סיכום שיעור חלק א'

26.10.03

זמן – 600-1500 לספירה

תקופת הג'הליה

חה"ע בתקופה הטרום-מוסלמית.

שמה של התקופה

שתי אפשרויות- ג'הליה או טרום אסלאמית. בכל פעם נשתמש במונח אחר.

ג'הליה- מונח דתי-מוסלמי. לא מונח נייטרלי. מונח עם מטען.

טרום-אסלאמית- מונח נייטרלי שרק מדבר על תקופה בלי ציונים. המונח בעייתי מכיוון שאם משתמשים בזה ולא במונח השני כאילו אומרים שהמונח הדתי אינו קביל.

למילה ג'הליה אין פרוש. נשתמש בדרך הניגוד, מה זה לא.

1. ג'הל ↔ עִלם (ידע דתי, ידע את האלוהים המוסלמי). אם לא היה ידע דתי, הייתה בורות דתית, לא הכירו את אללה כאל אחד ויחיד, האסלאם לא היה קיים.

2. ג'הל ↔ חִלם (מתינות, ישוב הדעת, קוד התנהגות מוסרי תרבותי, איפוק, פתירת סכסוכים בדרך מתונה). הטענה היא שאנשים חיו בתקופת הג'הליה חסרו את הדרת הכבוד וזה גרם להם להתנהג בצורה ברברית.

שני הניגודים הללו זה איך המסורת המוסלמית מדברת על עצמה. ביקורת שלילית. התקופה היא שלילית. אין ללמוד ממנה דבר. תקופה שחורה. מי שנפטר בג'הליה לא בהכרח יגע לגן-עדן. הוא לא זכה לראות את האור.

ג'הליה אינה קבועה בזמן. זו לא תקופה אחת. יש גם ג'הליה היום, מודרנית. צריך לסיים אותה ומהר.

ג'הליה- מונח שיפוטי בשלילה.

150 שנה לאחר כניסת האסלאם למזה"ת מעלים בבגדד את הג'הליה על נס, מתרפקים עליה. איך יכול להיות? הג'הליה היא לא רק דתית אלא גם תרבותית. תרבות הבדואים. המוסלמים החדשים, העירוניים, לא מכירים תרבות זו. הגבר האמיתי הוא כזה שיכול לשרוד במדבר. יש פתאום העלאת נוסטלגיה.

קשה לציין את התחלת הג'הליה. הסוף ידוע- הנביא מוחמד. לגבי ההתחלה יש כמה אפשרויות:

א. מה האסלאם אומר לגבי עצמו: האסלאם כתפיסה היה קיים מאז הבריאה. בתקופה מסוימת, בזדון או בשוגג, אנשים קלקלו את התפיסה המוסלמית הנכונה. התרבות האלילית. כאן החלה הג'הליה, תקופת הבורות. מתי? אין תשובה מוחצת, אך ניתן להגיד שכ-150 שנה לפני הגעת הנביא.

כיצד נסביר את עליית האסלאם

שלושה טווחים של תהליכים היסטוריים:

- הקצר- אירוע. מתמקדים רק באירוע.

- הטווח הבינוני- דור או שניים. כ-100 שנה.

- הטווח הארוך- Longue dureẻ . אלפי ועשרות אלפי שנים.

דוגמאות:

- טווח ארוך- שינויים אקלימים או מגפת הדבר, ב-542 במזה"ת הצפוני בעיקר, כמסייעים לעליית האסלאם. האוכלוסייה חלשה, ענייה ולא יכולה להתאושש בקלות. כאשר הנביא מגיע, "האויב" היה יותר חלש ועני. בחה"ע המגפה פגעה בצורה יותר מתונה מכיוון שאין בה ערים צפופות ומלוכלכות אלא שבטים ועיירות קטנות.

- טווח קצר- אירוע. הנביא מוחמד עצמו. היה משהו באדם שהצליח לשנות את ההיסטוריה. הכול התחיל והצליח בגלל הנביא עצמו.

אנחנו בקורס נעסוק בטווח הבינוני. גם בנביא וגם בתקופה. בתקופה אחרת אולי הוא לא היה מצליח לעשות מה שעשה. יש שילוב של התקופה והאדם.

צפון ודרום בחצי האי ערב

המרחב שלנו הוא חה"ע הערבי. החלוקה היא צפון-דרום. הצפון (שם חי הנביא) שונה מהדרום מאוד. הדרום הרבה יותר מתקדם בתקופה זו, אך הצפון בסופו של דבר מנצח.

§ בדרום יש ממלכות. יותר מאורגן ומתוחכם מבחינת פוליטית. בצפון יש שבטים נודדים, אוטונומיות. הדבר הכי קבוע שאפשר למצוא- עיירות.

§ קרוא וכתוב. בדרום קראו וכתבו, בצפון מעט מאוד. בדרום השימוש היה הרבה יותר נפוץ. מעבר לתפוצה בדרום היה הכתב הרבה יותר חשוב. בצפון התרבות היא אוראלית. התרבות והמסורת עוברת בע"פ.

§ בגלל שהדרום הוא המתוחכם, תושבי הצפון הופכים למעין שכירי חרב של הדרום. הם עושים את "העבודה השחורה" של המלחמות והמסחר.

§ מחוץ לחה"ע יש התרחשויות נוספות שמשפיעות. האזור הקרוב- מדינות ערביות מחוץ לחה"ע: ע'יסאן וחירה. ע'יסאן נמצאת באזור סוריה של היום. חירה באזור עיראק. חירה שימשה כממלכה ששלטה על אזור הצפון, פתרה סכסוכים וכו'. הממלכות האלו הן יותר עירוניות מהחלק הצפוני של חה"ע. דרכם הצפונים הכירו את תרבות העיר. הממלכות הללו שימשו כמודל למדינה למחמד ועוזריו.

בשנת 570 המציאות בחה"ע היא כזו שהצפון מורכב שבטים ועיירות, והדרום זוכר את העבר המהולל שהיה לו. הוא כבר לא ממש גורם, לא ממש חזק. גם הממלכות הערביות (עי'סאן וחירה) מתחילות לרדת. מאחוריהן יש עוד גורם. הן משמשות כחיץ בין האימפריות הפרסית והביזנטית. זה נוח לאימפריה שיש מדינות באמצע שדרכן נלחמים. הן הופכות לממלכות חסות. הסכסוכים של האימפריות הופכות לסכסוכים שלהן. לכן האימפריות משפיעות יותר ויותר על המציאות בחה"ע למרות המרחק.

30.10.03

בין הצפון לדרום יש הרבה הבדל גם בשפה הערבית. לדוגמה- הערבית של הדרום לא שרדה. היו בה יותר אותיות.

הכוחות הבין-לאומיים מחולקים לשלושה:

- אימפריה פרסית – הסאסאנים שלטו על איראן ועיראק של היום. הם השפיעו פוליטית, כלכלית ותרבותית על חה"ע.

- האימפריה הביזנטית – אימפריה נוצרית. שלטה בזמנו על תורכיה, לבנון, סוריה, א"י ומצרים. היא גם מאוד השפיעה. שתי אימפריות אלו היו הגורמים הבינ"ל המשפיעים ביותר. הם אמנם לא שלטו ישירות על חה"ע, אך כל הפעילויות שנעשו ביניהן השפיעו על חה"ע. הן ניהלו את המלחמות שלהן דרך הממלכות הערביות שביניהן. שתי הממלכות הללו לא הצליחו לעמוד במלחמות האין-סופיות ביניהן ולא שרדו.

- הגורם השלישי היא חבש שבאפריקה. מדינה נוצרית שבמחצית השנייה של המאה ה-6 הופכת להיות משמעותית בתוך חה"ע . פלישות מאתיופיה לחה"ע נותנות להם נוכחות.

אנו נטען שהמעורבות המוגברת של המעצמות יוצרת תנאים לעלייתו של מוחמד.

המצב הדתי בחה"ע: בחה"ע אפשר היה למצוא הרבה דתות ואמונות, ערביות מקומיות לצד יהדות ונצרות. אחת הדתות הערביות לבסוף ניצחה. דברי הנביא נפלו על אוזניים קשובות שכן הדברים כבר היו מוכרים באזור.

סיבות להופעת האסלאם ולהצלחתו

התשובה לשאלה מדוע מוחמד הצליח תלויה במקורות עליהן מתבססים.

המסורת המוס' – מונטגומרי וואט (WATT) היה חוקר שהתבסס על המסורת המוס' וכתב מס' ספרים על חייו של הנביא. התבסס שעל שורה ארוכה של מקורות, מהקוראן עצמו ועד לביוגרפיות על מוחמד, שירה ועוד.

התיאוריה שלו: מוחמד הצליח משום שהוא בא בתקופה של בעיות חמורות ביותר בחה"ע. בעיות כלכליות, קיטוב כלכלי שגדל והולך. מצד אחד, העיקר בעיר מכה הייתה קבוצה של סוחרים עשירים (היו בני משפחתו של הנביא). היה למוחמד מעמד וייחוס. לצד שכבה דקה זו, רוב האוכלוסייה היה עני. הפער הזה מעורר בעיות חברתיות, מוסריות, ומוחמד נתן פתרון ותשובה. מוחמד לא רק מגיע מהרקע הנכון אלא יותר מכך. מכיוון שהוא נולד יתום (ללא אבא) הוא היה בן המשפחה העני בתוך המשפחה העשירה ונתמך ע"י דודים או סבא וכו'. לכן הוא יכול להבין את מצוקת העניים בחה"ע. מעבר לכך, הוא נולד לתוך קבוצה שהייתה ההנהגה הדתית של העיר מכה. זה אומר שהוא לקבוצה שהייתה ההנהגה הדתית המרכזית של חה"ע. אל העיר עלו לרגל לחגוג חגים, היו בה קרנבלים וכו'. בנוסף במשפחתו התנהל מאבק פוליטי- כלכלי וגם דתי.

סיכום וואט- מוחמד בא בתקופה של קשיים, היה לו פתרון. הוא בא ממכה, מרכז שלטוני בחה"ע. קל לקבל מנהיג ממכה- המרכז, וגם למשפחתו מסורות שלטוניות.

התיאוריה של וואט החזיקה לא מעט שנים, ועד לפני 20 שנה היה ההסבר היחיד העיקרי. היו כבר לא.

פטרישיה קרונה (CRONE) היא, כמו רבים, עברה מחקר המזה"ת בבריטניה, שם נולד, לארה"ב. היא "שוחטת פרות" במקצועה. לכן היה לה קל לעבוד בארה"ב.

היא נראה שהתיאוריה של וואט לחלוטין לא נכונה. גם היא הסתמכה על המסורת המוס'. אלא שהיא ניסתה לפרש אותה באופן ביקורתי. לגבי מכה בתור מרכז וחשיבותה בהצלחתו של הנביא, קרונה אומרת שלמרות שהוא נולד במכה, לאחר שהתחיל להטיף הוא נאלץ לברוח למדינה ושם נחל את הצלחתו האמיתית. האם באמת מכה הייתה כזו מרכזית כמו שוואט תיאר? קרונה טוענת שהיא הייתה יותר עיר מחוז.

וואט דיבר על כך שכמה דורות לפני הנביא לסבא רבא של הנביא היו 3 אחים. הם התעסקו במסחר. 4 אחים ל-4 רוחות השמיים. הם הקיפו את כל כיווני המסחר הבינ"ל. במסורת ובקוראן נופיע המושג – אִילַאף. זוהי רשת של בריתות והסכמים כלכליים שמאפשרים לסחור ברמה בינ"ל. קרונה אומרת נכון, היה אילאף במסורת, אך זה לא בדיוק מסחר בינ"ל. מכה לא נמצאת ליד נמל או דרך מעבר בינ"ל. אין לה את הנתונים להיות מרכז מסחר בינ"ל. בנוסף, אם מכה היא עיר מסחר בינ"ל היינו מצפים לראות סחורות יקרות מאוד. בפועל, למכה הגיעו קמח, בשר, עורות ומוצרי יסוד. לא דברים מיוחדים. מכה בעצמה לא הייתה כזאת כמו שוואט עושה ממנה. הנביא לא הצליח בגלל שהיה ממכה.

עוד נקודה- הבעיות שהנביא מוחמד היה צריך לפתור אותן לא היו כאלו עמוקות יחסית לבעיות רגילות שתמיד קיימות. היא חוזרת לבדוק במסורות המוס' על הטענות של אלו שנפגעו מהבעיות. כמעט ולא קיימות כאלו. לא היה צריך ממש מישהו שיפתור בעיות. אולי היה צריך... (?). מוחמד הציע דברים שאחרים לא הצליחו להציע בצורה שלו. היה מנהיג פוליטי מצליח וכריזמטי, וגם מנהיג דתי. היה בו שילוב. הייתה לו תוכנית פוליטית עם משמעות דתית. התוכנית הזו קסמה לחברה שבה פעל, חברה שבטית ברובה, מתפרנסת מביזה ופשיטות. התוכנית של מוחמד נותנת לגיטימציה לאורח החיים שלהם. האסלאם לא רק מציע הצדקה לביזה אלא מבטיח בזכות אורח החיים הזה הבטחות לעולם הבא. זה מאוד התאים להם אז. קרונה אומרת שתוכניתן לא רק קסמה אלא הייתה די

מוכרת. לדוגמה, האל שבשמו מדבר מוחמד היה מוכר. עד הנביא אללה היה מן זאוס של אלים ערביים. הנביא הפך אותו לאל היחיד. הוא מעצים את כוחו של אל מוכר וידוע. זה חשוב מפני שהחברה הערבית הפרה-איס' הייתה חברה שהאמינה באל כל עוד הוא ממלא את תפקידו. הנביא אומר אללה, שאתם מכירים, הוא החזק ביותר. כל שאר האלילים שלכם נהגו להכזיב אתכם. הוא עושה הכל. הוא חזק, הוא ידרוש לא מעט, אך אנחנו נעשה את חלקנו והוא ייתן לנו בחזרה.

מקורות הקיימים, המסורות המוס', הן בעייתיות. מפני שהם דתיים, הם לא באים לתאר תהליכים לפי מה שקורה. הם לא אובייקטיביים. יש להם מטרה- להצדיק את עצמם. איך נדע אם מה שכתוב שם הוא אכן נכון או שהוא מותאם לכך שיתאים להם. מייקל קוק (COOK) וקרונה כתבו ב-77 ספר שאמר- המסורת המוס' איננה אמינה לחלוטין מבחינה היסטורית. היא עברה כ-150 שנה בע"פ ורק אח"כ תועדה בכתב. דברים נשכחו או שונו. מה מתוך המועלה על הכתב הוא נכון? אנו יודעים שכיום נעשים מניפולציות. הדברים לעיתים מוסברים בצורה מאוד אינטרסנטית. זה מהווה בעיה לחוקרים היסטוריים. קרונה וקו הלכו למקורות חוץ-איס' כדי לחפש מידע על תקופה זו (יוונים, ארמנים, ארכיאולוגיה). הם הועלו על הכתב הרבה יותר מוקדם, הם יותר אובייקטיביים.

2.11

במאות ה-6-7 יש חדירה פוליטית ואף דתית מצב המעצמות שהקיפו את חה"ע. קרונה אומרת שאולי הנוכחות הזו גרמה לאנשים לדחוף החוף את החדירות, ומוחמד, שמציע פתרון פוליטי, מתקבל יפה.

מוחמד

המסורת המוס' נותנת גנאולוגיה שלמה מאוד בכל הקשור למוחמד. לכל אחד מדורותיו הקודמים של מוחמד יש חשיבות.

אפשר לראות שלסבא-רבא של הנביא היו 3 אחים שכל אחד מהם היה אחראי על כיוון אחד של מסחר. שמותיהם של קרוביו ואבותיו יופיעו שוב ושוב במשך השנים באסלאם. משתמשים בהם כדי לקבל לגיטימציה לשלטון, לדוג' האשם.

המסורת המוסלמית

המסורת המוס' מספרת גם על ההווה שלו ועל שלבים בהתפתחותו. מצד אחד היא מאוד מעוניינת לעקוב אחר התפתחותו מרגע היוולדו. הוא נולד לגדולה. מצד שני מנסים לתאר אותו כאדם רגיל שמשהו הפך אותו להיות כשיר להיות מנהיג. מדגישים שהוא מאוד חסר כישורים - לא יודע קרוא וכתוב. למה זה חשוב? כי אם הוא לא ידע לקרוא ולכתוב אזי הוא לא יכל לכתוב או ללמוד את דבריו ממישהו אחר, ולכן דבריו הם אכן על סמך התגלות. לא יודעים מתי הוא נולד. עושים ניתוח אחורה ומגיעים לשנת 570. זה לא ודאי. חושבים שיודעים שההתגלות הראשונה שלו הייתה בשנת 610 בערך, ואז הוא היה בערך בן 40. יש עם זה בעיה. גיל 40 זה גיל של בגרות (רבי עקיבא וכו'). יכול להיות שזה נכון אבל יכול להיות שמנסים לסדר את זה יפה. יש עוד סיבה לשנת 570. בשנה זו הייתה פלישה מדרום מאתיופיה לתימן ולאחר מכן מכה והלאה. המסורת המוס' מנסה לקשר את שני הדברים, הולדתו של הנביא במכה והמסע של האתיופים. האתיופים היו ידועים בכוח שלהם כיוון שהשתמשו בפילים. יש תיאור של פילים שנעים לכיוון מכה. אמו של מוחמד יולדת אך לא המקרה. הפילים מגיעים לעיר מכה ומטילים מצור, והפיל הראשי (שקוראים לו מחמוד, לא מקרי) מסרב להתקדם. הפיל בחושיו הייחודיים ידע שאזור לו להתקדם ולהרוס את העיר הזו שכן היא מיוחדת. הסיפור הזה והקישור עם הולדת הנביא מלווה את חייו של הנביא. אולי אדם רגיל, ובל זאת קורים לו דברים יוצאי דופן. הוא נולד בשנת הפיל למשל וכו'. שוב, אדם רגיל שעובר תהליכים של הכשרה, כדי שיהיה מוכן לקבל את הנבואה וההתגלות שאלוהית. הרי גם הוא היה עובד אלילים כבני שבטו. כך ממקרים אלה, גם הוא וגם הקהילה מבינים שהוא אדם מיוחד. לכן, בהתחלה הוא נתקל בהתנגדויות קלות מצד המשפחה ואז זה התגבר ומעגל המתנגדים גדל. ב-622, 12 שנה לאחר ההתגלות הראשונה, הנביא עוזב, נוכח ההתנגדויות הגוברות. לא בהכרח מרצון, לא עזיבה נייטרלית.

עדויות מחוץ למסורת המוסלמית

בשנת 1972 הוציאו קרונה וקוק ספר- העשייה של העולם האסלאמי. הספר פותח במילים הללו: זה ספר לכופרים שנכתב ע"י כופרים. הם לא מאמינים לחלוטין במסורת המוס'. נוצר סיפור אחר לגמרי, שלצידו יש דברים שכן מאשרים את המסורת. היה אדם בשם מוחמד, שהיה אחר, באותה תקופה. אבל המסורת מתארכת את מותו בשנת 632. הוא נולד ומת באותו יום, כמו אנשים רבים ומיוחדים לאורך ההיסטוריה. המקורות של קרונה וקוק אומרים שב-632 מוחמד עדיין היה חי. הם פונים לטקסטים יווניים. אוכלוסייה שחיה באזור. היא שמעה על המתרחש בחה"ע ודיווחה:

"נביא-שקר הופיע בין הערבים [...] הם אומרים שהנביא הופיע עם הערבים ומבשר על בואו של המשיח האמור להגיע. אני, אברהם, הלכתי לשקמונה ופניתי בעניין זה לזקן הבקיא בכתבי הקודש. שאלתיו: "מה דעתך, אדון ומורה, על הנביא שהופיע בקרב הערבים?" הוא השיב באנחה גדולה: "הוא מתחזה. האם נביאים מופיעים עם חרב ועם מרכבות? בכנות, ההתרחשויות כעת הן תוצר של אי-סדר... לֵךְ-לךָ, אדון אברהם, וגלה דברים על הנביא שהופיע." לכן אני, אברהם, ערכתי חקירות, ונאמר לי על-ידי אלו שפגשו בו: "אין שמץ של אמת בנביא-לכאורה, רק שפיכות דמים; וזאת משום שהוא אומר שבידיו מפתחות גן-עדן, וזה דבר פנטסטי".

יש תיעוד על מנהיג ערבי, שהוא סוחר, אך במשפט האחרון - "מפתחות גן-עדן". במסורת היום אין אזכור לזה כטענה בסיסית. אבל כך הכירו אותו אז. הטענה של קרונה וקוק שהמקורות הללו נכתבו לפני המסורות המוס'. היא הועברה בע"פ 150 שנה ולכן הרבה דברים אבדו והשתנו. אולי הטקסטים המוקדמים יותר נכונים, ראשוניים, לא מעובדים.

דוגמה נוספת- כרוניקה ארמנית:

...הם נכנסו למדבר והגיעו לערב אל בני ישמעאל. הם ביקשו את עזרתם והסבירו להם שעל-פי התנ"ך היו קרובי משפחה. אף-על-פי שהישמעאלים היו מוכנים לקבל את היחסים הקרובים הללו, לא הצליחו היהודים לשכנע את המוני העם, הואיל ופולחניהם היו שונים. באותה עת היה ישמעאלי בשם מָחמֵת, סוחר; הוא הציג עצמו בפניהם כשליח האל, כמטיף, כדרך האמת, ולימדם להכיר את האל של אברהם, משום שהיה בקיא מאוד בסיפורו של משה. כשהגיעה הפקודה מגבוה, התאחדו הכל תחת סמכותו של אדם אחד, תחת חוק אחד. הם נטשו פולחני הבל וחזרו לאל החי שהתגלה בפני אביהם אברהם. מחמת אסר עליהם לאכול בשר של כל בעל חיים מת, לשתות יין, לשקר או לנאוף. 

הוא הוסיף: "האל הבטיח לאברהם ולצאצאיו אחריו לעולם ועד; האל פעל על-פי הבטחתו כל עוד אהב את ישראל. עכשיו אתם, אתם בני אברהם, ואלוהים מגשים באמצעותכם את ההבטחה שנתן לאברהם ולצאצאיו. רק אהבו את האל של אברהם; לכו ותפסו בעלות על ארצכם, ואיש לא יוכל לעמוד בפניכם במאבק, כי האל עמכם." כולם התאספו מחבילה עד שור לפני מצרים. הם יצאו ממדבר פרן מחולקים לשניים-עשר שבטים לפי בתי-אב [...] בדרך אל ארץ ישראל. הם יצאו מחנה אחר מחנה לפי סדר אבותיהם; נביֹת, קדר, אדבאל, מבשם, משמע, דומה, משא, חדד, תימא, יטור נפיש וקדמה. אלו הם שבטי ישמעאל [...] כל הנשארים מבני ישראל הצטרפו אליהם [...] הם שלחו אז משלחת לקיסר היווני עם המסר הבא: "אלוהים נתן ארץ זו כירושה לאבינו אברהם ולצאצאיו אחריו; אנו בניו של אברהם; החזקת בארצנו די זמן; החזר אותה בדרכי שלום ולא נפלוש לשטחיך; ולא--אנו ניקח חזרה עם רבית את אשר לקחת מאיתנו."

היא נכתבה בשנות ה-20 של המאה ה-7. זה טקסט דתי נוצרי. הפרק הזה מתאר את הסוחר, מדבר על הניסיון של הנביא לקשור את עצמו למונותיאיזם ולאברהם, לחוקי כשרות, דברים מוכרים. הפסקה מנסה לתאר את ההגירה של מוחמד ומלוויו כיציאת מצרים. זה קושר אותו לא"י ולא למדינה.

ההשתלטות המחמדית/אסלאמית על חצי האי-ערב

הנביא מוחמד פעל בעצם רק 10 שנים, 622-623, מבחינה פוליטית משמעותית בחה"ע. הוא פעל ב-3 חזיתות בו-זמנית. מכה, השבטים בחה"ע והיהודים בחה"ע. היו כמובן גם נוצרים אך הם לא היוו גורם בעייתי משמעותי למוחמד. זאת מפני שבמדינה, שאליה הוא עבר, הוא פגש אוכלוסייה יהודית מאוד משמעותית.

הנביא מוחמד בהיותו מנהיג מאוד מחושב ומודע ליכולתו, הבין שעימות תת-חזיתי הוא בלתי אפשרי. לכן הוא קפץ בין החזיתות כשהוא "מטפל" בכל אחת בתורה.

הוא הגיע ממכה למדינה ונפגש באוכלוסייה יהודית גדולה. הוא עבר לשם בכוונה מכיוון שהיו שם תומכים רבים שלו. כשהוא מגיע מסורת מתארת מעין ברית דתית-פוליטית – אהד אל-אומה (חוזה האומה) בין הנביא ליהודי מדינה. עפ"י טענת המסורת יהודי מדינה מוזמנים להצטרף לקהילה המוס' ולהכיר בנביא בתור מנהיגם, אך נשארים יהודים ושווים. אך היהודים מפרים את הברית ופועלים נגד הנביא ולכן לא הייתה לו ברירה אלא לגרש או להרוג אותם. הוא ניסה לשלב אותם, הם הסכימו, אך חזרו בהם וחברו ליריביו והנביא הגיב. היהודים אשמים. אין שום ספק למוסרת בעניין הזה. משה גיל, חתן פרס ישראל, עסק בנושא זה. בחוזה שנחתם יש רשימה של שבטים שהצטרפו לברית, לא רק הגדולים, גם הקטנים. רשימה מפורטת מאוד והשבטים היהודים לא מופיעים שם. מסקנתו- היהודים מלכתחילה לא נכללו בקהילה והברית הזו. אולי בכוונה מבחינת מוחמד. אולי אהד אל אומה זה ניסיון התארגנות של הנביא והמוס' במדינה נגד היהודים מלכתחילה. הוא מראש ידע שיהיה עימות על מוקדי כוח ופרנסה והוא נוקט בצעדים.

מאיר קיסטר כתב מאמר קצרצר (5 עמודים) על השוק של הנביא. כשהנביא בא למדינה הוא הקים שוק. המסורת מספרת שהגיע יהודי עם סכין וחתך את החבלים של אוהל השוק של הנביא. עוד דוגמה להתנהגות היהודית לפי המסורת. אך קיסטר אומר- זהו שוק עם משמעות כלכלית, פרנסה אולי זה פשוט מאבק על מקורות פרנסה. היהודים הם חלק מאוד משמעותי. הנביא מגיע לשוק רווי שחקנים, צריך לסלק מישהו- היהודים, הניסיון של היהודי למוטט את השוק לא היה אידיאולוגי אלא פשוט מאבק על קיום. הוא מגרש/הורג אותם וכך מתפנים מקורות ומקומות לנביא ותומכיו.

בין הנביא למכה נחתם הסכם הודייבייה היה בין הנביא למכה. הסכם מאוד טעון במסורת המוס'. הנביא כבר פועל מס' שנים במדינה. היהודים כבר סולקו, אפשר לפנות לשלב הבא. אפשר לפנות נגד מכה. הוא חלם חלום (מופיע בקוראן) שמפתחות העיר מכה מוגשות לו. יוצאים למסע, עלייה לרגל, למכה. בדרך נעצר ע"י אנשי מכה. נחתם הסכם לאחר מו"מ. הסכם חותמים עם מישהו שמכירים בו. אם מכם שהוקיעה אותו, חייבת להכיר בו, זו הצלחה. אפשר לראות שהצד המוס' מקבל פחות. בכותרת מופיע שמו של הנביא ללא התואר הנביא או מנהיג הקהילה המוס'. הנביא נאלץ לוותר על העלייה לרגל (זו הייתה מטרתו), על סעיפים שמדברים על כמה תומכים יוכל לגייס כל צד ומתי מותר ואסור להילחם. הנביא חזר למדינה. הרקע הבינ"ל הוא כזה שהאימפריות נלחמות שוב. בשנת 628, באותו רגע שנחתם ההסכם, הפרסים מפסידים והמלך הפרסי מת. זו מכה קשה לפרסים וזה הופך לנקודת מפנה לרעה לפרסים. הנביא קיבל הודעה על התבוסה הפרסית ועל מותו של המלך בעודו בדיונים מול מכה. הוא מודע לזה. היהודים נחשבים לתומכים או מקורבים לפרסים. ידוע שהיו יהודים שגבו מיסים בחה"ע עבור הפרסים. הנביא מוחמד היה מוכן באותו רגע לחתום על הסכם פחות נוח, כדי להרגיע את החזית עם מכה, ואז יוכל לפעול בחזית היהודים, ואח"כ לחזור לחזית מכה.

כך ב-632 הנביא מת וכל ההשתלטות שלו על חה"ע מתפוררת.

6.11

אל-חֻ'לפאא' אל-ראשִדוּן

632 היא שנה חשובה משום שהרבה מהנושאים הפוליטיים שמטרידים את עולם האיס' עד היום מתחילים כאן. הנביא הוא מודל לחיקוי. נוצרה שאלה מיהו היורש, נבחר אותו או שלא צריך לבחור בעצם? כאן נוצרו הסכסוכים הראשונים. כאן מתחילה תקופה של 4 היורשים המיידיים שלו. המחליפים הראשונים של הנביא נקראים אל-חֻ'לפאא' אל-ראשִדוּן- ההולכים בדרך הישר. כאן מתייחסת המסורת לתקופה זו כתקופה אידיאלית, האנשים המנהיגים היו מאמינים ההולכים בדרך הישר. הרבה דברים נעשו כאן בפעם הראשונה. כל הדברים הפרקטיים של קהילה ומדינה.

אך לא הכל אידיאלי. לכל אורך 30 השנה הקרובות הקהילה המוס' נתונה באופן מתמיד במלחמות פנימיות. מתוך ה-4, 3 מן היורשים לא מתו בזקנה טובה. זב הגיוני מכיוון שבתקופה זו דברים מתעצבים ויש חילוקי דעות.

· הח'ליפה הראשון של הנביא הוא אבּוּ בַּכּר, 11-13 / 632-634, היחיד שמת בזקנה טובה. הוא נבחר ח'ליפות בגיל מבוגר. הוא לא היה המועדף אולי, אך הוא היה מאוד מבוגר ולא הייתה בעיה לחכות שימות. הוא נפטר אחרי שנתיים. למה דווקא הוא? לגיטימציה פוליטית- הוא מבין המאמינים הראשונים שתמכו בנביא (ותק באיס' = מעמד חזק). הוא גם קרוב משפחה של הנביא, הוא החותן, הוא אביה של עיישה. הוא גם היה אדם מוכר, סוחר עשיר. נחשב לאדם סימפטי. היו לו הכי פחות מתנגדים.

· השני היה עמר בן אל-חַ'טאבּ, 13-23 / 634-644. הוא למעשה לא ח'ליפה. הוא ח'ליפת ח'ליפת ראשיללה. הוא המחליף של המחליף. החליטו לקצר את התואר לח'ליפה- מחליפו של הנביא. הוא היה צעיר יותר והוא זה שהעצם עמד מאחורי הבחירה של אבו בכר. אבל אם נבחר ע"י הסכמת בעלי הדעה, עמר הפך להיות ח'ליפה שהקודם מינה אותו. שני הח'ליפים הראשונים עלו לשלטון בצורה אחרת. אין מודל למינוי המנהיג המוס'. זו אחת הסיבות לפיצולים בתוך עולם האיס'. עמר הוא זה שבנה את המדינה המוס'. מוסדות, מנהל וכיוצב'. הוא היה אדם מאוד קשה הוא כונה "בעל השוט". לכן, ב-644, אחרי 10 שנים, הוא נרצח בתוך מסגד בזמן תפילה. הרצח הזה היה רעידת אדמה בעולם המוס'. אולי צריך לשים שומרי ראש. כבר לא שבט אחד מלוכד, משפחה אחת, בית פתוח לשליט. ליורשיו היו שומרי ראש, שוערים בדלת. כבר לא פשוט לגשת למנהיג, לח'ליפה. זה שוני שהקהילה התקשתה לקבל.

· עֻת'מאן בן עַפאן, 23-35 / 644-656. גם הוא נבחר בצורה אחרת. הוא נבחר בעזרת ועדה, מועצה של אנשים בכירים בקהילה שניתנה להם הזכות לבחור את המועמד. היא בחרה בו. גם לו היה קשר לנביא. הוא נקרא בעל שתי האורות "דו נורין". הוא היה נשוי ל-2 מבנותיו של הנביא- לגיטימציה פוליטית. הוא הגיע ממשפחה מאוד מוכרת מחה"ע, מהמשפחה המורחבת שממנה בא הנביא. אך יש בעיה. שני הח'ליפים הראשונים היו מבין התומכים של הנביא. עת'מאן היה מאלה שהתאסלמו רק כאשר מכה נכבשה ולא הייתה ברירה, הוא היה אחד מאלה שהתנגדו לנביא וגירשו אותו ממכה, והנה הוא ח'ליפה. במקרה זה הייחוס המשפחתי גבר על הוותק באיס'. לאחר 12 שנים הוא נרצח בביתו.

· מס' ארבע הוא עלי בן אבי טאלִבּ, 35-40 / 656-661. ההתחלה של הקבוצה הפוליטית (לא דתית) השיעה, היא כאן. היו לעלי סיבות טובות מדוע הגיע לו להיות ח'ליפה. הוא בן-דודו של הנביא, נשוי לפאטימה בתו, גדל עם הנביא כאח, באותו בית, מהמאמינים הראשונים, ליווה אותו בהיג'רה. אחת הטענות של השיעה היא למה עלי נדחק לח'ליפות הרביעית. הם טענו שהנביא בעצמו נקב בשם עלי בתור יורשו, אך הוא נבחר רק רביעי. בהיסטוריה השיעית, 3 הראשונים אינם נחשבים לגיטימיים. הם ידעו שעלי אמור להיות הראשון אך דחקו אותו בדרכים לא דרכים למקום הרביעי.

תקופה זו אמנם מצטיירת כאידיאלית במסורת המוס'. הייתה אפשרות טריטוריאלית. יצירת מדינה וארגונה וכו', אך אפשר לראות את כמות המלחמות הפנימיות בתוך הקהילה.

מלחמות ה-רִדּה

אבו בכר, היחיד שלכאורה היה מועמד מוסכם, גם השנתיים שלו היו לא שקטות. השבטים השונים בחה"ע בתקופת מוחמד, אין לנו מידע רב עליהם. אנו שומעים על בריתות עם הנביא, אך אין אזכור לעימות יוצא דופן. הסיפור עם השבטים מתפרץ בתקופת אבו בכר. מרגע שנבחר הוא נאלץ לכבוש מחדש כמעט את כל חה"ע. כל השנתיים שלו הן שנות מלחמה – מלחמות הרִדה. מהי רדה? מונח טעון מבחינה דתית, חזרה מהאיס'. לחזור בי, המוס', מהאיס' זה יותר גרוע מלא להתאסלם. דינה מוות. האופן שבו המסורת מתארת את המלחמות של אבו בכר בשבטים בחה"ע זה מלחמת דת. השבטים התאסלמו, חזרו בהם, והוא השיב אותם בכוח לאיס'. הבעיה היא שבודקים באיזה שבטים נלחם אבו בכר מסתבר שהתמונה יותר מורכבת. האם השבטים בזמנו נשבעו אמונים לנביא מוחמד או לאיס'? יש גם תיעוד של שיחה בין אבו בכר לעמר ועמר שואל: עד מתי תילחם בהם? עד שיתנו לי את כבשתם הקטנה ביותר, כמו שנתנו לנביא. אולי זה עניין של תשלום מיסים. השמות שמוזכרים כמורדים, לחלקם יש תיעוד שהתאסלמו ולחלק אחר לא הייתה הצטרפות פוליטית בלבד לנביא. הם בעצם לא רידה.

יש כאן התמוטטות של המבנה הפוליטי שהנביא הקים. הוא היה מנהיג מוצלח שסחף אחריו שבטים רבים. אך ברגע שהוא נפטר חלק מהשבטים לא חשבו שהם מחויבים בנאמנות אוטומטית למנהיג הבא. אם למוס' זה ברור שהוא היורש, להם זה לא.

התהליך של בניית מדינה פירושו שיש מוקד של מרכז הכוח ששם יש את החלטות, כאן זה מכה ומדינה. השבטים לא מעוניינים לוותר על האוטונומיה שלהם לטובת מכה ומדינה. אך מבחינת המסורת הסיבות הן דתיות גרידא. היא משתמשת במונח מלחמות רידה גם בעתיד. זו לא מלחמה קטנה על כוח, זו מלחמה עמוקה דתית.

התוצאות של המלחמה הן חשובות לנו מעבר לעובדה שאבו בכר כבר ניצח. מעבר לכך, המלחמה וההשתלטות על חה"ע יצרה דינמיקה שהביאה להתפרצות החוצה מן חה"ע ולהשתלטות טריטוריאלית בסהר הפורה. מלחמה מתמידה, צבא פעיל והתקדמות מהירה תוך שנתיים לגבולות חה"ע- למה לעצור פה? הערבים משתלטים במהרה על אוכלוסייה מחוץ לחה"ע. אין אסלאם של האוכלוסייה הנכבשת יש שליטה פוליטית ערבית מוס', אך רוב האוכלוסייה נשאר לא ערבי ולא מוס'.

קרבות חשובים

בזמן חיי הנביא הפעילות הצבאית ממוקדת בתוך חה"ע. תוך 20 שנה זה משתנה. השלב הראשון זה הסהר הפורה:

· אַגְ'נַדין (634) -- הקרב המכריע על פלסטין

· יַרְמוּק (636) -- הקרב המכריע על סוריה

· קאדִסִיה (637) -- כיבוש קטיספון, נפילת עיראק

· ירושלים (638)

· נַהְוַאנד (640) -- נפילת פרס

· ח'וֹראסאן/מֶרְוְ (650)

· אלכסנדריה (642)

יש 3 כיוונים עיקריים:

א. חזית א"י-סוריה. זה לא כיבוש שיטתי, מתקדמים וחוזרים אחורה להשלים את הכיבוש. אץ פלסטין כובשים ב-634 אך ירושלים נכבשת ב-638.

ב. עיראק. בחזית זו הכוחות הצבאיים הם כוחות עצמאיים. מנהיגים שונים שפועלים במידה רבה עפ"י יוזמה אישית ויכולת שלהם. רק 2 קרבות היו דרושים כדי להפיל את האימ' הסאסאנית (637-640). בקרבות הללו, השליט עצמו נהרג בקרב. נפילת שליט בקרב גורמת להתמוטטות המדינה. טראומה למדינה. קשה להתאושש ממנה. לאחר מכן מצטרפת חזית שלישית במצרים וצפ' אפריקה.

זה נראה מסודר אבל זה לא.

איך נסביר את ההצלחה של הכיבושים? מנסים להצביע על כמה וכמה הסברים אפשריים שישלימו יחד פאזל.

- האימ' הסאסאנית והביזנטית כבר מותשות מהמלחמות בינן.

- אלמנט ההפתעה. הם לא היו מודעים ולא ציפו שהמלחמות הפנימיות של חה"ע יפרצו החוצה. לקח להם זמן להתאושש ולבלום את ההתפרצות.

- תיאורית הגמל. כוחם של השבטים הערביים מבחינה לוגיסטית התבסס על גמלים. קל יותר להעביר איתם ציוד במדבר. זה נותן להם יתרון על הצבאות המסודרים והמסורבלים של האימ'.

- האוכלוסייה המקומית מילאה תפקיד חשוב בכיבושים. למשל, האימ' הביזנטית הייתה מסוכסכת בתוכה בין קבוצות שונות של האוכלוסייה, שלהן היה אינטרס לשתף פעולה עם הכובשים החדשים. האימ' הביזנטית היא נוצרית. קיסרים ביזנטים ניסו להשליט סוג של נצרות מסוימת. הכנסיות הנרדפות, יכול להיות, העדיפו את השליטים המוס', שהבטיחו לאפשר להם לקיים את דתם, לא להיות נרדפים.

- אוכלוסייה יהודית. מקורות יהודיים מספרים שחלקם ניסו לעזור לכובשים הערביים. המלחמה של הערבים בביזנטים נתפסה כגוג ומגוג. היו קבוצות שחשבו שיהיה נכון לעזור לערבים ובכך לקרב את ביאת המשיח.

- גם הממלכות הערביות היו מעוניינות לשתף פעולה עם כובשים ערבים על-פני לא ערבים.

תיזת פירן

כיבוש אגן הים התיכון- אנרי פירן הבלגי (20's) שילב בין ההתפתחות ההיסטורית בעולם האיס' להתפתחויות כלל עולמיות באגן הים התיכון ובאירופה. הוא מגיע מכיוון של היסטוריה אירופאית של ימה"ב. הוא התעסק בשאלה למה התחילו ימה"ב באירופה. אולי יש קשר להתפשטות האיס'. המסקנה שלו הייתה- עולם האיס' אשם בימה"ב באירופה- תקופת החושך.

הוא בנה את זה כך: מאפייני אגן הים התיכון לפני בוא האיס'. האגן היה עולם אחד, מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. כיבושי האיס' ניתקו את האחדות הזו הם ניתקו את הגדה הדרומית והמזרחית משאר הגדות. נמנע מסחר עם אירופה הנוצרית וכך רוּששה אירופה. היא הייתה תלויה במסחר סביב הים התיכון. עושר נמדד במטבעות. בעת העתיקה היו מטבעות זהב, לאחר מכן המטבעות הופכים לכסף ואף לנחושת. התוצאה של ההתרוששות היא שאירופה, שהייתה מבוססת על מסחר, הייתה צריכה לחפש מקורות אחרים. הם פנו לחקלאות ואז מתחילה השיטה הפיאודלית. אם בעבר המוקד המרכזי היה בדרום (מבחינת תרבות), עכשיו המוקד עובר לאירופה הצפון-מערבית.

היום ברור שזה לא נכון.

9.11

פירן לא מסתפק בכך שהוא אומר שהאסלאם התנגד למסחר עם אירופה. הוא גם מנסה להראות שהייתה להם היכולת למנוע זאת- הם פיתחו צי ימי. 

עם התיזה של פירן יש בעיות-

א. האם באמת עולם האיס' והדת הם אנטי-מסחר עם הנוצרים? אנו יודעים כי הנביא היה סוחר. אך זה לא מספיק.

ב. כבר מהתקופה הראשונה לאחר מות הנביא מתפתחת קבוצה של סוחרים מקצועיים. לאחר מכן מתפתח משפט מסחרי, גם בנוגע למסחר עם זרים. החוק המסחרי לא היה מתפתח אילולא לא היה בו צורך.

ג. האם התקיים מסחר עם אירופה? פירן פספס כנראה עדויות. תקופות המלחמה שיבשה את המסחר. אך בסופו של דבר, נוצר סטטוס-קוו טריטוריאלי כך שהמסחר יכל להתחדש ויש עדויות שהוא התחדש. כמובן שהיו שינויים. הערים החליפו שווקים וכיווני מסחר, אך מסחר עדיין התנהל.

ד. אנו מוצאים מטבעות מוס' באירופה. איך הם הגיעו לשם? עם סוחרים! גם בסקנדינביה היו מטבעות מוס'. המטבעות התגלגלו.

ה. פירן טען שאירופה התרוששה – אין מטבעות זהב. זה נכון, באמת לא היו. אך מהי הסיבה? בימה"ב הכנסיות לקחו את רוב הזהב. זוהי החלטה תרבותית. "לבזבז" את הזהב על מטרות חשובות.

עדויות אלו מראות שפירן כנראה לא צדק. עולם האיס', לאחר המלחמה הראשונה, השתלב במרחב. ולמרות שמדובר בנוצרים, להלחם זה דבר אחד ולסחור זה דבר אחר.

בניית מדינה ומלה"א הראשונה

הקהילה המוס' עוברת שינויים. מקהילה קטנה ולא מאורגנת למדינה. למרות שמסורת המוס' מתארת תקופה זו בתור אידיליה, היו הרבה סכסוכים פנימיים. בגלל שיוצרים מדינה, בגלל שנוצרת היררכיה. במלחמות הרידה השבטים שנכבשו מצאו עצמם לפתע תחת שלטון, בנחיתות. נוצרת היררכיה משולשת.

מנהיגי השבטים לא קיבלו משרות בכירות בצבא או במנהל וכו'. מתחיל להיווצר פער בין השבטים לקהילה המוס' הקודמת, בקבלת החלטות, בחלוקת השלל וכו'. סכסוכים אלו התדרדרו עד לכדי מלחמת האזרחים (מלה"א).

הקמת המדינה וההתדרדרות:

- עמר והקמת בירוקרטיה: עמר היה כזכור הראשון שנרצח. זאת מכיוון שעשה דברים שהרחיקו אנשים מהצלחת. בנוסף הוא היה אדם מאוד קשה. אבו-בכר לא הספיק להקים מדינה. מי שעשה זאת היה עמר. מנהל זה דבר מאוד מורכב. מטבעות, מסים, פקידים, שפות וכו'. אין מסורת של מנהל בחה"ע. המסורת היא שבטית. אך המנהל הוא נחוץ למדינה. עמר החליט לא להקים מנהל חדש. הוא השתמש במנהלים שהיו באימפריות שאת שטחן כבש. הפקידים המשיכו לכהן כפקידים תחת השלטון המוס', בלי להתאסלם בהכרח. אותן שפות היו בשימוש מקומי. המדינה אמנם מוס' אך היא לא ערבית. המטבעות נשארו גם כן. אין מטבע מוס'-ערבי. יש את המטבעות הקודמים המקובלים.

- חלוקה למחוזות- אג'נאד: החלוקה של עמר למחוזות חשובה מבחינה פוליטית. מי הם האזורים החשובים, היכן מוקדי הכוח, מי כפוף למי. למשל, בסוריה הגדולה השלטון יכול לשבת בירושלים או בדמשק. יש משמעות לגבי האוכלוסייה המקומית וגם לגבי מי יותר חשוב למכה.

- הסדרים עם "אהל אל-ד'מה": נערכים הסכמים בין הכובשים לנכבשים. אין מדיניות אחת משותפת לכל המדינה. ההחלטות מתבצעות במקום. לכן היחס לגבי הנוצרים והיהודים נוקשה יותר באזורים מסוימים ופחות באחרים. המדיניות השתנתה לפי קריטריונים שונים: כמות בני החסות באזורים השונים, עזרה של המקומיים לכובשים בזמן המלחמה (האיס' מתייחס באופן שונה לאוכלוסייה שנכבשת לבין אוכלוסייה שנכנעת ומצטרפת מרצון). במקומות שבהם נכנעו הנוצרים והיהודים הופכים להיות בני חסות. יש להם יתרון על-פני עובדי אלילים מכיוון שהם מונותיאיסטים. עובדי אלילים יכלו או להתאסלם או למות. כבני חסות הם מקבלים שמירה על החיים, שמירה על הדת ושמירה על הרכוש. החובה שלהם כבני חסות היא להמשיך ולחיות כבני חסות. הם אינם שווי זכויות למוס'. הם במעמד נמוך מהם. זה מתבטא במיסים מיוחדים, בתי כנסת או כנסיות לא יכולים להיות גבוהים יותר מהמסגד, אלה הקיימים יושארו ולא יהרסו, אך לא בהכרח מותר לבנות חדשים. יהודים ונוצרים ברחוב אינם יכולים להיות גבוהים ממוס' (לא ירכבו על סוסים אלא על חמורים ופרדות).

- מיסים: דבר חשוב מאוד ולא פשוט במדינות. הסיבה- הקוראן עצמו מדבר על מסים מאוד מסוימים ומנהיג מוס' חייב ללכת אחרי הקוראן. אך המסים שבקוראן לא היו מספקים. המדינה זקוקה לכסף, לכן מטילים מסים חדשים. זה מעורר התנגדות, גם בגלל שאלו מסים חדשים וגם כיוון שהם לא מהקוראן. העובדה שזה הכרח זה נכון, אך ציפו ממנו כן להקפיד ולא לחדש בתור ח'ליפה. אך הוא היה מספיק נוקשה כדי להתמיד במדיניותו. זה אחד הדברים שגרם להתנגדות כלפיו בתוך הקהילה המוס'.

- צבאות: הצבאות שעשו את רוב הכיבושים היו צבאות לא מאורגנים של מתנדבים שלקחו יוזמה ויצאו לקרב. עמר ניסה לעשות סדר. זה אינטרס שלו בתור המנהיג של המדינה. הוא צריך להיזהר שהצבא לא יפנה כנגדו, להכפיף את הצבא למדינה. זאת בעזרת משכורת. לקשור אותם באינטרס כלכלי למדינה. הכינו רשימה של כל החיילים (דיוואן) והם קיבלו משכורת (עטאא'). עמר דואג לשמור על הצבא. הוא מורכב מאנשים ערבים שבאים מחה"ע שעכשיו חיים במקומות אחרים לגמרי. השלטון רוצה שהצבא לא יתערבב באוכלוסייה וע"י כך יאבד את כוחו ואת רצון המלחמה שלו, לכן מבודדים אותם. מקימים אמצאר- ערי צבא. הצבא לא נכנס לתוך הערים, אלא מרחיק את החיילים מהאוכלוסייה.

כל הצעדים הללו הם דברים שעמר וקב' השלטון מסביבו עושים תוך זמן קצר מאוד (כ-10 שנים), תוך כדי כיבושים. זו תקופה מאוד דינמית. הרבה דברים קורים. יש הרבה שמרוויחים מזה ויש כאלה שלו. הממורמרים, חלקם הופכים להיות פעילים פוליטית נגד עמר.

לאחר רצח עמר עלה לשלטון עת'מאן. ממנו ציפו שהוא ידע להשקיט את כל המתחים מתקופת עמר. עת'מאן היה שייך לאחת הקב' שאין להם ותק באיס', אך יש להם מסורת שלטונית עוד מימי מוחמד במכה. קב' שקרובה אליו רצתה להתחזק פוליטית ולכן בחרה בו. הוא לא נהג כמו שציפו ממנו, הייתה לו מדיניות של מועדפים. הוא קירב מי שרצה ולהיפך. לכן, במקום להוריד לחצים הוא יוצר עוד קב' של ממורמרים. לכן הוא גם נרצח. זו ההתחלה של מלה"א.

מלה"א הראשונה היא עניין פנים-מוס'. מס' לא רב של שנים אחרי מות הנביא, הקהילה המוס' כ"כ מפולגת ששליטים נרצחים. אלא שקב' בתוך האיס' נלחמות אחת בשנייה.

הקרב הראשון החשוב הוא קרב הגמל (656). נפגשים בו בחה"ע מצד אחד הח'ליפה החדש עלי ומצד שני עומדת קב' מאוד מכובדת שלא קיבלה את חליפותו של עלי. בתוך קב' זו נמצאת עיישה- אלמנת הנביא. בניגוד לנשים באותה תקופה היא לא רק מאחורי הקלעים, היא נוכחת, רוכבת על גמל ומגיעים עד אליה, אך לא נוגעים בה. שוב, נלחמים שני חלקים בתוך האליטה של העולם המוס'. גם ויכוח משפחתי וגם פוליטי. הצד של עיישה, ועוד אחרים במכה, לא היו מוכנים להכיר בעלי בתור היורש, למרות כל הנתונים שלו (בן דוד של הנביא, הגלימה וכו'). הוא לא היורש הלגיטימי. כמו שיש אלוהים אחד וקהילה אחת, יש שליט אחד - הח'ליפה, ובעקבות רצח עת'מאן, הח'ליפה הוא לא של כולם. מקורבים לנביא באליטה המוס' יוצאים נגדו. כך, בשנה שבה נבחר, כבר ישנם קרבות.

קרב חשוב נוסף הוא קרב צִפין (657). קרב בתוך האליטה המוס'. גם הפעם עלי נלחם נגד קב' חשובה בתוך האליטה המוס'. בקרב הזה נלחם עלי נגד עוד בן משפחה של מוחמד. אדם שלימים יהיה הח'ליפה הבה – מעאויה. הקרב עמד להסתיים בניצחון עלי, אך ברגע האחרון מעאויה וחייליו מניפים את הקוראן ועצרו את הקרב. זה גרר לבוררות שעלי הסכים לה. כאן התחיל סופו. בתור השליט, הח'ליפה, אין לך אפשרות לעשות בוררות עם אויבייך. המסקנות של הבוררות היו שלא לעלי ולא למעאויה מגיעה הח'ליפות. לפתע עלי הופך לאחד האדם.

קרב נוסף - קרב נַהְרְואן (658). תוך כדי שנלחם בקב' מסוימות, הוא הצליח להכעיס קב' אחרת באליטה שכעסה על שניהל בוררות עם מעאויה. זה הסתיים בניצחון מוחץ מאוד של עלי, אך זה התדרדר לטבח. מי שרצח את עלי בסופו של דבר נקם בו, בעצם, על הטבח הזה בנהוראן.

רצח עלי (661)- בתוך הקהילה המוס' בקרב תומכי הקב' שמתה ב-658 בנהוראן הייתה התמרמרות רבה נגד עלי. אחד האנשים מקב' זו רצח את עלי. המסורת מתארת את הסיפור הבא. לא רק רצח של נקמת דם אלא אותו אדם ביקש לשאת ל\מישהי לאישה והיא דרשה כאות נאמנות כלפיה לנקום בעלי.

כל התקופה הזו, ממות הנביא ב-632 ועד רצח עלי ב-661, היא תחת הכותרת- אל-חֻ'לפאא' אל-ראשִדוּן- ח'ליפים ההולכים בדרך הישר. הם אולי הלכו בדרך הישר אך תמיד הייתה להם התנגדות. מה עושים עתה? איך בוחרים יורש? הרי עד עכשיו לא היה ממש מוצלח. כאן מתחילה מסורת פוליטית חדשה- שושלות.

13.11

האומיים

מי הם האומיים?

במקביל לתהליך הפוליטי שהיה בחה"ע יש גם תהליך דתי. מלכתחילה, הסכסוכים הפנימיים בתוך המדינה המוס' נוסחו בהקשר דתי. אין הפרדה. כאשר הוטלה ביקורת על עמר ועל המסים החדשים זו ביקורת פוליטית וגם דתית. עמר אינו היורש הדתי של מוחמד. למרות שלכל אורך הדרך הדת והמדינה משולבים זה בזה, ולמרות כל הפיצולים, תקופת הח'ליפים הראשונים נחשבת לתקופה אידילית והם נחשבים למנהיגים אידיאליים.

חוארג'- קבוצה שיש לה אידיאולוגיה פוליטית ודתית. ממנה בה רוצח עלי. עשתה את הבוררות איתו. עצם הסכמתו לבוררות מבחינתם הוא חטא דתי. אין בידי אדם להחליט על המנהיגות. זו החלטה אלוהית.

האומיים שלטו בשנים 661-750 לאורך 90 שנה. המסורת מתארת את כל הח'ליפים האומיים, למעט אחד, בתארים הכי קשים שיכלה. הם אינם ח'ליפים אלא מלכים. ח'ליפה הוא שליט לגיטימי, מלך הוא שליט חילוני בלתי לגיטימי.

האופן שבו המסורת מנסה להוכיח את כשלון האומיים:

- השושלת פעלה 90 שנה. המשפחה שאחריה, העבאסים, שלטו 500 שנה. הם שלטו רק 90 שנה משום שהאל העניש אותם.

- היו 14 שליטים מאותה משפחה. זה מצביע על תחלופה די מהירה בין השליטים. חלקם הודחו די מהר או הוחלפו. זה מעיד על חוסר יציבות.

- עקרון הרא'אסה ולא הסאבקה- האם לשושלת הייתה לגיטימציה מלכתחילה? באיס' יש קריטריונים ללגיטימציה- ותק באיס' ומנהיגות. האומיים היו מבין מתנגדיו של הנביא. הם מבין אלה שהתאסלמו רק אחרי שמכה נכבשה. הפרט הזה היה כנגדם. המתנגדים להם כל הזמן השתמשו בו. מצד שני, הם כן שלטו. זה לא קרה במקרה. הם קבלו לגיטימציה מתוך מסורת של הנהגה בעולם הערבי. קיבלו אותם בתור שליטים.

- מצד שני, האומיים הם השושלת הראשונה, לכן הם עשו הרבה דברים בלתי אהודים אבל נחוצים, שבגלל זה גם התנגדו להם. מה גם שההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים. מה שאנחנו יודעים על האומיים זה מתוך דברי העבאסים שבאו אחריהם. העבאסים רצו להאדיר את שמם ולכן יש להם אינטרס להכפיש את קודמם.

[הח'ליפה הוא מנהיג פוליטי בלבד ולא דתי. אם כן, מי עשה את כל הקביעות הדתיות הנחוצות? אנשים שהיו קרובים לנביא באופן אישי ויכולים להעיד על דבריו, "חוו" איתו את תקופת ההתגלות שלו וספגו ממנו את הרעיון הכללי].

מלה"א השנייה (680-692)

בתקופה של 90 השנה נעשו לא מעט דברים. מקהילה שהפכה למדינה, המדינה הופכת תחת האומיים לאימפריה. האומיים משלבים את כל האומות והשטחים החדשים שנכבשו לכלל אימפריה אחת.

כל ההתפשטות הטריטוריאלית ובניית מדינה מולידה סכסוכים פנימיים, צבאות נלחמים בשדה הקרב. מוס' הורדים מוס'.

זו מלחמה שיש בה הכל. מתחים פוליטיים, דתיים, חברתיים, תחרות בין מרכזים, וגם השבטים נכנסים. במדינה השבטים הם עדיין חלק מאוד בסיסי מהמערכת שלה. השבטים לא מעוניינים בהכרח לוותר על סגנון החיים שלהם לטובת המדינה. מרגישים שהם מתרחקים מהצלחת ומורדים.

יש פה הרבה צדדים, וכולם נגד כולם, וכולם נגד האומיים. זו לא מל"א אחת, אלא מלחמות שכולם בעצם נגד האומיים.

· הסיטואציה שאפשרה למלחמה לפרוץ היא המשבר בבית אומייה, מות מעאויה (הח'ליפה האומיי הראשון) ב-680. השלטון עובר לבן ולנכד, אך הם לא נחשבים לשליטים חזקים כמו מעאויה. ההרגשה היא שהאומיים עומדים להיעלם. זה גורם לקב' שונות לנסות ולמרוד.

· אחת המרידות הגדולות האלה היא המרידה של עבדאללה בן אל זביר (מ. 692). הוא חי, פעל ומרד במכה. בשנת מותו הסתיימה מלה"א. המרידה שלו הייתה כ"כ מסיבית ומשמעותית שכשהאומיים מחסלים אותו המלחמה מסתיימת.

עבדאללה לא פעל לבד. קבוצתו אמרה שני דברים:

האומיים לא שליטים לגיטימיים.

עבדאללה הוא חבר של הנביא ולכן הוא שליט לגיטימי.

בנוסף, האומיים העבירו את המרכז לדמשק. יש בכך היגיון מבחינה גיאוגרפית. זה בערך המרכז. דמשק היא גם עיר ותיקה, טרום-מוס', על צומת דרכים. זה מקנה לא יתרון לוגיסטי. האומיים גם ידעו שהם לא אהודים במכה ומדינה ולכן היה עדיף להעביר את המרכז הפוליטי למקום אחר. המתנגדים הבינו את המעבר מהר מאוד. הם בחוץ, לא משפיעים. אך הם עדיין מכה ומדינה, ערים חשובות. לכן, חלק גדול מן המאבק הוא גיאו-פוליטי, להחזיר את המרכז הפוליטי לחה"ע.

זה היה מרד מאוד משמעותי שהאומיים עסקו בו הרבה מאוד.

· מרידות נוספות היו בשמו של עלי בן טאלב. בשלב הראשון לקבוצה הזו היו מניעים פוליטיים בלבד. השלב השני הוא שורה של מרידות של קבוצות שכל אחת מהן טענה שכל אחד מהצאצאים של עלי הוא היורש הלגיטימי. אין הסכמה למי היורש של עלי בשלב הזה (סוף המאה ה-7).

· עוד מאפיין של המלחמה- מתחים בין השבטים. המתחים מתורגמים לויכוח בין 2 קב' של שבטים. מצד אחד שבטים ממוצא דרום-חה"ע לעומת צפון-חה"ע. הטענה היא, לא משנה מי מורד, שהאומיים מעדיפים קב' שבטים אחרת. הויכוח הוא על מידת הקרבה וההנאה מהשלטון האומיים. הטענה היא שהאומיים מפלים בכוונה את אחת הקבוצות. התמונה היא יותר מורכבת. לפי העדויות ההיסטוריות אפשר לראות ששבטים מסוימים ממציאים לעצמם גנאולוגיה. כך שזו לא מלחמה אתנית (הם מזמן כבר לא חיים בחה"ע) אלא מלחמה פוליטית על קרבה וריחוק מהאומיים. המוצא הגנאולוגי הוא לא עילה למלחמה.

משבר בבית אמיה

חליפותם של יזיד ב. מעאויה ושל מעאויה II

מות מעאויה מערער את השושלת. הוא היה שליט מקובל וחזק ואחרי מלה"א ה-1 היה צריך מי שיעשה סדר. אחרי מותו לא היה ברור מי יירש אותו ואם היורש יהיה מביתו. לבסוף ירש אותו בנו יזיד. הוא הודח במהרה ע"י בנו מעאויה ה-2. הוא לא היה מבוגר בגיל וגם לא נחשב מנהיג חזק. גם חילופי השלטון המהירים וגם האישיות של הדמויות בראש המשפחה, יוצרות בעיות בתוך המשפחה וגם מקרינים על האימ'. המשפחה הייתה צריכה להחליט איך ממשיכים. יש מעין הפיכת חצר פנימית. יש הסכמה שקטה להמשיך את השושלת רק עם פלג אחר. במקום הפלג הספיאני (מעאויה) הפלג המרוואני. זה מה שהציל אותם. את השלטון תפס מרואן ב. אל-חכם (684 – 685) ששלט רק שנה אך הוא הצליח לייצב את שלטון השושלת האומיית והתחיל לדכא את המרידות השונות. הוא היה שועל פוליטי. בנו ונכדו הם אלה שגם מסיימים את המלחמה וגם אלה שהופכים את המדינה לאימ' של ממש. עבד אל-מלכ (685 – 705) ואל-וליד (705 – 715) היו האחראים העיקרים לשושלת.

לשבטים השונים בחה"ע היו 2 אבות קדומים: עדנאן- אב כל השבטים הצפוניים, וקח'טאן- האב הדרומי. מרידתו של חסין ב. עלי בשנת 61 להיג'רה היא אירוע חשוב. לעלי היו שני בנים, חסן וחסיין. חסן נשאן בחה"ע. לא דמות פוליטית אקטיבית. אחיו הוא דמות אחרת לגמרי. הוא מחליט למרוד באומיים. זאת, בין השאר, מפני שבעיראק יש קב' גדולה של תומכים באביו שמעודדים אותו לבוא לעיראק, למרוד, ומבטיחים לו תמיכה והצטרפות גלויה. בזכות זה הוא יצא לעבר עיראק (יחד עם משפחתו, 70 איש), אך האומיים עצרו אותו בקרבלה. התומכים שלו, שהבטיחו לעזור, לא הגיעו, והצבא האומיי לא התקשה להכות בצורה מאוד חד-משמעית, לפי השיעים ממש טבח, בקבוצה הזו. חסיין נהרג והאומיים כרתו את ראשו והצעידו אותו ברחבי ערים שונות. זהו אירוע מאוד דרמטי. מוות אלים מאוד, ולא רק זה, אלא שהוא גם היה בעצם נכדו של הנביא (ע"ע קינברג). זהו הלם גדול. העובדה שהאומיים העזו, לא רק לפגוע אלא גם לבזות אותו, גרם לאנשים לצאת נגדם. מרד נוסף בשם עלי- מרד אל-מח'תאר 685-687 בשם מחמד ב. אל-חנפיה. אל מח'תאר מרד בשם אל-חנפיה, בנו של עלי. יש לעלי כמה נשים ולכן כמה וכמה בנים, ועדיין אין הסכמה בתוך קהילת תומכי עלי מי היורש, מאיזו אמא. על אישה אחרת של עלי אנחנו לא יודעים את שמה (מעיד על חשיבותה במסורת). היא באה משבט המואלי. המרד הזה הוא לא כ"כ אירוע בפני עצמו, אך יש פה מאפיינים שמופיעים פעם למרידות שיעיות:

- המוואלי - כל הלא-ערבים לא-מוס' שמתאסלמים. קב' שהופכת להיות משמעותית באימ' המוס'. הערבים נדחקים הצידה. הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותם בתור קב' שמתנגדת לשלטון היא במרד הזה. הסיבות – מסים. המתאסלמים ציפו שהם ייהנו משוויון זכויות במסים, אך השלטון לא מוכן לוותר. בנוסף, תחושת קיפוח חברתית. האומיים הם שושלת ערבית (באים מחה"ע, מדברים ערבית, מתחתנים עם ערביות וכו'). לפי תפיסתם הערבים הם באליטה. השאר נחותים מבחינה תרבותית חברתית. תחושות הקיפוח מתועלות ע"י אל-מח'תאר לכדי מרד. מעין ברית של מקופחים, מקופחים פוליטית. השיעים מקופחים תרבותית, כלכלית וחברתית הם מוואלים.

- האמאם הנעלם – הצאצא של עלי, השליט הלגיטימי. האמאם, לא מת אלא נעלם, ויום יבוא והוא יחזור בתור המשיח. הראשון שנעלם בתוך המשפחה הוא מחמד ב. אל-חנפיה. הוא נמצא במקום מרוחק ואם המרד יצליח אז הוא ישלוט. הסיפור מספר שהוא נכנס למערה ונעלם. אך הוא אמור לחזור כאמור. זה היום אחד האלמנטים המזוהים עם השיעה. זה אלמנט יחסית חדש. ייקח זמן עד שזה יהפוך להיות מקובל.

- דאעי לצד אמאם – שילוב של מנהיג פוליטי לצד השליט שבשמו מורדים, יש את האמאם, צאצא של עלי, אותו רוצים להכתיר. השילוב הוא של תועמלן שעושה את העבודה הפוליטית והאמאם שינהיג את המדינה אח"כ. יש חלוקת עבודה.

- לגיטימציה לעבאסים – בזמן מלה"א ה-3 בשנת 750, כאשר מדיחים את האומיים, השושלת המדיחה העבאסית משתמשת בלגיטימציה השיעית. הם טוענים שהם צאצאי עלי. אבל אנו יודעים שעבאס הוא דודו של הנביא. מה עושים? מניפולציות גנאולוגיות כך שמחמד ב. אל-חנפיה מתחבר לעבאסים.

המרד לא היה קשה לאומיים מבחינה צבאית אך הוא יצא הרבה תקדימים. בדיעבד זה הופך לאירוע חשוב מאוד.

מרידתו של עבד אללה ב. אל-זביר

המרידות השיעיות מתנהלות במקביל למרידה של עבדאללה ב. אל-זביר במכה. זה קשה מאוד לאומיים. במכה יש את הכעבה. כל עוד המרד מתרחש, האומיים לא יכולים להרשות לעצמם לעלות לרגל למכה. זהו איום מתמיד על האומיים. זה מאיים על המוסלמיות שלהם, על הלגיטימציה שלהם כשליטים פוליטיים. באומיים טיפלו בזה ע"י כך ששלחו למערכה את אל חג'אג' ב. יוסף. המצביא הקשה יותר, האיש למשימות מיוחדות. הוא היה אחראי על הטבח בקרבלה. הוא הטיל מצור על מכה. לא רק מצור אלא, בין השאר, יורים בבליסטראות. כדי להצדיק את מעשיהם (ירי על הכעבה!) הם טוענים כי הם מחזירים עטרה ליושנה. המורדים שינו ואנו המתקנים. הטענה הזאת לא ממש התקבלה. המסורת מציינת את ההתקפה האומיית על הכעבה כסיבה לראות באומיים אנשים רעים.

ב-692 המרידות דוכאו. עכשיו מתאפשר לאומיים, במיוחד עבד אל-מלכ, להתחיל ולעשות שינויים. מטרות הרפורמות שלו:

- שלטון ישיר – בתקופה הקודמת השלטון היה ערטילאי מלמעלה, זה אפשר לקבוצות מסוימות לצבור כוח ולמרוד. האומיים רצו לשלוט יותר מקרוב מבחינה צבאית בעיקר.

- ריכוזיות – השלטון עובר לדמשק. החלטות מתקבלות רק בדמשק.

- ערבי-איס' – הם עושים מנהל חדש, מאוד ערבי, קודם כל ערבי ואח"כ מוס'.

הם מקימים צבאות חדשים, קבועים, בעלי משכורת, לא נשענים על השבטים.

16.11

הרפורמות המרוואניות

תוצאה של מלחמת האזרחים. הח'ליפים האומיים הגיעו למסקנה שחייב להיות שינוי. עבד אל מלכ הוביל את הרפורמות.

גם תחת האומיים יש התפשטות טריטוריאלית. הצבאות החדשים מאוד משמעותיים. הם יותר מאומנים ויותר מיומנים. הם גם יותר נאמנים למדינה.

המנהל עובר תהליך שינוי מאוד משמעותי. אצל עמר המנהל היה המשך של המנהל הטרום איס'. אותם אנשים נשארו, השפות המרובות נשארו. משנים את זה. עושים שערוב של המערכת שפת המנהל היא ערבית. כל מי שרוצה קריירה או לפנות בנושא מסוים למנהל חייב לדעת ערבית. יש העדפה של דוברי הערבית למשרות, מקדם את מטרות האומיים לחזק את החלק הערבי באימ'. נוצרת קב' מקצועית חדשה של פקידים, מקורבת יותר לשלטון, נהנית ממעמד ומשכורות. אולי קרובים מדי. נשאלת השאלה כמה קרובים הם צריכים להיות. הועלתה נגדיהם הטענה שהם קרובים מדי, מנותקים מהעם. המנהל מחולק לדיואנים- משרדים, שלכל דיואן "מקצוע" מסוים. למשל, מסים, לחתום על מסמכים, לכתוב מסמכים וכו'. אצל עמר דיואן זו רשימה של אנשים שמקבלים משכורת מהמדינה. עכשיו המונח מקבל משמעות חדשה. מעין משרד עם התמחות מסוימת. למשל בדואר- בַרִיד. לבריד יש משמעות נוספת, לא רק שליחת מכתבים אלא גם איסוף מודיעין. יש רשת של מרגלים ששולחים אינפורמציה לשלטון כדי להזהיר מפני מרד מבעוד מועד. זה לא היה מאוד מוצלח. כשפרצה מלה"א ה-3 שהפילה את האומיים, הם לא הבינו עד כמה המרידה לא קטנה אלא משהו נרחב שלבסוף העיף אותם. הרעיון של מרגלים זה לא חדש. זה היה קיים, אך האומיים הפכו את זה לתופעה יותר מאורגנת ומסודרת.

עמר המשיך בזמנו את המטבעות הטרום-איס', כך שנוצרה ערבוביה של מטבעות בשוק. האומיים מבטלים את זה ומכניסים מטבע אחד שלהם. יש כאן עניין של סמל סטטוס. רק השליט רשאי להטביע מטבע. זה משהו שאפיין שליט בתק' ההיא. השליט מראה שהוא בעצם שליט, הוא נוכח, וגם מראה על כוחו. אני קובע. זה המטבע היחיד שתקף מבחינת המדינה. כל עסקה עם המדינה התבצעה במטבע של המדינה. ההחלטות של האומיים מה להטביע על המטבעות מראה על חיזוק הערביות והאסלאם. בעבר, בתק' טרום-האיס', היה מוטבע דיוקן של השליט על המטבע. כעת, יש רק כיתוב מילולי של ציטוטים מהקוראן, זה מראה על איסלמיוּת, הם כתובים רק בערבית, מראה על ערביות. האומיים מתחילים מסורת, הם הראשונים שמטביעים מטבעות, ומכאן ואילך המודל שלהם למטבע נשאר. זהו המודל הנכון של מטבע איס'. זה השפיע גם על הביזנטים באמצע המאה ה-9. גם הם התחילו להוריד דיוקנים מהמטבעות.

עבד אל-מלכ ואל וליד הקימו את כיפת הסלע. האומיים בנו המן. בכל המרכזים הפוליטיים שלהם.

כיפת הסלע לא נבנתה כמסגד והיא לא קשורה לעמר. זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים ע"י עמר, נבנתה על גבעה זו איזשהו מסגד זמני מעץ, אך זה בסופו של דבר נשרף ואין לו שום קשר למבנה שקיים היום. למה נבנתה הכיפה? הסבר מוס'- המסורת מדברת על כך שעבד אל-מלכ ואל וליד בנו את מסגד אל-אקצא (כיפת כסף) וכיפת הסלע (כיפת הזהב). המסורת מקשרת את בניית כיפת הסלע, עם מלה"א ה-2 ועם המרידה של עבדאללה ב. אל-זביר במכה. זו הייתה מרידה ארוכה. כל עוד הוא שלט שם לא יכלו האומיים לעלות למכה ולא רצו שנתינים יעלו למכה ויצטרפו לאויבים. כדי לקיים את המצווה האומיים חשבו להציע פתרון חלופי, ולהקים אתר לעלייה לרגל שיהיה חשוב כמו מכה. הם בחרו בירושלים (ירושלים אינה מרכז פוליטי אלא דתי). עבד אל-מלכ מנהל קמפיין להפוך את ירושלים למוקד עלייה לרגל אידיאלי. הם מצטטים שוב ושוב חדית' של מוחמד: "אל תשחררו את הרתמות של הסוסים אלא ב-3 מקרים- המסגד הקדוש, המסגד שלי ואל אקצא".הם מתחילים להעלות את רמת ירושלים מבחינה דתית. יש כאן איזושהי חריגה דתית. הם מנסים להסיט את החג'. יש לזה השלכות פוליטיות ודתיות. זה גם מקדם מבחינה כלכלית את האזור (צרכים של העולה וכו'). ירושלים ומכה מאוד דומות במסורת המוס'. לשתיהן יש קשר לאיזושהי עיר שמימית שקיימת למעלה, הן חיקויים של ערים שמימיות, שתיהן נחשבות מרכז העולם, שתיהן מקושרות להיסטוריה של אברהם. יש בסיס לרעיון של האומיים, אבל, התיאוריה הזו היא לפי המסורת. היא אנטי-אומיית. היא מתארת את בניית כיפת הסלע כניסיון נוסף לתאר את האומיים כמי שמנסה לעושת חטא דתי. הם רוצים להסית את החג'. הם לא רק חוטאים בעצמם, הם גורמים לרבים לחטוא. אם מסתכלים על עדויות אחרות אז מגלים בעיות במסורת המוס'. המבנה של כיפת הסלע הוא מתומן, זה יוצא דופן, גם אצל האומיים שבנו המון. בהיסטוריה האסלאמית המבנה הזה יוצא דופן, אבל הנוצרים בירושלים בתק' הזו כן בנו מבנים מתומנים ומשושים. אולי מקור ההשראה הוא נוצרי/ביזנטי. בתוך כיפת הסלע נמצא סלע שלפי המסורת ממנו עלה מוחמד השמיימה. אם מסתכלים מעל הסלע לכיפה רואים עיטורים שהמספר המוביל בהם הוא 6. 6 ציטוטים מהקוראן בשני הצדדים. במסורת הדתית המוס' אין משמעות למס' אך בנצרות הפילוסופית יש. הציטוטים עוסקים בהתנצחות מול הנצרות האם ישו הוא בנו של האל. אם נחבר הכל יחד, אפשר לטעון שהעלייה למכה והמרידה לא היו קשורים, אלא יש פה תחרות עם המסורת הנוצרית הביזנטית. האליטה המוס' היא קטנה מאוד, השולטת על אוכלוסייה זרה במספרים עצומים עם תרבות ודת מפותחים מאוד. הח'ליפים האומיים בחרו במכוון לבנות מבנה מפואר ובמקום בולט כדי להראות לנוצרים, לא רק שניצחנו אתכם פוליטית, אלא אנחנו עולים עליכם דתית. לקחנו משהו שלכם ועשינו אותו גדול יותר. תחרות עם התרבות המקומית בירושלים ובמרחב בכלל כדי להראות את הגדולה של התרבות והדת שלהם וגם כדי להראות נוכחות מסיבית. יכול להיות שלמבנה לא היה שום עניין פונקציונאלי, כמובן שלא מסגד, אלא עניין הצהרתי. מסגד אל-אקצא הוא נבנה ומשמש כמסגד. הוא הפחות חשוב מבין השניים. הוא קיבל רק כיפת כסף, הוא נמצא יותר נמוך מכיפת הסלע, הוא נבנה לאחר כיפת הסלע. משמעות השם אל-אקצא זה הקיצון, הרחוק ביותר. הקוראן מתאר מסע של מוחמד ממכה על בהמה מופלאה עם כנפיים, הגיע לירושלים, קשר את הבהמה ועלה לשמיים מהסלע הזה. המיקום בקוראן של העלייה של הנביא הוא המסגד הקיצון. לא נאמר ירושלים. המסורת קישרה בתחילת דרכה את המקום לירושלים.

המשך ההתפשטות הטריטוריאלית:

מעבר לרפורמות הפנימיות, האומיים מקדמים התפשטות טריטוריאלית. הכיבושים הם מאוד שונים. אם בהתחלה הם היו מאוד מהירים ולא מאורגנים, אין קשר עם השלטון, הגל השני של הכיבושים הוא יותר מאורגן, מכוון ע"י המדינה, כיבושים איטיים (יותר מרחק, אזורים טופוגרפיים קשים, הרריים).

החזית המזרחית - פרס, טרנסאוקסניה, אפגניסטאן והודו – הכיבושים הראשונים הביאו את האומיים לים הכספי. אזור טורקמניסטאן של היום היה קרש הקפיצה למרכז אסיה, מפה גם צמחה המהפכה שהעיפה את האומיים. את החזית המזרחית נוהגים לתאר "המרוץ לסין". במהלך המאה ה-7 הגבול מתייצב באזור מֶרְב. האומיים מנסים להעביר עוד כוחות לחזית. הם פועלים בשני קוים, דרומי וצפוני. הצפוני, צבא שמנסה להגיע מזרחה לכיוון סין, על דרך המשי פחות או יותר. במקביל, באזור אפגניסטאן ופקיסטאן של היום פועל כוח צבאי נוסף. שני הכוחות התחילו מן תחרות, מרוץ. המצביא הראשון שמגיע יהיה מושל סין. ההכרזה מלמדת אותנו ש- 1. הם חשבו שהם יכולים לכבוש את סין ולשלוט בה. 2. סין היא פרס, שווה להתאמץ בשבילה. זו הייתה דרך מאוד קשה, אזור מאוד מורכב טופוגרפית. נהרות קשים, מתוכם 2 שהיו בעיה בדרך הלוך ובדרך חזור- סיר דריא ואמו דריא. נהרות אלו הם קו הגבול בין מרכז אסיה למזה"ת. האומיים מצליחים לחצות את הנהרות לתוך מרכז אסיה. שם הם פוגשים אוכלוסייה מורכבת מבחינה לשונית ודתית. הפיצול הזה מאוד מקשה על שליטה באזור. מצד שני, ברגע שהצליחו להשתלט קל יותר לשלוט בו. הפרד ומשול קלאסי. מעבר לבעיות הפנימיות של האזור יש עוד מתחרים על האזור, התורכים והסינים. כל אחד מהם כמעט מצליח לנצח. בסופו של דבר המוס' מנצחים את הסינים (שנמצאים בתנופה טריטוריאלית). הניצחון הזה הופך את האזור לאזור מוס'. הסינים לא ינסו יותר להשתלט על האזור. פוליטית, המקום מתון לשליטה איס'. הקרב מתואר בצורות מנוגדות. מצד אחד מתואר כקרב גורלי, דרמטי, הסינים כמעט ניצחו אך המוס' בסופו של דבר מנצחים. השאלה עד כמה הקרב היה כזה. טלאס מאוד קרובה לגבול הסיני. עד כמה הם יכלו לשלוט באזור? אם הם היו מצליחים, יכול להיות שלא היה להם סיכוי ממשי להשתלט על כל מרכז-אסיה. דבר שני, בקרב עצמו היה צבא מוס' מול כוח סיני די קטן. נראה שמוגזם לתאר את הקרב כהתנגשות בין ציוויליזציות. אם הסינים שולחים צבא כ"כ קטן אולי לא הייתה להם כוונה ממשית להשתלט על האזור. בתודעה המוס' הקרב נשאר חשוב. שבויי המלחמה הסינים הגיעו לשני ערים- בוכארה וסמרקאן. הם מועסקים בתעשיית הנייר. באותה תקופה כתבו על פפירוסים וקלף. עולם האיס' למד מהסינים השבויים איך לייצר נייר בכמויות ובאיכויות. המקום הופך לשם דבר והתעשייה מתפשטת מערבה.

החזית הצפון-מערבית

חזית לא מרכזית בשלב זה, אך פעילה. אנטוליה היא תחת שליטה ביזנטית. האומיים כל הזמן מנסים לפלוש. מדובר בפשיטות, אין שליטה של ממש. האומיים אחת לכמה שנים מנסים להשתלט על קונסטנטינופול. הם תמיד חוזרים אחורה. הם הופכים את זה לתופעה מוכרת לתושבי המקום. "האורח האיס'" יקפוץ כל כמה שנים להטיל מצור.

20.11

המשך החזית המזרחית: אזור מרכז-אסיה הופך להיות אזור חשוב מיוחד. הופך תוך זמן לא ארוך לאזור כמעט שווה בחשיבותו מבחינת המרכזים הדתיים (ספרות וכו') לחה"ע והמזה"ת. מרכז-אסיה הופכת למולדת האסלאם השנייה. 200 השנה הראשונות של ההיסטוריה האיס' נשלטות ע"י העולם הערבי, מאות השנים הבאות נשלטות ע"י קבוצות המגיעות ממרכז-אסיה. שני נהרות גדולים לאורך ולרוחב היוו מעין גבול טבעי. החלק המזרחי ביותר של המזרח התיכון מגיע עד לנהרות. מעבר לנהרות זהו האזור הקלאסי של מרכז-אסיה. לאזור זה יש שם נוסף טרנס-אוקסניה. אוקסוּס זה השם של אחד הנהרות – אמו-דריא. האזור הופך להיות מאוד משמעותי מבחינות רבות. שיא ההתפשטות הוא ב-751.

החזית הדרומית/דרום-מערבית

אם נחזור לכיבושי הראשידון, כיבוש מצרים הוא בעצם תוצאה של כיבוש א"י וסוריה. היא לא הייתה יעד אלא התגלגלות וניצול התנופה של הכיבושים. ברגע שהשלטון הערבי התבסס במצרים היא הפכה להיות הבסיס שממנו מתחילה ההתפשטות מערבה. מעבר לכך, מצרים הופכת להיות מרכז פוליטי, דתי וכלכלי.

ההתפשטות בצפ' אפריקה היא על רצועה מאוד מאוד דקה. אין השתלטות טריטוריאלית רבה. המוס' משתלטים על החוף. אחת המטרות שכנראה היו להם היא האוקיינוס האטלנטי. זה היעד. לכן יש ריצה מערבה ולא ניסיון להתפשט לתוך אפריקה דרומה. בנוסף, האוכלוסייה המקומית מורכבת משבטים, וכמו שאבו-בכר התקשה להשתלט על השבטים בחה"ע, כך גם כאשר השלטון הערבי-מוס' כובש איזשהו שבט בצפ' אפריקה תוך שנה-שנתיים הוא צריך לכבוש אותו שוב. ושוב ושוב. האנרגיה שהושקעה כאן, גם היא עיכבה את המוס' מלהתפשט דרומה.

לקראת שנת 700 המוס' שולטים על הרצועה הדקה של צפ' אפריקה עד לאוקיינוס האטלנטי. זהו הבסיס ממנו הם מגיעים לאירופה. 732 זה השיא של ההתפשטות החזית המערבית (טור ופואטייה).

במחצית הראשונה של המאה ה-8 האימ' המוס' מגיעה לקצוות. מצד אחד סין ומצד אחר צרפת. פאתי סין זה גבול שנשמר לאורך השנים. הגבול הצרפתי, לאחר כמה חודשים, המוס' נסוגים ממנו. הם מצליחים תוך 20 שנה לכבוש כמעט את כל חצי האי האיברי, חצו את ההרים לתוך צרפת ואז מתרחש קרב בין הערים טור ופואטייה. ב-732 הם מובסים. זה השיא. מכאן ואילך, המוס' נשארים באירופה, ספרד, אך הדרך לצרפת סגורה בפניהם והם חוזרים לספרד וגם נשארים. ההיסטוריה המוס' מתייחסת לתבוסה בתור אפיזודה חולפת ולא כאירוע חשוב. אך אירופה הנוצרית הצליחו סוף-סוף לעצור את המוס' ממש בפאתי פריס. הנה, אפשר להתמודד איתם. בתודעה של אירופה הנוצרית הקרב והתוצאה הפכו להיות סמל. למה הם ניצחו? אחד ההסברים מתבסס על המצאה טכנולוגית שהצד הנוצרי השתמש בו והמוס' לא. ההמצאה הייתה האוכפות. האוכף עם המתקן לרגליים נתן לחיל הנוצרי להיות יותר מעוגן על הסוסים ונתן לו יתרון.

שטחים גדולים מאוד לא יכבשו יותר ע"י המוס'.

השלטון המרכזי באמצע המאה ה-8 נמצא בדמשק. זה נותן פרופורציה למרחקים העצומים שעליהם שלטה האימ'. הגודל הזה הוא אחד ההסברים למה האומיים, בשיא בטריטוריאלי שלהם, קורסים. גודל האימ' הוא כזה שהם לא מצליחים לשלוט בו. באמצע המאה ה-8 מתחילה מרידה במזרח איראן והאומיים בדמשק לא מצליחים לעמוד מול המרידה. מרידה זו הביאה לחילופי שלטון. היא מביאה למלה"א ה-3 ולעלייתם של העבאסים. בשנת 750 הם עולים לשלטון.

זו שושלת מאוד מרשימה. 37 ח'ליפים בין השנים 750-1258. אחת הטענות נגד האומיים ובעד העבאסים זה שהם שרדו הרבה יותר זמן, כ-500 שנה, מול רק 90 של האומיים. להיסטוריונים מוס' בני התקופה זהו סימן מובהק שהאומיים לא היו רצויים ע"י אלוהים והעבאסים כן.

בפועל, במהלך המאה ה-9, אחרי כ-100 שנה של שלטון יש עדיין ח'ליפה עבאסי, אך הוא הופך להיות בובה בידיו של מישהו אחר. כך זה מכאן ואילך. גם אחרי 1258, כאשר המונגולים הגיעו לבגדאד וחיסלו את העיר, עדיין המשפחה נשארת. אין ח'ליפה עבאסי בבגדאד, אך שושלת תורכית (ממלוכים) שיושבת בקהיר מוצאת בן משפחה עבאסית ומשתמשת בו. מכיוון שהם תורכים וחדשים באזורם הם זקוקים למוניטין וללגיטימציה. הן המשפחה הזה הופך להיות הח'ליפה בקהיר, אך הוא א שליט מבחינה ממשית. יש לו תואר וכבוד וכסף, אך אין לו השפעה ממשית. זה מראה כמה השושלת הייתה חשובה.

המהפכה העבאסית

מלה"א ה-3 הייתה בין השנים 747-750. אין פה מרד או הפיכה אלא מהפכה. לא קב' קטנה של אנשים שמשתלטת על מוקדי השלטון אלא שינוי בסיסי מבחינת צורת השלטון ואופיו, מבחינה תרבותית וחברותית. זו מהפיכה.

המודל הכמותי ועקומת ה-J של James C. Davies (סוף שנות ה- 60). הוא מדבר על למה ומתי פורצת מהפיכה. הוא בדק את המהפכה הצרפתית, מלה"א בארה"ב, הנאצים בגרמניה ומהומות השחורים בארה"ב. הוא מצא מכנה משותף בין כולם. הוא הראה שלפני המהפכה יש תקופה ארוכה של שיפור ברמת החיים מבחינה כלכלית וחברתית, שמסתיימת בבת אחת בהתדרדרות חדה. בנקודה הזו, אחרי השיפור, ההתדרדרות הבלתי צפויה גורמת לפער בלתי אפשרי בין הציפיות למציאות. התהליך הארוך של השיפור גורם לאנשים לחשוב שזה ימשיך ולא יכול להיות אחרת. ואז בבת אחת יש נפילה ואי אפשר לגשר על הפער הזה ופורצת מהפכה. לכן, האנשים שעושים את המהפכה הם אנשים ממעמד הביניים. כך נוצר גרף ה-J רק הפוך- . שיפור ארוך מאוד עם שקיעה דרסטית. המודל הזה תופס במידה רבה גם לגבי המהפכה העבאסית. גם אותה הובילו אנשים ממורמרים שהמצב הבסיסי שלהם היה טוב, אך ציפו שהוא יהיה הרבה יותר טוב. מי האנשים הללו, מי ביצע את המהפכה? יש כמה תשובות.

· התשובה הותיקה ביותר- גרלוף ואן בלוטן בסוף המאה ה-19 נתן תשובות המבוססות על גזע ותפיסה אתנית של ההיסטוריה. הוא אמר הפרסים. "העם" הפרסי לא היה יכול להסכים לשלטון של הקב' הערבית ולזה הצטרף עניין חברתי. העמים הפרסים הדגישו שמבחינה חברתית הם אינם זוכים למעמד הראוי להם. בראשית המאה ה-20 וולהאוזן הגרמני נותן תשובה דומה. גם הוא דיבר על הפרסים אך ההסבר שלו מושפע מתורת הגזע. הפרסים הם עם ארי וזה טבעי שזה ינצח את הערבים השמיים.

· בשנות ה-70 שני חוקרים, מוחמד שאבאן ומשה שרון, חפשו סיבות חברתיות. תשובה שונה מאוד והיא- ערבים הנהיגו את המהפכה. הם מסבירים זאת ע"י כך שאמרו שהמרידה לא הייתה עניין לאומי וגזעי אלא חברתי. קב' שהרגישו מקופחות רצו להחליף את האומיים. אך אמרנו שהאומיים כן רצו לעודד את הגורם הערבי באימ', אז איך יש קב' כאלה? במרכז אסיה, בפרובינציות המזרחיות של איראן יש אזור שלא נכבש אלא הצטרף מרצונו לעולם האיס'. לאזור כזה יש פריבילגיות שאין לאזור שנכבש בכוח. האליטה המקומית הפרסית טרום-איס', נשארת. לתוך הפרוב' הזו מגיעים צבאות ערבים שממשיכים לכבוש הלאה וחלקם מתיישבים באזור. הכובשים היו ערבים, שליטי האימ' הכובשים, ופתאום הם מוצאים עצמם מנוהלים ונשלטים ע"י פרסים. הצבא הערבי בצפ'-מז' איראן נשלט ע"י האצולה הפרסית. הוא משלם מסים ולא זו אלא שהוא משלם מסים לפרסים. בנוסף, חלק רב מהמתיישבים באזור הזה הם גולים. לשם האומיים הגלו את הלא-רצויים שלהם. הקב' הערבית באזור היא אנטי-אומיית מלכתחילה. השילוב של הגורמים הללו הביא לכך שדווקא הערבים באזור הזה, הביאו למהפכה של העבאסים. הם הנהיגו את המהפכה. מצפ-מז' איראן הם משתלטים על איראן, עיראק ולבסוף גם סוריה ודמשק ומשלימים את המהפכה ומחליפים את השושלת.

עוד דבר, המהפכה העבאסית היא דבר בלתי ברור. אוסף של קב' שלא ממש ברור מה הקשר בינם. שבסופו של דבר העבאסים מנצחים. אחת הקב' שממלאות תפקיד חשוב היא השיעים. עד כדי כך שצריך לשאול עצמנו האם המהפכה העבאסית לא הייתה בעצם מהפכה שיעית. אנו רואים שהעבאסים בדרכם לשלטון התבססו על השיעים. אנחנו המנהיגים של השיעים. מגיע לנו. הרי בסופו של דבר הם צאצאי דודו של הנביא, יש להם מסורת של הנהגה, עבאס מתואר כאדם מוס' טוב ומקורב לנביא. אך העבאסים לא מסתפקים בכך. הם לא רק מהאצולה הערבית שקרובה לנביא, הם גם ממשיכי הדרך של עלי, קרובי משפחתו הישירים של הנביא. השליטים הכי לגיטימיים. איך יכול להיות? העבאסים יצרו לעצמם סיפור מסגרת מורכב שענה על כל ההסברים למה מגיע להם לשלוט. לא תמיד היה קשר הגיוני.

הלגיטימציה השיעית

· הניצוץ של מוחמד- מעין דבר גנטי שעובר בתורשה אב לבן החל מהאדם הראשון עד לנביא מוחמד שהופך את האדם עם הניצוץ לראוי להיות השליט של עולם האיס'. זה גנטי, אי-אפשר להמציא את זה. השיעים לוקחים את הניצוץ הזה ואומרים שגם לעלי היה את הניצוץ ולכן גם צאצאי עלי הם שליטים לגיטימיים בעולם האיס'. הם אומרים- אם נחזור לסבא של מוחמד, הוא גם הסבא של עלי. החומר הגנטי התחלק לשניים, מוחמד ועלי קיבלו כל אחד חצי. גם לצאצאי עלי יש את הניצוץ הזה. ועוד, צאצאי עלי של פאטימה הם בכלל הרוויחו. יש להם גם את הניצוץ של עלי וגם את הניצוץ מבתו של מוחמד.

· העבאסים לא יכולים לטעון שיש להם את הניצוץ שכן הם ממשפחה אחרת, אבל הם אמרו – הצוואה (נֻץ). אנחנו לא צאצאים ביולוגים של עלי אבל הנץ, אמירה מפורשת של אמאם שיעי בשמו של היורש, ניתן להם לגיטימציה. מוחמד ב.אל-חנפיה, בנו של עלי מאישה אחרת, הוא הדמות הראשונה שהופכת להיות אמאם נעלם. יש לו בן (אבו האשם- לא מנהיג פוליטי) שאין לו בנים. העבאסים אומרים, צאצא של עבאס ביקר יום אחד בביתו של האשם. ובאותו ערב אבו האשם נפטר ושנייה לפני שנפטר הוא מינה בצוואה את צאצאו של עבאס ליורשו, כיוון שאין לו בנים. הוא מכיר בעבאסים בתור יורשים שלו.

· בתוך הקב' השיעית הבלתי מוגדרת עדיין, יש עוד סוג של לגיטימציה – כריזמה. לא מספיק להיוולד לאבא הנכון, צריך גם יכולת ואומץ למרוד באומיים. אדם זה יהיה השליט הלגיטימי השיעי. העבאסים מנצלים את העובדה שאין קב' שיעית ואמונה שיעית מאורגנת אלא תתי-קבוצות שמריצות מועמדים למנהיגות השיעה, וכך נוהגים גם העבאסים. אנחנו קיבלנו צוואה וגם אנחנו מספיק נחושים.

הם הצליחו למשוך אחריהם קב' גדולה מאוד של תומכים, לכן חלק מהזמן המהפכה נראית שיעית. משם מגיע הכוח, הלוגיסטיקה. ואז העבאסים אומרים לא, אנחנו לו שיעים. הם מנצלים את השיעים עד תום ואז מתנערים מהם. זה מפתיע את השיעים. בשנת 750 העבאסים כובשים את דמשק, הורגים את רו האומיים, מטמאים את הקברים של הח'ליפים האומיים הקודמים ומקימים עיר בירה חדשה – בגדאד.

23.11

העבאסים כשיעים

לכל אורך המהפכה העבאסית, עד להכתרת הח'ליפה העבאסי הראשון, לא היה ברור ורשמי שהעבאסים הם המנהיגים של המהפכה. אנו מדברים על 3 שנים של מרידה ועל עשרות שנים של פעילות מחתרתית שיעית נגד האומיים. האומיים חשבו שמישהו שיעי יתפוס את השלטון, אבל ברגע האמת העבאסים משתלטים. הם דמויות מוכרות במרידה, אך לא מובילות. הם פתאום אומרים שהם נצר לשושלת השיעית, בלי שתכננו או התכוונו לכך. העבאסים מצליחים להבליע את עצמם בתוך הקב' השיעית.

לאבו אל-מטלב, סבו של הנביא, יש 3 בנים. עבאס היה דמות חיובית, שהתנהגה בצורה מכובדת לנביא. אך הוא לא התאסלם. לפי המסורת, כל מי שהייתה לו הזדמנות ולא התאסלם דינו גהינום. אך עבאס הוא מקרה שונה. יש לו נק' זכות אחרות. במקביל העבאסים מנסים להתחבר גם לדוד השני ועלי. הם אומרים אנחנו ממשיכי דרכו של אבו האשם. הכירו בנו. נכדו של חוסיין שנרצח בכרבלה, טען שהוא המנהיג של הקב' השיעית, לא רק כי הוא הנכד של, אלא כי הוא ראוי. העבאסים אומרים, עפ"י המודל הזה, גם אנחנו בעלי יכולת וראויים. לכן אנחנו ולא אחרים נהיה המנהיגים השיעים. העבאסים מנצלים את העובדה שאין הסכמה. ברגע שהם מצליחים ובשנת 750 מוכתרים לח'ליפות הם זונחים את העבר השיעי שלהם. כל עוד הלגיטימציה השיעית והלוגיסטיקה המחתרתית יכלו לעזור השתמשו בהן, אך ברגע שהשתלטו על האימ' היתרון הפך להיות חסרון. המחתרת השיעית מאיימת על המנהיגות. מבחינת השיעים זוהי אכזבה אדירה. מבחינת העבאסים מדובר בצד הגיוני.

למרות שהעבאסים הם הח'ליפה וכל איום שיעי הוא רק מטרד. הועיל ומדובר בקב' עם ניסיון במרידות שיש לה התארגנות, מבחינת העבאסים האיום השיעי הוא ממשי. העבאסים, כשזה הגיע לחיסול אויבים, נהגו ביד קשה:

· הח'ליפה אל-מנצור (754 - 775) הורה להרעיל את ג'עפר אל-צאדִק (האמאם השישי), צאצא של עלי ופאטימה. זהו אקט מאוד נוקשה.

· הח'ליפה הארוּן אל-רַשיד (786 - 809) אסר את מוסא אל-כאטִ'ם (האמאם השביעי) והרעיל אותו.

· הח'ליפה אל-מאמון (813 – 833) מינה את עלי אל-רִצ'א (האמאם השמיני) כיורשו והרעיל אותו.

העבאסים דאגו שהציבור יפחד מפניהם. העבאסים פחדו ששוב יתחיל מיתוס האמאם הנעלם. לכן מדי פעם הם הרגו אמאם והציבו את הגופה במקום מרכזי. בראשית המאה ה-9 השיעים מתחזקים ולח'ליפה אין ברירה והוא מכיר באמאם השמיני כיורשו, כדי "להרגיע" את השיעים. אך הוא חוסל.

כל החיסולים האלו תרמו לתחושת הנרדפות של הקב' השיעית. תראו איך האומיים ועכשיו העבאסים, פועלים בצורה כ"כ מכוערת וקושרים נגדנו. נכון שהעבאסים היו אלימים נגדם, אך העבאסים היו אלימים נגד כל איום שהוא.

הארגון של התנועה העבאסית: מודל של דאעי לצד אמאם

העבאסים בעצם לא עשו שום דבר. הם לא היו בשדה הקרב. הם נמצאו במקום שלא רבים ידעו איפה. הם יצאו רק בניצחונות. האדם שעשה עבורם את העבודה הקשה הוא אבו מסלם עבד אל-רחמן בן מסלם אל-ח'ראסאני (בא מח'ראסאן). זה שם של אדם שלא ניתן לומר מאיפה הוא ומיהו. השם הוא לא ספציפי. אנו יודעים שהוא היה עבד משוחרר של המשפחה העבאסית. הוא זה שניהל תעמולה פרו-עבאסית ואנטי אומיית באיראן ואז בדמשק והאזור. אבו מסלם מנהל את המהפכה כך שהיא תפנה בכיוונים הרצויים למשפחה העבאסית. הכיוון הרצוי הוא שבסופו של דבר, אחרי 3 שנים של מרידה גלויה באומיים, אבו מסלם מצליח להביא לכך שהח'ליפה העבאסי הראשון מומלך בכוּפה שבעיראק. זה רגע השיא של אבו מסלם. ברגע זה אבו מסלם נאלץ לפנות את הבמה. הוא ציפה לקבל תגמול, אך העבאסים התחילו לחוש שאבו מסלם נהיה חזק מדי. הוא מוזמן לארמון, לכאורה כדי לקבל את התגמול שלו, נכנס בטקס מאוד מרשים לארמון, ולאחר כמה דקות גופתו מושלכת מעבר לחומה. יש כאן אקט סמלי. הם היו מהפכה, הם עלו בצורה אלימה לשלטון, ואחרי כמה שנים מגיע הזמן לייצב את השלטון. החיסול של אבו מסלם זה סימן שהמהפכה הצליחה והסתיימה ועוברים לשלב חדש. שגרה חדשה. מבחינה זו הם הצליחו. הם חיסלו את האיום של אבו מסלם. השלטון העבאסי הופך להיות יותר "רגיל", ממוסד. אך הם לא הצליחו למחוק את אבו מסלם מההיסטוריה. בשביל עמים שונים בטרנס-אוקסנייה ובקווקז הוא דמות של דוחם חירות ומנהיג לאומי.

מהפכה?

באיזו מידה השינוי הפוליטי באימ' הוא מהפכה? כמה עמוקים השינויים? התשובה היא לא חד משמעית. חלק יגידו שהיו שינויים מאוד משמעותיי ומצד שני אפשר לומר שכל השינויים שנצביע עליהם הם תוצאה של תהליכים יותר עמוקים.

אז מהפכה או לא? נבדוק:

ü התארים לאומיים. אין תארים מיוחדים לעבאסים. יש תארי שלטון. שלושת הח'ליפים העבאסים ראשונים: אבו אל-עבאס אל-ספאח. ספאח- שופך דם. זה בהחלט מאפיין את מדיניותו. זהו שם עם משמעות תיאולוגית. אחד הסימנים להתקרבות יום הדין זו דמות מהסוג הזה שתקרא ספאח והוא יהיה חלק מהמלחמה הנוראית שתהיה קץ ההיסטוריה. הח'ליפה השני, שהקים את בגדאד הוא אבו ג'עפר אל-מנצור- האל עוזר לו, נותן את הניצחון בידו. שוב כינוי עם משמעות תיאולוגית. השלישי הוא מחמד אל-מהדי. גם מוחמד וגם מהדי- משיח. העבאסים אומרים אנחנו השושלת שמצפים לה- כמו למשיח. אנחנו מסמנים את בואו של המשיח לנו כולם מחכים. יש כאן אמירה פוליטית. זה מראה שהם תופסים עצמם בצורה שונה. קודמינו היו רק ח'ליפות, אנחנו כבר מנהיגים עם משמעות דתית. לאחר מכן העניין המשיחי קצת נרגע, אך העבאסים ממשיכים להשתמש בכינויים דתיים, כמו הרשיד- ההולך בדרך הישר, וכו'.

ü תרבות חצר. יכול להיות שזה חדש ויכול להיות שזה סיומו של תהליך קדום יותר. הארון אל-רשיד הוא ח'ליפה ידוע מאוד. הוא ניהל שורה של הסכמים עם מדינות אירופה (קרל הגדול) כדי ליצור ברית משותפת נגד הביזנטים. הם החליפו מתנות. הארון אל-רשיד שלח פיל לגרמניה, מתנה שמותירה הרבה רושם. הנשים, ההרמון, מתחילות למלא תפקיד פוליטי מאוד חשוב. עצם העובדה שאנחנו יודעים מיהן ומה עשו מראה שבני התקופה הקדישו הרבה תשומת לב לעניין הזה ושהן היו בולטות מאוד. אימו ואשתו של הארון אל-רשיד הפכו להיות דמויות ומודל לחיקוי. האמא, חַ'יְזֻראן, ממוצא פרסי, לא רק שהיא לא ערבייה, היא שפחה. זהות האם פחות חשובה מזהות האב. אביו של רשיד היה ח'ליפה וזה מה שקובע. כאן רואים שהפרסים מתחילים להיכנס לפוליטיקה הערבית. חַ'יְזֻראן היא דוגמה לאישה מאוד פעילה מבחינה פוליטית. היא נטלה חלק פעיל בכל הסכסוכים הפוליטיים של בעלה ובנה. אשתו של הארון בולטת בצורה אחרת. זֻבַּיְדה היא ערבייה. עד היום היא דוגמה לאיך ראוי לאישה מוס' טובה להתנהג. היא התבלטה בתפקיד של צדקה ורווחה, ביקור בבתי חולים וכו'. היא הקדישה זמן וממון רב לרווחת המוס'. היא מימנה מערכת השקיה גדולה מאוד בחה"ע בואך מכה, שעולי החג' יוכלו לשתות. זה לא דבר של מה בכך. היו לא עוד מפעלי צדקה. יש כאן שינוי מגמה. נשים יותר מעורבות, אם פוליטית או אם חברתית.

ü האליטה משתנה. האליטה העבאסית שונה מזאת האליטה האומיית הערבית. קרונה כתבה את: "עבדים על סוסים". מי שהיו נחותים חברתית ומשפטית הופכים להיות משפיעים.

יחסי עלמא ↔ שלטונות

הח'ליפים מנסים לעצב את תפקידה מחדש. הח'ליפה הוא מחליפו של הנביא רק מהבחינה הפוליטית ולא הדתית. העבאסים רוצים לשנות את זה. נוצרת קב' שנקראת עֻלָמַא, אנשי דת. עד עכשיו (מאה 9) אין קבוצה מקצועית שעוסקת בדת. העֻלָמַא היא קב' עם הכשרה וידע שאין לאנשים אחרים ויש להם את הכוח לעשות משהו שלאף אחר אין הזכות- הם יכולים לפרש את הדת.

אירוע חריג בהיסטוריה של האיס'- המִחְנה (המלחמה על האורתודוכסיה), מתורגם כאינקוויזיציה. במחצית הראשונה של המאה ה-9, השלטון ניסה לקבוע מהי אמונה דתית נכונה ומה לא. השאלה הזו והאירוע של המִחְנה, מעבר לשאלות הדתיות שנידונו בו, זו שאלה פוליטית ו/או חברתית. אירוע זה בחן למי מותר להכניע בשאלות דתיות. בעולם הנוצרי הנושא הזה איננו שאלה. בעולם המוס' אין כנסייה, אין מוסד דתי שקובע מה בסדר ומה לא. במִחְנה, הח'ליפה והשלטונות היו אל מול העלמא ואנשי הדת ניצחו. זה מלמד אונו משהו על גבולות הכוח של השלטון.

הח'ליפה אל-מאמון ניסה לעשות שינויים חברתיים ותרבותיים בעולם האיס'. הוא היה הראשון שהחליט להתערב בענייני הדת. המחנה נמשכה גם בתקופת שני יורשיו עד שבשנת 847 אל-מתוכל שם קץ לכך. המחנה זו סיטואציה בה אנשי דת ואנשים בכירים עומדים למשפט ונשאלים לגבי האמונה שלהם. לא האם הם מוס' אלא איזה מן מוס' הם. רק מי שמחזיק באמונות "הנכונות", לפי הח'ליפה, רשאי להישאר ולהחזיק במשרות עם משכורת. האחרים מפוטרים. זה כלל מערים של דמויות בולטות ולחץ פיזי מתון, מה שהביא למהומות בבגדאד. האוכלוסייה, יחד עם אנשי הדת, לא הייתה מוכנה לקבל את היחס הזה והייתה התנגדות לעצם מעורבותו של השליט. בין השאלות שנידונו- גורל או בחירה חופשית, קוראן נברא או נצחי, איך פותרים שאלות תיאולוגיות כאלה. אל מאמון היה בקב' שטענה שצריך לפתור את השאלות בצורה לוגית. להתבסס קודם כל הטענה שהאל הוא אל צודק. לנגדו עמדה קב' שאמרה שקודם כל בא האל. אם אנחנו לא מבינים זה כי אנחנו בני אדם. אל לנו להתעסק במה שמעל לתפיסה שלנו. עם כל הכבוד לח'ליפה, זה לא תפקידו לעסוק בכך.

ב-847, כשהסתיימה המחנה, הופסק לא רק הדיון התיאולוגי, אלא גם המעורבות של הח'ליפה. מכאן ואילך יש חלוקת עבודה, הח'ליפה עוסק בענייני שלטון, והיחידים שמותר להם לעסוק במה זה אסלאם הם אנשי הדת. מעבר לחשיבות האירוע של המחנה, באותה תקופה נוצרת קבוצה חדשה. זה מראה שהחברה המוס' באותה תקופה רוחשת ורוגשת.

מהפכה חברתית - תרבותית כזירת קרבות

אל מאמון ניסה לכפות דעתו על כל הקב' הזו של אנשי הדת. אבל בסופו של דבר הם אלה שמכניעים אותו.

3 אנשי דת, דמותם פחות חשובה, אנו רוצים להראות את העמדה שלהם כלפי השלטון והשינויים.:

· אבן שִהאב אל-זֻהרי (מ. 742) - הוא מת לפני עליית העבאסים. הוא דוגמה לאי אליטה ערבית-מוס' שמשתף פעולה עם השלטונות. הוא מאמין שציות לח'ליפה הוא עקרון מאוד חשוב. העדר ציות יכול להביא לאנרכיה, למל"א (שוב). רצוי לשתף פעולה עם השלטון כדי לכוון אותה למה שרצוי. איש דת מאוד בולט. היה מאוד מעורב באליטה האומיית, הוא מילא תפקידים פורמליים, שופט ואיש משטרה.

· אבו חניפה (מ. 767) – זהו המודל ההפוך. הוא איננו מוכן לשתף פעולה עם הח'ליפה העבאסי. הח'ליפה מחזר אחריו. הם מעוניינים בו משום שהם רוצים לגיטימציה וגם מפני שיש לו יכולות שיכולות לתרום למערכת. זה לא הלך. הם נאלצו להכניסו לכלא. הוא היה מוכן להיכלא כדי לא להיטמא בשלטון. זה חטא בעיניו.

· ספיאן אל-ת'ורי (מ. 777 – 778) – בדומה לאבו חניפה הוא התנגד לשיתוף פעולה. גם אחרי חיזר הח'ליפה. הוא הוזמן לארמון והגיע אך לא כרע ברך לפני הח'ליפה. הוא לא מכיר בנחיתות שלו לפני הח'ליפה. דינו אמור להיות מוות, אך הח'ליפה הפעיל שיקול דעת. הוא ניסה משהו אחר- הוא שאל את ספיאן: אתה לא מפחד? –אני מפחד רק מהאל. ספיאן לא היה אמיץ כמו אבו חניפה, הוא ברח.

הדוגמאות הללו מראות כי התנהגויות אלו היו לגיטימיות בתוך הקהילה של אנשי הדת. אין הסכמה על צורת התגובה לשינויים.

27.11

העבאסים הופכים את האימ' מערבית למוסלמית. החוט המקשר הוא דתי ולא דווקא לשוני או תרבותי. לא חייבים להיות ערבים כדי להיות מוס'. ההגמוניה הערבית נשברת. אל מאמון הקים את הספרייה של בגדאד- בית אל חִכמה. היא הכילה הרבה כתבי יד שעסקו במגוון נושאים רחב מאוד, מדע על כל ענפיו. החיבורים הללו הם תוצאה של תרגומים, מפעל גדול של תרגומים לערבית, של כל הידע העתיק. אנשים למדו את השפות הרבות השונות, הם תרגמו לערבית, תחת חסותו של הח'ליפה. אל מאמון, באופן מודע, מכניס לתרבות המוס' דברים שהם לא ערבים ולא מוס'. המפעל היה כ"כ מקיף שהודות לו יש הרבה חיבורים מהעולם היווני שנשמרו רק בזכות התרגום הערבי. הספרייה היא בבגדאד. בגדאד הופכת להיות מרכז העולם. לא רק הבירה (במקום דמשק) כמרכז פוליטי, אלא גם מרכז תרבותי. שם נקבע מה נכון, מה תקין ומה מודל לחיקוי.

עיצוב תרבותה של האימ' המוס'- תנועת השעוביה

תנועת השעוביה זו מלחמה. סערה רצינית ביותר.מלחמה תרבותית-ספרותית שהשאלה המרכזית היא מעמד הלא ערבים בחברה המוס'. זה עולה על הפרק כבר בתק' האומיית עם המאוולים. עם חולף השנים העבאסים עולים, ועולה גם מספר הלא-ערביים. כאשר רואים יותר ויותר אנשים שהלא-ערביים תופסים עמדות מפתח באימ' עולה השאלה החברתית-תרבותית. מה המעמד שלהם? מה מעמד השפות שלהם? מה חשיבות המסורת של העבר של התרבויות הללו? האם פרסי שהתאסלם צריך לשכוח את עברו הפרסי הטרום-איס'? לכאורה כן, כי זה ג'הילי. מצד שני, מדובר בהיסטוריה אישית של קבוצות שיש להן היסטוריה עשירה והם לא רואים עצמם פחות ראויים וטובים מהערבים. הרי גם הם היו בתקופת הג'הליה. למה שאנחנו נוותר על תרבותנו? תנועת השעוביה לא הייתה קב' מאורגנת. היא הורכבה מכמה קבוצות של אנשים שהתארגנו יחד.

סיבות להתמרמרות:

- בוא האסלאם. כאשר האיס' משתלט על חה"ע הוא משליט לא רק דת אלא גם את התרבות הערבית של צפ'-חה"ע. תרבות שהיא בעיקרה אוראלית. לא כותבים ולא קוראים. הזיכרון חשוב יותר. כך גם ההתפשטות אל מחוץ לחה"ע.

- ניאו-ג'הליה. העבאסים מגלים מחדש את התרבות הג'הלית. החברה היא עירונית, האנשים המדוברים חיים מחוץ לחה"ע וכבר אין עדויות חיות מהתק' הג'הלית. בכלל, המונח ג'הליה הוא מאוד שלילי. למרות כל אלו, הח'ליפה העבאסי מגלה מחדש את העבר הערבי שלהם. התרפקות נוסטלגית על הערכים של הבדואים בחה"ע לפני 400 שנה. גבריות, הכנסת אורחים וכו'. הג'הליה מועלה על כס, לא מהבחינה הדתית אלא מבחינה תרבותית. זו התרבות הראויה, הנכונה. כאן מתעוררת השאלה, אם לערבים מותר לחזור לתרבות הג'הלית שלהם, למה לנו, הפרסים למשל, אסור? הדת היא העליונה ולא התרבות הערבית. נכון שלשפה הערבית יש מקום חשוב בגלל הקוראן, אך זה לא מחייב לאמץ את כל התרבות. גם לנו מותר להישאר עם התרבות שלנו.

- תנועת השעוביה טוענת לשוויון בין התרבות הערבית ללא-ערבית. היא החלה במאה ה- 8-9 באזור הסהר הפורה הלא-ערבי. זה המשיך עד המאות ה- 11-12 והגיע עד לספרד. שני ספרדים מדברים אחד על השני- אבן דודין אל-בלנסי על אבן גרסיה (מאות 11-12): "משומד, כופר טיפש מאוד, מושחת וצבוע מבחינה דתית (מנאפק), הלוואי שאמך תהפוך לאם שכולה, הגורל הצודק הראוי לך הוא לפשוט את עורך מעליך ולצלוב אותך על שער ביתך". אמנם הטענות הן דתיות אך אין כאן ויכוח דתי, כולם מוס'. גם אין כאן עניין פוליטי, כולם נאמנים לשלטון, הויכוח הוא תרבותי. אבל מלחמת תרבות יכולה להיות דבר רועש ואלים מבחינה תרבותית.

נוצר מעין סטטוס-קוו. השלטון העבאסי מתרפק רק על ג'הליה ערבית, אבל, בכל רחבי האימ' המוס' זה חזרה לתרבות הלא-ערביות הטרום-איס'. כולם נשארים מוס', אך אנשים מרגישים נוח, עכשיו שהאיס' מבוסס הזהות העצמי היא מוס'-פרסי או מוס' ספרדי וכו'. אני שייך לקהילה המוס' אך יש לי גם תרבות מיוחדת.

אל-מעתצם (833 – 842) וכניסת הגורם התורכי

הח'ליפה אל מעתצם, הוא לא הראשון שמכניס את התורכים, אך הוא עשה זאת בקנה מידה גדל מאוד. באחד החיבורים של מחמד עבדה (1849 – 1905) "גורמי קיפאונם של המוסלמים", מאשים עבדו את התורכים. התורכים כמנהיגי האיס גרמו לנחיתות. התורכים ביסודם נחתים מהערבים, וכאשר הם היו צריכים לשלוט התרבות המתוחכמת הערבית הם היו צריכים להוריד את התרבות הערבית לרמה שלהם. מי שהביא אותם הוא האשם העיקרי. אל מעתצם הכניס את התורכים לאיס'.

זה קרה בגלל עבדות צבאית-ממלוכית (ממלוכּ – עבד). מגייסים תורכים כעבדים והם הופכים להיות הצבא הפרטי של הבעלים שלהם. עבדים לבנים, רובם תורכים. עבדות צבאית זה לא דבר חדש, זה קיים עוד מימי יוון ורומא. מה מחדשים? אל מעתצם מתמקד בגורם התורכי, מביא אותם מהקווקז ומרכז אסיה. הוא הראשון שמביא כמות מאוד גדולה, עד אשר מתחולל שינוי דמוגרפי. התורכים מתחילים להתמקם במשרות ועמדות של כוח. הצבא שלו, כולו, ממלוכי. קודם לכן הצבא היה בעיקר ערבי, אך הח'ליפים העבאסים מתחילים לפקפק ביכולות ובנאמנות הצבא הערבי. האם יגלו עדיין יכולות לחימה אחרי שני רבות בערים? הצבא של אל מעתצם זה צבא שנקנה בכספו, העבדים מנותקים ממשפחה ומהאזור. אין להם קשרים ואינטרסים ולכן נאמנותם גדולה. בנוסף, התורכים היו לוחמים מצוינים, פרשים מצוינים. הייתה להם יכולת ייחודית של קליעה בחץ וקשת תוך כדי דהירה על סוסים.

מכאן ואילך התורכים הופכים להיות גורם משמעותי בעולם האיס'. תוך 30-40 שנה הצבא התורכי הופך להיות גורם שמוריד וממליך ח'ליפים. תוך כמה מאות שנים התורכים יוצאים מאחורי הקלעים והופכים להיות השליטים הפוליטיים בפועל. האימ' הופכת להיות תלת-תרבותית ותלת-לשונית: ערבית/פרסית/תורכית. אדם משכיל אמור לדעת את 3 השפות הללו.

שושלות מקומיות וזהויות מקומיות באימפריה העבאסית – המאות ה-9 וה-10

האימ' המוס' מתחילה להתפרק. בעוד שהח'ליפה העבאסי קיים בבגדאד, במקביל לו צצות שושלות מקומיות במקומות שונים באימ'. התמונה הפוליטית מתחילה להיות מורכבת.

ביזוריות ביחסי מרכז ופריפריה: עד כמה הורגש השלטון העבאסי בפרובינציות?

בגדאד היא עדיין מרכז אך לא בהכרח כזה שיכול לכפות את עצמו על הפרוב'. השלטון בא לידי ביטוי בשני דברים: המטבעות והחֻ'טְבּה (הדרשה של יום שישי). אם יש מטבעות של הח'ליפה ואם שמו של הח'ליפה מוזכר בדרשה אז השושלת הייתה כזו שנאמנים לה והיא הטביעה את חותמה. היו שושלות שהטביעו מטבעות משלהן ולא הזכירו אותן בחֻ'טְבּה. היו כאלה שטענו שהשלטון העבאסי לא לגיטימי. היו כאלה שהשתלטו על העבאסים. הח'ליפה נשאר תמיד, אך בפועל שלטו בשטח שושלות אחרות.

כוח ומעמד באימפריה העבאסית: "בית" / Household – פטרונות וידידות- מערכות הקשרים של פטרונות ושותפות הדדית בין קב' חברתיות ופוליטיות. יצירתן של קב', חלקן גדולות מאוד, חלקן מפוזרות על שטחים נרחבים, שהקשר בניהן הוא הפטרונות. בראש הבית יש פטרון עם חיילים, או אנשים שתלויים בו, כאשר כל אחד אמור למסות ולחזק את כוחו של הפטרון. ככל שהפטרון עולה בכוחו האנשים שלו גם מתחזקים. הנאמנות נובעת מתוך ההדדיות. באימ' העבאסית נוצרים בתים רבים. הם מקיימים את האימ'. ארגון חברתי שמחליף את השבטים. כך יכולה להיות שושלת בקצה האימ' שמחזיקה מעמד מפני שיש לה אנשים בבגדאד שקרובים לח'ליפה ויכולים להשפיע עליו. אם נקבל משרות, אנחנו נכיר בשלטון. למערכת זה נוח כדי לשמור על המסגרת ולשושלות זה נוח משום שזה משתלם כלכלית ומעמדית. הח'ליפה אולי לא שולט אך המסגרת הפנימית נשארת.

עולם האיס' מתפצל מבחינה פוליטית. יש אינספור שושלות שיוצרות בעיה דתית. הח'ליפה אמור לשלוט על כל עולם האיס', אך בפועל זה לא כך. זה מעורר שאלות דתיות קשות.

30.11

המונח אריסטוקרטיה מדבר על קב' של אליטה שמונעת מאחרים להיכנס אליה וכל הכוח מרוכז אצלה. "בית" הוא שונה מכך. יש היררכיה, עד ל"נחות" ביותר, הזוטר ביותר. לכולם יש כוח מסוים, כל אחד תורם ומקבל. אפשר להתקדם בתוך הבית עד ראשו.

דיברנו על ניאו-ג'הליה ובמקביל יש התנגדות וניסיון לחזק את התרבות הלא ערבית. על זה הוקמו שושלות מקומיות רבות. דיברנו על אל-מאמון והפרויקטים האינטלקטואליים. עם כל ההתנגדות לפרויקטים שלו הוא עדיין הופך למודל לחיקוי. שליט שהוא פטרון של מדעים ואמנויות. מקדיש לכך זמן וכסף. דיברנו על התורכים. הם נכנסו למרכז האימ' של אל מעתצם ומחליפיו צוברים כוח רב ומביאים עבדים רבים. גם לכך יש התנגדות אך בו זמנית מחקים זאת בשושלות המקומיות.

שושלות בפרובינציות המזרחיות: האינטרמצו הפרסי

במאות ה- 9-10, בפרוב' המזרחיות, נתקלים במונח אינטרמצו פרסי – פריחה פרסית. חלק מהשושלות המקומיות תופסות עצמן כפרסיות-מוס'.

ישנן 3 שושלות עיקריות. ה-2 הראשונות הן הטאהרים והצפארים. שתי שושלות מקומיות בפרוב' המזרחיות. הטאהרים נמצאים מעט מזרחה לצפארים. העימות בניהן הוא גיאוגרפי- הטאהרים קדמו מעט לצפארים, אך יש גם חפיפה בזמנים. יש כמה קווי דמיון בין השושלות הללו. הן לא בדיוק שושלות אלא ממלכות קצרות של מספר דורות, ואז הן נעלמות. או שהן קורסות מבפנים או ששושלת מבחוץ מחסלת אותן. הטאהרים והצפארים נעלמו ולא השאירו אחריהן מידע רב, אך המעט שאנו כן יודעים עליהן מאפשר להבין איך השיטה הזו עובדת, איך נוצרות שושלות מקומיות.

הטאהרים הם מושלים מקומיים שנשלחו מהמרכז ע"י האומיים ואח"כ ע"י העבאסים. הם לא פרסים במוצאם. הם הצליחו לצבור מספיק כוח עד שבמידה מסוימת הם כופים את עצמם על הח'ליפה. הוא לא יכול להחליפם. הצפארים הם כן משפחה מקומית שהופכת להיות הכוח המרכזי. פרוש שמם הוא "נהגי הפרדות". 4 אחים שהיו מעין מאפיה והשתלטו על הפרוב' שלהם , ולח'ליפה לא הייתה ברירה אלא להכיר בהם כמושלי הפרוב'.

איך קב' מהסוג הזה יכולה לכפות עצמה על הח'ליפה? לצד היות כל אחת מהקב' הללו קב' חזקה באזור בה היא פועלת, יש לה גם תומכים בבגדאד. שתי רגלי כוח. גם במקומי וגן בבירה. שיתוף הפעולה הזה הוא דוגמה קלאסית לבית. לאנשים בפרוב' נוח שיש להם סוכנים שדואגים להם ליד הח'ליפה. לאנשי המרכז נוח שיש להם בני ברית בדמות מושלים מקומיים בפרוב', מפני שאם הח'ליפה ירצה להיפטר מהם הוא יצטרך לחשוב פעמיים, שכן אולי בני בריתם בפרוב' יחדלו מתשלום מסים.

שתי השאלות הללו מציגות את הח'ליפה העבאסי בצורה מאוד פגיעה. כבר במאה ה-9 המונח ח'ליפות משתנה. כוחו של הח'ליפה יורד. האוכלוסייה מתפצלת והשליטה של הח'ליפה בפרוב' פוחתת. מצד שני, כל השושלות מתחרות על דבר אחד – לקבל מינוי מהעבאסים. אף אחת לא רוצה להיות עצמאית ואף אחד לא רוצה להחליף את העבאסים. ברור לכולם שהעבאסים שולטים, והקרב הוא מי יקבל יותר.

השושלת השלישית הם הסאמאנים (עד 999). שושלת שהאריכה ימים למעלה מ-100 שנה. הסאמאנים הם שושלת שעלתה לגדולה. האדם הראשון בשושלת התחיל כמושל של כפר (!) שנקרא סאמאן. הם הופכים למדינה ששולטת על אזור אפגניסטאן של היום, מאמצע המאה ה-9 עד 999. השוני שלה הוא שלה יש יומרות זרות, יומרות היסטוריות, היא רואה עצמה מוס'-פרסית. היא מנהלת את המדינה שלה תחת העבאסים תוך החייאה של המסורות הפרסיות הטרום איס'.

v חינוכן של שושלות (תורכיות) עתידיות: ע'זנווים, סלוג'קים, ח'וארזמיה- שיטות מנהל לא ערביות אלא פרסיות. השושלת יצרה מודל שחיקו אותו גם אחרי שנעלמה. שושלות תורכיות בעתיד יתחנכו כל מודל ניהול המדינה של הסאמאנים. כשהתורכים נכנסו לאימ' הם עברו דרך השטחים של הסאמאנים ולמדו מהם איך לנהל מדינה. הסאמאנים יצרו מסורת של מנהל שמאפיינת את האזור גם לאחר שהסאמאנים לא קיימים. עתה נוצר כולם תורכו-פרסי. יש בו שתי שפות, תורכית שפת מנהל, פרסית שפת התרבות (שירה וכו'). זה יאפיין את האזור עד למאה ה-18.

v מנהל: הארמון והדיואן הקיסרי- שיטת המנהל של השושלת היא כפולה. צד אחד זה הארמון- קבוצה של פונקציונרים שמקיפים את השליט. לצד המנגנון הזה יש מוסד נוסף- הדיוואן הקיסרי. מערכת של משרדים שכפופים לוזיר הגדול, שהוא כפוף לשליט. אנחנו רואים מערכת מורכבת, מדינה מסודרת ומאורגנת, עם תפיסת עולם ברורה של איך אמור להראות מנהל. ואכן כך הם היו.

v כלכלה: דרך המשי, מסחר עם הנומדים, מסים ותעשיה- המדינה הסאמאנית נהנתה מתקופה של פריחה כלכלית. חלק הודות למדיניות הכלכלית של הסאמאנים. בו בזמן היו להם נסיבות מקלות-

§ הם נמצאו על דרך המשי, דרך עסוקה מבחינה מסחרית. מצד שני, גם על זה צריך לשמור ולטפח וכך הם עשו. הם נתנו ביטחון צבאי לדרך והפכו אותה לדרך שהסוחרים ירצו לעבור בה. הם גבו מסים על המעבר, אבל היה שווה לשלם אותם תמורת הביטחון. התקופה מתוארת כפאקס-סמאניקה. סוחרים יכלו לנדוד לאורך מרחקים ארוכים מאוד לצורך מסחר, היה שקט צבאי, מעין שלום.

§ נכס אחר זה המסחר עם הנומאדים. הפרוב' המזרחיות הן השער למרכז-אסיה, בין השאר לשבטים התורכים שהיו במרכז-אסיה. מסחר עם הנומאדים הוא אלמנט כלכלי מאוד חשוב. לצד המלחמה המתמדת בשבטים הפולשים יש תלות כלכלית. הנומאדים מביאים בהמות לשחיטה, פרוות ועורות, והשבטים קונים בערים את הבגדים ומכשור. הסאמאנים מטפחים את המסחר הזה עד כדי כך שהם מעודדים את השבטים לבוא ולסחור ישירות איתם. ככה הם מדלגים על הסוחרים המקומיים והרווח שלהם עולה.

§ הם גובים מסים, אבל לא גובים מסים גבוהים מדי. לא גורמים לכך שהאוכלוסייה נחנקת ומתרוששת ולא תוכל לשלם מסים.

§ יש גם פיתוח של התעשייה כמו נייר (ע"ע קרב טלאס), מלאכות חדשות כגון חרסינה, קרמיקה וכו'. בשביל הסאמאנים, וגם האוכלוסייה שתחתם, האידיאל של מה זה יפה, מעודן ויקר זה סין. הם מייצרים מוצרים בחיקוי של הטעם הסיני. מצד אחד מפתחים את הכלכלה המקומית, ומצד שני הם קשורים לסין. כל הזמן יש חילופים של אנשים, סחורות וידע בין המערב למזרח.

v פריחה תרבותית פרסית, ה-שאהנאמה של פִרְדַוְסי (999)- בנוסף לפריחה הכלכלית, יש פריחה תרבותית מאוד משמעותית תחת הסאמאנים. עיסוק בתרבות, בידע ובכתיבה. הם יוזמים זאת. הם מממנים ומכוונים לאיזה ידע שמעניין אותם.

§ אנו מדברים על 300 שנה אחרי הכיבוש הערבי של האיס' על המדינה הסאסאנית הפרסית. ב-300 השנה הללו השפה הפרסית נעלמת, אף אחד לא יודע אותה ולא נותרו כתבים. על רקע השעוביה והיוזמה של הסאמאנים, מחיים מחדש את השפה הפרסית. זו לא הפרסית הישנה, כי זו נעלמה. זו פרסית חדשה. היום, אם רוצים לשחזר את הפרסית הטרום-איס', המקור הכמעט יחיד היא מגילת אסתר. הסאמאנים מממנים פעילות של אנשים לכתוב בפרסית. יש ניסיון לנקות את הפרסית ממילים ערביות. הם מממנים תרגומים של חיבורים היסטוריים שמתארים את ההיסטוריה של איראן החל מהתקופה הטרום-מוס'. היא מראה שהתקופה האיס' היא חלק חשוב בהיסטוריה הפרסית, אך היא רק חוליה אחת מההיסטוריה של העולם הפרסי. היסטוריה פרסית בשפה הפרסית.

§ ההישג הגדול ביותר מבחינה ספרותית הוא חיבור שהושלם בשנת 999 של מישהו שנחשב לגדול המשוררים הפרסים- פִרְדַוְסי. הוא חיבר שיר/ספר היסטרי שנקרא השאהנאמה- ספר המלכים. זה נכתב עם קצב וחריזה אבל הוא מורכז מאלפי בתים ומתאר את ההיסטוריה של העולם הפרסי מתחילתו ועד לימי פרדוסי. זה חשב לאחד השיאים התרבות הפרסית. הנק' המרכזית של החיבור היא ההיסטוריה הפרסית. הוא מנסה להעלים שושלות לא פרסיות ששלטו בעבר באזור. פרדוסי חיבר את החיבור והיו לו ציפיות שהסאמאנים יגמלו לו, אך הוא סיים זאת בשנה שבה הסאמאנים כבר לא ממש היו. הוא מנסה שליט חשוב אחר באזור, השליט הראשון של השושלת הע'זנווית. הבעיה היא שהע'זנווים הם תורכים. הם לא מוצאים לנכון לגמול לו.

כל זה מתרחש תחת הח'ליפה העבאסי, אך הוא לא מכוון, לכאורה הוא לא קשור בכלל.

שושלות בפרובינציות המערביות: מצרים

במצרים מתחיל תהליך. צפ' אפריקה נכבש מכיוון מצרים. משם נשלטת צפ' אפריקה. במהלך המאה ה- 9-10, צפ' אפריקה הופך להיות אזור מנותק ממצרים והשלטון מתהפך.

השושלת הראשונה שנזכיר אותה היא הטוּלוּנים. שני דורות- אחמד ב. טולון האב, שמו הוא ערבי, אך בנו חֻ'מארמַוַיְהִ, שמו פרסי. הם אנשי צבא. אחמד נשלח להיות קצין במצרים והופך להיות האיש החזק ולבסוף השליט. יש מתח בינו לבין הח'ליפה. מצד אחד הח'ליפה מוותר לו ונותן לו הקלות, ומצד שני, תמורת ה"מתנה" הזאת המושל המקומי החדש מתחייב להעלות מסים גבוהים יותר. הדברים שהטולונים עושים במצרים הם, חלקם, משפיעים עד היום.

צבא- הצבא של הטולונים, צבא ממלוכי, עבדים ושכירי חרב יווניים וסודאנים. הצבא החדש הוא גדול וזר ולכן מקימים לו עיר חדשה. קהיר היום היא רצף של כמה ערים נפרדות שהוקמו בתק' נפרדות, רחוקות זו מזו, שאוחדו. אחת הערים הללו היא רובע אל-קַטאיע שהוקמה בשביל הצבא שלהם. יש בנייה גדולה, פרנסה לאוכלוסייה, זריקה כלכלית לאזור. פרוב' באימ' משלמות מסים שמבוזבזים במקום אחר. הטולונים גובים מסים, אך שומרים חלק גדול מתוכם במצרים ומוציאים אותו על האוכלוסייה. לכאורה, שושלת מאוד בסדר הדואגת לאזרחיה. הם גם מנסים להציג עצמם בתור פטרונים של אומנות ומדע. אך במקביל הוא מנהל מדיניות נוקשה מאוד. לצד הבנייה לאוכלוסייה המקומית נבנו גם בתי-סוהר. נאמר עליהם שבשנת נפילתם היו 18,000 בבתי הסוהר. זה היה הרבה יחסית.

חיסול הטולונים בידי העבאסים וביוזמת דמשק: בשנת 905 העבאסים שולחים צבא לחסל את הטולונים. רובע אל-קטאיע, המרכז הפוליטי שלהם נחרב. כשהעבאסים רוצים הם יכולים להעלים שושלות מקומיות. למה הם עשו זאת? סוריה. הטולונים ניסו לשלוט גם בדמשק וגם די הצליחו. הסורים לא אהבו את זה. מאזן הכוחות נטה לטובת מצרים. בעלי הכוח בדמשק פונים לבגדאד ומפנים אצבע לעבר הטולונים.

מכאן ואילך שושלת רודפת שושלת. היסטוריה לא יציבה למצרים. אין שושלת חזקה שמאריכה ימים, עד שצפ' אפריקה משתלטת עליה.

4.12

הטולונים הם לא ילידי המקום. הם מגיעים בשליחות העבאסים וצוברים כוח. זו תופעה נפוצה.

אִחְ'שידים- השושלת הבאה בתור. לא מאריכה ימים יותר מדי (כ-2 דורות). מאפייניה ממחישים את התופעה. שם השושלת זה התואר של האנשים. התואר אח'שיד הוא לא תואר ערבי או מצרי אלא ממרכז-אסיה, טרנס-אוקסניה. השושלת היא במצרים, אך משתמשת, במודע, בתואר שלטוני ממרכז אסיה. היא בחרה בתואר הזה, תואר המסמל שליט חשוב ומכובד. הם אינם מצרים, הגיעו למצרים במסגרת השלטון הטולוני, קציני צבא. שם ראש השושלת הוא מחמד ב. תֻעֻ'ג' ב. גֻ'פ ב. יִלְתַכּין ב. פֻראן ב. ח'אקאן, אבו בכר אל-אִחְ'שיד (882 – 946). יש בשמו גם מחמד, ערבי

אך דורות אחורה השמות תורכיים. בניסיון הראשון הוא הודח עוד לפני שהגיע למצרים. בפעם השנייה, בתחילת המאה ה-10, הוא קיבל את המינוי וגם הצליח לממשו. ואז הוא לא רק האיש החזק במצרים בתקופתו, הוא מצליח להשיג מהח'ליפה העבאסי את הזכות שהתואר והתפקיד שלו ימשיכו במשפחה אחריו.מצד אחד הח'ליפה נותן לו הבטחה שלשלושים שנה מכאן ואילך משפחתו תמשול, מצד שני, הוא הבטיח להעלות מסים יותר גבוהים.

כּאפוּר אבּו אל-מִסְכְּ, הסריס השחור. הסריס בעולם המוס' הוא מצד אחד נמצא בתחתית ההיררכיה מבחינה משפטית וחברתית, מטרה לסאטירה, ומצד שני הוא נהנה מעמדות כוח. הסריסים משמשים כמשרתים ושומרים של הנשים בהרמון. הרבה פעמים הם גם משרתים של השליט עצמו. הם יותר קרובים לשליט מבנו הביולוגי, שכן הוא מהווה סכנה. לסריס אין יומרות להשתלט על השלטון, אך הוא האיש החזק מאחורי הקלעים. השליט יכול לסמוך עליו הרבה יותר. כאפור הפך להיות האיש החזק ביותר באימ'. הוא האדם שהודות לו השושלת הופכת לשושלת. לאחר מות האח'שיד הראשון כאפור הוא זה שמוודא שהבנים ימשיכו לשלוט. הוא משמש כתומכם ומורם. הוא היה נאמן, אך זה היה כדאי לו. הוא ידע שהוא לא יוכל להיות שליט אבל הוא יכול לכוון מאחורי הקלעים, המושל בפועל. הוא נהיה עשיר מאוד, חזק מבחינה פוליטית והיה ידוע מאוד בכל מצרים וצפ' אפריקה. ידעו שהוא המושל בפועל. כשהוא נעלם מהמפה הפוליטית של מצרים, מתרחש שינוי במאזן הכוחות בין צפ' אפריקה למצרים. מעתה צפ' אפריקה שולטת במצרים. השינוי נמנע (בדיעבד) בזכותו.

שושלות בפרובינציות המערביות: צפון אפריקה

ההשתלטות המוס'-ערבית על צפ' אפריקה מתחילה ממצרים, לאורך המאה ה-7. בתוך כמה עשרות שנים האזור הזה נכבש. בגלל האופי הגיאוגרפי של האזור והעובדה שהוא מאוכלס בשבטים, הכיבוש לא היה בהכרח יסודי. יש אזורים או שבטים שנכבשו כמה וכמה פעמים. התוצאה היא שיש גיוון עצום באזור- מבחינת אתנית, שבטים מול ערים, ערבים מול לא ערבים, ובגלל המרחק ממרכז האימ', הרבה קב' פוליטיות ודתיות שנחשבו לאופוזיציה במרכז, מצאו את מקומן בשולי האימ', צפ' אפריקה. לשם ברחו מורדים כושלים.

נסקור אותן לפי סדר גיאוגרפי מהמערב:

אִדְריסים (789 – 926) במרוקו- דוגמה לכך שצפ' אפריקה היא מחבוא. האדריסים טענו להיות שושלת שיעית. הם ניסו למרוד בסוריה וכשנכשלו ברחו למרכז. הראשון היה אבן אבי טאלב אדריס ואחריו בנו אדריס II "הקטן". הם לקחו את התואר השיעי אמאם- המנהיג הלגיטימי. זה מעיד על האופן שבו ראו את עצמם ואת הלגיטימציה לשלוט. אחת מפעולותיה הייתה להקים את העיר פֶז. העיר כבר הייתה קיימת כמחנה צבאי שבו שוכנים הצבאות הערבים שכבשו את האזור. האדריסים היו צריכים עיר בירה חדשה, לכן הם לקחו את האתר והפכו אותו לעיר בירה, עיר אזרחית, ששם יהיה המרכז הפוליטי. באזור של מרוקו זה דבר חדש. האוכלוסייה שם שבטית והעובדה שקמה עיר שהיא המרכז השלטוני וצריך לשלם לה מסים ולהכיר בכוחה לא הייתה מוכרת לשבטים. העובדה שהם מצליחים מעידה על כך שהם היו חזקים ושהייתה להם לגיטימציה.

אַעְ'לבּים (800 – 909) בתוניס – זו שושלת שמבססת את כוחה על שתי רגליים. רגל אחת זו העובדה שהם שליחי העבאסים. הם נשלחו לעשות סדר בצפ' אפריקה. בבגדאד מרגישים שצריך שליט חדש שיעשה סדר בין כל השושלות המקומיות. הם אכן עושים כך, אבל גם לוקחים לעצמם את השלטון המקומי וגם מצליחים לקבל היתר להעביר את התואר בירושה. אך הסיבה הזאת לא מספיקה. הם היו צריכים גם לגיטימציה מקומית, בניגוד לאדריסים ששלטו בשבטים, הם שלטו גם בשבטים וגם בערים. היו שם אנשי דת מוס', סוחרים, חיילים, קב' כוח עם אינטרסים משל עצמם שלא בהכרח מקבלות את שלטון האַעְ'לבּים. הם כל הזמן חייבים להתעמת איתם, עם קב' שונות בו זמנית. הם ניסו להציג עצמם כשליטים מוס' אדוקים. הם בנו הרבה מסגדים, מדרסות, פעולות צדקה, הציגו עצמם כלוחמי ג'יהאד. יש כאן ניסיון לחזר אחרי אנשי הדת, אך זה לא הצליח. הם לא קיבלו את התדמית הזו וכנראה שהם בכלל לא אהבו אותם בכל מקרה. הַעְ'לבּים, במסגרת הג'יהאד, כבשו את סיציליה (827) (במשך כ-200 שנה סיציליה נשלטה ע"י שושלת ערבית מוס'). זה מעיד על כך שיש לאימ' כוח ימי חזק באופן תמידי. הַעְ'לבּים ניסו להציג את הכיבוש כמלחמת ג'יהאד. בראש המסע עמד קאדי, התאריך שנבחר ליציאת הצי נבחר תוך התדיינות עם אנשי דת, ונק' היציאה נבחרה במכוון- עיר נמל שהיה בה מבצר שבנו מוס' והיה מקובל שממנו יוצא ג'יהאד.

משולש הכוחות בין אנשי הדת העירוניים, הברברים והחיילים הערביים אף פעם לא היה שקט. הם כל הזמן היו עסוקים בדיכוי של מרידות. בסופו של דבר סופם הגיע מבחוץ ע"י השושלת הפאטימית, שושלת שיעית, שבסופו של דבר השתלטה על כל צפ' אפריקה.

הפאטִימים (909 – 1174)

האומיים בספרד (756 – 1031) ושושלות צפון-אפריקאיות/ספרדיות אחרות – העבאסים מעולם לא שלטו על ספרד המוס'. העובדה שהאומיים בספרד זה לא רק עניין פוליטי. ההיסטוריה של ספר היא אחרת מזו של שאר עולם האסלאם. זו לא עוד שושלת תחת העבאסים, זו ממש שושלת חזקה מקבילה ונפרדת.

אל-אנדלֻס: מערב עולם האסלאם - כותרת ההיסטוריה הזו-

א. ההיסטוריה של אל-אנדלוס מדגימה בפנינו עוד תרבות מוס' מקומית, בדומה לפרסים במזרח.

ב. "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו": קשר הדוק, תלות הדדית, בין ספרד המוס' לצפ' אפריקה. ספרד המוס' נבנית מצפ' אפריקה. משם מגיעים הכיבושים והיא מצליחה אפילו להשתלט על חלקים שם. אך זה מביא בסופו של דבר לנפילתה.

אנחנו מתחילית מ-711, הפלישה הגדולה. פלישה המוסלמית/ ערבית/ ברברית.

בוא האסלאם לספרד: מה היה קודם לכן? – השושלת שפגשו המוס' בחצי האי האיברי זו המדינה הוויזיגותית. מדינה נוצרית. המוסלמים מחסלים אותה. המדינה הנוצרית הזו היא אחד השרידים של האימ' הרומית. אין לנו הרבה מידע עליה (כנראה שבט לא מקומי ממרכז אירופה). אנו יודעים שבשלב מסוים במאה ה-6 השבט עובד האלילים הזה מתנצר. זה הופך את כל האזור לנוצרי. מצד שני, הנצרות לא משפיעה על דברים אחרים כגון

שפה או היבטים תרבותיים אחרים, גם לאחר מאות שנים ששלטה. אין מידע על מה הם דיברו, מי הם מבחינה אתנית. לא הייתה להם מורשת והם לא השאירו כלום. זה יכול להסביר מדוע למוס' היה קל להשתלט על כמעט כל חצי האי האיברי, בגלל הנתק בין השלטון לאוכלוסייה. המוס' אף-פעם לא הצליחו להשתלט על כל חצי האי האיברי. זה מה שמביא לחיסולה של ספרד המוס'. גם בשיאה, כשהייתה אימ', תמיד היה אזור בצפון ובן-מערב שתמיד נשאר בשליטה נוצרית. משם התחילה ההשתלטות המחודשת על חצי האי האיברי.

איך הכיבוש התנהל? יש 3 שחקנים עיקריים:

ü העיר סֶאוֹתה והמלך יוליאן – הפינה הצפונית ביותר בצפ' אפריקה. זו עיר נוצרית, למרות הכיבוש המוס'. למלך יוליאן, מושל סאותה, היה חלק מאוד משמעותי בכיבוש. הייתה לו בת ואותה שלחו להתחנך אצל מלך אחר, אצל הוויזיגותים. שם אונסים אותה. כנקמה המלך יוליאן מעודד את השליטים המוס' באזור שלו לפלוש לחצי האי האיברי כדי לנקום את נקמתו. עצם העובדה שסאותה היא המקום האידיאלי לעבור לחצי האי מלמדת אותנו שסאותה שיתפה פעולה עם הכובשים הערביים.

ü המדינה הוויזיגותית והמלך רודריק – הוא כנראה זה שאנס את ביתו של יוליאן. הוא נחשב לשליט מוצלח ומאורגן וגם מנהיג צבאי טוב. אבל, ב-711 בפלישה, הוא נותר עם המכנסיים למטה. זו רק אחת הפלישות שאיתן התמודד. ספרד הוויזיגותית הייתה נתונה לפלישות מצפון של הויקינגים. כאשר המוס' מגיעים מדרום הוא נמצא בצפון וכתוצאה מזה הם לא מוכנים. ספרד הוויזיגותית חוסלה בקרב אחד. הצבא חוסל, המלך נפל והאליטה חוסלה ברובה.

ü המנהיגים המוסלמים: טארק ב. זיאד ו-מוסא ב. נֻצַיְר – המפקד וסגנו שמפקדים על הכיבוש. מיצרי גיברלטר נקראים בערבית על שמו. הם היו מפקדים מוצלחים מאוד. השאלה היא האם הם התכוונו. למה שואלים זאת? זו פעם ראשונה שיש פלישה לצורך כיבוש ולא לצורך ביזה. למה? האם הכירו את האזור? האם הייתה להם תוכנית? מצד אחד אפשר לומר שכנראה יש פה עניין מקרי. העניינים התגלגלו כך. לא היה להם צי חזק דיו והידע הגיאוגרפי שלהם על ספרד היה מאוד מועט. מצד שני, יש עדות שמתבססת על ציור של 4 שליטים שנמצאו בארמון האומיים בקֻצַיר עַמְרה (720 - 743). 4 השליטים החשובים של העולם הנוצרי. במשך הרבה מאוד שנים הצליחו לזהות 3 מתוך 4 השליטים: שליט פרסי מהסאסאנים, הקיסר הביזנטי והשליט של אתיופיה הנוצרית. מנסים להציע את ההסבר שהדמות הרביעית היא כנראה רודריק. את שלוש הראשונות עולם האיס' ניצח בגדול, גם הרביעי צריך להיות גדול מספיק. אם זה אכן נכון, פרושו של דבר שתפיסת השלטון המוס' היא באותו סדר גודל כמו הניצחונות על ביזנטיון ופרס הסאסאנית. זה אומר שהכיבוש לא היה מקרי, הייתה כוונה ברורה התפשט. בשורה התחתונה קשה לקבוע.

ב-716 רוב חצי האי כבוש. מכאן מתחילה ההיסטוריה של ספרד המוסלמית. נוכחות דתית ופוליטית של ב-800 שנה. תקופה מאוד ארוכה. עד ל-756 בעצם הרבה לא קורה. ב-40 השנה האלה ספרד המוס' היא פרוב' בדרגה מאוד משנית. היא רק חלק מהמדינה האומיית אך לא נשלטת ישירות ע"י דמשק. היא נשלטת ע"י מושל צפ' אפריקה, שכפוף לשליט מצרים, שכפוף לשלטון בדמשק. אך למרות זאת יש בדמשק מודעות לעושר שטמון בספרד. טארק ומוסא חוזרים לספר ומביאים מתנות לח'ליפה. כאשר העבאסים משתלטים והורגים את המשפחה האומיית, אחד מהם בורח לצפ' אפריקה, גם כי זה רחוק מאוד וגם כי אימו משם. ההנחה היא ששבטו ייתן לו חסות. הוא מחפש קריירה ורואה שספרד המוס' נמצאת בכאוס פוליטי פנימי. הוא קפץ על המציאה והשתלט על ספרד המוס'. כאן מתחילה השושלת האומיית בספרד. יש שושלת אחרת, המרכז הוא בקורדובה, ומכאן ואילך מתחילה ההיסטוריה של ספרד כספרד. ספרד הופכת להיות יחידה פוליטית ותרבותית בפני עצמה.האומיים בספרד, באופן מודע, לא קוראים לעצמם ח'ליפה אלא –אֶמיר. כך, באופן תיאורטי, הח'ליפה בבגדאד הם שליטי כל העולם המוס', והאמיר בספרד, לכאורה, מכיר בכך. בפועל, האומיים בספרד, מתנהגים כמו מדינה עצמאית, מטבעות, בחוטבה מציינים את האמיר, זה מראה שהם ראו עצמם כח'ליפות.

7.12

המדינה האומיית בספרד

עבד אל-רחמן I אל-דאח'ל (756 – 788)- נסיך אומיי. הוא נכנס בשנת 756 לחצי האי האיברי. במסורת המוס' מכונה אל דאח'ל. בשנת כניסתו של עבד אל-רחמן ה-1 חצי האי האיברי מאופיין בכאוס פוליטי וכפוף לצפ' אפריקה. עם הכניסה הוא מצליח להקים שושלת ולייצב את השלטון, והופך את המדינה למדינה בפני עצמה. הוא משתמש בתואר אמיר. זוהי מדינה עצמאית לכל דבר. מנהלת מדיניות חוץ, מסחר משל עצמה, ובעצם מנותקת הודות לו. ומכאן 300 שנה השושלת האומיית שולטת בספרד.

את עבד אל-רחמן ה-1 מחליף עבד אל-רחמן II אל-מֻתַוַסִּט (822 – 852) במאה ה- 9. מצד אחד יש מדינה שכבר קיימת שושלת יציבה, ומצד שני, ברגע שהוא כבר יורש מדינה קיימת הוא יורש גם את מגוון האינטרסים והבעיות. בעיות פנימיות –

§ למשל אחרי 100 שנה של שלטון מוס' נוצרת אוכלוסייה מוס', אבל רוב האוכ' בספרד איננו מוס'. השליטים צריכים להתמודד עם העובדה שהאוכלוסייה מחולקת.

§ יש עם פיצול אתני. עם הכיבוש המוס' הגיעו אנשים מצפ' אפריקה, שבטים ברברים וערבים שמצטרפים לאוכלוסייה המקומית בספרד. הפיצול האתני הוא מרכיב מאוד חשוב בפיצול הזה. אחד הדברים שעבד אל-רחמן ה-2 עושה, הוא חוזר לצפ' אפריקה – הוא מרגיש מספיק חזק כדי להשתלט על צפ' אפריקה. החזרה של השליטים האומיים לצפ' אפריקה מחזקת את התלות הזאת- תלות כלכלית/צבאית. התלות הזאת מתחזקת עד כדי כך שספרד אמנם להשתלט על צפ' אפריקה אך הצבא מאויש באנשים בצפ' אפריקה.

דבר נוסף שעבד אל רחמן ה-2 עושה הוא מקים אימפריה מסחרית. ספרד המוס' הופך לדבר מאוד משמעותי במסחר. המסחר מקבל שתי צורות: מסחר ימי ומסחר יבשתי. סוחרים מספרד שעושים דרכם דרך היבשה אל תוך אירופה. מבחינת הוקף, המסחר היבשתי לא היה עד כדי כך נרחב. המסחר היבשתי אפשר מגע יומיומי עם לא מוס' באירופה. כשחזרו הסוחרים לספרד הם יכלו להביא מידע על תושבי אירופה, או איך האזור נראה מבחינה טופוגרפית. ספרד האומיית הופכת לסוג של אימ', לא רק בעולם האיס' אלא גם בקנה מידה אירופי.

המסחר מתקיים גם עם עולם האיס', המזה"ת. ישנו קשר כלכלי. יותר מכך, המרכזים הדתיים החשובים ביותר נמצאים במזה"ת, תחת השלטון העבאסי. התנועה מחצי האי האיברי למזה"ת מתקיימת כל הזמן.

דו הקיום בין האומיים לעבאסים מתערער במהלך המאה ה-10.

בשנת 929 עולה לשלטון עבד אל-רחמןIII (912 – 961). הוא מכנה את עצמו ח'ליפה (לעומת הקודמים שכינו עצמם אמירים). ב-929 חוקי המשחק משתנים. הצעד הזה של עבד אל-רחמן הוא מאוד הצהרתי. הוא מציב את עצמו כשווה לעבאסים ואומר- אני לא רק שווה למישהו, אני בעצם השליט הלגיטימי של עולם האיס'. הוא נותן לעצמו את התואר בגלל אמביציה אישית. יש לו תפיסת עולם עם שאיפות גדולות, יש לו כוונות להרחיב את תחום השפעתו. אפשר לראות זאת דרך ההיקף של המסחר תחתיו, הוא מנסה להגיע לביזנטיון, יש כוונה להפוך את ספרד לכוח יותר משמעותי בעולם האיס'. כדי לגבות את המעשים הללו הוא זקוק לתואר- ח'ליפה.