סיכומי שיעור- תנועות איסלאמיות ראדיקליות- פרופ' יוסי קוסטינר

6.11.08

תנועות אסלאמיות רדיקליות שיעור מס' 1

רדיקלי- קיצוני נעסוק בתנועות בעלות 2 תכונות עיקריות: 1. תנועות מהפכניות לעומת הסדר האסלאמי הקיים סביבן, מטרתן להפוך את הסדר הקיים, אופוזיציה. אין המדובר בתנועות אסלאמיות אורתודוקסיות, שבהן חברים אנשים מאד מאמינים שהם חסידי הסדר הקיים והמקבלים את המשטרים המקובלים והחקיקה הדתית המקובלת ואת סמכותם של הפוסקים הדתיים בני הדור הנוכחי. הרדיקלי יחפש את הפסיקות שמתנגדות לפוסקים הקיימים, להפוך את הסדר- הם יוצאים נגד המשטרים הפוליטיים ונגד הפוסקים השולטים. קרדאווי- פוסק מצרי שחי בקטאר, נחשב ל"איש האמצע" שיודע לפשר. אחרי מלחמת לבנון השנייה נתן פסיקות קיצוניות נגד השיעים. השאלה: האם יזוהה כרדיקלי? למעשה, נמצא בשטח האפור. 2. הרדיקל- שואף להרס הסדר הקיים בדרך זו או אחרת, ושואף לעשות זאת בכוח. לא מסתפקים בתיאוריה או אמירה כוללת, יש להם נימוקים סדורים ושיטתיים מדוע מותר וצריך לעשות זאת ומדוע מותר לשפוך דם, אפילו דם מוסלמי במקרים מסוימים ("נזק סביבתי שהוא מתוך הכרח"). הקורס מתמקד בתנועות יחסית קטנות, של אנשים מעטים יחסית, אם כי לעיתים יש לתנועות אלו חסידים רבים. קיימת אפשרות התנועה הרדיקלית תתפוס את השלטון ותהפוך לזרם המרכזי, ואז יקומו תנועות רדיקליות נוספות שינסו להחליפה (כמו החרב-אל-אסלאם שיוצא נגד החמא"ס), מאחר ואינה רדיקלית דיה לשיטתם. אפשרות נוספת היא שהתנועה הרדיקלית תצמיח זרועות וסעיפים, כמו לתנועת אל קעידה.

מקורות הרדיקליזם המודרני 1. הוואהביה- תנועה שצמחה באמצע המאה ה-18 בחצי האי ערב, הראשונה מבין התנועות הרדיקליות המודרניות. הפכה למרכזית באזור זה והשפיעה על תנועות רדיקליות רבות עד היום. קרויה ע"ש עבד אל וואהב, שפיתח תפיסה רדיקלית קיצונית והצליח לרתום שיח בדואי על חילותיו לברית עמו, ויחדיו יצרו את המדינה הסעודית על התפתחותה ההיסטורית (החל מאמצע המאה ה-18 ועד המאה ה-20). 2. האחים המוסלמים- קמה כתנועה בתהליך היסטורי במצרים, שראשיתו בסוף המאה ה-19 (כ-20 השנים האחרונות למאה) והמשכה בראשית המאה ה-20. ממצרים התנועה התפשטה לסוריה, לבנון, א"י, ירדן אלג'יריה ועוד. קיימות כיום תנועות שונות הקוראות לעצמן בשם "האחים המוסלמים". 3. השיעה- תפיסה דתית מעט שונה מהמקובל, הייתה משך שנים תנועה די רגועה ושקטה, אבל הודות לשינויים תהליכיים שהחלו במאה ה-19 ונמשכו במאה ה-20 (הגיעו לשיאם במהפכת חומייני בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 באיראן), הפכה לקיצונית ויצרה גם היא תנועה מהפכנית מתוכה. השיעה השפיעה על תנועות אחרות כגון החזבאללה.

הנטייה לרדיקליזם בהיסטוריה המוסלמית בכל דת יש תת זרמים ונטיות שדוחפים לעיתים לרדיקליזם. ניתן להוסיף את העובדה שלאחר מות מוחמד (630) לא היה יורש. משהועלתה שאלת היורש- גם בהיבט איוש התפקיד וגם במובן מה יהיו סמכויותיו כיורש- נכבדי הקהילה בחרו את מי שנחשב לטוב ביניהם והוא הפך להיות מחליפו של הנביא- החליף. הרוב קיבלו את הדרך, גם אם נחלקו בשאלה אם צריך היורש להיות בן לשושלת כזו או אחרת, או הטוב מבין הנכבדים. היו כאלה שלא קיבלו את הלגיטימציה של השלטון הזה, בגלוי או בסמוי, וגם אם קיבלו אותה, נותרה מסורת מתחת לפני השטח שהשלטון שחליף את הנביא אף פעם לא מושלם כמו שהיה הנביא, לכן יש תמיד זכות לבקר את השליט. ואכן מתוך 4 החליפים הראשונים, רק הראשון מת מוות טבעי. מאחר ולתפיסתם של אותם מבקרים השלטון "לא בסדר", הרי שגם אנשי הדת שמשרתים אותו לא נראים בעיני המבקרים ויש לגיטימציה להחליף גם אותם. למעשה, תמיד ניתן להאשים את השליט בפגיעה בדת ולהחליפו, ולא צריך להשתמש בטיעונים פוליטיים. העלמא- מוסד אנשי הדת, נוצר לאט לאט עם הנשים. הם היו מומחים לקוראן (שהוא כולו דברי האלוהים כפי שניתנו בפי הנביא), שיש לו משמעות של ספר מופלא שנולד בנס. בנוסף לקוראן היו אמירות והרגלים של הנביא שנודעו כ"מסורת"- תורה שבע"פ- "חדית'". קטעים אלה, ברבות השנים, נכתבו וקובצו, הפכו להלכה- מערכת נורמות הנקראת "פיק", של מותר ואסור. מתוך ה"פק" נכתבה מאוחר יותר ההלכה היומיומית שהמוסלם חייב לקיים- ה"שריעה". למעשה נוצר גם מדע שבדק את "מהימנות המוסרים"- מי שהעבירו בע"פ את החדית', אולם לא בדקו בדיקה תוכנית את הדברים. הח'ליף ירש מהנביא את כל סמכויותיו: מחוקק, מנהיג, מצביא. אולם במשך השנים ברור היה שלא יוכל להיות גם הבקיא ביותר בקוראן ובחדית' ונוצרו תפקידי העלמא: 1. המופתי- פוסק ההלכה, מפרש את המותר והאסור מהידוע. 2. הקאדי – השופט. 3. האימאם- עומד בראש התפילה. 4. המעלם- המורה. ליד המסגדים צמחו בתי ספר שאנשי הדת לימדו בהם. הגדולים נקראו "מדרסה", הקטנים-"כתאב". בנוסף, קיימת הנטייה לתג'דיד, לבוא עם פסיקות חדשות לעומת הדרך הישנה, ואז לא פעם יש מצב שהרוב מקבלים את הפרשנים האורתודוקסים והאחרים יקבלו פרשנות הרבה יותר קיצונית.

האם התנועות הרדיקליות קמו כתגובה למערב? 1. התנועה הווהאבית- תנועת תיקונים פנימית שיצאה כנגד כל מיני תופעות הקשורות בהתפתחות האסלאם והשליטים האסלאמיים, נוהגים וערכים. אין להם שום קשר להשפלה שבאה מהמערב או לרצון לנקום במערב שאפיינו את אורח החיים המוסלמי. החלה למעשה עוד כשלא היה שום מגע עם המערב. 2. האחים המוסלמים- תנועה שצמחה החל מהמאה ה-19 ובהדרגה לתוך המאה ה-20, למעשה אכן התעוררה על רקע החדירה המערבית והפגיעה שהמוסלמים חשו שהמערב פוגע בהם. מצד אחד רצו לנקום, מצד שני רצו ללמוד מהמערב ולקדם עצמם בעזרתו.

13.11.08 שיעור מס' 2

הוואהביה ראוי לציין שהוואהביה מקורה בהתעוררות פנימית של האוכלוסייה במקום ולא כתוצאה של לחצים חיצוניים (כגון השפעה מערבית והצורך להגיב עליה או האימפריה העות'), לכן גם לא נוצרו אתגרים לאורח החיים המקומי, הנורמות. במצרים, סוריה וא"י במאה ה-19, כן היה קיים איתגור כזה ושם באמת חלו שינויים, בעוד שבחצי האי ערב לא חלו שינויים. בהקשר זה- גם משמעויות פוליטיות/חברתיות מרכזיות לא היו לתופעה. את הנפט מצאו רק במאה ה-20, חשיבות המפרץ באותה תקופה הייתה נמוכה ומשנית, ואף ששימש כנתיב מים להודו לא קיבל השפעה מיוחדת- האזור לא ספג כמעט כלום מבחוץ. אין הסבר שנותן סיבה ברורה ומוחלטת להתעוררות הוואהביה בחצי האי ערב, אולם ברור שהאוכלוסייה המקומית, בעיקר הבדואים אך גם הכפריים והעירוניים – נחלקו למשפחות ושבטים הקשורים בקשרי משפחה והיו מושפעים מתרבות עממית של קיום האסלאם. בצד התפילה לאללה, אנשים לא שימרו באופן מוחלט את המונותיאיזם אלא ערבו לפעמים התנהגות פגאנית ולעיתים אף רחוקה מאד מהשריעה והאסלאם הצרוף. בלב חצי האי ערב גרו אנשי דת, שמבחינה משפחתית היו ממוצא חנבלי (אסכולה משפטית הידועה בקיצוניותה), האסכולה השלטת בערים החשובות. למרות הסתירה בין האמונות החנבלית והפגאנית לכאורה, חיו שנים רבות מבלי לשנות את המצב. במאה ה-18 קם עלם- מחמד אבן עבד אל וואהב, בן למשפחה ידועה, שהצליח להקים תנועת מחאה נגד הדרך של הסטיות מהאסלאם ולאחד סביבו שבטים בדואים, להשתלב במערכת המנהיגות שלהם ושל משפחת סיעוד (מוחמד אבן סעד). הממלכה הווהאבית הראשונה

ב-1774 יצרו ברית שיצרה סוג של מדינה (ללא גבולות קבועים או ממשלה), המאוחדת ברעיון משותף לטהר את האסלאם מכל הסטיות והחידושים הלא רצויים שדבקו בו.

מדוע הצליח עבד אל וואהב לעומת אחרים? היו בוודאי אנשי דת אחרים שניסו לפניו או במקביל, אבל אין לדעת במה היה יותר מוצלח מהם, מאחר והוא הצליח ושלט, הנרטיב שלו הוא השולט והקיים והאחרים נשכחו. הוא יצא לנדודים- יתכן וכך נוצר לו בסיס להבין דברים ולראותם טוב יותר מאחרים (ביקר בעיראק ובהודו). בכל מקום פגש אנשים שלימדו אותו על תפיסת המונותיאיזם, אודות הטוב והרע- והוא הכניס תפיסות אלה לאמונה הווהאבית. לדוגמה- ההתנגדות למה שנקרא בפיו "בידעה"- חידוש בלתי רצוי. הוא שאף ל"סלפייה" החזרה למקורות. לעיתים מתרגמים את המילה לפונדמנטליזם, חזרה לשורשים. הכוונה באסלאם- לקרוא מחדש את דבר הנביא ולפרשו בצמוד לכוונותיו – בנוסח הנחבלים, התנגדות לעליה על קברים וחטא השיתוף "שירך"- אסור לאדם לחלל את שם האלוהים בתכונות אנושיות או הפניית תכונות אלוהיות לאנשים (לדוגמה, אי אפשר להתפלל לכל אדם באשר הוא ולבקש שיחולל ניסים). עניין הסירך גדל ויש תורה שלמה לגביו כבר. ה"תווריד"- הייחוד של אלוהים, יחיד במינו. רק אליו צריך להפנות את התפילה. עד היום הקבורה בסעודיה נעשית מבלי לציין את מקום הקבורה, כדי שלא יקרה מצב שבו קבר של מלך הופך למקום תפילה או למקום לבקשות מהאלוהים. הווהאבים קוראים לעצמם "מווחידוּן"- אנשי הייחוד האלוהי. זו הייתה אמונה ששמה את הדגש על ניקוי הדת מבפנים- גם את אורח החיים. מי שלא רוצה לקבל את זה, נמצא בתהליך של כפירה ודינו להיחרב. ה"תכּפיר"- התנגדות לאנשים שעוברים מדתיות לכפירה, או כאלה שלא מתקוממים נגד הסטיות. יצאו נגד אנשי הדת של תקופתם והשלטון הרווח. טענו שהעותמנים השליטים, כולל אנשי הדת שבשליטתם הם החוטאים הגדולים ביותר משום שמרשים- מבלי למחות – לסטיות האלה לקרות, ובכך הופכות למצויות ופופולאריות, ולכן ההבנה שצריך להלחם נגד כל מי שנוהג כך. הוואהביה קמה ככוח לוחם וכובש ע"מ לטהר, אולם קודם כל לפגוע במוסלמים שיוצאים מהאסלאם החוצה. הם לא מקבלים את הנוצרים והיהודים, אולם הטיעונים המרכזיים הם נגד המוסלמים. המאבק לקח עשרות שנים ורק בראשית המאה ה-19 גמרו להשתלט על רוב חצי האי ערב. יש לציין שהם פעלו גם במסי ונריות ולא רק בלחימה. הם תפסו את השיעה ככופרים- הרעיון שמנהיגי הקהילה (לא החליף אלא האימאם) הינם בעלי כוחות על אנושיים, שלהם יכולות להימנע מטעות, הפרה-דסטינציה- הייעוד מראש, רעיון כזה היה ראוי לעונש מוות בעיני הווהאבים. הם פשוט על ערי השיעה נג'ף וכרבלה, כבשו את מכה ומדינה- ולמרות שהיו סוניות, ביצעו שינויים: ביטלו את טקס העלייה לרגל במתכונתו ה"ירידית" והביאו למתכונתם הנוכחית את טקס החאג'. 1818- סוף המדינה הווהאבית במתכונתה הראשונית. ב-1811 הסולטאן העותמני ראה בהם מורדים במלכות, הם קראו לו כופר. הסולטאן קרא למוחמד עלי ממצרים, והצבא המצרי בראשותו של אברהים ניצחו כעבור 7 שנים את הווהאבים. הממלכה הווהאבית השנייה 1825- מספר שנים לאחר התבוסה לצבאו של מוחמד עלי, קמה המדינה מחדש. פחות מוצלחת ומאורגנת מקודמתה, לא הפיקה חידושים הלכתיים- לא היו באותה יכולת. עם זאת, הצליחו להשתלט על חלק גדול מהשטחים שהיו להם קודם, אולם לא החזיקו מעמד בגלל מלחמות פנימיות. במדינה שלטו צאצאים של סעוד ועבד אל וואהב- לתפיסתם צריך להיות תמיד שילוב של איש דת ושליט ("עלמ ואמיר"), ודבר זה קיים עד היום. בסופו של דבר השתלטו עליהם שבטים מהאזור ביחד עם העותמנים. ב-1891 המדינה הווהאבית השנייה הפסיקה להתקיים. הממלכה הווהאבית השלישית 1902- השליט עבד אל עזיז (אבן סעוד) החל במסעות כיבוש ובריתות, הגיע ליחסים טובים עם הבריטים למרות הקנאות הדתית. עד היום שולטים צאצאיו במדינה. הוא נחשב למייסד המדינה הסעודית של היום.

ההצדקה של הנטייה לאלימות בוואהביה 1. מי שהוואהביה יוצאת נגדו- ראוי לאלימות, מאחר והוא חוטא גדול, או לא מאמין/כופר מלכתחילה. 2. זו הדרך הנכונה בדרכו של האלוהים, שדורש התמסרות וכניעה מלאה. דורש את הג'יהאד מכל הקהילה- בחירה קיבוצית ולא אישית (הוצאו מכך מספר סקטורים כמו נשים, צעירים וכו')..

ה"איחואן" (האחים) בתחילת המאה ה-20 (1912 לערך) עד סוף שנות ה-20, קמה קבוצה שבטית בתוך החברה הסעודית שנהגה להרוג את יריביה, כולל נשים וילדים, מתוך אמונה בצדקת דרכם. הם לקחו על עצמם את ההתיישבות במקומות הרחוקים ואת הפצת רעיון הוואהביה. ניתן להקבילם בזהירות המתבקשת ל"גוש אמונים" בישראל. אבן-סעוד מצא להם מקומות התיישבות וניסה להפסיק את הנדודים שלהם ולהעבירם לפסי למדנות, אך עם זאת להשאירם כלוחמים- תחת פקודתו. אולם האיחואן הפכו לגולם שקם על יוצרו ולא נשמעו לו ברגע מסוים, ומעשה מלכתחילה לא היו לגמרי תחת השפעתו ושליטתו. הם היו חלק מתנועת התעוררות דתית שלא ניתן היה לאכוונה. כשהחל המאבק בינם לבין אחרים, לא היו ניתנים לשליטה ולעצירה. סופם של האיחואן- לאחר שהפכו קיצונים מדי לטעמו של אבן-סעוד, תקף את המחנה שלהם בזמן שקיים עמם מו"מ, ולמעשה חיסל אותם (אבן סעוד לא היה שלם עם המעשה שביצע ובמשך שנים רבות סבל מדיכאונות). השבטים שהיו חלק מהאיחואן משולבים כיום בחברה הסעודית ולעיתים אפילו מקבלים תפקידים מיוחדים בכוחות הביטחון- כגון המשמר הלאומי, משמר הממלכה- כדי לשמור אותם נאמנים וקרובים למלוכה ולמנוע את הפיכתם למנוכרים. ליחידת המשמר מגויסים רק משבטי האיחואן.

האחים המוסלמים תנועה זו קמה מתוך תגובה להשפעות התופעות המערביות. העולם המוסלמי מהמאה ה-18 בעיקר ה-19, עבר זעזועים כתוצאה מהקשר עם המערב. הקשר לא היה חד מימדי, אלא גרם לזעזועים גם בצד שכנגד. רעיונות חברתיים אירופאים- שוויון למיעוטים- עפ"י לואיס, באמצע המאה ה-19 בעקבות מלחמת קרים (1856), אולצה האימפריה העותמנית ע"י הבריטים להכריז על שוויון למיעוטים, בצו המלכותי "חטי המיון" 1856. בעיקר באזור הסהר הפורה, החלו הנוצרים לבנות כנסיות, היה להם סוג של הגנה באמצעות הקונסולים, הותר להם להתגייס לצבא- או לבחירתם לקנות פטור באמצעות "מס תחליף". רבים דווקא העדיפו את השרות הצבאי. יש לציין שלא כל שינוי יצר זעזוע- היו שינויים כגון הדפוס, התפתחויות טכנולוגיות וכו' שהתקבלו בצורה טובה. יתרונות צבאיים אירופאים- המערב נגד בהתנהגותו את מה שהמוסלמים תפסו לגבי עצמם ועוצמתם. המוסלמים האמינו שבמגע אלים- הם אלה שאמורים לנצח, מאחר והאסלאם דינו לנצח ולהיות דת עולמית. הפסדים בקרבות שגרמו להם לאבדן שטחים מוסלמיים מקורים, הביאו אותם להתחיל להבין שגישתם מוטעית. כיבוש נפוליון את מצרים היה ההוכחה הסופית. התחילו להרהר מדוע זה קרה וכיצד צריכים להשתנות. יתרונות כלכליים אירופאים- האירופים לא הסתפקו רק בניצחונות צבאיים, אלא הנהיגו במהלך המאה ה-19 את שיטת הקפיטולציות (טובות הנאה). לאירופים מותר לקבל חסות הסולטן או המושל ולנוע בחופשיות לצרכי סחר. היו פטורים ממיסים מקומיים. אם נכנס אירופאי להתמודדות משפטית מול מקומי- נשפט ע"י הקונסול של ארצו ולא ע"י הקאדי המקומי. לעיתים ניתנה חסות גם למיעוטים מקומיים , יהודים או נוצרים, ולא רק לסוחרים בני ארצם של הקונסולים, שקיבלו גם את אזרחותה של אותה מדינה שהעניקה להם חסות, למרות שהמשיכו להתגורר בארצם המקורית (כדוגמת היהודים בעלי נתינות איטלקית, צרפתית, אנגלית במצרים). הותר להם לקנות אדמות והם בנו את עצמם כמושבות של זרים (סוג של קולוניזציה). טכנולוגיה וקידמה- המוסלמים לא יצאו להפלגות וכיבושים מרחיקי לכת , לעומת האירופאים. כמעט שלא פיתחו טכנולוגיות, מושג הזמן הפך להיות חשוב במערב, לעומת המזרח, להבדל מחשבתי ותרבותי. נוצר מצב שהאירופאים "עשו את זה" טוב יותר. אם המוסלמים רוצים להשתפר, חייבים להעתיק מהאירופאים- איך לארגן כלכלה מודרנית, צבא, שיטות חינוך ותכנים. גם הניסיון להתחזק ולהשתפר סכל אותם יותר והוכיח כמה הם תלויים באחרים ולא מסוגלים לעשות זאת בעצמם. לואיס מונה את כל התחומים שבהם נחשלו המוסלמים, בנוסף לכך האירופאים פגעו והעליבו את המוסלמים, הביאו לפשיטת רגל את מצרים (עם חפירת תעלת סואץ), ניצלו את תמימותם וחוסר הבנתם בבנקאות אירופאית ועוד. המוסלמים היו רגילים להיות בראש, המעצמה הגדולה בעולם, והייתה להם שאיפה לחזור לתקופה זו של השיא- לתפיסתם: "השיא מגיע לך אם אתה מגיע אליו". בין השנים 650-1258 היו המעצמה החשובה בעולם גם בהיבטי כיבוש וגם מבחינת התרבות, טכנולוגיה, רפואה ועוד – בזמן שבאירופה היו עדיין בחשכת ימי הביניים. משהתחילו המוסלמים להסתגר בתוך עצמם, איבדו את הבכורה לטובת הנוצרים,. למרות פריחה מסוימת שהייתה בתקופת האימפריה העותמנית, מעולם לא הצליחו להגיע בהיבט התרבותי לרמה של האימפריה הערבית. השאיפה לחזור לימי הזוהר הייתה קיימת כל הזמן, ומול המפגש עם ההווה יצרה בעייתיות, בעיקר המאה ה-19. התעוררה השאלה איך יוצרים את החיזוק העצמי- האם ע"י לימוד שיטות מערביות או יותר מכך? בתחילה השליטים הערבים (בעיקר הרפורמאטורים הראשונים, מוחמד עלי ונכדו איסמעיל ובמקביל מחמוד II באימפריה העותמנית) חשבו שלימוד טכנולוגי ועובדתי יספיק. איסמעיל הוסיף לכך גם ניסיונות בחינוך, בנייה וכו'. אח"כ עברו לקונספציה שאמרה שלא די לעשות שינוי בשיטות הארגון, הלחימה, הכלכלה וכו', יש דבר שחסר- רפורמה של האסלאם, גישה מהפכנית מאד לזמנה. יש לשנות את הדת עצמה. מתוך גישה זו צמחה התנועה של האסלאם הרפורמיסטי ומתוכה – הגישה של האחים המוסלמים.

20.11.08 שיעור מס' 3

תהליכי הרקע לעליית האח"ס בארצות שהן מרכז האימפריה, היה מפגש מסוים בין המערב העדיף לעותמנים או הממלוכים, שלא היו מסוגלים לעמוד בפני המתקפה המערבית. נוצר חשש גדול לגורל האסלאם ותחושת המוסלמים שהאסלאם כבר לא כוח כובש ומנצח אלא כוח נסוג ונחלש, זאת בניגוד להיסטוריה והתפיסה המוסלמית של ימה"ב שעפ"יה האסלאם צריך להיות הדת השלטת (דאר אל אסלאם- בו נמצאים מוסלמים או שמוסלמים שולטים בו לעומת דאר אל חרב- השטח שאותו יכבשו וישלטו בהמשך). אם ניסו שבטים ואליטות לשפר את מצבם, נאלצו לעשות זאת ע"י העתקה ולימוד מהמערב. כך אומצו לדוגמא הכלכלה והבנקאות המערבית, הזמן המערבי, תוך הכרה במגבלותיהם ובנחיתותם של הערבים בתחומים מסוימים (צי, מסחר) לעומת מדינות קטנות מהם בהרבה (הולנד, בריטניה). 1824-אל טבטאווי- (לימים שר החינוך) היה אימאם צעיר בוגר אל אזהר, איש דת שליווה את המשלחת הראשונה של סטודנטים ממצרים לצרפת. הוא כתב ספרים על הביקור והתרשמותו, בעיקר מהלאומיות ("אהבת המולדת") של הצרפתים. ההמנון הצרפתי- "אנו צועדים בשביל המולדת" - העלה את התהייה מהי המולדת עבור הערבים. הוא החל להשתמש במושג "ווטן", ששימש אז לאזור של הכפר של האדם או סביבתו. לאט לאט הדברים חדרו והערבים הגיעו לקונספציה של לאום ומולדת. לקראת סוף המאה ה-19, בחלק מהמקומות (סוריה, מצרים) נוצר תהליך שהיה בו משום עוררות, יקיצה לא נוחה ולא קלה של האוכלוסייה הערבית למה שקורה סביבם. סוג אחר של זעזוע – במשך כה עשרות שנים, הרפורמות שהונהגו לא הלכו בציר האסלאם אלא בתחומים חילוניים: טכניים, ניהול הממשל, כלכלה וכו', חיזוק השליט ויכולתו הכלכלית לבנות צבא, מוסדות חינוך. גם מוסדות החינוך היו מוכפפים לצרכי הצבא או מטרות הממשל. ככל שעבר הזמן הובהר שרק חלק קטן באוכלוסיה עבר את השינויים, התחנך בבתי הספר ולמד את הכישורים החדשים כמו שפות זרות. לא הייתה חדירה רחבה של ערכים וכישורים מודרניים. מצד שני, רוב האוכלוסייה נותרה אומנם מאמינה במסורת והאסלאם, אך ידעו רק את היסודות שמלמדים בלימודי היסוד ב"כותאב"- לדקלם את הקוראן, מעט קריאה וכתיבה ופירוש בסיסי של הקוראן. אנשים אלה נשארו חצי בורים- והיו רוב האוכלוסייה. חלק ניכר היו בכלל אנאלפביתים. הרפורמות נגעו רק לאליטה קטנה, הרוב נותר דבק בשיטות חינוך והתפתחות מסורתיות. הממלוכים החל מהמאה ה-11, בזמן שלטון החליפים, החלו לייבא אנשים ממרכז אסיה (כיום אזור ה"סטאנים" והקווקז), שהובאו כצעירים לשירות בצבא- בדומה ליניצ'רים. אך הממלוכים, להבדיל, לא הובאו לשרת את השלטון בלבד אלא גם עבור אנשים פרטיים, הם נועדו להיות אנשי צבא- פרשים, ולא נועדו להיות פקידים. להבדיל מהיניצ'רים שנשארו עבדים, גם אם התקדמו למשרות רמות ביותר, הממלוכים שוחררו אחרי 10-20 שנות עבדות ויכלו להגיע למעמד – אפילו להתחיל לייבא לעצמם ממלוכים נוספים. עם נפילת החליפות 1258 בפלישה המונגולית, התארגנו הממלוכים במצרים והדפו את המונגולים, ולמעשה הצילו את האימפריה המוסלמית. הם הקימו לעצמם מדינה בא"י וסוריה כשמצרים במרכזה. בסופו של דבר ב-1516 גברו עליהם העותמנים וכבשו את המזה"ת הערבי תוך זמן קצר. מאז לא הפסיקו העותמנים את יבוא הממלוכים, אבל השלטון היה בידי העותמנים. הממלוכים הפכו לבעלי תפקידים כאלה ואחרים או מפקדי מיליציות, כך לדוגמא שימשו כשומרי שיירות החאג'. הם השתלטו על קרקעות מדינה (ה"מולתזמים"- בשיטת האילתיזם). הממלוכים והעותמנים לא הצליחו להתאגד נגד הצרפתים ונפוליון בראשם. בסוף המאה ה-19 הופכים את הצורך בהשתנות לצורך שהאסלאם ישתלב בו, וההשתנות תהיה המונית יותר ותגיע לאנשים רבים – ובכך האסלאם יתחזק מהתהליך. רצו לחזור לימי הזוהר.

אל אפע'אני הראשון שבלט היה ג'מאל אל-דין, במקורו הציג עצמו כמי שבא מאפגניסטן ולכן נודע כ"אל אפע'אני". הוא טען שהמערב כבש את רוב השטחים שבהם היה פעם כוח מוסלמי בולט באופן ממשי, הרוסים כבשו את צפון האימפריה המוגולית, הבריטים את דרום הודו. מבחינתו אין חשיבות לסונים ושיעים, בעיניו כולם ציביליזציה אחת. הוא קרא לאיחוד פוליטי. הוא הגיע למצרים בראשית שונת ה-70 בתקופת איסמעיל נכדו של מוחמד עלי, הסתובב באזור השוק חאן אל חלילי ונהג לעצור אנשים שיצאו מלימודיהם ב"אל אזהר" ולשאול אותם מה למדו באותו יום ואיך הדבר נוגע לבעיות של ימיהם- איך להתגבר על הכוח המערבי. כשהיה מסתבר שלא למדו דבר על כך, החל להסיתם נגד המורים המנוונים, חומר הלימוד הלא רלוונטי, טען שהמורים משרתים את מעוותי האסלאם ועוד. למעשה, החל לעשות לעצמו נפשות. אל אפעאני היה כנראה שיעי איראני, ולא סוני מאפגניסטן. הוא הציג עצמו כסוני ומי שרואה בו מוסלם גדול שבא לעורר את הקהילה, טוען שאפע'אני נאלץ להסתיר את מוצאו כי אילו היו יודעים שהוא שיעי, לא היו מקשיבים לו. מצד שני יש הטוענים, כולל חוקרים מערביים, שמדובר כנראה ברמאי בעל חזיונות שחשב שיוכל לרמות את כולם. כך למשל הוא קיבל כסף מהכנסייה הרוסית האורתודוקסית כדי שירגל עבורם בעולם המוסלמי, כמו כן היה בלשכת הבונים החופשיים בקהיר (לא ברור באיזה מעמד- אולם הדבר לא הפריע לו לרדפם מאוחר יותר). הוא התכתב עם נוצרים אינטלקטואלים, משכילים צרפתים כמו RENAN, והודה ש"הדתות תמיד מפריעות למדע" – דבר שמוסלם טוב לעולם לא יאמר. ההיסטוריה המוסלמית מתייחסת אליו מצד אחד כאל מורד במלכות, אולם מצד שני כאל מי שעורר את האנישם לחשוב ולשאול- מה צריך לעשות כדי לשנות את דרך החשיבה, ההוראה, מעמד העולמא שאינם מחנכים- והביא את התשובה: צריך להתחיל לאחד ולחנך את כולם. אולם אל אפע'אני לא נתן את הדרך ומה צריך לעשות למעשה. הוא עזב את מצרים לאחר הסתבכויות פליליות ופוליטיות, חי עם תלמידו מוחמד עבדו בפריז, חזר לאיראן והסתבך שם ברצח השאה האיראני ב-1896, ואח"כ נעלם מבימת ההיסטוריה. אל אפע'אני זכור כאיש הגדול שעורר לראשונה את השאלות כיצד לחזק את האסלאם מול השינויים ולא להסתפק באליטה קטנה שנוטה למערב ומולה המון שאינו יודע קרוא וכתוב. מבקריו אומרים שבגלל החינוך השיעי שקיבל, ידע טוב יותר מאחרים להצליח בתפקידיו השונים, מאחר ולמד פילוסופיה ורטוריקה וידע לשכנע טוב יותר בטיעוניו, בעוד שבסונה לא עסקו בכך.

מוחמד עבדו תלמידו של אל אפעאני. שלא כמורו היה בוגר אל אזהר, נשבה בקסמי אל אפעאני בגיל צעיר והלך אחריו. קיבל ממנו את ספקנותו לגבי אנשי הדת, שאינם מלמדים את אשר צריך, הם אדישים ומרוחקים ולא מגשרים על הפערים בין המציאות הטכנולוגית לבין האסלאם. על בסיס זה השתכנע שצריך לשנות דברים. זמן מסוים היה עם אפע'אני באירופה ושניהם הוציאו עיתון בערבית. עם עזיבתו מורהו לאיראן, נשאר עבדו באירופה למשך זמן, השלים עם אנשי אל אזהר וחזר למצרים. שם הכיר בחשיבותו כאיש חריף מאד וגדול באסלאם. בשיא הקריירה שלו, ראשית המאה ה-20, היה השיח' של אל אזהר (מעין רקטור). אז אל אזהר הייתה כבר מרכז ללימודי אסלאם לעולם הערבי כולו, במימון הוואקף. בניגוד לאפעאני שכמעט שלא כתב, עבדו כתב ספרים, בין השאר את תולדות אפע'אני ויצר את המיתוס סביבו. הוא כתב גם על הדרך לגשר בין האסלאם לחיים המודרניים וחינוך להמונים, יצר שיטה יחסית פשוטה בה ניסה ליצור את הגשרים והרפורמה , לאמץ דפוסים מודרניים ומדעיים ולשלבם עם אסלאם ולהציע את זה כחינוך רחב לכל ולא רק לאליטה קטנה- דבר שתמיד הפריע לו. הוא פיתח תיאוריה שלימים הפכה להיות הבסיס של תפיסות אסלאם ופוליטיקה: ביסודו אין בעיה באסלאם עצמו, זו ציביליזציה ודת שבהחלט פתוחים- עובדה שבימה"ב, תקופת הזוהר, האסלאם לא היסס לקלוט מכל התרבויות ולא ראה עצמו נבדל או נעלה מכדי לקלוט. אלא שהיו אנשי דת ששרתו את השליטים, או השליטים עצמם- שהגיעו למסקנה שצריך להפסיק להיפתח ברגע מסוים, לקלוט ולחדש, צריך להפסיק להיות פילוסופי ומתווכח.

לפי עבדו זה התחיל כשהערבים איבדו את השליטה על האימפריה העבסית. נוצרה אליטה של שבט מרכז אסיאתי- הסלג'וקים- אליטה של אנשי צבא ומשכילים שאומצו ע"י העבאסים כאנשים מוכשרים וקיבלו משרות, עד שהפכו להיות דומיננטיים והפכו את החליף הערבי ללא חשוב.

הירידה חלה עם הרחקת הערבים מהאליטה של השלטון (אחרים שלמדו ממנו את תורתו, לקחו מעבדו את הרעיון הזה לכיוון הלאומיות הערבית). באותה תקופה סגרו את שערי האסלאם, לא הייתה סקרנות מעדית, לא הייתה חדשנות- היה קיפאון (תג'מיד). איך לחזור לתקופת הגדלות- מאז תחילת הירידה ועד תקופת עבדו עברו כ-800 שנה. מבחינתו שנים אלה ניתנות להתעלמות. יש לחזור וללמוד את ימי הראשית בלבד, יש בכך פונדמנטליזם, חזרה ליסודות, סָלָף. ראה כערכיים רק את ימי הנביא עצמו- הקרובים ואולי החליפים הראשונים- שבאותה בתקופה הקפידו על ערכים כמו הקרבה, סולידאריות, הליכה יחד בדרכי האלוהים, להלחם עבור האלוהים , 200-300 השנים הראשונות של האסלאם. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הציע דבר כזה, לבחור את הפרשנים שלו, ומתעלם מכל מי שלא מקובלת פרשנותו. מאז הפך הדבר למקובל ביותר אצל הפונדמנטליסטים עד היום. עבדו לא היה איש מלחמות, לא קרא להרוג איש, היה מאוזן מאד והציע דברים פרקטיים. עבדו כתב ככמה ספרים שבמידה רבה מבטאים את ההיגיון המתודולוגי של תפיסתו- אפשר לגשר בין פיתוח ומדע לאסלאם ואפשר גם להפיצו ברבים כך שהאוכלוסייה כולה תפיק תועלת. אחד מהעקרונות שקבע- טובת הכלל (מָצלָחָה): אם צריך לטובת הכלל לשנות עיקרי אמונה, עקרונות יסוד- יש לעשות זאת, בניגוד למקובל בסונה. בשיעה זה היה מקובל- איג'תהאד. לטענתו- אם יש בעיה של התאמת הלימודים כטובת הכלל- אל יבואו אנשי הדת או השליטים ויפסלו את זה. באסלאם עצמו אין בעיה בכך, הוא מוכן לקלוט את זה. אם העניין הוא הסכמת אנשי הדת- אם יש הסכמת רוב אנשי הדת במקום מסוים, הרי שאם יגיעו להסכמה שהנושא חיובי, ניתן לעקוף את האיסורים או ההלכות הישנות שלא מאפשרות להיפתח או להפיץ את התורה להמונים. מבחינתו זו הייתה דרך טובה למצוא תהודה למה שקרא "מודרניזם אסלאמי", שאנשים לא ילכו אחרי הישן אלא אחרי חדש שמשולב בקדמון. הוא דוחה את הישן בפני הקדמון.

אל כוואכבי תלמידו של עבדו, לקח את רעיונות הערביות לכיוון הלאומי- כתב ספר בשם "אם הכפרים"- כינוייה של מכה, וציין כ-30 תכונות/מאפיינים שבהם הערבים עולים על כל מוסלם ממוצא אתני או לאומי אחר- כולל דברים חילוניים (כמו רכיבה על סוסים, מארחים טובים יותר וכו'), ושהינם המוסלמים הטובים ביותר שמבינים את האסלאם בצורה הטובה ביותר.

חשיבותו של עבדו האם עבדו היה סוג מסוים של מודרניסט שרצה לעטוף את המודרנה באסלאם קדום ובכך לקנות את הקהל, ובצם ללמדם דברים מודרניים? שאין דרך אלא לבצע זאת ע"י הלגיטימציה שהאסלאם נותן ללימוד ההמונים. או אולי להיפך, הוא היה בעצם פונדמנטליסט שמנסה לחזור לתקופת המקורות במובן הרוחני, לחיות את ערכי העבר ומוכן "להתמדע" ו"להתמדרן" לצורך מטרה זו, הוא צריך את הכלים של המודרניזם ולא יוכל להשתמש בהם אלא אם יהיו נחלת הכלל שייקנה דרך האסלאם ותהיה לזה תהודה רחבה. יש המבקרים אותו בשל קרבתו לאפע'אני, טוענים שהיה שקרן, יש הטוענים שהיה ספקן ולא האמין שניתן לעשות שינוי דרך האסלאם. יש הטוענים שבעצם רצה להביא את השינויים לאוכלוסיה. בדבר אחד מסכימים- שהיה אינטלקטואל חשוב שידע לעבד את השאלות ולהציגן לקהל שילך בעקבותיו. רק מעטים הלכו בעקבות תורתו. המודרניזם האסלאמי בנוסח עבדו המשיך להתפתח בזרם דקיק, כמה מתלמידיו בלטו מאוחר יותר כפוסקי הלכה ואנשי דת. הוא היה הראשון והאחרון שניסה לשלב באופן מלא בין מודרניזם ואסלאם. בגלל שהיה כל כך רחב אופקים, הצליח לעשות את הסינתזה בכך. מי שבא אחריו הלכו בכיוונים שונים- היו כאלה שדגלו בלאומיות והלכו בכיוון המודרניזם/לאומיות, מציאת תכונות בקבוצה שלטת וכמו כאוכבי, הלכו אחרים ופיתחו גם לאומיות מצרית, לא רק ערבית. היו כאלה שהלכו לכיוון ההפוך- בעיניהם מצא חן בעיקר הרעיון של חיים מוסלמים עפ"י דברי הקדמונים. לאחר מותו ב-1903, התורה של עבדו נשארה די באוויר עם חסידים מועטים. אחרים הלכו בדרך חילונית או בדרך החזרה לפונדמנטליזם. הם בעצם יסודות האחים המוסלמים (האח"ס).

חסן אל בנא והאחים המוסלמים אל בנה היה מורה ביסודו עם השכלה דתית שעבר מקהיר לאיסמעיליה והקים שם ב-1928 את תנועת האח"ס. ברקע- המשבר הכלכלי העולמי שהשפיע גם על מצרים. בשלבים מאוחרים יותר, הבריטים הפכו להיות המטרה העיקרית. במעברו מקהיר לאיסמעיליה ניסה ליצור מעין חיקוי להג'רה של מוחמד (מעין נכונות לקחת על עצמך את האסלאם בצורה הראויה). הדבר הבולט שיש ברקע מצב בעייתי במצרים, מלחה"ע I הסתיימה כשהצבא הבריטי במצרים וגרם לפגיעה כלכלית. הבריטים הסכימו לתת למצרים עצמאות חד צדדית (לאחר המרד של 1919), אך המצרים לא היו מסופקים מהתנאים

מי שניהל את המו"מ מטעם מצרים מול הבריטים היו צעירים לאומנים- מפלגת הוופד, שרצו עזיבה מוחלטת של הבריטים, שמצידם לא הסכימו לוותר על שליטתם בסודאן או בתעלת סואץ. לא הצליחו להגיע להסכם עד 1936. בינתיים, קמו מפלגות ובתי פרלמנט במצרים, המלך שלט, ובתנאים אלה אחד הדברים שבלטו- מצרים לא הופכת לעצמאית.

אז באו אנשים כמו אל בנא ואמרו: אנחנו לא בוטחים בכם (מוסדות השלטון המצרים) ובוודאי לא בבריטים, ולכן אנחנו דוחים את כל שיטת הקיום שלכם- אנחנו חוץ פרלמנטרים. לא נשתתף בבחירות. זהו המסר הראשון. המסר השני- גם מבחינת הרקע, אלו שנים של שינויים במצרים. מאז שנות ה-20 ועד ימינו מצרים גדלה וגדלה (בין המפקדים 1901-1947 גידול מ-3 מיליון ל-10 מיליון נפש(. הבעיה של הכפריים לכלכל את משפחותיהם גרמה לנדידה לערים, אך גם שם התעסוקה הייתה מוגבלת ביותר. בתנאים אלה נוצרו בערים ריכוזים של חסרי תעסוקה ומגורים. נוצר בסיס לרדיקליזציה, האנשים מאוכזבים, אין להם הדרכה ותמיכה משפחתית מורחבת או של איש הדת הכפרי. בשביל רבים קהיר הייתה הלם תרבותי ודתי. ארגון האח"ס בא ואמר- אנחנו נגד כל זה, רוצים חזרה לאסלאם הפונדמנטליסטי, לחיות על פי הערכים של הנביא מוחמד- נגד הערכים המערביים. אורח חיים אסלאמי פונדמנטליסטי.

27.11.08  שיעור 4

למרות שאישית לא למד אצל עבדו, הרי שלמד אצל כמה מתלמידיו והושפע עמוקות ממנו בנושא המודרניזם, אולם לא הלך בכיוון פשרה בין ערכים מודעניים לסלפיה בנוסח עבדו- אלא בדרך אופיינית לו שהיא בעיקר סלפייה- ירידה אל הפונדמנטליזם. כמו כן אפשר לראותו כמי שהביא לביטוי את תנועת המחאה של האוכלוסייה מהמעמד הבינוני-נמוך ונמוך. במצרים, בעקבות השינויים שחלו בסוף המאה-19/תחילת המאה ה-20 : ריבוי האוכלוסין, הנדידה לעיר, אי היכולת להיקלט בעיר במובן כלכלי ותרבותי. הערים החלו להידמות לערים מערביות, נוצר פער מעמדי עצום בין קבוצת האפנדים העשירים- בעלי הקרקעות, פקידים בכירים, מקצועות חופשיים- לעומתם הפלאחים והפועלים.

הבעיות של דיירי שכונות המצוקה לא טופלו,ף השלטון לא איפשר להתאגד ולא היה למעשה כל גורם שיטפל בהם.

גם המעמד הבינוני הנמוך- קצינים, פקידים וכו'- השתתפו במרידות. ולבסוף ב1952 אף תפסו את השלטון. גם הם נפגעו מהמצב ורצו שינוי. הפיאודליזם במצרים היה מאד בעייתי- הרבה אנשים ללא קרקע בכלל לעומת מעט אנשים שמחזיקים בהרבה קרקעות (עפ"י ספרן, במפקד 47 עלה כי 2.5% החזיקו ב-65% מהקרקע הראויה לעיבוד). הצורך ברפורמה אגרארית זעק לשמיים- מה שנעשה בסופו של דבר ע"י נאצר אפשר לראות את אל בנא גם כפונדמנטליסט, וגם כמישהו שהיה מתקן חברתי. הוא הציע מצע ליומיום שכמותו טרם היה, בכך בעצם ניכרו הרדיקליזם והמהפכנות שלו. המצע שלו היה אמור לכוון את חיי המוסלם מרגע קומו בבוקר ועד שכבו לישון, לאורך כל היום, יש לעשות את מה שהאסלאם מכוון – איך להתפלל, איך לאכול, איך לחנך את הילדים, מה מותר ומה אסור בחיי המשפחה ובחיי המין, למעשה נגע לכל תחומי החיים והיה מעיין "שולחן ערוך" של המאה ה-20 למוסלם. משמעותו: האסלאם נותן תשובה למצבים שונים. מרכז החיים צריך להיות המסגד- בו מחנכים, מאכילים ומתפללים. הוא מהווה מרכז חברתי דתי. מהמסגד יש להפיץ את המצע הזה כמו שמפיצים תעמולה, לעשות פעילות מיסיונרית "אל דעוה"- פעילות ההפצה, החינוך הרחב.

המטרה, בסופו של דבר= חינוך לאורח חיים שיביא את האנשים להאמין במשטר אסלאמי, כלומר גם הפוליטיקה צריכה להיות בנויה על הצורך של קיום מערכת שלמה של כללים אסלאמיים בשלטון וכל סוגי המדיניות- כולל מדיניות החוץ. בראש השלטון צריך להיות חליפה, לא המשטר הנוכחי. אל בנא שאף להחזיר עטרה ליושנה בהשבת משטר החליפות, אך לא בטוח שחשב דווקא על עצמו כמועמד.

אל בנא שם את עצמו ואת תנועתו כאופוזיציה לשלטון המלוכני/מפלגתי שהיה במצרים, וכמובן גם לבריטים. עם זאת, תנועתו יכולה להתאפיין כחוץ פרלמנטארית- לא כתנועה אלימה מהפכנית מהסוג הרדיקלי ביותר. אמנם יצא נגד הסדר הקיים, אולם לא קרא להפיל אל השלטון אלא הסתפק בכך שהוא ותנועתו לא הכירו בשלטון. גם רצח 2 ראשי הממשלה ע"י אנשי תנועתו לא נעשה על רקע פוליטי אלא פגעו באנשים כאנשים, ולא כנציגי הממשלה או כדי להפיל את המשטר (יורשו היה הרבה יותר רדיקלי ממנו.) ב-1941 נרצה מאהר וב-1948 נרצח טוקרטי- ע"י פעילים אלימים מתוך התנועה, שגם בה היו אנשי רחוב שנדדו מקבוצה לקבוצה וחלקם היו בעיתיים מאד. במעקבים שבוצעו על התנועה עלה שחלק מהאנשים בכלל שתפו פעולה עם הבריטים והשלטון.

האח"ס בראשות אל בנא לא קראו למהפכה שלמה במשטר, אולי משום שעסקו יותר בחינוך, בדעווה ובעיקר בפעילות חברתית- החזירו נערות למוטב, חינכו את מי שהתדרדרו לפשע- בנושאים אלו זכו להצלחה די רבה. כך בשנות ה-40 כשהייתה מצרים נתונה בתוהו ובוהו, בשיא ירידת יוקרת המפלגות הפוליטיות הישנות- כמו הוופד- היו מעל מיליון חברים רשומים בתנועת האח"ס.

היו שתהו על הפער בין היכולת הכלכלית, מיסיונרית, ארגונית וחברתית של התנועה- לבין היכולת הפוליטית ומדוע לא תפסו את השלטון, בעוד שהקצינים בשנת 52 הצליחו. מדוע לא מצאו קצינים שייצגו את הדעות שלהם. נאצר הטעה אותם לחשוב שהוא תומך בהם, ובשעה האמת התנער מהתנועה. בשנת 54 אחד מפעיליהם ניסה להתנקש בנאצר, והוא ניצל את ההזדמנות להוציא את התנועה מחוץ לחוק ולרדוף את פעיליה. סייד קטב כשהסתיימה מלחה"ע I נוצר חלל פוליטי גדול. התפרקה אימפריה ששלטה באזור 400 שנה והייתה מאד מסודרת עם מינהל תקין. בשנת 1924 בוטלה החליפות ע"י אתא-טורק, שנתיים אחרי שבוטלה הסולטנות. הסולטאן למעשה כבר לא שלט בתורכיה של אחרי המלחמה והתהוותה תורכיה המודרנית. לאנשים מאמינים במזה"ת הערבי, היה קשה מאד להבין ולתפוס את החלל שנוצר, איך יתכן שהדת הנכונה- האסלאם- נראית כמו שנראית, חלשה ונתונה לשליטת האירופאים או מתפרקת. היו כמה ניסיונות פתאטיים לחידוש החליפות, למצוא לגיטימציה דתית (מכה, קהיר- קונגרסים כלל אסלאמיים שלא מצליחים להגיע לשום תוצאה). הייתה תחושת משבר מאד גדולה. על רקע זה הופיע חסן אל בנא, איש הגות ודמות כריזמטית, והצליח להקים תנועה חברתית- מבחינה פוליטית המסר שלו אינו חד משמעי, ביקר בחיצים שנונים את השלטון (מה שלא היה קשה מאחר ושלטון המלך פואד היה מאד דקדנטי ומושחת). הוא היה המנהיג הראשון שצמח בפריפרייה וסייד קטב אחריו. שניהם עברו בגיל הנעורים מן הכפר לעיר, והמפגש הזה חשוב להבנת קווי המחשבה שלהם. קטב נולד ב-1906 בכפר באזור אסיוט למשפחה מנכבדי הכפר. ב-1919 היה גל של אלימות נגד נוכחות הבריטים ולאחריו נחתם הסכם עפ"יו הבריטים ישאירו צבא במצרים. הסכם זה נתפס כהשפלה לאומית למצרים. קטב התחנך חינוך מסורתי, בגיל 13 הגיע לסביבות קהיר עם משפחתו ונכנס למכללה מודרנית. הוא היה מבקר ספרות בולט, ליברל עם ביקורת על השלטון והחינוך המסורתי, יצא נגד השינון וקיפאון החינוך במסגרות הדתיות. החל לעסוק בקוראן כמבקר ספרות חילונית דווקא, כמקור השראה במובן התרבותית. הוא הסתכסך עם השלטון כבר בשנות ה-40 המוקדמות עת ערך ופרסם ביטאונים שנסגרו ע"י השלטונות. אינטלקטואלים רבים נמשכו למצרים, כמקום שבו היה יחסית חופש ביטוי בעולם הערבי. 1948- קטב נשלח להשתלמות בארה"ב כמפקח על החינוך, והגיע למגע בלתי אמצעי עם תרבות מערבית ומקבל הלם תרבותי כתוצאה ממפגש זה. החברה הייתה הרבה יותר חילונית משחשב. במכתביו נראה כי לקח פרגמנטים מאד מסוימים שראה שם והגדיל אותם, ומכאן קבע את "אמריקה שהוא מכיר"- נתקל בחומרנות, במה שנחשב בעיניו לביזוי הדת (מסיבת ריקודים מעורבת בכנסייה), יחסים בין המינים- טען שהחברה פרדוכסלית, מתכוונת לדבר אחד ועושה את הדבר ההפוך. קטב לא ראה רק שלילה בתרבות המערב- לא ראה בה את הכיעור בהתגלמותו- יש גם מה ללמוד ממנה: הוא לומד מטעות גדולה שעשתה הנצרות, וטען שאסור היה לדת להיכנס לעמדות משלה במדעי הטבע- כמו במקרה של קופרניקוס וגליליאו. דוגל בהפרדת הדת מהמדע- אל לה לדת לקבוע אמיתות מדעיות, המהפכות המדעיות לא רלבנטיות לשאלות הדת. יש להדגיש שהתכוון למדעי הטבע ולא למדעי הרוח, ששם יש השפעה רבה לאמונות דתיות- כמו שאלות פילוסופיות. הוא ראה בג'הליה לא תקופה היסטורית- אלא מצב תודעתי. בארה"ב הרגיש מוקף בג'הליה (סיון- עמ' 35

קנאי האסלאם). אם המוסלמים חשבו שכשהגיע מוחמד נגמרה תקופת הג'הליה ועברו לאסלאם וכולם מוסלמים ראויים, לטענתו של עבדו יכול להיות מצב שבו אדם הוא גם מוסלם וגם כופר.

היחסים בין המינים היו ההלם הגדול ביותר שלו, מבחינתו הקלות הזו של הנגישות בין המינים גרמה לדיכוי האישה ע"י צרכי הגבר והצד החייתי של האדם יוצר לאור. ראה את החברה המערבית באופן כללי כחברה ברברית, פרימיטיבית, מדכאת מבחינה רוחנית ומפצה מבחינה פיזית. שילוב של קידמה טכנולוגית עם פיגור רוחני. בשובו למצרים היה לאחר תהליך ההתפכחות בארה"ב, פרסם סדרת ספרים, חלקם תוך כדי ישיבתו בכלא. אחד מהאנשים שהשפיעו על קטב היה אלכסיס קאראל, (רופא צרפתי זוכה פרס נובל ) http://en.wikipedia.org/wiki/Alexis_Carrel שסבר שהמערב נמצא בשקיעה רוחנית מתמשכת, בניגוד לקדמה החומרית. קאראל טען שמוטב לו לאדם שילך בעקבות קבוצות עילית אינטלקטואליות והיה בסופו של דבר למעריץ של הנאצים, כמי שהראו את דרך ההתנהגות הנכונה. מה שהפחיד את קטב- האפשרות שהחברה המצרית בעוד עשור או שניים עלולה להיות בדיוק כמו החברה המערבית, עם אותם ערכים. הופכים להיות מוסלמים כופרים. נוצר אצלו קו שבר ברמה אידיאולוגית. חסן אל בנא מעולם לא הכריז על מוסלם כלשהו ככופר – טען שצריך לשפר, צריך להתחזק, אולם מוסלם הוא מוסלם גם אם לא ממלא את כל מצוות הדת, ואין לאיש זכות ערעור על כך. אצל קטב- מי שלא דבק בתפיסתו לגבי מאמינים- הוא כופר. למעשה מתחיל לדגול בשיטת החוורג'- החיצוניים- כת מאד קיצונית שצמחה לאחר רצח עלי, לקחו לעצמם את הפריבילגיה להכריז על מוסלם שהוא כופר ולהרגו, לפי הקריטריונים המאוד מחמירים שלהם. בשנת 66 קטב הואשם יחד עם ההתארגנות שלו שהם חוורג', נאסר והוצא להורג. אל בנא לא עסק בחוק במובן של המילה, הוא היה "מחזיר בתשובה" בנועם, מקרב אנשים לדת. קטב היה בייאוש גדול ולכן חשב על כיוון אחר לגמרי. קטב הכיר בגדול תפיסות מערביות כמו המרקסיזם, תפיסת הביקורת שלו על המערב מושפעת ממנו למרות שתיעב אותו- הוא הזדהה עם הגישה לגבי החומרנות, השעבוד לחומר או לאדם אחר, הוא האמין שהשחרור כשהאדם משועבד לאלוהים. האמין ב"טליעה"- אוונגרד, חיל החלוץ שיעשה את המהפך ושממנו תצא אומת האסלאם בעתיד ושישמור על הגחלת. החברה הולכת לאיבוד ומתחלנת, למרות שהאנשים מאמינים על עצמם שעדיין דתיים. אין לתפיסתו של קטב "עושה קצת"- מעין מסורתיים. הדת צריכה להיות שלמה ומלאה. לא היו לו תוכניות מה לעשות עם שאר האנשים, מלבד האוונגרד- אבל מבחינה רוחנית רואה אותם כאבודים. למרות שתפיסותיו היו אולי אוטופיות ולא מעשיות- הרי שניתן לפרש אותו גם בצורה מעשית, האוונגרד יהיה הגוף שיתפוס את השלטון. קטב האמין שאם יצליחו לטפח את האוונגרד הזה- יש עתיד לחברה. לאחר שהוצא קטב להורג, האח"ס חזרו כמה צעדים לאחור מתורתו, מאחר ונוכחו שבדרכו הקיצונית לא יצליחו לכבוש את דרכם בחברה, רק בשוליים יש עדיין דבקות בתורתו של קטב. האח"ס חזרו יותר לכיוון של חסן אל בנא, קירוב לבבות בדרך הטוב. אל בנא פעל במצרים בזמן משטר רופף, לא שלטון יד הברזל של משטר הקצינים, למרות שבתקופתו סגרו עיתונים וכו', הרי שגם תפיסת העולם שלו לא הגיעה מעולם להתנגשות עם השלטון. הוא מנסה להיות יחד עם השלטון- והמסר מתרכז יותר בנושאים חברתיים. ב1952 יש לאח"ס חלק פעיל מאחורי הקלעים במהפכת הקצינים. האח"ס רואים בכך הזדמנות ונאצר נותן להם להבין שיהיה להם חלק בשלטון. אלא שלאחר המהפכה נאצר לא הסכים לקבל את קטב, נוצרה התנגשות חזיתית בין מדינת הלאום המצרית לבין האח"ס נאמני האסלאם. בתקופת אל בנא היה אויב מובהק- הבריטים. בתקופת קטב, ב-52 הציפיות הרקיעו שחקים שהנה המצרים בשלטון והחוקה תהיה השריעה, אולם נאצר ניצל כעבור שנתיים ניסיון התנקשות בחייו כדי לעצור את האח"ס, לכלוא את קטב ולהוציאו להורג. בזמן כליאתו הוציא מהכלא את ספרו "בצל הקוראן", ובספרו "ציונים בדרך"- פילוסופיה פשוטה עם טיעונים מוכרים החוזרים על עצמם- טען שלא מחדש דבר אלא בא להזכיר דברים שנשכחו, הם מוקפים בג'הליה וברבריות, המוסלמים הינם מעמידי פנים, העולמא הממוסדים מושחתים וכו'. הספר היווה חלק חשוב בכתב האישום שלו ב-66 עת נאשם בקשירת קשר. הוא הוצא להורג והפך למודל לחיקוי (אל אזראוי בספרו "תחת דגל הנביא" מציין את הוצאתו להורג של קטב כיום מכונן). זו הייתה נקודת התנגשות חזיתית בין מדינת הלאום לאח"ס . ריסוק האח"ס ע"י נאצר ולאחריו רצח סדאת לימד את שני הצדדים מהם "כללי המשחק" ביניהם. גם המשטר למד להתנהל- למרות שסדאת הציג עצמו כ"נשיא המאמין" ובפרט לעומת נאצר החילוני, הציג למעשה משהו יותר מערבי ומתריס לעומת האח"ס, בעיקר בתחום זכויות הנשים- מתן אפשרות לפעילות ונציגות פוליטית היווה דגל אדום. מוברכ מוריד פרופיל ולא מתגרה בהם, למרות שבהחלט יודעים שקיימת יד ברזל ששולטת בהם. תוכניות דת תופסות מקום נכבד כיום בלוח המשדרים במצרים, הדעווה פועלת- המשטר פוזל לכיוון הדרך של האח"ס.

‏05/12/2008 שיעור מס' 5 לאחר מות קטב, התנועה הוציאה מעצמה 2 תנועות: • אל תכפיר ואל היג'רה- החטא והשיבה ממנו. • אל ג'מעאת אל מוסלמין- הקבוצות המוסלמיות, שהרגו את סדאת. היו שברי תנועות נוספות, אך היו פחות משמעותיות. ההבדל בין קטב לאל בנא- העובדה שקטב פעל מתוך מצב שבו האח"ס היו פגיעים, הירידה שלהם לאחר מות אל בנא. המצע העיקרי של אל בנא היה קיום עיקרי הסלפייה- לא מבחינה טכנולוגית (במובן זה היתה הצלחה מסוימת לעבדו, שטען שצריך ללמוד לחיות עם הטכנולוגיות החדישות) אלא שצריך לראות את הפרינציפים של האסלאם כאלה שחיים לפיהם באורח יומיומי. המסר השני- להפוך את המסגד כמוקד החיים של האנשים, כך שמלכתחילה יהפוך לאירוע יומיומי עבורם, למרכז של ה"דעווה", המסר להפצה. מבחינה זו היתה הצלחה לתנועה שהפכה לחיה ועשירה באנשים ופעילויות, בזמן שיתר הקבוצות הפוליטיות היו מנוונות ושקועות בהתנגחויות ורדיפה אחרי המעמד (ראשיהן הפכו להיות האליטות של מצרים). האח"ס עבדו על הבעיות של המעמדות הנמוכים והבינוני-נמוך, הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בקרב אוכלוסיית הכפריים שהגיעו לערים והיו מנוכרים לסביבתם, והתנועה סיפקה להם סוג של שייכות וזהות, שיש לאורח חיים מוכר וגם במובן הפיזי- סיוע, מטבחי תמחוי וכו'. בשנות ה-40 הגיעו למעל מיליון חברים רשומים ונחשבו להצלחה גדולה. בימי מלחה"ע הII האידיאולוגיות הרדיקליות התחרו ביניהן גם במצרים, נחשבו לתנועות אופנתיות ובכל זאת לעומתן דווקא האח"ס זכו לפופולריות רבה. זו גם תנועה שמבחינה פוליטית יצאה נגד כל הממסד, תנועה אנטי ממסדית וחוץ פרלמנטרית, יחד עם זאת לא דחתה את השלטון לחלוטין במובן המהפכני- לא קראה להפלת השליט ולא ארגנה עצמה כמחתרת להפלתו. ריצרד מיצ'ל כתב ספר על "חברת האח"ס" ממנו מסתבר שלצד הטהרנות של האח"ס היו מעורבים לא מעט בריגול, רצח ומשחקים פוליטיים מאחורי הקלעים, אולם כנראה לא התארגנו בצורה מספיק טובה כמחתרת ולהפיל את השלטון- דבר שעלה על נקלה בידי הקצינים של נאצר (שגם הם הרגישו מופלים לרעה ולא מתוגמלים ע"ח המדינה) שהתארגנו כמחתרת ותפשו את השלטון. מיד אחרי המהפכה ביולי 52, היתה תקופת יחסים טובים בין האח"ס לקצינים, שהסכימו למה שהאח"ס ניסו להציג עצמם- כתנועה חברתית/דתית שאינה מפלגה פוליטית, ולכן גם לא הוציאו אותם מחוץ לחוק והיתה סימפטיה אליהם. יכול להיות שגם היה נסיון של הקצינים להוליך את האח"ס שולל ולתת להם הרגשת בטחון מוטעה. עם זאת, לא הכניסו אותם לקבינטים או שיתפו אותם בממשל. ב54, כשנאצר התחזק והפך להיות גם נשיא וגם רה"מ, ניסה איש האח"ס להתנקש בחייו, דבר שהפך לסיבה להוציאם מחוץ לחוק ולאסרם. אל בנא הוצא להורג ב-49, מחליפו-הודייבי- לא היה כנראה כבר באותו קליבר. ב-50 הואשמו האח"ס בהצתת חלק מקהיר, השלטונות תפסו ג'יפ עם אמל"ח (שהיה סימן מעיד במידה מסוימת שהיתה התארגנות מחתרתית- אם כי יתכן שהיו מעורבים בפעילות עולם תחתון). המסר הדתי-רדיקלי שלהם לא היה אלים נגד השלטון, הרציחות לא היו נגד אנשי השלטון ככאלה, אלא היו מכוונות כלפי האישים עצמם בלי נסיון להחליף את השלטון, למרות האידאל של אל בנא לשלטון החליפות. דבר שהיה בגדר רעיון בלבד ולא כצורך בהחלפת שלטון. האידיאולוגיה של קטב באה מנקודת מבט של אדם מתוסכל, שמיואש ושהפסיד את אמונותיו, והתייאש גם מהערכים המודרניים לאחר ביקורו בארה"ב. שם ראה נשים שאינן מקפידות על הריחוק, התנהגות חופשית בין המינים, אין השגחה של ההורים- אלה היו לגביו פגיעה בכבוד וטוהר המשפחה. דברים אחרים שהדגיש בספר שכתב בעקבות ביקורו- הפגיעה בדור הזקן, עזיבת הדור הצעיר ונטישת המבוגרים, לעומת המבנה הפטריאכלי של העולם הערבי והמוסלמי לפיו חיים כמה דורות ביחד וקיימת דאגה לזקנים. המסר החשוב בכתיבתו הוא לאו דווקא שצריך להלחם במערב, אלא היציאה נגד השלטון מבית. גם נושא המלחמה בישראל והיהודים היה משני מבחינתו. באותו זמן, התנועה שלו היתה מכבר בירידה, האח"ס לא היו בעלי חשיבות וללא כל משמעות פוליטית או מסוכנת. על פי מושגיו, השלטון במדינות המוסלמיות שייך לאלוהים- במנוגד למקובל במערב, שבו המדינה מהווה מסגרת לאזרחיה והחיים בה הם אלה שצריכים לעצבה, גישה שחדרה בעקיפין גם למזה"ת הערבית. התפיסה הקטבית אומרת שאין לאנשים זכויות מהיות אנשים, אלוהים הקים את המדינה והיא מכשיר ע"מ לעבוד אותו. מטבע הדברים האלוהים הוא הריבון (תפיסה מימי מוחמד המוקדמים ביותר). המינוח של מדינה כריבונות לא קיים בתפיסה המוסלמית, עם זאת הערבים המציאו מילה-" סְיאדה"=אדנות, ריבונות במובן הפשטני. קטב קורא לריבונות האלוהים "חאכְמְיה"=שלטון החאכם, המושל העליון/אלוהים. האוכלוסייה שחיה במדינה צריכה לקבל מספיק שירותים ואפשרויות רק כדי שתוכל לעבוד את אלוהים- לא זכויות אזרח וכו'. מאחר וזה לא מה שקורה בהווה, הרי שמתקיים מצב של חזרה לתקופה הפרה-אסלאמית ("ג'הליה חדשה"), בו כל קבוצה שולטת עבור עצמה. כמו שהנביא מוחמד הרג את כל השליטים הפרה-אסלאמיים שנחשבו לחוטאים, הרי שתפקידו של מוסלם טוב- להוציא להורג את שליטי ההווה. קטב יוצר אוירת מהפיכה נגד כל השליטים, מוסיף שגם אנשי הדת שמשרתים את השליטים ובני בריתם, דינם להכחד יחד עם השליטים מהיותם בעצם מסייעים לחטא. לתפיסתו, ההמונים עוזבים את הנכון והולכים אל החטא, מה שנקרא "תכפיר". אחמד תקי א דין איבן תַימְיַה (מת 1328)- פסיקותיו היו מקובלות על כל הרדיקלים, היווה דוגמה כיצד צריך לפסוק. חי בדמשק והיה חאנבלי בתפיסותיו- האסכולה הקיצונית ביותר ממנה בא לימים גם אל וואהב, גישה פשטנית שמקבלת את העולם ופסיקות אלוהים בפרשנות פשוטה ומחייבת את האדם לקבל ללא תהיות ושאלות אלא בצייתנות. הוא ידע שהממלכה הגדולה של החליפות לא קיימת יותר, ולכן פחות חשוב מבחינתו שלטון החליפות, אלא מה שיותר חשוב הוא ההליכה על פי תפיסת השריעה והמאבק נגד כפירה, עשיית הדבר הנכון על פי האסלאם. אם חיים כך, הרי שגם אם מסגרת השלטון אינה חליפות, עדיין נמצאים במסגרת מוסלמית מתאימה "קהילה של הדרך הנכונה", על פי העקרון הישן של "להתקרב לנכון ולהתרחק מהלא נכון", והשריעה היא המדד לנכון ולא נכון. אם השליט נוהג לפי זה- הוא "בסדר" לתפיסתו של אבן תימיה. הוא הכשיר את הדרך למסגרות אסלאמיות שאינן חליפות, היה הראשון שטבע את המונח "תכפיר"- המתרחקים מן האסלאם פונים אל הכפירה ואת אלה צריך להעניש. קטב לקח מאיבן תימיה את מה שרצה, אבל לא קיבל את האפשרות של פשרה עם המציאות ושל הכרה בשליט שמבצע את השריעה אך אינו מן החליפים. מבחינה זו יצא נגד כל הפשרות והאפשרויות האחרות. לא ניתן לעשות פרשנות אחרת של שריעה, אין פרשנות מקילה- השריעה ככתבה וכלשונה ואין תחליף לחליפה. התשובה של קטב לשאלה מי ימליך את החליפה, היה שכמו שבמקרה של אבו בקר- הקהילה תפקידה לעשות זאת, אבל היתה בכך התעלמות מהעובדה שבכך הדבר הופך להחלטה פוליטית. המענין בקטב שלא רק דמיין דברים לא מעשיים, למרות שנראה הקיצוני ביותר מבין הרדיקלים, אלא גם ביקר בצורה לא גלויה את המציאות של התקופה: האנשים במצרים הלכו שבי אחרי המשטר המהפכני נוסח נאצר או הבעת' הסורי, שמקדשים סמלים "אליליים" ונוגדים את תפיסת האסלאם, מדינה אסלאמית וחליפה. הרעיון של הקמת מדינה פאן-ערבית מאוחדת לדעתו של קטב, הוא תפיסה של המרת רעיונות אירופאים למזה"ת, אמונה בכוח המדינה. במקום להאמין באלוהים, החליפות והשריעה- בני האדם מאמינים בצבאות, באחדות, במלחמה נגד ישראל לתפארת הלאומיות הערבית, לאומיות שסוגדת לעצמה, לכוחה ולסמליה- במקום להיות מאוחדים בדרכו של אלוהים. מה שיותר גרוע מבחינתו- תפיסת הלאומיות הערבית מבוססת על אידיאולוגיה חילונית, המדגישה את המוצא המשותף, ההיסטוריה והלשון המשותפות וכו', לא כמו האסלאם שלא מתחשב במוצא אתני- אדם משולב בקהילה האסלאמית אם הוא מוסלם, ולא משנה מאיזה מקום הגיע. האידיאולוגיה הזרה הזו פרחה בשנות ה-50 עם הקמת הקע"מ, ובשנות ה-60 עוד אימצו את הסוציאליזם האתאיסטי כתורה כלכלית. אלה דברים שקטב ראה בשיאם בזמן שהוא ייצג מיעוט שבמיעוט, במקום שיסגדו לאלוהים- סוגדים לאדם שעומד בראש המערכת. ואילו בסוריה חלק מהמערכת השלטונית היו בנוסף לכל גם נוצרים או עלאווים. קטב יצא נגד ההצלחות של המשטר החילוני. האירוניה של ההיסטוריה שאילו היה חי היום, היה יכול לבוא ולראות איך קמים מהפכנים מוסלמים ופוגעים במשטרים החילוניים.

קבוצות הממשיכים של קטב- "אל תכפיר ואל הג'רה" (שנת ההג'רה נחשבת לסמל המעבר מהאלילות לאסלאם), שמה של הקבוצה בא להגיד שהם נלחמים בתכפיר והם בעד הג'רה- חידוש הקהילה המוסלמית מהג'הליה החדשה לעבור לאסלאם הנכון. הם ניסו פיזית לקיים את האמונה הזו. הם היו סטודנטים שעזבו את קהיר או ערי מוצאם ועברו לאסיוט במצרים עילית- מה שסימן מבחינתם מעין מעבר ממכה למדינה, ושם התארגנו במחצית השניה של שנות ה-70. הם נודעו לאחר מכן כקבוצת טרור, וב-78 הרגו את השר לעניני וואקף במצרים. לאחר מכן חוסלו על ידי השלטון- כולל מנהיגם שוכרי מוסטפא. הם היו נסיון מעניין לפרש את קטב כלשונו, לבצע הג'רה ופעולות נגד התכפיר. הקבוצה השניה "הג'מעאת"- ניסו בצורה יותר מתודית לעסוק בשאלת הארגון ובניית משטר תחליפי. אל פרג'- אחד מראשי התנועה, נשפט ומהפרוטוקולים של משפטו עולה כי משייך יותר משקל לטיהור השלטון המצרי מאשר למאבק נגד ישראל, והוא יוצא נגד השליטים הקיימים שקולם חוטאים. בסופו של דבר מקבוצה זו יצאה קבוצת קצינים שהרגה את סדאת. הביטוי של רוצח סדאת כשנתפס: "הרגתי את פרעה" מבטא את תפיסתם לגבי השלטון, שנתפס בעיניהם כחילוני וכופר. ‏11/12/2008 שיעור מס' 6 האח"ס בסוריה סוריה היא מקרה יוצא דופן. אונ' אל אזהר (ואחרות) משכו למדנים מכל העולם המוסלמי. למדו בה אנשים (גם מסוריה) שהגיעו מהזרם המרכזי של האסלאם, אך בתקופת לימודיהם היה מקובל להיות חסידי אל בנא ולכן הם הושפעו מהרעיונות של האח"ס. כשחזרו לסוריה, הקימו מפלגה שהיתה חסידת דרכו של אל בנא. הם נבדלו מעמיתיהם במצרים בכך שהיו מוכנים להיות חלק מהממשלים והשלטון. השתתפו כמעט בכל ממשל עד סוף שנות ה-50. בין 58-61 היה האיחוד בין סוריה למצרים (קע"מ) ולאחריו הפיכות צבאיות, וב=63 עלה הבעת' לשלטון ואז כבר לא השתתפו האח"ס בו. דבר זה מבטא גישה אחרת בגישתם לשלטון בסוריה מאשר במצרים. הסיבות לכך: מלכתחילה לא היו להם מניעים רדיקלים/חברתיים, הבעיות בסוריה היו קיימות- אולם בהשוואה למצרים היו הרבה יותר מינוריות בהיבטי החברה והכלכלה. הפעילים עצמם היו אקדמאים, אנשי המעמד הבינוני, הצד החברתי מיתן את הפעילות וגם הצד האידיאולוגי לא היה קיצוני. לא היו מהפכנים ולא קראו למרוד בשלטון, למרות שתמכו בדרך האח"ס. לאחר עזיבת הצרפתים את סוריה בשנות ה-40, הסתיים השלב של מאבק בשלטון הזר, מה שהביא לפחות חיכוכים עם השלטון או עם מייצגו. סוריה שונה ממצרים באופן יסודי. גיאוגרפית- סוריה יותר מבוזרת ממצרים, בעיקר בגלל ריבוי העדות בה והמבנה הגיאוגרפי שלה. מצרים היא שטח מדברי גדול ויחסית שטוח, שבמרכזה זורם הנילוס שמספק את התחבורה והמים. נוצר בה מצב שמי ששולט על הנילוס הוא ששולט במדינה ובפריפריה. בגלל המדבריוּת, האוכלוסייה היתה יחסית ממושמעת, היישובים ליד הנילוס ובדלתא תלויים במים, ומכאן תלויים ביחסים טובים עם השלטון הריכוזי. סוריה מבותרת מבחנה גיאוגרפית ומגוונת, העבירות לא תמיד קלה. לא היתה מסורת של שטח אחד הניתן לשליטה. מאז שלטון הסלבקים עד העת החדשה סוריה לא היתה כלל מדינה. הצרפתים שקיבלו את המנדט על האיזור, יצרו את המדינה הלבנונית וכבשו עוד שטחים והפכו אותם למדינת סוריה, זאת לעומת מצרים שהיתה קיימת כמדינה אלפי שנים. האוכלוסיה- מצרים מורכבת ממעל 90% מוסלמים סונים והיתר-קופטים שמבחינה אתנים הינם מצרים. סוריה- 65% סונים ו-11 עדות ומיעוטים נוספים (4-5 סוגי נוצרים, דרוזים, עלאווים, כורדים ועוד). העלאווים- נקראו גם בשם גנאי נוסוורים- נוצרים קטנים. מיעוט שמבחינה אתני- ערבי. מבחינה דתית- גיבוב של אמונות (זורואסטריה- אמונה באש , נצרות- פולחן לחם ויין, אסלאם שיעי- מקדשים את עלי). לא מקבלים אותם כמוסלמים מאחר ומאמינים ב-3 נביאים (מחמד, עלי ואל-פריסי) ולא רק במוחמד. נחשבו תמיד לעדה חלשה ומבודדת, וברגע שהיתה להם אפשרות בתקופת הצרפתים להתקדם (הצרפתים העדיפו לשלב את העלאווים בצבא ובכך להחליש את הרוב הסוני), נוצרה מסורת שמשפחות העלאווים שולחות את הבנים לצבא ובכך מאפשרים להם קידום חברתי. הבנים עברו סוציאליזציה בצבא ורבים מהם הפכו לקצינים. כשהצבא פנה לבעת', היו חלק מהפעילים הראשונים. ב-1970 אסאד תפס את השלטון וב-71 קיבל פסק הלכה מהפוסק השיעי החשוב של לבנון מוסה אל-צדר על פיו העלאווים הינם שיעים ומוסלמים. היה חשוב מאד לאסאד לקבל פתווה כזו מאחר ועפ"י החוקה הסורית, על הנשיא להיות מוסלמי. בסוריה קיים הקיטוב העדתי הזה, והיו שהסבירו שיש בעצם גם מצב של נאמנות על פי העיר באיזור, מאחר ואין מסורת מדינתית, וכשקמה המדינה הסורית לא התחברו אוטומטית. כשקמו מפלגות פוליטיות, כל אחת מהן ייצגה אינטרסים איזוריים אחרים (כך למשל לאנשי דמשק היו נטיות להתחברות עם מצרים, אנשי חלב היו קשורים היסטורית לעיראק). הסכסוכים בין הנטיות של מדיניות החוץ והסיעות השונות היוו תמיד סיבות להפלת שלטון והפיכות. בתנאים של סוריה, ייחודית העובדה שהאח"ס נתנו את ידם לאחר השחרור מצרפת ועזרו לממשלה הסונית לשלוט. היו קיימות 2 מפלגות= מפלגת העם הפרו עירקית, ומפלגה פרו מצרית שהיו בסכסוכים ביניהן באופן תמידי כך שהאח"ס היו אלו שמכריעים את הכף. בשנות ה-60 החלו דברים להשתנות בגישתם של האח"ס ובשנות ה-70 הפכו לפעילי טרור נגד השלטון. אפשר להצביע על כמה יסודות שהפכו את האח"ס לקיצוניים יותר באותה תקופה: הבעת' – בתקופת שלטון נאצר במצרים והקמת הקע"מ לא עשו עניין גדול מהברית עם האח"ס, מבחינתם האח"ס היו מיותרים וראוי להוציאם מחוץ לחוק, אף כי לא הרחיבו הנחיה זו גם לסוריה. למעשה בתקופה זו לא התייחסו כלל את הבעת' ודי בודדו אותם. כשהבעת' עלה לשלטון ב-63 היו בו אלמנטים שלא התאימו לאח"ס- הם היו חילונים ואת הדוקטרינות שלהם שאבו מתפיסות חילוניות מערביות-לאומיות. דגלו באחדות ערבית, נצחיות עקבית ושליחות הערבים. אחד ממיסדי הבעת' היה נוצרי- מישל עפלק. אנשי הציבור והאינט' של הבעת' היו ברובם חילונים. האח"ס לא אהבו את דרך הכלכלה של הבעת', הלאומיות, הדגשת המאבק המעמדי.

הם גם התגאו בכך שהם שונים מהמרקסיסטים בכך שמכירים ברכוש פרטי, באחדות הערבים ללא מלחמה  בין המעמדות, אבל המשק היה סוציאליסטי והחינוך היה על פי מעמדות.

הבעת' ניסו במידה מסוימת להחליש את מעמד אנשי הדת, שגם ככה לא היו חשובים במשטר בסוריה. למעשה היו הבעת' סוציאליסטים השואבים מהלאומיות הערבית הלא דתית המודרנית, שילוב קולקטיבי של רוח משותפת- "רוח הלאום" (שפה, טריטוריה, היסטוריה, יעדים ולפעמים אף תכונות פיזיות- משותפות) לעומת הנאמנים לאסלאם, האח"ס. כשהבעת' עלה לשלטון, החל להצטבר כעס אצל האח"ס, אולם לא הוביל מיד למלחמה. כיצד חלה ההסלמה? האח"ס מצאו עצמם נדחקים לשוליים, לפעילות בערי השדה, ולא השכילו לתפוס לעצמם עמדות כוח ושותפים לפעילות בצבא. המשטר העלאווי נשען על תומכים מערי השדה, אנשים חדשים ממעמדות נמוכים יותר, לא האליטות של הערים הגדולות. שלושת המנהיגים החדשים- מרואן חדיד, עצאם אל עטאר וסעד אלדין- צמחו בשנות ה-70 והיו הראשונים שהעלו את הצורך בפעילות חשאית ואיסוף נשק. בשנות ה-50 -60 היו עדיין "המנהיגים המשתלבים" בשלטון, אולם בשנות ה-60 החלה משנתו של סייד קטב במצרים שהתנגד לנאצר החילוני, לחלחל גם לסוריה ובשנות ה-70 עת עלה אסאד החילוני לשלטון והעלה את העלאווים עמו (רבים ממשפחתו ומקורביו הופכים לקצינים ובעלי עמדות בכירות), הפתווה של אל צדר על פיה נחשבים למוסלמים, אינה נחשבת בעיני האח"ס. בעיני המוסלמים הרדיקליים הדבר נותן מוטיבציה לקום ולפגוע במשטר הזה. אחרי שנת 74 ומלחמת יום הכיפורים, שנתפסת כנצחון בעיני הערבים, המשטר הרגיש שהוא מבוסס. בשיאו של משטר אסאד החילוני, החל מרואן חדיד את הגיית המחשבה של מאבק מזויין, "גדודי מוחמד" החלו להיווצר. הדברים התקדמו גם לרציחות פוליטיות. התנועה הזו לא התקיימה בצורה אורגנית ומסודרת, התפצלה לכמה תנועות- היה גם מחנה יותר מתון ושמרני בהנהגת אל עטאר שהיה בגלות, והיה המחנה הרדיקלי בהנהגת חדיד. הדברים התפתחו בהדרגה וב=75-79 היו גם פגיעות טרור. ב-6.79 פרץ מרד כולל., בין היתר בהשפעת המהפיכה באיראן, דינמיקה פנימית של שביתות שדיכאו והביאו להצטרפות נוספים למעגל האלימות, דיכוי ושימוש באלימות של השלטון היה גורם חשוב, בנוסף היתה חשיבה מוטעית שתהיה התקוממות המונים והשלטון לא יוכל לעמוד בפניה, כמו באיראן. האח"ס לא הצליחו והציבור הסוני לא הצטרף בהמוניו. הם לא הצליחו לחדור ליח' הצבא והמשטרה וליצור חבלה מבפנים או להגיע להפיכה המונית נרחבת- ההמונים הסונים חששו מפני "השתוללות אסלאמית"- משטר אייאתולות. יש גם פרשנות אחרת- תום פרידמן (עיתונאי בנ"י טיימס) היה כתב במזה"ת בתקופה זו ולארחהי. בספרו "מבירות לירושלים" מתאר בפרק "הכללים של חמה" את הקרב בין 2 מחנות- המתנגדים והשלטון, כל צד גייס את המקורבים שלו מול הצד השני, ומאחר ולשלטון היתה עדיפות צבאית, הוא ניצח. מתאר את האירועים כמו קרב כנופיות משפחתי. לאח"ס היה האומץ להעיר את השלטון מרבצו אחרי שהיתה הסלמה ביחסים, אך לא הצליחו לשבור את מסגרות השלטון ואת הפסיביות של ההמונים הסונים, או לחדור ליח' הצבא, למרות שחלק מהיחידות היו למעשה של סונים. הצבא פעל עם השלטון ולא התמרד מבפנים. ‏18/12/2008 שיעור 7 (מנחם)

איראן כדי להבין את האירועים באיראן והמהפכה, צריך להבין את ההתרחשויות באסלאם השיעי במאה ה-20 ובכיוון השני- את האירועים באיראן עצמה, מדוע המהפכה היתה בה ולא במדינה שיעית אחרת. האסלאם השיעי במאה ה-20 עד סוף שנות ה-70 (או לפחות עד שנת 63), היה מקובל לראות בשיעה אסלאם פסיבי. לא היתה מוכרת תנועה מיליטינטית שיעית עם שאיפה לתפוס את השלטון שיעה סונה הלכה נישואי מוטעה (זמניים) אין תפיסות היסטוריות ירושת הנביא, המנהיג צאצא המשפחה (עלי), טבח כרבלא כסמל כל גבר משבט קורייש יכול להנהיג מחשבה מדינית חשדנות בסיסית כלפי שלטון באשר הוא- לא השלטון הנכון של צאצאי עלי עדיף שלטון פחות טוב מאשר כאוס- לגיטימציה לשלטון גם אם אינו אידאלי תקיה אם חשיפת האדם כשיעי תעמידו בסכנה- יכול להתנהג כסוני מיתוסים אסכטולוגים (אחרית הימים) ציפיה למהדי – האימאם ה-12 יש ציפיה בלתי ספציפית למשיח כלשהו באחרית הימים

במאה ה-20 מתרחשות 2 מהפכות אסלאמיסטיות: סודן (סונים) ואיראן (שיעים). במאה ה-19 עבר פולמוס בין הזרמים- האוצילים והאח'ברים, מה מידת החופש של פוסק ההלכה. האחברים- טענו שהקוראן, הסונה (חדית') הם האמצעים היחידים. האוצולים- נותנים יותר מקום לפרשנות חדשנית (איג'תיהאד) של הטקסטים. האוצולים ניצחו- דבר שנתן הרבה מאד כח בידי חכמי הדת: כך לדוגמה במרד הטבק- הוציאו פתווה שהכניעה את השאה והבריטים. במהפכה החוקתית- הצליחו להביא את השאה לחתימה על החוקה. מסגדים- משתמשים במסגדים להפצת המסרים שלהם, נגישות לעם שלא היתה לממשל. במסגדים לא היתה פעילות של השרות החשאי, השאה לא האמין שמהווים לו סכנה. בהיבט הכלכלי- חכמי הדת השיעים מקבלים צדקה מההמונים באופן ישיר, ולא סמוכים על שולחן השלטון, גם אם קיבלו את המינוי שלהם מהשאה, להבדיל מהסונים שמונו ומומנו ע"י השלטון. המבנה הארגוני- שונה בשיעה מאשר בסונה, שאין בה היררכיה ברורה. באסלאם השיעי האיראני יש היררכיה כמעט כנסייתית:

עלמא (אנשי דת)>>מוג'תהידון (פוסקי דת)<< מרג'ע תקליד (מקור חיקוי)>>מרג'ע עלאא (המקור העליון)

לתנועות הרדיקליות הסוניות והשיעיות היתה דרך מחשבה משותפת: האבחנה: החברה חולה. המחלה: התמערבות, רקבון מוסרי, התדלדלות ערכים, דחיקת הדת וכו'. התרופה: שיבה לדת. אופן הריפוי: מעורבות דתית בפוליטיקה- מדינת הלכה, לאו דוקא שאיש דת יהיה המנהיג הפוליטי. באיראן- אנשי הדת הם המתווכים בין השלטון להמונים. אחרוני המלכים הקג'ארים הבינו שחייבים להתחשב באנשי הדת כדי שלא תהיה להם תנועת התנגדות.

1921- סיום השושלת הקג'ארית- עולה רזא חאן. 1925- רזא חאן הופך לשאה. 1941- רזא שאה מודח ע"י המעצמות שחושדים בו שקשור לגרמנים, עולה בנו מחמד רזא שאה, צעיר וחסר נסיון. 1951-1953- מצדק- ראש ממשלה אמביציוזי, מדיח את השאה, שחוזר כעבור כמה ימים בסיוע ה-CIA. 1953- השלטון של השאה צובר כוח ותאוצה, הופך את הפרלמנט לבובה שלו כדי להחליש את מצדק. 1963- "המהפכה הלבנה"- שורת צעדים האמורים להצעיד את איראן למודרניזציה ולמערב, כולל מהפכה חינוכית. השאה מוביל קו של חילון- הפרדת הדת מהחיים הציבוריים ומהמדינה. אוסר על לבישת רעלה ע"י עובדות ציבור, מוביל בניית מאוזוליאום של דמויות לאומיות "קדושים חילוניים", מקדם את תכנון הילודה, החייאת המורשת הקדם אסלאמיים של איראן (כדוגמת חגיגות 2500 שנה למלכות כורש ב-1971). 1963- האייתוללה חומייני, מנהיג סדרת הפגנות נגד המהפכה הלבנה, נגד שחיתות השלטון והשחתת העם. האשים את השאה בהיותו סוכן האימפריאליזם. 1964- חומייני הוגלה מאיראן ומגיע לעיראק (כעבור שנים מגיע לצרפת). 1970- חומייני מפיץ את תורתו מעיראק, שהופכת להיות יותר ויותר פוליטית, מפרסם את ספרו "שלטון אי הדת", הדרשות שלו הופכות להיות יותר ויותר נערצות ופופולריות באיראן. לדעתו- הדת לא צריכה לשלוט, אבל השריעה צריכה להנחות את השליט ולא צריך לחכות למהדי כדי שהשלטון יהיה בידיים הנכונות. 1978- הניצוץ למהפכה- מאמר מערכת בעיתון הממשלתי "אלטלעאת'"- מהעיקריים באיראן- כנגד חומייני, שהיה אז בגלות בצרפת. במאמר הואשם בהיותו סוכן אימפריאליסטי. המאמר הצית גל של הפגנות שגלשו לאלימות והתנגשויות עם הצבא.

מ-1963 יש תסיסה חברתית של שכבות שונות באוכלוסיה נגד השאה. כל פעם שיש התפרצות- מדכא אותה הסאווק בצורה יותר אלימה. חומייני חוזר לאיראן רק לאחר שהשאה עוזב את הארץ, אז הכוח של אנשי הדת בהנהגת חומייני נפטר מכל הכוחות האחרים במשחק ולאחר מכן מתחילה תקופת טיהורים. למה פרצה המהפכה דווקא באיראן? המבנה ההיררכי של חכמי הדת השיעים נתן להם יותר לכידות וארגון. באיראן היתה שנאה מכל הצדדים לשאה ולמשטרו. אנשי הדת השיעים היו הרבה יותר זהירים בלשונם לפני שתפסו את השלטון. חומייני ידע להקסים את כל שומעיו, כולל במערב, ולהעביר את המסר. השינאה לשאה איחדה אנשים מכל שכבות העם, וכך חומייני הצליח לסחוף לצידו גם אנשי שמאל וחילונים. יחד עם אנשי הדת היו מרקסיסטים, פדאיון אסלאם, אינטליגנציה חילונית, מג'הדין חלק (מרקסיסטים אסלאמיסטיים), סטודנטים. השאה חשש מהשתלטות רוסית וחשש מהכוחות השמאלנים במדינה כגייס חמישי של רוסיה באיראן, בעיקר עקב היותו פרו ערבי. בשנות ה-70 קורה תהליך של התעוררות השיעה גם בלבנון, לאחר שנים של תמיכה כלכלית מצד איראן. במחצית השניה של המאה ה-20, טקב התזיה (הצגה של טבח כרבלא), שהיה מקובל לראותו כמין טקס אבל שמלמד את השיעים "להוריד את הראש"- הפך להיות באיראן ובלבנון בהנהגת מוסא צדר, לכלי פוליטי וחברתי להתנערות נגד הסונים והשלטון העריץ.

‏26/12/2008 שיעור מס' 8 הדוקטרינה השיעית המהפכנית של חומייני ניתן להבין שיש בשיעה כמה יסודות רגשיים שלאו דווקא עובדתיים ונוגעים לחוקה, נוגעים לתפיסות אינטלקטואליות ואמוציות. הרבה שיעים רואים עצמם כמיעוט נרדף שסבל, במיוחד מנהיגיו שסבלו ונרצחו (עלי ובניו), הדת ספוגה אוירת סבל ומרטירולוגיה. הדת מעלה על נס את הסבל שנוצר בגלל רצח ועינוי, כפי שבא לידיע ביטוי בטקס העשוראא, בו מזדהים עם הסבל של עלי ובניו, מעידים על נכונות עצמית של סבל וקרבה למוות. האדם השיעי הרגיל חי את חיי היומיום שלו, אבל אי אפשר לא להביא בחשבון איך אדם כזה מחנך את ילדיו, ובין היתר ערכים אלה עוברים מדור לדור. סוג אחר של רגש בשיעה- רגש ההסתתרות. העובדה שהשיעים בדרך כלל מיעוט נרדף ונפגע גרם להם לסגל לעצמם את תפיסת התקיה- חיי הסתתרות והצטנעות ואי הבלטה- דבר שגם מתאים לאוירת הסבל וגם לניתוק מהסביבה. לא תמיד היה כך לאורך ההיסטוריה, אולם ניתן למצוא מצבים בהם השיעים הסתגרו במעין גטאות מרצון משל עצמם. אחרי המהפכה העבאסית, שהשיעים נמנו בין מבצעיה, הציע הח'ליפה לאימאם השיעי להיות יורשו ולהוציא את השיעה מהבדידות ולהעבירה לזרם המרכזי של האסלאם . האימאם לא קיבל את ההצעה והעדיף להשאר בצד- דפוס זה התקיים כך בדרך כלל במשך השנים. במאה ה=16 השושלת השלטת בפרס הפכה שיעית וקבעה כך את דת המדינה. זה לא הפך את השיעים כאוכלוסיה להיות יותר נינוחים ופתוחים עם השלטון, לא שינה את דפוס האבל והמרטיריות. כנראה שסוג השלטון לא היה מה שרצו והתאים להם – שלטון האימאם- אלא שליט לא דתי- השאה. רוב השליטים היו לאורך השנים בעימות עם אנשי הדת הבכירים. אנשי הדת השיעים- המוג'תהדין- קיבלו שליטה על הוואקף מהציבור באיראן וקיבלו בכך מעמד של עצמאות כלכלית שהשליטים לא אהבו, הם העדיפו לצמצם את תפקידי אנשי הדת. הגליית חומייני בשנת 63 היתה על רקע יריבות בינו לבין השאה. מכאן ניתן להסיק שיש נטייה של תסכול כשמצד אחד יש רצון להסתתר ולהתנתק, מצד שני כעס על כל שלטון שאינו שלטון האימאם ושאינו מתחשב מספיק באוכלוסיה. המהפכה ב-1906 מצביעה על 2 דברים אלה- יציאה מההסתתרות והליכה אחר אנשי הדת שמרדו בשליט ומצד שני- התנגדות לשליט עד שניתנה החוקה. אחר כך התמוססה החוקה והשליט חזר להתנהגותו הקודמת , והשיעים לא התמרדו נגד זה , פרט לאנשי הדת שהמשיכו להתלונן. צריך להוסיף את מעמדו המיוחד של איש הדת בחברה השיעית, בעיקר של איש הדת הבכיר. מאחר והשלטון נתפס בעיני השיעה כלגיטימי רק אם נמצא בידי המהדי, הרי כל שלטון למעשה לא לגיטימי, גם אם בראש המדינה עומד אדם שמצהיר על היותו שיעי. מי כן לגיטימי בעיניהם? אנשי הדת התקבלו כתחליף הלא-רשמי אך האמיתי של האימם החסר. בעיקר הבכירים מביניהם נחשבו ל"אנשים ראויים". איתאוללה- "אות האלוהים"- הוא תואר שאדם זוכר בו לאחר שלומד שנים רבות וכותב ספרים בנושא משפטים ותיאולוגיה, זה אינו תואר רשמי. חומייני שילב את כל הרגשות האלו – תסכול, מרדנות, אבל וכעס, וגם את התחושה של מעמדו המיוחד של איש הדת. הוא יצר את הדוקטרינה שביטא בספרו הראשון בשנות ה-40 "הממשלה האסלאמית" ובספרו הנוסף "מגלה הסודות". התפיסות שלו היו מאד ברורות ורדיקליות, בעצם בא ואמר שמה שמכריע בסופו של דבר היא העובדה שהאסלאם נמצא תחת מתקפה, פלישה תרבותית אל לב האסלאם, מנסים לשנות צורות חיים וערכים מאז שבא השאה, התמערבות היתר היא הבעיה. חומייני התכוון בעיקר למהפכה הלבנה- שהיתה אמורה להכניס טכנולוגיה לתחומי חיים שונים וליצור מצב שהאוכלוסיה כולה תחוש מעורבת בתהליכים שלטוניים, השתתפות בקבלת החלטות. מבחינת מנהיגי השיעה אלו היו ביטויים לפלישת ערכים זרים כבישים לכפרים נידחים התפרשו כחדירה לפרטיות, השאה רצה שכל סוחר יהיה רשום וידווח על הכנסותיו- וישלם מסים בהתאם- הסוחרים כמובן התנגדו לכך ). אצל חומייני התפיסה היתה פשוטה- רק איש הדת יכול לקבוע. מכאן נבעו 2 קונספציות: 1. וילאית-י-פקיה- הסמכות המיוחדת שיש לאיש ההלכה הבכיר. 2. האיש החשוב ביותר שיש לו הזכות להוציא את הפרשנות הנכונה מהמקורות ולדרוש מהאנשים ללכת בעקבותיו- מרג'ע אל תקליד- קובע המסורת, מה נכון ומה לא נכון, איך להתנהג. 2 המושגים האלה הפכו את חומייני לאיש הבכיר ביותר. בזמן המהפכה היו עוד אנשים נוספים בקואליציה, תוך שנתיים-שלוש כולם נחלשו או סולקו, חסידיו של חומייני תפסו את השלטון והפכו אותו לעומד בראש. בהעדרו של האימאם הנעלם הוא מחליפו. אפילו קרא לעצמו לעיתים אימאם ולמעשה עמד בראש המדינה.

זה היה חידוש גם לגבי השיעה וגם לגבי הסונה.

חומייני מכאן הרחיב את הרעיון לא רק לביצוע של אדם אחד, אלא הוא טען שבעצם כל השלטון צריך להיות מוחזק בידי אנשי דת. בכל מקום האוכלוסיה תשלט ע"י אנשי דת, וזה דבר שלא היה מעולם בשום מקום בסונה או בשיעה. הוא בעצם לקח רעיון שהיה קיים כמה מאות שנים, אך רק בכל מה שקשור לקאדים או שופט שיכול להיות וילאית-י-פקיה. הוא הפך את התפקיד לפוליטי, בכך העמיד עצמו ואת יורשיו במעמד של שלטון-על. במקביל היתה חשיבות לעובדה שאמנם היה צריך להיות מעין כל יכול, אבל בסה"כ הוא ואנשי הממשל האחרים שקיבלו תארים גבוהים, היו רק מבצעים מאד מקובלים של תפקידי ממשל ושרים. להבדיל מסייד קטב שלא האמין שקיים שלטון אנושי כלשהו עלי אדמות הראוי לשלוט בפועל, דווקא אצל חומייני הרעיון הפנטסטי של איש דת כממלא מקום האימאם, הפך להיות מציאותי ויומיומי. תפיסת המדינה של חומייני היא בת ביצוע, כל מה שצריך זה אנשי דת, שיפקחו על הטכנוקראטים שעושים את העבודה "הטכנית".

הוואהביה- ערב הסעודית- המשך של שיעור מס' 2 הווהאבים יצרו את האידיאולוגיה להלחם בתופעות אליליות וגם במה שהחשיבו כחידושים לא רצויים ("בידעה"), כמו התנהגותם של הסופים או החגיגות ביום הולדת הנביא. אבן וואהב ניסה לשנות את כל הדברים האלה, הוא לא היה היחיד שבא מרקע של תנועה אידיאולוגית- החנבאלים- אולם דווקא אצלו זה הצליח. יחד עם העובדה שיצא לכיבושים והיה בברית עם בית סעוד והצליח ליצור סוג של מדינה. בנוסף לעקרונות ה"שירכ" וה"תווריד" ("שירך"- אסור לאדם לחלל את שם האלוהים בתכונות אנושיות או הפניית תכונות אלוהיות לאנשים (לדוגמה, אי אפשר להתפלל לכל אדם באשר הוא ולבקש שיחולל ניסים). עניין הסירך גדל ויש תורה שלמה לגביו כבר. ה"תווריד"- הייחוד של אלוהים, יחיד במינו. רק אליו צריך להפנות את התפילה. עד היום הקבורה בסעודיה נעשית מבלי לציין את מקום הקבורה, כדי שלא יקרה מצב שבו קבר של מלך הופך למקום תפילה או למקום לבקשות מהאלוהים), במקומות שונים בהם חיים לא-ווהאבים (מבין המוסלמים) שנחשבים לסוטים מהאמונה הנכונה ("תכפיר"), חובה להלחם בהם ולהרוג אותם. מבחינה זו לקחו הוואהים על עצמם חירויות בלתי רגילות ולעיתים הרגו עשרות ומאות אנשים רק בגלל שלא היו ווהאבים. בעקבות אבן תעמייה, הם ניסו ליצור שלטון של שילוב בין מנהיג פוליטי לאיש דת "עומרא ועולמא". הווהאבים היו מאד קנאים ועקביים באשר לדת והתנגדו לכל פשרה, ומצד שני- לפחות בתקופת אבן סעוד- מבחינת מדיניות חוץ, משטר ופוליטיקה, הם היו נוחים ופתוחים אל המערב. הדבר כנראה קשור להבנתו של אבן סעוד, שבעוד שנחשב לאימאם העדה (במובן מנהיג קהילתי, לא במובן המנהיג הדתי של השיעים), היה אדם שבהחלט הקפיד על הוואהביה, הרי שאת מדיניות החוץ תאם עם הבריטים והאמריקאים והיה אדם פתוח ונוח לדיונים ושיחות. הוא ידע שהדבר כדאי לו, כי אם אין ברצונו להיות תלוי בעות'מנים, צריך לעבוד עם הבריטים כדי שיתנו לו את התמיכה להגיע לעצמאות בסופו של דבר. הקמת המדינה "החדשה" במאה ה-20 אבן חלדון- סוציולוג מהמאה ה-14, כתב חיבור יוצא דופן בשם "הקדמות למדעי ההיסטוריה" בו ניסה למצוא חוקים וכללים לעלית וירידת ציביליזציות, ממלכות ותרבויות. הסביר שמדינה צריך להקים בכוח ע"י כיבוש, כנובע מכך שבמדבר החברה מפתחת את "רוח הכיבוש" (אסביה), ואז יוצאים בכח בלתי נדלה וכובשים שטח מסוים. אז שוקעת רוח הכיבוש, הם עוברים תירבות והופכים לחכמים ומנהליים יותר ולא רוצים להלחם במשך השנים, ולכן מה שחשוב הן התקופות הראשונות שלהם. זה מסביר במידה רבה את היכולת של הסעודים לגייס שבטים ולתת להם כוח, אבל אבן חלדטון אומר שצריך לתת לרוח הזו אידיאולוגיה שתפעיל את כל השבטים והגייסות ביחד- וזהו האסלאם. לא יכול להיות תחליף ל"אסביה", אולם יכול להיות המכנה המשותף,. האיחואן קמו ברוח זו, רצו לצאת למסעות כיבוש על מנת לחדש את רוח הוואהביה כבימי קדם, ועם זאת גם להביא להתפשטות האסלאם. מתקופת מלחה"ע I, תוך 20 שנה, הפכה המדינה הסעודית למדינה הגדולה כמעט כפי שנראית כיום, הכניעו את ההאשמים וכבשו את כל השטחים עד עיראק. בשנות ה-20 אבן סעוד ניסה לשנות את המסלול של כיבוש שאין דבר בצידו, הלך במסלול ה"אבן חלדוני" והחליף את האליטות- במקום השבטים (האיחואן) העלה את אנשי העסקים. ב-1925-1926 יצר ממשלה לאחר כיבוש החיג'אז- לראשונה ממשלה של בעלי תפקידים. החל לשים דגש על פיתוח כלכלי, כלכלה מודרנית על בסיס רווחים ולא על פשיטות. החל לפתח את החיג'אז כמקור הכנסות, שאמנם נחלש מאד לאחר משבר הבורסה של 29, אולם החל להרוויח שוב בשנות ה-30 כשהחלו לחפש נפט בסעודיה. הוא שאף למדינה עם גבולות קבועים, יחסים עם השכנים ולא פשיטות. הדבר הביא לפיתוח המדינה והיא הפכה מישות שבטית לוחמת שמקדשת הכל בשם האסלאם, למדינה מסודרת ומתונה שחיה בשלום עם שכניה- שאינם ווהאבים- ועם הבריטים. תחת הנהגת אבן סעוד, הווהאבים אפילו הניחו לשיעים ולא המשיכו את המלחמה בהם. אלה היו תפיסות חדשות של מדינה שהשליט אימץ. לעומת זאת- המדינה שהיתה מקובלת עד אז (שנות ה-20), כפי שהשבטים והאיחואן העדיפו- היתה מהסוג היותר ישן, היישות השבטית המתפשטת/הלוחמת, שהרציונל שלה לפאר את שם האלוהים ולהלחם כל הזמן נגד כל אחד שאינו מוסלם כמו הווהאבים- למעשה כולם- ואין מה להתחשב בבריטים. עפ"י תפיסה זו, אסור גם לקבל גבולות קבועים, ואם למדינה יש צורך בכסף- עליה לפשוט על מקור הכסף ולהשיגו, ולא לפעול בדרך כלכלית. בשנות ה-20 נוצרו מעין 2 גירסאות של המדינה- של האיחואן מחד ושל משפחת סעוד, הסוחרים וכו' שתמכו בסוג השני. הבריטים ששלטו באיזור לא הסכימו להמשך פעילות הפשיטות של השבטים ולעיתים אף הפציצו אותם מהאויר. הלחץ על אבן סעוד היה גדול ולבסוף נאלץ להכריע. הצליח להתגבר על האיחואן בשנת 1929 והשמיד את הכוח הלוחם העיקרי שלהם. השיטה של אבן סעוד הפכה להיות השלטת, אך לקח שנים עד שבאמת הצליח לבנות את המדינה. אפשר לראות בסעודיה מדינה תיאוקרטית שחיה על שריעה ועקרונות הווהאבים, אולם שולט עליה מלך עם יכולת אכיפת חוק שלא נמצאת אצל אנשי הדת- הגם שיש להם סמכויות משלהם. זוהי דוגמה מעניינת של מדינה סלפית עם עקרונות ווהאבים רדיקלים שבנתה עצמה כמדינה מסודרת ומצליחה להתקיים בין מדינות אחרות.

‏01/01/2009 שיעור מס' 9

ערב סעודית (המשך) כיצד אפשר להבין את ההשתלבות של אל-קאעידה במסגרת המדינה הסעודית? איך קרה שמדינה ווהאבית התפתחה למדינה שיש בה סדר שלטון פנימי ומצליחה להתקיים בשכנות למדינות אחרות- הפסיקה להיות מדינת שריעה דתית והפכה להיות "גם וגם"? סעודיה למעשה מצאה דרך שמשלבת את הדת וגם מימדים אחרים. עוזי רבי- מסביר את התופעה בהפיכת אנשי הדת לחלק מהממסד והשימוש בשריעה כלפי פנים ולא להפנותו כלפי חוץ. הדמות של אבן סעוד עצמו- המקיים את העקרון של "עומרא ועולמא" של אבן תעמייה (מלומד שחי לאחר הפלישה המונגולית במאה ה-14, בזמן שהיה חוסר סדר גדול במדינה האסלאמית , פיתח את הרעיון של צוות השלטון הראוי- איש דת ושליט). קשרי הנישואין הנרחבים והיקף המשפחה המלכותית פתחו את הסעודים כלפי חוץ. סעודיה לא היתה אטרקטיבית בעבר למערב ולכן לא כפו עליה התמערבות בניגוד לרצונה, ולא היתה שם את הדחיה הקשה שחשו במדינות האסלאמיות האחרות כלפי המערב, למרות שמדובר בווהאבים. 1865- עדות משליח מערבי שעבר את המדבר מהמפרץ ונפגש עם השליט הווהאבי של המדינה- סיפר שזו היתה קבוצה של אנשים חשדניים שראו בו כופר- זה נראה יותר טיפוסי לווהאבים מאשר ההתייחסות למערב שצויינה לעיל. אחד מההסברים הוא שאבן סעוד גדל כילד בכווית, אביו היה השליט האחרון של המדינה הסעודית השניה שהתפרקה. הם חיו בכוויות כגולים, שם ראה מה המשמעות של גמישות בעניני דת ומדיניות בינלאומית. השיח' של כווית היה אז מובראכ "אל כביר", ואצלו אבן סעוד למד על יחסים ותעמולה בינלאומית. אבן סעוד היה אדם שונה מקודמיו, לא היסס לארח את אורחיו בצורה שאינה מקובלת על ווהאבים (עישון לדוגמה).

המדינה הסעודית, כלקח ממה שקרה במאה ה-19- השתנתה. אבן סעוד שאף לבסס שלטון ריכוזי, שהיה בשבילו הדבר החשוב ביותר. עם חיסול האיחואן, שהפריעו לו בכך, בנה מדינה שהסמכות השלטת בה היתה מאד ברורה. לידו יש עולמא שמהווים קבוצה שלטת של אנשי דת וגם להם צריכים להשמע. הפתווה הראשונה עסקה בצורך להשמע לשליט ולאנשיו. נוצרה רשות מרכזית שהתגברה על מה שהיה קודם ווהאביה פראית חסרת רסן ופיקוח מרכזי, תקופת האיחואן היו כל מיני אנשי דת שקבע הלכות שונות ומשונות וכל אחד היה יכול להוביל ולהפיץ את הוואהביה לאן שהוא רצה במובן "עשה לך רב". סממן נוסף של השלטון המרכזי: למרות שניתן היה להקים כל מיני גופים שייעצו או יבקרו את השליט (באסלאם יש את הרעיון של ה"שוּרה"- התייעצות, וחובה על השליט להתייעץ), החליט אבן סעוד לא להקים גוף כזה ולא להגביל בכך את השלטון. זהו סממן מאפיין של השלטון הסעודי. בשנות ה-60, פייצל ניהל מאבק פוליטי עם כל מיני קבוצות, בין היתר עם כזו שדרשה ממנו לאמץ חוקה- מסגרת של חוקים , סעיפים ומוסדות שיגבילו את השליט. פייצל התנגד בחריפות ולא הסכים לחוקה, לא הסכים שיוגבל השליט. 1991-1992 – אחרי מלחמת עיראק/כווית בשנת 90-91 והתערבות הכוחות האמריקאים, בעת שהיה חשש מאפשרות של פלישה עיראקית לסעודיה, גם אז תחת כל האילוצים האלה, החליט השליט לדאוג קודם כל שזכויות בכורה ישארו בידי השליט- כגון הזכות למנות יורש.

אחד הדברים החשובים שנקבעו במדינה לאחר הדחת האיחואן- שלטון מרכזי אבסולוטי שקובע עליונותו על פני כל גוף אחר. מתוך כך, הגם שהיו חוקים ונורמות של הוואהביה לפני כן, הם תועלו לתוך המדינה והמדינה הסעודית הפכה למדינה ווהאבית במסגרות חינוכיות, משפטיות וסגנון החיים- בתוך המדינה עצמה ולא כלפי חוץ, אבל בתוך המדינה עצמה תחת כפיפות לשליט המרכזי. הדבר התאפשר באמצעות ווהאביזציה של החברה והאוירה. אזורים שלא היו לפני כן ווהאבים (חיג'אז, אזורי הגבול ליד תימן לדוגמה) חויבו להיות ווהאבים במידה רבה, הגם שלא בדקו בציציותיהם. היה חוק ומשפט ווהאבי במדינה ובפועל לא פעם התערבב עם המשפט המקומי ונוהגי המקום ("עאדה"). החינוך הפך למסודר. עד שנות ה-60 אין עדויות שקמו בתי ספר רבים. היו מעטים וקטנים בדרך כלל בהשקעות פרטיות, יחד עם בתי הספר של המסגדים שנשענו על הוואקף. פייצל החל להנהיג, כחלק מהרפורמות שלו, מערכת חינוכית בה עבדו אנשי דת כמורים ומחנכים. היה להם תפקיד חשוב בחינוך הדור הבא. מדובר היה באנשי דת שהיו מקבלי משכורות מהשלטון ולא תלויים בוואקף, כך שנוצר איזון בין השליטה המרכזית של השלטון לבין תפקיד חשוב לדת בהנהגת המדינה. בנוסף, יצר גם מערכות בריאות, תחבורה ומערכת רווחה מדינתיות ומודרניות והכניס אליהם פקידים. בכל תחום השילוב הזה- שהוא גם פשרה- בלט. קוד ההתנהגות היומיומי – לבוש, הגבלת נשים, התנהגות- לא נוצרו מסגרות רשמיות לכך אבל מה שהפך למקובל היתה העובדה שעם התפשטות הוואהביה והפצתה ברחבי המדינה, השלטון הסעודי איפשר לאנשים שראו עצמם כבעלי עניין בווהאביה לקדמה, להפוך להיות מעין "שוטרים של הדת" (נקראו למעשה "אנשי עשיית הטוב וההתרחקות מהבלתי רצוי" ותפקידם "משטרת המוסד"). הם היו מתנדבים לכאורה ושייכים למשרד הוואקף. אמורים להסתובב ברשות הרבים ולדאוג לצניעות והתנהגות מתאימים. קבוצה זו מחד תחת שלטון המדינה ואמורים להיות בעלי גבולות ברורים, ומאידך יכולים לעשות כמעט כל מה שרוצים מאחר ויש להם את הגב של הדת.

המדינה מצאה את הדרך לשלב את הדת עם החינוך, המשפט והשלטון המדינתי. זו היתה אחת הדרכים להתגבר על המעצורים שהיו לה ולשלב את היותה ווהאבית עם הרשויות והמוסדות שאין עליהם הגבלות.

אחד המרכיבים החסרים בשילוב הוא- זכויות הפרט. הנושא לא משולב בדת או בשלטון, שהוא אוטוריטארי, ריכוזי וכפייתי בלי מרכיבים ליברליים בנוסח המערב.

אבן סעוד יצר שורה של מערכות שבטיות באמצעות נישואיו הרבים. המדינה איזנה עצמה במידה רבה הודות לשימוש בנוהגים השבטיים. לצד הנוהג הווהאבי, המשפט והחינוך היה מקובל גם הנוהג השבטי. עם הרס האיחואן בשנות ה-30, צפוי היה שגם השבטים יחלשו, כך קרה במובן הפוליטי. מאז לא קם כוח צבאי שבטי חדש שעלה ויצר איום על המשטר הסעודי. אולם הערכים וההתנהגות על בסיס נורמות שבטיות לא נפסק. הסעודים ורוב מדינות המפרץ די ליברליים בשימוש בנוהגים השבטיים- נוהגי האבות המקובלים אצלם עד היום לדוגמה: נוהגי נישואין וכריתת בריתות באמצעותם, קבלת החלטות על סמך קירבה בין אנשים ולא על בסיס רציונלי. דגש גדול על קרבה משפחתית- התחליף לסולידריות לאומית או מפלגתית, ההעדפה של אנשים על סמך קרבה משפחתית או שבטית- הכרות אישית או משפחתית- על פני אנשים שאינם מוכרים. כל התכונות האלה יצרו עולם שלם של מסגרות לא פחות חשובות מהדת- קשרי נישואין, מי מעסיק את מי, מי נותן למי את התפקידים- מערכת נוספת של סמכות והשפעה במדינה, שלא קשורה לדת. השליטים גם הקפידו שלא יהיה קשר בין הדת והמערכת הזו. לדת אין השפעה בכלכלה או בריבוד החברתי, חלוקת משרות וחלוקת הזדמנויות לעסקים. יש להם דריסת רגל בחינוך ובמשפט ובהתנהגות החברתית. גם המסגרות שקמו על בסיס היררכיה שבטית וזכויות לשבטים היו בעלות חשיבות ואלה היו תחומים של האסלאם או הוואהביה קבעו.

הסעודים וגם יתר מדינות המפרץ נמצאו במצב כלכלי די מיוחד במינו: יש להם משאב שממנו מפיקים כסף. במאמץ מינימלי כמעט בלי לעבוד יכול הסעודי לקבל כסף מהמדינה- "מדינת קצבה", בה הכל תלוי בכסף שנכנס בסוף החודש בין אם עבדת ואם לאו. מי שמקבל את הכסף הוא השליט או הממשלה (לאנשים פרטיים אין נפט- הנפט כולו שייך לשלטון). השלטון מאפשר לאנשים שונים להכנס לעסקים ולהרוויח הרבה מהנפט בעקיפין. המדינה בלתי תלויה באוכלוסיה בשביל הכנסתה- לא גובה כמעט מיסים. תופעה זו הפכה את המדינה לחזקה יותר. יש שימוש בכסף להשקעה בחברה ובתשתית, פיתוח, רווחה אישית, עידוד עסקים וכו'. השאלה את מי הממשלה בוחרת לעודד ולקדם. התשובה בדרך כלל- השליט יכול על בסיס העדפות שבטיות או קרבה אישית לבחור, או במי שנוח לו מבחינה פוליטית.

במשך השנים הסעודים חשבו שמצאו דרכים לאזן ולהתאזן, גם כשהיה נדמה להם שיש חדירה חזקה מדי של ליברליזם/השפעות מבחוץ (כמו בוגרי אוניברסיטאות שלמדו במערב על חשבון השלטון וחזרו לסעודיה), בכך שלא ניתנה להם יותר מדי השפעה או חופש. בסעודיה נפתחו בין שנות ה-50 ל-80 7 אוניברסיטאות ורובן עם השפעה חזקה של אנשי הדת בהן, חלק גדול מהסטודנטים גם בחרו ללמוד במסלול משולב עם תיאולוגיה, ואיזנו בכך את ההשפעות הליברליות של הסטודנטים שלמדו בחו"ל. המדינה הפכה למאורגנת ונשלטת ע"י שלטון מרכזי יעיל ומורגש, שלא היה רדום ושמצא את הדרכים איך להתאזן בין ההשפעות השונות. זה לא אומר שלא היו התפרצויות של האופוזיציה או של פעילים שמאלנים (בעיקר בהשפעת נאצר)- ב-69 היה מרד קצינים בחיל האויר בהשראה מרקסיסטית. ב-79 עם עליית חומיני ארעה תקרית ידועה בסעודיה- לפני ראש השנה המוסלמי כמה מאות מוסלמים השתלטו על המקדש הגדול של מכה והכוונה היתה לתפוס את משפחת המלוכה, אולם הם טעו ביום ולכן תפסו מתפללים סתם שהוחזקו כבני ערובה. הם טענו שרוצים לטהר את המדינה והשלטון ולהקים את החליפות המוסלמית , בראשם עמד אדם שהוגדר כ"מהדי". אחרי שהחזיקו במסגד 3 שבועות, בסופו של דבר נאלצו להכנע להתקפה משולבת של הסעודים וכנראה תגבור של כוחות צרפתים. לאחר מכן הסתבר שהיו אלה אנשים מקבוצות שונות, כולל משבטי האיחואן, עובדים זרים (מצרים, תימנים, פקיסטנים). זו היתה הפעם הראשונה בה נראתה ברית של ווהאבים עם אוהדי האחים המוסלמים. התפיסה שיש עמם "מהדי"- זו תפיסה שיעית ביסודה, אולם יש מקרים גם אצל הסונים מוכרת תפיסה כזו (בסודאן למשל). בדרך כלל השלטון הסתדר עם האופוזיציות ואלה היו תופעות יוצאות דופן, אך אחרי 91 התברר שיש קבוצות אופוזיציה במדינה הסעודית. נשאלת השאלה מאיפה הגיעה האופוזיציה הזו, אם הכל היה מאוזן? חברתי- בשנות ה-80-90 היו קבוצות שמספרן הדמוגרפי גדל מאד (בשנות ה-60 היו בסעודיה כ-8 מיליון נפש, בשנות ה-90 כ-16 מיליון וכיום כ-22 מיליון. למרות שיש כ-3 מיליון עובדים זרים, זו עדיין עליה עצומה באוכלוסיה). נוצר מצב שהיה קשה לספק לכולם את אותם שירותים ואפשרויות כמו בשנות 70-80, זה היה משבר במדינת הרווחה הסעודית. כלכלי- מחירי הנפט שהגיעו לשיא בעשור הנפט, הגיעו לקפאון בשנים שאחרי כן. נמצא נפט במקומות אחרים כמו אלסקה, דבר שהביא לירידת מחירים בשנות ה90. על רקע זה מצאו הסעודים עצמם בשנות גרעון. השילוב הזה בין הבעיות לבין הדור החדש הצומח ונזקק לשירותים, יצר מצב של העדר יכולות מצד השלטון- לא נפתחו יותר אוניברסיטאות, בתי חולים, בתי ספר. כל תשתיות הרווחה הוקפאו לזמן מסוים. המדינה לא העלתה מחירים או גבתה מיסים, כדי לא לפגוע בתדמיתה, והעדיפו לקצץ בשירותים ולצמצם תעסוקה. יש נתונים שסטודנטים בוגרי אוניברסיטאות היו כ-30% מהמובטלים. בתקופה זו התברר שיש לא מעט קבוצות אופוזיציה שהיו יוצאות להפגנות של כמה מאות אנשים, כותבים פטיציות ומכתבים גלויים למלך. היה להם מכנה משותף דתי- סוג של התחדשות הוואהביה. מה המקורות הדתיים של התחדשות זו? הסתבר שמערכת האיזונים של הסעודים לא לגמרי הצליחה, כמו גם פתיחת שערי המדינה לפליטי האחים המוסלמים ממדינות שונות ובעיקר ממצרים ומסוריה. סעודיה תמיד ניסתה להתחרות בנאצר והלאומיות הערבית הנפוצה שסימלה היה אנטי מלוכניות וחילוניות, התקרבות לברה"מ (מדינה אתאיסטית בעיני הסעודים). הסעודים הקימו את "ארגון המדינות המוסלמיות" שהיה ארגון מתחרה לליגה הערבית של נאצר. פליטי האחים המוסלמים היו אנשים משכילים ויודעי תיאולוגיה וקיבלו משרות בבתי ספר ואונ'. כך לדוגמה, אחיו של סייד קטב. הסעודים לא חשבו שתהיה בעיה להסתדר עם הדעות שלהם.אכן לא היו בעיות כל זמן שהם היו רק מורים לשריעה, אלא הבעיה היתה בתלמידים שאימצו חלק ניכר מדעותיהם בנוגע למשטר ושלטון, שמנוגדים לגישות הווהאביות (האח"ס בנוסח הקטבי מאמינים שהשליט הוא חלק מהג'הליה, ואין לקבל את השלטון שלו), דבר שייצר בעיה לכל הדור הצעיר של ההוגים הסעודיים. הרבה מהסטו' היו גם תלמידים לתיאולוגיה והפכו לעולמא בפוטנציה- נקראו "המתעוררים", ובשנות ה-90 יצרו אידיאולוגיה ווהאבית חדשה. במידה מסוימת בן-לאדן צמח מתוכם, אבל הרחיק לכת הרבה מעבר לווהאביה.

‏15/01/2009 שיעור מס' 10 ערב הסעודית וארגון אל קאעידה תנועות האופוזיציה בסעודיה השילוב של בעיות כלכליות, גידול דמוגרפי, פגישה ברוב הצעיר, ירידת מחירי וכמויות הנפט- הביאו לקושי לספק את רמת החיים והשירותים שהיו לפני כן לאוכלוסיה. החל משנות ה-60, המדינה הסעודית קיבלה פליטים יוצאי האח"ס- בשנים האלה הסעודים מבחינת מדיניות חוץ ובטחון נאבקו נגד הגלים הלאומיים-רדיקליים שהפיצו משטרים כמו של נאצר במצרים או הבעת' בסוריה ועיראק. משטרים אלה דיברו על צורך בפיתוח סוציאליסטי, מאבק מעמדי והצורך בהפלת בתי מלוכה. המצרים בשנים אלו גם התערבו בתימן ועזרו לקבוצות מהפכניות להפיל את המשטר המלוכני של האימאם. נוצרה שם מלחמת אזרחים בין מהפכנים למלוכנים שנמשכה שנים והמצרים שלחו לשם כ-60 אלף חיילים שניסו לסייע למהפכנים. לסעודיה זה היה דבר בעייתי ביותר. כנסיון לצאת נגד מצרים- הם גם התערבו בתימן וסייעו למלוכנים, ובנוסף פתחו את שעריהם ל"פליטי האסלאם". ראו עצמם כמובילי מחנה אסלאמי שמרן יותר מול המחנה הנאצריסטי-לאומי-רדיקלי. הבולט ביניהם היה מוחמד קוטב, אחיו של סייד קוטב, שהיה למורה באוני' באל-מדינה שאז נפתחה (הראשונה שהמלך סעוד פתח בשנת 57). אחדים מהאח"ס הגיעו ללמד בבתי ספר תיכוניים ובחוגי בית. הסעודים לא ראו בהם מתחרים, מאחר והם עצמם כווהאבים -חסיני כל ואין דבר שיכול לערער את אמונתם. צריך גם להביא בחשבון שמערכת החינוך בכלל היתה משרד ממשלתית, אבל מי שקבע את תוכניות ודרכי הלימוד היו לא פעם אנשי דת, בעיקר בתחומים דתיים- השלטון לא הכתיב תכני לימוד. סטודנטים רבים העדיפו ללמוד תיאולוגיה כמקצוע שני, ורבים מהם הפכו להיות עולמא. המורים מהאח"ס – בניגוד לווהאבים- היו הרבה יותר נכונים להציע יציאה לג'יהאד, הפיכת משטרים ברוח תורתו של סייע קוטב, בעוד שהמדינה הסעודית היא התגלמות הדבר הנכון בעיני רוב הווהאבים. הם אמנם לא קראו להפיל את השלטון הסעודי, אולם רוח הדברים הכללית שלהם היתה שהשליטים הערבים שייכים לג'הלייה והדבר הנכון שמוסלם צריך לעשות- לצאת בג'יהאד נגדם. הדבר הביא לכך שהמוטו היה "אם אתה אח מוסלם בסגנון הסעודי, עליך לקום ולפעול", כך שרבים מהם מצאו ייעודם ביציאה לאפגניסטן (סוף שנות ה-70 תחילת ה-80) להלחם בפלישה הסובייטית, בהשראת האח"ס. שם פגשו גם אח"ס שהגיעו ממדינות נוספות. בן-לאדן היה ביניהם. הוא היה סטודנט להנדסת בניין שב-79, בהיותו בן 22, יצא לאפגניסטן. בקנדהאר היה בסיס שבו התקבלו ערבים שהגיעו, קיבלו הדרכה והסברים. באמצעות כספי המשפחה הפך בן-לאדן את הבסיס למעין בקו"מ של כל המתגייסים (בסיס = "אל קאעידה"). הם זכו להצלחה רבה, להבנתו, משום שהסובייטים גורשו או עזבו 10 שנים מאוחר יותר (89), באותן שנים ברה"מ החלה להתפרק והאנשים של אפגניסטן חשו שיש להם חלק גם בכך. כשהאנשים חזרו לעולם הערבי, היתה להם סוג של סולידריות- קראו לעצמם "הערבים האפגניים" וחשו שרכשו יכולות שניתן לתרגמן גם לתחומים אחרים. הם פיתחו סוג מסוים של לוחמת גרילה- אבל לא ברור אם היתה להם תוכנית להמשיך להשתמש בה גם מחוץ לאפגניסטן. על רקע כל הדברים האלה, החלו לפעול בסעודיה קבוצות אופוזיציה בראשית שנות ה-90. הם התחילו בדרישות לשנות את מבנה חלוקת התפקידים והמינויים (טענו שהממשל ממנה מקורבים) ובעיקר תקפו את העובדה שהשלטון הזמין חיילים אמריקאים להגנה ותקף מדינה מוסלמית אחרת (מלחמת המפרץ הראשונה-91), בעיקר יצאו נגד כך שסעודיה- שאמורה להיות מדינה ווהאבית ולה מדיניות שהאסלאם מנחה אותה- נקטה בצעדים אלה. עפ"י האסלאם אין להתחבר עם מדינה כופרת נגד מדינה אחות מוסלמית ועוד לצאת להלחם בה בשיתוף חיילים זרים. בנוסף, החיילים הזרים יושבים על אדמה סעודית שהיא מקודשת בגלל הערים הקדושות. ב-1991-2 החלו קבוצות האופוזיציה לקיים מדיניות של פטיציות- שלא היו מקובלות עד אז- בקשות מהמלך לשנות דברים. כמובן שהשלטון לא קיבל את דרישותיהם, אולם נתן לאנשים לבטא את עצמם, לפחות למשך זמן מסוים. משהחלו להיווצר קבוצות תומכים, ב-94 לאחר כמה הפגנות המוניות, אסר השלטון חלק מהפעילים והמנהיגים, ובכך צמצם את מימדי התופעה. צמחו 2 קבוצות בשנות ה-90 שהיתה לפעילות שלהן המשך במאה ה-21: 1. אנשי ה"צחוה"- "המתעוררים"- אנשי דת צעירים, מרצים או עולמה בערי שדה, שראו עצמם כמי שאמורים לחדש את רעיונות הוואהביה לאחר שקפאו. הם לקחו על עצמם לפתח מחדש כמה מעקרונות הוואהביה למשל שכל השליט להתייעץ גם עם אנשים צעירים, בלתי תלויים בעלי תפיסות ביקורתיות ולא רק עם אנשי דת ממוסדים ותו לא (כדוגמת עבד עזיז אבן באז- שהיה מעין המופתי הראשי של ריאד ונחשב לאיש דת הבכיר ביותר בסעודיה מאז שנות ה-70. היה אדם עיוור שידע לדקלם את כל הדוקטרינות התיאולוגיות הווהאביות בע"פ. השלטון אהד אותו מאחר ולא היה בעייתי וידע להכשיר במובן הדתי רפורמות שהשלטון עשה- כדוגמת חינוך בנות ותחומים אחרים. הוא התנגד לפטיציות מאחר והן יוצרות "פיטנה"- אי שקט פנימי, מערערות על סמכות השליט). בנוסף, דרשו שהשליט אסור לו לראות עצמו כמי שיכול לקבל החלטות באופן בלתי תלוי- מחליט מה ראוי ואינו ראוי לאוכלוסיה. טענו שהשליט תפקידו להוציא אל הפועל ערכים אסלאמיים, על השליט יש חובות שמחייבות אותו לפעול בדרך מסוימת ואינו יכול להחליט אם עליו לעשות זאת או לא. מה שמשאירים לו זה להחליט מתי, איפה וכו'. כמו במקרה של עיראק ב-91, שהיה חייב להתחבר לעיראק ולצאת נגד המערב ולא להיפך. הוא חייב להתחבר לערכים האסלאמיים ולא לערכים מדינתיים. הם דרשו הקמת מועצה חדשה של עולמא בהם יהיו בולטים בה והשליט יהיה חייב להתייעץ עמם.

2 אנשי דת החשובים ביותר בתנועה זו - איש אקדמיה באונ' ריאד והשני מהעיר בוריידה מחבל קצים השמרן- אל עוודה ואל חאוולי . הם היו יחסית צעירים ורטוריקנים טובים, הפיצו דבריהם בכתב ובקלטות.  היו לצידם אנשים שעמדו בראש "האגודה להגנה על זכויות שרעיות" (CDLR) , למרות שבאנגליה תומכי הקבוצות האלה ראו אותם כרפורמטורים לוחמי זכויות אדם.  פעיליה נמלטו מרדיפת השלטון והגיעו ללונדון ב-94-5. שני הפעילים החשובים ביותר עדיין מפיצים דבריהם בפקסים ובאינטרנט והפכו להיות "האופוזיציה של האינטרנט" (the cyber opposition). עוודה וחאוולי נאסרו ב-94, לאחר כמה הפגנות של תומכיהם, ישבו עד 99 בכלא וכשיצאו, לפחות חוואלי הפך להיות יותר מתון ומעין "חוזר בתשובה", הופיע וטען שאסור למרוד בשליט ובשלטון. עוודה נשאר יותר אופוזיציוני.

קבוצה זו נחלשה מעט, אולם בראשית המאה ה-21 צמחו להם ממשיכים הרואים עצמם כדור השני של הצחווה. כיום השאלה היא האם תוך כדי פעולה שלהם מותר להרוג גם חפים מפשע, גם אם הם מוסלמים שעומדים ליד מישהו הראוי לההרג- והתשובה שלהם היא-כן., 2. הזרם השני הוא בן-לאדן ואל קאעידה. מאז שובו ב-89-90 מאפגניסטן, ניסה להתבסס בסעודיה. אחד הדברים שבלט היתה בהופעתו מול מי שהיה שר הפנים הסעודי ב-91, כשניסה לשכנעו שיש לו דרך טובה יותר לטפל במשבר עיראק מאשר פניה לארה"ב- הצעתו היתה לנקוט בדרך מוסלמית, לשכנע את סדאם לעזוב את כווית. ואם לא ירצה, יש להם את האמצעים להלחם נגדו- אולם בטוח שיצליח לשכנעו ואז יוכלו לשת"פ מול ארה"ב. השלטון לא התייחס לבן-לאדן ברצינות. ב-1994 שללו ממנו את האזרחות הסעודית והוא נאלץ לעזוב את המדינה לצמיתות, דרך סודאן , לאפגניסטן. הוא הכריז על ג'יהאד נגד ארה"ב ב-96. מבחינות רבות הוא היה תוצר התקופה- למד אצל אנשים שקיבל מהם את רעיונות האח"ס בעת ששהה בלימודיו בחיג'אז, אח"כ באפגניסטן נפגש עם אנשים חדשים שהשפיעו עליו בדרך מיוחדת: עבדאללה עזאם- הפלסטיני הירדני- שנחשב למורה רוחני. הציע- ובן-לאדן קיבל- שלא צריך להסתפק במאבק נגד ארה"ב או ברה"מ באפגניסטן בלבד, אלא לרדוף אחרי המעצמה החוטאת גם אל מעבר לגבולות, להגיע לאדמתה ללא חשש אם צריך ואכן צריך לקום ולהכריז על ג'יהאד. המוסלם הטוב צריך לקום ולהלחם ולא להסתפק במחשבה בלבד. ג'יהאד לא צריך להיות חובה על הקהילה כולה, אלא זו חובה אישית ומשום כך ניתן שלא להוציא מהכלל של החובה לג'יהאד כפי שמפורט בקוראן- נשים, ילדים, צעירים וכו'. הוא הפך את הג'יהאד ליסוד אסלאמי שישי נוסף. אבל הוא לא למד רק מעזאם, אלא גם מאנשים שהגיעו ממצאים- האיש שעד היום נחשב למס' 2 שלו, אל-זווהרי- רופא ילדים במקצועו שהיה חבר בקבוצת רוצחי סדאת. הוא הצטרף לאחר הרצח לאנשים שנתפסו והפך להיות הדובר שלהם. הוא נכלא לכמה שנים, השתחרר ועבר לאפגניסטן ושם הצטרף לאל קאעידה. הוא לימד את בן-לאדן הצורך הבלתי מתפשר להלחם בכל שלטון. האידיאולוגיה של בן-לאדן היתה לקטנית- אסף רעיונות ושילב אותם ביחד: • אי אפשר לראות אותו כווהאבי, למרות שהוא סעודי במוצאו. לא קיבל את הלגיטימיות של המדינה הסעודית, טען כך שאבן סעוד חטא לאלוהים כשהקים מדינה. • גרס שצריך להלחם גם המשטר הסעודי וגם במשטרים אחרים. קיימות זירות אסלאמיות שונות בהן צריך להלחם- פלסטין, בוסניה, צ'צ'ניה, סומליה- היכן שהמוסלמים נמצאים תחת סוג כלשהו של איום. התכלית האמיתית של המוסלם היא לחימה. • פיתח את הרעיון של לחימה נגד מעצמה- ארה"ב. טען ש"בוש הוא הפרעה החדש", ומכאן חובה ללכת אפילו עד וושינגטון ולפגוע במי שצריך. השילוב בין דעות ופרשנויות שונות הביא לכך שהסכנה באל קאעידה שיהיו מוכנים לקבל כל מוסלם ובלבד שיהיה מוכן לבצע ג'יהאד, ולא משנה מה מקורו של אותו מוסלם. למעשה, הוא קרוב יותר לסייד קוטב ולא לווהאביה. משפחתו במקורה מדרום תימן מהאסכולה השפעית ולא הווהאבית ויכול להיות שהוא מבטא גם רעיונות מהכיוון של השפעיות או האוכלוסייה התימנית. למרות שטבע את המונח "מסע הצלב היהודי נוצרי", לא יצא בן-לאדן במיוחד דווקא נגד ישראל. חוץ מהפעילות הבינלאומית (בניני התאומים, מומבסה, ניירובי), במזה"ת עצמו היו כמה פעולות- בעיראק התברר זמן קצר לאחר הכיבוש האמריקאי שיש תאים סוניים רדומים שב-04—05 החלו לפעול בראשות אל זרקאווי (הירדני). הוא הוכרז ע"י בן-לאדן כ"אמיר" של אל קאעידה בעיראק, וראה בכך הזדמנות לנצל את המצב בעיראק של אי סדר ומאבק בין עדתי וליצור כאוס והעדר שלטון פנימי, ואז אל קאעידה יהיו האלטרנטיבה לשלטון. אל זרקאווי הפעיל יחידות שביצעו פיגועים באמריקאים ובלט בשנאתו את השיעה (בקבוצות אל קאעידה לא היו שיעים, אולם בן-לאדן לא התבטא במיוחד נגד) וראה עצמו כלוחם נגדם. הוא עצמו נהרג בהפצצה ב-2006 ומאז לא קם מחליף בשיעור קומתו. בסעודיה עצמה פעלו גם אחרי הכיבוש של עיראק, למרות שדיבר נגד השלטון שם עוד קודם. יש טוענים שהיה הסכם שקט בין המודיעין הסעודי לבינו שלא יפעל על אדמת סעודיה, אולי בתמורה לכך שהסעודים לא שיתפו פעולה עם האמריקאים נגדו. הם החלו לפעול ב-2003-4 וביצעו כמה פעולות נגד אנשי עסקים אמריקאים או סעודים שפעלו יחד עם אמריקאים, וניסו לפגוע במחנות הצבא ואזורי מגורים של האוכלוסייה המערבית. פעילות זו נמשכה כמעט 3 שנים, אולם השלטונות התמודדו בהצלחה יחסית והרגו כמה מאות מהפעילים, הצליחו לחדור לתאים ועודדו אנשי דת- שלא היו תומכי צחווה או אל קאעידה- לדבר על הסובלנות בדת ולהדגיש את האחדות שבאסלאם. התחיל דיאלוג בין אנשי הדת משני הצדדים ואז התברר שיש כמה עשרות אנשי דת סעודים שלא רואים עצמם קיצוניים, והאוכלוסייה תמכה בשלטון. לאל קאעידה היו עוד זירות במזה"ת- אלג'יריה, מרוקו, ניסו בסיני בהצלחה מוגבלת ועוד ידם נטויה. עיקר חשיבות קבוצה זו במיזוג המיוחד שיצרו- לקחו אידיאולוגיה מכל מיני מקורות ועשו הצלבה מעניינת וחשובה מבחינתם שאפשרה לאנשים להצטרף ולקבל על עצמם את עול הג'יהאד בתור התנאי היחיד.

‏22/01/2009 שיעור 11 חמא"ס איך צריך להבין את הקמת החמא"ס? מדובר בתנועה שיצאה מה"איחואן" המצרית. מאז סייד קוטב ואף לפני כן, כל מי שחשב שמחובתו לקום ולהלחם בשליטים הקיימים- היה מחוץ לחוק. לכן צריך להבין שאנשים כאלה שהפכו אח"כ לחמא"ס קראו להם ה"ג'מעאת"- הקבוצות שהלכו אחרי האידיאולוגיה של האח"ס. קבוצות אלו (יותר בכיוון התורה של אל-כנא ולא של קטוב), לא היו מלכתחילה אלימות והרסניות בעיקר לא כלפי המשטר שלהן עצמו- כמו בתפיסתו של קוטב. הם לא ראו עצמם תלמידיו של קוטב- בניגוד לסעודיה שבה פעלו קוטביסטים- אין את התופעה הזו ברצועת עזה, אלא תלמידיו של אל בנא שלמדו מהאסכולה שלו, או באוניברסיטאות במצרים (הנייה, נאזר ריאן, רנטיסי ועוד). הם לא היו אנשים שעסקו באסלאם באופן מלא- אלא היו אנשי מדע, רופאים ומהנדסים שלמדו גם תיאולוגיה. כשהם התארגנו, קמו כמו מהפכה בתוך מהפכה. היו פעם אנשי פתח וצמחו בתוכו, אבל מכל מיני סיבות חלה התרחקות מסויימת שלהם מהפתח. חלק מההסבר- משום שפתח היה מושחת וכבר בשנות ה-70 ובוודאי בשנות ה-80, כשניהל מחנות פליטים בעזה ובלבנון- הרגישו את השחיתות במינויים וחלוקת כספים. דבר נוסף- פתח מיצה את תפיסותיו בכך שקם כארגון גרילה בתחילת דרכו בשנות ה-60, אחרי מלחמת ששת הימים ניסוי לנצל את העובדה שכמעט כל הפלסטינים היו תחת כיבוש ישראלי ולנסות ליצור תנועת גרילה רחבה. באותה תקופה החז"ד וארגונים מרקסיסטיים אחרים היו פעילים מאד בעזה. היתה תחושה בשנות ה-70 שארגון פוליטי שקם רק על בסיס לאומי לטובת השחרור- זה לא מספיק. אנשים לא נהרי אחרי הארגונים האלה. הרעיון של תנועה לאומית משיחית שדבקה בנאצר- נחלש, בעיקר אחרי מותו בשנת 70. במקומה קמו ארגונים בעלי מאפיינים מרקסיסטיים (בדרום תימן לדוגמה, שקיבלה עצמאות ב-67 מהבריטים), קבוצה פלסטינית בשם "הלאומים הערבים" (הקאומוּן)- שפנו לכיוון השמאל והצטרפו לאש"פ בשנת 69 כארגון שמאלני. מי שלא פנה לשמאל, התחיל בהמשך ללכת לכיוון האסלאמי במחשב שאולי זו הדרך היותר טובה לערבי עם השקפות לאומיות, כדי להוסיף לעצמו מימדים נוספים. הרב מאנשי פתח שחשבו בשנות ה-70 שאין בו כבר בשורה- פנו לכיוון האסלאם. בשנת 74 החל אש"פ את תהליך הכרתו בישראל והצהיר שמוכן להגיע למו"מ כלשהו עם הישראלים. היו כאלה שהתהליך לא נראה להם וחשבו שאסור לוותר, ופנו יותר ויותר לאסלאם. הם קמו כמהפכה שניה במחה הפלסטיני, לאחר המהפכה הראשונה של אש"פ כהנהגת פתח- שתפסו את השלטון בחברה הפלסטינית בשנות ה-60. 10 שנים מאוחר יותר התחילו לעלות בהדרגה הארגונים הפלסטינים. באינתיפדה של 87 התברר שהקבוצה שקראה לעצמה חמא"ס, הרבה יותר חזקה ומאורגנת טוב מאשר הפתח והם הגיעו להישגים ראויים. לאחר שקמו והתמסדו בתור חמא"ס- תנועת ההתנגדות האסלאמית, ניתן לומר שקמו כאלטרנטיבה אסלאמית לפתח- הם ניסו להפוך גם לגוש אידיאולוגי- הם שונים מהפתח, ההצעה שלהם לאוכלוסיה והגרסה היסטורית שלהם להבנת בעיותיה של פלסטין היא שונה, ובסה"כ יש להם תפיסה משלהם עצמם לגבי המדינה והחברה. החמא"ס חיפש לחדד את הזהות שלו מול הפתח, ניסה לתת אלטרנטיבה משלו גם במובן הרחב- משטר מסוג אחר, חיים מסוג אחר, כלכלה עם דגשים אסלאמיים. בשנות ה-90 רצו להחיל את המצע של אל בנא על החברה הפלסטינית, לתפיסתם השריעה צריכה לשלוט. כשהחמא"ס הופיע וכתב את האמנה שלו, הרעיון של שחרור פלסטין מופיע לא כעניין לאומי אלא כמין חובה דתית. עד אז האידיאולוגיה של הארגונים האחרים הדגישה את עובדת שחרור המולדת הפלסטינית אולם לא נכנסו למימדים אחרים. החמא"ס ניסה לטעון שהשטח שעליו נמצאת מדינת ישראל הוא אדמת ווקף ומקודשת לאלוהים (מתבססים על סיפור- שלא מופיע בקוראן- שעל פיו מוחמד קם מקברו, עלה על סוסו בוראק והגיע לירושלים. ממקום זה עלה לשמים). על סמך זה פיתחו את האמונה שפלסטין כולה היא ווקף לאלוהים וקדושה, ולא רק שום מוסלם לא יכול אלא גם אסור לו לוותר עליה- זהו חילול קודש. הם הוסיפו את המימד הדתי ללאומי- ולא יצאו נגד הרעיון הלאומי- בניגוד לאל קאעידה או הקוטביסטים שיוצאים נגד כל תפיסה לאומית. מכירים בחשיבות של הדבקות בלאום הפלסטיני ולא רואים עצמם מבחינה זו מנותקים מהפתח. אין להם את ההתנשאות שיש לפעמים בקבוצות אסלאמיות אחרות שחושבות שהן הטובות יותר, רואים עצמם כחלק מהאוכלוסייה. עד 2007 עת שתפסו את השלטון בעזה, ראו עצמם כאחים של הפתח ושהמלחמה שלהם רק נגד ישראל. רק ב-92 קמה הזרוע הצבאית, בשנות האינתיפדה הראשונה פעלו מבלי לבצע פעולות של הרג נגד היהודים, הגם שעודדו את פעולות ההתמרדות ודחיית השלטון הישראלי וגם מוכרים מספר מקרים בהם חוליות חמא"ס חטפו חיילים ישראלים אחרי 94 והטבח של ברוך גולדשטיין. מסורת התנגשויות באויב תוך הקרבת הלוחם לג'יהאד, התחילה בחזבאללה ב-83 בפיצוץ המפקדה האמריקאית ובית הממשל בצור- תוך ביצוע הקרבה לג'יהאד. החמא"ס לא קיבלו את הרעיון במשך כמה שנים, ורק אחרי המקרה של גולדשטיין החלו הפיגועים הגדולים והמאזן השתנה לגמרי מבחינת ביצוע מעשי טרור, כשהזרוע הצבאית בראשות מוחמד דף- הפכה לפעילה מאד. ‏29/01/2009 שיעור 12 בניגוד לאלקעאידה או לחזבאללה, שמתנגדים לארה"ב כמי שהשפילה במשך שנים את איראן ולבנון וטיפחו את הנוצרים על חשבון השיעים, לחמאס אין את הבעיה הזו. מבחינתם, ארה"ב אינה אויב- אם כי לא נחשבת לגורם אוהד. החמא"ס החליטו שלא להלחם בחזית שאינה פלסטין- למרות כל ההתגרויות מצד אלקאעידה בהם. עם זאת, כתנועה אין להם הגות ייחודית- התבססו בעיקר על חסן אל בנא (דעווה, הקמת מדינת שריעה) ודמותו של עז אדין אל קסאם (הלחימה) ופיתחו את זה לתורה שלהם. את הרעיון שהאיזור כולו הוא וואקף וצריך להלחם עליו- הגה שייך יאסין כבר בשנות ה-80. ככל שאלקאעידה פיתחו את רעיונות הג'יהאד הגלובאלי בכמה חזיתות, ולמרות אהדתם לחמא"ס כמי שנושא על גבו את המאבק ביהודים, הרי שיש הבדל גדול בין שתי התנועות שהתפתחו באוכלוסיות אחרות- אלקאעידה בעיקר באפגניסטאן בין "הערבים האפע'נים"- שהגיעו מכל מיני מקומות ומבחינתם הרעיונות שם נמזגו- סייד קוטב, הוואהבים, עבדאללה עזאם- ואילו החמא"ס הלכו לכיוון אחר. מאז התחלת פעילותם ב-96, כשבין לאדן הכריז על ג'יהאד על ארה"ב והמערב- לא קיבלו אותו ברצינות. עבדאללה עזאם – יש הרואים בו אדם הדומה במחשבתו לחמא"ס. פלסטיני שגדל בירדן, עבר לאפגניסטן, לפני כן היה בסעודיה ולימד באוניברסיטת אל-מדינה. את שמו רכש לעצמו כשהיה באפגניסטן. הדבר העיקרי שחידש ובין לאדן השתמש בו- הדגש שהוא שם על ג'יהאד. התפיסה שלו- מי שרוצה לחיות כמו מוסלם נאמן- צריך לקיים ג'יהאד. הג'יהאד לא צריך להשאר חובה על הקהילה אלא חובה אישית על כל מוסלם- ואי אפשר לשחרר ממנו אנשים כפי שהיה מקובל עד אז- זקנים, נשים וכו'. טען שצריך להפוך אותו ל"חובת היחיד". הוא גם העביר לבין לאדן את האמונה שהג'יהאד הזה- כמו מול הסובייטים- הוא מאד מוצדק משום שהוא הגנתי. כל עוד אדם או קבוצה נלחמים במטרה רק לתקוף כופר- שאינו מזיק מלבד היותו כופר- תקיפה זו מוצדקת פחות מאשר תקיפה לצורך הגנה על האסלאם מפני תקיפה מבחוץ. טיעון זה הורחב אח"כ ע"י בין לאדן ואל זאהרווי נגד ארה"ב בסעודיה. מבחינתם האדמה הקדושה של סעודיה תחת כיבוש זר. עזאם נהרג באפגניסטן ב-89 טרם סיום המלחמה שם. יש להביא בחשבון לגבי החמא"ס שמדובר בתנועה מאד מוצלחת מבחינה חברתית, כפי שכבר באו באינתיפדה הראשונה, כשהשכילו לחלק מזון ולארגן את הצעירים. השלטון הישראלי לא התנגד לפעילות זו ולא יצאו נגדם, מאחר וראו בכך החלשת אש"פ. הם החלו כתנועה חברתית והמשיכו בפעילות זו גם במשך שנות ה-90, אז החלו להציב עצמם כאלטרנטיבה לשלטון הרשות הפלסטיני, שלטון חילוני הקשור לישראל וכפוף להחלטותיה, שלטון מושחת לתפיסתם המקפח את האוכלוסיות המקומיות. הם הציגו עצמם כמייצגים את האוכלוסיה האותנטית – לעומת אנשי אש"פ שהגיעו מתוניס. הם החלו להציע שלטון הנאבק בישראל ונקיון מנהלי ופוליטי ללא שחיתויות. באינתיפדה הראשונה, ברמת פעילויות הרחוב, החמא"ס והפתח השתלבו זה בזה (גדודי עז אדין אלקסאם עם גדודי שוהדא אל אקצא), היה גם גוף ארגוני שריכז ותיאם ביניהם, ההבדלים די טושטשו בין התנועות ברמת היומיום. החלו לקום "ועדות עממיות"- גופי ביניים, ראשי משפחות שהשתלטו על מחנות פליטים, ששלבו את אנשי 2 התנועות, נראה שסוף האינתיפדה גרמה לפילוג ביניהם.

‏05/02/2009 שיעור 13 החזבאללה הרקע להקמה: כמו בהקשר החמא"ס, גם כאן צריך לדבר על מהפכה בתוך מהפכה- רואים את השלביות שמוליכה להתפתחות ההיסטורית. החזבאללה- שינוי שחל בעדה השיעית בלבנון והחל עוד בשנות ה-70. השיעה היתה העדה הפחות מפותחת בלבנון, למרות מספרים הולכים וגדלים של האוכלוסיה. הם נחשבו לאוכלוסיה שאין בה השכלה או כסף (מלבד כמה פיאודלים), לא ממלאים תפקידים חשובים בשלטון (מדובר על שנות ה-50-60) ובנוסף הם היו אנשים שקיבלו על עצמם את הדימוי העצמי של המסכנוּת. במשך שנים רבות גם לא באו כלל בתביעות. מוסא צאדר שינה את זה, ויכול להיות שבכך הביא שהדור הצעיר של אנשי הדת יהיה יותר שאפתן ונכון להלחם על מטרותיו. לדור הזה, יצא בפעם הראשונה ללמוד אצל מורים חשובים, בין היתר חומייני. צאדר מבטא בעצם קיומו את הקשר הלבנוני-איראני. הוא היה בן למשפחה לבנונית ששלחה את בניה לאיראן. יש ענפים של המשפחה בלבנון, עיראק ואיראן. הוא למד בקום באיראן ובנג'ף בעיראק, פגש שם אנשים כגון פדלאללה (כיום המנהיג הרוחני של חזבאללה), ראשי דת שיעיים במזה"ת וחלק מהמפכנים של חומייני, שהאמינו שצריך להיות אקטיביסטיים ולא להמתין לשובו של האמאם הנעלם- יש להלחם בשלטון ולדרוש זכויות לשיעים. צאדר לא היה חומייניסט לאורך כל הדרך, לא קרא למהפכות, אבל כשהגיע ללבנון הפך למנהיג הרוחני והפוליטי של השיעים בלבנון והכניס את הרוח האקטיביסטית על פיה לא צריך לשקוט על השמרים, צריך להפסיק את התקייה-האיסתיתאר- ברגע שהאסלאם בסכנה. צאדר לא דיבר על סכנה חיצונית לאסלאם, אלא על הקיפוח החברתי- יותר מאשר קיפוח דתי. מאבקו כוון למצב של שילוב השיעה ודחיפתה להלחם- לא באלימות- ולהאבק על שיפור התנאים החברתיים שלהם.

הוא יצר תנועה ב-1974- "תנועת המקופחים עלי אדמות" (הרעיון הזה התפשט לפני כן בשנות ה-60 באפריקה ובעולם השלישי שהשתחרר מהקולוניאליזם, המקופחים מבין עמי העולם השלישי שנוצלו ע"י המערב והגיע זמנם להתנער, לנקום ולדרוש את זכויותיהם). במקרה של לבנון, המאבק לא היה נגד השליטה המערבית- שלא היתה אז כלל בלבנון- אלא נגד הקיפוח והתחושה מול הנוצרים, ובעיקר המארונים שבשנות ה-60 היו המיעוט הגדול ביותר, והיו העשירים יותר ומקושרים יותר במערב, עם יכולות סחר וקשר לעדות הנוצריות. הוא תעל את המאבק שלו במונחים פוליטיים יחסית לא לוחמניים. דרש תקציבים, חינוך, מפעלי פיתוח- והצליח לקבל חלקית את דרישותיו. צאדר נתפס כאדם שהצליח ליצור שיפור עבור השיעים בלבנון. במקביל לתנועה החברתית –פוליטית, נתן ביטוי לכל מיני תת זרמים: הנוער אורגן לראשונה בתנועות נוער, פעילות במסגדים וכו'. התנועה נתפסה כתנועה חיובית, נגד הקיפוח ולא להפיכה או ליציאה נגד המערב ו/או ישראל. אולם דברים החלו להשתנות לאחר העלמותו של צאדר.
בסוף שנות ה-80, התקופה שהפלסטינים לחמו בישראל מלבנון לאחר גירושם מירדן ב-71, לפלסטינים לא היתה בעיה להשתלב ככוח פוליטי-צבאי בדרום לבנון עקב חולשת המדינה. ב-78 צאדר נעלם, וזו היתה גם השנה שבה בוצעו פעולות קשות נגד ישראל ובעקבותיהן "מבצע ליטאני", הקמת מיליציות פרו-ישראליות בדרום לבנון. הדברים התגלגלו מאז במסלול הסלמה. למרות ש-81 היתה צריכה להיות שנת הפסקת אש בין ישראל לפלסטינים, הדברים הגיעו לפיצוץ בשנת 82 והחלה מלחמת לבנון.

בסוף שנות 70-ראשית שנות ה-80 נוצרו 2 תהליכים חדשים: 1. המהפכה האיראנית- לאיראנים תמיד היה עניין בלבנון, בגלל קשרים משפחתיים וגם בגלל שהמשטר האיראני חשב שיוכל לנצל את לבנון בקלות לייצוא המהפכה. ישראל הפכה מהימים הראשונים של המהפכה לסמל האיוּם בו נלחמים- משטר מערבי שפגע באסלאם ובפלסטינים, ייצג את ארה"ב והיה ידידותי כלפי השאה. המשטר האיראני ראה בכך הזדמנות לשנות את המשטר בלבנון גם כדי לקדם את השיעים וגם כדי לפגוע בישראל. כבר מ-79 יש ידיעות על כך שאנשי "משמרות המהפכה" האיראנים הגיעו ללבנון ועודדו את האוכלוסיה השיעית והחלו לאמנה אימונים צבאיים, בנוסף גם העבירו כספים רבים. 2. כניסת ישראל ללבנון- לאחר כמה שבועות בהם קיבלו המקומיים את ישראל בידידותיות יחסית (אולי בגלל שהפלסטינים נחשבו בדרום לבנון לאוכלוסיה נצלנית שאינה תורמת, לא עיבדה את השדות וחשבו עצמם ל"אצילים" בעוד שהלבנונים היו "הפלאחים"), האופוריה לא נמשכה זמן רב. מבחינתם כובש התחלף בכובש, יותר גרוע מהפלסטינים, ונוצר מצב של מאבק שיעי בכיבוש הישראלי. התחילו פעולות טרור ראשונות, והמצב הלך והחמיר. קיומם של "משמרות המהפכה" כחלוצים איראנים בלבנון, הביא לעידוד המאבק נגד ישראל. למעשה מאז 82, ניתן להגיד שנוצר החזבאללה מתוך הפעילים של "המדוכאים", שבאמצע שנות ה-80 קיבלו את השם "אמל" כמפלגה פוליטית, שהנהיג אותה יורשו של צאדר- נבי ברי, שהיה עו"ד יליד ארה"ב, איש מערבי עם דרכון אמריקאי, והיו לו קשרים טובים עם הקהילה השיעית בלבנון ועם פוליטיקאים בעולם הערבי.

עם עלייתו רואים שהרעיון הגדול של צאדר להקמת מפלגה- היתה בו בעייתיות. מנהיגי המהפכה הצעירים והחומייניסטים מצאו מולם שיעים תוצרת צאדר: מחד חסידי הסדר החומייניסטי החדש, שהיו קרובים לאידיאולוגיה שלו ודרשו מאבק בישראל והשתלטות על כל החברה השיעית בלבנון, הם היו יותר דתיים ורצו שחיי השיעים יתנהלו דרך המסגדים. מולם היו אנשי "אמל", יותר חילונים, יותר מבוגרים, לא חיפשו מאבק בישראל או שיפור מעמד השיעים מעבר למה שכבר הושג. הם הפכו למעשה לממסד החדש ומכאן גם הטענות נגדם. השם "חזבאללה"- היה להם נוח להציג עצמם כמי שאינם באים באופן מאורגן וממוסד ויוצרים תנועה מטעם האיראנים. הם ראו עצמם כפועלים למען האלוהים, ולא למען השיעה בלבנון או החלפת המשטר בלבנון. "כולם אנשי אלוהים". הם באו מתוך "אמל" ומתוך השיעים, אבל הכניסו אלמנטים חדשים- המאבק בישראל, ההליכה אחרי רעיונות החומיניזם, ההתמקדות במסגדים והחתירה להמשיך בדרכו של צאדר- חיזוק דרכה של השיעה. עקרון נוסף היה היכולת הטובה יותר של הקבוצה להתארגן. תוך כמה שנים בשנות ה-80 הצליחו בכמה תחומים טוב יותר מכל קבוצה אחרת: ההתארגנות הפנימית והמחתרתית, כולם מצויים בתוך מסגרת ממודרת, מצד שני יש גוף מדיני שמורכב מכמה שייח'ים, יש כמה מחוזות, מזכ"ל ומנהיג רוחני. ארגנו עצמם בצורה טובה ויעילה, יצרו את המרכזים במסגדים, הכניסו לשם את האנשים שלהם ומשם יצאו לסביבה והפעילו דעווה- מערכות חינוך, רפואה, תמחוי וכו' ("אמל" לא פעלו בתוך המסגדים כמעט, ולכן היה קל לחזבאללה להכנס ולהצליח בפעולות אלה). הדבר הנוסף הוא הכסף שבא מבחוץ. במשך כמה שנים האיראנים מימנו גם את "אמל" וגם את חזבאללה. ככל שהחזבאללה גבר והוכיח שמאורגן יותר, עבר השלטון האיראני לתמוך בו. נוצרו תאים ותת-ארגונים וקבוצות תת אזוריות של אנשי החזבאללה ושילוב זה של מלחמת תאים נגד ישראל, שהתמחו במלחמת גרילה, כמו גם העובדה שהצליחו לא רע במאבקם נגד ישראל- הביאו ליצירת כוח היה מוצלח ביותר בלבנון. השתלטו על החברה בעיקר בדרום לבנון ובכל מקום ש"אמל" התנגדו ונוצר מאבק, החזבאללה גברו באופן מוחלט.

המאבק בישראל היה עקרון חדש בחזבאללה, שלא היה קיים קודם, והיה מאד מרכזי אצלם. יש אידיאולוגיה שלמה שהיא פיתוח הרעיון של חומייני של "האסלאם תחת מתקפה"- שהמתקפה שייכת ליהדות העולמית שעומדת מאחורי ארה"ב, הטיעון האנטישמי הקלאסי שקיבל אצלם את הנופך המתאים לזמן ולמקום, מה שהצדיק את מתקפתם על בניין המרינס והמפקדה הישראלית בצור. כל רעיונות הגרילה בעקבות זה, יש מאחוריהם לא רק הבנה טקטית אלא גם מסר דתי- יש להקיז את הדם לאט לאט, איפה שאפשר. צריך לצאת ביוזמה ולא לחכות שהמכה תבוא. הם לא חיפשו את הלגיטימציה במערב, מבחינתם החשוב היה לקבל לגיטימציה מאיראן והליכתם בדרך המהפכה והאמאם הנעלם.

הקשר עם הרעיונות של המהפכה האיראנית: רעיון לוחמת הגרילה והמאבק של העדה כולה נגד ישראל- לא דבר שהגיע מחומייני, אף כי האיראני מעודדים את הרעיון. גיוס האוכלוסיה נגד ישראל- הוא רעיון של החזבאללה.

שאלת ממשל הדת- החזבאללה אינו בשלטון, כך ששאלה זו פחות חשובה. לפדלאללה העומד בראשם, אין תפקיד כל כך חשוב כמו לחומיני או חמנאי באיראן. יש להביא בחשבון שחלק גדול מאוכלוסיית לבנון אינם שיעים או מוסלמים כלל. לתפיסת החזבאללה חכם הדת הוא פחות חשוב- אפילו יצר כמה בעיות בכך שהוציא פסקי דת שאסרו על ההתאבדות. כל המנהיגים הפעילים הינם אנשי דת, אולם אינם אנשי דת בכירים. ואילו הבכירים אינם מעורבים בפעילות. זוהי הדרך שלהם להגשמת רעיון "שלטון איש הדת".

אחת מהדרכים שבה אינם ממשיכים את דרכה של איראן- הם מכירים בכך שיכולה להיות אוכלוסיה לא מוסלמית במדינה שלהם, להבדיל מהאוכלוסיה באיראן שבה הלא-מוסלמים בטלים בשישים ואינם נחשבים כלל. הדמיון לחמא"ס: שתי תנועות חברתיות שהפכו לצבאיות, משולבות עם הלאומיות המקומית- יותר מאשר תפיסה פן-אסלאמית. מאבק נגד ישראל כסמל הכוח והיהדות והכלכלה העולמית. רוצים לחזק את האסלאם שמסמל את המסכנים והחלשים.