FANDOM


תולדות הלאומיות הפלסטינית: 1. התפתחות הזהות הפלסטינית מהתקופה העות'מאנית ועד להקמת אש"פ: מבוא: בדיון זה אעזר במקורות סקירה היסטוריים, בתאריכים וארועים אשר גרעו או תרמו להתפתחות ייחודית של הלאומיות הפלסטינית. הארועים ההיסטוריים מהווים רקע נסיבתי להתגבשות תחושת לאומיות פלסטינית דווקא בתקופה זו. על רקע העלייה הציונית, על רקע אי קיום הבטחות של מנהיגי ערב, התסכול מהמנדט הבריטי שאיכזב וכד'. דיון זה בנוי בעל פי רצף כרונולוגי ונוגע בנקודות באירועים היסטוריים אלו.ההתמקדות היא בניתוח צירוף מכלול הרצף של אותם אירועים, ולכן יש שילוב של גורמים שונים המשפיעים על גיבוש הזהות הפלסטינית במקביל. הגורמים מתוחמים על פי תקופות מרכזיות, אך אותותיהם נוטלים חלק במהלך התקופות השונות.


הפלסטינים בשלהי המאה ה-19: ב-1834 מוכרזת תכנית ארגון מחדש באימפריה העות'מנית, "תנזימאת", ארגון מנהלי וניהול שיטת מיסוי ושינוי שיטת רישום בעלות על הקרקעות. רפורמות אלו נועדו כדי לחזק את שליטת האימפריה על חיי נתיניה, רישומם לצורך גיוסם והגדלת הכנסותיה. ב-1856 מוחל "חוק הקרקעות" המחייב רישום ב"טאבו" ומאפשר חכירת אדמות. הפלאחים חששו לרשום את אדמותיהם על שמם, ומעבירים את הבעלות לחברי האעיאן אשר רשמו את האדמות על שמם. צבירת הקרקעות וההון מחזק את האעיאן , וגורם ליצירת יחסים אגררים ולאומיים חדשים. מוביל למאבק פנימי בין כוח וצבירת הון על ידי מכירת קרקעות ליהודים במחירים מופקעים, לבין מניעים אידיאולוגיים לא למכור את אדמות פלסטין ליהודים. כבר ב-1891 נראים ניצני ארגון התנגדות למכירת הקרקעות ליהודים כאשר קבוצת נכבדים ערביים מירושלים שולחים מכתב לסולטן בבקשה לא להתיר ליהודים לעלות ולקנות אדמות בפלסטין. התקופה בין 1908 ועד 1912 מוגדרת ע"י מסלח כ"מצב עוברי של התעוררות פלסטינית" ונושאת רוח אנטי-ציונית המתעוררת עקב מצב כלכלי וחברתי בארץ, אך עדיין לא מגובשת דיה כדי להזין את הרוח הלאומית הפלסטינית. מאבק חברתי-מעמדי: בתקופה זו ניתן להבחין בהתפתחות שני תהליכים [1]: הראשון – מאבק פנימי בין שלושת הכוחות המסורתיים: הבדויים, הפלאחים והעירוניים. בתקופה זו הבדויים נדחקים לשולי החברה הערבית, והפלאחים איבדו את מעמדם לטובת העירוניים שעמדו במרכז הכוח הפוליטי. השני: הפיצול עתיק היומין של החברה האסלאמית לשבטי קייס וימן החל להעלם מן האזור. תהליכים אלו לא גרמו לאינטגרציה באוכלוסיה הערבית, כפי שהיה ניתן לצפות, אלא המשיכו את הפיצול, וגרעו מתחושת הייחוד והאיחוד של הערבים בארץ בתקופה זו. העלייה הציונית ומפגש היהודים עם הערבים: בסוף המאה ה-19 מתחילה הציונות האקטיבסטית, גל עליה יהודית לארץ בין 1899-1902. במחקר המודרני של תקופה זו, נהוג לנתח את מקורות הסכסוך הערבי-יהודי בקנאה שנוצרה עקב יחסה החיובי של האימפריה העות'מנית ליהודים. בעוד שעל פי האסלאם היהודים נחשבים "בני חסות", ועלייתם לפלסטין וניסיון היהודים להתבסס על אדמותיהם, נתפס בעיני הערבים כהתנשאות. ב-1908 הפיכת "התורכים הצעירים" שגוררת את ירידת השפעתם של נכבדי האעיאן באימפריה העות'מנית ועקב "תורכיפיקציה" איבדו את משרותם ואת כוחם. במקביל, התגברות התחושה האנטי-תורכית נגד האימפריה העות'מנית, והתגברות לאומנות. רוח הלאומיות דוחפת את הערבים לפתח אידיאולוגיה לאומנית ערבית, שבסיסה הוא המשפחה ההאשמית כסמל לערביות, ומתחיל להתפתח רעיון הח'ליפות הערבית.

הפלסטינים במלחה"ע הראשונה: התעוררות ותמיכה למרד ערבי נגד האימפריה העות'מנית מתחילה רק לקראת סוף המלחמה. מאבק חברתי-מעמדי: השימוש של האימפריה העות'מאנית ב'אעיאן' כמתווכים בממשל המקומי, החליש למעשה את השפעתה בארץ, וחיזק את כוחם של נכבדי ה'אעיאן'. סמכויותיהם הפורמאליות היו ייעוץ, אך בפועל חלש ה'אעיאן' על האדמינסטרציה, כספים, משפט, מכס, מיסוי, רישום קרקעות וכד'. המגעים הדיפלומטיים במהלך המלחמה:רצף ארועים ליבו את חששות הערבים בדבר ביסוס היהודים בארץ, והאיום של כינון מדינה יהודית בארץ נראה מוחשי. משפרצה מלחה"ע הראשונה, בריטניה ניסתה לשכנע את הערבים לפתוח במרד נגד האימפריה העות'מנית, ובתמורה הובטח להכיר במדינה ערבית עצמאית שתוקם לאחר התפוררות האימפריה העות'מנית. בתכתובת הנציב הבריטי במצרים, מק-מהון עם מושל מכה, שריף חוסיין ב-1915 נקבעו האזורים הגאוגרפיים של המדינה הערבית שעליה ישלוט חוסיין. הבריטים הבטיחו עצמאות לאדמות הערביות וכינון מחודש של הח'ליפות הערבית [2], אך בשאלת הכללת 'פלסטין' ומעמדה בח'ליפות זו לא היו הדברים חד-משמעיים. בתקופה של שלהי האימפריאליזם, עדיין האימפריות האירופאיות מחלקות בינהן את השליטה בשטחים הכבושים של האימפריה העות'מנית. הסכם "סייקס-פיקו" ב-1916 נחתם תחת מעטה חשאיות בין בריטניה וצרפת, בו הן קובעות בינהן את חלוקת ההשפעה במזרח התיכון לאחר ניצחונם במלחה"ע הראשונה. כמו כן הצהרה רשמית שניתנה ליהודים ב- 2/11/1917 ע"י ממשלת בריטניה, הצהרת בלפור, מבטאת את מחוייבות בריטניה כחלק מכתב המנדט לדבוק בציונות, ומהווה מכה קשה לפלסטינים. בעקבותיה השכבה הנכבדה של הערבים חשה מאוימת מתמיכת הבריטים באינטרסי הישוב היהודי בארץ. עד הצהרה זו, האמינו הערבים כי השתתפותם במאבק נגד העות'מנים בהנהגת השריף חוסיין במרד לצד הבריטים יעמוד לזכותם, והבריטים יכירו בזכותם לכונן מחדש את הח'ליפות הערבית. שום זכויות מקבילות לא ניתנו לתושבי הארץ הערביים, חוץ מהצהרה כללית על שמירת זכויותיהם כקהילה אתנית ודתית. התסכול בקרב הערבים עקב מכשול הציונות שלא קיים במדינות ערביות סביב, אשר מקבלות עצמאות. אין תמה כי עד כינון המנדט ב-1923 מושקעים מאמצים רבים לגרום לביטול רוע 'גזרת הצהרת בלפור'. בנובמבר 1918 מתכנס מועדון ערבי, לא פלסטיני, ודורש מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור. ב-1922 צ'רציל, שר המושבות הבריטי,מציע לכונן רשות מחוקקת לניהול המנדט, עם רוב ערבי. הערבים דוחים את ההצעה על הסף, משום שלא כללה את ביטול הצהרת בלפור.

בין מלחה"ע הראשונה לכינון המנדט הבריטי 1918-1923 : ב-1917 תם הממשל העות'מני בא"י, וכוחות בריטים כובשים את הארץ ומכוננים בה ממשל צבאי ב-1918. מאבק חברתי מעמדי: שסע בין ה'מג'ליסיון' וה'מאערדיון', מתגלע בתקופת המנדט ונעלם מיד לאחריו. שסע זה מקורו במאבק פנימי שניטש סביב קבלת עמדות כוח ומשרות מידי הבריטים. חוסר האינטגרציה בארץ הפריע לניהול תקין של המנדט הבריטי, לכן חיפשו הבריטים אחר גורמי כוח מקומיים אשר ינהלו את גופי הממשל המקומיים במקומם, במיוחד את שירותי הדת הייחודים של האוכלוסיות בארץ.היקף השליטה של גופים מנהליים אלו הינו כלל ארצי, ולכן שליטה בהם הינו משמעותי. המאבק על השליטה בגופים המנהליים הללו אינו מייצג יריבות מקומית גרידא, אלא הפך למאבק כלל ארצי על השלטון. ה'מג'ליסיון', משפחת אלחוסייני ישבו בירושלים וה'מעארדין' משפחת אל-נשאשיבי בשכם. פיצול זה סחף אחריו את כלל המשפחות הערביות בעיר ובכפר, וכך העמיק הפיצול הפנימי, שבהמשך יוכח כי היה בעוכרי ההיסטוריה הפוליטית של הערבים בארץ בתקופת המנדט. חאג' אמין אלחוסייני מונה על ידי הבריטים, ולכן הופך מחוייב להם. מאבקו בתנועה הציונית מתנהל בעיקר דרך המישור הדתי – הפיכת סמלים אסלאמיים ללאומיים שהפלסטינים יוכלו להזדהות עמם. הגוף הממשלי היחיד שהוקם הינו "המועצה המסלמית העליונה" שהייתה גוף דתי ביסודה, לעומת גופים ממשלתיים חילוניים בשאר מדינות ערב. לאחר הצעת הבריטים להקים מועצה מחוקקת הוקם הועד הפועל הערבי, אשר היה גוף מעורער שלא התקבל על הבריטים. למועצה המסלמית, אם כן, לא היו "מתחרים" אך בפועל ערבי הארץ לא הצליחו לקדם את מטרותיהם כאשר לא קיבלו לידיהם סמכויות שלטוניות. התנועה הציונית הינה האוייב העיקרי באותה תקופה, שהתנועה הפלסטינית ראתה כאיום וקבעה מדיניות אנטי-ציונית. השלטון הבריטי נתפס גם כן כאוייב אשר הינו פרו-ציוני ומהווה מכשול לקידום אינטרסי התנועה הלאומית הפלסטינית. אך לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ישנו כיוון של ניסיון להשגת שיתוף פעולה בין הערבים לתנועה הציונית מתוך חשש משותף מפני האינטרס הבריטי, וניסיון למצוא פתרון לבעייה הפלסטינית. הסכם פיצל-ויצמן בינואר 1919, נחתם ברוח הצהרת בלפור, ודן בהפרדת המדינה היהודית מהמדינה הערבית וסיפוח הטריטוריה הפלסטינית לסוריה. בהסכם זה פייצל בעצם מכיר בהקמת מדינה יהודית ומותיר את מעמד פלסטין לא ברור. מחמד מסלח מציין את ההסכם הזה כגורם מניע חשוב להתפתחות הלאומיות הפלסטינית. הארועים החיצוניים הם הקובעים את צמיחתה של תנועה לאומית, כך שנסיבות החתימה על ההסכם והשלכות קיום תנאיו גורם להתגברות תחושת הלאומיות. עם האכזבה מהמשטר הסורי וההבנה כי אינטגרציה עם סוריה אינה ריאלית, מתחזקת עצמאותה של התנועה הלאומית הפלסטינית לקדם את אינטרסיה. האכזבה ממנהיג ערבי שראו בו דמות מובילה למען פלסטין, גורמת להתפכחות ובעקבות החוזה הזה, הצעירים מבינים כי לא ניתן לתלות תקוות בפייצל, שאינו רואה לנגד עיניו את טובת הפלסטינים אלא את טובתו שלו. 1923-1939: החל מ-1928 יש מאבק על השליטה בכותל בין היהודים לערבים, וב- 26/8/1929 מתגלע עימות אלים בין היהודים והערבים הידוע בשם מאורעות תרפ"ט- "מאורעות הכותל" שבמהלכם נרצחו יהודים רבים ביישוביהם. הבריטים מנסים לפשר בין היהודים והערבים לאחר שהם חשים כי ה"סטטוס קוו" בפני פיצוץ, ומחליטים למתן את קו המדיניות הפרו-ציונית שלהם ע"י תמיכה בפן הערבי. ועדות החקירה שנשלחות לארץ מגיעות על מנת לחקור את העימותים בין ערבים ליהודים משפיעות על גיבוש מדיניות שונה כלפי היהודים על מנת לרצות את הערבים. מסקנות ועדת שאו אשר קבעה כי המרד הינו תוצאה של מרד ותסכול שחשו הערבים מול מצב היהודים במנדט, מביאות לשינויי מדיניות הבריטים. ועדת הופ סימפסון מביאה ל"ספר הלבן" של פספילד ב-1930, אשר מגשים את שאיפות הערבים להגביל את העלייה היהודית ומכירת הקרקעות ליהודים, וזוכה להדים חיובים בחברה הערבית שחשים הקלה בחששותיהם. בשנות ה-30' הקימו משפחות ה'אעיאן' מפלגות פוליטיות שהתפצלו על רקע פעילות בשני המחנות: המג'ליסיון והמעארדיון, ולא על פי אידיאולוגיה, אך כלל המפלגות התנגדו לציונות ולשלטון הבריטי, וביקשו כינון של ריבונות ערבית בארץ. ב-1932 נוסדה מפלגת ה"אסתקלאל" שמצעה התאפיין באידיאולוגיה פאן-ערבית. עליית כוחה וירידת כוח הנשאשיבים ביטא תמורות פוליטיות אך עדיין לא נפתר הפיצול החברתי. "המרד הערבי הגדול" (36'-39'): ב-20/4/1936 מכריזה האסתקלאל על שביתה כללית עד שהערבים יקבלו את תביעותיהם לעצמאות. ב-25/4/1936 התאחדו נציגי המפלגות על מנת לתאם את המאבק במישור הלאומי והקימו את הועד הערבי העליון. שביתה זו ארכה שישה חודשים והוכיחה את התנגדותם הנחרצת למדיניות בריטניה ביחס ליהודים בארץ.חודש לאחר פרוץ השביתה מתחילות התקפות אלימות ומזויינות כנגד היהודים בארץ, אך יחידות אלו עדיין לא הפכו לכוח אחיד הנתון לפיקוד משותף. האיחוד תחת דגל המרד המשותף גרם לגיבוש הזהות המשותפת הפלסטינית. התנועה הלאומית הפלסטינית במלחמת העולם השנייה: דיכויי המרד, השלכותיו ואיסור הבריטים לעסוק בכל פעילות פוליטית במלחמת העולם השנייה גורם לשיתוק פוליטי של ערבי ארץ-ישראל בתקופה זו. המרד הערבי הותיר את החברה הערבית בארץ שסועה ופגועה. מנהיגיהם ברחו למדינות ערב מחשש לחייהם, השסע בין שכבת ה'אעיאן' לכפריים החריף, התפתחות נקמות דם על רקע רצח ערבים. הישג פוליטי חשוב בעקבות המרד, הינו פרסום "הספר הלבן" במאי 1939, ובו יש בו כניעה כמעט לכל הדרישות הפלסטיניות, ודחיית רעיון החלוקה והקמת מדינה יהודית. למרות זאת, הפלסטינים דוחים את "הספר הלבן" משום סעיף המתיר הגירה יהודית במשך תקופה מוגבלת. המרד תרם לגיבוש הזהות הפלסטינית והגביר את מודעות המדינות הערביות והבריטים לבעייה הפלסטינית, אך הפלסטינים נותרים עם חברה מרוסקת ותשושה. המרד הערבי, אשר הדרדר למלחמה תוך-פלסטינית, החריף והדגיש את השסעים החברתיים. האעיאן נתפסו כמשתפי פעולה עם היהודים והבריטים, העשירים ברחו למדינות ערב השכנות, והאוכלוסייה הערבית נותרה ללא הנהגה. היריבויות הסיעתיות והעדר מנהיגות בתקופה זו גרעו מהאפשרות של עיצוב מדיניות אחידה של תנועה פלסטינית והתנגדות מאורגנת נגד התנועה הציונית. תוכנית החלוקה של 1947 מזכירה את החלוקה של ועדת פיל. הערבים לא הסכימו להתפשר על חלק מאדמות פלסטין, ודחו את עצם רעיון החלוקה של פלסטין בין היהודים והערבים. הפלסטינים ניסו למנוע את הקמת המדינה היהודית, כיום נהוג לראות שיקול זה כמוטעה אשר הוביל לבעיית הפליטים.

הפלסטינים לאחר הקמת מדינת ישראל: מעשי האיבה בין הערבים ליהודים בשנים 1947-1948 החריף את התפוררות החברה הערבית הפלסטינית, אשר נחלשו ולא היו מוכנים למאבק. הפליטות כגורם מעצב בזהות הפלסטינית: החוויה שחווה הפלסטיני באופן אישי תרמה רבות לגיבוש הזהות הכללית כקבוצה לאומית פלסטינית אחידה. המצב של הע'רבה (הגלות) היה לחוויה היסטורית ייחודית לפלסטינים. הפלסטינים היו מפוזרים בארצות ערב השכנות, אך הגורל המשותף שחלקו, כל פליט באזורו, גרמו לאיחוד ועיצוב הזהות הפלסטיני. הקמת אש"פ: בשנות ה-50' המאוחרות מנהיגי ערב החלו להבחין בנושא הפלסטיני אשר צבר תאוצה והפך לנושא בסדר היום, והבינו כי מדיניות הרואה לנגד עיניה את טובת הפלסטינים, תשרת את העלאת קרנם בעיני העולם הערבי, ואף טוב מכך הזדמנות לתקוף את ישראל. הועד הערבי העליון אף מפרסם מזכר ב-9/11/1959 בו הוא קורא להחייאת היישות הפלסטינית. מסתמן זרם בעל יסוד לאומי שתומך בעיקרון כי הפלסטינים חייבים לדאוג לעצמם. מתוך הבנה כי האידיאולוגיות הטרנס-לאומיות לא יעזרו, מתגבשת קבוצה של סטודנטים פלסטינים שלומדים באוניברסיטת קהיר, כמו למשל יאסר ערפאת, צלאח ח'לף (אבו-איאד), פארוק קדומי (אבו-לטף) וח'ליל אלוזיר (אבו-ג'האד) ולדון אודות העניין הפלסטיני והעלאתו לראש סולם העדיפויות הערבי. הקמת "ארגון השחרור הפלסטיני" בכינוס הקונגרס הראשון במאי 1964, ביטא את הצורך הדחוף של התארגנות הפלסטינים. בראש הארגון מונה אחמד שוקיירי מה'אעיאן',

לסיכום: שורשי ההתפתחות הזהות הפלסטינית הינם חיצוניים ופנימיים: חיצוני: חיזוק התודעה הלאומית הפלסטינית עקב החשש מפני התעצמות התנועה הציונית והתגבשותה, ובמקביל זיהוי הבריטים כאוייב פרו-ציוני שיש להאבק בו. פנימי: לפלסטינים בשלהי האימפריה העות'מנית אין זהות אתנית משותפת, מאפיינים אחידים, הם רואים עצמם כערבים כחלק מהעולם הערבי, אך לא מאוחדים תחת גורם טריטוריאלי. ההתעוררות הלאומית אמנם קיבלה חיזוק ותמיכה מאידיאולוגיה לאומית חדשה שרווחה בימים אלו, אך מגמת האינטגרציה כקו המנחה של המדיניות של התנועה הלאומית המתפתחת, חיזקה את הרגשת הזיקה אל סוריה, והפריעה לגיבוש זהות פלסטינית. הסכם פייצל-ויצמן גורם להתפכחות הפלסטינים שמתחילים להבין כי הם לבד במערכה על גיבוש פלסטין ושמירה על ציביונה הפלסטיני אל מול האוייב הציוני והבריטים.


www.student.co.il/meast



________________________________________

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית