FANDOM


מבוא למזרח התיכון בעת החדשה – שו"ת / ד"ר אייל זיסר


16/2/03


1798 – פלישת נפוליאון למצריים. שנה זו מציינת את תחילת העת החדשה. מציין את פלישת המערב למזרח.

200 השנים האחרונות עומדות בסימן של עימות בין המערב למזה"ת. המערב: שולט, מתקיף ומנסה להתבסס, המזה"ת: מתגונן.

בתחילת המאה ה – 20, היה נדמה כי המערב נחלש ומאבד אחיזתו באזור, אך ב – 1956: "אל עודואן אל ת'ולאת'י" (العدوان الثولاثي) – התוקפנות המשולשת (מבצע סיני). צרפת, בריטניה וישראל עשו יד אחת לתקיפת מצריים..

הנימוק הישראלי: מצרים מתקדמת לכדי מצב של תוקפנות. נאצר נראה כאויב בפוטנציה.

נימוקי בריטניה וצרפת: נאצר חסם את תעלת סואץ.

נאצר יצא מחוזק מהמלחמה, כיוון שצרפת, בריטניה וישראל לא הצליחו לכבוש את מצרים, דבר שנפוליאון כן הצליח לעשות (1798) וגם הבריטים (1882).


מחצית המאה השניה עומדת בסימן של היחלשות האימפריאליזם והמעצמות המערביות (עד למלחמת המפרץ).

המזה"ת מבחינה דתית: רב האזור מאוכלס במוסלמים.

  • רב המוסלמים בעולם, אינם חיים במזה"ת.

המזה"ת מבחינת עמים: הפרסים הם ארים, הטורקים הם מונגולים והשאר שמיים. רב המזה"ת לא מיושב ע"י ערבים.

לא כל הערבים מוסלמים ולא כל המוסלמים ערבים.


המזה"ת קיבל את שמו מבריטניה במהלך המאה ה-19. לונדון היתה המרכז, ובריטניה הגדירה את אזורי העולם, עפ"י אזורי האינטרסים שלה.

המזרח התיכון, נקרא קודם "המזרח הקרוב" – the nearest east. השם שונה עם כניסת האמריקאים לאזור ל- The Middle East.


המזה"ת = מונח פוליטי.


לאחר התפרקות בריה"מ, מספר רפובליקות מרכז אסיאתיות הצטרפו להגדרה של המזה"ת.


המזה"ת = ערש הציויליזציה.


18/2/03


כדי להבין מזה"ת, חשוב להבין את המקורות והשורשים האיסלמיים.

נקודת המוצא היא הולדת האיסלאם ב- 570/580, עם לידת מוחמד. למרבית תושבי האזור, כל מה שקרה לפני כן, אינו רלבנטי.

סאדאת מנסה לעגן את שורשי מדינתו בתקופה קדומה יותר, לתת המשכיות ומסורת לעמו, אך הוא לא הצליח, כיוון שכדי לגייס את עמו הוא נזקק למוטיבים מוסלמיים – מוחמד, ולא לנבוכדנצאר, חמורבי וכדומה.

העמים רואים עצמם כצאצאי מוחמד.

עד פטירתו ב – 632, מייסד מוחמד דת חדשה: האיסלאם.

622 = ההיג'רה. שנה שאינה מעוברת. קצרה ב-10 ימים שנה לועזית.



איסלמיזציה: סנטימנטים דתיים, התקרבות לדת האיסלאם גם ללא אמונה שלמה וביצוע כל המצוות.


בעולם הערבי לא קיימים המונחים אתאיסט או חילוני. זה אפילו כמעט אסור, גם לא בשיח החברתי.

הכל מתחיל מדרגת מסורתי.


מורשתו של מוחמד: דת ומדינה.

הוא איחד את השבטים הבדואים בחצי האי הערבי למדינה אחת. מאז מותו התעצמה הציביליזציה הערבית-מוסלמית מבחינה טריטוריאלית ומבחינה טכנולוגית ותרבותית.

אחרי תקופתו יש תקופת פריחה וכיבושים. עד מהרה עלתה האימפריה שמגיעה עד קצה תבל (אימפריה ערבית מוסלמית). היא מעצמת העל באותה תקופה. כל ראשוני המדענים באותה תקופה הם מוסלמים.

מאות 9,10 הן השיא. שנות הפריחה, אך אז מתחילה גם נסיגה. היו פיצולים בין סונים לשיעים. ויכוח לגבי מעמד הח'ליפה. ויכוח פוליטי.


סונים: סונת אל-נבי – "سنة النبي" (דרך הנביא) – הלכו אחרי הנביא.

שיעים: שיעת עלי – "شيعة علي" (מפלגת עלי).


הממלוכים/הטורקים הם הבן הלוחם של המוסלמי.

השליטים החדשים שהם מנהיגים צבאיים, צריכים לגיטימציה, שאותה הם מקבלים מאנשי הדת, העולמאא "علما".

הפלורליזם והקידמה מפנים מקומם לדת. נפתחים בתי ספר (مدارس).


1099-1299: בוא הצלבנים.

1258: מונגולים פולשים לבגדד ומחריבים אותה.

העולם הערבי באסלם שוקע, אך השבטים הטורקיים נותנים לו עלייה.

השבטים הטורקיים, ובראשם שבט עות'מאן, הקימו את האימפריה העות'מנית, התאסלמו ונתנו גושפנקא לעולם הערבי.

1453: נפילתה של ביזנט בידי העות'מנים וכיבוש קונסטנטינופול + הפיכתה לאיסטנבול, מייצגים את תחילת האימפריה העות'מנית.

האימפריה העות'מנית משתלטת עד מהרה על העולם הערבי והאיסלאם, כפי שהכרנו אותו בתקופת מוחמד.

1516: העות'מנים משתלטים על ארץ ישראל ומאוחר יותר על מצרים וצפון אפריקה.

המאות ה – 16, 17: שיא האימפריה.

1798: תחילת העת החדשה – השתלטות נפוליאון על מצריים.

האימפריה העות'מנית נתקלת בקשיים.

סופה של האימפריה הוא במלה"ע הראשונה, ב-1917.


בתחילת דרכה האימפריה מטילה מורא על סביבותיה. היא כובשת שטחים נרחבים במזה"ת ובאירופה. אז גם מתחיל תהליך של שקיעה. המפנה מגיע ב-1798 עם פלישת נפוליאון למצריים. מעתה המערב מאיים על העות'מנים ולא להיפך.

העולם העות'מני סגור בתוך עצמו ונמצא בנסיגה תרבותית, ואז מגיע המערב ומזעזע אותו.

מאות 17,18: האימפריה מתחילה להפסיד שטחים בקרבות ומתחילות להתעורר בעיות. חולשתם של העות'מנים ידועה להם ומתבטאת בעיקר מבחינה צבאית. ישנו ניוון של כמה מעמודי התווך של האימפריה.

השליטים פחות ראויים, פחות עשירים ופחות חזקים.


הנתינים לא מחויבים לשרת בצבא או לשלם מיסים, ולכן האימפריה בשיטת הדבשירמה: איסוף ילדים נוצרים מבתיהם באזורים הכבושים,והבאתם למרכז האימפריה, שם הכשירה אותם לצבא.

כאשר האימפריה מפסיקה לכבוש, אין מאיפה להביא ילדים - הצבא ומוסדותיו נחלשים.


23/2/03


אבן ח'לדון חי כמה מאות שנים קודם לתקופה בה אנו עוסקים. הוא מאבות הסוציולוגיה וההיסטוריה. הוא תרם את עניין המעגליות: מה שהיה זה מה שיהיה.

הוא מסביר את ההשפעה אל אורך חיי האדם וגם את היווצרות האימפריות הערביות. הוא מתחיל בשבט ומשתמש במונח המפתח "עצביה" (שארי בשר), קשרי שארית שבזכותם ובזכות הכח שהם נותנים לשבט – כך קיבלו האימפריות את כוחן.

אלה הם קשרי נאמנות והרוג ולהיהרג עבור אנשי השבט. הלכידות נותנת לאנשי הגרעין את התחושה שכדאי להשקיע עבור המדינה, עבור השושלת. אבל, לאחר מכן הופך השבט לעיר ואנשי העיר מתקשים לשמור על הלכידות והאינטימיות וכל הדבק מתמוגג והשושלת קורסת. את מקומה תופסת שושלת אחרת שעדיין מלוכדת ושמאוחר יותר היא תתמוטט.

1492 – גילוי אמריקה: הוציא את האימפריה העות'מנית ממרכז העניינים. מצומת דרכים מרכזי היא שוקעת בחשיבותה העולמית, עד לגילוי הנפט. המבט הופנה למערב.

ברנרד לואיס – היסטוריון מהדור הישן, את עיקר עיסוקו הוא הקדיש לאימפריה ולטורקיה.

בניסיונו להסביר את התמוטטות האימפריה הוא מתייחס להתמודדותה מול המערב:

לאימפריה היו חסרונות מובנים:

1. אנרגיה – באירופה היו המון מקורות אנרגיה שתרמו למהפכה התעשייתית (יערות, עץ), בעוד שלאימפריה לא היו.

2. לאימפריה העות'מנית לא היתה אוריינטציה ימית, היא לא היתה אימפריה יורדת ים. השליטה בים היתה מכרעת הן מבחינת מסחר וכלכלה והן מבחינה צבאית. הציים של אירופה היו מובנים לשרוד ולצלוח ימים ואוקיינוסים, בעוד שהציים העות'מניים היו מיועדים לימים הנוחים והקרובים. בקרבות הימיים הציים הערבים הפסידו לציים האירופאים המסיביים.


לואיס ממקם את תחילת "השקיעה" של האימפריה בהפסדי הקרבות הימיים, ובחוסר האורינטציה הימית של העות'מנים.

בתקופת סולימאן המפואר, אחד מגדולי הסולטנים העות'מנים, הגיעה האימפריה לשיא והגיעה לשערי וינה (1683).

בתקופה זו, האימפריה חיה על כיבושים. הכיבושים הזרימו את הדם לעורקי האימפריה. הם השיגו שלל קרקעות, איסוף ילדים ושליטה באנשים בעלי כח.

לאחר הנסיגה מוינה, נבלמת ההתפשטות בכיוון זה, ואימפריות אחרות מכרסמות בשטחה. (רוסיה, אוסטרו-הונגריה) ממזרח, האימפריה הפרסית מונעת מהעות'מנים להתפשט.

בדרום, העות'מנים מפסידים בקרבות לצי הבריטי והפורטוגזי באוקיינוס ההודי ונבלמת ההתפשטות הימית.

מכיוון שההתפשטות היתה כ"כ מרכזית בחיי האימפריה, ברגע שהיא נבלמה, נבלמה גם האימפריה.


במאה ה-18 ישנן תבוסות בשדה הקרב, וויתורים על שטחים. האימפריה נאלצת לחתום על הסכמים לויתור על שטחים. (ביטוי להחלשות ונסיגה).

מבחינה פנימית, המרכז החזק שחלש על כל האימפריה מאבד מכוחו לפרובינציות. ישנו שינוי במאזן הכוחות, ולכן השלטון הריכוזי והתקיף העות'מני מתערער ומתחילות מרידות, וקמות שושלות בשטחי האימפריה ששולטות באופן עצמאי על שטחים אלה.

כל אלו גרמו להחלשות מסוימת של האימפריה.


מבחינה מנהלתית, האימפריה העות'מנית מחולקת למחוזות (וילאית). לכל מחוז יש מושל (ואלי). החלוקה משתנה לאורך הזמן, אך ניתן להצביע על המשכיות. בחלקים הערבים של האימפריה ישנם המחוזות הבאים:

1. מחוז מצרים

2. מחוז דמשק – בירתו דמשק. מכיל את עבר הירדן, צפון ארץ ישראל, בקעת הלבנון עד מרכז סוריה.

3. מחוז חלב – מצפון לדמשק

4. מחוז טריפולי, מחוז צידון/עכו – מקבילים ממערב לאורך החוף לדמשק וחלב.

5. מוצול, בגדד, בצרה – שלושה מחוזות המרכיבים את עיראק.


ארץ ישראל לא שייכת לאף אחד מהמחוזות המצוינים לעיל. היא עומדת בפני עצמה. מכיוון שהיא קטנה מידי להיות מחוז, היא נקראת תת-מחוז: הסנג'ק של ירושלים.

בראשית כל מחוז יש ראשי ממשל ומנהל עות'מנים, שתפקידם הוא לנהל את המחוז.

במחוזות גדולים וחשובים הושמו מושלים לא כ"כ חזקים, אך גם לא חלשים, כדי שיוכלו לשלוט בצורה טובה על המחוז, אך לא לאיים על האימפריה.


אם נשאל אדם מחלב של היום, מהי זהותו, הוא יענה: מוסלמי, סורי, ערבי.

בימי האימפריה, הוא היה עונה: מוסלמי, חלבי.

המרכיב המרכזי היה המוסלמיות וכמובן העובדה שאני תושב האימפריה. האוכלוסייה זיהתה את עצמה כערבית, אך לא במשמעות של הערבים את עצמם כיום. אז המשמעות אינה כ"כ גדולה.

להיות מוסלמי ועות'מני זה דבר מובן מאליו, אך הדברים החשובים יותר הם העיר, המשפחה והשבט אליהם שייכים. הם אלה שקובעים את זהות הפרט.

העולם הערבי אז התחלק לשלושה חלקים:

1. بلاد العرب - בלאד אל-ערב (חצי האי ערב)

2. بلاد العراق - בלאד אל –עיראק (אזור עיראק)

3. بلاد الشم - בלאד אל-שאם (ארץ הצפון – אזור סוריה והחוף).

לכל מרחב היה בייחוד שלו, דיאלקט משלו.


25/2/03 היחס בין השליט לנתיניו: הנתין חי והשליט שולט! המושגים בהם מדובר הם: שליט ונתינים, לא מדינה ואזרחים (מושגים מערביים).


מי שאינו מוסלמי, אך מונוטאיסטי:

اهل الكتاب - "אהל אל-כתאב (אנשי הספר), اهل الدمة - "אהל אל-דימה" (בני חסות).


מוסלמים אינם משלמים מס. זה חלק מהעניין של להיות בן לדת המדינה. אין מס הכנסה וכדומה. יש מיסים עקיפים שכלולים במחיר מוצרים שונים. אלה מיסים כגון מיסי מעבר, מיסי נמל. זאת היתה ההכנסה העיקרית של האימפריה. גביית מיסים ישירים מהמוסלמים אסורה עפ"י האיסלאם.

האיסלאם אינו מקבל כפירה (מי שאינו מאמין באל אחד) ודינו של זה – מוות.

היהודים והנוצרים, היו בני חסות, ומגיעה להם הגנה. בני חסות צריכים לשלם מס גולגולת.

מס זה הביא לתהליך של איסלמיזציה. לאוכלוסיה המקומית היה יותר "כדאי" להיות מוסלמית מבחינה כלכלית.


مملوق – ממלוכ = עבד. בערך במאה ה-8 לספירה לשליט יש צבא של עבדים. אין גיוס חובה מקרה האוכלוסייה והערבים עוסקים בסחר.

ממלוכ הוא אדם שמבחינה פורמלית הוא עבד ומכל בחינה אחרת הוא בן-חורין.

עם השנים, הצבאות הללו גילו שהם השליטים האמיתיים ושבידם העוצמה האמיתית של המדינה. כמו כן הם הבינו ש מפקדיהם, לאט לאט, הזיזו את השליטים הצידה, והפכו להיות השליטים בפועל. הם הקימו שושלות ובתי אב. הם שלטו במרחבי א"י ומצריים במשך מאות שנים.


איך עובדת שיטת הקרקעות?

ثمار תימאר (אחוזות).

שיטת האחוזות עובדת במקומות מסוימים.

הסולטן נתן אחוזות לגנרלים שהיו אחראים לאחוזתם. הנתינים שילמו לבעל


שיטת האלתזאם (التزام) – מלשון "לקשור", מחויבות, מגויסות.

במצריים, כל האדמות שייכות לסולטן. אין אדמות פרטיות.

רישום אדמות בטאבו מתחיל רק בשלהי המאה ה-19, ומתחיל תהליך של רכישת אדמות פרטיות (עם ההתמערבות).

הסולטן משכיר את האדמות במכרז. הוא דורש סכום מסויים עבורן. הזוכה משכיר את האדמה לאחר שחילק אותה וכו' וכו'.

אדם מן היישוב לא חייב ללכת לצבא. יש אנשים מהשוליים – שכירי חרב.

אדם פשוט, ילך לצבא, רק אם אין לו ברירה – אם אין לו כסף. אדם שמתגייס לצבא "מבזה" את עצמו.

אדם מן היישוב לא מתמרד ולא חותר תחת השלטון.

השליט גם הוא לא נותן דבר לאדם מן היישוב, אלא שקט ויציבות, צדק חברתי בסיסי – שלא יהיה עוני, רעב.

זה לגיטימי ואסלמי למרוד נגד שליט שבתקופתו יש רעב, למשל.

דבר נוסף ששליט צריך לאפשר: קיום מצוות הדת.

אין חובת קיום מערכת בריאות וחינוך, בניית דרכים וכדומה מצד השליט.

למדינה אין כסף לרווחה, כי היא לא גובה מיסים, וזה גם תואם לרעיון הקונספטואלי של האימפריה.

יש שיטה באימפריה העות'מנית, שכל עדה דתית מאורגנת במסגרת עדתית שהנקראת: "מִילֵת".


מסדר דתי = טָרִיקַה/גילדה/


המאה ה-19: מתחת לשליט העות'מני במצריים ישנם "בני המקום" – أبنا البلاد. ישנם גם הממלוכים, הם מנהלים בפועל את האוכלוסייה מטעם האימפריה העות'מנית.

מוצא הממלוכים: טורקים, צ'רקסים...


באוכלוסייה המקומית יש את המרכיבים הבאים:

1. בעלי הממון (סוחרים וכו')

2. אנשי הדת (עולמא): מאוד מרכזיים מהסיבות הבאות:

2.1. משפט – המדינה לא שופטת. לכל קהילה המשפט שלה

2.2. הקדש (وقف)


2/3/03


חלב עיר מרכזית במזה"ת ובאימפריה. סביב העיר התפתח מוז שנקרא של שמה (בדומה לדמשק). כוחה מגיע מהמסחר. היא ציר תנועה מרכזי בין איסטנבול לדמשק, קהיר ובגדאד. היא מרכזת אליה את כל הסחר של עיראק.

חלב תמיד התאפיינה באורינטציה פרו-עירקית. היא יותר קרובה לעיראק. כמו כן, הרבה עולים לרגל עברו דרכה.


דמשק פעם בשנה יוצאת שיירה אחת גדולה מדמשק למכה. שיירה זו נתמכת ע"י האימפריה (ביטוי למוסלמיות של האימפריה).

אחת הבעיות של השיירות הם הבדואים. יש לשלם להם מראש כדי שלא יפשטו על השיירה ויבזזו אותה. עם האימפריה להבטיח את בטיחותם של נוסעי השיירה. בכל אלה התעסק מושל דמשק, מכאן שלדמשק היתה אורינטציה לחצי האי ערב.


זהו ההבדל בין שתיים מן הערים המרכזיות באימפריה.


לחלב היה כל הזמן חלחול של טורקים. מכיוון שהיא היתה על הגבול בין אזורים, מגוון רחב של אוכלוסיות עברו בה וחלק השתקעו בה.

לאוכלוסיה המקומית בחלב יש רגש "פטריוטיות למקום", לשכונה, לעיר בה נולדו וגדלו.

המנהיגות בחלב הם הנכבדים המקומיים – "אַעִיָאן". לעומת חלקים באימפריה שהונהגו ע"י קציני צבא, בראש הקהילה עמדו נכבדים מקומיים שהבינו במסחר. האוכלוסייה היתה מורכבת מסוחרים ובעלי מלאכה.

בעיר יש מוסלמים, יהודים ונוצרים. לכל דת, רובע נפרד. גם בתוך הדתות היו רבעים, לפי מוצא וקהילה.

רב התושבים בתקופה זו חיו בכפר. מי שנולד בכפר, בד"כ ימות בכפר. מצבם הכלכלי היה עגום. התנאים רעים.

שיטת האלתזאם פגעה בהם. יש גם הרס ונטישה של כפרים, וכתוצאה מכך פגיעה קשה בחקלאות.

היו גם בדואים בשולי החברה וגם עבדים. בנוסף היו קהילות של זרים.

לא ניתן להגדיר את אוכלוסיית חלב כערבים או כעות'מנים או בשום שם אחר. הם היו פלורליסטים לחלוטין ובכל המישורים.

הדבר שעמד במרכז זהותם היא העיר והמשפחה.

לקראת סוף המאמר, מרקוס אומר שבמאה ה – 18 משתנה הכח של השלטון מול פריפריה ושל השלטון העות'מני כלפי חוץ.

התוצאה היא ששלטון מקומי מתחיל להעיז יותר מול האימפריה.

יש חדירה מערבית וכמובן פלישת נפוליאון.


4/3/03


כרוז נפוליאון אלג'ברתי – חי במאה ה – 18,19. הוא היה כרוניקאי. את המסמך אנו מגדירים כמקור ראשוני (בן התקופה).

הכרוז נפתח בקריאה בגדולתו של אללה. (ביסמילה, בשם אללה הרחמן והרחום). פתיחה טיפוסית למנהיגים ערביים.

רפובליקה – ג'מהוריה – "خمهورية" (ג'מהור – קהל), מונח שנטמע ע"י נפוליאון. באותה תקופה לא היתה מילה מקבילה בערבית.

נפוליאון מסביר את העילה למלחמה. לצרפתים היו יחסים טובים עם האימפריה והפלישה היוותה שבר ביחסים. הצרפתים היו במלחמה על מצרים עם בריטניה. מצרים היתה שער להודו, מעבר בין היבשות. המאבק האירופי בין צרפת לבריטניה היה קפוא וסטטי. צרפת רצתה לשנות את הסטטוס ע"י הגעה להודו ולהכות בבטן הרכה של בריטניה. ההסבר למצרים היה להכות בשליטים שעושקים את הנתינים.

ארצות אירופה עשו רבות כדי להגן גל הסוחרים שלהם. הסוחר נתפס כדיפלומט. כחייל, מייצג את המדינה, ארצות רבות איימו בתקיפות. הסוחרים שישבו בארצות זרות לא נחשבו בני המקום.

נפוליאון משתמש בדת כדי לדבר לאנשים. "מקטר" על השלטון. היא מנסה ליצור קרע בין העם לשלטון. הדת קשורה קשר ישיר לשלטון. נוצר מצב שבו שליטים צבאיים לא ממוצא ערבי (ממלוכים, למשל) תופסים אט אט את השלטון במרחבי מצריים והאיסלאם בכלל.

חכמי הדת, בשאלה "האם יש לקבל שליטים כאלה", הניחו כי היציבות היא הדבר החשוב ביותר. להימנע מ ?

אם השליט הוא שליט יש לו לגיטימציה. עליו רק לשמור על האיסלאם.

גם אם הוא שליט רע, אם הוא מוסלמי אז אין לגיטימציה למרוד בו.

נפוליאון מנסה להעביר שהוא שליט מוסלמי. זה מתקבל בפקפוק. אם הוא מוסלמי שיבוא להתפלל במסגד.

נפוליאון מסתכל בעיניים צרפתיות ורואה יסוד אתני אחד שנשלט ע"י יסוד אתני אחר. לא רק זאת, אלא שגם השולטים הם עשירים מאוד ביחס לנתינים, ויש פער. הוא מנסה לפנות למצרים במישורים אלה.

מאוד ברור לו, והוא בא מרקע שבו ברגע שיש פער בין השלטון לאזרחים, יעשו מהפכה ולא יתקבל על הדעת שגרמנים, למשל, ישלטו על צרפתים.

למצריים אין בעיה עקרונית עם הנושא הזה. עבורם זו נורמה. זה לא מפריע להם.

נפוליאון פונה לאנשי המקום בתור – מצרים.

זהות לאומית מצרית לא תהיה רק עוד 100שנה. הם היו בני המקום, ומבחינתם גם הממלוכים.

האיסלאם היא דת של סוחרים. אחת מתפיסות היסוד של האיסלאם היא השאיפה לצדק חברתי, ולאו דווקא לשוויון וחירות. הדת הפנימה כי בני האדם לא נולדו שווים ולכן אין השלטון יכול לאכוף זאת, אך צדק חברתי ניתן לאכוף.

נפוליאון אומר לזקני ומכובדי העם שהשלטון והזכויות יהיו בידיהם. הוא מבטיח להם שהם ישלטו בעם כאשר הוא יגיע. נתינים לא רוצים ולא צריכים לשלוט. הם נמנעים ממנו. נוצרת סתירה בין התפיסה המקומית ליחס נתין-שליט.

הוא מנסה להגיד כי ההתקפה היא נגד הממלוכים ולא נגד העות'מנים, שאותם הוא מגדיר כידידיו. העות'מנים לא קונים את זה.

גם בסיום הכרוז פונה נפוליאון ל"אומה המצרית", שוב זה אינו אפקטיבי.


9/3/03


ניתן להגדיר את נפוליאון כעריץ נאור. הוא סלל כבישים וחפר תעלות. הוא רצה לקדם את המדינה, אך בצורה עריצה. הוא השתמש בעבודות כפייה כדי לשפר אץ רמת החיים בתוך המדינות.

עד לבוא נפוליאון לא היה מימון לפרוייקטים כאלו באימפריה, כיוון שהכסף הלך לצבא ולא היו מיסים.

האנשים מאוד כעסו והתקוממו נגד מדיניות זו.

השלטון היה נוצרי, והוא מירר להם את החיים במובנים שונים.

הצרפתים היו במצרים 3 שנים.

פלישת נפוליאון מוכיחה כי האימפריה העות'מנית נחלשה. בעקבות זאת כל "השועלים" עטים על הטרף.

1822 – מרד יווני. האימפריה מאבדת את מצריים.

1830 – הצרפתים כובשים את אלג'יר.

בנקודה זו מצריים מתחילה את ההתנתקות שלה, ופונה לדרך שונה ביחס לאימפריה, ומאוחר יותר ביחס לעולם הערבי.

מצרים תמיד היתה שונה. גם כאשר היא נכבשה, היא היתה שונה. עד לבוא נפוליאון מצריים היתה תחת שלטון ממלוכי ועות'מני. עם בוא נפוליאון מתחיל הסוף של הממלוכים במצרים, והיא מתחילה בדרך חדשה.

בשלב הזה מתחיל "המענה" לאתגר המערבי. יש איום צבאי ברור מצד המערב ומצריים צריכה להגיב. האתגר הוא לא רק צבאי, הוא גם פוליטי, כלכלי, חברתי ומדיני. לאתגר יש מספר גלים. יש שלושה גלים עיקריים של מענה:

1. רפורמות מוקדמות (חיצוניות) על פני השטח.

2. רפורמות מבניות (תאנזימאת) – החלו ב-1839.

3. רפורמות/שינויים רעיוניים, איסלאם ולאומיות.


במצריים שולט מוחמד עלי ובאימפריה מחמוד ה-2. התאנזימאת מתחיל ב-1839, עם הצו הנעלה של לשכת הורדים.

קדמו לכך קדם-רפורמות, דוגמת דיכוי היניצ'רים. היניצ'רים שכבר שכחו מהי מלחמה, ישבו באיסטנבול וקיבלו כסף מהשלטון מבלי שנלחמו. הרפורמה אמרה: מי שלא לוחם – לא מקבל כסף. היה צורך לדכא אותם.

במקום היניצ'רים הוקמו יחידות "נזאם (עסכרי) ג'דיד" (צבא חדש).

הצבא הוא סוכן מודרניזציה. הוא מכשיר את בני הנוער, וכאשר הם משתחררים, נכנס לשוק העבודה, מספר גדול של בעלי יכולת.

למחמוד ה – 2, שעמד הראש האימפריה היה קשה יותר לבצע רפורמות.

בפני מוחמד עלי לא עמד שום איום אפקטיבי. הוא מגיע למקום שאין בו מוסדות ואין מנהל והוא מתחיל הכל מהתחלה.

מאחורי מחמוד השני עומדת קואליציית מוחות שרוצה להכשילו, מוחות מדיניים ודתיים.

לוקח למחמוד 20 שנה לדכא את היניצ'רים – הוא מצליח להשתיקם אך לא לחסלם. הרפורמות של הסולטן ממוקדות בעיקר בהיבט הצבאי: איך ניתן להקים צבא יותר טוב וחזק.

הצו שהוציא הסולטן ב-1839 מבשר על התחלת התאנזימאת. בשנה זו מת מחמוד ה-2.

למרות הרפורמות, האימפריה ממשיכה להפסיד. בין התבוסות: המרד היווני – איבוד יוון, חצי האי ערב שאובד לאימפריה (שם עולה עבד-אל והאב שדגל בקיצוניות דתית. הוא פעל בקרב שבטים, שלימים צמחו מהם מייסדי ערב הסעודית) (הוהאבים לא אפשרו את העלייה לרגל).

בשנות ה-30,40, מוחמד עלי משתלט על חלקים ניכרים של האימפריה. סוריה וחצי האי ערב. העם מגיב לכובש הזר במרידות והתקוממויות (שלימים נטען שזוהי ראשית הלאומיות הפלסטינית).

ב-1839, העות'מנים מובסים, ומוחמד עלי מגיע למצב שבו הוא יכול לכבוש ולחסל את כל האימפריה העות'מנית. הבריטים באו לעזרת האימפריה.

"השאלה המזרחית", מדברת על: מה לעשות עם האימפריה העות'מנית?

לבריטים אין אינטרס ישיר בתוך האימפריה. הם מעונינים שאף אחד לא ישתלט על השטחים, הם חוששים מפני התמוטטות האימפריה והשפעתה על אירופה.

בריטניה טענה כי יש לשמור על האימפריה כל עוד אין קונצנזוס לגביה. במשך יותר ממאה שנה, המדיניות הבריטית שמרה על האימפריה (האדם החולה על הבוספורוס).

המערב, ובמיוחד בריטניה, מתערב במהלכים באימפריה ובולם את מוחמד עלי.

בסופו של דבר, נכפה הסדר, שכופה על מוחמד עלי לוותר על השטחים שנכבשו, והחזרת מצריים לגבולותיה הטבעיים.

1839 – "צו ארמון הורדים".

1856 – "צו החט'י מאיון".

1856 – פורצת מלחמת קרים. אנגליה וצרפת לוחמות לצד האימפריה נגד רוסיה על סוגיית הנוצרים במזה"ת.

יש לחץ כבד בעקבות עזרת הנוצרים למוסלמים, נגד נוצרים.


11/3/03


הצווים שמכתיבים את הרפורמות, מוצעים כאשר האימפריה זקוקה לעזרה מערבית.

הרפורמות באו מלמעלה (ניתן לראות זאת עפ"י שני הצווים).

מדוע היה חשוב למערב שיבוצעו רפורמות באימפריה?

המערב רצה שיהיה שוויון זכויות לנוצרים, שהיו בני חסות עד אז, שיהיה מיסוי וגיוס שווה לכולם.

יש רצון של המערב לחזק את האימפריה לנוכח האיומים, על מנת להקטין את המעורבות הכלכלית צבאית שלהם באזור.

למרות שלכאורה היה נראה שהרפורמות היו כתוצאה מלחץ מערבי, אנו יודעים היום כי יש באימפריה קבוצה גדולה של אנשים שמבינים את המצוקה ודוחפים לשינוי מבפנים.


ההבדל בין הרפורמות המוקדמות לתאנזימאת:

1. הרפורמות המוקדמות – העיניים מופנות אחורה לעבר – פעם היה טוב, צריך לראות מה קרה ולתקן.

2. התנזימאת – העיניים מופנות קדימה לעתיד. משנים כיוון. רואים איך אירופה עובדת, ומנסים לנהוג כמוהם, כדי להגיע להישגים. אירופה שימשה כמודל. רצו להפוך את האימפריה למדינה מודרנית-מערבית. המטרה: שהאזרחים יהיו נאמנים למדינתם, שיהיו עות'מנים (עות'מניזם).


وطنية = (וָטַנִיה)– פטריוטיות.

קָאוּמִיַה – לאומיות. (קָאוּם = שבט על).



עות'מניזם: ניסיון ליצור פטריוטיות אצל אזרחי האימפריה.

מדינה מודרנית ממצה את כישורי תושביה. מצד אחד צריך לקחת מהם מיסים ולשנות מוסדות וכדומה, ובנוסף, צריך להתייחס לכולם כאל שווים.

תוצאות: האימפריה קרסה, אך הקונספציה הזאת, לא נכשלה לחלוטין.

חוק הוילאיתים: חלוקה מחדש של האימפריה.


תפקיד הסולטן ברפורמות השונות:

מוקדמות = מזוהות עם הסולטן.

תנזימאת = חלק מהרפורמות נכפות עליו. כשליט הוא לא רוצה לאבד מכוחו. הרפורמיסטים מכרסמים בסמכותו. הסולטן בתפקיד פסיבי. מסיבה זו, מידי פעם הסולטנות "תוקעת" מקל בגלגלי הרפורמות.


1876 – עולה עבד-אל חמיד לשלטון. היה לו תפקיד בתולדות התנועה הציונית. הוא נפגש עם הרצל שרצה להשיג ממנו שת"פ.

הרצל תיאר אותו באופן שלילי. הוא לא היה ידידותי להרצל ולציונות. למרות זאת, העות'מנים לא הפריעו מעולם להגירה יהודית לארץ ישראל.

כדי לבסס את שלטונו הוא החליט להפסיק את הרפורמות.

הוא היה פאן-איסלמיסט. האיסלאם עמד בראש מעייניו. המדינה צריכה להיות מוסלמית ולא מערבית.

התנזימאת = לא נוכל להגיע לקידמה טכנולוגית בלי לעשות שינויים ביסוד ולאמץ ערכים אירופאיים מערביים.

הוא טען ההיפך. אפשר להיות מתקדם טכנולוגית ולשמור על הערכים הישנים.

בתקופתו יש קידמה טכנולוגית, ובד בבד דחיקת חרויות של נתינים.


1852 – סוף שלון מוחמד עלי. הוא מת ב-1849, אך יורשיו ממשיכים עד 52'.


האם מוחמד עלי הוא מייסדה של מצריים המודרנית?

הוא שלט במשל כ-45 שנה. מאז בואו, מצריים התפתחה תחת שלטון האימפריה, ולכן ניתן לומר שכן.

גם סממן שם המשפחה הוא סממן מודרני. שמו העות'מני: מֶהְמֶת עלי פאשא. זה מראה את זיקתו לאימפריה העות'מנית ומדגיש את העובדה שהוא בא מתרבות אימפריאליסטית עות'מנית. הוא דיבר תורכית ולא ידע ערבית.

מצד שני, הוא לא התכוון להקים מדינה מצרית. הוא לא ידע ערבית ולא טיפח בתקופתו לאומיות מצרית. מצריים היתה בעיניו פרובינציה של האימפריה, ולכן מבחינה זו הוא לא מייסדה של מצריים המודרנית.


16/3/03


גם אם הוא היה "נוחת" בפרובינציה אחרת, הוא היה נוהג אותו הדבר. במקרה, זו היתה מצריים. הוא לא היה מנהיג לאומי. הוא העלה את מצריים על מסלול שהוביל אותה למדינת לאום – 100 שנה מאוחר יותר.


יש להבדיל בין מדינת לאום למדינה טריטוריאלית.

מדינת לאום: קמה סביב לאום מסויים, עם רצונות ושאיפות.

מדינה טריטוריאלית: קמה תחת הסדר פוליטי כלשהו, שפשוט סימן גבולות במפה והוקמה מדינה תחת שליט מסויים. תחת שלטון המדינה, "לכודה" כל האוכלוסייה שבטריטוריה המוגדרת ומתחילה לפתח רגש לאומי. דוגמא: עיראק.


מצריים משתייכת למדינה הטריטוריאלית. במאה ה-19 לא היתה תחושת לאומיות במצרים. הצמיחה והבידול של מצרים לעומת סביבת כישות מדינתית, הביאו להתפתחות הרגשות הלאומיים.


של מי היו הרפורמות היותר מוצלחות, של מוחמד עלי או של מחמוד השני?

האימפריה העות'מנית עדיין חיה ובועטת, וכדי לשנות בה מוסדות , צריך הרבה מאוד זמן ומאמץ. במצרים אין בירוקרטיה ואין מנהל ולכן היה למוחמד עלי יותר קל.

מחמוד השני מת ב –1839 ומאז מתחיל התנזימאת שמתאפיין בעליות וירידות. צריך להתמודד עם סולטנים עיקשים בתדירות גבוהה. המצרים, מוחמד עלי מוביל מ-1805 לערך, תהליך של 80 שנה רציפות, ולכן הרפורמה יותר משמעותית ובעלת עוצמה גדולה יותר.

הרפורמות של מוחמד עלי, נועדו ליצור צבא חזק ויעיל שיהיה מגובה כלכלית. הוא מבצע מהלכים במספר תחומים:

1. מנהל ובירוקרטיה. הוא הראשון שמקים משרדי ממשלה. המערכת הבירוקרטית המצרית שורדת עד היום. דולה = מדינה. בנוסף, זה גם שושלת.לכאורה, יש ניגוד בין מדינה במובן המודרני לבין שושלת. במצריים המנהיגות צומחת מתוך המערכת הבירוקרטית ולא מקבלים את השלטון דרך השושלת. שם טמון כוחה של מצרים.

2. חינוך – הוא משקיע המקצועות הרלוונטיים לצורכי צבא. הוא מנהיג את "המשלחות". אינפורמציה ורעיונות בתקופה ההיא עוברים דרך אנשים, תיירים, מלומדים וסוחרים בעיקר. מוחמד עלי שולח משלחות של סטודנטים ללמוד באוניברסיטאות באירופה. למשלחות התלוו אנשי דת שהיו אמורים להשגיח על הלומדים (לעיתים, דווקא אנשי הדת היו אלה שהביאו את הרעיונות המהפכנים). בתקופה ההיא המזה"ת נחלק ל3-4 אחוזים של אנשים "מסודרים" כלכלית וכל השאר נולדים לתוך עבודה ועמל. מוחמד עלי מפתח מערכת חינוך. דבר ראשון, משפר את התברואה. משפחות הופכות מרובות ילדים. עם העלמות הממלוכים האליטיסטים, נוצר מעמד ביניים ש"מסודר", בזכות הבירוקרטיה, ומכך מושפעים גם ילדיו. מערכת החינוך שנוצרת מאחרת את גיל הבגרות. הילדים יוצאים לעבודה יותר מאוחר. בהתחלה עד גיל 18 לא דורשים מהילדים לעבוד, ומאוחר יותר מתפתחות האוניברסיטאות. נוצרת שכבה של אנשים בוגרים, לא עובדי כפיים, תוססים, שעתידים להוביל תנועות ומהפכות במזה"ת בשנים שלאחר מכן. נוצרת הכרה שכדי להתקדם יש להשתלב במערכת החינוך, ובמקביל, נוצר קהל המעונין ללמוד ולהשכיל. לאחר מכן מצטרפות לבנון וסוריה.

3. מוחמד עלי החל בגיוס חובה. הוא לא הצליח להביא חיילים מהקווקז או מסודן. הוא פונה לגיוס הפלאחים. הם מתמרמרים, בורחים מהכפרים ומורדים. כתגובה שורפים כפרים. החיילים הראשונים הם פשוטים. אחרי 20-30 שנה, הם מפלסים דרכם במעלה הסולם וגם בניהם מפתחים קריירה צבאית. נוצרת שכבת כפרים בני המקום בתוך הצבא. זה תורם למעורבות העם במלחמות ולשבירת החיץ הין העם לבין השלטון.


1822 – הבריטים פולשים למצריים. הרקע: הקריסה הכלכלית של מצרים. הקריסה נבעה מהרפורמות של עלי ובניו.


התנזימאת היו מהלך יומרני. הם התאפיינו בלחץ מערבי ובעיקר בלחץ פנימי ועידוד רפורמות מהיסוד באימפריה.

הרעיון בבסיס הרפורמות הוא הפיכת האימפריה, שהיתה אימפריה של ימי הביניים למדינה מודרנית מתוקנת. נסיון להשריש את תפיסות העות'מניזם (נאמנות למדינה העות'מנים). הסוגיות של שלטון, מיסים וצבא הם הנדבכים המרכזיים של הרפורמות הללו.


התעודה של 1839 היא מאוד כללית, ראשונית.

התעודה של 1856 היא יותר מפורטת.

בשני המסמכים רואים את נושא השוויון (הדתי). ישנו הלחץ המערבי וגם ההיבט הפרקטי (רצון לשלב את המיעוטים שהיוו 30% מהאוכלוסייה). ניסו לשכנע את המיעוטים ע"י מתן שוויון זכויות. שהו מהלך שנכשל פעמיים. אוכלוסיית המוסלמים מגיבה באופן קשה, בגלל כמה סיבות:

האזור נקלע לחשיפה נרחבת למערב ולמשבר כלכלי. כאשר יש מרוויחים, אך הרב, האנשים הפשוטים, מפסידים.

האוכלוסייה הממורמרת גרמה גם לפגיעה פיזית בנוצרים. בנוסף, האוכלוסייה הנוצרית ברובה אבודה. חלק גדול ממנה חי בבלקן ובתקופת אביב העמים האירופי, היא נדבקה ברגשות הלאומיים. היא אובדת לאימפריה. גם אוכלוסייה נוצרית בתוך האימפריה, זה קצת מאוחר בשבילה רעיון השוויון. הם כבר כמה שלבים אחרי, בגלל הקשר עם המערב.


23/3/03


השליט המוסלמי היה מוגבל. המוסדות עכבו את הרפורמות, והגבילו את כוחו. רפורמות מבטלות את האיזונים המסורתיים שהיו קיימים אל מול השליט. כתוצאה מכך, מאמצע המאה ה-19 אנו רואים שליטים ששלטונם יותר אפקטיבי מבעבר. התאנזימאת אמנם ביטל מוסדות שעיכבו קידמה, אך המוסדות הללו גם איזנו שליטים ומנעו עריצות.

הרפורמות של מוחמד עלי היו יותר טכניות. בתאנזימאת האנשים נדרשים לעשות שינויים קונספטואליים. איך הם רואים את המיעוטים ואיך הם רואים את עצמם (עות'מניזציה). האוכלוסייה הגיבה בדחייה לרפורמות עד אלימות, דוגמא: אלימות עד כדי טבח הנוצרים בדמשק, 1860.


הצלחת הרפורמות:

אם רוצים לבסס את האימפריה ולחזק אותה אל מול המערב, אז ניתן לומר חד משמעית שהרפורמות נכשלו.

אם מתייחסים לתנזימאת כאל תהליך שאמור לשנות צורת חשיבה של אנשים והתנהלותם, אז צריך לבדוק לאורך שנים.

אם האימפריה נפלה, אך נשאר הרעיון של חינוך בבתי ספר, יש יותר משכילים.


מתחילה לצמוח בירוקרטיה בשנות ה-20. הבירוקרטים שהתחילו כפקידים, לאחר 20 שנה רוצים כח ועוצמה, והתנזימאת הם ביטוי של רצון הבירוקרטיה להשתלב בשלטון. שלון הפקידים מעורר בתוכו כעס, ואלה שלא יכולים להתקדם בסולם הדרגות מתנדבים ל"טורקים הצעירים".

האוכלוסייה דוחה, הסולטנים מתנגדים והרפורמות עולות ויורדות. יש שני רכיבים לתנזימאת:

1. תפיסה של פטריוטיות ועות'מניזם, דבר שקשה לאוכלוסיה לאמץ, לפחות בהתחלה.

2. מרכיב מבני: חינוך, בריאות, כלכלה – לדברים הללו יש המשכיות והצלחה.

מערכת היחסים שבין המרכז לפריפריה – השלטון העות'מני רופף מאוד בכל הפרובינציות, אבל בפריפריות כמעט ולא מורגש האלמנט העות'מני. העות'מנים לא רוצים קשר ישיר עם האוכלוסייה הקשר הקיים מאוד רופף.

מבחינה פרקטית, במאות ה-17,18, אין לאימפריה אמצעים להגיע לכל אחד ולהקים גופים ומוסדות לשם כך, וגם לא כבישים ודרכים. לוקח זמן רב לעבור ממקום למקום. לאימפריה אין בעיה עם המציאות הזו וכך גם לאוכלוסיה.


אנו רואים מאמץ לאמץ שינוי קונספטואלי. אם יש מדינה אז כולם אזרחים וצריך להגיע לכל אחד. צורת השלטון משתנה. הקידמה הטכנולוגית (אמצע המאה ה-19) עוזרת לכך. העות'מנים משלימים את מסילת הברזל. זה עוזר לחאג' וגם מסייע לשלטון להגיע לכל מקום וגם להזיז כוחות במהירות. משמעות הדבר שהאוטונומיה של הפרובינציות מצטמצמת ולפתע יש פקידים עות'מניים בפרובינציות. יש תהליך של צנטרליזציה שמעורר התנגדות מצד מנהיגי האוכלוסייה.


מצריים – שיא הרפורמות והשינויים הוא בתקופת איסמעיל לבית מוחמד עלי (1863-1879). מוחמד עלי מתחיל בתהליך רפורמות ויוצר בירוקרטיה צבאית וכלכלית. צבא חזק וכלכלה בריאה. הממשלה מנהלת את הכלכלה. גישה מערבית מודרנית ושיטת המונופולים ויצירת קשרים כלכליים הדוקים עם המערב. בין מוחמד עלי לאיסמעיל לא היתה התקדמות משמעותית. איסמעיל התחיל עם פרוייקט תעלת סואץ. בתחילה הבריטים התנגדו לרעיון זה.

גישה זו משתנה ובריטניה מצליחה להשתלט כלכלית על הנעשה, וגם לכבוש את מצרים. נקבע כי את תעלת סואץ תנהל חברה. המדינה עוזרת לחברה בפרוייקט כלכלית ובכח אדם. מתוך אינטרס לטווח ארוך. התעלה נחפרת ע"י מאות אלפי פועלים. השליט המצרי נקלע לחובות ולכן הוא מוכר את מניותיו בחברה של התעלה. כך נוצר מצב שיש חברה חיצונית שמרוויחה מתוך מצריים, כאשר אין לשליט מה לעשות בנדון והוא לא מרוויח מכך כלום.

הסיפור הזה הסתיים רק ב-1956. עבד-אל-נאצר, הלאים את החברה וכך גם מצריים הרוויחה. תעלת סואץ משנה את המצב מהיסוד ומעניקה חשיבות אסטרטגית למצריים.

בתקופה של איסמעיל, מצריים יודעת פריחה ושגשוג. הוא נקרא "עריץ נאור", אדם שתופס התפתחות גם בתחומים של חינוך, בריאות ותרבות (אופרה-עאידה). היתה לו ראיה של אדם שרוצה לקדם את מדינתו, ולכן השקיע, לא רק בתחומים הקונבנציונליים הרגילים. נוצר גם אורח חיים בזבזני שמביא את מצריים עד מהרה לפשיטת רגל כלכלית. מצריים, שהיתה חלק מן הכלכלה העולמית, לקחה הלוואות מאירופה. בגלל חשיבותה האסטרטגית נוצר לחת על מצריים להחזיר את ההלוואות, שבסופו נוצרה התערבות בשלטון ב-1879. מדיחים את איסמעיל מן השלטון, כי הוא לא מסוגל לנהל מדינה, וב-1882 נוכח המצב וההתערבות של בריטניה במצריים יש פלישה וכיבוש של מצריים ע"י הבריטים.

מצריים היתה קשורה כלכלית גם לצרפת ונוצר מצב שצרפת נדחקת כלכלית ממצריים ע"י בריטניה ומצריים נשלטת לחלוטין ע"י בריטניה. זהו סיום לתהליך שהחל ב-1805, שבו הוקמה מדינה מצרית חזקה שנראה שהרפורמות בה יותר עמוקות ואפקטיביות מן האימפריה. התקופה של איסמעיל היא תקופה של הרחבת התנזימאת לתחומים אחרים וכניסת מצריים לאסטרטגיה הצבאית באזור.

במאה ה-19, אנו רואים אתגר מערבי וחוסר אונים לענות לאתגר הזה. יש ניסיונות להוביל תהליכים של רפורמות שיתנו מענה. הרפורמות מתפתחות ומעמידות מענה למדינה, הן לא משתנות, הן כן מחוללות שינויים חברתיים. בדיעבד אנו רואים שאין כאן שינוי של המראה.


25/3/03


ועדת סבר – הועדה בה נציגי ישראל, בריטניה וצרפת החליטו על התקפת עיראק.

ההנחיות שניתנו לנציגים הבריטיים: להשמיד את כל הראיות מקיום והחלטות הועדה. לא להשאיר כלום בידי ישראל וצרפת. בן גוריון הכניס את המסמך לכיסו, וזה נמצא בניירת שלו.


הארכיון הבריטי מסודר ונגיש. נמצא ליד גני קיו.

הארכיון העות'מני נמצא באיסטנבול.

FO = Foreign office


מעוז מדבר על הרפורמות העות'מניות בין 1840-1861.


יש מתח בין מרכז האימפריה באיסטנבול לבין הפרובינציות (חלב, דמשק וכו').

האוכלוסייה המקומית בפרובינציות, בניגוד למצריים, מאורגנת במסגרת של "נכבדים" – أعيان.

יש העדפה של המרכז, שהואלי יהיה חלש, כדי למנוע השתלטותו על המחוז.

מדחת פאשא – ואלי, רפורמיסט, שרצה שליטה בכסף ובצבא. לקראת סוף שירותו באזור, הוא השיג זאת, אך לא לאורך זמן, כיוון שהנכבדים "דיווחו" לסולטן.

מעוז מדבר על מאמצים של רפורמות, שבמידה רבה עולים בתוהו, בגלל הקושי לכונן ואלי בעל עוצמה, שיהיה מגובה ע"י המרכז, ולכן זה משליך על התנהלות הרפורמות באימפריה.


1861 – נקודת מפנה באימפריה העות'מנית. טבח הנוצרים בסוריה.מחייב צעדים דרסטיים מצד האימפריה, בשל החשש מהאירופאים, שיגיבו במקומם. העות'מנים נכנסו לשטח והראו נוכחות צבאית חזקה. יש שליטה אפקטיבית של האימפריה על המרחבים. הנכבדים מורידים פרופיל, מורידים ראש.


העות'מנים מקימים מועצה לניהול ענייני העיר (مجلس).

העות'מנים קבעו את חוק הקרקעות. לראשונה, אנשים יכולים לרכוש ולהיות בעלי קרקעות.

אנשים מבינים שכדי להתקדם, עליהם להשתלב במערכת לטוב ולרע.


סיכום:

השלב הראשון של התנזימאת הוא יותר בעייתי וקשה. השלטון העות'מני לא אפקטיבי. הם חוזרים אחרי שבריטניה ניצחה בשבילם את מוחמד עלי.

ב-1861 הם מבינים שיש סכנה לשלטונם.

העות'מנים ממשיכים במדיניות דו משמעית לגבי תפקידו של הואלי.

צריך לשים לב לשני תהליכים:

1. כוחו של הואלי נחלש, וניסו להצר את צעדיו.

2. תהליך שעוברת האוכלוסייה. האוכלוסייה שעוברת תהליך של מודרניזציה, עוברת בעצם תהליך של עות'מניזציה. בבדיקת זיקה של תושב למדינה, של אדם כלפי השלטון, ניתן להתייחס לכל במספר היבטים:

2.1. פחד מפני השלטון

2.2. הזדהות ואהבה לארץ, למדינה

2.3. צורך התנהלות של חיי היום-יום.


התפתחות המודרניזציה מקדמת את האנשים לעות'מניזם, גם אם חלק מהרפורמות לא מצליחות.

האימפריה מתגלה כחלש ולא אפקטיבית מול אויביה החיצוניים.



30/3/03


לאחר שהרפורמות השטחיות הראשונות והתנזימאת, לא נותנות מענה לשינוי, עולה הרעיון של הרפורמות הרעיוניות, שינוי תפיסות עולם של האדם, מענה אידיאולוגי, שמתחלק למענה אסלמי ולמענה לאומי. (שנות ה– 80,90 של המאה).


במענה האיסלמי יש תמורות בחשיבה האיסלמית.

ברנרד לואיס חזה את חזרת האיסלאם כתנועה.

תפיסה של האנשים כמוסלמים. פוליטיזציה של האיסלאם – להפוך את האיסלאם לכח פוליטי (כמו בימי מוחמד – חזרה למקורות).

האיסלאם היא דת טוטלית שמכסה כל תחום ורגע בחיי המאמין (כמו היהדות). הטוטליות באיסלאם לא נחלשה, ונשארה עד היום.

ישנה נטייה לקחת את האדם המאמין לכיוון איסלאם פוליטי. זו המהות של השינוי, המפנה שעליו אנו מדברים.

בשלב הראשון אנו רואים שני אנשים:

1. אפע'אני (אפגני) – אירני שיעי. פועל בסביבה סונית. לא מציג את עצמו כשיעי. מציג עצמו כאפגני.

2. עבדו – תלמידו של אפגאני. היה מופתי של מצרים – חלק מהמוסד.


אפגני – חלוץ, הראה צורך להתמודד עם המערב, מבין את הרעיון של המערב ודרך ההתמודדות וההכרה המוסלמית. מבחינה זו הוא אדם חשוב וכן צריך לראותו. מצד, יש תיאורים פחות מחמיאים של עסקן בודד שמטייל בארצות, זר, ולכן, גם מגורש מכל מדינה. זה אדם שימכור את דעותיו בשביל הקריירה הדתית שלו. הוא לא נתפס כעמוק במיוחד, יותר כפוליטיקאי ממולח.


בין שתי הדעות האלה, אנו מתמרנים נטייה לצד החיובי וראייה שזו היתה סוג העסקנות בתקופה זו.



הוא היה חלוץ של התמודדות עם הבעיות. והסיבות של התמודדות מול המערב ונטייה באיסלאם ובראייה הזאת הם נקראים "רפורמיסטים-דתיים". הכנסת שינויים בדת לצורך התמודדות עם אתגרים.

גם אפגאני וגם עבדו מדברים על רפורמות באיסלאם וברקע האיסלאם ככח פוליטי. הכנסת המודעות האיסלמית לאנשים ולהפוך אותה לכח שאותו עולם האיסלאם יכול להתמודד מול אתגרי המערב.

"הרשות הלבבית" – מונח שקיים באיסלאם הקדום וברפורמות.


דעתו של עבדו:

- חזרה למקורות.

o הדגשת הרעיונות הליברליים בדת שיכולים להתאים לתהליך המודרניזציה.

o בחירת רעיונות מודרניים והתאמתם לאיסלאם. קליטת רעיונות "העולם החדש".

- היתה סטייה של האיסלאם (1880), מן הדרך של ראשית האיסלאם. זו הסיבה שמשהו אז לא הסתדר באיסלאם. ??? לא פעלה כדי לחזור חזרה, יש לחזור אל המקורות (אך לא רק).

- עבדו מאשים את התורכים בסטייה מן הדרך. ההשתלטות על המזה"ת לא היתה טובה לאיסלאם, ובגללם אנו נמצאים במציאות המרה שאנו בה.


אפגני ועבדו הם המקורות לתנועות שקמו, שמנסות להתמודד עם השינויים החיצוניים ושינוי המבנה הדתי של האיסלאם.

הם מקימים את "הסלפיה" – הקדמונים. מי שאומר שצריך ללכת עפ"י האבות.

התנועה אומרת שצריך לחזור למקורות, להחזיר מטרה ליושנה.


"המהדייה" – מהדי - משיחם אדם שאומר שהוא משיח, וטיעון לחזרה בתשובה.


היו תקופות של זמנים ליברליים (פרו מערביים) בעולם הערבי, מצריים לדוגמא.

ההצדקה שלהם בתהליך כזה הם אפגני ועבדו:

"הנכונות לקבל את המערב ולנוע איתו קדימה".


יש נטייה לחזור ??? – לפני האימפריה וכניסת התורכים, מכיוון שעל פי עבדו התורכים היו אלה שהכתימו את האיסלאם,

מפה מצחה הלאומיות הערבית.



1/4/03

ממלוכים – צבא עבדים. "שיא האיסלם". מאה 9-10. שיא של הישגים (כיבושים, התרחבות, עושר כלכלי, תרבותי וכדומה). לאחר מכן ישנה תקופה של ירידה. תקופת השקיעה עד האימפריה העות'מנית. "אנחטאט" זו התקופה שלאחר השיא, תקופת הירידה.

עבדו: תומך בתיקון האיסלם שכן התקלקל משיא תפרחתו בשל כיבושים, שינויים ותמורות בחברה. בפועל לא עשן שינויים עפ"י משנתו. הרבה גורמים ששינו דברים באיסלאם רואים את עצמם כיורשים של עבדו, וכל אחד מהן לקח משהו אחד או יותר ממשנתו, אך לא את כולה. עבדו מסיים את חייו כמופתי.

מאמר של גולדשמיט מוסטפא כאמל, נתפס במצרים כ"הרצל" המצרי. מי שהביא את רעיון הלאומיות במצרים. מי שנטע במצרים את התובנה שלמצרים יש זהות משלהם ועליהם להיות גאים בה. המאמר יוצא התוך נקודת הנחה שאנו מכירים את הדמות. (כאמל – שמו השני של אתא טורק – יש לשים לב להבחנה). המאמר מגיע עם כמה תובנות: - הגיע ללאומיות מצרית דרך עלייתו של עבאס לשלטון אחרי תאופיק. - מתפתחת לאומיות מצרית ששונה ושרואה את עצמה שונה מתנועה ערבית לאומית.

למה מצרים מקדימה?

1. בשל הייחוד שלה (גיאוגרפי, מבני, תושבים, לאום, גבול טבעי).

2. מאפייני אוכלוסיה קצת שונים. מוחמד עלי מעלה את מצריים לדרך אחרת. מתחילת השלטון המוסלמי, מצריים היא המדינה הראשונה שאפשר לקחת אותה לדרך אחרת. מצריים מתקדמת תרבותית. רואים אוכלוסיה שמעורבת בניהול ענייניה, מעורבת במה שמתרחש במדינה. הצבא מבוסס על בני המקום.

3. הכיבוש הבריטי, 1882: הקונסול הכללי "קרומאר" (דיפלומט). בפועל הוא שלט במצריים ע"י חיל כיבוש. בזמן זה מצריים עדיין נחשבה כמחוז של האימפריה העות'מנית.


היו הישגים בתקופה זו. פיתוח כלכלי, חברתי, מנגנון ציבורי ???. מצריים הגיעה לרווחים, סדר, חינוך וכדומה. הבריטים ראו זאת כקידום מצרי.

היום, יש מחקרים ששופטים את הדברים אחרת.

- הבריטים לא באמת רצו בהתקדמותה של מצריים. הם רצו מדינה יציבה כלכלית ומאזן רווחי – מראה שלכיבוש הבריטי יש צללים.

- לא משנה עד כמה הכיבוש נאור. חינוך וכיבוש של דבר זר עם אוכלוסיה זרה הוא תמיד בעייתי.

- התנהגות של הכובשים:

  • תקרית דנשוואי – חיכוך של הבריטים באוכלוסיה המקומית ועל רקע זה יש תקרית. פלחים מתחככים
  עם קצינים בריטים, ובעקבות זה, נידונים לתלייה.
  • תקרית טאבה – 1906, ערב מלחמת העולם הראשונה, הבריטים רצו לכונן גבול במצריים כדי להתנתק
 מהאימפריה, שהיתה לצד הגרמנים. הבריטים כופים על המדינה המצרית לדון עם האימפריה על הגבול.
 בסוף, מכתיבים לעות'מנים קו גבול, שהוא קו הגבול הישראלי-מצרי כיום.



6/4/03 The origin of Arab Nationalism: C. Ernest Dawn

המאמר עוסק במוסטפא כאמל.

ברקע, דמות נוספת: אחמד לוטפי אל-סייד.

במצריים ישנם שני כוחות פוליטיים, שתי מפלגות חשובות שפועלות כדי להביא את הרעיון הלאומי המצרי.

1. حزب الوطني – חזב אל-וטני – מוסטפא כאמל – המפלגה הלאומית.

2. מפלגת ה"אומה" – אחמד לוטפי סייד.


בעלי חשיבות דומה.

אליטה (במושג לוקלי ורוסי), היו אלה שביצעו שינוי מהותי במזה"ת ב-200 השנים האחרונות.

מוסטפא כאמל: מעמד בינוני (התפתחות חדשה באותה עת). יש זמן למחשבה. לרב אין מעמד בינוני במזה"ת.

ניקח לדוגמא מדינות גדולות: מצריים, סוריה, עירק:

1. המדינה היא המעסיק העיקרי. אין עצמאות עסקית. הלאמת רכוש ומשקים.

2. משכורות נמוכות.


הפשטות של המסר של כאמל היא הדבר המיוחד בו. דבריו פשוטים ונהירים.

אתה גר במצריים – אתה מצרי: דגש על העניין הגאוגרפי.

דוח'לא () – למעט זרים שאנים אותנטיים, מתייחס לתופעה של מהגרים מסוריה ולבנון באותה תקופה, בגלל השגשוג במצרים.

וקהילות זרות – יוונים ואיטלקים.

כאמל רוצה לסלק את הבריטים – מסר פשוט.


המוטיבציה של כאמל בגישתו לבריטים הוא החדית' ודעותיו.

התנועה שלו הופכת לתנועת המונים משפיעה ברחוב המצרי.

כאמל נפטר ב – 1908, וקם לו יורש, פריד.


אחמד לוטפי סייד – אינטלקטואל שפועל פחות או יותר באותה תקופה. הוא שורד עד 1960. והוא מציג גישה אחרת ללאומיות המצרית, שאותה אנו יכולים למצות בהדגשים הבאים:

- לאומיות מצרית לא מסתכמת בהגדרתך כמצרי בגבולות גיאוגרפיים. יש לשים על כן דגש רעיוני עם שיקוף של ההיסטוריה של מצריים כוללת ??? רלוונטיים. מצריים היא שילוב של איסלמיות + מצריים הקדומה + יש תיכוניות. זוהי גישה מורכבת יותר לשאלה "מיהו מצרי?".

- יש כאן שלילה של האיסלם והאימפריה העות'מנית כמרכיב מרכזי.

- התייחסות שונה אל הבריטים. הבריטים לא אויב, שי לשתף עימם פעולה כדי לקדם את מצריים לליברליות מערביות וקידמה. זוהי תפיסת עולם של אדם שחושב שמערביות זו הדרך הנכונה. הוא הוקסם מן המערב.


כאמל הוא אופוזיציה לבריטים. מצד שני מפלגת האומה ברשות לוטפי סעיד, חוסה (במובן מסויים) תחת כנפי הבריטים. זוהי מפלגת אליטה מצומצמת. כל הפקידים האליטיסטים במצריים שמשתפים פעולה עם הבריטים משתייכים למפלגה של לוטפי סעיד.


1914 – נקודת מפנה: פורצת מלה"ע הראשונה. היא מביאה לשינוי במבנה, חשיבותה של מצריים. עד כה היא היתה שייכת לאימפריה העות'מנית. הבריטים היו נציגים. לאחר המלחמה הבריטים מכריזים על מצריים כשטח כבוש בשליטתם כמצב זמני.

המלחמה מסתיימת ב – 1918. המצרים בסה"כ שיתפו פעולה עם הבריטים.

בסוף המלחמה מצריים מתייצבת כדי לקבל את חלקה. המצרים רוצים לקבל עצמאות לאחר כמעט 40 שנה של נוכחות בריטית, במיוחד לאור העובדה שרוצים לתת לערבים עצמאות.

לבריטניה יש שיקולים אימפריאליים. הבריטים רצו להישאר בשליטה. יש רצון לשמור על תעלת סואץ – ולשם כך יש צורך לשמור את מצריים.

התגובה הבריטית מקוממת את המצרים.

ב-1919, יש מרד/התקוממות עממית. המצרים שולחים שליחים לנציב העליון הבריטי והוא זורק אותם לכלא. משום כך פורץ המרד.

מכאן, נולדת מפלגת ה"ופד". במשך 20-30 שנה המפלגה הזו היא המובילה בשעורי התמיכה ברחוב במצרי. המפלגה נתפסה כמי שהובילה את מצריים לעצמאות. למנהיג קראו סעיד זע'לול. הוא היה אליטה בשנות העשרה והיה שייך למפלגתו של לוטפי סעיד. היה שר חינוך ב-1918. הוא מגיע לפרשת מים ומשנה את דעתו ויוצא כנגד הבריטים, הוא מאמץ את תפיסתו של כאמל מוסטפא.

כל המפלגות בשנות ה-20 מצטרפות למפלגת הופד כנגד הבריטים. אך לוטפי סעיד מוביל ברעיונו של "מיהו מצרי" באותה תקופה, ורצונו להפוך למדינה ליברלית מערבית התקבל עדיין למרות המאבק עם הבריטים.

1922: הבריטים נכנעים, מצריים מקבלת עצמאות.

1923: נמצא הקבר של תות אנך אמון. זה מביא אנשים להזדהות כמצרים.

1923-1952: נאצר בשלטון.


8/4/03


לאומיות מצרית במצריים נעשה המעבר ממערביות ליברלית מצרית את ערביות מוסלמית.

למרות עליית תהליכים של לאומיות מצרית, חיזוק סמלים פרעונים והדגשת עבר זה, נעשה מעבר אל עבר האיסלאם. וגיבור זהות איסלמית כזהות מרכזית.

הלאומיות המצרית לא מתה, אך לא הפכה לראשונית ובסיסית, אלא כמרכיב משני בזהותו.


לאומיות ערבית ג'ורג' אנטוניוס – היה יווני אורתודוקסי שנולד בלבנון, היגר למצריים, התחנך בקולג' ידוע בשם “ויקטוריה". הוא הצטרף למנהל הבריטי של מצריים, וב-1921 עבר עם הבריטים לא"י ועבד כפקיד בריטי. הוא גילה את הערביות והפך לפעיל בתנועה הלאומית הערבית. קטי אנטוניוס, אישתו, היתה ידועה בציבור של קצין בריטי. היא היתה חביבה עליהם והיתה אישה מרשימה. הוא היה פעיל בשירות העניין הערבי. היה לו אפוטרופוס אמריקאי. קריין (ועדת קינג-קריין). ב-1938, אנטוניוס כתב את ספרו "התעוררות ערבית" – גירסתו שלו להתעוררות של הלאומיות הערבית. ספר זה עשה היסטוריה בהרבה תחומים. לראשונה, הופיעו איגרות חוסיין-מקמהון (השריף חוסיין ממכה).

אנטוניוס מתחיל בזה, שהנוצרים התחילו את הלאומיות. התעוררות תרבותית של המאה ה-19. יש הקמה של בתי דפוס, הפצת ספרים (מילונים,ספרי היסטוריה), שכולם כתובים בערבית, שעוסקים בערביות.

הוא טוען שההוגים הנוצרים (יוונים אורתודוקסים) הם אלה שעוררו את הלאומיות הערבית.

בגישה המקובלת כיום, ישנה הסכמה לכך שלהוגים אלה, יש קשר לכך, אך לא היתה להם הבנה ערבית וזו לא היתה מטרתם. מטרתם היתה ליצור תשתית תרבותית דומה – ערבית, על מנת ליצור גשר למרחב מסביבם.

אחד האנשים הבולטים במגמת ההתעוררות התרבותית הוא בוטרוס אל-בוסתאני, שראה את עצמו באופן הבא:

בהיבט הפוליטי – עות'מני

בהיבט התרבותי – ערבי

בהיבט וטניה – סורי – לוקל פטריוטי

הטענה שהלאומיות הערבית התחילה מהמודרניזציה האיסלמית.

אפגאני – ראשית ??. יש להיפטר מהתורכים

עבדו – כנ"ל. הערביות נולדה מהאיסלם.

מושפע מהם העיקר, הוא עבד-אל רחמן אל כאוכבי, מהעיר חלב.

את הגותו הוא פרסם בכמה ספרים והחשוב שבהם הוא: "אום-אל-קורא" – אם הכפרים (כינוי למכה).

בספר הוא מספר על פגישה סודית של חבורת ערבים שמתכנסים לדון במצב הקשה באימפריה ושוקלים מה לעשות. הוא מציע לשפר את מצב האימפריה בצורה הבאה:

הפרדה בין השלטון הדתי-רוחני והשלטון הפוליטי.

השלטון הפוליטי – יישאר בידי האימפריה באיסטנבול.

השלטון הרוחני – יישב במכה ויישלט ע"י ח'ליפה והערבים.

הדגש הוא שהדת צריכה להיות בשלטון ערבי.

כאוכבי פועל בסוף המאה ה-19, אחריו אנו רואים אגודות סתר ערביות (סטודנטים, קצינים), שפועלים לקידום העניינים הערביים באימפריה העות'מנית. אך כולם נזהרו מלהזכיר חיסול האימפריה והקמת מדינה ערבית, מכיוון שאימפריה העות'מנית היא מוסד דתי, והיה חשש שאם יפילו את האימפריה, יכנסו במקומה כוחות מערביים (בריטים, צרפתים).


מי שקורא לראשונה לבניית מדינה ערבית הוא נג'יד עזורי ב-1905. הוא מרוני שמגיע לפריז ומועסק ע"י המודיעין הצרפתי. הצרפתים מעונינים שהוא יסית כנגד האימפריה העות'מנית כדי לחזק את מעמדם, ובמסגרת הכתיבה שלו, הוא טוען שיש למוטט את האימפריה ולהקים מדינה ערבית. הוא ראה את עצמו כערבי. רב הקהל שלו היה נוצרי.


למה אנשים ירצו לעזוב את האימפריה ולהקים מדינה ערבית?

- התורכים הצעירים: עניין הגזע התורכי – חיזוק המימד ה"תורכי". הערבים מרגישים שזוהי לא האימפריה שלהם, שכן היא הופכת להיות תורכית.

- דה-צנטרליזציה


צריך לזכור שעד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מבחינת יחסי הכוחות, משקלם של הערבים כמעט לא קיים מול האימפריה העות'מנית. רק ביום התמוטטותה של האימפריה, יש רצון לחפש זהות חדשה. הערביות היא המחליף הטבעי.


דון (DAWN), כותב המאמר, הקדיש את חייו במחקר על המעבר בין עות'מניות לערביות. הוא לא הסתפק בבדיקת רעיונות, הוא הלך לנכבדי דמשק ומיפה אותם – מי ערבי ומי עות'מנית הוא התמקד באלו שראו עצמם ערבים, על מנת להבין את התופעה. הממצאים שלו מעניינים:

- הוא מגלה שכל מי שהגדירו עצמם כערבים הם נכבדים מסורתיים. (שכבה קיימת שמעידה שאין מהפך חברתי.)

- הוא מנסה לבדוק את החינוך – מקור החינוך של אותם נכבדים, אך אין מבדיקה זו תוצאות. אין הגיון של גיל.

- יש הבדל בין נכבדים שתומכים באימפריה לאלו שתומכים בערביות. הראשונים, הם האליטה העשירה והשולטת, האחרונים, הם נכבדים שבשוליים, ובזכות התמיכה בערביות, הם מקווים לשפר את מעמדם.


הבעיה בניתוח הלאומיות הערבית (הסבר של חלידי ראשיד): עפ"י סוגיית א"י....... (להשלים – פיסקה אחרונה – לא ברורה).


27/4/03 עם תום מלחמת העולם הראשונה, קרסה האימפריה העות'מנית, והבריטים והצרפתים כוננו סדר חדש. הסדר שכוננו הבריטים באזור, עדיין שורד בימינו.

מלה"ע הראשונה, היא מלחמה אירופאית, פרצה באירופה. לא היה ברור אם תגיע למזה"ת.

העות'מנים החליטו לנקוט צד במלחמה (ברית אסטרטגית עם גרמניה). צרפת מסיימת את ההשתלטות על צפון אפריקה. רוסיה מגבירה את הלחץ על האימפריה במזרח אירופה ובריטניה לוקחת את שאר האזורים.

הבריטים פחות ופחות מסוגלים להתמיד במדיניות ש: לאימפריה אין אלטרנטיבה, לנוכח התחרות בין המדינות האירופאיות.


כשפורצת המלחמה, ובריטניה מנהלת לחימה באירופה על חייה, יש שת"פ עם הצרפתים והרוסים, אז אי אפשר לשמור על ההחלטה שעל האימפריה להמשיך להתקיים. יש שחיקה הולכת ומתמדת גם לפני המלחמה, במדיניות הבריטית המסורתית שגרסה שיש לשמור על האימפריה.

האימפריה משיקוליה, הופכת להיות פרו-גרמנית. האימפריה מתערבת בסכסוך המלחמתי לצד גרמניה. והמלחמה אינה פוסחת על המזה"ת.

קרוב למאה שנה לפני המלחמה – האימפריה "חולה" ושורדת רק בגלל הבריטים.

מפתיע היה לגלות, שברגע המבחן, האימפריה מציגה מאבק מרשים בבריטים.

למזה"ת יש חשיבות במבנה הגיאו-פוליטי של העולם – זהו מפתח לאפריקה ולמזרח הרחוק.


מלחמה במזה"ת – יש שתי סוגיות שיש לדון בהן:

1. פרשת המרד הערבי, ובעקבותיו הכנעת האימפריה ע"י הבריטים.

2. ההסדרים הפוליטיים בעקבות המלחמה.


המרד הערבי האימפריה מראה מאבק בפני הבריטים.

· פשיטת ג'מאל לתעלת סואץ – ב-1915, ג'מאל פאשה, המושל במרחב סוריה, מארגן פשיטה לעבר תעלת סואץ, סיני. הפשיטה נהדפת.

· כות-אל-עמארה – כוח בריטי שנשלח מהודו להשתלט על עיראק, נתקע בביצות ונתפס בשבי.

· גליפולי – כשלון בריטי. רעיון "הבטן הרכה" של צ'רצ'יל. אזור איסטנבול הוא הבטן הרכה של העות'מנים. אם נכה (הבריטים) באזור, נביא לקריסת האימפריה. העות'מנים נערכו לכך, ובעלות הברית נסוגות בבושת פנים.

מראה על העזה מצד העות'מנים.

הג'יהאד – קריאה של הסולטן העות'מני לראות המלחמה נגד הבריטים, מלחמת קודש. זהו דבר חסר תקדים, ולא ברור כיצד המוסלמים באזורים הבריטיים ינהגו.

מנקודת מבט בריטית, העות'מנים מהווים יריב ראוי. יש להבין את ההתנהלות הבריטית כלפי האימפריה וכלפי שאלת "המרד הערבי הגדול" שפרץ ב-1916.

את המרד מוביל שריף חוסיין שעומד בראש המשפחה ההאשמית (שנמנית על צאצאיו של הנביא מוחמד), משפחה של נכבדים מקומיים במכה ומדינה. הוא הופך לשותף אסטרטגי עם הבריטים נגד העות'מנים. (כיום, ירדן היא המדינה היחידה שמציינת את המרד הזה).

בעקבות המרד, יש לו תביעות טריטוריאליות שונות.

בהכרזת המרד, לא רואים אזכור לעניין של ערביות או לאומיות. הוא מסביר את המרד במניעים דתיים – העות'מנים אינם מוסלמים טובים והם יצאו נגד הדת. התורכים הצעירים הדיחו את עבד-אל-חמיד, שליט עות'מני מוסלמי, נוצר מתח חוסיין לאימפריה.


למה לא מוזכרת הערביות?

חוסיין עצמו לא ממש היה לאומן ערבי. אדם מסורתי, מבוגר. גם כדי להגיע לעם צריך מסר דתי. אנחנו מדברים על כמה אלפי לוחמים משבטים שונים. על סמך בריתות וקשריו של חוסיין וגם על בסיס כספי. המרד אינו עממי ולא לאומי.


הבריטים מתקדמים במעלה א"י, במקביל הבדואים מתקדמים ממזרח לירדן. מבחינה צבאית אין למרד תרומה או השפעה של ממש, העניין הוא פסיכולוגי.

דמשק נכבשה באוקטובר 1918 ע"י הבריטים (אלנבי), אך הבריטים, משיקול פוליטי, החליטו למנוע מכוחותיו להיכנס לעיר, ולתת לכוחותיו של פייסל לעשות זאת, כדי ליצור בעיניהם את האשליה שהם שיחררו את העיר.

אלנבי עושה זאת, כנגד הצרפתים (ולא העות'מנים), כיוון שתוך כדי המלחמה, הבריטים חילקו את השלל/החלק הצרפתי (סוריה). התירוץ להפרת ההסכם, במה שקשור לסוריה/צרפת, הוא שהבדואים המקומיים כבשו את דמשק והיא מגיעה להם.

אין תשובה לגבי השאלה: האם שריף חוסיין היה מנהיג לאומי ערבי או לא. היו הרבה מנהיגים מסביב שרצו להיות מנהיגי העולם הערבי. דיברו על שניים בולטים: השריף חוסיין – כמי שמבקש לעצמו את התואר ח'ליפה, ופארוק.

המאמר אומר שצריך להתייחס אליו כמנהיג שבטי. קונפדרציה שבטית זו לא מדינה.


29/4/03


לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בכירים באיטיים מעונינים שהאימפריה תישאר על כנה, ותנהל את האזור. רעיון זה בלתי ישים כיוון שישנה התערבות של המדינות שנלחמות למען בריטניה.

על חשבון הצורך לפייס את בעלות הברית צריך להקריב את האימפריה.

בסיום המלחמה הבריטים כובשים את מוסול מידי העות'מנים כיוון שיש בה נפט.

לאחר התמוטטות האימפריה נשאלת השאלה מה לעשות עם שטחה.

ישנם הסכמים לחלוקת השטח. הסכם סייקס-פיקו ב– 1916, והסכם קושטא, שהוא נוסח מוקדם להסכמי סייקס-פיקו. יש 4 פרטנריות בהסכמים אלה.


רוסיה צריכה לקבל את קונסטנטינופול. צרפת את הלבנט וא"י (סריה רבתי), כולל מוסול.

צרפת מקבלת את האזור הזה מכיוון שהיא פיתחה שם יחס מיוחד, ברבות השנים, יחס של רצון לשלוט על האזור. לבריטים בשלב זה, האזור חשוב פחות. איטליה מקבלת איים כאלה ואחרים בים האגאי.

1917 – המהפכה הבולשביקית. משרד החוץ הרוסי נכבש ע"י מהפכנים שמפרסמים את ההסכם, דבר שיוצר בעייתיות. הסכם סייקס-פיקו לא יושם כמו שהוא. +1917 – הצהרת בלפור. הבריטים מעניקים בית לאומי ליהודים.

1915/16 – תכתובות חוסיין-מקמהון. מהתכתובות עולה הרושם שכל המזה"ת או רובו יהיה ערבי.

איבן-סעוד – יריבו של השריף חוסיין, שמגיע להסכם עם הבריטים, שאם יהיה נייטרלי הם יערבו להמשך קיומה

של האוטונומי והעצמאי של "הממלכה" שלו. הקואליציה השבטית. הוא יושב בחיג'אז.

כל ההצהרות הללו סותרות אחת את השניה. אותו שטח מחולק למספר אנשים במקביל.

יש התנגשות אינטרסים בין משרדים שונים, ולכן לעיתים פעולות סותרות מתרחשות בו זמנית.


בנוסף, קיים מתח בין ההנהגה לאיש הביצוע בשטח.

את מדיניות החוץ הבריטי מעצבים:

1. משרד החוץ: חותם על סייקס-פיקו ומצהיר את בלפור. למשרד יש הסתכלות כוללת על העולם כולו. מגבש את מדיניות החוץ הבריטית ושיקוליו הם המעמד העולמי של בריטניה. פעולותיו יתוו דגש למלחמה באירופה ולאו דווקא למלחמה ה"לא חשובה" בא"י. זו המלחמה שתכריע את גודל בריטניה. טובת בריטניה מחייבת את ריצוי צרפת. זה השיקול לסייקס-פיקו. לצד זה שינה הצהרת בלפור. עד היום קיים ויכוח על מטרת ההצהרה. האם מחויבות אישית לחיים וייצמן או לכוון ליהודי רוסיה שיתמכו משם בבריטניה. בבריטניה יש ציונות אנטישמית. לדוגמא, בלפור – אנטישמי שגדל על התנ"ך. ציונותו היא בקשר שלו לא"י, אך הוא שונא את היהודים, גם את אלה שבבריטניה. חיים וייצמן התחבר למעצבי דעת הקהל בבריטניה, שחלקם מוגדרים שאנטישמים, אבל הם בעד שיבת ציון. להחזיר את היהודים לארץ אבותיהם וכך להיפטר מהם. זה, כנראה, מה שעומד לנגד עיניו בזמן מתן ההצהרה. המחשבה היא מדינה יהודית בא"י, בית לאומי.

2. משרד המלחמה: משרד המלחמה מנהל את המלחמה הצבאית באימפריה ונציגיו הם הכוחות הלוחמים באזור. היו שני סוגים של כוחות לוחמים ויש להפריד. בקהיר היה קיים המשרד הערבי. במלחמה קציניו הצטרפו לכוחות הלוחמים (לורנס). הם טיפלו בגיזרה המערבית של האזור הערבי והודו מטפלת בגיזרה המזרחית. הצבא הבריטי הוא בעיראק, תחת פיקוח של ממשלת הודו. יש ניגוד אינטרסים בין החזיתות. זה יוצר שאלה, כיצד לטפל בכלל האזור הערבי: לפי היהודים או לפי המשרד הערבי. לורנס מוביל מהלך שבו הוא לוקח את בני בריתו – השריף חוסיין , ולהמליך אותו על המרחב הזה. משרד החוץ אוהב את הצרפתים. ההודים אוהבים את עצמם, המשרד הערבי (לורנס) אוהב את הערבים ואלנבי שונא אותם. המשרד בהודו מבטיח לאיבן סעוד את העצמאות. ממשלת בריטניה עסוקה מידי במלחמה ונמנעת מלהחליט באזור. הם נותנים לכל רשות לנהל מדיניות שנראית לה. (הבריטים יידעו את הצרפתים על הצהרת בלפור).

3. משרד לענייני הודו: הודו מושבה בפני עצמה עם ממשלה, והמשרד מייצג אותה בממשלה הבריטית.


תכתובת חוסיין-מקמהון פורסמה ע"י אנטוניוס ב – 1938. עד אז זה היה בסוד. זהו נסיון להכשיר את הקרקע לנסיגה מהצהרת בלפור. אלו מכתבים שנשלחים בין שני המנהיגים. השאלה היא מה משמעותם.

אצל הערבים התכתובת מכונה "הסכם חוסיין-מקמהון" לעומת סייקס-פיקו שיש לו תוקף מדיני להצהרה יש מעמד לא ברור. האם ההסכם מחייב או שזוהי רק החלפת דעות בלתי מחייבת? ברור שהערבים ינסו להציג זאת כהסכם והבריטים, שלא מילאו אחר תוכן התכתובות, ינסו להציגה כהחלפת עמדות.

מקמהון היה הראש המערכת הבריטית במצריים. קודמו קירצ'נר, היה יותר דומיננטי ומקמהון עשה כדברו.

קירצ'נר היה לשר מלחמה, ובדרכו למלחמה, טבע.

מקמהון נשאר לבד, לכן יאמרו שהתכתובות לא נכתבו ע"י ראש המערכת הבריטית אלא ע"י פקיד שהיה לא מוכן למעמסה שנפלה עליו.

אי אפשר להאשים את ממשלת בריטניה. הוא בסה"כ הנציב הבריטי במצריים. מאוחר יותר מצטמצם תפקידו, כאשר אלנבי כובש את המזה"ת.

לאלנבי ישנם שני אויבים:

1. הצרפתים שרוצים את שטחיו.

2. הבריטים בהודו ("אויב").


כדי למנוע את הגעת הצרפתים, אלנבי מושיב את פייסל בדמשק לנהל את המרד הערבי (בעזרת לורנס) עד 1920. כאשר הצרפתים באים לממש את ההסכם, הוא אומר להם שמפאת חוסר היציבות צריך להשאיר את פייסל בדמשק. הוא כאילו משחרר את דמשק.

הבריטים של הודו מתקשים בניהול ענייני עיראק ולאחר הניצחון על העות'מנים ב – 1917, נשלם כיבוש עיראק. חוסר היכולת להשתלט על עיראק גורר מרד עירקי בבריטים. המציאות הזו מביאה את הבריטים ליציאה מעיראק. מי שמעודד את המהלך ומגיש תמיכה למרד הוא פייסל חוסיין.

בדמשק, פייסל תלוי בבריטים שיעזרו לו נגד הצרפתים, אך בעיראק הוא מעודד את ההתנגדות לבריטניה.

המסקנה הסופית של המחקר היום לגבי התכתובות היא שלשני הצדדים היה כח לסיים את הדברים כפי שהסתיימו.

השריף חוסיין מגיע ב – 1916 למצב שבו התורכים מציבים לו עובדה: או שאתה מצטרף למאבק בבריטים או שנדיח אותך. אין לו ברירה והוא מצטרף לבריטים.

היה לו נוח יותר, כך גם לבריטים. הם לא רצו לשלוח עוד מכתבים ולהגיע למסמך מסכם. המצב כמו שהוא היה נוח להם.


4/5/03


תכתובות חוסיין- מקמהון


שני מרכיבים:

               א. המרכיב הערבי, העצמאות הערבית. כל השטחים הערביים באימפריה.

               ב. העות'מנים יהפכו למדינה ערבית. כינונה של חליפות ערבית-מוסלמית.



מי שהכניס לחוסיין את הרעיון שהוא מנהיגם של הערבים זה מצד אחד הבריטים (לורנס) ומצד שני הבנים שלו שמגובים ע"י לאומים ערביים מדמשק. לורנס תופס את האינטרס הבריטי כך שצריץ לצאת מהאזור הזה. צריך למצוא כוח מקומי שיעשה עבורנו את העבודה. הרבה שנים האימפריה הייתה ידידותית לבריטניה ושמרה עך האינטרסים הבריטים. מנעה ואקום. כאשר נוצר ואקום צריך למלא אותו במנהיגים שיהיו ידידותיים. לורנס רוצה בסה"כ לקדם את האינטרסים הבריטים. לורנס לנמצא בעמדת כוח חזקה. זה טשטש את גבולותיו מבחינת במה מותר לו לגעת, בדומה לאדוארד ספירס.


(אדוארד ספירס מונה ב-41 ע"י צ'רצ'יל להיות שגריר בריטניה בסוריה ולבנון. בריטניה כבשה אזורים אלו מידי ממשלת וישי ומסרה וץם לממשלת צרפת, אולם בפועל שלטו באזור כוחות הצבא הבריטים. למה ספירס? חבר טוב של צ'רצ'יל, צרפת הייתה קורבה לליבו, "שגריר צרפת בבריטניה". בשלב מסוים הוא שינה לחלוטין טת מדיניותו, תוך התעלמות מן המדיניות שהוכתבה לו מלונדון והביא לגירוש מוחלט של הצרפתים מן הלבנט).


הסיופר של שריף חוסיין מראה זאת. משרד החוץ חושב שאת האזור הזה צריך לתת לצרפתים.

מכתב השִבעה- מכתב תשובה של 7 נכבדים ערבים מסוריה שמבקשים לדעת מה המדיניות הבריטית כלפי האזור. נכבדים אלה לא רוצים את צרפת כי היא גם נתפסת כמי שמי שבאה לתמיד. גם לא אוהבים את השריף חוסיין כי הוא בדואי מהמדבר, הוא לא משלהם. למשרד החוץ הבריטי מכתב זה מתאים מאוד כי הם לא רוצים את השריף חוסיין וכך יוכלו להגיד שהן מתחשבים בדעת הנכבדים. המכתב הזה לימים מנוצל כדי להוכיח שהשריף חוסיין לא צריך להיות באזור הזה.

הבנים של השריף חוסיין הם יותר מודרניים. הם גם יותר מחוברים לכוחות המתונים. הכוחות הלוחמים בסוריה ודמשק פונים לפייסל ורוצים שיניע מהלך. פייסל פונה אל אביו וזה מה שיוצר את הדרישות במסמך, לא סתם מדינה אלא חליפות ערבית. (השריף חוסיין נחשב כמנהיג אותנטי, מן המדבר הטהור, בחזרה למקורות).


הבעייה של חוסיין הייתה שהוא מנהיג עם תפיסה שבטית וכך גם הוא פעל. הוא יוצר לעצמו קואליציה שבטית. מוסד החליפות הוא בעיקר דתי. מוסד מלוכני הוא חיוני במדינה מודרנית. למלך יש לגיטימציה דתית מוגבלת והוא שולט על האוכלוסייה. שני דברים שונים זה מזה שמשלימים לעיתים, זה את זה.

עבדאללה, בנו של חוסיין, נחשב למייסד עבר הירדן המזרחי.


מצרים בכלל אינה נתפסת כחלק מהעולם הערבי, זה מובן לכולם.


שאלה- האם א"י, שלא מוזכרת במכתב השני, מובטחת לחוסיין?

תשובה- שתי המחוזות מרסינה ואלכסנדרטה (צפון-מערב סוריה), חֶבֶל שאחרי שצרפת השתלטה על הלבנט הוא היה חלק מהמנדט הצרפתי. אבל באזור הזה הייתה אוכלוסייה תורכית לכן לא צריך לתת אותו לפייסל.


מקמהון אומר שלא כל המזה"ת הוא על טהרת הערביות. דוגמת לבנון וחבל העלווים.


11/5/03


13/5/03


ירדן

פייסל חוסיין הומלך בסוריה כדי למנוע מהצרפתים להיכנס לשם, לאחר שהצרפתים והבריטים הגיעו להסכם. פייצל מצא את עצמו בעיראק מתוך רצון למצוא לו פתרון גם בנושא מה לעשות עם עיראק. (שליטה במרחב עם ריבוי סוגי אוכלוסייה וסוגים שונים של מרד נגד הבריטים).

ולכן פייצל מומלך כמל עיראק. עבדאללה (אחיו) נשאר בלא כלום. גם את הנחלה בחיג'אז ואביו לא נותן לו מרחב בחצי האי ערב.

עבדאללה מודיע שהוא הולך לכבוש את דמשק מתוך רצון סמוי שייעצר ע"י הבריטים בדרך. זה מה שקורה. עוצרים איתו בעבר הירדן וכך נשאר עד היום הזה – כך ירדן נוצרת.


איך ירדן שרדה את כל האתגרים עד היום?

לצורך זה אנו משתמשים במונח "מדינת חיץ" בסדר המזה"ת החדש. למנוע זליגת הבעיות למרחבים אחרים (עיראק, א"י וכדומה). ההיגיון הזה תקף גם לגבינו. לכל המדינות בסביבה עש אינטרס לקיומה של ירדן כ"מדינת חיץ".

ירדן תחת עבדאללה הולכת ומתפתחת. אדמיניסטרציה, צבא ומוסדות שונים. כ"א מגיע מא"י. הגירה אל עבר הירדן להשתלב בעבודות שם. האוכלוסייה במקור שבטית, אך יש טפטוף של הבירה.

מ-48' יש פליטים פלסטינים בעבר הירדן. מ-67' הוחזרה הגדה המערבית לא"י ועלה מספר הפליטים בירדן.

עד 1946 היה שליט על תנאי. הוא לא היה אדמיניסטרטור. הוא ניהל את עבר הירדן כמנהיג שבטי.

הבריטים לרב הקימו לו את המדינה. הוא היה בעל אישיות שובת לב. הוא קיבל כספים מהסוכנות היהודית שראתה בעבדאללה בעל-ברית. הוא היה טוב ליהודים מכמה סיבות:

1. אינטרס אישי מתוך מצב של חולשה (כסף, מול הבריטים).

2. הוא שונא את המופתי. רואה בתנועה הלאומית פלסטינית אויב.

3. הוא אהב יהודים. לא היתה לו בעיה תפיסתית שיהודים בא"י.


הקשרים האלה הניבו את 1948.

נכבדי ירדן כרתו ברית על המלוכה (המשפחה ההאשמית) והם אלה שמכוונים את החברה ומבססים אותה.


לבנון

הצרפתים הגיעו בעקבות הסכם סייקס-פיקו, אך אין הסבר אמיתי לרצון שלהם להיות במזה"ת.

הרגשה של רצון אמוציונלי, לקבל את סוריה לאחר המלחמה.

למה הצרפתים הקימו את המדינה הלבנונית?

יש אומרים שזה פיצול של סוריה ולבנון לצורך עניין של שליטה במרחב וגם נתינת מדינה לנוצרים.

הם מחלקים את השטח לפי בסיס אתני – לשבור את המרחב לרסיסים וכך השלטון יהיה יציב.


לבנון אז - אזור המרונים נוצרים 70% מהאוכלוסייה.

יש קשר ??? עם המערב, במיוחד צרפת. אזור זה גם נהנה מאוטונומיה מסוימת תחת העות'מאנים.

המרונים מפתחים זהות לאומית במאה ה-19 ורוצים עצמאות חדשה. נסיבות אלה הופכות הקמתה של מדינה מרונית לדבר מתבקש. נוצרה מדינה שהמרונים הם רק 29%.


18/5/03


צרפת מגיעה ללבנט בלי לדעת מה היא רוצה. יש הרבה מאוד גורמים שהופכים את הר הלבנון לתופעה יחודית במזה"ת- ההיבט הדמוגרפי, הטופוגרפי, קשרים למערב ובמיוחד לצרפת.

מיעוט דומננטי הוא המרונים שמהווים 70% מהר הלבנון. הם מגבשים לעצמם זהות עדתית ולאומית.זה תהליך שלוקח זמן. באוכלוסייה המרונית גורם המשפחה הוא מאוד חזק. אין להם תחושת זהות מיוחדת עם המרונים בדרום לבנון. הראייה היא משפחתית ואזורית. אין ראייה של עדה. היו שתמכו בצלבנים והיו שתמכו במוסלמים. תהליך זה מתחיל להשתנות והחברה הזו עוברת תהליך של פוליטיזציה ועדתיזציה. במאה ה-19 מופיע גם החלק של הזהות הלאומית. אנחנו עם שעומד בפני עצמו, למרות שמוצאם הוא בעצם ערבים. לכן ההחלטה להקים מדינה לבנונית הייתה רלוונטית ולגיטימית, לעומת רוב המקרים במזה"ת. אך אז הוחלט שלבנון תהיה מורכבת לא רק מהר הלבנון אלא גם שטחים מסביב. זה מזנה את מערך הכוחות בלבנון. המרונים מ-70% בהר הופכים ל-29% במדינה, וכלל הנוצרים מ-80% ל-55% ('s1920).

האוכלוסייה הנוצרית יותר משכילה ושיעור הילודה שלה נמוך יותר מהמוסלמים. בנוסף תנועה מואצת של הגירה לבנונית את הניכר (בעיקר נוצרים). בלבנון חיים כ 3-4 מיליון לבנונים (בעולם כ-20 מיליון, רובם נוצרים). היום יש 70% מוסלמים בלבנון ו-50% שיעים. המרונים נשארים בערך 20% מהמדינה.

לבנון קמה כבית לומי למרונים, אך הם לא היו רוב והיה ברור שהם מעטים. בנוסף, רוב מכריע של האוכלוסייה לא רוצה מדינה לבנונית אלא להיות חלק מן המדינה הסורית.

אז איך לא ראו את זה? ואם היה כ"כ רע אז למה כ"כ טוב? המחקר העדכני מלמד כי הצרפתים לא רצו את הקמת לבנון. הם כן ראו את הגורמים והייתה מודעות. אבל, מי שהביאו את המהלך הזה על עצמם היו המרונים. הם עשו מהלך ציבורי כדי לכפות על הצרפתים את המדינה. הם נימקו זאת בביטחון כלכלי, כדי לעזור לקיום כלכלי צריך את אזור החוף, נמלים וקרקע חקלאית. נימוק נוסף, הזהות הלאומית שלנו כוללת היסטוריה שבה כתוב שיש לנו זכויות אבות על השטח הזה. הם ניצלו חולשה של המערכת הצרפתית באותה תקופה וכפו עליה את הרעיון של 'לבנון הגדולה'.

מ-1920 למשך שנים רבות, עד ימינו אלה, למרות תחזיות רבות וקודרות, לבנון משגשגת ופורחת. המאבקים לא היו בין נוצרים למוסלמים אלא בין הזרמים. היוונים האורתודוקסים היה כנגד המרונים והלכו עם המוסלמים. בנוסף, בניגוד לרוב האיזור, השיעים והסונים הלכו ביחד. אי אפשר להסתכל על לבנון במחנות דתיים וגם לא עדתיים. בכל עדה יש משפחות נכבדים שכל אחת מנהלת פוליטיקה משפחתית משלה. במציאות שכזאת אנו יכולים להבין שהם חיים בדו-קיום מכיוון שאין להם כוח לכפות עצמם על האחרים. המחנה שהתייצב כנגד הקמת לבנון לא היה חזק, היה מפוצל. למזלו, גם המחנה המרוני לא היה חזק דיו כדי לכפות מציאות מרונית, הם נאלצו למצוא נוסחה משותפת (מצד אחד המפתח בלבנון זו העדה ומצד שני המשפחות). כתוצאה מכך הם המשיכו לחיות כפי שהיה בתקופת האימפריה העות'מנית, האנשים החלו לראות פוטנציאלים בקיום מדינה לבנונית. אם יש מדינה סורית גדולה אני מביירות לא יכול להגיע רחוק כמו שאני יכול להגיע במדינה הקטנה הלבנונית. ב-1943 הושגה אמנה לאומת, הסכמה בין כלל הכוחות בלבנון על חלוקת "השלל" בין המחנות הלבנונים- נשיא מרוני, ראש ממשלה סוני וראש פרלמנט שיעי. חלק מחלוקת השלל הוא עפ"י הדמוגרפיה. משנת 1932 לא נעשה מפקד אוכלוסין. לא היה להם נוח. המרונים פחדו שיגלו שהם לא העדה הגדולה והם יאבדו את הנשיאות וכו'.

את הפלשתינים אף אחד לא רצה. הם היו מוסלמים והנוצרים לא רצו שהם יפרו את האיזון. גם הסונים לא התלהבו. ב-48 האוכלוסייה הפלשתינית שבאה ללבנון לא הייתה אולוסייה כפרית אלא של מעמד ביניים מבוסס והאוכלוסייה הסונית ראתה בהם כמתחרים פוטנציאלים על מקומות עבודה ושליטה בשוק. הייתה הסכמה בשתיקה בין שתי העדות הגדולות בנושא הפלשתינים.

מה שאפשר את קיומה של לבנון: האזור בילאד אל- שאם התחלק ל-3 – לבנון, ישראל וסוריה. כל אחד מן האזורים, תושבי האזור רצו בו מדינה ערבית גדולה לפחות על אזור בילאד אל-שאם. האזור נופץ לרסיסים ולכל אזור יש בעיות משלו. בישראל למשל, הייתה בעיה עם היהודים. הבעיות הנפרדות יוצרות מסלולים נפרדים. דבר שני, דמשק תמיד הייתה זו שנתנה את הטון. היא הייתה מוכנה ששני החלקים האחרים ישארו לבד, להפקירם, ושלה, דמשק, תהיה מדינה משלה. כך מתקבעת חלוקת האזור ל-3 חלקים. בסוריה הצרפתים מוותרים ומחברים את כל חלקי סוריה. סוריה היא מדינה טריטוריאלית מלאכותית שהוקמה ע"י המערב, בניגוד לרצון תושביה, כמו עיראק. המדינות שרדו אז בעזרת הבריטים.



25/5/03


מדינות המערב אחרי נצחונם הדרמטי, מקימים את עיראק יש מאין. יש ניסיון לכונן משטר דמוקרטי במדינות הערביות. הצרפתים מקימים רפובליקות והבריטים מונרכיות (סוריה, לבנון, עיראק ומצרים). זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן. יש הפיכות מקומיות צבאיות.

ניקח את מצרים כדוגמה. במצרים הייתה מהפיכה ב-1919. ב-22 מוענקת עצמאות חד-צדדית. ב-23 המצרים מקבלים את העובדה שהם עצמאים ומנסחים חוקה, החוקה של 1923. חוקה זה דבר מאוד מרכזי. הוא קובע את כללי המשחק.

3 גורמים מרכזיים במשחק הפוליטי המרכזי: המלך, מפלגת הופד והבריטים.

הבחירות במצרים היו בדר"כ מוטות ונקבעו ע"י מי שיזם וניהל אותם. אם ממשלת הופד יזמה בחירות אז הופד ניצח, אם המלך יזם את הופד הפסיד. בכל מקרה הופד הייתה המפלגה החשובה שיצגה את רוב העם. באופן עקרוני, בחירות כשרות אז הופד היה מוביל או מנצח. הופד לא הייתה המפלגה היחידה. אפשר היה ליצור ממתנגדי הופד וחסידי המלך פרלמנט שיעלה עליהם. לא בהכרח משקף את רצון העם.

ראפיק אל-חכים היה סופר שהכניס את השפה המדוברת לטקסטים. גם אחד הראשונים שכתב על חברה וכלכלה.

הבריטים לא עוזבים את מצרים. אחרי מהפכת 1919 הם מבינים שאי אפשר לשמר את מצרים בתור פרובינציה בריטית. צריך מלך מצרי שיקבל הוראות מהבריטים. לא צריך נציב בריטי. מצרים תקבל עצמאות, יהיו לה מנהיגים פוליטים אך הריטניה עדיין תשקיע במצרים. כשהבריטים עוזבים ב-23 הם חותמים על חוזה עם מצרים שבמסגרתו בריטניה שומרת על נוכחות צבאית באזור התעלה ובאזורים נוספים.

המלך המצרי הראשון נקרא פואד (לב). הוא שלט 32-36. הוא צריך את הבריטים כדי שלא יגרשו אותו משם. הופד קמה כמפלגה שמתריסה נגד הבריטים. הבריטים מגבים את המלך נגד הופד. אנו רואים ביטוי לכך בחוקה המצרית. החוקה המצרית מבוססת על החוקה הבלגית. שינוי קטן ומהותי, המלך מקבל תפקיד פורמלי שנשלט ע"י הבריטים. הופד מייצגים את העם, אך למלך כוח עליהם. כוח שמכוון ע"י הבריטים. המלך יכל להכריז על מצב חרום ואז שלט אחד ממקורביו. במקרה של פואד זה היה איסמעיל צידקי. ב-36 מת פואד ועלה לשלטון פארוק. פארוק היה נהנתן. כשפארוק עולה לשלטון בגיל 18, יש שינוי דרמטי ביחסים עם הבריטים. הוא שובר את הברית ומוביל את המחנה האנטי-בריטי במצרים.

למה?

1. הבנה שעתיד השושלת מחייב התנתקות מהבריטים.

2. השגריר הבריטי ופארוק הכירו מאז ילדותו. השגריר מרגיש שהוא צריך לחנך ולהוביל את פארוק. פארוק לא רצה שאף אחד ינהל לו את החיים.

3. הוא עבר תאונה וזה שינה לו את החיים.


הופד הופך להיות פרו-בריטי. בשנות ה-30 האוייב של מצרים הוא מוסוליני ואיטליה. הוא פולש לאתיופיה ומצרים חוששים. הופד יודעים שהם צריכים להיעזר בבריטים. בנוסף הופד היו בעלי אדמות והכירו בחשיבות הבריטים לכלכלה.

בתאריך 4/2/42. ב-42 מגיע רומל ויש לו תמיכה ברחוב המצרי. נראה שהמזה"ת עומד להיכבש ע"י הגרמנים. גרמניה מגיעה לאל- עלמיין. מצרים מחליטה להכריז מלחמה. בתאריך הנ"ל נכפה ע"י הבריטים על המלך באיומי אקדח מינויו של נבאס (כנראה...) ממפלגת הופד גדי לעבוק את המלחמה בעזרת הבריטים. זה פוגע בופד מכיוון שברחוב המצרי, שלא משכיל מבחינה פוליטית, יורדת התמיכה בהם.

אנחנו מדברים על מערכת פוליטית עם 3 שחקנים שאמורה להתנהל כדמוקרטיה אך אף אחד לא דמוקרטי. הבריטים לא מעוניינים בדמוקרטיה אלא ביציבות, גם על חשבון הדמוקרטיה.

המלך גם לא מעוניין בדמוקרטיה. הוא רוצה למלוך.

הופד אמורה לכאורה לתמוך בדמוקרטיה, שכן היא תלויה בדמוקרטיה לקיומה כמפלגה. אך הדמוקרטיה הייתה רק מכניזם. היא התנהלה כמפלגת שלטון לא דמוקרטית והייתה מהולה בשחיתות.


מה קורה במצרים באותן שנים? מבחינה דמוגרפית מוכפלת ב-6 כמות האוכלוסייה מאז בואו של נפוליאון. בשנות ה-40 18 מיליון. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 העלייה מתחילה להיות מורגשת.

בכפר הריבוי הטבעי הופך לצורך אקוטי של חיים חקלאים. כוח עבודה. נוצרות משפחות מרובות ילדים ובאיזשהו שלב השטח החקלאי בכפר מיצה את עצמו ורבים מהגרים לעיר. קהיר תוך 20 שנה מגיעה מרבע מיליון למיליון, ומצרים בתור מדינה נכשלת ללא משאבים נכנסת למשבר.

מצוקות חדשות- מסה עירונית שיש לה משמעות פוליטית. האנשים האלה הם לא משכילים אבל יודעים רק איסלאם.




27/5/03


בשנות ה-20, 30 יש שינוי בפניה של מצריים.

האוכלוסייה העירונית הופכת לבעלת משטר הולך וגובר. מדברים על התפתחות תקשורתית וכלכלית.הכל משתנה בחברה. יש משברי מצוקה.

סיבות לקריסת הדמוקרטיה:

1. אלו בעיות שלא היו חדשות, אבל היקפן גדול יותר והם פוגעים גם באוכלוסייה העירונית (עוני ורעב).

2. יש היווצרות של שכבות נמוכות באוכלוסייה . נוצר מעמד בינוני(לא מעמד מסובב כמו באירופה, לא אנשים עירוניים בעלי עבודה – אפנדיה (משכילים), המעמד השכיר. פקידים ממשלתיים וכו'). זהו כח שרואים ברחוב ושי לו משמעות. הוא לא היה קיים לפני כן. הוא מחזיק את המינהל. מהו מעמד שכיר? האפנדיה הם לא עובדי מדינה. הם עובדים גם במשקים פרטיים.

3. התודעה הפוליטית גוברת .אחת הבעיות של המשטר בתקופה הזו היתה חוסר יכולת להתמודד עם תהליכים אלה. (המפלגה החזקה בסוריה בתקופה הזו, היא הגוש הלאומי. זהו הבית של האליטה של הנכבדים). כשהצרפתים באים, הנכבדים גולשים משרות העות'מנים אל הצרפתים. המערכת הפוליטית הסורית נשלטת ע"י נכבדים ששלטו באזור במשך שנים. עכשיו נכנסות לתמונה אוכלוסיות אחרות, דרך הצבא. הנכבדים לא מבחינים בכך ולא מודעים לכך ולבסוף הצבא עושה הפיכה. המערכת הפוליטית הדמוקרטית לא השכילה לתת ביטוי לאוכלוסיות החדשות ולמעמדות החדשים ולכן היא נפלה.


במצריים אנו רואים אורבניזציה גם מבחינת זהות וגם מבחינת הסדר החברתי. לואקום שנוצר חודר האיסלאם. המהגרים לעיר שאין להם עבודה ומגורים וחינוך. בשבילם הליברליזם האירופי זו סיסמה רחוקה. הם מוצאים מנוחה בדת.

האסלאם הוא הרבה יותר אותנטי מהקומוניזם, למשל. קל להתחבר ולחזור אליו. בקרב בין האסלאם לקומוניזם, האסלאם תמיד ינצח.

1928 – נוסדה תנועת "האחים המוסלמים". הופכת במהרה להיות הכח החשוב במצריים (חסן-אל-בנא).

היא קמה כאגודת צדקה שרצתה לתת מענה למצוקות של האוכלוסייה והופכת להיות תנועה רחבת מימדים שהופכת לפופולרית מאוד ברחוב במצרי (דוגמא להשלכות התופעות שמנינו).

אחד הסימנים שהגיע עידן מודרני למזה"ת, זה שניתן, לכאורה, לרחוב, משקל מסויים בהחלטות פוליטיות.

בעשורים הראשונים של המאה יש אליטה שעיקר התייחסותה לבריטים. אימצה רעיונות ליברלים ורואה עצמה כמצרית. האליטה הזו נקרעת בין מפלגות שונות, חצר המלך, הופד. מתחילים בתוכה מאבקי שליטה.

לרחוב יש מידת השפעה רבה. האליטה רוצה את תמיכת הרחוב. צריך לפנות את האיסלמיות שברחוב. הרחוב לא משכיל ולא מכיר את הליברליזם, ולכן האחים המוסלמים מצליחים באותה העת.

המרד הערבי ב-1936, בא"י, שימש מקפצה להרבה כוחות מחוץ לא"י, כך גם לאחים המוסלמים. דעתם בתקשורת התחזקה, וכספים שהיו מיועדים ללכת לא"י, הם לקחו לכיסם. סיסמתם: "אל-אקצה בסכנה!".

בד"כ מצריים לא התערבה בענייני א"י. ב-1936 היא הופכת מעורבת. מצריים יוזמת את האמנה הערבית.

נאחס, ראש ממשלת הופד, צריך לנקות את שמו (אחרי מאורעות 42') ורוצה להצטייר כראש התנועה הערבית העולמית. היה רצון להחזיר את הערבים לאיסלאם וכך ליצור אחדות.

האחים המוסלמים לא בהכרח היו פרו-ערבים. אצת נאחס, ערביות ואיסלאן הלכו ביחד.

בין שנות ה-20 לשנות ה-40, הרחוב המצרי נתפס לכיוונים ערביים-מוסלמיים והדמוקרטיה קורסת.

במקום שהאליטה תסחף את הרחוב לכיוונה, הרחוב סוחף את האליטה, ומשפיע על הלך המחשבה וההתנהלות שלה.


בשנות ה-30 האחים המוסלמים הם הכח השולט במצריים.הם מקימים זרוע צבאית סודית שמתנקשת במתנגדים. עם זאת, ב-1952, לא התנועה מבצעת את ההפיכה. לאחר מלחמת השחרור, מצריים נכנסת לחידלון פוליטי. השלטון לא מתפקד והצבא משתלט.

1949, חסם אל בנא מחוסל. הוא היה עמוד התווך של התנועה. התנועות האיסלמיות עדיין לא מצליחות להתגבר על החוק האסלמי, האוסר למרוד בשליט.


מערכת היחסים הבין-ארצית (הליגה הערבית)

נסיבות הקמתה ומערכת היחסים בין מדינות ערב. אנו עוסקים בעולם הערבי.

האם אוכלוסייה ערבית הופכת את המרחב שבו היא נמצאת לעולם ערבי או שזהו אוסף של מדינות?

אין כלכלה ערבית. מסחר המדינות הוא עם המערב. העדר תיאום בתחום של מדיניות. ישנו קשר מינימלי בין המדינות הערביות.

הליגה הערבית היא ניסיון לאחד את מדינות ערב.

המושג הוקם בשנת ???. הליגה עצמה הוקמה ב-45.


יהושע פורת כתב רבות בנושא. הוא אנטי חרדי. עסק הרבה בפלשתינאים. פירסם ספר מאוחר על צמיחתה של המערכת הבינ-ערבית ןהקמת הליגה הערבית.

במשך שנים חשבו שהבריטים הקימו את הליגה, שהכל התבצע באזור, רק באישור הבריטים. כנראה שהבריטים יזמו זאת. למה הם רצו זאת? כי הם העריכו שככה יהיה להם יותר נוח לשלוט באזור. משליטה ברחובות הם עברו לשליטה על כל האזור בעזרת הליגה. פורת טוען שגירסה זו לא נכונה, ומשהו אחר גרם להקמת הליגה. שהבריטים חששו מהליגה כיוון שהיא יכולה לאחד את כל הערבים כנגד הבריטים. הוא גורס, כי הדינמיקה הפנים-ערבית היא שגרמה להקמת הליגה.

במקרה המצרי הדינמיקה היא ריב פוליטי פנימי, רצון לגייס את הציבור תחת סיסמאות, ולכן פועלין להקמת הליגה.


1/6/03


תוספות


פורת- יש לו טענה- הליגה הערבית היא יציר כפה של בריטניה. כך יקל על בריטניה לנהל את המזה"ת.

מה האינטרסים של מנהיג ערבי להיכנס לליגה?

עיראק- עד 58 שלט משטר האשמי. המשטר ההאשמי הוא בעל מורשת שמביאה אותה למדיניות ערבית. מעבר לכך 2 סוגיות: א. למשטר יש בעיה של לגיטימציה. ההאשמים לא נולדו בעיראק. הלגיטימציה באה מהערביות. אם נרחיב את המדינה אנחנו נהיה בניה.

 ב. עיראק מדינה קשה, מגוון דתות עם מיעוט סוני שולט. למשטר יש אינטרס בחיזוק הסונים. זאת ע"י צירוף עוד מדינות. המדינה ההאשמית עשתה תוכניות של התפשטות. אחד מהם – "הספר הכחול" של נורי סעיד ב-43 בו הוא מציע סהר פורה אחד.

העיראקים מנסים להוביל מהלכים שמטרתם השתלטות והתרחבות. רוצים אחדות כדי לבלוע את השאר.


עבדאללה- עבר הירדן – סוריה הגדולה. לצרף את סוריה, לבנון וא"י. מרגע עלייתו לשלטון הוא מנסה ליצור סוריה רבתי. שוחד, קנייה, שכנוע וכו'. הוא מצליח ליצור את ה"גדה המערבית". כניסתו למלחמה ב-48 נבעה מתוך הרצון להשתלט על הגדה המערבית, אך לא כובש את סוריה ולבנון. נרצח ב-51.


סעודיה- מבחינת הסעודים ההאשמים הם אוייב. הם רוצים לחזור לחיג'אז ולמנוע מההאשמים להשתלט על החיג'אז. הם מביים שאסור להרדם ולאפשר להאשמים להשתלט על החיג'אז. רוצה אחדות אך לא בפועל. רק כדי להרגיע את הרחוב.


סוריה ולבנון- מדינות חדשות שעדיין לא חזקות כדי להוביל מהלך. הם הקורבן. בתוכן יש ויכוח אך זה לא רלוונטי. מהלכיהם הם מהלכי התגוננות לא רוצים להסתפח למדינות ההאשמיות.


מצרים- מאבק על דעת קהל (שיעור שעבר). המלך וראש הממשלה מנסים להעמיק את מעורבות מצים בעולם הערבי כדי לזכות בדעת קהל.

מעבר לכך למצרים יש אינטרס לבלום את ההאשמים. אם לא אנחנו אז לא הם. כל מה שקורה בסהר הפורה ישפיע גם על בטחון מצרים. ישראל היא מרחב הביטחון של מצרים ואסור שתשלוט שם משפחה האשמית.


3 סוגי מדינות-

- ההאשמים שרוצים להתפשט. הם רוצים שיחות על שינוי ההסדר.

- מצרים וסוריה שרוצים לבלום את ההאשמים. הם רוצים שיחות שיקבעו את הסטטוס קוו.

- הקורבנות סוריה ולבנון.


הליגה העבית היא גוף שמקפיא אחדות. אי-אפשר לכפות דיעות על מדינות. אף משטר ערבי לא רצה אחדות לאומית אמיתית והתוצאה היא שהליגה שיקפה מציאות שזה המקסימום שאפשר להגיע והחוקה והמוסדות שלה משמרים את הסטטוס קוו.


מערכת היחסים הבינ-ערביתמתחילה בשנות הארבעים. נקרא שלב השושלות. אין הבדלים משמעותיים בין המדינות. את העולם הערבי מעסיקים 4 נושאים:

1. אופי היחסים.

2. שאלת א"י.

3. סוריה. סוריה הייתה חלשה האם מתפרקת, מה יהיה איתה.

4. הקשר עם המערב.כחלק מהמלחמה הקרה המערב מנסה לגייס את מדינות ערב לצידו. הערבים לא מתלהבים, רוצים שהבריטים יעזבו.


נקודת מפנה- ב-52 נאצר עולה לשלטון. נפתחה גם תחנת רדיו כלל-ערבית מקהיר ב-55. יש כאן תנועה שסובבת סביב אדם, סביב אישיות, במקום שושלת. בתקופתו מגיעים לפירוד אידיאולוגי בעולם הערבי. נאצר יוצר קו שבר בין מחנה סוציאליסטי ואנטי-מערבי לעומת הראקציונרים והשמרנים. מתפתח מאבק חריף שמתדרדר מהר מאוד מאבק תעמולתי. העולם הערבי נקרע לגזרים. מגיע לשיאו וסופו ב-67. מותו של רעיון הפאן-ערביות.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית