FANDOM


איראן במאה ה-20


7.11.08 שיעור 1

• גם היום תופס את עצמו המשטר האיראני כמהפכני, ולמעשה לא נותן לשום אלטרנטיבה לצמוח. לוקח על עצמו לדבר בשם הדת, השלטון והמהפכה. • 1979- בבחירות דמוקרטיות שנערכו העם הצביע עבור המהפכה. • נשים שמגיעות לעמדות מפתח פוליטיות, בדרך כלל מגיעות ממשפחות של "הנבחרים"- חומייני, רפסנג'ני וכו'. • שינוי בחוקה- מ-1997 יכולות הנשים לשבת כשופטות-חוקרות, ואף בבית הדין לענייני המשפחה. • הבעיה: אישה לא יכולה להיות מוג'תהאד- פוסקת הלכה. • בעייתית גם העובדה שעדותה של אישה שווה חצי מעדות הגבר. • לא יהיה נכון לקבוע שלנשים באיראן אין מעמד. יש לזכור גם ש-60% מתוך כלל הסטודנטים הינם נשים. עם זאת, הגיל החוקי לחתונה- 12. החוק מתיר לעיתים להשיא את הבנות גם בגיל 9. למרות זאת, הגיל הממוצע לנישואים באיראן הוא 26. • נישואים זמניים עקב כך, ב1997, רפסנג'ני מתיר "נישואים זמניים" לצעירים ("מוטיע'ה") . גבר מוסלמי שיעי יכול לשאת מספר בלתי מוגבל של "נשים זמניות" מעבר ל-4 הנשים ה"קבועות". מתקיים בין בני הזוג חוזה למשך תוקף הנישואים, כשמסתיים תוקף החוזה- פוקעים הנישואים. יש ביקורת על כך שהמנהג ממסד את הזנות. אישה שנישאת בנישואים זמניים חייבת להמתין חצי שנה לפני שנישאת שוב. בדרך כלל זו אינה הבחירה של הראשונה של האישה להינשא בנישואים זמניים, רובן מגיעות לכך מחוסר ברירה. הנישואים הם חלק מהסדר החברתי, רצו להגביל את יחסי המין למסגרת המשפחתית, כמו כן גם יש חשיבות בהיבט של ירושה לילדים- הגבר חייב לדעת שהילדים היורשים הינם שלו ולא של אחר. הנישואים הזמניים מייסודם לא נועדו להבאת צאצאים אלא להנאה. לאחר שעובר פרק זמן מסוים, חייב הגבר לשלם לאישה סכום כסף. במידה ונולדים ילדים- מעמדם יהיה שווה לילדים מהנישואים הקבועים של הגבר.

14.11,08 שיעור מס' 2

• איראן וישראל למרות שאיראן לא מכירה בישראל או בזכות קיומה- ישראל מאד נוכחת באיראן. השם "ישראל" מתנוסס בהרבה כתובות גרפיטי על קירות. ישראל מאד מרכזית בהתייחסויות של בכירים איראניים, וזאת למרות שאין גבול משותף, לא היו מלחמות- ועד המהפכה הנוכחות הישראלית הייתה חיובית באיראן.

• הצורך באויב משותף בכל עשור יש את ה"איש הרע" באזור: קדאפי בשנות ה-80, סדאם חוסיין בשנות ה-90, אחמדינג'אד כיום. יש מגמה של זיהוי אישיות ספציפית אחת- מנהיג המדינה בדרך כלל, אליו מכוונים החיצים ושכל העולם החופשי צריך להתאגד לפעול נגדו. אולם יש לזכור שב-30 השנים האחרונות לא פתחה איראן במלחמה נגד אף מדינה, לטענתה- הגרעין שמפתחים מיועד לאנרגיה לצרכי שלום. אולם אין לטעות, האיום של איראן אמיתי- היא פועלת לערעור הסדר העולמי באמצעות קבוצות כגון החזבאללה והחמא"ס.

• השפעת איראן על העולם המערבי לאיראן במהלך השנים הייתה השפעה לא קטנה, בעיקר בתחום התרבותי, לדוגמא: "אלף לילה ולילה" (לילות ערב)- מדובר בסיפור שעבר בע"פ במשך מאות שנים. מקובל שהמקור הוא תורכי-פרסי, מהיצירות הידועות ביותר במזה"ת שתורגמה במאה ה-19 ע"י ריצ'רד ברטון, שתרגם מספר יצירות מופת והציגן לתרבות המערבית. הדמות הנשית המרכזית- שהרזד, בסיפור המסגרת היא מספרת הסיפורים לסולטאן. באמצעות סיפוריה של שהרזד, למד השליט להיות רחמן יותר ולשלוט בצורה טובה יותר. יש להבחין בין ההתרשמויות של המערביים שטיילו במזרח והביאו אותן חזרה לארצם, לבין המצב האמיתי- לדוגמה בבלט שהוצג בתחילת המאה ה-20, סצנת האורגיה בין נשות הארמון לעבדים השחורים למעשה אינה אפשרית כלל, מאחר והעבדים היו סריסים. השפעות נוספות: חג פורים מקורו בפרס, קבר אסתר (שהייתה מלכה פרסית) משמש עד היום כמקום עליה לרגל, לא רק ליהודים. התרבות הפרסית מופיעה בספרים, משחקי מחשב (PRINCE OF PERSSIA, לדוגמה), סרטים , שטיחים, תה, אורז, קוויאר, יין שיראז, אפילו בחתולים פרסיים.... הפרסים "ייצאו" למערב משחקי שולחן כגון שש-בש ושחמט. מקורם של האחרונים נחשב לעיתים כתורכיה- אולם מאחר ובתקופת האימפריה הפרסית שלטו גם על צפון הודו ושטחים נרחבים נוספים, כל האזור הייה מרחב אחד מבחינה תרבותית ואי אפשר לדעת היכן המקור המדויק.

• מיקום גיאו-פוליטי והשפעתו איראן גובלת ב-7 מדינות יבשתיות וכן גבולות ימיים עם מדינות נוספות. ניתן להבין מכך שקיימות השפעות של תרבויות רבות עליה. כמו כן, מיקומה האסטרטגי חשוב- על הציר הין המערב למזרח (דרך המשי העתיקה). איראן חשופה לפלישות מצד שכנים רבים. הרכב האוכלוסייה מגוון והטרוגני מאד. בצפון איראן- אזור הנחשב ל"דרום אזרבייג'אן הכבושה" בפי האזרים, אזור מתיחות. למרות זאת, האוכלוסייה באיראן כוללת אחוז ניכר של אזרים שחלקם אף נמנים על מכובדי העם: הקיסרית לשעבר הייתה אזרית, עלי חמינאי- הינו אזרי.

• היחס לקבוצות אתניות המשטר מנסה לקדם את המרכזיות של האחדות, לא לעורר התבדלות של הקבוצות או הזדהות פנימית ולאחד את כל האוכלוסייה באיראן תחת דגל אחד- ההזדהות עם איראן.

• השמות איראן- פרס איראן- שם קדום שהיה מוכר עוד לפני הכיבוש במאה ה-7 (הכיבוש הערבי-אסלאמי), מוצא השם מה"ארים". בערך בשנת 1500 לפנה"ס החלו לנוע שבטים הודו-אירופים לכיוון הרמה האיראנית והתיישבו בה. שפתם הייתה במקור שפה לא-שמית. בקרב תושבי האזור לא היה מקובל לכנות את אזור המושב שלהם "פרס"- שם זה הגיע ממי שהסתכל על איראן מבחוץ- שכניהם או אויביהם. השם "פרס" הגיע ממחוז פַארְס שעל שמו קרויה גם השפה הפרסית, האזור היה לב ליבה של האימפריה הפרסית, ומי שהגיע ממחוז זה נקרא פרסי. ביוון ורומא קראו למרכז העירוני הפרסי- פרספוליס, לב ליבה של האימפריה. 1935- רזה שאה מייסד השושלת הפהלוית, אוסר על השימוש במושג פרס- גם על אזרחי המדינה וגם על הזרים שבפרס, כדי להתחיל לבנות את מדינת הלאום המודרנית שתקרא איראן.

• השפה הפרסית כאמור, השפה הפרסית אינה שמית, מוצאה הודו-אירופי. התחביר הפרסי קרוב היום יותר לגרמנית מאשר לשפות אחרות, אם כי השפה נכתבת באותיות ערביות. במשך השנים והכיבוש הערבי, חדרו מילים מהערבית לפרסית . השימוש בפונטים הערבים איפשר לפרסים להיכנס לעמדות המפתח בחצר השלטון הערבית ולהימנות בין האדמיניסטראטורים, משוררי ומשרתי החצר- ובכך להביא גם את השפעת התרבות הפרסית לתוך התרבות הערבית. השפה הפרסית עברה טרנספורמציות, ומקובל לזהות 3 שלבים בהתפתחותה עד לשפה המודרנית. עם הכיבוש הערבי הגיע האסלאם וחדרו האותיות הערביות שהחליפו את הכתב המזרחי הקדום. האיראנים אינם ערבים במוצאם, ומקובלים כיום באיראן מספר דיאלקטים של שפות שונות- תורכית, פרסית וכן דיאלקטים שמיים שונים המדוברים בקרב יהודים וערבים באיראן. פרסית היא השפה הרשמית הנלמדת ומדובר בכל הארץ. אנשי הדת הבכירים בדרך כלל יודעים ערבית, תורכית ועוד. הנוער האיראני צורך כלי תקשורת באנגלית, בעיקר באמצעות האינטרנט וחלק גדול מהשילוט במדינה מופיע גם באנגלית. האנגלית אינה חלק מתוכנית הלימוד.

• הדת לפני הכיבוש הערבי, היו רוב הפרסים זורואסטרים- "עובדי האש"- דת פגאנית המבחינה בין 2 כוחות- הטוב והרע (האור והחושך). עד היום בני הדת נהנים מחופש הפולחן והדת באיראן. במהלך ההיסטוריה, האזור ידע גם מרידות בעלות אופי דתי ולא אורתודוקסי, כדוגמת ה"מניכאיזם"- במאה ה-2 לספירה, מאני הכריז על עצמו כנביא. הוא מיזג בדת החדשה אלמנטים נוצרים, זורואסטרים ובודהיסטים, ערך הבחנה בין הטוב לרע. הטוב הוא הרוחני, הרשע הוא החומרי. מאני נרדף ונכלא ל-26 שנה ומת בכלא, אולם התנועה שלו המשיכה לעשות נפשות. הכיבוש הערבי הביא את האסלאם במאה ה-7, יש מבקרים איראנים שטוענים שהיה זה טראומטי יותר מכל כיבוש אחר לגבי התרבות האיראנית. בעוד שבית אומייה היה ערבי במקורו, לאחר מות הנביא מוחמד והחליפים הראשונים קם בית עבאס שהתבסס על מקורות שונים לביסוס השלטון- אימפריה לא ערבית אלא מוסלמית. התבססות זו איפשרה לאנשי מינהל פרסים להיכנס לחצר של בית עבאס ולתפוס עמדות מפתח והשפעה. תחת האימפריה העבאסית חדרה ההשפעה הפרסית לאימפריה המוסלמית. במאה ה-13 נכבש כל האזור ע"י המונגולים וגם שם חלו השפעות הדדיות. איראן התגבשה פחות או יותר בגבולותיה הנוכחיים תחת השושלת הצפוית 1501-1722. שושלת זו הייתה במקורה תורכית. הם התחילו כמסדר צופי בצפון איראן ואימצו את השיעה ה-12 כדתם (1501). תנועות דתיות שיעיות היו קיימות באיראן במינונים שונים מאז הכיבוש האסלאמי. הקיצונים ביותר- האסמעילים "החששיון"- כת המתנקשים. עם עליית השושלת הצפוית- 1501, קבעו את הדת הרשמית (עד היום) של איראן- השיעה ה-12. מדוע בחרו האיראנים זרם מסוים זה באסלאם, בעוד שרוב העולם המוסלמי הוא סוני? אחד הגורמים העיקריים: בתקופה זו שלטה האימפריה העותומאנית- מוסלמים סונים. האיראנים, שמוצאם היה גם הוא תורכי, היו צריכים הנמקה לכך שנלחמים בתורכים. לפיכך , כשקיבלו את השיעה, יכלו הצפוים להבדיל בין עצמם לבין "הכופרים". תולדות הממסד השיעי באיראן חושפים התנסות ייחודית במזה"ת ובאיראן- הממסד הדתי השתתף ב-2 מהפכות: 1905-1911 - המהפכה החוקתית ולקראת סוף המאה ה-20- המהפכה האסלאמית. בשום מדינה אחרת בעולם האסלאם ובמזה"ת לא הייתה השפעה ומעורבות מרכזית של אנשי הדת כמו באיראן. בשיעה תפיסת שמהדי (המשיח)- שהנוכחות שלו מתבססת על ההיעדרות. האימאם ה-12 נעלם עפ"י השיעה, יחזור בעתיד ויביא את הגאולה. כל זמן שאיננו, אין שלטון לגיטימי למעשה, ולכן התפתחה בתוך השיעה התפיסה שכל זמן שהוא נעדר- מישהו צריך למלא את מקומו. התפתחה בשיעה היררכיה דתית כשכל פעם צמחה אישיות דתית שהייתה נוגעת ברבים בזכות בקיאות בכתבים, מלומדות, כריזמה. יש אנשים שהם ראשונים בין שווים בדת וסביבם החלו לקום קהלים של סטודנטים ומאמינים. בקופת השושלת הצפוית, הממסד הדתי השיעי מתחיל לצבור עוצמה, כוח ורכוש. המשיך להתחזק גם תחת השושלת הבאה- הקאג'ארים (האפגאנים) 1796-1925, שגם היא לא שינתה את הדת הרשמית והממסד הדתי המשיך להתחזק גם תחתיה. במאות 18-19 יש התמודדות עם הכוח המתעצם של מעצמות המערב, שהפכו לדומיננטיות יותר ומסכנות את איראן.

• היחס כלפי המערב קיבל את הביטוי בקרב 3 קבוצות מרכזיות: o הסוחרים- תחרות עם סוחרים אירופאים וסחורה שיובאה ממקומות אחרים, גרמה להם להתנגד לחדירת השפעה מערבית לשוק האיראני. o אנשי הדת- היו נגד המערב שנתפסו בעיניהם כטמאים. o האינטלקטואלים- בקבוצה זו הייתה פתיחות לרעיונות מערביים, שחדרו באמצעות אמצעי תקשורת, סטודנטים שנשלחו ללימודים במערב והגעת יועצים ודיפלומטים זרים לתוך המזה"ת 1851- מוקמת מכללה למדעים מודרניים. תוכנית הלימוד נקבעה ע"י יועצים מאירופה עפ"י הדגם הפריזאי ושפת הלימוד הייתה צרפתית. עד מלה"ע II למעשה הייתה באיראן השפעה צרפתית חזקה, ולא במסגרת קולוניאליזם! הכוח של אנשי הדת מחד והאינטלקטואלים מאידך, סחף את האוכלוסייה לאחת הדרמות הגדולות של המאה ה-20 – המהפכה החוקתית.

שיעור מס' 3

הסונה והשיעה

מעצם העובדה שהצפוים הגדירו עצמם שיעים, נאלצו המוסלמים האחרים באימפריה העותמנית להגדיר עצמם כסונים.

ההבדלים בין הזרמים הארכיטקטורה: בניית מסגדים הייתה פרויקט רחב היקף בשתי האימפריות, הפרויקטים נמשכו שנים ארוכות ע"י טובי בעלי המלאכה והאדריכלים. לעיתים הובאו העובדים, כלי העבודה והחומרים ממקומות רחוקים. המסגדים נועדו להנצחת השליטים שיזמו ומימנו, הנצחת השושלת, העידו על העושר של המלך והממלכה. ערך רוחני- שיקוף התחושה המהותית של הדת- האסלאם לעומת מבני הנצרות. בגודלם והיקפם המבנים הזכירו למאמינים את גדולת האל. עם הכיבוש- הכובש הופך את מקומות הפולחן לאל של דתו. ההבדלים בבנייה בין התורכים לפרסים- באיסטנבול ההשראה הייתה איה-סופיה, המסגדים נבנו ע"י ובהשגחת סינאן, בהשראה אירופית. שונות מהותית יש במסגדי איראן, מאופקים יותר, עם זאת המסגד בד"כ המבנה המפואר ביותר והגבוה ביותר באזור. גם במקומות הדלים ביותר- יהיה המבנה הססגוני והמזמין ביותר. באיסטנבול הדגש על הגודל, באיראן המסגדים נבנו לרוחב, יש יותר מרחב לפולחן ועיסוק דתי מאשר באיסטנבול. האדריכלות האסלאמית של מבני דת, חרגה בהשפעתה מגבולות מדינות ערב, לדוגמה הטאג' מאהל בהודו המשלב בין אדריכלות אסלאמית אותנטית להשפעות הודיות מקומיות (צפון הודו הייתה חלק מהאימפריה הפרסית).

סונה- אורח חיים (סנת רסול אללה). המקור לסונה באורח החיים של הנביא מוחמד, התורה שבעל פה שעברה ע"י שושלת מוסרים עד שהועלתה על הכתב בצורת חדית'. בדעה- חידוש לא רצוי בדת, ללא סימוכין באורח חיי הנביא. שיעה- סיעת עלי, זרם שהתנתק מהאסלאם המרכזי במאה ה-7 סביב משבר הירושה לאחר מות מוחמד. האמונה בעלי ומשפחתו היא העמוד ה-6 של האסלאם השיעי.

החליפים- מחמד שמת ב- 632, לא נקב בשם ולא מינה יורש עפ"י ההלכה הסונית, בניו לא שרדו, לכן מונו חליפים: אבו- באקר- 632-634 עומאר- 634-644 עתמאן- 644-656 עלי-6560661 האליטה הייתה זו שהחליטה לגבי המחליף, לפי קרבה, אמונה, וכו'. אבו באקר- אבי אחת מנשותיו של מוחמד – עיישה. אחרי מות חדיג'ה נשא מוחמד 13 נשים, חלקן בנישואים אסטרטגיים לצורך בריתות. כל נשותיו, חוץ מעיישה, היו אלמנות מלחמה ע"מ להראות דוגמה למאמיניו. עלי- בן הדוד של מוחמד ונישא לבתו מחדיג'ה- פטימה . אביו של עלי גידל את מוחמד והשניים גדלו למעשה כמו אחים. עלי הוביל את המאבק נגד עיישה ב"תקרית הרכיבה" אולם מוחמד זיכה אותה מאשמה. עד שעלי הפך לחליף, עיישה הייתה בין המובילים את ההתנגדות למינויו כראש הקהילה. עיישה הייתה בסכסוך גם עם פטימה בתו של מוחמד ואשתו של עלי, השתיים היו בנות אותו גיל לערך. • לאחר מות הנביא, נאסר על נשותיו להינשא בשנית כדי לשמור על מעמדו וגם על מעמדן כ"נשות הנביא". אבו באקר- נבחר ע"י הנהגת הקהילה להחליף את מוחמד, היה בין המאמינים הראשונים ומקרוב בקשרי חיתון. היחיד שמת בנסיבות טבעיות כעבור שנתיים. עומאר- מראשוני המאמינים, ממשפחה בין המכובדות והעשירות ביותר ובעל כריזמה ויכולת הנהגה. בתקופתו האימפריה הערבית התפשטה מאד. נרצח ע"י עבד לאחר 10 שנות שלטון. עתמאן- בתקופתו התגבש נוסח הקוראן. בין המאמינים הראשונים, בן למשפחת עומאייה החזקה ממכה, נרצח ע"י אחד מתומכי עלי. עלי- הייתה קבוצת מאמינים שחשבה שעלי הוא היורש החוקי והראוי היחיד. לאחר 24 שנים של צבירת תסכולים מתממשת שאיפתם ועלי מתמנה למנהיג. דודו של עתמאן, מועוויה, שהיה מושל סוריה, התנגד לעלי וקרא לנקמת דם על רצח אחיינו עתמאן. לאחר שגם עלי נרצח, השתלט בית עומאייה על השלטון עד עליית האימפריה המוסלמית העבסית ב-750.

טבח כרבלא- האירוע המרכזי המכונן בשיעה מתרחש לאחר שעלי הפסיד את ההנהגה למועוויה ומת, בניו- חסן וחוסיין מתבקשים ע"י התומכים לנסות לתבוע את ההנהגה מחדש. חסן מסכים בתחילה לוותר על הניסיון תמורת כסף, אולם מאוחר יותר מצטרף לחוסיין. הקבוצה שהתארגנה יוצאת מול מושל סוריה וב-680 בעיר כרבלא נטבחים ע"י הסורים. טבח כרבלא מקבע את הפיצול בין הסונים לשיעים. בראש כוחות עומאייה עמד יאזיד, בנו של מועוויה. עד היום נזכר האירוע בשיעה: "כל יום הוא עשורא, כל מקום הוא כרבלא". טקס העשורא- אבל והזדהות עם טבח כרבלא. חוויה קהילתית-ציבורית.. בדרך כלל בהפרדה בין נשים לגברים, נהוגה הלקאה עצמית עד לאקסטאזה וזוב דם. באיראן הטקסים מוגבלים, מאחר והמשטר לא רוצה שיצאו מכלל שליטה- מסתפקים בתהלוכות הזדהות עם הלקאה עצמית סמלית. תחת שלטון שאה נאסר על קיום הטקסים האלימים לחלוטין. תעזייה- המחזה תיאטרלית של טבח כרבלא.

השיעה מאמינה בשושלת של 12 האימאמים, צאצאיו של מוחמד. האחרון הוא "האימאם הנעלם" שיחזור כמהאדי= תפיסת המשיח. השיעה התריעשרית. בשיעה היו פיצולים נוספים, האימאם ה-5 מחמד אל באקר לעומת הזיידים (שיושבים כיום בתימן), האימאם ה-6 ג'עפר, לעומת האסמעילים. כיום האסמעילים הם הזרם השני בגודלו- נמצאים בהודו, פקיסטן, אזרבייג'אן וכו', מאמינים שהאימאם האחרון היה איסמעיל.

ההבדלים בין השיעה לסונה- בעיקר פולחניים, תיאולוגיים והיסטוריים. מחלוקת בנושא האימאם: שיעה- האימאם ראש העדה, ממשפחת הנביא ומיוחסות לו תכונות מיסטיות (חסינות מפני טעות),יש לו ניצוץ אלוהי שעובר מהאדם הראשון, דרך הנביאים ומוחמד למשפחת הנביא. בסונה- האימאם הוא מוביל התפילה במסגר. כל אחד יכול להנהיג את האומה אסלאמית אם יש לו יכולת, כישורים ומעמד. משיחיות: יסוד הקיים בשיעה- חזרת המהדי (האימאם האחרון) שיביא גאולה. בסונה- אין תפיסת משיחיות, אף כי לאחרונה החלה לחלחל מעט גם לסונה. רגישות דתית: השיעים נתפסים רגשניים יותר.

הסונים- נחשבים לפרגמטים.

תורה שבעל פה: השיעים דוחים אלמנטים שאינם עולים עם תפיסתם, בנוסף לחדית'ים מפי מוחמד מקובלים גם סיפורים על עלי. עלי נערץ כמו מוחמד, אם לא יותר. בסונה- עלי הינו חליף בין חליפים. נישואים זמניים: בשיעה- קיימים ומקובלים. בסונה- אסורים. ערים קדושות: בשיעה- בנוסף למכה ומדינה, קדושות גם נג'ף וכרבלא בעיראק. "תקייה"- מושג בשיעה שמשמעו "חשש, להישמר מפני"- הסתרת האמונה השיעית בעתות רדיפה, נובע מההיסטוריה של רדיפת הכת ע"י הסונה, שחשבום לכופרים, החל מתחילת דרכם במאה ה-7. כאשר עברו השיעים לחיות בפריפריה של האימפריה, יכלו להרשות לעצמם לחיות יותר בגלוי. זאת אחת הסיבות שהניעו את השיעים לאזורי הרמה האיראנית. הם החלו לצבור כוח בתקופת הצפוים,שנתנו רשמיות לדת השיעית, הממסד הדתי שלהם נתמך ע"י השליטים. עליית כוחם אפשרה התפתחות המיתוס של כרבלא ולהתבסס מהמאה ה-16 ואילך. במאה ה-20 נוסף למיתוס זה אלמנט נוסף- פעילות ומהפכנות. עד אז נטו להסתיר את הדת ונתפסו כפסיביים, שמקבלים את גורלם משמיים. במאה ה-20 יש התפתחויות שונות לחלוטין- החלו לראות את חסן וחוסיין כיוצאים למאבק למען המטרה ולא כ"צאן לטבח".

עליית מעמד הממסד הדתי השיעי הממסד הדתי קיבל כוח ומעמד ברגע שהוכרזה הדת השיעית כרשמית ע"י המדינה, דבר המתמשך מהמאה ה-16 ועד היום. מקור כוח נוסף- המסגד, שהפך לקומפלקס נרחב מאד שכלל בד"כ גם מדרסה (מכללה דתית), מעונות סטודנטים, ספריה, רחבה לכנסים ותפילות. למסגד, מעבר להיותו מקום פולחן מרכזי, יש תפקיד מרכזי בחיים התרבותיים והקהילתיים. הסוחרים סוגרים עסקאות, הגברים מחליטים על שידוכים, המשפחות עושות סולחה. איש הדת הופך להיות הכתובת לכל צרכי הקהילה, קשר בלתי אמצעי בין אנשי הדת למאמינים. אין קשר כזה בין ההמונים לשליט. המסגדים פזורים ברחבי איראן ומהווים רשת בין אנשי הדת- אמצעי לתקשורת המונים של אז- מקום להעברת אינפורמציה. כך בשנות ה-70 של המאה ה-20, אפשרו המסגרים לחומייני להעביר את מסריו החתרניים, שנאסרו להשמעה באמצעי התקשורת הרשמיים. באותה צורה גם עברו מסרים מהשליטים כפי מטה. כספים- התרומות מהקהילה ומפעלי צדקה היו מנוהלים ע"י אנשי הדת ובכך היה להם גם כוח כלכלי. אנשי הדת היו מייעצים בעסקאות כלכליות. שליטה על מערכת החינוך- עד המאה ה-20 אנשי הדת היו אלה שידעו קרוא וכתוב. הידע היה מרוכז במסגדים, הם אלה שכתבו ושכתבו את הנרטיב ההיסטורי, באמצעות כך למעשה שלטו בייצוג ההיסטוריה כפי שהם רצו. ניהלו את מערכת החינוך באמצעות המכללות הדיות. מערכת המשפט- לפני קביעת קודקס החוקים המודרני, היה מונופול מוחלט של אנשי הדת, המפרשים את ההלכה האסלאמית ושופטים לפיה. הקשר עם השליט- גם השליט עצמו לא יכול להתעלם מהממסד הדתי לאור שליטתם במערכת המשפט והחינוך. המלך נשען על הלגיטימציה שמקבל מהדת כ"צל-אללה". אנשי הדת מצידם לא מצאו סיבה לנסות לתפוס את השלטון, הם קיבלו טובות הנאה מהשלטון ומה גם שלא רצו לגרום לאנרכיה. התפיסה הפסיבית- עד בואו של המהדי- השלטון מוצדק, גם אם לא טוב. בסונה מאמינים שאין לשנות את השלטון כדי שלא לגרום לפיתנה, מלחמת אחים. בשיעה מאמינים ששלטון גרוע עדיף מאשר חוסר שלטון, אנרכיה.

28.11.2008 שיעור 4 עומאר ח'יאם 1131-1048 (נישפורי)- מתמטיקאי, פילוסוף, אסטרונום ומשורר. הניח כמה מיסודות האלגברה המוכרים עד ימינו. קברו בנישאפור משמש כאתר לערבי שירה. בתרבויות המזרח תפקיד המשורר היה משמעותי מאד ומרכזי. היו מרכזיים באווירה האינטלקטואלית שהניעה את המהפכה, ביקרות הייתה כמעט בלתי אפשרית ושימוש במטאפורות ודימויים איפשר להעביר מסרים. השירה הפרסית מהמאה העשירית ועד היום כמעט שלא השתנתה. יש לה מסגרת ברורה, כמעט שבלונה. נחשבת לאומנות הביטוי הגבוהה ביותר והנערכת מכל האומניות. היו תקופות שאפילו מרשמים לתרופות היו נרשמים בשירה. סגנון הספרות המערבית נכנס לפרס רק במאה ה-20. הסיפור הקצר הראשון שנכתב ע"י פרסי נכתב בגרמניה בתחילת המאה ה-20. סקוט פיצג'רלד תרגם את "המרובעים" של חיאם לאנגלית, חלקם נכללו בסוגה "יין, חשק ושיר"- לדוגמה: אשת יין עד כי אסבא ואשתכר ועד כי ייני מעפרי ייתמר ועלי קברי אם ידרוך אהוב-מכר מריח ייני יתפלש בעפר מקורות העוצמה של אנשי הדת המסגד גיבש את הקהילה ונתן תחושה של שייכות למאמינים. גם כשזרים היו מגיעים לעיר אחרת- הכניסה למסגד נתנה להם תחושה של שייכות. המסגד איפשר לאנשי הדת קשר ישיר למאמינים. לאף מגזר בחברה לא היה קשר כזה רציף וקרוב להמונים כמו למגזר הדתי. אף מגזר לא בא במגע עם האוכלוסייה באותו אופן. קשר זה הוכיח את עצמו בהמשך במרד הטבק וכן במהפכות שלאחריו. פירמידת המעמדות באיראן- סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 • השאה • האצולה והנכבדים- מש' המלוכה, ראשי העלמא, בעלי הקרקעות הגדולים ראשי הבאזאר, ראשי השבטים, ראשי המינהל הציבורי, אנשי רוח, ראשי כוחות הבטחון (מסוף המאה ה-19)

• ראשי כפרים וקהילות, בעלי קרקעות קטנים, בעלי מלאכה וסוחרים, חיילים • ההמון • בני מיעוטים, עבדים ושפחות

ההנהגה הדתית- הממסד הדתי לא היווה מקשה אחת: קיימת הנהגה דתית ובעלי דרגות נמוכות יותר- דרשן במסגד למשל, שמעמדו אינו שווה למעמד איש דת בכיר. ההיררכיה התפתחה במשך השנים, מדובר בהשפעה נוצרית- אך זה לא הגיע לרמת ההיררכיה הכנסייתית. לא דיברו בקול אחד או שהיו בעלי דעה אחת. עם זאת רובם, לפחות הנהגה, היו מעוניינים לשמר את הכוח ולשמור על הדת בשלטון המדינה.

מאז הפיכת השיעה לדת המדינה במאה ה-16, אנשי הדת החלו לצבור יותר כוח, כך צברו גם רכוש ואדמות עד המאה ה-19. היו גם ראשי עלמא שהיו מבין בעלי הקרקעות. במאה ה-19 החל המצב להשתנות, עקב השפעות מערביות. הקאג'ארים תמכו פחות בממסד הדתי. עד סוף המאה, אנשי הדת הפסיקו להיות תלויים בשלטון מבחינה כלכלית, דבר המבחין אותם ממקומות אחרים באזור (בתורכיה ובמצרים- הממסד הדתי הרשמי קיבל את משכורתו מהמדינה). הם החלו חיים על תרומות המאמינים, בדרך כלל מימון של ראשי הבאזאר. ליד הבזארים יש בדרך כלל מסגדים, כדי לנצל בשני המקומות את זרימת האנשים, ומכאן גם היתה תלות הדדית של אנשי הדת ואנשי הבאזאר. ברגע שלא היו תלויים יותר בשלטון ומקבלים תרומות מהמאמינים, הרי שנאמנות אנשי הדת עוברת מהשלטון למאמינים, לכן לא צריך להפתיע שהחלו להתפתח דעות אנטי ממסדיות בקרב אנשי הדת. ראשי הבאזאר- הסוחרים הגדולים ביותר וראשי הגילדות. ראשי השבטים- חיו באזורי הגבול, לכן היה חשוב שיהיו לצד השליט המקומי ולא יתמכו במדינה שמעבר לגבול. הגנו על הגבולות וחלשו על אזורים נרחבים. לכל ראש שבט עמדה למעשה יחידה צבאית שהיתה נאמנה לו. ראשי המינהל הציבורי- נושאי התפקידים והאדמיניסטרטורים הבכירים, דיפלומטים, שרים בכירים- בקרבה או בתפקיד של קבלת החלטות בממלכה. אנשי רוח- דיברו שפות, היו מובילי דעת קהל האליטות, באו בדרך כלל מתוך האליטות עצמן. אנשי כוחות הבטחון- בעיקר מסוף המאה ה-19- כולל את מפקדי הצבא, המשטרה, רבים מהם היו מתוך בעלי הקרקעות או העשירים. כוחו של השליט היה תלוי במידה כמעט מוחלטת באינטראקציה עם האליטות- קבוצות הכוח במדינה. התמיכה של גורמים אלה היתה הכרחית להמשך שלטונו. השליט לא היה ראשון בין שווים- כי בכל זאת היה נציג אללה עלי אדמות, אבל הכוח שלו נבע מהתמרון בין האליטות. קבוצות האליטה החזיקו בכוח רב למרות מספרם המצומצם והיתה להם השפעה על קבלת ההחלטות. גם בפירמידה המחולקת ל-2 יש שכבת ביניים- שכבת האמידים- שנהנו ממעמד קצת יותר גבוה וכבוד בחברה, יותר מההמונים. הם היו הנציגים כלפי השלטון- גם יחס השלטון כלפיהם היה שונה מהיחס כלפי שאר בני הקהילה. ההמונים- רוב התושבים בממלכה. מתחת להמוני המוסלמים היו בני המיעוטים שסבלו מרדיפות לעיתים ונתפסו כנחותים יותר. כך למשל היו היהודים- גם באיראן של המאה ה19 היו מרוכזים ברובעים מסוימים- במידה רבה גם ביוזמת הקהילה עצמה כדי להשמר מהתבוללות, אולם גם שם היו חוקים כמו זה שאסר שבניין יהודי יהיה גבוה יותר מבניין מוסלמי. בני המיעוטים נחשבו לנתינים במעמד נמוך יותר והיו משרות שלא יכלו למלא.תפיסת השיעה לגבי טהרה וטומאה קיצונית יותר, ולכן יהודים למשל לא יכלו למכור מזון למוסלמים מהיות טמאים ומטמאים (השיעה נתפסת כקנאית יותר- עד המאה ה016 היתה נרדפת והם שמרו על דתם בהסתר, לכן הפכו להיות יותר קנאים לדתם. הרבה מקנאה זו השתרשה באיראן, השפיעה ומשפיעה על העולם הסוני). שפחות ועבדים- צריך לסייג, כי אחדים מהם נתנו שירותים לאליטות ולבית המלוכה, ולכן היו במעמד גבוה הרבה יותר ונהנו מהשפעה גדולה- עם זאת אינם אנשים חופשיים ומהווים רכושו של אדם אחר.

אנשי הדת היו בעלי נכסים ואדמות, אחראים על הוואקף ובעלי נכסים פרטים. היו אנשי דת שקיבלו את המשרות מהשלטון והעניקו לו בתמורה לגיטימציה. בסוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20 החלו להסתמן שינויים, היחסים בין הממסד הדתי לשלטון החלו להתערער ואנשי הדת החלו להיות מעורבים במחאות חברתיות. מרכזיות טבח כרבלא- היוותה מקור עוצמה לאנשי הדת- גם אם מישהו לא היה מאמין אדוק, זהו לגביו חלק מהזכרון הלאומי, גם אם לא דתי. הנאמנות העממית לאסלאם של כל המגזרים השונים גם היא תומכת ומהווה מקור כוח. זכות האיג'תיהד- שהיתה נתונה לאנשי הדת השיעים שיכלו לפרש את הקוראת והחדית' באופן עצמאי. אם פוסקים הלכה והחוק הוא הדת האסלאמית, מכאן ששולטים גם על מערכת המשפט. בנוסף, שלטו עד סוף המאה ה-19 גם במערכת החינוך המסורתית.

בסוף המאה ה-18 החלה מחלוקת בממסד הדתי בין הזרמים האחבארים לאוצולים: האחבארים טענו שהתשובות לכל השאלות נמצאות בטקסטים של הקוראן ובסונה - אורח החיים של הנביא. האוצולים – תמכו בכך שהתשובות לשאלות המאמינים ימצאו בפרשנות של איש דת בכיר- כלומר אנשי הדת הבכירים הפכו להיות פוסקים דתיים שפסיקתם מחייבת. כתוצאה מחלוקת זו, במאה ה-19 הזרם שידו היתה על העליונה היה האוצולים. בעקבות זאת החלו להתפתח תפיסות ועקרונות נוספים- עקרון התקליד- חיקו שעל פיו קיים מוקלד- מודל חיקוי, שרשאי לפסוק הלכה. האדם שמקבל את הפסיקה- המוקליד- המחקה שחייב להתנהג עפ"י התפיסה של הראשון. תפיסה זו הוסיפה לממסד הרבה יותר עוצמה וכוח. הפסיקות עלו בחשיבותן על צווי הממלכה. תפיסה זו גם גררה מעורבות גדולה יותר לש אנשי דת בכירים בחיים הפוליטיים באיראן במאה ה19.

כאן החלה להתפתח היררכיה בממסד הדתי: הפירמידה הדתית השיעית מסוף המאה ה-18 אייתאללה עט'מא- בכיר- מוג'תהיד- פוסק הלכה ומשמש כמקור חיקוי- תקליד. לרוב היו 12 כאלה

רוב העם- המחקים (מוקלידון): הצמרת הפוליטית (כולל השאה) ההמונים

במהלך המאה ה-19 החל הממסד הדתי ליצור בריתות עם מגזרים אחרים מלבד השלטון, בעיקר עם אנשי הבאזאר. באופן מעשי, הסוחרים הגדולים היו התומכים העקריים של המסגדים והממסד הדתי, שני המגזרים האלה התנגדו לחדירה של המערביות במאה ה-19. הממסד הדתי הפך לאחד החזקים ביותר באיראן במאה ה-19-20. קבוצה נוספת- הנשים בארמון- אם השאה, אם בנו הבכור ונשותיו האהובות ביותר, החזיקו גם הן בכוח רב.

רק 6% מתקציב הממלכה הקאג'ארית היגע לאנשי הדת, לכן מצאו מקורות מימון אלטרנטיביים.

במהלך המאה ה19 המערב הוכיח את עליונותו ואיראן החלה לאבד שטחים, מכאן נבע גם אובדן הכנסות שהיה במיסוי שטחים אלה. המסחר לא היווה תחרות למסחר המערבי, לא היו ממנו הכנסות, הנתינים היו עניים. בית המלוכה הסתבך בהלוואות, הממלכה נאלצה לקבל כספים ממדינות אירופה. כשמפסיקים לו את המימון, מחליט השאה למכור זכיונות. הרקע למרד עצמו מגוון- גורמים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ובינ"ל- בלטה בי\מיוחד הנהגת אנשי הדת. היכולת של הממסד הדתי לנצל את מעמדם וללכד את המגזרים השונים סביב סוגיה מרכזית אחת במאבק נגד מדיניות הממשלה

1891- מרד סביב נושא הטבק. באמצע המאה ה-19 הממלכה הקאג'ארית נקלעה למשבר כלכלי שהשפיע על ניהול הממלכה, שנבע בין היתר גם מבזבזנות יתרה ואורח חיים ראוותני של השאה ומשפחתו . כך לדוגמה נאצר אל דין שאה 1848-1896 (שלט כמעט לאורך כל המחצית השניה של המאה ה-19) נסע לסיורי מסעות באירופה, לראשונה בתור תייר ולא בתור כובש. יחד עמו נסעה פמליה גדולה וכל אחד משלושת מסעותיו היה למספר חודשים. מסעות אלה נערכו בין היתר בהמלצת משכילים ואנשי רוח איראניים שתמכו בהתקשרות לאירופה וראו בה הזדמנות לשיפור מצב המדינה מבחינה תרבותית וכלכלית. אחת מתוצאות המשבר הכלכלי וההלוואות- מתן זכיונות לזרים ולחברות מערביות.

1872- הוענקו לברון דה רוייטר זכיונות להקמת בנק מקומו, גביית מסים, הפקת אוצרות טבע, הקמת מסילת ברזל, חפירת תעלות וכו. אולם הזכיון בוטל לאחר מכן, בגלל מעצמות אירופה שלא הסכימו שגוף אחד יקבל כזה זכיון נרחב.

זכיון הטבק מ-1890 הוא זה שעורר את התסיסה החברתית, למרות שהיה מקיף פחות מזכיון רוייטר. הזכיון ניתן לחברת הטבק המלכותית של בריטניה והעניק לה שליטה מוחלטת על הפקד, מכירת וייצוא הטבק של איראן. הטבק היה גידול חשוב מאד באיראן, גם לצורכי השוק המקומי וגם בגלל שנמכר במחיר גבוה יחסית באירופה. היו בשוק זה כ 200 אלף עובדים באיראן. הזכיון של רוייטר התקבל בפחות התנגדות כי התייחס לתהליכים ומגזרים שהיה צורך לפתחם ולא לתוצרת שכבר היתה מאד מושרשת בייצור המקומי. מגזרים שונים בחברה נפגעו מזכיון הטבק- בעלי הקרקעות שגידלו, הסוחרים ששיווקו, העם שצרך וחשש מהתייקרות. בעיני האינטלקטואלים, שתמכו אמנם בהתקרבות למערב, היתה פגיעה בריבונות העם על משאבי הטבע של איראן, אנשי הדת תעבו את המחשבה על חדירת הרעיונות הזרים ופגיעת הטומאה. נוצר מכנה משותף בין כל השכבות השונות, שגם התנגדו למדיניות השאה מסיבות שונות, והיתה להם קרקע לפעולה משותפת: התנגדו לעושק ע"י המשטר, כמי שדואג רק לרווחתו הפרטית.. החלה להתפתח תפיסה של "מושחתים נמאסתם", בנוסף היתה גם ההתנגדות להשפעה זרה באמצעות זכיון הטבק. אנשי הדת הניפו את נס המרד, אייתאללה שיראזי, איש הדת הבכיר ביותר, הוציא פסק הלכה שקרא לאנשי הממלכה להפסיק לעשן.

‏05/12/2008 שיעור מס' 5

מרד הטבק מצביע על תחילת רעיונות לאומיים, שמרביתם הגיעו מאירופה. יצר מכנה משותף בין כל קבוצות האינטרסים, שכולן התנגדו למשטר הקאג'ארי במאה ה-19, שנתפס בעיניהן כמושחת ובזבזני, ולכך הצטרפה התנגדות לנוכחות זרים וניצול איראן ע"י האימפריאליזם המערבי. הממסד הדתי הרים את נס המרד, כשאייאתולה מירזה חסן שירזי שלח 2 מברקים לשאה וביקש את ביטול זכיון הטבק. כשלא נענה, הוציא פתווה ב-1891 שקראה לאיראנים להפסיק לצרוך טבק. התוצאה שכמעט כל צריכת הטבק פסקה. בעקבות המחאה ההמונית והעממית, הממשלה ביטלה את הזכיון ואיראן נשארה עם חוב חיצוני גדול לאירופה.

נקודות ציון במגע איראן עם המערב 1807-9 – מגיעים בהזמנת השאה מדריכי צבא מצרפת ואנגליה. 1811- קבוצה ראשונה של סטודנטים איראנים יוצאים לחו"ל. 1813- הסכם גלסתאן 1828- אמנת תרכמצ'אי – שניהם נחתמו בעקבות ההפסדים לרוסיה, נתפסו באיראן כהסכמים משפילים. 1851- מוסד טכנולוגי ראשון להשכלה גבוהה- מדעים בהוראה מערבית. 1873, 78,85- מסעות השאה באירופה

המאה ה-19 סוערת מאד, תנועות חברתיות קמות, תמורות דתיות שמביאות לדתות חדשות כמו הבאב, השלטון נאלץ לוותר על שטחים, הכיבושים נפסקים, אוצר המדינה מתרוקן, וניהול המדינה הכושל גורם לשקיעה בחובות מבלי יכולת להחזירם. מתן זכיונות מביא להתנגדות עממית (או להתנגדות המעצמות, כמו במקרה של זכיון רוייטר) ואינם יוצאים לפועל, מלבד זכיונות קטנים.

הבאבים בין אנשי הדת השיעים, קמו קבוצות של מורים ותלמידים. אחד מהאישים במאה ה-19 היה שיח' חסאאי, שקיבץ תלמידים שקיבלו את תורתו ונקראו הזרם השַייח'י. מי שקידם את הזרם הזה היה אחד מתלמידיו, סיד כאזם רַשתי, שהחל לטעון שבקרוב יגיע המשיח. הוא לא קרא למשיח "מהדי" כמקובל, אלא "קאאים", ושלח את תלמידיו לחפשו לפי סימנים שנתן בו. סמוך למותו ב-1844, אחד מתלמידי רשתי טען שמצא את הקאאים בדמות מוחמד רזא משיראז (1819-1850). לאחר ההכרה בו, הכריז על עצמו רזא כ"באב", סביבו החלה להתקבץ עדת מאמינים. חלק מתלמידי של חסאאי עברו לקבוצתו של הבאב. עדת תלמידיו טענו שהוא המהדי, וגם הוא תפס עצמו ככזה. הזרם המרכזי של הממסד הדתי השיעי באיראן גילה דאגה עמוקה נוכח התחזקות התנועה הבאבית, בתחילה היו ויכוחים בין באבים לשיעים, היו אפילו מושלים מקומיים באיראן שהחלו לדבוק בבאביזם. הממסד פעל במלוא הכוח כיד להביא לעצירת תנועה זו. ראשיה וחסידיה נרדפו ובאמצע המאה ה-19 נכלא הבאב והוצא להורג ב-1850. התנועה שיצאה מהבאביזם היתה הבאהאית, שרואה עצמה כממשיכה של הבאביזם. אחד מהחסידים, מירזה חוסיין עלי נורי, הכריז על עצמו כבהאללה (זוהר האל), נעצר במהלך הרדיפות והוגלה לבגדד, משם לאיסטנבול ולבסוף הגיע לחיפה. כשהבהאללה הגיע לחיפה, הכריז על עצמו כמשיח ומושיע של אלוהים לכל הדתות. עם מותו הותיר צוואה בה הכריז על בנו כממשיכו ומנהיג הקהילה.

אחת הדמויות המרתקות בתנועה היתה קרת אל עין ("נחמת העיניים") (1814/17- 1852) בת למשפחת חכמי דת, בקיאה בסוגיות תיאולוגיות, לאחר נישואיה עברה לעיראק ושם נחשפה לתנועה השייח'ית ובהמשך הבאבית, שהיתה יותר פתוחה ביחסה לנשים. בשובה לאיראן העמיקו חילוקי הדעות שלה עם המשפחה, והיא לא רק התווכחה עמם בנושאי תיאולוגיה, אלא אף סתרה את אביה ואחיה פוסקי ההלכה. היא הגיעה למעמד מנהיגה ומורה בתנועה הבאבית והיתה אחת המשוררות הראשונות בעידן החדש שכתביהן נשמרו. היא עזבה את משפחתה והלכה אחרי הבאב, לא רק פסקה הלכה ושמשה כפרשנית לעדת חסידיה, אלא גם נכנסה למפגשים תיאולוגיים של בכירי השיעה והורידה את הרעלה כשווה בין שווים. היא נרדפה כמו כל חסידי הבאב ועלפי המסופר נתפסה במקום מחבואה והוצאה להורג בחניקה באמצעות רעלה. גם כתביה שנמצאו- הושמדו.

גם כיום נרדפים הבאהאים ע"י האיראנים, נחשבים ל"סכנה מבפנים" ובזויים יותר מכלבים. לתפיסת הבאהאים ניתן לקרוא את הקוראן בכל השפות, ולא רק בערבית כמו הטענה המוסלמית. מאמינים שהבאב הוא המהדי. מגלים יחס סבלני ופתוח כלפי נשים. יש להם כתבים משלהם, חגים נפרדים. הדת מאד פתוחה ואופטימית, מטיפה לאחדות עם הטבע – בשונה לחלוטין מהשיעה. הם הוציאו עצמם למעשה מן האסלאם ולא רואים עצמם כמוסלמים. אל עיין יוצאת דופן בעיקר כשזוכרים שעד 1997 לא יכלו נשים באיראן לכהן בתפקידי נשיאות (למעשה, עד היום), נשללה מהן ב-1970 האפשרות לשמש כשופטות (רק ב-97 נפתחה מחדש הפקולטה למשפטים בפני נשים) וכיום הן מוגבלות לשמש כשופטות לעניני משפחה או בחבר שופטים, וכמובן, לא יכולות להיות פוסקות הלכה.

המהפכה החוקתית 1906-1911 נתפסת כאחד המאורעות המרכזיים באיראן בעת החדשה. בהיסטוריוגרפיה נתפס מרד הטבק כיריית הפתיחה למהפכה החוקתית, שאז התחיל הממסד הדתי להבין את הכוח שבידיו להשפיע על ההמונים וקבלת ההחלטות באיראן הקאג'ארית.

כמו במרד הטבק, המהפכה החוקתית היתה עממית, המונית, בהשתתפות קבוצות שונות ותנועה מקיפה- לא במוקד אחד, אלא סחפה מרכזים עירוניים ואזורי הספר ברחבי איראן. 

בימי המהפכה היה מרד הטבק לסמל המאבק שהצליח ושימש גם תמריץ וגם הוכחה ליכולת ההשפעה של המחאה החברתית על השלטון. מרד הטבק פתח פתח לממסד הדתי ספציפית להעלות תביעות כלפי השלטון.

המהפכה, כמו מרד הטבק, התרכזה סביב ההתנגדות לכוחות זרים ומעורבות זרה באיראן. באופן כללי, מערכת היחסים בין איראן למערב היתה מאד מורכבת:

מצד אחד, יש נטיה ללמוד מאירופה, לצרוך ולאמץ טכנולוגיות מודרניות כדי להתמודד עם מעצמות אירופה עצמן בשדה הקרב, יש חדירת רעיונות (כמו לאומיות, חוקה, הקמת פרלמנט, דפוסי שלטון מפלגתיים עם בחירה ותחימת סמכויות השליט ע"י חוק). מצד שני, כמו בהתנגדות נגד הזכיונות, צמחה אופוזיציה שגבלה בשנאת זרים, נוצרו יחסי אהבה-שנאה בין האיראנים למערב.

הסיבות • מצוקות כלכליות, שהלכו וגברו, איראן בפשיטת רגל וראוותנות המלכים. • מגיפת כולרה בצפון, ותמיד יש נטיה לחפש אשמים (המערבים, בית המלוכה, אלוהים). • איראן ממשיכה לקחת מלוות, יש עליית מחירים, גם בעקבות מלחמת רוסיה-יפן. • ממשיכים לתת זכיונות לזרים. • האירופאים הרשו לעצמם להתערב בעניניה הפנימיים של איראן במטרה לשפר את הכלכלה ולהחזיר לעצמם את החוב (כך לדוגמה מונה בלגי כמנהל הכספים באיראן).

מי שחתם לבסוף על החוקה היה מט'פר אל דין שאה (1896-1907) המהפכה החוקתית נשענה במידה רבה על הלאומנות האיראנית. אחד מהדברים שחיזקו את הלאומנות- פרשת בנות קוצ'אן (1905). לאחר מס' אסונות טבע באזור, לא מוכן הממשל להקל על המיסים ובעקבות זאת מוכרים התושבים את בנותיהם לזרים כדי לשלם את המסים. לא היה זה נוהג חדש, אולם לא היה מאד מקובל. פרשה זו הופיעה בעיתוי שבו שרתה את המהפכה והלאומיות המודרנית ולא עזבה את העיתונות במשך מספר שנים. היוותה דוגמה לחוסר הצדק של השליטים, אכזריות החזקים על החלשים. הבנות הפכו למטאפורה לאומה האיראנית שנמכרת לזרים, דימוי מיני לאונס האומה ע"י הזרים.הגברים שהיו אמורים להיות אחראים על הגנת וצניעות הנשים במשפחה, נתפסו כחסרי אונים במילוי חובתם, אימפוטנטים. בעיתונים התפרסמו דרשות והועברו מסרים בדבר הצורך לפתור את בעיותיה של איראן, להקים פרלמנט, לחוקק חוק וחוקה כדי להגביל את השליט.

מתפתח שיח לאומי מערבי מתקדם מאד בנסיון להציע דפוס שלטוני חדש לחלוטין. העמידו את החוקה כדגל של התנועה בראשית המאה ה-20,. החוקה, בדומה לטבק, היוותה את הדבק המלכד בין המגזרים השונים במאבק. אנשי הרוח העניקו למהפכה את האידאלים ואילו הכוח הפיזי והעימות המזוין נעשה בין השבטים באיראן לבין כוחות הבטחון. אמנם השבטים היו חלק מהצבא, אולם בתקופת המהפכה חזרו לשבטיהם כדי להלחם למען מטרותיה, ולבטא את מחאתם נגד השלטון הקאג'ארי.

כמו במרד הטבק, גם המהפכה החוקתית היתה מבוססת על קואליציה ומכנה משותף בין האליטות השונות לשכבות החלשות, שהתמרמרו בשל המצוקה הכלכלית, הבעיות החברתיות והעושק המערבי וביקשו שינוי. היתה ברית בין בעלי האינטרסים השונים, לכל קבוצה היו מניעים ואינטרסים משלה, בסופו של דבר הביאה התנועה להקמת הפרלמנט (מג'לס) ואישור החוקה לראשונה באיראן.

האינטרסים: הסוחרים- שאפו לשלטון מרכזי יציב לחופש המסחר שבטים- ביקשו להגביר חופש פעולה בפריפריה. העלמא- יצאו נגד התמערבות והשפעת הזרים. האינטלקטואלים- רצו שלטון המבוסס על רבונות העם, זכויות הפרט וזכויות פוליטיות כמו בדמוקרטיות המערביות, חינוך והשכלת נשים ושינוי מקום האשה בחברה. נשים- יצאו נגד המצוקות הכלכליות וניצול משאבי האומה ע"י זרים. הנשים הצטרפו למאבק- אמנם לא בפעם הראשונה שלקחו חלק במאבקים חברתיים, אבל הצטרפותן היתה תמיד במקרים קיצונים. ידעו שאם נשים יוצאות לרחובות- המצב הוא של חיים או מוות. במקרה זה הנשים הניפו בנוסף לדגל הכלכלי, גם דגל לאומי נגד התערבות המערב באיראן ונוכחותם בהם, נגד ניצול משאבי איראן ע"י זרים.

אם אנשי הדת במרד הטבק נתנו לתנועה העממית את דגלה והיו הגורם המלכד, הרי שבמהפכה החוקתית היו אלה האינטלקטואלים המתמערבים, חניכי מוסדות במערב או באיראן ע"י מורים מערבים- שנתנו למהפכה את האידיאולוגיה שגולת הכותרת שלה היתה חוקתיות- הגבלת סמכויות המונרך ע"י חוקה באישור נציגי הפרלמנט, שהם נציגי הציבור במג'לס.

נושא החוקה כל כך מרכזי בהיסטוריה של איראן ומהווה חלק כה חשוב ממנה, שגם אחרי מהפכת 1979 לא העיזו לבטל את החוקה.

הגם שהמהפכה החוקתית יותר מתועדת ממרד הטבע ויש עליה יותר מידע בתמונות ומסמכים- לכל קבוצה יש את האינטרסים שלה והיא מפרשת אותה כפי שמתאים לה. כל צד רואה את הזווית שלו. האיפה והמתי הם הכלים שבהם משתמשים כדי להציע נרטיב היסטורי, שהולם את נקודת המבט של המספר (מלחמת העצמאות לעומת הנכבה הפלסטינית). רוב ההיסטוריוגרפיה שתיעד את המהפכה החוקתית, נכתבה במאה ה-20 תחת השלטון הפהלוי (1925-1979)- שושלת חדשה שהחליפה את בית קאג'אר, ומציגים את קודמיהם באור שלילי.

מקורות ההשפעה של האינטלקטואלים (סטודנטים ודיפלומטים) • הערצה לחינוך והשכלה בתרבות האיראנית. • הערכה וכבוד למי שהתוודעו לתרבות המערב ומקורות עוצמתו. • הסטודנטים והדיפלומטים היו בני האליטות- בעלי יכולת השפעה על מקבלי ההחלטות ויכלו לקבל משרות בכירות. מקורות חולשה • הבערות באוכלוסיה- המשכילים היו בודדים ולא קבוצה מגובשת, לא היו בקשר עם ההמון, להבדיל מאנשי הדת במרד הטבק שהיו בקשר עם ההמונים במסגדים. • חברה מסורתית- לא התלהבו משינוי או מחיקוי המערב.


ערוצי השפעה הסטודנטים ב"בית האומנויות" "דאר אל פנון"- המכון ללימודים שהוקם ב-1851 ע"י אמיר כביר, שהיה מוסד השכלה למדעים, שפות ותרגומים במתכונת אירופאית באחריות הממסד הפוליטי ולא הדתי. מומן ונוהל ע"י הממלכה.

אמיר כביר- רפורמטור נחשב ביותר במאה ה-19, ראשון מסוגו, היה רה"מ ויועץ השאה. הנהיג חיסון נגד אבעבועות, הפרדה ורפורמות בתקציב הממשלה, תמך בעתון הרשמי הראשון (1851). הרפורמות שלו פגעו באנשים חזקים בחצר המלוכה ולבסוף נרצח ב-1852.


‏12/12/2008 שיעור מס' 6

העיתונות 1828- עיתון במצרים 1832- עיתון באיסטנבול 1837- עיתון ראשון באיראן, המוציא לאור- סטודנט איראני שלמד בלונדון והביא את הקונספט משם. העיתון לא שרד זמן רב. במחצית שניה של מאה 19- עליה במספר העיתונים 1883- "משרד הפרסומים" וכללי צנזורה באיראן. ברגע שהחלה להשמע ביקורת נגד המלוכה, השאה אסר על העיתונים להתפרסם ולכן העיתונים הרציניים יצאו לאור מחוץ לאיראן. 1875-1900- עיתוני גולים- כלכותה, איסטנבול, קהיר. העיתונות האיראנית מתאפיינת בצנזורה ומגבלות, למעט תקופות קצרות של חופש ביטוי יחסי, לכן כאשר גאתה הביקורת כלפי בית המלוכה בסוף המאה ה-19, העתונים נדדו מחוץ לאיראן. העיתונים התפרסמו בפרסית ונועדו לאו דווקא לאינטלקטואלים המקומיים, אלא לדוברי הפרסית והוברחו לתוך איראן, שם נקראו על ידי האליטות- כולל במערכת השלטון. כשנודע הדבר לשלטון, אסר על הכנסת פרסומים זרים לממלכה, למרות שלמעשה המשיכו להכנס ולהיות מופצים. 1906- בתקופת המהפכה החוקתית היו הקלות רבות והעיתונות הפכה לחופשית. חלק גדול מהידיעות והחדשות הועברו מהפה לאוזן כך שתפוצת העיתונים (כמה אלפים) לא העידה בהכרח על השפעתם. העיתונים היו בסיסיים, בהדפסה ידנית ותפוצה מועטה. דיו ונייר לא היו באיראן והיו צריכים לייבאם, מה שהשפיע על מחיר העיתון- גורמים שהקשו על התפתחות העיתונות באיראן. את העיתון הרשמי חוייבו כל בעלי התפקידים לקנות. הוא כלל דברי שבח לשליט, הודעות רשמיות, צווים ומינויים חדשים. אחד מתחומי העניין היה טכנולוגיות חדשות מחו"ל. קהל היעד היו האליטות וממלאי התפקידים- לא העם הרחב שברובם לא ידעו לקרוא.

מאפייני העיתונות בגלות חופשיה מצנזורה- לוחמנית, תקיפה, מעמיקה ופוליטית. הטיפה לרפורמה, ובעיקר לחוקתיות (הקמת פרלמנט) הבטחת חופש וזכויות אזרח, שינוי במעמד הנשים (יותר שוויון בין המינים) מלחמה נגד שחיתות- בעיקר נגד בית המלוכה נגד ניצול המדינה ע"י זרים המשכילים החדשים הם היוזמים של העיתונים, הכותבים וקהל היעד העיתונים נאסרו לקריאה בגבולות איראן (עד המהפכה).

העיתון המוביל בהשפעה "קאנון" (חוק)- הוקם ע"י מלקום ח'אן, יליד 1833 שנולד כנוצרי והתאסלם בהמשך. 1843-51- התחנך בפריז. 1852- עם חזרתו לאיראן עבד כמורה בדאר א פנון 1857- נשלח כדיפלומט לפריז 1862- הוגלה מאיראן בגלל דעותיו החתרניות, עם זאת המשיך להיות שליח דיפלומטי באיסטנבול 1872- הורשה לחזור לאיראן ומוכרז כיועז לוזיר הגדול (רה"מ של ימינו) 1872-88- נשלח כשגריר ללונדון (מפוטר בעקבות סקנדל מכירת זכיון הלוטו) 1898-1909- נשלח כשגריר לאיטליה. מוציא לאור את העיתון "קאנון" (חוק) בלונדון.

מצד אחד אין לו בעיה לשרת את בית המלוכה, מצד שני מעביר עליו ביקורת בעיתונו. לעיתון היתה השפעה גם באיראן, ומעצם שמו ניתן להבין את הרעיון שניסה לקדם- החוקה. בנוסף קרא גם להשכלת נשים.

השגי האינטלקטואלים במחצית השניה של המאה ה-19: קידום החינוך החדש- הבלתי תלוי בממסד הדתי. החדרת רעיון החופש המערבי (ליברליזם, פרלמנטריזם, הרעיון הלאומי המודרני) סיפקו את האידיאולוגיה למחנה המהפכני-החוקתי.

ה"שאהנאמֵה"- ספר המלכים , חלק מהמיתולוגיה הפרסית נכתב ע"י פרדוס תוסי (935-1020), אחד היוצרים הנערצים בתרבות איראן עד היום. הספר נכתב במשך כ-30 שנה (ובו מחורזים כ-60 אלף בתי שיר), מוכר בכל בית איראני ועובר מדור לדור, גם במקומות מחוץ לאיראן בהם נפוצה השפה הפרסית (אפגניסטן, אזרבידג'אן וכו'). הספר מתעד את תולדות כ-50 מלכים פרסים, עלילותיהם, חייהם ומתאר את מערכת המשפט שהיתה נהוגה באותם ימים. לאפוס היתה משמעות מיוחדת עם צמיחת הרעיון של הלאומיות המודרנית, ולמען יראו אומות העולם את האתוס התרבותי-האיראניץ בסוף המאה ה-19, ניתן היה לקחת את סיפורי המלכים ולהזין בהם משמעויות לאומיות חדשות, לעומת זאת יש המתייחסים לספר כאל היסטוריה פרסית (למרות שמבחינה מדעית אינו מדוייק), חלק מהמקורות שעליהם הסתמך פרדוסי אינם קיימים כבר. הטרגדיה של רֻסתם וסרהב- רסתם הינו אחד הגיבורים הגדולים בספר. לאחר שאיבד את סוסו, רסתם הגיע לעיר רחוקה בה לא היה מוכר, והעביר אל הלילה בחצר השליט. הנסיכה התאהבה בו והוא נענה לחיזוריה וכשנפרדו בבוקר, העניק לה צמיד בטרם יצא לדרכו. לנסיכה נולד בן- סורהב, אך היא לא מגלה לו מי אביו. בשלב מסויים נאלץ סורהב להתעמת עם אביו- ושניהם לא מודעים לקשר ביניהם. כשרסתם מכה את סורהב את מכת המוות, רואה את הצמיד ומבין שהרג את בנו. יש המפרשים את הסיפור כאלגוריה לנסיון התמידי של המבוגרים באיראן לשלוט בצעירים ולהגבילם. הקרב של רסתם ואספנדיאור- מפגש בין רסתם הישיש לנסיך צעיר שאביו הבטיח לו את השלטון אם ינצח בקרב. לאחר שניצח, חוזר הנסיך לאביו ומצפה לקבל את הכתב. אביו מתנה זאת בעוד שני קרבות נוספים, שבהם מנצח הנסיך למרות הסיכויים. אז מקבל הוראה מאביו להביא את רסטם לממלכתם כשהוא כבול באזיקים. הוא מגיע לרסתם, שמסכים לבוא עמו- אבל ללא אזיקים. העימות בלתי נמנע- רסתם לא מצליח להרוג את הצעיר. מסתבר לו שהצעיר טבל באגם שחיסן אותו מפני פגיעות, אבל הוא לא טבל את עיניו וזוהי נקודת התורפה שלו. רסתם מצליח לנצח את הצעיר- שוב הדמות המבוגרת שגוברת על הדמות הצעירה. כיום משדרת הטלויזיה האיראנית (שמשרתת את האינטרסים של המשטר) סדרה בשם "40 מלכים", שבה מתמודדים 40 מהמלכים המיתולוגיים הפרסים מול האמריקאים ומנצחים אותם. בעבר לא נטו להשתמש בחומרים מיתולוגיים, כיום יש נטיה לחזור אליהם כחיזוק לאומי. יש היסטוריונים באיראן שטוענים שהכיבוש הערבי במאה ה-7 היה יותר גרוע מהשפעת המערב במאה ה-20. באיראן התקופה הפרה-אסלאמית לא נתפסת כג'הליה. אבל חלק רואים את הכיבוש האסלאמי כחלק מהשתלשלות אירועים- חלק ממחזור החיים הטבעי, שלב של הטהרות, קבלת המסר האמיתי בתרבות הפרסית.

‏19/12/2008 שיעור מס' 7 אחד ממאפייני המהפכה החוקתית היה הובלת האינטלקטואלים שהעניקו למהפכה את האידיאולוגיה ו והמסגרת לשינוי. בשונה מאנשי הדת במרד הטבק, שעמדו לרשותם המסגדים כאמצעי לתקשורת עם ההמונים, האינט' השתמשו בעיתונים, למרות ששיעור האוריינות היה נמוך והעיתונים עדיין לא היוו תקשורת להמונים. התפתחה מסורת של הקראת העיתונים בפומבי וגם במסגרת המשפחות המורחבות. בתקופות סוערות, היתה נטיה הרבה יותר חזקה לצרוך חדשות. במהלך המהפכה תפוצת העיתונים היתה גבוה יותר מאשר לפניה או אחריה. כלי התקשורת באיראן תמיד סבלו מהצנזורה, לכן עד היום האוכלוסייה סקפטית לגביה והעיתונים עד היום לא נפוצים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה. הצנזורה בעיקר הינה צנזורה עצמית, העורכים מצנזרים את העיתונים שמוציאים- הצנזורה פסיכולוגית. עפ"י סקר, מרבית הצעירים באיראן תופסים את החדשות באינטרנט כמהימנות יותר. האינט' הצליחו להחדיר את הרעיונות שלהם להמונים, גם אם לא כולם הבינו מהי חוקה ואיך עובד פרלמנט- התייחסו אליהם כאל סמל.

מהלך המהפכה החוקתית 1896- נאצר אל דין שאה נרצח ע"י כרמאני (מהפכן איראני מתומכי אל אפע'אני, האחרון נתפס כמבשר התנועה הפאן-אסלאמית). דצמ 1905- מחאות בקרב הסוחרים, בעקבות המצב הכלכלי הקשה באיראן וההתדרדרות, שהביא למצוקות חברתיות (מכירת בנות קוצ'אן כדוגמה). המחאה החלה בעקבות החלטת השלטון לאחד את מחיר הסוכר. קיץ 1906- שיתוק המסחר ושביתה כללית בבזאר. 12-14 אלף איש יצאו להפגיש ברחב שגרירות בריטניה בטהרן (שנתפסה כסמל האימפריאליזם המערבי) נגד בית קג'אר והנוכחות הזרה באיראן. אוגוסט 1906- בעקבות המחאות החברתיות, מט'פר אל דין שאה מאשר את פעילות המג'לס (הפרלמנט). 31 דצמ 1906- השאה חותם בלית ברירה על נוסח החוקה הראשון, וזמן קצר לאחר מכן מת מהתקף לב. מאפייני החוקה האיראנית הראשונה • בנויה במתכונת החוקה הבלגית. • מורכבת מ-5 פרקים. • תמכה במלוכה קונסטיטוציונית-מלוכה מוגבלת ע"י החוקה. • קבעה את המערכת האלקטוראלית, הרכב המג'לס, והסנאט. • הפרדת רשויות (מחוקקת, שופטת, מבצעת) • סמכויות המג'לס- אישור הסכמים בינ"ל, קבלת מלוות חוץ, פיקוח על הממשלה, אישור התקציב.

• החוקה הפכה לסמל מרכזי ומהותי באיראן, גם לאחר המהפכה האסלאמית לא בוטלה. לכל אורך המאה ה-20 הוכנסו שינויים ותיקונים בחוקה המקורית.

חוק הבחירות בחוקה הראשונה- 9 ספט 1906 • סעיף 3: נשים, תושבים זרים, צעירים מתחת לגיל 25, אנשים בעלי דעות מפוקפקות, עבריינים בעלי תיק פלילי, אנשי צבא במילוי תפקיד- אינם רשאים להצביע. • סעיף 4: רשאים להצביע- יודעי פרסית, נתינים איראנים, ידועים בציבור, לא עובדי ממשל, בין הגילאים 30-70, בעלי מושג בסיסי בעניני המדינה. • סעיף 7: כל אלקטור יכול להצביע פעם אחת בלבד עפ"י מעמד חברתי אחד. תוספות לחוק מ- 7 אוק' 1907 • סעיף 1-2: קבע את השיעה התרי עשרית כדת המדינה הרשמית. על השאה לדבוק באסלאם ולקדם את האמונה השיעית. כל חוקי הממלכה חייבים לקבל אישור מהממסד הדתי (מהתיאולוגים). • סעיף 20: כל הפרסומים שאינם פוגעים באושיות הדת ושאין בהם דברי כפירה – חופשיים.

• לאחר השגת החוקה ממנה המג'לס את מורגן שוסטר (עו"ד אמריקאי ועובד ציבור) לסייע בפתרון המצוקות הכלכליות של איראן- מעין שר כספים. • מוחמד עלי שאה יורש את כס המלוכה, מבטל את מינויו של שוסטר. • 1907- השאה מבטל את החוקה ומפזר את המג'לס בסיוע כוחות רוסים ותמיכת בריטניה. • 1909- מחאה המונית פורצת שוב, השאה בורח לרוסיה. • 1911- נסיון הפיכה נוסף של השאה בגיבוי רוסי, נכשל. • המג'לס מתכנס שוב, אך מתקשה ליישם את הרעיונות הליברליים לכדי מדיניות לפתרון המצוקות הכלכליות והחברתיות ולמנוע את ההתערבות של רוסיה.

אחמד שאה (1898 - 1930) אחרון המלכים הקאג'ארים (שלט 1909- 1925), עלה לכס המלוכה בגיל 12. בתקופתו עבר העולם תהפוכות רבות- המהפכה ברוסיה, מלחמת העולם הראשונה, התהוות המזה"ת בגבולות המודרניים. לאחר התדרדרות של מספר שנים , לא השרה בית המלוכה הקג'ארי בטחון באיראן ולא התאים יותר לעמוד בראש המדינה. אחמד שאה נדחק מתפקידו ע"י רזא חאן ולבסוף גם הודח על ידו. השאה הצעיר לא גילה עניין רב בניהול המדינה, מוסדות המדינה (הפרלמנט והסנאט) לא מצליחים להגיע לפתרונות והכרעות ואילו המעצמות ממשיכות לפעול לקידום האינטרסים שלהן באיראן הנחלשת. עד 1920 הכוח המאורגן היחיד בצבא האיראני היה הבריגדה הקוזאקית . בעקבות ביקור נאצר א דין שאה באירופה בשנת 1878, הוצע לו ע"י הצאר הרוסי להקים יחידה מובחרת שתאומן ע"י הרוסים, ותפקידה יהיה היחידה לאבטחת אישים עבור בני המלוכה. במשך 40 השנים שפעלה הבריגדה, היתה בפיקוד קצינים רוסים, והיוותה ערוץ השפעה של הרוסים באיראן. בעת התדרדרות יציבות המשטר הקג'ארי, התאפשר לקציני היחידה לצבור מעמד והשפעה.

באותה תקופה היתה חדירה של רעיונות מערביים ומאידך גם התחזקות של האינטרסים של מדינות אירופה בתוך איראן, גם בשל מעמד האסטרטגי וגם כניצול חולשתה הכלכלית. בתקופת המהפכה החוקתית הבריטים תמכו בפומבי בתומכי החוקה, בתקווה שהדבר יסייע לאינטרסים שלהם- והרוסים מנגד תמכו במלוכה.

בתקופת המהפכה הבולשביקית ומלחמת העולם הראשונה, נאלצה רוסיה להתמודד עם עניניה הפנימיים ופחות עם הנושא האיראני. עקב חולשת המשטר המרכזי וחוסר היציבות הפוליטי, החלו לפרוץ מרידות בשטחי הספר של הממלכה, שבטים מקומיים שהתחמשו במהלך המהפכה החוקתית ניצלו את המצב להרחיב את אזורי השליטה שלהם. לדוגמא, מרידה באזור גילאן בצפון איראן (דרום הים הכספי) בין השנים 1914-1921, שהביא להקמת ממלכת גילאן העצמאית בהנהגת מירזא קוצ'כ חאן (1880-1921). המרידה דוכאה רק בהתערבות המעצמות, לא היה שום כוח איראני שהצליח בכך. הדומיננטיות הרוסית נחלשת בתקופה זו, כשבשנות ה-20 בריטניה נעשית דומיננטית יותר (גם על חשבון צרפת). מתפתחת "השאלה הפרסית"- כשמדינות אירופה מנסות להחליט מה לעשות עם המצב באיראן, דבר שהביא להסכם האנגלו פרסי- 19 אוג' 1919 • התגבש לאחר מלחה"ע I (1914-1918). אדריכל ההסכם- שה"ח הבריטי הלורד קורזון. • האינטרס האיראני- סיוע במצוקות כלכליות, יציבות שלטונית, שימור הלאומיות. • האינטרס הבריטי- להפוך את איראן למדינת חסות בריטית (פרוטקטורט), כפי שעשו במצרים. השרידים האחרונים של קולוניאליזם ותחרות בין מעצמות. • התנגדות בתוך איראן • התנגדות המעצמות (רוסיה, ארה"ב) • ההסכם מעולם לא אושר ע"י הפרלמנט האיראני. מבוא- הרקע להסכם 2-3 משפטים שיתארו את חוסר היציבות באיראן, כשלון המערכות לשליטה במדינה, האינטרסים של המעצמות- דומיננטיות בריטית לעומת החלשות רוסית. גוף המושג- דברים שמתייחסים ספציפית להסכם האינטרס האיראני, האינטרס הבריטי התנגדות מכרעת באיראן להפיכתה למדינת חסות בגלל סיבות לאומיות- התנגדות חריפה לא פחות מצד רוסיה (בעלת האינטרס באזור) ומצד ארה"ב (שהחלה את צעדיה ככוח השפעה עולה באזור ורצתה למנוע את השליטה הבריטית באיראן ואת המגמה הבריטית לפעול בצורה חד צדדית ולקבוע עובדות בשטח). הפרלמנט לא אישר את ההסכם, למרות שהיה גם מיעוט של תומכים בו בתוך איראן, ולבסוף לא יצא לפועל. סיכום- 2-3 משפטים.

על רקע זה ניתן להבין את ההתחזקות של רזא חאן ועליית השושלת הפהלוית במקומם של הקאג'ארים.

רזא שאה (1878-1944)והמונרכיה הפהלוית הראשונה -שלט 1925-1944 נולד בשם רזא חאן, מייסד השושלת הפהלוית, נולד למשפחה צנועה, לא זכה להשכלה פורמלית והתייתם מאביו בהיותו כבן שנה. הצטרף לבריגדה הקוזאקית בגיל הנעורים, עלה בסולם הדרגות עד שהפך לאחד ממפקדיה הבולטים. עלייתו מסמלת את כשלון הרעיון הליבראלי גם באיראן, בדומה לתהליך שהתרחש במצרים. מתחילת דרכו רזא שאה הוכיח שהוא איש מעשים ופחות איש דיבורים, לתפיסתו המטרה קידשה את כל האמצעים והשיטות שנקט בתקופת שלטונו היו רחוקות מדמוקרטיה. הוא עורר בדרך כלל יותר פחד מאשר כבוד. שאף לנהל את איראן כמו צבא. לא היתה לו פילוסופיה גבוהה או אידיאולוגיה של ניהול המדינה, לא השאיר הרבה רישומים על תפיסתו הפוליטית ומספר הנאומים והראיונות שהשאיר אחריו היה מצומצם, כך שלא ידוע הרבה על המניעים והתוכניות שלו. לא זכה להנצחה כמו שזכה למשל מקבילו בתורכיה- מוסטפה קמאל (אתא-טורק), שהנהיג באותה תקופה את הרפורמות בתורכיה. רזא שאה, שהיה אבי איראן המודרנית, עקב בצורה מאד יסודית אחרי הרפורמות התורכיות. המטרה הבסיסית שלו היתה לבסס את מדינת הלאום המודרנית באיראן ולטפח את הגאווה הלאומית. לעומת ניצני הלאומיות האיראנית בימי המהפכה החוקתית שהיו מבוססים בעיקר על הדת, השאה שאף לבסס את הלאומיות על חילוניות, שוויון גדול יותר בקרב האזרחים ומלחמה בשחיתות. אולם הלאומיות שלו התבססה על שיטות אוטוקרטיות, שחרור איראן מהזרים, צמצום השפעת הממסד הדתי- בעיקר ע"י הנהגת רפורמות בחינוך, במשפט והתמערבות מוגבלת. נקט בהפקעת החינוך מהממסד הדתי , הכשרת מורים ע"י מוסדות ממלכתיים, צמצום מקום הדת בתוכניות הלימוד. בניגוד לאתא-טורק, לא ביטל את לימודי הדת באיראן. אתא טורק האמין בהריסת הישן ובניית הכל מחדש שלא על יסודות הישן. רזא שאה לעומתו לא הרס את הבסיס הישן לחלוטין, אלא ביקש לבנות עליו ולכן השאיר את היסודות על כנם- דבר שלבסוף הביא לכשלון בתוכנית הרפורמות שלו.

‏26/12/2008 שיעור מס' 8 עליית השושלת הפהלוית וסוף השושלת הקאג'ארית סימנה את עלייתה של מדינת הלאום המודרנית. אחד מיעדיו המרכזים של רזא שאה- בניית מדינת הלאום המודרנית- עצמאית ומשגשגת עם גאווה לאומית. לעומת הלאומיות האיראנית שהחלה לצמוח במהלך המהפכה החוקתית והתבססה על הדת והרגשות הלאומיים, רזא שאה ביקש לבסס את המהפכה שלו על חילוניות. לעומת המהפכה החוקתית שביקשה לקדם חופש ושוויון- רזא שאה ניסה לקדם את איראן באמצעות אוטוקרטיה. המשותף היה שהמהפכה החוקתית ורזא שאה רצו להוציא מאיראן את הזרים ולמנוע את המעורבות הזרה ובעיקר המעצמות האירופאיות. הוא קידם את רעיונותיו באמצעות רפורמות מחד ויד קשה מאידך.

הרפורמות- חינוך, מערכת המשפט, התמערבות מוגבלת. בחינוך- תוכנית הלימודים נקבעה ע"י המדינה לעומת התיאולוגים שקבעוה לפני כן. הכשרת המורים באמצעות המדינה- לפני כן באמצעות המכללות הדתיות. במערכת החינוך שיזם, קידם מאד את החינוך כשמקומה של הדת ולימודי הדת צומצמו בתוכנית הלימודים. רפורמות דומות נעשו בתורכיה באותן שנים, אך בניגוד לאתא-טורק, השאה לא ביטל את לימודי הדת כליל. 1926- רזא שאה מקדם חוק גיוס ומצמצם הפטור מגיוס חובה במידה ניכרת, כולל תלמידי מוסדות דת. במשפט- מערכת המשפט המשיכה להתבסס על השריעה, אבל במקביל לה התפתח קודקס חוקים אזרחי והונהגה מערכת משפט אזרחית, לצד בתי הדין שעמדו בראשם אנשי דת. 1936- חוקק חוק שקבע שעל השופטים להיות בעלי תעודה מוסמכת ממוסדות אקדמיים חדשים וחילוניים, כך שמבחינה מסוימת הופקעה מאנשי הדת הבלעדיות גם בתחום המשפט. עם זאת נותר להם תחום דיני אישות (בידיהם עד היום)- מוקד כוח מאד חשוב בחיי היומיום של האזרחים מלידה ועד פטירה. רזא שאה, למרות מפעל הרפורמות המקיף, לא ניסה להרוס את הישן אלא לשלב בינו לבין החדש. ולמרות זאת עדיין פגע במוסדות הדת ובממסד הדתי.

נקט במספר צעדים להפוך למנהיג הבלתי מעורער: כרוז המהפכה 2 מרץ 1921 • להקים שלטון שיקדיש עצמו לאיראן (במקום צופה פסיבי) • לבסס משטר ש"לא יהפוך את אוצר המוסלמים לאמצעי הסיפוק של הטפילים המפונקים, הבטלנים וחסרי הכבוד". • להקים ממשל שתחת שלטונו לא ימותו "ילדי המדינה מרעב ומדלות". • שהעם "לעולם לא יהיה נתון למרותם של פוליטיקאים זרים". הוא מבקש להכנס לואקום השלטוני שנוצר באיראן עקב המצב המתדרדר, לבסס את המשטר החדש לא למען סיפוק גחמות וצרכי השליטים, אלא למען העם. בחוקה ה-1, מי שרשאי היה להצביע היו אליטות, גברים משכילים. כאן רזא שאה הולך לכיוון העם, ההמונים. איראן והאוכלוסיה עוברת תהליך שינוי מתפיסתם כנתינים לתפיסתם כאזרחים. כשבשנות ה-20 רצה להקים רפובליקה, היתה התנגדות רבה ודרשו שהמלוכה תמשך- כפי שאיראן רגילה מזה 2500 שנה. הוא ביקש להפוך את איראן לסגפנית, כמו שהוא רגיל היה לחיות עם מתקופת הצבא. ציפה שהאזרחים של איראן המודרנית יתרמו מכוחם ללא סייג לטובת המדינה.

המסע של רזא חאן אל הכתר 21פבר 1921- מתמנה לשר ההגנה, אחד התפקידים הבכירים בממשלה. 21 מרץ 1921- מפרסם את כרוז המהפכה. אוק 1925- הדחת אחמד שאה קאג'אר, רזא חאן מתמנה ע"י הממשלה לעוצר. לא עושה זאת על דעת עצמו, היתה לו תמיכה רחבה. דצמ 1925- נוטל את התואר מלך המלכים והופך לשאה. אפר 1926- מעמד ההכתרה עפ"י הפרוטוקול.

המדיניות של רזא שאה מייסד מדיניות הלאום המודרנית- טיפוח הגאווה, הרגש והזדהות לאומית. פעל לקידום מגמות חילון וצמצום השפעת הדת באמצעות הרפורמות (לעיל). 1927- הנחת אבן הפינה לרכבת הטרנס איראנית- חשיבות עצומה למשק ולתרבות והאחדות האיראנית. 1933- חיזוק הקשרים עם גרמניה- ניסה להשתחרר מעולן של בריטניה ורוסיה . 1934- פתיחת האוניברסיטה הראשונה באיראן, בטהרן. 1935- שינוי שם מ"פרס" ל"איראן"- טיהור השפה מהשפעות ערביות. הוא הקים גם את האקדמיה ללשון פרסית, אסר על שלטים ותמרורים בשפות זרות. 1936- מסע להסרת הרעלה- קידום לבוש מודרני ומערבי בקרב הנשים. החל ב-1928 בקרב הגברים. שני המפעלים לא כל כך הצליחו, בעיקר בגלל מדיניות האכיפה הכוחנית. הוא הושפע מאד מהרפורמות התורכיות, קוד הלבוש המסורתי נתפס כנחשלות תרבותית ומסורת עבר. 1938- חנוכת הרכבת הטרנס איראנית. ספט 1939- איראן מכריזה על ניטרליות. למרות ההתקרבות של שנות ה-30 לגרמניה (הגרמנים אף הניחו את התשתית לקווי הטלגרף באיראן), העדיף השאה לשמור על ניטרליות. אוג' 1941- כוחות הברית פולשים לאיראן. לרוסיה ובריטניה היו אינטרסים אסטרטגיים שאיראן לא תצטרף לגרמניה, ולכן השתלטו עליה וחילקו אותה ביניהן. המשאבים של איראן עמדו לרשות כוחות הכיבוש. היתה תקופת עוני, מגפות ומחלות במדינה. ספט 1941- רזא שאה מוותר על כס המלוכה. בעקבות לחץ המעצמות, פורש השאה ומשאיר את כסאו לבנו, מוחמד רזא שאה. בצורה זו הבטיח למעשה את המשך השושלת. 1942- השאה יוצא לגלות בדרא"פ. 1944- הולך לעולמו. רזא שאה היה האחרון במלכים שהיה נשוי ל-4 נשים בעת ובעונה אחת. לכל בניו נתן שם אסלאמי + השם רזא. היה נשוי ל-2 נסיכות קג'אריות, כך הוסיף את הדם הכחול למשפחתו. אולם במקביל הכניס לחוקה שבית המלוכה הקג'ארי וצאצאיו לא יוכלו למלוך באיראן לעולם, כדי למנוע הדחת בית המלוכה הפהלוית והשבת השושלת הקג'ארית.

הגבולות הטריטוריאלים של איראן הפכו להיות מוגדרים ומקודשים ע"י העם באמצעות טיפוח המדינה הלאומית. חצי מאוכלוסית איראן מורכב מקבוצות אתניות שונות, היתה לשאה תרומה לאיחודם לקבוצה הומוגנית בזכות הגאווה הלאומית, הוא פרק את השבטים מנשקם וביסס שלטון יציב לאחר שנים של חוסר יציבות.

זורח'אנה- "בית העוצמה"- חדר הכושר המסורתי, מיועד לגברים בלבד, נמצא בדרך כלל ליד הבזאר כדי שיהיה נגיש. מקורו לא ברור, ידוע שהמסורת התקיימה עוד לפני האסלאם. כיום תמיד נמצאת בו תמונה של עלי או דמויות שיעיות מסורתיות אחרות. הפעילות מלווה במוזיקה של נגן עם תוף ופעמון, או קבוצת מוזיקאים. במסגרת הפעילות היה נוהג לקרוא פסוקים מהקוראן. זהו מופע תרבותי מסורתי שלא קשור לאסלאם (טרום אסלאמי), שהצליח להשמר ולהתקיים גם תחת משטר אסלאמי, גיוון בין מסורת למודרנה. חוויה קבוצתית, אחוות גברים, מקום מפגש כמו המסגד והחמאם. בשלב מסויים נכנסו מוטיבים דתיים והפכו לחלק מהפעילות הזו.


המונרכיה הפהלוית השניה ופרשת מוצדק 1941- מוחמד רזא שאה, בן 21 וללא הרבה נסיון, עולה למלוכה. איראן נשלטת ע"י כוחות כיבוש רוסים ובריטים. בתקופה הראשונית- משמש מעין "מלך בובה", כאשר סמכויותיו סמליות לבד, לפחות עד 1946 כשהכוחות הזרים מתפנים מאיראן. מוחמד רזא שאה שולט פרק זמן ארוך של 38 שנים, שבמהלכו ידע עליות ומורדות ובסופו המהפכה האסלאמית מביאה לקיצה של מונרכיה בת 2500 שנים. בשנות שלטונו הראשונות, היה בעיקר פסיבי, ע"מ להבטיח את שרידותו בשלטון והמשכיות המלוכה. ב-46 מתחיל להגביר את יכולת שלטונו ולשפרה ומתחיל בתהליך ארוך לנסות להרחיב את סמכויותיו. מ-46 עד 49 יש באיראן משטר צבאי, בעיקר בבירה, ולא מתקיימות בחירות. בבחירות הראשונות במרץ 49, ממונים מחצית מהחברים במג'לס החדש ע"י השאה, שמטרתו לחזק את הכוח שלו ולהבטיח את המדיניות שלו. הוא גם יזם את הקמת הסנאט ומינה את מחצית מחבריו. בשנת 1940 יוצא מוחמד רזא שאה לביקור ראשון בארה"ב ומתחילה התקרבות ומערכת יחסים מאד הדוקה בין המדינות, העומדת בסימן החלשות של מערכת היחסים ומאזן הכוחות המסורתי עם רוסי ה בריטניה. איראן הופכת להיות מדינה מאד אסטרטגית לארה"ב, בעיקר במלחמה הקרה, בזכות מקומה הגיאוגרפי והנפט- אזור חיץ בעל חשיבות רבה. במידה רבה מוחמד רזא שאה המשיך את מדיניותו של אביו מבחינת תהליך המודרניזציה שהנהיג במדינה. מצד שני, היה שונה לחלוטין מאביו באמצעים שנקט והיקף הרפורמות. אורח החיים שלו היה שונה לחלוטין משל אביו, מוחמד רזא שאה נולד כנסיך והתחנך בהתאם, מילדות הוכשר להיות המלך הבא. היה הראשון שספג חינוך מערבי (התחנך בשויץ באקדמיה צבאית) ואף הנהיג בביתו מערכת נישואים מונוגמית (אמנם היה נשוי ל-3 נשים, אולם התגרש משתי הראשונות).

‏09/01/2009 שיעור מס' 10 (9-מבחן) סמלים באיראן פהרוור סמל מאיראן הזורואסטרית- צבר משמעויות שונות עם השנים. לזורואסטרים הוא המלאך השומר, הקשר הרוחני עם המטרה שלהם- להתאחד עם אל הטוֹב. שיר וח'ורשיד- חוזר הרבה בתרבות האיראנית, המקור באיראן הקדומה. האריה מחזיק חרב שלופה ומאחוריו שמש זורחת. ההערצה לשמש- סמל ברוב התרבויות העתיקות. במצרים סימלה את הנצח, נתפסה כאל. מבין גרמי השמיים נתפסה כמרכזית ביותר , נותנת אור וחיים והאיראנים הקדמונים האמינו שהיא מקור האנרגיה. האריה- מסמל חוסן ועוצמה, מלך החיות גם בתרבות הפרסית. האריה מסמל זכריות, השמש- נקביות. עם השנים חלה הקטנה בגודל השמש לעומת האריה - אפסנה אסמבדי טוענת שזו הקטנה של הנשיות לעומת הגבריות. שאהבז- הנץ המלכותי- מלך הציפורים. הופיע בשלבים המוקדמים של הסמלים האיראנים, מאוחר יותר הוחלף ע"י האריה והשמש. הדגל- מקור השמש והאריה שעל הדגל לא ידוע- הירוק בדגל מסמל את האסלאם ומופיע כמעט בכל הדגלים של המדינות הערביות/מוסלמיות. הלבן- מסמל שלום, האדום- אומץ לב. חרב האריה- יש הטוענים שזו חרבו של עלי, חרב השיעה , ולא חרב של עוצמה הסמלים קיבלו משמעויות שונות במרחב הזמן. תחת הפהלוים- הצטרף לדגל הכתר המלכותי. התקבעו צבעי הדגל כפי שהם. החל מאחרי המהפכה (1980)נקבע דגל חדש הצבעים נותרו באותו סדר, במקום האריה והחרב (סמלי מלוכה) מופיע כיתוב 22 פעם :"אללה אכבר", לזכר יום המהפכה החל ב-22 לחודש בלוח השנה הפרסי. במרכז מופיע כיתוב קליגרפי- "אללה", המסמל גם את ספר הקוראן ומתוכו יוצאת חרב.

רזא שאה והממסד הדתי רזא שאה נתפס לעיתים כמי שרצה לפגוע בממסד הדתי כדי להקים את מדינת הלאום המודרנית. אך ב-1921-5 גישתו היתה בעיקר פרגמטית ורציונאלית, הוא עשה שימוש נבון באנשי הדת לבצר את מעמדו והלגיטימציה שלו. אך עד לשנות ה-40 ניתן לזהות מגמה ברורה של פגיעה בממסד הדתי: הקמת מערכת משפט חילונית- המחייבת את עובדיה לקבל הסמכה במוסדות הכשרה גובהה ממלכתיים. עד אז (שנות ה-30) הקאדים היו אנשי דת, רשאים לפסוק הלכה ובקיאים בשריעה ובקוראן. השינוי היה שחייבם מעתה להיות גם בקיאים בקודקס החוקים של המדינה. דיני האישות נשארו בסמכות הדין המוסלמי. הפגיעה היתה כפולה- במעמדם כשופטים יחידים ופגיעה במקור הכנסתם. למעשה הוטל ספק במעמדם המקצועי והידע שלהם. לאחר המהפכה האסלאמית, בוטל זמנית קודקס החוקים האזרחי, החלו לנסח מחדש את החוקה והחוקים- היתה בעיה כי עורכי הדין והשופטים היו בוגרי המוסדות החילוניים באיראן. הדבר הראשון שנעשה- ביטול משרתן של כל הנשים השופטות. חלק מהן הפכו להיות פקידות בבתי הדין המהפכניים. רשיונות העיסוק שלהן בעריכת דין- בוטלו. רק בשנות ה-90 חזרו נשים לכהן כשופטות, בתנאים מסוימים ומגבילים, בתקופת חתאמי שהיה יותר מתון. חלק מהגברים פרשו גם הם, אחרים עברו הכשרה מחדש בנושא ההלכה האסלאמית. מאחר ולאחר המהפכה היה צורך מיידי בשופטים כדי לשפוט את כל "אויבי המהפכה", היו גם סטודנטים לתיאולוגיה שנלקחו לכהן כשופטים. מערכת החינוך- השאה לא ביטל את המדרסות, למרות שמספרן פחת (עם הסתלקותו ב-41 מספרן שוב עלה). ברגע שקמו מוסדות השכלה מודרניים חילוניים, אנשי הדת איבדו את המונופול בחינוך. השכלת נשים- נפתחו בתי ספר מעורבים, דבר שהיה בעייתי מאד לאנשי הדת- גם מבחינת עיקרון השכלת נשים וגם מבחינת החינוך המעורב (לדעתם, נוכחות נשים מפריעה לגברים להתרכז בלימודיהם ובחובותיהם הדתיות). בתקופות שנות היו אנשי דת שיצאו נגד שינוי במעמד האשה וטענו שזה מנוגד לשריעה שאשה תצא ללמוד. הנשים לא היו בקיאות וגם לא רצו לצאת נגד הדת, ומכאן שיכולת הויכוח שלהן היתה מוגבלת יותר. במהלך המאה ה-20 חל שינוי, וכיום הנשים זוכות להשכלה, כולל גבוהה, ברוב מדינות האסלאם. עם שובו של חומייני לאיראן, לא ביטל את זכויות הנשים, למרות שבשנות ה-60 למעשה יצא בתוקף נגד השאה בנושא מתן זכויות פוליטיות לנשים. זו דוגמה לתהליך מסויים שהתחולל גם אצל חומייני, מעבר משלילה מוחלטת של זכאותן של נשים לזכויות, הגיע למעמד של החלטה והשאיר את המצב על כנו. היתה כאן גם השפעה של הגל הפמיניסטי השני של שנות ה-60. יש לציין שלא כל החינוך הפך להיות משותף ועד היום חלק מהמוסדות נפרדים. חוק הגיוס- השאה הכריז על גיוס לכולם, כולל סטודנטים מהמדרסות. מדינת הלאום האיראנית- בראש סדר העדיפויות הלאומי: השאה ניסה לצמצם את השפעת הדת לתחומי הפולחן והציב את בית המלוכה מעל הדת. הקמת האקדמיה ללשון פרסית באמצע שנות ה-30 היה נסיון לגבש את הלאומיות סביב השפה. הוא ניסה לשמור על האסלאם בשנות ה-30 כמרכיב אינטגרלי מהלאום, מאחר והיה מכנה משותף רחב יותר באיראן מאשר השפה הפרסית.. יש לזכור שאיראן לא מהווה קבוצה הומוגנית מבחינת אוכלוסיה ושפה, בעוד ש-90% מהתושבים מחזיקים בדת אחת- שיעה. היה נסיון לערוך שינוי גם בא"ב הפרסי הנכתב בערבית- אך לא צלח. על רקע זה ניתן להבין מדוע ביקש לבנות את החדש בצד הישן ולא לבטלו לחלוטין. היה נסיון בסה"כ כשבוחנים את כל הרפורמות, ניתן להצביע על פגיעה בדת, אולם ההזדהות הדתית של העם האיראני נותרה מרכזית בחיי האוכלוסייה. הוא תרם את הלאומיות, השאיפה לאמץ ולהסתגל לטכנולוגיות חדשות מערביות וביצור מעמד השלטון המרכזי. הוא ניסה לשנות את מאזן הכוחות בין הזיקה הלאומית והדתית. באופן מסורתי, נציגי הדת הבכירים נטו לשת"פ עם השלטון והוא שלט כשהוא נתמך בלגיטימציה של אנשי הדת. המלך נתפס כמשרת את הדת ושולט בסמכות אללה. הוא לא ביקש לבטל את נאמנות העם לדת, אלא להגביר את הזדהותם עם המדינה, מעבר להזדהות עם הדת- או לפחות להשוות בין השתיים. לכל מהלך הוא ניסה להשיג לגיטימציה של אנשי הדת, באמצעות טובות הנאה, ובדרך כלל אנשי הדת ניסו למצוא דרך לשת"פ עם השלטון ולא ביקשו להביא למהפכה. באיראן בשנות ה-20 לא התפתחה הגות או אידיאולוגיה לאומית, אלא תודעה לאומית, בדגש על לאומיות דתית ולא טריטוריאלית- השיעה כגורם לאומי מלכד. [לאומיות חילונית מעמידה את הנאמנות למדינה כערך עליון, לאומיות ליברלית- סובלנית יותר גם לגבי לאומים אחרים].כמו בתקופה הקודמת של מרד הטבק והמהפכה החוקתית- לממסד הדתי אין בעייה להשתתף ביעודים חילוניים. רזא זאה מנסה בשנות ה-30 להציב את בית המלוכה והמדינה במרכז, ובכך פגע בדת, שמוזנת מתפקידה המלכד, וגרע מחשיבותה .

החבירה עם גרמניה הנטיה של רזא שאה, לאחר שנים ארוכות של מאבקים עם מעצמות אירופה, היתה להתקרב למדינות אירופה האחרות ולא למעצמות, ולחפש מקורות השראה אחרים. הוא מוצא זאת בגרמניה. הליברליזם הפרלמנטרי הבריטי באזור לא הצליח ונעשה נסיון לאמץ אידיאולוגיות אחרות, ובשנים אלו היו בולטות התורות הפשיסטיות , שייצגו שלטון דיקטטורי מיליטריסטי שיוצא לרחוב ונאבק. באזור התפרש הדבר כמאבק בשליטים הבריטים/הצרפתים. התקרבותו של רזא שאה לציר ברלין-רומא לא מצא חן בעיני בעלות הברית. החשיבות האסטרטגית של איראן בעיני בעלות הברית הביאה לכך שלא רצו לאפשר התקרבו זו, למרות שאיראן הכריזה על ניטרליות. ב-1941- כוחות רוסים ובריטים לוחצים על איראן, השאה מוותר על הכסא ועוזב את המדינה לגלות בדרא"פ. במקומו עולה מוחמד רזא שאה, בנו, שישלוט עד 1979.

"החזית הלאומית" המצב בימי מלחה"ע II- השאה צעיר, איראן תחת כובש זר, עד 1946 נאלץ לשמש כ"מלך בובה". בתקופה זו היתה לו השפעה מצומצמת מאד על הנעשה במדינה. עם הפינוי של כוחות בעלות הברית ב-1946, הרשה לעצמו להתחיל לצבור כוח ולבסס את מעמדו. עד 1949 היה משטר צבאי בטהרן, ובמרץ 1949 הכריז השאה על בחירות לפרלמנט, כאשר יותר מ-50% מחבריו ממונים על ידי השאה עצמו. השאה הקים גם סנאט, וגם את מחצית מחבריו מינה בעצמו. בסוף שנות ה-40 ותחילת 50 קיים השאה סיורים בארה"ב והתווה שלבים ראשונים לתוכנית רפורמות. האליטות, נוכח עליית כוחו, החלו לגלות סימני דאגה, בעיקר נוכח סימנים לרפורמה האמורה לקחת קרקעות מהאליטות ולחלקן להמונים. הסוחרים חששו מרפורמות שיפגעו במעמדם, מה גם שהממשלה החלה ליזום ולהעביר חוקים שהגבירו את מעורבות השלטון בכלכלה. הממסד הדתי חשש שהרפורמות שהחל רזא שאה, ימשיכו גם בימי בנו. בשנת 41 מתגבשת בתמיכת ברה"מ מפלגה איראנית מהשמאל- מפלגת ה"תוּדֵה" הקומוניסטית. בשנת 44 נכנסה לפרלמנט, זכתה לתמיכת האינטלקטואלים. אחראית למעשה להתגברות האידיאולוגיה השמאלנית באיראן עד המהפכה האסלאמית. מוחמד רזא שאה ראה בקומוניסטים ובברה"מ את האיום הגדול ביותר על שלטונו. בשנת 49 הוצאה מחוץ לחוק בעקבות נסיון כושל להתנקש בחיי השאה. עד אז התרחבה בצורה אינטנסיבית. גם במחתרת המשיכה המפלגה את פעילותה. בראשית שנות ה-50 מתגבשת קואליציה נגד מדיניות השאה, מובילה אותה מפלגת "החזית הלאומית"- הוקמה בסוף שנות ה-40 ע"י אינטלקטואלים ופוליטיקאים חילוניים, המובילים ביניהם היו בוגרי מוסדות לימוד בפריז. היו ביניהם לאומנים, ליברלים וסוציאל דמוקרטים. בראשם עמד מחמד מצדק. התנועה מצליחה לאגד את כל הזרמים הפוליטיים וגם את תומכי ה"תודה" שמצטרפים למאבק. הקואליציה יצאה נגד מדיניות הרפורמות המתגבשת של השאה, מצוקות כלכליות שהחריפו לאחר מלחה"ע II ופינוי כוחות הכיבוש, מצוקות חברתיות ולמען הגבלת סמכויות השאה. זו היתה דוגמה לקואליציה שמאחדת זרמים וכוחות שלכאורה אין להם קשר- סביב נושא הנפט והלאמתו. באותן שנים הולאם כל דבר שאפשר- כולל בתי ספר פרטיים- כחלק מתהליך ריכוזיות הכוח אצל הממשל וחיזוק הגאווה הלאומית בעם. הלאמת הנפט יכולה היתה לגרום להתנגדות מצד ארה"ב והשאה לא רצה להגיע למצב כזה.

‏16/01/2009 שיעור 11 טהרן- עיר בת כ-12.5 מיליון תושבים (כולל ערי לווי), אחת מ-3 מגה-סיטי במזה"ת (קהיר ואיסטנבול הנוספות). 40% מהעסקאות הכלכליות באיראן נערכות בה, לב המדינה האיראנית. רק ב-1778 הפכה להיות הבירה. ב-1900 היו בה 200 אלף תושבים- גידול של יותר מפי-50, בעוד שאוכלוסיית כלל איראן גדלה רק פי 2. ב-מרץ 2008 הודיעו שמפקד המשטרה בטהרן הוחלף, באפריל הודיעו על מעצרו. באינטרנט החל גל שמועות שהוא נעצר והודח בגלל שנתפס בבית בושת. המפקד היה מינוי של אחמדינג'אד ואחראי מתוקף תפקידו על מחלק המוסר. עד לאחרונה טענו בתוקף שאין זונות באיראן וכמובן אין בתי בושת. העוני באיראן נתמך ע"י עמותות ואגודות התמיכה ולכן העוני בטהראן פחות נראה מאשר בקהיר ובומביי. מצד שני- יש בה שכונות וילות עשירות ומפוארות ביותר, נמצא בה מגדל התקשורת הרביעי בגובהו בעולם. המשטר מנסה להפוך את המגדל לסמל חדש של העיר, במקום השער שנבנה ע"י מחמד רזא שאה. תוך 10 שנים הוקמה בטהרן רשת מטרו, 60 התחנות שלה מקושטות במוטיבים איראניים מודרניים, מלבד תחנת "חומייני" שבה מוצגים תבליטים ובהם בתי שיר שכתב חומייני עצמו.

החבירה עם גרמניה (המשך משעור קודם) ההתקרבות של השאה לגרמניה צריכה להלקח בפרופורציות: הוא לא היה פרו נאצי. • החל משנות ה-30 החלה תמיכה בעקרונות של הדגם הגרמני- כמו החיבור בין תרבות וספורט. • בגלל הקשרים הכלכליים המפותלים והמאתגרים שהיו לאיראן עם בריטניה וצרפת, היה נוח יותר לממשל החדש באיראן להתקרב למדינה שלא היה להם קשר קודם עימה. • לאידיאלוגיה הפשיסטית היה כוח משיכה רב בשנות ה-20 וה-30 גם בקרב מדינות אירופה. • הרקע לעליית היטלר היה מצב כלכלי וחברתי קשה, לאחר התבוסה המשפילה של מלחה"ע I, וגם ברוסיה צמח משטר ריכוזי ונוקשה. העולם היה במשבר כלכלי גדול, שהשפיע כמו דומינו, עם השפעות מרחיקות לכת שהגיעו אפילו לאיראן- שמתכתחילה לא היתה במצב כלכלי מזהיר, והיא יכלה להזדהות עם מעמדה של גרמניה באותה תקופה. על רקע זה, היה חשש שאיראן תיפול בידי גרמניה ולכן בנות הברית החליטו לתת מענה לסוגיה לפני התממשותה, גם בגלל חשיבותה האסטרטגית של איראן- בהשתלטות רוסית על הצפון ובריטית בדרום. תקופה זו התאפיינה גם בבצורת, מגפות ומחסור והעויינות מופנה בראש ובראשונה כלפי הזרים ששלטו באיראן, שמנצלים את המשאבים לטובת המאמץ המלחמתי ומשאירים את האוכלוסיה רעבה וענייה. ב-1941 השאה מודח/עוזב בלחץ המעצמות ומשאיר את כסאו לטובת בנו מוחמד רזא שאה. רזא שאה יוצא לגלות בדרא"פ ומת שם בשנת 1944. מוחמד רזא שאה עולה לכס המלוכה בגיל 21. עד 46 נשלטה איראן ע"י הזרים, ומאז מתחיל מוחמד רזא שאה לנסות לבצר את מקורות העוצמה שלו. נוצר שינוי במאזן יחסי הכוחות הבינ"ל ותקופת המלחמה הקרה וכניסת ארה"ב לזירה. המעצמות למעשה מכתיבות את כללי המשחק מעתה. מוחמד רזא שאה החליט להתקרב לארה"ב ולא לרוסיה, וארה"ב היתה מוכנה מצידה להשקיע הרבה בברית עם איראן, בשל חשיבותה האסטרטגית מול רוסיה (קרטר הרגיש ש"איראן היא אי של יציבות במזה"ת" וכשב-1978 דיווח המוסד הישראלי כי יש אי שקט שיכול להביא להפיכה- לא שעו האמריקאים לאזהרות בנוגע לאיראן והמשיכו לעסוק בחוזה השלום ישראל-מצרים).

הנפט באיראן 1872- מוזפר א-דין שאה העניק את זכיון רויטר גם על משאבי המדינה למשך 70 שנה, כולל מונופול על המכס והתעשיה ל-20 שנה. הזכיון בוטל ב-1873 בעקבות הלחץ. הברון רויטר היה צריך להשקיע משאבים כדי להשיג את הזכיון והיו צריכים לפצות אותו על הביטול. הפיצוי התקבל ב-1889- זכיון בנקאות וכרייה ל-60 שנה. בעקבות זאת, החלו קידוחי הנפט הראשונים באיראן. זכיון זה בוטל בשנת 1899, ולא נמצאו עד אז מרבצים משמעותיים. ב-1901 לורד דארסי הבריטי השיג זכיון לנפט גז ואספאלט באיראן- אולם זכיון זה לא כלל את האזורים הצפוניים שנשלטו ע"י שבטים שהתנגדו להנחת צינורות נפט באזורם. בעקבות ההוצאות ההולכות וגדלות של הקידוחים והתשתיות, הוקמה חברת הנפט הבריטית בשותפות עם חברת הנפט של בורמה (שהיתה למעשה חברה סקוטית, הוקמה ב-1896 לקדם א ת האינטרסים הבריטים תת היבשת ההודית, םעלה באזור בורמה עד 1963). ב-26.5.1908 נמצא נפט בכמויות מסחריות באיראן במחוז חורסאן (דר' מע' המדינה). בעקבות זאת מוקמת חברת הנפט האנגלו פרסית (1909). באותה תקופה הנפט נצרך בעיקר ע"י המדינות המתועשות וכמעט שלא במזה"ת. החברה המשיכה עבודהת בהנחת צינורות, 1935- שונה שמה מ"אנגלו פרסית" ל"אנגלו איראנית" בעקבות פעילות רזא שאה ללאומיות איראנית. 1947- בריטניה הרוויחה 40 מיליון ליש"ט, מהן קיבלה איראן 7 מיליון. 1948- הוקמה חב' הנפט הלאומית של איראן בהנהגת מוצדק. 1954- לאחר ההלאמה משנה החברה את שמה לחב' הנפט הבריטית (בעלת 40% מהקונצרן הבינ"ל של חברת הנפט האיראנית). מחמד מצדק 1882-1967 יליד טהרן, ממשפחת אצולה אמידה. מ1906 היה מעורב בפוליטיקה וניסה לרוץ לפרלמנט, אך נדחה כי היה צעיר מדי (24) 1909- תואר I באומנות, תואר II במשפט בינ"ל מהסורבון. תואר III בפילוסופיה, תואר II בכלכלה משוויצריה. בימי המהפכה החוקתית היה שר משפטים וחוץ. 1948- הקים את חברת הנפט הלאומית של איראן, מתוך מטרה להפוך את תעשיית הנפט לתעשיה מקומית ולנגוס בחלקה של החברה הבריטית ברווחים. 1951- נבחר כראש ממשלה, המסר המרכזי שלו "איראן לאיראנים". 1952- נבחר לאיש השנה ב"טיים". ‏23/01/2009 שיעור 12 2 נקודות הבדל בין תנועת המחאה של "החזית הלאומית" לקודמותיה במרד הטבק והמהפכה החוקתית:

  • הנהיגה את המהלך- מנהיגות פוליטית, בעוד שבמרד הטבק היתה זו המנהיגות הדתית ובמהפכה החוקתית- האינטלקטואלים.
  • כאן היה מנהיג ברור שהנהיג אותה- מצדק, בעוד שבשתי הקודמות לא היו דמויות מרכזיות שסביבן התלכדה תנועת המחאה.

מצדק לא בא מרקע או הכשרה דתית. הכשרתו היתה מערבית כמעט באופן מוחלט. עם זאת, זכה לתמיכה גם מצד הממסד הדתי, מאחר ולא היו אופציות אחרות לשלטון מבחינתם.

איראן והאזור חיו עדיין את הטראומה של מלחה"ע II וקריסת האידיאולוגיות הטוטאליטריות, האינטלקטואלים האיראנים מתחברים לאידיאולוגיות סוציאליסטיות-מרקסיסטיות שמדברות על צדק, שאותו מחפשת איראן במשך המאה האחרונה שעברה עליה.

שלבים מרכזיים במאזן יחסי הכוחות המעצמתיים במזה"ת במאה ה-20 • בריטניה וצרפת שולטות באזור לבדן. הנושא העיקרי ביחסים הבינלאומיים היה התחרות בין השתיים- מאבק יוקרתי. • שנות ה-30-40 – השליטה האנגלו-צרפתית מתערערת, התחזקות איטליה הפשיסטית ובהמשך גרמניה הנאצית. • מלחה"ע II- האיטלקים חוסלו ואח"כ הגרמנים. צרפת נחלשת, ואחריה גם בריטניה. צמיחת תחרות חדשה בין מעצמות חיצוניות מרוחקות יותר- ברה"מ וארה"ב, המלחמה הקרה. • שנות ה-80 ואילך - התפרקות ברה"מ-מעצמה דומיננטית אחת- ארה"ב. התדמית של מצדק עברה תהפוכות • שנות ה-50- סמל נגד אימפריאליזם ושחיתות המשטר, תקוות איראן לחברה שוויונית ומשגשגת. • לאחר שנת 53 וההפיכה שבה עזב השאה וחזר בתמיכת ארה"ב, הצטייר מצדק ע"י התעמולה של השאה כדמות שלילית. הלאומיות שבשמה הלאים את הנפט נחשבה שלילית והאידיאולוגיה שלו דרדרה את איראן ולא הביאה לפתרון המצוקות. • לאחר הפיכת 79, מפגינים איראניים נשאו את דיוקנו בהפגנות ובתהלוכות והוא הוצג כגיבור שיצא נגד השאה. • לאחר תקומת הרפובליקה האסלאמית- דמותו הטשטשה והוא לא היה עוד מרכזי. בתקופת מוחמד רזה שאה, הוצג כמי שפגע באינטרסים של המערב באיראן. ב-1952 עת שכיהן כראש הממשלה, הכריז על בריטניה כאויב ובתגובה בריטניה החרימה את הנפט האיראני. בעקבות המהומות עוזב השאה את איראן במטרה להרגיע את התסיסה, אולם חוזר בתמיכה של כוחות זרים וזה פגע בתדמיתו עד סוף תקופת שלטונו- נתפס כשליט לא לגיטימי, מי שהחזירו היו מעצמות זרות ולא העם. מ-53 ואילך מתפתח תהליך שיש לו 2 זרמים: • חושף את איראן לחדירה מערבית גדולה יותר. • מאפשר לשאה לחזק את מוקדי הכוח שלו במדינה. עם הדחת מצדק, כוחו של מוחמד רזא שאה הולך ומתעצם ודבר זה במידה רבה הביא להדחתו: השאה החל דרכו בגיל צעיר, תחת הצל של רזא שאה ותחת השפעה אינטנסיבית של המעצמות בתקופת המלחמה. עם חזרתו מגבש אסטרטגיה שתביא לכך שלעולם לא יאלץ לוותר על כסאו ודבר כזה לא יחזור. הוא מפגין את כוחו וגולת הכותרת היא מפעל הרפורמות שלו ב-63 "המהפכה הלבנה". נערך משאל עם, והתוצאה היתה ש-98% מהעם תומכים ברפורמה. תוכנית הרפורמה נועדה להצעיד את איראן לדרגת המדינות המפותחות בעולם ולפתור את כל המצודות. התבססה על חילון, חיזוק הלאום ורפורמות כלכליות. נגעה בכל תחומי החיים בחברה האיראנית. האידיאולוגיה של המהפכה הלבנה • חברתית- ביטול מעמדות, חברה שוויונית וצודקת יותר. • כלכלית- פיתוח מואץ באמצעות תמלוגי הנפט. • פוליטית- מונרכיה קונסטיטוציונית. • לאומית- ביצור האחדות הלאומית- ביטול נאמנויות אחרות כמו הדתית. • חיזוק מעמדה של איראן במזה"ת. השאה ביקש גם לחזק את מעמדו באזור ובזירה הבינ"ל ולהיות "כורש המודרני", היה לו חזון שפיתח בשנות ה-70- חזון "הצביליזציה הגדולה", שלא הובהר לחלוטין, הוא ביקש להחזיר את מעמדה של האימפריה הפרסית. היו לו גם שאיפות נוספות שניתן היה להסיק מאורח חייו: שינוי דפוסי הכוח החברתיים, כלכליים ופוליטיים- להחליף את האליטות, להקים אליטות חדשות במדינה להשגת נאמנות לשליט. הסעיפים המרכזיים במהפכה הלבנה • רפורמה אגררית- מתחיל מחלוקת הקרקעות שלו עצמו לחקלאים, כדי להוות דוגמה. בהמשך חילק את הקרקעות של הפאודלים האחרים. החקלאים הפרטיים לא יכולים לעמוד בתחרות אל מול התעשייה המתפתחת והיבוא הגדל, התחלת הגלובליזציה והקפיטליזם- פגיעה בבעלי הקרקעות. • רפורמה חינוכית- המדינה קובעת את תוכניות הלימוד, בונה בתי ספר, הקטנת מעמד הדת בחינוך- פגיעה באנשי הדת. • שיתוף הפועלים ברווחי המפעלים- ולעומת זאת גם כלכלה קפיטליסטית, החלשות המסחר המסורתי, קידום אנשי העסקים החדשים כאליטה חדשה- פגיעה בסוחרים. הבעיה היתה שלא היה כוח אדם מקצועי לעבודה במפעלים, כל המכשור שהגיע מאירופה וארה"ב נזקק לטכנאים ומדריכים זרים ע"מ להכשיר את העובדים המקומיים, דבר שהגביר את הנוכחות הזרה באיראן, כשהזרים יוצרים שכונות שבהן אורח חיים שמנקר עיני המקומיים ופוגע ברגשותיהם הדתיים. • רפורמה מנהלית נגד שחיתות- למעשה יצר פתח לשחיתות מסוג אחר תוך שמיגר את השחיתות של המשטר הקודם. • הקמת יחידות הוראה, בריאות ופיתוח- העסיקו סטודנטים שנשלחו לאזורים מרוחקים לטובת האוכלוסיה המקומית הנחשלת, בין השאר העבירו את התוכניות לפיתוח על הילודה- פגיעה באנשי הדת. • זכויות פוליטיות לנשים- הזכות לבחור ולהבחר שלא בוטלה עד היום, סמל שנגדו יצא בחריפות חומייני כמהלך שנוגד את האסלאם, אולם הוא עצמו לא ביטלו כשעלה לשלטון. הפגיעות באנשי הדת היו גם בתחום הקרקעות- היו מביניהם שנמנו על מעמד בעלי הקרקעות, הרפורמה החינוכית פגעה בהם עוד יותר. לא ניתן להגיד על מוחמד רזא שאה שאינו דתי, הוא הפיץ את ספרי הקוראן שהודפסו על חשבונו, אסר על פרומים לצאת לאור ללא אישור משרד ממשלתי (כתוצאה מחששו מהקומוניסטים) בעוד שפרסומים בנושאים דתיים יצאו לאור הרבה יותר בקלות. התוכנית החלה עם 6 נקודות, ובהמשך נוספו עוד ועוד תחומים. 1967- מוחמד רזא שאה מרגיש מספיק חזק כדי לקיים את טקס ההכתרה שלו, מה גם שעד אז הצליח להעמיד צאצאצים ולהבטיח את השושלת. הזוג המלכותי הפך להיות חלק מבתי המלוכה בעולם ומאד קידמו את ייצוא מעמדה של איראן בתרבות הגלובלית. 1971- חגיגות 2500 שנה למלכות כורש- הפקה גרנדיוזית שעלתה הון (הוקמה לטובתה אפילו תחנת ייצור חשמל מיוחדת). ניסה לקדם תדמיתה של איראן בעולם וביחד עם זה גם את איראן עצמה. אולם העיתונאים הזרים שראו גם את העוני באיראן מאחורי החזית, יצאו נגד השאה שעושה לקידום תדמיתו והחזות החיובית שאותה ניסה להציג- נסדקת. 1973- כשהעלה את מחירי הנפט ופגע בכיסן של המדינות המפותחות- השתלחו בו לגמרי. הדבר הביא לכך שהוסיפו גם להשתלח בו בנושא שלילת חירויות הפרט באיראן ושלילת הזכויות. ברגע שתדמיתו בחוץ נפגעה- הוא הפך להיות בעיני המערב "שליט דיקטטור".

‏30/01/2009 שיעור 13 הסרט- "פרספוליס" http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,27808,.aspx

השנים שלאחר המלחמה עם עיראק, עמדו בסימן של התאוששות וצורך בליברליזציה. משנות ה-70 עד 2000 האוכלוסיה כמעט הכפילה את עצמה. מ-33 מיליון לכמעט 70 מיליון. אחרי המהפכה האסלאמית, חומייני ותומכיו עודדו את הילודה- זה היה דור ה"בייבי בום" שלאחר המלחמה. המדינה לא יכלה לעמוד גם במטלות המלחמה וגם בקצב גידול האוכלוסיה, חומייני חתם ב-88 על חידוש תוכנית לעידוד הגבלת הילודה. איראן הצליחה תוך כמה שנים להפחית ולהקטין את שיעור הילודה הגבוה. גם היום 70% מהאוכלוסיה הינם צעירים מגיל 35, רוב האוכלוסיה נולדה אחרי המהפכה או חוותה אותה בגיל צעיר- לא מכירים את העבר של שלטון השאה. 97- בחירת חתאמי- רוב הבוחרים היום צעירים ונשים. למרות היותו איש דת, ייצג מבחינת הדור הצעיר סוג של רפורמה וליברליזם, דבר שהתאים לרוחם של הצעירים. למרות נסיונותיו לערוך שינויים בחוקה (97-2004- נתמך בפרלמנט אוהד רפורמות)- נתקל בהתנגדות. 99- סגירת עיתונים- בעיקר רפורמיסטים, שנת שיא בפעולות הדיכוי. בקיץ באותה שנה היתה הפגנה בקמפוס, כוחות משטרה ומשמרות המהפכה פרצו למעונות הסטודנטים. ההפגנות התפשטו ברחבי איראן, והמדינה בערה. אולם למרות ההרגשה בעולם שהנה המהפכה חוזרת לאיראן- לא היה לכך המשך. מנהיגי תנועות הסטודנטים "סומנו" ונכלאו. מאז 99 הסטודנטים מציינים את יום הזכרון לאותן מחאות, אולם הרשויות דואגות לעצור את כל ראשי הסטודנטים לפני התאריך, כדי שלא יצאו משליטה. האינטרנט באיראן עד 2008 איראן הובילה בכמות משתמשי האינטרנט בין מדינות המזה"ת, כיום תורכיה מובילה. איראן מגבילה את מהירות הגלישה למשתמשים, אך כל האונ' מציעות חיבורים ומהירות לא מוגבלת- לכן השימוש הגבוה ביותר הוא בין הסטודנטים. האינטרנט מאפשר זרימה חופשית של מיע אל ומאיראן, היכולת לתעד ולהעלות דברים לסדר היום הציבורי בקצב מהיר. בשנת 2000- כ-250 אלף משתמשים. בשנת 2008- 23 מיליון משתמשים. יש הגבלת שימוש עפ"י חוקים, נסגרים אתרים, יש צנזורה וסינון- אולם לא הצליחו עדיין להפעיל צנזורה יעילה ומחמירה כמו בסין. ספקיות האינטרנט מחוייבות עפ"י חוק להפעיל תוכנות סינון על "רשימה שחורה" של מילים. הבעיה שרבות מתוכנות אלו מיוצרות בארה"ב או בישראל, לכן קונים אותן דרך ספק שלישי או זיופים סינים. 99- 3 בלוגים ראשונים איראניים עלו לרשת. הם פתחו למעשה תהליך שמאד מזוהה עם איראן- "הבלוגיסטאן"- הבלוגוספירה האיראנית. הם תירגמו את תהליך הקמת בלוג ברשת לפרסית, והתהליך התפשט, החל גידול עצום בהקמת בלוגים באיראן והפך לערוץ היעיל והחופשי ביותר לביטוי דעות, כולל של העיתונאים שעיתוניהם נסגרו. 2003- איראן המדינה הראשונה בעולם בה נעצר בלוגר בגלל דברים שרשם ברשת והעניק ראיונות לעיתונאים זרים. איתות ראשון להראות שהרפובליקה האסלאמית לא מרוצה מהתהליך. הדבר לא עצר את התופעה, ואף המנהיגים "נדבקו". 2003-6 – ניתן לראות שלכל איתוללה בכיר יש אתר רשמי (ולא רשמיים) באינטרנט, בכמה שפות, המציעים קשר בין כל מנהיג ואישיות לבין קהל האזרחים האיראני, נאומים, צילומים, פסקי הלכה ועוד- שהופכים להיות נגישים לכל משתמשי האינטרנט. בעיר קום, הנחשבת לדתית ביותר באיראן, יש מרכז ענק בו מדרסות שלומדים בהן טכנאי מחשבים ואינטרנט, ע"מ להפוך את השיעה לנוכחת ברשת. המדינה מנסה להפוך למובילה בתחום התקשורת, כדוגמת אלג'זירה ואל ע'רביה מהמפרץ. 2007- הוקמה PRESS TV רשת טלויזיה בלויין ובאינטרנט באנגלית, ועוד רשתות לעולם הערבי. מוקמים אתרים דמויי YOU TUBE למוסלמים וערבים- SHIATV, ISLAMICTUBE ועוד.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית