FANDOM


[[מדיה:[Example.ogg][כותרת הקישור לתצוגהמדיה:Example.ogg]]]פרו"ס ירדן שיעור מספר 1 – 18.10.2004 • יואב אלון - חדר 427. • ירדן ממוקמת בין הסהר הפורה לח"א ערב. מייחדת אותה השבטיות וגם לאחר הצטרפות של רוב פלסטיני, עדיין נשמר האלמנט השבטי והמשטר מנצל זאת בחכמה. בנוסף, ירדן לא מצטיירת כמדינת משטרה נוקשה כמו במצרים או סוריה והיא לא סבלה ממלחמות פנימיות כמו בלבנון. • מתוך הלימוד על ירדן ניתן ללמוד על סוגיות רחבות יותר במזה"ת: השלטון העות'מאני, המורשת של השלטון הבריטי, התעצבות המדינות לאחר ההסכמים של תום מלחה"ע ה-I. בירדן ניתן ללמוד גם על הנאצריזם ועל התגובות לנאצריזם בעולם הערבי. בנוסף, ניתן ללמוד על הסכסוך הישראלי-ערבי. • משפחת המלוכה ההאשמית הירדנית, למרות חששות ישראליים נפוצים, היא למעשה המשטר היציב במזה"ת ב-50-60 השנים האחרונות. • בפוליטיקה הירדנית בולטים מס’ תהליכים: תהליכים של דמוקרטיה מואצים בירדן יותר מאשר בשאר העולם הערבי (על רקע של משטר חזק שמרשה לעצמו את החופש להתיר את הרסן או משטר חלש שמרגיש שמשהו לא עובד בשיטה הקיימת). המלך הירדני מרגיש בטוח בעצמו ובשלטונו ומרשה לעצמו לחזור לתהליכי הדמוקרטיזציה שהנהיג אביו, חוסין, בסוף שנות ה-80 והפסיק אותם. • המלך חוסין הנהיג בירדן גישה של "الاردن اولاً" - הירדניות של האנשים היא ראשונה במעלה, לפני הזיקה לפלסטינים או לעיראקים (במלחמת המפרץ). • הנחיות לקריאה: מה סוג הכתיבה ההיסטורית. לשים לב למושג המפתח בניתוח. לשים לב להתאמה בין הגיאוגרפיה לחברה ולתרבות.

• שיעור מס' 2 - 21.10.2004 • טלגרמה שנשלחה ב-22.9.1970 מאנגליה בעיצומו של המשבר בירדן. ישנו פה ביטוי ליחסים המיוחדים בין ירדן ובריטניה. הבריטים מבקשים מישראל סוג של התערבות עקיפה במצב בירדן. הבריטים והאמריקאים כבר לא יכולים להתערב בנעשה באזור בשנות ה-70 (בניגוד לשנות ה-50) והפיתרון היה לעודד את ישראל להתערב. ישראל ערכה למעשה מטס מעל שמי ירדן והצליחה להסיג את הכוחות הסורים שעמדו לפלוש לירדן מצפון והסכסוך נותר פלסטיני-ירדני. • שאלה: כיצד נתפס בירדן הסכם השלום עם ישראל 10 שנים לאחריו? (תשובה בהיקף של עמוד מודפס, הגשה עד יום ה' 28.10.2004 בשעה 16:00(. • לחפש בספריה את המדף של ירדן (956.95) ולנסות לאפיין מה היו הנושאים שעניינו את החוקרים של ירדן. (הגשה של כמה משפטים). • Eugene Rogan – Frontiers of the State in the Late Ottoman Empire, Transjordan 1850-1921 • הכתיבה של רוגאן פשוטה ונעימה. רוגאן עושה שימוש במקורות של מטיילים מערבים ורוגאן כמעט מתנצל על העובדה שהוא משתמש במקורות מערביים סטריאוטיפיים. לרוגאן לא היו בנמצא מקורות אחרים והוא חייב היה להשתמש במקורות הללו, אך הוא מתנצל כדי להימנע מלהיתפס כאוריינטליסט. • המחסור במקורות היסטוריים כתובים באזור יכול להעיד על אי-אחיזה של שלטון מרכזי באזור וכן על כמות נמוכה מאוד של יודעי קרוא וכתוב. גם הנוסעים של הרכבת החג'אזית לא הותירו אחריהם כתובים על האזור. • רוגאן מציג את גבולות עבר הירדן בהתייחסו רק לאזור הקרוב לעמק הירדן, מקביל פחות או יותר לגדה המערבית. • החל במאה ה-16 ועד המאה ה-19 אין נוכחות עות'מאנית משמעותית באזור עבר הירדן (למרות שלא הייתה ישות מדינית בשם עבר-הירדן). האזור היחיד שבו מתעניינת האימפריה הוא צפון עבר-הירדן שבו נגבים מסים פעם בשנה (חיל המצב הירדני לא עבר את קו נחל זרקא) וכן אבטחת קו הרכבת החג'אזית. • נבדוק מספר אזורים בירדן וננתח מספר פרמטרים: הקשר לעות'מאנים, צורת היישוב, פרנסה, העוצמה הפוליטית, אוריינטציה. • אזור עג'לון: האזור הוא חלק מן האימפריה והוא משלם מסים למעט בשנים קשות שאז המקומיים מנסים להתחמק או אף יש פטור מן העות'מאנים. יש הכרה בסמכות עות'מאנית. צורת היישוב היא של יישובי קבע שככל שמרחיקים מזרחה ישנם יותר שבטים נודדים. האזור ההררי מקל על ההגנה על האזור (ג'בל עג 'לון וקורה). האדם החזק בשתי הנפות הוא הזעים או השיח'. בשאר המקומות הזעים משתף פעולה עם השיח' של השבט. האזור שהיה יחסית עתיר במשקעים התפרנס על חקלאות וגידול בהמות. האוריינטציה של האזור היא צפונה -לכיוון החורן, ובעיקר דמשק וכן מסחר עם עבר הירדן המערבי (א"י). • אזור בלקא (בלגא): אזור תחום בין נחל הזרקא לארנון (נחל מוג'יב). אין באזור שלטון עות'מאני בכלל. באזור יש את העיר-כפר סאלת שהינה עיר קטנה מאוד והיא היחידה למעשה באזור וכן העיר הגדולה ביותר בעבר הירדן (עד לשנות ה-30 של המאה העשרים). כל שאר האנשים הם נוודים המגיעים בהתאם לגשמים עם עדריהם והם עוזבים עם הגשם הראשון לעומק המדבר. הפרנסה מושתתת על גידול בע"ח וכן על עבודת-אדמה. בנוסף ישנו מסחר בעיר סאלת. העוצמה הפוליטית: בסאלת ישנם שלושה שבטים המחלקים את העיר בינם וכן יש באזור מעין מאזן-אימה בין שני שבטים נוודים (בני-צח'ר ועדואן) .לכל שבט היה את השיח' שלו שהנהיג אותו. האוריינטציה באזור סאלת הייתה העיר שכם שעימה היו יחסי מסחר וכן יחסי משפחה. • אזור כרך (קיר מואב): לא היה באזור שלטון עות'מאני בפועל אך לעתים הזמינו אנשי האזור את העות'מאנים לברור ולגשר בסכסוכים בינם (במצב שרק כוח חיצוני יכול להביא לפתרון הבעיות באזור). העיר כרך הייתה עירונית, אך בימי החורף, חלק מתושבי כרך היו יורדים למטה לעמק הירדן החם שבו ניתן לגדל את בעלי החיים. כרך היא עיר שהאלמנט של הנדידה היה בולט מאוד בה, למעשה עד מחצית המאה ה-20. הפרנסה באזור כרך התבססה על מסחר, גידול בע"ח וכו'. באזור כרך היו גם שבטים נודדים. העוצמה הפוליטית - הע'ראבה והשראקה שהיו בריתות הדדיות בין שבטים (טראונה ואל-מג'אלי). האוריינטציה בכרך הייתה לחברון ומעט גם לירושלים ולעזה. ישנם קשרי משפחה בין משפחות אל-מג'אלי ותמימי מחברון. • לקרוא - עמודים מהספר של נורמן לואיס. לצלם את החומר של טריסטראם.

• שיעור מס' 3 - 1.11.2004 • במאה ה-19 הייתה האימפריה העות'מאנית ב"קדחת" של רפורמות שמטרתן להביא למודרניזציה. בעבר הירדן, ההשפעה העות'מאנית כמעט ולא מורגשת. הרפורמות העות'מאניות מורגשות בפריפריה באופן ממשי רק בשליש האחרון של המאה ה-19. באזורים המרוחקים מלב האימפריה, באיסטנבול, הרפורמות מורגשות פחות. • באזורים המרוחקים יישבו אנשי שבטים חמושים שהביעו התנגדות לשלטון העות'מאני הישיר, וטיפול בהם היה עולה לעות'מאנים בכוח אדם רב וכסף רב. כך היה בעבר-הירדן, בחג'אז, במזרח-עיראק ובאזורי השבטים הכורדים במזרח אנטוליה. כאשר העות'מאנים הגיעו לבסוף לחזק את שליטתם באזורים הפריפריאליים הערבים זה היה מכיוון שהחלה לעלות להם תחרות מצד הבריטים במזה"ת (תעלת סואץ) וכן העות'מאנים החלו לאבד שטחים במלחמותיהם באירופה. • לכל אזור בעבר הירדן היו מאפיינים ייחודיים: אוריינטציה, קשרי סחר ומאפיינים גיאוגרפים. קשרי המסחר לא היו בקו צפון-דרום אלא בקו מזרח-מערב עם עבר הירדן המערבי, כאשר נהר הירדן לא מהווה מכשול. • למרות המאפיינים הייחודיים לכל אזור ואזור, רוגאן מציין כי יש הגיון לדבר על עבר הירדן כיחידה אחת. על-פי רוגאן, המשותף לכל האזורים בעבר הירדן היא התרבות המשותפת, גם ליושבי הקבע וגם לנוודים ובכל האזורים. מעבר לכך, זוהי אוכלוסייה שבטית החיה באזור ספר-מדבר, מרוחקת ממרכזים עירוניים גדולים (ואפילו הערים שבה אינן אלא כפרים גדולים!). גם תרבות האזור מושפעת מתרבות המדבר כאשר יחסים סימביוטיים, של צורך הדדי, בין יושבי הקבע ובין הנוודים, אוכלוסיות הזקוקות זו לזו. הנוודים היו גם ספקים בלעדיים של מצרך חשוב - הבשר (בעיקר בשר גמלים) שהיה מצרך יקר והיה נמכר ברגיל רק בשווקים העירוניים. • היחסים בין יושבי הקבע ובין הנוודים התבססו על עניין מרכזי שמציין רוגאן – "A Local Order" - "הסדר המקומי" - שבעזרתו ניתן לנתח את היחסים הללו. המדובר הוא על מערכת של רגולציות חברתיות. העניין הוא שיש סדר! תדמית החוסר-סדר של המזה"ת במאה ה-19 היא לא בהכרח נכונה - ישנם סדרים חברתיים המושתתים על הבנתם של התושבים של איך צריך לחיות ע"מ להסתדר - עניין שלא בהכרח מבוסס על אלימות. • את המגע בין השבטים ע"מ להגיע להסדרי המחייה שלהם, מה שמכונה "הסדר המקומי", מגיעים בד"כ ראשי השבטים, השיח'ים והזועמא. • היחסים בין השבטים אינם הרמוניים אבל הם בהחלט סימביוטיים - קיימת הזדקקות הדדית. • ע"פ רוגאן, הדת הייתה מרכזית בחייהם של האנשים אך היא לא הובילה למתיחויות (כמו למרד בלבנון והטבח בדמשק ב-1860 בין נוצרים, מוסלמים ודרוזים). • מאפיין נוסף של התרבות הייתה הכנסת האורחים: משמעות הכנסת האורחים הייתה תוצר של צורך קיום בתנאי המדבר הקשים. בנוסף, היה בהכנסת אורחים או ביכולת בביצוע הכנסת האורחים בצורה נדיבה ואקסטרווגנטית היה בה כדי הפגנה של עוצמה פוליטית ושל כוח. ראש השבט היה לבוש באותם בגדים של בני שבטו,עסק באותן המלאכות, אך עדיין בני שבטו ידעו כי הוא המנהיג. זאת נעשה ע"י הפגנת העוצמה וע"י הכנסת האורחים. תפקיד ראש השבט היה עניין נזיל בחברה השבטית והתבסס במידה רבה על אישיותו ועל הכריזמה של ראש השבט. המנהיג צריך להוכיח כל יום את היותו ראוי לתפקיד המנהיג. למרות זאת היה גם צורך בעניין הסמלי של העושר והעוצמה, על מנת להוכיח כוח מול המתחרים לתפקיד המאיימים על כיסאו של המנהיג. מערכת כזו של שלטון של המנהיג המתאים ביותר נקרא "מריטוקרטיה" - "שלטון הראויים". • הכנסת האורחים משדרת את עוצמתו של ראש השבט גם כלפי חוץ אך גם כלפי פנים,בתוך שבטו - כי הוא המנהיג הראוי ביותר וכי הוא יכול לאחד את הקהילה מאחוריו והוא יכול להגיע לעסקאות עם הממשל. הכנסת האורחים אמורה לשדר גם איזו היררכיה בקילה שבאופן רגיל איננה היררכית, אלא שוויונית ביותר. האירוח הינו סוג של הצגה כלפי חוץ, כהפגנה של מנהיגותו של המנהיג.

• שיעור מס' 4 - 4.11.2004 • Norman N. Lewis – Nomads and Settlers in Syria and Jordan 1800-1980 • נורמן לואיס הוא בריטי שאינו איש אקדמיה אך הוא היסטוריון מצוין. הוא התוודע לאזור כששירת בסוריה במלחה"ע ה-2. • המאמר מתרכז במדבר וב"אזור המעבר" של אזורי סוריה וירדן החל בתחילת המאה ה-19. • "אזור המעבר" הוא הגדרה גיאוגרפית גרידא - האזור שבו כמות המשקעים היא 250-300 מ"מ בשנה - אזור שבו, בתנאים מסוימים ניתן לעבד את האדמה. • "המדבר" - "אל-באדיה" - הוא האזור בו יש פחות מ-200 מ"מ משקעים בשנה. • באזור המעבר ישנם נוודים ויושבי- קבע, ובבאדיה ישנם נוודים בלבד, כאשר ישנה היררכיה בין השבטים - "אל-אצאלה" - השבטים המכובדים, המתבססים על גידול גמלים והשבטים הפחותים יותר, המתבססים על גידול צאן. השם הכולל לשבטים הללו בערבית הוא "العرب" או "العُرْبَان" או "أعْرَاب". השם "בדווים" עוד לא היה קיים. • ההבחנה בחברה הזו היא בין "ערבי" לבין "פלאח" - גם אנשי הערים נקראים "פלאחים" כיוון שמקורותיהם באבות פלאחים קדומים. • הדגש במאמר של לואיס הוא יותר על השבטים הנוודים ופחות על יושבי הקבע, בעוד יוג'ין רוגאן מתרכז ברצועה המיושבת באזור עבר-הירדן. רוגאן מתאר מצב בפרק זמן מסוים ואילו לואיס, כאן, מתאר תהליך ארוך יותר. • ישנן 2 תפיסות כלפי הבדווי שעל רקען ניתן להבין את הכתיבה של לואיס: 1. הבדווי שעולה מן המדבר והורס כל סיכוי לקיום ציוויליזציה, שודד, בוזז ומבריח את האוכלוסייה המיושבת. המקור למיתוס זה הוא בכתיבה הישנה, דוגמת אבן-ח'לדון. 2. ע"פ התפיסה המערבית של המזה"ת העולה מן הכתיבה של סופרי המסע של המאות ה-18 וה-19 - המיתוס של ההרס של הכיבוש האסלאמי ("שלא כמו הכיבושים הקודמים של הארץ, האסלאם לעולם אינו מתקן - הוא משמיד" - ע"פ אחד מסופרי המסע האירופאים). • לואיס מתרשם מן הכתיבה של סופרי המסע על החורבן שבא לאזור הזה, שהיה מיושב ופורה מאוד בעברו. המקורות העומדים לרשותו הם רישומי הטאבו העות'מאניים. • האם הבדווים הם איום על-פי לואיס? נראה כי לדעתו של לואיס, נטישת הכפרים לא תלויה רק בפלישת הבדווים, אלא גם תלויה בחוסר שליטה של העות'מאנים ונגיסתם של גובי המסים, באסונות טבע (דבר, ארבה, בצורת) ובמלחמות-אזרחים. נראה כי לדעתו הנטישה לא באה בגלל הנוודים, אלא הנוודים נכנסו לאזורים הנטושים לאחר נטישתם. • הנוודים צריכים את יישובי הקבע על מנת לקיום את המסחר. הנוודים ויושבי הקבע חיים באיזו מערכת סימביוטית (ולא בהכרח הרמונית!!!) שמאפשרת דו-קיום סביר באזור המעבר. • המסגרת הרחבה יותר שמציע לואיס היא כי מידת העיבוד של האדמות תלויה במאזן העוצמה שבין השלטון המרכזי לבין הנוודים. לטענתו, כאשר הנוודים חזקים, ישנה חקלאות אינטנסיבית, על שטח מצומצם, כפי שמאפשרים השבטים. כאשר השלטון המרכזי מתחזק, החקלאות תהיה אקסטנסיבית - תוכל להתפרש על שטחים נרחבים. • התזה של לואיס אמנם כוללנית מדי, אך היא מלמדת על דרך ההתנהלות של היחסים בשטח. בלא שלטון מרכזי חזק, האוכלוסייה מצטמצמת ליישובים גדולים ומוגנים, ונסוגה לכיוון מערב. • "קו המדבר" הינו הגדרה פוליטית-כלכלית. הקו הזה משתנה לפי האחיזה של השלטון המרכזי. ע"פ לואיס, המדבר הוא כל אזור שאינו מיושב, וזה לא קשור לרמת העיבוד החקלאי. התזה המרכזית שלו היא כי "קו-המדבר" הוא הגדרה פוליטית-כלכלית ולא גיאוגרפית. • הנדידה של השבטים אינה אקראית - היא תלויה בגורמים פוליטיים וביחסים בין השבטים הנוודים. לכל שבט יש את גבול בנדידתו (דירה - دِيرَة). תפקידו של השיח' הוא לכוון את השבט בנדידתו ע"פ המידע שבידיו. שנות בצורת או מלחמות (דוגמת ההשתלטות של הווהאבים על ח"א ערב) משבשות את מערכת הבריתות בין השבטים, אך כשחוזרות שנים רגועות, ההסדרים חוזרים. • שבטים שונים הגיעו לאזור עבר-הירדן בנדידה מאזורים שונים מחוץ לאזור, כתוצאה מהיפרדות משבטי האם שלהם או בעקבות לחץ שדחף אותם לנדוד ולשנות את אזור נדידתם.

• יומן המסע של טריסטראם • הנרי טריסטראם היה כומר בריטי שהגיע לעלייה-לרגל לארץ הקודש וביקר בשני צדדיו של הירדן. התקופה המדוברת היא סביבות 1865. • כללי הטקס נשמרים בקפידה - השיח' משרת את אורחיו. • מסתבר כי האויב האמיתי של ערים בעבר-הירדן היו החילות הטורקיים ולא הבדווים והם ניסו להימנע ממשלוח חילות-מצב עות'מאניים לאזור. • ניכר כי לשיח' יש השפעה באזור שלטונו ואילו באזור שכן אין לו השפעה כלל. ישנם גבולות בין ה"דירות" השונות של השבטים וישנם הסכמים בין השבטים שמאפשרים תנועה בין האזורים, ואם יש צורך, באמצעות "רפיק" - מלווה או מורה דרך.

• שיעור מס' 5 - 8.11.2004 • המשך - יומן המסע של טריסטראם • עולמו הרוחני של הכותב הוא סיפורי התנ"ך והברית החדשה ותיאורי ארץ-ישראל המופיעם בספרים הללו. כתיבתו מופנית לעולם המושגים של הבריטים המכירים את א"י מתוך סיפורי המקרא. • בעבור יושבי הערים בעבר הירדן, היו הבדווים עדיפים על החיילים הטורקיים. הבדווים אמנם פשטו על רכושם של התושבים, אך הטורקים מתוארים ככאלה שלא עומדים בדברתם ולכן הם אמינים פחות. בנוסף, היה השלטון העות'מאני עושק או לא מורגש ונתפס כמזיק בעיקר. • התיאור של השבטים כ"אצילי המדבר", תפיסה שעמה מסכים הכותב, מדגים את התפיסה האנגלית של הבדווים הנוודים כ"פרא אציל" וכיחידים עמם ניתן לעשות עסק במדינה של הפלאחים פראי-האדם. • ניכר כי ישנה הבחנה בין שטחי הנדידות של השבטים (ديرة). השבטים אינם חוצים את הדירה האחד של השני ואם מבקרים מבקשים לחצות בין האזורים, ישנם מעין "חילופי משמרות" בין השבטים שבשטחם עוברים המבקרים. כל שבט מלווה, בתמורה לתשלום, את מבקריו. • הטקסט מחזק את הנקודה שיוג'ין רוגאן מעלה - עניין הסדר הפנימי השבטי והמכניזמים שהחברה מוצאת לעצמה ע"מ לדאוג לענייניה, בהיעדר מדינה אחראית ושלטון ישיר המוצב במדינה. בכל אופן, התושבים מעדיפים שלא יתערבו בענייניהם, הם אינם רוצים לשלם מסים ומעדיפים שלא "להיחשף" לשלטונות.

• הכתיבה על ירדן התאפיינה עד מחצית שנות ה-880 בכתיבה פוליטית ובאליטה השלטונית - השושלת ההאשמית,יחסה לישראל, כמו כן ישנו עיסוק בפן המדיני והצבאי - המלחמות והיחסים עם ישראל והפלסטינים היושבים בירדן. כמעט ואין עיסוק בנושאים חברתיים כלכליים וניתן לומר כי נושאים אלו לא כ"כ עניינו את החוקרים. ירדן בכלל נתפסה בד"כ כמדינה שאינה עומדת בפני עצמה והיא איננה עצמאית לחלוטין. החל בשנות ה-90, עניין זה השתנה, ומחקרים כמו של נורמן לואיס ושל יוג'ין רוגאן מבשרים את השינוי - עיסוק בנושאי חברה ועניין בירדן יותר לעומקה של החברה ולא רק בהיסטוריה הפוליטית. יש לשים לב שמרבית העיסוק הוא עד לתום התקופה העות'מאנית ואין כמעט עיסוק בימי השלטון ההאשמי. • רוגאן ונורמן לואיס לוקחים את החברה הירדנית כקבוצת הניתוח - אליה מתייחסים והיא המדד למחקר. אין במחקריהם פן פוליטי כיוון שבחברה בעבר-הירדן מעט ולא התערבה פוליטיקה ולא היה צורך לתת את הדגש לפוליטיקה.

• עמנואל מרקס/ נוודים ויושבי קבע במזרח התיכון • המאמר של מרקס אינו היסטורי: הוא אינו עוסק בסוגיה ספציפית על זמן ומרחב מוגדרים. • מרקס מציג סוגיה ממוקדת, אך הוא אינו פורש אותה על זמן מדויק ומדבר על משך זמן נרחב מאוד והמרחב שלו לא מוגדר והוא מדבר על מרחבים שונים בהם חיים עמים נוודים. לכן זוהי אינה כתיבה היסטורית - התקופה איננה ממוקדת והמרחב אינו אחד! • עמנואל מרקס הוא אנתרופולוג בדימוס. את עיקר מחקרו הוא ערך על הבדווים של הנגב ושל סיני.

• שיעור מס' 7 - 15.11.2004 • אנתרופולוגיה: המימד האנתרופולוגי מוסיף מאוד למחקר ההיסטורי. מילולית, המילה "אנתרופולוגיה" משמעותה "חקר האדם". קשה להגדיר במדויק את האנתרופולוגיה,אך מה שמבדיל את האנתרופולוגיה משאר תחומי המחקר הקרובים לה, הן שיטות העבודה - מחקר פרטני, מדוקדק, אינטנסיבי,שנעשה בקרב קבוצה קטנה המהווה פלח מתוך חברה וניסיון להבין מתוך הלימוד הממושך, כיצד עובדת החברה כולה, וזאת בדרך של היקש. האנתרופולוגים מנסים להבין את הסמלים והדפוסים המשותפים לכל החברה. • האנתרופולוגיה התפתחה בעיקר כמכשיר של השלטון הקולוניאלי באפיקה. האנתרופולוגים שירתו בעיקר את השלטונות הבריטיים והצרפתיים כאשר היה במדע זה מעין גישה של "הכר את האויב" - הכרה של החברה המקומית ומנהגיה ובכך, להיות בעל יכולת טובה יותר לשלוט על הקולוניות. חלק מן האנתרופולוגים היו פקידים רשמיים של השלטונות הקולוניאליים (כמו Evans Prizchard שכתב את הספר "אל-נואר" על מחקריו בסודאן, שבה הוא הנהיג מרידות שבטים לשם חיזוק האחיזה הבריטית במדינה). • בשנותיה הראשונות, התמקדה האנתרופולוגיה בשבטים קטנים, ואקזוטיים שלא הגיעו עדיין במגע עם האדם הלבן. הקבוצות הללו ייצגו בעיניים מערביות את האדם הקדמון, לפני שעברו עליו תהליכי מודרניזציה. החברות נתפסו כחברות פשוטות מאוד ואף פרימיטיביות. השבטים היו יחידות הניתוח של האנתרופולוגים ולכן, מרבית ההיסטוריונים כמעט שלא כתבו על חברות שבטיות, שהיו תחומם הכמעט-בלעדי של האנתרופולוגים. • במחצית במאה ה-20 התפתחה כבר נטייה להתפתח גם לנושאי אנתרופולוגיה של חברות גדולות יותר (כפר, עיר ואפילו סרטים) או לחילופין, אנתרופולוגיה של קבוצות בתוך חברה מודרנית ומערבית. כיום, תחומי המחקר של האנתרופולוגיה הם רחבים ביותר, ולמעשה, כמעט לא מוגבלים. הרעיון היה שגם דרך חברה קטנה ומודרנית, ניתן יהיה להקיש על החברה האנושית כולה. אחד המובילים בתחום הזה היה אנתרופולוג שנקרא Christopher Geertz שעבד באינדונזיה ובדק הלכי-חים וטקסים מקומיים. מניתוח הלכות-החיים הללו, ניסה Geertz להבין את הסדר החברתי ואת דרכי ההתנהגות המקומיים, באמצעות מה שהוא כינה "תיאור גדוש" (Thick Description). דרך הדברים הקטנים, הוא נותן הבנות לגבי התהליכים הגדולים שעברו על החברה האינדונזית. • האנתרופולוגיה במזה"ת תמקדה בעיקר בחברות שבטיות ויותר מכך - בנוודים. למרות שאחוזים ספורים מן האוכלוסייה היו נוודים, הם העסיקו את האנתרופולוגים יותר מן האוכלוסיות בעיר. • האנתרופולוגיה תרמה הרבה לחקר ההיסטוריה, בעיקר במתן כלי-מחקר מדויקים יותר - האנתרופולוגיה מסוגלת להגדיר מושגים כלליים בצורה מדויקת והיא מחייבת את ההיסטוריונים לחשוב על מושגים שונים במחקריהם ולנסות להגדיר אותם בצורה יותר מדויקת, ובכך פחות לקחת מושגים כללים (דוגמת "לאומיות" או "שבט") כמובנים מאליהם. • האנתרופולוג מצוי בעמדה יותר טובה על-מנת להבין את החברה, במושגיה שלה. לכן, השיתוף והשילוב בעבודת ההיסטוריון והאנתרופולוג חשוב כל-כך. • תרומה נוספת של האנתרופולוגיה היא תיעוד של חברות שלא השאירו אחריהן חומרים כתובים, דוגמת החברה השבטית-נוודית במזה"ת. עבודת האנתרופולוגים בתחום מסוים, יכולה להועיל מאוד במחקרו של ההיסטוריון ובהבנתו את החברה אותה הוא חוקר. • האנתרופולוגיה עוזרת לנו עוד להסיט את הדיון מן הפוליטיקה ומן האליטות יותר לכיוון של החברה ושל העם הפשוט.

• המשך - עמנואל מרקס • התיזה המרכזית של עמנואל מרקס היא כי הנוודים מגדלי הבהמות הם רק ענף במערכת הכלכלית העירונית ואין להפריד אותם ממנה. זוהי קטגוריה לא-קבועה ועצם גידול הבהמות ע"י הנוודים הוא "צילום-מצב" של רגע נתון - זהו עיסוק כלכלי מתוך בחירה ולא כורח. • מרקס עוסק רבות במחירי הבשר וזאת ע"מ להראות את התלות של הנוודים במערכת העירונית. הוא מוכיח כי החברה הנוודית איננה משק אוטרקי וסגור אלא תלוי לחלוטין במשק העירוני. מחיר הבשר הינו גבוה ביותר משום הקושי בגידולו והצורך בכוח-אדם רב ומיומן לשם גידולו. ע"פ מרקס, רק בעיר ישנם אנשים היכולים להרשות לעצמם את קניית הבשר והנוודים אוכלים בשר מגידוליהם רק באירועים מיוחדים. בכך מוכחת ע"פ מרקס התלות של הנוודים מגדלי הבהמות בערים. דווקא השבטים הבדווים המפוארים הגדלים בהמות, הם הקשורים ביותר לחיי העיר והם התלויים ביותר עם שלטונות העיר. לכן גם ראשי שבטים היו יושבים בערים ע"מ לעמוד בקשר רצוף עם השלטונות. • עניין חשוב שמדגיש מרקס הוא ניסיונן של ממשלות מודרניות ליישב את הנוודים - ע"מ לשלוט בהם טוב יותר, ע"מ לגבות מהם מס. הממשל המרכזי מסתכל על הנוודים כבעיה ולא מעריך את תרומתם לחברה משום שהוא מתקשה לאכוף עליהם את החוקים ולחייב אותם בחובותיהם האזרחיות. משום כך כל הממשלים (עות'מאניים, קולוניאליים וריבוניים) מנסים משך השנים ליישב את הנוודים. • המונח "שבט" אינו חשוב בעבור מרקס ובעבור הניתוח שאותו הוא מציג. היחידה החשובה לו לניתוח הם רשתות העבודה המשותפת - קבוצות האנשים הפועלות יחד והרועות יחד והמספקות הגנה הדדית. בראייה זו, השבט איננו יחידת ניתוח רלוונטית. • בעבור מרקס, השבט הוא יחידה השומרת על טריטוריה ומספקת הגנה או לחילופין, יחידות אשר המדינות מגדירות ולהן הן ממנות שיח'ים ממשלתיים. כל אדם יכול להיות חלק ממספר יחידות כאלה. • מרקס נותן משקל-יתר לניסיונו האישי במחקר הבדווים של סיני והנגב. המצב במקומות אחרים ובירדן הוא שונה והזהויות השבטיות משתנות ממקום למקום. הסוגיה של הנוודים במדינת-ישראל היא סוגיה שונה כיוון שבמדינת ישראל נכנסת גם סוגיית הדת והסכסוך המדיני-צבאי. לפיכך, המחקר האישי של מרקס וניסיונו המחקרי הם אינם בהכרח מחקר מייצג והם אינם בהכרח משקפים את המצב במקומות אחרים.


• שיעור מס' 8 - 22.11.2004 EICKLMAN - WHAT IS A TRIBE • איקלמן הוא חוקר אמריקאי שהתחיל את מחקריו במרוקו. • במאמר מנסה איקלמן להתמודד עם התפיסה של המונח "שבט". המאמר מתחיל בהצגה של מצב שבו השבט נתפס כמושג אקזוטי על-ידי חוקרים מערביים. תופעת השבטיות איננה קיימת עוד באירופה. לכן חקר השבטים אהוב כ"כ ע"י החוקרים המערביים. • מעבר לכך החברות במזה"ת אכן מתאפיינות בשבטיות עד ימינו כך ע"פ איקלמן. ניתן לומר כי אין כמעט חברה במזה"ת שאיננה מתאפיינת בשבטיות ואין בה דפוסים שבטיים. • בפסקה השנייה איקלמן אומר כי אמנם ישנו שוני גדול בין השבטים בחלקים שונים של המזה"ת אך ישנם דפוסים משותפים לכולם וניתן לנתח את השבט בעזרת קווי הדמיון המשותפים לכל השבטים. שבטים מצויים גם באזורים אחרים בעולם אך השבטיות במזה"ת הינה שונה והיא מייחדת את המזה"ת למרות שהוא יכול להיכלל גם באזורים שבטיים אחרים בעולם. • ישנן 4 גישות לתפיסת המונח שבט - איקלמן מדגיש כי יש לשים לב מי תופס את השבט ומהם מקורותיו: (1) ישנן תפיסות של השבט את עצמו (תפיסה ביולוגית-גנטית - כולם מאב-קדמון אחד). הגדרת השבט את עצמו איננה מספיקה ולא מתארת לנו את הפעולות היומיומיות של השבט. (2) תפיסת הממשל המרכזי את השבט: ממשל מרכזי מכיר בשבטים ולעתים יוצר יחידות שבטיות - זאת כיחידה מנהלית - לשם גביית מסים, לשם חלוקה אדמיניסטרטיבית של המדינה וכיו"ב. לא תמיד ישנה חפיפה בין איך שהשבט רואה את עצמו ובין איך שהמדינה רואה את השבט. (3) ישנן גישות של השבט ודרכים בהם השבט תופס את עצמו שהן פרקטיות - קובעות את ההתנהגות היומיומית, אך לא בהכרח יכולות לבוא לידי הגדרה ע"י השבט. את ההגדרות שהחברה עצמה לא יכולה לעשות, אמור לעשות האנתרופולוג. החוקר צריך להסביר מדוע קורים תהליכים ואירועים בחברה, שעבור אנשי החברה הם טבעיים ומקובלים. הגדרת השבט עולה מתוך המעשים של אנשי השבט. החוקר צריך להיות מספיק בקי בהלכות החברה ע"מ להצליח להגדיר את הגדרת השבט. (4) גישות והגדרות אנתרופולוגיות שפותחו ע"י חוקרים שהגיעו לחקור את השבט. בד"כ חוקרים אלה מתארחים אצל האליטות של השבט ואצל השיח' ומקבלים את תפיסת השבט את עצמו כפי שעולה בעיני האליטות, ולא כפי שאנשי (ובעיקר נשות) השבט הפשוטים רואים את שבטם. • ע"פ איקלמן ישנה חפיפה הכרחית בין כל הגישות שהוזכרו. האנתרופולוג הטוב צריך לאזן את 4 הגישות הללו ולגזור מהן "גישת אמצע" אובייקטיבית ככל הניתן.

• עמנואל מרקס מתרכז בהגדרת השבט כיחידה מנהלית ע"י המדינה. הוא שם דגש על תתי-הקבוצות המתגבשות בתוך השבט לצרכים מסוימים (אחריות, מקצוע וכו'...). איקלמן עוסק יותר במונח שבט, כאשר מרקס לא רואה במושג השבט עניין חשוב כ"כ.

הגדרות שונות למושג השבט • האנתרופולוג הבריטי Richard Tapper שחקר בני-שבטים באפגניסטן ובאיראן מציע הגדרה לשבט: "זוהי קבוצה מקומית בה יחסי הקרבה הם הביטוי הבולט לארגון ואשר חבריה רואים עצמם מובחנים באופן תרבותי". • "שבט הוא קבוצת אנשים החיה על בסיס האמונה בקשרי-דם אמיתיים או מיתולוגיים". הגדרה זו בעייתית כיוון שהיא יכולה להתייחס גם לקבוצות אחרות - לאום לדוגמה (דוגמת העם היהודי).

EUGENE ROGAN - BRINGING THE STATE BACK • זמן: 1910-1840. • מרחב: ירדן המודרנית - איזור עבר הירדן המזרחי. • סוגיות: המורשת העות'מאנית, הrפורמות העות'מאנית והשפעת התנזימאת באזור, השפעת הניסיונות העות'מאניים על התושבים באזור בניסיונם לכפות את יישום הרפורמות. • תזה מרכזית: המורשת העות'מאנית בעבר הירדן איננה בבחינת 400 שנות הזנחה אלא החל מן השליש האחרון של המאה ה-19, ניתן לראות מעורבות עות'מאנית אינטנסיבית אשר הכשירה את ירדן לשלטון ישיר. ניתן לייחס הרבה מאפיינים של החברה הירדנית המודרנית למורשת העות'מאנית. • ע"פ רוגאן, חלק מן ההצלחה של המדינה הירדנית המודרנית, תלוי רבות בחיזוק האחיזה העות'מאנית בעבר-הירדן בסוף המאה ה-19. המורשת העות'מאנית תלויה באופן חזק מאוד למורשת העות'מאנית. ע"מ להבין היטב את המדינה הירדנית, יש לחזור ולחקור במאה ה-19 ולא להתחיל רק ב-1921. • רוגאן מפרק את האחיזה העות'מאנית למרכיבים קטנים. הוא מתחיל את מחקרו כבר ב-1840, עם הכיבוש המחודש ש העות'מאנים בעבר הירדן, והסגת הכוחות המצריים משם. • השנה המרכזית בחקר עבר-הירדן היא שנת 1867: העות'מאנים עד אותה שנה לא הצליחו להשריש נוכחות עות'מאנית ממשית באזור. עד 1867 היו מסעות צבאיים אך לא ניתנה תמורה לחברה החזקה והחמושה באזור והיא המשיכה להתנגד לעות'מאנים ולא שיתפה עמם פעולה. • העות'מאנים ניסו במחצית המאה ה-19 לחזק את האחיזה באזורי הספר של המחוזות הערביים - תימן,לוב, החיג'אז, עיראק. ע"פ רוגאן, רק בעבר הירדן ובלוב הייתה לעות'מאנים הצלחה בכך. • רפורמות התנזימאת, היו ניסיון עות'מאני לחזק את השלטון ואת אחיזת האימפריה בסגנון מערבי. העות'מאנים לא כפו נורמות אירופאיות באופן מוחלט אלא התאימו אותן למקום ולזמן, ולכן גם הייתה להם הצלחה. • הבסיס לארגון מחדש של האימפריה היה "חוק הוילאיתים" שחילק מחדש את האימפריה ונתן אפשרות להשתתפות של הנתינים בצורה גדולה יותר. • החלוקה המנהלית החדשה: וִלַאיַה ← סנג'ק / מֻתַצַרִפִיַה ← קַזַא / קצ'אא' (בראשם: קאימקאם, מופתי וקאצ'י) ← נאחיה. • בנוסף לכך, שופר הביטחון הציבורי במחוזות ונשלחו אליהם יותר כוחות צבא. נוכחות כוחות הצבא העלתה גם את המסחר העירוני. החקלאות שונתה מחקלאות אוטרקית לחקלאות מוכוונת-ייצוא. גם התשתיות שופרו - נסללו דרכים,קמו שירותי דואר וטלגרף, נמלים פותחו, פותחה מערכת החינוך ועוד. דרך שיפור התשתיות, הובטחה גם שיתוף הפעולה של הנתינים. • עד אותה העת, האזרחים היו נתינים ולא אזרחים וזכויותיהם היחידות היו לביטחון-אישי ולחופש-דת. התנזימאת משנה את המצב, הנתינים הפכו לאזרחים ושיתוף-הפעולה שלהם עם השלטון עלה מאוד.

• שיעור מס' 9 - 29.11.2004 מי הפסיד ומי הרוויח מן הרפורמות העות'מאניות? • הנוודים הפסידו והם לא יכולים לגבות עוד את מס החסות (ח'אווה) שהיה חלק חשוב מן הכלכלה שלהם. העות'מאנים מספקים כעת ביטחון ואין עוד צורך בהסתמכות על ביטחון שיעניקו הנוודים. • הצ'רכסים הפכו לבעלי-ברית חשובים של העות'מאנים, גילו להם נאמנות ונותרו עמוד תווך חשוב עד כינונה של ירדן המודרנית. • הנוצרים מצד אחד הרוויחו מן הרפורמות העות'מאניות שמחילות שוויון דתי בנוסף, האזור נפתח להשפעת חיצוניות של המיסיון הנוצרי מחו"ל אך מכך גם נצרו חיכוכים דתיים רבים. • ראשי השבטים הופכים מצד אד לבעלי אדמות ורכוש רבים מאוד, אך הם הופכים מן הצד השני לתלויים יותר בשלטונות וביחסם הטוב אליהם. • השבטים הנוודים לאורך מסילת הברזל החג'אזית הפסידו את פרנסתם העיקרית של ליווי שיירות החג' עם הקמת המסילה. למרות שהשיח'ים זכו לסובסידיות מן הממשל העות'מאני, על מנת שיבטיחו התנהגות טובה של שבטיהם, עדיין ההפסד לשבטים היה רב מאוד. • הסוחרים היו מרוויחים מרכזיים מן הרפורמות העות'מאניות ממתן הביטחון בדרכים ומספרם הלך וגדל. זאת השכבה שהכי התחזקה בתקופת הרפורמות והלה והתחזקה עוד עם השלטון הבריטי. משפחות סוחרים עשירות מלבנון וסוריה הגיעו לסאלת ופתחו בה את מרבית עסקיהם. הסוחרים יצרו בריתות עם הפקידות העות'מאנית, במקרים רבים ע"ח הזֻעַמַאא הישנים. במקרים רבים, הפכו הסוחרים גם לבעלי אדמות גדולים כאשר קיבלו תשלומים באדמות וכך הפכו גם לאליטות מובילות. • במרידה בכרך רואים כי השלטון העות'מאני אינו בעל אחיזה מוחלטת. באזורי הבלקא ועג'לון היה לעות'מאנים נוח לשלוט ופשוט יחסית לעשות זאת ושם התושבים נהנו מן ההטבות. הסיבה לכך, היא חוסר היכולת העות'מאנית לשנות בפועל את המציאות במחוז של כרך - הייתה התיישבות צ'רכסית מינימלית - ובנוסף היקף המסחר באזור היה נמוך יותר. בצורה כזו, נשארו מוקדי הכוח של כרך בידי המשפחות המקומיות - מג'אלי וטראונה. ניתן לומר כי עד היום, אזורי דרום ירדן הם האזורים הפחות מפותחים והעשירים של ירדן וישנה מידה רבה של אוטונומיה לאזור הדרום. • התזה של יוג'ין רוגאן, התקופה של השלטון העות'מאני הייתה הבסיס וההכשרה לצמיחתה של ירדן המודרנית. בתקופה זו הגיעו לאזור גם המרכיבים של האוכלוסייה הירדנית -צ'רכסים, סוחרים וכו'... כיום ברור לנו כי המדינה הירדנית לא התחילה רק מ-1921, אלא יש ללכת עוד אחורה ולחקור כבר בימי העות'מאנים.

C.M. WILSON - THE CREATION OF TRANSJORDAN • במרד הערבי של 1917-1916, מרבית שבטי עבר-הירדן לא הצטרפו להאשמים במרידתם נגד העות'מאנים. • כיום נתפס המרד הערבי כמיתוס ההקמה של ירדן המודרנית כי בו עלתה לראשונה המשפחה ההאשמית כמנהיגת מרד. היה זה גם לראשונה מרד שבטי. • ספרה של מארי ווילסון היה אחד מן הספרים הראשונים שחקרו ברצינות את ירדן מתוך ארכיוניים ישראליים ובריטיים. הכתיבה של ווילסון היא כתיבה פוליטית מובהקת העוסקת באליטות, בממשלות וביחסים בין הבריטים לבין עבדאללה. סוג זה של מחקר היה המחקר הדומיננטי בשנות ה-70 וה-80 וירד מאז. • השחקנים הראשיים במשחק הירדני הם אנגליה, צרפת וההאשמים. לאוכלוסייה הירדנית המקומית אין כמעט מקום בפרק ועליהם לא מושם הדגש. • התקופה בה מתרחשים האירועים -1921-1920 - לאחר סיום מלחה"ע ה-I וחלוקת השטחים של המעצמות שהפסידו. בעולם הייתה דחייה של העיקרון האימפריאלי הקלאסי. Zeitgeist - " רוח הזמן" - ביטוי גרמני המבטא את השינוי התפיסתי שחל באירופה. בזיכרון הקולקטיבי האירופאי האירוע המעצב הראשי הוא מלחה"ע ה-I ולאו דווקא ה-II. במלחה"ע ה-I ,איבדה אירופה את תמימותה והיא מהווה טראומה עצומה ובה נהרג דור שלם של חיילים שנהרגו בשוחות צרפת. • מלחה"ע ה-I פתחה פתח לקבוצות שונות ונמוכות בחברה לפתוח את פיהן ולהישמע. לאחר המלחמה שבה הם נלחמו, הם תבעו את זכויותיהם וזכו בזכויות על-חשבון האריסטוקרטיה הישנה. בכך מתערערת כל התפיסה החברתית האירופאית. • גם התפיסה של המעצמות השתנתה, והחלה הסתכלות פנימה, לעניינים פנימיים. האימפריאליזם החל להיתפס כמושג שלילי. החברה בבריטניה למשל החלה להתעניין במה שקורה בבית ולא רצתה להתעסק עוד עם הקולוניות מעבר לים. למרות זאת, האימפריה הבריטית נותרה קיימת ועומדת, אך רוח התקופה השתנתה והתפיסה האימפריאליסטית השתנתה. בנוסף,מתוך החשש מן המלחמה הבאה, החלה התערבות אמריקאית גדולה יותר והוקם חבר הלאומים כגוף פיקוח ראשי. • במזה"ת נותרה בריטניה הכוח הצבאי והשליט העיקרי. למרות זאת, ע"מ לשמור על אירופה שקטה ובטוחה, העניקה בריטניה לצרפת את האזורים בסוריה ובלבנון שהוכרזו כאינטרסים צrפתיים בהסכמי סייקס-פיקו. • למרות זאת, הרגלים ישנים לא נעלמים כ"כ מהר, והאימפריאליזם הישן נמשך,גם אם בצורה מרומזת יותר, הפעם בשם מנדט - מדינה מפותחת "תחנוך" מדינה מפותחת פחות לקראת הפיכתה לעצמאית, תוך שהמדינה החונכת נתונה לפיקוח של וועדת המנדטים של חבר הלאומים. למרות זאת, האימפריאליזם ממשיך כיוון שהמשקל האמריקאי בחבר הלאומים נחלש מתוך גישת הבדלנות האמריקאית וכך האימפריאליזם הישן לא היה נתון לפיקוח משמעותי והמשיך להתנהל כבעבר. למעשה, ניתן לומר כי האימפריאליזם הפסיק ממש רק לאחר מלחמת העולם ה-II. • בשטח, פיצל היה מצוי בדמשק עד יולי 1920, כאשר הוא מסולק משם ע" הצרפתי. הוא מסתלק לדראע ומשם לחיפה, לפגוש את הרברט סמואל. משם הוא ממשיך לאירופה וממשיך את המגעים עם המעצמות. • אחרי עליית הצרפתים לשלטון בסוריה, עלתה השאלה מה יהיה עם השטח מדרום לנהר הירמוך, שע"פ הסכמי סייקס-פיקו משנת 1915, הינם שטח חסות בריטי. • בשנת 1919, עבדאללה היה במכה והובס בקרב נגד אבן-סעוד ("קרב תוראבה").


שיעור מס' 10 - 2.12.2004 • בקרב תוראבה הובס האמיר עבדאללה ע" בכוחות של אבן-סעוד שהלך והתחזק כל אותה העת. משפחתו של אבן-סעוד שיתפה-פעולה עם משפחת עבד אל-ווהאב שהוליכה אידיאולוגיה דתית פוריטנית. כוחות אבן-סעוד החלו בהתפשטות עם כיבוש ריאד ב-1902 והגיעה לשיא ב-1925-1924 עם סילוק המשפחה ההאשמית ממכה וחיסול המדינה ההאשמית של החג'אז. • ב-1919, הפסיד עבדאללה חלקים נרחבים של החג'אז לאבן-סעוד בקרב תוראבה ואז נגוז חזון חלוקת השטחים לבניו של השריף חוסיין - פיצל לסוריה ועבדאללה לחג'אז. עבדאללה הובס בקרב תוראבה בבושה רבה -באישון לילה עם חדירת כוחות ווהאבים למחנהו. הבריטים ראו בהפסד הזה עניין חשוב והדביקו לעבדאללה תדמית שלילית מאוד מאז והעדיפו את פיצל שנתפס כמדינאי וכאיש-צבא מוצלח יותר. האיש שקידם את שמו של פיצל אצל הבריטים היה ת.א. לורנס שהיה מקורבו. • בשנת 1920 מוכרז פיצל כמלך הערבים, מלך סוריה. במקביל, בעיראק, מוכרז עבדאללה כמלך עיראק ע"י הקצינים העיראקים (הוא עצמו היה באותה העת במכה). הלאומים הערביים היו מפוצלים בין הטריטוריות השונות וכל אחד מן הלאומים הכתירו לעצמם מלך. • פיצל נזרק מסוריה ע"י הצרפתים, כאשר הפסיקו לכבד את ההסכם איתו כאשר הגיעו למסקנה כי יחסיהם עם צרפת באירופה חשובים להם יותר מן האינטרסים במזה"ת. באשר לעבדאללה, הוא לא הגיע לבגדאד ולא שלט עליה אפילו יום אחד. • פיצל ברח מסוריה דרך דרעא, בצפון ירדן, שם פגש את הנציב הבריטי העליון הרברט סמואל, שהבטיח לו פיצוי בדמות עיראק. פיצל התנה זאת בהסכמה כללית של העם בעיראק. בעיראק נערה הצבעה בה זכה פיצל ב-96% מקולות העם,הצבעה שלאחר מכן נתגלתה כפברוק בריטי. • עבדאללה היה מתוסכל מכך שאחיו הקטן פיצל זכה במלוכת עיראק במרץ 1921.

• אחרי התפוררות ממלכתו של פיצל בדמשק, עלתה שאלה מה עושים עם אזור עבר הירדן שהיה בשליטתו. ע"פ הסכמי סייקס-פיקו היה אזור עבר הירדן חלק מן האזורים בשליטת הבריטים. השאלה היא איך השינוי באווירה הבינ"ל והקשר עם הצרפתים ישפיע על יצירת עבר-הירדן. • המטרה הראשונה של הבריטים הייתה בלימת הצרפתים, שלמרות כל ההסכמים נחשבו לכוח עוין לבריטים. בנוסף,לא היה על עבר-הירדן תיאבון אימפריאלי,כיוון שלא היה בירדן שום משאב-טבעי או אינטרסים כלכליים. הבריטים היו גם עסוקים באותו זמן בדיכוי מרד קשה בעיראק והם לא רצו ולא כ"כ יכלו להשקיע כוחות נוספים בירדן. היה מאבק בין הרברט סמואל, הנציב הבריטי העליון בפלסטין, שהיה גם יהודי-ציוני, לבין ממשלת בריטניה בנוגע להיקף הכוחות שיישלחו לעבר הירדן,אך הממשלה הבריטית סירבה לשלוח כוחות. • 5הקצינים הבריטים שנשלחו לירדן מטעם הממשל הבריטי היו צריכים לארגן את התושבים המקומיים לכדי מנהל עצמאי. • עבדאללה הגיע למעאן, בדרום ירדן ובה הוא מבסס לו בסיס כוח משך ארבעת החודשים שהוא שהה באזור. במקביל, חמשת הקצינים הבריטים שהופקדו על עבר הירדן הוכיחו שהם היו חלשים והאמיר ההאשמי עבדאללה השתלט בקלות עם 200 לוחמיו על עמאן. עם כניסתו של עבדאללה לעמאן, התמוטט סופית השלטון הבריטי בעבר-הירדן ועבדאללה כפה עצמו על הבריטים. • גם הבחירה בחודש מרץ 1921 לא הייתה מקרית - בחודש זה התכנסה וועידת קהיר שבה דנו אנשי השלטון הבריטי בענייני השלטון במזה"ת,הכתירו את פיצל לעיראק והכריזו כי הם יכפו על עבדאללה לעזוב את ירדן וימנו שם מנהיג המקובל עליהם. • לאחר מכן,הגיעו הבריטים למסקנה כי אולי כדאי להגיע לכדי הכרה בשלטונו של עבדאללה ולתמוך בו ב-5000£ לחודש בלבד. הוא נבחר לבסוף לשלוט על מחוז עבר-הירדן שהיה שרוי בכאוס מוחלט. ההכרה הבריטית בשלטונו של עבדאללה הייתה למשך תקופת מבחן של חצי-שנה ומאז ועד היום למעשה ממשיך השלטון ההאשמי.

• מארי ווילסון מציגה את המפגש בין הרברט סמואל לבין 600 מאנשי סאלת ב-20.8.1920. האנשים שהגיעו למפגש הזה עם סמואל היו נציגי השבטים החלשים, שהיו זקוקים לתמיכה ממשלתית, ואנשי השבטים החזקים ובעלי הכוח לא נכחו במפגש. ווילסון מסתמכת יותר מדי על מקורות שאינם בריטיים, ואין אצלה ביקורת עליהם א שימוש במקורות ערביים. הבריטים לא הבינו את ההבדלים בין השבטים בעבר הירדן ווילסון, שאמורה להראות לנו את הטעות הבריטית הזו, לא עושה זאת. התושבים המקומיים לא זוכים לתפקיד משמעותי בניתוח של ווילסון את העניינים. • הבריטים מוכיחים במקרה של עבר-הירדן אי-הבנה והתנשאות. הם פיתחו תחושה שהם "מכירים את הערבים" (ובעיקר השבטיים הנוודים, אנשי המדבר). אותם ערבים נתפסו אצל הבריטים כאצילים ובעלי ערכים נעלים. נוצר מיתוס של קרבה בין האצולה הבריטית לבין ערביי המדבר,שהם, כמו הבריטים הינם ג'נטלמנים שיכולים להגיע להבנה. מכאן, הניחו הבריטים כי הם לא יצטרכו לכבוש את האזור, אלא די יהיה בכך שהם ידברו עם אנשי השבטים בגובה העיניים וכבשו אותם בהבנתם ההדדית. זאת הביא לפיתוח של ביטחון עצמי אצל הבריטים ואף לשלטון ארוגנטי ומתנשא של חמשת הקצינים הבריטיים בעבר-הירדן.

• שיעור מס' 11 – 13.12.2004 • ע"פ מרי וילסון, ירדן נוצרה מתוך אינטרסים בריטיים – באותן שנים ישנו דגש על כתיבת היסטוריה פוליטית, יחסים בינ"ל ואין התייחסות לאוכלוסייה המקומית – גישה בעייתית. יש להתייחס גם לעבדאללה – היכולת שלו להשיג תמיכה מקומית והדחייה של אנשי האזור את שלטון חמשת הקצינים הבריטים ורעיון השלטון העקיף. • התפיסה כי ירדן היא מדינה מלאכותית היא תפיסה מושרשת והיא נכונה בעיקרה – אין מסורת שלטונית בטריטוריה של עבר-הירדן, אין ערים גדולות עם תרבות עירונית-משכילה המהווה בסיס לשלטון. לא הייתה לטריטוריה הזו גם גבולות היסטוריים ובנוסף, גם אופי האוכלוסייה יוצר תחושה של ארעיות ושל מלאכותיות – אוכלוסייה נוודית לא קבועה. • כאשר מסתכלים על כלל המזה"ת לאחר מלחה"ע ה-I, רואים כי כלל היחידות המדיניות החדשות שנוצרו במזה"ת הן מלאכותית – עיראק היא צירוף של 3 וילאיֶתים עות'מאנים; לבנון וסוריה אינן יצירות טבעיות. לפיכך, יש להסתכל בצורה משווה על כלל המדינות באזור ולראות כי לא רק ירדן היא יצירה מלאכותית. • משך שנים רבות, ירדן תוארה בספרות המחקרית בשם "הישות הירדנית" (The Jordanian Entity), מן מונח אמורפי ולא-מוגדר. • בעבר-הירדן קיים המשטר היחידי ששרד ברציפות מאז מלחה"ע ה-I, בניגוד לכלל המדינות מסביב לו, שהיו בהן מהפכות. המשטר הזה משדר תמיד תדמית של חוסר-יציבות ושל ארעיות ובפועל הוא המשטר היציב ביותר והמתמיד ביותר לאורך הזמן.

Uriel Dann – The Political Confrontation of Summer 1924 in Transjordan • זמן – 1922-קיץ 1924 • מרחב – ירדן • סוגיות – הסיבות למשבר של קיץ 1924 – מה הוביל למשבר ותוצאותיו, כולל אפיון מסוים של האימפריאליזם הבריטי. • אוריאל דן מתאר על התנגשות של 3 קצינים בריטים (Cox, Peake, Philby) ובראשם Philby, שהיה איש קשה, עם עבדאללה. בסוף העניין, Philby היה זה ששילם את המחיר של כשלון ההתנגשות הזו ופוטר. • תומכיו של פיצל מדמשק, מפלגת אל-אסתקלאל (حزب الاستقلال) הגיעו עם נפילת משטרו של פיצל לעבר-הירדן והתרכזו בעמאן. הם ראו בעבדאללה את מנהיג הלאומיות הערבית ונוצר מתח בין שאיפותיהם של אנשי האסתקלאל לבין הצרפתים ובני-בריתם, הבריטים. • תקרית נוספת שהובילה להתנגשות הייתה הגעתו של השריף חוסין שהגיע לעמאן, נתקע בה ותפס את השלטון בתמיכת עבדאללה, בנו. • עניין נוסף, היו בעיות הכספים – הבריטים האשימו את עבדאללה כי הוא מבזבז כספים רבים ללא הכרה. הכסף היה בעבור עבדאללה מכשיר חשוב לקניית תמיכה של אנשי שבטים ולכן עבדאללה היה חייב כסף רב, אותו הוא לא בזבז על עצמו. • אוריאל דן מראה אחת לאחת כי הטענות הבריטיות היו לא מבוססות ולא אמיתיות ונכונות. הוא הולך נגד מקורותיו ומראה את האלמנטים הלא-נכונים בהצגת הדברים ע"י הבריטים. אוריאל דן אוהד את עבדאללה ודבר זה עולה מהערכתו את סיום ההתנגשות והוא מעריך אותו על קריאת המפה הנכונה שלו ועל היותו פרגמאטי, וידע לשנות את דעותיו אם היה צריך. תכונות אלו יכולות להסביר את הצלחתו בירדן, למרות ששאיפותיו היו רחבות יותר, לכיוון סוריה וכלל אזור הלבנט (الشرق العربي). אוריאל דן, בניגוד למרי וילסון, מבין היטב את הראש של הפקיד הבריטי (The Official Mind) – איך שהבריטים ראו את המצב במזה"ת. ע"פ זה הוא מבין את העניינים במזה"ת. • התזה - בסוף המאמר ישנה תזה מובלעת שמתן האולטימאטום וקבלתו ע"י עבדאללה היווה למעשה את קביעת דפוס היחסים בין הבריטים לירדן ובין Cox ועבדאללה. היו שינויים מאוחרים יותר בהסכם הזה, אך היה ברור כי כוחו של הנציב הבריטי היה עצום. זה לא אומר שעבדאללה היה שליט-בובה, אבל כוחו היה בהחלט כפוף לנתיב הבריטי. • עבדאללה לא היה האיש של הבריטים ועד 1928 נשמעו קריאות לנסות ולהורידו. רק ב-1928 נחתם ההסכם האנגלו-האשמי שביסס את שלטונו של עבדאללה, הסכם שנחתם לאור הבנה בריטית כי עבדאללה הוא האיש הנכון במקום הנכון.

עמאן • עמאן הוקמה ע"י מתיישבים צ'רקסים על חורבות פילדלפיה, עיר רומית שהייתה חלק מן הדֶקַפוֹלִיס (עשר הערים הרומיות). כאשר הגיע אליה עבדאללה, הוא התגורר תקופה מסוימת באוהל מחוץ לעמאן, עד שנבנה ארמון הרע'דאן שעמד על גבעה ששלטה על עמאן.

שיעור מס' 12 – 16.12.2004 • האם בסרט "לורנס איש ערב" ישנו ייצוג אוריינטליסטי מובהק? • הסרט מנסה להציג את לורנס כמגלומן אשר מנסה ליצור לעצמו תהילת-עולם. בשנת 1955 התפרסמה ביוגרפיה של לורנס (אחרי 40 אחרות...) אשר לראשונה הציגה את לורנס בצורה ביקורתית ושלילית. הסרט מנסה להציג את דמותו האמיתית של לורנס. • פרשנות שונה לסרט (ע"ב ספרו של האנתרופולוג Cayton) – הסרט יוצר רושם ראשוני כי לורנס הוא הגורם המאחד את הערבים ומהווה את הדבק של הכוח. לורנס מוצג בסרט כמגלומן וכפשיסט (המגפיים הכבדות מזכירות את המגפיים של מוסוליני), כצמא-דם ואלים, וכיצירהּ של המדיה – לורנס משתף פעולה עם הכתב האמריקאי שיוצר את דמותו הרומנטית. לורנס מוצג כסדיסט, מזוכיסט, מעורער בנפשו ועוד ועוד... בנוסף, מציג הסרט ביקורת חריפה כלפי הקולוניאליזם הבריטי, מטרותיו והשימוש שעשה במרד הערבי. ייתכן כי ישנה גם ביקורת מופנמת כלפי הקולוניאליזם האמריקאי של שנות ה-50 וה-60. חלק מן הביקורת עוברת בצורה עמומה ומוסווית, וזה היה רצונם המפורש של הכותבים, שתהיינה מספר פרשנויות לכל דבר בסרט. • הצגת האימפריאליזם 1. המטרות הבריטיות והערביות מוצגות ע"י ברייטון כזהוֹת, בהסכמת הערבים. 2. העצמאות הערבית מוצגת כמראית-עין – זוהי שיטת המנדט – השלטון הערבי הוא רק כסות לשלטון בריטי בפועל . 3. התרבות הערבית – פיצל מצטט את מה שלורנס אומר לעלי על הבא במדבר – פיצל מוצג כאיש עצמאי וחזק העומד על שלו. 4. תפקידו של לורנס במרד – לורנס מציע לפיצל לחדש את הגדולה הערבית ופיצל מזכיר לו כי מי שהחל במרד הם האשמים. ניתן להבין מכך כי פיצל הוא זה שעושה מניפולציות על לורנס. 5. אלימות – לורנס אחראי למותם של עוזריו, והוא מוצג כמי שנהנה להרוג את קאסם. 6. הערבים מוצגים כמפוצלים ומסוכסכים וכי הם צריכים מישהו שיכוון אותם וינחה אותם. ישנה ביקורת על הערבים, שלא מסוגלים להתעלות מעל הכיתתיות והפילוג, אך ישנה גם ביקורת מרומזת על הבריטים שלא מסוגלים להשתחרר מן המנהגים הישנים שלהם.

Eugene L. Rogan - The Making of a Capital: Amman, 1918-1928 • חקר ערים במזה"ת: מכיוון שהאסלאם הוא ציוויליזציה, נוצרה גישה כי ישנן גם ערים אסלאמיות. כל דבר שהמחקר מצא בעיר, תלו אותו באסלאם. חוקרים שהתעסקו במזה"ת, חיפשו את ההסברים האסלאמיים לתופעות שנמצאו בערים. מתוך הערים, הייתה שאיפה גם להבין את האסלאם. ביקורת מן הצד השני טוענת כי אין דבר כזה עיר אסלאמית כיוון שמדובר על מרחב גיאוגראפי עצום ולאורך זמן רב, ויותר מזה – חלק מן הערים האסלאמיות נבנו על בסיס ערים עתיקות יותר. עמדת ביניים טוענת כי אכן יש מספר מאפיינים לערים אסלאמיות ברחבי עולם האסלאם. המסגד והשוק הינם מרכז העיר. בנוסף, בעיר אסלאמית ישנו מבנה מיוחד של בנייה, השמה דגש על פרטיות וצניעות. מחקרים שהתבססו על השוואה של ערים בעולם האסלאם לערים אירופאיות נידונו לכישלון, כיוון שישנם מאפיינים שונים. • גישה שנייה היא גישה של "כינון מדינה" (State Formation) בה בודקים את תפקידה של העיר בבניין המדינה, בהקרנת סמכות מרכזית, ייצוג של המשטר, יצירת ייחוד ליחידה הטריטוריאלית של המדינה. • גישה נוספת, רואה את העיר כתוצר של המודרנה, ההתנתקות מהכפר ואימוץ זהויות העיר. המצוקות העירוניות מתרגמות להתארגנויות לאומיות. • ישנה גישה ארכיטקטונית הבודקת את הפרקטיקה של מבני העיר ואיך עשו בהם שימוש. • הגישה העכשווית ביותר היא הגישה הפוסט-מודרניסטית המבקשת "לקרוא" את העיר, כפי שניתן לקרוא טקסט – הגישה מנסה להבין כיצד תושבי העיר הבינו את העיר בה חיו, ומהם הסמלים העירוניים שדיברו אל בני האדם. • יוג'ין רוגאן מגיע מגישות של State Formation וכן של "קריאת העיר" • זמן: 1928-1910 – ב-1928 אושרר ההסכם האנגלו-האשמי וזוהי למעשה, חתימת החוקה הירדנית הראשונה. • סוגיות: מדוע נבחרה עמאן דווקא היא כבירה? איך עם מיעוט אמצעים הצליחו לבסס את עמאן כבירה? • עמאן נבחרה כבירה בזכות מרכזיותה המקלה על שליטה וכן בגלל הקומפלקס הצבאי שהי במארכּה, ממזרח לעיר. • סאלת הייתה בחירה טבעית יותר מאשר עמאן, כיוון שבה ישב השליט העות'מאני, היה בה מרכז שלטוני, היא הייתה המרכז הגדול ביותר בעבר-הירדן, היא הייתה מחוברת לירושלים בציר תנועה גדול והייתה בה קהילה פרוטסטנטית שהייתה קרובה לבריטים. • עמאן הייתה כפר צ'רקסי עם מעט סוחרים, והייתה כפר קטן של כ-3000 איש, כולל פליטים שנמלטו מסוריה עם נפילת משטרו של פיצל. הקצינים הבריטים שנשלחו לעבר-הירדן, זיהו את המתחם הצבאי שנבנה ליד עמאן, והבינו כי בה תהיה הבירה של שלטון המנדט בה. יתרונות העיר הזו היו המתחם הצבאי, שאפשר קשר אווירי עם עיראק והחיבור לחג'אז ולים התיכון (דרך חיפה) באמצעות מסילת הברזל החג'אזית.


שיעור מס' 13 – 20.12.2004 • רוגאן טוען כי הבריטים הפרידו את עבר-הירדן מא"י המנדטורית ולכן היו צריכים לבנות לה בירה עצמאית, כאשר מרכזיותה והמתחם הצבאי במארכּה התאים לצרכים של הבירה הפוטנציאלית. • מה הבעייתיות בהסבר שמציע רוגאן לבחירת עמאן כבירה? עד 1924, מילאו הבריטים תפקיד משני בעבר-הירדן ולא התערבו כמעט בענייניו של עבדאללה אשר עסק בעניינים השוטפים ובעצם היו מתוסכלים מכך. לכן הם גם השתלטו על המנהל בשנת 1924והפכו את עבר-הירדן כיחידת מנדט לכל דבר. לכן ההנחה של רוגאן היא מוטעית כיוון שהוא ייחס את בחירת עמאן לבריטים ולקצין הבריטי Brunton, כאשר בפועל ההשפעה הבריטית המשמעותית החלה רק ב-1924! כאשר בודקים את בחירתה של עמאן, צריכים לתת את הדגש על מעשיו של עבדאללה ופחות על הבריטים, כיוון שהיא נבחרה לפני ההתערבות הבריטית ב-1924. • בהשקפתו של עבדאללה, עמאן הייתה המקום הראשון שבו הוא ביסס את כוחו, שם הוא ביסס יחסים טובים עם שכבת הסוחרים בעיר, הוא זכה בה לתמיכת ראש העיר ושבטי הבני-צח'ר וחשוב מכך, עיניו של עבדאללה היו לסוריה הגדולה, ומיקומה של עמאן על מסילת הברזל החג'אזית היה נוח בראייתו זו. • בניית הבירה בעמאן: בעיר היו שתי סמכויות מתחרות – הבריטים וההאשמים. עניין סמלי חשוב היה בניית בית הנציב הבריטי מאחורי ארמון רע'דאן, מעל העיר. עד 1935 רק 35 מבני ציבור נבנו בעמאן ומה שנעשה היה רק "מחזור" של המבנים הקיימים. • העניינים הסמליים – הן הבריטים והן עבדאללה היו מנהלים טקסים סמליים – מצעדים צבאיים, תהלוכה של עבדאללה בכל יום שישי מארמון רע'דאן ועד למסגד הגדול. בכך, בהעדר בנייה, הציגו האמיר והבריטים את סמכותם וביססו אותה.

ישראל גרשוני – הלאום הערבי, בית האשם וסוריה הגדולה בכתביו של עבדאללה • זמן – מתחילת המאה ה-20 ועד לשנות ה-40 (מקורותיו של גרשוני, כתביו של עבדאללה, נכתבו כולם בשנות ה-40). • סוגיות – הלאומיות הערבית בעיניו של עבדאללה, מקומו של עבדאללה ורעיונותיו בהגות בעולם הערבי. • תזה – חיפוש של המקורות של הגותו של עבדאללה שלה 2 מקורות השראה עיקריים: הערביות (عروبة) כפי שהתפתחה אצל המודרניזם האסלאמי (כולל היכרות בין רשיד רצ'א ובין עבדאללה) כאשר הגותו היא ייחודית בגלל מוצאו הייחודי וייחוסו המשפחתי, תוך מגעיו עם הארגונים הלאומיים-הערביים ועם הבריטיים. • המודרניזם האסלאמי והלאומיות הערבית טוען כי הפיתרון לנחשלות עולם האסלאם הוא חזרה לימי הזוהר של הנביא ו-4 הח'ליפים הראשונים שהיו דוגמה לאימפריה האסלאמית המושלמת. • כמו אצל הלאומיות הערבית, גם אצל עבדאללה הערביות היא ציר מרכזי בתחייה של הערבים, בדרך לתחייה, אך אצלו התחייה של הערבים ושל האסלאם היא משולבת ואין בה היררכיה. לטענו של עבדאללה, תקופת הזוהר של האסלאם הייתה עד לימי השושלת האומיית. • עבדאללה טוען כי גורם חשוב בתחייה הערבית היא השבת השלטון לידיים ערביות, ובתוכן רק לבן של אשראף, ממשפחת הנביא, בכך הוא מייחד מאוד את משפחתו, בית חסין ההאשמי. • שלילה של המסגרת העות'מאנית: עבדאללה גדל בחלקים רבים מנעוריו באיסטנבול, דיבר טורקית שוטפת והיה בעל אלמנט טורקי חזק בזהותו, למרות זאת הוא יוצא בעוצמה נגד העות'מאנים שחוללו רפורמות שגזלו את הבכורה מן הערבים ולכן הם שליטים בחטא. • מוצאו של עבדאללה כגורם להגותו: ההאשמים הם חלק מ-آل البيت - פלג של שבט קֻרַיְש ממכּה ממשפחת הנביא. כל חייו מבטא עבדאללה געגועים רבים לארץ מולדתו, בחג'אז. בנוסף, עבדאללה היה מוסלמי אדוק מאוד באמונתו. • המגע של עבדאללה עם ארגונים ערביים: המגע של עבדאללה עם הארגונים הללו עזר לו לתחם רעיונית את ממלכתו, באזור סוריה הגדולה, ח"א ערב והסהר הפורה (ללא צפון-אפריקה ומצרים). למרות זאת, ישנן סתירות בכתביו של עבדאללה, כאשר למרות שהוא לא מתייחס למצרים בממלכתו, הוא מביא את מחמד עלי (מחמט עלי) כדוגמה לגבורה ערבית. • המגע של עבדאללה עם הבריטים: הבריטים הם הראשונים שהציעו לחסין ולעבדאללה לחת את התואר "ח'ליפה". הבריטים שאפו לכונן תפקיד מקביל לאפיפיור בעולם הנוצרי, אך מתוך חוסר הבנה, הם הציעו ח'ליפות, ולכן חסין ועבדאללה המוסלמים, עם הבנתם העמוקה את המונח "ח'ליפה", לקחו לעצמם סמכויות נרחבות. • מיתוס המרד הערבי: עבדאללה עושה האדרה של מיתוס המרד ומדגיש את מרכזיותם של בני האשם ושל אביו, חסין. זאת נעשה ע"מ לקבל לגיטימציה שלטונית. המרד נתפס במימדים משיחיים, כאשר בני האשם וחסין הם אלו שעוררו את התחייה הערבית (النهدة العربية) והאמיר חסין נתפס כמעין מלך המעורר את העולם הערבי. • המקורות של הלאומיות הערבית הם בנוצרים ומוסלמים מסוריה ולבנון, כאשר מקורות השראתם היו אירופאים (איטליה וגרמניה) ולאו דווקא ערביים ומוסלמיים. הלאומיות החילונית דיברה גם על הפרדה של דת ומדינה וכן הדגישה שפה, תרבות, טריטוריה ולא בהכרח דת, כך שגם בני-מיעוטים יכולים למצוא את מקומם בלאומיות הערבית. • האם תוכנית סוריה הגדולה עומדת בקנה אחד עם שאיפותיו של עבדאללה? ניתן לראות כי כל המרכיבים (מורשת אסלאמית, ערביות, המרד הערבי לשחרור סוריה ומקומם הייחודי של ההאשמים), אך עדיין לא כל המרכיבים של שאיפותיו של עבדאללה מצויים בסוריה – עבדאללה הבין כי הוא לא יצליח לאחד תחתיו את כל הערבים, כאשר אבן-סעוד משתלט על ח"א ערב. למרות זאת, נוצרה הזדמנות כאשר ב-1936 המנדט הצרפתי נחלש והסכים להכניס את "הגוש הלאומי" לפרלמנט הסורי. עבדאללה ציפה כי לאחר מלחה"ע ה-II הוא יקטוף את פירות תמיכתו בבריטים ויזכה בתמיכה בריטית לכניסתו לסוריה. בנוסף, כונן עבדאללה קשרים עם הדרוזים ועם אנשי החורן מסוריה וציפה להשיג תמיכה רחבה בסוריה, אך לבסוף הוא לא הצליח להיכנס לסוריה. • האם ניתן לראות בעבדאללה אידיאולוג? לעבדאללה הייתה אידיאולוגיה, אך קודם לכן היה פוליטיקאי. לא הייתה לו משנה סדורה ורק ישראל גרשוני עורך ומסדר את האידיאולוגיה של עבדאללה, שלא בהכרח יש בהם סדר מובנה וקיימות בה סתירות רבות. ישנה בחירה רבה של העובדות ההיסטוריות. כתביו של עבדאללה אינם לקהל בעבר-הירדן, אלא לקהל הערבי בסוריה הגדולה. הכתבים גם אמורים לעזור לו לשקם את תדמיתו, כאשר הוא נתפס כבוגד וכמשתף-פעולה עם הבריטים. בסך הכול, ניתן לראות כי הוא היה אחד המנהיגים היחידים בתקופתו אשר קראו נכונה את המציאות והיחיד שהכיר במגבלות הכוח של הערבים ושל עצמו וכן הכיר בעוצמתה של התנועה הציונית. • מה ניתן ללמוד על הלאומיות הירדנית? מאמר אין התייחסות כלל ללאומיות הירדנית ובשנים הללו קשה עוד לדבר על לאומיות ירדנית!

שיעור מס' 14 – 23.12.2004 לאומיות מודרנית • ב-20-30 השנים האחרונות ישנה התפתחות של תפיסת הלאומיות, כאשר המחקר התרכז בהשוואה בין תנועות לאומיות שונות בעולם, ע"מ להגיע להבנה. ההסכמה היום בין החוקרים יא כי הלאומיות היא תופעה מודרנית, של 200 השנים האחרונות, כלומר, תוצר של נסיבות של העידן המודרני. ישנו עם זאת ויכוח על מקורות התופעה ועל אופייה. • Anthony Smith, חוקר בריטי-יהודי, מציע את ההסבר ההיסטורי הבא: באירופה, בין המאות ה-15 ל-19 קרו 3 מהפכות: (1) מהפכה כלכלית – מעבר מפיאודאליות לשיטה הקפיטליסטית – מעבר שיצר מסגרות כלכליות טריטוריאליות. נוצר מאבק כלכלי בין אליטות, על משאבים ועל השליטה בהם, כאשר מאבק זה הביא לאינטגרציה של יחידות כלכליות. היה צורך לקשר בין מרכזים שונים ולהקל את המעבר בינם, תוך יריבויות עם יחידות אחרות, וכך החל תהליך התגבשות של מדינה ראשונית עם מבנה כלכלי מתגבש; (2) מהפכה מנהלית-צבאית – ע"מ לסייע למונארכיות לשלוט, נבנתה מערכת בירוקראטית, נבנו צבאות והייתה התקדמות טכנולוגית (ארטילריה) שסייעה בשליטה על ההמונים, ובהמשך היה מעבר לגיוס המוני לצבא; (3) מהפכה תרבותית-חינוכית – הסמכות הדתית של הכנסייה ושל האפיפיור הוחלה בסמכות של המדינה – ניסו לבנות נאמנות לשליט ולמדינה, ע"ח הנאמנות לכנסייה. מה האמצעים לעידוד נאמנות למדינה? (א) בניית מערכת חינוך חילונית; (ב) צמיחת מעמד של בירוקרטים החייב את נאמנותו למדינה; (ג) האחדה תרבותית ולשונית (נוצרה שפה שהיא שפת המנהל והשלטון) שכתוצאה ממנה קמה מערכת חינוך חובה, קמו ספריות, מוזיאונים וכו'. היה חינוך לפטריוטיזם ולאהבת הארץ. לכן, רק במחצית השנייה של המאה ה-19 ניתן לדבר על זהויות לאומיות פרטיקולאריות (גרמניוּת, צרפתיוּת וכו'). בעקבות 3 המהפכות הללו, נוצר מודל מערבי-אזרחי של מדינת לאום טריטוריאלית, כאשר מה שמייחד את האזרח היא השתייכותו למדינה. הטענה היא כי המודל האירופי הזה "הושתל" באמצעות הקולוניאליזם גם מעבר לים (צפון ודרום אמריקה, אסיה וכו'). התוצר היה בהיווצרות יחידות אוכלוסייה בעלות טריטוריה משותפת, חוקים משותפים, מערכת חינוך ציבורית והמונית, כלכלה משותפת ומערכת אידיאולוגית אחת. • ע"פ סמית', ישנו גם מודל שונה של לאומיות – הלאומיות האתנית. הסוג השני של הלאומיות רומז על-כך שהלאומיות הינה מודרנית רק בחלקה, ויש לה מאפיינים טרום-מודרניים. המושג המרכזי של סמית' הוא ה-Ethnie שהיא קהילה בעלת מיתוס של מוצא משותף, זיכרונות היסטוריים משותפים, מנהגים, דת, שפה, זיקה לטריטוריה מסוימת ותחושת סולידאריות לה שותפים לפחות חלק נכבד מן הקהילה. ע"פ סמית, חלק מן ה- Ethnie הללו, עשו את המעבר מ- Ethnie ללאום. קבוצות לאומיות רבות שהופיעו בעידן המודרני, יש להם שורשים אתניים ממשיים, כאשר השורשים הללו, המציאות המודרנית מעצימה והיא זו המאפשרת את המעבר הזה מ- Ethnie ללאום. ע"פ סמית', לאינטלקטואלים של הלאומיות יש תפקיד חשוב בהולכת המעבר הזה מ- Ethnie ללאום. האינטלקטואלים למעשה "מסננים" את העבר, בוחרים מס' של אירועים היסטוריים ע"מ ליצור היסטוריה חיה של האומה מראשית קיומה ועד ההווה, זאת ע"י נרטיב משכנע ודרמטי שאמור לתת השראה לחברי קהילת ה- Ethnie, לעודד אותם לשוב לדרכים ולאידיאלים של הקדמונים והנרטיב הזה הוא שמגייס אותם ליצור אומה מודרנית – לעורר ולהחיות את האומה. במרכז תפיסת הלאומיות עומד עיקרון של "תור הזהב" – לכל אומה ישנו "תור זהב" משלה והאינטלקטואלים קוראים "להחזיר עטרה ליושנה" ולשוב לתפארת של העבר. בזה מתמצה תפקידם החשוב ביותר של האינטלקטואלים. ע"פ סמית' – הפרויקט הלאומי הוא פרי תכנון ואכיפה של האליטות, אשר מנסות להנחיל את תרבותן הגבוהה על שאר בני הקהילה ובכך ליצור הומוגניות-תרבותית. זוהי ה"ממלכתיות" – האחדת המאפיינים התרבותיים והנחלתם לכלל האוכלוסייה. מרכיב חשוב בתפיסה של האינטלקטואלים הוא מחיקה העבר והחייאת העבר הרחוק והמשותף של הלאום. סוג זה של לאומיות אתנית מצוי בגרמניה, איטליה, במדינות מזרח-אירופה ובמידה רבה גם במזה"ת שראה בלאומיות הגרמנית והאיטלקית כמודל – המאפיין המשותף בכל המקרים היא השפה. • מחוץ לאירופה ישנה בעיה – באסיה ובאפריקה מרבית המדינות הן יצירה קולוניאלית, אך גם הן ניסו לצקת תוכן לאומי בזהותן. סמית' טוען כי ע"מ להיות אומה, צריכים האנשים זיכרון היסטורי משותף, זהות משותפת, אירועים היסטוריים משותפים. הבעיה במדינות הללו היא כפולה – או שאין די מורשת היסטורית משותפת או שישנן מספר רב של Ethnie החולקות עבר משותף אחר. לפיכך, מדינות שונות מנסות להמציא להן Ethnie חדש, שלא תלוי בקהילות הקיימות במדינה.


שיעור מס' 15 – 27.12.2004 המשך – הלאומיות המודרנית • Ernest Gelner שהיה אנתרופולוג יהודי-בריטי שהכיר היטב את המזה"ת, יוצא נגד הראייה כי הלאומיות היא טבעית ואמיתית. הוא יוצא נגד האומה שהיא מעין נסיכה רדומה המחכה למישהו שיבוא ויעורר אותה. בעבור גֶלְנֶר, הלאומיות היא בסך הכול תוצר לוואי הכרחי של המודרנה. במודרניזציה, ישנו מעבר מחברה אגרארית-חקלאית לחברה תעשייתית-עירונית, ורק בה רואים את הלאומיות. ע"פ גֶלְנֶר, לפני המודרניזציה, מסגרת ההשתייכות של האדם הייתה מצומצמת – שבט, משפחה וכו', והיו היכרויות בהיקף מצומצם. אולם, כאשר החל המעבר מן הכפר אל העיר במאה ה-19, בד"כ בחיפוש אחר עבודה, נוצרה תחישה של עכירות וניכור – התנתקות מן השורשים במשפחה ובכפר, הרגשה של אנונימיות בכרך הגדול והתחושה של האנונימיות הצריכה מסגרת זהות חדשה – רחבה ומכלילה יותר. המסגרת הזו נמצאה בדמותה של הלשון הכתובה, הסטנדרטית שהיא הלשון המודרנית. בזאת מקיץ הקץ על הלהגים המקומיים של הכפרים. רכישת הלשון החדשה היא המפתח לכניסה מוצלחת לעיר ולהשתלבות בה. הלשון היא המפתח להשתלבות בעיר ועל בסיס ההאחדה שהיא יוצרת נוצרת הלאומיות. בניגוד ל-Smith, לא הלאומיות יוצרת את המודרנה, אלא החברה המודרנית היא שיותרת את הלאומיות ולכן הלאומיות היא תוצר לוואי של המודרנה. לפיכך, מתייחס גלנר בביטול להוגי הלאומיות כי הם בסך הכל כלים בתופעה המתרחשת בלאו הכי. יותר מכך, הוא רואה בהוגי הלאומיות שרלטנים וזייפנים היוצרים מיתוסים חסרי כל ומצויים בתודעות-כזב. לדעתו, הם לוקחים דבר חדש לחלוטין וטוענים כי הוא עתיק יומין. בנוסף, הם טוענים כי הם מייצגים את התרבות הגבוהה ולעומת זאת הם מייצגים תרבות גבוהה ומזויפת ובכך מנציחים את תרבות ההמונים האנונימית. לסיכום - גלנר טוען כי הלאומיות היא דבר חדש לחלוטין, משמעותה היא גיבוש של יחידות אנושיות חדשות המתאימות לתנאים מודרניים למרות שנעשה שימוש במורשת תרבותית והיסטורית מתוך העולם הפרֶה-מודרני. • בכך נוצר ויכוח בין גלנר לבין סמית' לגבי שורשיה של הלאומיות – ויכוח לגבי העבר – סמית' טוען כי ישנו "עבר מלא" שממנו יש לדלות את השורשים, וזוהי עבודתו של האינטלקטואל. ה- Ethnie צריך לאמץ לו את האירועים המכוננים והמפוארים מן העבר ואם הוא לא יצליח בכך, אז כל המפעל הלאומי ייכשל. אחד התומכים בתפיסתו ההפוכה של גלנר היה Eric Hobsbaum. • Benedict Andersen הציג תפיסה חדשה של הלאומיות שהיא היום התפיסה המקובלת. הלאום ע"פ אנדרסן הוא קהילה פוליטית מדומיינת - מדומיינת הן כמוגבלת מטבעה והן כריבונית. הוא מגדיר את הלאום כקהילה כיון שבה נוצר קשר של חברות הגורם לאנשים רבים מתוכה את הנכונות למות למען הקהילה. הקהילה הינה "מדומיינת" כיוון שהיחיד לעולם לא יפגוש את מרבית חברי הקהילה, אך הוא יודע בדמיונו כי הם קיימים וכי הם דומים לו. הקהילה היא גם "מוגבלת מטבעה" כיוון שגם הקהילה הגדולה ביותר אינה רואה עצמה כאוניברסאלית – זה גם ההבדל בין אומה" לבין "דת". בנוסף, הקהילה היא גם "ריבונית" כיוון שבעידן ההשכלה והמהפכה הצרפתית, נהרסו הלגיטימציה של הסדר האלוהי – הדת וכן הלגיטימציה של שושלות המלוכה. למה שגלנר קורה "זיוף", אנדרסן קורא "דמיוּן" – הקהילות נבדלות אחת מהשנייה במידת ובדרך הדמיוּן שלהם. ההסבר ההיסטורי של לאנדרסן לתופעה הוא מעניין – על-פיו, זוהי תופעה מודרנית, אך מניעיה שונים משל כל המומחים האחרים. במרכז תפיסתו עומדת "לשון הדפוס" – שיטת הדפוס המבוססת על החברה הקפיטליסטית. על-פיו, עד ימה"ב, הייתה הנצרות הישות הבולטת (ובמזה"ת היה האסלאם) והם תפקדו כקהילה המדוּמיינת. אנדרסן מביא מס' גורמים שהביאו לפיחות במעמדה של הנצרות כקהילה המדומיינת ולעלייתן של קהילות מדומיינות אלטרנטיביות (מרכז הכובד של עיסוקו הוא באירופה). לטענתו, היוזמה הקפיטליסטית של מוציאי הספרים ובעלי בתי-הדפוס, חיפשה לטפח קהל קוראים אלטרנטיבי, שלא רק בלטינית, ובהדרגה החלו מתפרסמים ספרי בשפות מקומיות ובהדרגה, הפכה הלטינית לשפה ארכאית. בראיה זו, תנועת הרפורמה של מרטין לותֶר עשתה שימוש תעמולתי בדפוס – לותר הדפיס את כתביו ותרגם את התנ"ך לגרמנית. לאחר מכן נוצרה גם תרבות קריאה פופולארית. תהליך נוסף עליו מצביע אנדרסן היא התגבשות של שפה סטנדרטית במנהל המדינה. מכאן, שבהדרגה הצטמצמו הלהגים הרבים למס' מצומצם של שפות תקניות שבהן הודפסו הספרים, באמצעותן ניהלו את המדינה. השפות הללו הניחו את הבסיס למודעות הלאומית. ע"פ אנדרסן, מתוך ניבים שונים של אותה הלשון נוצרה "שפה סטנדרטית" והיא יצרה "שדה תקשורת" – מתחת ללטינית, אך מעל הלהגים המקומיים. כך, אנשים שבעבר לא הבינו האחד את השני, יכלו לתקשר, גם באמצעות דפוס ונייר. בכך הפכו אנשים שונים לשותפים לאותו שדה לשוני והפכו מודעים לכך שישנם אנשים שאינם שותפים לאותו שדה לשוני. הדפוס, לטענת אנדרסן, גם יצר לשון של כוח – היו להגים שהיו קרובים יותר ללשון התקנית ועיצבו אותה ולעומתם היו להגים שנדחו. הלהגים המנצחים הבטיחו לבעליהם דומיננטיות פוליטית. אבי שליים – The Politics of Partition • אבי שליים פרסם את ספרו בשם אחר (Collusion across the Jordan) כבר בשנת 1988 ובו טען כי עבדאללה והתנועה הציונית עשו יד אחת נגד התנועה הלאומית הפלסטינית ע"מ להכשיל הישגים שלה בתוכנית החלוקה. שליים הוא נציג של קבוצה מצומצמת הקוראת לעצמה "ההיסטוריונים החדשים". ננסה להבין את מקורות עלייתם, טענותיהם • בסוף שנות ה-80 עולה תופעה של חוקרים צעירים שלמדו בחול (בעיקר בבריטניה) באים בגישה ביקורתית כלפי מקורות הציונות והם להוטים לטפל בסוגיות הפחות-יפות בהיסטוריה של הציונות. הם באים ואומרים כי הם גדלו על המיתוס הציוני וכשהתבגרו הם גילו בארכיונים כי המצב הוא שונה לחלוטין וכי ברצונם להראות אמת מאוזנת יותר. המקור הראשון של החוקרים הללו היה מלחמת לבנון שבה הייתה תחושה כי לראשונה ישראל הלכה למלחמת ברירה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נוצר קרע בהסכמה הציונית. החוקרים הללו היו הראשונים שניתנה להם הזדמנות לעבוד עם הארכיונים העוסקים ב-1948, משנפתחו לאחר 30 שנה. פתיחת הארכיונים הזו אפשרה גם פתיחה של הדיון בנושא עליית הציונות והקמת מדינת ישראל. • במקביל לתופעה זו, עלתה גם תופעה של סוציולוגיה ביקורתית, שבדקה מחדש את יחסה של מדינת ישראל לעולי המזרח, לניצולי השואה ולערבים והוציאו ביקורת רבה על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל. • מחקרים חדשים אלו אפשרו עיסוק וביקורת על המיתוסים הטבועים בציונות ובמדינת ישראל.קבוצה זו יוצאת נגד הסיפור הציוני הקלאסי, שעל-פיו נחלקה א"י באו"ם כאשר הערבים ויתרו על הצעת החלוקה והיהודים קיבלו אותה (תוך ויתור על 2 גדות הירדן של הצהרת בלפור), 7 צבאות ערב הסתערו על מדינת ישראל בשילוב הבריטים שניסו למנוע בכל כוחם את הקמת מדינת ישראל. במלחמה זו לחם היישוב היהודי הקטן בארץ ועמד בו בגבורה, כמעט פלאית כשהמיתוס הוא של "מעטים מול רבים" ושל "דוד מול גוליית". לגבי סוגיית הפליטים: היהודים הזמינו את הערבים לגור איתם בשלום ובאחווה, ואילו ערביי הארץ הקשיבו למנהיגיהם ופינו את הארץ לכניסת הצבאות הערבים. לאחר המלחמה, ישראל הגישה יד לשלום וזכתה לסירוב עוין של הערבים. • המחקר של ההיסטוריונים החדשים טוען כי היתרון המספרי בקרב עמד לזכות הערבים רק בשלושת השבועות הראשונים, לכן לא היה פה "מעטים מול רבים". בנוסף, צבאות ערב היו חלשים ומפולגים, כאשר הצבא הערבי החזק ביותר – הלגיון הערבי – לא ממש נלחם ולא כיוון את הלחימה הערבית. הצבאות הערבים לא נלחמו בעוצמה ולא תכננו להגיע לחוף ולזרוק את היהודים לים. גם גבי בריטניה, הטענה היא כי לא היה לה עניין במניעת הקמת מדינת-ישראל וכי היא לא התערבה בסכסוך. לגבי הפליטים וטוהר-הנשק – בני מוריס (בספרו "היווצרותה של סוגיית הפליטים הפלסטינים") טוען כי הייתה אמנם בריחה של אוכלוסייה ערבית, אך במקרים מסוימים היה גירוש מכוון של אוכלוסייה ערבית (כמו בלוד, רמלה ובמקומות מסוימים בגליל) ואילו לא הייתה קריאה של המנהיגים הערבים לברוח (עובדה זו הוא תיקן בספרו "תיקון טעות"). עוד מראה מוריס כי לאחר הקמת המדינה, פלסטינים שניסו לחזור לארץ – "מסתננים" או "פדאיין" – לא ניסו לפגע ורק ניסו לחזור לאדמותיהם. בנוסף, טענה נוספת שעולה היא כי לא הערבים דחו את השלום, אלא ישראל דחתה את השלום, למרות מגעים שנוהלו והצעות שעלו מצד הערבים, וכי ישראל החמיצה אפשרות לשלום. • הביקורת נגד ההיסטוריונים החדשים: הביקורת התרכזה בכך שהביקורת שלהם מרוכזת בישראל ובביקורת על הישראלים ובנוסף, על כך שהם לא השתמשו במקורות ערבים, או משום שהם לא קוראים ערבית וגם מכיוון שאין חומר בערבית משום שאין גישה לארכיונים הערבים. טענה נוספת שעולה כנגדם היא כי הביקורת שמעלים ההיסטוריונים החדשים כותבים בסוף שנות ה-80, בשיא כוחה של ישראל, והם משקפים את כוחה של ישראל של שנות ה-80 על התנהגותה של ישראל בשנות ה-40 וה-50 (טענה שלהם כי היישוב היהודי היה גדול וחזק איננה נכונה). עוד טענה כנגדם היא על חוסר אובייקטיביות משום שכתיבתם משרתת את דעותיהם הפוליטיות, בשמאל הקיצוני. הטענה האחרונה נגדם היא כי שיטת העבודה שלהם היא מיושנת מאוד ולכן הם לא "היסטוריונים חדשים". • טענה נוספת נגד בני מוריס היא כי המסקנה שהוא מציג בספרו אינה תואמת את עבודתו – לא הייתה "תוכנית גדולה" לגירוש ערבים (והוא אכן לא מצא אותה!), למרות שעבודתו מציגה עדויות כי באופן נרחב ביותר היהודים שאפו לגרש את הערבים. היה רצון לגרש ערבים אך לא הייתה "תוכנית גדולה" והוראה מפורשת לגירוש ערבים שהגיעה מן ההנהגה הישראלית.


שיעור מס' 16 – 30.12.2004 הקשרים בין עבדאללה לתנועה הציונית • התנועה הציונית ניסתה למצוא בעלי ברית ערביים מחוץ לשטחי פלסטין (מתוך הבנה כי לא יהיה ניתן ליישב את הסכסוך בה!) ע"מ לבסס לה קשרים. התנועה קשרה קשרים עם דרוזים, עם המרונים בלבנון, ומאוחר יותר עם עבדאללה. הניסיון היה "לעקוף" את התנועה הלאומית הפלסטינית ולבסס קשרי בריתות מחוץ לפלסטין. • הקשרים בין התנועה הציונית לבין גורמים בולטים בעבר-הירדן, יכולים אולי להסביר את השוני בקשר בין ישראל לבין ירדן היום. ישנו קשר אפשרי בין היחסים בשתי התקופות.

Avi Shlaim – The Hashemite-Zionist Connection • זמן: התחלה בהסכם פיצל-ויצמן משנת 1919 ועד 19סוף המרד הערבי בשנת1939. • מרחב: עבר הירדן ופלסטין. • סוגיות: יחסו של עבדאללה לציונים, סוגיית האדמות, הקשר של עבדאללה לעניין הפלסטיני. • תזה: המוטיבציה של עבדאללה לעמוד בקשר עם הציונים הייתה משתי סיבות: (1) החשש מהתנועה הציונית (2) הציונות יכולה לתרום לו עצמו בהגשמת מטרותיו בפלסטין. • עבדאללה העריך את כוחם הפוליטי והכלכלי של היהודים, תדמית שבמידה רבה הציונים טיפחו לעצמם, ובהקשר של עבר-הירדן הציונים אכן שילמו כספים רבים לעבדאללה, שהיה מרושש, והעצימו את תדמיתם הזו. מרבית הכספים שקיבל עבדאללה לא הלכו אליו, אלא הופנו לקנייתם של ראשי שבטים בשטחו. • בגרסה הראשונית של הספר, משנת 1988, ברור מאוד מן ההתנסחות כי ישנה ביקורת רבה כלפי הציונות, למרות שברור כי גם ישנה ביקורת הן על עבדאללה והן על התנועה הציונית שפעלו בצורה גסה באזור. במהדורה הראשונה השפה היא שיפוטית מאוד והביקורת הרבה יותר נוקבת מן הגרסה השנייה המרוככת. • שליים טוען כי עבדאללה היה פרגמטיסט ומתון והבין את כוחה של התנועה הציונית ואת יציבותה באזור ולכן רצה להגיע עמה להסדר. שליים מציג את עבדאללה כפרגמטיסט, בעל חזון וראייה לטווח ארוך. עבדאללה מוצג למעשה כמדינאי. ישנו דגש על התפיסה העות'מאנית של עבדאללה, שאולי אף עיוורה את ראייתו, וגרמה לו להתייחס בשוויון נפש ליהודים, כמילֶת, ולא כתנועה לאומית. התפיסה היא של עשיית עסקים עם היהודים ולא ניכרת שנאה או התלהמות במגע עם היהודים. • עבדאללה חשש מן התנועה הלאומית הפלסטינית יותר מן התנועה הלאומית של הציוניים כיוון שהיה בתנועה זו איום גדול יותר על כינון המדינה ההאשמית הגדולה שהייתה שאיפתו הראשית. • היחסים בין הציונים לבין עבדאללה לא הגיעו להגשמה מכיוון שהבריטים התנגדו בתוקף לכינון קשר האשמי-ציוני. הקשר במהרה הופך מקשר קרקעי לקשר פוליטי ומדיני, כאשר היהודים מבינים שאין סיכוי ממשי להתיישבות יהודית בעבר-הירדן. • הבריטים חוששים מחבירה של עבדאללה והציונים מכיוון שהיה חשש מהשתלטות ציונית ושליטה ציונית על עבר-הירדן (הסותרת את עקרון ההגשמה העצמית). מכאן החלה להתפתח איזו התנגדות מסוימת בדרג השטח של המנהל הבריטי באזור. הבריטים לא רצו "לייצא" את הבעיות של פלסטין והמתיחויות של יחסי הערבים והיהודים בא"י לעבר-הירדן. הבריטים לא רצו להשקיע כספים בעבר-הירדן אך היו חייבים לפתח את האזור ע"פ המנדט. מכאן כן עלה הרעיון בקרב הבריטים אולי כן לאשר התיישבות יהודית בעבר-הירדן, אך לבסוף רעיון זה לא התקבל.

צבי אילן – הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר-הירדן • ע"פ צבי אילן, היהודים התלהבו מאוד מן הרעיון להתיישב בעבר-הירדן וסחפו ברעיונם את השיח'ים בעבר-הירדן, • צבי אילן בא בטוענה להנהגה הציונית שלא ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה ב-1932 "לחדור" לעבר-הירדן ולהתיישב בה. • צבי אילן הוא דוגמה להיסטוריוו "לא-חדש" ואחת הבעיות בכתיבתו הוא השימוש ב"אילוּ" – מה היה קורה אם היו קורים דברים שונים בהיסטוריה. אלו הן טענות בעייתיות ביותר שלא ניתן להתווכח איתם או לסתור אותם. צבי אילן מתאר ומתעד פרטים רבים ומציג תיאור גדוש מאוד, אך הוא לא נותן לנו ניתוח של האירועים ולא מציג סיבות אפשריות להתרחשותם של האירועים. • צבי אילן מעלה טענה בעייתית כלפי הצנועה הציונית כיוון שהוא לא נותן חשיבות לכוחה המוגבל של התנועה הציונית ולא שם דגש לסדר העדיפויות השונה של הציונים – התנועה הציונית העדיפה להתרכז בעיקר באזורי עבר-הירדן המערבי, אזור שבו גם ככה הייתה בעיה באחיזה יהודית בקרקעות. בנוסף, הקרקעות שהוצאו ליהודים בעבר-הירדן היו בעייתיות, מרוחקות על ספר-המדבר ולא מוכרות. ניתן לומר כי האשמה של התנועה הציונית באי השקעת מאמצים מספיקים להתיישבות בעבר-הירדן היא בעייתית, משום שאין בה שקלול של כלל הפרמטרים. • מדוע היו יחסים טובים בין התנועה הציונית לבין ראשי השבטים? ראשי השבים לא דיברו במונחים לאומיים והם לא ייצגו שום טיפוס של לאומיות. האידיאולוגיה שלהם התחילה ונגמרה בדאגה לשבטם. לפיכך, לא היה שום דבר רע במכירת אדמות ליהודים. ראשי השבטים, כמו גם עבדאללה, לא הבחינו בין הפלסטינים ובין היהודים והם גם הציעו קודם לכן את אדמותיהם לפלסטינים וכאשר הם לא קיבלו מהם תשובה חיובית בעניין, הם עברו להציע את האדמות ליהודים-הציונים. לא היה בעבור ראשי השבטים קודש מיוחד לאדמתם, ומת'קאל אל-פאיז אמר כי הוא מוכן שיהודים יעבדו את אדמתו, בדיוק כמו שהפלאחים הזרים מעבדים את אדמתו.


שיעור מס' 17 – 3.1.2005 אברהם סלע – מגעים מדיניים בין הסוכנות הציונית לבין ממשלות עבר-הירדן ומצרים • האם אברהם סלע הוא היסטוריון ישן או חדש? יש לשים לב לבחירת המלים של סלע – "ערביי א"י", "עלייה", "קוממיות", "עצמאיות", "א"י", "כנופיות". אלו הן מלים המתאימות לסיפור הציוני. מצד אחד מראה סלע סימנים של היסטוריון חדש בכך שהוא מציין כי צבאות סוריה ולבנון לא היו צבאות של ממש, וכך סותר את הסיפור של "מעטים מול רבים". מצד שני, הוא כותב (עמ' 259) "מפגש אינטרסים זמני בין יריבים" ואז מציג את שני הצדדים כיריבים. • ההבחנה בין היסטוריונים "חדשים" ו"ישנים" היא בעייתית מאוד והיא למעשה הבחנה שרירותית לפי החלטת ההיסטוריונים "החדשים" שרואים הבחנה בין "חדש" שהוא טוב ובין "ישן" שהוא רע. כאשר היסטוריונים חדשים מדברים על היסטוריונים ישנים, כוונת היא פחות להיסטוריונים מקצועיים, אלא יותר לנרטיב הציוני שכפתה המדינה. • הטענה הגדולה נגד ההיסטוריונים החדשים הייתה כי הם עושים אנכרוניזם ומתייחסים לציונות וליישוב היהודי בא"י בשנות ה-40 כגוף מאורגן, גדול וחזק, כאשר בפועל היישוב היה מצומצם, לא מאורגן ובהחלט לא חזק ונופל מספרית בהרבה מן הערבים. • התזה: נוצר שילוב אינטרסים זמני לאור תוכנית מוריסון וועידת לונדון בין הציונים, הירדנים והמצרים, ע"מ לעקוף את התוכנית הבריטית ולרצות את האינטרסים של כלל הצדדים. העסקה הסיבובית שנרקמה: התמורה להקמת מדינה יהודית שתהיה חלק ממלכת עבר-הירדן, הבריטים יוכלו להעביר את בסיסי הצבא הבריטי ממצרים למדינה היהודית. • הוויכוח בין ההיסטוריונים הישנים לחדשים היה ויכוח על הזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל ועל מוסריותה של מדינת ישראל. הטענה של חלק מן ההיסטוריונים החדשים הייתה כי מדינת ישראל נולדה בחטא והיה בכך להשמיט תחתיה את בסיסה המוסרי.

• מצב העניינים אחרי 1948 ומערכת השליטה הירדנית על הפלסטינים • המנהיגים הפלסטינים לא פיתחו שאיפות בדלניות, למרות כיבוש הגדה המערבית ע"י ירדן. • ירדן זכתה בעצמאותה בשנת 1946, עבדאללה הפך מאמיר למלך ושם המדינה שונה – "הממלכה הערבית ההאשמית הירדנית" (المملكة العربية الهاشمية الاردنية). • לאחר מלחמת 1948, כבשה ירדן את הגדה המערבית והנהיגה בו משטר צבאי ע"מ למנוע מן הוועד הערבי העליון לכונן בו מנהל עצמאי. הוקם קונגרס עצמאי ביריחו ובו הפלסטינים קראו לעבדאללה לספח את הגדה המערבית כשלב בדרך להקמת מדינה פלסטינית. עבדאללה המשיך במגעיו עם ישראל ושאף להשקיט את הגבול, ומולו, הפלסטינים שאפו להילחם ולהכריע את הבעיה הפלסטינים. • לאחר 1948, היו בירדן כ-400,000 ירדנים ואליהם הצטרפו כ-900,000 פלסטינים, מחצית מהם פליטים. כ-70,000 פליטים חצו במהלך המלחמה את הירדן ועברו לגדה המזרחית. • למרות תחושת העליונות של הפלסטינים על תושבי עבר-הירדן, וטענותיהם כי הם עירוניים ומשכילים יותר, מה שאפיין את הפלסטינים במיוחד הייתה מודעותם הפוליטית, שהתגבשה אחרי שנים רבות של התנגדות לציונים ולבריטיים. למרות זאת, הגדה המזרחית הצליחה לשמור על הדומיננטיות והיה ניסיון של המשטר ההאשמי לטשטש את בניית הזהות הפלסטינית הייחודית. • איך מטשטשים הירדנים התפתחות של זהות פלסטינית והנהגה מקומית? ראשית, ההאשמים יצרו בריתות פוליטיות ברמה אזורית, ולא כלל-פלסטינית. זוהי שיטה אימפריאלית מוכרת שהירדנים אימצו. עבדאללה תמך בנכבדים מקומיים וניתנה עדיפות למשפחת נאששיבי על-פני משפחת אל-חסיני, שנתפסה כעוינת למשטר ההאשמי. למרות מראית העין של העוצמה של הפלסטינים, הכוח והדומיננטיות נותרו אצל הגדה המזרחית. הירדנים גם אסרו את השימוש במונח "פלסטין". • בנוסף, הוקם פרלמנט שהיה משותף לשתי הגדות וחולק במדויק חצי-חצי – 20 נציגים לכל גדה, למרות גודלה העדיף של הגדה המערבית. בנוסף, ההאשמים נתנו עדיפות למעוזי תמיכה שלהם. • עניין נוסף, היה בהורדת ירושלים מחשיבותה כמרכז הגדה – המלך חוסיין לא ביקר כמעט בגדה לאחר רצח עבדאללה ובנה את ארמונו בעיר בעצלתיים (הוחל בבנייתו בשנת 1963 ומעולם לא הושלם!). • מבחינה כלכלית, העדיפו ההאשמים את הגדה המזרחית באופן ברור, דבר שגרם לקיפאון אמיתי בגדה המערבית. הגדה המזרחית הפכה תעשייתית ויצרנית ואילו הגדה המערבית נותרה חקלאית וסיפקה רק ⅓ מן התל"ג הירדני כאשר שכר ממוצע בגדה המערבית היה מחצית מן השכר הממוצע בגדה המזרחית. • גם בצבא הופלו הפלסטינים לרעה ולא גויסו ליחידות מובחרות, אלא נשלחו ליחידות הלא-מקצועיות. היה גם מעקב קבוע של גורמי הביטחון הירדנים אחר הפלסטינים וכן נערכו מעצרים מנהליים והיה ניסיון ירדני להחליש את המעורבות הפוליטית בגדה המערבית. • מדוע לא פיתחו מנהיגים מקומיים גישות בדלניות? שאול משעל עומד על כך שהיו אינטרסים משותפים בין תושבי שתי הגדות – הפלסטינים אמנם היו עירוניים ומשכילים וסיפקו כוח אדם חשוב לירדן, אך גם היו פגועים והיו תלויים מאוד בירדנים. הסבר נוסף של משעל הוא כי בשנים ההן עוד לא הייתה זהות ירדנית ממשית ומגובשת ולפיכך, מושג הערביות היה מטריה כללית של שיתוף פעולה ואפשר עבודה משותפת של ההאשמים ושל הפלסטינים.


שיעור מס' 18 – 6.1.2005 • רקע כללי: יש להבין את התנועה הפאן-ערבית בהנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר. היה בעולם הערבי מאבק על הגמוניה בעולם הערבי בין המצרים, העיראקים וגם הסעודים במובן מסוים. המזה"ת "נשאב" למאבק הבין-מעצמתי וכמעט הפך לזירת מלחמה בין המעצמות. המלחמה הקרה החלה כבר ב-1946-1947 וכבר ב-1955 היא ניכרה במזה"ת, כאשר כל מדינה נדרשה להזדהות עם אחד הצדדים, אחת המעצמות. • ע"מ להבין תופעות מודרניות במזה"ת, יש להבין את תופעת הנאצריזם. בעולם הערבי הייתה ועודנה קיימת כמיהה לאחדות ערבית. הערביות אמנם נכשלה במישור הרעיוני – לא הוקמה מעולם מדינה ערבית מאוחדת, ישות מדינית אחת. בשנות ה-50, הרעיון הבסיסי היה כי כלל המדינות הערביות וכלל דוברי הערבית, מיליונים רבים במספר, יתאחדו ויכוננו מדינה אחת. רעיון זה נגוז בהדרגה והייתה הבנה, בעיקר לאחר התבוסה של 1967, כי רעיון הנאצריזם והפאן-ערביות היה בלון בלבד ולא תכנית ברת-ביצוע, וכי על כל מדינה לדאוג בראש ובראשונה לענייניה שלה. • יש לשים דגש על מעורבותן של המעצמות, ובעיקר בריטניה, במדינות המזה"ת – בריטניה הייתה בעלת הבית בתעלת סואץ, החזיקה כוחות צבא קבועים באזור התעלה במצרים ומינתה את הפיקוד הגבוה של הלגיון הערבי בירדן שהורכב מקצינים בריטיים (המפקד גלאבּ ושרשרת הפיקוד הבכיר שלו).

Uriel Dann – King Hussein and the Challenge of Arab Radicalism • ישנה לעתים הרגשה, בעיקר בעולם המערבי, המושתתת במידה רבה על האירועים של שנות ה-50 ועל חוסר היציבות שאפיין את המשטר בשנות ה-50. • הכתיבה של אוריאל דן היא כתיבת היסטוריה פוליטית קלאסית וההתרכזות היא בדמות אחת – המלך חֻסַיְן ומחשבותיו. • המלך חֻסַיְן עלה לשלטון בגיל 18. ההתמקדות בדמותו של מנהיג בן 18 והפיכתו לפוליטיקאי דגול היא בעייתית – יכול להיות שנעשה כאן אנכרוניזם לדמותו של חֻסַיְן בסוף ימיו, כאשר היה כבר מנהיג בעל שיעור קומה. רוברט סאטלוף (Robert Sutloff) שם את הדגש במחקרו על אנשיו של עבדאללה שהמשיכו בתפקידם גם בימיו של חֻסַיְן. הדגש המרכזי היה על המלכה זין, אמו של חֻסַיְן אשר הייתה ככל הנראה הכוח המניע מאחורי הקלעים. טענה נוספת של סאטלוף היא כי חֻסַיְן זכה למעין "תקופת חסד" שבה עשה טעויות רבות ולאחריה כבר למד והחכים וטעה כבר הרבה פחות. לחוסיין הייתה אליטה של אנשי שבטים, פוליטיקאים וסוחרים, שהיו להם אינטרסים בשימור המשטר ההאשמי והם היו קודם לכן עוד אנשיו של עבדאללה והמשיכו לאחר מכן עם חֻסַיְן. הסבר נוסף אפשרי המציע אוריאל דן (הסבר לא היסטורי לחלוטין) הוא כי לחֻסַיְן היה מזל שסייע לו לשרוד. • ברית בגדאד: הברית הייתה חלק ממערכת בריתות בריטיות אנטי-סובייטיות שכללה את עיראק-טורקיה ופקיסטן, שהיו מדינות עם מורשת בריטית. • 23.7.1952 עלו "הקצינים החופשיים" לשלטון והדיחו את שליטי שושלת מחמט עלי ששלטה 150 שנה. בתחילה, לא היה נאצר מנהיג בולט ורק לאחר תקופה מסוימת הוא החל להתבלט. בתחילה ביקש נאצר סיוע מן המערבים – בריטניה וארה"ב ורק שזכה בסירוב מהן הוא פנה לערוץ הסובייטי. בתקופה הזו היה נאצר גם במגעים חשאיים עם משה שרת, ראש ממשלת ישראל, מגעים שהתפוצצו על-רקע "עסק הביש". • בשנת 1955 בנה לעצמו נאצר הילה לאחר ישיבתו בוועידת בנדונג והחתימה על "העסקה הצ'כית". בכל הוא מתנתק סופית מן המערב ואף משפיל את המערב ובכך מאפשר לסובייטים דריסת רגל ראשונה במזה"ת. נאצר בנה לעצמו תדמית של משיח שיציל את הערבים מן הכיבוש הזר והוא המנהיג שנתפס כזה שעומד זקוף מול מעצמות המערב, דבר שהתחזק לאחר מלחמת 1956, בה נתפס נאצר כמנהיג שניצח לבדו את בריטניה, צרפת וישראל. הרדיו היה בעבורו לעזר רב והוא הגיע באמצעותו לקהל הערבי הרחב ביותר. • כאשר נאצר יצא כנגד ברית בגדאד הציבור הירדני יצא גם הוא באופן נרחב נגד ברית בגדאד שנתפסה כביטוי קולוניאליסטי מערבי. בכך, ניתן לנו ביטוי חזק של כוחה של דעת הקהל בעולם הערבי. למרות השלטונות האוטוקראטיים, ניתן לראות כי לציבור בכל זאת ישנה השפעה רבה על השלטונות. • נבולסי היה בן משפחה מאל-סאלת (ולא משכם!). בזמן ממשלתו, אשר שיקפה את רצון הציבור (היא נבחרה בבחירות חופשיות) והציבה אתגר לשלטון המלך. המלך חֻסַיְן פיזר את הממשלה ומאז נעשה ברור כי המלך הוא מעל הממשלה. • סילוקו של גלאב: גלאב הפך למועקה על שלטונו של המלך. המצב היה בלתי אפשרי בעבור המלך – בראש הצבא של המדינה המייצגת את "רוח הזמן" החדש, של הלאומיות הערבית עמד רמטכ"ל בריטי, ועוד כזה שעוד היה מצוי בירדן עוד משנת 1930 וייצג בצורה מובהקת את הכיבוש הבריטי. בלונדון ובוושינגטון נתפס סילוקו של גלאבּ כמעורבות ישירה של עבד אל-נאצר וניצוחה של קהיר. סילוקו של גלאבּ היה למעשה הרגע שבו ירדן למעשה זכתה בעצמאותה הממשית ובהתנתקות מן בכיבוש הבריטי, דבר שסייע לה לשוב לחיקו של העולם הערבי ולשפר את היחסים עם מדינות העולם הערבי. • עם זאת, הבריטים לא יצאו מירדן כ"כ מהר והמשיכו להעביר סיוע כלכלי מתמשך לירדן, והמצב של ירדן מבחינה כלכלית המשיך להיות קשה וירדן מעולם לא הצליחה להגיע לעצמאות כלכלית מלאה. • במקומם של הקצינים הבריטיים, עלו לפיקוד בצבא קצינים עירוניים מן האליטות העירוניות הירדניות. אוריאל דן מדבר על מתח שנוצר בין הקצינים העירונים לבין שכבת החיילים הבדווים. • לטענתו של אוריאל דן, למרות מה שאמר נאצר בציבור, הוא לא ממש פעל בפועל כנגד המלך חֻסַיְן ולא דחף להפלתו.


שיעור מס' 19 – 10.1.2005 אשר ססר – ביוגראפיה פוליטית של וצפי אל-תל – עמ' 114-75 • הכתיבה היא ביוגראפיה פוליטית, אך להבדיל מכתיבתו של אוריאל דן, אשר ססר יורד מן השכבה העליונה ביותר, משפחת המלוכה ההאשמית ומנתח דמות בכירה באליטה הפוליטית הירדנית. אשר ססר בולט בתפיסתו החדשנית כי ירדן איננה רק המלך ההאשמי. הוא מבליט את האליטה הרחבה התומכת במשפחת המלוכה ההאשמית מתוך אינטרס משותף. וצפי אל-תל הוא דוגמה מובהקת לאותם אנשי ממסד ירדניים הקנאים לעצמאותה של ירדן ולשימור דמותה המסורתית. • ססר טוען כי אנשי הממשלה משמשים כ"קולטי ברקים" והם אלו המקבלים את הביקורת במקומו של המלך. אותם אנשים הם חלק משמעותי בתהליך קבלת ההחלטות ויש להם משקל בשלטון. • וצפי אל-תל: בן לשבט אל-תל המכובד מן העיר אִרְבִּד בצפון ירדן. אמו של וצפי היא ממוצא כורדי וזהו גם המקור לשמו הנדיר. כבר בתקופה העות'מאנית, היו חלק מאנשי המשפחה הזו במערכת הפוליטית. אביו של וצפי היה המשורר הלאומי של ירדן, היה אתאיסט ושתיין והיה אחד מן הראשונים לקרוא ללאומיות ירדנית ייחודית. הוא הואשם עקב כך ב-إقليمية – לאומיות מקומית. וצפי חונך בלבנון, שם נחשף ללאומיות. כששב וצפי לירדן, הוא הפך למורה בעיר אל-סאלת (בבית-הספר התיכון היחידי בירדן). במלחמת 1948 נלחם וצפי ב"צבא ההצלה" של אל-כאוכג'י באזור הגליל, הגיע בעקבות כך לעימות מול חסני זעים ונשלח לכלא בעקבות כך. 3 לקחים לקח עמו וצפי אל-תל ממלחמת 48': (1) העריך את כוחה של ישראל מאז (2) פיתח חוסר אמון וחשדנות כלפי מדינות ערב האחרות (3) פיתח הערכה נמוכה לתנועה הלאומית הפלסטינית. לאחר המלחמה מילא וצפי אל-תל תפקידים במנהל הירדני והגיע לתפקיד מנהל הרדיו הירדני האחראי על התעמולה. בגיל 42 התמנה וצפי אל-תל לראשונה לתפקיד רוה"מ. מינויו לתפקיד היה במקביל לנפילת הקע"מ ולירידת קרנו של נאצר וכך היו ניסיונות לליבראליזציה של ירדן שהרגישה חופשייה מאיום חיצוני. בשנת 1963, עלה ניסיון איחוד חדש בעולם הערבי לאחר עליית משטרי הבעת' בעיראק ובסוריה. עם השינוי הזה באווירה האזורית, פוטר וצפי אל-תל שנחשב לאנטי-מצרי מובהק ומונה רוה"מ אחר. רק ב-64-65, עם חידוש הקו האנטי-מצרי של ירדן, מונה וצפי מחדש לתפקיד. • המאמר עוסק בקדנציה השנייה של וצפי אל-תל, שבה היה שינוי במצב האזורי – כינוס ועידות הפסגה הערביות, הקמת המוביל הארצי ע"י ישראל (שהיה קאזוס בלי בעבור הערבים) ועליית אש"ף. חשיבותן של ועידות הפסגה הערביות הן בקריאה של נאצר ל"אחדות השורה" – פעילות של כל מדינה למימוש האינטרסים שלה תוך שאיפה לאחדות אינטרסים ואחווה כלל-ערבית. ועידת הפסגה הראשונה מכונסת בינואר 1964. • נאצר נתפס כמנהיג העולם הערבי, ובצורה חזקה מאוד אצל הפלסטינים אשר ראו בו כמשיח וכגואל, אבל התאכזבו ממנו כאשר לא ראו תוצאות מדבריו. הקמת אש"ף הייתה הוכחה של נאצר, או סוג של "מס שפתיים" שלו כלפי הסוגיה הפלסטינית – ניסיון שלו להוכיח כי הוא פועל בזירה הפלסטינית. • בהקמת אש"ף בשנת 1964, נוצר בעבור הירדנים מאבק על אזרחים ירדנים פלסטיניים בגדה המערבית – נוצר ויכוח על דמותה של ממלכת ירדן וסכנה לטריטוריה הירדנית בעבר-הירדן. הירדנים ניסו לטשטש זהות פלסטינית וכל הנהגה פלסטינית מקומית , ובעצם הקמת אש"ף נוצרה סכנה לקו הירדני. בעצם היציאה הירדנית נגד אש"ף, הייתה יציאה נגד אש"ף עצמו, אך יותר מכך – נגד מצרים. • הירדנים, כצעד אנטי-אש"ף, החלו לטפח תודעה לאומית ירדנית וטיפחו אלמנטים אסלאמיים קדומים, בראייה כי האסלאם הוא הכוח החזק ביותר. הירדנים משתמשים בתעמולה, כאשר הסוכן העיקרי להנחלת הלאומיות היא המדינה והמנגנונים שלה. • במהרה, נפל רעיון ועידות הפסגה, והתחדש המאבק בין נאצר לבין משטרו של אן סעוד בראשות המלך פיצל – זהו מאבק בין משטרים ערביים-בעת'יסטים מול משטרים מלוכנים, המזוהים כדתיים-שמרנים ומזוהים עם המערב. • בהמשך, הפת"ח של יאסר ערפאת (הוקם ב-1969) השתלט על אש"ף והדיח את שוקיירי. הקו האסטרטגי של אש"ף הוא של קבלת החלטות עצמאית של הפלסטיניים ופעילות אקטיבית תוך שימוש בכוח ובאבק מזוין. לוחמת הגרילה של הפלסטיניים שאבה ממקורות רעיוניים כמו המורדים באלג'יר ובוייטנאם (ובמקומות שונים ברחבי העולם השלישי באותן שנים). מטרת מלחמת הגרילה הייתה לא רק פגיעה באויב, אלא גם שיתוף של האוכלוסייה במאבק. • וצפי אל-תל הודח מראשות הממשלה והפך למזכירו של המלך בארמון. הוא היה אחד המדינאים הירדניים היחידים שהעזו להכריז כי יציאה למלחמה ב-67' מנוגדת לאינטרס הירדני. בשנת 70' מונה וצפי מחדש לראשות הממשלה בסוף חודש ספטמבר 1970, לאחר אירועי "ספטמבר השחור" כשתפקידו היה לנהל את "הקרב המאסף" – דהיינו לדאוג לסילוקם של אחרוני לוחמי הפדאיין מירדן ללבנון. בחודש נובמבר 1971 יצא וצפי אל-תל לקהיר ונרצח שם ע"י חולייה שכינתה עצמה "ספטמבר השחור". הוא נקבר בשטח ארמון רע'דאן בעמאן, כבוד שלא זוכים לא מנהיגים ירדנים רבים שאינם מן השושלת ההאשמית. ססר מציין בספרו כי לא נמצא מאז מותו של וצפי אל-תל מדינאי בשיעור קומתו ובעל חריצות כשלו. • השיטה הפוליטית הירדנית (לפי מסמכים מן הארכיון הבריטי) – מן המסמכים עולה כי ישנן יריבויות פנימיות בתוך הצמרת הירדנית ועאקף אל-פאיז, יו"ר הפרלמנט, יוצא בצורה חריפה נגד פעולות ממשלתו של וצפי אל-תל, אשר מצידה מצנזרת את דבריו של עאקף. ב-1967 מתגלה כי הבחירות אינן ישרות וכי ישנן רשימות ואישורים של וצפי ושל עאקף של כל אחד מן המועמדים. ישנם מאבקי כוחות בתוך המשטר הירדני, אך השיטה בנויה על עיקרון הציפייה – ישנה רוטאציה תמידית בין מס' משפחות בירדן, הנסמכות על תמיכה שבטית. כל תפקיד יכול להיות מוטל על בן של כל אחת מן במשפחות. מכאן שלאף גורם אין אינטרס "לשבור את הכלים", כיוון שכולם מרוויחים מן השיטה. המריבות הפנימיות באליטה משחקות לידיו של המלך – היריבויות מופנות האחת כנגד השנייה ולא נגד המלך!


שיעור מס' 20 – 13.1.2005 משה שמש – בעקבות הפשיטה על סמוע... • ישנן 3 קונספציות שהמאמר של משה שמש קורא עליהן תיגר: 1. טענה שרווחה בישראל בסוף שנות ה-60 כי אין עם פלסטיני, אין תודעה פלסטינית ואין לאומיות פלסטינית. 2. תפיסה (הפופולארית עד היום) כי ישראל היא זו המגנה על ממלכת ירדן ובזכותה שורד המשטר ההאשמי החלש. 3. טענה רווחת עד היום כי המלך חֻסַיְן עשה בחייו 2 טעויות – לתקוף את ישראל בשנת 1967 ושלא להצטרף למלחמה בשנת 1973. • תזה: ניסיונות ירדניים למנוע הקמה של הנהגה כלל-פלסטינית מסתמנים לאחר תהליכים של אמצע שנות ה-60 ככישלון מוחלט – ישנה לאומיות פלסטינית והיא איננה מסתדרת עם השאיפות הירדנית ל"ירדניות". • ישנו קשר בין מאמר זה לבין מאמרו של אשר ססר, אשר עוסקים בתקופה מקבילה, אך בהבדל משמעותי: שוקיירי יוצא ממאמרו של ססר כמנהיג שולי, ככלי של נאצר ושל הגווארדיה הישנה וחסר כוח ממשי. המאמר של שמש מציג את שוקיירי כאילו הוא היה זה שהכשיר את הדרך ללאומיות הפלסטינית ואת הדרך להשתלטות של פת"ח בהמשך הדרך. שמש טוען כי שוקיירי הצליח לחולל משהו בגדה והיה מנהיג משמעותי מאוד. • מחקרו של שמש התאפשר בעקבות נפילתו כשלל של ארכיון שירות המודיעין הירדני בירושלים עם כיבושה של ירושלים. הארכיון הזה נגנז במהלך המגעים לשלום עם ירדן בשנות ה-90 ע"י יצחק רבין. • השימוש בארכיונים הירדנים גורם להסתכלות על הפלסטינים שלא מעיניהם – אנו למדים על הפלסטינים שלא מתוך נקודת מבטם, אלא מזווית צרה של המבט הירדני עליהם. היה אולי מקום להביא תיעוד ודיווח של האירועים, בעיקר של התגובות בשטח לאחר פעולת סמוע. למרות זאת, הזווית הייחודית הזו של אנשי המודיעין מעצימה את הדאגה ואת הדרמה שבה ההתקוממות העממית הראשונה הזו בשטחים הפלסטיניים נתפסה ע"י השלטון הירדני. האתגר שהפלסטינים מציבים לירדנים צורך לערוך שינוי בהערכת המצב וישנן עדויות כי כבר בתקופה זו, השלטון הירדני שקל כבר לערוך שינוי בשטח. • יש להבחין בין 3 מונחים שונים המוזכרים במאמר: 1. إقليمية - לאומיות אזורית הנתפסת באותם ימים, ימי השיא של הלאומיות הערבית, כדבר שלילי ביותר. 2. وطنية – לאומיות פרטיקולארית של כל עם ועם שנתפסה כדבר לא לגיטימי בימי הלאומיות הערבית, אך הייתה דבר חיובי. לפלסטינים עם זאת כן הייתה לגיטימציה לשמור על הלאומיות המקומית שלהם, ע"מ לשמור על הסיבה האמיתית המאחדת את הערבים כולם והסיבה להילחם בישראל. 3. قومية – לאומיות פן-ערבית שנתפסה כדבר טוב והחשוב ביותר באותה תקופה. • בעיסוק בתגובות המצריות והסוריות, נתוניו ומקורותיו של משה שמש אינם חזקים ביותר, ועם זאת, הלשון הינה פסקנית ביותר, כאיל ומה שמוצג הוא אמת מוחלטת. • מעל ירדן עמד באופן קבוע האיום הישראלי של כיבוש של הגדה המערבית. העניין הזה עלה כבר במלחמת השחרור אך בן-גוריון ויתר על העניין. עניין ההגנה של ישראל על ירדן ועל המשטר ההאשמי נסתר כאן בצורה מסוימת – עד לאחר מלחמת ששת הימים, נתפסה ישראל בירדן כגורם מאיים ותוקפני ופעילותה נתפסה כמערערת את המשטר ההאשמי, ובוודאי לא היו שום מחשבות להיעזר בישראל לשם ייצוב המשטר (בניגוד למה שנעשה בשנות ה-70). • למרות שהעניין שמעלה משה שמש בעניין יחסי ירדן-ישראל הוא סביר ומתקבל על הדעת, בדיון עצמו, משה שמש הוא פסקני מאוד ולא ברור מהם המקורות למסקנותיו הללו. האם מה שנאמר ברדיו, בעיתונות ובדיונים פומביים, כפי שמשתמש בהם שמש, הוא באמת מה שעובר בראשים של ההנהגה? • ישנה טענה מקובלת כי אזור צפון-ירדן הוא אזור אנטי- האשמי, ומקורב בתפיסתו יותר לסורים ולכן ישנה טענה כי ישנו מתח בין הבדווים של הדרום לבין הפלאחים של הצפון. לתפיסה הזו אין ביסוס ממשי. • כאשר מדבר הדיפלומט הסעודי מדבר על אנשים "מתונים מאוד" בדו"ח המודיעיני (עמ' 163) יכול להיות שהכוונה היא לא לפלסטינים אלא לגורמים בתוך האליטה הירדנית שהיו אופוזיציה למשטר ובעיקר מקרב מתנגדיו של וצפי אל-תל. • המאמר סותר את 3 התפיסות המוצגות בהתחלה: הלאומיות הפלסטינית הייתה חיה וקיימת בגדה המערבית; יחסי ישראל וירדן לא היו אידיליים וישראל לא הייתה מגינת המשטר הירדני, להפך – ישראל נתפסה כדורם תוקפן ובעייתי; המלך חֻסַיְן שנתפס כמשת"פ עד המלחמה, יצא למלחמה ונחשב בעקבותיה כגיבור וכזה שניסה לגאול את הפלסטינים. ייתכן כי בין אם הוא היה נכנס למלחמה ובין אם לאו, ירדן הייתה מאבדת את הגדה המערבית.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית