Middle East Modern History
Register
Advertisement

גאוגרפיה של המזרח התיכון שיעור 2: 02/03/05 דרך להגדרת המזרח התיכון, היא דרך גבולות אדמינסטרטיביים, אבל לעיתים קשה לקבל את המידע המדויק בעזרת כלי זה, כיון שלעיתים המדינות נותנות מידע אדמינסטרטיבי מגמתי וחלקי. קל לקבל מידע על סוריה לדוגמא, אך קשה לקבל מידע מדויק על הכורדים בסוריה, בשל אינטרסים ביטחוניים. אמצעי נוסף לתיחום המזרח התיכון הוא לקבוע מה הקריטריונים שבעזרתם נתחם את האזור, לאו דווקא על פי קוים פוליטיים, אלא על פי מדדים החשובים לנו, לא כקביעה חד משמעית, אלא על קביעה המקובלת על מי שבודק את הנושא. אם הדבר המעניין ביותר במזרח התיכון הוא הערבים, אז נקבע שמדינה ערבית היא מדינה מזרח תיכונית. ייתכן שיהיה אדם שיגדיר מדינה מזרח תיכונית כמדינה עם נפט ויש כזה שיטען שמדובר במדינה עם שני הקריטריונים. לכל אחד יש תפיסה הנובעת מעמדותיו ותפיסותיו. אין קביעה והחלטה מדוקדקת לגבי האזור ואין גבולות מוגדרים, אלא אזורי ליבה. כל מה שנמצא סביב מדינת ישראל הוא במזרח התיכון וזה מקובל על כולם. כשמתחילים להתרחק לכיוון מעגל שני ושלישי מתחילים ויכוחים – כן או לא איראן, אזארבייג'אן ותורכיה. במקום שנקבע את זה על פי קוים נחפש מאפיינים נוספים, הקשורים גם באדם וגם בסביבה. מה מאפיין את המזרח התיכון? מדבר, נפט, ערביות, איסלאם, תפקיד דתי ועוד. אפשר לדבר על תכונות הקשורות למבנה הפיזי של המזרח התיכון ואחד המאפיינים הוא האקלים של המזרח התיכון, שהוא בעל השפעה על האדם. האקלים הוא חם, יבש ומדברי. בשוני ממה שאנו חושבים אין במזרח התיכון ארבע עונות בשנה, אלא רק שתיים – עונה חמה ויבשה, אל מול עונה קרה. ולחה. שבעה או שמונה חודשים חם, בכל השאר בד"כ קר. זוהי תופעה מאד נדירה על מפת העולם. בהודו לדוגמא יורד גשם בקיץ, באירופה יורד גשם כל השנה ובאפריקה גם כל השנה באזורים הטרופיים. אקלים כמו שלנו יש רק פה, בחוף המערבי של אפריקה, מרכז צ'ילי, אזור פרת' באוסטרליה ובקליפורניה. התוצאה המרחבית היא כזו שכל מי שחי במזרח התיכון דואג למים באותו הזמן שאין מים במזרח התיכון – בעיה שאין באירופה ובצפון אמריקה לדוגמא. כל תרבות צריכה להתמודד עם הבעיה הזו וצריכה לפתור אותה. הדרך הפשוטה ביותר היא לשבת איפה שיש מה ולא לשבת איפה שאין ולכן המאפיין הבא של המזרח התיכון הקשור באקלים הוא שאנשים יושבים איפה שיש מים – כך בסודאן, מצריים, ירדן וישראל ואת כל המזרח התיכון. האקלים מחייב ישיבה ליד מקורות מים. יותר מכל בעיה אחרת המים היא הבעיה המרכזית של המזרח התיכון והאקלים הוא מאפיין. יש למזרח התיכון קו תיחום צפוני (הרי הפונטוס בתורכיה) וקו תיחום דרומי (תימן ואתיופיה), שבהם יורד גשם בקיץ. אותו דבר גם במזרח (הודו ופאקיסטאן) וככל שנלך מערבה יורדים גשמים בקיץ. כמובן שקו הגשמים והאקלים אינו קו חד וחלק אלא קו של מעבר איטי מצורה אחת לשניה. זה גורם אחד חשוב ומרכזי, אך לא גורם אחד יתחם את המזרח התיכון, אלא מספר גורמים שונים. כתוצאה מכך המאפיין את המזרח התיכון הוא גם המדבר. הגדרה אחת מדברת על מקום שיש בו פחות מ – 200 מ"מ גשם, מקום שלא ניתן לגדל בו חקלאות בעל. ההגדרה לעניינו היא מקום שבו אנשים לא יכולים להתקיים על חקלאות בעל. כל מדינה במזה"ת ובמדינות מזרח אפריקה, יותר מ – 50% משטחה הוא מדברי. מצריים היא 100% מדבר, ירדן כולה מדבר, ערב הסעודית כולה מדבר, איראן רובה מדבר, סודאן, אתיופיה ברובה, תימן ברובה, תורכיה היא חצי מדבר, תימן היא מדברית רובה, וכנ"ל גם סוריה. הנוודות היא אלמנט מרכזי בתרבויות האזור ויש ריכוזי אוכלוסייה גבוהים בנקודות קטנות. על המדבריות שכמעט אין בהם יישוב ולממשלה קשה לשלוט באזור הזה. המדבר הוא קו מאד משמעותי והתרבויות באזור היו צריכות להתמודד עם המדבר ועם אורח החיים הנובע ממנו. המדבר נמתח על אותו קו רוחב – 25, מרג'אסטאן ועד קליפורניה, בשל זרמי האוויר. מדבר ובעיות של מים גורמים לכל מדינה במזה"ת להקים כמפעל מרכזי מפעלי מים (מפעלי התפלה, סכרים וכדומה), כיון שזו מערכת קיומית. קיים מחסור משמעותי של מים במזה"ת בשל כמה סיבות: 1. גידול מהיר של האוכלוסייה – בעייה שלא היתה במזה"ת לפני מאה שנה. האוכלוסייה בשל תהליכי מודרניזציה עוברת שינוי משמעותי. 2. יש תהליכי תיעוש שמצריכים הרבה מים, יש צורך ביותר חקלאות שצורכת מים. 3. התיירות שמנסים לפתח חלק מהמדינות גורמת לצריכה גבוהה של מים. 4. האלמנט הרביעי שקשור גם הוא למבנה הפיזי הוא הנפט – מצד אחד המזה"ת מאופיין על ידי מה שיש בו ומה שאין. במזה"ת אין מחצבים שהם הכוח המרכזי להנעת העולם - אין ברזל ואין פחם שהם הבסיס לפלדה - המנוע למהפכה התעשייתית. לפיכך במזרח התיכון אין מרכזי תעשייה גדולים ואין ייצור פלדה בהיקף נרחב. ייצור פלדה משמעו ייצור נשק ולכן האירופים שהיתה להם תעשייה עשירה כבשו את העולם. אבל לעומת זאת יש נפט – תוצר של תהליכים גיאולוגיים. במזה"ת אין סקטור של תעשיינים ותיעוש ואין מעמד פרולטריון. כמעט בכל המזה"ת, להוציא ישראל, לבנון וקפריסין, יש נפט, במיוחד בעמק העולמי הגדול החל מתורכיה ועד תימן, בכל נקודה כמעט נמצא נפט, שרובו ככולו אינו מנוצל לצרכי תיעוש האיזור, אלא כחומר אנרגטי וכחומר גלם למפעלי תעשייה פטרו – כימית. הנפט אינו דורש הרבה כוח אדם להובלתו והפקתו. לכן הנפט גם אינו מייצר יישובים גדולים על ידו ולכן עיקר הנפט במזה"ת משמש ככוח מוניטרי. יש מעט מאד תיעוש ושימוש בנפט ו כ – 90% מהנפט המיוצר במדינות מיוצא. זוהי תוצאה של התנאים הפיזיים – האקלים, המדבר, המים, הנפט וחוסר במחצבים - זה כל מה שיגדיר את המזרח התיכון מבחינתנו. מה האלמנטים שמגדירים את האדם במזה"ת? 1. בכל מדינות המזרח התיכון יש רוב מוסלמי (למעט ישראל וקפריסין). לעניינינו האיסלאם הוא גורם בעל השפעה גיאוגרפית. האיסלאם כמעט לא חדר לאזורים גשומים, חוץ ממרכז החלק הדרומי של אסיה (פאקיסטאן, מלזיה ואינדונזיה, שאליהם האיסלאם הגיע כפעולה מיסיונרית) ופריסתו של האיסלאם נעצרה על חופי אירופה (למעט המקרים המיוחדים של אלבניה ובוסניה הרצגובינה). האיסלאם מעצב נוף ומקום שחיים בו מוסלמים ייראה שונה ממקום שבו אין איסלאם בשלושה תחומים: א. במדינות מוסלמיות אין גפנים לייצור של יין, בניגוד לימים הטרום איסלאמים, אז האזור היה מרכז ייצור היין. המשמעות של זה ניכרת בכלכלה. גפנים ויין זה גידול שמכניס כסף. לכן במדינות אירופה ייצור היין הוא דבר מרכזי ואילו במזה"ת ניתן למצוא רק בנקודות בודדות. ב. אין חזיר בעולם המוסלמי. חזיר היא החיה היעילה ביותר לגידול – היא אוכלת הכל והיא מאה אחוז בשר וכל חזירה ממליטה 7 – 8 ולדות. כשאין חזיר בעולם המוסלמי – יהודי יש לזה השפעה כלכלית ניכרת והבשר נשען על צאן ועיזים בעיקר (במיוחד כי אין כאן בקר בשל חוסר הגשם). ג. באירופה יש עיקרון ירושה ברור – הבכור הוא היורש, ע"פי החוק הרומאי – גרמני. במזה"ת כולם יורשים ולכן הנחלות באזור התפצלו במהלך השנים עד שהגיעו לגודל שמתאים רק לקיום עצמי ולא היתה השקעה בחקלאות וביצירת מקורות מחייה – זהו אחד המרכיבים הגורמים לעוני באזור. גם העיר המוסלמית שונה מהעיר המערבית. האיסלאם היא דת שיצאה מהעיר על ידי עירוני. היא גייסה אמנם את הבדווים אבל הא דת של עירונים ששלטה על עיר. מרכזי השלטון של העולם המוסלמי היה תמיד בערים. בעולם האירופי המלך לא היה יושב בעיר הבירה ואילו במזה"ת השלטון תמיד היה בעיר ולכן גם העיר עוצבה לפי צרכי השלטון. בנוסף כל מוסלמי חייב להתפלל פעם אחת בשבוע במסגד בנוי. לפיכך אנחנו נמצא מסביב למסגד הרבה מבנים בעלי פונקציה שונה מזו של המסגד, אך נובעים מהאיסלאם – מבני חינוך ומשפט. מעבר לכך נמצא גם את השוק – אחד המאפיינים המוסלמים הבולטים ביותר. קיים הבדל משמעותי בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי בראייה של הסוחר. האירופי תמיד ראה במסחר מקצוע של רמאים והסוחרים נחשבו לדמויות בזויות. לעומת זאת בעולם האיסלאם הסוחר זה תפקיד מאד מכובד וחשוב. לפיכך בעולם המוסלמי היה את הבזאר שקיים באופן קבוע במבני קבע והבזאר נובע מהתחושה המוסלמים בחיובית של האיסלאם לבזאר. בנוסף הערים האיסלאמיות אינן מחולקות לפי מעמדות, אלא לפי חמולות או עדות שמסתגרות אחת בתוך השנייה. בשוק כולם נפגשים ומבלים. הדבר שונה מהעולם האירופי המרובד לפי שכבות כלכליות. שיעור 3: 09/03/05 בעבר האיסלאם תיפקד גם כיחידה מדינית אחת. בתקופת האימפריה העות' היתה יחידה מדינית אחת גדולה, ששלטה בעולם כ – 400 שנה והאיסלאם היה מוטיב דומיננטי בדרכי המשטר והמשפט ויצר אחידות באזור. לכן האזור היה יותר ויותר הומוגני, למרות ההבדלים הגיאוגרפיים ולכן התקבלה מערכת דרכים משותפת, מערכת חוקים ומנהגים משותפים. כיום אין יחידה מדינית אחת אבל יש אחידות וסולידריות בין מדינות, שלעיתים אפילו האיסלאם אין לו חלק רשמי בהן. יש קשרים בכל רחבי העולם האיסלאמי (למעט מלזיה ואינדונזיה, ביניהן אין רצף) כיון שהמערכות הדתיות דומות בתפיסה. לרצף יש משמעות נרחבת מבחינת התפיסה. המוקדים היחידים שבאופן רשמי קוטעים במעט את הרצף האיסלאמי הם: אתיופיה, ישראל ולבנון, שבהם יש אוכלוסייה מוסלמית גדולה, אך היא לא רוב, עד כמה שידוע. אלמנט נוסף במזרח התיכון היא הערביות, שגם היא מרכיב משמעותי באיסלאם. איראן ותורכיה יוצאות מההגדרה המזרח תיכונית זו, כיון שהן לא ערביות. השפה הערבית היא מאד משמעותית ולכל המזרח התיכון יש שפה משותפת שהיא מרכיב משמעותי בהומוגניות של אזור. לכאורה גם כל מוסלמי צריך לדעת ערבית כדי לקרוא את הקוראן, ובמרחב של המזרח התיכון זה תופס, עד סודאן וצפון אפריקה. הארגון הפוליטי היא הליגה הערבית ולערבים, לפחות ב – 80 השנה האחרונות יש להם אויבים משותפים שמלכדים אותם (ובמיוחד מדינת ישראל). בעבר הרחוק יותר המאבק המשותף היתה המלחמה בצלבנים וכיום יש גם התנגדות משותפת לארה"ב והעולם הערבי. האלמנט הערבי הוא אלמנט מקשר, למרות שהערביות לא מוגדרת כמוצא. אבל השפה והתרבות גורמת להבדל הניכר בין עולם שחיים בו ערבים אל מול איראן ותורכיה, למרות שגם הן מוסלמיות. לעומת זאת אין בניגוד לאיסלאם אין לערביות מאפייני שטח – כפר מוסלמי ערבי ידמה לכפר תורכי, אך לא לכפר נוצרי. גורם מאפיין נוסף הוא העיסוק של האנשים. העיסוק המרכזי של מרבית תושבי המזרח התיכון (יותר ממחצית) הוא החקלאות. הכפר הוא מרכיב מרכזי במזרח התיכון וכמחצית מתושבי המזרח התיכון יושבים ביישובים כפריים. המערכות העירוניות מגיעות היום לרמה של – 50%. ערך התוצרת החקלאית בעולם הוא מאד קטן, אפילו במדינות שהחקלאות היא מקור התעסוקה העיקרי ולמרות זאת רק חלק קטן מכלכלתן נסמך על חקלאות. לפיכך מדינות האזור הן גם עניות. בא"י לדוגמא ערך התוצרת החקלאית הוא גדול מערך העוסקים בחקלאות. לעומת זאת החקלאות של המזה"ת היא לצורכי קיום – אנשים מגדלים גידולים כדי לספק את מזונם ולכן המדינה לא מרוויחה הרבה מהחקלאות. החקלאות מגבירה את התלות במים ולכן בעיית המים היא בעיה אקוטית במזה,ת ובמזרח אפריקה. החקלאות גם גורמת לעוד אלמנט – העוני. האזור הזה הוא עני בכל רמה שהיא ומדובר על כך שהרמת החיים היא רק כ – 10% מרמת החיים בעולם המפותח (בעולם המפותח מדובר על ממוצע של 25,000 דולר תל"ג ממוצע. התל"ג בסודן הוא 2000 דולר לנפש ו – 1500 דולר במצריים). לאנשים יש אפשרויות פחותות. העוני ניכר על כל מרכיביו – שיעורי תמותה, מזון, דיור ועוד. הגיל הממוצע של האוכלוסייה המזרח התיכונית הוא נמוך מאד בהשוואה לעולם המפותח. לסיכום האזור עני והופך להיות יותר ויותר עני בהשוואה לשאר העולם. הדבר הזה מאד משמעותי כי אפשרויות כמו חינוך, מזון, בריאות, חימום וקירור, מאד מצומצמות עבור התושבים של האזור. רוב המזרח התיכון הם אזורי עוני טוטאלי ומחנות הפליטים בשטחים הם אפילו יותר מפותחים מכפרים במצרים. לסיכום יש לנו עוני, רמה השכלתית מאד נמוכה ואנאלפבתיות גבוהה יחסית (בין 30%-40%). ההשלכות שך כך הם ברורות. מצד שני המצב הדמוגרפי גם הוא בעל מאפיינים מיוחדים. הדמוגרפיה מצביעה על שתי תופעות – גידול מהיר שיוצר מצב שהאוכלוסייה ברחבי התיכון (למעט לבנון וישראל) מחציתה הם מתחת לגיל 18 ויש מעט זקנים. הדבר אומר שיש מעט יצרנים. האוכלוסייה הזו גדלה בקצב, יש ריבוי טבעי - גידול אוכלוסייה על סמך כמה נולדו וכמה נפטרו, כמה היגרו אליה וממנה – האלמנט המרכזי הוא תמותה מול ילודה. במאה ה – 19 גידול היה איזון בין תמותה לילודה. אחרי המאה ה – 19 האוכלוסייה בעולם החלה לגדול בצורה מאד מהירה. הסיבה לכך היא ירידה בתמותה. כמעט כל הילדים מגיעים לבגרות בזכות הגיינה, רפואה והרבה מזון. מה שעושה את האדם בריא זה אוכל והריבוי הגדול של האנשים החל כאשר העולם החל לגדל הרבה יותר מזון, במיוחד לאחר גילוי אמריקה שהביא לעולם תירס ותפוחי אדמה ואת גידולי החיטה והאורז מהודו- כשתפו"א הם הפריט החשוב ביותר לאירופה כיון שהם גודלים באדמה הקפואה. אולם הדבר הזה הגיע למזרח התיכון מאוחר ולכן הגידול באוכלוסייה החל מאוחר יותר. הכומר מלטוס אמר שהאוכלוסייה גדלה יותר ממשאביה והוא קרא לצמצום האוכלוסייה כדי למנוע פיצוץ. אולם אירופה לא קיימה זאת ובכל זאת אוכלוסייתה לא גדלה לאחר ש – 20% מאוכלוסיית אירופה היגרה ממנה ובעזרת קצב גידול הטכנולוגיה גדלו המשאבים ואירופה גם להוריד את הילודה לאחר שהתמותה ירדה וכיום יש באירופה יותר מתים מנולדים. למזה"ת המלחמה בתמותה הגיעה בעקבות ייבוא טכנולוגיות יחד עם הכובשים האירופיים. אולם הערכים לא השתנו. התמותה ירדה אבל הילודה המשיכה להיות גבוהה, כיון שלא התרחש שינוי תרבותי – מוסלמי. הדבר גרם לכך שיותר שהתמותה בחלק ממדינות המזרח התיכון נמוכה יותר מזו של מדינות העולם המפותח, כיון שבעולם המפותח יש יותר זקנים שמתים יותר מהר. ריבוי האוכלוסייה הוא עצום – במצריים מדובר על כ – 1 מיליון וחצי איש בשנה ואותו דבר גם תורכיה, איראן ועוד. הדבר אומר שיש צורך במציאת אדמות, תחבורה, חינוך, בריאות ועוד, כדי לשמור על איכות החיים (אפילו לא בשביל לשפר אותם). זה כנראה הגורם המרכזי לעוני – המדינה לא מצליחה לספק את הצרכים של כל התושבים שלה ולכן מצב המזרח התיכון הוא גרוע יותר. יש עוני, בערות, אנאלפבתיות, בעיות כלכליות וכו' שהביאו חלק ממדינות המזה"ת לנסות להוריד את הילודה כדי למנוע שואה כלכלית. ראשונה בהן היא איראן שמשטר האייתאללות מעודד בה תכנון משפחה והורידה את הילודה בצורה דרסטית, בעיקר בעזרת תעמולה. השנייה בתור היא מצריים שהחלה להוריד בילודה. עוד מאפיין של המזרח התיכון הוא המשטרים – משטרים לא דמוקרטיים. בכל מדינות המזה"ת המשטר הוא לא דמוקרטי. בלבנון ובתורכיה יש סממנים דמוקרטיים, אם כי הצבא הוא זה ששומר על הדמוקרטיה בתורכיה, אבל הן בודדות. הדבר מאפיין את המזרח התיכון עד צפון ודרום אפריקה. בגדול, אם ניקח את כלל המרכיבים הללו, האדם באזור שלנו הוא מוסלמי ממוצא ערבי, שאין לו מים, חקלאי בד"כ, נבער, חי באזור מדברי ונשלט על ידי משטר לא דמוקרטי. היוצאת מן הכלל בחלק מההגדרות האלו היא תורכיה, שתושביה לא ערביים והיא בקשר חזק עם המזרח התיכון. במזרח איראן היא שונה, גם בגלל השפה, גם בגלל שהיא שיעית וגם בגלל ההיסטוריה שלה – היא עצמאית כ – 500 שנה ויש בה תרבות קצת שונה. אפגאניסטאן ופאקיסטאן הן רחוקות ולא כלולות. אזארבייג'אן אולי נכנסת, בדיונים של מזרחנים, בדרום יש את ערב הסעודית והנסיכויות וגם סודן שהיא חצי מזרח תיכונית וחצי מזרח אפריקאית וכמוה גם מצרים נכנסת להגדרה הזו, אם כי באופן פחות בולט. האזור הוא לא הומוגני. החלוקה בין המדינות היא מתודולוגית. האזור מחולק לשלוש יחידות מתודולוגיות – חלק מהאזור הזה היה מכוסה בים וכיום מה שמוגדר כמישור הנובי (סודן ומצרים וערב הסעודית) הוא למעשה חוף ים של אלף קילומטר. פלטות שהתנגשו יצרו ביניהן רכסי הרים שמתחילים בתורכיה ונגמרים בהימאליה. צפון המזרח התיכון הוא אזורים הרריים ¬– מה שגורם להבדל בין התרבויות ובאזור ההררי חיים לא ערבים (תורכיה ואיראן). האזור השלישי הוא עמקי הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי, שבהם יש נפט. בין שלושת האזורים האלו (המדבר הנובי, צפון המזרח התיכון ועמקי הפרת והחידקל) יש גם את השבר הסורי אפריקאי שיוצר משני צדדיו טורי הרים – הרי הלבנון, מול הלבנון, הגליל והגולן, יו"ש, סיני, וחיג'אז. הרצועה ההררית איפשרה קיום חיים באזורים כמו תימן כיון שהיא הביאה משקעים. אזור המזרח התיכון לפיכך מתאפיין בפערים גדולים במשקעים אפילו בתוך מדינות. בנוסף בכל מדינה יש מיעוטים לא מוסלמים. יש גם מיעוטים לאומיים, גם מוסלמים (כורדים) וגם לא מוסלמים (ארמנים לדוגמא). לסיכום יש לנו יחידה הומוגנית עם מאפיינים הטרוגניים.

שיעור 4: צריך להשלים

שיעור 5: 30/03/05 ככלל, בהמשך לשיעור 4 (שאני צריך להשלים), בין סודאן למצרים יש לנו רצף של מדבר שלא מאפשר קיום של חיי אדם, למעט עמק הנילוס. המדבר מעבר לעמק הנילוס מכוסה חולות בעומקים של מאות מטרים. מים לבדם לא מספיקים לקיום יישוב. לכן גם מצרים וגם סודאן הוא מרחב שאין בו אפשרות קיום. כיום יש מחשבות על פיתוח כמה דברים באזור, אך ככלל ההתיישבות העיקרית היא בעמק הנילוס, שרק ממנו ניתן להשיג מים. אם כן איך הצליחו התושבים להתרגל למערכת ההידראולית הזו, ולגאות והשפל. ברגע שלמדו להשתמש בשיטת האגנים, כל קיום האזור הוא לא רק בגלל המים מהנילוס, אלא גם בעזרת הסחף, שהיה מגיע כל שנה, היה מחזיר טיוב לקרקע ומזבל אותה. בעמק הנילוס נוצרו במשך עשרות אלפי שנים שכבות קרקע, שכל שנה, גם אם היו מגדלים שם גידולים, השיטפון היה מחזיר את הפוריות לקרקע ולכן כשידעו להשתמש בקרקע, נוצר מצב שמצרים במשך מאות היתה אסם התבואה המרכזי של כל האזור הזה. העובדה שהמזה"ת, שנתון לתקופות של בצורת וחוסר גשמים, אין לכך משמעות לגבי מצרים, המקבלת את המים שלה מהנילוס ויכלה להפיק כל שנה כמויות עצומות של חיטה, כשההשקיה של כלל השטח שימשה לגידול ירקות – מסיבה זו מצרים היתה ספק החיטה העיקרי של האזור הזה ולכן חשיבותה של מצרים היא חשיבות הכלכלה של כל האזור הזה וזה מה שנתן לה את הכוח, כיון שלא נאלצה לדאוג למזון לתושביה וכיון שלא צריך לחכות הרבה במצרים, אפשר לגייס כוח אדם לבניית מקדשים ומסעות צבאיים ותמיד יש אוכלוסייה גדולה באזור זה. כל זה נכון רק לגבי עמק הנילוס – מקהיר עד חרטום ולאורך הנילוס הכחול והלבן. הנילוס זורם באזור מכוסה חולות אך בכמה מקומות הוא חתך והגיע עד לסלעי יסוד, שהם מאד קשים. מדובר על חשיפה שארעה הרבה לפני תקופת האדם ויצרו אשדות (RAPIDS), נתיבים בהם הזרמים מהירים יותר לא ניתן לשוט בהם. לפיכך הגבולות של הישות המדינית נעצרו בד"כ באשדות האלה. יש שש נקודות עם אשדות כאלה, כשהנקודה הצפונית ביותר היא אסואן. לפיכך מצרים הקלאסית תמיד השתרעה עד אסואן. לעיתים היו ממלכות בעלות תעוזה שחרגו והגיעו עד לאשדות השניים, אך אסואן תמיד היתה הגבול של מצרים. המיקום של הסכר באסואן הוא בשל העובדה שמפעל כל כך עצום וכבד ניתן היה להקים רק על סלעי יסוד (שנוצרו עם האשדות) ולא על אדמות סחף. הנילוס לא היה רק נהר של מים וסחף, אלא גם נתיב נסיעה של ממלכה גדולה שמשתרעת על שטח עצום. מסיבה זאת התרבות המצרית התפתחה בעמק הנילוס בלבד והאתרים הקדומים מצויים בעמק הנילוס. מצרים היתה זו שטבעה את המונח דלתא, שמציין כל נקודה בסוף נהר שנוצרת על ידי הנהר ושממנה נשפכים המים והסחף לים. הדלתא נוצרת כאשר הנהר מגיע לים ומפסיק לזרום. הסחף שהוא מחזיק עמו מתחיל לשקוע. הסחף שמגיע כל שנה זורם על הסחף הישן וכך נוצרת הדלתא. אחת הבעיות היום, שנוצרת בשל סכר אסואן, היא שאין סחף ולאט לאט האזור הופך לאזור ביצות מומלח. לכן בדלתא כל גאות פרושה היא הצפה של כל הדלתא. כל זמן שאדם לא ידע להתמודד עמו, הדלתא היה מקום שלא ניתן היה לגור בו, כי תמיד היתה גאות. לפיכך במצרים הקדומה הדלתא לא היתה מיושבת. רק כשהגיע העולם היווני רומי, הם הבינו שניתן לחפור בדלתא, ליצור תעלות ניקוז, שיש לנקות אותם כל שנה כדי לא ליצור סתימה כתוצאה מהצטברות סחף. כדי לחיות בדלתא, צריך להשקיע הרבה מאד עבודה – לשמור עליהן, לנקות אותן ולדאוג לווסת את המים. אולם היתרון הוא שבדלתא, בגלל שהמים זורמים במקום גבוה יחסית, גם בעונת השפל ניתן היה לגדל שם גידולים. אולם כל פעם שהיתה גאות גבוהה מדי בנילוס, כל הדלתא היתה מוצפת ועשרות אלפי אנשים היו עלולים לטבוע. אחת המטרות של סכר אסואן היתה לפתור את השטפונות האלו. כך התנהלו מצרים וסודאן במשך אלפי שנים, שעיקר היישוב נמצא בעמק הנילוס – לעיתים היו המצרים מצליחים להשתלט על סודאן, או לעיתים היו מצליחים שבטים נוודים (כמו הנובים) להשתלט על מצרים. שטחה של מצרים הוא כמליון קמ"ר. שבעים אחוזים מהשטח הוא אזור שאין בו טיפת גשם אחת, הכל מכוסה בחול שסופג את טיפות הגשם הבודדות. אין זרימה ולכן אין ואדיות ואין מציה ולכן אין חיים. בתוך המדבר המישורי יש שמונה שקעים – ארבעה צפוניים וארבעה דרומיים. בשקעים הללו יש מעט מים מתוקים, מקידוחים ומבארות, שעד היום לא ברור מה מקורות המים האלו. ישנן שתי תאוריות לדבר – אחת אומרת שהמים האלו הצטברו כמי תהום בתקופות עבר גאולוגיות, ואפשר היום להשתמש בהם. תאוריה אחרת אומרת שאלו מים שזרמו במשך הגשמים של מאות השנים. בעבר חשבו להביא כמה אנשים לאזור הזה של השקעים, כיון שקירות השקעים חסמו את סופות המדבר ושם נוצרו קרקעות לס, המאפשרות גידולים חקלאיים. יש מים, יש קרקע סבירה ואולי אפשרי ליישב שם כמה אנשים. ואכן שלחו המצרים כמה אנשים לשם ונעשו שם קידוחי מים. חלק מהמים הומלחו ואילו בחלק מהמקומות נותרו מעט מים וכיום יושבים שם כשלוש מאות אלף איש. כיום יש תכנון לקחת מים מסכר אוסאן ולהעבירן לשקעים מתוך חשש שהמים בשקעים ייגמרו. כבר היום תעלה מעבירה מים לאחד השקעים הדרומיים. זה יכול לפתור בעיה של התוצרת החקלאית במצרים, אך לא את בעיית החקלאים במצרים. בין שאר הדברים, מצרים היתה מוגנת במשך מאות שנים, כי קשה היה לפלוש אליה ואם היו פולשים אליה היו המצרים פותחים את הסכרים ומציפים את הנילוס ולא מאפשרים גישה. המערכת הזו מתקיימת במשך מאות שנים, מאז בוא ההלניזם ושיטת גידול התבואה התאימה עד לתחילת העת החדשה. העת החדשה הציבה בפני מצרים יתרון אך גם בעיה. מחמת עלי החל לבנות שלטון ריכוזי יותר במצרים. היתרונות של מצרים – מים בשפע, אדמה פוריה ושמש כל השנה, יכלה להוביל לייצור גידולים יותר רווחיים. אירופה חוותה את המהפכה התעשייתית שנשענה על צמר. לפיכך אירופה היתה זקוקה לכותנה ומצרים היתה אידיאלית לגידול כותנה. כך החיטה נמצאת בכל מקום. אולם יש בעיה – כשהכותנה צריכה מים, בעת עונת הגידול (באביב) – אז מצרים נמצאת בתקופת השפל. הבעיה היא איך להעביר את המים לכותנה דווקא בתקופת השפל. כתוצאה מכך, מהמאה ה – 19 ועד היום, המערכת של הנילוס משועבדת כדי להעביר מים לכותנה דווקא בתקופת האביב. מחמד עלי החל בזאת, כשבנה סוללות עפר כדי לשפוך עפר לנילוס בתופת השפל, שיגביה מעט את הנילוס שמימיו יעברו לתעלות הדלתא וישקו את הכותנה. אולם זה לא הצליח ולכן מצרים נאלצה להמתין עד להתשלטות הבריטית על מצרים. הבריטים השתלטו על מצרים כדי לשמור על תעלת סואץ. הבריטים רצו לשמור על הדרך להודו, ויצרו את קו החיים מבריטניה להודו, כשהם בונים מבצרים מלונדון, דרך גיברלטר ומלטה, עד לקפריסין, סואץ ועדן, משם מגיעים להודו. זאת היתה המטרה הרשמית. אולם היתה עוד סיבה. הבריטים שמו עין על הכותנה המצרית, לאחר שארה"ב נפרדה מבריטניה. כדי לדאוג לאספקת מים הקימה בריטניה שורה של סכרים, הבראג' בערבית מצרית. מדובר על סכרים שלא אוגרים מים, אלא סכרים שסוגרים את הדלת שלהם ומים מועברים מתעלה לתעלה קטנה יותר וכך הלאה. יש שישה סכרים כאלה על מצריים – שניים על זרועות הנילוס – סכר רשיד וסכר דומייד שתפקידם להעלות את המים ולהשקות את הדלתא. הסכר הבא הוא סכר מחמד עלי ואחריו את סכר אסיוט שמשקה א כל התעלות מאסיוט ועד קהיר. סכר אחר הוקם בנאג חמאדי. סכר שישי הוקם בעיר מיסתא. תפקידי הסכרים הם להעלות את מפלס המים ולהשקות את השטח. אולם מהר מאד מסתבר לבריטים שמרבית המים של הנילוס הולכים לאיבוד בגאות ומגיעים לים. מתוך 85 מילאירד מטר מעוקב מים, רק עשרה מיליארד מ"מ היו נשארים בתעלות. בעזרת מסילת הברזל החליטו הבריטים להקים סכר אגירה. הם בנו באסואן ב - 1902, על בסיס הגרנית, סכר, מגביהים אותו פעמיים ב – 1912 ו – 1932 וזה הסכר הישן של אסואן. זה עזר לשמור על המים לפחות בשלושת הימים האחרונים של הגאות, מה שיצר מאגר מים של חמישה וחצי מיליארד מים בסכר אסואן הישן. הבריטים הבינו שהם צריכים כל טיפת מים בשביל אוכלוסיית האזור, מה גם שהם הביאו למצרים סניטציה ומלחמה בתמותה, שהרסה את האיזון וגרמה לריבוי טבעי מאד גבוה. באירופה, כשהחלה הסניטציה, החלה בהדרגה גם הירידה בריבוי הטבעי וגם הרפואה והסניטציה הגיעו בהדרגה. פתרונות מלאכותיים אחרים היו ההגירה הגדולה לאמריקה, אוסטרליה ואפריקה, וקיימו מלחמות עולם. כיום באירופה אין ילדים יהודים. באזור שלנו, בשל התרבות המקומית היתה עלייה משמעותית בריבוי הטבעי, למרות שדווקא בקרב האסלאם אין התנגדות לתכנון משפחה ואחת המדינות בהן יש תכנון משפחה מאד מוצלח הוא איראן ומעט במצרים. למצרים לא ניתן להגיע מלוב, בשל שקע קטארה, שיש בו הרבה מלחות. יש רק מפרץ קטן, עם עיר קטנה שמפיקים בה הרבה נפט – אלעלאמיין. באזור זה הצליחו הבריטים לעצור את רומל וגרמניה. בחופי הים האדום יש מעט מאד חיים, כמה אלפים. שטח הנילוס הוא כעשרים אלף קמ"ר ושטח הדלתא הוא עוד עשרים אלף קמ"ר ועל השטח הזה (כ – 4% משטח מצרים) חיים כ – 95% מתושבי מצרים. קהיר היא העיר המדברית הגדולה בעולם – יש בה רצף אורבני של כ – 17 מיליון תושבים והממשלה מנסה להוציא תושבים מחוץ לקהיר, לערים במדבר. אולם אלו ערי רפאים כי תושביהן עובדים בקהיר. כל זה בעצם יצר בעיה בשביל מצרים – גידול האוכלוסין ואי גידול המשאבים הטבעיים – כל אלה הובילו לבניית סכר אסואן. המטרה הראשונה היתה להשתמש בכל כמויות המים שיש בנילוס ועל ידי כך להגדיל את השדות והשטחים החקלאיים, ולשלוט על מועדי הזרימה לכל אורך השנה כדי להגביר את היבולים. הדבר השני היה למנוע שטפונות מצד אחד ומצד שני למנוע בצורת. ואם ישאר משהו, הסיבה השלישית הפחות חשובה, היא כדי ליצור חשמל. ברוב המקומות בעולם בונים סכרים כדי ליצור מים. התכנון של הסכר מתחיל בראשית שנות ה- 50, אותו מתכננים מהנדסים גרמנים. צריך הרבה מאד מיליונים של דולרים ולמצרים אין כסף. מצרים ניגשת לבנק העולמי כדי להשיג הלוואה, אך מסיבות פוליטיות הבנק העולמי, הנשלט על ידי האמריקאים, סירב לתת לה הלוואה ויש הטוענים שזו היתה אחת הסיבות לכך שמצרים התקרבה לבריה"מ ולעולם הסובייטי. בריה"מ מימנה את בניית הסכר, בתמורה לשיעבוד סוג מסויים של כותנה לבריה"מ במשך ארבעים שנה, שיעבוד שקיים עד היום. בניית הסכר נמשכה עשר שנים – מ-1960 עד 1970. מרגע בנייתו אין יותר נילוס. הסכר החדש חוסם את כל העמק – אורכו חמישה וחצי קילומטר וגובהו 110 מטר. הרוחב של בקרקעית הוא קילומטר ובחלק העליון יש שני כבישים דו מסלוליים, מסילת ברזל ומדרכה להליכה. המספר החשוב והמעניין בסכר הזה הוא מה שנוצר מאחריו. הסכר את אגם נאצר, שאורכו 500 ק"מ – 300 בתוך מצריים והסכר יכול לאגור 160 מטר מעוקב מים. יש אפשרות לעצור מאחורי הסכר שנתיים של שיטפון. המערכת היא ממוחשבת ומתפקדת בצורה מאד משמעותית. הסכר בנוי כולו בתוך העמק. המים עוברים דרך מנהרות שבתוכן יש טורבינות שהמים מניעים אותן ומפיקים חשמל בעזרתן. בגדול הסכר השיג את מטרתו – מכאן ואילך אין יותר שטפונות במצרים. יש אפשרות להשתמש בכל המים מהנילוס. חלק מהמים עוברים לסודאן כפיצוי על אדמות שנלקחו ממנה. כמות הגידולים גדלה פי ארבע והשטח החקלאי הוכפל. אולם יש מספר בעיות אקולוגיות שנוצרות בשל כך – אין טיוב לקרקע ומצרים מייצרת דשנים ומייבאת מישראל. הדלתא נפגעה בשל הסחף שלא מגיע ורוב הסחף נעצר בסודאן. אין יותר דגה בנילוס וכמות גדולה של מים עומדים יוצרת מחלות רבות. במשך עשר השנים של בניית הסכר, גדלה אוכלוסיית מצריים בעשרה מיליון אנשים וכל ההון של מצרים הושקע בדבר אחד. מצרים עדיין תלויה לחלוטין בקיר בטון אחד. ברגע שקורה משהו לסכר מצרים תעלם. בנוסף כל טיפת מים שלוקחות סודאן, אתיופיה ואוגנדה נלקחת ממצרים. לפיכך הקימו הבריטים את מנהל הנילוס. אתיופיה לא יכולה כיום לשים אבן אחת על הנילוס הכחול שלה, כיון שמצרים הודיעה שזה קאזוס בלו, שמוביל ישירות למלחמה. בסודאן יש מעט מפעלי מים, אך לא באתיופיה. שיעור 6: 06/04/05 במבחן יש לכתוב כ 6 – 7 עמודים, עם הפניות ביבליוגרפיות ועם הפניות ביבליוגרפיות. המרחב שאנו דנים בו מצוי באזור אקלימי יבש מאד בעל משקעים מינימליים ומכוסה בחולות והרים ואין כאן אדמה לקיום האדם. הדבר היחיד המאפשר קיום האדם הוא הנילוס, המגיע משני אזורים אקלימיים שונים, החוצה כמה מדינות ויוצר תלות כמעט מלאה. מי שתייה, מים לחקלאות, לתעשייה וכו' הכל נמצא בנילוס. התפתחות מערכת היחסים ההיסטורית בין מצריים לסודאן התפתחה לאור קיום הנהר וכל מערכת היחסים בין מצרים לסודאן סובבת סביב הנילוס ומה שתעשה סודאן לנילוס. אותה הבעיה מגיעה עד לאתיופיה, אשר לא יכולה לעשות דבר בנילוס שעליו היא שוכנת. לפיכך החלוקה בין מצרים, סודאן ואתיופיה היא חלוקה מלאכותית, מסיבות פוליטיות ואחרות. הקוים שמגדירים את הגבולות הן על בסיס תוואי השטח. כך הגבול של מצרים וסודאן סומן בדיוק על קו הרוחב. האוכלוסייה של דרום מצרים והחלק הערבי בסודאן הם אותה אוכלוסייה. כל אוכלוסיית מצרים מרוכזת לאורך עמק הנילוס (למעט שניים שלושה אחוז). תושבי פורט סעיד וסואץ גם הן חיות על מי הנילוס, גם אם אין הן יושבות עליו. ישנה תופעה, שמה שקבעו המעצמות האימפריאליות מתוך שיקולים שלהן, נתפסים אצל בני האזור כדברים שירדו משמיים ואין שום מחשבה מכיוון המדינות לשנות את המצב על מנת לשפר מערכות. המדינה היחידה שגבולותיה השתנו לאחר שהן נקבעו, על מנת להסתדר עם שכנותיה ולהתאים את שטחה לצרכיה, היתה ירדן. היא החליפה שטחים עם ערב הסעודית, עיראק, עם מדינת ישראל בהסכם השלום וכיום גם עם סוריה. זו המדינה היחידה המנסה להתאים את הקווים שלה להתפתחויות שחלו בשטח. נהר שחוצה גבול יוצר בעיה בשאלת הבעלות על המים – משפטנים עוסקים עד היום למי יש בעלות על המים. במזרח התיכון, בשוני ממקומות אחרים, הגבולות לא נקבעו על נהרות, למעט כמובן במקרה של הגבול בין ישראל לירדן. אבל יש הרבה מקרים שנהרות חוצים מדינות. בעיה נוספת היא גם זיהום המים בין מדינה למדינה. האם מדינה יכולה לזהם נהר בשפכים ותעשייה אצלה, כאשר הוא מגיע למדינה אחרת, מבלי לשלם על כך? הסודנים נמצאים במאבק עם מצרים כיון שהיא רוצה שימוש רב יותר במים שלה וכך גם אתיופיה. בעיראק יש שוני בולט ממצרים אך גם דמיון בולט. גם בעיראק מרבית המוסדות החברתיים והכלכליים נבנו על נהרות, למעט אזור מסויים. גם כאן הנהרות מגיעים מאזורים אחרים. הפרת מגיע מתורכיה דרך סוריה ואז מגיע לעיראק וכמוהו גם החידקל. תורכיה היא המדינה העילית במקרה הזה. רוב המים מגיעים מבחוץ ורוב החיכוכים הם למי שייכים המים. ניתן להשוות זאת לציפורים נודדות – האם למדינה יש זכות להוריד ציפורים נודדות ולהשתמש בהן. אולם עיראק שונה ממצרים בכך שאין לה את הרציפות ההסטורית הארוכה שיש למצרים. המרחב הוא אותו מרחב, האנשים הם אותם אנשים, גם אם שלטו בה פרעונים, יוונים, רומאים, ביזנטים נוצרים או ערבים. לעומת זאת עיראק מעולם לא היתה מדינה כפי שהיא קיימת כיום. או שהיו בה ערי מדינה שלא היו מחוברות יחד, או שהיא היתה מרכז של אימפרייה גדולה (כמו בימי העבאסים), או רק חלק ממנה (כמו בימי הפרסים והרומים). עיראק היא מוצר חדש על מפת העולם, שנוצר על ידי השלטונות האירופיים, שחיבר על פי צרכיו יחידות אתניות וגאוגרפיות שלא היה ביניהן קשר וחיברו יחידה מדינית, שעדיין לא גיבשה זהות עיראקית ייחודית. אין הרבה שמקשר בין הכורדים בהרים לסונים בבגדד לדוגמא. עיראק בנויה מארבעה יחידות גאוגרפיות שונות, שיש ביניהן התאמה לאוכלוסייה בכל יחידה. עיראק היא מדינה מאד מוזרה. היא גובלת באיראן, תורכיה, סוריה, ירדן, ערב הסעודית וכווית, אך כמעט ואין לה מוצא לים. יש לה רק קו חוף של 80 ק"מ, שרובו לא מאפשר בכלל גישה לים. זה מהווה בעיה בנובעת מתיחום הגבולות על ידי הבריטים. לבריטים לא היה חשוב שלא יהיה מוצא. בריטניה יצרה את ירדן וא"י כיחידה אחת עם עיראק וחיפה היתה הנמל של עיראק. הנפט של עיראק יוצא דרך חיפה. הקוים של הגבול נקבעו מסיבות לוקאליות, כדי לתת קרקעות למשפחה ההאשמית. חשוב לזכור שהנפט של עיראק יצא גם דרך סוריה והגיע לטריפולי, לנמל טריפולי. כך נוצר מצב שעיראק הגדולה חסרת גישה לים ולכן קל להטיל על עיראק הסגר. כל טיסה לתוך עיראק עוברת דרך מדינה אחרת, למעט פתח קטן, שגם הוא נשלט על ידי איראן וכווית. התיחום של הגבולות יצר מדינה מאד גדולה ולכן קשה להוציא נפט מעיראק. עיראק מוכרבת מארבעה אזורים. האזור הגדול והכי פחות משמעותי מבחינת קיום הוא אזור המדבר. עיראק היא ברובה מדבר, אך זה מדבר שאינו דומה למדבר המצרי, אלא מדבר שדומה יותר להרי יהודה. זהו מדבר צל גשם, שנתקל בהר, מתחיל לגלוש לכיוון העמק, מתחמם ומפסיק להוריד גשם. המדבר העיראקי נוצר בשל הרי א"י, לבנון, אנצריה ומול הלבנון. גושי האוויר יורדים מתחממים ויוצרים צל גשם. המדבר מהווה חמישים אחוז מגודל המדינה. הוא ריק מאוכלוסייה, אך כיון שיורד בו לעתים גשם, נוצרים בו עשרות ואדיות, שמזרימות מים גם אם לכמה ימים, ולכן מאפשרות צמחיה ולכן יש בו חיים – בעיקר בדווים, כלומר ערבים מוסלמים סונים נוודים, שחיו על כל המרחב המדברי, כמעט ללא יישובי קבע. החלק השני של עיראק הוא מה שקיים בצפון מזרח עיראק – הרי כורדיסטאן. הוא מקבל כמויות של גשם, מה שמאפשר גידולי קבע, הנסמכים על גשם ומעיינות. פה ושם יש נוודים, אשר לא נעים על פני המרחב, אלא עולם בקיץ להרים וחוזרים בחורף המושלג לכפרים ונעים על ציר קבוע. רוב התושבים חיים בתנאים שונים מבמדבר. אלו הם יישובי קבע חקלאיים החיים על גשם. התושבים הם כורדים מוסלמים סונים, חקלאים הנסמכים על הגשם. שני אזורים אלה חוברו יחדיו למרות השוני ביניהם, אך אלו הם הקבוצות הקטנות יותר. החלק השלישי הוא מסופוטומיה, או מה שמכונה הג'זירה. מדובר על האזור שבין הפרת לחידקל. הוא מכונה ג'זירה כי הוא אי שכמעט אין בו תושבים. עוברות בו נהרות הפרת והחידקל המזרימים כמויות עצומות של מים אך הן זורמות בואדיות מאד עמוקים. האוכלוסייה חיה מחקלאות השקיה ובעיקר חיה בתוך העמק, בערים כמו מוצול, תיכרית או סמארה. התושבים בו הם ערבים סונים. החלק הרביעי הוא האזור שבו הפרת והחידקל נפגשים, נפרדים ושום נפגשים ליד העיר קורנה ואז מתאחדים לשאט אל ערב. השטח הזה הוא למעשה דלתא, שנוצר מהשקעת סחף בתוך הים. בעבר בצרה היתה עיר נמל, אך הוא הפך לדלתא במשך מיליוני שנים. באזור הזה בכל מקום שקודחים בו נגיע לסחף ולים. כך עיראק, שמרוחקת כ – 700 ק"מ מהים, נמצאת בגובה 40 מטר בלבד מעל הים. הנהר זורם על פני השטח ובשל התערבות האדם נפסקה הווצרות הדלתא. הדבר יצר לכך שהנהרות עלולים לעלות על גדותיהם וליצור שטפון, דבר שקורה מדי פעם. מדובר על ארבעה אזורים עם ארבעה סוגי תושבים: ערבים בדווים סונים; כורדים הרריים חקלאים; חקלאים סונים; וחקלאים שיעים בדלתא. את כל זה לקחו הבריטים ויצרו מדינה מחלקים שלא היו קשורים בעולם אחד עם השני. מוצול לדוגמא היתה יותר קשורה לחלב ולאזור סוריה מאשר לבגדד. אלו היו גם שלושה וילאייתים שונים – בצרה, מוצול ובגדד. גם השם עיראק לא היה קיים, אלא היה קיים אזור שקראו לו עראק (עם קמץ) שהתייחס רק לחלק התחתון. מסיבה זו היום מתגברים הדיבורים שיש לפצל את עיראק. המזרח התיכון והאקלים שלו הם אלו שקובעים כמה מים מגיעים לעיראק והגשמים הם אלו הקובעים כמה מים יגיעו לעיראק. הנהרות בעיראק הם יותר קצרים מהנילוס. הנהרות זורמים ממקום גבוה יותר מזה בנילוס ולכן יש זרימה רבה באזור ולעיתים הנהרות מתחילים לעלות בסתיו והלשקות את האזור ולעיתים גם להציפו. בחורף רוב המשקעים בהרי תורכיה יורדים בצורה של שלגים ולכן הזרימה של המים היא לא גבוהה וזה מה שמכונה הגאות הקטנה. אולם אז מתחילה הבעיה הגדולה – האביב. באביב יש את החמסין – חמישים הימים בהם הטמפרטורות עולות בעשר מעלות מהלילה ליום ולכן יש עלייה גדולה במפלס המים בשל השלגים הנמסים ולעיתים עולה המפלס בעיראק אף ב – 7 מטר ביום. הגאות של הסתיו יוצרת עונה קצרה של גידולים. לפיכך אין מספיק זמן לגדל בעיראק גידולים כמו חיטה ולכן בתנאים טבעיים קשה להתקיים כאן, אלא לגדל בקושי מעט שעורה ולכן עיראק לא היתה ידועה כיצואנית חיטה. אולם התברר שיש הפרשי גבהים בין הפרט והחידקל, בערך גובה של מטר בשיא. יש כל הזמן הפרשים בגובה המים והעולם השומרי – בבלי ידע למדוד זאת, דבר שאיפשר לחפור תעלות בין הפרת והחידקל, ששימשו גם להטות את הגאות הגדולה וכך שפע המים לא התפזר על השדות וכך השדות לא הוצפו. ובקיץ שלא היו מים ניתן היה לשאוב מים מהתעלות ולהשתמש בהן בשדות. תהליך חציבת התעלות לקח מאות ואלפי שנים. ככל שחפרו יותר תעלות אפשר היה לגדל יותר חקלאות וגידולים חקלאיים ולחזק את החקלאים. התהליך הזה הוביל לכך שחיו באזור כשניים שלושה מיליון עד שישה מיליון באימפריות הבבליות. בימי השיא של הח'ליפות העבאסית ישבו באזור כ – 20 מיליון אנשים. עיראק היתה מרושתת בתעלות עליהן חיו החקלאים. במאה ה – 19 לעומת זאת ישבו רק מיליון תושבים. הדבר אופייני למזה"ת, כאשר בניגוד לשאר העולם, בכל האזור הזה בעבר ישבו יותר תושבים ותקופות הזוהר שלו היו בעבר. בעיראק הארוע שגרם לכך היו הכוחות המונגוליים שהשתלטו על עיראק ואיימו על כל אירופה. טור מונגולי אחד איים על אירופה וטור אחד הגיע למזה"ת. העולם המוסלמי עמד בדרכם של המונגולים. לבגדד הגיעו המונגולים ב – 1258 וטבחו בכרבע מיליון תושבים וכרבע מאוכלוסיית עיראק הושמדה. המונגולים לא פגעו בתעלות, אך הם חיסלו את האוכלוסייה ולא היה מי שיטפל בתעלות. הפלישה המונגולית לעיראק לא היתה חד פעמית והיו עוד מספר פלישות, עד תבוסת המונגולים בעין ג'לות. האזורים התכסו במים ובביצות עונתיות שהיו מופיעות בקיצים. רק רחוק מהנהרות הוקמו מספר יישובים. מי שנשאר באזור החל לגדל בחקלאות נודדת, כלומר מספר שנים בחלקה אחת, לאחר מכן עברו לחלקה אחרת, חיו שם כמה שנים וחוזר חלילה. הבדווים סחטו את התושבים ומי שחי בעיראק היו הנידחים שבמערכת. אמנם נותרו בעיראק הערים הקדושות לשיעים, אך מי ששלט בעיראק היו העות' ולכן רק השיעים נדחקו לאזור הזה והסונים נותרו בעמק. כך נחלקה עיראק – בגדד ודרומה שיעים ובגדד וצפונה סונים. החקלאים שגרו בעיראק היו המסכנים ביותר והעניים ביותר. האירופאים ניסו לבנות תעלות ובנו סכר, סכר אינדיה. בגדד נהייתה חשובה יותר ונבנתה מסילת ברזל. השינוי הגדול מתרחש עם הגעת הבריטים ב – 1920. הבריטים מזהים את הבעיה הגדולה ביותר – עודפי המים. הבריטים מתחילים להוציא מים מהמערכת – הם בונים סכר בעיר רמאדי שכל תפקידו הוא לעצור את המים בזמן הגאות. הם מזרימים את המים לשקע במדבר ויוצרים את חבניה ולאחר מכן הם מזרימים את המים לשקע מלחיה, שמלא במלחות ולכן המים אבדו. אותו דבר נעשה גם בחידקל. צפונה לסמארה נבנה סכר גדול שמעביר את המים לשקע טרטר ויוצרים את ימת טרטר ומנסים להגיע לרציונליזציה לפיתוח האזור למען תושביו. את הכספים לכך מגייסים הבריטים בעזרת הנפט. על כל המערכת הזו שמו הבריטים שליט מוסלמי סוני מהחיג'אז – המלך פייצל. הסונים החלו לשלוט על כל המערכת הזו. כך נוצר מצב שבו יש שני עמים – הכורדים מול הערבים. הכורדים מהווים כרבע מהאוכלוסייה והם רוצים עצמאות. אולם יש עוד חלוקה – סונים מול שיעים והערבים הסונים והכורדים הסונים גורמים לכך שיש רוב סוני בעיראק, למרות שהערבים הסונים שהיו בשלטון היו בד"כ מיעוט. השלטון בעיראק ידע לשחק על כך. פעם השלטון היה משחק על הסוניות ומאחד את הסונים כנגד השיעים. או שהשלטון היה משחק על הערביות כנגד הכורדים. השלטון גם היה מושיב שיעים באזורים כורדיים, וכורדים באזורים שיעים, כדי ליצור הפרד ומשול. כאן נוצרה בעיה חדשה. פיתוח הדלתא היה מקדם את האזור ואת עיראק. אולם בדלתא ישבו בעיקר שיעים והשלטון לא רצה להשקיע באזור. האזור הזה היה האזור שעליו נשענה עיראק וכל התרבויות שהתקיימו באזור ומכאן הגיעה כל החיטה לעולם המוסלמי בעבר. כך האזור המפותח ביותר בעבר הפך היום לאזור הכי פחות מפותח בעולם הערבי, בשל המציאות האתנית והדתית.

שיעור 7: 13/04/05 כיום נדבר על המוצאים העיקריים של הנילוס. מדובר על אזור גאוגרפי, שנמצא באפריקה, מכיל בתוכו יחסי זיקה בין מדינתיים, כאשר יחסי הזיקה האלה מורכבים מלפחות שני היבטים עיקריים: 1. האחד נעוץ בעובדה שזורם נהר בין המדינות 2. השני נעוץ בכך שזרימת הנהר יוצרת חסמים ומגבלות להתפתחות המדינות לאורך אגן הנילוס. יש להסתכל על הנילוס משני זויות: 1) האחת היא הזוית הגאוגרפית הטהורה, הדנה במימד ההידרולוגי של המדינות לאורך הנילוס. העובדה שהנילוס מהווה חוט מקשר ועל פיו נחתמו הסכמים. הסכמים אלה שמים חסמים למהלך ההתפתחות שלהם, כיון שהם מגבילים את השימוש של המדינות בנילוס. המציאות שנוצרת היא שהמדינות מתפתחות בכיוון מאד מסויים. הנילוס גורם לכך שהמדינות לאורכו פועלות בריבונות מופחתת. המדינות עצמן הן לכאורה ריבוניות, אך בפועל הן אינן יכולות לפעול בשטחן כרצונן. אתיופיה היא הדוגמא המובהקת לכך. במרחב האתיופי יש רעב, למרות שאין בצורת. המרחב של האגן המזרחי של הנילוס הוא חלק ממערכת ניקוז רחבת ידיים. מערכת הניקוז הזו אינה תואמת בצורה שווה למקורותיו. אגן הניקוז של אתיופיה מהווה 13% מהאגן הכולל של הנילוס. אתיופיה לבד מספקת 84% מספיקת הנילוס. כלומר לאתיופיה יש למעשה יכולת גאוגרפית, מעצם היותה המקור לרוב מימי הנילוס, לשלוט ולתעל ולווסט את מימי הנילוס. במילים אחרות, אתיופיה יכולה היתה לשלוט על חלק גדול מהמקורות ולהפוך את עצמה לאסם התבואה של אפריקה המזרחית. מכל זה אתיופיה לא יכולה לעשות דבר, מפנ שבהסדרים פוליטיים שנחתמו, כאשר יחסי הכוחות הפוליטיים באזור לא היו שווים או הוגנים, אתיופיה קיבלה על עצמה, מכורח הנסיבות, את התכתיב שהיא איננה יכולה לעשות על מקורות הנילוס סכירה משמעותית. כשמדברים על הנילוס, מדברים על נהר מאד בעייתי, משתי סיבות עיקריות: 1) התוואי שבו הוא זורם – הנילוס עובר באפיקים שלעיתים מתפתלים ושטח הפנים של המים מול הקרינה גדל. 2) סיבה הידרו – אקלימית: הנילוס אוסף מים משני אזורים אקלימיים. האזור האחד נמצא בחלק שמצפון לקו המשווה. אבל הנילוס עובר בדרכו שטחי ימות עמוקים ורחבים וכאשר הוא אוסף מים באזור גשום יחסית, הימות שלאורכו מקטינות את ספיקתו ומווסתות את מימיו. באופן תיאורטי, הספיקה של הנילוס יותר גדולה מהמים שבפועל זורמים באפיקו. הימות אוגרות את המים. הנילוס הלבן, בזרימתו לתוך סודאן, הוא בעל כוח זרימה איטי ביותר וזוהי חולשתו העיקרית. כנהר מוביל כמות לא גדולה של מים בזרם איטי, הוא צפוי להבלם בכל גורם בעומד בדרכו. אגן הניקוז המזרחי הוא "הנילוס ההררי" (או הכחול). הוא מתחלק לשלושה חלקים. החלק הדרום המערבי הוא החלק שתורם לנילוס מכל גורם אחר בודד באגן הניקוז. חשבון פרטני יאמר שהחלק המרכז את דרום המערב (נהרות שנקראים סובט ואבי) הוא החלק העיקרי של הנילוס. החלק המזרחי עומד בפני עצמו. כאשר הנילוס שמקורותיו באתיופיה מתחיל את זרימתו למישורי סודאן, הוא מגיע למגע עם הנילוס הלבן ובולם את תנועת המים של הנילוס הלבן. נקודת המפגש שלהם, בעיר מלאקל, יוצרת את שטח הביצות בין הגדולים ביותר בעולם. שטח הביצות הזה הופך לסכר הטבעי המשמעותי ביותר של אגן הנילוס, משום שהוא אינו מאפשר את מעבר מי הנילוס הלבן, באפיקו הוא, צפונה. שטח הביצות מקיף כ – 40,000 קמ"ר. אלה הם מים עומדים, באזור של קו רוחב שמונה עד חמש. קו רוחב שבמשך חודשים ארוכים מקבל זויות קרינה חדות, שמובילות להתחממות ולאידוי (אידוי של כ 20 מיליארד קוב מים שלא מגיעים לנילוס). לכן סודאן מהווה אחד מהמקורות הראשיים של הנילוס. זו לא התחכמות. כיון שהיא מכילה בתוכה שטח טבעי של ביצות הסוד, שאם הופכים אותו לשטח עביר למי הנילוס, היא מסוגלת לתרום לו מיליארדי קוב (כ – 8 מיליארד קוב לפי הערכה גסה למעלה). סודאן בפוטנציה היא גורם שעשוי לתרום לנהר. מעבר לכך, כאשר הנילוס חוצה את ביצות הסוד, הוא נכנס לאפיק שהפרשי הגובה בינו לבין פני השטח הם קטנים יחסית. התוצאה מכך היא שכאשר הנילוס גואה, מימיו גולשים למעבר ומציפים את סביבתם – גורם נוסף שמגביר את האידוי. מאפיין שלישי ומשמעותי של האזור הוא שהאדמה באזור היא אדמת לס – מדובר על אדמה שבמגע עם רטיבות נאטמת ומונעת חלחול של המים לתהום. הנילוס נחסם, הולך לאיבוד ולא יכול לתרום לה. מבחינת סודאן מדובר על אובדן קריטי. המערכת הזו נוצרת כאשר מתחיל בחודש אפריל תנועת אוויר המגיעה ממערב אפריקה. תנועת האויר פונה לצפון מזרח. בדרכה היא כמעט ולא פוגשת מחסומים, עד שהיא מגיעה לרמת אתיופיה. רמת אתיופיה מקבלת כמויות מים גדולות ביותר. כאשר מגיעים המשקעים לאתיופיה, הם נתקלים במחסום בגובה 2000 מטר. במרומי הפסגות של הארבעה קילומטר, לשם יורדים המים של גשמי המונסון. האזור של דרום מערב אתיופיה הוא זה שמספק את עיקר המים. מכאן כמויות המים מתדלדלות וכאשר הן מגיעות לרמה כמויות המים אובדות. לסיכום, חיי התושבים באגן הנילוס העילי (אתיופיה וסודן) תלויים בשני דברים בעיקר: 1) תזמון המשקעים המגיעים לזאור 2) הכמויות של המשקעים המגיעים לאזור. ככל שתושבי האזור יווסתו את המים באזור, כך יכולתן לא להיות תלויים בגשמי המונסון תגדל. מצרים מנעה זו מהם. משנת 1929, נמנע מהמדינות ספקיות המים, לשלוט על ויסות המים בתחומן. הטבע ייצר מערכת הידרולוגית, אך הסכם שנעשה מעמדת כוח פוליטי, אינו מאפשר למדינות ריבוניות לעשות במים כרצונן וכלכלת אתיופיה וסודן משועבדת לכלכלת אתיופיה ומצרים. התבוננות במערכת הנילוס רק מנקודת מבט הידרולוגית זו טעות מוחלטת. בהסכם המים, שנקבע באופן חד צדדי, שאין לאתיופיה את היכולת להתערב בצורה מלאכותית בשימוש במי הנילוס. באתיופיה יורדים גשמים רבים, יותר מאלה שזורמים לנילוס ולכאורה יש היגיון בחלוקת המים של הנילוס. נעבור לדון בסודן. כאשר מדברים על סודן, המרחב הסודני נחלק בצורה גסה, לשלושה אזורים. האזור הדרומי, סביב ביצות הסוד, מקבל מספר חודשים בשנה כמויות משקעים עצומות. לצד אדמות הלס, האזור הזה עמוס ביערות, סוואנות, מאות נחלים ובשוליו הוא מכיל אדמות פוריות. במילים אחרות, השליש הדרומי של סודאן יכול, בעזרת גשמי בעל, להיות אסם התבואה ואזור גידול של בעלי חיים לכל סודאן. אולם אזור זה נמצא בשנים האחרונות בתת ניצול משווע. בשנים האחרונות, לאור הסכמי הממשל על האזור, כבר מתחילים ניצנים לשינויים. האזור השני הוא מרכז סודאן, בו נמצאת הבירה חרטום. האזור הזה מתאפיין בכך שבמרכזו זורמים שני הנילוסים. באזור זה הנילוס כבר ממותן בזרימתו, שאינה תלויה כמעט בשינויי ספיקה. האזור הזה נוח לגרוויטציה מהנילוס. האזור הזה הוא לב ליבה של סודן ונקרא במונחים מקומיים וגאוגרפיים "אלג'זירה" – אי, בין שתי הנהרות. הוא עמוס באדמה פוריה ויש בו טמפרטורות גבוהות ולכן הוא אזור מצוין לגידול כותנה ארוכת סיב. כיום, מאז קריסת ברית המועצות, יש תחרות רבה בנושא הכותנה הסיבית. הבריטים הביאו את הכותנה ארוכת הסיבים לסודן. החלק המערבי למרכז הוא אזור דרפור, שנמצא על גבול צ'אד. יש לו הרים גבוהים והוא מקבל כמויות משקעים יחסית יפות, המאפשרות גידול דגנים שאינם חיטה. זו הנקודה של קיומה של סודן. יש דגנים המסוגלים לגדול ולהתקיים בתנאי משקעים לא סדורים. כלומר אין צטרך ברציפות או המשכיות בכמויות הגשם. ניתן לגדל סורבון, דוחן ושעורה באזור הזה. אלה הם דגנים נחותים. סודן אינה יכולה לגדל בגידולי בעל חיטה. בהערכה גסה, אם סודאן היתה מנצלת את השטח היא היתה יכולה לספק חיטה לא רק לעצמה, אלא גם לכל חצי האי ערב. עד שנת 99' סודאן היתה מגדלת רק כ – 10% מתצרוכת החיטה שלה והדבר יצר עומס על הכלכלה שלה. אולם מאז שנה זו בנתה סודן צינור נפט למפרץ הים האדום והכלכלה שלה התהפכה. כיום סודן יכולה להרשות לעצמה לפתח חקלאות ולייבא מים וירטואלים. לסודן אין היום מספיק מים. יש לה מקורות מים שהיא צריכה לעשות מאמץ כלכלי עצום כדי לשאוב מהם. אולם הנפט יכול להרשות לעצמה לייבא מים. המציאות הפוליטית יכלה להרשות לסודן להגדיל באופן מלאכותי את כמויות המים שלה ולצמצם את התלות שלה במצרים. עד לפני כעשור, סודן הפעילה בתחומה חקלאות שכללה בעיקר גידולים ליצוא, מסיבה פשוטה – עד לפני עשור לא היו לסודן מקורות הכנסה אלטרנטיביים. כתוצאה מכך, רוב הפעילות הכלכלית בסודן סבבה סביב מוצרי מזון בסיסיים לאוכלוסייה. כך הפכה סודן לתלויה בפעילות החקלאית שלה. בסודן לאורך השנים כמעט ולא נוצרו מקורות הכנסה אחרים (למעט אולי מפעלים לעיבוד מזון). אולם אז החלה סודן למצות את עתודות הנפט שלה ולכן היום חשיבות עצומה לנפט בסודן. האזור הצפוני בסודן הוא אזור מדברי באופן קשה ומאוכלס בנוודים שעוסקיםבפעילות אקסטנסיבית וכושר הנשיאה שלו הוא נמוך. רוב הערבים בסודן חיים באלג'זירה והשחורים חיים באזור ביצות הסוד. סה"כ אוכלוסיית סודאן מונה 40 מיליון בני אדם שמתרכזים בחרטום וסביבתה ובמלאקל וג'ובה. באזור האחרון חיים שבטים. אתיופיה זה מרחב גאוגרפי שבמידה רבה יוצא דופן בכמעט כל פרמטר שלו גם מהמזרח התיכון וגם מאפריקה. במדינה יש מספר אזורי אקלים. זו מדינה שיש בה הבדלים קיצוניים בתנאים הגאוגרפיים. יש בה פערים עצומים מבחינת משקעים וכמויות מים. זה אחד האזורים הגאוגרפיים בו השונות בתכונות היא עמוקה. המרחב הפיזי של אתיופיה ניתן להבחין בו בכמה אזורים עיקריים: האזור החשוב ביותר הוא הרמה (במת ההר). אלה הם שטחים מישוריים יחסית ורצופים. חסרונו הבולט הוא שהוא מבותר על ידי קניונים. הקניונים חורצים את הבמה לתאי שטח נפרדים. הדבר גורם לאיבוד כמויות המים הזורמות על במת ההר. החריצה גורמת לסחיפת קרקע במורד הבמה. התוצאה היא שככל שכמות המשקעים גדלה, סחיפת הקרקע מבמת ההר עולה עמה. כאשר במת ההר נהנתה מכמויות המשקעים הגדולות, הקרקע היתה מעוגנת מסביב לצמחים. ככל שהאדם הגביר את פעילותו והא יצר חרב פיפות. הוא בירא את היערות ולמעשה נטל את הדבק באדמה. זו נשטפה בקצב הולך וגדל. הבירוא נועד ליצור קרקע חקלאית, אך הקרקעות נסחפו אל הנילוס. כמויות הבקר והצאן ברמה האתיופית גדל. לפיכך היקף הרעייה גדל. כדי לפתח את רמת ההר האדם חייב להתערב על מנת שסחיפת הקרקע תצטמצם. עד שנות ה – 70, בימי היילה סלאסי, הכלכלה היתה פיאודלית. לפיכך לעריסים, שקיבלו רק חלק מהקרקע ולא מהתבואה, לא היה אינטרס להשביח את הקרקע והאדמות באזור הפכו לדלילות. מאז שנות ה – 90, הממשל האתיופי נוקט בצעדים מתונים לרסן את השימוש הלא מושכל בבמת ההר. שתי הפעולות העיקריון הן: בניית טרסות בבמת ההר, שקולטות את האדמות. הדבר השני הוא בניית סכרים זעירים. הסכרים הזעירים נועדו לאפשר השקייה לאורך תקופה גדולה יותר, לצמצם את סחיפת הקרקע ולאפשר מרחב תמרון גדול יותר. אולם הסכרים הזעירים האלה מתמלאים בסחף במהירות ובפרק זמן קצר המים עולים על גדותיהם. האזורים מאחורי הסכרים הופכים לקרקע פוריה יותר וזה היתרון בסכרים – אולם זה אפקט קטן יחסית לסחף הכולל. אתיופיה מנועה מלהקים סכרים על הנילוס והיא נאלצת למצוא פתרון כזה. אתיופיה בעיקר מגדלת דגנים, באמצעים טכנולוגיים נחותים ולכן תנובת הפירות באתיופיה היא מהקטנה באפריקה. לפיכך החקלאים באתיופיה נותנים מענה מאד מצומצם ביחס לצרכיהם. האזור הדרום מערבי של אתיופיה, בו שוכנת העיר אדיס אבבה. זה אזור נהר הקום. באזור הזה מגדלים קפה וזה ענף הייצוא העיקרי של אתיופיה. כיום אתיופיה יכולה לייצא רק מעט גידולים חקלאיים. שליטתה של אתיופיה מתבטלת גם בנושא המים וגם בנושא הפיתוח הכלכלי שלה, לפחות עד היום. מזרח אתיופיה הוא אזור השבר הסורי האפריקאי. יש בו מים רבים יחסית והוא מיושב בשבטים, שרובם ממוצא ערבי. הם מקיימים פעילות אקסטנסיבית והתרומה של האזור לכלכלת אתיופיה היא מזערית. האזור האחרון הוא אזור אוגדן. הוא מצוי בדרום מזרח המדינה. הוא מדברי בעיקר וכמעט ואינו יכול לתרום לכלכלת המדינה הזו. למעשה הוא מקבץ שבטים, שעוסקים בעיקר במרעה ספוראדי מזדמן, אינם רואים עצמם כחלק אינטגרלי מאתיופיה ופועלים במידה רבה באוטונומיה לא פורמלית. הסיכום של העניין הוא שאתיופיה נמצאה עד שנות ה – 70 ברמת פיתוח חברתית כלכלי ברמות הירודות ביותר. מאז שנות ה – 70 החלה אתיופיה בפעילות כלכלית משופרת. פרק הזמן עדיין לא מאפשר למדינה הזו לשאת את עצמה מבחינת מזון, למרות שיש בה נתונים לפיתוח חקלאי רחב היקף, התלוי בתשומות של קרקע, הון, מים בעבודה, שנמצאים כרגע בכמות מוגבלת. כיום אתיופיה נמצאת בין המדינות הנחשלות באפריקה ובעולם. אריתיריאה היא מדינה שהתנתקה בצורה פורמלית ועל פי הסכם מאתיופיה. היא מכילה בתוכה, בחלק ניכר משטחה, שטחים הרריים, בדומה לרמת אתיופיה. לכן המרחב החקלאי באתיופיה מצומצם בחלקו. אולם יש בה חופי ומישורים צרים, הנהנים מהאקלים של חוף הים וממים הזורמים מרמת אתיופיה. בהתנתקותה הפכה אריתריאה את אתיופיה למדינה כלואת יבשה. בעקבות זאת הפכה אתיופיה לתלויה בג'יבוטי הקטנטונת ובאריתריאה. אתיופיה תלויה לא במצרים ובגשמים, אל גם במדינות שכנות לייצוא. כל זה מנחית את אתיופיה. אתיופיה סובלת מנחיתות בריבונות בשלושת הרבדים האלה ולכן אינה יכולה לממש את הפוטנציאל האטרקטיבי שלה. במידה דומה, נמצאת סודן בסיטואציה גיאופוליטית כזו. הנפט, המשאב העיקרי של סודן, נמצא בשליש הצפוני. האזור מאוכלס בתושבים אנימיסטיים, כלומר כאלה המאמינים באל שהם מייצרים בעצמם. מדובר על אמונות שבטיות מקומיות. האוכלוסייה הזו, הנגרואידית, נמצאת בסכסוך קיומי עם האוכלוסייה הכובשת מהצפון, הערבית – מוסלמית. בין שתי האוכלוסיות האלה קיים סכסוך היסטורי, המתמקד בעושר הכלכלי של המרחב הזה. הערבים רוצים להשתמש במשאבים של האזור ואילו הדרום מסרב לחלוק בהם. מהתאריך בו סודן קיבלה עצמאות (1/1/1956) היא מצויה במלחמת אזרחים, ששיתקה את הפעילות הכלכלית בסודן. אחד הדברים שהיא שיתקה יותר מכל זה הניסיון להגדיל את ספיקת הנילוס באזור ביצות הסוד. התוכנית המקורית לניצול הנילוס היא "תוכנית תעלת ג'ונגלי" שנהגתה על ידי בריטי בראשית המאה ה – 20 התוכנית אומרת שתיבנה תעלה לאורך הביצה, שתנקז את מי הביצה ותוציא אותם, מה שיקטין את שטח הפנים ואת האידוי. התעלה לא יצאה לפועל בשל מלחמת האזרחים. בעת הנוכחית חוזרים לתוכנית כדי להפוך אותה לממשות ולהגדיל את צריכת המים של מצרים וסודן. אפשר לאמר שסודן זו מדינה שפלגי האוכלוסיה בתוכה, ניטרלו את יכולת מימוש הפוטנציאל במרחב. סיום מלחמת האזרחים מאפשר במידה רבה לתרגם את הפוטנציאל הזה לאיזה שהוא כוח כלכלי. מה שדוחף את הפיתוח הזה הוא בעיקר הימצאות שדות הנפט והפיתוח שלהם, בעיקר בזכות הרגיעה במלחמת האזרחים. כיום חברות מבחוץ מפעילות את הנפט בסודן. לסיכום הדיון, סודן ואתיופיה הן שתי מדינות ששטחן מאפשר מגוון של פעילויות כלכליות ואחרות היתרון המובהק שלהן הוא היכולות החקלאיות שלהן. יש להן פוטנציאל חקלאי גבוה מאד, אך כדי לממש אותו הן זקוקות לצעדים לא פשוטים, אך התנאי העיקרי הוא גידול בייצוא של עצמן, על מנת להגדיל את ההון של עצמן ולהגדיל את התוצרת החקלאית שלהן. כיום שתי המדינות מכינות את התשתית לשינוי המהלך הכלכלי שלהן. אתיופיה עשתה זאת בצעד פוליטי בלתי צפוי, כשהפכה לפדרציה וסודן הגיעה להסדר פנימי, שכבר יזיז אותה כלכלית בזכות הנפט.

שיעור 8: 04/05/05 אזור הלבנט: הלבנט נחצה ונתחם ע"י כמה רצועות. האחת היא רצועת חוף שרוחבה כ – 15 ק"מ, שמגיעה עד ראש הנקרא. הרצועה השנייה היא הרצועה ההררית שמתחילה בג'בל אנצאריה, דרך הרי הלבנון, השומרון ועד הנגב. רוחבה הוא כ – 20-40 ק"מ רוחב. הרצועה הבאה היא השבר הסורי-אפריקאי, מסוריה, דרך בקעה בלבנון, עד בקעת הירדן ואילת, שרוחבה כ – 15 ק"מ. הרצועה הבאה היא רצועה הררית גבוהה, ורצועה נוספת היא רצועה מדברית, מהמדבר הסורי עד לנגב ומדבריות ערב. חמשת הרצועות הללו הן המאפיינות של רצועת הלבנט. את חמשת הרצועות הללו יש לנו שתי קווי רוחב שחותכים את האזור הזה וקוטעים אותו – 1) עמק בית שאן והירמוך, שחותכים את האזור ויוצרים את "הלבנט הדרומי". 2)חתך דומה נמצא סביב העיר טריפולי בלבנון וחותך את ג'בל אנצאריה, מה שיוצר "לבנט צפוני", שמתחיל מהרי הטאורוס. בין לבין נוצר "הלבנט המרכזי" שנמשך עד חיפה. זה המבנה הטופוגרפי, שאיננו משתנה עם היווצרות המדינות. בחלק הצפוני יש פינה, בחלק ממישור החוף, ששייכת לתורכיה – חבל אלכסנדרטה. שאר השטח זה סוריה. הלבנט המרכזי הוא לבנון והוא כולל את הבקע, הר הלבנון ומישור החוף. הלבנט הדרומי שכולל את מישור החוף וההר וחצי הבקע זה א"י. החצי השני של ההר הוא בירדן. זה החיתוך של המדינות המודרניות. יש חמש קווי אורך וארבע מדינות. המרכיב המרכזי שקובע ויקבע את מקום היישוב ותפורסת היישוב הוא כמויות הגשם. ככל שיש יותר גשם יש יותר אוכלוסייה ולהפך, גם בחברות המפותחות של המאה ה – 21, על אף העובדה שלא עוסקים יותר בחקלאות. זוהי תופעה שהולכת לכל אורך הדרך. מהם הגורמים המשפיעים על מקורות הגשם? ישנם שלושה גורמים המשפיעים על כמויות המשקעים: 1) טופוגרפיה – ככל שגבוה יותר מעל פני הים, יותר גשם. ככל שהמקום גבוה יותר יורד יותר גשם. כך לדוגמא בלבנון שהיא יותר גבוהה יורד יותר גשם ולפיכך שם יש ארזים ופה אין. 2) קו – רוחב: קו צפון. ככל שאנו צפוניים יותר, יש יותר גשם. ככל שדרומיים יש פחות גשם, גם זה באותו גובה מעל פני הים. 3) הקרבה לים: ככל שקרוב יותר לים, יש יותר גשם. הרים צפוניים קרובים לים, כמו ג'בל אנצראיה, יקבלו יותר מים מאשר הרים רחוקים מהים, כמו הרי אדום. סיכום של כל זה יסביר את תפרוסת ההתיישבות – היכן שגבוה יותר, צפוני יותר וקרוב יותר לים, יש בו יותר אנשים. בישראל יש יוצא מהכלל, כיון שיש אידיאולוגיות שהובילו להתיישבות באזורים מסויימים. הקשר שיש בין ההתיישבות והתעסוקה של האוכלוסייה נובע מכמויות הגשם. עוד אלמנט מאד אופייני למקומות אלה הוא, שבניגוד למצרים ועיראק, אין התיישבות, או לפחות מרכזית, על הנהרות. כך גם לאורך הירדן בישראל, גם הליטני או האורונטוס אסי שזורמים בלבנון וסוריה, אין התיישבות כמעט. מדוע? כיון שלא ניתן לנצל את מי הנהרות האלה לחקלאות. הירדן לדוגמא לא הציף את הקרקע כמו הנילוס או הפרת. עד המאה ה – 20 לא היתה טכנולוגיה לשאיבת מים ולכן ההתיישבות לא היתה לאורך הנהרות. לכל אורך ההיסטוריה הפעילות התרכזה היכן שיש גשם. כל האזור של הלבנט הוא כ – 300,000 קמ"ר. על שטח קטן בהרבה מזה של מצרים או של עיראק יש פיצול של כמה מדינות קטנות (ארבע או חמש, תלוי בפרשנות הפוליטית). כלומר יש אלמנט של הטרוגניות פוליטית. האלמנט הבא הוא רב גוניות אתנית והטרוגניות מכמה בחינות. יש כאל גם יהודים, גם נוצרים גם מוסלמים. גם שיעים, גם סונים, גם צ'רקסים, גם דרוזים, גם אשכנזים ומזרחיים, יש כאן נציגות של העולם הנוצרי. כלומר יש כאן רב גוניות ונציגות של כל קבוצה במזרח התיכון – זה לעומת ההומוגניות, או לפחות ההטרוגניות המצומצמת, שמאפיינת את מצרים, עיראק או סודאן. זוהי הטרוגניות גם מדינית, גם חברתית דתית, גם פוליטית וגם גיאוגרפית. נעבור לניתוח של כל אחד מאזורי הלבנט: הלבנט הצפוני: מצפון הרי הטאורוס ועד לפרצת טריפולי. מישור החוף הוא אזור צר יחסית. בהיותו צפוני וקרוב לים מקבל כמויות גדולות של משקעים, הרבה גשם וגם גשם שיורד על ההרים ומוריד למישור הרבה סחף וגם נהרות קטנים שמזרימים הרבה מים. האזור מאפשר קיום אנושי די צפוף וחקלאי. אולם יש שתי מגבלות – העובדה שזה מקום צר שגורם לצפיפות. המגבלה השנייה היא שהנהרות שנוצרים מהגשם גרמו לקשיים במעבר, עד שהחלו לבנות גשרים. לפיכך התפתחו יישובים קטנים יחסית, עם הפנים לים, שבו עסקו בעיקר בסחר ימי. האוכלוסייה היתה דלילה ולא עברו באזור דרכים מרכזיות. אולם יש אפשרות להגיע פנימה דרך אחד המעברים. רק נהר האורונטוס היה זה שאפשר מסחר, כיון שנשפך לים התיכון. לכן באזור זה נבנתה אחת הערים המרכזיות הבעולם הקדום – אנטיוכיה. כאשר מתפרקת האימ' העות' הלבנט הצפוני הופך לאזור מנדטורי צרפתי. כשנגמרה מלחה"ע ה – I הוחלט שהמזה"ת יקבל עצמאות, אך כיון שתושביו לא היו מספיק מפותחים לדעת חבר הלאומים, ניתן לשים אפוטרופסים לאזור – במקרה זה צרפת ובריטניה. כאשר ניתן המנדט לצרפת, לא הוגדר מהי סוריה ומהי לבנון. צרפת היתה זו שקבעה את הגבול עם תורכיה, שנותרה עצמאית, על פי העיקרון האתני – היכון שיושבים תורכים יהיה תורכיה ואילו איפה שיושבים ערבים יהיה סוריה. תורכיה מתעקשת רק על בניית מסילת ברזל – המסילה הבגדדית, המגיעה עד בגדד דרך צפון סוריה. לכן תורכיה קיבלה את אזור מישור המדבר המאוכלס עד היום בערבים. מרגע שנחתם ההסכם הזה דורשת תורכיה לספח את אלכסנדרטה, בטענה שבאזור יושבים תורכים ובעיקר את המוצא לים – אנטקיה (אנטיוכיה של היום). אחרי לחצים תורכיה מקבלת את ההחלטה לערוך משאל עם לסקור כמה תורכים חיים שם ולאחר ששני משאלים לא מוצאים שחי שם רוב תורכי, תורכיה מקבלת ב – 1938 את האזור מידי הצרפתים, אולי כתשלום לכך שתורכיה לא תתערב במלחמה, אם כי אין מסמך שמעיד על כך. אולם סוריה עד היום לא מוכן לקבל את זה. כתוצאה מכך לא נותר לסוריה המעבר הצפוני מחלב למישור החוף הארוך של סוריה. גם המעבר הדרומי נלקח מסוריה, כשטריפולי סופחה ללבנון. כלומר לסורים לא היתה גישה לחוף הארוך שהיה לה. סוריה נאלצה לפרוץ פתחים וכבישים ולהניח מסילות כדי לבנות נמלים, בתנאים דמגורפיים מאד קשים, מחוסר ברירה. כאשר סוריה הצליחה לשים יד על לבנון, בזמן מלחמת האזרחים, היא ישר הגיעה לטריפולי, שהפכה לנמל של סוריה. היום מישור החוף מפסיק לתפקד כאזור חקלאי והופך לאזור אורבני. ההרים, צעד אחד מזרחה, הם יחידות מאד מיוחדות. ההרים נקראים ג'בל אנצאריה. גובהם מגיע ל – 1800 מטר. הם מהווים מחסום ממישור החוף למרכז סוריה ונוצרת כאן רצועת הרים מבודדת מסביבתה. כיון שהאזור הוא גבוה וקרוב לים יורד בו גשם רב יחסית ויש בו מספר נהרות. הנהרות מבתרות את ההר ומקשות על התנועה הין חלקי ההר, אך מצד שני יוצר קרקע פורייה המאפשרת קיום. באזור יש תופעה אופיינית למזה"ת. באזור ההר יושבים מיעוטים, כיון שהוא מאפשר הגנה טבעית. בג'בל אנצאריה חיה העדה העלווית, שהיא עדה שמרכיביה הדתיים שונים מסביבתה. העדה בנויה חמולות בהתאם למבנה הגאוגרפי, בלי קשר בין החמולות. החמולות חיו בגידול עצמי ולא גידלו גידול מיוחד, למעט עצי תות, שבעזרתם ניתן יהיה למכור משי. כתוצאה מכך זו העדה הכי פחות מפותחת בכל המרחב. כיום העלווים, בשל המדיניות האימפריאלית, הם השליטים, לאחר שגויסו לז'נדרמריה. השלטון העלווי לא פיתח את ג'בל אנצאריה, מתוך כוונה לשמור על המבנה המסורתי. כך מי שרוצה להתקדם בפוליטיקה יורד לדמשק, מי שרוצה להתקדם בכלכלה יורד למישור החוף וההר נשאר לא מפותח ותפקידו בעיקר לספק את הקצונה הבכירה וההנהגה לסוריה. כל זה בנוגע להרי אנצאריה. מזרחה יותר קיים הבקע. במרכז הבקע זורם נהר, שהוא בעייתי מבחינה בינ"ל. הוא מתחיל בצפון לבנון, בעל-בק, זורם לתורכיה ומשם לסוריה. מכאן נובעת בעיית השימוש במים. מי שחזק הוא זה ששולט על המים. סוריה כפתה על לבנון הסכם שאמר שפרט לכפריים אסור ללבנונים לבנות סכר. תורכיה החזקה יותר לא אפשרה לסורים להקים סכרים, כיון שהיא חזקה יותר. ליד הנהר יושבות חמה וחומס. כיון שהנהר יוצא מלבנון בגובה של למעלה מ – 1000 מ' מעל פני הים, יש לו זרימה חזקה. לפיכך מימי קדם היו על נהרות אלה גלגלי מים, שהיו מעלים מים שאפשרו להשקות את האזור. אלו מתקנים שהוקמו ע"י הערבים במאה ה – 8 לספירה ולכן האזור של חמה וחומס נתן את הביסוס הכלכלי לכל האזור מסביבו.


שיעור 9: 18/05/05 למאפיינים הגאוגרפיים הכוללניים יש השפעה על חיי האנשים ותרבותם (ראה לדוגמא העלווים באנצאריה. העיר חלב בסוריה היא עיר הנמצאת במדבר. יש בה כמויות משקעים קטנות מכדי לקיים יישוב גדול באזור. חלק מקיימת עצמה בעזרת כך שהיא יושבת על נהר, לא גדול, בשם קוויק, המספק את צרכיה. לנהר יש בעיה גיאופוליטית, כיון שמקורותיו נמצאים דווקא בדרום הרי תורכיה. בשל קביעת הגבולות בין תורכיה לסוריה הצרפתית גרמה לכך שהמים מגיעים מבחוץ וכיום יש לתורכיה אפשרות פשוטה לסגור את המים של חלב – על ידי סכר. למעשה תורכיה שולטת על אפשרויות פיתוח הכלכלה בתוך סוריה. המקרה זהה למה שמתרחש בין מצרים לסודאן ואתיופיה. אולם מצרים היא מדינה חזקה שמאיימת על סודאן ואתיופיה וסוריה לא מספיק חזקה על מנת לעשות כן לתורכיה. מה שסוריה כן יכולה לעשות הוא לנתק את נהר האורונטוס המגיע ללטקיה דרך סוריה. חשיבותה של חלב היא חשיבות אזורית ורגיונלית לגבי המזה"ת ולעיתים גם בעלת חשיבות עולמית. היא יושבת על נקודת מפגש בין שלושה אזורים: 1) אזור המדבר – אזור המדבר הסורי, בו יש בדווים, אשר מספק לדמשק בשר וחומר גלם לתעשיית הטקסטיל והצמר. 2) מצפון, האזור ההררי המספק את מצרכי הפירות, כמו לדוגמא הפיסטוק החלבי. 3) ג'בל אנצאריה, אשר סיפק לדמשק משי. הדבר הפך את חלב למרכז מסחרי. בד"כ גם רוכזו בה חומרי גלם לתעשייה, דבר שיצר כאן במשך הרבה מאד שנים תשתית לבתי מלאכה, שנתנה תשתית תרבותית לפיתוח תעשייה – היה שם הון ואנשים שפיתחו תעשייה. לפיכך חלב זכתה בשנות ה – 30 של המאה ה – 20 לכינוי "חלב האדומה", בשל התעמולה הקומוניסטית שנפוצה בה בשל קיום פרולטריון תעשייתי שהיה בה. חלב תמיד נתפסה כאזור תעשייתי וכלכלי ולחלב תמיד היתה תדמית של עיר פועלים בה יש פחות מלומדים. כל דרך שהגיע מכיוון תורכיה תמיד עברה דרך חלב, כיון שהיא היתה המעבר הנוח היחיד. חלב גם שימשה כאזור מפגש בין מזרח למערב, או ליתר דיוק בין סוחרים נוצרים מהמערב למוסלמים מהמזרח, שלא עברו את הקו של חלב. הסיבה העיקרית היתה שחלב היתה במרחק יום הליכה מאנטיוכיה ומצד שני יום הליכה מהפרת. מיקומה למעשה איפשר את חציית המדבר מבלי לחצות אותו בפועל. ברגע שהצרפתים (כמו גם הצלבנים) ניתקו את חלב מתורכיה ומעיראק, הם פגעו בה. על יד חלב יש שני גורמים מאד חשובים לסוריה: 1) נהר הפרת זורם בסוריה במדבר הסורי, בעמק נמוך, המאפשר לפתח את הערים באזור. אולם קשה לנצל את המים האלו, כיון שהשימוש שתורכיה עושה במים גוזל מים מסוריה (ועיראק). סוריה גם החלה לבנות מערכת של סכרים באזור על מנת ליצור אדמה פוריה. הפיתוח שנעשה באזור הזה בשנות ה – 70, עם הקמת הסכר שיצר את אגם אסד, תרם לכך שחלב נותרה עדיין אזור משמעותי. 2) כל זה נמשך עד שגילו באזור נפט, בתל קוצ'וק, חלק מאותו אזור נפט גדול הנמצא באזור. צינור הנפט הועבר דרך חלב. בשל שתי נסיבות אלו חלב הצליחה לשמור על היותה עיר גדולה. יותר מכך, סוריה היא המדינה היחידה בה אין מה שמוגדר – "עיר ראשה", עיר מרכזית אחת, אלא יש שני מרכזים, האחד דמשק, שהיא מרכז השלטון, החינוך והצבא ואילו המרכז השני, חלב, הוא מרכז הכלכלה והתעשייה. המדבר נותר כאזור פיתוח. אולם כל התוכניות הגדולות לפתח את האזור בו נמצא הנפט לא גרם לאנשים לעזוב את הציר חלב (חמה, חומס וכו') דמשק ולכן האזור נותר פחות מיושב ולפיכך גם פחות מפותח. אם נתקדם מהאזור הנ"ל, המוכר כלבנט הצפוני, נגיע לאזור הלבנט המרכזי. אזור הלבנט המרכזי עדיין מכיל את חמשת היחידות: ההר, המדבר, מישור החוף, הבקע והרי הים. מישור החוף הוא אזור צר ושופע נהרות שמקשה על התנועה ומצריך בניית גשרים. הקיום במישור החוף תמיד נטה לים ולא להר. התרבות הפיניקית שהתפתחה באזור התפתחה על בסיס סחר ימי. החדירה האירופית לאזור התחילה דרך ביירות, שהתמלאה במוסדות אירופיים למיניהם. על המרחב הקטן הזה הוקמו ערים רבות, כיון שכל מפרץ שימש לכניסה מהים. אולם האזור המרכזי ביותר הוא אזור הר הלבנון. באזור הזה יש מאפיינים יחודיים. קודם כל המערכת הגיאולוגית היא בעלת השפעה רבה. ההרים בנויים בעיקר מאבן גיר. לגיר יש תכונה שכאשר יורד עליו גשם הוא מחלחל דרכו ויוצר טרשים ומערות נטיפים, מה שמאד לא נוח לחקלאות. אולם בהרי הלבנון יש תופעה מיוחדת. עיקר מקורות המים לקיום בהר הם במעיינות. המעיינות נוצרים בגבהים המאד גבוהים של הרי הלבנון, בהם יש כל כמה מאות מטרים שכבות שלא מאפשרות חלחול מים וגורמות למים לפרוץ למעיין. כך בהר גדלים עצי דובדבנים ושקדים המאפשרים קיום באזור. הרוב הדומיננטי אמנם יושב במישורים, אך בהרים, אשר מספקים הגנה, תמיד ניתן יהיה למצוא מיעוטים. ואכן הר הלבנון מספק מקום מושב של המיעוט. הקהילות הנוצריות שמהוות את המיעוטים באזור מקורם בפיצולים בעולם הנוצרי בעת הביזנטית. הבישוף של אנטיוך חלק על הדוגמה של הקיסר. הנזיר מרון היה מארגן הקהילה בימי החלשות הקיסר הביזנטי. הקהילה הזו שנקראה מרונים נדדה להרי הלבנון ובימי המוסלמים הם קיבלו הכרה דתית ונתרו לגור בהר אשר סיפק להם הגנה. הייחוד במרונים היה שהם ניצלו שעת כושר כאשר העולם הנוצרי חזר לאזור בתקופה הצלבנית ונקשרו בחזרה למערכת האירופית הקתולית ברומא וקיבלו אף את מרות האפיפיור מבלי לקבל את הדוגמה הלטינית. זה אומר שכל מי שקשור למערכת של האפיפיור מתקשר אליהם. לפיכך הצרפתים שהגיעו לראשונה לאזור, פנו ישר אל המרונים עמם היה להם קשר. מסיבה זו המרונים הפכו לעשירים והחזקים באזור. לאזור הזה הגיע עוד מיעוט בזמן מאוחר יותר – הדרוזים. הם התיישבו בהרי השוף ובחצביא באזור המאה ה – 10-11. במאה ה – 19 התפתח מאבק בין הדרוזים לנוצרים. צרפת התערבה והדרוזים נדחקו לג'בל דורז, למקום המפלט שלהם. מדרום לאזור, באזור בקה, נמצא את אלמנט השיעים, שאף אחד לא רוצה לחיות איתם או על ידם, כיון שהם פסולים על ידי הסונים. מדרום לשם יושבים הסונים. בימי האימפריה העות' קיבלו המרונים איזו שהיא אוטונומיה, די בעזרת הצרפתים. החלק שהמרונים קיבלו כאוטונומיה היה אזור מישור החוף עם העיירה, במה שכונה "לבנון הקטנה" (אזור שלא כלל את ביירות). לאחר מלחמת העולם הראשונה דרשה צרפת לקבל מנדט על סוריה ולבנון, כיון שהיה ברור להם שעם הערבים המוסלמים והדרוזים בסוריה ולבנון אין להם סיכוי ליצור יחסים טובים, וכיון שהיה להם ברור שכאשר הם יעזבו, הם יזדקקו לדריסת רגל. מסיבה זו הבריטים גם רצו להקים מדינה יהודית לצד מדינה ערבית – ליצור קואליציה נוצרית יהודית נגד הרוב המוסלמי. אולם לצרפתים היתה בעיה: לבנון הקטנה לא הספיקה לקיום מדינה עצמאית ולפיכך הם צירפו לאזור את אזור הר הדרוזים, ביירות, טריפולי, הרי מול הלבנון ועוד ויצרו את "לבנון הגדולה" ובכך ניסו גם לחסום את דמשק. הר הלבנון הוא הר מאד פורה בגלל מיקומו הגיאוגרפי. עיסוקו המרכזי היה תמיד עיסוק בחקלאות, בעיקר חקלאות שלחין, על ידי טרסות ותעלות. ביירות שימשה מאז המאה ה – 19 כמרכז כלכלי ותרבותי וכשער הכניסה האירופאי למזרח התיכון, במקום אלכסנדריה. כל המערכת התפתחה בה והיא גדלה. בשל אופייה המסחרי היו בה בתי מלון, בנקים, בתי קזינו ובכלל מערכת אירופית שבה לביירות היה מעמד מאד מיוחד – בנקים אירופיים בהם אפשר לדבר בערבית. היו בעיר את כל האפשרויות. בנוסף בלבנון יש גם הרים מושלגים ואתרי סקי. כך לבנון הפכה למוקד מרכזי במזה"ת והפכה למערכת יישובית פוליטית מרכזית במזה"ת, כל עוד המבנה העדתי שיצרו הצרפתים נשמר. כאשר המערכת התפרקה, מעמדה של לבנון גם הוא נפל. שיקומה של לבנון תלוי בייצוב מחדש בין העדות.

שיעור 10: 25/05/05 ספרים מומלצים לבחינה – G. Blade – Geography of the Middle East Fisher – Geography of the Middle East את המבחן יש להגיש ב – 26 ליוני, שבוע שלם, מיום ראשון עד יום ראשון. הנקודה השניה של הרי הלבנון, לאחר רצועת החוף, היא ההרים. ההרים מאד קרובים לים, כ – 40 ק"מ מהחוף, אך הוא מגיע למרחקים של 3000 מטר. החלק השלישי אליו אנו מגיעים הוא הבקע. הגבעה היא בגובה רב מעל פני הים. באזור הבקעה נמצאת העיר בעל-בק, הנמצאת בגובה 1000 מטר. ההבדל בין פסגת הרי הלבנון לבקעה הוא 2000 מטר, אולם למרות זאת הבקע נמצאת בגובה רב מאד למרות זאת. צורת החיים בבקעה כמובן מושפעת מהתנאים הגיאוגרפיים שלה. הבקעה גבוהה, צפונית וקרובה לים ולכן אמור לרדת בה גשם רב. לבנון היא המדינה היחידה במזה"ת שאין אף לא דונם אחד שהוא מדבר. אולם מצד שני יש בה צל גשם. לפיכך הבקע הוא דווקא שחון יחסית ויורד רק מעט מעל קו המינימום המאפשר קיום. הבקע גם שימש יותר כאזור דרכי תחבורה ומעברים ופחות כאדמה חקלאית. בבקע יש שני נהרות גדולים הזורמים בו. שניהם מתחילים ליד בעל בק. זה הזורם צפונה הוא האורונטוס (הע'סי), שהוא נהר בינ"ל, הנובע בלבנון, זורם לסוריה ונשפך למים בתורכיה. עיקר המשתמשים בו הם הסורים בחומס וחמה ולכן הסורים דואגים לכך שאף אחד לא יקח ממנו מים בלבנוןף למעט כפרים שהשתמשו בו מימים ימימה. מבעל – בק דרומה זורם הליטאני (קסמייה), שנשפך לים. הליטני הוא מאד מעניין מבחינה פוליטית והסטורית. הוא אחד הנהרות היחידים במזה"ת שמתחיל ונגמר באותה מדינה. הציונים תבעו באופן רשמי חלק שבו עבר הליטאני, בשל תיזה של הציונות האומרת שכל חלק שלא ניתן לנו נלקח מאיתנו. לעומת זאת הצד השני מאמין שכל מה שעבר מאז מונע מהשאיפה הציונית להחזיר לעצמה כל מה שלא קיבלה ב – 1919. לפיכך מלחמת לבנון נראתה בעיני העולם הערבי וגם בעולם כולו, כניסיון ישראלי לשאוב מים מהליטאני, כפי ששאפה לעשות ב – 1919. בנהר יש גם גורם מרכזי בפוליטיקה הלבנונית. במשך דורות לא חיו אנשים בבקעה, כיון ששם היו דרכים ולכן גם צבאות, מה שהרחיק משם תושבים. בנוסף ההרים היו גם יותר פוריים. מי שכן ישבו בבקעה אלה אנשים שנדחו מהחברה, כמו משפחות שהסתכסכו עם משפחות אחרות, בדווים וגורמים מפוקפקים, שישבו במקום כמעט מנותק לחלוטין. בשל הניתוק של המקום, הגידול המרכזי בבקעה הוא החשיש ורוב התושבים היו שיעים. לאחר הקמתה של לבנון הבינו השלטונות שיש לפתח את מפעלי המים. ללבנון אין כמעט בעיה של מים, אך יש לה בעיה של מקורות אנרגיה. לפיכך תוכננה הקמת מפעל על מי הליטאני, שייצר אנרגיה הידראולית, שסיפקה אנרגיה לביירות. לאחר שהתוכנית כבר היתה מוכנה השיעים הזדעקו ולכן לאחר שהוקם הסכר הוקמו תעלות להשקות מקצת מהחלקות, אולם רוב המים משמשים להפקת אנרגיה בביירות הנוצרית. כיון שבבקע יושבים שיעים, הבקע הוא אזור נחשל שהממשל, שפועל בעיקר לטובת המרונים וקצת הסונים, מעולם לא טיפח אותו. החלק הרביעי הוא הרי מול הלבנון. הר מול הלבנון הוא טרשי והמים מחלחלים בו ולא פורצים אל פני השטח. לפיכך ההר אינו מיושב. קו הגבול בין לבנון לסוריה, כפי שקבעו הצרפתים, עובר במרכז ההר, אבל במקום שאף אחד לא יודע. לאחר העצמאות סוריה סירבה לקבוע קו גבול עם לבנון כיון שהיא אינה מכירה בלבנון כמדינה עצמאית ולכן אין קו גבול מוגדר. אנו סובלים מזאת בנושא הר דוב וחוות שבעא. הלבנונים טוענים שהשטחים אותם מעבדים החקלאים משבעא הם שטחים בשטח לבנון. לעומת זאת הישראלים טוענים כי מדובר בשטח סורי, שהבעיה עליו תוסדר עם סוריה. האו"ם מכיר בזאת וכרגע אומר שהחוות בשטח ישראל. אולם לבנון מתנגדת לכך ולא מכירה בזאת ולכן לממשלת לבנון ולחיזבאללה יש לגיטימציה לטעון שישראל לא עזבה את לבנון ויש לגיטימציה לתקוף אותה. בשאר אסד לא דן בנושא מעולם, כיון שהוא לא מצוי במלכודת. מצד אחד אם יגיד שהשטח הוא שטח סורי, הוא מונע מהחיזבאללה לגיטימציה לפעול. לעומת זאת אם יוותר על השטח הוא יוותר על שטח שמבחינתו שייך לסוריה. הוא מעדיף להשאר בעמימות. הכפר ע'ג'אר הוא חלק מאותו המעשה של הצרפתים, שהיום עדיין אף אחד לא יודע בדיוק לאן הוא שייך. באזור הבקעה יש עמק שנראה כמו אוכף, הזבאחני, שממנו יוצאים שני נהרות, העואג' והברגה, שמגיעים עד לדמשק, שנמצאת במדבר וחייבת מים. אולם הצרפתים, מחישובים פוליטיים הכלילו את השטח בשטח הלבנון. החלק החמישי הוא אזור המדבר הסורי המתפרש עד כמעט הגבול העיראקי. המדבר הזה הוא שחון וכמעט לא מיושב, למעט באזור נווה המדבר תדמור, או בשמו היווני פלמירה. האזור תמיד היה חשוב, אם בעבר, כיון שעברו בה שיירות. בזמן המודרני עברו בה דרכים ואף קו הנפט מעיראק לחיפה. במדבר היה הר געש פעיל, שהבזלת שנבעה ממנו ירדה והגיעה לרחבי כל הקרקע. כאשר האזור הוא גשום זוהי קרקע מאד פורייה וכך זה קורה בגליל התחתון. אולם כאשר הבזלת הגיע למקום בו לא ירדו גשמים, אז הוא יצר אזור כמעט בלתי עביר וקשה לתנועה. כאן אנו מגיעים לדמשק. דמשק היא נווה מדבר, אולם חשיבותה היא דווקא בהיותה על צומת דרכי המסחר החשובה ביותר במזה"ת. הדרכים המגיעות ממסופוטמיה לים ומחצי האי ערב ועד לתורכיה. יתרונה היה בכך שהיא מוגנת מהים. כבר בעת העתיקה היא היתה ממלכה בסדר גודל בינוני עם חשיבות מסוימת. אולם עם בוא האומיים הפכה דמשק למרכז הממלכה המוסלמית הגדולה, כיון שמדמשק ניתן היה לשלוט על כל רחבי העולם, מספרד ודרום צרפת ועד לאיראן ומרכז אסיה. מדמשק התפתחה האימפריה הערבית הגדולה ביותר (יותר מזו של העבאסים, שהחלה להתפרק עם נפילת האומיים), כאשר העולם הנוצרי ביזנטי לא יכול להגיע לדמשק לא מהיבשה ולא מהים. בדמשק גם התפתחה הלאומיות הערבית וכיום התפיסה היא שמי שמחזיק את דמשק הוא הזכאי לשלוט בסוריה ואולי בעולם הערבי. למרות שלדמשק מוזרמים כל המשאבים, דמשק היא מבודדת ומצויה בפריפריה הסורית והיא רחוקה משאר הערים. אולם באמצעים טכנולוגיים ניתן להגיע אליה והיא ספקית פרחים. עוד אזור שעליו ניתן לדבר עליו בלבנט הוא הר הדרוזים. הוא גבוה ועומד מול הפרצה של עמק ישראל, מה שמוביל לכך שגושי אוויר לחים לא יכולים להגיע לאזור. האזור הוא אזור געשי המאפשר אדמה פוריה, אך אין שם מים ונהרות ולכן האזור כמעט מעולם לא היה מיושב, עד להתיישבות החדשה יחסית של הדרוזים באזור במאה ה – 19, לאחר שגורשו לשם על ידי הצרפתים. כמעט כל האוכלוסיה באזור היא דרוזית ולכן בעבר הצרפתים יצרו מהאזור אוטונומיה דרוזית. לאחר מכן האזור חובר לסוריה. עיקר הפעילות הכלכלית של סוריה היא בצפון, בחלב. סוריה עד היום לא הצליחה לסתדר עם התחרות בין חלב ודמשק. בנוסף סוריה היא גם מדינת מיעוטים, כתוצאה מחלוקת הגבולות. סוריה היא המדינה הגדולה בלבנט, אך היא קטנה משאר המדינות המקיפות אותה, כמו איראן, עיראק, ערב הסעודית או מצרים. מספר תושביה הוא כ – 19,000,000 תושבים.

שיעור 11: 01/06/05 ירדן: סביב מדינת ישראל קיים המעגל של סוריה, לבנון, מצריים ועיראק (שנכנסת למעגל הראשון). המעגל השני כבר כולל את חצי האי ערבו המעגל השלישי כולל את איראן, תורכיה, צפון סודאן ולוב. הממלכה ההאשמית בירדן מצויה בלבאנט הדרומי. גם הלבאנט הדרומי מתחלק לחמש היחידות – מישור החוף; ההר המערבי שהוא בגובה בינוני (עד 1200 מטר); הבקע – בקעת הירדן והערבה שהם עמוקים ביותר, המגיעים ל – 410 – 415 מטר מתחת לפני הים, כשים המלח הוא עוד 400 מטר עומק; ההר המזרחי, שגבוה יותר מההר המערבי – כלומר כל מה שנמצא בצד המזרחי גבוה מזה המערבי; והמדבר. מחצית הלבנט הדרומי נמצאים בשליטה ישראלית ואילו חצי מהבקעה וההר המערבי, המזרחי והמדבר הם בירדן. גבולה של ירדן מתחיל בירמוך, עד הים המלח, הגבול הסעודי, הגבול הסורי והגבול העיראקי. מבחינה טריטוריאלית פוליטית ירדן היא מכל מדינות המזה"ת מדינה שנוצרה לצרכים פוליטיים, ללא קשר לעבר מדיני-ישובי-פוליטי שהיה בשטח. ירדן מעולם לא היתה מדינה עצמאית. בעבר הרחוק מאד ירדן היתה מחולקת ליחידות מדיניות קטנות מאד. אולם במשך רוב ההיסטוריה המוכרת, שטחה של ירדן היה תמיד חלק מהאימפריות ששלטו באזור, לעיתים ללא הגדרה נפרדת. בימי העות' היה אזור ירדן שייך לסוריה. לאחר מלחמת העולם ה – I יצרה בריטניה את ערב הירדן ומינתה את השריף כחוסיין כשליט זמני לאזור. התיחום של השטח נעשה בכמה שלבים. כבר ב – 1922 יוצרת בריטניה את הקו שמפריד בין עבר הירדן לא"י, בקו שמוגדר כ"מתחיל ממפרץ... עובר במרכז ואדי ערבה, דרך הירדן... מרכז ים המלח... הירמוך... עד המשולש הסורי." הבעיה במשפט זה הוא כיצד ניתן לחלק את ים המלח, שהוא גוף שקשה להגדירו. ההסכם בין הבריטים לצרפתים גם קבע באופן שרירותי בין סוריה לירדן, כאשר האזור מחולק בין שני האחים – עבדאללה ופייצל. הגבול בין עיראק לירדן נקבע כקו ישר, אולם בעקבות הסכמים שינתה ירדן את הגבול, במקרה היחיד מסוגו במזה"ת, כאשר מדינה שינתה את גבולה מרצון, כאשר עיראק היתה צריכה שטח אדמה להקמת שדה תעופה. קביעת קו הגבול בין סוריה לערב הסעודית הוא סיפור מעניין. על ערב הסעודית, שהיתה מדינה עצמאית, נכפה קו הגבול עם ירדן וכמעט הכריח את ערב הסעודית לעשות כן. ערב הסעודית סירבה לקבל קו זה וטענה שהקו אינו נכון ואמרו שחלק מהשטח הזה היה שייך לפרובינציה של חיג'אז ולכן האזור הזה שייך לו. חוסיין לפני שעזב את השטח הפקיד בידי עבדאללה מכתב שאמר שהשטח שייך דווקא לו. לאחר קבלת העצמאות של נכנסו הירדנים למו"מ עם הסעודים. כיון שהנמל היחיד שהיה לירדן היה בחיפה. אולם לירדן לא היו הסכמים עם ישראל ולכן עקבה הפכה לנמל של ירדן. לכן ביקשה ירדן להרחיב את השטח שמסביב לעקבה ולכן הסכימה ערב הסעודית ב – 1965 להרחיק את גבולה ב – 15 ק"מ מעקבה אך קיבלה את השטחים האחרים שדרשה. כיום עקבה מחולקת בין הירדנים, העיראקים והסעודים. גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן ב – 1994 נערכו חילופי שטחים בין ישראל לירדן. השורה התחתונה היא שמכל מדינות המזה"ת, המדינה היחידה ששניתה את גבולותיה על מנת להגיע להסכם נוח יותר עם הצדדים עמה דנה, היתה ירדן. האוכלוסייה הירדנית מורכת משני אלמנטים. האלמנט הראשון הוא יושבי הקבע שישבו בירדן לאורך כל ימי ההיסטוריה, בערים וכפרים מסויימים. בראשית שנות ה – 20 דובר על כ – 150 אלף תושבים. על האוכלוסייה הזו משליטים הבריטים את החיג'אזים בראש השריף עבדאללה והבדווים שבאו עמו ואשר יושבים עד היום בראש השלטון בירדן. אל שני אלמנטים אלה מצטרף אלמנט נוסף לאחר מלחמת 1948 – הפליטים הפלסטינים שהיגרו מהגדה המערבית לירדן עד שנת 1967. ב – 1948, כחלק מהמלחמה בין ישראל לשכנותיה, כבשה עבר הירדן חלקים מא"י, או מה שכונה הגדה המערבית והפכה אותה לשטח כבוש. במקביל, מצרים כבשה את רצועת עזה והפכה לשטח כבוש. עבר הירדן מספחת בצורה בלתי חוקית את הגדה המערבית לשטחה של ממלכת ירדן, כאשר הלגיטימציה של הסיפוח התקבלה רק ע"י בריטניה ופאקיסטאן. האו"ם והעולם הערבי לא קיבלו זאת, עד שאפילו נשקל לגרש את ירדן מהליגה הערבית. הדבר הלא חוקי, שלא מקובל על כל חברה באו"ם הוא שאין לספח שטחים שנכבשו במלחמה. בנוסף לפשע הלאומי, ירדנה הוסיפה חטא וסיפחה שטח של מדינה ערבית (כיון שכמובן שבאותו זמן היה זה ברור מאליו שלבסוף א"י כולה תעבור לידי הערבים). לאחר טקס קבלת הבעיאה מנכבדי הגדה סופח השטח באופן רשמי, השם של עבר הירדן הפך ל"ממלכת ירדן". תושבי הגדה קיבלו אזרחות ופליטים שרצו (ועד היום רוצים) יכלו לעזוב את המעמד כפליט ולקבל אזרחות ירדנית מלאה. ירדן ויתרה רישמית על הגדה המערבית רק ב – 1988 והעבירה אותה לפלסטינים וכך ויתרה על הגדה וחזרה למימדיה הראשוניים. מה יש לנו בירדן? בשטחה של ירדן יש כ – 6 מיליון תושבים, על שטח של כ – 90 אלף ק"מ רבוע (לעומת 10 מיליון על שטח א"י המנדטורית). קו ההתיישבות הוא מהעיר אירביד ליד הגבול הסורי, דרך עמאן ועד לעקבה. בשל העובדה שההרים המזרחיים גבוהים יותר מאלה המערביים, יורד עליהם גשם בכמויות גדולות יחסית. בעמאן יורד כל שנה שלג, אם כי לא בכמויות גדולות. הגשמים יורדים על המדרון המערבי של ההר המזרחי. לכן נוצרים נחלים רבים שזורמים ויוצרים קניונים עמוקים באזור שמנעו מעבר חופשי וגרמו להווצרות מספר יחידות פוליטיות מבודדות בעבר המקראי. עמאן היתה עיר גדולה בעבר הרומי, ששמה היה פילאדלפיה. חרדן היא דוגמא מובהקת להתייצבות שלטון היא תפרוסת התושבים. במזה"ת יש תופעה של מאבק בין הנוודים המדבריים ליושבי הקבע של הארץ הנושבת החקלאים. המאבק הזה רץ לאורך כל ההיסטוריה. כאשר מתבגר כוחם של שבטי המדבר, המדבר נדחק לארץ היישובית. ממזרח לירדן כמעט ואין התיישבות. כאשר יושבי המדבר שולטים כמעט ולא יחיו אנשים. כאשר יש מערכת שלטונית מסודרת, הבדווים והמדבר נדחקים והמדינה מתקיימת. כאשר יש שלטון מרכזי יציב בא"י הדרום מיושב. כאשר אין שלטון מרכזי קו המדבר יכול להגיע עד הצפון. עד המאה ה – 18 המדבר שלט על אזור עבר הירדן. כאשר במחצית השנייה של המאה ה – 19 השלטונות העות' יישבו את האזור באוכלוסייה צ'רקסית ובוסנית. הצ'רקסים התיישבו בחורבות פילאדלפיה ויצרו את עמאן ככפר צ'רקסי וכמו כן קונייטרה ועוד כמה אזורים. אולם עד המאה ה – 20 עמאן היא תל חורבות ענק, כשהמקום המרכזי והחשוב היתה העיירה צאלט בה ישב השליט העות' של האזור. כאשר נותנים הבריטים לעבדאללה את השליטה באזור, הוא מחליט לשבת בעמאן, כדי לא להיות כפוף לבדווים. החלטה זו הפכה את עמאן לעיר שבה ובסביבתה יושבים שני מיליון תושבים. ברגע שנכבשת הגדה המערבית מושקעים כל המשאבים בפיתוח הגדה המרכזית ועמאן. מצד אחד זורמים לעמאן פליטים ומקימים מחנות פליטים מסביבתה. החל מ – 1949 גם מגיעים פליטים מהגדה לעמאן וב – 1967 מגיע גל פליטים נוסף שגורם לעמאן להיות היישוב שעבר את הצמיחה הגבוהה ביותר. העיר הגדולה הבאה אחרי עמאן היא אירביד, בה יושבים כ – 200000 תושבים, כל זה נובע מאופיו הצנטרליסטי של הממשל, שמעדיף לרכז סביבו את התושבים. לאירביד הגבוהה מגיעים כמויות גשם גדולות יחסית ולכן ניתן לגדל שם חיטה על שטחים גדולים יחסית ולכן היא משמשת כאסם החיטה של האזור. מסיבה זו שאפה התנועה הציונית לספח את עבר הירדן המזרחי, שתמיד נחשבה לאסם התבואה של האזור. לפיכך התפתח באזור יישוב מפותח. הפעולה החשובה שנעשתה בירדן היא ניסיון להקים מפעל מים. בבקעה ישנו מפעל מים גדול. בעזרת האמריקאים פיתחה ירדן תוכנית בשם "תוכנית הע'ור (הערבה בערבית)", להטות מים מהירמוך טרם הגעתם לירדן, מים שיועברו למספר תעלות שישקו את השדות וייצרו אזורים פוריים. מלחמת 67' הפריעה לפעולה. אולם תעלה אחת כן נחפרה ואזור "כיכר הירדן" היום הוא אזור פורה ומושקה, עם חממות, שגם יושב לאחר הסכם השלום עם ישראל. ירדן היא דוגמא יפה ליצירה פוליטית מלאכותית, אשר עדיין קיימת ועומדת למרות כל הסכסוכים ומחזיקה מיליוני תושבים הרואים בעצמם ירדנים, כמעט ללא בעיות מיעוטים, כאשר גם הבדווים משולבים במרחב. שאלות: מפעלי מים במזה"ת, מיעוטים במזה"ת ותפרוסתם בשטח וכו'. סוג שני יעסקו במדינות שונות וניתן יהיה לבחור מתוכן את מה שנרצה. זה פחות או יותר אופי השאלות – נא לא לכתוב יותר ממחברת אחת על הכל. רצוי להשען על ספרים ונתונים ביבליוגרפיים.

Advertisement