FANDOM


1 - הערבים לפני האסלאםעריכה

הערבים כפקטור שולי בעלם העתיק.

מבנה האוכלוסייה בח"א ערב" בדויים נוודים, אוכלוסייה חקלאית באזורים פוריים ואוכלוסייה עירונית שהתפרנסה ממסחר וחקלאות. הבחנה בין שבטים דרומיים ("יַמַן") לבין צפוניים ("קַיְיסִים")

תקופת הג'אהליה כתקופת הזוהר של דמות הערבי הנווד.

הבדויים – קבוצות שבטיות ללא הנהגה מרכזית מלחמות שבטים רבות (מזון, טריטוריה, נקמת-דם), מונהגים בידי שייח'ים – זקני העדה.

בתקופה זו – מלחמות התשה קשות ותדירות בין האימפריות הגדולות – ביזנטיון ופרס הסאסאנית.

דתם של בני חצי האי הייתה דלה, לא מוגדרת ופרגמאטית מאוד (נתונה לשינויים דתיים תכופים שנבעו מסיבות רבות – אמינות ויכולת התוכחה של האלילים, שינויי תקופה וכו'), ורק כשנחשפו בתקופות מאוחרות יחסית ליהדות ונצרות (בדמות קהילות קטנות שבאו להתיישב בח"א), החלו מופיעים "חניפים" שהחלו מטיפים צורות שונות של אמונה, וישות אלוהית.

שירת הג'אהליה ביטאה את ההערצה לגיבורי המדבר, הערבים האמיתיים.

2 - מחמדעריכה

מחמד היה הדמות הברורה ביותר מבין כל מיסדי הדתות,אך ישנו קושי בתיאור מדויק של חייו ופועלו.

הידיעות עליו נובעות משני מקורות עיקריים:

1. הקוראן שהוא ע"פ האמונה המוסלמית, דבר האלוהים אשר נקרא מפי פיו של נביאו, מוחמד ('קוראן' = קריאה). אך, הקוראן עלה על הכתב רק אחרי מותו של מוחמד וישנן בו טעויות גלויות והשמטות. סדר הפרקים, כפי שנערך, נראה לא-סביר, ובכל מקרה הקוראן מכיל בעיקר את תורתו של הנביא, ורק מעט פרטים על חייו ופועלו.

2. החדית', התורה שבע"פ, שבאה על מנת להשלים או לפרש את הוראות הקוראן וגם ע"מ לספר את סיפור חייו ופועלו של הנביא.



תקציר קורות חיי מחמד:

· נולד בשנת 570 במכה כבן לשבט קורייש.

· התייתם בילדותו משני הוריו.

· גדל אצל דודו אבו-טאלב עם בן דודו עלי.

· עבד מגיל צעיר בשיירות המסחר לסוריה.

· התחתן עם אלמנה עשירה, חדיג'ה שהייתה מבוגרת ממנו.

· ההתגלות הראשונה – בערך בגיל 40.

· תחילת ההטפות – בערך בשנת 613.

· אסף סביבו קבוצה של מאמינים מבין קרוביו וכמה ממסכני החברה.

· זכה בבוז רב מאנשי מכה ושבט קורייש, ונאלץ לגלות לאל-מדינה (ההיג'רה שנת 622).

· במדינה הפך מחמד למעין ראש מדינה והחל לקבל סורות ארוכות יותר שעוסקות בניהול חיי קהילה.

· החוקים שנקבעו וההסכמים שנחתמו עם בני המקום אוחדו במסמך שנקרא "עַהְד אַל-אֻמַה" – ברית האומה.

· משראה מחמד שלא יוכל לצרף אליו את יהודי אל-מדינה החל לפעול נגדם בנחרצות, עד לסילוקם ולהקמתה של קהילה מוסלמית הומוגנית.

· משך כל התקופה, של התגבשות הקהילה האסלאמית, המשיכו המאבקים והמלחמות בבני קורייש.

· נחתם הסכם הפסקת-אש בין כוחות מחמד לבין בני קורייש ממכה ("הסכם הודייביא") שאפשרה למחמד להרוויח זמן ולצרף אליו תומכים נוספים מאזור מדינה.

· בשנת 630 – חזרת מחמד למכה, כניעת בני קורייש, והצטרפותם בשלום אל האסלאם.

· 632 – מות מחמד במכה.


· מחמד אמנם הוא נביא האל, אך הוא גם אדם רגיל, בשר ודם, ללא כל טבע אלוהי.

· מחמד התגבר על קשיי חייו והפך להיות דמות דתית דגולה ומנהיג מדיני נערץ.

· לפי האסלאם, מחמד נכנס ברשימת הנביאים, יחד עם משה וישו, והוא "חותם הנבואה", בו הגיע ההתגלות לכלל מיצוי.

· לפני תחילת האסלאם, השם "אללה" ציין את בכיר האלילים בין אלילי מכה.

· כעת, "אללה" הוא האל האחד והיחיד, הכל יכול, הרחמן והרחום, שהכל נגזר בדברו.

· חובת האדם באסלאם היא חובת האמונה באל אחד ורק בו. אין הפרדה לחובות דתיות וחברתיות.

· אלוהים תובע מבני האדם 5 מצוות יסוד שקיומן מותנה בטוהר כוונות, מעבר לעדות ("שהאדה"):

1. התפילה ("צלאת") – רצוי בציבור, אך ניתן לבד, ללא הקרבת קרבנות.

2. הצדקה ("זכאת") – ביטוי לסולידאריות בין המאמינים ומעשה היטהרות לעשירים.

3. העלייה-לרגל ("חאג'") – עלייה לכעבה במכה, אבן הקודש.

4. הצום ("צום") – בחודש רמדאן, ברוח היהדות.

5. מלחמת קודש ("ג'יאהד") – מצווה המבטיחה ישע למקדישים עצמם למלחמה.

· עוד בימי מחמד התעצבו קווי היסוד של יחס המוסלמים כלפי הלא-מוסלמים שביניהם: על עובדי האלילים או לקבל את האסלאם או למות, ועל היהודים או הנוצרים חל דין מיוחד, בהיותם "בעלי ספר". אלו יכולים להמשיך ולהחזיק בדתם, כל עוד ייכנעו למסגרת המדינית-מוסלמית ויעלו לה מסים ייחודיים.

3 - ייסוד הממלכה הערבית-אסלאמיתעריכה

מרידות וכיבושים:

· לאחר מות הנביא, כל מפעלו כמעט והתמוטט.

· השבטים שחתמו איתו הסכמים בחייו, לא כיבדו את ההסכמים לאחר מותו.

· מחמד לא השאיר הוראות בדבר ירושת שלטונו.

· בתחילה מונו ללא וויכוחים אבו-בכר (שנת 632) ועמר (שנת 634), שהיו ידועים באדיקותם, ביושרם וביכולותיהם.

· ח'ליפה – יורש הנביא מבחינה מדינית, ללא כל סמכות דתית מיוחדת.



מלחמות הרִדָּה (רִדָּה = פרישה):

הבעיה הראשונה שעמדה לאבו-בכר – צירוף מחדש של השבטים הסוררים.

אחרי מות הנביא, הייתה התנערות מהסכמים שנחתמו אתו, הליכה אחרי נביאי-שקר וחזרה לעבודת האלילים.

בתקופת מחמד לא יצאו הכוחות המוסלמים אל מחוץ לגבולות ח"א ערב.

בימי הח'ליפים – יציאה למסעות כיבוש שהיו אחד מהגורמים המפתים אנשים לחזור אל חיק האסלאם.

לח'ליפים נתגלתה חולשת המעצמות ועלה בדעתם לצאת את גבולות ח"א.


סיבות לחולשת האימפריות

האימפריות החלישו האחת את השנייה במלחמות אינסופיות. האימפריות היו עצומות בגודלן והיה להן קשה לשנע כוחות. הגבול הערבי באופן היסטורי הי שקט ולא הצריך נוכחות צבאית רבה. אוכלוסיות, ובעיקר שמיות, ברחבי האימפריות שהתנגדו לעולן. מיעוטים, יהודים ונוצרים, שהתקבלו בפרס, הצטרפו לערבים. מיעוטים נוצריים שנרדפו בידי הכנסייה באימפריה הביזנטית. ריכוזי אוכלוסיה ערבית באימפריות. חוסר מודעות והבנה לגבי דת האסלאם המתגבשת.

סיבות להצלחת הערבים

מיקום ח"א ערב היה מרכזי יחסית לאזורי התקיפה. צבאות ניידים וזריזים – יכולת לשנע כוחות במהירות. נחישות ואדיקות דתית – התלהבות רבה מצד המאמינים. שלל רב שנתפס ודרבן את הלוחמים. חולשת המעצמות.


סדר הכיבושים:

v קרב אג'אנדין ← 634 לספירה – הקרב המכריע על פלסטין.

v סוריה ← - כיבוש דמשק – 635 לספירה.

- כיבוש סופי – ירמוךּ – 636 לספירה – הקרב המכריע על סוריה.

v א"י ← נפילת ירושלים – 636 לספירה.

v רצועת חוף סוריה/לבנון ← 636 לספירה.

v עיראק ← קטסיפון-סֶלֶבְקִיה – 637 לספירה (קרב קאדסיה).

v פרס ← - קרב נהונאד – 642 לספירה.

                 - ח'וראסאן/מֶרְוְ – 650 לספירה

v מצרים ← - תחילת הכיבוש – 639 לספירה (התעכב עקב הצפות עונתיות של הנילוס)

       - נפילת פוסטאט (קהיר) – 641 לספירה.

       - נפילת אלכסנדריה – 642 לספירה.



ארגון השלטון בארצות הכבושות:

ע"פ המסורת – הח'ליפה עמר היה מייסד מרבית מוסדות השלטון והחברה בארצות הכבושות.

הנוהג היה השארת המוסדות הקיימים על כנם ע"פ רוב, ולא חלו שינויים משמעותיים, זאת מכיוון שהמוסלמים היו חסרי נסיון רציני בניהול מדינה. עם זאת, בראש סולם השלטון עמד הצבא הכובש, והוא שנהנה ראשון מן המסים.

ישנה הבחנה במסורת בין: "ענותאן" – ארצות שנכבשו בכוח.

                                               "צלחאן" – ארצות שנכנעו בהסכם.

בהסכמים עם ארצות שנכנעו, פורטו במדויק זכויות וחובות האזרחים, אך בפועל, לא היה הבדל בין הסכמי כיבוש והסכמי כניעה.

דרישות הערבים מן התושבים:

· בח"א ערב שאחרי מלחמות הרדה הוחזרו כל השבטים אל האסלאם וגורשו בני הדתות האחרות, בהתאם למה שהנהיג הנביא באל-מדינה.

· במדינות הכבושות, לא התיימרו הערבים לנסות להעביר את המקומיים על דתם, ואפשרו להם לשמור על דתם, כל עוד אינם פוגעים ברגשות המוסלמים המקומיים. בנוסף נגבו מסים מיוחדים וחוקקו חוקים שונים שהגבילו את המקומיים מלהתלבש כערבים, מלספק מידע לאויב, וצוו על המקומיים לספק מחסה לכל מוסלמי נזקק, וכן לספק מיד לשלטונות וכו'. בד"כ לא הכביד חוקים ומסים אלו על המקומיים.

· בשלב זה בחרו הערבים שלא להעיק על התושבים בארצות הכבושות והתרכזו בבעיותיהם.


חלוקת השלל: השלל שנאסף במלחמות סווג לשני סוגים – ג'נימה ופאי:



· ג'נימה הוא שלל מטלטל שנאסף בשדה הקרב וחולק ע"פ מנהג מחמד בין הלוחמים כשחמישית שמורה למנהיג.



· פאי הוא יתר השלל שנאסף בשדה הקרב ובעיקר הקרקעות ותנובתן. חלוקת הפאי הייתה שנויה במחלוקת – ע"פ ערכי החברה הבדווית, היה השלל צריך להתחלק במישרין בין כל הלוחמים, אך בעצם כך יש מניעה של כל ארגון ממלכתי. עמר, בעצת יועציו דרש כי הפאי וכל הכנסותיו יהיו קודש לאוצר הכלל ולדורות הבאים, ומכאן עלה הצורך בגביית מסים.


· ההוצאה החשובה ביותר בתקופה הזו הייתה למשכורות החיילים.

· לכל אזרח עמדה הזכות להיות חייל ולא הייתה עוד הבדלה בין לוחמים וללא-לוחמים.

· נערך רישום רשמי של החיילים הזכאים לשכר - דיואן – שציינה את ערך סכום הזכאות, לפי קריטריונים מפורטים – הערך הדתי חשוב מן הדרגה והשירות בפועל. משפחת הנביא עמדה בראש, שניים לה היו חברי הנביא, ולבסוף, כל היתר ע"פ עקרון ה"סאבקה" – סדר ההצטרפות לאסלאם.

· בתחילה, הערבים התיישבו מחוץ לערים ב"אמצאר" – ערי צבא או בשכונות נפרדות בפאתי הערים, כשהעדפתם הייתה לחיות בקרבת המדבר, ולא הים. מערים אלה יצאו ה\בהמשך הלאה, לכיבושים נוספים.

· ארגון הצבא והממשל: הוקמו גדודים וגייסות, מונו מומחים לניהול הצבא ("עריף"), הוקמו בתי-תפילה, הוכשרו שופטים ומיישבי –סכסוכים ("קאדי") והוכשרו קוראי קוראן מקצועיים ("קארי"). מושלי המחוזות נהנו מאוטונומיה בעבודתם.

· הח'ליפה, על אף עושרו ומעמדו, נותר מקורב לעם ופשוט במנהגיו, והגישה אליו הייתה פתוחה לכל.



עות'מן ועלי – מקור הפילוג המדיני-דתי:

· רצח עמר – בשנת 644 (ע"י עבד פרסי) ← תחתיו מונה עות'מאן לח'ליפות.

· בעקבות רצח עמר פרצו מהומות ומשברים שזכורים עד לימינו.

· עות'מאן – בן לשבט קורייש, נשוי לבתו של הנביא, מן המוסלמים הראשונים, מקורב מאוד לנביא.

· עות'מאן העלה את הקוראן על הכתב (היה נמסר בע"פ עד ימיו).

· הוא הואשם (בלי הוכחות!) בזיוף והשמטות בספר, אך בפועל, עבודת האיסוף והעריכה הייתה מקצועית.

נוסח הקוראן שנערך בימי עות'מאן הוא המקובל בעולם עד ימינו.

· בעיה שהתעוררה בתקופת עות'מאן – קלקול המידות בחברה שנבע מההון הרב שזרם לעם מן הכיבושים.

· בנוסף, היה צריך עות'מאן לארגן את משטר גביית המסים במחוזות. הוא מינה את מקורביו במקום חלק ממושלי המחוזות, ורכש לו בכך מתנגדים רבים, בהם עאישה, אלמנת הנביא, עלי, בן דודו של הנביא, והמצביא כובש מצרים, עמר אבן אל-עאץ.

· עות'מאן נרצח בשנת 656 בעת תפילה.

· למחרת הרצח מונה עלי כמחליפו של עות'מאן, ונאלץ להתמודד עם משברים חריפים.

· עלי – בן דודו של הנביא, נשוי לבתו, פאטימה, והיה מוכר כאחד מן הראשונים שקיבלו עליהם את האסלאם. לזכותו נטען כי הוא אב לצאצאי הנביא.

· עלי מעולם לא תבע את זכותו להיות ח'ליפה, , גם אם הסתייג ממינוי אחרים לתפקיד.

· הוא היה ידוע כלוחם דגול, וידען גדול בסֻנָּה, אורח חייו של הנביא, שקבעה את אורח החיים המוסלמי. מתוך ידענותו הרבה, גינה את התנהגותו של עות'מאן, ולא גינה את רוצחיו.

· עלי הועלה לח'ליפות ע"י מפלגה אחת, ולא היה מקובל על כל הערבים. כך נוצר הפילוג הראשון ("פִתְנַה" – מלחמת אחים, "מבחן" בו מעמיד אלוהים את המאמינים). היה זה הפילוג הראשון, ואבי כל הפילוגים שיבואו באסלאם.

· שני פלגים התנגדו לעלי: עאישה, ששנאה אותו אישית ותמכה דווקא בבני קורייש ממכּה, ומצד שני כל אותם אלו שתבעו את נקמת-דם עות'מאן שנרצח, האחרונים התלכדו סביב מועאויה, מושל סוריה שהיה מדינאי ממולח.

· המרידות הראשונות: טָלְחָה ועבדאללה בִּן אל-זֻבָּיְר (נאמני עאישה), דוכאו ב"קרב הגמל" (ע"ש הגמל עליו רכבה עאישה).

· אחרי מרידות אלו, העתיק עלי את מקום מושבו לכּוּפָה שבעיראק, והחל תהליך של עזיבת מרכז עולם האסלאם את מכה וח"א ערב.

· המרידה השנייה פרצה במסווה של נקמת דמו של עלי, אך בבסיסה עמד הרצון להכניס את עיראק וסוריה כמרכז הממלכה הערבית.

· בשנת 657 – קרב צִפִין, על גדות נהר הפרת בעיראק. הסורים, בהנהגת מועאויה נקטו בתכסיס – הם הניפו על חניתותיהם את הקוראן ובכך כפו הפסקת-אש ובוררות. השאלה מלפני הבוררים הייתה האם עות'מאן נהג שלא ע"פ הקוראן והאם הייתה רציחתו מוצדקת בשם כך?

· על-אף שהתנגד לה, עלי נאלץ להסכים לתביעה ולהיענות לה.

· קבוצה מנאמני עלי טענה שאין לתת לאנשים בשר ודם לפסוק בענייני הכרעת אללה, ןלפיכך חובה להמשיך ולהלחם במורדים. קבוצה זו פרשה מכל הצדדים, וכונתה "ח'אריג'ים" ← "ח'וואריג'", הפורשים, היוצאים.

· כך נוצרו שלוש הקבוצות המדיניות-דתיות באסלאם:

v "שיעה" – סיעתו של עלי, קרובי משפחת הנביא.

v הח'אריג'ייה

v נאמני מועאויה, שעתידים להפוך לזרם הסוני.

· בשלב הראשון, לנאמני עלי הייתה לגיטימציה גדולה יותר להסתמך על ה"סֻנה" של הנביא.

· שלושת הפלגים התפתחו לכוונים שונים לחלוטין, ובסיס הפיצול בשנת 657.

· חבר הבוררים דחה את תביעות שני הצדדים, אך זיכה את עות'מאן מאשמת התנהגות אנטי-דתית, פסיקה שהייתה למעשה כנגד עלי.

· מכך, הכריזו נאמני מועאויה על מנהיגם כח'ליפה בשנת 658, ולאור כך, החליט עלי לצאת ולהלחם בו.

· לפני כן, החליט עלי לחסל את התנגדות הח'אריג'ים, וטבח בהם קשות בקרב נהרוואן, בשנת 658 , שהזיק עוד לשמו, המוטל במחלוקת גם כך.

· רצח עלי – בשנת 661, בפתח מסגד. נרצח ע"י ח'אריג'י שנקם את מות אחיו בקרב נהרוואן.

· סוף תקופת אל חֻלָפָאא אל-רָּאשִידוּן (הח'ליפים ההולכים בדרך-הישר) נגמרה בפילוג, שהיה תוצר לוואי של תקופת-כיבושים. הסונים שללו את טענות הח'אריג'ים והשיעים ואילו השיעים לא הכירו בתביעות נאמני-עות'מאן, וחלקם אף שללו את הלגיטימציה של שלושת הח'ליפות הראשונים.

· על רקע זה, עלתה השושלת האומיית






4 - תקופת בית אומייה : (750-660 לספירה)עריכה

· תחילת שלטון בית-אומייה התאפיין בארגון האימפריה של אחרי הכיבושים. · חולשתו, ולבסוף נפילתו של בית אומייה באו כתוצאה מכך שלא התאים עצמו למציאות המשתנה. · מקום מושב הח'ליפים האומיים היה בדמשק, מאז ימי מועאויה, ובכך, שוב, נדחק ח"א ערב שוב לקרן זווית וירד מחשיבותו ההיסטורית-דתית-פוליטית, למעט הערים הקדושות מכה ומדינה.


הכיבושים החדשים:עריכה

· בקופת בית אומייה הושלמו הכיבושים המוסלמים. למרות שגם במאות מאוחרות יותר נמשכו הכיבושים, ניתן לקבוע כי הגבולות שהתעצבו בעת זו היו הגבולות בפועל בסופו של דבר של העולם המוסלמי, ורק באזור זה שימש האסלאם כדת הראשית. · הכיבושים בתקופת האומיים כבר לא היו מהירים וחלקים כמו בתקופות המוקדמות יותר – לא היה גורם הפתעה, המרחקים היו עצומים, החלה להופיע התנגדות וקשיים אלו עכבו את ההתקדמות. · הסורים האומיים התעניינו בעיקר בחזית הביזנטית, אך שם נתקלו בקשיים – קשיי עבירות באזור תורכיה, אוכלוסייה מתיוונת נאמנה לביזנטים והתנגדות מתמדת מצד השלטון והעיר קונסטנטינופול לכיבוש. במזרח – כיבוש כל איראן, למעט רצועה קטנה לחוף הים-הכספי. כניסות ראשונות מזרחה – טרנסאוכסיאנה והתקלות בסינים בנהר סיחון (סיר-דריא). ניצחון על הסינים, סילוקם, וקביעת גבולות בין המעצמות. במערב – בלא התנגדות ממשית – כיבוש מהיר יחסית עד צפון-מערב אפריקה, האוקינוס האטלנטי. נפילת קרתאגו – 696. ייסוד קירוואן – 670 ע"י עוקבע בן נאפִע – עיר מחנה בפנים הארץ בצפון אפריקה. חלק מן הברברים נכנעו והתאסלמו, אך רובם המשיכו בהתנגדותם ובמרידות כנגד הערבים. הברברים גוייסו לצבא ע"מ לקשור אותם לשלטון הערבי. ספרד: מושל אפריקה הערבי, מוסא אבן-נוצייר, שלח את בן חסותו הברברי, טַארִק, לספרד (ועל-שמו נקראת גיברלטר, ג'אבל טארק), והוא כבש אותה במהירות והרג את המלך הויזיגותי, רודריק. עצירת הצבא הערבי-ברברי, רק בקרב טור-פואטייה בשנת 732. התייצבות האימפריה הערבית בשטחים שבין סין לבין ח"א האיברי – ארצות עם אקלים דומה לח"א ערב. העולם הערבי הקלאסי – בין נהר סיר-דריא לאוקיינוס האטלנטי.



המשבר של 692-680עריכה

האומיים התרכזו פחות בכיבושים, ויותר בבעיות הפנים שהלכו והתרבו. הח'אריג'ים היוו בעיה מתמדת לח'ליפים, כי לא האמינו בחוקיות שלטון הח'ליפה, ונלחמו בו אם בראייתם לא היה המוסלמי הטוב ביותר. מות מועאוויה – 680 ← העברת השלטון בירושה לבנים לא הייתה מקובלת אצל הערבים ולכן המלכת בנו יזיד תחתיו, לא הייתה לגיטימית. השיעים רצו את חוסיין, בנו של עלי, שישב במדינה, כשליט. בדרכו מח"א ערב לכּוּפה, נתקל חוסיין בצבאו של יזיד בכּרבלאא שבעיראק וחוסיין נהרג בקרב. למערכה הצבאית הזו לא הייתה חשיבות רבה, אך הריגת אחד מצאצאי הנביא בידי האומיים בקרב נגעה בנפשם של אוהדי הנביא, ונרשמה לרעת האומיים. מאותה עת מציינים השיעים את "יום כרבלאא" ואת מותו של חוסיין. מרד עבדאללה בן אל-זובייר: בנו של אותו האיש מ"קרב הגמל", התמרד והתבצר בערים הקדושות, ומנע את כינסת האומיים ונאמניהם מדמשק לערים. האומיים, בנסיון לפרוץ אל הערים, הבעירו והפגיזו את הכעבה, והוסיפו בכך לעצמם עוד אשמה. מות יזיד (683) ומות בנו מועאוויה השני בן-יזיד (684) גרמו לבלבול רב בין נאמני האומיים בדבר ירושת השלטון. לבסוף הוכתר מרוואן אבן אל-חאכּם בשנת 684 אך נפטר כבר בשנת 685. תחתיו מונה בנו, עבד אל-מלכּ אבן-מרוואן בשנת 685, שהיה השליט הראשון מהפלג המרוואני של השושלת האומיית והיה ככל הנראה המנהיג המוצלח בכל השושלת. הבעיות באימפריה עם עליית עבד אל מלכּ: התבצרות עבדאללה בן אל-זובייר בערים הקדושות וסיפוח עוד שטחים על ידו (בצרה הייתה בשליטת אחיו, מֻצְעַב בן אל-זובייר); הקייסים, שבטים ערביים, שהתמרדו כבר בתקופת מרוואן, והפכו לאויבי האומיים מאז; השיעים והח'אריג'ים; כל אלו היו אוייבי השלטון האומיי, אך לא פחות מכך היו אוייבים אחד של השני, ועבד אל-מלכּ ניצל זאת לטובתו בכך שנתן להם להלחם האחד בשני ובכך החליש את מתנגדיו. מרד מוח'תאר – 687-685: מוח'תאר היה עבד בבית עלי, וחשב כי השיעים לא עושים די הצורך, וכך תפס מנהיגות והחליט למרוד במלכות. הוא גייס המוני תומכים, רבים מהם מוואלי, והצהיר כי המרד שלו לא יסתמך על זקני כּוּפה שהיו זקנים והססנים מדי לטעמו. הוא גייס את מחמד בן אל-חנפייה, בנו של עלי (לא מפאטימה!), ויחד הם מרדו ברודפם את כל מי שהתקשר עם רצח חוסיין בכרבלאא. המרד השתרע באזור מסופוטמיה ובעיקר בכּוּפה, וכנגדו יצא מֻצְעַב בן אל-זובייר, שליט בצרה שטבח באנשי מוח'תאר. כך יצא הח'ליפה עבד אל-מלכּ נקי מחטא וכאשר המרידה חוסלה. הכרעת האחים בן אל-זובייר בשנת 692 – עבדאללה בחיג'אז ומֻצְעַב בעיראק.

ארגון הממלכהעריכה

בתקופת עבד אל-מלכּ, לאחר דיכוי ניסיונות המרידה נעשו צעדים חשובים לכיוון הפיכת הממלכה לערבית-אסלאמית בצביונה. שימת דגש על ערבית כשפה המדוברת וכשפת המנהל והתכתובות, ועל התרבות הערבית ככלל. לראשונה – טביעת מטבעות ערביים-אחידים – הדִינַאר והדִרְהָם המעוטרים בכתובות ערביות, שהפכו במהרה למטבעות הכמעט-רשמיים של העולם העתיק. לצורך כן, השתמש הח'ליפה בנציבים מעולים, דוגמת אל-חג'אג' אבן-יוסוף, רודן עיראק שהיה ידוע ביכולות המנהל שלו.

נתינים, מתאסלמים ובני-חסותעריכה

אחת הבעיות המשמעותיות, שעתידה לתת אותותיה החל מתקופה זו, הייתה תנועת ההתאסלמות המסיבית בארצות הכבושות, שבהן חלק גדול מן האוכלוסייה, ולעתים אף כולה, התאסלמו. הסיבות למעבר האוכלוסייה מדתות ותיקות ומאורגנות, לדת חדשה ובוסרית, הוסברה משך השנים בלחץ-חברתי ובטובות הנאה כלכליות. בפועל, לא ניתנו טובות הנאה כלשהן למתאסלמים, וההסבר ההגיוני הוא ברצון להשתלב במעמד השליט. בעיני המאמינים, האסלאם היה מבחינה רוחנית לפחות ותיק כמו היהדות והנצרות. בנוסף,היתה הדת החדשה פשוטה ובסיסית, והתאימה להמונים שמאסו בפלפולים התיאולוגיים של הדתות הותיקות, ואם זאת, עדיין אפשרה התעמקות וירידה לעומקה. קבלת האסלאם חייבה את המאמינים בציות לחוקיו ודיניו, אך דבר לא היה נוקשה ומגביל, והמעבר מבחינה זו היה קל למאמינים. מרבית המתאסלמים החדשים היו מקרב בני החסות ("מַוַואלִי, ← "מוּלַא" ביחיד), וזכו למעמד-חסות מיוחד מן המוסלמים. הם התחלקו לשבויי-חרב משוחררים ולמתאסלמים מרצון. בימים ההם, שבהם הערבים הכובשים ישבו ב"אמצאר", היה זה נחשב כבוד גדול לכל מכובד ערבי לאסוף סביבו מוואלי רבים כלל הניתן ע"מ שישרתו אותו. המוואלי צברו נסיון רב, בעיקר בערים בהם היו חופשיים לנהל את חייהם, כמו בכּוּפה לדוגמה, והם החלו מחפשים את דרך המלך למזג בין דתם החדשה לבין תרבותם הישנה. מוואלי היו בכל רחבי המדינות הכבושות – איראנים, ברברים וכו', אך רובם הגדול היו איראנים, נתינים סאסאנים לשעבר. בצפון אפריקה יכלו הברברים בקש חסות באזורים שאליהם טרם הגיעו הכובשים, אך איראן שנכבשה כולה, אילצה את כל תושביה לעבור למעמד-חסות. המייצגים המובהקים של המוואלי הם האיראנים!

קרקעות ומסיםעריכה

בשעת הכיבוש הערבי היו הקרקעות בארצות הכבושות מחולקות לשני סוגים: קרקעות פרטיות ובבעלות המדינה. הקרקעות הפרטיות נותרו בידי בעליהן, ואם הללו רצו להמשיך לעבוד אותן, הם חויבו במס-קרקע בשם ח'ראג'. הקרקעות שהיו בבעלות המדינה, וקרקעות של "נפקדים", נשארו בחלקן בבעלות ישירה של המדינה, אך ברובן, חולקו למקטעים ("קטִיעַה" ← "קַטַאִיַע" ברבים) והוחכרו לטווח-ארוך לנכבדים שהיו אחראים לעיבוד הקרקע. הנכבדים החכירו חלקים קטנים של הקרקע לאריסים לעיבוד תמורת כסף או חלק מן היבול. החוכרים, היו עדיין תחת פיקוח ממשלתי, והיו משלמים את מס-הצדקה ("זכּאת") בו היו מחויבים כל בעלי-הקרקעות, שהיה נמוך מן הח'ראג'. ההבדל בין המס הנמוך למוסלמים לבין הח'ראג' היה לכאורה גורם משיכה להתאסלמות, אך בפועל, עקב האחריות הקהילתית הקולקטיבית לתשלום המסים, המרת הדת לא גררה שום הקלה, ואף העלתה את חמת הקהילות, שנאלצו לשאת בנטל המס. מה שעשה מי שרצה להמיר את דתו, היה לנטוש את חלקתו, בה הייתה "זוכה" הקהילה שהייתה מחויבת בהמשך עבודת החלקה הזו, דבר שלא היה לרוחה. כל עוד הייתה תופעת נטישת-הקרקעות מינורית, יכלו להתעלם ממנה השלטונות, אך במדינות מסוימות, התופעה הלכה והתרחבה כבר בסוף המאה השביעית במיוחד במצרים. אל-חג'אג' אבן-יוסוף הרודן הקשוח, רדף אחרי נוטשי הקרקעות ואסר עליהם להתאסלם, דבר שהכעיס את חכמי הדת, והביאם אל הח'ליפה. הפתרון שנמצא – הפרדה בין הקרקע החייבת במס לבין האדם החייב במס: על הקרקע המשיך להיות מוטל הח'ראג', מס הקרקע שמעתה היה קבוע בערכו, לא משנה מי הוא בעל הקרקע. על כל אדם היה מוטל מס-גולגולת, (ג'זיה). מס זה היה מבוטל אם היה האדם מתאסלם, אך במקרה כזה, לא הייתה המדינה מפסידה, כי הוא היה חייב בתשלום הזכּאת, מס הצדקה. באופן זה התאפשרה תנועת התאסלמות נרחבת שלא פגעה במשטר המסים. השינויים המשמעותיים בעקבות משטר המס החדש – יבולי מצרים הובלו לח"א ערב ולא עוד לקונסטנטינופול ולשם כך נכרתה מחדש תעלת טריאנוס קיסר, פותחו מערכות ההשקיה במושבות הערבים, והוחלו עבודות ציבור רבות.



אמנות וספרותעריכה

השליטים האומיים הביאו סגנון חדש ומיוחד לבנייה, ובנו המו בתקופתם. בבניה, היו השפעות נוצריות ומקומיות ולאו-דווקא השפעות ערביות-קלאסיות, זאת משום שמרבית הפועלים היו מקומיים שהורגלו בשיטות המקומיות ומרבית האדריכלים היו יוונים שהוזמנו ע"י הח'ליפים האומיים מקונסטנטינופול בעתות שלום. בתקופתם פרחה אמנות הפסיפס. מבנים חשובים שנבנו בימי האומיים: v מסגד עמר אל-עאץ בפוסטאט (קהיר). v כיפת הסלע ("קוּבת אל-צחרה") ומסגד אל-אקצה בירושלים, הוקמו בימי הח'ליפה עבד אל-מלכּ ע"מ להדגיש את קדושתה של ירושלים ולמשוך אליה את עולי-הרגל המוסלמים, על רקע המצור שהטיל עבדאללה בן אל-זובייר על הערים הקדושות בח"א ערב. v המסגד של אל-מדינה. v המסגד הגדול של דמשק, שהוקם על יסודות כנסיית-באסיליקי קדומה. בנוסף בנו האומיים ארמונות רבים, שנשתמרו במידה פחותה מאשר מסגדיהם. בנושא הספרות, הייתה התרבות הערבית משפיעה הרבה יותר מאשר בתחום הבנייה. בשירה נשתמר הסגנון הבדווי האופייני לתקופה של קדם-האסלאם, אך נוספו גם שירי-הלל לשליטים, שירים המתארים את חיי-העיר, שירים המתארים סכסוכים פוליטים והתפתחה גם כן שירת אהבה שהייתה מחולקת לבדווית וצנועה ולעירונית ושלוחת-רסן. השפעת הפרוזה רק החלה מתעצבת בתקופה זאת, בדמות החדית'ים הנכתבים ובזכות התכתובת הרשמית הערבית של התקופה.

5 - המהפיכה העבאסית=עריכה

אחרי דיכוי המרידות של מוח'תאר והאחים בן אל-זובייר היה נדמה שמשטרם של האומיים יציב, אך מתחת לפני השטח נרקמו מרידות שצצו לפתע בערך בשנת 740 ותוך 10 שנים גרמו לנפילת השושלת.

ריב הירושה שנוצר אחרי מות הח'ליפה הישאם בשנת 743, החליש עוד את השושלת ותרם לנפילתה.


חולשות המשטרעריכה

בית אומייה הואשם כל ימיו בחוסר-אדיקות ובכפירה.

הייתה אי-נחת בקרב תומכי עלי ובקרב המוואלי האיראנים.

לא היו מרידות אנטי-לאומיות או אנטי-דתיות, למעט מרידות מקומיות בצפון-אפריקה ובמרכז-אסיה (לעומת תקופת העבאסים, בה כן היו!!!).

האומיים נתנו בידי שליטי המחוזות חופש שלטוני רב מאוד.

בתקופת האומיים הייתה גם פתיחות יחסית וסובלנות כלפי בני דתות אחרות.

אי הנחת לא נשאה אופי אחיד, והייתה שונה מקבוצה לקבוצה.

הערבים בח"א ערב לא היו מרוצים מהחלשות ח"א ביחס לדמשק ולירידת כוחם, כך גם ערביי עיראק, שהתפשטו לאיראן ולמרכז –אסיה

בנוסף, חלה אדישות ואף התנגדות למסעות הכיבוש שהפכו ארוכים ,מתישים והניבו אך שלל דל מאוד. החזקת הצבא הפכה עסק יקר, ודבר זה נתן אותותיו במשלמי המסים.

בנוסף, בתקופה זו, עלתה מחדש היריבות המסורתית בין השבטים.

נוצרו בעיות חברתיות בין הערבים לילידים בארצות הכבושות, והמוואלי החלו מפגינים אי-נחת כלפי מעמדם הלא-יציב, ובד"כ נחות. הרגשתם הייתה שתרומתם למדינה מחייבת אותם ליהנות מהפירות בצורה שווה, בהתאם לרוח האסלאם.


מתנגדי המשטר – החאריג'ים והשיעיםעריכה

הבעיה שהוגדרה אז דתית, ושהובילה לפילוגים דתיים, הייתה מוגדרת בימינו כבעיה פוליטית.

המאפיינים הדתיים והפוליטיים שזורים זה בזה בראייה האסלאמית.

הבעיה שעלתה באותה התקופה הייתה – מהם הכישורים הנדרשים מאדם ע"מ שיוכל להיות מוכר כראש עדת האסלאם?

לשאלה זו היו 3 ראיות שונות בתקופה ההיא:

עמדת הח'אריג'ים שטענו כי הנהגת העדה ניתנת רק מידי אלוהים לנבחר המתאים, והוא יכול להימצא בכל מקום, ולא בהכרח במשפחת הנביא, ואפילו גם בכל עם, ולא בהכרח בקרב הערבים. עמדה זו קירבה אליהם במיוחד את הברברים מצ.אפריקה. עם זאת, עמדה זו של הח'אריג'ים טמנה בחובה גם ניגודים פנימיים – במוסלמי הטוב ביות צריכים להיות גם אמונה וגם מעשים, ובכך אחראי המנהיג על מעשיו בפני האל, ועקרון של גזירת האל הכל-יכול התבטלה למעשה, מה שהדגיש את העובדה שהתפיסה הח'אריג'ית הייתה קיצונית ובלתי ניתנת למימוש מעשי. ואכן הח'אריג'ים לא היו בעלי יומרות-מנהיגותיות ומעולם לא זכו במנהיגות.

עמדת השיעים הייתה גם היא בדבר מתן השלטון למוסלמי הטוב ביותר, אלא שזה יכול לצאת רק ממשפחת הנביא שזכתה בחסד האל בצורת התגלויות תמידיות. בנוסף העלו השיעים את רעיון המשיח – המָהַדִי: האמאמים לא מתו באמת, אלא רק הסתתרו, והם עתידים לחזור ולייסד את משטר הצדק בעולם בקץ הימים. בין השיעים לא הייתה הסכמה על התכונות הללו ועל רכישתן – חלק מן המאמינים האמינו שהתכונות הללו יכולות לעבור תוך לימוד, חלק אחר האמין כי התכונות עוברות רק בהורשה מולדת ואחרים האמינו כי על המנהיג לשבת במקום בטוח ורק להקרין על מאמיניו מהתכונות המולדות המופלאות שלו. חידושים רעיוניים אלו עשו לעתים את הפעולה ההפוכה ולא שרתו את השיעים אלא דחו מאמינים מעליהם.

בתקופה ההיא האסלאם עוד לא היה מוחלט וחתום, ולא הייתה קביעה לגבי מי מן הגישות היא מוסלמית יותר או פחות.

המושג "משפחת הנביא" היה גמיש בקרב הערבים ולא הייתה קבלה של הייחוס המשפחתי כחוק בהעברת השלטון, וכך לא הייתה הסכמה בין ענפי המשפחה השונים לגבי זכויות השלטון הלגיטימיות של כל ענף.

עמדה נוספת הייתה "מוּרְגִ'יאַה" – דחיית ההכרעה: קבלת כל שליט, ללא קשר לייחוסו המשפחתי, כל עוד הוא מכבד את חוקי האסלאם – כך התקבלו האומיים, העבאסים וכו'... עמדה זו הייתה שולית ומינורית.


התנועה העבאסיתעריכה

תנועה ששורשיה והתחלתה אינם ברורים, ועלתה על בימת ההיסטוריה רק סמוך לניצחונה ועלייתה.

שורשיה – בנאמני מוח'תאר ומחמד בן אל-חנפייה שהשתקעו בסוריה, והיו פעילים בקרב נאמני הנביא.

הגיעו להבנה שיצליחו להשיג הישגים רק באמצעות הגדלת חוג הנאמנים.

העבאסים השיגו לעצמם חוג נאמנים רחב בח'וראסאן – מוואלי וערבים רבים.

המוואלי היו בני-ברית נוחים למרידה והיו נאמנים וצייתנים יותר מהערבים.

נוצרה חולשה פנימית בבית אומייה עם מות הח'ליפה הישאם בשנת 743, ומעבר המרכז השלטוני האומיי מדמשק לחָרָן – מרכזם של בני שבט קייס – שותפי הח'ליפה היורש, מרוואן השני אבן-מחמד.

השיעים תמכו בעבאסים מתוך אמונה שאלו יסייעו בידם להגשים את תביעותיהם.

לגיטימיות השלטון העבאסי: טענת העבאסים הייתה כי כל ענפי משפחת הנביא הם בעלי טבע אנושי וכי אין להרים ענף מסויים (של טאלב) על פני ענף אחר (של עבאס, שהיה גם הוא דודו של הנביא).

הסיסמה המלכדת הייתה שמירת אמונים למסורת הנביא ונקמה במי ששפך לשווא את דם משפחת הנביא.

האחראי לארגון המהפיכה העבאסית – אבוּ-מֻסְלִם שהיה עבד איראני משוחרר. ידועים עליו רק מעט פרטים וההנחה היא שהיו לו כנראה שאיפות-שלטוניות, בניגוד לרצונות אדוניו.

אבו-מסלם פעל במרץ לקידום העניינים העבאסים והיה נטול מעצורים מוסריים. הוא לא התייחס לעניינים משפחתיים וארגן בחכמה את כל הנאמנים לידי מהפיכה מאורגנת.

נציגי האומיים באיראן היו מופתעים ולא הצליחו לארגן מתקפת-נגד.

שנת 749 – כניסת הצבא העבאסי לכופה בעיראק עם דגלים שחורים והכרזת אבו אל-עבאס לח'ליפה.

רצח כל בני בית-אומייה – בכינוס פיוס-לכאורה שאורגן בעיר רמלה. רק נסיך אומיי אחד ניצל!

השיעים האשימו את בני עבאס בבגידה – טענה חסרת בסיס. העבאסים הניחו שרצח בני בית-אומייה יספק את השיעים תומכי בית הנביא, אך מצד שני שלח אבו-מסלם הוראות לרצח בכירים הקשורים במשפחת הנביא ועורר חשדנות מצד השיעים.

6 - ראשית שלטון בית עבאסעריכה

השושלת החדשה ותומכיהעריכה

עליית בית-עבאס – על רקע תעמולה ענפה כנגד חוסר-אדיקותם הדתית של בני-אומייה.

האם היה שינוי בעצם עליית העבאסים מאשר בני-אומייה? הבעייה של האומיים שהחלישה אותם ולבסוף הביאה לנפילתם הייתה חוסר-החלטיות בירושת השלטון. גם אצל העבאסים לא הייתה הסכמה על העברת השלטון מאב לבנו. היו ריבים רבים, גם פנים-משפחתיים (אחים, אבים,סבים) לגבי זהות היורשים. פלגים שונים במשפחה רבו זה עם זה תדיר בנושאי ירושת-שלטון. על רקע זה, בהמשך, ירדה קרנם של העבאסים, ובעלי הכח האמיתיים בממלכה מינו ח'ליפות-בובות או קטינים.

העברת מרכז העצבים הפוליטי מסוריה לעיראק – כעת סוריה, מצרים וספרד הפכו למרכזי אופוזיציה.

כתוצאה מן המהפיכה העבאסית – שינוי בגישה כלפי המוואלי ושוויונם בחברה. עם זאת, היו עדין הערבים רוב באזורי השלטון, והשלטון עדיין היה נתון בידי משפחת הנביא – ערבים!

האופוזיציה מימי האומיים נותרה כעת גם האופוזיציה לעבאסים – הח'אריג'ים שסלדו מן השלטון העבאסי מאותן סיבות שבגינם סלדו מן האומיים, והשיעים שהרגישו מאוכזבים ונבגדים.


מתנגדי המשטרעריכה

"הרַאוַונְדִיָה" – היו נאמני העבאסים בזמן המהפיכה ואח"כ התייחדו ככת נפרדת והחזיקו בדעות מוגזמות לגבי בית-עבאס. העבאסים רדפו אותם והענישו אותם כי פחדו להקשר בהם ובהשקפותיהם.

תומכי אבו-מסלם – אבו-מסלם הומת בפקודת הח'ליפה אל-מנצור ורבים מתומכיו שבהעלם האִמאם, ראו בו את המנהיג האמיתי ואף התאסלמו בעקבותיו, רצו לנקום את דמו ואחדים מהם טענו שהוא רק נעלם והוא עוד עתיד לחזור.

התומכים לשעבר מרדו, אך לצידם נותרו גם האוייבים הוותיקים ותומכי האומיים:

v בני שבט קייס, תומכי האומיים מצפון-סוריה.

v הקופטים במצריים, שניסו תמיד לחמוק מתשלום מסים.

v מרידות מקומיות של תומכי בית-אומייה במצרים ובסוריה.

חלק גדול מן האוכלוסייה לא ראה באומיים שליטים לא-חוקיים, ולכן נמנעו העבאסים מלקלל אותם בפומבי. היו גם תיאולוגים שחשבו כי שני בתי-המלוכה חוקיים בהתבססם על קשר-משפחתי עם הנביא.

הח'אריג'ים מרדו בעבאסים, כמו באומיים, פעמים רבות, ברחבי העולם המוסלמי ואף ניסו להקים קהילות ח'אריג'יות אוטונומיות במקומות שונים ובתקופות שונות. עם זאת היו הח'אריג'ים מרוחקים ממרכז ההתרחשויות.

הסכנה הקרובה ביותר לעבאסים הייתה מקרב קבוצות שיעיות שונות שהתנגדו לעבאסים והיו קרובים הרבה יותר למרכז עולם האסלאם.

העבאסים ייחדו מקום כבוד מיוחד לעלי בתפילותיהם, וקנו את שתיקת נכבדי העדה השיעית בכסף רב, אך היו בשיעים גם כאלו שלא הסתפקו בכך, וחששו שלשליטים העבאסים אין פחד לפעול נגדם.

המאמינים השיעים נהו אחר שני מנהיגים:

v ג'עפר אל-צאדק שהיה מצאצאי חוסיין בנו של עלי שעמד בראש סיעה שדגלה בהורשת השלטון מאב לבן ולא הייתה בעלת יומרות-שלטון משמעותיות. עיסוקם העיקר היה בתיאולוגיה שיעית ובניסוח פרטי האמונה השיעית.

v מחמד אבן-עבדאללה (אל נפס אל-זכּיה ← "הנפש הטהורה"), מצאצאי חסן, בנו האחר של עלי, שהוכרז ע"י נאמני סיעתו כ"מהדי" ודגל בהורשת השלטון בין צאצאי עלי למתאים ביותר. סיעה זו התכוננה במרץ לשעת כושר לתפיסתה את השלטון. עם עליית העבאסים, הבין מחמד כי הח'ליפה שידע על פעילותו, לא יהיה סובלני כלפיה, וירד למחתרת כהכנה למרידה. הח'ליפה אל-מנצור פתח ברדיפה שיטתית של כל תומכי מחמד זה ורבים מהם נהרגו בשבי בבגדאד, ומחמד אולץ לצאת במרידתו מוקדם משתכנן. המרידה פרצה במכּה ובמדינה בשנת 762, ונתמכה חוקית ע"י חכמי דת, ומחמד שהיה מצביא גרוע הובס ונהרג.

מרידות שיעיות נוספות: אחיו של מחמד הנפש הטהורה, אבראהים שהשתלט על בצרה ועל חלקים בעיראק ואיראן שבהם לא הייתה תמיכה עבאסית והובס; מנהיג שיעי בשם צַאחִבְּ פַחְ' שהובס בקרב ליד מכה (מקום שנקרא על שמו עד היום) והקרב בו הובס נזכר כקרב היסטורי כמו כּרְבַּלָאא ; אחד מבניו של צאחב פח' ניסה להמריד אוכלוסייה של אזור בקרבת הים הפרסי, אך לא צלח, נתפס ומת בשבי; מרידה מקומית בספרד של מורד ברברי שטען לקשר עם משפחת עלי וקנה לו מאמינים.

ההצלחה הגדולה ביותר של נאמני עלי הייתה בצפון אפריקה, במרוקו, המקלט לכל האופוזיציות, שם הצליח בן אחר של צאחב פח', בשם אִדְרִיס לעלות לשלטון והקים את שושלת האדריסים ששרדה כ-135 שנים, והתבססה גם היא על הקשר למשפחת עלי.

בנוסף לכל אלו, נתוספו מרידות מקומיות של אוכלוסיות באזורי ספר שסירבו לקבל על עצמן עול של כל שלטון שהוא, גם של העבאסים וגם מרידות של מושלי-מחוזות סוררים ואינטריגות פוליטיות מקומיות.

המשטר העבאסי עלה על רקע סוער ביותר, וכך צפויים להיות כל ימי שלטונו, אך תקופת שלטונו הייתה מן היפות בתולדות האסלאם, והעבאסים ניסו לשלוט בממלכה בצורה יעילה וטובה יותר מאשר האומיים.


ייחודו של המשטר העבאסיעריכה

· בניגוד לאומיים, ועל-אף שנעזרו בכוחות לא-אסלאמיים במהפכתם, היו העבאסים מוסלמיים אדוקים וחיפשו מסגרת שלטונית שתהלום את רוח האסלאם. הם השתדלו להיות נאמנים למנהגי הנביא והמנהיג לא היה מלך חילוני אלא היה מכונה "מנהיג המאמינים".

· הח'ליפה העבאסי היה האמאם של העדה המוסלמית – לא אמאם בהגדרתו השיעית, אלא מנהיג מוסמך שינהיג את העדה כולה ברוח אלוהים.

· הח'ליפות העבאסים שינו את דרכי השלטון שלהם ועברו לחצר מלכות מפוארת שבידלה אותם משאר העדה. הבירה בגדאד נבנתה מלכתחילה כמעוזו של הח'ליפה, משפחתו ונאמניו והייתה הפרדה מוחלטת מהמון העם ששוכן בפרברים.

· הח'ליפות העבאסים חיו חיי פאר ופזרנות, תוך עקיפת חוקים שכפו על נתיניהם, כמו שתיית יין.

· הח'ליפה מיעט לצאת אל העם, אך כאשר עשה זאת לעתים נדירות, היה זה מפגן ראווה בזבזני.

· התהליכים הללו התחוללו בחצר העבאסית כבר מראשית שלטונה, אך הלכו והתגברו במהלך המאה התשיעית.

· לח'ליפה העבאסי היו מס' תפקידים: היה מנהיג את תפילת יום השישי, היה יושב לדיונים פתוחים בארמונו, היה יוצא לעתים נדירות למלחמות בכופרים בראש הצבא, והשתדל להחיל את החוק האסלאמי כחלק משליחותו הדתית.

· העבאסים השכילו לנצל את רוח התקופה והנהיגו "אסלאמיזציה" של המשטר, ופיתחו שלושה תחומים עיקריים:

- הלכה ותיאולוגיה.

- מוסדות שלטוניים.

- תרבות אסלאמית.






7 - הלכה, דת ואמונהעריכה

התפתחות ההלכהעריכה

החברה המוסלמית שאפה למשטר המבוסס על החוק האלוהי.

לא הייתה הכרה במערכת חוקים חילונית-של המדינה, אלא רק בחוק האסלאמי-האלוהי.

בפועל, הצרכים היומיומיים וחסר הסכמה על חוקי הקוראן, הביאו לעלייתו של מגזר פוליטי לא-דתי.

השלטון האסלאמי שאף לצמצם את המגזר הזה, או לפחות להטמיע אותו במערכת ההלכתית.

לח'ליפה לא הייתה זכות בלעדית על ההלכה וכל מי שהקדיש זמן ללימוד ההלכה יכול היה לתבוע לעצמו חלק בגיבושה ובעיצובה, שהיו נחלת כלל העדה המוסלמית.

הח'ליפה נאלץ להקצות לחכמי ההלכה מקום נכבד ומרכזי במדינתו.

"שַרִיעַה" - מכלול הוראות החוק בהלכה.

מדע ההלכה נקרא "עִלְם" והמלומדים העוסקים בו נקראים "עֻלַמָאא" (יחיד-"עַאלִם"). המלומדים יותר העוסקים בצווי החוק נקראים "פֻקַהָא" (יחיד-"פִקְה") והם מתעסקים ב"פִקְה" – משפט.

בעת עליית העבאסים לשלטון, ה"פקה" עדיין היה בראשית דרכו, וזאת הסיבה לחוסר תשומת הלב שהקדישו לו בני אומייה. מה שהיה נהוג עד אז היה המשפט הג'אהלי הקדום, והשפעות האסלאם (הקוראן, ומנהג הנביא, "סוּנה") עוד לא היו ניכרות, והיוו רק כיוון כללי.

בימי בית-אומייה התפתח המשפט, אך רק בתחום המדיני-פוליטי ולא בתחום המשפט הפרטי.

הקאד'י (השופט, רבים-"קֻדָאא"), בתחילת הדרך השתמשו בשיקול-דעתם בלבד.

האוכלוסיות הלא-ערביות, מצאו לעתים פתרונות שנבעו מעברם הלא-אסלאמי.

הייתה הסכמה שיש לפתח את המשפט המוסלמי והכרה בסכנות של הכרעות-דין לא אחידות.

"אִגְ'מָעא" – הסכמת אנשי המקצוע על החלת חוק מוסלמי אחיד.

בגלל חוסר בתקשורת, וחוסר ביכולת-תנועה, לא קוימו אסיפות בפאנל נרחב, ולא נוצרה אחדות סביב ההסכמה הזו, כך שבאזורים שונים, נתגלו דעות שונות, של חכמי-משפט שונים.

לאט-לאט התפתחו האסכולות המשפטיות מתוך המסורת המשפטית הזו.

חכמי הדת החלו מבקשים סימוכין לדבריהם מפי חברי הנביא, ובין הללו היו אי-הסכמות. בנוסף חיפשו סימוכין להחלטות שונות בחדית'. בתחום המשפט הפומבי הסתמכו על החליפה עמר אבן אל-ח'טאב.

עלו חשדות כי ישנם חדית'ים מסולפים או מזויפים, ע"מ להצדיק אסכולה מסיימת, או החלטה משפטית כלשהי.

כל החלטה משפטית הייתה חייבת להסתמך לפחות על קטע חדית' אחד, וכך הקאד'י, שלא תמיד הצליח למצוא קטעי חדית' רלוונטיים, הלך על דרך הפשרה, לעתים במחיר של המצאת או השמטת קטע חדית', ופירוש מחדש של פסקי-דין ישנים. "הסקת המסקנות" האישית הזו, כונתה "קִיָאס".

שורשי המשפט המוסלמי: הקוראן, החדית', הראי (שיקול דעת אישית של קאד'י) וה"קִיָאס".

"איג'תיהאד" – פעולות חכמי הדת בתחום המשפט בדורות הראשונים.

בתקופה מאוחרת גברה האמנה שיש ללכת ע"פ התקדימים של הראשונים – "שערי האיג'תיהד ננעלו".

בימי העבאסים, התפתחו כמה אסכולות משפטיות:

· אל-אַוְזָאעי – בן דמשק, אסכולה שהתפתחה בימי האומיים ולכן לא ידועה כ"כ.

· האסכולה של מדינה – של המורה מַאלִכּ אבן-אַנַס שבתחילה היה בקשרים עם מחמד "הנפש הטהורה", רך לאחר מכן היה בקשרים עם הח'ליפות העבאסים. כתביו היו אוסף קטעי חדית' שהיו מקובלים במדינה ונתקבלו במצרים ובמערב עולם האסלאם.

· האסכולה העיראקית – האסכולה המרכזית של העבאסים. המייסד – אבו חניפה שהיה מולא פרסי מהעיר כּוּפה, ועל שמו השם "האסכולה החַנַפִית". אסכולה אחידה וחדשנית, אך לא תמיד מספקת מבחינה משפטית.

· תלמידו של אבו-חניפה, אבו-יוסוף יעקוּבּ. היה שופט בחצר הח'ליפה והיה מומחה בהתאמה משפטית של חוקי האסכולה.

· חכם הדת, שאפיעי, הוא שהשפיע הכי הרבה על המשפט המוסלמי. הוא היה תלמיו של אבן-אנס במדינה וראה עצמו כממשיך דרכו. בראייתו, לא היה מקום בכלל ל"ראי" במשפט, והכול צריך להיות מושתת על החדית' ופרשנותה.

· אחמד אבן-חנבל, מתומכי העבאסים בח'וראסאן, הנהיג אסכולה שטענה כי שאפיעי מעניק אף הוא יותר מדי חופש דעת בפסיקותיו. אבן-חנבל סירב להיות משפטן מקצועי. לשיטתו, הפסיקות חייבות להיות ע"פ פרשנות בסיסית של הקוראן והחדית'.

· מדבריו של אבן-חנבל קמה האסכולה הזאהירית (מן המילה "זַאהִר" – "פרשנות פְּשָט) שתמכה בפשטנות בסיסית של הקוראן והחדית'. אסכולה זו הצמיחה חכמי דת בספרד שהיו נוקשים אך ליברלים באותה מידה.

· עקב ההסתמכות הרבה על החדית' נעשה נסיון לחקור את מקורות החדית' ושרשרת-קבלתם שהיו לא ברורים.

· אבן-חנבל ערך את אוסף קטעי החדית' שלו ע"פ שרשרת קבלתם, וכך גם עשו הבאים אחריו.

· במאה ה-11 קיבלו האסכולות השונות מעמד רשמי – "מאליכית", "חנפית", "שאפיעית" ו"חנבלית".

· גם אצל השיעים חלו תהליכים דומים: קובץ חוקים אחד מיוחס לזַיְד, נצר עלי שנרצח בשנת 740, והשיעים הלא-זידים הסתמכו על האמאם ג'עפר אל-צאדִק שחי בתקופת המהפיכה העבאסית.

· המשפט המוסלמי הוא לא מציאותי לחלוטין, ומתבסס ברובו על עקרונות נוקשים, אך יש בו גם התחשבות והתגמשות.

· גם אחרי ש"ננעלו שערי האיג'תיהאד" המשיכו חכמי המשפט להתבסס על העקרונות הראשוניים, שהיו כבר לא עדכניים, אך בזמנם נכתבו כמתן תשובות לסוגיות אמיתיות.

· בסוגיות רבות היו פונים ל"מורה-הלכה", "מוּפְתִי", ואת מכלול התשובות שאלו נתנו, "פתווה" (ברבים-"פַתָאוָוא") קיבצו לקבצים שהיו לעזר לשופטים.

· העבאסים תמכו בהתגבשות ההלכה, והיו בקשר עם המכובדים בתחום. עם זאת לא הייתה להם השפעה של ממש בתחום כיוון שבאסלאם אין למדינה שום סמכות הלכתית-משפטית.


ההתפתחות הדתיתעריכה

יחד עם התפתחות המשפט המוסלמי, חלה התפתחות בתחום הדתי-פילוסופי.

ההוגים מהתקופה ההיא לא נגעו ביחסי הגומלין שבין הדת והמדינה ובבעיות של כל דור. העיסוק היה אך ורק בבעיות הדתיות הנצחיות. למרות זאת היו השפעות הדדיות בין הדת והפוליטיקה, ודבר זה ניכר במיוחד בתנועה הדתית הבולטת באותה העת – המוּעְתַזִילַה.

כבר מימי בית-אומיה החלו קולות של הגות תיאולוגית, שפיתוחה יכול להביא להשוואת מעמד האסלאם בקרב הדתות האחרות. כל עוד לא הייתה בהגות זו יומרת-שלטון כלשהי, לא היה בה כדי להפריע לשלטונות.

"כַּלָאם" – דרך החשיבה וההתדיינות התיאולוגית באסלאם.

הכלאם היה שם כולל לעוסקים בדבר, אך גם להגות הדתית שעסקה בחיבור בין אלוהים לדבריו, וניסתה לבטא במושגים שכליים את תוכן האמונה שנתקבלה מן האל.

הח'ליפות העבאסים הראשונים עמדו בקשרים עם שני אישים: וָאצִל אבן-עֲטָא ועַמְר אבן-עוּבַּיד ועל כך שייכו את המועתזילה כדתם הרשמית של העבאסים, שאכן אמצו אותה מאוחר יותר.

מרכז התסיסה האידאולוגית והתיאולוגית היה בעיר בַצְרה, שלפני הקמת בגדאד הייתה כור-היתוך משמעותי בעולם האסלאם. בצרה הייתה עירו של חסן אל-בצרי שהיה מקובל כחסיד וצדיק בדורו, ובעיר זו נערכו הוויכוחים על שתי סוגיות חשובות מאוד באסלאם:

1. האם הקוראן נברא או קדמון? האם ניתן ליחס לאלוהים תכונות נוספות מלבד היותו ועצמו?

2. האם חופשי האדם באמונתו ומעשיו לעומת כל-יכולתו של האל?

בתקופה זו הקצה השלטון והזרם הדתי המרכזי את כל אותם אלו שלא הלכו בדרכו אל מחוץ לזרם: כך נעשה לג'המים (שהאמינו כי הקוראן הוא נברא), לזִנְדִיקִים (שהיו דואלים – האמינו בשלטון "הטוב" ו"הרע" בעולם). היה נוח להאשים ב"זנדקה" כל אדם שהמשטר היה חפץ "להעלים" או להרחיק. כך היה אפשר להתנכל לשיעים על רקע אמונתם בגלגול נשמת-הנביא לאמאמים.

תקופת אל-מאמון והמועתזילה (833-813)עריכה

הח'ליפה הארון אל-ראשיד חילק את ממלכתו לבניו: אמין שהיה בן לאישה ערביה והתחנך ע"י ערבים קיבל את החלק הערבי בממלכה. מאמון שהיה בן של פרסייה, והתחנך ע"י פרסים, קיבל את אזור פרס. דבר זה רק התסיס יותר ולבסוף הגיע לידי מלחמה בין הבנים על עתיד השלטון.

במלחמה, הצבא הח'וראסאני השכיל לנצל את הקרעים בצד הערבי, והשתלט לבסוף על בגדאד, כאשר אמין מוצא לבסוף להורג ע"י טאהר, המשנה למפקד של צבא ח'וראסאן.

מאמון העדיף להשאר בח'וראסאן מאשר להגיע לבירתו בגדאד, ושלח עליה מושל מטעמו שהשניא עצמו על יושבי העיר. אחרי מות המושל, מות היורש שמאמון ניסה להרים ועוד מס' אירועים, יכל מאמון להגיע לבגדאד בשנת 819. הוא נשאר נאמן בתחילה לבית עלי, אך כעבור כמה שנים ניסה לערוך איחוד ולצרך את בית עבאס ואת השיעה יחד.

המועתזילה נקשרה למאמון כיוון שהח'ליפות הקודמים לו לא הסכימו לקבלה.

כבר כשהגיע לבגדאד מינה מאמון את אחד המועתזילים הקיצוניים לזקן-השופטים ובכך למעשה נקשר לתנועה.

מאמון תמך במועתזילה לטובתו האישית, שכן על-פיה יש לאמאם, המנהיג, אם הוא ניחן בכישורים הדרושים, סמכות מעל לחכמי המשפט הדתי.

תורת המועתזילה כללה מספר עיקרים:

1. מונותיאיזם מחמיר ודחייה מוחלטת של "הגשמת" האל.

2. אלוהים הנצחי מכיל במחשבתו הכול אך נשאר מקום בידי האדם לחירות-ההחלטה.

3. אלוהים הוא התגלמות התבונה והצדק. ← רוצה רק בטוב. רק האדם בבחירתו יכול לגרום לרע.

4. כופר הוא "חוטא חטא גדול" – "שִרְכּ" (פוליתיאיזם). חטאים "קלים" אינם מוציאים אדם מהאסלאם.

5. הממשלה מצווה להיות "לוחמת למען האמונה" – ולכן כדאי לה לתמוך במועתזילה, התורה "הטובה".

· המועתזילה הייתה תנועה אסלאמית ביסודה, אך רצונות מאמיניה להשכלה הביאה אותם לעיון במדעים ובפילוסופיות היווניות הקלאסיות, ובכך גם לעימותים על רקע זה עם התרבות ההלניסטית.

· בשנת 827 הכריז מאמון כי תורת בריאת הקוראן היא התורה הרשמית והמחייבת, והכריז על קיום ה"מִחְנַה" ("המבחן"), מעין אינקוויזיציה שתבעה שבועת אמונים מכל בעלי התפקידים בממלכה, כולל הקאד'ים, באיום שמי שלא יעשה כן יועבר מתפקידו. המִחְנַה הייתה מונהגת גם בימיהם של שני הח'ליפות הבאים – מעתצם ואל-ואתק.

· האופוזיציה לגישה זו הייתה רחבה והונהגה ע"י אחמד אבן-חנבל, שהיה איש בעל שיעור קומה מוסרי ודתי. בעבור המוסלמים הרגילים, שהתנגדו למועתזילה, עצם ההתנשאות והפלפול הדתי של המועתזילים איימה על האמונה הפשוטה והבלתי-מסויגת ועם זאת לא סיפקה מענה על צרכי היום-יום של המאמינים.

· בשנת 849 – ביטול המִחְנַה ע"י הח'ליפה מֻתַוַכִּל, והצהרתו על תמיכתו בתורת קדמות הקוראן.

· אחרי 22 שנים – ביטול שלטון המועתזילה.

· אמנם המועתזילה ירדה מן השלטון אך היא המשיכה להתקיים עוד כמה מאות שנים בשוליים. המועתזילה לא יצרה את ה"כלאם" אך היא השפיעה עליו השפעה עמוקה ותמידית.


מרידת באבכּ אל-חֻ'רְמִיעריכה

אחרי עזיבתו של מאמון את ח'וראסאן החל גל של מרידות ברחבי עולם האסלאם – הח'אריג'ים בח'וראסאן, הקופטים במצרים, השיעים בתימן, סכסוכים בין-שבטיים בח"א ערב, והשתלטות של גולים-מוסלמים מספרד על אלכסנדריה. לצורך הכנעת המרידות היה צורך להפעיל צבא גדול ומצביאים דגולים והם עלו במחיר דמים גבוה.

אחרי שורת המרידות, ובמקביל להגנת האסלאם האידיאולוגית, נפנה מאמון לחזית הביזנטית, שנזנחה בעשרות השנים שקדמו לכך, וברצונו לקיים את מצוות הג'יהאד, פתח בסדרת פשיטות אל תוככי אסיה-הקטנה ואף נהרג שם.

גם אחיו מֻעתצִם ערך מסע שכזה, אך זו הייתה הפעם האחרונה שבה ח'ליפה ניסה להלחם בביזנטיים.

האוייב העיקרי של מאמון ואחריו של מעתצם היה באבכּ אל-ח'רמי, שהיה מזדקי מאזור אזרבייג'אן, שעלה לעמדת כוח והעלה שוב את זכרו של אבו-מסלם. בעיקר הייתה תנועתו מבוססת על מצוקה-חברתית כלכלית שבסיסה בדכדוך האיכרים שקומץ מיוחסים וערבים מחזיקים את אדמותיהם.

מעתצם שלח צבא גדול לאזור אזרבייג'אן שכבש את הארץ ובסוף הצליח לשים מצור על באבכּ בהר-באד'. באבכּ הוסגר ע"י מלשין ארמני, נשלח לח'ליפה והוצא להורג בשנת 838.

הכת של באבכּ) "האדוּמה") נותרה על כנה משך עוד כ-300 שנה והייתה לאגדית.

עם הכנעת מרדו של באבכ, נשלח הצבא להכניע מרידה נוספת בטבריסתאן, דרומית לים הכּספי, בראשות מָאזְיאָר, שקיבל מקלט בחצר הח'ליפה מאמון וקיבל על עצמו לכאורה את האסלאם. הוא מונה ע"י מאמון לשליט-שותף בארצו, ומשחזר עליה נקט בקו תוקפני נגד מוסלמים, ערבים ופרסים, שישבו בתחומה. בנוסף הוא גם התחרה עם מושל האזור על השלטון ועל המסים.

מאזיאר הוצא להורג בשנת 840, אך טבריסתאן לא שקטה.


8 - הממשל העבאסי ומוסדותיועריכה

וזירים ומזכיריםעריכה

בתקופת העבאסים התפתחו מוסדות השלטון בממלכה, תהליך שהחל עוד בימי האומיים, אך התקדם מאוד כעת.

בתקופת האומיים, הח'ליפות התעניינו רק בעניינים בעלי נגיעה אישית אליהם, ועל יתר הנושאים הפקידו נאמנים מטעמם שהיו אוטונומיים. מידת התעניינות הח'ליפה בנושאים המדיניים הייתה תלויה באישיותו בלבד.

אצל העבאסים החל תהליך של מרכוז ופיקוח על מוסדות הממשל.

היוצר הראשון של המשטר העבאסי היה הח'ליפה מנצור, והוא סלל את הדרך לבאים אחריו.

הח'ליפה העבאסי פעל כשבצדו וַזִיר (מילולית-"העוזר לשאת משא").

תפקיד הוזיר היה בתחילה תפקיד של עזרה אישית לשליט.

הוזיר הראשון היה אבו-סַלַמַה שהיה מנהל התעמולה של תנועת בית-עבאס.

בתקופת הח'ליפה הארון אל-ראשיד ומאמון מונו בני משפחת הברמכּים מח'וראסאן לתפקידי מנהל וכונו לפרקים "וזירים".

החליפה אל-מהדי, מינה לראשונה וזיר בתפקיד רשמי מאז ימי אבו-סלמה. היה זה שלב ביניים בהתגבשות התפקיד.

במאה התשיעית התגבש מוסד הוזירות כמוסד הממונה רשמית מטעם הח'ליפה לניהול שירותי הממשל בממלכה.

יחד עם תפקיד הוזיר, נוצר תפקיד ה"מזכיר" (כֻּתָאבּ←יחיד-כִּתָאב), תואר בו כונו נושאי התפקידים במנהל.

בימי בית אומיה, היה קיים תפקיד המזכיר, בצורה מפותחת פחות והעוסקים בו היו ברובם סורים.

בתקופת העבאסים היו רב העוסקים בתפקיד מוואלי איראנים, ומספרם עלה בהדרגה, כמו גם מגוון התפקידים שביצעו, עם התפתחות מערכת הממשל העבאסית.

תפקיד המזכיר שאויש מלכתחילה בידי מוואלי, נטה לעבור ביניהם בירושה, וכך הבטיחו רווחה גל ליורשיהם.

מתוך כך נוצר מעמד סגור של מזכירים, שכבר היו מוסלמים ברובם אך בינם היו גם לא-מוסלמים.


המינהל הממשלתיעריכה

בממשל העבאסי, גם כשהיה וזיר רשמי, לא הייתה ממשלה ושרים המופקדים על תחומי-אחריות כלשהם.

"דיוואן" – שורת שירותים שבאמצעותם התנהל הממשל.

המאפיינים הבולטים של המנהל החדש – ביורוקרטיה וניירת (הנייר היה המצאה חדשה באותו הזמן!)

על הדיוואן היו מופקדים פקידים-מומחים שהיו רושמים ומתעדים כל דבר שהיה בר-תיעוד.

המנהלים החשובים ביותר היו:

1. מינהל הכספים, שהניע את כל גלגלי המנהל הממשלתי.

2. מינהל הצבא ("דיוואן אל-ג'יש").

3. מינהל ההתכתבות ("דיוואן אל-רסאיל") שהיה אחראי על תיוק כל התכתובות.

4. שירות הדואר ("אל-באריד") שהיה כפוף למנהל ההתכתבות, שירת בעקרו את הממשלה ושימש גם כסוכנות ביון.


מוסדות המשפטעריכה

· משרת הקאד'י לא נוצרה בימי העבאסים, אך מערכת המשפט פותחה מאוד.

· הח'ליפה שמר לעצמו את הזכות למנות בעצמו את כל השופטים, כולל במחוזות.

· בנוסף, מונה "שופט השופטים" –זקן השופטים, שלא היה בעל סמכויות יתרות, אלא היה ממונה מטעם הח'ליפה על מערכת המשפט ועל ערכה המקצועי.

· בצדם של הקאד'ים היו משרתים עדים, "שֻהוּד" (יחיד-שַאהִד), שהיו אמונים על תקינות ההליכים.

· השופטים היו אחראים רק על מתן פסקי-הדין, ואילו על אכיפת ההחלטות הייתה אחראית המשטרה, "שֻרְטַה".

· המשטרה הייתה עזר לשליט למען השלטת סדר, והייתה פעילה בכל האזורים, כאשר הצבא היה מוצב רק באמצאר.

· הוקם מוסד ה"חִסְבָּה" (פיקוח).נושא התפקיד כונה "מֻחְתַסִבּ", שהיה מחויב להיות מוסלמי ותפקידו היה לדאוג לקיום סגנון-חיים אסלאמי בכל תחומי החיים, בדגש על חיי-המסחר.

· מוסד נוסף שקם בימי העבאסים – "מַזַאַלִם" (מניעת עוולות ומעשי-עושק). שופטי המזאלם דנו בעניינים שחרגו מתחומו של הקאד'י, כאשר הייתה דרושה הגנה על האזרח מפני עושק של בעלי-כוח, או כאשר פסק-הדין של הקאד'י גרמה עוול לאזרח.

· הייתה קיימת שחיתות במערכת המשפט, והיו חכמי משפט שלא רצו מסיבה זו להיכנס למערכת. היה קושי בעבור אנשים להגיע אל שופטי המזאלם שהיו הוגנים,

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית