FANDOM


שעור # 1 – 26/10

עיראק:

צדאם חסין: עלה לשלטון ביולי 1979 למרות שעשור קודם מילא תפקידים בולטים כמספר 1 מאחורי הקלעים. הוא כינס את הצמרת הפוליטית של עיראק, מנהיגי הבעת' ומפקדי הצבא הבחירים, מנהיגים שבטיים ועוד.. כמה אלפים כונסו כדי לשאת בפניהם את נאום הניצחון. האירוע משודר בשידור ישיר בטלוויזיה העיראקית. הוא מצית סיגר בישיבה ומעלה לבמה אדם מוכה שהיה אחד העמיתים לשעבר של צדאם חסין. הוא מתוודה בקשר נגד המשטר ומקריא שמות של השותפים בקשר. בחלק מהמקרים אלו אנשים מקורבים לצדאם. הצמרת העיראקית המומה ולא יודעת מי השם הבא כי הרשימה מאוד אקראית ולא הגיונית. האנשים מרקעים שונים וגילאים שונים והשתייכות שבטית שונה. האנשים הוצאו להורג. המסר ששלח חסין הוא שיפחדו ולא יחפשו הגיון. בניסיון להסביר את התופעה של צדאם חסין ואיך המוסדות מסביבו שותקים יש שורה של טענות. בכמה הזדמנויות הוא התבטא בחיוב על סטלין. שליטה במדינה ע"י טרור זו צורת התנהלות שאופיינית לסטלין וצדאם. חלק מהעניין קשור לאדם עצמו. הוא העיד שידידו הקרוב האמיתי בילדותו היה סוסה של משפחתו. הוא גדל ללא אב ואם וגר אצל דודו. לחם מלחמת הישרדות קשה שבה שרדו רק מעטים. בילדות העשוקה יש הסברים להתנהלות שלו. הפעילות המדינית של צדאם חסין לא הייתה לא קשורה. הפלישה לכווית הייתה תכנון של כל מנהיג עיראקי לפניו אך ללא ביצוע. יכול להיות שהוא יותר קיצוני.

ההאשמים: המשפחה ההאשמית שלטה בעיראק עד 1958 שבה הייתה הפיכה רצחנית בה נהרגו אפילו ילדים מהמשפחה כי יכולים לדרוש את השלטון. השיא הגיע כשנורי סעיד, ראש הממשלה, הוצא להורג וגופתו נגררה ברחובות של בגדד. כמה שבועות אח"כ נסעו מנהיגי המהפכה לבקר את נאצר במצרים והביאו לו אצבע של נורי סעיד. נאצר הזדעזע והורה לקבור את האצבע באופן מכובד. קציני הצבא שביצעו את המהפכה היו תחת קאסם. הוא שלט עד 1963 והודח. כאן באה לידי ביטוי הטלוויזיה שחדרה לקראת מותו. נפוצו שמועות שקאסם לא מת ושודרו תמונות של הגופה כשיורים עליה. גרירתה ברחובות גם שודרה בשידור ישיר.

אלימות פוליטית: ההיסטוריה העיראקית רווית אלימות. צמחה בדם ואש ותמרות עשן. מבחינה זו היא חריגה כי הרצחנות שבה העיראקים ניהלו את המשטרים שלהם היא ייחודית ושונה גם במונחים ערביים. עיראק תמיד הייתה אלימה. הערבים השתלטו על עיראק במאה 7 לספירה. אח"כ נוסדה השושלת הערבית הראשונה, המדינה האומיית. זו הייתה השושלת החשובה הראשונה ששלטה בעולם הערבים והאסלאם. מ – 650 מדברים על מיסוד עולם האסלאם מדמשק. השושלת משגרת מושלים לעולם הערבי. אחד מהם, אל חג'אג' אבן יוסוף יוצא לשלוט בעיראק ונושא נאום. בנאום הוא אומר ש"רואה כמה ראשים שהגיע זמנם להיקטף".

גיאוגרפיה: עיראק היא ארץ מישורית בין שני נהרות עם אדמה חקלאית פורייה. בעבר צמחה בה ציוויליזציה מפוארת עוד לפני הערבים והאסלאם. יש הסברים לכך ששם הציוויליזציה צמחה. אומרים שאוכלוסיה שגרה ליד נהרות יש לה מספר כללים. היא יותר כנועה וקל יותר לשלוט בה כי אין מדבר ואזורים קשים לגישה שקל להימלט אליהם. זה לא המקרה בעיראק ומצרים. שם קשה להתנגד לצבא. הדבר השני הוא שהאוכלוסיה תלויה בשלטון מרכזי כדי שזה ידאג למתקני השקיה ולחקלאות. לכן האוכלוסייה במקומות האלה נשלטת ע"י שלטון מרכזי והשליטה היא יותר יעילה והרמטית ולכן צמחה שם ציוויליזציה מפוארת.

לבנון:

להיסטוריה יש חשיבות במזה"ת. בלבנון קמו מאז מות המלך חסין קולות שקראו לנסיגה של הסורים. וליד ג'ונבלאט, מנהיג הדרוזים בלבנון. אביו, כמאל היה מנהיג הדרוזים בלבנון ואחרי רציחתו אשתו. בשנת 76 פלשו הסורים ללבנון וקמה נגדם קואליציה של כוחות ביניהם הנ"ל. מספר חודשים אח"כ נורה כמאל בידי מתנקש אלמוני. אחרי 40 ימי האבל קם וליד ונסע לדמשק להיפגש עם אסד ששלח את רוצחי אביו. אסד פרס את חסותו על וליד והוא היה נאמניו של הסורים. אחרי מותו של אסד חש וליד שצריך לשנות כיוון והשמיע קולות נגד הסורים. הסורים ידעו שעל ג'ונבלאט אי אפשר לסמוך ולכן ניסו לקדם משפחות יריבות. ארסלאן (מאגד, נאהד, טלאל) היא המשפחה היריבה המובילה. נאהד הוא דודו של טלאל החבר של בשאר. מאג'ד היה איש של הצרפתים. כולם ניסו לבנות את הארסלאנים נגד הג'ונבלאטים אך ללא הצלחה. האמת היא שהג'ונבלאטים הם פנים חדשות בלבנון והם ממוצא כורדי. הארסלאנים שם מהמאה ה – 8.


נקודות חשובות – רקע על העולם הערבי!

מה המשקל שיש לייחס לאדם הבודד?!

בתורכיה רואים בכל מקום תמונות של אתאתורכ. הוא ביצע שינויים מהפכניים. כמו שינוי האותיות ללטיניות, ביטל את החינוך הדתי ואת הסממנים הדתיים החיצוניים. ניתן להתווכח באיזה מידה הוא הצליח במהלכיו. נשאלת השאלה - מה מקומו של האדם?

משטרים צבאיים: בעולם הערבי אנשי הצבא השתלטו על השלטון. קציני הצבא באו, ניצחו, ניסו, נכשלו ונעלמו. קצין הצבא כמנהיג היה בשיאו בשנות החמישים והשישים. המנהיגים באו מהצבא וניסו לנהל את השלטון כמו כוח צבאי. רוב השרים היו גנרלים והובילו את מדינות ערב למבוי סתום. כשלון 67 רשום בטאבו לזכותם שת אותם קצינים. צדאם חסין לא היה איש צבא. הוא היה עסקן מפלגתי ששאב את כוחו ממגזר זה. בסוריה ומצרים שלטון של אנשי צבא. אסד ומוברק באו אל משטר שקם לפניהם. היורשים, בשאר ובנו של חוסני אינם אנשי צבא. אליטה זה דבר מאוד יחסי. יש הרבה אליטות, צבא, דת, ספורט ועוד...

שיעור # 2 – 2/11

מספר מסורות שליטה: מצרים: ייחוס למצרים הפרעונית ולפרעה. בא לידי ביטוי בקריקטורות. ההנחה היא שהשליט שולט על מצרים כפי שפרעה שלט על מצרים העתיקה. זאת מבחינת יחסי שליט נשלט ובאופן שבו משטר מארגן ובונה את המשטר השלטוני. סוריה: מדברים על הוואלי העוסמאני. 1516 העוסמאנים משתלטים על הלבאנט ומאז יש 400 שנה של שלטון עוסמאני. האימפריה הייתה מחולקת למחוזות והחשוב באזורנו היה המחוז של דמשק. בניגוד לפרעה, שנתפס כשליט אבסולוטי, מושל עוסמאני הוא בעל מגבלות בגלל היותו מושל. הוא צריך לתמרן בין מוקדי כוח. שליט איסטנבול מול נכבדים מקומיים שאינו כל יכול ביחס אליהם. וואלי יראה כושר שרידות ותמרון יותר מאשר התייצבות מאחורי מעשים כמו אצל פרעה. טקטיקה של גישה עקיפה – שליחת מחסלים דרך צד שלישי עקיף. חצי האי ערב, ירדן: המנהיג השבטי הוא רלוונטי. יש להבין את התנהגותו על מנת להבין את המערכות השלטוניות בערב, ירדן. בערב הסעודית יש למשפחת המלוכה יותר נגישות לציבור מאשר במשטר דמוקרטי.

הפוליטיקה הבין ערבית: בהסתכלות על העולם הערבי בשנות ה- 90 רואים את המאבק בין צדאם חסין וחוסני מוברק. דומה למאבק בין נאצר וכאסם בשנות ה – 60. מאבק זה גרם לעולם הערבי לדבר בפעם הראשונה על עם פלסטיני ועל הצורך להקים מדינה פלסטינית. לרוב מדינות ערב אין עניין בטיפול בבעיה הפלסטינית. זה עולה על הפרק במאבק בין נאצר וכאסם. כאסם תקף את נאצר בעניין הפלסטיני. האשים את נאצר שבמקום להתמקד בישראל יתמקד בשטחים שאצל נאצר – בעזה – ולהקים שם מדינה פלסטינית. יש שתי מדינות ציר מרכזיות – עיראק ומצרים. להן אינטרס לאומי. מצרים צפונה ועיראק מערבה ומזרחה. אינטרסים אלה יכולים להביא להתנגשות וזה מעבר לאישיות. זהו אלמנט גיאופוליטי. זו מציאות שמייצרת מתח. זה לפני אידיאולוגיה, פוליטיקה ואישיות.

היום מסתכלים על לבנון דרך הפריזמה של החיזבאללה. החיזבאללה הוא ארגון שיעי. השיעים הם 40%. גם אצלם חיזבאללה אינו הגוף שמוביל. חיזבאללה זה לא לבנון. בגלל שמרבים לדבר היום על ציר הרשע קושרים את גורל השיעים – חיזבאללה - לאיראן. ב – 1958 במלחמת האזרחים בלבנון השיעים היו חלק קטן ומי שסיפק להם את הנשק הייתה איראן של השאה. דמשק אז באיחוד הקע"מ עם מצרים והעברת הנשק מתבצעת דרך ישראל. על כן לא תמיד נכון להסתכל רק על המנהיג.

מסורת ותרבות מקומית: ההיסטוריה של האזור לגבי רוב תושביו הוא מהציוויליזציות המפוארות שידע העולם. מצרים, סוריה, מסופוטמיה. עושר, שגשוג, אדריכלות ועוד... עובדה זו אינה רלוונטית לרוב תושבי האזור עבורם ההיסטוריה מתחילה ב – 580 לספירה, הולדת מוחמד, בוא האסלאם. האסלאם כדת מופיע בתחילת המאה 16. 622 – היג'רה, 627 – חתימה על חוזה חודיבייה. מאבק בין מוחמד לתושבי עירו מכה. 630 – הפרת החוזה והשתלטות על מכה. האוכלוסייה במזרח התיכון רואה את עצמה מוסלמית. מבחינתה 100% הם דתיים וחרדיים. אין מצב של מוסלמי חילוני. רואים ניסיון של מנהיגים לחזור אל העבר. המזה"ת מורכב ממדינות טריטוריאליות חסרות שורשים שקמו ע"י מדינות המנדט. המדינות התחילו כחסרות שורשים ועבר היסטורי. לכן חשוב מבחינתן לספח שכיות חמדה היסטוריות שמוצאים. בירדן – הנבטים היו ממוצא ערבי. צדאם חסין ניסה לחזור לעבר – שיקום בבל, חמורבי. רצה לבנות קו אחיד ולהסביר לאוכלוסייה כי יש קו היסטורי שמקשר בין חמורבי לבינו. במצרים היה הרבה עיסוק בפרעוניות. באים להגיד שאינם רק ערבים ומוסלמים כי אם גם פרעונים. נביל מחפוז מספר סיפורים סביב ארמון פרעה. זה נעלם כי האוכ' לא רצתה זאת. היא רצתה אסלאם. השאה הפרסי החליט כי הוא צאצא של קורש. שתי תנועות כנעניות – של יהודים ושל פלסטינים (קבר יוסף בשכם). הפלסטינים מפתחים את הכנעניות כדי להגיד שהיו כאן לפני היהודים. יאסין שואף את הלגיטימציה מההלכה האסלאמית והקוראן ולא מתייחס לויכוח הכנעני. שורה תחתונה הוא שיש עבר עשיר ומפואר שאינו רלוונטי לרוב האוכלוסייה. עבורם הרלוונטי הוא האסלאם וממנו הם מקבלים הרשאה.

נקודות חשובות מהאסלאם:  ישנה הבחנה בין הסונה והשיעה: מוחמד אינו בן אלים, בן האלוהים. גם הקוראן והמסורות מראות אינדיקציות שמשרטטות את מוחמד כאדם. נמוך, עם כרס. השיעה הייתה האופוזיציה של הסונה ששלטה בעולם האסלאם. בהתחלה כמחנה פוליטי ואח"כ כתפיסה דתית. דוגמא לכך זה איראן שהייתה מקופחת ולא זכתה לנגישות לשלטון. חשוב בסונה האידיאולוגיה של המנהיג ולא קשר הדם. אצל השיעה יש תופעות כמו חומייני ומוסא סאדר, נסראללה. אלה אנשי דת שהפכו מנהיגים וזהו סף נעלה של הערצה, קדושה שלא רואים אצל הסונים.  הלגיטימציה לשליט: התפיסה הסונית היא שכל שלטון עדיף על אנרכיה. יש לתפיסה לגיטימציה דתית למרות שהיא בעצם פוליטית. גם אם מדובר על שלטון מושחת ועריץ. אלוהים יעניש ולא בני התמותה. מותר למרוד בשליט רק אם הוא לא מוסלמי ולא לגיטימי. שליט מוסלמי הוא לגיטימי. שליט באשר הוא, לגיטימי. זה בא לידי ביטוי במחאה אלימה של קבוצות דת נגד השליט. אלה מונהגות ע"י איש דת. זה התפתחות של המאה ה- 20 וניתנת לגיטימציה דתית. הטענה היא שהשליטים הם לא מוסלמים ולכן אפשר ואף צריך למרוד בהם. מתנקשי סאדאת העלו עניין זה כי סאדאת הוא פרעה. פרעה מסמל תקופה קדם אסלאמית, תקופת חושך וכפירה, תקופה של בערות. תפקיד השליט הוא לשמור על הדת, ידאג להגנה ולמחסור ברמה שולית.  המסגרת השבטית: אחת ממילות הקוד היא ה"עצביה". הראשון שהגה אותה הוא אבן ח'לדון. הוא הניח את היסודות ללימוד סוציולוגיה והיסטוריה. הוא דיבר על מעגליות. השבט מקיים לכידות על בסיס של דם וקשר בין אנשי השבט. העצביה נותנת את כוחו הוא משתלט וכובש ומקים אימפריה. האימפריה היא משגשגת אך גדולה. נכנסים בה יסודות נוספים ואנשים חיים במסגרת אחרת, לא שבטית והעצביה הולכת ומתפוגגת. המעצמה נחלשת בפני שבט חדש שבא מן המדבר עם הלכידות המאפיינת.

שיעור # 3 9/11:

באימפריה עות'מאנית יש 3 קבוצות עיקריות שמשפיעות: 1. אנשי הדת – היום רואים אנשי דת בשורה הראשונה בעולם הערבי. בחלק מהמדינות הדת בשלטון אף אסורה. בעבר היא הייתה מרכזית בשלטון. היה צורך בלגיטימציה דתית חזקה. אם המנהיג רע הוא ייענש בעולם הבא ואין להדיחו כי מנהיג רע עדיף על אנרכיה. תפקיד הדת לתמוך במנהיג ולכן היא שנים בקואליציה. אנשי הדת עוסקים בדת ואין להם עניין לגלוש מעבר. הרבה מנהיגים מודרניים עוטים על עצמם אצטלה דתית.

זה משתנה במחצית השנייה של המאה ה- 20 כאשר מתפתחות תנועות רדיקליות שנגד דעה זו. אלה יוצאים כנגד שליטיהם- אנואר סאדאת, המרד במשטח של חאפז אל אסד, איראן חזבאללה. לאו דווקא איש דת שסיים לימודים פורמאליים. פסיקת חמאס היא פסיקה דתית. במצרים סיאט כותוב – נתן לגיטימציה להילחם במשטרים חילוניים. המגמה הזו לא הצליחה. אמנם העולם הערבי יותר דתי אבל אין מנהיגים דתיים. 2. אנשי צבא – העולם הערבי במשך 500 שנה, היה עות'מאני. הצבא העות'מאני היה מורכב מהיסודות הנחותים בחברה. מגמה זאת נשמרת עד ימינו. מעמדות הביניים והגבוהות נמנעו מלשלוח את בניהם אל הצבא. אנשים הצליחו להתקדם ללא תחרות של האליטות הישנות. הפריצה לאליטה הצבאית הביאה לפריצה לאליטה הפוליטית. היו בחירות כשקולו של פלאח בכפר היה שווה לקולו של בן אליטה. יש מדינות בהם האליטה הצבאית הופכת את השלטון: סוריה, מצרים, תורכיה, עיראק. בארבע המדינות הבולטות בהם הייתה הפיכה צבאית קמו משטרים צבאיים. בתורכיה יש רוטציה של האישים הצבאיים והרמטכ"ל הוא החשוב. בסוריה ומצרים החליפו את השליט מזמן (אסד ומובארכ). הצבא איבד את מעמדו בעולם הערבי. כשחאפז אל אסד ואנואר סאדאת תפסו את השלטון הם ידעו מחסור מהו. היום הצבא עשיר ויש משכורות ענק, לא אנשים שיובילו מהפכה. המשטרים הצבאיים נתפסים אצל תושבי מצרים וסוריה ככישלון מוחלט. 3. אליטת הנכבדים – 500 שנה המרחב נשלט ע"י האימפריה העות'מאנית ברמה החיצונית. ברמה הפנימית הנכבדים המקומיים שלטו. כשקמו המדינות העצמאיות הם קיבלו לידיהם את השליטה. ברוב המקומות המשפחות נכשלו במעבר מהשלטון העות'מאני, מנדט צרפתי למדינות עצמאיות. ברוב המקרים השלטון נפל. בסוריה אין זכר למשפחות האלו בשלטון ואילו בלבנון הן עדיין קיימות.

מצרים ומנהיגיה במחצית המאה ה – 21:

סאדאת:

סאדאת עלה לשלטון ב – 1970 לאחר שנאצר הלך לעולמו. ההנחה במצרים לאורך השנים היא שסאדאת אינו יורש עצר שצריך להתייחס אליו ברצינות (לפי המודיעין הישראלי). הדימוי הציבורי שלו במצרים לא היה טוב. צמרת השלטון בחרה בו כי חשבו שיוכלו לשלוט במצרים דרכו. במשך שנים אחדות כל אחד התפתח בצורה זו או אחרת מהחלום של סאדאת כמנהיג כושל. תוך שנה ב – 1871 זרק את כולם לכלא והוכיח שהוא בעל יכולת להיפטר מאנשים מרכזיים בצמרת השלטונית.

מה היה יסוד הטעות לגבי סאדאת? שנים סאדאת היה אדם חיוור. היה בשוליים ודרך התפקיד צמח ונתן תשובה לאתגר. הוא היה מוכר וידוע מ – 1952, מהפכת הקצינים החופשיים. אצל נאצר נשא תפקידים ציבוריים ללא חשיבות רצינית. נאצר נפטר מכל הסובבים אותו חוץ מסאדאת כי חשב שהוא כל כך לא מזיק. ייתכן שסאדאת שיחק תפקיד לכל אורך הדרך כדי לשרוד וברגע המתאים הפסיק לשחק.

רקע על מצרים: מצרים היא ללא ספק מדינה מרכזית בעולם הערבי והיו שיאמרו שהיא העולם הערבי. היום מרכזיותה בירידה בעולם הערבי. מרכזיותה נובעת מהקדמה האנושית. עד היום יש מרצים מצריים באוניברסיטאות בעולם הערבי. מצרים היא חלק מהעולם הערבי אך גם עמדה בנפרד ממנו. ההסכם שלה עם ישראל לדוגמא. גם מרחבה הגיאוגרפי מנותק מהאזורים האחרים. ההיסטוריה הפרעונית, הכיבוש של נפוליון 1772, מחמד עלי 1803 מייסד בית מלוכה ששורד עד 1952 (פארוק) ומוביל את מצרים בדרך משלה. פארוק ראה עצמו כמלך ערב במדינה מוסלמית ומוחמד עלי לא ידע ערבית. הוא דיבר תורכית אך במשך הזמן שושלתו הפכה ערבית. מצרים היא המדינה הראשונה שנחשפה למערב ולהשפעתו. ישנם דברים רבים שמייחדים אותה מהעולם הערבי. בשנות ה – 30 חשבו כוחות מסוימים שמצרים לא ערבית אלא מצרית. בשנות ה- 20 הפרעוניות פרחה ועל רקע זה אפשר להבין את התנתקותה של מצרים מהעולם הערבי בסוף שנות ה – 70 וחתימת ההסכם עם ישראל. 1948 כניסת מצרים למלחמה עם ישראל. 1973 סאדאת הדליף את פרוטוקול הפרלמנט המצרי מ – 48 שמראה שמצרים לא רצתה להיכנס למלחמה עם ישראל ולשפוך את דמה לשווא. זה מראה שמצרים לא התייחסה כמובן מאליו למלחמה עם ישראל. המלך פארוק רצה להשיג אהדה ולכן נכנס למלחמה.

מנהיגים אחרי מהפכת הקצינים החופשיים: 1952 – קבוצה של קצינים צעירים "הקצינים החופשיים" מחוללת מהפיכה צבאית ומסלקת מהשלטון את המלך פארוק ומבטלת את מוסד המלוכה ללא טיפת דם. מאז יודעים 3 מנהיגים חשובים – נאצר, סאדאת ומובארכ. נאצר לקח את מצרים מהנקודה בה הייתה לכיוון ערביות. התנתקות מהמערב וארה"ב, התחברות לבריה"מ, סוציאליזם (בהשראת הקומוניזם) ומלחמת חורמה בישראל. הוא שיקע את מצרים בצרות של האחדות הערבית, מעורבות מצרית בתימן, מעורבות במלחמה עם ישראל. 1967 כששליש מהצבא בתימן נלחם בישראל. סאדאת הוא המנהיג שלקח את מצרים חזרה. הוא חולל שינוי דרמטי. ניתוק מצרים מהעולם הערבי, שלום עם ישראל, חזרה לקשר עם ארה"ב ושינוי כלכלי רציני. נאצר - היה מנהיג פופולארי, אהוד שחדר אל הלבבות. במצרים יש היום דה – נאצריזציה. גם סאדאת פגע בדמותו של נאצר וגם הדת שעלתה. אך במקומות רבים בעולם דמותו של נאצר כמנהיג שענה על הצרכים של האדם הפשוט עדיין חזקה. הוא נכנס חזק לסכסוך ורבים רואים בניסיונותיו חלק מהתוכנית הגדולה להשתלט על העולם הערבי. ישנה ספרות מחקרית שמראה שנאצר היה פחות אמוציונאלי. היה יותר מרוכז בשרידות שלטונו וחלק גדול ממעשיו היו תגובה לאירועים ותקריות אזוריות. ניתן לומר כי לא נאצר הביא לסכסוך האינסופי עם ישראל אלא ישראל. בשל תפיסתה את נאצר גרמה לסכסוך להמשיך. בן גוריון פחד מכך שיקום לערבים אתא תורכ. מובארכ – שומר על מצרים שתישאר במקומה. שרד יותר מסאדאת ומנאצר וכנראה הלך בדרך הנכונה בהתמודדות עם האתגר שמצרים מציבה. סאדאת - היה מאוד פופולארי בישראל. בעייתו הייתה הניגוד בינו ובין האדם הפשוט.


שיעור – 16/11/03

גמאל עבד – אל נאצר:

יש מספר גישות במחקר: יש שרואים את המנהיג המסודר בעל ראית העולם הברורה שמבצע מהלכים כדי להביא את העולם הערבי למקום אליו הוא מגיע ב – 1970. הוא מאמץ ראיה פן ערבית ומתוכה מעמיק את מעורבות מצרים בעולם הערבי ובסכסוך הישראלי ערבי. נאצר מחולל שינויים בתוך מצרים לכיוון סוציאליסטי. התוצאה היא עימות קשה עם ישראל, עימות עם ארה"ב, עימות עם חלקים בעולם הערבי, חבירה לבריה"מ והרס הכלכלה המצרית. הראיה השנייה היא שתפיסת העולם שלו היא פחות מובנית. מה שקורה במצרים יש להבין מתוך ראיה שהוא לא תמיד הפועל אלא המגיב והאשמה אינה תמיד עליו. 1956 – קייס סטדי.

נאצר בשנות ה- 50: מהצד הישראלי – ישראל היא מדינה שקמה אחרי ניצחון במלחמה. הניצחון הוא ארעי ויש סיבובים של מלחמות על קיום בין ישראל ומדינות ערב. הערבים לא השלימו עם קיום מדינת ישראל ולכן הם ינסו לחסלה שוב. עדיף לפתוח בסיבוב הבא במקום לחכות לו. המצרים פועלים לאורך הגבולות ע"י הפדאיון והרגישו שאי אפשר יותר. 1952 עולה נאצר אחרי מספר שנים במצרים. הוא מגבש תפיסת עולם של שלטון בעולם הערבי ומכאן המחויבות למלחמה בישראל. עושה מאמצים לחימוש צבאו. חותם על עסקת נשק גדולה עם בריה"מ – העסקה הצ'כית. ישראל יוצאת למבצע קדש שנועד לטפל בביטחון השוטף ובאיום המצרי. בראיה זאת "קדש" הוא סיפור הצלחה. הוסר איום מיידי מצרי ונקבעו הסדרי ביטחון שהחזיקו עד 67. שקט בגבול הדרומי. צה"ל בונה יכולת הרתעה עד 67. סוגיית הנגב יורדת מהפרק כי אין מגעים של שלום. נשק גרעיני (אם קיים) הוא פרי השותפות עם צרפת. הנ"ל יוצא מחורים ישראלים. מציירים את נאצר כמי שמוביל מהלך.

גישה שנייה – יש בעיה של ביטחון שוטף לישראל. הטענה שהפשיטות הם על רקע כלכלי היא בדיעבד. מול הפעילות הביטחונית ישראל מגיבה בפעולות תגמול. ויכוח בין משרד החוץ של משה שרת שרוצה הבלגה ומשרד הביטחון של פנחס לבון שרוצה פעילות התקפית. פעולות התגמול מתקבלות בצורה דרמטית בצד השני. הטיעון המצרי הוא שהפעילות הישראלית מונעת הידברות. פרשת לבון ברקע. תעלת סואץ הייתה אינטרס בריטי וצרפתי. אחת ממטרות נאצר היא הוצאת הנוכחות הבריטית והצרפתית ממצרים.

מבצע קדש – מבצע סיני. לרוב הציבור הישראלי זה נתפס כעוד פעולת תגמול ישראלית שנבעה מההתחמשות של מצרים. במהלכו צבא מצרים נשבר וישראל הרוויחה ביטחון. בפועל ישראל בתחושה שמצרים מהווה בעיה. בן גוריון מחפש בני ברית. צרפת שקועה במאבק על אלג'יר ויש לה חשבון עם נאצר. הוא כונן משטר לאומי ערבי במצרים עם מחויבות לעניין האלג'ירי ונותן מחסה ונשק. בריטניה ב – 1956 עולה על מסלול התנגשות עם נאצר. הוא בקשרים טובים עם ארה"ב. באותה תקופה היא במאבק עם בריה"מ ודורשת מנאצר להצטרף לגוש שלה. הוא רוצה שהבריטים יעזבו ולכן מתנה זאת להצטרפותו. נאצר הולך לכיוון נייטרליזם חיובי (לא בעד אף אחד). ארה"ב מפעילה עליו "גזרים". פרשת שכר אסואן. נועד לשנות את המציאות הכלכלית. ארה"ב מסרבת לתת כסף ונאצר נפגע ומאיים להלאים את תעלת סואץ. זו נחפרה במחצית השנייה של המאה 18 בידי עובדי כפייה מצריים. הרבה מתים. מעצמות המערב משתלטות על המעבר וב – 1954 רוב המניות הם בידיים בריטיות וצרפתיות. הגישה השנייה אומרת שנאצר לא רצה להשתלט והתהליכים החברתיים כלכליים הביאו לכך.

איחוד הקע"מ (קהילה ערבית מאוחדת): 56 זו נקודת השיא של נאצר. הוא הושפל והובס ע"י ישראל. אבל מנקודת בריטניה נאצר יוצא מנצח. הוא אמר לא למערב ושרד. הישג הלאמת התעלה נשמר. הוא מגיע לשיעורי תמיכה ופופולאריות גבוה. הוא מביא לאיחוד מצרים וסוריה. הוא בדרך לאחדות ערבית כוללת. האיחוד קורס ב – 61 עם הפרישה של סוריה. זה מהווה סתירת לחי לנאצר והוא מתחיל בירידה. הסורים דחפו לאיחוד ונאצר לא רצה. פלגים מסוימים חשבו שהם יבנו מכך. נאצר לא יכול היה לסרב. נאצר צדק כי האיחוד היה בלתי אפשרי. נאצר בשנות ה – 70: מלחמת יוני 1967: ינואר העריך המודיעין הישראלי שלא תהיה מלחמה בשנה הקרובה. הוא צדק טכנית. נאצר למד את הלקח מ – 56 וחצי מהצבא המצרי בתימן. שם הסתבך גם בגלל תדמית המהפכן. מאי מעבירים הסובייטים אתראה בה ישראל מתכננת מלחמה בסוריה. יכול להיות שרצו להלהיט את האזור ולמשוך את הקליינטים שלהם. נאצר מכניס צבא לסיני בכדי לשלוח מסר לישראל (אירוע רותם). המסר לא עובד כי לוקח לישראל מספר ימים לגלות. יש דיאלוג ובו ישראל אומרת שלא תתקוף ברמת הגולן ונאצר נסוג מסיני. נאצר עושה זאת בשידור ישיר – ישראל נלחצת והעולם הערבי נכנס לאופוריה. היום יודעים שנאצר נכנס לסיני למרות שידע שאין סכנה של תקיפה. הוא עשה זאת מסיבות פוליטיות כדי ליצור הסחה להחזרת הכוחות מתימן. ישראל מגייסת מילואים ויש לחץ על נאצר מצד עמיתיו. הם טוענים שמהלכו לא אמיתי בגלל כוחות או"ם. יש לחץ על נאצר בדעת הקהל הערבי. מצד שני תחושה של נאצר שישראל מתמוטטת כי יש תגובות של היסטריה. נאצר מעז יותר ורוצה לשפר את מצבו מ – 56 ואומר לאו"ם לעזוב. מצהיר מתוך הנחה שהם לא יסכימו אך הם כן עוזבים. זה מעלה את סף הלחץ והמתח. יש ויכוח שלא הוכרע. נאצר הכניס את כוחו לסיני בכדי ליצור אלמנט פוליטי ועל זה אין ויכוח. יש ויכוח אם נאצר הלך עם המשבר מעבר לכך ורצה אף לתקוף את ישראל. ויש כאלה שאומרים שהיה מופתע. סאדאת אמר שנאצר מת מבחינה נפשית ב – 67. נאצר הציג משטר מהפכני, צעיר, דינאמי ופרו ערבי. אחד הדברים זה לבנות צבא חדש וחזק. נאצר מותיר מצריים דיקטטורית, מדינת משטרה. היא מנותקת לחלוטין מהמערב ונשענת רק על בריה"מ.

שיעור 23/11/03

עניין הירושה במצרים: יש קואליציה רופפת של מוקדי כוח וקבוצות שמקיימים מאזן כוח עדין. הוצאת אחד הגורמים מהמערכת יכולה לגרום להתפרקותה. כשהעוצמה היא המפתח לשלטון, שאלת הירושה יכולה למוטט את המערכת כולה. זה בסוריה כאשר מדובר על רפובליקה. במצרים המצב שונה. מדובר על רפובליקה שונה. קבוצות של מוקדי כוח עם מאבק כוחני. מצרים זה הבירוקרטיה בהתגלמותה. מערכת שקמה בתקופת מוחמד עלי. רוב העובדים משולבים שמערכת הבירוקראטית ואין מערכת פוליטית של ממש. המדינה זה הבירוקרטיה ולהפך. במערכת כזאת קל יותר לנפק יורש רלוונטי ולהתייצב מאחוריו. במצרים יש פחות חשש מבסוריה.

איך צריך להעריך את פועלו של נאצר?! – מספר גישות: גישה שרואה בו כישלון: יש השוללים את פועלו ומגדירים אותו ככישלון. 67 היא שיקוף של התנהלותו. הוא מנהיג שקם על חורבות המשטר הישן ומבטיח לכונן צבא שילחם בישראל ומבטיח מציאת פיתרון לבעיה הפלסטינית. הוא מביא את מצרים לתבוסה במלחמת 67 והופך אותה לקליינט של בריה"מ. בזירה הפנימית מצבה יותר גרוע במותו של נאצר מאשר בעלייתו לשלטון. המדינה יותר ענייה והתשתית החברתית כלכלית יותר ממוטטת. הוא דיבר על שחרור מהשלטון המלוכני המדכא אבל המשטר שלו הוא דיקטטורה מוחלטת. הנ"ל הוא מתוך ראייה מערבית שבודקת תל"ג ורמת השכלה. לגישה זו תרם גם סאדאת כשעשה דה – נאצריזציה.

התייחסות לרגשות: נאצר רדף את האחים המוסלמים במצרים. הוא אינו אנטי דתי אך הדת לא ממלאת אצלו תפקיד מרכזי. בעולם הערבי בשנות ה – 60: בתורכיה יש רדיפה של הדת. בסוריה יש ניסיון לעצב את הערבי החדש. באיראן השאה מנהיג מהפכה אנטי דתית. נראה שהדת נדחקה לחלוטין בין תפיסות חילוניות. גם במצרים ובכל המזה"ת רואים את נאצר בצורה אחרת. לא כסיכום פרטני של סטטיסטיקות אלא כמי שהחזיר את הכבוד גם אם נכשל. הוא העיז נגד המערב ולא כשל. זה עבור אוכלוסייה רחבה שחשה חוסר תקווה והשלמה פסימית עם מציאות של קיפוח. היו שדיברו על משיחיות. כגודל הציפיות גודל הכישלונות אך הוא גידל דור שלם של צעירים שנתן להם מודל. קשה למדוד את הנ"ל. כל ראיה היא במישור שונה של ציפייה מהמנהיג. יש המצפים לתחושות.

האשמת עוזרו של נאצר: עבדל חכים עמר היה מספר 2. היחיד למעט סאדאת ששרד את תקופתו של נאצר. היה מופקד על הצבא המצרי. הוא הפר את האמון של נאצר ובו צריך לראות את הסיבה לכישלונות. לפי ניתוח זה נאצר לא היה מודע למה שנעשה ע"י עמר. הוא היה מפקד הצבא ב – 56. הוביל את הקונספציה שלא תהיה מלחמה. היה צריך לצפות שהמערב יגיב אבל הוא חשב שיעדיפו מו"מ. לכן נאצר היה משוכנע שלא יתקיפו אותו. נאצר לא עשה דבר לעמר. הוא מינה אותו לאחראי על ניהול הקע"מ. היה כשלון מוחלט שפגע בתדמית המצרית. וב – 67 התבוסה המשפילה. נאצר התמודד עם התבוסה בכך שהודיע על התפטרותו בנאום לאומה. הוא לוקח את האחריות ואומר שהוא אחראי מיניסטריאלית. השיקול שלו במהלך זה הוא שלא יאשימו אותו. חשב שהציבור יתמוך בו בהעדר אלטרנטיבה. הייתה תגובה ספונטאנית של ציבור שחשב שאם נאצר ילך זהו ניצחון מוחלט לישראל. מבחינת נאצר הצבא אשם וצריך לשלם את המחיר. כך נאצר נחלץ מהמשבר. קציני צבא הולכים לכלא אבל מפקד הצבא, עמר, לא לוקח אחריות לבד. היום הדיון הוא סביב האחריות של נאצר. עמר פורש ושם נורה (ספק אם התאבד).

גישתו לשלום עם ישראל: ספטמבר 1970 נאצר הולך לעולמו בתחושה של סוף הדרך. זו הביאה את מצרים למבוי סתום. יש אומרים היום שהוא רצה שלום עם ישראל. ועידת חרטום בשנת 1970 מוכרת כועידת שלושת הלאוים. החלטותיה היו : לא להכרה בישראל, לא למו"מ ולא לשלום. בישראל נתפסה כאמירה נחרצת. היום יש שאומרים שאמירות אלו היו קריאת שלום. יש שאומרים שלא היה יכול לענות לדרישות ישראל ויש שאומרים שהוא רצה לעשות שלום. הוא מבוגר וחולה בשלב זה וטוענים שיותר קשה לו לעשות מהלך כל כך שונה ממדיניותו המסורתית.

אנואר סאדאת:

העלייה לשלטון ופועלו: סאדאת מחליף את נאצר. השלטון הוענק לו ע"י מוקדי הכוח שהקיפו את נאצר ובחרו בו כממשיך הדרך. לנאצר היו 9 סגני נשיא אבל סאדאת היה מזוהה עם מהפכת הקצינים החופשיים והיה היחידי ששרד מחבורה זו. הוא עשה שורה של תפקידים סמליים. בניגוד לנאצר היה קשור לאחים המוסלמים. אדם מנוטרל מוקדי כוח הוא אידיאלי למוקדי כוח לשלוט דרך אדם חלש. מעניין אותם רווחים אישיים וחלוקת טובות הנאה. סאדאת נתפס כאדם חלש ע"י כל סביבתו כולל אוכלוסיית מצרים. בתדמית הזו חל שינוי. הוא ביצע מהפך במצרים. לקח מדינה שהייתה שקועה בסכסוך הישראלי ובעולם הערבי (תימן), מדינת חסות של בריה"מ (העדר יחסים עם המערב), מדינה שהיא דיקטטורה של מפלגה אחת ומבוססת על סוציאליזם נוסח בריה"מ. את המדינה הפך 180 מעלות. פתח אותה פוליטית וכלכלית. ניסה להעבירה לכלכלת שוק. הסכם שלום עם ישראל. זאת תוך 10 שנים. כל שנה מהלך דרמטי: מאי 1971 – מהפכה בפוליטיקה המצרית והופך להיות השליט הבלתי מעורער כשכל קוראי התגר בכלא. 1971 – מגרש את היועצים הסובייטים 1973 – מלחמה עם ישראל 1975-6 – פותח את תעלת סואץ 1976 – פותח כלכלת שוק 1977 – מגיע לירושלים

כללי על סאדאת: רבים בעולם התקשו לקרוא אותו. היה קשה להבין את כוונתו. לא דיבר בשפה ברורה על רצון לנורמליזציה. 1973 היא נקודת מפנה חשובה. סאדאת מנצל את המלחמה לפריצת דרך מבית. מונח ה"צליחה" הוא המרכזי. מפנה את תשומת הלב המצרית לחברה וכלכלה ורוצה צליחה גם במישורים אלה. הוא העלה את מצרים על דרך אחרת. לא דרמטית אך יש תהליך של התקדמות. עושר, שגשוג, מודרניזציה. אין דימוי של אדם שמכר את מצרים. לא אז ולא היום. הגישה היא מאוד מפוכחת. אבל אין צורך להתפאר בו יותר מדיי. מבחינת המצרים השלום עם ישראל הוא לא הצלחה גדולה. רוצחיו טענו שהוא "פרעה" – עריץ אבסולוטי. היה נתק בינו לבין האוכלוסייה המצרית. הוא קיבל החלטות באופן שונה מנאצר ומוברק. סאדאת לא ניהל באופן שוטף את ענייני המדינה. השקיע את זמנו בקבלת החלטות אסטרטגיות בבידוד. יש בו סיממני פרעה: מגלומניות והדר. אשתו הייתה מעורבת בפוליטיקה. זה יצר תחושה של מנהיג מנותק שלא חש את הלכי הרוח של הציבור. שנותיו האחרונות היו שנים של סגר ותסכול תוך שלילת חלק מהחירויות. כשהוא הולך לעולמו הוא לא מאוד פופולארי.


שיעור 30/11/03

תדמיתו של סאדאת כלפי פנים וכלפי חוץ: יש הבדל בין איך שנתפסה דמותו של סאדאת בישראל ובעולם הערבי ואיך הוא נתפס במדינתו. יש דרכים שונות לבחון מנהיג. בניגוד לנאצר בולטת דמותו כאדם בעל חזון שהוביל את מצרים למהפך מתוך אומץ וראייה לטווח ארוך. הוא שינה את תחומי הכלכלה והחברה במצרים מקצה אל קצה. סאדאת היה מאוד פופולארי במדינת ישראל. הוא אחראי למלחמת יום כיפור אך עדיין מכבדים אותו והייתה תחושה של אבל ברציחתו. זאת לא הייתה התחושה במצרים. שם הוא לא היה אהוד ופופולארי. לא אהבו אותו בגלל ההתנהלות שלו, סביבתו המושחתת, מעורבות בני משפחתו בענייני המדינה. הוא לא היה פחות מושחת מאחרים אך זאת הייתה תדמיתו. הוא היה מגלומן בניגוד לצניעות אחרים. תחושה של פער בין המוני העם אליו באופן החיים. תחושה שאולי סאדאת היה טוב לישראל ולארה"ב אך לא למצרים. שורה ארוכה של מהלכים אותם ביצע סאדאת לפני מותו מראה את הפער בין איך שנתפס לאיך שתפס את עצמו במציאות המצרית. הוא מבזה את מי שמנסה לחלוק עליו ואינו מוכן לקבל יועצים. יש תדמית שסאדאת לא היה רגיש לה עד יומו האחרון. מתנקשיו קראו לו פרעה וההמונים לא הזילו דמעה כפי שהיה במות נאצר. הוא כעס על מבקריו והקצין את המדיניות בגינה זכה לביקורת.

ההבדל בין נאצר וסאדאת: מעניין לבדוק איך שני מנהיגים שבאו מאותו בית גידול, אירועים מעצבים, מסגרת חברתית והצבא, הולכים לשני כיוונים שונים במדיניות של מצרים. נאצר לכיוון ערביות וסאדאת לכיוון מצריות. צריך להבין את סאדאת על רקע ההיסטוריה של מצרים. הפרעוניות והרצון להבדיל את מצרים מהעולם הערבי. שני המנהיגים חוללו שינויים דרמטיים. שניהם טלטלו את מצרים וחוללו שינויים לכיוונים הפוכים אך היו מנהיגים בעלי שיעור קומה. יכול להיות שהניגוד ביניהם הוא פחות חריף. מציאות מסוימת הביאה את סאדאת ללכת לכיוון שונה מזה של נאצר. ההתייחסות אליהם מלמדת על מוברק. הוא משהו אחר לעומתם.

חוסני מוברק:

כללי על מובארק: נולד ב – 1928. משמעותי כי הוא מתבגר בתקופה בה חלק גדול מהחוויות המעצבות כבר אינם. ההיסטוריה המוקדמת של סאדאת כוללת ישיבה בכלא על רצח של שר החוץ בסוף שנות השלושים. שר החוץ נתפס פרו בריטי. הוא ישב גם על ריגול לטובת גרמניה. הקשרים שלו עם גרמניה הביאו לדבר על אידיאולוגיה נאצית. סאדאת כתב בעיתונות להיטלר כשחשבו שהוא חי. הוא לא היה נאצי אך גישתו הייתה פרקטית. אם המצרים לוחמים בבריטים והגרמנים הם אויבם של הבריטים אז צריך לשתף פעולה עם הנאצים. הנ"ל בא להראות אנשים שעושים מעשים אחרים. בניגוד אליהם מוברק הוא יליד המערכת הבירוקראטית. הוא משרת בצבא וכמפקד חיל אוויר הוכיח את עצמו והופך סגן נשיא לסאדאת. סאדאת עשה זאת למסר. רוצה קציני צבא צעירים בסביבתו. מוברק נמנה על "דור אוקטובר" שביצע את הצליחה של הסואץ. היתרון הגדול היה שמוברק בא משום מקום ומעליו עוד מפקדים בחירים. הזוטרות הזאת עשתה אותו יותר צייתן עבור סאדאת. הוא אינו אדם בפני עצמו אלא מי שצומח בבירוקרטיה המצרית. מוברק היה איש עבודה יותר מסאדאת. קם מוקדם בבוקר וכו'...

מוברק נתפס כ "לה ואש קירי" הפרה הצוחקת. המציאות האירה לו פנים. הוא קיבל מסאדאת מדינה שהוחרמה לחלוטין ע"י מדינות ערב. מדינה בה קיים מתח בין משטר ואופוזיציה ומתחים עדתיים חברתיים נוספים. הוא מצליח לייצב את מצרים ולהחזירה את ליבו של העולם הערבי. המציאות הבינערבית שיחקה לידיו ואפשרה לו להחזיר את מצרים לחיק העולם הערבי. בגלל נסיבות מלחמת איראן עיראק, תהליך השלום ועוד... מוברק היה פתרון טוב, ענה על הרחשים במצרים בתקופת סאדאת. מוברק מרגיע את המתח הפנימי, מפסיק את רדיפת האופוזיציה. אבל הדברים הם דינאמיים. במצרים של היום יש עייפות משלטונו של מוברק. אחד הדברים הבולטים זה ההיבט האישי. צמרת השלטון היא בסטגנציה. גם עורכי עיתונים ממונים ע"י הנשיא, גנרלים בכירים ואנשים מובילים בתחומי החברה, הכלכלה, התרבות והבידור. לא חל במערכת שום שינוי וזה בעייתי. גם לא חל שינוי וגם מדובר באנשים מבוגרים בגיל מוברק.

סאדאת הוביל מהלך אמיץ של התנתקות מהמורשת הסוציאליסטית של נאצר וקרבה למערב. המהלך לא הושלם ויש תשלום של מחיר. החברה בעלת פערים מאוד גדולים. בהתחלה יש תשדורת של חיים צנועים ועניים. עם הצמיחה הכלכלית של כלכלת השוק שהכניס סאדאת הוא יצר פערים גדולים של קבוצות מאוד עשירות ומאוד עניות. זה בעייתי למוברק. האו"ם מפרסם דו"ח פיתוח אנושי. הוא משרטט תמונה עגומה של מצב הפיתוח האנושי: מערכות חינוך, אנאלפביתיות, השכלה, נשים, תרגום ספרים, עיתונות, דמוקרטיה ועוד... איך המנהיגים מתמודדים עם זה?! נאצר לקח את מצרים לכיוון מסוים וסאדאת לכיוון אחר. מוברק לא מתעסק בשאלה הזאת הוא שורד. מוברק לא מעמיד תפיסת עולם מובנית לאופייה של מצרים. זה מקביל לתופעה של אסלאמיזציה של החברה. בניגוד לתהליכי החילון שהובילה בעבר, האוכלוסייה עוברת תהליכים הפוכים. המשטר משלים עם התופעה ואף מעודד אותה. אמונה באי עשייה כמבטיח שרידות ויציבות כלכלית אך יש בו גם חסרונות.

נאצר היה אהוד ביותר. מייחסים לו משיחיות. סאדאת הוא מנהיג אמיץ שהוביל את מצרים לדרך חדשה ומשמעותית. אצל נאצר זה היה נזיל. נאצר היה בעד ריבוי טבעי. מוברק נלחם בזה. בכפר יש ריבוי טבעי גבוה. הכפר נותר ספק הילודה והתחיל תהליך של הגירה לערים. ירד משקלו של הכפר ועלה באופן משמעותי משקלה של העיר. בעיר גידול ילדים הוא יותר בעייתי.


סוריה ומנהיגיה:

חאפז אל אסד:

פטריק סיל הוא הביוגרף של אסד שהביא את סיפורו. לסיל שני ספרים חשובים על סוריה: ספר שכתב בשנות ה – 60 "המאבק על המזרח התיכון" ומכסה את ההיסטוריה עד שנת 1958 וספר שני "המאבק על סוריה" שתורגם ע"י אליקים רובינשטיין "סוריה – המאבק אל הצמרת". כולל - המאבק על דרך ואידיאולוגיה, המעצמה לה שליטה על סוריה, איזה דמות תהיה המדינה הסורית. חשוב מאלה המאבק סביב זכותה ויכולתה של סוריה להתקיים כמדינה עצמאית. סיל נותן את התשובה כך שב – 58 סוריה מתאבדת כמדינה והולכת לאיחוד עם מצרים. סוריה נכנעת ומוותרת. בספר "המאבק על המזרח התיכון" מתואר מאבק על השליטה במזרח התיכון לאחר שהמאבק על סוריה כבר הוכרע. משתתפת במאבק על המזה"ת זו סוריה. הכותרות מלמדות על הדרך שעשתה סוריה ממדינה נעדרת שורשים למעצמה אזורית. מסתכלים על סוריה כמדינה חסרת יציבות שלא ניתנת לשליטה. הייתה מודל לחוסר יציבות כרוני. על המדינה משתלט חאפז אל אסד ומחולל בה מהפך. היא הופכת יציבה וחזקה, בעלת עוצמה. לא מעט בזכותו של האיש. נשאלת השאלה: האם זה בזכותו והכיצד?

מאפייניה של המדינה הסורית: רקע היסטורי אזורי - אחד ההסברים לקושי הוא העדר לגיטימציה ושורשים היסטוריים. בניגוד למצרים שתמיד הייתה מרחב עם ייחוד, בעלת מורשת של שלטון ובירוקרטיה שמתקיים מאות בשנים, בה תנאי האוכלוסייה והשטח מחייב שלטון מרכזי - סוריה היא ההפך הגמור. השטח אינו אחיד, יש בו הרבה נופים והאזורים השונים, הרריים ומדבריים, קשים שליטה. זה אידיאלי לפורעי חוק ולכאלה שלא רוצים להיכנע לשליטה מרכזית. סוריה היא ישות שזכתה לעצמאות ב – 1946 ולאורך השנים לא הייתה ישות מדינתית סורית. אין מי שיהווה לה מקור השראה. לכן לאסד אין השראה של מנהיג סורי. סוריה קמה על רקע החלטה של המעצמות לחלק את האזור ביניהן. צרפת קיבלה את הלבנט. סייקס פיקו בחלקו. הבריטים שיבשו את המהלך ובידי צרפת נשאר חלק מהמרחב שהיה אמור להימסר לידיה – הלבנט = סוריה ולבנון של ימינו. הצרפתים הקימו שם 2 מדינות. אלה לא נסמכו על שום תקדים היסטורי. למרות זאת הייתה תודעה באוכלוסיה של סוריה כחבל ארץ. סוריה מושג של מרחב שכלל את סוריה לבנון ירדן וא"י של ימינו. בתקופה של מהכיבוש הערבי תושבי האזור הכירו את השם סוריה – "בלאד אל שאם". אזור זה עמד בפני עצמו: שפה מדוברת, קשרי משפחה, נוהגים וקשרים כלכליים. תושביו מודעים לייחודיות של האזור אך אין דרישה למדינה. יש גאווה טריטוריאלית מסוימת. במאה 19 בהשפעה מערבית חודר המונח סוריה. מונח יותר נוח מהמונח הערבי "בילאד את שאם". יש מוסדות לימוד מערביים שנותנים את הטון והם משתמשים במונח. בתפיסה זו א"י היא דרום סוריה. המונח הוא יותר גיאוגרפי מפוליטי.

גיאוגרפיה - המדינה הסורית משתרעת על 185 אלף קילומטר מתוך 300 אלף שאליהם התייחס המונח. תושבי האזור ציפו שאחרי מלה"ע 1 יקימו מדינה על כל השטח ואז מפרקים לסוריה, לבנון וא"י. הם התאכזבו ויש שלא מוכנים להשלים עם הפרוק. מרבית מהתושבים לא רצו במדינה שהצרפתים בנו והתייחסו אליה בצורה חשדנית.

אוכלוסיה - האוכלוסייה מאוד הטרוגנית. במצרים 94% הם מוסלמים סונים ערבים והשאר קופטים, נוצרים ערבים. בסוריה שלל עדות ופלגים. 60% סונים ערבים, 10% כורדים סונים, 12% עלווים, 13% נוצרים ו 5% דרוזים. ממהפכת הבע"ת אין עדתיות וכולם סורים ואין נתונים עדכניים לחלוקה בין העדות. הנתונים הם ממה שידוע לפני 40 שנה. יש שינויים דמוגראפיים בין העדות. האוכלוסייה לא רק הטרוגנית, הגיאוגרפיה מפרידה אזורים לעדות בהם הם רוב. במצב זה יש נטייה להסתגרות ואוטונומיה. זה מה שקרה במדינה בהתחלה.

שעור 7/12

אישיותו של אסד: רבים מיקדו את השאלה של סוריה סביב אישיותו של אסד. רבים רואים באסד את ההבדל בין המדינה הסורית לפני ואחרי שנות ה - 70. הוא כונן משטר ברוטאלי ואלים, זה סייע לו לשלוט במדינה ומצד שני המשטר הוא לא רק צבאי אלא משטר בעל גוון עלווי בולט ולכן הוא משטר עדתי. רבים מסבירים את המהפך בסוריה והיציבות החדשה באופיו ומשטרו של אסד. העלווים כמיעוט שמחכה לנפילתו מגלים לכידות יוצאת דופן ששומרת על המשטר. זו נקודת עוצמה של המשטר.

אסד זכה להערכה יוצאת דופן מצד מנהיגים, חוקרים, משקיפים ועוד... הביקורת עליו קשה למציאה. יש הסכמה שמדובר במנהיג יוצא דופן בחוכמה ופקחות. איש המערב הראשון שנפגש איתו וכתב על התרשמותו ממנו היה הנרי קיסינג'ר. הוא מתאר את המו"מ עם אסד בועידת ג'נבה שבסוף מלחמת יום הכיפורים (תוצאתו היא הסכם השלום עם מצרים). שר החוץ האמריקאי, הראשון שביקר בסוריה, דן איתו על ניסוח ההזמנה לוועידה במשך יומיים ואז אומר שלא יבוא. כרים בקרדוני היה יו"ר תנועת הפלנגות ועוזרו של הנשיא הלבנוני בשנות ה – 80. כתב ספר "השלום האבוד" על לבנון. יש שם הרבה על ההתנהלות של אסד ושל הלבנונים. ניתן להתרשם מהאופן הנבון, הערמומי והמתוחכם שבו אסד ניהל את ענייניו בלבנון (כלל את הסיפור עם ג'ומבלט). בספרו של סיל יוצא אסד כמי שנפל שולל בידי קיסינג'ר שנשלח ע"י היהודים.

מבחן התוצאה - ח'אפז אל אסד הוא ששרד בשלטון 30 שנה. זה ללא תקדים בסוריה. הוא גם מצליח להוריש את השלטון לבנו. משטר יציב יכול לנהל מדיניות חוץ ולהגיע לתוצאות. הוא הפך את סוריה לאיום קיומי על ישראל, בראייתה. בשנות ה – 60 סוריה נתפסה כמטרד אך לא כאיום ממשי על קיומה אך תחת אסד נהפכת סוריה בגלל צבא ותדמית לאיום של ממש בראייתנו.

מה ההשפעה של תקופת אסד על תושבי סוריה? זה ההבדל בין מנהיגות פסיבית למנהיגות אקטיבית. סוריה היא אחת המדינות הנחשלות ביותר בעולם. במזה"ת נמצאת ליד תימן אחרי לבנון עליה שולטת סוריה. הפיגור הכלכלי בסוריה הוא עצום. המדינה נמצאת בסטגנציה הרבה שנים בכל הקשור לפוליטיקה וזכויות אזרח.

ההשקפה המערבית - אם 73 זה מבחן האש של סאדאת ואסד שעלו בשנות ה – 70. סאדאת מנצל את המלחמה כמקפצה להוביל את מצרים לכיוון שונה לחלוטין ואילו אסד אחרי ההישג היחסי של סוריה לא עושה כלום. הוא משאיר הכל כמו שהוא. חוקרים מערביים יגידו שאסד מתוך מדיניות של קיפאון לא עשה ולא הרוויח. זה בהסתכלות מנקודת מבט של מדיניות יוזמת.

ההשקפה הסורית - מפתיע לגלות שנקודת המוצא הסורית שונה ורואה את הדברים אחרת. אסד בנאומיו השונים מציין שהמדינה הסורית היא קטנה ומוקפת אויבים שרוצים לשבור אותה, להכניע אותה, לפגוע בכבודה, לפגוע בה טריטוריאלית, להשפיל אותה ועוד... זו התחושה הרווחת בפוליטיקה וברחוב הסורי. יש תחושה שמה שהמערב עשה בסייקס פיקו הוא ממשיך לעשות. סיפור תקומתה של סוריה חשוב בהבנת המאבק עם הצרפתים והאימפריאליזם. צרפת נתפסה כאויב גדול בתקופה ההיא. אירוע 73 היה חשוב בתפיסת אסד את ישראל.

הסכסוך עם ישראל מנקודות המבט השונות : נקודת מבט ישראלית - מבחינתנו הסיפור הוא כי סוריה לא הכירה במדינת ישראל. התסיסה והפכה את חיי היושבים בגבול הצפון ללא אפשריים. ב – 67 ניסתה להטות את מקורות הירדן (קאוזוס ביילי עבור ישראל). הסתה פרועה והתבטאויות. עידוד אנשי פתח ומעשי טרור. נוכח כל ההתגרויות מלחמת 67 הייתה בלתי נמנעת.

נקודת מבט סורית - הסורים ראו זאת אחרת. תקריות שונות מעברי הגבול כל פעם בגלל צד אחר. 67 ישראל מנצלת משבר עם מצרים כדי להלום בסוריה ללא פרופורציה למה שעשתה. היום הגישה הזאת מעוגנת במחקרים היסטוריים על רמת הגולן. לסוריה הייתה אחריות למתח ומריבות לאורך הגבול אך הכניסה למלחמה הייתה בגלל מה שקרה במצרים. הסורים ישבו בשקט ולא רצו תבערה בצפון. מבחינה מעשית לא היו קרבות ולא מלחמה ברמה"ג. ישראל התמודדה עם השאלה: "האם לנצל את ההזדמנות כדי להכות בסוריה?" ביום האחרון למלחמה דיין מחליט לעלות על רמה"ג ללא יידוע רוה"מ והרמטכ"ל. מנקודת המבט הסורית רואים זאת כהתלקחות לא פרופורציונאלית שנבעה מאג'נדה ישראלית סיפוחיסטית. רצון ישראלי לקחת שטחים מהערבים בכל הזדמנות שנקראת בדרכה. אסד לא ראה הצדקה במלחמה ובכיבוש הגולן. כך אסד גם חווה את מלחמת 1982. אליה ישראל יצאה להבטיח שקט בגליל ולהכות את אש"ף. עמדו במטרות גם סילוק סוריה מלבנון והנחתת מכה על הצבא הסורי שנמצא בבניה. ישראל הכריזה שאין לה כוונות לפגוע בסורים ושישבו בשקט. בהחלטת הממשלה על של"ג הייתה סתירה: סילוק האיום על גבול הצפון ובכללו גבול של 40 ק"מ מהגבול. לצידה החלטה לא לפגוע בסורים. בחלקים הצפון מזרחיים והמזרחיים של לבנון יש ישיבה של כוחות סוריים ולכן לא ניתן להימנע מחיכוך. צה"ל התקדם 40 ק"מ ונכנס לעימות עם הסורים.

בראייתו של אסד זה מוכיח שישראל היא מדינה עם כוונות התפשטות והשארת המדינות הערביות בפיגור טכנולוגי ואסטרטגי. כדי לעמוד מולם יש לחזק את הצבא. זו תפיסת עולם של "מדינה בבונקר". המדינה מוקפת אויבים ומטרתם להוריד אותנו על ברכינו ולשנות את משטרנו. כשיוצאים לדרך מתוך מחשבה שנמצאים בסכנה, המדיניות של סוריה תהיה יותר דפנסיבית וההסתכלות היא אחרת. ההסתכלות היא על ה – 30 שנה האחרונות כעמידה זקופה מול האויב. זהו הלך המחשבה הבסיסי בציבוריות הסורית והיא מסבירה את ההסתכלות השונה על תקופתו. ראיה של עמידה איתנה וגאה ואי כניעה להסכמים וסחיטות. כאן רואים את תקופתו כהצלחה מסחררת.

המדיניות הפסיבית - נשאלת השאלה מה עדיף? מנהיג שמשנה מדיניות באופן דרמטי או מנהיג שאפשר להיות בטוח ששום דבר לא יקרה אצלו.

תהליכים בסוריה ערב עלייתו של אסד לשלטון: ניתן להבין את ההצלחות של אסד לפי העיתוי בו הגיע לשלטון. תהליכים מסוימים הבשילו בתקופה זו והוא מצליח לנצלם לטובתו: 1. שינוי במערכת הפוליטית הסורית – סוריה זו מדינה עם אוכלוסייה הטרוגנית. המתחים בין העדות היו אחת הסיבות לאי היציבות הפוליטית. מתקופתו מתחולל חיסול של מרבית הכוחות הפוליטיים הקיימים. הם נמחים במאבקי כוח הדדיים כך שבעלייתו לשלטון הוא נשאר ללא יריבים כי אלה חיסלו אחד את השני. זה מקל עליו את ההשתלטות על סוריה. 2. צמיחתה של סוריה אחרת – מתחיל מספר שנים קודם. 1963 מהפכת הבעת' בה הוא נוטל חלק לצד חבריו. זו שינתה את פניה של סוריה. ממדינה בה אליטה של משפחות נכבדים של העיר, מיעוט שולט על האוכלוסייה ביד רמה. יש מהפך וצומחת קואליציה מעניינת של מקופחים. שותפות בין עדות המיעוטים השונות אליהם חודר היסוד הכפרי במדינה. אלה 60% - 70% מהאוכלוסייה. הברית מבססת את מעמדה ועצמה בשלטון ודואגת לחלוקת משאבים לבניה. המשטר הסורי הוא עלווי. זה נכון באופן חלקי. האליטה לא עשויה מקשה אחת. יש אליטות רבות ומגוונות בחברה. אליטה פוליטית היא חלק מהעניין. משקל העלווים אינו גבוה באליטות האחרות כאם נמוך להפליא. לכן אין להסתכל על סוריה רק בפריזמה של האליטה הצבאית אלא גם על הכלכלית והתרבותית. לעלווים אין דומיננטיות מספרית בתחומים אחרים. בהם רואים את אותה ברית של המגזרים האחרים. הקואליציה הפוליטית נשלטת ע"י העלווים. רוב האוכלוסייה לא הצטרף למרד נגד השלטון העלווי. האזורים הכפריים העדיפו את משטר הבעת'. הם קיבלו הזדמנות במשטר החדש ולא רצו לצאת כנגדו. אין אהבה ותמיכה דרמטית אך יש התנהגות פוליטית שמשמעותה מתן כתף למשטר. עם כל הבעיות שבו, השלטון של אסד עדיף על אלטרנטיבות אחרות. למשטר היה יכולת למזג ולשלב מגזרים שונים של האוכלוסייה. נאמר על אסד ש"הרג במידה", רק כמה שצריך. העדיף בד"כ לכלוא מתנגדים או להרגם ע"י מתנקש אלמוני. גם השימוש הברוטאלי באגרוף ברזל הוא בעייתי.


שיעור 14/12

מדוע הצליח אסד בשנותיו הראשונות? אישיותו של אסד: אסד ייצר נוסחא אפקטיבית שעזרה לו לשרוד. הוא כונן משטר אישי שסבב סביבו והעניק מנהיגות אפקטיבית. כריזמה היא דבר חשוב ולאסד לא הייתה. נאומיו לא משכו המונים. באישיותו היה משום הקרנת עוצמה ותקיפות ביחסים מול עמיתיו. חושיו הפוליטיים היו מחודדים כמו גם יכולת התמרון שלו. יש פער עצום בינו לבין עמיתיו. אין לו העזה, יוזמה ויצירתיות. אבל היו לו תכונות אחרות של פוליטיקאים. מדברים על צמרת מלוכדת שצמחה איתו. אנשים שהלכו איתו לאורך זמן. צמרת שידעה לשמור על לכידות שלטונית וגם בתקופות קשות הציגה חזית אחת. משטר פסיפס: המשטר שיקף באופן מוצלח את הפסיפס האנושי של סוריה. קבוצות שבתחילה לא היה להם משאבים מצליחים למצוא את דרכם אל הצמרת. שלטונו של אסד ביסס את התופעה. מוקדי הכוח והשליטה עוברים מהאליטה בדמשק וח'לב אל המיעוטים. מדיניות: מתחומי הכלכלה, יחסי חוץ, סכסוך עם ישראל. המדיניות ידעה לשלב את הדבקות בעקרונות אידיאולוגיים וגם פרגמאטיות. מנהל מדיניות יותר פרגמאטית כלפי השכבות העירוניות, המגזר הפרטי. מאיר פנים אל האסלאם ומנסה לקרב אליו את החוגים האסלאמיים. בישראל הוא מצד אחד משמר מדיניות חיסול אך ב – 71 הוא מקבל את החלטת 242 שמגלמת בתוכה את הנכונות לעשות שלום עם ישראל. המדיניות של אסד התאימה למצוקות של סוריה ולחברה בסוריה.

מה קורה בשנותיו האחרונות? 1983 אסד לקה בהתקף לב ולא שב להיות אותו מנהיג כבעבר. הוא היה קודם יותר יוזם ומורגש. היה ניסיון התנקשות בחייו במהלך המרד האסלאמי בו הושלך לעברו רימון יד. כשח'אפז אל אסד הלך לעולמו נגלה הפער. לא היו נציגים בשגרירויות, לא הייתה רוטציה של תפקידים, לא היו תהליכים בחברה. מדינה שלמה נעצרה ולא המשיכה ללכת קדימה כי לא היה מי שקיבל החלטות בכל התחומים. אם האישיות של אסד הייתה קלף מנצח בראשית שנות שלטונו בסוף מדובר על שליט שוקע. הצמרת השלטונית: בהתחלה היו אנשים צעירים ורעננים ואחרי שלושים שנה אותם האנשים. הצמרת הסורית היא מבוגרת ולא רלוונטית. כולם רכשו את התארים שלהם במזרח אירופה. זה בתקופת שנות ה – 90 בה יש מהפכת תקשורת ובריה"מ מתמוטטת. הצמרת היא לא רק לא נכס כי אם נטל.

תהליך אורבניזציה: הייתה בהתחלה מדיניות של פיזור אוכלוסין. הוא הצליח ליישב אזורים שקלטו מיליוני מהגרים. הוא העביר עודפי אוכלוסיה אל הפריפריה. בהמשך התהליך מיצה את עצמו וגם בסוריה התחיל תהליך עיור. בהתחלה דמשק ירדה ל – 70% ועכשיו בעיר רואים מה שקורה בכל שאר המדינות הערביות: מחסור בשירותים וחינוך ועבודה. התוצאה היא קריסת מערכות. אנשים לא מצליחים להיות משולבים בזרם החיים.

פני החברה: מפלגת הבעת' עשתה עבודה טובה באזורים הכפריים משם באו תומכיה. זאת במוסדות תרבות וחינוך. לכן המקומות הכפריים הפכו מעוז נאמנות של אסד אבל הם מאבדים את כוחם ובמקומם צומחות שכונות עוני סביב העיר. למפלגת הבע"ת אין נוכחות בחוגים אלה ולמסגדים ואנשי דת יש. הבעיה הגדולה היא איך לשלב את הכוחות האלה ולגרום להם לא לצאת נגד המשטר. פני המדינה היא כבר לא פסיפס שמייצג את כל הכוחות שבה.

מדיניות חוץ לא רלוונטית אחרי קריסת ברית המועצות. משטרו של אסד הפך להיות אנכרוניסטי ובלתי רלוונטי. הדיבידנדים של השנים הטובות והידיעה שזה זמני הביאו לזה שאין התרסות נגדו והמשטר ממשיך להיות יציב עד יום מותו.

אסד וישראל: גישות שונות: לנוכח המו"מ עם ישראל בשנות ה- 90 ניתן לראות שתי גישות לגבי כיוונו של אסד. גישה אחת מיוצגת ע"י דניאל פייפס, ימין שמרני בארה"ב. פרסם בכתב עת תחת הכותרת "just kidding" שהוא לא רוצה ולא יכול לעשות שלום כי זה לא באישיותו. לעומתו יש את הגישה שאפשר לראות בספרו של אורי סביר שטוען שהסכם שלום הוא אפשרי וכמעט היה. הויכוח נובע מכך שאין סוף לסיפור. לכן קשה לפסוק לגביו בצורה נחרצת.

גישתו של אסד: אסד היה נוהג אחת לשנה לשאת נאום גדול. במעקב אחר הנאומים שלו ניתן לראות את ההתפתחות תפיסתו את ישראל. האירועים של 67 ו – 82 הם חוויות מעצבות לגבי תפיסתו את ישראל. מתוך דבריו נובעת שלילה מוחלטת של מדינת ישראל והכרה בכך שהדרך להתמודד איתה היא כוחנית. היהודים צריכים להשתלב כדת אבל לא כאומה ועם. אין קשר בין היהודים היום ומה שהיה לפני 2000 שנה. דבר שני היה העובדה שישראל קמה על בסיס עוול לאוכלוסיה הערבית בא"י וככזו היא לא לגיטימית וצריך להביא לחיסולה ולצדק למי שנעשה לו עוול. בסוריה תמיד הייתה שניות לגבי בעיית פלסטין. יש שאמרו לפלסטין אין זכות קיום לא בסוריה. ישראל נתפסה כמדינה תוקפנית ולכן לא יכול להיות איתה שלום. אסד הביע עניין בתהליך מדיני עם ישראל אבל מהלך משולב ישראלי מצרי מביא את שלושת המדינות להתקדם בכל כוחן להסכם שלום. כנראה לא ישראל ולא המזה"ת היו מסוגלים לשאת מהלך של קידום מו"מ בשני נתיבים בו זמנית ולכן את אסד זרקו הצידה והתקדמו בזירה המצרית שנראתה יותר בשלה. רבין הציע להתקדם כמו עם מצרים. לבנות אמון בשלבים עד שיש אינטרס להתקדם הלאה. הוא מייעץ לקחת את המודל המצרי וליישם אותו על סוריה. לאסד היה בראש ההסכם של 74 – הפרדת כוחות והפסקת האש כהסכם ביניים וציפייה להסכם קבע והחזרת רמה"ג. זה גם היה חוויה מעצבת. בשנים אלו : מרד אסלאמי וסוריה נמצאת בבידוד מול ישראל אחרי השלום המצרי והיא שקעה עמוק בביצה הלבנונית. היא מצויה במצוקה קשה. בישראל יש התדיינות לגבי הטיפול בשכנה ה"טובעת". ישראל החליטה לתת לה עוד מכה ולהחלישה עוד יותר. 1981 החלת החוק הישראלי על רמה"ג וב – 1982 יציאה למבצע של"ג שחלק ממטרותיו היה מכה לסוריה, החלשת עוצמתה וסילוקה מלבנון. מבחינת אסד אלה מהלכים שהראו לו מיהי ישראל. אלה חיזקו אצלו את התחושה שמול ישראל צריך להיות חזק. בעקבות מבצע של"ג אסד הולך על מדיניות של השגת איזון אסטרטגי מול ישראל ובכלל זה בניית צבא שיכול להתמודד איתה. עם זאת אסד לא שלל הסדר עם ישראל. החלטה 242 וזמירות של הידברות מפעם לפעם. בועידת מדריד אסד מופיע ומצטרף לתהליך. הוא לא אוהב תהליכים. תהליך מדיני במיוחד מתחיל בנקודה מסוימת ונגמר באחרת. הוא היה מוכן להיכנס למו"מ רק אם ידע לאן הוא הולך. למרות ההסתייגות הוא הצטרף לתהליך השלום. כנראה בגלל המציאות בה הייתה סוריה: מלחמת המפרץ הראשונה והתמוטטות בריה"מ.

אסד ידע לשקף היטב את הדעה בעולם הערבי לגבי שלום עם ישראל. זה היה היתרון הגדול שלו והחיסרון. הוא שיקף את דעת הציבור וזה היה חלק ממקורות העוצמה שלו. סאדאת הוא גם חש מה הציבור חושב אבל בשלב מסוים התנתק והלך לדרך אחרת. אסד את ההתנתקות ממה שהציבור חושב לא עשה. זה כמעט לא קורה אם כי בשלושה מקרים הוא כן עשה מעשה: 1. הכניסה הסורית ב – 1975 ללבנון: שם התערב לטובת הנוצרים כנגד הפלסטינים. צעד זה נתקל בהתנגדות תקיפה בסוריה. בנאומים רואים איך הוא תוקף את מבקריו. 2. מלחמת המפרץ הראשונה בה הצטרף לקואליציה נגד עיראק. 3. תחילת 2000 כשהביע נכונות למו"מ עם אהוד ברק, ישראל. אסד בנה מדינה שנחשבה למופת לחוסר יציבות וחולשה. הוא הפך אותה למדינה שנחשבה בעלת עוצמה ערב מותו. זאת הייתה התדמית. אסד בנה מדינה והפך אותה לשושלת. אם בשאר יתגלה כשליט אפקטיבי ששולט לאורך זמן ומגיע להישגים אז יסתכלו על אסד באופן אחר.


שיעור 28.12.03 מנהיגים בירדן:

חסין:

עזר ויצמן אמר על חסין שמעולם לא הפסיד הזדמנות לטעות. ב-67 הפסיד חסין את הגדה המערבית וב-73' הפסיד הזדמנות לכבוש אותם בחזרה, נאמר עליו שימיו ספורים. שגריר בריטניה כתב ב-1956 שחסין אמיץ אך ימיו ספורים. המונרכיות נתפסו כחלשות ביותר בשנות ה-50, ומבין אלה ירדן הייתה החלשה ביותר. הרפובליקות סימנו עידן חדש וצעיר בשלטון הערבי. כיום המצב הפוך בתכליתו, המונרכיות נשארו על כנן ואילו ברפובליקות נשאלות שאלות קשות של ירושה ושל הנהגת הדור הצעיר. ירדן הוקמה במשרדי משרד החוץ הבריטי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אחרי הצבת פייסל בעיראק האמיר עבדאללה חש נדחק ויצא בראש כוח פרשים לדמשק. הוא נעצר על ידי הבריטים, בסמוך לרבת עמון, ושם נשארה משפחתו עד היום. לבריטים היה אינטרס כפול בהצבתו שם – ראשית המשפחה שלטה באזור ספר הקשה לשלטיה, שנית הן יצרו חיץ בין סוריה ולבנון בתחום המנדט הצרפתי לבין סעוד בערב הסעודית, ובין עיראק במזרח וארץ-ישראל במערב. ירדן היא השכנה האולטימטיבית לכל אחת מהמדינות המקיפות אותה.

המשפחה ההאשמית: משפחת השלטון היא משפחה מצומצמת, למרות שלחסין שנים-עשר בנים, אולם בעת המלכתו למלך היחיד שיכול היה לרשת אותו היה אחיו הצעיר חסן, שבעותה עת היה רק בן שש. המשפחה שלטה בזכות האליטה הירדנית, נוצרה ברית שלטון חזקה. במקביל יצר עבדאללה קשר חזק עם המנהיגים השבטיים. עבדאללה שלט בין 1921-1951, אז נרצח ע"י פלסטיני על רקע ניסיונו לכונן שלום עם ישראל, בבואו להתפלל בהר הבית, בירושלים. עבדאללה בא מהחיג'אז, מולדת הערביות והאסלאם, בן למשפחה השאריפיאנית, מנהיגה מדורי דורות, הוא נישא על כנפי רעיון האחדות הערבית תחת שלטון משפחתו, נצר למשפחת הנביא וסיים את חייו כשליט על מרחב מדברי עייף ומאובק. עבדאללה היה איש העולם הגדול וחש שירדן קטנה עליו ותמיד שאף להתרחב עד לכינון מדינה בתחום סוריה הגדולה, הכוללת את ירדן, סוריה, לבנון וישראל של היום. הוא תמך בפירות מלחמת 1948 במטרה להשיג שטחים רבים ככל האפשר, לאחר המלחמה הוא סיפח את הגדה המערבית וכך החל בהגשמת רעיונו לכינון ממלכה גדולה. עבדאללה תמך בציונות ובכינון מדינת ישראל ככלי נגד הפלסטינים. עוד ב-1919 נפגש פייסל, אביו, עם ויצמן ותמך בזכות הציונים בארץ ישראל. ערב מלחמת 48 הוא היה מעורב במגעים עם הציונים בארץ ישראל. הייתה הבנה משותפת מאבק משותף ישראלי-ירדני כנגד הקמת מדינה פלסטינית. עבדאללה הגיע לשיא בסיפוח הגדה המערבית לירדן, בכך הוא גם הביא לירדן אוכלוסיה עשירה יותר ומשכילה יותר. חשוב לציין שהגדה המזרחית והמערבית שלובות זו בזו בקשרי משפחה ועסקים מזה דורי דורות. זו לא הייתה כאמור החדירה הראשונה של פלסטינים לגדה המזרחית. עבדאללה נרצח ב-1951 על רקע ניסיונו לכונן שלום עם ישראל. ירש אותו טלאל, שידוע היה כחולה נפש. לא ברור מדוע תמכו הבריטים בהמלכתו, אולם נראה כי הם חיכו לשעת כושר להחליפו בבנו, שהיה אז צעיר ביותר. כאשר טלאל הוביל מהלך של התנתקות מבריטניה הם פעלו לבסוף להדחתו. לאחר הדחת טלאל ב-1953 הומלך חסין ששלט עד למותו ב-1999, במשך 46 שנה. נאמר על חסין שהוא לא פספס הזדמנות לטעות- בין אם ב-67' שהצטרף למלחמה, על 73' שלא הצטרף למלחמה ועל עמידתו לצד צדאם חסין במלחמת המפרץ 1. הברית עם צדאם עלולה הייתה לסכן את קיום הממלכה. מאז ומעולם תמך חסין בעיראק, אם במלחמת איראן עיראק ואם במאבק עיראק נגד ישראל.


נקודות ציון לתקופת שלטונו של חסין: בין 55'-58' התמודד חסין, בהצלחה יש לציין, עם האתגר שהציב לו נאצר, המנהיג הכריזמאטי שקרא לאחדות ערבית. חסין שהיה אז מנהיג צעיר, נדמה היה כי זהו מאבק שבו הוא עלול להפסיד, אך לא כך קרה. חסין התמסר, לכאורה, לרעיון הפאן ערבי. כתוצאה מכך הוא גירש את מקים הלגיון הערבי, הבריטי גלאב (Glabb?), דמות נערצת ומובילה בירדן. מחשש להתקוממות כנגד העזיבה הוא הורה לגלאב לעזוב תוך מספר שעות קצרות ביותר. במקומו הוא מינה את הנספח הצבאי הירדני בפאריז, אותו הכיר חסין ממסעות ההוללות שלו לשם. 1956 – לאחר מבצע קדש וניצחון נאצר על המעצמות, קיים חסין מערכת בחירות בה זכו מפלגות רדיקליות שמאליות בניצחון. במערכת בחירות זו העמיד חסין את מועמדיו לבחירה כנגד כל הסיכויים, וגישתו אכן הפסידה. לאור הבחירות הוא מינה את נבלוסי לראש ממשלה, שקרא בריש גלי כנגד המדינה ובעד אחדות פאן ערבית. נבלוסי יזם הפיכה נגד חסין בהשתתפות הצבא, אולם רבים מהחיילים ומהמפקדים לא ידעו על מה נלחמים ובהתקרבם לארמון, יצא מולם חסין וקרא להם שאם רצונם להרוג בו הרי הוא לפניהם. החיילים שלא ידעו כי מדובר בהפיכה נגדו חשבו שהוא יצא לקראתם וקראו "יחי המלך". חסין יצא מחוזק מאוד מהאירוע. 1958 – בעיראק התבצעה מהפיכתו של קאסם וכל בני משפחת המלוכה ההאשמית העיראקית הוצאו להורג, בלבנון התחוללה מלחמת אזרחים עקובה ובירדן נחשף קשר להתנקש בחיי חסין, הוא לקה בהתמוטטות עצבים ונעדר לשבועיים. כוח חלוץ בריטי בא לייצב את שלטונו ולהחזיר את חסין חזרה במקומו. 1967 – חסין טען שישראל חזקה משאר המדינות הערביות וכי יציאה למלחמה נגדה תעלה למדינות הערביות מחיר יקר מאוד. הסורים רמזו לו שאין לירדן אפשרות שלא לקחת חלק במערכה וכי "הדרך לירושלים עוברת ברבת עמון" משמע - אם לא ישתתף בקרב, גם חסין עלול לאבד את כיסאו. חסין הצטרף למערכה נגד ישראל וחתם על ברית הגנה עם מצרים בה מסר את הפיקוד על צבאו בעת מלחמה לגנרלים מצריים. חסין ניצב בסיטואציה בלתי אפשרית, כל האפשרויות שעמדו בפניו היו רעות- 1. להצטרף למלחמה ולהפסיד את הגדה המערבית. 2. לא להצטרף למלחמה ולהיחשב לגורם שהוביל לתבוסה. 3. במקרה ומדינות ערב כן ינצחו – להיות הגורם שלא השתתף ואז יבואו אליו בטענות שהוא היה משת"פ עם הציונים.

אחרי מלחמת 67' הפך ערפאת את צפון ירדן לאזור עצמאי שלחם נגד ישראל. ישראל באופן מובהק לא עשתה הפרדה בין הירדנים לפלסטינים ופגעה במטרות ירדניות. במקביל פעל ערפאת ליצירת כאוס בירדן ועודד את החזית העממית לנסות להתנקש בחסין. חסין החליט לבסוף לגרש את ערפאת מירדן. עד לגירושו ניהל ערפאת בפועל את ירדן, הוא גרם לחילופי רמטכ"ל צבא ירדן וניהל רבות ממערכות השלטון בפועל. כשחש חסין שהאדמה רועדת תחתיו הוא נעמד על רגליו האחוריות' ולחם בפלסטינים קרב חורמה עד לגירוש אשף מירדן. 1989 – האחים המוסלמים זוכים בשליש ממקומות הפרלמנט, חסין שינה את שיטת הבחירות והכריז על פיזור הפרלמנט ועריכת מערכת בחירות חדשה.

הברית עם צדאם: האסטרטגיה שעמדה מאחורי התמיכה הירדנית בעיראק מבוססת על קשרים ארוכי שנים. מאז ומעולם תמכה ירדן בעיראק, כולל במלחמת איראן-עיראק וכן ככוח אנטי ישראלי. חשוב לציין שבתקופת מלחמת לבנון תפסה ישראל את מקומה של ירדן כָּמדינה הפלסטינית. אריק שרון פעל לפתיחת מערכה כוללת בה יגורשו הפלסטינים מלבנון לירדן ויקימו בה מדינה עצמאית. ירדן מצאה בעיראק משענת יציבה לאיום הפלסטיני-ישראלי. תמיכת חסין בצדאם ב-1991 מקורה בפופולאריות הרבה שהייתה לצדאם בעולם הערבי. ירדן, שלה גבול משותף עם עיראק פחדה להימחץ תחת עוצמתו הצבאית של צדאם ונעמדה לימינו. מיד לאחר תום המלחמה ותבוסתו של צדאם שבה ירדן אל חיק מדינות המערב.


שיעור 4/01/2004

מנהיגים בחברה הפלסטינית!

3 מנהיגים: חאג' אמין אל חוסייני, המופתי עד שנות ה – 50 ואחריו בשנות ה – 60 אחמד שוקרי שהיה מנהיג אש"ף לפני ערפאת.


הפלסטינאים החמיצו הזדמנויות: בירדן: צמיחת עבדאללה, חסין, עבדאללה 2. הייתה מציאות היסטורית שהקלה על המשפחה ההאשמית ליצור ממלכה ולהציע לה מנהיגות שהוכחה כיעילה. הייתה מדיניות בריטית ברורה שסימנה טריטוריה והבריטים דחפו את עבדאללה וקידמו אותו כמנהיג החברה. זה לא הספיק. צריך כריזמה וכושר מנהיגות אבל המציאות סייעה לו בראשית דרכו.

בסוריה: בסוריה יש ערב רב של קהילות שבקושי חברו יחד. מציאות זו מקשה על צמיחת שלטון אך הצרפתים קבעו גבולות וכללי משחק שהצמיחו מנהיגות. הצרפתים, לא רק בסוריה, יצרו מערכות פוליטיות שמנתבות את המנהיג מצד אחד ומצד שני קמו בסוריה מוסדות שהיוו בית יוצר לאליטות ומנהיגים.

בפלסטין: הנ"ל לא היה קיים אצל הפלסטינים – בשנים הראשונות הבריטים כוננו מערכת שתיצור מנהיג מקובל ולגיטימי. החברה היא מסורתית. כתוצאה מהמלחמה יש את הפליטים הפלסטינים. בספריו של בני מוריס מוצגת "מציאות קשה שהביאה מציאות לא קלה של פליטים". אח"כ כותב את תיקון טעות ובה מתאר אחריות ישראלית שהובילה תוכנית סדורה של גירוש ערבים. בשנים האחרונות הוא מתבטא בצורה אחרת. הוא מתאר את המלחמה מהצד הפלסטיני שהוא לא מאורגן, לא מגויס. כל כפר נלחם באופן עצמאי ללא אסטרטגיה. זאת מול ציבור יהודי מגויס מבחינת תודעה, השכלה ועוד...

צמיחת התנועה הלאומית הפלסטינית ותודעה לאומית פלסטינית: יהושוע פורת עשה מחקר חשוב בעניין הזה. הוא ממקם את התהליך בראשית שנות ה – 20 של המאה ה – 20. הציונות היא האתגר. האוכלוסייה המקומית מאמינה בפתרון סוריה המורחב. המנדט על ישראל והקמת לבנון וסוריה כישויות נפרדות שבר את המרחב הסורי. האוכלוסייה בדמשק הגיבה מול האתגר החדש: רצו לזרוק את הצרפתים ולהיעזר בבריטים. בסוריה ולבנון האוכלוסיות המקומיות קיבלו את העניין והאוכלוסייה המקומית בא"י נשארה לבדה. היא ניצבה מול האוכלוסייה היהודית העולה ומופקרים לגורלם ועניינם לא מעניין אף אחד. פורת מציין את שנות ה – 20 כשנים בהם המרחב מפנה עורף ומשאיר את האוכלוסייה המקומית בישראל לבד. בשנים אלה מתחילה לצמוח תנועה לאומית פלסטינית וזהות לאומית. זה בעייתי לומר שהתנועה הלאומית צמחה בגלל הציונות ולכן אומרים שהיהודים תמיד היו בארץ ושהם עלו מזמן והציונות היא המשכיות, תנועה מודרנית של מה שהיה כבר בעבר. מגדל וקימרלינג טוענים שבמאה ה – 19 יש צמיחה של הלאומיות. הם ממקמים את הזמן בכיבוש המצרי את הארץ. פורצות מרידות באזור שכם וחברון וזו ההתחלה של הלאומיות הפלסטינית. 67 המשך של 48 שהוא המשך של הנטישה הערבית של 20 שפורת מדבר עליה – אלה חוויות מעצבות. הם מבינים שאין לסמוך על אף אחד ויש לקחת את גורלם בידיהם.

מלחמת 48: 48 זה אירוע טראומתי. 60% לערך מהאוכלוסייה הופכים להיות פליטים, מאבדים רכוש ואדמה. הקהילות נחרבות יותר מהערים ולוקח שנים להתאושש. הדור שחווה את זה נעלם וצעירים שיכולים לתת מענה נמצאים. צריך להבין את האתגר של החברה אל מול דממת ההנהגה. לפני הבריטים הייתה שליטה של משפחות נכבדים: חלידי, חוסייני, מסרי, תיכן, נששבי... אלו מנהלות את חיי החברה והכלכלה בתקופה בעות'מאנית ומתווכות בין השלטון המרכזי והאוכלוסייה. המשפחות נתונות למאבק קשה על שליטה וכוח. הבריטים לא אפשרו בחירות וממשלה כי היו מחויבים ליהודים שעדיין היו מיעוט במרחב הזה. לכן לא הקימו מוסדות בהם לערבים היה רוב. הבריטים ניסו ליצור הנהגה כשמינו את חאג' אמין אל חוסייני למופתי של ירושלים. הם הניחו שבכך ימתנו אותו אבל הוא הלך לכיוון ההפוך.

בן גוריון לא הסכים לוותר על המדינה וגם לא הסכים לפשרה טריטוריאלית. הוא נפגש עם מנהיגים ערביים כמו מוסא אל עלמי (בספרו – פגישות עם מנהיגים ערביים). הם אמרו מספר דברים: 1. שהם לא מייצגים את העם הפלשתינאי. כלומר, אין הנהגה פלשתינאית שאומרת שהיא מנהיגות פלשתינאית. 2. שהם חיים מאות שנים ואין זה צודק שהיהודים רוצים לנשל אותם מאדמתם. הם מדברים על בעלות על הארץ ולא על בעיות פליטים בשלב זה. מדברים על מי ינהל את הארץ ברמה של נשיא וראש ממשלה. 3. הם אומרים שהם הרוב והיהודים הם המיעוט. הם מוקפים בעולם ערבי ואינם מוכנים לוותר.

בעיית המופתי הייתה שהאמינות שלו מול הציבור הפלשתינאי לא הייתה שלמה. היו שלא קיבלו אותו כמנהיג וחתרו תחתיו. ב – 36 עם פרוץ המרד הערבי המופתי נמלט ומתגלגל לגרמניה. זה גורם למנהיגות שלו להיות לא יעילה. המרד מסתיים בכך שמנהיגי מדינות ערב אומרים לפלשתינאים מה לעשות. המדינות הערביות נכנסו לואקום של העדר מנהיגות. מ – 47 החברה הפלשתינאית כחברה וככוח לוחם קורסת. יפו מתרוקנת ממנהיגיה ומתושביה. כשחיפה, עכו וטבריה נכבשות יש תחושה של מצוקה שמשנה את כללי המשחק. נוצר לחץ על מדינות ערב להיכנס למלחמה. הכניסה שלהם לא הייתה צפויה. הם נכנסים כשהיהודים ניצחו את האוכלוסייה המקומית במלחמת האזרחים. אם לא זה היה יכול להסתיים בהשתלטות על כל מרחב א"י.

הטראומה של 48 (נקבה) מוחקת את התנועה הלאומית הפלסטינית. זה כתוצאה מהמכה של המציאות החדשה והחלטה של מדינות ערב לפעול באופן אפקטיבי לחיסול הבעיה הפלסטינית. הירדנים מספחים את הגדה וכך רואים שאין יותר פלסטינאים אלא כולם ירדנים. המצרים שולטים בעזה. ירדן ומצרים תעשינה מעתה מאמצים כדי למנוע צמיחה של ישות פלסטינאית.

חאג' אמין אל חוסייני:

המציאות של העדר ישות פלסטינית נמשך עד ראשית שנות ה – 60 עם צמיחתו של אחמד שוקרי שהוא המנהיג הבא של הלאומיות הפלסטינית.

ההתייחסות לאחמד שוקירי נחלקת ל – 3 גישות: 1. מדברת על החיובי. רואה בו האדם הראשון שנלחם, עמד על שלו וניסה לייצג את העניין הפלסטיני. כולם מבינים שזה היה חסר סיכוי. 2. מדברת על אדם לא ריאלי שסחף את החברה הפלסטינאית לאסון בגלל העדר מדיניות. משפחת נששבי היו ידועים כמוכנים לדבר עם היהודים והבריטים ולכן הם היו חלק מהגישה הזו. 3. גישה של הדחקת מקומו של חוסייני. לערפאת אין אינטרס שמישהו יצא גדול ולא הוא.

הקמת אש"פ ושוקיירי בראשו: אחמד שוקרי מופיע בשנות ה – 60 והיה מזוהה עם אש"פ. 1964 ייסוד אש"פ בועידת הפסגה בקהיר כששוקרי המנהיג. זה קורה לא כי משהו השתנה אצל הפלסטינאים אלא בגלל סכסוך בין מדינות ערב. מי שהעלה חזרה את השאלה היה מנהיג עיראק "כאסם". נאצר פגע בו והוא לא נשאר חייב. ב – 63 זה עולה גם מכיוון הסורים שנכנסים לעימות עם המצרים וקם אש"פ. המצרים חשבו שהארגון החדש יהיה נתון לשליטתו וישתיק את המתריסים. שוקירי מונה ע"י המצרים ותדמיתו הייתה של פועל מטעמם.

ב – 65 קבוצת צעירים מקימה בסוריה את הפת"ח. הקמתו היא התשובה הסורית לאש"פ. הוא קם בדמשק במטרה לקדם עניינים סוריים. את הפת"ח שבראשו עומד ערפאת יצרו סטודנטים בקהיר ולא הסורים. בשנות ה- 50 הם מתלכדים וחושבים מה לעשות. זהו דור חדש שיוצא מההלם של הנכבה ומחליט להתמודד איתו. הסורים מבינים מהר מאוד את העניין וזורקים את ערפאת תוך מספר חודשים בגלל העצמאות שהוא מגלה.

שוקירי לא היה כריזמטי ובעל יכולת מנהיגות. הליגה הערבית הקימה את אש"ף כדי לעזור למצרים והוא ניצל את זה לדרכון קבע. כל פועל פלסטיני יפריש כסף לאש"ף וגם הרבה מדינות. שוקרי הפך את אש"ף לגוף המייצג את הפלסטינים וכאשר הוא מודח זה כבר לא גוף יעיל כבעבר. פעילותו גורמת לצמיחת תודעה וזהות פלסטינית.

שיעור 11/01/04

יאסר ערפאת:

45 שנים פועל ציבורית אבל עדיין קשה לקבוע שורה תחתונה עליו. לגבי ערפאת יש תפיסה שאומרת שהוא מהפכן. אדם לוחמני שגדל בסביבה פלשתינית שלפני 48 או בגלות ומנהיג כל הפלסטינים. הוא רואה עצמו כמי שגדל על המחויבות לפתרון הפלסטיני המלא. להקים מדינה עם אג'נדה מדינתית זה מעבר לכוחותיו. לכן יש את מי שאמר שלעשות הסכם עם מדינה פלסטינית בגבולות 67 זה מעבר ליכולתו של ערפאת. שאלה נוספת היא האם מייחסים תחכום וערמומיות לאופן בו מנהיג מתנהל? קשה לנו לקבל את האפשרות שאנשים עושים דברים לא מתוך תכנון. זהו מהות הדיון לגבי עראפאת. האם הוא תכנן את האירועים האלימים או האם נגרר ואיבד את השליטה על האירועים. האם הוא מנהיג חושב ומתוכנן עם סדר יום סדור ומחשבה שיטתית ורציפה או האם האירועים שולטים בו והוא נותן להם להתנהל.


הביוגרפיה של ערפאת: נכתבה ע"י דני רובינשטיין. בד"כ רואים נטייה לשפץ ביוגראפיות ע"י המנהיגים. אצל ערפאת יש עמימות מכוונת. הרבה סוגיות שקשורות להתנהלות שלו ולהיסטוריה שלו אינן ברורים. למשל: איפה הוא נולד? יש גרסה שאומרת בירושלים (התשובה האולטימטיבית) ויש גרסה שאומרת שבעזה, אבל הוא נולד בקהיר ב – 4 באוגוסט 1929. יש ניסיון לערפל ולטשטש כי הביוגרפיה היא בעייתית.

ערפאת ואש"ף אחרי 67: הקמת אש"ף: הפריצה של ערפאת היא אחרי 67 שבעזרת הפת"ח הוא משתלט על אש"ף. אש"ף הוקם בינואר 1964 כארגון שישמש עלה תאנה לחוסר הנכונות לעשות משהו בעניין הפלסטיני בהיבט של העולם הערבי. אש"ף בא לשרת את האינטרסים הפוליטיים של מצרים ולסתום פיות לאלה שטענו שמדינות ערב לא עושות כלום בעניין הפלסטיני. אש"ף הוא ארגון בובה של נאצר. שוקרי הוא זה שבימיו הסוגיה הפלסטינית חוזרת אל המקורות. הוא מחייה את העניין הפלסטיני. אש"ף מתחיל לפעול בעניין תרבות, חינוך ורווחה.

מלחמת 67: מלחמת 67 היא נקודת מפנה היסטורית בהיסטוריה הפלסטינית. הייחודיות מתבטאת בכך שמתברר שמהמדינות הערביות לא תבוא ישועה לעניין הפלסטיני אלא להיפך. הפלסטינים ברובם המכריע נמצאים תחת שלטון ישראלי. עד 87 הנוכחות הישראלית בשטחים עברה בסה"כ בשקט. בויכוח בציבור הפלסטינאי בין המחנה הפרו ירדני והמחנה הפרו אש"פי ישראל מהווה משטר ביניים. כשמדברים על א"י השלמה הפלסטינאים מבינים שיש סכנה ישראלית.

החייאת הבעיה הפלסטינית: יש כאן עניין נוסף והוא צמיחה של דור שלא ידע את הנכבה. דור הנכבה הוא אבוד ואין לאנשים אלו את הכוחות והיכולת להעביר מהלכים וצומח דור אחר. על מה שערפאת עשה אפשר לדבר כעל הצלחה מסחררת או כישלון מוחלט. הכישלון הוא בכך שבשנת 2004 אין עדיין מדינה פלסטינית. ההצלחה היא שערפאת לוקח עם פלסטיני שמבחינת מדינות העולם אין לו קיום, אין ישות מדינית פלסטינית וערפאת לוקח את העניין והופך אותו לסוגיה מרכזית מאוד בהוויית העולם המערבי. בראייה של 100 שנה יש כאן דבר מאוד משמעותי. ישראל עשתה יד אחת עם מדינות ערב לקבור את הבעיה הפלסטינאית וערפאת מחייה את הבעיה והפך אותה למה שהיא.

אש"ף ומדינות ירדן ולבנון: השלטון הירדני והלבנוני מגיעים למצב של הסכמים עם אש"ף לגבי פעילותו. אש"ף פועל נגד ישראל וישראל פועלת נגד המדינות המארחות. הפגיעה היא קשה בכלכלה הירדנית ובמערכת הלבנונית בשנות השמונים. ההיבט השני הוא שאש"ף שולח ידיו אל הפוליטיקה הפנימית של המדינות ולא מתמקד רק במלחמה עם ישראל. הנוכחות שלו והפעילות שלו מציתה אש בירדן ולבנון. ירדן שוקעת לכאוס ותוהו ובוהו שאותו חסין מחליט לבלום בצורה דרסטית. אחרי מלחמת אזרחים חסין מסלק את אש"ף וטובח בו. בלבנון היכולת של הממשלות היא יותר מוגבלת והמדינה מתדרדרת למלחמת אזרחים. גם בירדן וגם בלבנון ההתנהלות של אש"ף היא זו שהביאה לקריסה. ערפאת ואנשיו ידברו על אבדן שליטה. הקיצונים הם אלה שגרמו לכמעט התמוטטות בירדן ולהתמוטטות בלבנון. החזית העממית היא זו שניסתה להתנקש במנהיגים. ההסבר הוא שאין שליטה מלאה באנשים. מנגד יגידו כי ערפאת בשני ההקשרים הוביל בפעילותו למצב של בלגן. זה מצב אידיאלי מבחינתו ורואה אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות. את האינתיפאדה יזם והוביל השטח וצמחה הנהגה בשטח שערפאת פחד שתאפיל עליו. 1988 הכרזה ראשונה על מדינה פלסטינית. התחלת תהליך מדיני בשנת 1991.

שאלות לגבי ערפאת: נשארת הדילמה. האם ערפאת הוא יציר של תקופה ונסיבות שלא יכול לעשות את המעבר לפעילות מדינתית? האם ערפאת יוכל להתנתק מהמסגרת הקונצפטואלית שבה עבד במשך שנים? האם יכנס להיסטוריה בתור מי שהיה הנשיא הראשון של המדינה הפלסטינית?

שיעור – 18/01/2004

צדאם חסין:

האוכלוסייה בעיראק: כשכיבוש עיראק נשלם מתמודד הכוח הכובש מול הבעיה של האוכלוסייה. בעיראק 3 קבוצות אוכלוסיה: 1. צפונה – מיעוט ששומר על אוטונומיה ונתק מהשלטון המרכזי ומהווה רבע מהאוכ. 2. מרכז וצפון – מיעוט סוני שמהווה 20% מהאוכלוסייה. 3. בדרום – אוכלוסיה שיעית גדולה.

ההיסטוריה הבריטית של עיראק: הבריטים שאלו את עצמם בשנת 1917 איך לנהל את הטריטוריה בצורה הטובה ביותר. תחת האימפריה העות'מאנית היו 3 מחוזות: בצרה של השיעה, בגדד של הסונה ומוסול שהוא אזור כורדי. לבריטים לקח 3 שנים לייצר פיתרון בדמות המדינה העיראקית עם המלך פייסל. הם הגיעו למסקנה שעיראק קשה להם מדיי ורצו להרים ידיים. 1920 פרץ מרד כנגד הנוכחות הבריטית. 1921 הבריטים הגיעו למסקנה שיש להקים מדינה עיראקית שמשקפת מציאות ואינטרסים בריטים והם משליטים עליה אדם חזק. פייסל, שליט דמשק לשעבר שגורש ע"י הצרפתים. זה היה יתרון להביא מישהו מבחוץ שאין לו אויבים. הרעיון היה לבנות את עיראק כמתכנסת סביב אדם חזק שיעשה עבור הבריטים את העבודה. מלך עם סמכות. פייסל בהשראה וסיוע בריטי מקים את המבנה השלטוני שלו עד 58 , נפילת המשטר המלוכני. אח"כ יש חזרה למדיניות הזו ע"י צדאם והיום האמריקאים.

אפיון המדינה העיראקית: היסוד הסוני – הסונים הם מיעוט ובכל זאת המסורת הפוליטית בעיראק היא שליטה שלהם מאות שנים. היסוד השבטי – אצל צדאם חסין בולט העניין של חזרה אל השבט. רואים ביקורים של צדאם למקומות שישאל חיילים על המוצא השבטי. הבע"ת נלחם בשבטיות. רצה להקים מדינה עיראקית חדשה שלשבטיות אין מקום בה. אלה דילמות שמלוות את הבריטים שנים רבות וגם היום. בשנות ה – 40 / 50 הבריטים התגאו בהצלחות בעיראק על רקע אי הצלחה במקומות אחרים כמו ישראל ומצרים. המקום היחיד שנראה כמתפקד היה עיראק. בהצלחה הכוונה למערכת שלטונית שמגויסת לטובת הבריטים.

עליית צדאם לשלטון: 1921-1958 : תקופה בה שולטת המשפחה ההאשמית בעיראק. פייסל. ב – 58 הם נופלים בהפיכה צבאית עקובה מדם ועיראק נקלעת למערבולת שלטונית. עבדל כרים קאסם שולט בין 58-63. עד 68 שולטים האחים עארף. ב – 79 ביוני צדאם עולה. איך שצדאם מתנהל זה המשכיות הישן. הוא לא מתחיל משהו חדש. האשורים – אוכלוסיה נוצרית שמצויה בצפון מזרח עיראק ויש לה ייחודיות משל עצמה בשפה, בכתב ובזיהוי שלהם ללא ערביות. כשעיראק קמה כמדינה עצמאית הקבוצה הזאת דורשת אוטונומיה. פייסל שולח צבא שמבצע בהם מעשי טבח. זה מעשה שנעשה ע"י מלך מתון במדינה שנמצאת תחת השפעה בריטית. גם צדאם המשיך את הדרך הזו.

מדיניות החוץ שעיראקית: 1. הפלישה לאיראן בספטמבר 80 – צדאם מנצל את התמוטטות המשטר של השאה באיראן ומורה לצבאו לפלוש. הפלישה הפכה לביצה טובענית לכוחות העיראקיים ואיימה להפיל אותו. התביעות של צדאם היו מעוגנות בסיפור ההיסטורי העיראקי. הן נגעו לשייט בנהר שזורם בחלקים של גבול עיראק איראן. זה היכולת של עיראק לצאת לים. בחלק זה של איראן רוב האוכלוסייה היא ערבית וזה היסוד לתביעה על השטח. העיתוי של צדאם מוצלח והא בהתחלה זוכה להצלחות. עד מהרה הגלגל מתהפך והאיראנים יוצאים למתקפת נגד ומביסים את הכוחות העיראקים. הייתה תחושה שהם יגיעו לבגדד ויפילו את השלטון ויצרו מציאות אסטרטגית חדשה. צדאם מפעיל נשק כימי ופותח במתקפת טילים על טהראן. חומייני נכנע. צדאם מצטייר כמנצח בעולם הערבי. צעדיו מתקבלים בהבנה ובתמיכה. 2. פרשת כווית – העיראקים תמיד ראו את כווית כחלק מעיראק. היה אור ירוק אמריקאי אבל לא ברור ממי. הנושא עלה בשיחות עם שגריר ארה"ב בבגדד. הפלישה באה על רקע של מלחמה קרה. היה קשה לצפות קואליציה כמו שארגנה ארה"ב בגלל טראומת וייטנאם. צדאם שרד יפה בשלטון אחרי 91. מבחינתו.

מה היו מטרותיו ולאן רצה להגיע?! ישנם עדויות על אדם שרצה להיות מנהיג העולם הערבי ולהביא לאחדותם. לעיראק יש עושר טבע – המים, אדמות פוריות חקלאות משגשגת, נפט ואוכלוסיה גדולה יחסית. אפשר להגיד עליו שהוא מנהיג מטורף שהאחדות הערבית עומדת לנגד עיניו וכחלק מזה רואים 5 נדבכים: 1. המלחמה באיראן בראשית שנות ה – 80. 2. עימות מתמשך עם סוריה בשנות ה – 70 וה – 80. וניסיון להפיל את המשטר בדמשק. 3. חיבוק עם חסין. 4. הקשר הישראלי בסוף שנות ה – 80. (ניסיונות להפנות מבט אחרי איראן ולפני כווית). 5. העניין עם כווית.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית