השינויים שאותם ראוי לאמץ. אפיין אותם קנאה בחום המערבי, הנחרצות לסגל חלק מהישגיו והם דנו בעיקר בחופש המערבי, בחינוך המערבי וחוקה. הם הטיפו לכינון חברה חופשית, הבטחת זכויות אזרח והגבלת השליט. הם ראו בחינוך כלי לביסוס השאיפות, ויש שטענו כי חוקה תבטיח חינוך נרחב.
  העולמא ראו בחינוך החדש סכנה. הם טענו כי חינוך חדש יפגום בשליטתם על תוכן החינוך וינשל הרבה אנשי דת זוטרים (אח'ונדים) מפרנסתם.
  בהתחלה הוקם רק דאר אל-פנון, אבל אז הוקמו גם בתי-ספר יסודיים, שגרמו לסגירת מכתבות.

החוקה לבסוף הייתה הגורם המלכד.



פרק ח': המהפכה החוקתית: החיפוש אחר רעיון החופש המערבי: רקע וסיבות:


  1. התוודעות לרעיונות המערביים של האינטלקטואלים במאה ה-19: זכויות הפרט, חופש ולאומיות.
  2. פריחתה של יפן וניצחונה במלחמה עם רוסיה 1904-1905. ניצחונה של המדינה המזרחית היחידה עם חוקה, על המעצמה המערבית היחידה ללא חוקה.
  3. המהפכה ברוסיה ב-1905. מהפכה זו הביאה להפסקת התמיכה בבית-קאג'אר והביאה לגיבוש תנועה מהפכנית בשנות ה-20 עד לכינון חוקה באוגוסט 1906 ומג'לס (=פרלמנט).


  מצוקה כלכלית וקשיים חברתיים גוברים, שצירפו המוני איראנים מהשכבות הנמוכות. נוצר מכנה משותף בין האליטות לשכבות הנמוכות. ברית בין אינטלקטואלים ליברליים ששאפו לפרלמנטריזם אירופאי, לבין העולמא בעלי הקרקעות והסוחרים וראשי השבטים.

שאיפות הצדדים:

   * אינטלקטואלים- רעיון ליברלי-חוקתי, שהתמקדו בזכויות פרט וריבונות העם.
   * עולמא- ריבונות אחת של אללה עלי אדמות.
   * סוחרים- שלטון מרכזי יציב שיאפשר חופש מסחר.
   * ראשי השבטים- שלטון מרכזי חלש יותר- שלא יצר את כוחם בפריפריה.


  השאיפה לחוקתיות הייתה נחלתם של מעטים בלבד, אבל הרוב הצטרפו בגלל: הקשיים הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים, התמרמרות דתית והזעם כנגד עושק המערב.

הקשיים הכלכליים: 1900-1905:

  1. מסעות ראוותניים של השאה שעלו המון כסף.
  2. זיכיונות ומלוות למערב ששעבדו את הכלכלה האיראנית.
   * ראש-הממשלה, אמין אל-סולטאן, קיבל ב-1900 וב-1902 2 מלוות מרוסיה שלא אפשרו לאיראן לקבל מלוות נוספות ללא הסכמה רוסית.
   * הקלות במכס לרוסיה.
   * ניהול המכס האיראני על-ידי אזרח בלגי עוררו את זעם הסוחרים והאינטלקטואלים שראו בכך פגיעה בריבונות האיראנית.

ש: באיזו מידה הרעיון החוקתי השפיע על העם? ת: מעטים יכלו לקרוא את החוקה, רבים לא הכירו את המושג "משרוטית", שהגדיר את האידיאל המהפכני, חלק ראו במושג זה הגבלת סמכויות השאה שיהיו מותנות בהסכמת נציגי הציבור, והרבה העדיפו מערכת שלטונית המושתתת על החוק הדתי האסלאמי ("משרועית") על-פני העיקרון החוקתי המערבי ("משרוטית").

  חרף ההבדלים באינטרסים, נותבו הזעם והתסכול בזכות האינטלקטואלים למהפכה עם דגל החוקתיות. האינטלקטואלים סיפקו את האידיאולוגיה.
  אנשי הדת באופן כללי התקוממו כנגד ההתמערבות, אך הדעות שלהם היו חלוקות: היו כאלו שנמנו עם תומכי המלוכה, בראשות השייח' עבדאללה נורי. הם כפרו בהנחה שהריבונות צריכה להיות בידי העם. הם טענו שהריבונות היא של אללה ושל פוסקי ההלכה. והיו את אלו שנמנו על תומכי החוקה, שלמרות שהמהפכה קיבלה לגיטימציה דתית, הסבירו אותה במונחים אסלאמיים וראו אותה כמונהגת על-ידי העולמא. לפי וונאסה מרטין- העולמא היו יותר מונהגים ממנהיגים. הם לא תמכו בחשיבות חוקה, אלא בגלל שבעת משבר הם סיפקו תמיכה.

     האינטלקטואלים:
        1. שאפו לשלטון המבוסס על ריבונות העם, המקדש את זכויות הפרט ומעניק זכויות פוליטיות.
  1. חוקה עבורם משמעותה שגשוג.
  2. כינסו אגודות חשאיות "אנג'ומנים", והפיצו כרוזים שהודבקו ברחוב במשך הלילות- "שבנאמה".
  בהתחלה הם רצו להדיח את ראש-הממשלה, אמין אל-סולטאן ואחר-כך ההתנגדות נבעה מפקידי מס זרים והעלאת מחירים.
  אברהמיאן מציין כי ב-1905 יש משבר כלכלי: קציר דל בדרום, כולרה בצפון, המלחמה בין רוסיה ליפן, המהפכה ברוסיה הביאו לעליות מחירים: סוכר, קמח ועוד.
  ירידת התקבולים ממכס, חוסר היכולת לקבל מלוות הביאו להעלאת המיסים.

מהלך המהפכה- דצמבר 1905:

  1. עונש מלקות על 2 סוחרים בבזאר של טהרן, משום שלא הורידו את מחירי הסוכר.
  2. אנשי דת וסוחרים תפסו מחסה במסגדים בתביעה ל: פיטורי מושל טהרן, סילוק הכאוס ונאמנות לשריעה וכינון בית-צדק: עדאלת-ח'אנה.
   * הממשלה נכנעה לתביעות וההמון קרא "תחי האומה האיראנית" (מלת-י-איראן).
  3. החוקה הייתה הדבק המלכד של המהפכה, אבל לא דובר במפורש על כינון פרלמנט, אלא בית-צדק. האידיאל למהפכה נשאר עמום בכדי לשמור על שלמות המחנה.
  4. כשהשאה נרתע מלקיים את בית-הצדק, סוחרים רבים תפסו מחסה בחצר השגרירות הבריטית ובכך שיתקו את חיי הכלכלה בעיר.
  5. איש דת שנעצר, שייח' מחמד וע'ט, הגביר את ההתנגשויות.


ראשי הגילדות:

        1. גייסו תמיכה עממית רחבה, כאשר לכל גילדה מאהל ומטבח משלה.
  1. מפגינים צעדו לבושי תכריכים: "כפן", ונשאו קריאות בשבח הקרבתו של האימאם חוסיין, וטענו כי הם מוכנים למות. אז עלתה הדרישה לכינון פרלמנט- מג'לס.

תוצאות ומשמעויות:

  1. לפי אחאווי: המהפכה ממחישה כי דת ומדינה חופפות באיראן. רוב העולמא תמכו במהפכה ושוב יצאו נגד השלטון.
  2. החוקה הראשונה: מתכונת בלגית שהתכוונה למלוכה קונסטיטוציונית, שמשמעותה- הפרדת רשויות, איזונים בין מוקדי הכוח תוך שמירת מעמדו של השאה כראש המדינה וכראש הרשות המבצעת. היו בידיו של השאה מנגנונים פורמליים שישפיעו גם על רשויות אחרות. ניסוחי החוקה לא היו משמעותיים והסייגים החוקתיים על השאה, כמו גם כוח בית המחוקקים היה משמעותי רק בשעת חולשת השלטון.
  3. הקמת המג'לס: מעמד נכבד- בלעדיות בקביעה בנושאים רגישים: אישור הסכמים בינלאומיים וקבלת מלוות חוץ. פיקוח על הממשלה (שריה אחראים בפני המג'לס), וכמו כן גם אישור התקציב.
   * החוקה במזרח-התיכון לא מעצבת את החיים הפוליטיים.


מאפייני החוקה:

   יחסי דת ומדינה: השיעה כדת המדינה (ה-12). ב-1907 נקבע כי העם הוא ריבון לחוקק חוקים באמצעות נציגו במג'לס אבל הועדה הזו לא התכנסה והוחלט גם על הקמת מועצת חכמי הדת שלה סמכות להטיל וטו על חקיקה הסותרת את עקרונות הדת. המג'לס נשען על ריבונות העם, אך מי שקובע ויכול להטיל וטו הם אנשי הדת. המשמעות מכך היא נטרול הרעיון החוקתי, הכפפת המג'לס למרותם של העולמא ולעקרונות הדת.
  לא ניסוחי החוקה הם העיקר, אלא הכוח לערוב ליישומם. ניצחון הרעיון החוקתי ולא ניצחון החוקה.

המג'לס:

  בראשיתו, המג'לס פעל בתקופת חולשה של השלטון המרכזי שהתאפיינה בדיונים, חופש ביטוי, ביקורת עניינית ונוקבת וביוזמות חקיקה.
  הקמת המג'לס ביטאה את נחרצותו של השאה לערוב לעצמאותה הלאומית של איראן. המג'לס חוקק חוקים ליברליים: חינוך חובה, חופש עיתונות, חופש ביטוי וכדו'.
  הרעיונות הליברליים הועלו בעיקר בתקופות מצוקה, אך את המצוקה שאפשרה גלים של ליברליזם והם גם ביקשו להוציאם אל הפועל.
  נוצר בעצם, פרדוקס: גלי ליברליזם, כאשר השלטון חלש, אבל לממשלה לא הייתה יכולת לפתור את הבעיות ולכן לעם לא הייתה אפשרות ליהנות מיתרונות החופש. כך שיש למעשה מתאם הפוך בין ליברליזם לשגשוג.

ש: באיזו מידה המהפכה החוקתית אכן הייתה חוקתית? ת: יותר משזו הייתה מהפכה חוקתית, זו הייתה מהפכה שהולידה חוקה.

  האידיאולוגיה הבסיסית שהניעה את השכבות השונות (מלבד זו של האינטלקטואלים) להצטרף למהפכה, לא הייתה בהכרח חוקתית, אלא היה רצון לפתור את מצוקות המדינה.
  החוקה הייתה רק דבק מלכד בין השכבות בלהט הרצון לשינוי, הסמל המלכד היה, במקרה זה, החוקה.

במקרה הזה, החוקה נכשלה בהתווית הכוח הקיים בידי גופים איראניים. היא לא קבעה את כוחו של השליט.

  המהפכה הניבה חוקה, למרות מגבלותיה, למרות שלא תמיד כובדה, אך היא לא בוטלה, גם לא על-ידי המהפכה האסלאמית, הרואה בחוק הדתי את החוקה היחידה- אך הוא רק חוקק חוקה חדשה. כך שניתן לומר כי הרעיון החוקתי עמד ונותר איתן, שכן הצורך בחוקה הוכר גם על-ידי המשטר האסלאמי.

השנים הראשונות לחוקה

  השנים הראשונות לחוקה אופיינו בליברליזם גואה על רקע מצוקות (עוני וחופש הולכים ביחד):
        1. 1907- הסכם אנגלו-רוסי- חלוקת איראן לאזורי השפעה. מהלך מביש עבור האיראנים.
  1. מלחמת העולם הראשונה, למרות נייטרליותה של איראן הפכה לשדה קרב בין הרוסים מצפון, הבריטים מדרום, העות'מאנים מצפון-מערב, והגרמנים בדרום.
  2. בעקבות המלחמה אירעו עוד שני דברים: ב-1917- הסכם איראני-בריטי שהפך את איראן לפרוטקטורט בריטי, וב-1921- הסכם עם הסובייטים שהתיר להחדיר כוחות לאיראן אם יחושו מאוימים מכוחות מצד בריטניה. בעקבות הסכמים אלו, השלטון המרכזי נחלש, תוך השלכות כלכליות-חברתיות, לאומיות עזה ושנאת זרים.
  3. בית קאג'אר היה חלש מאוד והמג'לס טרם היווה תחליף פוליטי.
  4. פריקת עול כשבטים ומגמות ספרטיסטיות בהסדר שלטון מרכזי חזק יצר בעיות כלכליות.
  5. בעיות כלכליות: אלפים מתים ברעב, כפרים ננטשים, הכסף מאבד מערכו והאינפלציה גואה, וכן גם עובדי המדינה והצבא לא מקבלים שכר.
  ב-1921, מהפכת רזא שאה, שהעקרונות הליברליים של המהפכה החוקתית לא היו נר לרגליו.

מסקנה סופית:

  המהפכה החוקתית, עם כל הרעיון הנשגב של הליברליזם, הכשיר את הקרקע לעליית משטר אוטוקרטי. התנועה החוקתית הצליחה לאשר חוקה, אך הפרלמנטריזם האיראני היה רופף ומשענת קנה רצוץ לשוחרי הרעיון החוקתי.
  עלייתו של רזא שאה נתמכה מהחלשתו של בית קאג'אר בעקבות המהפכה החוקתית.

כאשר המהפכה החוקתית פורצת, ברור שיש כאן דפוס קבוע של אליטות שחוברות לעם ויחד יוצאים נגד השלטון. החשיבות הגדולה יותר היא ביכולת של אנשי הדת לעבור לעם ולהפיל את השלטון.

פרק 9: רזא שאה: מכונן איראן החדשה: (1878-1944):

כללי

  1. רזא שאה אולץ בידי בעלות הברית להתפטר ב-1941.
  2. הוא הניח את היסודות לעיצוב איראן כמדינת לאום מתקדמת לעבר גיבוש לאומי, חילון והתמערבות.
  3. שלטונו מסמל במידה רבה את כישלון הרעיון הליברלי של הרעיון החוקתי.
  4. בתקופתו, החוקה נותרה בעינה, אך היא נעקפה בצורה בוטה, המג'לס נשאר, אך השפעתו הייתה מזערית- איראן אוטוקרטית.



רקע אישי

  1. משפחה פשוטה- 1878.
  2. מוציא מאזור שגאוות תושביו במוצא איראני טהור ובתרומתם לצבא- אננדראן.
  3. בגיל שנה התייתם מאב, הצטרף בגיל 12 לבריגדה הקווקזית בפיקוד רוסי והיה ממפקדיה הבולטים. זה גרם אצלו לסלידה מהישמעות לקצינים זרים- גרם לו לרצון לגרש את הזרים ובעיקר הרוסים- לפי אלוול סטון- "גישה חשדנית כלפי זרים ליוותה אותו כל חייו.
  4. בעת שירותו הוצב בכל רחבי איראן והביוגרף שלו, דולנד ויילדר, אומר שהוא השתכנע כי הוא מכיר את האינטרסים של ארצו יותר טוב מהממשלה והשרים סבבו אותו.


כרוז ההפיכה 1921 (מרץ):

  1. שלטון שיקדיש את עצמו לאיראן.
  2. לבסס משטר שיפסיק את הטפיליות הזרה.
  3. משטר שתחתיו לא ימותו עניי המדינה מרעב- משטר צודק.
  4. שלעולם לא יהיה נתון למרות פוליטית זרה.


  רזא שאה היה נחוץ לקדם את איראן ולא בחל באמצעים: שיטות לא דמוקרטיות ורפורמות לא תמיד מעמיקות.
  האינטלקטואלים דוכאו, חופש הביטוי שלמענו לחמו צומצם, המג'לס הפך חותמת גומי והאליטות היו כפופות למרות השאה.

תקופת שלטונו- מאפיינים:

  מיעט במילים ולכן מיעט בכתבים. קשה להעריך מהי בדיוק האידיאולוגיה שהנחתה אותו, הוא לא השאיר תורה כתובה ומשנה סדורה כמו אתא תורכ. הוא בז לפילוסופיה והיה מעוניין במעשים.
  השאיפה לביסוס מדינת לאום איראנית חזקה, מודרנית ומשגשגת, ולטיפוח הגאווה הלאומית.
  1. המשך ללאומיות של המהפכה החוקתית כאשר בשתיהן הייתה שאיפה לשחרר את איראן מניצול והשפעת המעצמות.
  2. שינוי לעומת הלאומיות של החוקתיות. חילונית יותר מהחוקתית שבה הלאומיות הייתה קשורה לדת. לאומיות אוטוקרטית בעוד בחוקתית הלאומיות הייתה מושתתת על מאבק לחופש ושוויון.


  שאיפה לקידום חילון וצמצום השפעת הדת.
  1. רזא שאה היה אנטי קלריקאלי (התנגד רק לזו של הממסד הדתי). ווילדר אומר שהוא היה נגד אנשי הדת ולא נגד האיסלאם, רזא שאה אמר כי העולמא הם אויב הקידמה שראו בנחשלות העם את סוד שליטתם, וכן גם ענייני מצפון ופולחן לא הטרידו אותו, אלא הוא רצה לנטרל את כוח אנשי הדת.
  2. אנטי דתי שהתנגד לדת עצמה. חילון בהכרח היה מטרה, כי באיסלאם לא ניתן להפריד בין דת למדינה.
  שאיפה להתמערבות: אימוץ דפוסים מערביים (מעמד האישה, דפוסי לבוש). וכן קידום מעמדו האישי, ביצור שושלת פהלווי, והנחת יסודות מוצקים למלוכה האיראנית.
  רזא שאה עלה לשלטון בהפיכה צבאית יחד עם המדינאי סיד זיא א-דין טבאטבאי בשנת 1921←1923 שר מלחמה←דצמבר 1925- עלייתו לשלטון, ביטול שושלת בית קאג'אר וכינון בית פהלווי.

יחסו לדת- צמצום הכוח:

        1. רזא שאה לא ראה את הרפורמות שלו כמנוגדות לדת ואמר שמחמד היה מאשר את דתו.
  1. רזא שאה אמר שאנשי הדת ניצלו לרעה את רעיונות הנביא וגרמו להפיכת המדינה לקפואה ומפגרת.
  2. בתחילת דרכו לא יצא רזא שאה כנגד אנשי דת- הוא אף סייע לאנשי דת שנרדפו על-ידי הבריטים בעיראק וביקש להיפגש עם אנשי דת בכדי לקרבם אליו.
  רזא שאה רצה לבס את מעמדו ובתמורה הוא היה מוכן לוותר על חלק מרעיונותיו הראשונים. הוא רצה בהתחלה לכונן רפובליקה בסגנון אתא תורכ שביטל את הח'ליפות (גם רזא שאה רצה לבטל את המלוכה), אבל בגלל התנגדות העולמא, חזר בו רזא שאה מרעיון זה.
  לא ברור האם אכן רצה רפובליקה, אבל היה לו נוח לרתום את אנשי הדת לטובתו, שכן הם חששו מרפובליקה, בדגם התורכי שלו, שעלולה הייתה להוביל לפגיעה בראשי הדת.
  באמצע שנות ה-20, כאשר היה חזק, הסתיים השיתוף-פעולה, ורזא שאה החל לקדם את החילון.

מדיניותו כוונה להחלשת הדת והעולמא בשני אפיקים:

        1. מערכת המשפט, כאשר ב-1936 נקבע כי שופטים חייבים להיות בעלי השכלה אקדמאית במוסדות החדשים. בכך הוא למעשה, הפקיע מאנשי הדת חלק מעיסוקם ובעיקר הוא פגע בכך בפרנסתם של אנשי הדת ובחוק השריעי שלא עליו הוא הסתמך בחקיקת חוק זה.
  1. מערכת החינוך, כאשר המדינה החלה שולטת בתכני הלימוד, בהכשרת המורים ובערכים שילמדו. מקום הדת בתוכנית הלימודים צומצם וכך גם צומצמו מספר המכתבות ומספר התלמידים הלומדים במדרסות. בכך חיסל השאה כמעט לחלוטין את המכתבות, אך המדרסות עדיין נותרו פעילות.
  מסביר את שמירת מעמד העולמא- המדרסות קלטו תלמידים מהחינוך היסודי (אחרי שבנו עלה לשלטון, מספר תלמידי המכתב, חזר לקדמותו).
  העולמא ניצלו את התשתית שפיתחה המדינה ברמה היסודית בכדי להמשיך את לימודי הדת במוסדות הגבוהים. היה זה מקור הכוח העיקרי של העולמא שנשמר.
  בניגוד לאתא תורכ- רזא שאה לא ביטל אלא רק צמצם את לימודי הדת. הוא ניסה להקים את החדש לצד הישן ולא במקומו.
  פגיעה בדת באמצעות חוקי גיוס: לתלמידי המדרסה היה נהוג לתת פטור משירות צבאי.

1926- רזא שאה מצמצם את הפטור ובשנת 1936 כפה את גיוס הסטודנטים לצבא.

כינון מדינת הלאום

        1. בעוד שמגמת החילון נפסקה במהפכה האסלאמית, הרי שתחושת הלאומיות לא פסקה גם בתקופת ח'ומייני.
  1. ח'ומייני ראה כעיקרון מרכזי את הנושא של כינון מדינת לאום מודרנית. הוא טען כי יש לבסס אחדות לאומית ולדחוק את הזהויות העל-לאומיות (לאיסלאם) והתת-לאומיות (לקבוצה האתנית והשבטית). עצמאות לאומית, כלכלית, עם גבולות מוגדרים.
  2. איראן היא ערב רב של עדות: האזרים (דוברי תורכית) בצפון-מערב המדינה, כורדים במערב המדינה, ערבים במפרץ הפרסי, תורכמנים בצפון-מזרח המדינה ובאלוצ'ים בגבול עם אפגניסטן.
  המטרה של ח'ומייני הייתה זהות איראנית לכולם ולימוד השפה הפרסית לכולם, כאשר האמצעי לכך היה מערכת החינוך וזאת מפני ש:
  1. זוהי מערכת המקיפה את כל המדינה.
  2. תוכנית אחידה להקניית תרבות משותפת, נאמנויות לשליט ולמדינה.
  3. בחינות משותפות מטעם משרד החינוך.
  4. ספרות, היסטוריה ושירים לאומיים.
  5. עידוד השירה הלאומית, כדוגמת פרדוסי ואחרים. (זוהי מיתולוגיה פרסית לא דתית).
  6. בניית מוזוליאומים, לקריאת שירה ולעלייה לרגל לקברי סעדי, חאפז, עומר חיאם ואחרים.
  7. ציון יומולדת אלף לפרדוסי בשנת 1935.
  8. מפעל לחינוך מבוגרים: ב-1936 בתי-ספר שנותנים הזדמנויות לחינוך לאלה שלא למדו במטרה ליצור נאמנות לשלטון, לערכי השאה, לשלטון בכלל ולשלטון רזא שאה ככלל.
  9. זהות לאומית גם בקרב המבוגרים, תמיכה ברעיונות המשטר, ולאו דווקא הזדמנות שנייה.


התמערבות

  מדובר לא רק על חילון אלא יש להדגיש את הכיוון של השאה לאמץ את דפוסי המערב.

לדוגמא:

  1. מעמד האישה: רזא שאה חשב שנטרול נשים ממשק העבודה פוגע במדינה.
  2. ביטול הצ'אדור (הרעלה): בהשראה תורכית- השאה אמר למנהל הסמינר למורים כי הוא רוצה שהנשים יופיעו לטקס הסיום ללא רעלה. גם אשתו ובתו של השאה לא חבשו רעלה.
  3. השאה ציווה על המשטרה לאכוף בכוח אי-לבישת רעלה: לבוש הוא חלק אינהרנטי מהאדם והוא נובע ממסורות ומאמונות, הסרת הרעלה היא קשה בבחירה חופשית, ולא כל שכן בצו.


סוף המשטר

  רזא שאה היה נייטרלי במלחמת העולם השנייה, אבל בעלות הברית אילצו אותו לסטות מהנייטרליות ובסופו של דבר הגלו אותו.

ש: מדוע סירב רזא שאה לנקוט את צד בעלות הברית? ת:

  1. חוסר רצון לאומי להיכנע לתכתיבים מבחוץ.
  2. חשש מגרמניה במידה ותנצח במלחמה.
  3. אולי הייתה לו הזדהות עם גרמניה.
  בכל מקרה, שתי התשובות האחרונות מעידות על נייטרליות פרו גרמנית, והחשש כי גרמניה תנצח במלחמה היא הסיבה העיקרית והחשובה ביותר לשאלה זו.
  בעלות הברית פלשו לאיראן, רזא שאה גלה והמליך את בנו מחמד רזא שאה במקומו. התוצאה מכך היא החלשת השלטון המרכזי, קבוצות שדוכאו החלו לפעול להחזרת המצב לקדמותו, אבל אחרי מספר שנים גם מחמד רזא שאה דבק במדיניות אביו.

שליחת סטודנטים לחו"ל:

  כמעט כל מי שסיים תיכון יכול היה ללכת ללמוד בחו"ל על-חשבון המדינה. רזא שאה טען שלא שולחים את הסטודנטים כדי להיות צרפתים או אנגלים, אלא כדי להיות האיראנים הכי טובים שאפשר. 52 סטודנטים נתפסו על-ידי המשטר כמחזיקים ברעיונות אופוזיציוניים, לאחר שחזרו מחו"ל. הסטודנטים, אם זאת, באמת תרמו המון למודרניזציה.

מדוע נכשל רזא שאה בניגוד לאתא תורכ? כללי: רזא שאה חיקה את תורכיה ואת דגם הרפורמות. הוא למד על הנעשה בתורכיה באמצעות יועציו וגם בביקורו בתורכיה ב-1933 (הוא דיבר תורכית).

  תורכיה הפכה למדינה החילונית והמתמערבת ביותר במזרח-התיכון ואילו איראן הפכה לדבקה ביותר באיסלאם.

ההבדלים:

  1. לאימפריה העות'מאנית היה קשר מעמיק יותר עם המערב (גם גיאוגרפית וגם היסטורית). איראן הייתה יותר מסוגרת.
  2. תורכיה היא סונית ואילו איראן היא שיעית, כאשר השיעים הם הרבה יותר אנטי-מערביים וכן גם העולמא השיעים הרבה יותר עצמאיים ולא תומכים במשטר באופן גורף. עולמא סונים נוטים יותר לתת לגיטימציה לפעולות השליט.
  3. התבוסה העות'מאנית במלחמה, הפלישה היוונית לאנטוליה ב-1921, יצרה בתורכיה תנאים טובים יותר לשינוי מהותי. אתא תורכ הגיע לשלטון בעקבות מפלה, מה שהכשיר את הקרקע לשינוי מהפכני. יעקוב טלמון מכנה את השבר: "שבר ברציפות ההיסטורית". הפלישה היוונית הולידה מצוקה ותחושת השפלה- מדינה קטנה, לא מעצמה הפולשת ללב אנטוליה, אחרי שהאימפריה עצמה העניקה לה עצמאות. היה חשש שיוון תישאר לטווח ארוך.
  4. באיראן, למרות הקשיים במלחמת העולם הראשונה ולמרות ההסכם עם האנגלים ב-1917 ועם הרוסים ב-1921, לא היה קל להנהיג שינוי ולא היה שבר דומה.
  5. היקף הרפורמות ויישומן: אלו של אתא תורכ היו מקיפות ומהפכניות, הוא עקר מהשורש את הישן ובנה את החדש, הוא ביטל את הסולטנות והח'ליפות וכונן רפובליקה, הוא ביטל את האיסלאם כדת המדינה, הוא שינה את אותיות השפה התורכית מערבית ללטינית, הוא העביר את הבירה מאיסטנבול לאנקרה ושינה את יום המנוחה משישי לראשון. לעומתו, רזא הרפורמות של רזא שאה היו פחות מקיפות, הוא בנה את החדש לצד הישן ולא במקומו, כך שהוא היה פחות מהפכני מאתא תורכ, הוא צמצם את השפעת הדת במערכת החינוך, אך לא ביטל לגמרי את המדרסות (חינוך תיכוני) וכן הוא גם צמצם את השפעתם של אנשי הדת במשפט, אך לא ביטל אותם לחלוטין.
  6. חוקרים מצביעים על השטחיות ברפורמה ועל-כך שהאנשים לא התמרמרו נגד הפלישה הבריטית ושמחו להיפטר מהרודן. מצד שני, לא היו רפורמות בסדר גודל כזה באיראן ורזא שאה אכן כונן את איראן החדשה. אלוול סטון אמר כי: "אף שאה לפניו לא הותיר רישומים כה ברורים".
  רזא שאה קידם את איראן לעת החדשה, שחרר אותה מתלות בזרים וקידם לאומיות, הרפורמות שניסה לערוך הקנו את היסודות החברתיים, חינוכיים ופסיכולוגיים לחברה השולטת בענייניה.

פרק 10- מוצדק והמאבק להלאמת הנפט:

כללי:

  37 שנות מלכותו של מחמד רזא שאה הפכו אותו ממעמד של שליט בובה הנופל אל "ים של צרות" לשאה החזק ביותר ששלט באיראן (מרווין זוניס).
  3 תקופות מבחינת עוצמת המשטר:
  1. תקופת החולשה: 1941-1953- עלייה לשלטון ועד למיגור תנועת המרי בראשות ראש-הממשלה מחמד מוצדק.
  2. התבססות- מאז ועד למיגור תנועת ההתנגדות ליוזמת המהפכה הלבנה ("אנקלב י-ספיד") ב-1963.
  3. תקופת המהפכה הלבנה בה הפך השאה לשליט היחיד של איראן עד למהפכה האסלאמית ב-1979.
  גלותו של רזא שאה נוצלה על-ידי הכוחות הישנים להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את כוחם- 3 גישות מנוגדות:
  1. אליטות חברתיות-כלכליות, שהם ראשי העולמא, ראשי הבזאר, הפיאודלים, ראשי השבטים וראשי האריסטוקרטיה הקאג'ארית.
  2. בני מיעוטים אתניים (כורדים ואזרים בעיקר), שרצו להחזיר את זכויותיהם הישנות.
  3. אינטלקטואלים יחד עם תנועות פוליטיות ליברליות-לאומיות שראו בחולשת השלטון שעת כושר לקידום הרעיונות החדשים שלהם.
  ועידת טהרן 1943- צ'רצ'יל, רוזוולט, סטאלין. לשאה הפרסי כלל לא הודיעו על כך.

הרקע לעליית מוצדק: שלטונו של מחמד רזא שאה:

  מחמד רזא שאה היה חסר ניסיון ונעדר בסיס כוח עצמאי. השנים הראשונות לשלטונו התאפיינו בחוסר אונים מוחלט.
  פיטר אברי, צופה פסיבי במשחק הכוחות עם יכולת מועטה להשפיע על מה שקורה במדינה. לקראת סוף שנות ה-40, הייתה בידיו עוצמה מסוימת, אך אחרי המלחמה, כאשר מוצדק שימש כראש-ממשלה    (1951-1953), הופקעה מידיו העוצמה.

השלבים:

   * ינואר 1949- ביטול המשטר הצבאי בטהרן שהתקיים מאז המלחמה.
   * מרס 1949- בחירות למג'לס.
   * יולי 1949- אישור המג'לס להצעת התקציב.
   * ספטמבר 1949- כינון הסנאט בפעם הראשונה- מחצית מהחברים מונו על-ידי השאה.


  ביקור בארצות-הברית וניסיון לבצע רפורמה ותוכנית כלכלית ראשונה ל-7 שנים.

התוצאה מכך הייתה הפוכה: הרפורמות נכשלו.

        1. רוב הציבור התאכזב וגברה מורת הרוח.
  1. עצם העלאת רעיון הרפורמה הרגיזה את האליטות, שחששו מהתחזקות השאה.
  2. בעלי הקרקעות התנגדו למכירת קרקעות הכתר לאיכרים וכן ליוזמת מכירת חלק מקרקעות בית המלוכה.
  3. סוחרים: חשש מהתערבות גדולה של הממשלה בכלכלה וחשש ממעורבות זרה בעקבות המסע לארצות-הברית ובקשה למלוות. הם למעשה חששו מתוכנית החומש.
  4. העולמא חששו מהתעצמות השאה ומפגיעה במעמדם.
  5. החוגים הליברליים חששו כי התעצמות השאה תוביל לירידה בליברליזם.
  6. מפלגת התודה ("ההמון") הקומוניסטית, שהוצאה אל מחוץ לחוק ב-1949 הצטרפה למתנגדי השאה- הם פחדו מההתקרבות לארצות-הברית.
  7. החזית הלאומית ג'בהה י-מליט- מגוון של תנועות מרכז וימין אשר התגבשו לכדי קואליציה אחת וקראו תגר על מעמד השאה.
   * התגבשות קואליציה נגד השאה בראשות מוצדק והחזית הלאומית בעיקר כאשר מוצדק היה ראש-הממשלה (1951-1953).


ש: כיצד זה דומה לתנועות התנגדות קודמות? ת:

  1. תנועה עממית.
  2. תמיכה ציבורית רחבה.
  3. מורכבת מבליל של קבוצות חברתיות ותנועות פוליטיות אידיאולוגיות בעלות השקפות שונות ואף מנוגדות.
  4. ניזונה מהתגברות המצוקה הכלכלית-חברתית, מאופי המשטר ומהצרת החירויות, מהאיום על מעמד העולמא ומהתגברות ההשפעה הזרה.
  5. סמל משותף מלכד- המאבק להלאמת הנפט.
  השוני מתנועות קודמות:
  1. התפקיד שמילאו התנועות הפוליטיות (החזית הלאומית והתודה). בתנועת המחאה הזו התנועות הן שהנהיגו יותר ובניגוד לעבר שבו היה מחסור באידיאולוגיה מסודרת, בארגון יעיל, הן לא זכו לתמיכה ציבורית רחבה והתנועות ההן התגבשו סביב אישיות מסוימת, התפלגו ובסופו של דבר נעלמו, בעוד שעכשיו, למפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית ישנה משנה סדורה, יש בה ארגון יעיל, היא נהנתה מתמיכה חיצונית של ברית-המועצות, אך קיים קושי בחדירה לשכבות אוכלוסייה נרחבות בגלל אתאיזם.
  2. זהות המנהיג ואופי ההנהגה דמות מרכזית. כאן, העולמא לא מילאו תפקיד מרכזי, אלא הנהגת המחאה נשענה על מוצדק, שנתמך על-ידי אנשי דת, אך היה בעל השכלה מערבית ולא דתית (לאומיות עממית ליברלית).


           כללי: מפלגות באיראן היו חלשות:
        1. הן היו מבוססות על אישיות המנהיג.
  1. לא הצליחו לגייס תמיכה ציבורית רחבה.

לדוגמא:

  1. השאה מנסה לכונן מפלגה ב-1975 (מפלגת התחייה- ה"רסתאח'יז") ונכשל.
  2. ח'ומייני ניסה לכונן את מפלגת הרפובליקה האסלאמית ("חזב י-ג'ומהורי י-אסלאמי").
  3. היחס למפלגות באיראן היה חשדני.
  אבל, המפלגות של ראשית שנות ה-50 גילו חיוניות וחוזק. היה גיבוש של תנועות לתנועה אחת בהנהגת מוצדק.

מוצדק- רקע:

  1. נולד ב-1882 בטהרן למשפחת תפקידי ממשל בכירים.
  2. אבא שלו היה שר הכספים- התפקיד הבכיר ביותר לצד שר הצבא בממשלה הקאג'ארית.
  3. אימא שלו הייתה נצר לבית קאג'אר.
  4. בגיל 16 היה אחראי על הכספים במחוז חוראסאן- תפקיד שהיה למעשה נחלת המשפחה.
  5. החל ללמוד ב-1902 בבית-הספר החדש למדע המדינה.
  6. נבחר למג'לס הראשון, אך בחירתו לא אושרה בגלל גילו הצעיר.
  7. 1909- יצא ללימודים בצרפת וגם בשוויץ.
  8. 1914- חוזר לאיראן עם תואר דוקטור למשפטים.
  9. הקריירה הפוליטית- מ-1915 עבר למג'לס, שר המשפטים ושר החוץ בממשלות השונות.
 10. תדמיתו- אדם ישר והגון, שנאבק על עמדותיו ללא פחד, נאבק למען מולדתו, בעל כושר ביטוי.
 11. היה בין היחידים שהצביע נגד כינון שושלת בית-פהלווי.


הלאמת הנפט

  העובדה שאיראן נהנתה רק מעט מאוצרות הנפט קוממה את מוצדק. זו הייתה דוגמא בולטת לניצול המערב ומוצדק ראה בכך חרפה לעם האיראני.
  ג'יימס ביל: בשנת 1950 הכנסות חברת הנפט ה"אנגלו-איראנית" הגיעו ל-200 מיליון ליש"ט- איראן קיבלה 16 בלבד.
  אולי זה לא היה מדויק, כי אלו הם נתונים איראניים, אך זה הביא לכעס באיראן. זה אומר כי איראן אמרה שהיא קיבלה הרבה פחות תמלוגים ממה שבריטניה קיבלה ממיסים.
  התוצאה: זעם על המערב העושק ועל המנהיגים שאפשרו זאת.

המסר של מוצדק: הנפט הוא נכס של איראן ומי שנהנה ממנו צריכים להיות בני העם האיראני.

  במשפטו הצבאי (לאחר שהודח בהפיכת נגד) ב-1953 אמר: "מייחסים לי האשמות רבות, אך חטאי היה אחד- סירובי להיכנע לתביעות הזרים ומניעתי של שליטה שלהם על מקורות העושר של עמנו. מטרתי הייתה להבטיח שלעם האיראני תהיה שליטה על ענייניו וכי רצון העם יקבע את גורל המדינה".
  "איראן לאיראנים"- הכי חשוב במדיניותו של מוצדק.

  1944- מוצדק יזם הצעת חוק האוסר על הממשלה לנהל משא-ומתן בענייני נפט ללא אישור המג'לס. אחת ממטרותיו הייתה הלאמת הנפט.- כשהיה ראש-הממשלה, ביקש מוצדק ליישם מטרה זו.

ש: כיצד מאבקו של מוצדק הוא המשך המאבק הלאומי האיראני? ובמה הוא שונה? ת:

  1. במרד הטבק ובמהפכה החוקתית התנועה הלאומית הייתה ביסודה דתית, כאשר בתקופת רזא שאה הלאומיות הייתה חיונית במהותה. יש כאן ניצנים של לאומיות ליברלית.
  2. המשכיות מבחינת ההתנגדות למערב, בעיקר בתקופת רזא שאה בה קיבלה ההתנגדות פן לוחמני. גם בתקופת מוצדק הייתה לוחמניות- סביב רעיון הלאמת הנפט, ריבונות לאומית וחופש. מוצדק הצליח לאחד כוחות סביב סמל משותף- הלאמת הנפט. (זרמים של אנשי דת, סוחרים, בעלי קרקעות, תנועת התודה, אינטלקטואלים וכו').
  3. העולמא- הבכירים נשארו נאמנים לתפיסה המסורתית של אי-התערבות, הכוונה, ייעוץ ופיקוח על הרשות המבצעת ולא התערבות ישירה. המרג'ע י-תקליד מחמד חוסיין בירוג'רדי ואיתללה מחמד בהבני- 1949- החלטה בכינוס של אנשי דת לאמץ גישה סתגלנית ולאסור על אנשי הדת להתערב פוליטית כולל קביעת סנקציות.
  1. גורמים בעד מעורבות פוליטית של עולמא- אנשי דת בדרג נמוך. איתללה אבול קאסם כאשאני הטיף לאקטיביזם ורדיקליזם, למעורבות פוליטית של עולמא כחלק מתפקידם הדתי, לגישה אנטי בריטית קיצונית. הם ראו בהימנעות בגידה בשליחותם כעולמא. הם היו ממשיכיהם של העולמא המיליטנטיים של המהפכות הקודמות. כאשאני סלל את הדרך לצמיחת רעיונותיו של ח'ומייני. ח'ומייני הוסיף את הנופך של דרישה למסירת השלטון לאנשי הדת ולא רק מעורבות.
  אחווי טוען כי הם התנגדו למעורבות פוליטית, אך כן התערבו. בעניין הנפט כמו שיראזי במרד הטבק.

אנשי הדת פעלו בעיקר:

1. ביטול האיסור של רזא שאה על טקסי העשורא.

2. אמות מידה מוסלמיות במשרדי ממשל.

3. החזרת הרעלה.

4. נושאים בעלי גוון פוליטי: בהאיים, קומוניסטיים ותנועות אסלאמיות רדיקליות +הנפט.

אבול קאסם כאשאני מול רוחאללה ח'ומייני אבול קאסם כאשאני:

  1. הטיף למעורבות פוליטית רדיקלית, אך לא למסירת השלטון בידי העולמא.
  2. היה חסיד הלאומיות האיראנית ודיבר במושגים של העם (מלת) האיראני.

רוחאללה ח'ומייני:

  1. הטיף למסירת השלטון בידי העולמא.
  2. דבק בגישה על-לאומית, אחדותית-אסלאמית ודיבר במושגים של אחדות קהילת המאמינים (אומה).
  3. באותה תקופה ח'ומייני דגל דווקא בגישה הסתגלנית.


  4. תנועת ה"פידאין י-איסלאם": המחרפים נפשם על מזבח האיסלאם. הם היו המשך לקו של אבול קאסם כאשאני, אך הרחיקו לכת יותר.
        1. דגש על המשותף לפלגי האיסלאם השונים, תוך הצנעת הבדלי סונה ושיעה.
  1. אחדות ואחווה בעולם האיסלאם.
  2. הטיפו לחזרה לאיסלאם כרוחו וכלשונו.
  3. צידדו בטרור.
  4. בהתחלה היו בשיתוף-פעולה עם מוצדק, אך אחר-כך ראו בו אדם שהושפע מהמערב.
   * הדבק המלכד של הלאמת הנפט לא הספיק לשיתוף-פעולה מלא בין כאשאני למוצדק.
   * בין התנועות לא תמיד הייתה הסכמה, אלא גם הרבה חילוקי דעות.


יחס המעצמות למוצדק

  1. בריטניה וארצות-הברית התנגדו לדרכו ושיוו לו תדמית נלעגת.
  2. בעיתונות המערבית קווים נלעגים לדמותו ולדרכי התנהגותו בכיינות, בנו לדרכי נאומו, לגלגו על-כך שנהג לקבל ראשי מדינות בפיג'מה, תמהוני.


מוצדק הציב אתגר לבריטניה:

        1. גם מבחינת עתיד רווחי הנפט.
  1. גם הסכנה שתביעותיו ישפיעו על מקומות אחרים במזרח-התיכון. (הלאמת תעלת-סואץ במצריים כפי שדשו הקצינים החופשיים).
  הדמיון והקשר עם מצרים קיבלו ביטוי בביקורו של מוצדק בקהיר (1951) שם הוא נפגש עם המנהיג הלאומי המצרי , נחאס פאשה.
  אלברט ח'וראני: סמל ל"מרד המזרח" שהטריד את הבריטים. בייחוד לאחר הנסיגה מהודו.

הדוגמא של ג'יימס מוריה- חאג'י באבא- לועג לעם האיראני ובז למנהגיו. עליו התחנכו רבים באירופה.

  המאמרים על מוצדק הציגו דמות נלעגת, לא דמיונית כמו חאג'י באבא מאיספהן, אלא ראש ממשלה אמיתי.
  האיראנים ראו בלגלוג זה פגיעה באיראנים שנהרו אחרי מוצדק ולא רק פגיעה במוצדק עצמו.

דוגמאות:

  1. "איש זקן ומוזנח".
  2. "המגלומניה של מוצדק גבלה באי יציבות מנטלית, מוליך את ארצו לגיהינום.
   * ח'ומייני לעומת זאת היה פחות נלעג, עוד ניסו לעמוד על השקפותיו. מוצדק היה נלעג, לא הייתה הבנה למטרות שהניעו אותו וכו'.


היחס למוצדק באיראן- תהפוכות:

  1. שנות ה-50- גיבור המאבק האנטי-אימפריאליסטי, גיבור המאבק בשחיתות המשטר, תקוותה הגדולה של איראן לדמוקרטיזציה, שוויון ושגשוג.
  2. כאשר השאה צבר כוח- דיוקנו הפך שחור, לאומיותו הוצגה על-ידי תועמלני משטר כלאומיות שלילית שהכניסה את איראן לצרות ולא פתרה אף בעיה.
  3. פרוץ המהפכה האסלאמית- מוצדק כגיבור. חלק ממנהגי המהפכה היו תלמידיו מתקופת החזית הלאומית של שנות ה-50, או פעילים בניסיון לשקמה בשנות ה-60.


  1. בתהלוכות ב-1978 נישאו תמונותיו ברמה.
  2. הרחוב הראשי בטהרן הפך לרחוב מוצדק.
  3. יום השנה לפטירתו צוין בפאר בניגוד למותו של כאשאני.


  4. כאשר אנשי הדת התבססו בשלטון- השתנה היחס כלפיו. רחוב מוצדק הפך לרחוב ולי י-עצר- משמעות דתית ברורה.


  מקומו של מוצדק בתודעה הופחת בעוד זה של כאשאני הובלט, אבל עבור רבים, נשאר מוצדק סמל לליברליזם ולדמוקרטיה.

המערב ומוצדק- המשך:

  באווירת המלחמה הקרה, איראן גבלה בברית-המועצות, מה שהעניק לה חשיבות בין-לאומית- המערב חשש ולכן האמריקאים והבריטים עשו יד אחת לסילוק מוצדק.
  בריטניה לא רצתה לאבד את ההשפעה שלה באיראן לאחר הנסיגה מהודו, ההשפעה על תעלת סואץ הייתה קריטית, האינטרסים הבין-מעצמתיים חשובים מאינטרסים מקומיים.
  הקשחה של הקו נגד מוצדק גם בגלל עלייתו לשלטון של צ'רצ'יל בבריטניה ודוויט אייזנהאוור בארצות-הברית.
  חילופי הנהגה במערב משפיעים על גורל משטרים במזרח-התיכון. (קרטר עולה לנשיאות ערב המהפכה האסלאמית באיראן).

חוקרים:

  ריצ'רד קוטם: חוקר הלאומיות האיראנית- רואה בכישלון מוצדק את כישלון הליברליזם והלאומיות הליברלית. גורס כי גישתו של מוצדק שהייתה ליברלית בייסודה שענתה על מוטיבים לאומיים ורק הם יכלו לגייס תמיכה ציבורית רחבה. טען כי התערבות המערב הכשילה את הסיכוי לליברליזם ולמיסוד נורמות ליברליות, חילוניות ולאומיות באיראן בראשית שנות ה-50.

  רוחאללה רמאזאני: מתמקד בהדגשת ההיבטים האנטי-אימפריאליסטיים של התנועה. כמו קוטם, גם רמאזאני חושב שכישלון התנועה לא נבע מכישלונות כלכליים או אידיאולוגיים, אך הוא טוען כי המעורבות לא הכשילה, אלא הפילוג והכיתתיות מבית. נטישת ראשי הדתות.

ש: באיזו מידה מוצדק היה ליברל? ת: כישלון מול הצלחה:

  1. אמות מידה של דמוקרטיה מערבית. הוא לא היה ליברל ולמרות שנשא את נס המאבק החברתי, מעולם הוא לא השתייך למעוטי היכולת. הליברליזם לא היה מוחלט- כגון: קלפיות נפרדות במשאל העם לפיזור המג'לס ה-17.
  2. התקופה של מוצדק כראש-ממשלה התאפיינה במגמות סותרות:
        1. אחד קידוש עקרונות החופש וריבונות העם, התגברות המגמות הליברליות הכוללות חופש ביטוי ניכר במג'לס, פריחה יחסית של העיתונות, חופש אקדמאי וחקיקה ליברלית.
  1. ומן הצד השני קשיים כלכליים שבאו לידי ביטוי בחרם בריטי על רכישת נפט איראני, בעיות בביצוע המדיניות הכלכלית, החרפת המצוקה, מיגור הליברליזם והתנועה המהפכנית עם כוחות חוץ.

חשיבותו של מוצדק

  1. הפך עוד בחייו לאגדה.
  2. פאח'ר א-דין עלימי: ללאומיות הדמוקרטית האיראנית, אין סמל חזק ומלכד יותר בין כיתתיות ואידיאולוגיות מאשר מוצדק.
  3. חשיבותו היא לא במענה שסיפק, אלא באמונה ובתקווה שנטע.


מוצדק מול ח'ומייני

שוני- מוצדק הציג פתרון לאומי-ליברלי ואילו ח'ומייני הציג פתרון אסלאמי. דמיון- 1. התנגדו למשטר השאה ולעושק המערבי. 2. זיהו בעיות והציעו פתרונות.

  אוגוסט 1953- מוצדק מודח מתפקידו כראש-הממשלה, השאה חוזר לכיסאו. כתוצאה מכך, חדירת המעצמות גדלה וכוחו של השאה הלך והתעצם.
  כמו במהפכה החוקתית, נפילת הליברליזם יצרה את הדרך לעליית משטר אוטוקרטי.

http://www.meast.on.to

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית