FANDOM


חזרה לדף קודם

06/0403


ונסנט קורנל-

האסלאם העממי דומה אך לא חופף, לאסלאם הצופי, המיסטי. האסלאם העממי הוא הוא האסלאם כפי שהוא חי, נושם ובועט בקרב העם, וזה לאו דוקא כפי שהוא בכתבים וכפי שאומרים אנשי הדת. איסלאם מיסטי, צופי, מדבר על רגשות, אהבת האל. במידה מסויימת הם חופפים. האסלאם הצופי נגע לאנשים, מילא אותם בתוכן. האסלאם העממי והסופי משלימים זה את זה אך הם אינם זהים.

באסלאם הצופי יש אלמנטים מאוד עליתיסטיים. יש התארגנות של קבוצות וחצרות צופים. זה משהו ממוסד ומחייב. יש מעמד לשייחים צופיים. מייחסים להם תכונות ואישיות יוצאות דופן.

מצד אחד הסופיות הוא פיתרון טוב לעמחא. זו אמונה שאיננה איטנלקטואלית. אין לימודים. המבחן זה האמונה. לא צריך לתפוס את זה בשכל אלא להרגיש את זה בלב. זה פותח דלת להרבה אנשים. העממיות והמיסטיות פונים לכולם- מוסיקה, ריקודים. לחגוג ביחד ולא ללמוד לבד עם הספרים. מצד שני, גם בצופיות, כמו בחסידות, יש בפירוש תפיסה אליתיסטית. לא כל אחד יכול לאהוב באמת את אללה. יש רמות שונות של אהבה. כולם מוזמנים להצטרף אך לא כל אחד יכול להשתתף באותה רמה. ההקפדה בצופיות היא לאו דוקא על קיום מצוות אלא על אהבה.


נשים באסלאם הנורמטיבי הן מאוד מוגבלות. אם רצו ללמוד היה להן מאוד קשה ואסור ללמוד יחד עם גברים. אך אצל היחח הצופי, שפחות מקפיד על ההבדלה, הן יכולות להתקדם, והן התקדמו ואף הנהיגו. כך שרואים שיש פנייה לכמה שיותר אנשים. מצד שני יש היררכיה מאוד ברורה. יש סתם אנשים ויש כאלה שמצליחים להגיע לדרגות גבוהות. כולם יודעים את זה וברור להם איפה הם נמצאים בסולם. רק אחרי גיל 40 לומדים טקסט מסויים, אך גם מי שעבר את גיל ה-40 לא הגיע לרמת הבשלות הנפשית והשיכלית שמתירה לו לעשות זאת.


כאשר מדברים על צופיות מדברים על התארגנות חברתית וגם תיאוריה דתית אינטלקטואלית של איך להגיע לרמה נפשית גבוהה. איך ממקדים את האמונה כדי להגיע לאל? יש דיון פילוסופי מאוד מורכב לכך, גם כשמדברים על צופיות שמעמידה במרכז תחושות והרגש, ולאו דוקא הלימוד, יש אלמנט פילוסופי. לכן יש מעט אנשים שמסוגלים לעסוק בפילוסופיה הזו ורק הם יוכלו להגיע לרמות הגבוהות.

במקומות שונים בעולם (אנטוליה, הבלקן, צפון אפריקה ואפריקה) הצופים הביאו אנשים לאסלאם והשפיעו עליהם. הם מקימים את הפולחן שלהם ונמצאים במקומות אלה ואנשים רואים, מתעניינים ולכן מצטרפים אליהם.

יש אנשים שרמתם הנפשית גורמת לאנשים להעריך אותם יותר.

לעיתים הקבוצות הצופיות הם אנטי שילטוניות.


וַלאיה מול וִלאיה- המונחים הללו מראים מה קורה בתוך הצופיות ובתוך האסלאם העממי. מדברים על מונחים של איש קדוש והם קשורים זה לזה. האחד פונה כלפי הקשר בין האיש הקדוש לאלוהיו (ולאיה) והשני הוא מהות הקשר בין הקדוש למאמינים בו (וילאיה). כלפי מעלה וכלפי מטה. ולאיה מדברת על הקירבה. אדם צריך להיות קרוב לאלוהיוץ קרבה פיזית, אך גם קרבה נפשית, אמונה ואהבה. איך מתקרבים לאלוהים? מוות הוא שלב חשוב והכרחי לאיש קדוש. הוא מקבל הרבה מוניטין ומשמעות לאחר מותו. הרבה פעמים הקריירה האמיתית מתחילה לאחר המוות. לעיתים מוות בגיל צעיר יכול להיות כק פורה שעליו תצמח דמות של איש קדוש. על סמך זה מועצמת הדמות שלהם. אך עד שמתים יש דרכים נוספות, סגפנות, תפילה, לימוד, קריאה בקוראן ובטקסטים, או עיסוק בטכניקות להתקשרות עם אלוהים. נכון שאנחנו לעולם כאן והוא לעולם שם, אבל אנחנו אמורים להשתדל להתרומם מעט המגבלה הזו כדי להתקשר עם אלוהים. היכולת של אנשי הדת להתקשר עם השמים, ודרכם גם פשוטי העם, זה מקור הכוח שלהם.

(כאשר טענו נגד הצופיות שהם מכניסים חידושים לאסלאם, הם טענו כי להפך והם חוזרים לאסלאם המקורי של מוחמד עצמו).

הולאיה והוילאיה קשורים זה לזה בגלל היכולת להתקשר עם אלוהים. בגלל שיש לי את הקדושה, יש לי את הסמכות בעולם הזה. וגם הפוך. בגלל שיש לי את הסמכות בעולם הזה, מעמדי כאדם קדוש מובטח.

תכונה חשובה- הכריזמה. כמו שהקדוש קרוב לאלוהיו, כך גם המאמינים לו צריכים להיות קרובים אליו, גם אם פיזית (ביקורים וכו') וגם אם לא (חושבים עליו, מאמינים בו, מקור לסמכות, מקור לחיקוי וכו'). זו גם אחת מהטענות נגד התנועות הצופיות. האנשים הופכים להיות המוקד ולא רק המכשיר. מתפללים אליהם ולא לאלוהים או מוחמד. הואלי הוא המרכז ולא האל. הצופים אמרו בתחילה שלא צריך לקיים מצוות ולקרוא בכתבי הקודש כי חשובה רק האמונה. לאחר מכן הם הפסיקו לדבר על כך כיוון שאנשים לא יכלו לקבל זאת והצופיות השתנתה ומתחילה הטריקה שהדגש בה הוא התארגנות חברתית.

ע'זאלי מדגיש את המעבר- איש דת בעל משפחה שחיפש את דרכו וניסה אמונה צופיות, נטש הכל, אך חזר כיוון שהוא לא היה יכול להתנתק.

הטריקה היא הדוגמה שמראה את ההשתלבות בתוך החברה. זה גם חיים מאוד בורגנים בתוך החברה המוסלמית. מעמדם של האנשים הקדושים הפך למרכזי והם הופכים להיות המוקד לאמונה המוסלמית.

הטריקה הנקשיבנדית- טריקה בינ-לאומית שקיימת בבלקן ומאוד משפיעה, אך היא לא דת מדינה. הקרבה שהאנשים הקדושים מצליחים להגיע אליה היא דבר ייחודי וזה מקור הסמכות שלהם.

ההצלחה של התנועה הצופית היא עד כמה הם הופכים להיות חלק מהנוף היומיומי. הם לא מתרחקים כדי לשמור על טוהרם ולא להיטמא. (בימה"ב, אחד המאפיינים הראשונים שלהם הייתה התנתקות. היתה תנועה מאוד קטנה). ההצלחה החברתית והפוליטית מתחילה כאשר הצופים הופכים לחלק מהחברה.

הכוח של האנשים הקדושים חיים בתוך החברה.

תפקידו של האיש הקדוש הוא לעזור ולכוון. חלקם תיעלו את מעמדם ותפקידם לכיוון פוליטי, לכוון ולקשר בין האדם לשלטונות, תיווך פוליטי.

קורנל ספר במילונים הביוגרפים את התכונות השונות של הקדושים.

מילון ביוגרפי- עלם אל רג'אל- מדע העוסק בביוגרפיות של אנשים. ההתחלה היא המדע החדית'י. איסוף של מידע על אנשים שנחשבו ראויים לתיעוד. קורנל ניסה למפות אילו תכונות מיוחדות יש לאנשים הללו. הקדוש צריך להיות אדם שתורם לחברה. לקדוש יש שליטה על בעלי חיים. אסלאם עממי בשונה מאסלאם צופי האנשים ידעו קרוא וכתוב. הקדושים יכולים לרפא מחלות, לעשות ניסים, ידעו קרוא וכתוב. הם היו חלק מהברה. יש משהו אליתיסטי, עירוני ועצם ההפרדה בין אסלאם צופי ואורתודוקסי לא אפשרי. הם מאוד משולבים זה בזה.

בתורכיה במשך עשרות שנים הצופיות היתה מחוץ לחוק.

חגיגות לידתו ומותו של הנביא מוחמד הם טקס צופי מובהק.

היום יש צופים רבים.

חלק מהתכונות של האנשים הקדושים הן תכונות שמבוססות על יכולות וחלק מבוססות על ידע. יש אנשים קדושים שהופכים להיות קדושים כיוון שהם בורכו ביכולות על אנושיות ויש אנשים שיכולים להכשיר את עצמם ע"י לימוד להיות אנשים קדושים. כל המעמד של איש קדוש מבוסס על האנשים שמכירים בו כאיש קדוש ויכול להיות שרק הסיפורים של האנשים הופכים את האיש הקדוש לבעל תכונות על טבעיות.

חלק מהדמויות הן לא דמויות היסטוריות ולא בהכרח מישהו ראה את האיש בעל התכונות. חלק מהתופעה של האנשים הקדושים מבוססת על אנשים מתים שנזכרים כאנשים קדושים.

כל האנשים הללו תפקדו בתוך חברה מוסלמית והאמונה שמוחמד הוא אחרון הנביאים ומי שאמר שהאנשים הקדושים הם נביאים מוצא מהאסלאם.

הדרוזים יצאו מהאסלאם כיוון שהם אמרו שהחליפה במצרים הוא המהדי. כל דבר שקשור לצופיות ולאנשים הקדושים הוא דבר עם הרבה מיסתורין. המיסתורים הופך את העניין למעניין ומוסיף למעמדם.


27/04/03


לידת הנביא


מולד אל-נבי – אחת החגיגות היותר נפוצות באסלאם העממי. מפליא שדבר שנחשב לכ"כ פופולרי ומקובל. ציון לידתו של הנביא, הוא דבר חדש (יחסית) בן כ-700 שנה. הוא היה צריך לעבור אישורים והסברים. היה גם צורך בארוע מהסוג הזה. מה קרה בימה"ב שאנשים במרחב של סוריה הגדולה החלו לציין את הולדתו של הנביא. איך זה הפך ללגיטימי ונכון, פופולרי ומקבלים היום ואנשים לא מודעים לכך שזה חדש. אנו נדבר על השימושים והחשיבות של הארוע הזה דוקא במאה ה-20 (עד כמה הדת חיה ומשתנה).


בעל ואישה (בזמן הכתיבה עדיין לא). זוג כותבים. לא נפוץ במדעי ההיסטוריה, נפוץ במדעי החברה. ההתמחות שלהם היא אנטרופולוגיה של חברות איסלמיות מודרניות בכל העולם המוסלמי הלא ערבי בדר"כ.


אאֻרדיר- עיר במרכז אנטוליה. בחירת המקום היא קריטית במחקר אנטרופולוגי. יש לבחור המקום הטיפוסי ביותר במרחב במרחב המחקרי שלהם. מקום מאוד "משעמם", שאין בו יוצא דופן, אי שם במרכז. עיר שתוכל לשקף את החברה בכללה.


טקס- אנחנו מדברים מדברים הטקסט שנקרא במהלך הקטב. המעשים, ההתרחשויות שנעשות. המשמעויות שמייחסים לדברים שקוראים ועושים כמו אלה שלא עושים. בכל מחוה שנעשית יש משמעות, המשמעות שמייחסים לדברים אלו המשתתפים, לעומת המתבונן מהצד.


לטקס משמעויות רבות ושונות. ישנם סוגים שונים לאותו הטקס, ומשמעויות שונות לאותו טקס. יש משמעויות בכל מה שקשור למגדר, מעמד חברתי ולקשר בין אדם למדינה. הטקס אינו חובה. הוא הפך למוסכמה חברתית.

תורכיה היא מדינה חילונית, האזרחים בוחרים אם להשתתף בטקסים הדתיים. מתוך השתתפות האנשים בטקס ובאיזה סוג טקס, אפשר ללמוד על איך הם רואים את מדינתם, איך הם רוצים לראות את מדינתם, אפשרות להבעת מחאה או תמיכה. סוג הטקס מעיד גם על מגדר ועל מעמד.


גברים מול נשים. לכאורה אותו טקס. אך רשימת ההבדלים ארוכה עד כדי כך שאי אפשר להגיד שזה אותו טקס. מקום- נשים מתכנסות במקום פרטי, בית של מישהו, גברים מתקהלים במקום ציבורי. זה משפיע על האורך, הצורה, ההתנהלות והרשמיות. הטקסים של הנשים פחות רשמיים. אין להם מבנה קבוע מראש, לפי הרכב הקהל. אצל הגברים יותר מובנה, קבוע, רשמי בגלל שזה בפומבי. זה לא אומר שהם יותר דתיים מהנשים או להיפך, אבל גברים נחשבים יותר דתיים מנשים, למרות שאין הבדל עקרוני בחובות הדתיות זה משפיע על המשמעות שהם רואים בטקס.

העובדה שהנשים מציינות את האירוע בבית והעובדה שהן נחשבות פחות דתיות, מאפשרת להם להיות יותר גמישות מבחינת אורך הטקס ותכניו. לגברים אין אפשרות כזו. הם בפומבי. יש עליהם עין מפקחת מהשלטונות, נותנת ציונים לטקס ועוקבת אחריהם. יש עוד עין מפקחת –הקהילה עצמה. הטקס של הגברים אמור להיות אורתודוקסי יותר, פומבי יותר, נכון יותר, אסלמי יותר. הגברים מפקחים, לעיתים, לא במודע, אחד על השני. הנשים מעצבות את הטקס לפי רצונן ולכן הוא הפך להרבה יותר רגשי עם נגיעות פיזיות רבות.

קלישאה- נשים יותר דתיות מגברים. אצלנו, החברה המוסלמית התורכית מחשיבה את הגברים לדתיים יותר. באמונה באופן כללי, הטקסים הנשיים הם רגשיים יותר.

נשים מנצלות את הארוע הזה גם כארוע תרבותי. לדבריהם אין צורך בכך מפני שהן נפגשות בלאו הכי. הנשים הן עקרות בית ועובדות בעיקר בבית. רק באירוע דתי יש להן אפשרות לצאת מהבית. לגבר יש חיי חברה מחוץ לעבודה. כשהוא חוזר הבייתה מהעבודה הוא יכול לצאת ולהיפגש עם חבריו. נשים לא יכולות לנהל חיי חברה. הן מתקשרות עם אנשים אחרים רק בעיניינים שוטפים ולא לצרכי חברה. זה אסור אך זה לא מקובל. מולד אל-נבי זה מן "תרוץ" יש תוכן ראוי לפגישה. התרוץ הוא גם החוצה וגם לעצמן. יש להן הזדמנות להיפגש וגם לקשקש בינהן. התוכן נראה מספיק ראוי כדי להשאיר בבית את הבעל והילדים ולהיפגש בינהן. זו גם אפשרות להתפרק, להשתחרר מעט מעול היומיום. נוצא רושם שהנשים מאמינות יותר מכיוון שהטקסים שלהן יותר רגשיים הן אולי פחות דתיות אך הן, אולי, יותר מאמינות ברמה הרגשית. אמנם, נוצר הרושם שגברים יותר רוחניים מנשים, אך הטקס לנשים נותן משמעות דתית. רק בתת-מודע מתמלא גם צורך נוסף. השימוש בריקוד ושירה אינו מוריד מרמת האמונה, זה הביטוי שלהן. אנו נמצא בהרבה מקרים ששירה וריקוד ומוזיקה נחשבים לדבר לא רצוי באסלאם. דברו על כך שמוזיקה היא דבר מסוכן. היא מזהמת את הנפש. מי שלט חיזק מספיק יופשע לרעה. אבל, יש צורך לאדם במוזיקה וזה מתבטא באסלאם העממי והמיסטי.


הטקסים של נשים וגברים אינם שונים בתכלית. הטקסט הוא אותו טקסט. רק ההבדל הוא במידה. אצל נשים – מוזיקה, ריקודים ונגיעות פיזיות. דגש על ההרגשה, החוויה. אצל הגברים דגש על הטקסט, התוכן, המילים. הגברים מחשיבים עצמם ליותר דתיים ולכן הם עוסקים יותר בלימוד ובטקסט, הנשים מכוונות לחוויה.


ילדים קטנים, בנים ובנות כאחד בדר"כ הולכים עם האמא. הילדים היותר גדולים מתפצלים לאבא ואמא. הטקס הוא אינו משפחתי אלא מגדרי-מעמדי. האמא יכולה לבחור לא לשתף את ילדיה. הם אולי ילכו עם האבא או שבכלל לא ישתתפו בטקס.


הטקסים האלה מאוד מרשימים ומחייבים. מתייחסים אליהם ברצינות. יש הכנות רבות. יש דמויות מובילות ומארגנות.

אנו רוים בתורכיה טקסים שונים לפי הבדלי מגדר ומעמד, אבל יש חברות (מצרים) שבהם מולד אל-נבי הופך לטקס משפחתי-קהילתי ולאו דוקא מגדרי.


בתחילת דרכו מולד אל-נבי הוא נתפס כחידוש לא רצוי. אחת הטענות היא שאנשים מנצלים את הטקס להתנהגות לא ראויה (2 טענות מרכזיות). למרות ההתנגדות, הארוע הזה הפך לחשוב מאוד ומציינים אותו. אחד ההסברים שניתן ע"י חוקרים- הטקס הוא לאו דוקא דתי אלא אמונתי. הוא עוסק לא בטקסטים אלא בטקס. בלוח השנה האיסלמי אין הרבה חגים- רק 2. אנשים אולי זקוקים לארועים הללו ומוצאים את הציונים שאפשר להפכן לחג. לציון לא שגרתי, לצאת מעט מן המסגרת.

בתורכיה של המאה ה-20, הלא שגרתי הוא עקרון. העובדה שהטקס שרד מראה כל כך שכנראה צריכים אותו.


מולד אל-נבי שונה מהתפילה, רמה אחת מתחת. בנוסף, הגיוון הוא עצום ומשמעותי.







04/05/03


סגירת שערי האיצ'דיהאד


וואל, חלק- היסטוריון בולט בשנים האחרונות. עבודתו היא מן המשפיעות ביותר. שינה את צורת החשיבה לגבי התפתחות מערכת המשפט באסלאם. לצד הכשרתו בלימודים אסלמיים הוא גם ע"וד. יש לו יכולת לשלב בין הבנת התיאוריה של המשפט לבין הישום בפועל והמנגנון. היום הוא נמצא במונטריאול, קנדה. עבד גם באינדונזיה.


מאמרנו הוא חלק מקבוצת מאמרים שפורסמו יחדיו. הם עוסקים בסגירת שערי האיצ'דיהאד. זו שאלה משפטית סבוכה ומשפיעה מאוד.

איצ'דיהאד- מאמץ אינטלקטואלי מחקרי שמאפשר לאדם שעובר תהליך זה להגיע לפסיקה חדשה ועצמאית שמבוססת על מקורות המשפט. פרשנות חדשה, בהתאם לדעת הפוסק ולצרכי התקופה.

הרעיון של האיצ'דיהאד הוא רעיון אליתיסטי. לא כל אחד ראשי ויכול. אפילו לא כל אחד מהמלומדים. לכן צריך להבדיל בין כלל אנשי הדת- העולמאא. הם מעבירים את הידע מדור לדור, אך הם לא מחדשים. תפקיד האיצ'דיהאד הוא לא רישמי בהכרח אלא מעמד שיש להגיע אליו ולקבל את הסכמת הקהילה. יש עניין של פוליטיקה, משחקי כוח, כריזמה וכישורים. יש אנשים שהם אולי ענווים, אך הקהילה דוחפת אותם בשל כישוריהם, ולהיפך, אנשים לא מוכשרים במיוחד שבשל משחקי פוליטיקה מגיעים למעמד.

קאדי שונה ממוג'דהיד. הוא שומע את שתי הצדדים וחייב לפסוק. אין לא זכות לא לפסוק.החלטתו היא מחייבת לשהי הצדדים. המוג'דהיד או המופתי לאו דוקא עוסק במקרים אמיתיים. הם עוסקים גם בשאלות תיאוריתיות. בנוסף, הם הרבה פעמים שומעים רק צד אחד.

הקאדי זה תפקיד שמוכר יותר ע"י הרשויות והמדינה כחלק ממערכת השילטון, אך סמכותו של המוג'דהיד באה מן העם.

פרנסתו של המוג'דהיד הייתה תמיד מדברים אחרים, מסחר הוראה וכו'. מכיוון שלא מדובר במשרה מאושרת אין לו משכורת. לעיתים היו מקבלים גמול לא רשמי מאלה שלהם עזרו.


סגירת שערי האיצ'דיהאד- מי סגר את ערי האיצ'דיהאד? שַאחְת. בין דבריו- בערך בשנת 900 (היג'רה 400-500) הגיע רגע בין כל אנשי הדת כי כל השאלות המרכזיות התגבשו סופית. נוצר קונצנזוס כי איש כבר לא יכול לחדש (נכתב באמצע המאה ה-20. דבריו אלו היו מוסכמים). התקבל העיקרון כי אין צורך באיצ'דיהאד. אין מה לחדש. נתחיל מהיום להתבסס על תקדימים מהעבר. בנוסף, הדור הולך ופוחת אין אנשים שראוין לעסוק בכך. אין צורך לעסוק בך ואין מי שיעסוק בכך. זה לא עניין משפטי אלא תאולוגי. יש סימנים כי קץ העולם מגיע. הדור והידע הולכים ופוחתים, ולכן גם המוג'דהידים. הוא מראה שתמיד יש מוג'דהידים, גם מאות שנים לאחר "סגירת" שערי האיצ'דיהאד. אם כך, על סמך מה שאחת קבע ששערי האיצ'דיהאד נסגרו בשנה כ"כ מסויימת? ובכן, המוסלמים עצמם עסקו בשאלה הזו (אבל דיונם הוא תיאולוגי, כחלק מקץ העולם. לאו דוקא דיון משפטי). אך זה לא מספיק. יש לפרוש דיון זה לרובד המשפטי. חַלַק מראה כי הדיון שהתחיל כדיון תיאולוגי, נידון אז גם ע"י משפטנים. הדיון הזה הפך לדיון קבוע בחיבורים משפטיים (במאות מאוחרות יותר). כם על כך התבסס שאחת. המשפטנים אולי דנו בכך, אך אף פעם לא הגיעו להסכמה שהם אכן נסגרו. שאחת אמר שבשנת 900 הייתה הבכסמה כללית שהם כן נסגרו. הוא מתבסס על משפטנים מסוימים שהסכימו על כך והציגו זאת כקונצנזוס. אך אנו רואים שלא כך היה הדבר. מצד אחד האסכולה החנבלית שאומרת דבר אחד, החלפים שאומרים אחרת והשאפים. גם בתוך אסכולות מסוימות היו הבדלי דעות.

כשאנחנו מדברים על משפט, תחום ידע עם גבולות, הוא חופף להרבה תחומים אחרים לדוגמה הקשר וההשפעה בין תיאולוגיה למשפט. בנוסף, חלק מציג עדות להראות ששערי האיצ'דיהאד לא נסגרו- זה הדיון סביב הידע- עילם. הידע הדתי קיים כל הזמן ומחייב כל הזמן לימו ועיבוד אינסופיים (קשר בין פילוסופיה ומשפט). לכן אולי אסור לסגור בעצם את שערי האיצ'דיהאד.

אולי המוסלמים רצו בניסיון הסגירה ליצור מצב שבו רק יחידי סגולה יכלו לחדש ולשיהיה שימור של העקרונות הבסיסים).


חלק מראה שאף פעם בעצם זה לא הגיע לרעיון מחייב כמו ששאחת מציג זאת.

חלק מציג את החידוש שלו בצבעים דרמטיים. הוא מתייחס לאיצ'דיהאד במובן רחב יותר. אך עדיין יש הבדל בינהם. שאחת אמר שמ-900 פסיקה ומחשבה עצמאית אינם מוסכים. הדבר החשוב זה הדבקות בעקרונות. חלק אומר שמעולם העקרון של הדבקות ברעיונות לא היה מחייב. זה היה מקובל באסכולות מסוימות. בנוסף, חלק מסכים שהנושא היה בקטסטים המוסלמים. אך מעבר לשאלת הסגירה, מעסיקה אותו גם שלת העלמותם של המוג'דהידים. האם נעלמו או לא. שאחת חיבר שתי סוגיות אלו ביחד, חלק מפרידן. שאחת דיבר רק על המאות הראשונות של האסלאם עד שנת 900. חלק פורש את מחקרו לתקופה ארוכה יותר, ולכן שאלותיו שונות ונפרדות. שאחת לא עסק בתור הזהב ש להאסלאם. אחרי שנת 900 אין לי מה לחקור שהם רק מתמצתים את מה שנכתב לפני כן.





11/05/03


הווקף


נמשיך את הדיון על מערכת המשפט. היום נדון בקשר בין המשפט בתיאוריה והמשפט בפועל. איך המערכת המשפטית אמורה מצד אחד לשמור על עקרונותיה, ומצד שני, איך הזמן מכפיף את תמורותיו על המשפט.


אנו מדברים בעיקר על המאה ה-16 וכדי להדגיש את יחודה אנו הולכים מעט אחורה ומעט קדימה.

המאמר מביא את החיבורים המשפטיים עצמם.


וקף-הקדש- נמגנון משפטי שמאפשר לי לתרום. בעבר, כל מה שקשור ברווחת הקהילה היה צריך להסתדר בעזרת הזכאת, אחת מ-5 המצוות, כפי שכתוב בקוראן. תוך זמן קצר (כבר במאה ה-8) מתארגן מנגנון חלופי- ההקדש. הזכאת-מצוות חובה, ההקדש- התנדבות.

תנאי ראשון, ההקדש חייב להיות רכוש שלי לחלוטין, לא חלקית. במאה אחוז בבעלותי.

תנאי שני, הנצחיות. ההקדש חייב להיות נצחי. אין התחרטויות. אני מוותר לחלוטין מכאן ואילך על הרכוש הזה. הרכוש חייב להניב תוצרת עד קץ הדורות.

למי תורמים? מי שמקדיש קובע את התנאים.

יש שני סוגי הקדש- א. לטובת הקהילה- מוסדכלשהו כגון מסגד, בית חולים או גשרים. תרומה לעניים, לחולים.

ב. לטובת משפחתי. ההקדשים המוקדמים ביותר שאנו יודעים עליהם (מאה ה-9), היו הקדשים משפחתיים. הפירות מן הוקף הלכו לבני המשפחה שקבע המקדיש. זה אפשר למשל לעקוף חוקי ירושה.

יש מי שמפקח על כל התהליך. השופט יכול לקבוע כי אתה לא יכול לתרום דבר מסוים אם זה מקפח או אם זה לא בבעלותך. שואף לטובת הכלל. אם אב מונע ירושה מבניו ע"י שימוש בוקף, יש מי שיגן עליהם (טובת היורש). השופט אמור לשמור על המכלול.

רוב ההקדשים בפועל, הם שילוב של וקף משפחתי ווקף קהילתי.


וקף נחשב ל"קורבה", מעשה שמקרב את האדם לאלוהים. כמה שיותר יותר טוב. השופט יכול להגביל את גודל הוקף או את מספר הווקפים אם נפגע מצבו של התורם. שמירה על טובת התורם.


בעוד שבירושה אין להפלות בין שי בנים בהקדש יש אפשרות מסוימת ומוגבלת לתת עדיפות לאחד הילדים ע"י ניהול או נהנתנות מן ההקדש. אנו רואים למשל שבמאה ה-16 נשים רבות מונו למנהלות של ווקפים. זה ניסיון לשמור על מעמדן הכלכלי של הבנות שתוכלנה לפרנס את עצמן בלי להסתמך על אחיהם או בעליהם.


אסתבידאל-החלפות. מנהל וקף שמגיע למסקנה שהוקף לא מניב פירות מספיק, הוא יכול להחליפו.


טענות בגנות ההקדש- גורם לקיפאון כלכלי. הוצאות הרכוש ממערכת הכלכלה, המיסים, פוגעות בהכנסות המדינה ובדינמיות המערכת הכלכלית. מצד שני, במערכת מתקנת את עצמה. ההחלפות נותנות דינמיות לנכסים, והמדינה תמיד ידעה לנצל את הנכסים של הוקף, אם זה מיסים וכו'. הוקף תרם ומימן למדינה את הדברים שהיא לא הייתה צריכה לעשות, חינוך, בריאות, תברואה וכו'.


הפסקת הוקף- או מסיבות טבעיות (אסונות טבע), או שניהול לא נכון גורם להזנחה והוקף כבר לא מכניס יותר משהוא מוציא.


הדיון אם לתת וקף של כסף. כסף אינו מניב פרי. כסף יכול להניב רק ריבית וזה אסור. כסף היום שווה כמו אותו כסף מחר. אם הוא אינו מניב פרי הוא נגמר. שני התנאים הבסיסיים לא מתקיימים. אפשר לתת לדוגמה דמי שכירות מהחנות שאני משכיר. הכסף הזה נכנס כל חודש, ועם ניהול נכון גם החנות תישאר הרבה זמן.

טיעונים שהועלו בעד- היה מקובל שנותנים וקף של בגדים ועוד נכסי כן-ניידה. אם כך אז למה לא כסף? מצב של אינפלציה יכול לשנות את ערך הכסף. מאה לירות של אתמול הן לא מאה לירות של היום, והחולצה של אתמול היא כן החולצה של היום.


איך נהיה הקדש הכסף פופולרי למרות איסורו? תעאמל- עיקרון של נוהג מקומי קיים. קודם קיים הנוהג ואז מחליטים שהוא לגיטימי. אם דבר מה השתרש, לנסות לבטלו זה לא פרקטי וגם בלתי רצוי. בעניין ההקדש של הכסף זה גם קרה. קודם הפך המנהג מקובך ורק אז החל הדיון. אסתחיסאן- טובת הציבור. לא מספיק שהנוהג יהיה מקובל, צריך שהוא גם יועיל לציבור.


הנוהג השתרש באזורי גבול. אזור דינמי עם אוכלוסייה מגוונת שצרכיו משתנים. כנראה שפה היה צורך בפעילות כזו. לעיתים השאילו מנהגים מהביזנטים או הרומים, אך זה לא מקרה כאן. את זה המוסלמים יצרו בעצמם כביכול בניגוד לדץ, אך כאן אנשי הדת יוצרים זאת ןמעגנים זאת במערכת במשפטית, ורק שזה הופך לנוהג מקובל, אז מתעורר הדיון. המצדדים בין אנשי הדת עשו מניפולציות, ציטטו לא נכון, התעלמו מפרטים מסוימים במקורות כדי לאשר באופן סופי את הקדש הכסף (מאה 16).

בנוסף לטיעונים משפטיים גרידא היו טיעונים מנהלתיים. המערכת כבר נשענת על כך, אז מה, נבטל את זה? אנחנו בעצם מכריזים על גדולי הדור מלפני 100-200 שנה כטמבלים.


אנשי הדת של המאה ה-16 לא יצרו יש מאין. היה להם על מה להתבסס. הם אמנם השתמשו במניפולציות, אך זה היה בגבולות תפקידם. זה אולי אסור אבל התנאים וצרכי הקהילה נתנו להם לגיטימציה.



18/05/03


ניתוחים


25/05/03


נשים ומשפט


Maya Shatsmiller – ישראלית שחיה ועובדת בקנדה. בדומה למאמר הקודם, מיה איננה היסטוריונית של משפט. היא הגיעה דרך הכלכלה. התחום שלה זה עבודה, אישים ועבודה. היתרון במאמרים הללו הוא שהם אינם עוסקים רק במשפט אלא גם ביישום הנורמות בפועל.


זמן- מאות 11-15.

מרחב- צפון אפריקה וספרד.


האסכולה המשפטית היא האסכולה המליקית. אחת הבולטות בעולם האסלאם במאות ה-12-14, בצפון אפריקה וספרד. עם ירידת ספרד כך גם הצטמצמות האסכולה המליקית. בניגוד לאסכולות האחרות היא רק בצפון אפריקה וחשיבותה ירדה.


אישה ואישה נשואה הן שתי ישויות משפטיות שונות, כאשר אישה נשואה היא גם אישה וגם נשואה. חלק מהבעייתיות היא שיש כאן 2 סוגים של מערכות חוק שפועלות בו זמנית. מוסכם על הכל שלאישה יש זכות על קניין, אך כאשר היא נשואה, לבעלה יש זכויות עליה. אישה, כל אישה, לא יכולה לעסוק במסחר, או לנדוד לבד, וזה בגלל שמצופה ממנה להתנהג לפי קוד מסוים.

במאמר אנו רואים איך מנסים למצוא את "דרך המלך" בין שתי המערכות הללו.

כל הדוגמאות למקצועות שיש במאמר מראים את המו"מ שיש בין שתי המערכות הללו. כאשר היא נישאת יש הפרדת רכוש מוחלטת. אם זה היה כך לאורך כל הדרך אז אין בעיה. האישה יכולה לעבוד ולהשתכר ולשמור את המשכורת לעצמה, לסחור וככל העולה על רוחה. אבל האישה היא לא רק אישה אלא גם נשואה.

זכויות הבעל- הבעל יכול לרצות לנסות, ואף מותר לו, להגביל אותה. (חדיג'ה- אישה, לא צעירה, סוחרת מכובדת מאוד, אבל הייתה זקוקה לסוכן שיעשה עבורה את העבודה בפועל כי לה אסור לצאת מהבית ולעסוק במסחר.

בגלל ההגבלות הללו לא רק סוג העיסוק או מקום העיסוק מושפע, אלא נוצרים כל מיני הסדרים משפטיים, למשל, שותפות- נשים מצאו עצמן זקוקות ליתרון. אישה שרוצה לעסוק במסחר ויש לה ראש לכך היא צריכה ליצור שותפות עם גבר. היא המוח והוא המוציא לפועל. בשותפות שני הצדדים משקיעים ושני הצדדים מרוויחים. נשים מוצאות את עצמן יותר ויותר משתמשות בכלי הזה עד שהיה צריך לנסח חוקים משפטיים, מה מותר ומה אסור.

דוגמה נוספת- מראש הנשים פנו לסוג העבודה שעושים בבית, מלאכה, ספרית, אריגה, טוויה וכו. זה נוח מכמה סיבות: א. זה בבית, לא נחשפים לאנשים זרים. ב. שעות נוחות. משתלב עם מלאכות הבית האחרות. גם פה היה טיפול משפטי. אנשי הקשר שיביאו את חומרי הגלם ויאספו את המוצר. מישהו שיאסוף מיסים שהרי היא מרוויחה כסף. אם איש הקשר הוא גבר אז צריך לקבוע מה מותר ומה אסור בסוג קשר זה. התפתח מקצוע- אשת קשר, בדר"כ נשים מבוגרות.

נשים רבות עסקו בספרות, הכנת כלה. גבר לא עובד בסוג עבודה כזה, כמו גם הנקה. אך אפילו בסיפור ההנקה מעורב גבר. הנקה זה אמנם עניין נשי לחלוטין וזה מקצוע לגיטימי וחשוב גם מבחינה משפטית (הזכות של אישה לעבוד ולהשתכר, והזכות של אישה על גופה[1]). מותר לה מה שהיא רוצה עם הגוף, אבל כאן יש התנגשות בין זכויות אישה מול אישה נשואה. כאשר אישה נשואה רוצה להשכי את שירותיה כמיינקת (ג'וב חשוב ומכובד) היא לא יכולה לעסוק בכך בלי אישור הבעל. הוא זה שעושה את ההסכם עם האבא של התינוק. שלב א'- למרות זכויותיה של האישה, ברגע שהיא מניקהבעלה מקבל על עצמו להימנע מיחסי מין. הגוף אינו יכול ביולוגית להניק ולהיכנס להריון. אבי התינוק גם קשור. לאמא זכויות וחובות לגבי התינוק. היא לא חייבת להניק את התינוק. אם היא מניקה אז זה נחשב כשירות בונוס והבעל משלם לה. אם זוג מתגרש אז בחלוקת הרכוש האישה יכולה לדרוש, אם הניקה, את התשלום הזה. המיינקת, אם נשכרת, גרה בתוך בית הזוג ועוזרת גם בעבודות הבית, או שהתינוק מגיע לבית המיינקת ונשאר שם כמה חודשים[2]. אם ההנקה נוצר קשר דם בין המיינקת לתינוק. נוצרו חיבורים רפואיים ומשפטיים שקבעו איזו אישה היא מתאימה להניק. רמת מוסריות ודתיות גבוהה ומגבלות פיזיות. גם בגלל זב אבי התינוק מתערב בהסכם.

לפעמים כחלק מן ההסכם בין המשפחות יש סעיף של מזון שאבי התינוק מספק למיינקת. לשמור על איכות החלב. יש אינטרס למשפחת המיינקת שהאישה תניק. היא גם מרוויחה כסף וגם חוסכים על מזון ולעיתים ביגוד ומגורים.


לאישה אסור להינשא לגבר שהוא מתחת למעמדה ולמעמד משפחתה. בנישואין אישה עוברת מאפוטרופוס של בית האבא, לבית הבעל, וכך נמדד מעמדה.


בפועל- לאישה יש נגישות מלאה לבית המשפט. במאמר רואים ששופטים הקפידו על כך. אך גם על כך יש מגבלות. בית המשפט הוא מקום ציבורי ולא כל אישה רוצה לצאת לרחוב ולכן היא צריכה סוכנים. כאשר אישה רוצה לתבוע גבר...?

גם כשהשופטים פוסקים לטובת האישה לא תמיד זה מיושם.

למרות שרכוש האישה היא שלה בלבד, הגבר מנסה בדר"כ לנתב את רכושה אליו, לפעמים בכפיה ולפעמים בעורמה.


הדיון שלנו היום עסק במקצועות הנשים. חשוב לומר שנשים עסקו בכל דבר, מסחר, נדל"ן, ווקפים, ימאות, ספנות, ענייני צבא, נשים עסקו במגוון רחב של מקצועות כלכליים.


www.student.co.il/meast





[1] אישה לא נשואה לא יכלה לעסוק בהנקה מפני שהנקה אפשרית רק אחרי הריון ואישה לא נשואה לא יכלה להיכנס להריון.

[2] לגבר ואישה שינקו מאותה אישה אסור להינשא.

חזרה לדף קודם

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית