FANDOM


שיעור מס' 1 - 17.11.2004עריכה

• דמוגרפיה: דמוס - הוראת עם, אוכלוסייה, גראפיה - כתיבה. • דמוגרפיה בתפיסתה המודרנית חורגת מהזווית התיאורית והיא באה לנסח תנועות ודרכי התפתחות של אוכלוסייה. היא גם חותרת למצוא את הקשר בין התופעות הקורות באוכלוסייה בינן לבין עצמן ובינן לבין תופעות אחרות. • הסטטיסטיקה הדמוגרפית הינה הבסיס למחקר המדעי. היא מהווה מדד לקידומה של מדינה - מדינה שהמדד הסטטיסטי שלה טוב, משמע שהיא מקימת מערכת מדינית טובה. • מבחינים בשני ענפים מרכזיים: הרכב ותנועה של אוכלוסייה. • הרכב: חלוקה גיאוגרפית, צורת יישובים, גודל אוכלוסייה וכו'... נערך ע"י מפקד בעיקר - נעשה אחת למס' שנים והוא שאלון ענף הכולל סוגיות רבות. • תנועה: תנועה טבעית מול הגירה (פנימית וחיצונית). תנועה טבעית: ילודה ותמותה, נישואין וגירושין. • שלוש נקודות ייחודיות לערביי-ישראל: (1) מצב קונפליקטולוגי - עימותי - רוב מול מיעוט שלעתים גולש לפסים אלימים (אוק' 2000) וגם אם לא ישנה מתיחות. (2) אוכלוסייה ערבית שאינה הומוגנית - היא רב-דתית ורב-עדתית: מוסלמים ונוצרים וכן דרוזים וצ'רקסים וכו'... (3) אוכלוסייה בתהליכי מודרניזציה וחיכוך עם אוכלוסייה יהודית על כל המשתמע. • כל הייחודי לערבי ישראל (מול היתר בעולם הערבי) - עומד מול המבנה המסורתי המאפיין (דת, חמולה וכו'...). • בגודל האוכלוסייה הערבית בנתונים הסטטיסטיים - האוכלוסייה כוללת את ערביי מזרח-ירושלים (כ-200000 נפש). • בקורס, נעסוק באוכלוסייה הערבית שבתחומי הקו הירוק שלפני 1967. נגיע בספירה הזו לאוכלוסייה של כ-1.1 מיליון נפש. • בסוף ימי המנדט (עד 15.5.1948) - יש בא"י כולל הגדה כ-2 מיליון נפש (כ-650000 יהודים). מתוך ה-1.3 מיליון ערבים, ע"פ תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורים היו להיות 700000 ערבים בשטחי ישראל. לבסוף האוכלוסייה התייצבה בשטחי א"י על כ-150000 ערבים. בתחילה, לאחר המלחמה, האוכלוסייה הערבית עמדה על כ-90000 נפש תושבי ערים וכפרים שלא הוברחו מבתיהם או כאלה שנשארו בשטחי א"י והם נצמדו לכפרים אחרים ("נפקדים-נוכחים"). • המס' גדל לכ-150,000 נפש בעקבות שתי סיבות: (1) הסכמי רודוס בין ישראל, סוריה, מצרים ובעיקר ירדן - רצועה ש ל50 ק"מ עם 27 יישובים סופחה לישראל - מאום-אל-פאחם ועד כפר-קאסם. (2) חזרה של פליטי מלחמה במסגרת איחוד-משפחות או במסגרת הסתננויות. • לאחר 1967, המס' עולה עם סיפוח השטחים (רמה"ג, מזרח-ירושלים). • כיום עומד אחוז הערבים והדרוזים באוכלוסייה על כ-19 אחוז. בשנת 1955 ובשנות ה-90, עם גלי העלייה הגדולים, ירד דרסטית אחוז הערבים באוכלוסייה. • לאחוז הערבים באוכלוסייה יש עניין רב בתפיסת החוסן הלאומי של ישראל. עם מחברים את האוכלוסייה הערבית בארץ עם אוכלוסיית השטחים' הסיפור נהייה חמור יותר ומוצג כמדאיג יותר. • "השד הדמוגראפי" - "דמונוגרפיה": מתוך חשש כי שיעורם של הלא-יהודים באוכלוסייה יעלה על שיעור היהודים, ישנו רעיון פוליטי להעביר את יישובי המשולש לרש"פ, וזאת מבלי שיישאלו קודם לכן את התושבים, כאשר התמורה היא ריבונות על גושי ההתנחלויות הגדולים בשטחים. • ההנחה היא שהרש"פ דוחה כל הסדר עם ישראל, בכל מתווה שהוא והרעיון הפלסטיני הוא להמשיך במאבק תוך שינוי המאזן הדמוגראפי בין הים לנהר ולהופכו לטובת הערבים, כאשר לערביי-ישראל יש תפקיד חשוב בכך. • כיום, עדיין יש יתרון קטן ליהודים בין הים לנהר - 5.5 מיליון יהודים מול 5.3 לא-יהודים (כמובן, כולל רצועת-עזה והגדה המערבית). • הדמוגרפים חוזים כי בשנת 2020 ערביי-ישראל יגיעו לכדי 25% מן האוכלוסייה בשטחי מדינת-ישראל. • תנועה טבעית: נישואין, גירושין, ילודה ותמותה. המעבר (Transition) הוא איך שמגדירים את המעבר בין נהגים מסורתיים למודרניים. בקרב ערביי-ישראל החל להיות מורגש אצל ערביי-ישראל עוד בתקופת המנדט בתחום המיתות. הייתה לכך השפעה על האוכלוסייה היהודית - ניקוז ביצות, מפעלי-תברואה מקצועיים. מתוך כך, ירדו משמעותית מספר המיתות ותמותת התינוקות וכן עלתה תוחלת החיים. בימי המנדט, עמדה תוחלת החיים במגזר הערבי על 52 שנים והיום היא עומדת על 75.

שיעור מס' 2 - 20.10.2004עריכה

• תמותה - תמותת תינוקות: הגדרה לתמותת תינוקות - "תמותה של עובר או של תינוק לפני שמלאה לו שנת חיים אחת". • במסגרת המחאה הפוליטית של הציבור הערבי עניין הפער בין יהודים לערבים הוא מרכזי ביותר, בתחומים רבים. תמותת התינוקות הוא אחד הגורמים המזינים את אי-השקט בציבור הערבי. בתחום תמותת התינוקות יש שינוי חד מאז ימי המנדט ועד היום. ב-1960, רק 54% מן הלידות בקרב הציבור הערבי התקיימו בבי"ח. כיום, כמעט 100% מן הלידות מבוצעות בבי"ח, גם בקרב הבדויים בדרום. • תמותת התינוקות הוא מדד בינ"ל להערכת אוכלוסייה. • בקרב האוכלוסייה הערבית בשנות ה-50 הייתה תחלואה של כ-60 תינוקות ל-1000. ב-93, ירדה התחלואה לכדי 12 מתוך 1000. כיום, נתוני 2003, שיעורי התמותה בכלל האוכלוסייה עומד על כ-5 מתוך 1000 - אצל יהודים 3.63 ואצל ערבים - 8.36 - עדיין פי 2.3 מן היהודים. אצל המוסלמים והדרוזים אחוז התחלואה גבוה יותר מאשר אצל הנוצרים. אצל הבדווים, התחלואה עדיין גבוהה יותר מאשר אצל יהודי. לשם השוואה - נתוני התחלואה במצרים הם 56 מתוך 1000, ברש"פ - 24 מתוך 1000, בסוריה - 26 מתוך 1000. • הטענה היא כי במדינה מודרנית לא אמור להיות פער כזה בין מגזרים שונים באוכ'. הטענה עולה נגד הממשלה שמאשימה את הציבור הערבי ואת תרבותו ולא באה לפתור את הבעיות באמת. • למרות הפערים, תחום הבריאות הוא אחד התחומים שבהם המדינה עשתה יותר לצמצום הפערים (בניגוד לקרקעות למשל). • לוטפי ג'אבר הוא רופא שערך מחקרים על תמותת תינוקות. על-פי מחקריו, הגורמים השכיחים לתחלואת תינוקות הם - מומים מולדים (לעומת פגים אצל היהודים) וכן מוות בעריסה ומחלות זיהומיות. ב-2003 מתו 222 תינוקות ממומים מולדים, מהם 117 ערבים (כ-60%, הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה). הסיבות לשיעור התחלואה הגבוה: נישואיי קרובים - תופעה נפוצה בחברה הערבית (קרוב ל-50% מן הנישואים אצל הערבים וכ-60% בקרב הבדווים. רק בעשור האחרון חלה ירידה לכ-30%-20%(. • הסיבות לנישואיי קרובים הוא המסורת שעל-פיה החמולה שהיא לב המשפחה והכפר. כך גם ניתן לשמור על רכוש וקרקעות בתוך המשפחה. • מה ניתן לעשות ע"מ לצמצם את התופעה? משרד הבריאות החליט שלא להילחם בתופעה אלא לעודד בדיקות במהלך ההיריון ואף, במקרים מסוימים, להמליץ וליזום הפסקת הריון. • נישואין וגירושין: ע"פ נתונים רשמיים, ישנם 19% גירושין בחברה הערבית בארץ, אחוז גבוה מאוד לתופעה שאיננה מקובלת ולא הייתה נפוצה. בעבר, בשנות ה-60, גיל הנישואין המינימלי היה 17 והייתה אסורה פוליגמיה. בעקבות זאת, התופעה הזו השתנתה וגיל הנישואין עלה. • ילודה, פריון וריבוי טבעי: פריון - "מס' הילדים שאליו צפויה להגיע אישה עד סוף גיל הפריון שלה". בקרב הערבים שיעור הפריון היה 9 ילדים לאישה. זאת בגלל חוסר ידע בתכנון משפחה והרצון להוסיף ילדים לכוח העבודה של המשפחות שהיו משקים יצרניים עצמאיים. כיום, נכון לשנת 2000, ממוצע הפריון בישראל הוא 3 ילדים לאישה, כאשר אצל היהודים יש 2 ילדים לאישה ואצל המוסלמים - כ-4. • הסיבות לשינוי: מודעות לתכנון משפחה, עלייה בהשכלת הנשים בחברה הערבית, פחיתות התועלת של עבודת ילדים ועליית המחיר לגידול ילד. • שיעור הריבוי הטבעי של האוכ' הלא-יהודית בארץ - 3.4% לשנה (זאת מול הודו, למשל, שבה אחוז הריבוי הטבעי הוא כ-2% לשנה או מצרים שבה יש 2.1%). הסיבות לאחוז הריבוי הטבעי הגבוה במיוחד - הפרת המאזן הדמוגראפי בכך ששופרו התנאים הרפואיים ללידות, בנוסף, ישנו טיעון כי זאת גם מסיבה לאומית - "רחם האישה כנשק הלאומי הפלסטיני". כמו-כן, לא קיים בארץ מאמץ להטמעת תכנון-משפחה נבון (בניגוד למדינות כמו איראן או מצרים). • אצל הבדווים בנגב, אחוז הגידול הוא כ-5%, וכך תוך כ-13-12 שנה, האוכ' תכפיל עצמה. באוכ' הבדווית, הסיבות לכך הן דומות, אך שם גם ריבוי הנשים הוא גבוה. אצל הבדווים, לאחר 1967, נלקחו עוד נשים מרצועת עזה ומהר חברון והריבוי עלה. • בנוסף (כפי שניתן לראות בקובץ הסטטיסטי,עמ' 6, האוכ' הערבית היא אוכ' צעירה ביותר - 60% מן האוכ' הוא מתחת לגיל 24. הגיל החציוני הוא 18.6 -כלומר שמחצית מן האוכ' הערבית קטנה מגיל 18.6. דבר זה משפיע על התשתיות שהמדינה צריכה לספק (חינוך, רווחה, בריאות, ספורט), וכן זוהי אוכ' שבה ענף גדול נוטה לצד הלאומני והוא בעייתי, עם להט פוליטי. • תפרוסת גיאוגרפית: האוכ' היהודית עם קום המדינה הייתה מרוכזת בשלושה יישובים עיקריים והם נפרשו עם הקמת יישובים חדשים לפריפריה. אצל הערבים התופעה הייתה הפוכה - נוצרה תופעה של "פליטים בתוך ארצם" וישנם כפרים בעלי כמות אוכ' גדולה שלא הוכרו כערים. • שמלץ מדבר על "עיור וירטואלי" - תהליכי אורבניזציה שקרו בתוך יישובים ללא מעבר פיזי מחוץ לערים. המעבר הפיזי לא קרה בגלל תופעה של יוממות - יציאה יומיומית מחוץ ליישובים לצורכי עבודה (בגלל רשת כבישים טובה, עדויות דיור נמוכות בכפרים וכן דחייה של האוכ' היהודית). • התפרוסת הגיאוגרפית הערבית בישראל מצטיינת באי-רציפות אשר גורמת לקשיים בהתאחדות פוליטית ומנהלית של הערבים בישראל. הגוש הערבי הגדול ביותר הוא צפונית לחיפה - כולל את הגליל המערבי. באזור זה חיים כ-60% מערביי ישראל.

שיעור מס' 3 - 24.10.2004עריכה

• הערבים בגליל: בין 60 ל-65 אחוז מן האוכלוסייה הערבית מרוכזת בגליל. ישנה הפרדה בין הגליל המערבי לגליל התחתון ולגליל המזרחי למרות שבתודעת הערבים אין הפרדה מודעת כזו. מה שמבדל את הגליל היא המרכזיות והבולטות הפוליטית שלו. במאבק מול יישובי המשולש, יש לגליל יתרון מובהק. הסיבות לכך: היסוד העירוני החזק של הגליל (למרות שמקומות אחרים כמו יפו לא נופלים מן הגליל, בעיקר בפן התרבותי - עם אנשי רוח כמו אבראהים אבו-לוע'וד שלימד מדעי המדינה בנורת'ווסטרן בארה"ב ועם קמת הרש"פ הוא עבר לרמאללה ובנה את הקוריקולום של מערכת החינוך הפלסטינית), הגליל הוא המרכז התרבותי של ערביי ישראל ובו מערכות העיתונים הגדולות, אנשי הרוח המפורסמים. גם יום האדמה הראשון פרץ בגליל (סח'נין) ושם ישנה תסיסה רבה. בנוסף, הגליל הוא אזור הטרוגני: כל הנוצרים גרים בגליל והן כל הדרוזים גרים בגליל. • המשולש: המשולש הוא מעין אליפסה שרצה מזלעפה (סמוך לעפולה) ועד לאזור כפ"ס, אליפסה שסימלה את הקו הירוק ואת קו הסכמי רודוס (1949). באזורי המשולש עלתה הצעה על מסירת/החלפת שטחים עם הפלסטינים במסגרת הסכמי שלום, תמורת גושי ההתנחלויות הגדולים. אזור המשולש מתאפיין בהומוגניות דתית - כל התושבים הינם מוסלמים. זהו האזור שבו התעוררה לחיים התנועה האסלאמית - בכפר-קאסם ובבקה אל-ע'רביה של סוף שנות ה-70. חלק מן הכפרים הקטנים במשולש הינם "כפרי-בת" של כפרים גדולים יותר בגדה המערבית. המשולש היה בשנות ה-50 אזור חקלאי מפגר, המבוסס על חקלאות צריכה-עצמית. מאז, חל שינוי עצום במאפיינים הסוציו-אקונומיים באזור - החקלאות ירדה מאוד והפכה ממוכנת, החלה התברגות של האנשים בתעשייה הישראלית. האינתיפאדה טרפה את הקלפים וגרמה לשפל כלכלי. הסיבות: יהודים לא נכנסו לערי המשולש וגם הערבים לא נכנסים לערי הגדה. נוסף לכך הניתוק שהביאה גדר ההפרדה מבחינה חברתית וכלכלית. האינתיפאדה וימי הפיגועים הביאו לגל יזמות של ערבים שחיפשו להתנתק מן התלות בחברה היהודית וחלה נסיגה מן הקניונים בערים היהודיות ומן הביקורים בערי הגדה והחל גל של בניית מרכזי קניות בתוך הערים. • האוכלוסייה הבדווית: ישנן שתי קבוצות של בדווים - מן הצפון ומן הדרום. הצפוניים הינם שבטים מאזור סוריה ולבנון ואשר התנחלו בצפון הארץ והפסיקו בנדודים. בדרום, עדיין יש שרידי-נוודות. בצפון הוחלט על הקמת מספר יישובים לבדווים, חלקם מוכרים וחלקם מוכרים-בדיעבד.

• המבנה העדתי: (מופיע בעמ' 3 בקובץ הסטטיסטי) 82% מוסלמים, 9% נוצרים ו-9% דרוזים. החלוקה בין המוסלמים לנוצרים הולכת ומשתנה עם הזמן - אחוז הנוצרים הולך ופוחת עם הזמן וזאת משום הריבוי הטבעי הגדול של המוסלמים (שינוי מ-68% בשנות ה-60 לכדי 82% לפחות בימינו(. • שטנדל מדבר על 2 מאפייני יסוד: (1) פילוג דתי בין הנצרות והאסלאם. (2) ארגון דתי עצמאי בשיטת המילת העות'מאנית שניכרת בצורה מסוימת עד היום ועל-פיה ישנה עצמאות לכל עדה לשיפוט ולניהול ענייניה הדתיים. • בניגוד לנוצרים שהינם עצמאיים מחוקי המדינה, אצל המוסלמים המצב הוא שונה: לחברה האסלאמית של אחרי מלחמת 48' לא היו "כלי קודש" (קאדי - שופט דתי, אמאם, מפתי, ח'טיב ועוד...) ולא היה מקום שממנו ניתן לשאוב אנשי מקצוע כאלה. מדינת ישראל הייתה צריכה לספק שירותי דת ושיפוט והייתה צריכה לדאוג לשמירה על מוסדות ההקדש - הווקף המוסלמי. לגבי השיפוט - מונו לתפקיד אנשים לא מתאימים ולא מוכשרים אך הם נתנו מענה מספק בתחום המשפט (כיום, עם התעצמות התנועה האסלאמית, מכשירה התנועה אנשי-דת מוסמכים בעלי השכלה דתית פורמאלית). בנוסף, מונו אנשי הדת ע"י נשיא המדינה, סמכות יהודית-חילונית. עלתה שאלה - האם להיות כפופים לחוקי המדינה? החוקק הישראלי קבע כי בכמה תחומים תהיה כפיפות - מעמד האישה, גיל הנישואין (לא פחות מגיל 17) וכן איסור ביגמיה (על-יסוד חוק שוויון זכויות האישה).

שיעור מס' 4 - 27.10.2004עריכה

• "יוונים-קתולים" - במאבק בין הכנסייה המזרחית למערבית, ניסתה הכנסייה ברומא להחזיר את "הפורשים" אליה. חלק מן הזרמים הסכימו לחזור אל הכנסייה הרומית, והם כונו "אוניה". ההסכם היה שהזרמים יוכפפו לאפיפיור אך הם יוכלו לשמור על הסדרי הפולחן הישנים שלהם. • מעבר לנוצרים הערבים, ישנן גם אוכלוסיות נוצריות שאינן ערביות: פועלים זרים, שליחים ונציגים של הפלגים הנוצריים השונים, בעיקר מאירופה וכן עולים-חדשים מברה"מ לשעבר.

המדיניות כלפי הציבור הערבי • היו 4 מודלים בסיסיים ביחסי רוב ומיעוט: (1) בינוי אומה/ בינוי קונצנזוס - דגם החותר לגיבוש זהות משותפת של הרוב והמיעוטים לאומה אחת עם לשון, תרבות, לאום ואולי אף עדה אחת. זה יכול להיעשות ע"י הטמעה או ע"י בניית כור היתוך (חברי קבוצת המיעוט נהנים מזכויות כמיעוט ומונים לוותר על ייחודם כמיעוט, אך תוך הבנה שלהם כי הם יזכו ליחס זהה או להעדפה מתקנת). (2) דמוקרטיה התאגדותית – Consociational Democracy - אין יצירת בסיס משותף לכולם והשאיפה היא לדו-קיום הרמוני בין קבוצות המיעוט אשר נשמרות כמיעוטים. זאת עושים ע"י הוצאת הסוגיות המפלגות מן הדיון הפוליטי והגעה להסכמה רחבה על מסגרות ועקרונות חוקתיים בצורה פדראלית או אוטונומית. לכך מהווה שוויץ דוגמה. (3) פלורליזם לא-שוויוני - דגם לא שוויוני של שליטה כוחנית. ישנה הפרדה עדתית, אך הרוב שולט במוסדות המדינה מקצה לעצמו משאביo ונוטה להתעלם מזכויות המיעוט. (4) הדרה - Exclusion - "טיהור אתני" כאשר הרוב דוחק את רגלי המיעוט ומנסה להוציא אותו מן הארץ. • שני שמות מוליכים במחקר ערביי-ישראל - איאן לסטיק (יהודי אמריקאי שכתב את הספר "ערבים במדינה יהודית"), סמי סמוחה (חוקר ערבי-ישראלי מאוניברסיטת חיפה). • שני החוקרים שיתפו פעולה במחקר והם קבעו כי הדגם של השליטה הוא הדגם המאפיין את מצבם של ערביי ישראל במדינה. לטענתם, המדיניות כלפי ערביי-ישראל הייתה ע"מ לנטרל אותם ולרתום את משאביהם לטובת הרוב היהודי במדינה. לכך היו 3 יעדים אופרטיביים: בניית ערביי-ישראל כאזרחים נאמנים, שימור הסטאטוס של הערבים כבני-מיעוט פגיעים, יצירה של ערביי-ישראל - אוסף של מיעוטים אתניים חדשים בעלי זהות ערבית-ישראלית ולא פלסטינית. • ע"פ התזה הזו, מדינת ישראל עבדה קשה ע" ליצור בקרב הערבים בישראל תלות כלכלית במדינה ולנטרל בהם את הכוחות להתקוממות לאומית-אזרחית. האמצעי להשגת היעדים הללו היו "תקנות ההגנה לשעת חרום" הקיימות עוד מ-1945 תחת שליטת המנדט. בתוקף התקנות הללו, נעשה שימוש במשטר צבאי, מעצרים מנהליים והגליה. • באופי השליטה, יש בכדי להסביר הרבה את אופי היחס של המדינה לפי הערבים בישראל, דוגמת הממשל הצבאי שהוטל בין 1948 ועד 1966, משך 18 שנים. עם זאת, הדגם הזה לוקה בחד-צדדיות, בגישה הדיכוטומית שאינה משאירה מקום לגוני-ביניים, תוך הדחקה של יסודות המדיניות של ישראל כלפי הערבים.

• השם "ערביי-ישראל" הוא שם אנכרוניסטי והוא לא בשימוש יותר. גם השם" המיעוט הערבי בישראל" הוא הצהרתי ואומר כי ערביי ישראל הם מיעוט מוחלט. • הרעיון של מדינה יהודית ובה מיעוט ערבי אינו מופיע בכתבי אבות הציונות. אם כבר הייתה התייחסות, עלה הרעיון של שוויון ויחס טוב. דווקא ז'בוטינסקי דיבר על אוטונומיה לתושבים הערבים. • בפועל לא הייתה שום תוכית אופרטיבית שהגדירה את היחס לערבים עם הקמת מדינה. החיבוטים והלבטים התקיימו "על הדרך", בתהליך הקמת המדינה והיה צריך לפעול מהר כשברקע הייתה הכרזת העצמאות שדחקה לפעולה מהירה. • אחת הסיבות שאין חוקה במדינת ישראל היא הבעיה הערבית בארץ, כיוון שחוקה הייתה מחייבת שוויון מלא לערביי ישראל. מגילת העצמאות גם מהווה בעיה - יש הבטחה לקיום שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל וחופש דת ומצפון והבטחה לייסוד שוויון במגזר הציבורי וכן ייצוג הולם. גם עם חוקי היסוד שחוקקו לאחר מגילת העצמאות, לא מופיע חוק יסוד של שוויון המגדיר את שוויונם של כל אזרחי המדינה. • ערביי ישראל הם מיעוט ערבי, פלסטיני, לאומי, מוסלמי ברובו אך גם נוצרי, המצוי בתוך מדינת רוב ציונית-יהודית היא עצמה מיעוט בתוך הרוב המוסלמי במזה"ת שעימו היא מצויה במלחמה ואליו משתייך המיעוט הערבי של ישראל. נוצרה כאן בעיית זהות ונאמנות קשה ביותר. ע"פ סמי מרעי ז"ל, מאוניברסיטת חיפה: "ישנו מיעוט ערבי עם מנטליות של רוב היושב בתוך רוב יהודי עם מנטליות של מעוט". • בתוך ההנהגה הציונית התקיים ויכוח בין שתי גישות (וידם של הביטחוניסטים הייתה על העליונה) - בין הזרם האינטגרלציוניסטי (המאחד) והספראטיסטי (ההיפרדותי), הביטחוניסטי. לרות שהזרם הביטחוניסטי ניצח, לא אומר כי ניתן לבטל את קיומו של זרם אחר, מרכזי לא פחות. • בארה"ב מגדירים את מצב המיעוט היפני ב-1945 כ - Enemy Affiliated Minority – "מיעוט עם זיקה לאויב". עוזי בנזימן במאמרו מנסה להראות את הגורמים שהביאו להתפתחות הגישה הביטחוניסטית הנוגעת לתפיסת המיעוט ככזה.

שיעור מס' 5 - 31.10.2004עריכה

• במאמרה, מתייחסת אייל כפכפי לתנועת העבודה הסוציאליסטית ולמדיניות שפיתחה כלפי ערביי-ישראל. היא מבחינה בין 2 זרמים: Segregationist מול Integrationist. את שני המושגים ניתן להכליל על המצב ב-1948 בשתי גישות: הליברלית מול הביטחוניסטית. את הגישה האינטגרטיבית מייצגים שני אישים: חיים ארלוזורוב ותלמידו פינחס לבון. הם דיברו על מדיניות אינטגרטיבית, בעיקר מן ההיבט הכלכלי - כלכלה על-ריכוזית ואינטגרטיבית. לעומתם, את הגישה השנייה ייצג בן-גוריון שדיבר על מקסימום הפרדה בין ערבים ויהודים וביקש למצוא דרך לשתי ישויות נפרדות לשני העמים. • "הגישה הביטחוניסטית": עוזי בנזימן במאמרו מדבר על 4 נקודות שמהם צמחה הגישה הביטחוניסטית: (1) רושם השואה. (2) הרושם של שיתוף הפעולה של הערבים עם הנאצים. (3) האפקט של המתקפה הערבית הכוללת ב-1948. (4) דימוי המיעוט של מי שנשאר במדינת ישראל היה קשור לדימוי של הסכנה המוחשית מעל ראשה של מדינת ישראל (מיעוט בעל זיקה לאויב). • בן-גוריון אמר כי "את הערבים יש לשפוט על-פי מה שהם עלולים לעשות ולא על-פי מה שהם עשו". • יגאל אלון שהיה מיודד עם תושבים ערבים בגליל מנה 5 תחומי פעילות עוינת שבהם טמון הפוטנציאל לסכנה: (1) ריגול אנושי (2) חבלה וטרור - במישרין או במתן סיוע ל"מסתננים" (3) לוחמה זעירה במקרה של פריצת מלחמה. (4) הטלת אימים והפחדה - הסתת ההמון הערבי נגד השלמת הערבים עם מדינת ישראל. (5) מאבק מדיני ע"י העלאת תביעות לאוטונומיה חבְלית או ע"י יצירת מהומות בעלות אופי מדיני בסיטואציות בינלאומיות מיוחדות. • בפועל, המדיניות הביטחונית הזו התבטאה בכמה אופנים: 1. גירוש - כלי שלא מרבים לדבר עליו ולא הופיע בשיח הציוני הרשמי וכן השימוש בו היה מוגבל יחסי. בפועל, היה ויכוח על "תוכנית ד'" המסמיכה מג"דים ומ"פים לפנות שטחים וכפרים - התוכנית הזו התפרשה בשיח הערבי כהחלטה יהודים מוסכמת לסלק את הערבים. אחרי החתימה על הסכמי שביתת-הנשק כמעט ולא ננקטו הליכי גירוש בסדרי גודל המוניים. 2. השתלטות על רכוש נטוש כאמצעי בטחוני. 3. תפיסת קרקעות - שאלת הקרקעות היא אולי השאלה הגישה ביותר העומדת ביסוד היחסים בין הערבים ליהודים בישראל. הסכסוך הישראלי-ערבי ניסוב סביב אדמות. לגבי הערבים, האדמות הם נושא כאוב, זאת מכיוון שאדמו תרבות הופקעו. הערכות שונות מדברות על 850,000- 1,250,000 דונם מופקעים. לאחר קום המדינה, כפרים רבים איבדו חלקים רבים מאדמותיהם. טייבה הצטמצמה ב-⅔ מאדמותיה. אום אל-פחם הצטמצמה ב-¾ מאדמותיה. ההפקעות הללו גרמו לטראומה קשה כיוון שהם כופות על המשק הערבי תלות במשק היהודי, כופות צפיפות אוכלוסין ומונעות התפשטות של כפרים. ע"מ להפקיע קרקעות, נעשו הפעולות תחת תקנות מנדטוריות וחוקי מדינת ישראל. החוק הבולט היה "חוק נכסי נפקדים" או חוק נפקדים-נוכחים - שלא עזבו את ישראל אלא עזבו את מקום מושבם לכפר אחר בשטח מדינת ישראל - הם הפסידו את אדמותיהם! כחלק מהסדרי הפיצויים שעליהם מדברים מאז הסכמי אוסלו, עולה סוגיית "הפליטים במולדתם" ביתר שאת. מדובר הוא על 300,000 תושבים שעזבו מקומות שהם היום יישובים יהודיים או מקומות שהינם עדיין הרוסים. הפחד הוא מיצירת תקדים בשיבת פליטים לביתם. 4. ממשל צבאי - ערביי ישראל היו תחת ממשל צבאי מקום המדינה ועד 1966 בימי לוי אשכול. דווקא חרות, מפלגת האופוזיציה של בגין, התנגדה לממשל הצבאי כיוון שהממשל הצבאי היה כלי פוליטי בידי מפלגת השלטון, מפא"י. הממשל הצבאי היה כלי ברור של תקנות ההגנה לשעת חרום. בקרב ערביי ישראל הייתה הבנה בשנים הראשונות לצורך קיומו של הממשל הצבאי, אך במהרה הפך הממשל הצבאי לכלי בלי גבולות - מרים מנהליים, הגבלות תנועה, פיצוץ בתים, סגירת עיתונים, הגליות. תקופת הממשל הצבאי הינה קריטית בזיכרון הקולקטיבי של ערביי-ישראל ורק בשנים האחרונות מועם הזיכרון מול זיכרון הנכבה - הטראומה של 1948. זיכרון הנכבה נישא לא רק ע"י הדורות המבוגרים, אלא גם ע"י הדור הצעיר שהפנים את העניין והחיה אותו מחדש. נושא הממשל הצבאי נישא ע"י דור האבות. הביטוי החזק ביותר נמצא לנושא זה בשירה ובספרות. כך או כך, משך 18 שנים נתפסו הערבים בישראל כאיום - מדומה או קיים. • שאלה מרכזית על הממשל הצבאי הוא האם הוא הצדיק את קיומו ומה היה הרציונל מאחורי הטלתו? עובדתית, משך שנות הממשל הצבאי לא היו מקרים של פעילות עוינת של ערביי-ישראל. עולה שאלה נוספת - האם חוסר הפעילות הזו נבעו בזכות פעילות הסיכול של הממשל הצבאי? ע"פ העובדות בשטח - הממשל היה ראשית כל כלי לגיוס פוליטי וכן לא היה מצב של התארגנויות עוינות בשנות הממשל הצבאי. לאחר 1967, היה גל עצום של הצטרפות של ערביי ישראל לארגוני טרור ועולה שאלה נוספת - מדוע זה קרה והאם זה היה קשור להסרת הממשל הצבאי? • כל האמצעים הנ"ל הופעלו על-סמך תקנות ההגנה לשעת חרום מימי המנדט (1945) שהושארו בתוקפן עד היום.

שיעור מס' 6 - 3.11.2004עריכה

• המשך - המדיניות הישראלית - הפן הליברלי-שוויוני: דעתם של לסטיק וסמוחה, כי יחס המדינה לערבים התמצה בקו הביטחוניסטי, אין ספק כי בשנים האחרונות ישנו גם קו אחר - הקו הליברלי-שוויוני, שבלעדיו לא היה יכול להתקיים כאן דו קיום כלשהו. הקו הזה מבוסס על השוואת זכויות הפרט. קו זה עלה מתוך צורך הצהרתי של מדינה חדשה ומתקדמת. בנוסף, זוהי תולדה של שוויון קונסטיטוציוני שהועלה. יתר מכך, הייתה תחושה של יהודים, מיעוט נרדף היסטורי, כי יש להראות כיצד יש להתייחס למיעוט החי בתוכם. • סמי סמוחה כינה את הגישה הישראלית כ"אתוס" - נבנה איזה דימוי, חלקו ברמה הצהרתית וחלקו ברמת הכוונות. בפועל, לא התבצע כמעט כלום מעולם. בעיקר בשנים האחרונות, ההצהרות נותרו ברמת הצהרות וביצוע אמיתי לא נעשה. עם זאת, התמונה היא מורכבת, רבת גישות, רגשות וזהויות. אין אמת מוחלטת: היו אנשים שביקשו להתמודד עם סוגיית ערביי-ישראל לרות הנסיבות האזוריות הקשות. היו מנהיגים יהודיים שביקשו לתרגם את היות היהודים מיעוט נרדף באירופה ליחס טוב למיעוט הערבי. • ע"פ פינחס לבון, הדור הישן של הציונים לוקה בלאומיות יתר ואילו יוצאי עדות המזרח לוקים ביצר נקמה היסטורי טבעי. לבון היטיב לראות את מה שהולך לקרות. • הזרם החדש - "ההיסטוריונים החדשים": זרם הבוחן מחדש את הנרטיב הציוני בעין ביקורתית, כנרטיב בא לשרת את הציונות, וגרר אחריו גל של הזדהות וכן דחייה, עד כדי שיש היסטוריונים שמבקשים "To unlearn the past" - ללמוד את העבר מחדש לפי ההבנות החדשות. • הגישה הליברלית אפיינה מאוד את המשרד לענייני מיעוטים שפעל משך תקופה קצרה בין 1948 ל-1949 בראשות בכור שלום שטרית. במהרה הבין שטרית כי הוא לא יכול לתפקד במשרדו כמו שצריך. עם זאת, שטרית האמין כי יש לו שליחות להעביר לציבור היהודי כי הציבור הערבי בישראל ראוי ליחס חיובי. מאז,עברה הסמכות לטיפול בענייני הערבים ליועץ רה"מ לענייני ערבים. • במצב שנוצר, היו שלוש זרועות שטיפלו בענייני הערבים: היה ממשל צבאי, הייתה פעולה של משרדי הממשלה, כל אחד בתחומו, והיה היועץ הכול-יכול לענייני ערבים במשרד רה"מ, הנהנה מאמונו של רה"מ. • ניתן לומר כי היחס לערביי ישראל בציבור הוא בבועה של גישתו של המנהיג ושל נכונותו לשנות ולהשפיע בנושא הערבים. בן-גוריון, לדוגמה, עסק מעט מאוד בענייני הערבים וכמוהו גם משה שרת. בן-גוריון התאפיין במצב של נזילות - המצב נזיל אז כדאי שלא להגיע להחלטות גמורות. יעקב מ. לנדאו קרא לעניין "אלמנט הזמניות". • הדברים החלו להתגבש לאחר מלחמת קדש בשנת 1956, שבמסגרתה כבשה ישראל את ח"א סיני. בתקופה זו ארע גם טבח כפר-קאסם בו נהרגו 49 אזרחים שלכאורה הפרו את העוצר שהוטל. אמנם לאחר מכן, עדיין שרר "אלמנט הזמניות", אך אצל מעצבי המדיניות הישראלית חל שינוי כלשהו וחלה התייחסות רצינית יותר לעניין הערבי כולל הקלות בממשל הצבאי ובהגבלות על הערבים.

ההתפתחות הכלכלית • נקודת ההתחלה של ההתפתחות הכלכלית היא ימי שלטון המנדט וימי קום המדינה: בימים הראשונים האוכלוסייה הערבית הייתה אוכלוסייה כפרית המבוססת על חקלאות פרימיטיבית שאינה ממצה את הקרקע כראוי, חקלאות בעל ללא מודעות כלכלית לייצוא, להפצה ולרווחיות. רוב העוסקים היו אריסים שחכרו את הקרקע מאדונים שלא יישבו כלל באזור. בעיר הערבית המרכז היה על מלאכה זעירה עם מעט מסחר ותעשייה מינימאלית, בהבדל ניכר מול היישוב היהודי המתפתח. היו מעטים שעסקו במקצועות חופשיים, ביקר ממשפחות נוצריות. • עם קום המדינה, חל שינוי מסוים, עם תחילת פעולתם של משרדי הממשלה במגזר הערבי. למרות זאת, פעולת המשרדים לא באה על-מנת לקדם את הכלכלה הערבית יותר מזו היהודית. למרות זאת, החל תהליך של מיכון בחקלאות שהעלה את הרווחיות. החל גם גיוון בגידולים עם זיקה לייצוא. התייצבו גם מספר גידולים חדשים שהפכו לייחודיים לערבים, כמו תות-שדה. חל מעבר מחקלאות בעל להשקיה מודרנית, תוך שיפור תשתיות המים. כך היה בשנות ה-50. • התנאים שאפשרו את הצמיחה הזן: מעבר לתיעוש בחברה היהודית שהביא לצמצום החקלאות היהודית, סיוע כספי והדרכה מצד משרד החקלאות. מעט לאחר מכן, הגיעה גם ירידתה של החקלאות הערבית. • לאחר קום המדינה, הייתה ירידה קבועה ורצינית באחוז המועסקים בחקלאות במגזר הערבי, מ-60% בשנות ה-50 לכדי פחות מ-5% בשנות ה-90. הסיבות לירידת החקלאות הם רבות ומגוונות: הערבים לא נכללו במסגרת תכנון הפיתוח הכולל של ענף החקלאות,תוך אפליה ברורה במשאבים ובמקורות, מכסות המים (בראשית שנות ה-80, 19% מן הקרקעות החקלאיות היו בידי ערבים והם קיבלו רק 3 אחוז ממכסות המים). סיבה נוספת לירידת החקלאות היא אבדן הקרקעות,לא רק משום ההפקעות, אלא מכורח דיני ירושה שהביאו לחלוקת הקרקעות לחלקות זעירות.

שיעור מס' 7 - 7.11.2004עריכה

• המשך - הנושא הכלכלי: מה שלא התפתח במשק הערבי הם מקורות הכנסה חלופיים למשק היהודי - בכך לא התבטלה התלות בין המשק הערבי למשק היהודי! המדינה נמנעה מפיתוח כלכלה אוטונומית שעלולה להביא לאוטונומיה מדינית או לפיתוח שאיפות לאומיות בקרב ערביי ישראל. הממשלה מצידה השקיעה מעט מאוד משאבים בפיתוח ועידוד במגזר הערבי. היזמות במגזר הערבי גם היא נפלה בהרבה מן היזמות העסקית בחברה היהודית. • כיום ישנה קבוצה של יזמים ערביים שהחליטו לקחת את ענייניהם בידיהם - החל ביזמות בעבודות קבלנות ועפר ועד לחממה טכנולוגית ערבית בנצרת העוסקת בטכנולוגיה המתקדמת במשק. • גורמים נוספים שעיכבו את השוואת הכלכלה הערבית לזו היהודית: היעדר קרקעות עתידיות לפיתוח וכן תשתיות מתאימות לפיתוח: כמעט ולא קיים שטח שיועד לתעשייה ונמצא בשימוש כזה. גורם בעייתי נוסף הוא חוסר הנכונות להתארגנות משותפת לבניית תשתיות המאפיין את החברה הערבית. חוסר הנכונות להתאחד ולהתלכד נמצא בעוכריה של החברה הערבית בישראל. • בכוון של השוק הערבי היה תמיד השוק היהודי. בשנות ה-50, היו בעיות בשילוב הערבים במשק היהודי - הגבלות הממשל הצבאי, תפיסה ביטחונית של המפעלים הישראלים שמיעטו להעסיק ערבים, העדפה יהודית להעסיק עולים חדשים על-פני הערבים. • בשנות ה-60 חל שינוי משמעותי וחלה תנופה כלכלית במשק. מכאן, החלה דרישה לכוח אדם רב וזול. השיפור בתשתיות התחבורה וקליטה מלאה של העולים החדשים הביאו לדרישה המחודשת לקליטת ערבים למשק היהודי. לאחר מכן החל המיתון הגדול של 1967-1966 שבא יחד עם ביטול הממשל הצבאי. עם זאת , חל בתקופה זו, למרות המכה הקשה שספג המשק הערבי, נתגלתה תופעה חדשה - הייתה חזרה של האנשים לכפר ול"רשת הביטחון" שמעניקה החמולה והמשפחה. • לאחר מלחמת שת הימים חלה תופעה כלכלית מעניינת: החלה מוביליזציה בין-ענפית ופנים-ענפית עם כניסתם המאסיבית של תושבי השטחים לעבודה בישראל. כעת, הפועלים הערביים הישראלים עברו לעבודות מתקדמות יותר, ואלו פינו את הפועל הישראלי למקצועות מתקדמים עוד יותר. בכך הצטמצמו הפערים הין היהודים והערבים כפי שניתן לראות בקובץ הסטטיסטי טבלה ג.2 בעמ' 7. • באופן מסורתי, מוצאים כי הנוצרים עוסקים יותר באופן יחסי בענפים "מתקדמים" יותר, כמו רפואה או רוקחות. כיום ניתן לומר כי ההבחנה הזו היטשטשה והמוסלמים תופסים יותר ויותר מקום ההולם את מקומם היחסי באוכלוסייה. • השיוך החדש, הנקבע ע"פ ההשכלה וההישגיות האישית, מחליף בהדרגה את השיוך המשפחתי המסורתי. עניין זה מגלה לנו תופעה נוספת במגזר הערבי - ניסיון לנתק את התלות במעסיקים ממשלתיים ומעבר לעבודה עצמאית. • האוכלוסייה הערבית מצויה בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של החברה בישראל,כפי שניתן לראות בקובץ הסטטיסטי בטבלה ד.4 בעמ' 8. • בקרב החברה היהודית מתפתחת מודעות גדלה והולכת לקיום מיעוט ערבי ולצורך בטיפול שבו. עניני הכלכלה והחברה הערבית נידונים רבות בכנסים כלכליים ומדיניים כגון "כנס הרצליה" ו"כנס קיסריה". בכנסים אלו מתגלה גישה שונה לחלוטין ממה שהיה נהוג בשנות ה-50 וה-60. הגישה היא שילובית ומקסימליסטית לעומת הגישה הישנה של אי-שילוב ומינימליזם מחשש של יצירת בסיסי כוח עצמאיים.

שיעור מס' 8 - 14.11.2004עריכה

• הבעיות בתחום מוניציפאלי הוא עניין בוער ועוסקים בו הרבה. הבעיות התקציביות נובעות מגודלם המוגבל של היישובים, חולשתם הכללית היחסית, ריחוקם הפריפריאלי וחוסר יעילותם. כיום, הדגש של משרד הפנים הוא על החלת תוכניות הבראה ועל ייעול במערכות המוניציפאליות. מדברים על "העצמה קהילתית" (הפיכת הקהילה לגוף שותף בניהול העניינים המקומיים ועל תוכניות הבניין של היישוב) ועל העלאת כוחן של הרשויות המקומיות מול השלטון המרכזי. • תוכניות מתאר ותכנון: נושא זה הוזנח לחלוטין ובעיותיו גדלו עם בעיית חלוקת הקרקעות ועם הבעיות הייחודיות של המגזר הערבי. תוכניות מתאר כמעט ולא קיימות (קיימות רק בחלק קטן של הרשויות הערביות). גם אם התוכניות עוברות ומאושרות, ישנן בעיות הנובעות מהשינויים המהותיים בתנאי השטח וחלוקתו בפועל. תוכניות המתאר עוסקות בכל שאלת הקרקעות והדיור - פתרונות דיור לזוגות צעירים, אזורי-תעשייה וכו'... • שטחי השיפוט של המועצות הערביות - שטחי השיפוט של מרבית המועצות הערביות לא גדלו עם השנים למרות שהשטח הבנוי ביישובים הללו גדל פי 16! לפעמים השטח גדל בתוך היישובים, אך בד"כ נעשתה גם פריצה לא-חוקית של גבולות היישוב. נקודה חשובה נוספת ביישובים הערביים היא שלא נעשתה "בנייה רוויה" - בנייה לגובה החוסכת מקום ומצוקות דיור בתוך היישוב. היישובים הערביים לא הורחבו מעולם, כחלק ממדיניות של אי-הקצאת קרקעות להם מטעם הממשלה. זאת מסיבות רבות, וכן משום שיש חשש מזעזוע חזק ביהדות-הציונית עם התרחבות של יישובים ערביים או עם הקמה של יישובים ערביים חדשים. • מבחינת יזמות כלכלית, ישנן התחלות של יוזמות מקומיות של תושבים הרוצים לקחת את גורלם בידם ולא לבקש טובות מן המדינה. זאת גם התפיסה המרכזית של התנועה האסלאמית בישראל שהיא בעיקרה ארגון חברתי לרווחת הציבור הערבי. עם זאת, ישנה דרישה להגדרת היישובים הערביים כאזורי פיתוח לאומיים, לעידוד פארקי-תעשייה, לעידוד פיתוח התיירות, להכשרת כוח-אדם והדרכה במקצועות טכניים ולהכשרת נשים לעבודה ולהעלאת שיעורן בכוח העבודה. • הבעיות הכלכליות אמנם ניתנות לפיתרון מסוים, אך הן חייבות לבוא יחד עם פתרון לבעיות המדיניות-ביטחוניות והבעיות הביטחוניות הפנימיות של ערביי-ישראל. עם הגעה עתידית להסכם כולל עם ערביי האזור תהיה אולי הזדמנות להגיע להידברות עם ערביי ישראל ולשנות את מצבם. יש לפעול בצורה עמוקה ורצינית יותר ע"מ לשפר את מצבם ואת מעמדם, על-אף הסיכון שעלול להיות בדבר (יצירת שכבת משכילים רחבה שתהפוך מתוסכלת).

הנושא החברתי: • החברה הפלסטינית הייתה חברה בעלת ריבוד מסורתי נוקשה ביותר כאשר מעמד הפרט נקבע (בשנות ה-20 עד ה-40) ע"י שיוכו המשפחתי והמעמדי. בראש הפירמידה היו מס' משפחות בעלות קרקעות והון,פקידים בכירים וסוחרים. במקים רבים הייתה חפיפה בין נכבדות המשפחות ובין מעורבותן בחיי החברה והפוליטיקה. היה מעמד בינוני קטן של סוחרים זעירים, מורים וכו'. המעמד הנמוך, של הפלאחים היה הנרחב יותר. בתקופה זו הדבר הבולט היה חוסר המוביליות החברתית שאפיין את החברה. • ב-1948 קרו מס' דברים שטלטלו את הפירמידה ואת אושיות החברה הערבית בישראל: המעמד העליון נעלם מן הארץ, המעמד הבינוני כמעט כולו גם נעלם ומי שנותר בארץ היו רק אנשי המעמד התחתון. גם המוסד המשפחתי מזדעזע, כיוון שהצטמצמו שטחי הקרקע והחלה עבודה במשק היהודי. כך עולה מעמדו של הפרט ומעמדה של המשפחה כיחידה כלכלית נחלש בצורה משמעותית. • החמולה: זוהי המסגרת החברתית הבסיסית בחברה הערבית המורכבת מכל ענפי המשפחה של אב-קדמון היסטורי על-יסוד קשר משפחתי הנמשך עשרות ואף מאות שנים. תפקודה הראשי של החמולה כיום הוא בכוח הפוליטי - החמולה נותנת גב פוליטי חזק מאוד. החמולה מעניקה לפרט מקור הגנה ותחושת הגנה. היא גם בסיס לעזרה מכל סוג שהוא (כלכלית, נפשית, פוליטית). ישנו גם עניין הסולידאריות - עצביה - הלכידות הפנימית המשפחתית. תחושה זו מלווה את החברה הערבית לכל אורך ההיסטוריה. החמולה היא גם מסגרת בסיסית לנישואין והיא גם הבסיס להתיישבות בכפר. החמולה היא גם מסגרת שיוך פוליטית והיא גם מסגרת להתייחסות כלכלית. • חלק מן התפקודים של החמולה נעלמו עם הזמן אך חלקם תקפים גם היום. חלק מן התפקודים התאימו עצמם לתנאי הזמן החדש - במישור הכלכלי נערכים ביישובים רבים בחירות "פריימריס" מקדימות פנים-חמולתיות. בנוסף, ישם שת"פים בין מפלגות לבין חמולות. גם המועמדים של החמולה עוברים בחירה מוקדמת בפריימריס. בעבר, המציאות הייתה שזקן החמולה או המוח'תאר היו נציגי החמולה המוסכמים על הכול. בפריימריס, המועמדים החמולתיים הם מועמדים אטרקטיביים וצעירים יותר הקוראים תיגר על דמותו המסורתית של המוח'תאר. • מאג'ד אל-חאג' מעלה את השאלה "מדוע לא הפיל תהליך המודרניזציה בחברה הערבית את הסדר הישן?" לדעתו,אי-ההגירה מן הכפרים משמרת את המבנה הישן. בנוסף, תהליך הסתגלות החמולתית לחידוש מונע את התמוטטות המבנה הישן. עוד הוא מזכיר את הדיסוננס הקוגניטיבי - ברמת הפרט ישנה הכרה כי החמולה היא מסגרת מסורתית וכדאי להתנתק ממנה, אך בפועל, הבנה זו לא באה לידי ביטוי. במצב החוסר-ביטחון שבו נמצאת האוכלוסייה הערבית, ומצב חוסר השילוב, משתמר הסדר הישן. העובדה שהמדינה איננה כור היתוך ואין שילוב של הערבים באוכלוסייה הכללית - המבנה הישן לא יתמוטט.

שיעור מס' 10 - 21.11.2005עריכה

הבדווים • במרבית ימות השנה, הבדווים לא מצויים במדבר והם מצויים מחוץ לתחומיו. יישובי הקבע שלהם הם על ספר המדבר ואילו הנוודים מצויים במדבר עצמו רק באביב. • מרבית נוודי הנגב אינם בדווים אלא פלאחים מצרים שנמלטו מן המיסוי הגבוה של מחמט עלי במחצית הראשונה של המאה ה-19 והתיישבו ביישובים שונים במישור החוף וכן הפכו ליושבי-מדבר ונוודים. מצרים אלה הפכו לאריסים אצל הבדווים של הנגב. • הבדווים אינם בזים לעבודת אדמה והם עוסקים בה רבות. הבדווים תלויים מאוד בשווקים החקלאיים ולכן לא ניתן לומר כי יש בוז, אלא ישנם הבדלים בגישות. • מהו השבט? גרעין של שבט מבוסס על קרבת משפחה,אך בתוך השבט ישנם גם גורמים זרים - אנשי-חסות שנמלטו מסיבות שונות משבטים אחרים, או אריסים לשבט,דוגמת הפלאחים המצרים שנמלטו. הגורמים הזרים הללו מסתפחים לשבט, משתתפים במערכת החובות והזכויות שלו ומשויכים אליו גם בעיני המדינה. לבני השבט זה מצב נוח לתאר עצמו כצאצא של פלוני, כיוון שההשתייכות לשושלת אב מסוים, מקנה זכויות בקרקע. אין זה אומר בהכרח כי באמת כל בני השבט הם צאצאים ישירים ואמיתיים של אב-קדום אחד. • ראש השבט הבדווי הוא מנהיג תקיף ומכובד והוא מנהיג מוסכם - האם זה אכן כך? לא תמיד! החברה הבדווית היא חברה סגמנטארית ואָגַלִיטַרִית. השיטה הסגמנטארית נועדה להסדיר את היחסים בין בני השבט - את הסולידאריות ואת הערבות ההדדית. מי שלוקח חלק בכך,הנו מחויב לחלוטין אך מקבל גם ביטחון. השיח' אינו קשור לכל התהליך הזה. השיח'ים המוזכרים בספרות הינם שיח'ים ממשלתיים - השלטון, כחלק מתהליך של ריבונות, פיקוח והפעלת סמכות, מעוניין שתהיה לו "כתובת" שהוא יוכל להיות איתה בקשר וייצג מולה את הבדווים. זהו אינטרס גם של הבדווים, שיהיה להם מישהו עם קשר בשלטון שכול "לסדר" להם דברים שונים. השיח' הזה אינו בהכרח הסמכות החזקה ביותר בקרב השבט הבדווי. • בנגב קיימים "מטות" של שבטים, אך מתוך ריסון של המדינה, אין למטות השבטים הללו שום ערך. • השבטים,בניגוד למטה שהוא ארגון טריטוריאלי המעניק זכויות מרעה ומים, הוא בעל טריטוריה בלעדית משלו למרעה ולישיבה. בטריטוריה בלעדית, ניתן לחפור בארות, לטעת עצים ולבנות בתים. • שבטים בדווים יעדיפו להתיישב על בסיס של דרכי-מסחר, כבישים חדשים או צינור-נפט לדוגמה - הם יתפרנסו ממתן שירותים לעוברם ושבים ודרכי הגישה שלהם יהיו קלות יותר משום כך. • הבדווים בנגב ובכלל מתקבעים על-בסיס הטריטוריות הבלעדיות של כל שבט ושבט. • בתוך השבים, למרות שלא כולם בני-משפחה אחת, ישנן קבוצות פנימיות גדולות ומשפיעות יותר. בתוך השבטים ישנם "פלגים" המתחלקים גם הם לבתי-אב ועד למשפחות-גרעיניות. למרות הסדר המוצג כאן, יעדיפו אנשים לעתים קשרים עם ענפים אחרים בשבט, מטעמים של אינטרסים שונים. • ישנן גם יחידות קורפוראטיביות (Corporative Descent Group) - גופים המאוחדים יחד לסיוע-הדדי במקרה של סכסוך. זוהי יחידה פוליטית לכל דבר - ככל שהקבוצה גדולה יותר, יש לה כוח גדול יותר. בשיטה פוליטית כמו בישראל, קבוצות כאלה באות לידי ביטוי בבחירות לרשויות-מקומיות. קבוצות כאלה גדלות ע" ריבוי נישואין. קבוצות שונות תחרות בינן על מס' לידות גדול יותר, ע"מ שהקבוצות הללו יגדלו בקצב גדול יותר. ריבוי נישואין ונשים, נפוץ יותר בקרב הפלאחים-לשעבר בנגב כיוון שהם היו במעמד נחות יותר משך הדורות וזכו לעצמאותם רק בשנות ה-70, תקופה מאוחרת ביותר, כשר המדינה יישבה את הקבוצות הבדוויות של הנגב. הבוצות הקורפוראטיביות הינן מקבילות לפלגים והם קבוצת-השתייכות מציאותית יותר בעבור הפרט. קבוצה זו היא הקבוצה הישירה של ה"חמסה" - קבוצת הערבות הישירה ביותר לאורך 5 דורות. • למונח השבט יש כמה משמעויות - (1) ארגון טריטוריאלי שתכליתו הגנה על טריטוריה או רכישת זכויות על טריטוריה בעבור חבריו. (2) יחידה מנהלית-פנימית הדואגת לנטיעת-עצים ולבניית בתים. (3) יחידה אדמיניסטרטיבית הממונה ע"י המדינה ומייצגת את המגזר הבדווי מולו. יחידה זו היא זו הנתפסת כשבט וכייצוג לבדווים בעיני המדינה, והיא לא בהכרח יחידה של שבט אותנטי ומקורי. • השבט הוא רק אחד מצורות ההתארגנות של הבדווים - זוהי הצורה הנוחה ביותר של ההתארגנות, בעיקר במציאות הפוליטית של ימינו, במדינת ישראל. גם דפוסי הנישואין הם צחרה של התארגנות והם השתנו מאוד בעשרות השנים האחרונות:עד ימי הממשל הצבאי היו נישואין בין שבטים שונים בתוך מטה מסוים ע"מ לשפר את אזורי המרעה. כיום הנישואין הם בעיקר ע"מ לחזק את השבט.

הבדווים של הנגב: • הבדווים של הנגב שונים מן הבדווים של הגליל. בגליל יושבים רסיסי-שבטים שהגיעו במאה ה-19 מסוריה ועבר-הירדן ורכשו קרקעות מפלאחים באזור הגליל. האוכלוסייה הזו הייתה מתחילתה יושבת-קבע ובעלת-קרקעות. כך, כשקמה המדינה, רק נותר להסדיר את ישיבת הקבע של הקבוצות הללו. • בנגב,ישנם 140,000 בדווים. בשנת 1950, היו 12,000 בדווים בנגב ומאז הגידול של הבדווים בנגב היה מן הגבוהים בעולם - 4.5% לשנה. החברה הבדווית בנגב עוברת שינוי והופכת לחברה מעוירת למחצה. שינוי זה חל בעקבות מדיניות הממשלה. מחצית האוכלוסייה בנגב יושבת ביישובי-קבע. היושבים ביישובי הקבע הם ברובם הפלאחים המצרים, הנבדלים מן הבדווים. חלק מן הבדווים נוהגים עדיין במנהגי החברה המסורתית וממשיכים בחלקם לשמור על מנהגי הנדידה המסורתיים. חלקם גרים בפחונים חלק מן השנה ובחלק אחר נודדים. • במדינת-ישראל שינו קונפליקט: בין הכוח הצנטריפוגלי של הבדווים - רצונם להתפשט ע"מ להרחיב את תחומי ישיבתם ותעסוקתם. המדינה מפעילה לעומתם כוח הפוך - כוח של ריכוז, התיישבות ושליטה. הקונפליקט המרכזי הנגב הוא סביב בעיית הקרקעות. סוגיית הקרקעות היא המגמה הצנטריפוגלית הבולטת ביותר בנגב. בנגב, הקרקעות הינן סוגיה מיוחדת: אין לבדווים בעלות על הקרקעות בנגב. בדווים בנגב לא ששו לרשום קרקעות על שמם כיוון שלא רצו לשלם מסים ולהתגייס לצבא בימים עברו. חוק הקרקעות הישראלי מבוסס על החוק העות'מאני מ-1858. בנגב, הבדווים לא יכלו לרשום את הקרקעות על שמם,כיוון שאדמות הבור לא נכנסו לרישום הקרקעות הרשמי והם נרשמו כאדמות-מדינה. בנגב לא היו קרעות מעובדות מקשיי עיבוד ומזג-אוויר ובנוסף, לא היו יישובים שניתן למדוד מהם מרחק תקין לרישום. כך, נותרו הבדווים ללא אדמות רשומות, אלא מכורח עיבוד היסטורי. • כאשר ניתנה בשנות ה-70 לבדווים האפשרות להגיש תביעת בעלות על קרקע, הם תבעו 770,000 דונם למרות שהם ישבו על פחות מ-200,000 דונם. • הבדווים שהיו מרוכזים בימי הממשל הצבאי בבקעת באר-שבע החלו להתפשט בצורה בלתי-מבוקרת. במצב זה, הקימה הממשלה 7 יישובי-קבע ודחפה את הבדווים להתיישב בהן. • בשנים האחרונות, עוברים הבדווים תהליך של התיישבות: מוקמות בהן עמותות המקדמות את ענייניהם. בינן, יש גם עמuתות המקדמות את ההכרה בהתיישבות הספונטאנית בנגב. הישובים הספונטאניים קיבלו אופי של יישובים, למרות שאין בהם תשתית אמיתי של יישוב. מדינת ישראל פועלת נגד תהליכים כאלו וכמו במקרים אחרים, גם במקרה זה הכוח עובד - המדינה הכירה ב-7 יישובים חדשים, כאשר הבדווים תובעים הכרה בעוד כ-40 יישובים חדשים. • מדינת ישראל לא ממהרת להכיר ביישובים חדשים כי מבחינה זה אובדן קרקעות מדינה.

שיעור מס' 11 - 24.11.2004עריכה

• מידת הפיצול הפנימי בחברה הערבית - מלחמת ששת הימים מחקה את קווי ההפרד בין ערביי השטחים וערביי א"י. העצביה, הסולידאריות השבטית והאמונה בקשרי דם משותפים היא המאחדת את החברה השבטית, שהיא חברה סגמנטארית. החברה הפלסטינית היא דוגמה לחברה סגמנטארית, בעלת פלגנות פנימית רבה. המונח בערבית לכך הוא "קבאיליה" או "טאיפיה" מלשון שבט או עדה. • אחד המאפיינים הבולטים של החברה הערבית היא חוסר היכולת להתלכד ולאחד את השורות. לאורך כל השנים, היה הפיצול הפנימי בעוכריה של החברה הפלסטינית והוא עדיין קיים ועדיין בולט ביותר. • בחברה הערבית בישראל ישנה אלימות קשה ופלילית על רקע פוליטי. אלימות זו איננה רק פלילית, והיא מבוססת בעיקרה על פלגנות ומשפחתיות-חמולתית. החמולות מעלות "קריאות רגשיות" המשפיעות על האנשים. המאבק בין החמולות נעשה חמור ואלים יותר בהעדר מפלגות פוליטיות ובהעדר תנועה לאומית (כך ע"פ אסעד ע'אנם). המסגרות שהיו אמורות להוות תחליף למבנים משפחתיים אינם קיימים - אין מבנה פוליטי מודרני-מפלגתי ובמקומו עולות החמולות, על סדריהן הפנימיים. • ההכרזה של ערביי ישראל על עצמם כעל "מיעוט לאומי" דורש הכרה בזכויותיהם הקיבוציות. זיהוי שלהם כ"מיעוטים לאומיים" מזהה בקרבם פילוג. מושג זה נולד עם הקמת המדינה והוא מצביע על הפלגנות ועל היות הערבים ריבוי של קבוצות ללא מטרה לאומית אחת וללא איחוד. • מאג'ד אל-חאג' שואל מדוע לא הפיל תהליך המודרניזציה את המבנה הישן בחברה הערבית? לדעתו, בגלל הנסיבות המיוחדות של המיעוט הערבי בישראל והיעדר המעבר מן הכפר אל העיר (תהליך נרחב מאוד במדינות אחרות במזה"ת) . בנוסף, הסתגלותה של החמולה לתנאי הזמן החדש. כמו-כן, ישנו גם הדיסוננס הקוגניטיבי - הכרה פנימית כי חלה התקדמות בקרב המגזר הערבי מול המסורת המשפחתית. • המשפחה המורחבת: המשפחה המורחבת כוללת 3 דורות: ההורים, ילדיהם הלא-נשואים וילדיהם הנשואים עם בניהם. המשפחה המורחבת תפסה מקום חשוב בחברה החקלאית. המשפחה המורחבת הייתה יחידת ייצור אחת וגם יחידת צריכה אחת. גם בחברה זו חלו שינויים רבים: (1) פיחות במעמד האב. (2) חלוקה של הקרקע לחלקות קטנות. (3) שינוי בדפוסי התעסוקה - מעבר מחקלאות לעסקים משפחתיים. המשפחה המורחבת ממשיכה לעתים להיות יחידת היצור אחת (במקום חקלאית, היא הופכת ליחידה עסקית) אך היא איננה עוד יחידת צריכה. יחידת הצריכה החדשה היא משפחה הגרעינית. • חיזוק מעמד האישה. מימד הנשים עלה מאוד ובמבנה הכלכלי החדש בחברה הערבית (שנובע בעיקר לאור שינויים תחיקתיים).

שיעור מס' 12 - 28.11.2004עריכה

נושא החינוך • נושא החינוך הוא מרכזי לשם הבנת הנעשה בחברה הערבית. • נושא החינוך במגזר הערבי מצוי על סדר היום של החברה הישראלית, זאת לעומת נושאים אחרים באינטראקציה של הערבים והיהודים במדינה. • ישנן תוכניות-פעולה רשמיות העוסקות בחינוך במגזר הערבי ובאופן-יחסי, הרבה נכתב על הנושא הזה. • בנושא החינוך ישנם מקורות רבים, ובראשם הלמ"ס ומשרד החינוך. • יעקב לנדאו טוען כי החינוך משקף את הקונפליקטים הייחודיים ליחסי ערבים-יהודים בישראל מסורת מול מודרניזציה, ישראליות מול ערביות-פלסטיניות-אסלאם. לנדאו מדבר על "שדה קרב" בין החברה הערבית לבין הסמכות הישראלית. מערכת החינוך הערבית היא מופרדת לחלוטין (להוציא מעט בתי"ס מעורבים). מצב זה הוא המשך למצב בממשלת המנדט כאשר היהודים ניהלו בעצמם את מערכת החינוך שלהם ואילו מערכת החינוך הערבית נהלה ע"י ממשלת המנדט. • מבחינה מספרית, חל גידול עצום במערכת החינוך הערבית. אחוז הלומדים בפועל בחברה הערבית הוא נמוך מגיל החציון של אחוזם היחסי באוכלוסייה - דבר זה נובע משום אחוזי הנשירה הגבוהים. חצי מליון התלמידים הערביים הם מסה גדולה ביותר וגם כמות מוסדות החינוך במגזר הערבי היא גבוהה ביותר. • גם רמת ההשכלה של האוכלוסייה הערבית עלתה בצורה דרמטית ואחוזי האנלפבתיות הצטמצמו מאוד ובמקביל, אחוז הלומדים מעל 12 שנות לימוד עלה פלאים. • נתונים על זכאות לבגרות: בחברה היהודית הזכאות לבגרות עומדת על 51.5%. בחברה הערבית הנתונים עלו רבות, למרות שישנם עדיין פערים פנימיים בתוך העדות השונות בתוך החברה הערבית. • ישנן מספר בעיות יסוד בחינוך בחברה הערבית: יחסית לתחום הבנייה הציבורית המוזנח, בתי-הספר בולטים מייד. ההתפתחות היא אכן גדולה, אך ישנו מעין מרוץ נגד שיעורי הגידול הגבוהים במיוחד של החברה הערבית, ומול עוגת התקציב המצטמצמת והולכת של משרד החינוך. התוצאה היא מחסור בבתי-ספר ותופעה של השכרת מבנים וכיתות אד-הוק בתוך היישובים. גם המבנים הנלווים במערכת החינוך הערבית הם במצב רעוע ונופל מזה שבמגזר היהודי. גם בציוד נלווה, במחשוב ובציוד מעבדות, נופל המגזר הערבי מן המגזר היהודי, למרות שישנה תוכנית חומש של משרד החינוך העוסקת בנושא הזה. • כוח ההוראה: רמת המורים במקצועות ריאליים הייתה נמוכה, אך עברה מהפך בשנות ה-70, עם העלייה בהשכלתם של מורים המלמדים מקצועות טכניים וריאליים. שיעור הלומדים במקצועות ריאליים עלה באופן משמעותי, ולא הייתה לכולם אפשרות תעסוקה, כך שהאפשרות לתעסוקה הייתה כמעט רק במערכת החינוך. • שיעור הנשירה: לכיתה י"ב מגיעים רק 2/3 מבני ה-17 במגזר הערבי. שיעור הנשירה של בני נוער ממערכת החינוך הוא כ-30%. במצב זה, התוצאה היא השתלבות בשוק התעסוקה במקרה הטוב או השתלבות בפשיעה במקרה הרע. • מעמד המורים: היו תקופות ששיעור ההסמכה של מורים היה גבוה ביותר (55% בלתי-מוסמכים בשנת 1970). דבר זה השתנה וכיום כמעט ואין מורים בלתי-מוסמכים. במקביל, עלה אחוז המורים בעלי ההשכלה האקדמית פלאים - בשנת 1998, שיעור האקדמאים בבי"ס יסודי הוא 24%, שיעור האקדמאים בחינוך העל-יסודי הוא 62%. אחוזים גבוהים אלה מעידים על המצוקה התעסוקתית במגזר הערבי. • בספרים העוסקים בחינוך, עולה כי בשנות ה-40 המורה היה אחד מעמודי התווך של שכבת האינטליגנציה הערבית (משום הקשר שהוא היווה לעולם החיצון ומשום אחוזי הבערות הגבוהים). אחרי 1948, נקלעו המורים המעטים שנותרו בארץ לציפיות סותרות - פיקוח הדוק של הממשל הצבאי ואיומים בפיטורים במקרה של מעורבות פוליטית. מצד שני, ציפיות מן המורים כנציגי האינטליגנציה להוביל את הנער ולשלבו בפוליטיקה. עימות-פנימי זה הקשה רבות על חייהם של המורים הערביים. סיווג בטחוני היה כלי מאיים מעל ראשיהם של המורים. כ-20,000 מורים במגזר הערבי מצויים במצב בעייתי וזקוקים להנחיה מצד מערכת החינוך. • המורה שהיה דמות סמכותית כמעט בלעדית בחברה הערבית, ספג פיחות חד במעמדו עם עליית האינטליגנציה ועליית בעלי מקצועות חדשים. • תכני הלימודים: השאלה העולה היא מה מעבירים בתוכניות הלימודים לתלמידים הערביים והאם מכניסים בתוכניות הלימודים את התכנים הלאומיים הערביים? הניסיון היה להוציא את כלל התכנים הלאומיים הערביים ולהכניס במקומם תכנים שיחזקו את הקשר הנאמנות למדינה. דבר זה עבד בשנות ה-50 בשפעת התקופה. החל משנות ה-70 חלחלה הכרה גם במשרד החינוך כי דרך זו יצרת מערכת תוססת שתתפוצץ לבסוף. בשנות ה-80 מוחדרים למערכת החינוך תכנים ערביים תרבותיים, אך עדיין נשמרה העמימות בנושא הפלסטיני. עד היום לא נמצאה נוסחת האמצע שתאפשר התמודדות אמיתית עם הנושא הפלסטיני בכיתה הערבית. תהליך ההכחשה הזה בקרב החברה הערבית, במקום להתפוצץ בחברה הערבית, ממשיכה להיות מודחקת.

שיעור מס' 13 - 1.12.2004עריכה

• מערכות החינוך הערבית והערית בישראל החלו לשים דעתן בשנים האחרונות לעניין האזרחות. • ישנם 2 מושגי יסוד הדורשים הבהרה: (1)הלאום (2) זהות • הלאום - "קבוצה חברתית בעלת זהות משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת". ישנם קווים מסוימים המבדילים בני לאום אחד מבני לאומים אחרים: שפה, תרבות, היסטוריה משותפת, מוצא משותף וטריטוריה מסוימת (לעתים גם דת משותפת). הקווים הללו אינם פרי-בחירה בד"כ ואדם נולד לתוך קבוצת הלאום המסוימת. הקווים הייחודיים הללו מסבירים היווצרות של קבוצה אתנית מסוימת. קווים אלו אינם הדברים היחידים הנדרשים להתגבשות של לאום. ישנם גם לאומים שהינם פרי-בחירה: לאומים המושתתים על אידיאולוגיה משותפת ועל ערכים משותפים. זהו לאום המושתת על בחירה משותפת של קבוצה מסוימת. • זהות - זוהי מערכת תחושות של השתייכות של האדם כלפי עצמו, כלפי הקבוצה שאליה הוא משתייך או כלפי קבוצות אחרות. הזהות איננה חד-מימדית - כל אחד ממרכיביה השונים של הזהות מייצג פן אחר בזהות של אדם. ישן זהויות מינית, משפחתית, מקצועית, דתית, לאומית ועוד... בין כל הזהויות הללו ישנן יחסי גומלין שדירוגם הוא לפי סולם החשיבות שעל-פיו שופט האדם כל זהות מזהויותיו. יתר על-כן, זהותו של אדם היא דינאמית. • הזהות הפלסטינית-ערבית: הזהות הפלסטינית זכתה לתאוצה מאז חתימת הסכמי אוסלו והקמת הרש"פ ועם התחזקות סוגיית הבעלות על א"י. העניינים הללו הפכו לאקוטיים והכרעות צריכות להתקבל בו. בגלל הניגוד, הקיטוב והתחרות, שני הצדדים מקצינים ומנסים להצדיק את אחיזתם על הארץ. כמו-כן,מקובל לראות בהתעוררות המחודשת של ערביי פלסטין את התקופה של לפני מלחה"ע ה-I. יהושע פורת מסביר כי היסוד להתגבשות הלאומית הזו הייתה קדושתה של ירושלים באסלאם ובנצרות, הקמת יחידה אדמיניסטרטיבית ע"י הכובש הערבי במאה ה-7 בשם גֻ'נְד פלסטין. השתמרות היחידה הזו לוותה בעליית מעמדו של מחוז י-ם במאה ה-19. באופן זה עלה במאה ה-20 המחוז של פלסטין וההכרה בו. התנופה העיקרית להכרה העצמית הפלסטינית היה בשנות ה-20 וה-30. זאת בעקבות תהליכים שליליים בקרב ערביי ישראל: היעלמות האימפריה העות'מאנית המוסלמית שהתפרקה סופית ב-1924, עליית היהודים והציונות וכן עליית המנדט. נוספו לכך הכישלון של הרעיון הפן-ערבי של המשפחה ההאשמית ב"סוריה הגדולה". המזה"ת התחלק באותם שנים ליחידות טריטוריאליות-מנדטוריות שלא היו קודם לכן. היחידות הללו פיתחו לעצמן גישות לאומיות דבר זה חלחל גם לערביי פלסטין. • החלטת החלוקה של 29.11.1947 סימנה למעשה הכרה בינ"ל בזהות פלסטינית עצמאית. מצד אחד הגיעה ההכרה הבינ"ל, אך העם הפלסטיני התפורר והתפזר לתפוצות רבות במלחמת 1948. הפלסטינים איבדו את הקרקע שעליה קמה הלאומיות הפלסטינית והם נפוצו לכל עבר. בתחומי הקו הירוק נותרו רק 90,000 ערבים (מתוך1,500,000 שהיו בארץ קודם לכן) שנותרו בעריהם ולא ברחו או שהפכו ל"פליטים במולדתם" שהסתפחו לכפרים אחרים. כמות זו עולה לכ-150,000 עם הסכמי הפסקת-האש של 1949 בה סופח אזור המשולש ועם תהליכי ההסתננות חזרה ואיחודי-משפחות. • הזהות בעולם הערבי הינה בעייתית כי ישנם כמה מעגלי שיוך: המעגל הטריטוריאלי-לאומי, המעגל הפן-ערבי והמעגל האסלאמי. לכך יש להוסיף מעגלים מסוימים ייחודיים למדינות מסוימות. • בעיית הזהות של ערביי ישראל מתמקדת בקושי שלהם לראות בעצמם ישראלים לכל דבר, כיוון שבמדינה היהודית,הזהות המשותפת נקבעת לפי דת הרוב היהודי. גם סמלי המדינה הינם יהודיים. בקרב היהודים ישנה חפיפה בין הזהות היהודית לזהות האזרחית הישראלית. זה מתבטא ברגש ההשתייכות למדינה, תחושת ההשתייכות למדינה והמיסוד הפורמאלי של ההשתייכות למדינה, המתבטא בקבלת שירותי המדינה כאזרח. • נדים רוחאנה, חוקר ערבי-נוצרי מן הכפר עוספייה, טוען כי ישנם 2 סוגים של קשרים למערכת פוליטית: רגשית ואינסטרומנטלית. הרגשי - מערכת המספקת את מאוויו הזהותיים של אדם. האינסטרומנטלי - למערכת המשמשת להגשמת רצונותיו של הפרט. ע"פ רוחאנה, המערכת הפוליטית זוכה בלגיטימיות אם היא משמשת גם כמערכת רגשית וגם אינסטרומנטלית. ערביי ישראל קשורים בקשר רגשי ללאום הפלסטיני שאינו יכול לספק את צרכיהם האינסטרומנטליים ומן הצד השני הם קשורים בקשר אינסטרומנטלי למדינת ישראל שאינה יכולה לספק אותם מבחינה רגשית. • יעקב לנדאו מגדיר 4 מעגלי זהות - ישראלי, פלסטיני, ערבי ודתי. מעגלים אלה יכולים להשיק או להיחתך בכל זמן. בגלל קיום 4 המעגלים, ישנו קושי באבחון הזהות בצורה מדויקת. בתזה של לנדאו אין רלטיוויות - איך עומד כל מעגל מול המעגל האחר בתנאים מסוימים ובמצבים מסוימים. 4 המעגלים מצויים במין דינאמיקה המשתנה לפי נסיבות המקום והזמן.

שיעור מס' 14 - 5.12.2004עריכה

המשך - זהות • ישנן 2 מגמות מרכזיות בזהות - הנושא הפלסטיני-ערבי והנושא הישראלי. הנושא הערבי נדחק אל הקיר בהתאם לכך שהשאלה הפלסטיני הועמה וצומצמה כמעט אך ורק לנושא הפליטים בשנות ה-50. הן השלטון הירדני והן השלטון המצרי, כמו גם השלטון הישראלי מדכאים כל ניסיון להתעוררות פלסטינית. האינטרס הלאומי של ערביי ישראל, מקבל אופי לוקאלי. דבר זה חזר גם בשנות ה-90 ואילך, כאשר הקו הירוק "שב לחיים" ועם ההתכנסות פנימה חזרה של ערביי ישראל לתוך תחומי הקו הירוק. • הקשר בין העולם הערבי לבין ערביי ישראל: מלחמת 48' יצרו חיץ ברור בתוואי הקו הירוק שהיווה גבול בין ישראל לבין העולם הערבי. החיץ הזה יצר חיים "מעבר לגדר". עמדת העולם ערבי אל ערבי ישראל לא הייתה אוהדת ביותר מכמה סיבות: (1) ערביי ישראל נתפסו כסמל חי לתבוסה של 1948. (2) מאותה סיבה, חלקם הגדול נתפסו כמשתפי-פעולה עם ישראל. בעיה זו התעוררה גם מאוחר יותר לאחר חתימת הסכמי אוסלו עם החזרתם לארץ של משת"פים פלסטיניים מן השטחים שזכו לדחייה רבה בציבור הפלסטיני שדחה אותם כמייצגי הדרך שבה נתפס ציבור ערביי ישראל רק עשרות שנים בודדות קודם לכן. • הנתק הפיזי הורגש במיוחד באזור המשולש והקו הירוק שקמו לתחייה בשנים האחרונות עם בניית הגדר. • עד 1967 הזהות הפלסטינית הייתה מושתקת וכמעט לא מורגשת. • בקוטב הישראלי, היה מורגש תהליך כלשהו של הזדהות וניסיון להתמזגות. החל קו של תמורות חברתיות, כלכליות ותרבויות וכן מידה מוגברת של השתתפות פוליטית והשתתפות בבחירות. ישנה מעין השלמה עם הסיטואציה החדשה, הכוחות הפוליטיים המסורתיים חזרו להתבלט. • יוחנן פרס, הוא סוציולוג שהחל לחקור את החברה הערבית תוך היפרדות מן התזה של יעקב לנדאו. הוא מציג גישה של מידור (Compartmentalisation) שעל-פיה הערבי הישראלי הפריד בין צרכי הפרט לבין צרכי הכלל. ברמת הפרט הוא פעל ברמה הפרגמאטית-אזרחית (שימוש בשירותי המדינה הישראלית-יהודית). ברמת הקולקטיב, שלט הקו הלאומי והנאמנות הריטואלית ללאום הערבי. שתי הממלכות הללו מתקיימות במקביל מבלי שתיווצר התנגשות - זה המידור! פרס מזכיר גם בהקשר זה את הדיסוננס הקוגנטיבי. • ב-1967, מתפרק המבנה הזה ולא ניתן לקיים עוד את הדיסוננס הקוגנטיבי. • הכוחות הפוליטיים הפועלים עד שנות ה-60 התחלקו לשניים: מפלגות יהודיות-ערביות (מפ"ם, מק"י), מפלגות יהודיות הפועלות במגזר הערבי (מפא"י) וכן מפלגת-לווין ערביות,שאינן עצמאיות לחלוטין. לא קיימת עדיין בתקופה זו מפלגה ערבית עצמאית במודל של המפלגות הערביות בשנות ה-70 וה-80. • מפ"ם פעלה במגזר הערבי מהקמת המדינה ושילבה נציג פוליטי בכנסת משנת 1951 תוך שהם זוכים בכ-12% מן הקולות במגזר,אך התקשתה לחבר בין הניסיון להגיע אל הערבים ובין הזהות הציונית שלה וישיבתה בממשלת מפא"י. • מפא"י פעלה בציבור הערבי בעיקר בתקופת בחירות ולא הייתה בה פעילות קבועה משך השנים . פעולתה של מפא"י הייתה בעיקר בתחום הפטרונאז', הענקת החסות, לשיח'ים מקומיים שהבטיחו לה תמיכה. כך זכתה מפא"י לעתים לתמיכה של כ-10% מן הקולות במגזר הערבי. • שיטת עבודה נוספת וייחודית למפא"י היו רשימות הלווין. מפא"י לא קיבלה לרשימתה חברים ערביים וע"מ לעקוף זאת, הקימה רשימות ערביות חד-פעמיות הקימה חסרות מצע אידיאולוגי ומערכות ארגון. מפא"י הצליחה להפנים את המבנה החברתי המסורתי של החברה הערבית וכולם יצאו מרוצים מכך. מפא"י הציבו בראש הרשימות אנשים מעדות שונות ומאזורים שונים בארץ וככה ניתן, באמצעות 3 או 4 רשימות כאלו, להגיע לשכבות רבות בחברה הערבית. בצורה כזו נכנסו לכנסת 5 ח"כים שנתנו את תמיכתם למפלגת השלטון. ח"כים אלה לא היו אהודים במיוחד אך הם, מבחינתם דאגו לענייני החברה שלהם והפעילו לשכות בשטח שסייעו לתושבים במגזר הערבי. • הקוטב הלאומני היה דרגה קיצונית יותר על הספקטרום הפוליטי מאשר מק"י היהודית-ערבית, שלה היו בולמי זעזועים שמנעו ממנה להגיע לתביעת ריבונות עצמית של ערביי ישראל. בשנת 1964 קמה אל-ארצ' (ألأرض), תנועה של בוגרי אוניברסיטה צעירים שמצעה הוצע אל מחוץ לחוק. מצע המפלגה החיה את הבעיה הפלסטינית וקישר אותה אל עניין הערבים בישראל. הם דרשו "הגדרה עצמית" לערביי ישראל - הקמת ישות ריבונית בלתי-תלויה של ערביי ישראל.

שיעור מס' 15 – 8.12.2004עריכה

המבנה הפוליטי בשנות ה-50 וה-60 • ההתפרצות הכי משמעותית בתקופה של עד 1967 היה ארגון אל-ארצ'. המצע של אל-ארצ' היה מהפכני לתקופתו: חתירה למציאת פתרון צודק לבעיה הפלסטינית כישות בלתי-ניתנת להפרדה, בין הים לירדן; הגדרה עצמית לערביי ישראל; הקמת מדינה פלסטינית; שלילת גבולות ישראל דאז. הארגון הוצא אל מחוץ לחוק כיוון שפורש בחומרה כשולל את קיומה של מדינת ישראל. ביהמ"ש העליון אישר מבחינה משפטית את רישום האגודה כעמותה ברשם העמותות. שר הביטחון, בתוקף תקנות לשעת חרום, הוציא את הארגון אל מחוץ לחוק. גרעין התנועה מנה עשרות בודדות של אנשים ומעגל התומכים של הארגון היה זעום ומנה אף הוא עשרות עד מאות אנשים. • האם התופעה הזו של הופעת ארגון אל-ארצ' גרם לזעזוע במבנה הפוליטי של ערביי ישראל עד 1967? ארגון אל-ארצ' קם טרם זמנו ולא היה בידו מספיק כוח ע"מ ליצור גיוס בחברה הערבית שהייתה מסוגרת עד אז. עליית הארגון הייתה ציון דרך חשוב, אך הארגון נולד טרם זמנו ולא היו לו שום סיכוים להצליח (בגלל התשתית החברתית ובגלל החשדנות מצד השלטונות שחיסלו אותו). הארגון הוכיח כי היה גרען קטן של פעילים פוליטיים שהיו מוכנים ללכת עד הסוף. במגזר הערבי היו פעילים רבים של המפלגות הגדולות. בנוסף, הממשל הצבאי חנק התארגנויות פוליטיות חשודות ככל שיכל. גם המסורתיות של החברה היווה מכשלה להתחזקות של ארגון דוגמת אל-ארצ'. מי שזועזע מעליית ארגון אל-ארצ' היו הקומוניסטים שהושפעו גם מעליית הנאצריזם, אך הם המשיכו להקפיד על אופיים הערבי-ישראלי משותף. • מפלגת מק"י: מפלגה יהודית-ערבית שהינה אחת מן הוותיקות ביותר בישראל ועדיין קיימת. היא מתבססת על PCP (Palestine Communist Party) ועל חבריה. המפלגה הקומוניסטית עברה גלגולים רבים והייתה בימי המנדט מפלגה בה הרוב ערבי ולאחר הקמת המדינה התהפך הגלגל והרוב הפך להיות יהודי, עם הצטרפותו של משה סנה למפלגה ועמידתו בראשה. מק"י הפכה לאט לאט לגוף פוליטי מוביל כשחלק גדול מכוחה נשאב ברובו מן הציבור הערבי, עד כדי 25% מקולות הציבור הערבי. המפלגה הייתה מוקצה מחמת מיאוס ציבור היהודי כיוון שהייתה אנטי-ציונית. אחרי 1967, עברה המפלגה תהליך הקצייה נוסף בקרב החברה היהודית, עם התנגדותה לכיבוש השטחים ואחזקתה ברעיון 2 המדינות לשתי עמים. בנוסף, גם רעיונות הקומוניזם ומהפכת הפרולטריון היו זרים למזה"ת ולא תפסו בו אחיזה. הגופים הקומוניסטים לא הצליחו להפוך לגופים בעלי יכולת גיוס משמעותית. בשנות ה-40 תפס רעיון הקומוניזם צורה ערבית עם עליית הנאצריזם ומפלגת הבעת', שהציעו צורה מזרח-תיכונית של קומוניזם. מה שמשך את ההמונים למק"י לא היה המצע הקומוניסטי אלא המצע הלאומי: (1) העוינות לציונות והעוינות לפעולות הממשלה. (2) מצע לאומי כלל-ערבי וכלל-פלסטיני. (3) העובדה שהארגון פעל במסגרת לגיטימית של הפרלמנט הישראלי. בשנים ההן נשקלה האפשרות להוציא את מק"י מחוץ לחוק מספר פעמים, אך דבר זה לא נעשה בסופו של דבר משתי סיבות: (א) דבר זה לא היה עומד מבחינה משפטית ומק"י תמרנה כך שלא תעבור את הגבול. (ב) רעיון של הממשלה כי עדיף מק"י חוקית ומוכרת מאשר מק"י מחתרתית, חתרנית ועוינת. רעיון זה דומה למצבה של התנועה האסלאמית בימינו. • מפלגה זקוקה להנהגה חזקה, לאידיאולוגיה ולארגון ע"מ לעמוד ולהצליח. בימינו המשקל של האידיאולוגיה פחת. למרות זאת, גוף שחסרים לו אידיאולוגיה וארגון – ימיו קצרים. כך גם לגבי גוף פוליטי שחסרים לו אחד מן המרכיבים. סוד ההצלחה של המפלגה הקומוניסטית (מק"י-רק"ח) היה שילוב נכון בין אידיאולוגיה לארגון. מפלגות קומוניסטיות מצטיינות בארגון והיו למפלגה תאים, סניפים, מחוזות וועידה כללית שפעלו במקומות שונים, היה למפלגה עיתון מפלגתי. ניתן להשוות את המודל של המפלגה הקומוניסטית למפלגה ערבית בימינו, דוגמת זו של אחמד טיבי שהינו סיעת יחיד, ללא ארגון ואידיאולוגיה מסודרת. גוף מודרני שפועל עד היום ושומר על עקרונות של ארגון ואידיאולוגיה היא מפלגת חד"ש. עזמי בשארה , מנהיג חד"ש, התחנך מנערותו במפלגה הקומוניסטית והוא משמר במידה רבה את מורשתה עד היום.

תהליך הפלסטיניזציה • בעת כיבוש השטחים בגדה ובעזה ביוני 1967, מעט מאוד אנשים התייחסו לשינוי שיחול בקרב ערביי ישראל. האתגר הגדול הוא לנסות להבין את ההתרחשויות והשלכותיהן בעת ההתרחשות. הקו הירוק הופל לאחר מלחמת ששת הימים. 1967 היוותה איחוד של שתי קהילות שהופרדו ב-1948, וכעת התאחדו מחדש. בממסד ובעיתונות הישראלית נפוצה התחושה כאילו ערביי ישראל חשים סיפוק נוכח השיפור שחל במעמדם ביחס לערביי השטחים. ככל שהעמיק הקשר בין 2 הקהילות, גילו ערביי ישראל כי ישנם תחומים שהם מצויים בהם בפיגור מול ערביי השטחים, דוגמת לימודים גבוהים. חלק נכבד מאוכלוסיית השטחים היו בוגרי אוניברסיטאות, ואילו בתחילת שנות ה-70, היו רק 269 בוגרי אוניברסיטאות בקרב ערביי-ישראל. הקבוצה שספגה את המכה הקשה ביותר הייתה של "המחנה המתוּן" – ראשי המפלגות הלוויניות ומרבית האוכלוסייה שהלכו אחריהם. בתקופה זו, חיי הניתוק שלהם משאר העולם הערבי באו לקיצם והלאומיות חלה לשלוט בכיפה – המידור והקומפרטמנטאריזציה של יוחנן פרס החלו להתמוסס. כעת, המגע עם השטחים הפך קבוע ורצוף והחלה פעילות פוליטית תוססת (קומוניסטים, פרו-האשמים, נאצריסטים, בעת'יסטים, אנשי זרמים דתיים). • הגדה המערבית החלה לעבור זעזועים פוליטיים בעלי עוצמה רבה – הייה זו תקופה של מרי אזרחי, עליית ההתנחלויות – אלו היו שנות העיצוב של התנועה הלאומית הפלסטינית כפי שהיא מוכרת היום. בשנים אלו פינה אחמד שוקיירי את מקומו ואותו תפס יאסר ערפאת. בשנים אלה התגבשה גם דרך פעולתו של אש"ף והחל המאבק המזוין, הטרוריסטי.


שיעור מס' 16 – 15.12.2004עריכה

• ישנן 6 קטגוריות של "חסמים" ביישום המדיניות כלפי הערבים: 1. אופייה היהודי של מדינת ישראל שמקשה על החלת שוויון מלא על הערבים. 2. חסמים פוליטיים מובנים – בעיות מובנות של התרבות הפוליטית בישראל שגורמים להדרה (إقصاءExclusion - ) – עוינות ותפיסות סטריאוטיפיות כלפי ערבים, גישות לאומיות ואלימות של הערבים הגורמים להדרתם מן הקונצנזוס הישראלי. 3. חסמים מוסדיים – מתייחסים למבנה המנהל הציבורי בישראל הסובל מבירוקרטיה רבה, ריכוזיות יתר, חלוקה בלתי-רציונאלית של משאבים וכ"א, זהו חסם ביישום מדיניות אי-שוויונית. 4. הדרג הבירוקראטי – אותם עובדי המנהל הציבורי האמורים להוציא את המדיניות לפועל ובגלל חוסר-ידע, חוסר-עניין, בעיה בסדרי-עדיפויות או בגלל השקפת עולם, דוחים את הטיפול והעיסוק בענייני הערבים. 5. תקצוב – הקצאת המשאבים הנדרשים ליישום המדיניות 6. הציבור הערבי עצמו – ישנה ספרות מבוססת לגבי 5 החסמים הראשונים, אך לגבי חסם זה ישנה בעייתיות – האם הציבור הערבי הוא ממוסס חסמים או האם הוא בעצמו חסם? ישנן 2 רמות – (1) הרמה המוניציפאלית – המבנה המשפחתי יוצר "תקיעוּת", וראשי המועצות, שנבחרו בתמיכת החמולות שלהם "מסונדלים" ולא מצליחים לפעול כראוי. מכאן יוצא מינוי מקורבים והזנחת הנושאים הבוערים. (2) הפוליטיקה הפרלמנטארית – שתי קטגוריות של ח"כים ערבים – ערבים בתוך מפלגות ציוניות ועבים במפלגות ערביות נבדלות. ח"כים ממפלגות ציוניות הם קרובים ביותר לרמה של מיסוס. חברי הכנסת מן המפלגות הערביות הם מן הפעלתנים ביותר בכנסת (ע"פ בדיקות) – בהצעות לסדר היום, נוכחות, העלאת שאילתות וכו'... מצד שני – האם הפעילות הזו נושאת פרי? התשובה היא כי הפעילות של הח"כים הערביים כמעט ולא מצליחה לשנות את המציאות, ומכמה סיבות – עקרון ההדרה – הצעות החקיקה של הערבים לא יעברו לעולם ומבחינת מפלגות השלטון אין להם שום חשיבות במושב הכנסת. הח"כים הערבים הופכים לחסם כאשר הם זוכים לדה-לגיטימציה מצד הימין וגם לדה-לגיטימציה בביתם, בציבור הערבי. הח"כים הערבים לא ידעו לנתב את פעילותם הפרלמנטארית למינוף להשגת תקציבים למגזר הערבי.

• תהליך הפלסטיניזציה: הבועה שבה חיו ערביי ישראל עד 1967 התפוצצה עם הכיבוש של שטחי הגדה. עם סיפוח השטחים, החלו לעלות השאלות הקריטיות על זהותם של ערביי-ישראל ועל השתייכותם. חלקים נרחבים מערביי ישראל חזרו לתחומי הקו-הירוק, למקום שבו לא עלו להם השאלות הקשות. • ספטמבר השחור בשנת 70 בירדן (שבו נטבחו 20000-5000 פלסטינים בירדן) ומותו הפתאומי של נאצר הכו את ערביי ישראל בתדהמה רבה. נוצר מעין פתח שאפשר לערביי ישראל להביע את כל הרגשות הלאומיים שהצטברו בהם. סיף אל-דין אל-זועבי, סגן יו"ר הכנסת, פרסם מודעה שבה הביע את צערו על מותו של נאצר בעיתון ההסתדרות "الانباء" וזכה לתגובות קשות בארץ. בכל כפר ערבי נערכו הלוויות סמליות ואנשי-הדת ערכו טקסים לזכרו של נאצר. • בין 1967 ו-1970 (לאחר מלחמת ששת הימים) קורות כמה תופעות: נציגים בכירים של המחנה הלאומני עושים הערכת-מצב ומחליטים שמקומם לא פה, לאחר נצחונה המדהים של ישראל במלחמת ששת הימים ועם התחזקותו של אש"ף בראשות ערפאת ותחילת ההגדרה העצמית של הפלסטינים (האמנה הפלסטינית, הכרה בינ"ל באש"ף). כ-150 איש מבין האינטלקטואלים של ערביי ישראל עזבו את מדינת ישראל (בינם גם המשורר מחמוד דרוויש). קבוצה אחרת מועזבת מן הארץ – פעילים מן התנועה הלאומית הערבית גורשו בשנת 1970 על רקע פעילותם (סברי אל-ג'יריס, חבּיבּ קהווג'י). קבוצה של צעירים ערביים המחליטים להצטרף לפעילות של ארגוני טרור ולבצע פעילות טרור נגד המדינה. בנוסף, היו קבוצות פוליטיות חוץ-פרלמנטאריות שאימצו לעצמן מצע פוליטי רדיקלי.


שיעור מס' 17 – 19.12.2004עריכה

פלסטיניזציה • המושג "פלסטיניזציה" נטבע כבר בתחילת שנות ה-70 והוא בעייתי – המדובר הוא על תהליך של חיזוק המרכיב הפלסטיני בזהות, כאשר לפני כן, לא הייתה זיקה לפלסטיניות. מקובל לראות את תחילת תהליך הפלסטיניזציה לאחר מלחמת ששת הימים. התהליך זכה לחיזוקים בסקרי דעת קהל שנערכו בקרב הציבור הערבי לאחר 1967 ע"י סמי סמוחה. בסקירה ודגימה ישנה בעייתיות, כיוון שישנו איזשהו חשש וחוסר אמון כלפי הכלי של סקרי דעת קהל, חשש מאיסוף אינפורמציה באוכלוסייה הערבית ע"י אחת מזרועות השלטון. מעבר לכך, היה גם חוסר רצון לשתף פעולה מצד הציבור הערבי. גם בניית המדגם היא בעייתית, כיוון שלחלק גדול מן האוכלוסייה (הבדווים, כ-10%) לא היו טלפונים. עם-זאת ישנם 3 מחקרים השווים התייחסות: מחקר של יוחנן פרס שבדק את דרגת האינטנסיביות של הזהות הישראלית אצל ערביי ישראל לפני ואחרי מלחמת ששת הימים. הוא מצא כי ב-1966 סומנה "אינטנסיביות גבוהה" ב-49% מן המקרים וכבר ב-67' צנח המספר ל-18%. סמי סמוחה בדק החל משנת 1976 8 קטגוריות של זהות, מ"ישראלי" עד "פלסטינאי" ובדק את ה-"Hyphenated Identity" – "הזהות המוכּפת" – זהות הקשורה בזהויות אחרות ("פלסטיני-ישראלי", "ערבי-ישראלי" וכו'). • אמיל שחלייה מונה 5 גורמים לגיבוש הזהות של ערביי ישראל: (1) מעבר של הסכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך ישראלי-פלסטיני לאחר 1967, כאשר קיים הקשר לשטחים כל העת ומעבר מפקדות אש"ף לשטחים (2) מעבר ישראלי לאתנו-צנטריות, דבר שהזין את התגבשות הזהות הפלסטינית של ערביי-ישראל (לכך הוא מוסיף גם את מלחמת יום-הכיפורים, שלה היו מס' אפקטים – ערביי ישראל נותרו "נאמנים" למדינה ולא פרצו במרי-אזרחי, ובנוסף, ראה הציבור הערבי את השלכות המלחמה על הציבור הישראלי בצורה קרובה יותר מכל ציבור ערבי – הדה-מוראליזציה בחברה הישראלית והציבור הישראלי בחולשתו ובמקביל – עוצמתו של כוח הנפט והעולם הערבי בשיא כוחו. דבר זה העלה את תחושת הביטחון העצמי של ערביי ישראל כחלק מן העולם הערבי) (3) שינויים פנימיים תרבותיים-חברתיים-דמוגראפים ופוליטיים שחלו בציבור הערבי – היחלשות דפוס ההנהגה המסורתי, עליית דור חדש, השפעות החינוך והשינויים הכלכליים (4) השינוי בפוליטיקה הערבית בישראל ועליית גורמים כלל-ארציים (ועדת המעקב לדוגמה (5) קיום הלוֹבי הערבי-ישראלי בתוך הנהגת אש"ף. • חוקר אחר הוא נדים רוחאנה, סוציולוג מאוניברסיטת ת"א, אשר עומד בראש מכון מד"ע בחיפה (مركز دراسات عربية) (כמו גם אסעד ע'אנם העומד בראש مؤسسة ابن خلدون בחיפה ומאג'ד אל-חאג' מאוניברסיטת חיפה). רוחאנה מזהה את השינוי שחל לאחר 1967 וההתגייסות לכוחות הפלסטיניים – "From Identityless to Proud Nationalists" וכן הוא משתמש במונח "Dormancy" – "תרדמה". הוא טוען כי הם יצאו מפסיביות לתודעה פוליטית-לאומית. הוא מזהה רמה אידיאולוגית ורמה התנהגותית. הוא מזה תנועה ברמה האידיאולוגית מבלבול לקונצנזוס וברמה ההתנהגותית מקואופטציה למודעות, המוצאת את ביטוייה בדפוסי הצבעה. • ע"פ שחלייה, ההתגייסות של ערביי ישראל איננה תוצא של לחץ מצד אש"ף. אש"ף נכנס לתמונה בשלב מאוחר יחסית, לאחר שניצני התופעה כבר הורגשו בשטח.

אקטיביזם פוליטי • השאלה המרכזית - מה הביא לאקטיביזם הפוליטי של ערביי ישראל מאז סוף שנות ה-70 ואילך? • מספר סיבות מיידיות לעניין: (1) יום האדמה ב-1976 (2) בחירות 1977 והמהפך, כאשר רק"ח זכתה לניצחונה הגדול ביותר אי-פעם כאשר הכניסה 5 ח"כים ומילאה תפקיד מרכזי במהפך (3) הבחירות המוניציפאליות שנערכו בנצרת ב-5.12.1975 שהעלו לראשונה לראשות-עיר חבר כנסת "אדום", תופיק זיאד – מהפך היסטורי שזעזע את מדינת ישראל. • כוחה של מפלגה הוא באידיאולוגיה החזקה שלה וכן בארגונה החזק – בכך הייתה רק"ח חזקה ביותר. מאז שנות ה-70 הפעילה רק"ח את "החזית" בקרב הערבים בישראל, עניין מוכר במפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם. הרעיון מאחורי "החזית" הוא שברור למפלגה הקומוניסטית כי הרעיון שלה לא התקבל באופן נרחב ע"י הציבור, אז ניתן להקים "חזית" שתעקוף את הבעייתיות של האידיאולוגיה הקומוניסטי, תאחד אנשי מפלגות רבות, כאשר הרוח החיה מאחורי פעילות החזית, היא המפלגה הקומוניסטית. • תופיק זיאד ניצח בנצרת לא כנציג הקומוניסטים אלא כנציג "חזית נצרת הדמוקרטית" אשר הצליח "לאגֶם" סביבו כוחות רבים אחרים. הניצחון של תופיק זיאד עורר זעזוע בישראל וסימל את התחזקות החזיתות של הקומוניסטים. • בתקופה ההיא הוקם "ועד ארצי של תלמידי תיכון" בתמיכת רק"ח, "התאחדות ארצית של ועדי סטודנטים ערבים" ו"הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות", שאת עיסוקו הרגיש ניצלה רק"ח להשגת רווחים פוליטיים, בתקופת "תוכנית ייהוד הגליל" של שנת 1976. הגוף האחרון החליט על שביתה כללית של ערביי ישראל ב-30.3.1976. פתיחה בשביתה כללית הייתה קריאת תיגר משמעותית כיוון שעד אז לא הייתה שביתה כללית של ערביי ישראל. הכוונה המקורית של המארגנים לא יצאה אל הפועל ויסודות רדיקליים בציבור הערבי (רדיקליים יותר מן המפלגה הקומוניסטית) עוררו פרובוקציות. גם הרשויות לא התכוננו לטיפול נאות באירועים והתוצאה הייתה ב"יום האדמה" שגבה 6 קורבנות ונתפס כיום זיכרון של ערביי-ישראל עד ימינו. • דפוס זה לא נבחר במקרה ע"י המפלגה הקומוניסטית, אלא רק כאשר היא הבינה כי התאים לכך הבשילו: (1) האוכלוסייה הערבית בארץ הגיעה באותה תקופה הגיעה לכדי חצי-מיליון נפש (2) בקרב הערבים עלה דור חדש של פעילים פוליטיים אשר נולדו במדינת ישראל ואשר הפנימו את תפיסת העולם של המדינה הדמוקראטית המודרנית של השוויון ושאין חסדים והבינו כי יש לאמץ את דפוסי המאבק של החברה היהודית הסמוכה להם.


שיעור מס' 18 – 22.12.2004עריכה

• تلقين – שינון – יסוד חזק מאוד בחברה הערבית ובמערכת החינוך שלה. • סיכום – דפוסי המאבק: (1) הכרעה בעד יציאה למאבק כדי לחולל שינוי חברתי (2) נכונות לעימות עם מוסדות הממשלה (3) כינון המאבק במסגרת החוק (לפחות בזרם המרכזי של תנועת רק"ח) (4) דגש על לכידות פנימית וליכוד שורות ע"מ ליצור לחץ על הממשלה – ישנה הפנמה של התובנה כי יש ליצור חזית אחת ע"מ להתחזק (האחדות הינה כוח בלי ספק, אך היא לא תשנה את מצב ההדרה של ערביי ישראל ולא בהכרח תשנה את המציאות של ערביי ישראל, אשר מוקצים דרך קבע מן הקואליציה בממשלתית וממרכזי הכוח – לפיכך האחדות איננה בהכרח מתכון להצלחה) (5) הקמת גופי פעולה כל-ארציים (דוגמת הוועד הארצי להגנה על אדמות) (6) התקרבות בין המחנה המתון לבין המחנה הלאומי (7) הקניית צביון פוליטי-לאומי למאבק האזרחי – טשטוש התיחום בין מאבק לאומי ובין המאבק על הבעיות האזרחיות-היומיומיות. • יש להבין כי חלק ממה שקרה באירועי יום האדמה של 1976, ניזון ממה שקרה בשטחי הגדה המערבית – קמו מס' התנחלויות בולטות וחלו התנגשויות בירושלים על רקע שעות התפילה של היהודים והמוסלמים בהר הבית. לאחר אירועי יום האדמה, קיבלו ערביי ישראל "כרטיס כניסה" ללאומיות הפלסטינית. יום האדמה הפך למעין יום-זיכרון לאומי של ערביי ישראל והוא מצוין בכל שנה ב-30.3. אפשר לראות בכך איזושהי תפנית של התעוררות לאומית, ובנוסף לכך, על רקע התחזקות אש"ף וההנהגה הלאומית הפלסטינית וכן התחזקות הלובי של ערביי-ישראל בהנהגת אש"ף. • אש"ף לא "אהב" את רק"ח מכיוון שהיא נתפסה ככזו שתומכת בתוכנית החלוקה של 1947 (בעיקר לאור הקו שמוסקבה הכתיבה). בנוסף לכך, יצאה רק"ח נגד המאבק המזוין בתוף שטחי מדינת ישראל וחבריה לא התעסקו בפעילות חבלנית (גם זאת על פי התכתיב הסובייטי). למרות הניגוד הזה בין אש"ף לבין רק"ח, הייתה רק"ח סוכנת הלאומיות הראשית במגזר הערבי.

המבנה הפוליטי בשנות ה-80 • לאחר אירועי יום האדמה, במהלכו של תהליך של התעוררות לאומית של ערביי ישראל, החלו לעלות זרמים חדשים שהחלישו את רק"ח. רק"ח פעלה כמפלגה ישראלית, במסגרת החוק הישראלי, היא הייתה גם מפלגה יהודית-ערבית (למרות שמרבית חבריה היו ערבים). שני עניינים אלו היו קווים אדומים. • האתגרים שקמו לרק"ח היו מצד קבוצות שהיו מוכנות לחצות את הקווים האדומים. זרמים רדיקליים כמו "בני הכפר" (שקמה ב-72) או ארגוני סטודנטים היוו אתגר קשה לרק"ח, כיוון שהם דגלו בקו מסוים ופעלו ללא אילוצים "מלאכותיים כמו רק"ח: (1) אחדות של העם הפלסטיני – الخليل مثل الجليل - "חברון כמו הגליל" (2) זכות הגדרה עצמית לערביי ישראל (3) צורך לכלול את שאלת ערביי ישראל בכל פתרון עתידי של העניין הפלסטיני (4) הזהות המכרעת לגבינו היא הזהות הפלסטינית ולא הישראלית (5) נאמנות למהפכה הפלסטינית המזוינת – ثورة حتّى النصر – "מהפכה עד לניצחון". • הזרם הזה החל צובר לאיטו כוח, יצא נגד שירת "התקווה" בוועידות רק"ח ועל שירות חברי רק"ח בצה"ל במלחמת 1948. התשובה של רק"ח הייתה כי "הרפתקנות אינה מהפכנות". אם זאת, הגוף הפוליטי הזה (של "בני הכפר" ואגודות הסטודנטים הערבים) לא הצליח להתרומם בשנות ה-70 וה-80, זאת מכיוון שהציבור הערבי העדיף להמשיך ולהישאר עם רק"ח ששמרה על לגיטימיות בשיח הפוליטי בישראל. בנוסף, המנהיגות בתנועות הללו הייתה מלאת אגו ונוצרו מאבקי אגו שהובילו לפלגנות פנימית ולחלוקה לתתי-מפלגות קטנות. • בין רק"ח לבין הקיצוניות של הזרם הלאומני, קמה בשנות ה-80 "הרשימה המתקדמת לשלום" – רמ"ש. בניגוד לבני-הכפר שראו עצמם מראש כזרם דחוי, רמ"ש ראתה עצמה מוכרת ברמה הארצית וראתה עצמה כמתבססת בזרם המרכזי, על-חשבונה של רק"ח. הם שואלים מרק"ח את הדמות של הגוף הערבי-יהודי (וחברו לגוף-שמאל ישראלי בשם "אלטרנטיבה" של אורי אבנרי ומתי פלד), אך מצד שני הם דוחים את היסוד המרקסיסטי-קומוניסטי של רק"ח ובססים עצמם כגוף חילוני. הם בונים לעצמם מצע לא פחות מעניין מזה של רק"ח שענייניו: שוויון זכויות אזרחיות ולאומיות, נסיגה ישראלית מן השטחים, כינון מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. רמ"ש ניגשה לבחירות של 1984 וזכתה להכניס 2 ח"כים לכנסת – מתי פלד ומחמד מיעארי. בבחירות אלו, זכתה רמ"ש ב-17% מן הקולות במגזר הערבי מול 32% של רק"ח – ניתן לראות את הנגיסה הגדולה שרמ"ש הביאה לכוחה של רק"ח. • היריב הגדול של רמ"ש הייתה רק"ח, כאשר מפלגות הלווין הערביות נעלמו מאליהן. רמ"ש תקפה את רק"ח על ישראליות-היתר שלה. רמ"ש הפכה לסמן השמאלי של תהליך הפלסטיניזציה בקרב ערביי-ישראל במסגרת החוק הלגיטימי. שני הפרסומים של התנועה היו אל-תצ'אמֻן (סולידאריות) ואל-וטן. רק"ח נאבקה בתנועה הזו וניסתה להעלות את הפרופיל הלאומי שלה והייתה לה הזדמנות לעשות זאת בהפגנות של מלחמת של"ג ב-1982.


שיעור מס' 19 – 26.12.2004עריכה

• הזרם האסלאמי: התנועה האסלאמית מתחזקת בקרב ערביי השטחים, כמו גם אצל ערביי ישראל כתנועה חברתית. התנועה האסלאמית (גם בישראל וגם תנועת "חמאס" בשטחים) הינה נצר לתנועת "האחים המוסלמים" ממצרים והיא החלה על רקע של התעוררות לפעולה אלימה בסוף שנות ה-70, ולאחר מכן (לאחר המעצר של ראשי התנועה) עברה התנועה לפעילות של עשייה חברתית וביססה את כוחה ברחוב.

המשך – המבנה הפוליטי • הגופים האלטרנטיביים לרק"ח (רמ"ש, בני-הכפר) אמנם לא הצליחו לצבור תאוצה ממשית, אך הם בהחלט הצליחו לנגוס בכוחה ובמעמדה של רק"ח. במקביל, הייתה התפתחות חשובה מעניינת – היחלשות והיעלמות של הרשימות הנלוות – "רשימות הלווין" שצברו את שיא כוחן בשנות ה-50 וה-60. שנת המפנה הייתה 1981, כאשר אף אחת מן הרשימות הנלוות לא עברה את אחוז החסימה, שהיה נמוך בלאו הכי, וקולותיהן הלכו לאיבוד. לאחר היעלמות מפלגות הלווין, אימצה מפלגת המערך דפוס של הצבעה ישירה למפלגה בקרב ערביי ישראל. בנוסף, הייתה גם התפתחות מעניינת בתוך המערך עצמו. במקביל, היה עניין נוסף – שינוי בדמותו של החבר הערבי הבכיר במערך – המנהיג הערבי הפך צעיר יותר, בעל דעות עצמאיות יותר המשקפות את המהפך שמתחולל מאז 1967 – השתחררות מדמות "המשת"פ" והתחברות גדולה יותר למחנה הלאומי. דמות זו החליפה את דמות המנהיג הערבי הכנוע דוגמת סיף אל-דין אל-זועבי. • עבד אל-ווהאב דראושה, בן הכפר אִכּסַאל בגליל, שהיה חבר לשעבר במפלגת העבודה, הקים בשנת 1988 את מפלגת מד"ע – "מפלגה דמוקרטית ערבית" שהייתה דוגמה ראשונה למפלגה כל-ערבית, אשר כלל חבריה היו ערבים. היא הייתה הראשונה שהייתה על טהרת הערבים. בערבית, היה שימוש במושג حزب العروبة – "מפלגת הערביוּת" והיה בכך מעין הצהרה לאומית-אתנו-לאומית. • בציבור הערבי הייתה הכרה כי מתן הקולות למפלגות הערביות שאינן מסוגלות להציג תוצאות הוא בזבוז של הקולות, ולכן ישנה נטייה או מגמה לתת את הקולות למפלגות משמעותיות יותר, בעלות עמדות מפתח משמעותיות יותר, כגון המפד"ל וש"ס, שהחזיקו באופן מסורתי משרות מפתח בממשלה, כגון תיק הפנים. • דגם נוסף למפלגה ערבית מובהקת היא מפלגתו של ח"כ טאלב אל-סאנע ועבד אל-מאלכּ דהאמשה – רע"ם – "רשימה ערבית מאוחדת" ויותר מכך בל"ד – "ברית לאומית דמוקרטית" (تجمع) של עזמי בּשארה. ניתן לזהות בין המפלגות הללו דפוס של התקדמות ושל התפתחות וניתן לזהות את זה בהחרפה של המצע ובהקצנה. המצע של המפלגות החדשות קיצוני בהרבה ממצעו של דראושה והוא מעלה את עניין הפיכתה של מדינת ישראל ל"מדינת כל-אזרחיה".

דפוסי ההצבעה לכנסת • בני נויברגר, איש מדעי המדינה, חקר רבות את ההשתתפות בבחירות במגזר הערבי. הוא מזהה כמה דפוסים בהצבעה לכנסת: הוא מזהה מתאם בין המודרניות של חברה לבין רמת השתתפות בבחירות. בניגוד לכך, הוא מזהה כי בשנות ה-50, כאשר רמת המודרניזציה של הציבור הערבי בישראל הייתה נמוכה, שיעור ההצבעה בציבור הערבי היה בשיא (90%-80%!!!), וגבוה בהרבה מן השיעורים במגזר היהודי באותן שנים, ובמפתיע, לאורך השנים אחוז ההצבעה רק יורד ויורד. מדוע קורה תהליך זה? תשובה אפשרית ראשונה היא נחשלות האוכלוסייה – דווקא על האוכלוסייה הערבית הנחשלת של שנות ה-50 הפחיד הלחץ של השלטון (והשלטון הצבאי) להצביע לרשימות הנכבדים ("הלוויניות") שתמכו במפא"י. הסבר נוסף לכך (משמעותי יותר בבחירות המוניציפאליות) הוא הכוח והלחץ שמפעילה החמולה. מאז שנות ה-70 ישנה ירידה קבועה באחוזי ההצבעה של הערבים לכנסת. לכך תרמו תהליכי המודרניזציה וההשתחררות מסד השלטון הצבאי, הניכור שפיתחו ערביי ישראל למדינה ואכזבה מן הפוליטיקה.


שיעור מס' 20 – 29.12.2004עריכה

המשך – דפוסי הצבעה לכנסת • נויברגר עומד על מאפיין נוסף של דפוסי ההצבעה – הצבעה דיפרנציאלית של מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדווים. ההשתייכות הדתית, העדתית והגיאוגראפית משתקפת בדפוסי הצבעה. את התופעה ניתן לאתר בקלות, בבחינה של דפוסי ההצבעה במגזרים השונים. • לדוגמה, בבחירות 1973, רק,ח זכתה בקרב כלל מצביעי המיעוטים ב-37% מן הקולות. מקרב הדרוזים, הם זכו ב-9% בלבד, בקרב הנוצרי, הם זכו ב-19% ובקרב הבדווים – 6%. • בבחירות 1988 היה שינוי בדפוסי ההצבעה בקרב כלל המגזר בתמיכה לרק"ח, למעט מאשר במגזר הבדווי. אצל הנוצרים, שייצוגם ברק"ח גבוה, הדבר הוא ברור. בקרב הדרוזים, זכתה רק"ח ב-17% מן הקולות של העדה הדרוזית (מול 20% לליכוד ו-28% לעבודה). • נויברגר עומד גם על השפעת האזור, רמת המודרניזציה וגודל היישוב: (1) גודל היישוב – יישובים גדולים הם מפותחים יותר ומודרניים יותר ובהם שיעור גדול יותר של משכילים ופעילים פוליטיים, וזהו יתרון בעיקר למפלגות ה"רעיוניות", הערביות. לפיכך, סיכויי ההצלחה של מפלגות רעיוניות ורדיקאליוֹת יותר, דוגמת רק"ח. ביישובים קטנים, רמת הפיתוח נמוכה יותר והשמרנות גדולה יותר, כאשר ההצבעה היא חמולתית, והיא תיטה לכיוון הצבעה למפלגות "ציוניות,, מפלגות השלטון. המפלגות הרעיוניות הן מטבען מפלגות של מחאה ואופוזיציה, ולהן כר הפעולה הנוח ביותר הוא ביישובים גדולים ובעלי אוריינטציה עירונית. יש לציין כי עם השנים ההבחנה הזו, מטשטשת וישנה התקרבות בין כלל המרכיבים. (נעשה מחקר לגבי דפוסי ההצבעה לרק"ח בערים ובכפרים קטנים: בערים זכתה רק"ח ל-52% מקולות המצביעים. בכפרים קטנים, זכתה רק"ח לכ-10% בלבד. ישנה הנגדה בין דגם של מפלגות אידיאולוגיות, מהפכניות ופרובוקטיביות לבין דגם של מפלגות שלטון, סולידיות ובזרם המרכזי). (2) השפעת האזור – הערבים בארץ מחולקים בין הגליל, הנגב, המשולש והערים המעורבות – ניתן לזהות דפוסי הצבעה ייחודיים לכל אזור ואזור – המשולש, שהוא אזור מסורתי יותר ייתן קולות למפלגות דתיות יותר או אידיאולוגיות יותר, ואילו הגליל, שבו מרוכזים מרבית הנוצרים, ייתן את קולותיו למפלגות מסוג שונה. גם לקירבה ליישובים יהודיים ולחינוך שזוכים בני ישובים ערביים ביישובים יהודיים, ישנו משקל רב. יש לציין כי עם השנים, מיטשטשים הגבולות והאידיאולוגיה איננה נחלתם של תושבי הצפון, וכן הדתיות איננה מאפיינת את תושבי המשולש בלבד. עם השנים, נוצרת דינמיקה השוברת את הדפוסים הישנים משנות ה-50 ויוצרת דפוסים חדשים. ההתחזקות של התנועה האסלאמית ביישובים הערביים היא מעין "מסע" של האסלאם כנגד ההשחתה של המערב ותרבותו. התנועה האסלאמית צמחה במשולש (בהשפעת הגדה המערבית ממזרח והחברה היהודית ממערב), אך היא איננה נחלתו הבלעדית בלבד.

פוליטיקה מקומית • פוליטיקה מקומית תחומה ברשות המקומית (المجالس المحلّية) והיא חשובה במקרים רבים בעבור הערבים יותר מאשר הפוליטיקה הארצית, משום שכל המוסדות השלטוניים בישראל (ממשלה, כנסת, הסתדרות, מפלגות וכו') מצויים בשליטה של יהודים והמועצות המקומיות הן המקום היחיד שבו ישנו ביטוי ערבי אותנטי והיא גם הסירה המאפשרת ביטוי לאינטרסים מקומיים (חינוך, בריאות) וכן לאינטרסים שלהם גם משמעות לאומית (שאלת הקרקעות והבניה). הפוליטיקה המקומית מקנה עוצמה פוליטית ויוקרה חברתית והיא גם מבטיחה הטבות משמעותיות לחמולה השלטת. מאפיין נוסף של הפוליטיקה המקומית, בעבר יותר מאשר היום, ובדומה ליישוב היהודי, היא כי הינה מקפצה מן המישור המקומי למישור הפוליטיקה הארצית.


שיעור מס' 21 – 2.1.2005עריכה

• 03-7651118 דו-עט המשך - פוליטיקה מקומית • שטח השיפוט של סכנין שבה חיים 25,000 תושבים, הוא 9600 דונם. רכוש התושבים הוא נרחב יותר, כאשר חלק נכבד מרכושם וקרקעותיהם של התושבים (העומד על כ-30,000 דונם!) מצוי מחוץ לעיר. בעבר, הסך של קרקעותיהם של התושבים עמד על 120,000 דונם, אך מאז קום המדינה, הופקעו אדמות רבות. שטח השיפוט של מועצת משגב הוא 200,000 דונם. מספר התושבים במועצה עומד על 16,000 שמתוכם 6000 בדווים. מועצת סכנין מצויה במאבק מול מועצת משגב בדרישה לקבל אדמות נוספות. מועצת משגב (בראשותו של ארז קרייזלר) הסכימה להקצות לסכנין רק 350 דונם. • בשפרעם המודל הוא אחר: ראש העיר אֻרְסַאן יַאסִין התחבר עם השלטון ולכן שטחי השיפוט של העיר גדלו כל השנים. דבר זה הביא לירידה ל ערך הקרקעות, אך להגירה מסיבית לתוך היישוב, מה שהביא לפריחה כלכלית של העיר. • הפוליטיקה המקומית שונה מן הפוליטיקה הארצית בכך שהיא פלגנית יותר, חמולתית יותר ועדתית יותר. בסכנין לדוגמה, ראש העיר לא מצליח למצוא לעצמו קואליציה של 6 חברים מתוך ה-11 היושבים במועצת העיר. זאת מכיוון שכל אחד מן הנציגים מייצג חמולה אחרת. הפלגנות הזו כובלת את ידיהם של הנציגים הנבחרים ומהווים חסם מולם, וגורמים לקשיים בביצוע וביכולת גבייה. בערים הערביות, המצב הסוציו-אקונומי הוא נמוך ביותר, המקנה הנחות במסים לתושבים ובנוסף, ראשי חמולות מפחדים ללחוץ על משפחתם בנושא זה בשביל שלא יאבדו את תמיכתם. הפיתרון לסוגיית הגבייה הוא שכירה של חברות גבייה מן המגזר היהודי.

האסלאם והתנועה האסלאמית • כיום ישנה תנועה אסלאמית בולטת ופעילה מאוד בקרב הציבור הערבי. בשנות ה-50 וה-60 הייתה הפעילות של התנועה האסלאמית אפסית וכמעט לא הורגשה. • בשנת 1948, לאחר המלחמה, האליטות של הציבור הערבי גורשו, ברחו או הורחקו. באופן זה, בממסד הדתי כמעט ונעלם כליל מן השטח. אנשי המקצוע – המופתים, הקאדים, מנהלי ווקף, אמאמים, דרשנים, מורי-דת ומואזינים נעלמו כולם ונפער כך חלל מאוד חמור. המדינה עמדה מול הבעיה הזו והייתה צריכה למצוא לה פיתרון. בהדרגה, מונו לתפקידי שיפוט אנשים ללא הכשרה מתאימה, אשר שירתו בעברם כבעלי תפקידים זוטרים בממסד הדתי, או שהיה להם רקע מסוים בדת. האפשרויות שעמדו מול המדינה היו חידוש של המדרסה במסגד אל-ג'זאר או משלוח של אנשי-דת מתלמדים למדינות ערב (מה שלא היה רלוונטי). בהמשך, חוקקה הכנסת את "חוק הקאדים" והתחייבה כאן פעולת גישור בחקיקה בין חוק השריעה לבין החוק האזרחי הישראלי: ע"פ השריעה ישנם חוקים מתחייבים העומדים בסתירה לחוק הישראלי (פוליגמיה, ענייני אישות, ירושה וכו') ויש ליישב אותם עם החוק הישראלי החילוני. סוגיה בעייתית נוספת הייתה בעייתית יותר – סוגיית ההקדש המוסלמי – האוקאף. המדובר הוא ברכוש רחב-היקף ובעל שווי רב. נכסי הווקף מפוזרים במדינת ישראל במקומות רבים. במדינה מוסלמית, ישנו מיניסטריון ממשלתי המנהל את נכסי הווקף (אך אינו בעליו של הווקף!!!). באימפריה העות'מאנית, היו נכסי הוקף בידי "המועצה המוסלמית העליונה". הנהלת האוקאף אמורה להחזיק ולנהל את הווקף לטובת הציבור. מדינת ישראל שמה את ידה על נכסי הוקף – הנכסים לא הופקעו אך האפוטרופוס הכללי עבר להיות המנהל של הנכסים. כך היה בתחילת ימיה של המדינה והעברות הכספים לטובת העדה היו מתונות ומדודות. בשנות ה-60 כבר קם קול צעקה בעדה המוסלמית והוגשו עתירות לבג"ץ. בתגובה לכך הוקמו בערים "וועדי נאמנים", אך שאר נכסי הוקף נשארו בידי המדינה. וועדי הנאמנים נחשבו לגופים משת"פים וחתמו במקרים רבים על עסקאות עם גורמים יהודיים. • התנועה האסלאמית היא האחראית על נכסי הווקף היום. בשנת 1996 התפצלה התנועה האסלאמית, מסיבות פוליטיות לשני זרמים הידועים כזרם הדרומי והזרם הצפוני. לכל זרם כזה ישנן אגודות צדקה לשמירת נכסי הוקף ואל-אקצא משלו. אגודות אלו, משמרות אתרי וקף מוסלמיים, נוכחיים והיסטוריים. עוד מטרות של האגודות הללו הוא "החזרת עטרה ליושנה" ושיקום של מסגדים ישנים, שהוסבו לשימושים "חילוניים". • מה גרם לתחיית האסלאם בקרב ערביי ישראל החל משנות ה-70 המאוחרות? 1. השלכות מלחמת ששת הימים – הפלת הקו הירוק וחשיפה של ערביי-ישראל לקהילה המוסלמית הגדולה והפעילה בגדה המערבית, בה היו כל כלי-הקודש פעילים. בארץ, המועצה המוסלמית העליונה" (שפורקה ע"י המנדט הבריטי) הוקמה מחדש ועסקה בשיקום של חיי הדת בשטחי ארץ ישראל. ערביי ישראל החלו להיחשף מחדש לחיי הדת שלהם והחלו לשקם ממסגדים בערים שונות וכך נוצרה גישה ישירה לקודשי האסלאם, ובעיקר למסגדי הר הבית (الحرم الشريف). "המועצה" החלה לספק לציבור המוסלמי כלי-קודש וספרות קודש, וכן החל מ-1968, החלו אזרחים ערביים בישראל לבצע את מצוות החג' דרך ירדן וסעודיה לעיר מכּה.


שיעור מס' 22 – 5.1.2005עריכה

• הכחשה והדחקה של הנושא הערבי בישראל: הנושא הערבי "מטואטא מתחת לשטיח" בגלל מכלול של סיבות ועניינים. השאיפה היא לעשות את המינימום האפשרי כדי לצאת ידי חובה. בקוטב השני, מתפתחות בקרב הציבור היהודי גם עמדות קיצוניות לצד השני הגובלות לעתים גם בגזענות, דוגמת רעיון הטרנספר, שהתקרב לקונצנזוס. • מקורותיה של התנועה האסלאמית: (1) השינוי שחל בשנת 1967 – העולם הערבי נכנס לטלטלה רעיונית חמורה לאחר התבוסה הקשה (שנקראה العزيمة). זו הייתה "פשיטת רגל" רעיונית של המשטרים הלאומיים, בעיקר במצרים. החל בעקבות התבוסה חשבון נפש (המתבטא בספר של ג'לאל אל-עאזם النقد الذاتي بعد العزيمة – "הביקורת העצמית לאחר התבוסה") – המסקנה הייתה כי הפיתרון שיביא לשיקום החברה המוסלמית הוא החזרה לאסלאם הפונדמנטליסטי. (2) המגע המחודש עם השטחים אשר הציפו את ערביי ישראל בהשפעות דתיות-אסלאמיות – מגע בלתי-ישיר עם כלי הקודש, גישה ישירה למקומות קדושים (אל-אקצא, חברון, בית-לחם, שכם וכו') וכן הקמתה מחדש של "המועצה האסלאמית העליונה" אשר פרשה את חסותה על ערביי-ישראל, ואפשרה להם, מאז 1987 לערוך את מצוות החג' בחסות ירדנית (תופעת העלייה לרגל התגברה בקרב בני כל שכבות הגיל מאז התחזקותה של התנועה האסלאמית). (3) ריאקציה נגד התרבות המערבית והמתירנית של החברה היהודית והשפעתה הרעה על החברה הערבית – השחתת המידות, הבילויים. (4) המהפכה האסלאמית של איראן אשר נתנה דחיפה לערביי ישראל להתאגד במסגרת דתית – התנועה האסלאמית. • הכיוון הראשון שהלכו בו ערביי ישראל במסגרת התנועה האסלאמית הוא הכיוון האלים. הוקם גוף שנקרא عصرة الجهاد – "משפחת הג'האד", שהכוונה הייתה לג'האד אלים. הרוח הייתה רוחו של עז-אל-דין אל-קסאם – מנהיג ג'האד משנות ה-30. ההתחלה היה בשריפת חנויות המוכרות אלכוהול וסרטים. הארגון היה בן כ-70 חברים והיה בנוי בצורה ממודרת. • נקודת המפנה: כאשר השתחררו חברי התנועה ובראשם השיח' עבדאללה נימר דרוויש, נזנחה הדרך האלימה והתנועה האסלאמית הובלה בדרך חדשה של שכנוע, לימוד והוראה בתמורה להקלה במצוקותיה של החברה. השילוב הזה הצליח ועבד כראוי. שינויים הורגשו בכפרים: מסגדים גדלו והורחבו (עלייה במס' המסגדים מכ-60 לכ-400 בימינו!), מספר המתפללים עלה בצורה משמעותית, אומצו דפוסי לבוש והופעה אסלאמיים אצל נשים ואצל גברים (קֻפְטַאן ארוך, כובע לבן וזקן לגברים ושמלות ארוכות וחג'אבּ לנשים). • שיח' עבדאללה נימר דרויש: השיח' עבדאללה הפך לדמות מרכזית וכריזמטית – הוא מייצג קוטב פוליטי – הוא היה בעברו חבר המפלגה הקומוניסטית (שהיא, כמו האסלאם, היא תורה כוללנית). המוטו שהנחה את השיח' היה "אם אין אני לי – מי לי" ולקיחת הגורל לידיים. לשם השגת המטרות הללו הוא החל בהקמת תשתית של "משפחות" אשר מתחילות לאסוף כסף באמצעות כספי ה-زكاة, אחת ממצוות האסלאם. מקור ההשראה הרעיוני של התנועה הייתה תנועת "האחים המוסלמים" אשר רואה באסלאם דת פוליטית, חברתית ותרבותי אשר ממלאת פונקציות רחבות יותר מן הפונקציה הדתית הצרה. בתנועה האסלאמית של ערביי ישראל, לפונקציה החברתית היה מקום מרכזי – הנהיגו "מחנות עבודה" לצורך הקמת ושיקום תשתיות בכפרים. המוטיב המרכזי בפעילות הייתה ה-دعوة – הקריאה אל האסלאם, הכרוכה בפעילות אסלאמית מעין-מיסיונרית. לצורך כך החלה התנועה בהקמת רשת מסועפת של גני-ילדים ובתי"ס וכן הוקמה מכללה אסלאמית באם אל-פחם. גם בתחום הרפואי נכנסה התנועה האסלאמית לפעולה ובנתה מרפאה אמבולטורית, הציבה אמבולנס ומרפאת שיניים באם אל-פחם. גם בתחום הנוער פעלה התנועה האסלאמית, בטיפול בקשיש, בבעיית הפשיעה, בבעיית הסמים, בספורט וכד'...


שיעור מס' 23 – 9.1.2005עריכה

המשך – התנועה האסלאמית • עניין ה-دعوة: זוהי מילה ערבית ותיקה, מימי ראשית האסלאם, אשר עברה חידוש ומצויה היום בשימוש נרחב (שם האדם העוסק בפעילות דעוה - داعية). זוהי "קריאה" המכוונת למוסלמים לחזור לאסלאם המקורי. ההתמקדות של התנועה האסלאמית הייתה מימיה הראשונים במישור המוניציפאלית והקהילתית – מחנות עבודה, טיפול בקשיש, חזות העיר, תחנות אוטובוס, מרפאות, מוסדות חינוך וכד'. הכיוון היה של הליכה לבחירות המוניציפאליות. ההתמודדות בבחירות המוניציפאליות היה טבעי ומובן מאליו, עקב הפעילות הענפה בכפרים בגלל שהמסגרת המוניציפאלית ביישובים הערביים הייתה המסגרת היחידה שלא הייתה כפופה לחלוטין למוסדות יהודיים ולהשפעה יהודית. • المجتمع العصامي: "החברה העצמאית" – רעיון של התנועה האסלאמית (ובעיקר של הפלג הצפוני) של חברה המסוגרת בעצמה והדואגת לעצמה. זהו הבסיס הרעיוני של התנועה האסלאמית והוא מעוגן בפסיקות הלכתיות מוסלמיות. • ישנה בעייתיות הלכתית של הישארות של מיעוט ילידי מוסלמי במדינה יהודית שהינה חלק מ"دار الحرب". בעיה זו דומה לבעייתיות של המיעוט הילידי המוסלמי, אשר מונה כ-10%-12% מאוכלוסיית המדינה. הייתה בעייתיות בשהייה של מוסלמים בהודו, כאשר הם לא יכלו לקיים את מצוותיהם באזור לא מוסלמי, מוקפים ברוב הינדי. עלו למצב זה 2 פתרונות – או לבצע הִגְ'רַה למדינות "دار الإسلام" או לבצע הג'רה פנימית ליצירת קהילות מוסלמיות סגורות ועצמאיות, בדומה לרעיון "החברה העצמאית". • המישור המוניציפאלי: על רקע הפעילות החברתית הענפה, היה זה אך טבעי כי התנועה האסלאמית תתמודד בבחירות המוניציפאליות. הבחירות הראשונות בהן התמודדה התנועה היו ב-1983 בהן היא זכתה בראשות המועצות בכפר-ברא ובפרדיס. בבחירות הבאות, בשנת 1989, זכתה כבר התנועה בראשות של 5 יישובים, כאשר החשוב מביניהם היה אם אל-פחם. בבחירות האחרונות, כמעט הצליח נציג התנועה האסלאמית לזכות בראשות העיר נצרת, למרות שהיה דמות אלמונית. גם ברהט ישנו גרעין חזק של התנועה האסלאמית, למרות הפיצול החזק בעיר. • הפילוג בין התנועות קרה ב-1996 כאשר אנשי הפלג הדרומי הלכו במשותף עם סיעת מד"ע לבחירות לכנסת וזכו לסלידה מצד אנשי הפלג הצפוני שהתנתק מן התנועה האסלאמית המרכזית. • הכנסת: הפלג הדרומי, בראשותו של השיח' עבדאללה תומך בהשתתפות בבחירות לכנסת מתוך גישה פרגמאטית של השתתפות מתוך רשימה ערבית. הנימוקים הפרגמאטיים הם החובה האזרחית (אין פגיעה באמונה בהצבעה לכנסת והבטחת ייצוג הולם לערבים בכנסת) והנימוק הדוקטרינארי הוא שגם מיעוטים מוסלמים שהיו תחת שלטון רוב לא-מוסלמי השתתפו בחיים הפוליטיים. גם לפלג הצפוני, שמתנגד להליכה לבחירות ישנם נימוקים כאלו – הנימוק הפרגמאטי הוא כי חבל על הזמן בניסיון להתחרות ויש לצמצם את החיכוך עם סמלי השלטון היהודי והציוני למינימום. מבחינה דוקטרינארית, הטיעון הוא כי מבחינה הלכתית לא ניתן להשתתף בבחירות כיוון שלמוסלמים ישנה רק חוקה אחת – השריעה והקוראן ואין להחליפה, ובוודאי לא בשביל חוקתיות ישראלית ויהודית. סימוכין לעמדה הדוקטרינארית הזו לוקחים אנשי הפלג הצפוני מן השיח' יוסף אל –כּרצ'אוי היושב בקטר, המפרש את האסלאם באופן נוקשה ביותר. • השלכה של פילוג היא רבת פנים – (1) החלשת התנועה האסלאמית (2) החלשת הפוליטיקה הערבית ואיחודה (3) פגעה בשיעורי ההצבעה של הציבור הערבי לכנסת. • יסודות ההשקפה הדתית של התנועה האסלאמית בישראל: (1) יסודות האסלאם הסוני (2) הרפורמיזם האסלאמי של אל-אפע'אני (3) אנשי האחים המוסלמים במצרים (מבלי להזכיר את סייד קֻטֻבּ הקיצוני!)

המדיניות הישראלית • ישנם ניגודים בין השיקול הביטחוני, שהיה דומיננטי יותר משך השנים, לבין השיקול ההומאני יותר, שמצא את ביטויו במגילת העצמאות. אינדיקאטורים רבים ממחישים את הפער בין יהודים וערבים – מדד העוני והעוני בקרב ילדים, השכר הממוצע התוצר המֵמוּדַד לנפש. שיעור הילדים הערביים המצויים מתחת לקו העוני הוא כ-50% - שיעור כפול מן השיעור בקרב היהודים.


שיעור מס' 24 – 16.1.2005עריכה

המשך – המדיניות הישראלית • מדף הספרים הישראלי העוסק בערביי ישראל גדל משמעותית ב-30 השנית האחרונות. אנשים מדיסציפלינות שונות החלו להתעניין בנושא וכיום ישנו עיסוק בנושא מצד גיאוגרפים, סטטיסטיקאים, דמוגרפים ועוד. גם גופים חיצוניים ו-NGO's (עמותות כמו "עדאללה", "מוסאווא" ו"סיכוי") החלו להתעניין בנושא ולפרסם מאמרים ודו"חות משלהם. בהקשר זה ישנו פרדוקס – ככל שעולה היקף העיסוק הציבורי בנושא, כך, בהתאמה, העיסוק הממשלתי ועומד במקום, אם לא נמצא בנסיגה. מחיר ההזנחה, ההתעלמות, ההדחקה וההכחשה של בעיית הערבים בישראל הוא גבוה – המחיר מורגש במיוחד כאשר ישנה חבירה בין הצרכים החברתיים-כלכליים ובין תהליך ההתעוררות הלאומית. השילוב הזה הינו נפיץ כפי שבא לידי ביטוי באוקטובר 2000. • בניגוד למגמה של ההזנחה הממשלתית הארוכה של נושא הערבים בישראל, עומדת הקמת "וועדת אור": הוועדה הייתה בתחילתה וועדת בדיקה ונתפסה כניסיון של אהוד ברק לזכות באמון של המגזר הערבי. הוועדה קמה ובתחילתה לא פעלה בהיקף רחב. בחודש ספטמבר 2003 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, דו"ח בן כ-800 עמודים אשר עוסק בנושאים שונים הקשורים למאורעות אוקטובר. המבוא לדו"ח מונה את הרקע להידרדרות היחסים בין יהודים וערבים במישורים החברתי, כלכלי, פוליטי. • "וועדת אור" היא אבן דרך חשובה להבנת נושא המדיניות הישראלית כלפי הערבים בישראל. מאז שפורסמו המלצותיה של וועדת אור, הקימה הממשלה וועדה נוספת לאכיפת יישום המלצות וועדת אור – "וועדת לפיד". וועדה זו לא זכתה לשיתוף פעולה מצד המגזר הערבי, גם משום הרכבה הבעייתי והבלתי-אפשרי, כאשר חלק מחבריה היו אנשי ימין מובהקים כמו אפי איתם ובני אלון. • השופט תאודור אור אמר בדברים שנשא בדיון במרכז דיין כי אין להתייחס רק לגורמים המיידיים שהביאו לפרוץ המהומות באוקטובר 2000 – קרי, ההזדהות עם הפלסטיניים בגדה שפרצו גם הם במהומות וכן הנטייה לפעילות קיצונית ואלימה – אלא יש להתייחס לתהליכי הקיפוח והאפליה כנגד המגזר הערבי בשנים האחרונות. השופט אור טוען כי אזרחי המדינה הערבים מופלים במדינה בהיותם ערבים. הוא מדבר על עיקרון השוויון של מדינת ישראל, אשר מלווה אותה עוד מנוסח הכרזת העצמאות – ע"פ העיקרון הזה, אין על המדינה ורשויותיה להפלות אנשים על כל רקע, ובוודאי לא ע"פ המוצא האתני והדתי. העיקרון הזה הינו עיקרון יסוד במדינת ישראל. בתי המשפט לא יוכלו לבטל את אי-השוויון ואת האפליה – הם יוכלו לעסוק רק בעניינים המועלים לפניו, זאת בניגוד לכנסת אשר יכולה ליזום דיון בעניינים הבוערים. בית המשפט אינו בונה אג'נדה ועל-אף החיוב שבעמדותיו, אין הוא יוזם עיסוק בנושאים כלשהם. לטענתו, הכשל בישות השוויון נתלה בעבר בעניין התקציבי ובקשיים התקציביים. הוא אינו מסכים עם הטענה הזו על הקשיים וטוען שיש לטפל בנושא זה ע"י אפליה מתקנת (Affirmative Action) – קיצוץ בתקציב של המגזר שקיבל יותר באופן היסטורי והוספה לתקציב של המגזר המקופח. יש החולקים על הוספת משאבים למגזר הערבי בגלל אי השוויון בחלוקת החובות – אי החובה בשירות צבאי או תחליף לו מונע מן המגזר הערבי קבלת זכויות שוות. לטענת השופט אור אין לקבל את העמדה הזו – בראייה המשפטית, על כלל האזרחים מוטלות חובות זהות ואם אין החלה של יישום חובה על אחד המגזרים (שזוהי חובה של הממשלה), בוודאי שאין להפלות את המגזר הזה בכל תחום שהוא. השופט אור מבקר את מסקנות וועדת לפיד בדבר החלת שירות לאומי-אזרחי אשר יגביר את התמריץ מצד המדינה להבטיח את שוויון הזכויות – לטענתו אין לקשור את החלת החובות עם הבטחת הזכויות! גם אמירה מן הצד השני, כי לא תהיה נכונות לשירות לאומי-אזרחי מצד הערבים אם לא תינתנה להם כלל הזכויות המגיעות להם, היא פסולה. לטענתו, יש לנתק בין עניין החובות לבין עניין הזכויות. השופט אור בא חשבון עם מסקנות "וועדת לפיד" אשר לא יושמו בתחומי התקצוב, החינוך, הקרקעות (נושא בעייתי של אי-הקצאת קרקעות למגזר הערבי למרות צרכיו הטבעיים).


שיעור מס' 25 – 19.1.2005עריכה

השינויים שחלו בקרב הערבים בישראל ב-10-15 השנים האחרונות • העוגן לתחילת התקופה שאנחנו מגדירים "השנים האחרונות" הוא החתימה על הסכם אוסלו. • ניתן להציב עוגנים ביחסים של היהודים והערבים בישראל: (1) 1948 – התעצבות המדיניות כלפי הערבים. (2) 1967 – מלחמת ששת הימים (3)1994 – תחילת התהליך המדיני באוסלו. יש הרואים בשנת 1956 (מבצע קדש וטבח כפר קאסם) ובשנת 1976 (יום האדמה הראשון) כעוגנים נוספים. • בראשית שנות ה-90 הייתה הצטלבות של שני תהליכים: תהליך ראשון של עליית דור חדש של מנהיגים צעירים, ילידי מדינת ישראל, בעלי מודעות פוליטית שהינה אנטי-תזה לתדמית "הערבי-המתון" (תהליך שהחל עוד בשנות ה-70!) ותהליך שני של התפייסות בין העם היהודי לבין הפלסטיני. המסקנות הנוגעות לערביי ישראל הן: (1) קריסת הפרדיגמה של 1948 (2) בעוד שתהליך אוסלו היה אמור להביא לפיתרון בעיית 1967 שבה הוא עוסק, הוא פתח למעשה בעקיפין את בעיית 1948. לכן, ניתן לזהות בכך מעין תהליך של "פתיחה מחדש של תיקי 48'". עיקר השינוי שהתחולל הוא חידוד לאין ארוך של דילמת הזהות של ערביי ישראל. זוהי סיטואציה דינאמית ולא פרי של תהליך ארוך וממושך. אחת התוצאות של הסיטואציה הדינאמית הוא שינוי ביחס הגומלין בין שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, הישראליזציה ומצד שני הפלסטיניזציה. משך שנים רבות היה מקובל לראות את היחסים בין שני התהליכים כ"משחק סכום אפס". במצב החדש, משחק סכום האפס אינו מתקיים ונוצרת איזו סינתזה בין שני התהליכים ואף נוסף לכך תהליך חדש – האסלאמיזציה. הסינתזה שנוצרת היא כי הישראליות עומדת בפני עצמה וממשיכה להתקיים, אך נוצק לתוכה תוכן פלסטיני ובדומה – הפלסטיניות ממשיכה להתקיים, אך נוצק לתוכה תוכן ישראלי. • אחת מן התוצאות של התהליך המדיני של שנות ה-90 הוא הבנה בקרב הישראלים והפלסטינים כי אנחנו קרובים לקביעת הגבולות של המדינה שפירושה היא גם קביעת הזהות של כל אחת מן הקבוצות. קביעת הגבולות אומרת כי כולם יצטרכו לעבור תהליכים של שינוי – וזה בדיוק מה שקורה לערבים בישראל. • המצע הלאומי של רק"ח (ע"פ התכתיבים של ברה"מ) לאחר 1967 דיבר על שתי מדינות לשני עמים, דבר שהיה בחינת כפירה באותה תקופה. בנוסף, דובר על הכרה באש"ף כמייצג הפלסטינים, על סוף התוקפנות הישראלית. לאחר 1994, יצא הרוח מן המפרשים של המצע הפלסטיני של ערביי ישראל (עם רק"ח כמייצגת הקו הזה בקרב ערביי ישראל), כאשר ישראל קיבלה את העקרונות שדובר עליהם – הייתה הכרה בעקרון של שתי מדינות לשני עמים, ערפאת הוכר כבן-שיח למו"מ. לפיכך, הקשר עם הפלסטיניות נחלש (לא נותק!). עם זאת, ישנה התכנסות פנימה – תהליך של לוקאליזציה. • מהי עומד מאחורי "התכנסות פנימה" ולוקאליזציה – (1) הפיתרון לבעיה הלאומית ל ערביי ישראל אינו מצוי ממזרח לקו הירוק. הפיתרון איננו טמון ברשות הפלסטינית או במדינה הפלסטינית שתקום. סקרים שנערכו בקרב ערביי ישראל ששאלו "לכשתקום מדינה פלסטינית, האם תרצה לעבור אליה?" הצביעו על כך שערביי ישראל אינם רוצים לעבור לאזורי הרש"פ. הרשות הפלסטינית נתפסה כפיתרון רע לבעיות של הערבים (2) לא הייתה סיבה לקום ולעבור מישראל לרשות הפלסטינית. מצד שני, אותה התפתחות של "מדינת העם הפלסטינית" השפיעה גם על ערביי מדינת ישראל. למרות צורתה הבעייתית של המדינה הפלסטינית החדש, הייתה בהקמת המדינה הפלסטינית הגשמה של המאוויים הגדולים של הלאומיות הפלסטינית. • החיבור של התחזקות היסוד הלאומי וההבנה כי הפיתרון איננו אצל הפלסטינים מזין את התהליך של ההתכנסות פנימה ולוקאליזציה ומזין את הפניית האנרגיה הפלסטינית הלאומית ומכאן נוצרת הסינתזה של הישראליזציה והפלסטיניזציה. מה שנוצר היא בחינה מחודשת של הזהות הלאומית המקומית בתחומי מדינת ישראל. מי שעורך את הבחינה הזו הם ערביי ישראל עצמם, ובראשם אנשי אקדמיה, פעילים פוליטיים, אנשי רוח וכלל האליטות המעצבות את הראייה הפוליטית של ערביי ישראל. הם החלו לצקת תוכן פלסטיני לזהות האזרחית הישראלית – הכרה כי אנחנו מכאן ונשארים במדינת ישראל. • העניין הזה מתבטא בטיפול בשאלת השוויון ודיון האם יכול באמת להיות שוויון בין ערבים ויהודים בישראל. כאן נפתח דיון על ההבדל בין אופייה של מדינת ישראל כיהודית או כדמוקרטית. מזווית הראייה הערבית – החיבור בין מדינה יהודית ודמוקרטית הוא מופרך – איך יכול תושב ערבי במדינה להזדהות עם מדינה שכלל סמליה הם יהודיים. המסקנות של הערבים הן כי מדינת ישראל איננה דמוקרטיה אלא משהו אחר – אסעד ע'אנם ונדים רוח'אנה מכנים את המדינה "אתנוקרטיה" שבה הראשוניות ניתנת לרוב האתני השולט. סמי סמוחה מדבר על "דמוקרטיה אתנית". כל זאת מכוון לכך שמדינת ישראל תשנה את אופייה ותהפוך לאחד מכמה מודלים: מודל של מדינת כל אזרחיה (הכוללת דה-ציוניזציה ושלילת אופייה הציוני והיהודי של מדינת ישראל; המיעוט מנסה להכתיב לרוב את מאוויו), מודל אוטונומי של ערביי ישראל (תרבותי, חברתי או פילו טריטוריאלי), מודל דו-לאומי (בתוך תחומי הקו הירוק ומחוצה לו). • פן נוסף של ההתכנסות פנימה ומיצוגם מחדש של ערביי ישראל כחלק מן המדינה הוא הגדרה חדשה ותפיסה חדשל של ערביי ישראל את עצמם כמיעוט לאומי, בניגוד לתפיסה, שהייתה מקובלת שנים רבות, של "המיעוטים בישראל" – ישנו ניסיון למגר את התפיסה כאילו ישנם "מיעוטים" רבים במדינת ישראל – ערב רב של קבוצות ללא כל לכידות בינן. ההגדרה החדשה היא כי ישנו "מיעוט לאומי עם זכויות קיבוציות". תהליך זה בקרב ערביי ישראל מתחבר לתהליכים דומים במדינות אחרות בעולם (דוגמת תהליכים של הכרה במיעוטים במדינות האיחוד האירופאי והעלאת ההבדל בין "מיעוט ילידי" לבין "מיעוט מהגר"). • תחומי הביטוי של התהליכים הללו: (1) התחום הרגיש של הקרקעות שהוא מרכזו של הסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלסטיני. ישנו ניסיון לערער על דפוסי הבעלות על הקרקע כפי שנתקבעו ב-48' בכמה אפיקים – משפטי (דוגמת בג"ץ קעדאן בקציר); חקיקתי (ניסיון לבטל או לשנות חוקים המפלים ערבים); תביעות להעברת סמכויות ניהול של קרקע בבעלות ערבית לניהול ערבי – כולל נכסי הווקף; שאלת הפליטים במולדתם, "העקורים", אלו שנותרו בתוך מדינת ישראל אך כפריהם נהרסו והם הסתפחו לישובים קיימים (כ-250,000 איש כיום) – עניין זה עולה כחלק מעניין הסדרת בעיית הפליטים כפי שמופיע בניירות ההסדר המדיני עם הפלסטינים. (2) שחזור הזיכרון ההיסטורי של ערביי ישראל סביב המילה "נכּבה" – עניין שקיבל דחיפה לאחר חגיגות היובל למדינת ישראל בשנת 1998עת התחדש ציון "יום הנכבה" תחת הסיסמה يوم استقلالكم – يوم نكبتنا. ישנו רצון של הערבים להביא לכמה שניתן איזון באי-הסימטריה הקיימת בין היהודים והערבים במדינת ישראל.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית