FANDOM


האסלאם


23/2/03


Andrew Rippin- חוקר אסלאם קנדי מקלגארי. חקר את כל ההיסטוריה של האסלאם.


זמן- המאמר מדבר על שתי תקופות- מהמאה ה-19 ועד ה-20, ולתקופת עריכת הקוראן.


מרחב- סקוטלנד, מערב אירופה. המקומות שמהם הגיעו הכותבים, או האנשים שבהם עוסק המאמר.


מכאן נסיק כי הזמן היותר משמעותי שבו עוסק המאמר הוא המאות ה-19 וה-20. יש לשים לב כי מוקד העיסוק המחקרי בתקופה זו הוא באירופה ולא בארה"ב, שלשם עבר המוקד במאה ה-20.


המאמר של ריפין הוא אינו מאמר היסטורי אלא ביקורת ספרותית על ספר, ספרו של ריצרד בל.


ריצ'רד בל- בלשן. היה החלוץ בחקר האסלאם. הוא תרגם את הקוראן. חלוציותו התבטאה בכך שהוא לא רק תרגם אלא גם ערך ושינה את הסדר בתוך הקוראן. המוסלמים מאמינים שהתרגום אינו קדוש. ברגע שהקוראן אינו כתוב בערבית, נשמט ממנו חלק מהמובן האלוהי, המושלם של ההתגלות. התרגומים נתפסים כניסיון אנושי לחקות את היצירה האלוהית והמושלמת, שהיא הקוראן. בל אמר בעצם: אני יכול ליצור קוראן נכון יותר, צריך ואפשר לסדר אותו בצורה נכונה וטובה יותר. הטקסט הקדוש- איננו ערוך נכון. כמובן שזה נתפס כחילול קודש למוסלמם. הקוראן הועבר בעל-פה ולאחר כמה זמן הוחלט להעלותו על כתב, מכיוון שהיה חשש שבמלחמות שמתרחשות יאבד הידע. לכן הוחלט על איסוף גרסאות מכל קצוות הארץ ויצירת הקוראן הכתוב האמיתי והיחיד. בל טוען שעריכה זו לא הייתה נכונה. אפשר לסדרה טוב יותר, לתקן מילים ופסוקים. יש אנשים מוסלמים שטועים כי העריכה העות'מנית הייתה מגמתית בגלל היריבות בין השיעים לסונים. על כך ריצ'רד בל הסתמך אך בתור אדם לא מוסלמי מערבי שנותן "ציונים" לטקסט הקדוש, הוא נתקל בעוינות רבה. בל שינה את הקוראן לגמרי גם מבחינת מבנהו וגם מבחינת משמעותו. הוא הזיז פסוקים רבים ושינה מילים ובכך שינה את הקונטקסט שלהם ובכך את משמעותם. לעומת השיעים, שטענו לתיקונים מאוד ספציפיים, צרי מימדים ולא רבים במספר, בל אמר שהכל לא נכון. יש לשנות הכל. בל לא ניסה להציע למוסלמים תחליף לקוראן הקדוש ולהחליף את אמונותיהם, אך יומרתו לבוא אכדם מחוץ לדת ולשנות בה את הטקסט הקדוש ולערער בכך על אלוהים בסופו של דבר. הוא הרשה לעצמו חופש מוחלט בעריכת הקוראן.


כאשר ריפין מסכם את העבודה של בל, הוא אומר שהיום (שנות ה-90) העבודה לא מתקבלת. היא הייתה טובה בשעתה, אך שיטת העבודה הזו כבר מצתה את עצמה. הקוראן אינו טקסט היסטורי אלא יותר טקסט ספרותי. בעוד שבל ניסה לתקן את "הטעויות" שיש בקוראן, חוקרים מודרניים אומרים בוא ננסה להבין למה הטעויות האלה קיימות. יש להן משמעות. הן לא טעויוצ אלא כ, הטקסט אמור להיות כתוב.



02/03/03


"ויולד נימול"/קיסטר


קיסטר- חוקר מאוד בולט בחקירת ראשית האסלאם והוא מאוד בולט בצורת העבודה שלו. המאמר התפרסם בכתב-העת האירופי Oriens. כתב עת זה הוא ותיק ומזרחני. שיטת העבודה שלו היא אירופאית- הערות שוליים מאוד ארוכות, ושיטת תעתיק שונה. קיסטר בחר בכתב עת זה מכיוון שהוא מתאים לו מבחינת שיטת העבודה.


קיסטר לימד בארץ הרבה שנים בירושלים וחיפה ולימד אף ערבית. הוא מאוד מבוגר כיום, אך עדיין מאוד משפיע על תלמידיו. זאת מכיוון שהוא יודע ערבית מאוד טוב והייתה לו יכולת לשונית מאוד גבוהה. מעבר לכך היה לו ידע רב, מעין אנציקלופדיה מהלכת.


המאמר: זמן- ג'האליה -> מוחמד -> הווה. מרחב- חיג'אז, חה"ע.


המאמר אינו עוסק בזמן ובמרחב מוגדרים. זה לא במקרה. אנו ניגשים למאמר כהיסטוריונים אך קיסטר אינו היסטוריון. הוא אינו נוהג להגביל את מאמריו בזמן ומרחב. הוא עוסק יותר בשפה. באופן כללי המאמר עוסק באסלאם הקדום, כולל אברהם, ובו בזמן גם הנביא מוחמד. מבחינת מרחב נבחר בעולם האסלאם ובאופן יותר מדויק בעולם הערבי שבאסלאם, חיג'אז. הסוגיות שלפנינו- ברית המילה. יהדות מול אסלאם, בנים מול בנות, ג'האליה מול התקופה שלאחר מוחמד. שיטות שונות לטקס, דיון בנושא מילת מוחמד והשוואה לרמת גן,חיפוש השורשים והמקורות של ברית המילה.


המאמר עוסק בברית מילה, ובאופן יותר כללי, איך מוסלמים ומוחמד בראשית האסלאם התייחסות למסורות דתיות וחברתיות מתקופות קדומות. האם האסלאם הושפע מדתות אחרות ום כן אז כיצד. ברית המילה היא שאולה מהיהדות, אך בו בזמן באה כדי להבדיל את המוסלמים מן העבר ומשאר העולם. ישנם שני הסברים לשאילת הברית. אחד זה השימוש באברהם. זה לא יהודי, זה לא נוצרי, זה מונותאיסטי ולכן אסלאמי.


אברהם מול מוחמד אברהם מל את עצמו וכך היה המודל בתחילת הדרך. הברית היא הוראה אלוהית ויש לבצעה, ומהר. זה היה המבחן האלוהי של אברהם ולכן הוא מל את עצמו. נשאלת השאלה מדוע לא עמד מוחמד במבחן האלוהי. לגבי כך יש תפיסה/מסורת שהנביא הינו אדם, אנושי אמנם, אך מיוחד מאוד (שנת הפיל, ביקוע החזה וכו'). נמסים להעצים את דמותו של הנביא מוחמד ע"י כך שאומרים שהוא נולד נימול. זה יוצר בעיה מכיוון שזה ממעיט בהיבט מוחמד מבחינת מעמדו מול אלוהים ומול אברהם. אברהם עמד במבחנים הכואבים והצליח, אך מוחמד כלל לא עבר מבחנים אלה. התשובה לכך אמרה שהנביא נולד נימול, אלוהים סימן אותו, אך הוא לא נולד נימול לגמרי ולכן הוא כן עבר את המבחן הכואב כמו אברהם. דבר נוסף, בנוסף לנביא נולדו 12 נביאים נוספים כשהם נימולים, מה שמוריד מיחודו של הנביא. המסורת מלאה סתירות וזה טבען של מסורות. קיסטר לא מנסה לרכז את הסתירות וליישרן אלא הוא מנסה להציג את מגוון הסתירות כדי לראות זרמים בכיוונים מסוימים ורבים, וזה היופי של המסורת.


דוגמה נוספת היא נושא הגיל. באיזה גיל צריך לבצע את הברית. בנושא זה יש רצון להתבדל מן היהודים. היהודים מלים אחרי 8 ימים והאסלאם לא. בנוסף, ההתבדלות היא לא רק מהיהדות. גם בתקופת הג'האליה מלו בגיל שונה כדי להיבדל מן הערבים האחרים. מצד שני, יש בברית המילה המשכיות למסורות קדומות. בפועל, בחברות מסוימות דוחים את הברית לגיל מאוחר יותר (5-10 שנים) במכוון. הרעיון הוא שהילד יהיה מודע לכאב ולמבחן שהוא עומד בו. מעבר למודעות למבחן הוא עומד בו הילד עובר שלב ומתבדל משאר העמים. כדי ליצור תחושת שייכות מוקדמת מאחירים את גיל המילה. הטקסים נועדו כדי לציין ציון דרך בחייו של מאמין. הטקסים נועדים מעבר, גם למשפחה. זה מגבש, זה משמח. לכן חוגגים גם לבנות, כדי לציין ציון דרך.


גברים מול נשים יש לשים לב כי הברית לבנים הופכת למצווה ומי שלא עושה הוא נבדל, לבנות הברית בגדר המלצה ולא הכרח. נקודה נוספת- הברית לגברים היא דבר כלל אסלאמי. הברית לנשים התפתחה רק באיזורים בהם המנהג המקומי היה לעשות את הברית לנשים (צפון אפריקה). מטרות הברית לנשים היא לדכא את היצר המיני שהנשים לא יכולים לשלוט ו בעצמן וגם כסממן חיצוני. אין כאן ניסיון ליצור שיוויון בין גברים לנשים. המאמין או המאמינה חייבים באותם מצוות, באותם סממנים חיצוניים. אך הסממן החיצוני מבחינת ברית המילה הוא חובה רק לגברים.



ברית המילה זה הסימן שאמור להבדיל בין מוסלמים ללא מוסלמים, אך הוא אינו בין 5 מצוות היסוד. מכן שהברית אינה חובה כדי להיות מוסלמי כשר. מצד שני, לפי מסורות מסוימות, ללא הברית אי אפשר לקיים את החאג' שהיא אחת מ-5 המצוות. יש מסורות שמתירות פטור מהרית במקרה ל סכנת חיים ויש כאלה שלא מקלות ומוכנות אפילו לסכן חיים.


מאמר זה מקשר את הברית גם לצד המונותאיסטי (יהדות ונצרות) אך בעיקר שם דגש על הצד הערבי.



09/03/03


סיפור יוסף


את המאמר הזה לא ניתן לעגן בצורה ברורה מבחינת זמן. המאמר עוסק בטקסט של סיפור יוסף בקוראן, ולכן ניתן להגיד כי המאמר עוסק בתקופת עריכת הקוראן, ומוחמד ותקופתו. הסיפור הזה לא סופר כמו שהוא כתוב בקוראן בכל התקופות הקדומות, אך הוא הועלה על כתב וכך נשמר הסיפור.


ישנן שתי תפיסות- סיפור בסיס וגרסאות או סיפורים שונים. לפי הגרסה הראשונה, הסיפור המוקדם ביותר הוא האמת וכל מה שבא אחריו הם עיוותים של הסיפור המקורי, של האמת. לפי הגרסה השנייה אין מקור (כי זו החלטה תרבותית), שני הסיפורים קשורים זה לזה וכל אחד הוא עצמאי, לא תלוי ברעהו. יש כאלה שיאמרו שבמקום לחפש את הדומה ומשם לגלות את התלות, לחפש את השונה ולהבין למה כל סיפור שונה. מה כל סיפור רוצה להשיג. לא יחסי תלות אלא יחסי גומלים. אם ננחי שהתנ"ך הוא המקור, נסתכל על תקופת הופעת הקוראן ונראה שהופיעו פרשנויות יהודיות חדשות שמתייחסות לסיפור המוסלמי ובעבותיהם פרשנויות איסלמים בנוגע לסיפור היהודי ולתרבות היהודי, וחוזר חלילנ. הטקסטים עצמם לא משתנים, אך בכל דור קוראים מבינים את הטקסט באופן שונה. התנ"ך מציג עובדות היסטוריות והקוראן אינו מתיימר להיות היסטורי אלא פרשנות.


החידוש המיוחד במאמר בוא שיטת העבודה עם הקוראן שהיוותה שינוי מצורת עבודתו של בל. לא לראות מי המקור וכו', אלא למה נכתב כל טקסט ומה מטרתו. ולדמן עושה כאן ניתוח ספרותי של הקוראן, דבר שלא נעשה לפניו.


התיזה העיקרית היא להראות שלשיטת העבודה הזו, של לקרוא את הקוראן בתור סיפור, יש תוצאות והמאמר מביא את יוסף בתור דוגמה. הוא אומר במקום לקרוא את הסיפור הקוראני ביחס לסיפור המקביל התנכ"י, נקרא את הספור הקוראני ביחס לסיפורים אחרים בקוראן, ולבדוק מה הוא מה הוא בא להדגיש ואיך הוא משרת את המטרות של המסורת ודת המוסלמים. המאמר אינו מבטל את שיטת העבודה של בל. הוא מנסה שיטה אחרת כדי לגלות דברים חדשים. הסיפורים שלנו שונים (התנ"ך והקוראן) מפני שיש להם מטרות שונות. לסיפור הקוראני של יוסף יש מאפיינים מאוד קוראנים. מדובר באדם אחד שמשמש כשליח. כברוב הסיפורים בקוראן, סיפור זה אינו בא לקדם את העלילה אלא להראות על היחס בין האדם לאל, עמידה במבחן וכו'.



16/03/03


הרמאדן


גויטאן- אחד מחוקרי המופת של האסלאם הקדום. המאמר הזה קצת מטעה לגבי גויטאן. זהו אחד המאמרים הראשונים שהוא כתב (20's). בשנת 57 הוא עזב את הארץ, לאחר שעשה עליה, וזאת בגלל שאם הוא ישאר בירושלים ויעסוק בהוראה באוניברסיטה וכו', הוא לא יוכל לעסוק במחקר שהוא רצה לחקור- המסחר בין יהודים למוסלמים ומצרים להודו. המקורות ששימשו אותו למחקר הזה הן הגניזה הקהירית. הוא הראשון שהראה כמה פוטנציאל החומר שבגניזה הוא גדול. אל המחקר שאיתו הוא התחיל, הוא אף-פעם לא הצליח להגיע.


המאמר מנסה לעמוד על התהליך של התהוות הדבר הזה שנקרא "דת האסלאם". הרקע החברתי והאינטלקטואלי שהביא לכך שהדברים הוחלטו כפי שהם הוחלטו בסוף. אנו מתמקדים בתקופת הנביא וכמובן יש גם לבדוק מה היה לפניו ואיך האזור היה מושפע לפניו. יש כאן שוב דיאלוג בין המסורות הערביות (הג'היליות) לבין המסורות המונותאיסטיות. גויטאן הולך יותר רחוק ומביא דתות עתיקות שהיו קיימות במזה"ת. הוא בודק אם הדת הושפעה יותר ממסורות ג'היליות או ממסורות יהודיות. מי "חזק יותר". או שבמקום לעסוק בשאלה "ממי לקחו...?" צריך לדבר על השילוב בין המסורות וההשפעות השונות.


השפעות יהודיות לא היו יכולות להיקלט אילולא היו נופלות על אזניים קשובות. מוחמד ואנשי התקופה ההיא הכיר צום ומסורות שונות ולכן היה אפשרי להשפעות היהודיות להיקלט. נוצר מיקס בין ההשפעות הג'היליות שהיו קיימות לבין ההשפעות היהודיות החדשות.


כבר בתקופה הג'הילית הערבים נהגו לצום לציון אירועים מסוימים. למה צמים, מי צם, כמה צריך לצום ועד כמה זה מחייב, כל אלה עוברים תהליך לכל אורך תקופת התהוות האסלאם. משנים דבר ראשון את העיתוי בלוח השנה, ליום העשירי של החודש ההראשון, ולאחר מכן שוב משתנה העיתוי כך שלא יזכיר את היהדות. השינוי מעיד כי המשמעות של הצום משתנה. הצום המוסלמי הראשון זהו ה"עשוראה". התאריך הזה הפך להיות מאוד חשוב בלוח השנה השיעי (טבח משהו...) העשוראה לא היה יום צום מחייב בעולם האסלאם הסוני. לאחר שהתאריך "התפנה" השיעים לקחו אותו ונתנו לו משמעות משלהם.


אית'יקאף- בתוך 30 הימים של הצום מבחינים בתקופה החשובה במיוחד של 10 ימים. במהלך הימים הללו מוסלמים אמורים במיוחד להתפלל ובמיוחד לפשפש במעשיהם וללמוד במסגד. חשוב עד כדי כך שמוים לא ללכת הבייתה בסוף הצום אלא להישאר בלילה במסגד וללמוד. החשיבות היא שלפי האמונה, ההתגלות הראשונה, שהייתה בחודש הרמדאן, הייתה באחד מימי האית'יקאף. אמנם נקבע הלילה הספציפי- לילת אל-קדר, אבל הרעיון של האית'יקאף זה תקופה בתוך הרמאדאן של פעילות מוגברת. המס' 10 הוא טיפולוגי וסימלי שמשמש כאן את המוסלמים להראות שיש חשיבות לתקופה. בתקופה זו יש לתפיותיך סיכוי מוגבר להגיע לרקיע השביעי, מפני שהשטן לא נמצא כדי לקטרג עליך באזני נאל. המונח אית'יקאף בג'הליה היה "בסמוך לאליל". עכשיו, שאין אלילים, המונח אומר "בסמוך לאל". הרמאדן זו אחת המצוות היותר קשות. צריך לצום 30 ימים מבוקר עד ערב, תוך המשכת העבודה היומיומית. למרות זאת המצווה הזה היא נשארה יותר פופולרית, אפילו מן התפילה.


צום הרמאדן מלמד אותנו גם על מצוות אחרות, ובכל זאת הוא יחודי. הוא פומבי יותר, ציבורי יותר, בולט יותר ולכן הוא לא דועך. 23/03/03


החאג'


חוה לצרוס יפה- אחת החוקרות החשובות של האסלאם בימה"ב. הפרוייקט הגדול שלה- איש הדת/חכם הדת במאות ה-11 וה-12, ובנוסף, ניסיון לעבוד על הפולמוס הבין דתי של היהודים והמוסלמים בימה"ב. המאמר שאני עוסקים בו התפרסם באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הרצאות של מלומדים רבים.


זמן- המאמר מתחיל בתקופת הקוראן וסוקר תקופות עמוק לתוך ימה"ב, עד לתקופתו של אל 'זאלי והקבוצה שאליה השתייך. המאמר הזה שונה מדברים דומים שכבר דיברנו עליהם. במקום לראות איך פרשנים מאוחרים מערביים מתייחסים למנהגים קדומים, לבדוק מה אומרים המוסלמים עצמם. בנוסף המאמר הזה מדבר על תהליך, המאמרים הקודמים הקפיאו איזשהו מצב. היא מתחילה בראשית האסלאם, אך היא מדברת על השינויים שחלו. האם מותר לשנות? אלילות זמן אנו מותאים הכי מעט אלילות באסלאם בתקופת הקוראן. הוא יוצא מתוך הג'הליה. השפה אותה שפה ואותה תרבות, אותם אנשים. הם באו להראות שהאסלאם הוא יותר טוב ויותר נכון. ההתנתקות מאוד מודגשת. אך כשבודקים תקופות מאוחרות יותר רואים תהליך והיפוכו. מצד אחד, יש תהליך איסלמיזציה-ניסיון להראות כמה החאג' הוא מנהג מוסלמי שאין בו קשר לדברים אחרים, ומצד שני נכנסות עוד ועוד אמונות אליליות. עם הזמן החאג', והדת בכלל, הופכות להיות להיות יותר איסלמיות ומונותאיסטיות, אך לאט לאט יותר דברים אלילים נכנסים פנימה. (עבודת אלילים זו עבודה של יותר מאל אחד. בנוסף, טקסים, מנהגים ופרשנויות של דברים גשמיים שמייחסים להם תכונות אנושיות או על אנושיות). בדתות מונותאיסטיות האל הוא אחד ויחיד ולא צריך מתווכים. אני מתפלל ישירות לאל. מצד שני, האל הוא מאוד מופשט ואנחנו, שצריכים לעשות הרבה דברים לא פשוטים, צריכים "עזרה" כדי להגיע לאל. צריך לקבל תחושה שהתפילות מתקבלות, שמשהו קורה. מתחילים להתפתח בהקשר היומיומי מעין מקשרים שמאפיניהם אינם מונותאיסטיים. הכעבה כבר הייתה קיימת, הטקסים כבר קיימים, רק שהפרשנות משתנה. אין כאן הכנסה של אמונות אליליות קודמות, אלא פרשנויות חדשות שבהן יש אלמנטים אליליים. החאג' אכן היה מבוסס על עלייה לרגל ג'הילית. אחרי שכבר היה הנתק והופעלה האיסלמיזציה, החל התהליך שבו מכמסו מהדלת האחורית אלמנטים אליליים. דוא האנשים מהתקופה המאוחרת שבאו לחקור את האסלאם, לא בכוונה, מכניסים הסברים אליליים למנהגים המונותאיסטיים. הם אנשים מאמינים שרוצם לחזק את האסלמיות של המצוות אך בלי משים ובלי כוונה מכניסים את פרשנויות האליליות כגון האנשה של עצמים וכו'.


4 הקטעים לקוחים מהתקופה היותר מאוחרת של ימה"ב כדי להמחיש שהעיסוק והפרשנות של האסלאם לעולם אינו פוסק. הטקסטים הללו מביאים דוגמאות להתמודדות עם השאלות שצריך להתמודד איתן. אלה הן שאלות שהתמודד איתן לכל אורך הדורות. איך מסבירים משמעות וחשיבות של מצוות ואיך מתמודדים עם האלילות שנמצאים בחלק מהמצוות. הטקסט הראשון לקוח מן המאה ה-11. כתב אותו אדם מאוד משכיל שכתב הרבה. התעניין באמונות מהמזרח הרחוק. מהרבה בחינות חלק מהדברים שהוא אמר ועשה נחשבו לבלתי מקובלים. שפר מתארת אותו כ"קצת חריג". הוא מנסה לפרש מנהג או בעצם מצווה מוסלמית ע"י התייחסות לדמויות יהודיות ונוצריות קדומות. אין בכך בעיה מיוחדת מכיוון שגם בקוראן נאמר שהם האחרונים. הוא מאוד רציונלי. הוא אומר: אני לא מבין, אלוהים אומר ואני עושה. ומצד שני הוא אומר אנחנו לא יודעים, אין לנו מקורות בעצם. הוא אומר כי אלה בעצם סיפורים של מספרים. זוהי אמנם לא כפירה, אך זו הליכה על הסף. קטעים 2 ו-3 שייכים לזרם המרכזי. אלו הם מסירות של חדית'ים. הם חוזרים לנביא או למקורבים לו- ה"סהבה". בקטע 2: עבדאללה אבן עבאס הוא בן דודו של הנביא. הוא נחשב לפרשן מבין הראשונים, אם לא הראשון, של הקוראן. בקטע 3 אנאס איבן מליק הוא מקורב לנביא. הדמויות הללו מאוד ידועות ומכובדות שיש להן סמכות להסביר ולפרש מכיוון שהם היו שם, היו בתקופה של ההתגלויות והיו קרובים לנביא באופן אישי. אנשים עד היום מסבירים דברים ומפרשים ע"י חזרה אחורה ושימוש ישיר בחדית'ים. לעיתים אמונות עם אלמנטים אליליים. חדית'ים מאוחרים שמו בפיהם של ראשוני האסלאם אמונות שהם (הראשונים) לא בטוח שהאמינו בהן. כך אנו מוצאים אצל אנשים ששייכים לרובד של הקוראן תפיסות שהם מאוחרות יותר. בקטע 2 מסופר שאדם עשה 40 עליות לרגל, ברגל, ולא היה זקוק לעזרה. מצד אחד אין פה אליליות, אבל היחוס הפנטסטי לדמות קדומה הוא אלילי. האדם פה הוא שונה מאדם בקוראן. מהחינת האליליות אין חזרה לאחור אלא חידוש וניסיונות חדשים לפרש שיוצרים אמונות חדשות עם אפקט אלילי. רואים השפעה יוונית- יחוס של תכונות יוצאות דופן לאדם ולחפצים, לדמויות מיתולוגיות. קטע 3 אומר דברים בצורה מאוד ישירה. אחד האנשים בתקופתו של הנביא, כמו זרם שהיה אז, חשבו שצריך לבטל טקסים כי הם אליליים, אבל אז ירד הפסוק, הייתה התגלות שאמרה כי לא, זה לא אלילי, זה חלק מהאסלאם. יש כאן הודאה בטעות. אנחנו חשבנו שזה אלילי, אך לא אנחנו קובעים, האל קובע, יש לו רציונל אחר. בקטע הרביעי יש פרשנות מיסטית. 30/03/03


סלט באינדונזיה


ג'ון בואן- טבע את המונח "glocal Islam" דוגמה לכך אנו רואים במאמר. שילוב של לובל ולוקאל. המאמר מדבר על דברים שהם כלל מוסלמיים. קל לזהות מוסלמים לפי הסלט. לצד הדברים האוניברסלים אנו רואים מאפיינים אינדונזים במקום מסוים, בזמן מסוים, ואיך אינטרסים פוליטיים באים לידי ביטוי בתפילה. למרות שהיא הייתה אמורה להיות קפואה ונצחית יש שינויים. אנשים מבינים שונה את התפילה בגלל נסיבות החיים שלהם. בואן הוא אנתרופולוג. כל המאמר מבוסס על תצפיות אישיות שלו, ראיונות, עיתונים, סיפורים. כל המידע הזה הוא הבסיס למאמר. לחלק מהדברים הוא היה עד, בעיקר משנות ה-70 ואילך. המאמר עצמו נכתב בתקופה מאוחרת יותר. יושבים בשדה, כמה חודשים טובים, אוספים חומר ומעבדים אותו, ורק לאחר מספר שנים יוצא המאמר.


זמן- אנו מדברים על המאה ה-20. בוחנים 3 מקרים שכל אחד מהם בתקופה אחרת. יש להחין בין התקופות. מרחב- אינדונזיה, בעיקר אזור סומטרה.


אינדונזיה היא אוסף של איים ומדברים על איזורים שאורח החיים שלהם שונה. מדבים על אסלאם אינקלוסיבי מול אסלאם אקסקלוסיבי. כל אחד משלושת האזורים מראה איך האנשים מבינים את התפילה אחרת. החשיבות של התפילה רבה ובגלל זה היא הופכת למקור ויכוח.


קהילה מול אלוהים בפרובינציה של ACHE יש שני גורמים. מצד אחד יש האומרים כי היא הסמל לקהילה. כולם מתפללים יחדיו וכך הם מגשימים קהילה, קהילה תקינה מבחינתם. מצד שני, במקביל, המשמעות היותר נכונה היא לא להתחבר לאנשים אחרים אלא לאלוהים. לא הגשמת אידאל דתי-חברתי אלא דתי-פרטי. אמנם, חלק מהמשמעות של התפילה במסגד הוא השיוויון, כולם יחד, אין הבדל, אף לא פיזי. שני הזרמים מסכימים על כך. השאלה מה מדגישים, את ההיבט הפרטי או חברתי.


תכונות מול הכשרה ברור שיש גם משמעות דתית וגם חברתית. בנוסף, יש גם היבט פוליטי. יש ויכוח על כח, על מנהיגות. מי צודק (במנהיגות הדתית), ויכוח על סוג המנהיגות, החביבים מתוארים כמנהיגים מיסטיים. הם העמידו את עצמם באופן אישי בתור מנהיגים. בגלל הכוחות והיכולות שלהם, הם מגייסים את הלגיטימציה של דמותו של מוחמד. המנהיגות השנייה לא מציבה את האנשים במרכז התמונה, אלא בגלל שהם אנשי דת. לא התכונות שלהם אלא הידע וההכשרה שלהם. חלק מהויכוח הוא מה איש דת אמור לעשות. אנשי הדת שדיברו על התפילה בקהילה דיברו על כך שהם אנשי דת. השאלה מה קובע מנהיגות- הלמידה והעבודה הקשה או התכונות המיוחדות הנעלות.


מכשיר הלגיטימציה החשוב ביותר בקהילה המוסלמית הוא הנביא מוחמד. אם רוצים לדחות דבר מה אז אומרים שהוא "בידעה"- חידוש, אך אם רוצים להצדיק משהו אומרים שהנביא עשה או אמר את הדבר הזה. אם לא יכולים לקשר את הדבר לנביא מוחמד הדבר לא מוסלמי. בסוף התקבל העיקרון שמי שמסוגל לשלוט הוא שולט. בידי מי הסמכות לפרש את דת האסלאם? בדיון הזה הנביא מוחמד משחק תפקיד חשוב ביותר. כל אחד אומר על הצד שכנגד שהוא הביא בידעה והשני מתבסס על הנביא מוחמד. אנשי הדת אמרו שהפרשנות שלהם נכונה בגלל שהם למדו ויכולים להסביר ולהבין. החביבים אומרים שהנביא מומד אמר את הדברים וחשב כך. הם התבססו על הנביא. יש מסורות של משפחת הנביא. ישנן משפחות שמשתייכות למשפחת הנביא. החביבים לקחו את הטענה שהם ממשפחת הנביא ובנו מזה קריירה. במכלול הטיעונים של החביבים חלק מהסמכות שלהם היא שהם מצאצאי מוחמד. לורך מספר דורות טענה כזו הועלתה והתחברה עם תכונות יחודיות ולכן היא התקבלה.



המקרה השני שמופיע במאמר הוא על קבוצה שמתחילה לנהל מדיניות אקסלוסיבית, אסלאם מתבדל. תופעה של שנות ה-60 וה-70, שבמהלכה אנשים מקימיםמסגדים חדשים בעבור עצמם וקהילתם. תופעה זו היא תופעה שאפשר למצוא גם בחברות מוסלמיות אחרות. יש קהילה בתוך קהילה. הקהילה הקטנה יותר מתפללת באופן שונה ובמקומות אחרים. ההיבדלות בתפילה היא לא רק בתפילה, אלא גם בדברים אחרים- לא מתחתנים איתם, לא אוכלים איתם. הקהילה מתפצלת. זה יכול להגיע לידי הרס משפחות. כאשר בן הזוג רוצה לעבור לקהילה החדשה והשני לא רוצה יש נתק בין שני בני הזוג. כולם מוסלמים וכולם אמורים להיות שווים, אך הקהילה החדשה מרגישה שהיא יותר מטוהרת ויותר נכונה. הם מאמינים שהמשמעות המקובלת לתפילה בקהילה כבר איננה נכונה והפרשנות שלהם נכונה יותר. יש כאן חזרה אחורה לנביא מוחמד. ההג'רה היתה כיוון שבמכה הוא לא היה יכול לקיים את המצוות ואז הוא התבדל והיה טהור יותר ונכון יותר. אחת הפרשנויות של תפילה היא דרך לקשר עם מתים וזה דוגמא לאסלאם אינדונזי- גלוקל אסלאם. באסלאם האינדונזי המתים מאוד מורגשים אצל החיים ורוחם ממשיכה לחיות וכאשר מתפללים לאל בדרך מתקשרים עם המתים. היו כאלה שאמרו זהז לא האסלאם הנורמטיבי והיה ויכוח אם אומרים את התפילה בשקט או בקול. אם מתקשרים עם האל הוא שומע בכל מקרה, אך אם מתקשרים עם מתים צרך לצעוק כדי שישמעו.


מהם הגבולות של האסלאם ומי קובע אותם? עצם הכללת המתים בקהילה, האם זה האבלאם הנכון או לא? הויכוח הוא לאו רק מה נכון, אלא מי אמור לקבוע מה נכון. האם העיר או הכפר, מנהיגים צעירים או מבוגרים? האם כל אחד רשאי לעשות עפ"י מסורתו או לא? תפילה זה לא סתם תפילה. מישהו בודק מה אדם עושה ואיך. לכאורה מדברים על דבר בין אדם לאלוהיו, אך לתפילה יש משמעויות יותר רחבות- תלוי איך עושים, עם מי וכדומה.


המשך

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית