FANDOM


בס"ד מבוא להיסטוריה של הדת


המיסטיקה באיסלאם הזרם המיסטי באיסלאם ידע שלושה שלבים בהתפתחותו: ראשיתו במבקשי אלוהים אינדיבידואליסטים שגזרו על עצמם סגפנות חמורה; המשכו בתיאוריה מורכבת של הדרך בה ילך המאמין הרוצה לחוות את החוויה המיסטית ולהתקרב לאלוהיו; וסופו בתנועה ממוסדת של אחוות. שלושת השלבים משקפים גם היבטים של הצופיות שהתקיימו זה לצד זה.

חוויה מיסטית צריך שתענה לארבעת הקריטריונים הבאים: א. חוויה שאינה ניתנת להבעה במילים. ב. איכות תבונית. צריך תמיד שתהיה הארה. ג. ארעיות. מצב מיסטי אסור שימשך זמן רב, ולאחר שנגמר אפשר להעלותו בזיכרון בצורה חלקית. ד. חוויה שמקורה בחוסר-פעילות.

זהד/ זהאד (סגפן) (ز(ﺪﻫ

  הצופים הראשונים כונו זהד. הם דגלו בסגפנות, חיו חיי אדיקות מחמירה והקפידו להתרחק מבעלי השררה. בדרך-כלל הם חיו בחיי עניות וסירבו לקבל תרומות שמא יקבלו את שכרם עוד בעולם הזה.

תצוף: התיאוריה המיסטית

  התצוף החל במאה ה-9, והיא למעשה השקפת העולם הפילוסופית-תיאולוגית, שהתגבשה והפכה לתיאוריה מיסטית.
  אחד הדברים שנוצרו מהשקפת עולם זו, היא החלוקה לטאריקות וההבנה כי יש צורך במסלול מסוים של התקדמות הדרגתית לקראת השלמות הרוחנית.

המיסטיקנים הצופים לקחו מ: 1. מהנזירים במאות ה-3-6 את הסגפנות, את דחיית עולם החומר ואת בגד הצמר הכהה. 2. מהגנוסטיקה ההלניסטית מהמאות ה-1 לספירה את הדואליזם ואת התפיסה לפייה בכל אדם ישנו ניצוץ של האור האלוהי שעליו לשקוד בכדי לשחררו מן החומר. 3. מהאסכולה הניאופלטונית של המאה ה-2 לספירה את ההיררכיה שבראשה האחד, ממנו שופע הכל והאדם עושה כל שביכולתו בכדי להתקרב לאותו המקור. 4. מהדתות ההודיות את עקרונות הנשימה, השימוש במחרוזת התפילה ואת המדיטציה.

מערפה (-ידיעה) ומחבה (-אהבה) • המערפה היא ידיעה חוויתית ובלתי-אמצעית. היא באה מאללה ולא מהאדם עצמו, ואין הוא מסוגל לשכוח אותה לעולם. היא עומדת בניגוד ל"עלם" שנרכש באמצעות שינון ולימוד. השגת המערפה מעשית לאחר עבודה עצמית קשה ובהארה, שהיא בהשראה אלוהית. • המחבה היא הכוח המניע את מבקש המערפה. היא למעשה אהבת האל. אהבה זו היא אחת החוויות החזקות ביותר ואחד היסודות החשובים ביותר בהגות הצופית.

"מי שאהבת האלוהים משקה את ליבו בשיקוי המשכר אותו[...] כל האהבות האחרות פורחות ממנו. בטלה אהבת היוקרה, השבח והמעלה הגבוהה בעיני הבריות[...] ואין נותרת בלבו אלא (הכרת) עוצמת האל וגדולתו[...] ולבו חי באל." (אלחכים אלתרמד'י' נואדר אאצול)

טאריקה: הדרך המיסטית

  הצופים קבעו שעקב הסיכון הרב הכרוך במסע הארוך של אהבת האל, יש צורך במורה-דרך, במדריך מנוסה, בשייח'. הם גם קבעו שלבים בדרך הצופית:

1. היקיצה- הרצון הראשוני של האדם המאמין לעזוב את הבלי העולם הזה, להתרחק מעושי הרע, ולהשתחרר מהרעות המקיפות אותו. 2. התיקון- אדם שהצליח להשתחרר מכל אלה, חייב לעשות תיקון ללבו. 3. לאחר התיקון של לבו, עליו למסור את נפשו ואת לבו לאללה.

  מסעו של המיסטיקן הוא מסע אל הנפש פנימה, כאשר ביסוד מסעו עומדים שני דברים:

התמדה בזכר אללה ודיכוי היצר שהוא למעשה כל מה שמסיח את האדם מאללה.

מריד ושייח'

  הצופי הטירון, שנקרא מריד, צריך להתמסר למורה הדרך, השייח' הצופי שלו מסירות מוחלטת. ואפילו יאמר לו השייח' להפר את חוקי האיסלאם, עליו לעשות זאת.
  התפקיד המרכזי של השייח' הביא להתגבשותה של חבורה צופית, שחבריה הם תלמידיו של שייח' אחד, כך שלמעשה, היה מדובר במשפחה רוחנית, שהשייח' משמש בה אב, מורה ופסיכולוג לתלמידים שלו.
  הסולידריות של החבורה הצופית עמדה על ערכי רעות ומסירות לחברים והעדפת טובת האחר על האינטרס האישי.

היחסים בין המיסטיקנים לעלמא על-פי התפיסה הצופית ישנם רק מעטי סגולה שיכולים להגיע לידיעה אינטימית של האל.

  במהלך המאה ה-9 התרחב הפער בין חכמי ההלכה לבין חלק מהצופים הקיצונים טענו שבני האדם יכולים להגיע לכדי הזדהות מלאה עם האל, דבר שהצופיים המתונים ואנשי העלמא לא יכלו לסבול.
  אבן אלח'ראז מתאר שני שלבים בחיי הצופי:

1. פנאא- כיליון, שפירושו ביטול הזהות האינדווידואלית, אובדן העצמיות. 2. בקאא- הישארות, שהוא המצב של הטמיעה הגמורה והסופית בישות האלוהית.

  הקרע בין הצופים לחכמי-ההלכה בא לידי ביטוי במלוא חריפותו כאשר המיסטיקן אלחלאג' הוצא להורג הוצא להורג בשנת 922. אלחלאג' זה ביקש להגיע להתעלות רוחנית עד כדי התקשרות בלתי-אמצעית עם האל והזדהות טוטאלית עמו.
  באחד מרגעי האקסטזה שלו, הוא צעק "אנא אלחק" (=אני האל), דבר שהביא למעצרו ולאחר מכן להוצאתו להורג, באישורו של הקאדי הראשי של עיראק.

צמצום המרחק בין הדרך המיסטית לדרך ההלכתית

  בסוף המאה ה-10 ובמהלך המאה ה-11 התחזק הזרם הצופי שהכיר בחשיבות ההלכה וקיום המצוות והחל תהליך שהביא להתקרבות בין חכמי-ההלכה לצופים.
  הצופים המייצגים את הזרם המתון בצופיות, טענו שאדם יכול אמנם לעשות דרך ארוכה מאוד כדי להתקרב לאלוהיו, אולם איש לא יכול להסיר את המחיצה האחרונה המפרידה בין האלוהי לאנושי, אפילו אל הנביא עצמו.
  אלע'זאלי מתאר מסכים של אש המפרידים בין האוהב לאלוהיו. הסרתם מלווה בכאב פיזי של ממש, ואף על-פי-כן לעולם לא ניתן להסיר את כולם.
  במאה ה-12 גדל מספר העלמא שנתפסו לצופיות עד כדי כך שהצופיות הפכה לחלק אינטגרלי מחיי הדת של האיסלאם, ולא עוד זרם שולי קיצוני.
  ההתקרבות הצופית לאיסלאם האורתודוכסי הסוני הייתה חלק מתהליך מתמשך, שתרמו לו גם התמורות הפוליטיות, חברתיות וכלכליות. 

הגותו של אלע'זאלי

  ל"נשר הגדול" של האיסלאם, אבו חאמד מחמד אלעזאלי (1111-1058), היה תפקיד חשוב בהתקרבות של האיסלאם המיסטי  לאיסלאם האורתודוקסי. הוא נולד בטו∙ס שבצפון פרס ובנישאפור היה תלמידו של אלג'ויני, המכונה אימאם אלחרמיין (כלומר האימאם של מכה ומדינה).
  לפי אלע'זאלי האמונה נקנית בדרך של חוויה רגשית עמוקה ואישית. הדרך לטיהור המאמין את עצמו לקראת ידיעת האל ואהבתו היא דרך ההסתגפות והפרישות מהבלי העולם הזה, מלחמה מתמדת ביצר וטיהור הלב מכל דבר זולת האל. קיום המצוות, לדעת אלע'זאלי, הוא אחת הדרכים להשיג את כל אלה, וגם בו מצא משמעות פנימית חוויתית. הוא ביקש לעשות את קיום המצוות לחוויה דתית אישית, ובכך הזרים דם חדש באיסלאם האורתודוקסי.
  בצדק מייחסים לו חוקרים רבים תפקיד מרכזי בקירוב הצופיות אל הזרם המרכזי שבאיסלאם, אולם גישתו של אלע'זאלי הייתה אליטיסטית והשפעתו הישירה על דפוסי החיים והאמונה הצופיים לא נמשכה זמן רב. מי שהותיר את השפעתו הישירות על החשיבה הצופית היה אבן אלערבי (1240-1165), הנחשב לגדול התיאוסופים המיסטיקנים באיסלאם.

הגותו של אבן אלערבי

  כונה אלשייח' אלאכבר ("גדול השייח'ים"). שני חיבוריו המפורסמים הם אלפתוחאת אלמכיה ("ההתגלויות במכה") ופצוץ אלחכם ("אבני התשבץ של הפילוסופיה").
  הוא נולד בסביליה בשנת 1165 וחי בה עד שנת 1194, וחווה את ההתגלות המיסטית הראשונה שלו בעיר מולדתו. תקופת חייו שלפני ההתגלות נחשבה בעיני עצמו ל"ג'הליה".
  משיצא את עירו ביקר בפֶאס, בתוניס, בקהיר ובירושלים, ואחר כך יצא לקיים את החג'. הוא שהה שנתיים במכה, הרבה לערוך את הטוואף (ההקפות סביב לכעבה), והיו לו שם התגלויות וחוויות מיסטיות רבות. לאחר ששהה כמה שנים באנטוליה התיישב בשנת 1230 בדמשק, בחסות השליטים האיובים, ושם מת בשנת 1240.
  תלמידו המובהק היה צדר א-דין אלקונוי, שחבר אליו מאז שעזב את מכה בשנת 1250, ואשר תרם יותר מכל אחד אחר להפצת תורתו של אבן אלערבי, בעיקר באנטוליה. הוא שנתן לתורתו של אבן אלערבי את השם וחדת אלוג'וד (התאחדות עם האל) שעיקרה עובדת היות המציאות האמיתית אחת, וזאת למרות שהיא נגלית לעינינו בריבוי פניה.
  דרכו של הצופי היא חתירה בלתי-נלאית לחזור אל המצב המקורי והטהור של האחדות, לסילוק הקוטביות והניגוד. אדם שהגיע להכרה פנימית חווייתית, התוחיד ("התאחדות"), השיג את העיקר. תורתו של אבן אלערבי היא פנאתיאיסטית, כיוון שאצלו אלוהים והבריאה חד הם.
  תורתו של אבן אלערבי עומדת בניגוד לתפיסת האיסלאם הפורמלי-אורתודוכסי, המפריד בין הבורא לברואים ומדגישה את הריחוק ביניהם.וחדת אלוג'וד, לפי אבן אלערבי, משמעותה גם שכל הדתות מתכוונות לאל אחד, על אף המגוון והריבוי של צורות הפולחן בדתות השונות. גישה זו טשטשה את הגבולות שבין הדתות, עד כדי כך שנטלה כל משמעות מהטחת אשמת כפירה כלפי מי שבעבודת אלוהים עירב יסודות מדתות אחרות.
  תורתו של אבן אלערבי עוררה התנגדות רבה אצל מי שדבקו בתפיסה המייחדת את האיסלאם ומגביהה חומות בינו לבין דתות אחרות. אבן תימיה פרסם פתווא הקובעת שדעותיו של אבן אלערבי הן בדעה (חידוש מגונה) וכל מילה בחיבורו "פצוץ אלחכם" היא כפירה. אבן חלדון מצא את תורתו של אבן אלערבי חסרת-מובן וכופרנית. במאה ה-18 יצאו נגד תורתו הוהאבים, בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20- המודרניסטים ובימינו – הפונדמנטליסטים. אבל היו שייח'ים צופים מרכזיים שהגנו על אבן אלערבי ותורתו, ביניהם השייח'ים המצרים ג'לאל א-דין אלסיוטי (מת בשנת 1505) ואלשעראני (מת בשנת 1565), והסורי עבד אלעני אלנאבלסי (מת בשנת 1731), שפירשו את דבריו לציבור הרחב.
  שליטים ממלוכים ועותמאניים העריצו בדרך כלל את אבן אלערבי והוא נחשב לקדוש רשמי באימפריה העות'מאנית וכך לדוגמא, אחד ממעשיו הראשונים של הסולטאן סלים הראשון לאחר כיבוש דמשק היה להקים תרבה (מאוזוליאום) על קברו של אבן אלערבי ברובע צאלחיה שבדמשק. 


התמסדות הצופיות

  בעוד שהצופיות המוקדמת הייתה עניין לעילית של מבקשי האל, הרי שבמעבר מימי-הביניים המוקדמים למאוחרים הפכה התנועה הצופית לתופעה המרכזית, הנוגעת לכלל החברה ומקיפה תחומי חיים רבים.
  ראשיתן של האחוות הצופיות בחבורות של מיסטיקנים שהתקשרו למורה-דרך רוחני משותף ובחרו ללכת בטאריקה- בדרך המיסטית שאותו מורה-דרך פיתח.
  ערוץ משמעותי ביותר להתפשטות הצופים היה פולחן הקדושים, שבו נטלה חלק מרבית מן האוכלוסייה. הביקורת שבאה מצד העלמא על פולחן הקדושים יצרה מערכת יחסים מורכבת בין צופים לעלמא ובין הצופים לשליטים.

התפתחות האחוות (טרק)

  הקבוצות הראשונות של הצופים היו ניידות. לא היה להן מקום מושב קבוע, אנשיהם התחלפו והודרכו על-ידי שייח'ים שונים.

מקום ההתכנסות שלהם נקראו בשמות שונים: רבאט, ח'אנאקה, ח'לוה וזאויה.

אבו סעיד אבן אבי אלח'יר, איש ח'ורסאן מצא בסוף המאה ה-12, עשר תקנות שחייב את הצופי שהתגורר במקום: 1. שמירה על טהרה ועל ניקיון הבגדים. 2. הימנעות מדיבור ומרכילות במקומות הקדושים. 3. תפילה בצוותא (לפחות בהתחלה). 4. ריבוי בתפילות בלילה. 5. תפילה ובקשת מחילה מאללה עם שחר. 6. קריאה רבה בקוראן בשעות הבוקר. 7. אמירת תפילות מיוחדות (אוראד וד'יכר) בין תפילת הערב לתפילת הלילה. 8. קבלת עניים ונזקקים לחברתם במאור פנים. 9. הימנעות מאכילה שלא בצוותא. 10. היעדרות ברשות החברים בלבד.

  במאות ה-11 וה-12 התפתחו אחוות צופיות, בהן יש מדריך (שייח') ותלמידים (מורידון), ההולכים בדרכו המיסטית, שבאו לחיות עמו. כך הופכת למעשה, החבורה, למעין "משפחה צופית".
  הייחוד של הקבוצה הודגש באמצעות פיתוח דרך רוחנית מיוחדת (טאריקה), שעל כל תלמיד לעבור ובאמצעות פולחן משותף ומנהגים, סדר תפילות, לבוש ודפוסי התנהגות.
  כעדות למסירת הידע הצופי, קיימת הסלסלה, שהיא שושלת מסירת הידע מהנביא מחמד דרך תלמידו עד לאותו מוריד הלומד מהשייח' הצופי שלו.
  בבניית הקשר אל ברי סמכא שהשאירו את רישומם במיסטיקה האסלאמית עד לנביא מחמד, נתנה לגיטימציה למגוון רחב של דרכים צופיות.
  התיאורטיקנ הצופי אבו אלקאסם אלג'ניד, מופיע במקום של כבוד בסלאסל של רוב האחוות הצופיות. העדפתו משמעה העדפת פיכחון על-פני שכרות, בחירה בחברותא במקום בבדידות בהדרכת שייח'. אלג'ניד משמש גם ערובה לאורתודוכסיות גם למי שבתורתם יש יסודות כופרניים, הטרודוכסיים.
  הנהגת הטאריקה עברה משייח' לתלמיד הבכיר על-פי הוראתו או על-פי בחירת התלמידים.
  הצופים התאימו עצמם לתנאים המקומיים, בניגוד לעלמא ששמרו על אחידות מוסדית וששאפו ליצור מסורת תרבותית מרכזית.
  באזורים שסבלו ישירות מפלישות המונגולים, התעכבה התפשטות האחוות במידה ניכרת, משום היעדר יציבות ופיצול פוליטי, אך לאחר כבר מהרבע השני של המאה ה-15, נוצרה אחדות פוליטית ותרבותית והאחוות החלו שוב להתפשט במהירות.
  במשך רוב ימי הביניים ועד למאה ה-18, השתייכו צופים ליותר מאחווה אחת, ומאחר שהאחוות הרבות ייצגו דרכים מיסטיות שונות להגיע לאל, הרי שההתנסות בכמה דרכים נחשבה ליתרון. צופים, ובהם שייח'ים ידועים ומרכזיים, לא היו מחויבים באופן מלא לאחווה אחת, והם אפילו העבירו את נאמנותם מטאריקה אחת לאחרת. בתקופה זו, הזדהות עם אישיותו של השייח' ונאמנות לו, היו משמעותיות הרבה יותר מהזדהות עם אחווה כלשהיא.
  אל שעראני, השייח' הצופי המצרי הידוע ביותר באותה התקופה, לא הגדיר את עצמו כחבר באחווה מסוימת, ואף היה קשור ל-26 סלאסל שונות, אך עם זאת, הוא אהב במיוחד את השאד'יליה.
  גם בעיר מדינה, שבה התרכזו שייח'ים צופיים רבים, בלטה תופעה זו, והיא אף מתועדת בעיקר במאה ה-17 באוסף הביוגרפיות של נכבדי אל-מדינה.
  ככל הידוע, רק אצל הנקשבנדיה, נעשו ניסיונות מהוססים ראשוניים, בשלהי המאה ה-15, לתבוע מהחברים השתייכות בלעדית ונאמנות בלעדית, תהליך שקיבל תנופה במאה ה-18.
  המסגרות של האחוות היו במשך שנים רופפות מבחינה ארגונית. הן השפיעו על חיי החברה, הכלכלה והמדינה באמצעות קשריהם עם ארגונים וולונטאריים (הפתווה, האח'י, הגילדות, הע'אזים ויחידות הצבא).
  המסגרת הארגונית האחרונה, גם מבחינת זמנה, שהייתה לה זיקה חזקה לאחווה צופית, הייתה יחידת היניצ'רים של הצבא העות'מאני. הדרווישים של אחוות הבכתאשים התקשרו אליהם ושימשו להם מעין סמכות מוסרית החל מהמאה ה-15. היניצ'רים נקראו "ילדי חאג'י בכתאש", ושאבו מהבכתאשיה השקפת עולם, טרמינולוגיה, טקסים ואפילו לבוש.

הבית הצופי

  במאות ה-12 וה-13, החלו להתפתח הבתים הצופיים כמוסדות מקבילים למדרסות.

הח'אנקאה הראשונה במצריים הוקמה על-ידי צלאח א-דין אל-איובי ל-300 צופים, עניים-מרודים שקיבלו מלגה חודשית, ארוחות יומיות וכסף לקיום החג'.

  צלאח א-דין הגביל את הח'אנקאה לצופים זרים שהוא עודד להשתקע במצריים ובסוריה.
  ראש הח'אנקאה, השייח' הצופי, התמנה על-ידי השלטון או על-ידי הוקף, שיכלו גם לפטרו. שליטתו בחיים הרוחניים בח'אנקאה הייתה מוחלטת.
  במאה ה-13 מונה ראש אחת מהח'אנקאות הגדולות להיות לממונה על כל הקהילות הצופיות במדינה הממלוכית, אשר בה הצופיות, הייתה כאמור תחת הפיקוח של המדינה, שטיפחה את הצופיות האורתודוכסית במסגרת הח'אנקאה, אשר סיפקה את כל צרכיו של הצופי שהיה יכול במסגרתה להקדיש את כל זמנו לעבודת האל.
  מונח אחר המתאר את הבית הצופי הוא הזאויה, שבתחילה הייתה פינה (=זאויה) השמורה לשייח' ולתלמידיו במסגד.עם התפתחות האחוות, הפכה הזאויה למבנה עצמאי ששימש כמשכן לשייח' וכמקום לביצוע טקסים לחברי הטאריקה.
  שייח'ים נקברו בזאויה שלהם שהפכו למקום עלייה לרגל, לעיתים קרובות עם ציון של אירוע שנתי כמו יום-הולדתו או יום מותו או הסתלקותו מהעולם הזה של השייח'.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית