22/02/05
אסד של סוריה - שיעור 1
פטריק סיל - הביוגרף של אסד. בעל שורשים יהודיים אולם אויב מושבע של הציונות. ב-1965 פרסם את הספר החשוב "סוריה - המאבק אל הצמרת". הכותרת באנגלית יותר קולעת (המאבק על סוריה - the struggle for Syria) - מדינה הנתונה במאבק ומתחולל מאבק לגביה. מאבק על הדרך והאוריינטציה - כיצד צריכה להיראות סוריה. מאבק על רעיונות ותפיסות. יש גם מאבק, חושב יותר, על שליטה בסוריה - מאבק פנימי בין אליטות ומאבק עם גורמים חיצוניים. התמונה שעולה מתוך הספר היא של מדינה חלשה, חסרת יציבות ושהשלטון בה מתחלף חדשות לבקרים. סוריה של סיל בספר הזה משדרת חוסר אונים שמתנהל על עצם זכותה ויכולתה להתקיים כמדינה עצמאית. הספר מסתיים ב-1958 עם היווסדות הקע"מ. היינו, הסורים נותנים תשובה שלילית לזכותם להתקיים, ומתאחדים עם מצרים. זה סיום סמלי ומתבקש לספר.
בניגוד למקובל הספר זכה גם לקבלת פנים יפות בסוריה ובעולם הערבי. זה מעניין מפני שהוא מגולל סיפור די עגום של סוריה. המפתח הוא אמפתיה - הספר מתאר באמפתיות את העולם הערבי בכלל וסוריה בפרט. 30 שנה לאחר מכן סיל פרסם ספר נוסף המתאר את תולדותיה של סוריה, מאז עלייתו של אסד לשלטון. הספר מתאר את מצב סוריה באמצע שנות ה-80. הספר הזה כבר נקרא: "אסד של סוריה - המאבק על המזרח התיכון". המאבק כבר לא על קיומה של סוריה, זה כבר הוכרע. כעת המאבק על המזה"ת. סוריה כבר לא קורבן אלא גורם מרכזי וחשוב במזה"ת. היא מדינה חזקה ויציבה שאין סימן שאלה לגבי זכות קיומה. שני הספרים מציינים את מה שקרה בסוריה מאז הקמתה. סוריה הפכה עצמאית ב17 באפריל 1945. בשנים אלו הפכה ממדינה חלשה למדינה בעלת עוצמה.
בניגוד לספר הראשון, שמתאר את סוריה בפנים קודרים, הספר השני, למרות היותו כתב הלל לסוריה ולמנהיגה אסד, הספר הזה לא התקבל בסוריה ואף היום אסור להפיצו בסוריה. ההסבר המשכנע לכך הוא שסיל כתב את הספר לקהל מערבי. לכן צריך להציג את אסד כקורבן בדומה למנהיגי עולם שלישי נוספים וכך ניתן להשיג אהדה. לאורך הספר חוזר ונשנה המוטיב שאסד כל הזמן נבגד על ידי אויביו ובני בריתו. בעולם הערבי, דימוי כזה אינו מוסיף. הדימוי של אסד בארצו היא של אדם חסין שאינו טועה. לכן, לתארו כמסכן אינו מתקבל על הדעת.
למרות המצב היום, בשנות ה-80 בהחלט ניתן היה לדבר על סוריה כמדינה חזקה ובעלת עוצמה. דרך נוספת לספר את הסיפור הזה (צמיחתה של סוריה ממדינה חלשה למדינה חזקה) היא דרך סיפור הקשור לישראל. סוריה היא אחת המדינות העוינות ביותר לישראל. גם שעולם הערבי חלה ריכוך בעמדות כלפי ישראל, בסוריה שינוי כזה לא קרה. ב-36 נפתח משא ומתן רשמי בין הסוכנות היהודית לגורמים סוריים ביישוב בלודן. הדיון נפתחו מתוך מטרה להגיע להבנות ולהסדר. בשיג ושיח יש אמירות חיוביות - הכרה בישראל ואי התנגדות גורפת לתנועה הציונית. למרות זאת, היו פערים בלתי ניתנים לגישור בין התנעה הציונית לבין המנהיגות הסורית. למרות הפער - הייתה הדברות והיא נמשכה לאורך תקופה ארוכה והיא הייתה משולבת ביחסים בינאישיים ובים בין המנהיגים.
סוריה, עד שזכתה בעצמאות, הייתה מדינה שנתונה בשלטון מנדט. המגעים עם ישראל נועדו לשפר עמדות מול צרפת. נשיא צרפת היה בלום - יהודי, והסורים חשבו שכך יזכו באהדתו. לאחר שהוא הוחלף דעך הרצון לקיים הדברות עם ישראל. ב-1948 סוריה מחליטה לקחת חלק במלחמה. החלטה המנוגדת להכרה של מרבית מנהיגיה, החלטה שהתקבלה בלחץ דעת הקהל. האפיזודה הזו של מצד אחד, לכאורה, הכרה בצורך לכונן יחסים עם ישראל, אולם מצד שני חוסר יכולת לממש זאת וללכת בעקבות דעת הקהל ומשקף את מה שסיל מתאר כמדינה חלשה.
ב-1949 - חוסני זעים ביקש לפתור את בעיית מלחמת העצמאות באמצעות כריתת שלום עם ישראל והוא ביקש להיפגש עם בן גוריון. בן גוריון סירב. האם הוחמצה כאן הזדמנות או שלא בשלו התנאים? - זו סוגיה שנעסוק בה בקורס. באותה עת ניסיון זה לא צלח ממספר סיבות - א) הדרישות של זעים, ב) הוא לא העריך ימים ובישראל לא זכה להערכה. לכן - ממשטר חזק שנגרר ולא ממש את האינטרסים שלא למדינה חזקה בה השלטון מזהה את האינטרסים שלו ופועל על פיהם.
יש פה שני פנים של סוריה - זו החלשה וזו החזקה. נהוג לראות את קו פרשת מים עם עלייתו של אסד לשלטון בשנת 1970. אנו ננסה להבין את סוג כוחו של שלטונו של אסד ואת השורשים שהובילו לעליית שלטון זה.
למה סוריה נודעה לאורך שנים כמדינה שקשה לשלוט בה? כמדינה שהיא באופן כרוני חלשה? בניתוח חולשותיה סוריה יש להביא בחשבון את האופן בו באה סוריה לעולם. היא באה לעולם בעקבות ההסדרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היא מדינה טריטוריאלית מלאכותית שכוננו הבריטים והצרפתיים. עד להקמתה של סוריה בשנות ה-20 מעולם לא הייתה קיימת במרחב מדינה סורית. במצרים, למשל ובניגוד לסוריה הייתה תמיד מסורת של ישות שלטונית עצמאית פחות או יותר ובעלת המשכיות. איראן היא עוד דוגמא שבא הייתה מסורת של ישויות מדיניות המתקיימות בהמשכיות לאורך ההיסטוריה. בסוריה מעולם לא הייתה ישות פוליטית מדינית עצמאית. הפעם הראשונה שישות כזו באה לעולם היא בידי הצרפתים. גם המונח סוריה הוא מונח שלא הייתה לא משמעות פוליטית טרם המנדט הצרפתי.
מה כן היה? בלאד אל-שאם. זהו מונח המלווה את ההיסטוריה של הערבים והאסלאם באזור של סוריה. מקורו בחצי האי ערב ובו נהגו התושבים לתאר את המרחב שמצפון להם (כבר בג'הליה). עולמן כלל 3 מרחבים שבלאד אל-שאם היה הצפוני ביניהם (כשמו כן הוא). העיר המרכזית במרחב זה הייתה דמשק. בדיאלקט המקומי שאם=דמשק).
במשך תקופה קצרה בין 718-660 העולם הערבי והאסלאמי נשלט מדמשק. בכתיבה הערבית שלטון בית אומייה אינו מוזכר לטובה, ובמידה רבה ההיסטוריה נכתבה על פי העבאסים - יריביהם של האומיים. למשך זמן מה זכתה ההיסטוריה הזו לחידוש והכרה על ידי אסד ושלטונו. דבר נוסף - הסורים מדגישים ומתגאים על כך שראשיתה ומקורה של הערביות והלאומיות הערביות היא בדמשק.דוגמא לכך היא משפחת אל-עזאם - משפחה שמקורה במאה ה-17 והפכה למשפחת מכובדים של דמשק. ממנה יצאו הואלים העות'מאניים של דמשק. זו משפחה תקיפה ערבית שמאלצת את העות'מאנים לתת לה אוטונומיה.
לצד המושג בלאד אל-שאם יש עוד מושגים שיש לעסוק בהם. הראשון הוא הלבנט. מושג אירופאי שמשמעו מזרח. זה המונח ששימש לתאר את חופיו המזרחיים של הים התיכון. בעיקר את ערי הסחר המרכזיות. בעקבות מלחמת העולם 1, כאשר הצרפתים הגיעו, המונח הזה התקבע כמגדיר את האזורים של סוריה ולבנון (בעוד בעבר עשו בו שימוש לתאר מרחב גדול יותר).
מונח נוסף קשור בחדירה המערבית לאזור. חדירה זו נשאה גן אופי חינוכי. מקמים מוסדות חינוך כאשר הבולט בהם הוא זה הקולג' הפרוטסטנטי הראשון בבירות. (AUB) שמוקם ב-1864. מוסדות החינוך צריכות טקסטים ואז יש צורך בכתיבת ההיסטוריה. פה נוצר מונח חדש - סוריה. זה מונח שהיה קיים מאז ומעולם, ומקורו לפני 3000 שנה. המערב מחזיר את השימוש במונח סוריה. המסר מאחורי השם הוא שיש לאזור היסטוריה אחרת הקודמת להיסטוריה הערבית-מוסלמית, ותפקידנו, לש המערב, להחיות את העבר הזה. עם השנים המונח הזה חודר לשימוש וכיום הוא המושג הבולט ביותר. למושג הזה יש 3 מובנים - הפשוט - המדינה הסורית המודרנית. 2 המובנים הנוספים הם: בלאד אל-שאם והמשמעות הערבי-אסלאמי והמשמעות הפרה ערבית-מוסלמית.
הנרי למנס - היה כומר ישועי, בלגי שחי בבירות. חיבר חיבורים חשובים, למרות שהיה מתנגד ברור לאסלאם. ב-1920 חיבר ספר על ההיסטוריה של סוריה. על פיו סוריה היא ישות שהייתה קיימת בעבר שהערבים החריבו אותה. על פיו, על המערב להחיות את הישות הזו. הוא כתב את הספר לבקשת השלטון הצרפתי. הוא מתאר את המרחב הסורי כלא אסלאמי ולא ערבי.
בפעם הראשונה שמשתמשים במונח סוריה במשעות אדמיניסטרטיביים היא ב-1864 כאשר העות'מאנים, כחלק מהרפורמות מחליטים להקים את המחוז סוריה, המקביל בשטחו למחוז דמשק. הניגוד בין בלאד אל-שאם - שטח נרחב לבין סוריה, המכילה שטחים מצומצמים ברור. יש פער בין המדינה הסורית כפי שהצרפתים הקימו אותה לבין איך שהאוכלוסייה תופסת את המרחב של סוריה או בלאד אל-שאם. סוריה לפיכך היא משהו אחר והם לא היו מוכנים לקבל את ההצעה הצרפתית. זו הייתה הבעיה הראשונה איתה התמודדו המנהיגים - חוסר נכונות של האוכלוסייה לקבל את המדינה הסורית כפי שהתגבשה. המדינה הסורית המצומצמת לא סיפקה את מאוויהם של האוכלוסייה.
מפתחת בקרב האוכלוסייה, בדומה למקומות אחרים במזה"ת, נאמנויות כפולות - למדינה הסורית, ולערביות. יש 2 תנועות פוליטיות מרכזיות בהתפתחות סוריה. הראשונה - הבעת' והשניה PPS. תפיסת הבעת' היא אחדות ערבית ויצירת מדינה ערבית אחת. PPS (המפלגה הלאומית הערבית) קוראת ליצירת סוריה רבתי - סוריה הגדולה בה ימוצו השטחים של סוריה או בלאד אל-שאם ההיסטוריים. לפיכך, שתי התנועות מאתגרות את המדינה הסורית.
ההרכב של האוכלוסייה בסוריה.:
60 אחוז - ערבים סונים. 13%- נוצרים 12%- עלאווים 10%- כורדים 5%- דרוזים. מאזמהפכת הבעת' "אין יותר עדות בסוריה" ולכן המספרים אינם ידועים בוודאות ולא מתקיימים רישומים. מתוך 20 מליון סורים קשה לנו כיום להעריך את מספר המדויק של על עדה ועדה.
ניתן להעריך את מספר האוכלוסיה מכיוון שהעדות השונות מזהות בדרך כלל עם טריטוריה. מרבית הדרוזים מתגוררים בהר הדרוזים (או כפי שמכונה היום - הר הערבים). העיר החשובה היא סווידה. העלאווים מתרכזים בצפון - לאורך החוף הסורי. אולם יש קושי בכך מכיוון שאחד התהלכי שקרו בסוריה הוא לא רק שהמיעוטים השתלטו על המדינה, אלא גם התרחשו תהליכים דמוגרפים, והמיעוטים התפזרו ברחבי המדינה. לדוגמא - עיר הבירה סגורה כיום משתי קצותיה בריכוזי אוכלוסיה של מיעוטים - רובעים של דרוזים מדרום ורובעים של עלאווים מצפון. לכן קשה להעריך יותר את משקל כל עדה באוכלוסיה.
01/03/05
אסד של סוריה - שיעור 2
בשיעור הקודם - חולשתה של המדינה הסורית והסיבות לכך. הסוגיה בה עצרנו הייתה השאלה העדתית.
אחת הבעיות של סוריה היא שהיא חברה הטרוגנית עם עדות רבות. לכל עדה אזור גיאוגרפי בו יש רוב שולט. ריבוי העדות יוצר מציאות מאד קשה. הצרפתים שהגיעו לסוריה הבינו את המציאות וניסו להעמיק את הפירוד על ידי הענקת מדינה לכל עדה. הם חילקו את האזור ל-5 ישויות שונות. המהלך הצרפתי נכשל - לעדות של סוריה לא הייתה אופציה בדלנית. לעדות השונות, בניגוד לדומא המראונית בלבנון, לא היו תנאים ייחודיים שאפשרו להם לפתח תחושת לאומיות. העדות הן מפוצלות, ללא חוט שידרה, ללא תמיכה של המערב, ללא תשתית אינטלקטואלית.
ניתן לראות זאת הסיפור חייו של חאפז' אל אסד. פטריק סיל מאפשר ראשונה להתחקות אחר מרכיבי דמותו של אסד, מעבר לפן הפוליטי. בספר של סיל אסד חושף גם חלקים מהביוגרפיה האישית שלו. עם זאת צריך לקבל את הספר של סיל, שנכתב מפי אסד בערבון מוגבל. בספרו סיל מספר את הפרטים הבאים: על אסד שגדל ילד בכפר קטן בכפר קארדחה. שהצפתים מגיעים הם דווקא הולכים לקראת העלווים. הם סוללים לכביש ומקימים בית ספר. אסד מתגלה כתלמיד בעל יכולת ונשאלת השאלה מה עושים הלאה? מתקבלת החלטה לשלוח אותו למרכז עירוני. הוא מצטרף לבית ספר והוא תלמיד עלווי יחיד בכיתה. כדי לשרוד הוא מאמץ את הזהות הכיתתית. הוא היה מעוניין להמשיך ללמוד ולהפוך לרופא אולם למשפחתו לא היו האמצעים הכלכליים. הוא העדיף לא לחזור לכפר והדרך היחידה הפתוחה לפניו הייתה הצבא. בכך הוא דוגמא להרבה בני מיעוטים - לא הייתה אפשרות לדבוק ביחודיות והם נאלצו לנטוש את הזהות העדתית ולאמץ זהות אחרת. זה מסביר, בין היתר, מדוע הניסיון הצרפתי נכשל ומדוע העדות בחרו להצטרף לזהות הקולקטיבית.
העלווים
היו קבוצה שיבטית - כת פגנית. כאשר המרחב התנצר הם התנצרו איתו. כאשר העולם התאסלם הוא התאסלמו איתו. בכל מעבר פזה הם הותירו מאפיינים של הפזה הקודמת. כאשר הם התאסלמו הם פיתחו אמונה שיעית ייחודית. כאשר קבוצת שבטים רוצה לשמר את ייחודה היא מאמץ אמונה מעט שונה מהאחרים. הבעיות הם המוטיבים הפגנים והמוטיבים הפגנים. האמונה שלהם גורסת הופעה של האל בדמות אדם. זה דבר שהאסלאם הקונבנציונאלי לא יכול לקבל. על הרקע הזה הדת הוכרזה כדת כופרת. בסוריה ברור שלמשטר אין אינטרס לדבר על זה, ואף יש מאמץ של המשטר להעלים כל תופעות שחריגות לאסלאם. אחד המקומות בהם האמונה האומנה השתמרה באופן הכי אוטנטי הוא ברז'ר - כבר עלווי בלבנון. זהו למעשה כפר סורי שנמצא חלקו בישראל וחלקו בלבנון. שם יש בתי תפילה מהסוג שכבר אין בסוריה. פה ניתן לראות במיוחד את המוטיבים שקדמו לאסלאם.
החוקה של סוריה קבעה שהנשיא חייב להיות מוסלמי. כאשר אסד על לשלטון התעוררה פה בעיה. אסד נטה להוריד את הסעיף. התעוררה התנגדות והוא החזיר את הסעיף. הוא עשה עסקה פוליטית עם מנהיג שיעי בלבנון - מוסא סדר, שהוציא פתווה שהעלווים הם מוסלמים. ההכרזה הזו גם מחזק את מוסא סדר שכן הפתווה הייתה תקפה גם לגבי העלווים בלבנון וזה נתן לו חיזוק פוליטי.
השם הקודם היה נוצירים, והשם עלווים הוא מאוחר יותר. יש להפריד בין העלוים בתורכיה לעלווים בסוריה.
ב-1936 במסגרת המאמץ הצרפתי לכונן מדינה סורית עולה הסוגיה של ביטול המדינות העדתיות. הלווים נזעקים וטוענים שצריך להשאיר מדינה עלווית ונכתבת עצומה המסבירה את ההתנגדות.
לסיכום, הרכב הטרוגני שהקשה על המדינה סורית לאורך שנים לפתח תחושה לאומית ולשמור על היציבות הפנימית.
המתח בין שני המרכזים חלב ודמשק
בניגוד למדינות אחרות בהם יש מרכז אחד ברור, המרחב הסורי כלל שני מחוזות שבראשם שני מרכזים עירוניים - דמשק וחלב. מדובר פה בשני אוירנטציות שונות לחלוטין. חלב היא עם אורינטציה עיראקית והיא בנויה על המסחר. האליטה היא מאד פרו עיראקית. בהתחלה האליטה חשבה שסוריה צריכה להתאחד עם עיראק. לעומת זאת לדמשק יש אוירינטציה אחרת הנובעת מהחג'. דמשק מרכזת את העליה לרגל - היא מרכזת את השיירות שיוצאות ממנה באופן מרוכז. לכן האורינטציה פונה לחצי ערב והאליטה היא פרו סעודית - אשמית. עיר הנמל של חלב זו אלכנסרטה והיא סוחרת עם אנטוליה. עיר הנמל של דמשק זו ביירות והמחרב של ארץ ישראל ולבנון זה הפריפריה שלה. לכן החיבור שעשו הצרפתים הוא מאד מלאכותי. לאורך השנים הראשונות של סוריה עולה השאלה איזה מרכז הוא הדומיננטי. בסופו של דבר, ולאחר עליית אסד, קרנה של חלב ירדה והדומיננטיות של דמשק הושרשה.
התוצאה הבולטת של החולשה זה חוסר יציבות והפיכות תכופות.
העצמאות ניתנת ב-1946 מרץ1949 - הפיכה של זעים אוגוסט1949 - חינאוי דצמבר1949 - ינואר1950 - אזרחים 1958- קע"מ מרץ1963 - הפיכת הבעת' פברואר1966 - ניאו בעת' 1970- עליית אסד. זהביטוי הבולט לחולשה הסורית ולכישלון של המדינאים לייצב מדינה. בשנים הראשונות האליטה השולטת היא של נכבדים סונים, שמהווים המשך של האליטה השולטת מהתקופה העות'מאנית. זו תופעה מוכרת במזרח התיכון (המקום היחידי בו תופעה זו נשארה הוא לבנון - מי ששרד בעבר הוא זה ששולט היום).
שני דברים מנעו את המשך השליטה של אליטה זו. ראשית, חולשתה המנהיגותית של האליטה שהתבטא בחולשתם של המנהיגים להתאחד ולפעול בנחישות. הדבר השני הוא עלייה של כוחות חדשים ושאיפתם לעוצמה. מדובר בעיקר במיעוטים. הכוחות החדשים מפלסים את דרכם למעלה בשני מסלולים עיקריים. המסלול הראשון הוא הצטרפות לצבא. המסלול השני היה מפלגות רדיקליות. היו גוש פוליטי שהיה המרכז שקם בתקופת הצרפתים - הגוש הלאומי. לאחר עזיבת הצרפתים הגוש התפצל לשנים - המפלגה הלאומית(דמשק) מפלגת העם (חלב). באותה עת יש גם 3 מפלגות שמייצגים את הכוחות שלא מוצאים ביטוי במסגרת מפלגות השלטון, שהם לא הרוב אבל האלמנטים השולטים. המפלגות הן:
המפלגה הקומוניסטית - מיוסדת ב-1944. הייתה חזקה מאד בסוריה. מפלגתהבעת' (בערבית - תחייה). המפלגההללאומית שמייסדה הוא אנטון סעדה. בסופושל דבר מפלגת הבעת' היא זו שניצחה. היא ניצחה מכיוון שהיא התאימה יותר למציאות הסורית.
מ-1946 רואים התערבות הולכת וגדלה של אנשי צבא בפוליטיקה הסורית. יש דורות של קצינים. השכבה הראשונה היו קצינים ותיקים עוד מהתקופה העות'מאנית. רק בשלבים המאוחרים יותר הקצינים הם יותר מזוהים פוליטית.
צלאח ג'דיד היה האיש החזק בסוריה לפני אסד.
08/03/2005
אסד של סוריה - שיעור 3
נושא השיעור: ההשתלטות של מפלגת הבעת' ולאחר מכן של אסד.
הזרם המרכזי מתחלק ל-2:
חלב - מפלגת העם. דמשק- המפלגה הלאומית. לצדזה יש 3 מסגרות אלטרנטיביות ורדיקליות שנותנות מענה ארגוני ואידיאולוגי -
קומוניסטים - היו חזקים מאד בסוריה והיה אף נדמה למשך תקופה מסוימת שהם עומדים להשתלט על המדינה. בעת'- PPS.- מבית מדרשו של אנטון סעדה. האסלאםהוא לא סוגיה כאן והוא לא מהווה אידיאולוגיה מתחרה. הכוחות החילוניים הם יותר חזקים בסוריה מהכוחות הדתיים.
הערוץ העיקרי של האידיאולוגיות האלטרנטיביות הוא הצבא.
דורות בפוליטיקה הסורית - בדרך כלל מאפייני את הדורות על פי שנית הכניסה לצבא - מחזור הכניסה לצבא. למחזור הכניסה יש משמעות זו קבוצה מפתחת לעצמה סוג של זהות / ייחודיות (דוגמא ממצרים היא המחזור של 1936 - נאצר וסאדאת).
הצבא הסורי מוקם בראשיתו על ידי הצרפתים במטרה לשרת את צרכיהם. סגל הקצינים הם קצינים מהצבא העות'מאני. בשלב יותר מאוחר בשנות ה-30 רואים כניסה של אלמנטים נוספים. יש תחושה שהצבא יהפוך ללאומי. יש כניסה של גורמים עירוניים. מ-1946 שהצבא הופך עצמאי והוא מתחיל לגדול יש קפיצה דרמטית בהיקף המחזורים. התוצאה היא זרימה של אנשים שקודם לא יכלו להתקבל, ומדובר בעיקר בבני מיעוטים ופריפריה. בשנו ה-50 הקצונה הסונית מנטרלת את עצמה ומי שנשאר זו הקצונה של בני המיעוטים ואזורי הפריפריה.
הצבא הסורי מעולם לא היה צבא שהתנהג כצבא מקצועי. הקצין קודם כל היה בן לעדה ובעל השקפה מסוימת. רוב הקצינים התפלגו בין 3 הזרמים המצוינים למעלה.
האליטה הסונית הישנה היא זו שנושאת את האחריות על המדינה הסורית כאשר זו מוקמת, אולם אליטה זו לא מצליחה להתמודד עם האתגרים החדשים , ובהדרגה כוחה אובד, וב-1963 היא מסולקת באופן סופי. שלטונה בין 1946 ועד 1963 אינו רציף, מלא מהפכות ואינו מוביל את סוריה ליציבות.
במאבק בין 3 הזרמים קודם כל נופלת ה-PPS. בפברואר 1955 במשחק כדורגל נרצח סגן הרמטכ"ל. הרוצח בא מה-PPS. בעקבות זאת אנשי המפלגה נרדפים ובהמשך המפלגה מחוסלת ככוח פוליטי.
הגורם השני שמחוסל אלו הקומוניסטים. בשנת 1958 סוריה מאבדת את עצמה לדעת. הסיבות לכך מגוונות:
סוריה ב-1950 היא מדינה שנתפסת כחלשה ומתנהגת בצורה לא נבונה כלפי הגורמים החזקים במערכת הבינלאומית. יש בשנים אלו מאמצים בינלאומיים להחליף את המשטר. על רקע זה יש תחושת מצוקה בציבוריות הסורית. לא ברור עד כמה באמת הייה רציני הניסיון האמריקאי עולם בסוריה יש פניקה והתשובה היא פניה למצרים. אולםלצד זה יש גם גורמים אחרים. מי שמוביל את המהלך זו מפלגת הבעת'. מפלגת הבעת' מבינה שאין לה סיכוי להגיע לשלטון בדרך דמוקרטית. תוכניתם של מנהיגי הבעת' היה שתמורת הגשת המדינה לנאצר הוא יאפשר להם לנהל את המדינה. לאחראיחוד הקע"מ מתברר מהר מאד שהפערים עמוקים. נאצר מפזר את כל הכוחות הפוליטיים בסוריה כדי שלא יוותר כוח מתנגד לו והוא הופך את סוריה לפרובינציה של מצרים. כתוצאה מפיזור הכוחות הפוליטיים הבעת' מתבטל - נאצר לא רואה אותם שותפים. בנוסף נאצר מנסה לפרק את הצבא הסורי. במסגרת כך מביאים קצינים מצרים ומרחיקים קצינים סורים. הקצינים שמגיעים למצרים ללא תכלית מתאגדים ומקימים את הועדה הצבאית. 2 מחבריה הבולטים הם אסד וצאלח ג'דיד.
בנתיים בסוריה קורס משטר הקע"מ. בעקבות הקריסה סוריה שווה ב-1961 להתקיים כמדינה עצמאית. הסיבות לקרסה הם אכזבה מחוסר השיתוף של מצרים וההתנהגות הפטרונית של מצרים. כמו כן מבחינה כלכלית מצרים שאפה להפוך את שתי המדינות למרחב כלכלי אחד, וכתוצאה נפגעו שכבות רבות וחשובות בסוריה. התווסף לזה שנות בצורת ומחסור סייעו לעליית התנגדות כלפי מצרים.
לאחר התפרקות הקע"מ (באמצעות הפיכה של הקצינים הישנים) מתקיימות בחירות ולמשך עוד שנתיים שולטת האליטה הסונית הישנה. בסופו של דבר שלטון הנכבדים משנות ה-61 הוא שלטון שעומד בפני מבוי סתום. יש מצב בו יש הסכמה בקרב הקצונה שצריך להחליף את שלטון הנכבדים.
ב-1963 פורצת מהפכה צבאית שמביאה לשלטון את הצבא. הצבא מורכב מ-3 אלמנטים:
קצינים נייטרלים קציניםהרוצים לחזור לנאצר קציניםהמזוהים עם הבעת'. קציניהבעת' הכירו בכך שללא תמיכת המפלגה אין כוחם הפוליטי מספיק. הם הצליחו לשכנע את חבריהם הקצינים שכדאי שמאחורי המפכה תעמוד מפלגת הבעת' ולכן יש לצרף אותה כגוף הפוליטי התומך במהפכה. כך נכנסה לתמונה גם מלגת הבעת', וכך המהפכה הופכת ליותר בעת'ית. הזמן הקצר לאחר המפכה עומד בסימן הניכודים ובתקופה זו קיציני הבעת' חיסלו את יריביהם (ניטרלים ונאצריסטיים) והפכו לכוח יחיד בסוריה. בכך מסתיים תהליך של מעבר ממפלגת שולים רדיקלית לכוח שולט בסוריה.
מייסדי הבעת' הם עפלאק (נוצרי) וביטאר (מוסלמי) . שניהם מורים. מראשית שנות ה-40 הם מרכזים סביבם תלמידים נאמנים. ב-1947 הם מקימים את מפלגת הבעת'. למעשה הבעת' כפי שאנו מכירים אותו נוסד ב-1953 כתוצאה ממיזוג עם עוד כוח פוליטי. שניהם מייצגים את המעמד העירוני הנמוך. שניהם מחפשים חלק בשלטון אבל לא רוצים מהפכה. מפה גם נגזרת המדיניות שלהם - שגורסת מתינות ולאו-דווקא רדיקליות. הסיסמה שלהם היא אחדות, חירות וסוציאליזם. הסיסמה השנייה החשובה שלהם היא אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית. הסיסמה הזו מתוחכמת מכיוון שהיא עושה שימוש במונחים הכי בסיסיים של האסלאם. עפלאק מקים את המפלגה עבור כל העולם הערבי. הרעיון אמר שבכל מדינה יהיה סניף של הבעת' ומעל תעמוד הנהגה כללית. הוקמו סניפים בסוריה, עיראק, ירדן ולבנון.
לאחר 1963 מתחיל מאבק פנימי על מי מוביל - מקימי המפלגה הישנה או קציני הבצא. יש מספר ממדים למאבק - מאבק על כוח, מאבק דורות, מאבק עדתי, מאבק אידיאולוגי. כתוצאה יש תקופה של מספר שנים בו סוריה משותקת. ביטאר עפלאק מרגישים שהם מאבדים את הבא ומביאים גנרל סוני בשם אמין אל-חאפז וממנים אותו כנשיא המדינה (אל-חאפז זה מביא עמו את אלי כהן, שהיה מקורב לעפלאק וביטאר).
בפברואר 1966 יש מהפכה והקצינים משתלטים ומסלקים את ביטאר (נרצח) ועפלאק (ברח לעיראק). הועדה הבצאית עולה ב-1966 ולכאורה יש סוף סוף מוקד שלטוני יציב. אולם במהרה מתברר שלא כך ומתגלה שיש מספר קבוצות של קצינים - עלווים, דרוזים, איסמאילית. יש מתח ועימוד בין הקבוצות - ב-66 הקבוצה הדוזית מחוסלת וב-1967/8 האיסמאלית מתחסלת. ואז מתברר שגם הקבוצה העלווית מפולגת בין תומכי צלאח ג'דיד ואסד. היה נראה שג'דיד הוא האיש החזק בסוריה באותם שנים. אולם ג'דיד עשה טעות - אימץ והושפע מהמודל הקומוניסטי-סובייטי. הוא הופך את הסוציוליזם על פי המודל הסובייטי לשיטה - חירות ההמון על פני חירות הפרט. לכן, מ-1966 קוראים לשלטון ניאו-בעת', וזה שלטון שלוקח יותר שמאלה. הטעות של ג'דיד הייתה שהוא השאיר את הצבא לאסד ופנה לבסס את עצמו במפלגה.
בסופו של דבר בנובמבר 1970 פורץ העימות ביניהם - עימות שהוא ביסודו של דבר עימות אישי. מוסדות המפלגה מחליטים שאסד צריך ללכת הביתה וכתגובה אסד משתלט באופן צבאי ומדיח את ג'דיד.
במלחמת ששת הימים אסד הוא שר ההגנה ומפקד חיל האוויר. מתחתיו יש את הרמטכ"ל, אך הוא איש של ג'דיד. מתחתם יש את אלמור שהוא איסמאליסט. מפה רואים שלא ניתן לנהל מערכה צבאית של ממש. מנגנון הפיקוד הסורי היה לקוי ביותר. מה שמעניין שהתבוסה לא שימשה כלי ניגוח והמשטר הצליח לשרוד את תוצאות המלחמה.
בסוריה תמיד היה מאבק כוחות בין אלמנטים שונים על שליטה. המשמעות של נובמבר 1970 ועליית אסד היא שמאבק זה נגמר וכעת יש גורם כוח אחד. פעם ראשונה יש בסוריה מוקד שלטוני אחד שהכול נשמעים לו והוא מרכז את כל הסמכויות. המפתח היה שליטת אסד בצבא. באותה שנים היחידה החשובה ביותר הייתה מנהלת סגל הקצינים. בנוסף היו חשובים שירותי המודיעין. אולם, לא רק דרך הצבא אסד מצליח להשתלט. במידה רבה הצלחתו של אסד היא תגובה לרדלקיזציה של צלאח ג'דיד וראקציה לתקופת שלטונו של אסד.
15/03/2005
אסד של סוריה - שיעור 4
אסד מגיע כסוריה מצויה במשבר שנבע מתוצאות מלחמת ששת הימים אולם יותר מכך כתוצאה ממדיניות צאלח ג'דיד והניאו-בעת'. אנשי היאו בעת' הם קצינים צעירים וחסרי ניסיון. גם אסד לא הגיע לתפקידו ב-1970 בשל ומוכן, וניסיונו, בייחוד הפוליטי, היה מועט ביותר. דרך התקדמותו לצמרת אינה דרך סדורה של התקדמות על סמך מקצועיות וניסיון. מדובר בהתקדמות דרך קיצורי דרך. חוסר הניסיון והרדיקליות באה לידי ביטוי במדיניות הפנים. אולם בתחום אחד הם כן נזהרים - העדתיות - והם לא מבליטים את העבודה שהם תפסו את השלטון. לכן ב-1966 הם ממנים לנשיא סוני. מלבד נושא זה בו נזהרו הרדיקליות באה לביטוי רב במדיניות החוץ. עוד תחום בו רואים את הרדיקליזציה זו דרך ניהול המדינה - באמצעות מועצת המהפכה, וללא מוסדות.
תחום נוסף זה רדיפת האסלאם. תמיד הייה בחברה הסורית מרכיב בעל תפיסת עולם חילונית, מול מרכיבים אחרים בחברה בהם שיחק האסלאם תפקיד חשוב. בין כוחות אלו תמיד התקיים מאבק. כאשר הבעת' עולה לשלטון הוא לא מאמץ גישה אנטי-אסלאמית (להמחשה - הנאום של עפלאק ב-1942 - "אני מחבק את האסלאם". הוא דוחק את האסלאם לפרק מסוים בהיסטוריה, אותו הוא מחבק). לא היה ניגוד בין הבעת' הישן לבין האסלאם. אולם עפלאק הוא סוני בן דמשק ושייך למעמד הבינוני. בכך הוא שונה מאד מקבוצת הניאו-בעת'. היאו-בעת' מובילים מדיניות אנטי דתית. הם ביקשו להשמיט מהחוקה את זה שהאסלאם הוא דת המדינה. זה משתלב עם רדיפה של האסלאם בתחומים נוספים, למשל פיטורים ממקום עבודה.
בתחום מדיניות החוץ - עימות עם המערב, עימות עם השכנים (הדרך לירושלים עוברת באמאן), והחרפת היחסים עם ישראל. עם זאת, המחקר העכשווי מציע בזהירות שפני הסורים ב-67 לא היו למלחמה. מבדיקת הצד הסורי עולה כי הייה חוסר הבנה של התהליכים. מדובר בחבורה של צעירים שמשחקת באש ואינה מבינה לאן המעשים יכולים להוביל אותם.
המשטר הסורי של שלהי שנות ה-60 זה משטר שמביא את סוריה למבוי סתום בכל אחת מזירות הפעולה. פורץ ויכוח האםלהמשיך בדרך הרדיקלית או לשנות כיוון. אסד מטיף לדרך יותר מתונה. זה ויכוח אישי בין 2 קצינים שאפתנים, שני עלווים שכל אחד בה משבט וסביבה אחרים, שני אנשים המשקפים מערכות אחרות (ג'דיד - הביורוקרטיה, ואסד - הצבא). חלק ניכר ממדיניות של אסד התבססה על דאגה לצבא, ולצורך כל צריך מדיניות מתונה. ג'דיד הסתמך ו"בנה" על כוחות מעבר לצבא. אסד יוצא עם היד על העליונה - אולי מכיוון שהתאים יותר למציאות והיה מתוחכם יותר ואולי מפני שג'דיד הביא על עצמו את הסוף.
האירוע שמסמל את נפילת ג'דיד ועלית אסד הוא ספטמבר השחור בירדן. הצבא הירדני מתגייס נגד הצבא הסורי ובולם אותו. ארה"ב מגייסת את ישראל כנגד סוריה. התוצאה היא שהצבא הסורי נסוג. חיל האוויר הסורי לא עורב, ורק השריון הסורי היה מעורב. הסיפור הרשמי הוא שאסד אולץ לשלוח את הצבא ושלח רק את השריון לתבוסה די צפויה. בעקבות האירוע אסד מחליט לנסות ולתפוס את השלטון.
כאמור, שאסד עולה לשלטון הוא מוצא מדינה מבודד מבחינה בינ"ל, על סף תהום כללי, אובדת דרך ושקיים בה משבר חברתי. אסד מוצא את עצמו לראשונה כשהוא לבד בצמרת. לא מדובר בקואליציה של כוחות. לראשונה יש בסוריה מוקד שלטוני אחד. אסד עושה זאת באמצעות השליטה בצבא. זה מצב חסר תקדים שאין מוקדי כוח נוספים.
אסד בשנים הראשונות לשלטון
ניתן לומר שהשנים 1976-1970 (מלבד 1973) הם תקופה ראשונה - ביסוס מעמדו מבית ומחוץ, וביסוס המדינה הסורית. 1976 היא מצד אחד נקודת שיא ומצד שני נקודת מפנה. היא מראה את שני פניה של סוריה. ינואר / פברואר קורים שני דברים. הראשון, נענת להזמנת הנהגת לבנון / פולשת ללבנון. זה מעבר למדינה שמתחילה להיות מעצמה אזורית, שאינה רק עסוקה בעצמה אלא משפיעה על שכנותיה. הדבר השני - פרוץ המרד האסלאמי. לראשונה בעולם הערבי יש מרד שמובילים קנאי האסלאם. מרד שמסתיים ב-1982 לאחר אירועי חמאת. מדובר ב-6 שנים מאד קשות למשטר בסורי. שיא התקופה ב-1981/82 (ו-1983)- שיא המרד, מלחמת לבנון, סיפוח רמת הגולן, הסכם השלום עם מצרים, התקף הלב של אסד וניסיון המהפכה של אחיו של אסד. רק ב-1985 מתאוששת המדינה הסורית ומתחילה להרים שוב את הראש. נקודת ציון נוספת היא 1989/1990 - נפילת ברה"מ ומלחמת המפרץ הראשונה. בכל מקרה, 6 השנים הראשונות הם שנים מצוינות של רציה קדימה. שאר השנים מאופיינות במשברים, הצלחות אולם גם בהרבה חולשה.
ב-6 השנים בראשונות אסד מחזיר את השפיות וקובע את המתינות כעקרון מנחה במדיניות הסורית. מדובר בנסיגה מהקיצוניות לכוון אחר. דבר ראשון אסד מייצב את המערכת הפוליטית ולמעשה מקים את המערכת הפוליטית שאנו מכירים היום. אסד מביא חוקה לסוריה, אשר במסגרתה הוא בונה מערכת שלטונית פורמלית. המערכת הפורמלית הזו כוללת:
בית נבחרים - הוא זה שמאשר את הממשלה, והוא זה שממנה את הנשיא. ממשלה. חוקה.סעיף 8 קובע על פי המודל הסובייטי שלמפלגה יש הגמוניה על החחים בסוריה. המפלגה היא זו שמניע את החיים הפוליטי בסוריה. בכל מה שקשור לנשיא קובעת החוקה: ??? . זו מידה מסוימת של נורמליות, גם אם למראית עין, בהתחשב במה שקדם לזה. אסדמאפשר פתיחות יחסית בפוליטיקה הסורית. יש אפשרות לעוד מספר מפלגות לפעול. אסד מאיר פנים לאנשי האסלאם - הוא מתפלל ועולה לרגל. יש נסיון שלו ללכת לקראת אנשי הדת. מאפשר גם מדיה מסוימת של פתיחות כלכלית. יש שיפור דרמטי בין סוריה לשכנותיה. יש אפילו מתינות בכל מה שקשור לישראל. אסד מקבל את החלטה 242.
אחת הבעיות המרכזיות של אסד זה הצבא הסורי - מצד אחד הוא המפתח מול ישראל והוא גם המפתח ליציבות והשרידות הפנימית.
מספר ממדים במנהיגותו של אסד
אישי - זה משטר אישי הבנוי סביב המוקד - המנהיג. משפחתי- בסופו של דבר מדובר פה על שושלת. משפחה, במובן האיטלקי שלה, התופסת את מוקדי הכוח. המוקד הוא המשפחה. משפחת אסד היא זו ששולטת בסוריה. בהתחלה מספר 2 הוא האח. אח"כ מספר -2 הוא הבן. כל קרובי המשפחה משולבים במנגנוני המשפחה. עדתי- העדה העלווית, שכעדה מחזיקה במוקדי הכוח, ומשמירת אותם על בסיס עדתי. אידיאולוגי/מפלגתי- משטר המחויב לעקרונות הבעת'. מפלדה חיה ונושמת עם ביורוקרטיה ומוסדות המונים חברים בה. צבאי- גנרלים הביאו את הנשיא לשלטון, והצבא הוא הגוף החזק במדינה. חברתי- מייצג נדבכים רבים בחברה הסורית - עלווים, סוניים כפריים. שלטונושל אסד כולל את הכל הממדים. לא ניתן להבין את המשטר
ב-1971 אסד ממנה את עצמו לנשיא (עד כה עלווים שלטו מאחורי הקלעים - ג'דיד לא היה נשיא).
סיפור קונטרה ...
29/03/2005
אסד של סוריה - שיעור 6
המשטר הסורי מתנהל על פי אופיו של השליט - משטר אישי. האישיות של אסד השליכה בהרבה תחומים על האופן בו התנהל המשטר. המשטר הסורי לא היסס להשתמש במכשיר של פולחן אישיות. המשטר הסורי הדגיש את המשוואה שאסד והמשטר שווה סוריה. אסד ומשטרו מזוהים לחלוטין עם סוריה.
מעבר לכך יש את ההיבט המשפחתי. זה לא רק שלטון של האדם אלא גם שלטונה של המשפחה שעומדת מאחורי המנהיג. מוקדי הכוח מוחזקים בידי מרכיבים או חברים אחרים במשפחה. זה במידה רבה מה שקורה בסוריה. המשטר הוא של משפחת אסד, המחזיקה בתפקידי מפתח ועמדות כוח רבות במדינה הסורית. הדוגמא המובהקת היא שנותנים לבן את תפקיד היורש.
מעבר לשני אלו - הפן האישי והפן העדתי חשוב ביותר גם הפן העדתי. מי שממלאים תפקיד מפתח במשטר הסורי הם העלווים. נציגותם היא לא פרופורציונאלית במספרם באוכלוסיה. אולם, התמונה היא יותר מורכבת מרק קביעה של משטר עדתי. למשל - קשה לטעון שהמשטר הוא עלווי. יש לעדה אומנם בולטות במשטר אבל התיאור שכביכול שהעלווי השתלטו על סוריה, ואסד הוא רק שליחם, הוא לא מדויק. לכן יותר נכון לדבר על ממד או היבטים עלווים בשלטון.
יש כמה דרכים לבדוק את מאפייני השלטון - מוצא המנהיג, מוצא מפקדי הצבא. בשני אלו נכון הוא שעלווים הם מרכזיים מאד. אבל, האם באקדמיה, בחיים הכלכליים יש שליטה עלווית? והתשובה היא לא!. לכן, בהיבטים רבים של החיים בסוריה העלווים לא בולטים ולעיתים אף דחוקים לשוליים. זה אומר שהתמונה היא הרבה יותר מורכבת, והקביעה שסוריה נשלטת על ידי עלווים היא לא לחלוטין מדויקת.
יש שאלה נוספת בהקשר זה - האם כל עלווי באשר הוא תומך במשטר? והתשובה היא לא. כשבודקים מי מקורב ותומך באסד מגלים שלא כול העלווים תומכים בו אוטומטית ויש מערכת של פטרונז', ואסד מייצג רק חלק מהעדה העלווית, והוא לא מנהיגם ומייצגם של כול העלווים.
עוד הסתייגות היא שבנושא העדתי הפן האישי לא קיים. המשטר בורח מכול איזכור של עדתיות, ובשיח הפומבי מנסה לא לעשות שום שימוש בעדתיות שלו.
לכן - יש הביטים עדתיים במשטר (לא לחינם רוב הקצונה בצבא היא עלווית, ולא לחינם הצמרת האינטימית בשלטון היא עלווית). בנקודת קריטיות עלווים אומנם שימשו בתפקיד מפתח. אך התמונה של משטר עלווי היא תמונה לא נכונה ולא מדויקת. התמונה יותר מורכבת - יש היבטים עלויים, אבל לא יותר מכך.
ההיבט האידיאולוגי. המשטר פועל תחת קידום האידיאולוגיה של מפלגת הבעת'. חברות במפלגה היא כניסה להרבה תחומים בחיים - אקדמיה, עבודה וכו'. לכן יש הצטרפות המונית למפלגה. ב-1970 היו משפר עשרות אלפים חברים במפלגה. היום הערכה היא של יותר ממיליון חברים. 25% מהאוכלוסייה הבוגרת בסוריה היא חברת מפלגה. המפלגה היא כלי חשוב עבור האזרח להתקדם ועבור המשטר כלי לשליטה.
המפלגה אמורה לתת למשטר את הלגיטימציה השלטונית. שאלה מעניינת היא מה הקשר בין המפלגה היום למפלגה המקורית. מבחינות רבות יש נסיגה בערכים וברעיונות. בהיבטים מסוימים שום דבר לא נשאר מהערכים של המפלגה המקורית. לדוגמא - בסוריה היום מאד בולטת הזהות הטריטוריאלית והאחדות והפן ערביזם נדחה. מבחינת הסוציאליזם - בשאר עצמו דיבר על כך שבסוריה יש כלכלת שוק. מבחינת המדינאים הסורים יש פה נטישת הסוציאליזם. עוד עקרון של הבעת' המקורי היה מרכזיות המאבק בישראל. כיום עקרון זה לא מקובל כיום , והסכם עם ישראל לסוריה הוא במידה רבה עניין של זמן - השאלה היא המחיר והעיתוי. למעשה לא נשאר הרבה מהלהט נגד ישראל. עוד נסיגה היא באנטי דתיות של מפלגת הבעת' המקורית.
עם זאת, יש עדיין ממורשת העבר שמשפיעה על סוריה והמנהיגות הסורית מחויבת עליה. והיא מונעת מסוריה להצטרף לסדר העולמי החדש. זו שאלה מעניינת - עד כמה סוריה של היום מחויבת לערכי הבעת'. בכל מה שקשור לרטוריקה וסיבת הקיום - המשטר הסורי מציג את עצמו כמשטר בעת', וכן יש בו עדיין, לפחות חלק, מערכים אלו.
ההיבט הצבאי. המשטר בסוריה הוא משטר שעלה בכוח של הפיכה צבאית, ונשען על חודי כידוני הצבא. בנקודות מפנה דרמטיות שרד תודות לצבא. זה משטר ששורד מכוח הצבא. אולם, שוב, עולה השאלה האם זה אכן משטר צבאי? התשובה היא בחלקה כן! הקצונה הצבאית ממלאת בו תפקיד מרכזי מאד. אולם, כשבוחנים את הקצונה הסורית, את האתוסים שלה, התנהלות שלה ומכנים משותפים שלה אז מגלים שהיא לא קצונה צבאית אופיינית ממקומות אחרים בעולם. מה שמחבר אותם זה לא החוויה הצבאית אלא המוצא העדתי והקשרי הפטרונות למשפחת אסד. לכן - ההיבט הצבאי הוא היבט אחד מתוך כמה.
היבט כלל סורי. המשטר הסורי מייצג את האוכלוסייה הסורית יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. עם הולכים לפי קריטריון זה, ניתן לראות שאם מחלקים את האוכלוסייה הסורית למרכיבים, אז המשטר השכיל לתת בתוכו ייצוג הולם פחות או יותר לכלל המגזרים. המשטר השכיל לשלב את האוכלוסייה בתוכו - לא על בסיס שווה וצודק, אבל תוך נתינת ייצוג (משקל). כשבודקים אנשים מרכזיים בסוריה - ??? (לא כתבתי את שמות האנשים) מגלים שרבים מהם מגיעים מהפריפריה, מישובים קטנים בקצוות. חלקם הגדול הם סונים, אבל סונים מהכפר - אליטה פריפריאלית מקומית. בנוסף - כל אחד מהם קשור בדרך כזו או אחרת לאסד. לפיכך, יש שילוב של פטרונות, עדתיות, צבא, מפלגה וכו'. המשטר של אסד נתן הזדמנות להרבה אנשים להגיע לצמרת. זה משטר מורכב הנותן ביטוי למגזרים רבים. כך זוכים לייצוג הסונים, הדרוזים ... בסה"כ המשטר מייצג מבחינת המבנה החברתי שלו 70% מאוכלוסיית סוריה.
לפיכך - יש פה היבט כלל סורי והמשטר מייצג טוב יותר את כלל האוכלוסייה מהמשטרים מהעבר. במידה רבה סוד כוחו של השטר הוא בזה שהוא מייצג את ההשתנות באוכלוסייה.
היבט כלכלי. תחת משטרו של אירעה התפתחות נוספת - ניסיון לחבור אל העיר ולצרף אותה עליו. בעבר - היריבה הגדולה של משטר הבעת' הייתה העיר הסונית שגילתה עוינות רבה למשטר. אסד פעל לשלב ולתת מקום ומעמד לבני העיר הסונים במשטר. אז יש צמיחה של אליטה כלכלית חדשה - קבוצות כלכליות חדשות ישנות שמשתלבות במשטר. יש קבוצה של מתעשרים חדשים, שקשורה באופן ניכר לקבוצה של קציני הצבא והעלווים. למשל- אחיינו של אסד הוא אחד האנשים העשירים בסוריה (בעל חברת פלאפונים), עוד איש עסקים עשיר הוא בנו של מצטפא טלאס. וכו'. לכן - צמיחה של אליטה כלכלית חדשה שחלקה ניזונה מהשלטון, וחלקה קשורה לשלטון באופן עקיף יותר.
הערות / תוספות
יש 3 עיתונים מרכזים בסוריה:
תישרין - חדש, מ-1993 אל-ת'ורה- 1963. ממשלה. נקודת המבט היא מוסדות הממשלה. ולכן על פיו האדם השני בחשיבותו בסוריה (מספר 2 בסוריה) הוא עבד אל-חליד ח'אדם. סגן הנשיא הראשון. אל-בעת'-עיתן המפלגה. נקודת המבט היא המפלגה. לכן בעיניו האיד מספר 2 הוא סגן יושב ראש המפלגה. עוזרו של בשאר בהנהגת מפלגת הבעת'. 3העיתונים הם של הממשלה ואין להם עצמאות. ההבדלים בין הכותרות, הן בנוסח של העברת המסר, שמוכתב עבורו מהמשטר.
04/04/2005
אסד של סוריה - שיעור 7
עדה ומדינה בסוריה
מה שמאפיין את סוריה זה היותה ארץ של מעוטים. זה מאפיין את אזור בלאד אל-שאם בכלל. המקרה של סוריה הוא ייחודי כי יש בה עדת מיעוט שעשתה את כול הדרך מהמעמד הכי נמוך במדינה עד לשלטון במדינה. בעיראק, שגם בה שולט מיעוט (סוני) הדבר לא יוצא דופן מפני שהיסטורית זה האלמנט ששלט באוכלוסייה.
השאלה שניצבת בפנינו היא: מה דרכה של העדה העלווית לשלטון? השאלה השנייה היא כיצד הם מצליחים לשמר את שלטונם?
מחקרים רבים עוסקים בתפקיד שהצרפתים מילאו בהבאתם של העלווים למרכז. הסיפור שהמצטייר הוא ששלטון המנדט הגיע למסקנה שכדי לשמר את השליטה צריך לשבר את מבנה החברה וצריך לנצל גורמי עצמה מבחינת הצרפתים. גורם עצמה כזה הוא הפיצול העדתי בסוריה. לכן הצרפתים גם מעניקים לעדות השונות מעמד מיוחד, וגם מקימים להם מדינות / אוטונומיות משלהם.
בשלב כזה או אחר הצרפתים הרימו ידיים. ביטלו את המדינות, שילבו אותם בסוריה והביאו לכך שהעדות הפכו לחלק מהמדינה הסורית. בסיפור הזה השחקן המרכזי הוא הצרפתים.
לדעת זיסר יש הגזמה בתפקיד שמייחסים לצרפתים ועל מנת להבין את עליית העדה יש להבין תהליכים נוספים.
יש 3 קבוצות מיעוטים - עלווים, מרונים ודרוזים נקודות דמיון בין העדות... ??? העדה המרונית בוחרת באופציה של בדלנות - הקמת מדינה מרונית למרונים. ... שכבה משכילה היא גורם מרכזי וחשוב ליצירת זהות, ולהקמת מדינה. יש את זה אצל המרונים ואין את זה אצל הקבוצות האחרות. המשכילים המרונים גיבשו את הזהות העדתית לזהות לאומית. כמו כן צריך מוסדות שסביבם העדה תיבנה את הזהות שלה ושיהוו את הבסיס שלה. במקרה המרוני, זה היה הכנסייה שלה. דבר נוסף שחשוב הוא קשר למערב. מעורבות ועניין מערבי הוא מקדם חשוב בהקמת מדינה. ועניין כזה קיים בהקשר המרוני. אין מחויבות מערבית לעלווים. בין היתר מכיוון שהם בחבל ארץ שאין לו חשיבות ולו כדאי להשקיע בו. גם הדרוזים הם לא במקום אסטרטגי וגם הם בשוליים. לכן - המרונית היא עדה שהנסיבות מאפשרות לה לפתח זהות עדתית וזהות לאומית. מן הצד השני לשתי העדות האחרות לא צמחו הנסיבות שאפשרו את התבדלותם ולכן כל שנותר להם זה להשתלב במדינה הסורית.
חשוב להדגיש כי זו לא החלטה אסטרטגית שמתקבלת על ידי מנהיג שלא נמצא, וזו החלטה שמתקבלת אצל כל עלווי, בייחוד אצל הדור הצעיר. העדה העלווית היא עדה מאד מפוצלת, ועד אסד לא היה לה מנהיג או מוסד שיכול להסדיר את ענייניה. המציאות היא שהעלווים הצעירים מבינים שהדרך להתקדם היא לנטוש את הזהות העדתית וללבוש זהות אחרת - סורית וערבית ולהשתלב במדינה. וכל בתהליך הפריפריה היא זו שמשתלטת על המרכז. פריפריה שמובלת על ידי העלווים, אך לא רק על ידם. ב-1970 הצמרת הביטחונית היא צמרת עלווית.
יש פה תופעה מעניינת. כשהעלווים יוצאים הבית הם כביכול משילים את הזהות הלעווית. זה התהליך בו העלווים משתלבים במדינה הסורית. על בסיס הזהות הסורית/ערבית הם צועדים קדימה. זה מביא לתופעה מנוגדת - צמרתו של המשטר היא עלווית, והמשטר מתקיים כתוצאה מהלכידות העלווית, אך הוא גם מתכחש לעדתיות ועושה הכול שעדתיות לא תעלה מעל פני השטח. המשטר מתנגד ואף מדכא ביטויי עדתיות (למשל - לא מאפשר הקמת אגודה עלווית), אולם מצד שני היכולת לשרוד היא בזכות הלכידות העלווית, בעיקר בצבא.
שאלה מעניינת היא איך עושים את זה? מבלי שהוא התכוון המשטר הצליח להילחם בעדתיות בה בעת שהוא מצליח לשמר את הזהות הזו באופן שבו העלווים מקיימים בתוכם לכידות שמאפשרת להם לאחוז בשלטון. חשוב לציין שלא כול העלווים פרצו קדימה והאזורים והישובים העלווים הם עדיין נכשלים ועניים.
כנראה שההיבט החשוב בפוליטיקה בסוריה הוא הסיפור של פריפריה מול מרכז ולאו-דווקא הסיפור העדתי כשלעצמו. העלווים פורצים מהשוליים ומשתלטים על המרכז.
השאלה השנייה - האם זה תהליך הפיך? במובן של עדת מיעוט שמשתלב ברוב. האם הרוב הסוני ידחוק בסוף את העדה העלווית החוצה.
יש תהליך דמוגראפי מעניין של הגירת עלווים לערים/למרכז בסוריה.
19/04/2005
אסד של סוריה - שיעור 8
אסלאם ומדינה
סוריה הייתה המדינה הראשונה בה פרץ מרד אסלאמי. המשטר הסורי הציב לתפיסה האסלאם את האתגר הכי רציני ביחס לשאר מדינות ערב. אולם בו בעת קשה להבינו משום שהוא עמד בניגוד לתהליך ומורשת התנועה האסלאמית בסוריה.
סוריה מקרינה מספר פנים. מצד אחד זו מדינה מאד חילונית שהיא תוצאה של השקעות מערביות ואך (ואולי בעיקר) תוצאה של כך שחלק ניכר מהאוכלוסייה הם מיעוטים שלא מהווים כותבת לתנועה האסלאמית. אבל, 60% מהאוכלוסייה יש מסורת אסלאמית מאוד חזקה שהולכת הרבה שנים אחורה. זה אסלאם חזק ומושרש. במגזרים הללו, בעיקר האוכלוסייה העירונית הסונית, רואים התעוררות אסלאמית והקמת אגודות מוסלמיות. ב-1944 האגודות הללו מתאגדות לסניף הסורי של האחרים המוסלמים.
יש הבדל ניכר בין האחים המוסלמים בסוריה לזו שבמצרים. במצרים זו תנועת המונים חוץ פרלמנטארית. תנועה שנבנית ממצוקה כלכלית וחברתית, מפתחת לעצמה זרועה צבאית ומטיפה לאלימות. בסוריה רואים התנהגות אחרת. בסוריה אין את המצוקה חברתית כלכלית שגורמת לרדליקיזציה. המצוקה היא בקרב מיעוטים, שלא הולכים לאסלאם. בסוריה האחים המוסלמים שואבת את כוחה ממעמדות הביניים. עומדים בראשה אנשי דתצ מכובדים, שמבינים את מגבלות הכוח. זו לא תנועה אלימה ולא תנועת המונים שלא שואפת לעשות מהפכה מוחלטת. היא משתתפת במשחק הפוליטי בסוריה. התנועה הזו רוצה קצת יותר אסלאם ולשמר יותר את המסורת. היא לא שואפת לאסלאמיזציה של סוריה.
נק' ציון: .... עד 1950 ...
מה שמביא שינוי זה עליית הבעת' ויותר מכך עליית הניאו בעת'. קורים שני תהליכים -
ראשית, השכבה עירונית שבעבר היה לה ייצוג נכבד, מאבדת את כול הייצוג שלה. הדרך היחידה שהם יכולה לבטא את עצמה זו תנועת האחים. יותר מכך זו ההתקפה של הבעת' על האסלאם.
בתקופה קודמת יותר, עפלאק מחבק את האסלאם. לתפיסתו מאז ומעולם הייתה אומה ערבית, ובכול אחד משלבי ההיסטוריה הייתה לה את השליחות שלה שהביאה אותה לגבהים. היום, אומר עפלאק, תפיסה של לאומיות ערבית היא צריכה להיות הדרך של האומה הערבית למצות את עצמה. האסלאם הוא מרכיב מאד מרכזי שהאומה הערבית עשתה בו שימוש להגיע להישגים. לכן, עלפאק לא שולל את האסלאם ומעריך את ערכו - אולם מהפן ונקודת המבט הערבית. זו תפיסה בעייתית מנקודת מבט אסלאמית אולם לא ניתן להתעלם מהסימפטיה שלו לאסלאם.
אולם בהדרגה עפלאק מאבד מכוחו ומ-1966 הוא לא שליט כלל, ואז עולות תפיסות רדיקליות. אלו תפיסות רדיקליות כי מובילים אותן אנשי מיעוטים. יש במסגרת כך התרסה והתנפלות על הכוחות האסלאמיים. ההתקפה על האיסלאם מתחילה ב-63 אולם היא מחריפה ביותר בשנת 1966/7.
זה מביא את האחים המוסלמים למגננה. זה בעיקר תגובות של מגננה ולא תגובות אקטיביות יזומה.
בראשית שנות ה-70 האחים כמעט כבר לא משחקים תפקיד בפוליטיקה בסורית. אסד, בשנים הראשונות, עושה כדי להתקרב ולפצות אותם, אולם בכול זאת ב1976 פורץ המרד.
... יש משבר הנהגה. זה כבר לא אנשי דת, אלא גורמים קיצוניים יותר. למעשה, מי שמתחיל את המרד זה לא האחים אלא תנועות קיצוניות. בסופו של דבר לאחים אין ברירה אלא להצטרף כארגון, והם נגררים אחרי התנועות הללו.
המרד נמשך קרוב ל-6 שנים. הסברים לפריצת המרד - א) נסיגה כלכלית. ב) כעס על הבעת' ג) תגובות למשבר בלבנון ד) החלשות של המשטר. אולם, אין הסברים ממש טובים מדוע זה קורה. אין תשובה ממש טובה מדוע דווקא בתאריך זה פרץ המרד.
המרד הוא לא מהלך רצוף, ולא מדובר בתנועה מאורגנת. יש הרבה תנועות, פעולות ספוראדיות ודינאמיקה של התפתחות בתוך המרד עצמו. עד 1979 זה מרד בפרופיל נמוך. זה לא פרץ אלימות ואפילו לא כולם מזהים שמדובר במרד. ב-1979 יש את אירוע של טבח הצוערים בבית ספר לארטילריה בחלב. כ-60 צוערים עלווים נרצחו. זה אירוע דרמטי שבעקבותיו יש עליה בהיקף הפעילות נגד המשטר, ששיאה ב-1982. במהלך התגובה הזו יש עלייה חדה באלימות - רציחות פוליטיות, פגיעה ביעדים ממשלתיים, שביתות מסחר, ואפילו ניסיון לרצוח את אסד. זה הביא את המשטר ליציאה במתקפת נגד. המשטר הולם קשה במעוזי המורדים ומחזיר לעצמו את השלטון.
לאחר דיכוי המהומות בחמה והטבח הגדול מסתיים למעשה המרד וההתנגדות האסלאמית כמעט ונעלמת לגמרי.
שאלת דיכוי המרד ומדוע נחשל המרד שלכאורה היה לו סיכוי להצליח. על פי העיתונות הסורית הייתה ציפייה לנפילת המשטר והערכות שהמשטר לא ידע להתמודד עם המרד. ההסבר קשור לאלימות של המשטר. למשטר יש את אמצעי האלימות של המדינה, הוא נחוש להפעיל אותם וזה מביא לו את הניצחון. אולם, זה מסביר רק חלק מההצלחה. יש סיבות נוספות (סיבות לכישלון):
ראשית, זו עובדה שהתנועה האסלאמית לא הצליחה להפוך לתנועת המונים. התנועה נותרה חזקה באותם מקומות בהם הייתה חזקה בעבר ולא בעוד מקומות נוספים. בני המיעוטים לא הצטרפו. האליטה לא הצטרפה. והכפריים לא הצטרפו (1/3 מהעדה הסונית - העניים בכפרים לא הצטרפו). שנית,המשטר הצליח לצרף אליו ולזכות בתמיכתה של דמשק. זה נבע מפחד וגם מתחושה שהמשטר הזה עדיף על פני משטר אסלאמי. האוכלוסייה של דמשק נהנתה ממשטר הבעת' ולא הייתה לה סיבה למרוד. שלישית,המהפכה באיראן הייתה מכת מוות לאחים. המשטר הזה התייצב לצד הבעת' ולא לצד האחים. זה מתוך אינטרסים צרים של טובתו. מתוך אינטרסים מפוקחים. כמו כן היו סנטימנטים איראנים לעבר העלווים - אחים חורגים שצריך לעזור להם. כמו כן הבעת' סייעו למהפכנים האיראניים נגד השאה. רביעית,למרד לא הייתה מעולם הנהגה או מנהיג ברור. זו בעיה של האחים המוסלמים בסוריה שתמיד היו מפוצלים. לא הייתה מסורת של ארגון והיררכיה. כמו כן גם מטרות המרד והאג'נדה שלו לא היו ברורים. כבר ב-1982 גיבשו מסגרת רעיונית ברורה, וזה כבר היה מאוחר מדי ומתוך נקודת חולשה. חמישית,המרד היה באזורי פריפריה בתקופה בה התקשורת הייתה הרבה פחות מפותחת. מחמה אין אף תמונה או עדות שמראה הרוגים, לחימה וכו'. עד שהשלטון הודיעו שהמרד דוכא אף אחד לא ידע שהיה מרד. מספרההרוגים במרד לא ברור. יש דעות שונות והמספר תלוי בצד שמדווח. הוא נא ממספר מאות לעשרות אלפים. היקף המרד בחמה ומספר ההרוגים בו בהחלט לא ברור.
מנקודה זו של פברואר 1982, מספר הערות נוספות -
תנועת האחים המוסלמים מאז המרד. במרד התנועה למעשה חוסלה. אלפים נהרגו, אלפים נאסרו, נאסר כול ביטוי של אופוזיציה וביטוי דתי. למעשה האחים פסקו להתקיים בסוריה, ומה נותר זה שאריות ברחו לגלות במדינות אחרות - ירדן, עיראק. הם מידי פעם ניסו להידבר עם המשטר, להיכנע לו ולחזור לסוריה. אולם המשטר סירב להידבר איתם כתנועה. הוא הסכים שהם יחזרו אולם ללא ביטול החוק של הוצאה להורג על פעילות פוליטית דתית.מוקד התנועה נמצא היום בלונדון ומנהיגה הוא צדר אל-דין אלביאנוני.
סוריה האסלאם והמדינה לאן?
.... נראה שסוריה איננה יוצא דופן. בירדן ובמצרים ההסכם הוא שבתמורה לכך שהאסלאם לא יפיל את ההנהגה נותנת מרחב פעולה רחב למוסלמים, בעיקר בפן התרבותי וחברתי.
יש בסוריה אינדיקציה לתחייה אסלאמית. זה גם בגלל האורבניזציה בסוריה. זה כר פורה לרגשות אסלאמית. יש תחושה שהחברה הסורית היא כבר לא חילונית ליברלית ויש תהליך של אסלאמיזציה.
בתחילת דרכה של סוריה חיים בדו קיום אסלאם ומדינה. לאחר מכן הייה עימות והכרעה.
17/05/2005
סוריה של אסד - שיעור 9
מערכת היחסים בין ישראל לסוריה
מספר שלבים/אפיזודות
ראשיתה של המערכת הזו, בצורה ממוסדת היא בשנות ה-30, ואולי אף קודם. המנהיגות והנכבדות תחת המנדט הסורי החל משנות ה-20. יש רצף של מגיעים ומפגשים שנמשכים עד אמצע שנות 40. זו האפיזודה הראשונה. השלבהשני הוא כניסת סוריה למלחמת העצמאות והמלחמה עצמה. חוסניזעים וניסיונו לעשות שלום עם מדינת ישראל בשנת 1949. תקופהממושכת של כמעט עשור - שתי מדינות שהאחת לא מעניינת את השנייה. לצד עויינות ואיבה מתקיים דיאלוג שקט והמדינות מצליחות בדרך כלל לשמור על גבול שקט. בעת'וניאו בעת' - שנים של הסלמה ועימות. השיא הוא מלחמת 1977. 1970מתחיל העידן של אסד שגם אותו ניתן לחלק ל-3 חלקים מרכזיים: מלחמתיום הכיפורים ומטרותיה. ולאחר המלחמה - מה ביקש אסד. השלבשל שנות ה-80. שלב האיזון האסטרטגי. ניסיון של סוריה לעמוד ולעדוף את ישראל. פה נכנסת מלחמת שלום הגליל. שנותה-90 - ניסיונות להשיג שלום. ניסיון שלא צלח ושיאו בכישלון ועדת ג'נבה בשנת 2000. אתתקופת הזמן של בשאר עדיין קשה לנתח ולהבין מההכיוון.
זו מערכת יחסים לא יציבה עם עליות וירידות. מערכת יחסים שונה שמה שמעניין בה שבניגוד למה שחושבים, פעמים מספר היינו על סף שלום.
בהשוואה למקרה המצרי - קל להסביר מדוע מצרים הייתה הראשונה שחתמה עם ישראל על הסכם שלום. מצרים צמחה כמדינה ועיצבה את זהותה ללא קשר לשאלת פלשתין. היא לא זקוקה לסוגיה הזו כנקודת מפתח לעיצוב מעמדה. בנוסף - קיים בהקשר המצרי אפקט המרחק. לכן ברגע האמת מצרים היא הראשונה והיא יכולה לנתק את עצמה מהמחויבות לשאלת ארץ ישראל. במקרה הסורי הדברים הם שונים.
סוריה צמחה מהערביות. היא בעה מתפיסת העולם הערבית. מעצביה הם בעלי תפיסת עולם ערבית ובעיניהם שאלת ארץ ישראל היא חשובה. במקרים רבים הם בוחנים את ערביותם דרך הפריזמה של התנגדותם לציונות. יש לסוריה מתוקף איך שהיא תופסת את עצמה מחויבות לשאלת ארץ ישראל - מרחק, קשרים כלכליים, קשרים משפחתיים וכו'.
משה מעוז וספרו סוריה וישראל - קץ הסכסוך?. יש פה הנחה כי הסכם שלום עומד על הסף והוא רק שאלה של זמן. אולם הדברים השתנו ושלום לא הושג. ההתחלה של הספר שוזרת שורה של מגעים בין בשנות ה-20. המגעים הללו לא מביאים לשום דבר.
שנות ה-30 הם שנים יותר חשובות. יש מדינה סורית שמתעצבת. יש הנהגה ויש מפלגה ויש מדיניות. ההנהגה הזו מזהה את קיומה של הבנה עם היישות היהודית כאינטרס. לרוב כדי לקבל משהו מהצרפתי. היינו, להשיג הישגים בינלאומיים דרך ערוץ זה. בתקופה זו המחוייבות לנושא הפלשתיני היא בעדיפות משנית יותר. המפגשים הללו לא משיגים דבר. משתי סיבות:
התנועה הציונית לא מוכנה לפשרות. אין רצון להתפשר על מדינה יהודית ליהודים בישראל. כמו כן קשה לתנועה הציונית להתחייב באותה עת. אין מרחב תמרון. בישראל תופסים את סוריה כמדינה חלשה ולא חשובה. מרחבהתמרון של סוריה הוא מצומצם. הבסיס האידיאולוגי הוא פן ערבי. התוצאה בשורה התחתונה היא עמדה יותר ויותר עוינת לתנועה הציונית המקשה על השגת הסדר. לכן,יש מאמץ ורצון טוב אך הרחוב הסורי והלך הרוח בתנועה הציונית מונעים זאת. האופציה הסורית דועכת ולא מגיעה לידי מימוש. לאחר המלחמה שסוריה זוכה לעצמאות המגעים הם מינימאליים.
השלב הבא - כניסתה של סוריה למלחמה. דיברנו כבר מדוע סוריה נכנסה למלחמה. יש פה שורה של שיקולים ששאלת פלשתין היא לא מרכזית. הסוגיות הם דעת הקהל, יריבות פוליטית פנימית ויריבות ערבית עם מדינות שכנות. סוריה נכנסת למלחמה מפחד עבדאללה, מפחד מדעת הקהל וכתוצאה מדינאמיקה של פוליטיקה פנימית לא יציבה.
צבא ההצהלה של כעוג'י (פעל בגליל) לא נועד להלחם ביהודים אלא לבלום את עבדאללה. זה מתוך הנחה שבכול מקום שיש ואקום עבדאללה נכנס. השאלה היא האם הצבא הסורי הלך למלחמה לכבוש את מדינת ישראל או נגרר אליה ומטרותיו בו היו חלקיים.
בכול מקרה, הקרבות עם הצבא הסורי היו חריפים וקשים. יש הצלחות טקטיות של הסורים. בהיבט התמידי האויב הסורי הוא נחוש ומסוכן. מן הצד הסורי יש תמונה אחרת - הצבא הסורי מנה 8000 חיילים. רק 1200 חיילים נלחמו. הם היו אמורים לתקוף מאזור ללבנון אך מכיוון שלא סמכו על עבדאללה הם חששו ממלכודת והחליטו להדרים את התקיפה כך שהכינרת מונעת איגוף. זה גרר שינוי ברגעים האחרונים. התחושה הסורית היא של כישלון מוחלט. יש פה שני נרטיבים שונים על אותו קרב.
אם סיום המלחמה סוריה מחזיקה שטח של ארץ ישראל המנדטורית. מדובר במקורות המים וההתייחסות אליהם היא אחרת משטחים אחרים שנשארו כבושים. סוריה הייתה האחרונה שחתמה על הסכם שביתת נשק. זה מתוך הקושי לחתום על הכרה או דיאלוג עם ישראל.
מי שנתן את הגושפנקא זה חוסני זעים שבאותו זמן ביצע הפיכה צבאית. זעים מציב דילמה מחקרית מעניינת. הוא הציע שלום לישראל. הציע גם יישוב חלק מהפליטים בסוריה. הוא לא נענה על ידי הצד הישראלי. הצד הישראלי התחמק מניהול משא ומתן איתו. נשאלת השאלה האם יש פה החמצה ולמה?
יש פה שילוב של מספר גורמים.
יש הבנה בישראל שזעים הוא לא שליט יציב והוא אינו מייצג את דעת הקהל הסורית. הואשלט 137 יום באופן תזזיתי ולא עיקבי. לכן לא בשלו התנאים לפתיחת משא ומתן. בן גוריון לא היה מוכן להיפגש אך היה מוכן לפגישת שרי חוץ. שר החוץ הסורי הוא זה שסירב. ישראללא מצא סיבה להיכנס למשא ומתן. הסכם שכרוך בויתורים טריטוריאליים. לאחרנפילת זעים מסתיים המאמץ לחולל שלום, עד שנת 1991. אנחנו שוקעים לתקופה של ממשלה סורית חלשה ולא יציבה שאין בכוחה להוביל מהלך של הידברות. מה שמעניין באותם שנים הוא היכולת של המדינות כן להידבר והגיע להבנות דרך המוסדות של שביתת הנשק. ועדות שביתת הנשק התנהלו הדיונים ובסך הכול מדובר בדיונים ממצים. התמונה היא של הידברות ובסיכומו של דבר הגבול היה גבול יחסית שקט.
תקופת הקע"מ.
בשנת 1963 עולה הבעת' ומתחיל תהליך ההידרדרות.
גורם חשוב אחד לכך הוא התחרות בין סוריה למצרים.
עוד גורם שהשפיע על ההידרדרות בצורה משמעותית הוא המאבק על מקורות המים. ראשיתו של המאבק על המים מתחילה בשנות ה-40. השאלה שמעסיקה את ישראל היא איך להביא את המים לדרום. ב-1951 ישראל מתחילה בייבוש החולה. העבודות מתחילות באזור מפורז. האו"ם מחליט לאשר לישראל להשלים את המהלך. ב-1953 ישראל מבקשת דבר נוסף - להטות את מי הירדן. זה תחילתו של המוביל הארצי. הרעיון הוא לתפוס את המים לפני שהם "נופלים" לכינרת ולהוליך אותם לדרום. שוב העבודות צריכות להתבצע באזור מפורז. במקרה הזה האום אסר על ישראל להמשיך את העבודות. ב-1959 ישראל מצאה פתרון - המוביל הארצי בנוי כך שמעלים את המים מהכינרת. העולם הערבי סער מאד סביב הנושא והתחושה הייתה שצריך לפעול נגד הדבר. ההחלטה הייתה "לייבש" את הכינרת על ידי הטיית מקורות המים בשטחה. זה יצר את המאבק על מי הירדן. מקור מעניין לנושא הוא של ישראל ליאור - "בארבע תפרוץ מלחמה".
מ-63 הגבול הופך לגבול הרבה יותר גועש. לכן, בגלל המאבק על המים נוצר תהליך הסלמה. נוצרה אווירה מורכבת שכול האזור נגרר אליה. יש דינאמיקה של הידרדרות. הדינאמיקה הזו עומדת בלב ההתרעה הרוסית במאי 1967 שישראל עומדת לתקוף. זו הסיבה לכך שנאצר הכניס כוחות לסיני. נאצר ראה שאין כולום מאחורי ההתרעה הרוסית אך נאצר המשיך במהלכים משיקולים אחרים. בהקשר זה המודיעין כשל פה כשלון חרוץ - לא ידע לעמוד על כוונותיו האמיתיות של המצרים. גם בצד הישראלי נוצרה דינאמיקה שהובילה להידרדרות - רגשות פסימיות ותחושת בהלה. בן גוריון אומר לרבין שעקב מדיניות חסרת עקבות בסוריה דרדרו את המדינה לסף אסון. רבין לקח את זה קשה ומידה מסוימת קרס. למרות שנאצר קיבל את החלטותיו במנותק לאירועים עם הסורים. לפיכך אין קשר ישיר אך יש קשר עקיף. לפיכך, למרות ההתלקחות עם סוריה סביב המים בעיקר - פרוץ המלחמה ב-67 לא היה דבר הכרחי ודבר בלתי נמנע.
מלחמת יום כיפור. בניגוד למצרים בה יש עיסוק רב המלחמה, בסוריה אסד אסר על עיסוק בה. יש את השאלה מה אסד רצה ב-73? הוא ככול הנראה רצה לכבוש את רמת הגולן ולכך כוונה הפעולה הצבאית. בדיעבד זה היה מעבר לכוחו של הצבא הסורי והוא נהדף. בהתחלה היו לסורים הישגים לא מבוטלים. למרות זאת, בשורה התחומה אין לסורים במה להתגאות על המלחמה. המלחמה לא שימשה עבורם מקפצה כמו שזה היווה עבור מצרים של סאדאת. מצרים השתמש במלחמה כמכשיר ובסוריה זה לא נעשה. סוריה נותרה לאחר המלחמה עם תחושה של סכין בגב וששוב מצרים בגדה בה.
פטריק סיל ומשה מעוז טוענים שאחרי המלחמה אסד חיפש שלום אך ישראל וארה"ב לא נענו. אולם מעשים שמעדים אל כך אין. אם זאת זו תקופה שבה סוריה, בניגוד למצרים, נזנחת ומוצאת את עצמה לראשונה לבד בעימות.
בשנים של 1979 - 1982 מתחילה הידרדרות ביחסי ישראל סוריה. זה מכמה סיבות:
סיפוח רמת הגולן על ידי ישראל בדצמבר 1981. בגין הודיע לשרים כי הוא החליט לספח כתגובה לדברי טלאס שהוא ילחם בישראל לעד. דרך אגב הוא לא פסל התדיינות בנושא במסגרת זמן. סיבות להחלטה יכולים להיות - מינון התרופות שלקח (היה בבית חולים לאחר שבר/נקע בגב), לובי, תגובה לתקופה של ויתורים מול מצרים. הסלמהסביב שאלת לבנון. מלחמת שלום הגליל הוא בראייה סורית מהלך תוקפני של ישראל נגדה. לאסד לא הייתה בעיה עם הפעולה הצבאית הישראלית נגד תשתיות הטרור. אסד אפילו קיבל הבטחה מישראל שהצבא הסורי הוא לא המטרה. האופן שבו הדברים התפתחו היה שישראל כדי להשלים את מטרותיה הגיעו לאזורים שיש בהם סורים ותקפו אותם. הסורים הותקפו והסורים הגיבו. המטרה מלכתחילה הייה להגיע לכביש בירות דמשק. הדרך לעשות זאת היה להסביר שלממשלה .... בשירג'ומייל משתלט על המחנה המארוני ומצליח לשבות את העדה המארונית. הרעיון שלו הוא להשתלט על לבנון בעזרת ישראל - ישראל תיכנס ללבנון ותחסל את בעלי הריב. איך גוררים את ישראל. עושים זאת על ידי פרובוקציה מול הסורים, גורר תגובה ואז פונה לישראל לעזרה. עד 1977 המדינות של רבין הייתה אנחנו נעזור לנוצרים לעזור לעצמם. ממשלת בגין משנה מדיניות. אצלו עומדת התפיסה שעדה המארונית בלבנון עומדת על סף הכחדה.
ג'ומייל עורר פרובוקציות באזור זחלה, הסורים הגיבו בהפגזות ואז ישראל התערבה באמצעות חיל האוויר. בתגובה אסד הכניס כוחות הגנ"א. זה יצר איומים על ישראל. זה משבר הטילים של שנת 1981.
לאחר הבחירות ב1981 מתחילה להתגלגל תוכנית בישראל. ראשית התוכנית מדברת על איום הטרור בגבול הצפון, גבול שהפך לרועש וגועש. לבנון הייתה מקור ומוצא להתקפות טרור קשות ואכזריות. יש מטרה לנקות את לבנון מטרור. אם זאת יש מטרה מעבר לכך - הגעה ופגיעה באש"ף. שרון טען באותה תקופה שללא אש"ף נפתרת הבעיה הפלשתינית. התוכנית של שרון הייתה חלק ממהלך מאד אסטרטגי שכלל גם הקמת מדינה פלשתינאית בירדן.
זו תקופה קשה למשטר הסורי - המרד האיסלאמי, התקף הלב של אסד. בעיניהם יש פה בגידה ישראלית בתקופה סורית קשה. התפיסה היא של אויב ישראלי שתוקף במטרה להחליש ולפגוע בסוריה. מבחינת הסורים הסיטואציה מאד דומה לסיטואציה בששת הימים - ישראל גורם תוקפני הרסני.
המסקנה היא של סוריה שלאור האופי הזה של ישראל, ולאור זה שסוריה נשארה ללא מצרים צריכה להכין את עצמה ולבנות את עצמה כך שתוכל לעמוד לבדה מול התוקפנות הישראלית - ליצור איזון אסטרטגי מול ישראל (בערבית - החזקת מעמד איתן). התחושה היא שסוריה היא לבד מול ישראל, ואם היא תהיה חלשה היא תחטוף. כול צעד ראה את השני באופן הפוך. ישראל ראתה בבניין הצבא הסורי צעד שנועד להשמיד אותה. סוריה היא לא שא תמים אך היא תפסה את עצמה ככזו. האופן שבו סוריה קוראת את מה שקרה ב-67, 82, ואפילו 73 הוא שברגע שתיתן לישראל הזדמנות היא תתקוף. לכן קיים בסוריה פחד עמוק מישראל.
ב-82 המאזן הסורי הוא לגמרי שלילי. בעיקר בחיל האוויר וההגנ"א הסוריים. ראשית, ישראל חילצה את סוריה מהביצה ושקעה בה בעצמה. שנית, בצבא היבשה המאזן המלחמתי לא נובע רק לטובת ישראל (סלטן יעקוב).
ההתעצמות הסורית הייתה מעבר לכוחה של סוריה. 40% מהתל"ג היה הוצאות צבאיות. הכלכלה הסורית באמצע שנות ה-80 קרסה. לצד זה באה קריסת ברה"מ. במציאות כזו אין לסוריה אופציה צבאית - לא להגן ולא לתקוף. זו נקודת שבר. אז פורצת מלחמת המפרץ.
סוריה מנצלת את המלחמה כדי לשפר את היחסים עם ארה"ב ולהצטרף לתהליך השלום עם ישראל. זה מעלה את יחסי ישראל סוריה על פסים אחרים.
מגיעים לשאלה המעניינת של שנות ה-90.
המשא ומתן בשנות ה-90 נחלק ל-4 חלקים.
תקופת שלטונו של יצחק שמיר. מויעדת מדריד ועד יוני 92. בתקופה זו הסורים והישראלים דיברו. יצחקרבין - 1992-1995. חלה התקדמות. שמעוןפרס דצמבר 95 ינואר 96. חלה התקדמות אך ללא פריצת דרך. נתניהו. אהודברק, אפיזודת 1999- 2000 - שפרדטאון וג'נבה. אחרי10 שנים נותרה אם השאלה - האם סוריה רצתה שלום. חלק טוענים כן - הייתה כוונה כנה. אחרים טוענים - התהליך עשה את שאלו וככל שהתקדם גדלו הכוונות. אחרים טוענים שהסורים לא רוצים ולא יכולים לעשות שלום.
התקופה של שמיר.
שמיר טען שאסד רצה שלום אך האינטרס הישראלי מחייב את השערת רמת הגולן. לכן לא חלה התקדמות במשא ומתן אך הוא המשיך להתקדם. האווירה במשא ומתן היתה קשה ותוקפנית.
ביוני 1992 נבחר רבין. הייתה לו נקודת מוצא מאד ספקנית כלפי סוריה. רבין עבר תהליך שהביא אותו למסקנה שהסורים כן פרטנר. זהו תהליך שהרבה ראשי ממשלה עוברו -צריך להתחיל עם הסורים. הסיבה העיקרית שיש בדיוק על מה לדבר ויש כתובת מוגדרת. יש פה הישג מדיד ומפתה יותר.
הסורים דרשו ש-242 חלה גם על רמת הגולן. ישראל קיבלה את הדרישה הזו. לאחר שישראל אמרה זו סוריה אמרה שנסיגה מלאה פירושה ה-4 ביוני. לאחר שישראל קיבלה את זה הסורים אמררו שה-4 ביוני זה גם זכויות מים בכינרת. לפיכך מנוקדת המבט של רבין - הוא נואש מהעניין הסורי ופנה לאוסלו.
הסורים ראו את זה אחרת - אומנם יש משא ומתן אבל הכול מזימה ישראלית. הפריצה עם הפלשתינים ולא איתם זה שוב מזימה של תקיעת סכין בגב.
יש גישה אחרת שאומרת שתיווך האמריקאי נמוג בחודש הקריטי.
24/05/2005
סוריה של אסד - שיעור 10
עבודת בית תינתן בשבוע הבא. יהיה חודש להגישה.
המגיעים לשלום - סוריה וישראל מאז שנות ה-90
בניגוד לעבר, כאשר פרשיית המגעים לשלום בין ישראל לחוסני זעים סובלת מבעית מקורות חמורות ונשענת בעיקר על ארכיונים שנפתחו רק לאחר 30 שנה, פרשיית המגעים ב-10 שנים האחרונות מתועדת היטב. פה יש בצורה מסודרת את עמדות והתייחסויות שני הצדדים. בפרשיית המגעים החל משנות ה-90 אין בעיית אינפורמאציה. יא אולי בעיית עודף אינפורמאציה ובעיית אינפורמציה סותרת.
דניאל פייפס - ימני, שמרן. כותב בג'רוזלם פוסט. השורה התחתונה שלו על המגעים בין סוריה לישראל - אסד לא רציני (JUST KIDDING). היינו, אסד רק רצה להרוויח זמן ופניו לא היו לשלום. מן הצד השני יש את אורי שגיא שהשורה התחתונה שלו היא ברק אשם. ניתן היה להגיע לשלום אך ברק טעה ומנע זאת.
4 סוגיות - דרישות בתהליך משא ומתן לשלום בין הצדדים:
טריטוריאלית - לאן נסוגים? נורמליזציה- מה עומק השלום?. איזה מין שלום? סידורי הביטחון המכניזם- לוח הזמנים והאופן בו המהלך מתבצע. הסוגיה הטריטוריאלית
בשאלה הטריטוריאלית התמעטו הבעיות והויכוחים. רבין בתהליך מתפתח הגיע לנקודה בה הוא שלח את המסר לסורים דרך האמריקאים שהוא - מה תיתנו לי אם אתן לכם את גבולות ה-4 ביוני. יש ויכוחים למה רבין התכוון. האופן בו הדברים הובנו בסוריה ובארה"ב הוא שרבין הסכים לתת את רמת הגולם תמורת שלום ותמורת הסכם הוגן.
ניתן למור כי רבין לא היה מודע חמורכב קו ה-4 ביוני. בעיה טכנית - קו לא מסומן וסימונו מורכב ביותר וכולל סידורי מים. אך לא ניתן לומר על רבין כי לא היה מודע לבעיה כזו. בתקופה שבה הקו היה נושא לעימותים רבין היה רמטכ"ל. יתכן כי לא הבין שהמשמעות היא ויתור על חלקים מהכינרת.
לאחר מות רבין, פרס הודיע שהוא מחויב להחלטת רבין. כך יש ראש ממשלה שמביע מחויבות לעניין הזה. לאחר עליית נתניהו, הסורים מתוך חשש שהישגיהם ישמטו, נתנו פרסום להבטחת רבין והציגו זאת כפיקדון. הם ניסו לקבע את ההבטחה של רבין וטענו שהמשא ומתן צריך להתחיל מנקודה זו. המהלך הזה לא צלח מכיוון שארה"ב מצד אחד ... ומצד שני הנפיקה מסמך שישראל לא מחויבת להבטחות רבין. כך הוא קובע שכול מה שהוסכם קודם לכן, אין לו משמעות.
רון לאודר ונתניהו .... ???
לאהוד ברק היה חשוב לעגן את הויתורים העתידיים במה שעשו קודמיו. ברק ניפק את הגרסה שנתניהו הבטיח נסיגה לקווי ה-4 ביוני. נתניהו נאלץ להכחיש וטען שהוא הסכים לנסיגה שמרוחקת מיילים מקו ה-4 ביוני. ללאודר יש שתי עדויות מנוגדות - גרסה שמסר לברק וגרסה שמסר לממשל האמריקאי.
כנראה שאת הגרסה הכי מהימנה לתקופת נתניהו סיפק אסד. לטענתו נתניהו באותה עת היה מוכן לנסיגה אך נקלע לבעיות קואליציוניות ולכן לא הספיק לספק מפה. לפיכך - לטענת הסורים נתניהו הסכים אך לא סיפק את הסחורה כי לא סיפק התחייבויות רשמיות ומתועדות.
תקופת אהוד ברק. בתקופה זו יש שלל של גרסאות - ברק בשלל גרסאות , אורי שגיא, בן עמי וגרסאות סוריות.
בישראל התפתחה תהייה למה אסד מתכוון שהוא אומר ה-4 ביוני. זה לא קו ברור שמסומן על המפה. יש כמה דרכים לגשת לעניין. אחת אומרת לפנות לאום ולהתבסס על צילומי אוויר וכך לקבוע את הקו. גישה אחרת אומרת שה-4 ביוני זה סיסמה ואתוס. האמירה היא לחוד והכוונה היא לחוד. הטענה היא שמסתכלים כך היא ההכרזה של אסד והמסר שהוא מראה לעמו - השגתי את ה-4 ביוני.
מה קסמה של רמת הגולן בעיננו?. למה גם מצביעי השמאל מתנגדים לנסיגה?. מדוע גם כאלו שמוכנים לוויתורים במקומות אחרים מתנגדים לוויתורים בגולן.
אנחנו רוצים את הגולן מסיבות ביטחוניות, ולא מסיבות של נחלת עבודות. אולם זה לא העניין.
ניתן לומר שכאשר התחיל המשא ומתן רוב הישראלים התנגדו לירידה. לאחר תקופה של מגעים יש כבר מספר רב של אנשים בציבור שמוכנים (עד 2/3). יש הטוענים שזה קשור בדימום הישראלי בלבנון מול חיזבאללה. אולם המשאלים גילו כי מרבית הציבור מוכן לרד מהגולן אך לא מוכן לנסיגה עד ה-4 ביוני. אחד ההסברים הוא שהישראלי שונא לצאת פרייר והתחושה היא שישראל מוותרת יותר מדי. הסבר אחר הוא החשיבות הרבה שמייחסים בישראל לנושא המים.
יש הטוענים שברק ברגע האמת נרתע ולא הסכים להציג עמדה של נסיגה לגבולות ה-4 ביוני. קלינטון אימץ את נוסחת ברק - ניצור קו חדש שקוראים לו ה-4 ביוני אך הוא לא ה-4 מביוני. במידה מסוימת הוא אך גרוע לסורים מהקו הבינלאומי. ברק הותיר את הסורים בתחושת עמימות שהוא הולך אך לא הולך. זיכרונות רבים מפנים את האצבע המאשימה כלפי ברק בהקשר זה.
כול ראש ממשלה ישראלי מגיע למסקנה שנוכח הבעיות עם הפלשתינאים יש להתחיל עם סוריה. אריאל שרון הוא יוצא דופן בהקשר.
סוגיית הנורמליזציה
השאלה היא איך תופסים את מערכת היחסים. נקודת המוצא הישראלית היא של השלום החם. למה ישראל רוצה לשום חם? זה קשור לסוציולוגיה ולתפיסת השלום הישראלית. זה קשור לעד כמה ישראלית רואה את עצמה משתלבת במחקר. כשישראלים רוצים שלום מה שעומד בראשם זה שלום ולא להתראות. היינו - לא תפיסה של השתלבות. רוב הישראלים רוצים את השלום בשביל השקט והנוחות. שלום כדי לסיים את החיכוך ולהתנתק. מצד שני יש עמידה מאד עיקשת על השלום החם. יש המאמינים שרק בשלום חם הוא ערובה לחוזקו ולביטחונו. לפיכך - זו סויגה אנתרופולגית סוציולוגית.
בשורה התחתונה - התפיסה היא של שלום חם כאשר התפיסה הסורית של הסדר הסכסוך. הסדר וכינון יחסי שלום שאין פירושה צעדי נורמליזציה. שלום חם היה גם מרכיב פוליטי ביכולת של ממשלה לשכנע לגבי עומק הויתורים.
ישראל מיתנה חלק גדול מציפיותיה ועברה למודל המצרי. ההסכם הישראלי מצרי לא מומש אך הוא הניח יסודות לשלום חם מאד. העניין הוא שרוב הסעיפים לא מומשו ולכן הוא נותר קר. במקרה הסורי הבינו שלא צריך לגשת לנישה הזו - שלום תרבותי, כלכלי חם והדוק. ישראל ויתרה פה והסורים ויתרו בכך שכן יהיו יחסים דיפלומטים מינימאליים בין מדינות - שגרירות למשל. אורי סביר מתאר הסכמה על כול מרכיבי הנורמליזציה. כך גם שגיא.
יש טיוטה של הסכם שלום שהאמריקאים ביקשו. שם מוגדר שלום בסגנון המצרי. יש גם את התייחסויות הסוריות. הסורים לא אוהבים את המונח נורמליזציה. ההגדרה היא יחסים נורמליים אך נוצרה הקונוטציה של השלום הישראלי מצרי - שלום לא הגיוני ולא טבעי. לכן נורמליזציה מובנת על ידי ערבים רבים כלא נורמאלי. לכן הסורים לא היו מוכנים להשתמש במונח הזה. הם הקפידו להשתמש במונחים אחרים לא טעונים. למשל "רגיל". בשאר כבר משתמש במונח נורמליזציה.
בשיח הסורי היום יש יותר נכונות לצעדים כאלו - למשל שגרירות.
סידורי ביטחון
סידורי הביטחון בהסכם עם מצרי מאד נוח לישראל וגם למצרים (300 ק"מ של אזור מפורז). הם מאפשרים מרווח תמרון לשתי המדינות. לגבי סוריה זה לא כך.
הדרישה הישראלית הייתה שהצבא הסורית צריך לסגת, שסוריה תתפרק מחלק מנשקה, ושיהיו שטחים נרחבים של פירוז. הגישה של ישראל הייתה שרק אנחנו מאוימים ולכן הצבא הסורי צריך לצמצם את כוחו. בעיני סוריה זה לא כך - הם גם חשים מאוימים וצריכים להגן על המשטר. בנוסף יש את הראייה הלאומית - לא לקבל תכתיבים. על הרקע הזה הדרישה הסורית היא על בסיס של שוויון.
סוכמו יחסים של פירוז - 6 ק"מ בצד הישראלי על כול 10 ק"מ בצד הסורי. סוגיה נוספת היא תחנות התראה.
יכולת התמרון הסורית היא מוגבלת יותר. אפשרות כזו ניתנת באמצעות מאמרי מערכת למשל או הדלפות. לאחר הדרשה הישראלי היה דיון התחתנת רדיו סורית שלא שלל את הדבר. בישראל עטו על הרעיון כפרשנות שסוריה קיבלה את הדבר. אך גם בסוריה יש טעויות, ועורך הדיון חשב שהנושא ניתן לדיון בעיני הדיון (הוא ישב 2 בכלא). התברר כי זה לא קביל בעיני הסורים ואהוד ברק ויתר על הדרישה.
המכניזם -
תוך כמה זמן מבצעים ובאילו שלבים. התפיסה של ישראל היא כמה שיותר שלום בכמה שפחות שטח. תתנו שלום ואחר כך ניתן בהדרגתיות שטחים. התפיסה הסורית היא הפוכה.
שתי סוגיות נוספות:
הזיקה לעניין הפלשתיני עד כמה הסורים מוכנים לחתום לבד שאלת לבנון שקט בגולן משמעותו הוא שקט בלבנון שני דברים מאד מרכזים שעולים: הדרישה הסורית של ה-4 ביוני שישראל לא מילאה. מן הצד השני יש את המונח "הדיפלומטיה הפומבית" (למשל בואו של סדאת לארץ). היינו - צעדים בוני אימון התגלו כקריטיים. את מחוות אלו סוריה סירבה לתת. הלהיטות הישראלית למחוות מאד הלחיצה את הסורים. יש פה גם פחד וגם חוסר הבנה של חשיבות צעדים אלו בעיניי הישראלים.
הדבר השלישי הוא הצד האמריקאי. תהליכי שלום אחרים לא היו ביוזמת האמריקאים ובמידה רבה בניגוד לרצונם. בהסכם המצרי - ללא מעורבותם לא היה מצליח ההסכם לקרום עור וגידים. במקרה הסורי - האמריקאים לא מילאו תפקיד וכאשר היה צריך לדפוק על השולחן - האמריקאים לא היו. זו אחת הסיבות לכך שהסכם לא הושג.
עוד סוגיה - הזירה הפנים סורית. מה לגבי האוכלוסייה מעבר למשטר? מה היא רוצה, והאם זה רלוונטי מה היא רוצה?
פה עולה השאלה -האם הסורים רצו שלום?
איך מעצבים במדינה כסוריה דעת קהל. אמצעי התקשורת ונאומי מנהיגים הם הדרך. בעניין הזה - ניתן ללמוד מעט מאד מהתקשורת על מצב בסוריה אך ניתן ללמוד על המסרים שהמשטר מעוניין להעביר.
יש כמה מסקנות:
המשטר הסורי לא הסתיר את העובדה שמתנהלים מגעים. כבר בזה יש משמעות והתקדמות. יש תהליך של חלחול איטי של הרעיון הכללי שניתן לעשות שלום, זה על האג'נדה, יש התקדמות וזה גם אינטרס שלנו שיהיה בסוף שלום. בסוף לא הושג שלום. יש תחושה קשה של החמצה. עדיין לא ברור האם סוריה רצתה או לא רצתה שלום.