FANDOM


האימפריה העת'מאנית/ד"ר מירי שפר

16.2.03

SAYYID GIZI BATTAL = צפון מערב טורקיה. מקום עלייה לרגל. מקום בו החלה האימפריה העות'מנית.

התורכים שהחלו כקבוצת שבטים, בלי שפה כתובה, בלי מדינה, הם אלה שהכתיבו, לאחר כמה שנים, את הטעם התרבותי והדתי בעולם האיסלם ובמזה"ת.

OGUZ/אוג'וז = קבוצת שבטים תורכים. מיוחסים מאוד. נחשבו לאצולה של ערבות אסיה. עמים תורכיים מאוחרים יותר, שטענו לשלטון, טענו שהם צאצאי שבט זה, ולכן מגיע להם השלטון.


העות'מנים גילו יכולת מדהימה לשרוד (600 שנה) ברצף פוליטי.

18.2.03

Dede Kurkut\Tells the story of Kan Turali, son of Kanki Koja, O my Khan!

גיבורי האגדה:

Kan Turali (son) Kanki Kuja (father) Saljan (bride) Trabzon (king) Dede Kurkut 40 בני לוויה (פרשים) 60 לוחמים האחיין של המלך חיות: שור, אריה, גמל

כללי: המלך ממוקם בטרבזון, עיר ביזנטית ליד הים השחור. יש המון נוודות ופרשות. אוסף סיפורים, שבכל פעם המספר, Dede Kurkut, מספר לשליט (לחאן). סיפור מסגרת עם סיפורים פנימיים. סיפור בתוך סיפור. Dede Kurkut מכניס את עצמו כגיבור, כמשתתף האגדה עצמה. הוא מתאר עצמו כאשדם שמספר סיפורים, מנגן וכדומה.

העלילה: האב רוצה שבנו ימצא כלה לפני שהוא מת. הבן מחפש כלה ביום אחד ולא מוצא. האבא מחפש בשבילו, ושולח אותו למקום מסויים, שישיג לו כלה (בת המלך). הבן יוצא למסע של 7 ימים ו-7 לילות. הוא מגיע לטרבזון. המלך דורש שיילחם בשור, והוא מנצח. האחיין של המלך דורש שיילחם גם האריה ובגמל, והוא מנצח. הוא זוכה בכלה. קן טורלי וכלתו יוצאים שוב למסע של 7 ימים ו-7 לילות. המלך מתחרט ויוצא עם צבאו אחריהם.

בסיפור יש רמיזות מיניות. הכלה רואה את קן טורלי מתפשט ומתלהבת. יש איזון ביחסי הכוחות. הכלה היא לוחמת אמיתית והוא נאלץ ליישם את הצעותיה. הוא רוצה שהיא תהיה אקטיבית, אבל רק כשהוא יאמר לה. היא לא מחכה לו. היא יוזמת ומובילה, והוא מעוניין בזה, אך בגבולות מצומצמים יותר. זהו סיפור מאוד אליטיסטי (מלכים ואנשים מכובדים ועשירים). הסיפור מאוד צבעוני. יש שימוש בצבעים רבים. הגיבורים מתוארים כבהירי עור (לבנים), כלומר חלק מהאליטה, לא צריכים לצאת לעבוד, ולכן לא שזופים. לכאורה, הנביא מוחמד מופיע כל הזמן באגדה. כל פעם שקן טורלי מוזמן לקרב, הוא פונה אליו לבקשת עזרה. דבר זה נותן צבע מאוד אסלאמי לסיפור. מצד שני, יש דברים אחרים שסותרים זאת. הסיפור מתואר כמתרחש אי שם בתקופת ה – OGUZ (תקופה טרום איסלמית). בסיפור, בם שותים יין (מנוגד לאיסלאם), הם אוכלים סוס (כשר באיסלאם, אך לא מקובל במטבח המוסלמי). קן טורלי פונה לאל רק כשהוא צריך. הוא לא מאוד דתי.

הגמל הוא התגשמות כל התכונות החזקות ביותר בבהמה. (חזק ביותר, קשה יותר לשליטה ע"י האדם).

ייתכן, כי סיפור זה סופר עוד לפני שאנשים אלה התאסלמו. כאשר חברה מתאסלמת, היא לוקחת את המסורת שלה. הם בעצם, איסלמו את הסיפור (הוסיפו לו מוטיבים איסלמיים) ברובד השטחי ביותר (הם עדיין שותים יין, למשל).

מלך טרבזון מוזכר כל הזמן בתור הכופר (הוא נוצרי. נצרות היא דתו של הכופר, עפ"י תפיסתם אז). זה לא מקרה, שהמקום היחידי שמוזכר בצורה מפורשת, הוא טרבזון. טרבזון היא המאחז הביזנטי האחרון, מלמד קונסטנטינופול. זהו המאחז הנוצרי הביזנטי האחרון באנטוליה, גם לאחר שקונסטנטינופול נכבשת.

יש תפיסה שאומרת , שכאשר גבר כובש את ליבה של אישה, הדת שלו נעלה משלה והתרבות שלו טובה משלה. ניתן להבין שקן טורלי המוסלמי זוכה בפרס, ומנצח את טרבזון הנוצרית.

הסיפור הזה נועד לומר משהו. אזכור טרבזון – מעגן את הסיפור באנטוליה. סיפור עתיק מאוד, מהתקופה הטרום איסלמית והטרום אנטולית. עוד לפני שהשבטים נדדו ולא חשבו להתאסלם. לאחר שהתאסלמו, הסיפור שונה. המקום שונה לטרבזון – מקום קרוב ומוכר. (השבטים נדדו לאנטוליה). טרבזון היא "שתילה" מאוחרת. אם משווים את הסיפור הזה לחלק מהמיתולוגיה היוונית, ניתן למצוא סיפורים מאוד דומים לזה. הסיפור הוא סיפור בעל פה, שעבר מפה לאוזן במשך הרבה מאוד שנים. טרבזון נבחרה משתי סיבות: 1. היא עיר מוכרת. 2. כדי לתת איזשהו הקשר פוליטי קונקרטי.

הרקע ההיסטורי הפוליטי לגרסה הכתובה (הסופית) של הסיפור: במזרח אנטוליה יש קבוצה של שבטים טורקים מוסלמים (AK-KOYUNLU (קונפדרציית הכבש הלבן)), ששלטו באזור של משולש הגבולות של היום (טורקיה, אירן, עיראק). הקונפדרציה הזו היתה פעילה וחזקה במיוחד בסוף המאה ה – 14 ותחילת המאה ה – 15. סופה היה לקראת אמצע המאה ה – 15. מה שאפיין אותה, הן פלישות בלתי פוסקות לצד הנוצרי (טרבזון – העיר הגדולה הקרובה). לשליט הביזנטי נמאס, אך הוא לא יכל למנוע פלישות אלו בכח צבאי, ולכן הוא חיתן את אחותו עם בנו של מנהיג ה - AK-KOYUNLU. חתונה דיפלומטית. לקראת סוף המאה ה – 14, העלו את הסיפור, שדמה מאוד לסיפור החתונה (האמיתית) של הנסיכה מטרבזון, על הכתב, בגרסה סופית ומעובדת. הסיפור כנראה הועלה על הכתב, ע"י מישהו שהיה קשור לקונפדרציה - AK-KOYUNLU

למה בסוף המאה ה – 14? כיוון שזו תקופת השיא/הזוהר של הקונפדרציה. הם חיפשו לגיטימציה להתהדר ולהתפאר, ואז הם העלו על הכתב את הסיפורים שמשרתים את האינטרסים שלהם.

סיפור זה משרת אותנו מכיוון שהוא משחזר מציאות מסוימת, שהיתה באנטוליה בתקופה שלפני ובעת עליית האימפריה העות'מנית. (קשרים עם הביזנטים, מלחמות, תחרות, נישואין, סוג איסלאם וכדומה).


23/2/03

Paul Wittek – 1894-1978

אנו מתייחסים למחקר של ויטק כנקודת התחלה. ויטק מאוד דומיננטי מהסיבות הבאות: 1. המיקום שלו (SAOS – לונדון) 2. תלמידיו הלכו שבי אחרי התיזה שלו, גם אם היו בה בקיעים וגם אם התגלו דברים חדשים. עד מותו, לא היה ויכוח על הקביעה של ויטק.


11/03/03

הבלקן

1354- גליפולי 1361- אדירנה 1385- סופיה 1387- סלוניקי 1389- קוסובו 1 1396- ניקופולוס 1444- וירנה

עבור האימפריה העות'מנית הבלקן זה האזור החשוב ביותר באימפריה, מבחינת שטח, אוכלוסייה והכנסות כלכלית והדבשירמה למשל. למרות שמהתבוננות על המפה ועל השטחים הכבושים של האימפריה בשיא פריחתה נוצר הרושם שהאימפריה היא ערבית. האימפריה רואה עצמה כאירופאית כמו גם כאסייתית, וכממשיכי הביזנטים. אחד מתאריו של הסולטאן הוא- קיסר (מאמצע המאה ה-15 ואילך). הבלקן חשוב לעות'מנים גם מבחינה אידיאולוגית כמו שהסברתי וגם מהבחינה הפרקטית. עוד דוגמה- כל הכבשים שנועדו להאכיל את מיליון הפיות של איסטנבול הגיעו מהבלקן. גם מבחינה דתית הייתה חשיבות לכיבוש הבלקן. הבלקן הוא חלק מן הבסיס הקיומי של האימפריה. המחוזות הערבים נוספו לאחר מכן. האימפריה נשענה על אנטוליה ורומליה (עוד דוגמה- כאשר רצו להגלות אנשים הגלו אותם למצרים ולא לאירופה). העות'מנים לא אמרו שאירופה טובה יותר. אלא שבתוך המסגרת האימפריאליסטית יותר חשוב לי ויותר משתלם לי לשלוט על אנטוליה ורומליה מאשר על המחוזות הערביים (לא האסלאם!). אנחנו יותר טובים מאירופה ושולטים עליהם. אנחנו שולטים על המורשת וההיסטוריה הנוצרית. המאמר אומר שבהחלט הבלקן היה חשוב מאוד לעות'מנים, אבל המחקר המודרני בחר לא להתייחס לכך מכל מיני סיבות וכך נוצרה תמונה מעוותת של האימפריה בבלקן. ההתפשטות בבלקן הקדימה ב-150 שנה בערך את ההשתלטות העות'מנית על המזה"ת. כבר במהלך המאה ה-14 הייתה השתלטות מכוונת על הבלקן (ההשתלטות על המזה"ת שנויה במחלוקת בנוגע לכוונת העות'מנים להשתלט עליו. אדירנה נמצאת בין תורכיה, יוון ובולגריה. זוהי הבירה השנייה של העותקמנים (אחרי בורסה ולפני איסטנבול). גם בתקופת איסטנבול היה ריכוז שלטוני גם באדירנה וגם בבורסה. זמן קצר אחרי גליפולי כבר הרגישו העות'מנים בטוחים דיים להעביר הבירה לאירופה והיו לדו-יבשתיים. עובדה זו מראה כי האזור הבלקני מעניק להם יותר וגם על תפיסתם הדו-יבשתית. הקרב בקוסובו 1 (1389) חשוב. גם מהצד הסולטאני- נהרג הסולטאאן מוראד ה-1, וגם מהצד הבלקני. הקרב הפך לסמל של ההשתלטות הזרה בבלקן (לאחר כמה עשרות שנים היה קרב קוסבו נוסף שבו שוב זכתה האימפריה). קרב ניקופוליס (1396) הוא קרב חשוב מאוד משום שזה היה ניסיון אירופאי של הצטרפות של כמה כוחות אירופים נוצרים כדי להילחם באויב התורכי-מוסלמי. זה לא קרב נגד שליט אחד אלא נגד ברית שהתאחדה נגדם. העות'מנים ניצחו ניצחון ברור וחד משמעי שציין את ההשתלטות המוחלטת של העות'מנים בבלקן. בקרב הזה העות'מנים הצליחו להשתלט על ממון רב. קרב ורנה ב-1444, על הים השחור (בולגריה של היום). שוב קרב נגד ברית והניצחון זה שלב מכין לכיבוש של קונסטנטינופול. אחרי הקרב הזה שדיכא את המרידות בבלקן קבע כי העורף שקט וזה נתן להם ביטחון להתמקד בקונסטנטינופול. לאורך 90 שנה אנו רואים מגמה שיטתית של כיבוש מאורגן בשלושה כיוונים- יוון (סלוניקי, אתונה וכו'), תוככי אירופה (צפון מערב, לאורך הנהרות- דנובה) וצפונה להקיף את הים השחור. וכך בסופו של דבר כל הים השחור הוא ים עות'מני. הם לא רק שליטים בחופים אלא גם מצפון לים השחור. כך נוצרת המציאות של שלטון עות'מני בבלקן שנמשך כמה מאות שנים. "ההשתחררות מהעול העות'מני" היא רק במהלך המאה ה-19 וה-20.

לפי רשימת המקורות בסוף המאמר רואים כי ההיסטוריה העות'מנית הבלקנית היא חור שנשכח. צריך לדעת גם על האסלאם, גם תורכית וגם שפות בלקניות וכו'. לכן לרוב האנשים עושים רק חצי מהעבודה. במאמר מוצגים נושאים רבים. מה נשאר מהעות'מנים? המון! הן ברמה של פולקלור והן ברמת ההזדהות הלאומית. האימפריה עדיין חיה ונושמת בבלקן. מצד אחד, העות'מנים לא שינו הרבה, הם לא כפו דבר על האוכלוסייה המקומית. מצד שני, למרות זאת ובגלל זה אולי השינויים שהיו בבלקן היו מהותיים. מהו הבלקן? לכאורה הגדרה ברורה גיאוגרפית. אך המונח הוא טעון. האם האזור הוא גיאוגרפי או תרבותי. האם להחליף את המונח בלקן במונח אחר- המזרח הקרוב. עצם השימוש במונח בלקן והגדרתו מלמד הרבה על התקופה העות'מנית. המאמר מדבר על סוגי שיח שונים (שיח- הדיון בנושא כלשהו שיש לו "שפה" משלו שמביע מגמות מסוימות ותפיסות עולם מסוימות וכל מי שמעוניין להשתתף בשיח חייב לשלוט ב"שפה" הזו). מכל השיחים שללו אין נכון או לא נכון. כולם נכונים. המפה של הבלקן מורכבת מאוד והעות'מנים הגיעו וסיבכו את המצב עוד יותר. תהליך האסלום תרם לכך. העות'מנים אמנם לא כפו את דתם אך אחד ממורשות האימפריה היא המוסלמים הבלקנים. עצם השרידים הרבים של האסלאם בבלקן מראה כמה השלטון העות'מני לא בא מלמעלה אלא מלמטה (נשאלת השאלה למה, אם האסלאם לא נכפה והיה כ"כ מפתה, לא התאסלמו כולם אלא רק מיעוט. מצד אחר אם העות'מנים לא כפו את דתם ולא אכפו את זה, למה זה כן שווה לי). בבלקן התאסלמו קבוצות מיעוט בעיקר. להם היה אינטרס לשפר את מצבם ע"י התאסלמות, מכיוון שהשלטון הנוצרי שקדם לעות'מנים לא התייחס אליהם טוב. מי שכן התאסלם זה הנוצרים הקתולים ולא היוונים האורתודוקסים. הם היו מיעוט והיה יותר קל להשפיע עליהם וגם היה להם יותר כדאי. גם גיוס ילדי הדבשירמה תרם להתאסלמות האזור. זו התאסלמות של בודדים. לעומת זאת, הבוסנים והאזור ההוא התאסלמו כקבוצות. גם אנטוליה התאסלמה כולה אם כן למה הבלקן כולו לא התאסלם אלא רק מיעוטים? היה תהליך שונה מזה שבאנטוליה. באנטוליה התהליך היה במאות ה-12-15 והבלקן במאות ה-15-16. תקופות שונות, אורכים שונים. יש כמה סיבות לשוני. המרכז של השלטון היה באנטוליה ושם התרחשו דברים. שבטים הגיעו להתנחל וכו'. בבלקן לא היה צריך למצוא מקום לאנשים נוספים מוסלמים. השבטים שהזדקקו לאיזורי מרעה דחקו את הכפרים הנוצרים הביזנטים מבחינת מקום מחייה. בנוסף, בבלקן היו אזורים שנכבשו מספר פעמים. אנטוליה נכבשה כולה מספר פעמים. זה גרם לכך שהאוכלוסייה באנטוליה תהיה יותר נוחה לשינוי דת מאשר הבלקן, מכיוון שהאוכלוסייה בבלקן פחות נפגעה. יחסה של המדינה העות'מנית כלפי הכנסייה הקתולית היה הרבה יותר נוקשה משום שהם התקשרו לאויב המערבי בעוד שהאורתודוקסים היו מקומיים. זה גם גרם לקתולים לאבד את מנהיגותם והאנשים בשעות הקשות היו נתונים להשפעה יותר גדולה והתאסלמו. הבלקן היפך להיות עוד יותר מורכב ומושפע מאוד מהעות'מנים.


16/03/03

זמן: מאות 16-17. מרחב: מצרים וסוריה- ערים מרכזיות- קהיר, דמשק, חלב.

מקיץ 1516 עד לינואר 1517 כבשו העות'מנים את הסולטאנות הממלוכית.

מה הביא את העות'מנים למזה"ת? למה רק בתאריכים הנ"ל, כאשר הם כבר אימפריה, הם כבשו את המזה"ת? האם הם התכוונו לכך? יש כאלה שיאמרו שכן. מכיוון שמכה ומדינה היו בשליטה ממלוכית העות'מנים, שרצו להיות ראשי עולם האסלאם, היו חייבים לעשות זאת. מצד שני, אחרים אומרים שזהו היה צירוף מקרים והעות'מנים נגררו למלחמה עם הממלוכים וניצחו אותם. לפי חוקרים אלו העות'מנים התעמתו עם הספאווים ואיכשהו נגררו למלחמה. גם אם רצו וגם אם לאו, הם הגיעו. לכן אנו נבדוק מה התרחש לכשהם הגיעו. מה היו ההשפעות, ואיך מצרים השתלבה באימפריה העות'מנית. אנו נבדוק את מצרים עצמה ואיך נראו פרובינציות ככלל באימפריה העות'מנית.

ריימונד הוא חוקר צרפתי וחשוב לראות את צורת העבודה המיוחד של הצרפתים. המאמר כתוב במבנה קלאסי. הפסקאות הראשונות ממפות מה מצב המחקר עד עכשיו, מסביר מה לא טוב בתשובות שנתנו עד עכשיו וכך מפנה את הדרך לתשובותיו שלו. המאמר מאפשר לנו ללמוד את המחקרים הקודמים ולבחון אותם. הוא בודק גם אירופאים וגם ערבים. למה גם היסטוריונים אירופאים וגם הערבים מסכימים עם תיזת השקיעה. היסטוריונים אירופאים וערבים כאחד ידעו שהתקופה היא תקופה של שקיעה. למרות שחלקם (אירופאי) חקרו והגיעו למסקנה זו, תיזת השקיעה קיימת בתת-מודע ויש מן תחושה של עליונות. הם ציפו למצוא והם מצאו. הערבים ציפו אך לא חיפשו. השלטון העות'מני בעיניהם רע ומדכא והם לא מתייחסים לזה. ריימונד מגיע למסקנה הפוכה. הוא בודק על מה הסתמכו האירופאים כשהם מצאו שקיעה. ריימונד טען שההיסטוריונים חיפשו קריטריון לא נכון לתקופה. הם חיפשו מונומנטים, דבר רלוונטי בערים מרכזיות. הממצאים היו פחותים לעומת הקודמים. המסקנות- בנו פחות, פיתחו פחות, העות'מנים לא השקיעו במחוזות הערבים. האירופאים עבדו בשיטה מאוד הגיונית, המסקנות נכונות לממצאים, אך הקריטריון שבדקו אינו מתאים לדעתו. ריימונד מסכים שהעות'מנים בנו פחות ופחות מרשים מהממלוכים. הוא מסכים עם קודמיו שהמחוזות הערבים היו פחות חשובים לעות'מנים מאשר לממלוכים. אלא שהערים הללו לא שקעו, לא סבלו, להיפך. תחת העות'מנים הערים הללו פרחו. הו מציע לא לבדוק מונומנטים, אלא לבדוק גידול באוכלוסייה, במסחר, בתי מרחץ וחמאמים וכיוצב'. לגבי גידול אוכלוסייה. אין סקרי אוכלוסין. יש דרך עוקפת. בודקים תזוזה של שכונות מסוימות החוצה לפרברים. כנראה, נגמר המקום, צפוף, ובונים עוד. אפשר לספור מזרקות וחמאמים. לא לבדוק מונומנטים אלא את הבניינים והמוסדות הכי יומיומיים של הקהילה. אוכלוסייה מוסלמית זקוקה לחמאם. זה חלק מהתרבות. אם נבנים חמאמים במקומות שבהם לא היו, כנראה שיותר אנשים צריכים חמאמים. גידול בחמאמים יכול להצביע, מצד שני, בגידול האוכלוסייה המוסלמית. יש לבדוק קריטריונים נוספים, לא מוסלמים. מזרקות כל אדם צריך לשתות. כל שכונה, ללא קשר לדת האוכלוסייה, צריכה מזרקה, מים לשתיה וכו'. אם מתרבה מספר המזרקות ואזורים שבהם לא היו מזרקות, מצביעים על התהוות שכונה באזור. מחקרים מסוימים מעריכים מספר אנשים פר מזרקה. בערים הללו יש אוכלוסייה מגוונת, אבל הם חיים כולם ביחד, חברותה שכונה. המזרקות הם בשימוש של כולם. למרות שהמזרקות נבנו בעזרת הוקף, כל אחד יכול לשתות. השלטון לא הקים את הוקף, הציבור הקים אותו למען עצמו. הגידול באכלוסיה מעיד על כך שבניגוד לדעה הרווחת שהערים הערביות היו בניגוד לערים האירופאיות, ריימונד אומר שהן התפתחו כמו הערים האירופאיות וזאת בגלל העות'מנים. אמנם גידול באוכלוסייה, שהוא מוגזם, יכול להיות רע ומזיק, אך הסתכלות על כל הקריטריונים יחד מעיד כי זוהי התפתחות.

פקס- עות'מניקה- השלום העות'מני. הערים המדוברות אינן גדלות במקרה אלא בגלל העות'מנים (בניגוד לדעה הרווחת והמנוגדת). בזכות העות'מנים יש ביטחון בדרכים, האחדה של המיסים, של המטבע, יש סדר. זה מסייע לגידול במסחר. שניים מן המוצרים החשובים ביצוא מהמזה"ת הם הקפה והפלפל. העובדה שהפורטוגזים הגיעו למקורות התבלינים בעצמם בהודו, הם עקפו את שירותיהם של הסוחרים המוסלמים (מ-1498), בתחילה הממלוכים ואח"כ העות'מנים. רווחיהם ירדו פלאים ולכן גם נכסי המדינה. כבר כאן מתחילת השקיעה הכלכלית שסופה בחדירה האירופית, ולכן לא העות'מנים אשמים בשקיעה הכלכלית. הפלפל ירד והתדלדל באימפריה, ואז נוצר מוצר מקומי- הקפה, ובכך הצליחו העות'מנים לפצות על נזקים שנגרמו מפגיעה במסחר הפלפל. בתחילת הדרך היו טענות קשות נגד קפה וטענו שהוא מקביל לאלכוהול ולכן אסור, אך הן לא שרדו (הקפה הוא משקה חדש- 350 שנה). בהתחלה גם העות'מנים לא ממש אהבו קפה. יש בזה עניין של בטלנות, אנשים יוצאים לרחובות ומדברים בדבר השלטון וזה לא מצא חן בעיני המנהיגות העות'מנית. אנשים החלו לעשן והשילוב הזה גרם לשריפות בערים מסוימות משום שהבתים היו בנווים מעץ. התנגדות השלטון לא עזרה וברגע שהעות'מנים ראו שהמסחר בקפה תופס תאוצה הם הטילו עליו מכסים וקיבלו את רווחיהם. סולטאן אחד סגר את כל בתי הקפה והטברנות. אחד מצרי שלח עתירה לעות'מנים שבית הקפה זו פרנסתו והוא קיבל היתר לעסוק בכך כדי שיוכל לפרנס את משפחתו וכמובן כדי שיוכל לשלם מיסים. כל זאת התאפשר בגלל מדיניות הפקס-עותמ'ניקה.

מה ההבדל בין 3 הערים? כולם נהנו מהפקס-עות'מניקה. קהיר וחלב היו ערי מסחר. קהיר דרך ימית בין הודו לאירופה, ולחב דרך יבשתית. דמשק הייתה תחנה לחג. מקהיר יוצאים כל יוצאים לחג' מאפריקה ולתקופה גם מספרד, והצפונים יצאו מדמשק. גם הדרומים מגיעים לדמשק בסופו של דבר. החג' זהו פרויקט ענק, כלכלית, פוליטית, מנהלתית, ופרס מבחינה כלכלית.


במפות אפשר לראות את הגידול של העיר ובמיוחד את כיווני הגידול. בדמשק- העיר העתיקה מוקפת בחומה (באמצע) והגידול הוא מצפון ומדרום. דרומה זוהי הדרך של החג' וגם הגידול המשמעותי. היציאה מהחומות מעידה על ביטחון של האוכלוסייה. זה מעיד שהיחסים בין האזור הכפרי לאזור העירוני הם טובים. אין סכסוכים, אין פשיטות. הפקס-עות'מניקה עשתה שקט אזורי. נוצר סטטוס-קוו והכפרים ידעו למשל שאם הם יתקפו את הערים , הצבא העות'מני יבוא ויעשה שקט. מעבר של צבא ככלל מעיב על השקט ומזעזע את הסטטוס קוו. בזכות הפקס-עות'מניקה, מעבר של צבא היה נדיר וזה תרם ליציבות הערים.

הערים המדוברות בהחלט נהנו מהתקופה העות'מנית, אך לא לכל אורך התקופה ולא בלי גבולות.

המרידות הג'לליות- סוף המאה ה-26 תחילת ה-17. מרידות בכל רחבי אנטוליה. המרידות הללו השפיעו, לשלילה ולחיוב על האזורים העירוניים, למשל חלב. לא בהכרח השפעה ישירה. יכול להתפתח תהליך שרשרת שפוגע גם בעיר. יש מרידות, הכפרים אינם יכולים לעבד את האדמה ובורחים לעיר. יש פחות מזון, המחירים עולים, הערים מפוצצות בפליטים מובטלים. בתקופת מרידות הדרכים אינו בטוחות וערים שמתבססות על מסחר נפגעות, דוגמת חלב.

היו עליות וירידות. בסופו של דבר הערים התפתחו, וההתפתחות הזו היא בשל השלטון העות'מני, לא באופן בלעדי אבל באופן משמעותי.

צריך לבדוק באיזו מידה שלושת הערים הללו מצביעות על הערים הפחות מרכזיות ועל כלל האימפריה. אבל ניתן להניח כי אם כך התפתחו הערים המרכזיות, אז זו הייתה המגמה בכל האימפריה. בתקופה ההיא שלטון נמדד רק בערים.

הבדיקה הזו של ריימונד, חקירה כמותית דמוגרפית, ובדיקה מנקודת מבט כלכלית-חברתית מאפיינת את החוקרים הצרפתים.


25/03/03

אנו מצטרפים לדיון במאמרה של קרן בארקי רק בסיכום של ספרה, וככל סיכום גם זה מתעסק במאקרו. למרות שהספר מתמקד באנטוליה, הוא בודק בעצם את כל האימפריה ביחס מרכז-פריפריה. הספר אינו ספר היסטוריה. הוא ספר סוציולוגיה כמו המחברת שלו. היא ניסתה ליישם את הידע שלה על ההיסטוריה. היא מתחילה באיזושהי הכללה, מודל, ובודקת אותו עפ"י מקרה בוחן ועל סמך מקרה הבוחן היא חוזרת למודל ומנסה לתקן את המודל. האם המודל של יחסי מדינה וחברה של צרפת ואנגליה תקף גם לגבי האימפריה. כאשר היא מגיע למסקנה שלא היא מחפשת מודל חלופי. היא אומרת כי המודל המערב-אירופאי מתאים רק למערב אירופאים. הוא מאוד מצומצם. במחקרים רבים אנו רואים השוואה למודל האירופאי, וכל מה שלא התאים, נפסל ואינו מודרני. מכיוון שהאימפריה לא התאימה למודל, היא לא התקדמה, לא עברה את התהליך של אירופה ולכן שקעה. בארקי אומרת שזה לא מפתיע שהאימפריה שונה. האימפריה כן עברה את התהליך, רק שהמודל לא נכון. צריך לשנות את המודל, כך שיתאים למגוון יותר רחב. צרפת ואנגליה הן לא מודל אלא רק עוד דוגמה למודל. מודל אמור להסביר את כל המקרים. לא רק האימפריה לא התאימה אלא גם רוסיה הצארית, סין הקיסרית וכו'. מודל אמור גם לחזות ולנבא.

אנחנו מדברים על המאה ה-17 ה"ארוכה". התהליך החל כבר מסוף המאה ה-16. במאה ה-17 היו לאימפריה כבר מאפיינים של מדינה- טריטוריה, שלטון, בירוקרטיה, ביטחון לתושבים, מיסים וכו'. בניית מדינה אינה מדברת בהכרח על עצם ההקמה של המדינה, אלא על המדינה המודרנית. מוסדות ריכוזים, אמצעי אכיפה, יותר פולשנית לחיי הנתינים. האימפריה הייתה "מדינה קטנה" מבחינת הכוח כלפי הנתינים והמעורבות בחיי החברה והתפקידים שלקחה על עצמה. במהלך התהליך המדינה "גדלה". היא יותר מעורבת בחיי החברה. הדברים נעשים יותר מאורגנים ופורמלים. חלק מתהליך בניית המדינה זוהי קביעה של מהו מוסד הסולטאנות, מהו כוחו, מהם דרכי הפעילות שלו. מה שונה פה מצרפת ואנגליה? מה ההבדל בשיטת הפעולה? ההבדל הוא בין התימאר לפיאודליזם. הרבה אומרים כי התימאר הוא הפיאודליזם העות'מני. זה נכון אך בערבון מוגבל. בפיאודליזם הקרקע ויושביה שייכים לאדון. הוא השליט המקומי. לשליט העל אין קשר ישיר לנתינים. מאזן הכוחות בין השליט הריכוזי ובין המושלים המקומיים בהתחלה נטה לשליטים המקומיים. אז מתחולל השינוי. השליט הריכוזי מתחיל לצבור יותר כוח על חשבונם ומצליח להכניעם, ע"י עימות ישיר ואף פיזי בשדה הקרב. ולכן בתהליך בניית מדינה באירופה, המלך משתלט על השליטים המקומיים ותוך כדי כך בונה צבא שאינו תלוי במקומיים וכך מכניע אותם. באימפריה, השליטים המקומיים לא שולטים ולא מנהלים את האזור אלא רק גובים את המיסים. הם בדר"כ אפילו לא גרים בתימאר שלהם. אין בעלות על קרקע ובוודאי לא הנתינים. באירופה יכולה להיווצר קואליציה בין פיאודל לנתיניו נגד גורם שלישי, באימפריה, שבה יש נתק בים נתינים לבעל התימאר, הסיכויים לכך קלושים. זה אומר שבאימפריה העות'מנית השליט היה מלכתחילה יותר חזק, ובאירופה הוא היה נתון לחסדי המקומיים שהיו חזקים ממנו. בנוסף, אחת לשלוש שנים כל בעל תימאר קיבל תימאר אחר. לא היה לו אינטרס ליצור קשרי עם אנשי המקום. בנוסף, באימפריה לא הי צבא, אלא מילואים (יאניצ'רים), שמתוחזק ע"י בעלי התימאר, והסולטאאן קורא לו כשהוא צריך אותו. עם השינויים הטכנולוגיים במאה ה-17 התחילה ירידה של התימארים מול האילתיזאם. גם מתחילה ירידה של הפרשים מול הנשק החדש. שדה הקרב משתנה. צריך יותר ויותר צבא עומד. אנשים שיתחזקו תותחים. המערכות הצבאיות גדלות, הופכות מסורבלות. משתנה המערכת החברתית. התימאר שמימן את היניצ'רים כבר לא רלוונטי, צריך כסף מזומן לצבא. השינוי ושיאו קורה בין 1550-1650. אמנם היה שימוש בנשק חם עוד הרבה לפני כן, אך חוד החנית והדגש של הצבא העות'מני היה בפרשים. עם השינוי בשדה הקרב בא השינוי בהרכב הצבא ותיפקודו. בשיטת התימאר יש קשר ישיר בין המושלים שליט ובין הנתינים לשליט. יחסי תן וקח. אין קשר ישיר בין המושלים לשליט. לכן אין כמעט מרידות. אבל סביב 1600 הייתה אחת המרידות הגדולות באימפריה- המרידות הג'לליות. מרידה שערכה כ-20 שנה ובמהלכה כמעט כל אנטוליה הייתה נתונה לשלטון המורדים (כולל בוקסה). יש שיגידו שהמרידות הן סימן לתיזת השקיעה. איבוד כוח של האימפריה. יש כאן עוצמה. באימפריה, בניגוד לאירופה שם היה משחק סכום-אפס, היה שימוש בקואופטציה –שילוב. יש קירוב והרחקה של קבוצות מסוימות. המרידות הן ל כמו בצרפת ואלג'יר-על עצמאות. כולם נתינים מאוד נאמנים של האימפריה, אף אחד לא רוצה להתנתק מן האימפריה- תקציבים, מעמד וכו'. המאבק הוא על השתלבות באימפריה. מי שמורד זה מושלים בכירים באימפריה שרוצים להשתלב יותר באימפריה. זהו מעין מו"מ בין הצדדים. הסולטאאן משלם, גם המורדים. יש ויתורים משני הצדדים. הויכוח הוא על המחיר ולא על התוצאה. הם רוצים להיות חלק מהאימפריה. האופי שבו האימפריה מנהלת את המרידות בשילוב ויתורים הדדים מעידים על עוצמה. מצד אחד יש פה רצון לשילוב באימפריה וזה מעיד על כוח. מצד שני, אם כל הזמן המורדים קיבלו מה שרצו זה מעיד על חולשה. אך לא כך היה הדבר. לא תמיד כולם קיבלו מה שהם רצו. יותר מכך האימפריה דאגה לנווט את הדברים ככה שלא יגיעו למרידות. הן היו בסה"כ מעטות מאוד. במרידות הג'לליות חלקן דוכאו וחלקן הפכו מבנדיטים לבירוקרטים. הם שומרים על איזון בין כמות הבנדיטים לבירוקרטים. תמיד יהיו גם כאלה וגם כאלה. שיטת המו"מ אפשרה גמישות ביחסי מדינה-חברה, מה שמעיד, עפ"י בארקי, על עוצמה. כל מתבססת יותר טוב בניית המדינה. בסופו של דבר גם שיטה זו נכשלה וגם באירופה היא נכשלה (המהפכה הצרפתית).

27/05/03

המאמר של פאמוק על המטבעות. צריך לזכור שהמקור לכסף ולזרימתו היא הקרקע. התהליך הגדול יותר שמעסיק את פאמוק הוא דומה לזה של דרור זאבי. תהליך עמוק. חלקם גלובלים (פאמוק) וחלקם פנימיים (זאבי). בסופו של דבר מגיעים לאותה תוצאה- הפיכת האימפריה לפריפריה.

המערכת הכספית העות'מנית מאוד מורכבת ומתוחכמת. אפילו הפלחים היו צריכים להיות מאוד מתוחכמים ולו כדי לשרוד. התהליך הכלכלי במאה ה-17 הוא כמו של היום. אך הקצב הוא שונה, אין פיקוח, יש יותר מקום למקריות ולמדינה קשה לשלוט. הצרכן לא יכול לפתוח את העיתון ולבדוק את השער. יש שערים. מטבעות זרים ועות'מנים התקיימו בו זמנית, גם במצב תקין, יש היררכיה של 3 מטבעות שונים שכל אחד הוא בפני עצמו וכל הזמן השערים והיחס בניהם משתנה. האימפריה אמנם הייתה כמו כל העולם באותה תקופה אף היא הייתה יותר מורכבת. 3 סוגי מתכות. המתכות הללו מגיעים בכמה סוגים של מטבעות, האקשֶה, מטבעות המדינה, המטבעות הטרום עות'מניות, שונה ממדינה למדינה. יש 4 מערכות מוניטריות מקומיות. לכל זה מתווספים המטבעות הזרים. האימפריה איננה מערכת כלכלית סגורה. תמיד היו בה מטבעות זרים. ערך המטבע היה ערך המתכת. במהלך המאות 16-17 המערכת העות'מנית נפתחת למערכת שלא הייתה פתוחה להם קודם. עכשיו מגיע הרבה כסף מהאמריקות ולא מאירופה. הכמויות שמגיעות שוטפות את אירופה והאימפריה. המערכת שהיו קיימים באימפריה ובאירופה נפרצים ותחילה כלכלה חדשה- הכלכלה האטלנטית. הכלכלה הזו והכסף הרב שמגיע מדרום אמריקה משנה את מאזן הכוחות. יש מסחר עולמי. האימפריה מוצאת עצמה קשורה לכלכלה שהיא השוליים בה. היא נמצאת גיאוגרפית באמצע. מפאת השטף, הכסף מגיע- והולך. היא מתרוקנת. בנוסף, היא מפסידה מכסים כיוון שעוקפים אותה. מטבע הכסף או הזהב שווים עפ"י כמות הכסף או הזהב שיש בהן (כיוון שהן סגסוגת). זה מה שיוצר את ההבדל בין מטבעות ממדינות שונות. המטבעות שונות בגודלן, צבען, עוביין וצורתן. כדי לחסוך בזהב למשל, הפכו מטבעות עגולים למרובעים וכך, השאריות הפכו למטבעות חדשים. מרובע שווה פחות מעיגול. אצל זאבי- במאה ה-16-17 הצבא משתנה. חייל רגלים יותר טוב מפרשים, צריך לשלם להם, ולכן צריך ליצור עוד מטבעות. הייתה אינפלציה הקצב של האינפלציה היה מאוד מהיר לתקופה הזו. לא הכירו קצב כזה (בגלל גידול דמוגרפי והגעת הרבה כסף זר). האנשים הרגישו בכך. המערכת העות'מנית מאוד ליברלית. כל המטבעות מתקבלים. זה לא מדיניות ליברלית אלא מן חוסר שליטה. זה יצר פרצות רבות. התפיסה הפוליטית העות'מנית אומרת שכוח המטבע המקומי לא נחשב כקריטריון למדידת חוזקה של מדינה. צריך שיהיה מטבע, אבל לא חשוב מאוד כמה הוא חשוב או כמה הוא נפוץ. זה לא קובע כוח של מדינה. החיבור של האימפריה עם המערכת העולמית והפיכתה לפריפריה הופך אותה למנוצלת. האימפריה פתרה רק בעיה מוניטרית ספציפית (ע"י הגירוש) אך את התהליך העולמי היא לא יכלה למנוע.

אז למה הם עדיין אימפריה? היה להם שטח רב והם שלטו בו. גם האוכלוסייה עדיין רואה עצמה חלק מהאימפריה. האימפריה הפסידה וניצחה לא מט במלחמות המאה ה-18. אך הניצחונות של פעם עלו מעט והכניסו הרבה. עכשיו המלחמות יותר ארוכות, עולות יותר כסף, תותחים וכו'. את האימפריה עולה יותר כסף לתחזק, אך היא עדיין אימפריה. רק במאה ה-19, מתחילה ההידרדרות הכלכלית ואז היא אימפריה אך ללא כסף לשלם. אימפריה ללא אימפריה.

איך ננסח את התהליך הגדול שמתארים פאמוק וזאבי? התהליך הוא שילוב של כמה תהליכים. האימפריה מוצאת עצמה קשורה כלכלית למערכת העולמית. יש שותפים במאזן הכוחות הצבאי. מבחינת גבולות האימפריה סטטית. יש גם שינויים פנימיים. הקשר בין מרכז לפריפריה משתנה בשני סוגים- בתוך המרכז העות'מני עצמו, בית הסולטאאן איבד מכוחו לטובת אחרים, הוזיר הגדול, העולמאא (זילפי), המוסד נשאר חשוב, רק פחות, ועם פחות כוח. בנוסף, מאזן הכוחות בין המרכז שמשתנה לבין הפריפריות העות'מניות גם משתנה. המרכז כבר לא יכול להכתיב לפריפריה. העליתות המקומיות מתחזקות בתוך המערכת העות'מנית ע"י כך שהיא מתחילה להשתלט על אדמות. איך? המדינה צריכה כסף מזומן. ממירה אדמות. בנוסף-אילתיזאם. אנשים פרטיים קנו אדמות בכסף מזומן גדול. התהליך הכלכלי הגדול מתבטא בחיי היומיום של אנשים. למשל בבעלות הקרקעות (מי מרוויח?) בנוסף לשינוי המטבעות שנכנס. האם האימפריה יצאה מזה? מבחינה מוניטרית במאה ה-16-17 היא יצאה מזה בעזרת מטבע חדש. אבל השינויים העולמיים מכריעים לבסוף את האימפריה לאחר כ-200 שנה.

דרור זאבי ניגש לנושא הכלכל כהיסטוריון חברתי. פאמוק הוא היסטוריון של כלכלה. הוא כלכלן. המאמר הזה הוא חלק מפרויקט ארוך ומורכב על המערכת הכלכלית העות'מנית. פאמוק נתן ניתוח כלכלי אמיתי, לשים אותו בהקשר היסטורי רחב, בלי להציף אותנו במונחים ונוסחאות כלכליות שהאדם הממוצע לא יכול להבין.



30/03/03

אלג'יר

צפון אפריקה- חלק אינטגרלי מהאימפריה. בדר"כ לא זוכרים זאת, לא העות'מנים ולא אנשי צפון-אפריקה. יש שכינו את האזור הזה "הגבול הנשכח". נשכח ע"י ההיסטוריונים שעוסקים בהיסטוריה עות'מנית. עוסקים בעיקר באזורי הליבה. נשכח גם ע"י היסטוריונים צפון-אפריקאים. היסטוריונים מודרניים לאומיים רוצים לשכוח את האפיזודה של השלטון העות'מני. האזור שימש גם כגבול ימי. חלק חשוב מן ההיסטוריה העות'מנית. היא הייתה גם מעצמה ימית (בעיקר במאה ה-16). צפון-אפריקה אינה ממש דומה לשאר המחוזות בענייני מרכז-פריפריה, יש בה ייחודיות. העניין הזה אינו זהה בכל הפרובינציות. אי אפשר להקיש ממצרים למשל, על צפון-אפריקה.

מה השינוי שהפך עות'מנים לתורכים? אחרי מלה"ע ה-1 נותר התורכים עם מדינה שלא הכירו. אנטוליה, שהייתה מאוד קרובה לאיסטנבול, אפילו נתפסה כפריפריה. הם לא הכירו אותה. היא הייתה מאוד שונה.

טל שובל שייך לאסכולה הצרפתית. לא מפתיע שהם מתעניינים בצפון-אפריקה. אנו מדברים על תקופה של 300 שנה, עם דגש על המאה ה-17. מהגעת העות'מנים לצפון-אפריקה, עד למאה ה-18. אלג'יר זו עיר, וגם פרובינציה. העיר היא מרכז הפרובינציה. יש להבדיל בין השניים. המונח העות'מני שלקוח מערבית "אל ג'זאיר"- האיים. במפות העות'מניות יש שני מקומות עם השם הזה, האיים האגאים ואלג'יר. אנו מזכירים גם את תוניס כדי לראות מה שונה ומיוחד באלג'יר. מוקדי הכוח באלג'יר- המנהל, היניצ'רים וה"צי". הצי- קורסרים-"פירטים" עם דגל. שודדי ים הממונים ע"י המדינה, בשביל המדינה. זהו צי פרטי, מן מליציה מקומת, שהמדינה שוכרת בשביל עצמה. אם יש לי אוניה בחוף אלג'יר, אני מתפרנס מלהתנפל על אוניות מסחר עוברות, לוקח את השלל ולמכור את האנשים. פירטים עושים זאת לכל אונייה שעוברת. קורסרים יעשו זאת רק על אוניות זרות. מן צי ממלכתי של האימפריה העות'מנית. בעיתות שלום הם פירטים (בוזזים להנאתם) ובעיתות מלחמה הם מגויסים ע"י המדינה. מפאת ריבוי הקבוצות הללו אין צי אחד אלא ציים רבים. המדינה מממנת, יוזמת ומשתמשת בהם. הציים נפרדים אחד מן השני. אין מפקד אחד על כולם. אין צי אחד ייצוגי חלק מהציים כפופים ישירות למדינה וחלקם קורסרים. הקורסרים של צפון-אפריקה בכלל ושל אלג'יר בפרט הם חלק בלתי נפרד וחשוב מפרובינציה. הם אחד ממוקדי הכוח. חליל אל-אדין מברברוסה אדמירל ממשפחה צפון-אפריקאית שנלחם נגד העות'מנים, והם התרשמו ממנו כ"כ ששכרו את שירות כל משפחתו והוא נשלח בסופו של דבר כדי לכבוש בעזרת המדינה העות'מנית למען המדינה העות'מנית. את צפון-אפריקה הוא קיבל בכבוד גדול מאוד אל מול הסולטאאן והפך להיות אף מושל אלג'יר (מעבר בין מערכות).

היו 3 תקופות בהיסטוריה האלג'ירית-עות'מנית: הקמת אלג'יר תקופת הפאשות וההפיכות. מה ששונה זה היחס בין הפרובינציות למרכז. על האיזון הזה אחראים בחלקו היניצ'רים. יניצ'רי- מסלול קריירה של מי שנכנס דרך הדבשירמה. מגייסים לתוך המערכת העות'מנית נערים נוצרים מהבלקן. מאחור יותר השיטה יושמה לא על האוכלוסייה שלה היא יועדה. היניצ'רים באלג'יר הם לא מהבלקן אלא מוסלמים. אותם שולחים לאלג'יר. העובדה שהיניצ'רים היו מוקד כוח והעובדה שהם היו מאנטוליה, קבעו את מערכת הקשרים בין הפרובינציות לאיסתנבול. או בגלל שהם היו אנטולים, עות'מנים, הם לא רצו לפנות כנגד אימפריה. הסבר שני שהם מפתחים אינטרסים מקומיים (קשרי נישואין, כלכלה וכו') ואז הם דווקא כן יצאו כנגד המרכז. היניצ'רים אמנם מאנטוליה, אך זה לא אומר שיש להם קשר ישיר למרכז (ע"ע). זאת לא ארובה שהוא יהיה נאמן למרכז. בנוסף, הוא דובר תורכית ובאלג'יר דיברו ערבית, כך שהם "זרים". מצד שני, הם רחוקים מהבית וכך, אחרי 2-3 דורות, הם הופכים למקומיים, שפה, נישואין וכו'. מתחיל מסלול של התנתקות (זה קרה גם בתוניס. היא הייתה יותר עצמאית בתוך האימפריה). באלג'יר, בניגוד לתוניס, הם לא רצו להתנתק מן היניצ'רים כדי לא לאבד קשר מהאימפריה, ולהפסיק לקבל כוח אדם טרי. מבחינת היניצ'רים, מאלג'יר אין כבר לאן להתרומם. אם נשלחת לאלג'יר זו התחנה האחרונה בקריירה שלך. לאחר מרד האגות ב-1659 הם לא רצו לקבל מושלים מהאימפריה, אמרו להם לא רוצים-לא צריך. אל תהיו חלק מהאימפריה. הם נבהלו לפתע ואמרו שילחו אפילו כלב. הם פחדו מאיום האימפריה ההאבסבורגית. גם לא להיות חלק מן המנהל. אלג'יר קיבלה החלטה אסטרטגית של- הלכנו יותר מידי רחוק. נישאר חלק מן האימפריה (המרד נגמר). היניצ'רים היוו מוקד כוח מכיוון שהם נשלחו ע"י הסולטאאן, ע"י איסטנבול ולכן הייתה להם לגיטימציה. בנוסף, הם הגנו בפועל על השטח. הפאשות (מנהל) והקורסרים (ים) לא היוו חיל רגלים, היניצ'רים כן. בכל תקופה מוקד הכוח העיקרי נמצא בקבוצה אחרת. כולם היו חשובות, אבל כל פעם מישהו אחר יותר. בסופו של דבר, הפאשות (המקומיים שלא נשלחו מאיסטנבול), האימפריה לא בחרה בו אלא נתנה לו את הלגיטימציה. בתוך משחק הכוחות הפנימי הוא צובר כוח והופך לפאשה. הוא לא "מכתיר" את עצמו, הוא מקבל לגיטימציה מהשלטון. (גם מהיניצ'רים יכלו להפוך לפאשות, אך רק בתוך אלג'יר). הפאשות נכפים במובן מסוים על האימפריה. היא רק מכירה בהם. אדם שמקבל את תואר הפאשה "נבחר" מבין כל המועמדים המקומיים ע" האימפריה. היא מעודדת ומקדמת אותו בתחרות המקומית לפי איך שנוח לה. לכן היא כן מעורבת. למה אלג'יר היא בית קברות? נשווה אותה לבגדד. פרובינציה ערבית, ים-תיכונית, רחוקה מאוד מהמרכז, נחשבת לחור, שכוחת-אל אותם תהליכים כמו באלגי'ר, אך עדיין היא יותר חשובה, למה? היבט כלכלי: אלגי'ר מבחינה כלכלית פחות חשובה. ברגע שהביזה בים התיכון הופכת ללא רווחית. כבר אין כל כך ממי לבזוז וההשקעה גדלה, לא שווה להשקיע באלגי'ר ("הגבול הנשכח" גם מבחינת העות'מנים). ברגע שלא מתעניינים מהאימפריה במצבה של אלגי'ר, שולחים פחות אנשים "מלמעלה" וכך המקומיים יכולים לנצל זאת ולטפס בתוך הפרובינציה שלהם. לקראת סוף המאה ה-17 גבול הים התיכון הופך להיות פחות חשוב לעומת 3 חזיתות אחרות- מרכז אירופה מול ההאבסבורגים, צפון-אירופה מול הרוסים ובמזרח מול איראן. העניין לא מתרכז בצפון-אפריקה והיא די מנהלת את עצמה. אנו מגיעים לכך שבמאה ה-18 היא מנהלת כמעט לגמרי את עצמה, לאימפריה כבר אין עניין באזור צפון-אפריקה, ולכן במאה ה-19 מאוד קל לצרפת להשתלט על האזור הזה.


23/03/03

ג'יין הת'אווי- נשתמש בה לראות איך שלטו עות'מני מתבטא בפרובינציות השונות וללמוד על ההיסטוריה של מצרים הפרובימציה החשובה מכולם. ג'יין משתמשת במקורות ערביים וגם במקורות עות'מנים. המאמר שלנו לקוח מתוך ספר שעורר אנשים והביא לשינוי מאוד מהותי של הבנת האזור במאה ה-17-18. הספר כולו עוסק בקבוצה מאוד מסוימת בהיסטוריה המצרית- הקאזדאלים. קבוצה חשובה ומעניינת. בין השאר כשנפוליאון מגיע למצרים הוא כובש את מצרים מידי המושלים שהיו הקאזדאלים. קבוצה שהיוותה את הכוח במצרים במהלך המאה ה-18, שאחד ממנהיגיה ניסה אפילו להגיע לעצמאות וניהל מדיניות חוץ די עצמאית עם, למשל, רוסיה הצארית. הספר מנסה לבדוק מאיפה הם הגיעו ואיך הקבוצה נוצרה ותפסה את מקומה. הספר עוסק בהקשר הרחב יותר של מצרים כולה. מה היו התנאים שאיפשרו לקבוצה כזו להתהוות ולצבור כוח.

"בית" HouseHold- פוליטיקה, כוח כלכלה, חברה ובעצם הכל. היחידה הבסיסית שבונה את החברה. יחידה חברתית לא דווקא משפחתית. בית לא שווה משפחה. כמובן שיש חברים בבית שהם בני משפחה, אבל בהגדרה הכללית זה פטרון-קליינט. הראש יכול לגייס מבני משפחתו אך כולם תחת חסותו. בני חסות. כולם מקדמים אותו והוא מקדם את כולם. בני הבית יכולים להיות עבדים ושפחות או אנשים חופשייה שמעוניינים להיות בני החסות של אותו אדם. החברה כולה מתחלקת לבתים, כאשר יש מאבקי כוח ובריתו בין בתים. המודל לבית הוא אכן הארמון של הסולטאן. כאשר בני המשפחה, הפקידוּת הם חלק מהבית והסולטאן מקדם אותם ע"י נתינת משרות. הבית כולל בתוכו גברים ונשים כאחד, וגם יהודים נוצרים ומוסלמים. כדי להיות מבוסס אתה צריך להיות מרושת, להיות פרוש. שיהיו אנשים בבית עם מקצועות רחבים. לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולפזר את המוקדים שעליו נשען הבית. איך יודעים מי שייך למי? קשה לדעת כי אין גיוס פורמלי, אבל יש כאן מחויבות. יודעים כי לפעמים אנשים מצהירים על עצמם, רואים לפעמים אנשים מסוימים מגיעים לעיתים קרובות לחצרות מסוימות, החברה מסביב רואה למי אתה קשור, מהם האינטרסים שלך ואיך אתה מתקדם. אין בבית דבר טריטוריאלי אלא אימפריאלי. יש אנשים שהפטרון שלהם באיסטנבול אבל הם במצרים. כך פורש הפטרון את כוחו לרוחב האימפריה. איש צבא עות'מני יכול לעבור בקריירה בין טריטוריות וליצור קשרים רבים. יש בפרק דוגמה של הסריס השחור הראשי. כאשר רוצים להגלות אותו מגלים אותו למצרים. זה מספיק רחוק וגם מספיק קרוב. אם ירצו להחזירו זה אפשרי. אם רוצים להיפטר ממנו שולחים אותו למצרים והוא אדם עשיר וחשוב, הוא צובר כוח וקשרים, ואז מחזירים אותו למצרים, וכך נוצרים קשרים רחבים כאשר המוקד הוא באיסטנבול. השלטון על בית עובר בירושה אמנם, אך זה לא מובן מאליו מפני שהבן צריך לזכות באמון הנתינים של אביו.

"ביים" ו"אגה"- אתה זה הקצים שעומד בראש יחידה של יניצ'רים- חיל העילית של העו'תמנים. ביי הוא מושל אבל בעצם הוא לא מושל. הוא שייך למערכת הצבאית מנהלתית והוא שייך לאזור מסוים. הביי קשור למנהל בצבא והאגה קשור לצבא פרופר. יכולים להיות מספר ביים בפרובינציות מסוימות אבל אין בניהם היררכיה אלא מאבקי כוח. האגה לא כפופים לביים אלא רק למושל הפרובינציה. נוצרת תחרות. זה נראה לא מסודר אך זו שיטה לוודא שאין גוף בפרובינציה ששולט באופן חד-משמעי. לכל אחד יש את הכנסות משלו. סוג הכנסה שונה. השאלה היא איזה סוג הכי ריווחי. יש תחרות מי מצליח לקבל סוג הכנסה יותר טוב. הסולטאן מחלק את התפקידים. הוא מנווט הפרד ומשול קלאסי ויכול לתת כוח לבית שלו. המנהיגות (ריאסה) אינה תפקיד פורמלי, אלא מי שמצליח לשים את ידו על כמה שיותר מקורות הכנסה. יש דוחות ארוכים מאוד של מי קיבל משכורות וכמה (יש לציין שכשאומרים הסולטאן זה לא תמיד הסולטאן עצמו אלא עוזריו ויועציו. אך הסולטאן תמיד ישים את החותמת האחרונה לכל מינוי). הפרובינציות נהיות יותר ויותר עצמאות. גם מצרים. יש תחושה כי הסולטאן מאבד שליטה, אך לא כך הוא הדבר. יש מאבקים על חסדי הסולטאן, מי יקבל יותר ממנו. מוקדי הכוח היו מאוד נזילים ועברו בין הבתים כל הזמן מי מצליח לגייס יותר אנשים, מי מצליח לקבל יותר מהסולטאן. הבתים צריכים להיזהר. מצד אחד הם צריכים לצבור מספיק כוח כדי לשלוט בסביבה ולהיות חזקים מבין הבתים, אבל לא יותר מידי כוח, אחרת "נקוצץ". הצבא מתחלק ל-7 יחידות שבניהם יש מאזן כוחות גם כן. יש יחידות שהמגויסים מקומיים, יש יחידות שהמגויסים מגיעים מהקווקז או מהבלקן. לכאורה במאות 17-18 הסולטאנות הממלוכית חוזרת לחיות. עובדה היא שאנשים מתייחסים לעצמם כאל ממלוכים. נראה כי מצרים לא השתלטה על הממלוכים. אבל, לא בהקשר המצרי אלא בהקשר האימפריאלי רואים כי מה שקורה במצרים קורה בכל האימפריה, זו השיטה העות'מנית. אי אפשר להבין את משחקי הכוחות במצרים במאה ה-17, ובעיקר ב-18 אם מתעלמים מהשלטון העות'מני. הת'אווי אומרת שזו שגיאה לראות בתקופה זו צמיחה מחדש של הסולטאנות הממלוכית. ממלוכ זה מונח ערבי. אנחנו טועים בייחוסינו למונח משמעות עמוקה יותר. בנוסף, אם עוקבים אחרי כל הבתים במצרים אנו רואים שכל הבתים קשורים בהווייתם למערכת העות'מנית. כדי לייחד אותם לעומת בתים אחרים הם מדגישים את המצריות שלהם. אך הם לא טוענים שהם מצרים-מצרים אלא עות'מנים-מצרים. החייאת העבר הממלוכי היא טקטיקה של אותם אנשים במלחמה האמיתית על כוח ומעמד באימפריה העות'מנית. עד שנות ה-90 דיברו על התקופה ההיא כתקופה הניאו-ממלוכית, אך הספר מפריח זאת. שורה תחתונה: האימפריה עוברת במהלך המאה ה-18 שינוי במעמד הכוחות, גם בתוך הסולטאנות. הסולטאן מאבד מכוחו לוזיר הגדול. הוא יותר דחף למשרות ויותר שווה להיות בן-חסותו. שינוי נוסף הוא במאזן הכוחות בין המרכז לפרובינציות. הן נעשות עצמאיות ביחס למרכז לא שהן מעוניינות להיפרד מהאימפריה. אין כאן עניין של לאומיות, האנשים בפרובינציות, המושלים. רצו יותר כוח. המרכז מוותר מכוחו לפרובינציות כדי לשמר על האימפריה בשלמותה. מצד שני ולפעמים אין לא ברירה. מדוע? האילתיזאם והתימאר. האילתיזאם- הפרטת מס הכנסה כביכול. המדינה לא גובה בעצמה את המיסים. בא מישהו ומביא כסף למדינה לשלוש השנים הבאות במחוז מסוים, והוא גובה מיסים מהנתינים. בתימאר הכסף לא מגיע למדינה. אין משכורות, המיסים זו ההכנסה שלהם. מגיע שלב (מאה 18) שבו המדינה צריכה יותר כסף מזומן ולכן היא נוקטת בשיטה זו. התימאר זו ההכנסה של הפרשים, אך במאה ה-18 לא צריך פרשים. יש כאן שינוי מנהלי, פיננסי, צבאי וגם במאזן הכוחות בין המרכז לפרובינציות. חוכרי המיסים הופכים להיות בעלי כוח מאוד משמעותי בפרובינציות. חלק מהשינויים ייחודים למצרים וחלק מהם אימפריאליים.


עות'מנית- סוגי מקורות

04/05/03

יומנו של דרוויש באיסתנבול של המאה ה-17 ומקורות ראשוניים בספרות העות' / קפאדאר

חוליה מקשרת בין הנושא הקודם לבא. אחד הדברים הייחודיים בספרו של קפאדאר הוא שימוש במקורות ספרותיים שונים. השייח' הצופי שעומד במרכזו של המאמר. אנו עוסקים ביומן אישי, אבל אנו לומדים בעיקר על הדברים ה"גדולים", הכוללנים, ולאו דווקא הדברים האישיים. מצד אחד זה מדבר עליו, אך אין שם, אין הצגה של עצמו, אין רגשות כמעט. מצד שני, יש כאן תיעוד יומיומי של פעולות אישיות של אדם, פרט. לכן אנו יכולים ללמוד הרבה על התקופה, דווקא מין הדברים הפחות חשובים לכאורה, מה שתיתי, מה אכלי, מה עשיתי בבוקר וכו'. אנו לומדים על השכבה התחת לאליטה. כותרת ה"יומן" היא- צאחבת נאמה- ספר החברים. אנו לומדים עם מי הוא מתרועע. אנו לא לומדים כאן על כל החברה העות'מנית אלא על שכבת הביניים. היא מיוחדת לאו רק מבחינה זו אלא גם מעצם היותה צופית. צופים היו שונים מהאורתודוקסיות של האסלאם. האימפריה העות'מנית מורכבת מחברות רבות שמתקשרת בניהן. אנשים נטו לחיות בתוך מסגרתם תוך זריקת עוגנים בחברות אחרות. השייח' התופי שלנו הוא בעל משרה חברתית פורמלית של מטיף במסגד, תוך שמירה על חיים צופים אדוקים. זה המעגל הראשון שלו. אנשים צופים, משפחה, שייח'ים חברים. מעגל שני, מטיף במסגד אורתודוקסי. נוצר רושם של חברה מאוד ליברלית. אך האדם שלנו מאוד שמרן . אין לו חברים לא- מוסלמים. חבריו האישים הם צופים. ההבדלים בין המעגלים החברתיים הם קודם כל דת, ובתוך הדת אורתודוקסיה מול צופיות למשל.

האסלאם הצופי הוא לא פחות מסודר, מאורגן והיררכי מהאסלאם האורתודוקסי. גם כאן יש מסלולי קריירה, האוסהולד, קשרי נישואין וכו'. המדינה והחברה הפכו את האסלאם העממי למאוד ממוסד, עם קריירות. תהליך המיסוד של הממסד התופי היה מאוד ארוך, לא רשמי ולא מודע. השייח' הצופי כפוף למערכת של אנשי הדת הכללית. אם כך מדוע רדפו העות'מנים בסופו של דבר את הצופים? ברגע שהטריקות צופיות מסוימות הפכו עצמאיות, לא שיתפו פעולה עם האימפריה ובעצם לא הועילו יותר, הוקיעו אותם מהחברה העות'מנית. אלו היו טריקות היותר קיצוניות והמרדניות. אלו שלא שלבו חיים צופים עם אורתודוקסיים. לעומתם האסלאם הצופי האחר היה מאוד בורגני, עירוני ואורתודוקסי יחסית. הוא היה נוח לשלטון, לא היווה בעיה. הדברים שאנו רואים כאן השתלבו עם דברים נוספים. אנו נראה שחלק מהתפיסות שכתבו אנשים אחרים, השייח' שלנו חי איתם. ??????????*

מה ייחודי במקור, ביומן שלנו? העות'מנים כתבו הרבה. לא חסר להם חומר וגיוון. אחת הבעיות בשפע הזה היא שלא שמים לה לייחוד של מקורות שונים ולסיווג. בגלל שיש כ"כ הרבה אנו מראש מגבילים עצמנו, לדוגמה ע"י קביעת סוג החומר שאעסוק בו, בדר"כ הארכיונים. נוצר מצב של נטישת מקורות אחרים. קפאדאר מנסה לאזן את התמונה. בנוסף לארכיונים לשלב מקורות ספרותיים. יש הרבה סוגים של חומר אבל לא היה חומר אישי. עכשיו אנו עוסקים בחומר עות'מני אישי וזה חידוש. בדר"כ החיבורים, אפילו הספרותיים, לא עסקו באנשים פרטיים אלא בתפקיד, בג'וב, לא בבני אדם. אפילו בנוגע לסולטאן. זה נוצר כדי לערפל את הקשר בין האדם הפרטי הרשמי. האדם הוא המשרה והמשרה היא האדם. לא סולימאן הוא הסולטאן אלא הסולטאן הוא סולימאן. אבל אנו בכל זאת מוצאים מקורות אישיים, דוגמת יומנים ואוטוביוגרפיות, ספרי מסעות וחלומות. תיעוד חלומות ופענוחם. אלו היו מקורות גוף ראשון מקובלים מאוד. כרוניקות הם מקור רשמי הם תמיד מטעם מישהו המקורות בגוף ראשון לא סבלו מן הצנזורה הרשמית. לא היה לחץ לספר רק בדברים בעד השלטון. הייתה צנזורה עצמית. גם המקורות בגוף ראשון אינם נקיים מיפויים והשמטות. יש לשלב בין המקורות. לקחת מן הפרט אל הכלל ולהיפך.

זילפי עשתה פרסופוגרפיה- לכתוב ביוגרפיה של קבוצה. כאשר כתבה על מסלולי הקריירה במאה ה-18, זו בעצם הביוגרפיה של קבוצת אנשי הדת המכובדים. אין עיסוק במגוון האינדיבידואלים. במאמר שלנו, קאפאדר לוקח ביוגרפיה של אדם בודד ומתוכה מסיק אל כלל קבוצה שאליה הוא שייך. אנו לא מצליבים בין השניים. אין אחד יותר טוב ואחד פחות טוב. אנו מוסיפים את שניהם, אחד על השני. כל גם במקורות. אין מקור טוב יותר, מדויק יותר. כולם מועילים.




11/05/03

המאמר חשוב לנו הן בגלל תוכנו והן מבחינה היסטוגרפית. המאמר הוא אבן דרך בכל הקשור לתיזת השקיעה. אנו מתחילים בבירוקרטיה העות'מנית על אנשיה. תפיסת עולמם לגבי האימפריה ואיך היא צריכה להתנהל. מהן הבעיות המציקות לאנשים שכותבים את המקורות שתעסוק בהם ומהי תפיסת העולם החברתית פוליטית שלהם.

לוטפי פאשא כאחב צולבי קוצ'ובי <---- בחיבוריהם עוסק המאמר וייסי חסין הזארפן סארי מחמד פאשא

כולם משתייכים למנהל העות'מני. יש להם השכלה, מודעים למה קורה במערב, מעב לגבולות האימפריה. הם יכולים להסתמך על חיבורי קודמים כגון איבן חלדון (1400~), מכירים את אלכסנדר מוקדון, באים עם מטען לדיון ולחיבורם. אבל יש שונה בינהם. וייסי מגיע על רקע דתי. להיות משכיל באימפריה בתקופה הזו פירושו של דבר לשלוט בתחומי הדת וגם בתחומים אחרים (מדעים, אומנות, היסטוריה, גיאוגרפיה, פוליטיקה עולמית עכשויות וכו'). בחיבורם הם מסתמכים על ידיעתם האישית מגוף ראשון על מה שקורה וגם ידיעה מלימוד על הנושא. הם מביאים ביקורת קשה ("הדג מסריח מהראש") על מנהיגות האימפריה. ביקורת שנאמרת מתוך נאמנות למערכת. הם רוצים שהמערכת תתקן את עצמה. הם נבדלים במידת האופטימיות או הפסימיות שלהם. רצונם הוא לתקן מתוך שליחות ציבורית, אבל גם מתוך אינטרסים. נשאלת השאלה עד כמה המציאות שהם מתארים היא אכן שחורה. בנוסף, אם הם אומרים על עצמם שהם בשקיעה מי אנחנו שנאמר, היום, שהם לא שקעו. הביקורת על מסקנה זו של לואיס היא לראות למה הם כתבו כך. אנו מגלים שאצל חלק מהאנשים נכתבו הביקורות על המערכת לאחר בעיות אישיות שלהם כגון פיטורים. לוטפי פאשא היה איש מצליח במערכת העות'מנית. התקדם גבוה ומהר דרך הדבשירמה ואף חותן עם אחותו של סולימאן (שיטה להכניס נאמנות למערכת). זה מעיד על הצלחתו ועד כמה סומן להצלחה בעתיד. לאחר החתונה היו גירושין. המשרתים שלה תפסו אותו וגררו אותו החוצה מן הבית. היא פנתה לסולימאן וביקשה להתגרש וכך היה. למה זרקה אותו? בתוקף סמכותו כוזיר היה גם שופט והיא טענה שהוא שופט מחמיר מידי כנגד נשים שעסקו בזנות. הוא הטביע אותן או סירס אותן. הויכוח בינהם התלהט והוא ניסה אף להרים עליה יד ואז גררו אותו החוצה. הם התגרשו, הוא פוטר, והוא כתב את התקציר של בעיות האימפריה. אנו חייבים לשאול את עצמנו באיזו מידה הרקע האישי שלו השפיע על הניתוח הפוליטי שלו: הידרדרות מעמד הוזיר הגדול, התערבות יתר של ההרמון וכו'. אך יכול גם להיות שבאמת הייתה בעיה. במקרים רבים אנשים מתוסכלים שלא התקדמו במערכת בגלל סיבות אלו או אחרות שהאשימו את המערכת. אך המספר הזה היה גדול מאוד. רבים כתבו על כך. אנו מקבלים את התחושה שבקרב השכבה הזו הייתה הרגשה שיש בעיה. הם נתינים נאמנים. הביקורת שלהם היא כדי לתקן. היו ביקורות ולצידן, לעיתים, הצעות לרפורמות. יש רצון לשמור על המוסד ועל המשפחה, אך רצון לתקן, לפני שיהיה מאוחר מידי. הכותבים נהיים פסימיים עם השנים. היו כאלה שגם עשו. לוטפי פאשא כוזיר ביטל את אחד המיסים היותר קשים- "מס הסוסים". מס שאפשר טיפול בדוורים שעצרו אצל איכרים והיו להם לעול.

איך הם העזו להעביר ביקורת? חלקם שנפלטו מן המערכת רוצים לומר דברים, תוך ידיעה שאין להם לאן להתקדם. על החיים ועל המוות. זו גם לא הייתה ביקורת אישית, ביקורת כללית, ביקורת בונה. לעיתים התייחסו אליהם ולעיתים לא.

שאה-נאמה "מראות המלכים"

החיבורים שלנו הם חיבורים פוליטיים חברתיים. הביקורת נאמרת מתוך תקווה שהיא באמת תישמע. הם כתבו בפומבי ולא למגירה. החיבורים הופצו בכמה עותקים בקרב האליטה, הוגשו לסולטאן ולעוד אנשים. אם עותק מסוים נכנס לספריית טופ-קאפי, הוא השפיע הוא יקרא שוב. למרות שהחיבורים פורסמו בעותקים ספורים, הם מאוד השפיעו בקרב האליטבה. העובדה שהחיבורים שורדים או נמצאים בספריות שונות (פרטיות) מעידה שהדבר היה מקובל. העברת ביקורת הייתה והשפיעה.

איך אנו רואים שבעצם לא הייתה שקיעה? • קיום הביקורת מראה שיש מודעות וצורך לתקן ולשמור על הקיים. אין קיפאון. • תפיסה עצמית של העות'מנים ששעתם עדיין לא הגיעה. "האדם" אינו זקן אינו גוסס, אלא מבוגר, מעט חולה. צריך לתקן. יש עוד שנים לחיות. הוזיר הוא הרופא של האימפריה. הוא "מאבחן" את המחלה ורושם לה תרופה. אבל ניתן לרפא. המערכת לא גוססת. "מעגל הרווחה" זה המודל לאיך צריך לתפעל את האימפריה. זו לא תיאוריה חדשה. היא הולכת אחורה עד לתקופה הפרסית. העות'מנים אימצו זאת. • באימפריה היו תמיד רפורמות. כבר מתקופת מחמת ה-2. מה שמשתנה זה על מה מסתכלים. יש לנו כאן אבחון עפ"י מודל "מעגל הרווחה" או "האדם החולה". במאה ה-19 הרפורמות הן לפי המודל האירופי.


01/06/03

אזורום -> מורכב מארץ+רום. ארץ הרומים. ארץ היוונים. אזור מזרח אנטוליה (מוזכר קצת אצל פאמוק). המלחמות הופכות להיות יותר איטיות כמו בשאר החזיתות, וכתוצאה מכך הרבה יותר יקרות. המאה ה-17-18, התמוטטות האימפריה הספאווית משפיעה על העות'מנים.

ספאווים- השושלת השיעית הראשונה הגדולה של איראן (1500-1730). לאורך המאה ה-18 אין שושלת אחת חזקה באיראן, עד סוף המאה. במעבר מהספווים לקג'ארים יש שנים ללא שלטון מרכזי ולכך יש השפעות על המסחר.

למה מפסיקה הכותבת ב-1779? כמה סיבות: • לפי המקורות שלה. הם מסתיימים בתקופה זו בערך . • בתקופה זו מאזן הכוחות מול אירופה משתנה ומקבל היבט רשמי בשורה של הסכמים. העות'מנים הם הצד המפסיד. הסכמים צבאיים שמשליכים על הכלכלה. המאזן הכלכלי נוטה יותר ויותר לכיוון האירופי. פאמוק מתאר זאת במאה ה-17. העות'מנים פותרים בעיה באמצעות המטבע. מה קורה אח"כ.


כשסוחר רוצה לעבור בגבול הוא מגיע, נשקלת הסחורה והוא משלם מסים. למה לעבור בארזורום? הוא יכול לעבור הרי לצד הגבול בלי לשלם. אבל שם מחכים לו שודדים. אני אולי משלם אבל מגינים עליי. המדינה ידעה על עקיפת הגבייה. היא דאגה שהמוכסים יתפרסו לאורך הדרכים כדי לגבות את המיסים. המדינה מספקת דרכים מוגנות, והעיר המרכזית מספקת את כל השירותים שלהם זקוק הסוחר. שירותים הומניטריים וכלכליים. כל עיר מחוז שרוצה להרוויח יותר תספק שירותים יותר טובים כדי למשוך יותר סוחרים. ארזורום איננה העיר היחידה בגבול המזרח. למה לעבור דווקא בה? חלק מהמוניטין של ארזורום זה זהוא מזרח אבל לא רק מזרח. אפשר לעבור בה גם למזרח וגם לקווקז. ארזורום צריכה להציע על מה שמציעים בערים אחרות, אבל יותר, כדי למשוך יותר סוחרים. להוריד מכסים, למשל. המידע בין הסוחרים עובר במהירות, איפה כדאי לעבור. המדינה מתגלה כמדינה חזקה. היא מאוד פרושה מבחינה גיאוגרפית. המדינה נמצאת גם בקצותיה. למדינה יש גם אינטרס לשמור על הסוחרים מפני מיסוי יתר של מושלים מקומיים, כדי לעודד מסחר והגביל את רווחיה. הסוחרים מתחלקים לקבוצות לפי מעמד חברתי, מוצא דתי ואתני, סוחרים בינ"ל, סוחרים מקומיים, תחום המסחר וכו'. הארמנים, בדומה ליהודים, יכלו לטוות רשת מסחר בינ"ל ע"י שימוש בשפה הגלובלית שלהם וקשר עם קהילות ארמניות מקומיות הפזורות. היו הרבה ארמנים בארזורות. זאת בגלל הקשר שהיה להם עם איראן. הכירו את שני הצדדים, חיו בשני הצדדים. גם המסילה האיראנית של ארזורום- ג'ולפה, הייתה ארמנית. סוגי המוצרים ובאיזה צורה הם עוברים. משי, כותנה, צמר, עבדים. לעיתים כמוצר מוגמר ולעיתים כחומרי גלם, כדי להרוויח רווח עתידי. המושלים המקומיים היו אמורים לפקח שמוצרים מסוימים לא יצאו החוצה. האימפריה אסרה על ייצוא של חומרים מסוימים. זה לא בהכרח עזר (דגנים, שמן זית). האימפריה לא מצליחה לפקח על כך ומתרוקנת מחומרי גלם. נוצר מצב מגוחך שבאימפריה מייצאת חומרי גלם ומייבאת את המוצרים המוגמרים. התנודות בין מרכזי מסחר של חומר גלם מסוים משפיעות גם על פנים האימפריה. ארזורום הופכת למרכז מסחר של משי וכך נפגעת בורסה שהייתה המרכז לפני כן.

דמי חסות- מה הקשר בין סוחרים ליניצ'רים? האליטה העות'מנית עוברת לוקליזציה. אליטה מהמרכז מתפתחת אינטרסים מקומיים (וינטר, התאווי) לכאורה אין קשר בין חיילים לסוחרים אך החיילים הופכים לסוחרים מקומיים ומפתחים אינטרסים כלכליים מקומיים. הם גם לקחו דמי חסות. בכיוון ההפוך, היו סוחרים שקנו ג'ובים בכסף בתוך חיל היניצ'רים. שותפויות כלכליות מתחילות להתפתח כדי להחליף הלוואות בריבית, למשל, האסורות עפ"י הדת. גורם א' משקיע הון וגורם ב' משקיע עבודה. עשיר שלא רוצה לעבוד מייצר שותפות עם עני שאין לו הון להשקיע ומשקיע את עבודתו. שניהם מרוויחים. זה מסביר איך אנחנו מוצאים בארזורום סוחרים קטנים, בינוניים וגדולים, כתף אל כתף. זהו גם אינטרס של המושלים המקומיים (ריימונד).

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית