FANDOM


היהודים באימפריה העות'מאנית שיעור 1: 20/02/05 200 השנים הראשונות לשלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל סוגי המקורות למחקר בנושא היהודים הם: 1. מקורות עות'מאניים – מפקדים שהם בעלי משמעות מרכזית: מאחר שלא היו תעודות זהות, ליד שמו של כל אדם היו פרטים מזהים ליד שמו. מבחינת הקהילה הלא מוסלמית, הדבר מובלט ליד שמו. היהודים והנוצרים שילמו מס נוסף – מס גולגולת; צווים של הסולטאן, הוראות ומסמכים ותשובות לשאלות שהופנו אליו. יש לנו כמה אוספי תעודות מהסוג הזה והמאגר הגדול ביותר למסמכים כאלו הוא בית הדין השרעי בירושלים. כל הצוים והפירמאנים שהגיעו מאיסטנבול לירושלים, או העתקים שלהם נשמרו, כיון שהקאדי היה גם נוטריון ולא רק שופט. 2. ישנם גם נוסעים, יהודים ונוצרים שהשאירו תעודות, מסמכים ואיגרות ששלחו יהודים שעלו לארץ. אברהם יערי פירסם קובץ חשוב מאד של איגרות כאלו. ישנם גם איגרות שד"רים ( שליח דרבנן ), של שליחים שנשלחו מטעם הקהילה לגייס כספים בחו"ל בעבור הקהילה, במתארות בעיות אישיות וקבוצתיות של הקהילה. 3. ישנם ארכיונים של מנזרים בארץ, שמפרסמים גם נושאים הקשורים ליהודים, במיוחד בשל שיתוף הפעולה הכספי בין שתי הקהילות. 4. תקנות שנותרו מאותה תקופה. 5. ספרות השו"ת – אדם מציג שאלה הלכתית, אישית בד"כ, לרב והרב עונה לו על כך – ספרות נפוצה שממנה ניתן לדלות גם פרטים בני התקופה. 6. ספרות חכמים ודרשות ותקנות של מקובלים. 7. רשימות ביבליוגרפיות של חכמים בני הזמן, שפירסמו את תנאי החיים באותה התקופה. הדיון מתחיל בתקופת דעיכת האימפריה הממלוכית. הממלוכים נמצאים בשפל וארץ ישראל היא מבחינצם אזור חסר חשיבות. הארץ נמצאת במצב הזנחה בלתי רגיל של הרס מכוון – המטרה היא למנוע פלישה של הצלבנים. הנמלים לא מתוחזקים וערי הנמל הרוסות. א"י נועדה לשלוח אליה כל מיני פונקציונרים זניחים. המצב הבטחוני קשה – הבדווים פולשים, הדרכים הרוסות ורק בירושלים יש מעט מפעלים. לעומת זאת העות'מאנים בצפון מתחזקים ומתכוננים לפלוש לאזור. בינתיים הם עסוקים במלחמות עם הפרסים וסוריה ומצריים מצויות על הכוונת ומחכים רק לשעה המתאימה להכנס לסוריה ומצרים. בימי הסולטן תאית ביי, ששלט עד סוף המאה ה – 16, נעשו נסיונות לשפץ את ירושלים ולהלחם בבדווים, אך לאחר שהלך לעולמו, א"י פרוצה לכל מי שמגיע. מבחינת הקהילה היהודית, 50 השנים האחרונות לשלטון הממלוכי היו קשות, אך העלייה לארץ לא פסקה, לרוב של מבוגרים יחידים, שעולים למות בא"י. מכירים כמה תלמידי חכמים ידועי שם – רבי עובדיה מברטינורה, מפרש המקרא לדוגמא. יש גם מעט עלייה מאיטליה ומהמגרב, אך בס"הכ היישוב היהודי מאד דל. הוא כתב מספר איגרות והגיע לארץ ב – 1488. הוא תיאר כמה פעמים את הזנחתה של ירושלים ושל ארץ ישראל: "ירושלים רובה חרבה ושוממה ואין צריך לאמר שאין לה חומה מסביב". השכונות היהודיות חרבות והרוסות והוא כותב שכדי לשפץ מבנה שחרב בירושלים, יש לשלם שוחד רב מה שהופך את זה ללא כדאי. אולם רבי עובדיה גם מציין לטובה את השווקים שבעיר ואת הפרות היפים שהוא מעולם לא ראה באיטליה. "הארץ עדיין טובה ופורה ושמנה". המלאכות היחידות שמרוויחים הם הרצענים, הצורפים והרוכלים הנודדים. בנוסף יהודי א"י וירושלים מאד מקפידים על מצוות וממלאים אותם ולא סוטים לעסוק בפילוסופיה טמאה. אפילו על המנהיגות היהודית המקומית, אשר נחשבת לרשעית, אך הוא מחמיא להם על זריזותם לתפילות ועל התנהלותם ביחסים בין אדם למקום ( הציטוטים לקוחים מספרו של אברהם יערי שמופיע בביביליוגרפיה שלנו ). גם הרב האיטלקי, יצחק אלטיף, משבח את היהודים על דבקותם במצוות. הביקורת על היהודים נובעת מכך שהיהודים המקומיים נראים כמו ערבים. הם כפריים ומתרכזים בכפרי הגליל ולמעשה הם פלאחים שנראים כמו המוסלמים. הם מאד מוזרים ליהודי אירופה והם מכונים "מוסתערבים". לא היו למוסתערבים חכמים גדולים שפרסמו כתבי הלכה, אין להם איגרות, כיון שלא היו להם קרובים באירופה. אלו שישבו בערים עסקו ברצענות, נפחות, צורפות ורוכלות. כולם נאלצו לפרנס עצמם, בניגוד ליהודי אירופה שקיבלו תרומות ורנטות ממשפחתם. בכל האיגרות שיצאו מא"י, המוסתערבים מצוירים כאנשים רודפי בצע ותקיפים, שרוצים רק לסחוט כסף מהאירופים. הם זרים ומוזרים והטינה הגדולה ביותר של הכותבים היא כנגד הפרנסים המוסתערבים, המכונים "שייח'ים", "הזקנים" "שויוח' אליהוד" וכדומה ומצוירים כאלה שסוחטים את הקהילה היהודית בארץ. אולם חשוב לזכור שהזקנים האלו מייצגים את הקהילה אל מול השלטונות והם אחראים אישית כלפי השלטונות, שגם הם סחטנים. בסוף המאה ה – 15, הקהילה בארץ נתונה במשבר כלכלי חמור מאד. בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים, שהיתה לו חצר משותפת עם המסגד. חצי החצר נתרמה למסגד על ידי משפחה יהודית שהתאסלמה. ב – 1574 המסגד נהרס בהתפרצות של קנאים מוסלמים בהתפרצות על חלקת חצר. היהודים פנו לסולטאן על מנת לקבל אישור להקים בית כנסת חדש והם שיחדו אותו בהון עתק, והם נאלצו למכור את כל חפצי הקודש בהיו בבית הכנסת, על מנת לבנות את בית הכנסת החדש. בשל כך נכנסה הקהילה לעול חובות קשה, שהם לא הצליחו לצאת ממנו אחר כך. לכן הם גם נאלצו לקחת הלוואות בריבית, על מנת לשפר את הכלכלה בישראל. באותה תקופה מגיעים היהודים מאירופה, שחווה את שיא הרדיפות בסוף המאה ה – 15. על בית הכנסת הזה, הרמב"ן, היהודים היו בסכסוך של מאה שנה עם המוסלמים, עד שבסוף המאה ה – 15 הוא נלקח לצמיתות מהיהודים והוחזר רק במלחמת ששת הימים. תובענותם של פרנסי ירושלים על מנת לקומם את בית הכנסת גרמו להרבה אנשים לנטוש את ירושלים. הנפגעים העיקריים היו העולים החדשים שלא הכירו את המצב וירושתם הוחרמה. החוק המוסלמי, שקיים גם באימפריה ממלוכית וגם בעות'מאנית, היא שברגע שיש ירושות ללא יורשים, הכסף עובר לאוצר. היהודים התחילו לעשות הסדרים מתחת לשולחן עם הקאדים ועם הממונים המקומיים, שאם נפטר יהודי שאין לו יורשים באזור, הממונה היה לוקח חלק מהירושה ואילו השאר עבר לקהילה היהודית. הדבר גרם לסכסוך עם יורשים שהגיעו בשלב מאוחר יותר ודרשה שיחזירו להם את הירושה והקהילה לא יכלה לעשות זאת. כמובן שהדבר הזה לא מצא חן בעיני העולים החדשים ואלו, כדוגמת רבי עובדיה, הוציאו את דיבת הזקנים, "השייח'ים" באירופה. כל הדיבה הזו מגיעה מאיגרות שנשלחו לאירופה ולא ממקורות של מוסתערבים, כיון שאלו לא היה להם לאן לשלוח איגרת. הכל מאד חד צדדי ואנו יודעים שהיו לכך סיבות טובות. מי שרוצה למצוא פרטים נוספים על פרשת בית הכנסת, יכול למצוא את זה במאמר של – ש"ד גויטיין – ספרו של אבן עוביה- "על הריסת ביה"כנ..." התפרסם בציון, יג – יד, תשי"א, 402 – 415, או בספרו של אמנון כהן שנמצא אצלנו בביבליוגרפיה, או בספרו של יצחק בן צבי - מחקרים ומקורות, ירושלים תשכ"ו, עמודים 15 – 20, או מאמרה של פנינה רוזן שמופיע בביבליוגרפיה. לאור כל הבעיות הנ"ל של הקהילה היהודית והעובדה שעולים מגיעים וכותבים לחו"ל שהמצב רע, הדבר הזה גרם לכך שהזקנים של הקהילה שינו את דרכם והפסיקו ללחוץ על העולים החדשים. הם היו מאד מעוניינים לעודד עליה של חכמים בעלי אפשרויות ושתוקם ישיבה. לאט לאט הם מתחילים לגלות התחשבות בעולים, לפחות המפורסמים ביניהם. ב – 1489 כבר כתב ר' עובדיה לאחיו שעד כה לא עשו לו רע ומכל הקנסות והמס שהטילו, ממנו לא לקחו – אפילו את מס הגולגולת שהשליטים חייבו. באיגרת אחרת, הוא כותב לאחיו שבשעה שהארץ שקטה הזקנים החלו לקבל את כל העולים ולעשות עמם רק טוב, על מנת להחזיר את העלייה. עוד עולה, שהגיע בשנות ה- 80 של המאה ה – 15, האשכנזי יוסף דה-מנטניה, כתב שהתייחסו אליו יפה, למרות שבקהילות אחרות, כדוגמת צפת, הזהירו אותו שיסחטו אותו שם. כנראה שהשינוי הזה ביחס הזקנים נשא פרי וזה הביא להתאוששות דמוגרפית. אין לנו מספרים מדויקים ביישוב היהודי והכללי בלד, אך לפי מה שמזכירים העולים באיגרותיהם, ניתן להבין שיש בירושלים כמה עשרות עד מאות משפחות בירושלים, עם ירידה בשנות ה – 80 של המאה ה – 15, אולם עד סוף המאה המספר עלה במעט. בירושלים, פרט למוסתערבים, יושבים גם אשכנזים יוצאי איטליה, שכולם מצפון איטליה ומגיעים לשם בעקבות הגירושים מאשכנז ומארצות השפלה ובעקבות המגפה השחורה במאה ה – 14. צפון איטליה היה יישוב אשכנזי גדול. הספרדים מתחילים לעלות לא"י, אך הם יחסית מעטים. בשנת 1509 הופיעה תקנה של חכמים מקומיים על פטור של תלמידי חכמים ממיסים. בתוך הרשימה שנשלחה לחו"ל, היו גם שמות ספרדים, אך במיעוט. בעשור השני של המאה ה – 16 אנו נתקלים בשמות של כמה וכמה חכמים ספרדים, לאחר גירוש ספרד. מדובר על מקובלים ומחשבי קיצים, שראו בגירוש שלב לפני בוא המשיח. הכיבוש העות'אמני כשעלה סלים האכזר ב – 1512, נגזר דינם של הממלוכים. סלים חיסל באכזריות את כל מתנגדיו, את השיעים ואת היריבים האחרים שלו. ב – 1514 הוא יצא למסע נגד הפרסים במזרח ולאחר שהביס את הצפואים, היה ברור שיפנה נגד הממלוכים. ב – 1516 הוא פולש לסוריה ומביס את הממלוכים בקרב מרג' דבעק ומשתלט על כל המרחב הממלוכי. היתרון העות'מאני היה בכך שהם החלו להשתמש בנשק חם. הממלוכים היו מוסלמים אדוקים והם לא השתמשו בנשק חם. הקרב הפוליטי הזה מתואר על ידי היסטוריון יהודי מהאי כרתים, אליהו וסאלי. ממרג' דבעק הכוחות העות'מאניים כובשים את א"י ב – 1516. הצבא ממשיך בדהירה לקהיר וכובש אותה בינואר 1517. בנוסף, השתלטו העות'מאנים למכה ואלמדינה והסולטאן הופך לח'ליפה. זה היה סיומה של האימפריה הממלוכית, שמשלה בא"י כ – 250 שנה. מי שמעוניין לקרוא קצת יותר פרטים על התקופה, ניתן לקרוא את הפרק של פרידמן מהביבליוגרפיה. ישנו גם את המאמר של יוסף דרורי "ירושלים בתקופה הממלוכית", מתוך הספר "ירושילים בימה"ב". העות'אמנים שלטו 400 שנה בא"י והשאיר חותם עד ימינו, על סדרי השלטון, הממשל והמשפט. מבנה השלטון העות'מאני: כל האזור הופך ליחידה פוליטית אחת, הכוללת את דרום לבנון, דרום סוריה, עבר הירדן וא"י, ונקראת איילת או וילאיית ( eyelet ) בעל השם אלשאם, שמחולק לסנג'אקים, שמחולקים לקאד'ה – יחידות שיפוט של קאדים, שנקראות גם נאחיה ( נאפה בעברית ). בראש כל יחידה כזו יש קצין, שהוא גם מפקד וגם שופט של נושאים שאינם קשורים לשריעה. כל יחידה מקבלת קצין בהתאם לגובה שלה – כמובן שראש איילת ( וילאיית ) הוא קצין גבוה וזה בסדר יורד. כבר מראשית הכיבושים העות'מאנים, הצבא שלהם נחלק לשני סוגי חיילים – פרשים, הסיפהאים, שהם קצינים, אפילו מקומיים, שנשלחים למקומות מסויימים ונשלחים לארגן מקום מבחינה אדמינסטרטיבית ומחוייבים לסולטאן בכל מקרה של מלחמה. גודל האחוזה של סיפהאי תלוי במספר החיילים שהוא יכול לגייס בעת הצורך והוא מעביר סכום מסויים לסולטאן מדי שנה וכל השאר נותר לו. הסיפהאים של א"י הם יוצאי דופן, בכך שתפקידם היה לא רק להצטרף לצבא למלחמה, אלא גם ללוות את שיירות החאג' שמתרכזות באזור דמשק.

שיעור 2: 27/02/05 האימפריה העות'מאנית ושיטת הממשל והאדמניסטרציה שלה מראשית ההתפשטות העות'מאנית, הצבא שלהם נחלק לשני סוגים. צבא רגלי וצבא פרשי. מהתחלה השליטים העות'מאנים מצליחים לנצל את מאגר שבויי המלחמה שלהם ככוח צבאי. הפרשים היו בעיקר קצינים מוסלמיים, שקיבלו אחוזה או אזור מוסיים כתשלום. הצבא הרגלי התבסס על שכירים, מתנדבים בתחילת הדרך ואח"כ על שבויי מלחמה. לקראת אמצע המאה ה – 14 מאגר המתנדבים והשבויים הולך ופוחת. עכשיו יש צורך לחשוב על שיטה חדשה. כך מתפתחת שיטת הדבשירמה – גיוס בכפייה של נערים, בד"כ ממוצא נוצרי אורתודוכסי, שנלקחים בזמן פשיטה בכוח על ידי הצבא העות'אמני ומועברים לאיסטנבול, שם הם מקבלים חינוך מעולה וממוינים. המוצלחים שביניהם מגוייסים לצבא כיניצ'רים. הם בסטטוס של עבדים – עבדי השער (קפקולו). הם מרכיבים את החיילים הרגלים של הצבא. הכינוי עבד הוא לאו דווקא סטטוס של השפלה, אלא להפך – זהו אחד הרבדים בחברה העות'מאנית שבנויה על רבדים. דווקא נערים אלו יכלו להגיע לדרגות בכירות בצבא, יותר מאשר כל ילד מוסלמי שנולד להורים בני חורין. הקסרקטינים הגדולים של היניצ'רים הם באיסטנבול. ריכוזם באיסטנבול הופך אותם לצבא סדיר בעל גוף ארגוני המוכן לקרב ומתאמן כל השנה. בנוסף לכך, בשל היותם עבדים שנלקחו מהוריהם ומשפחתם הם תלויים לחלוטין בסולטן ולכן גם נאמנים לו ביותר. עצם העובדה שגדלו יחד וחונכו יחד מחייבים אותם ללכידות ואחידות, שמתבססת גם על החינוך הדתי שהם מקבלים. החיילים היניצ'רים מקבלים משכורת שבועית. הם מחוייבים לצבא לחלוטין ואסור להם להתחתן או להקים עסק, עד שהם משוחררים מהצבא. הנערים שגויסו לדבשירמה אך לא נשלחו לצבא חונכו לתפקד בבירוקרטיה העות'מאנית והם שירתו בפלכים השונים ויכלו להתקדם במערכת הבירוקרטית, שאגב לא היתה מופרדת כמעט מהצבא וקצינים רבים היו בירוקרטים ולהפך. אפשרויות הקידום שעמדו בפני הילד המוסלמי לא היו מגוונות כאלו והמעמד הכי גבוה שיכל להגיע עליו היה קאדי, אם היה מצטיין בלימודי דת. לאחר שהמוסלמים החלו להתמרמר החלו להכנס גם ילדים מוסלמים לבתי הספר של הדבשירמה (החל מהמאה ה – 16), אולם הם לא הצליחו במיוחד, כי היו להם הורים ומשפחה. אחרי מות סולימאן (1520 – 1566) החלה לדעוך הפריחה של האימפריה העות'מאנית. סוף המאה ה – 16 מאופיינת באינפלציה דוהרת באימ'. הצבא הוא זה שתלוי במשכורות והמשכורות של החיילים נותרות קבועות ונשחקות והם מתחילים להתמרד. היניצ'רים האלה נשלחו לתפקידים ברחבי האימפריה העות'מאנית. הם נשלחים למקומות מסויימים על מנת לתפקד כשוטרים. הם מתערבבים במקום, נושאים נשים מקומיות ומקימים עסקים עם מקומיים ולכן המוסד מתחיל להתערער. במקביל ליניצ'רים היה בצבא גם את מוסד הסיפהאים – פרשים שהגיעו ממשפחות נכבדות באימפ'. הם קיבלו מהסולטאן חלקת אדמה, כדי שממנה יתפרסמו. היחידה הבסיסית נקבעת לא לפי גודל השטח, אלא לפי הכנסה מהשטח לשנה, כשהיחידה הבסיסית, התימאר, היא 20,000 אקצ'ה. החייל הזה הוא חיל מילואים הדומה יותר לשיטה הפיאודלית של אירופה של אותה תקופה. הם אחראים לבטחונם של הנתינים שחיים באזור הזה, גובים מהם מיסים, מעבירים לסולטן את חלקו וכל השאר זו הכנסה שלהם. אחוזות שנותנים הכנסה של עד 20,000 אקצ'ה מחולקים לקצינים אלו. במשך ימי השנה הקצינים האלה הם עובדי אדמה, או דואגים לעובדי האדמה. הם חייבים להיות בעלי סוסים וציוד לוחמה מתאים ומטפל בסוסים שלהם והם נקראים לקרב בעת מלחמה. אנו נמצא סיפהאים כאלה ברחבי האימפריה, כיון שכל אדמה שנכבשה נמדדה, נרשמה ומונה עליה סיפהאי. במשך השנים השיטה הזו הולכת ומאבדת מהאפקטיביות שלה, בתהליך דומה למה שקרה עם היניצ'רים, כיון שהסיפהאים מוצאים דרכים להוריש את הדבר לבניהם, בניגוד לחוק ולאט החלו הסיפהאים לשים שם בנים ובני דודים. בנוסף לכך הם החלו להזניח את החובה להשתתף במלחמות והעדיפו לא להזניח את הנחלות שלהם וגם המוסד הזה בשלבים מאוחרים החל להשתבש. בכל רחבי האימ' הסיפהאים היו חייבים להתגייס כשנזדקקו להם, אולם בישראל היה להם תפקיד מיוחד – ללוות את שיירת החאג' שהיתה מתרכזת בבירת הפלך בדמשק. בכל א"י היו כ – 200 תימארים עם סיפהאים. האדמינסטרציה העות' היא מאד צנטרליסטית. היא מורכבת כפירמידה שבראשה עומד הסולטאן שכל הפונקציות מתרכזות בידיו. הוא השופט העליון, רה"מ והמחוקק. לא היתה הפרדת ראשויות והוזיר הגדול, מנהל העניינים בפועל, היה המשנה למלך והיה תלוי בו. אחד המאפיינים של תקופת הירידה היתה שהסולטאנים הבאים היו פחות מוכשרים והעניינים עברו לניהול הוזיר הגדול, כשהסולטן לא מגיע לישיבות הדיואן, אלא רק מקבל דיווחים מהוזיר. בדיואן הקיסרי משתתפים כל בעלי התפקידים החשובים – הוזירים, מפקדי הצי והקאדים הצבאיים הראשיים (התפקיד ההלכתי הגבוה ביותר שאנשים יכולים להגיע אליהם). הרישום והדיווח לסולטן נעשה בצורה מדוקדקת ונעשו לו כמה העתקים, אחד מהם היה נשאר בארכיון המקומי של הפונקציונרים. כיון שהקאדים שימשו גם כנוטריונים בארכיונים שלהם נותרו מסמכים רבים. אחד הארכיונים האלו הוא בית הדין השרעי בירושלים (אמנון כהן שמופיע בביבליוגרפיה שלנו ערך מחקר על הנושא-כדאי מאד לקרא). כל פעולה היתה מדווחת לקאדי הזה. עוד מאפיין של האימ' היה שהנתינים (הרעאיה) לא מרדו מעולם בעות'. הנאמנות של הנתינים במכל המעמדות היתה נתונה למשפחה העות'מאנית. כל הסולטנים של האימ' העות' ולאחר מכן בתורכיה הגיעו מבית עות'מאן. גם לא היה לאום עות'מאני, כיון שהאימפריה היתה מורכבת מנתינים בעלי רקע שונה, לאום שונה ודת שונה. א"י נכבשה במסע לחימה מהיר וזריז. תוך חודש ימים הדברים הפכו לעובדה קיימת. היו כמה מרידות ויהודי צפת נטבחו בשל תמיכתם בעות'מאנים, ע"י מוסלמים מקומיים, אך כל זה קצר מאד. כל השלל בכיבושי העות'מאנים – חמישית היה מגיע ישירות לאוצר הפרטי של המלך. שאר הקרקעות הופכות לקרקעיות מדינה והיה צריך לחלק אותם לפונקציונרים, קצינים ולמשתפי פעולה. א"י נכבשה והבירה שלה הופכת להיות דמשק. כל החלק הדרומי של הלבנון הופך להיות איילת אחד – א"י ודרום סוריה והוא כולל שלושה סנג'קים בעבר הירדן המזרחי וחמישה סנג'קים בא"י – ירושלים, שכם, עזה, צפת ולג'ון (מגידו). בעקבות הכיבוש העות'מאני חל שינוי אדיר בחיי התושבים בא"י – גם ליהודים וגם ללא יהודים. תקופת הממלוכים היתה תקופת שפל שלא היה כדוגמתו. כשהעות' כובשים פלך חדש, הדבר הראשון שהם צריכים לעשות זה סקר – מיפוי של השטחים שנכבשו, הערכת ההכנסות מהאדמה ומי הם התושבים, במה הם עוסקים וכמה מיסים אפשר לתבוע מהם. אדמות אלו והאוכלוסייה נרשמים בדפתרים ובדפתרים אלו יש רישום מדויק של חלוקת התימארים, ההכנסות ומי חי על חשבונם, או במקרה של ערים מה עיסוק התושבים וכמה מיסים ניתן לקחת. כל הדפתרים האלו נכתבו גם הם במספר עותקים, שאחד מהם נשמר במקום. אולם סקרים אלו לא היו עקביים ולא היתה אחידות בסקרים. לעיתים היה לוקח 60 שנה עד שהיה נערך סקר. בתקופת סולימאן נערכו לדוגמא חמישה סקרים, ארבעה מתוכם בימי חייו. הסקרים האלה הם מאד חשובים כהיסטוריונים והם נותנים הרבה מידע על האוכלוסייה ועל עיסוק האנשים. אולם הם בעייתיים מכמה סיבות: הכתב של הסוקרים היה מאד לא ברור; לעיתים היו טעויות ברישומים; לעיתים נשכחו הנקודות הדיאקריטיות – מה שעלול לגרום לריבוי פרשנויות; לעיתים ניתן שם שונה לאותו מס; וחשוב מכל, היו בהם פגמים מבחינת מספר אוכלוסין – האוכלוסייה לא נמדדה לפי יחידים, אלא לפי בתי אב ולכן המספרים שיש לנו הם מאד משוערים. מקובל לצורך החישוב שח'אנה הוא חמישה אנשים ולפי זה היו מחשבים. מה שכן זה נותן לנו הוא שאם בעוד 10 שנים יערך סקר נוסף, אז יש לנו אינדיקציה אם היתה ירידה מסויימת באוכלוסייה או עלייה במספר האוכלוסייה. מי היה נפקד במפקדים האלו? ראשי בתי אב; רווקים משלמי מס; פטורים ממיסים גם נרשמים – למשל אנשי דת, נכים, עיוורים וכדומה; אנשים שהכנסות מהם נכנסות למטרה מסויימת, כמו לוקף ולא לאוצר; לעיתים מצויינים שמות של שבטים נוודים וחצי נוודים; והג'ונדים – קצינים ממוצא ממלוכי, שבשעת הכיבוש של סלים הצטרפו לצבאו; כמובן שצוינה הדת של הנפקדים צויינה, כיון שהיהודים והנוצרים היו משלמים מס גולגולת (כראג'/ג'יזייא). בראש כל דפתר נרשם הקאנון – נאמה, החוק האזרחי של כל פלך שנכבש, שהיה מותאם לצרכים המקומיים של האזור. עפ"י כל המפקדים העות' לאורך המאה ה - 16 והמקורות, האוכלוסייה הכללית של א"י מוערכת ב – 250- 300 אלף נפש. בסה"כ נרשמו בא"י כ – 900 כפרים והמגמה הכללית היא שמראשית השלטון העות' ועד אמצע המאה יש גידול באוכלוסייה ועד סוף מאה האוכלוסייה מצטמצמת. העיר הגדולה ביותר היתה ירושלים – כ-5500 בתי אב באמצע המאה וכ-10000 עד סוף המאה. ירושלים היתה סנג'ק שיש לו רק שתי נאפות – בית לחם וירושלים ונמנים שם סה"כ כ-220 כפרים. בכל הנאפה של ירושלים היה גידול דרמטי במחצית השנייה של המאה, מ-2000 בתי אב לכ-7000 בתי אב. בכל 220 הכפרים של ירושלים לא היו כלל יהודים, אלא רק נוצרים ומוסלמים. זו פחות או יותר התופעה שאנו רואים בכל א"י. השלטון העות' הביא לא רק סדר, אלא גם ביטחון וזה מה שמשך את האנשים לחזור לכפרים ולבתים שלהם. הוקמו ח'אנים מבוצרים, היו משמרות בדרכים, הוקמו חומות בערים, היה חיל מצב במקומות שונים, מגדל דוד שהיה מרכז השלטון האדמינסטרטיבי והצבאי בישראל בוצר מחדש והוקם בו בית מלאכה לייצור תותחים, אספקת המים שופרה ואנו רואים שבירושלים הוקמו הקדשים שונים לצרכי ציבור. הוקמו גם מדרסות ע"י בנות משפחת הסולטן והוקמו מבני ציבור. הוקמו שבטים מקורים בירושלים והכל בתקופה זו במחצית הראשונה של המאה ה – 16.

שיעור 3: 06/03/05 אספקת המים לירושלים: ברור לכולם שאופייה המיוחד של ירושלים הפרכה את נושא העברת המים למאד קרדינלית. יש איזה מסלול שהמים עוברים בתעלות חלקן פתוחות חלקן סגורות. הפיקוח על התעלות היה מאד מסובך כיון שהבדווים והכפריים נטו לנסות להטות את התעלות לחלקות שלהם. העות'מאנים כל הזמן היו במאבק עם כפריים וראשי שבטים שגנבו מים. הדרך שלהם להתמודד עם זה היתה על ידי קניית של ראשי שבטים. הפתרון היה במתן פרוטקשן לראשי השבטים, או מינוי אחד מראשי השבטים כמפקח על תעלות המים. זה היה נושא של הוצאות גדולות והרבה מאד בעיות. כל מוסדות הרווחה הם לא עניין של המדינה והמדינה באותו זמן לא חייבת לספק שירותי בריאות ומים וכל המפעלים האלה נעשים באמצעות וקפים ויש וקף שאחראי על העברת המים לירושלים, שתרמו מממנים נדיבים מאיסטנבול. לעיתים במידת הצורך השלטון מקדיש גם מרצונו החופשי חלק מהמיסים של אזור מסוים לטובת אותו וקף. בירושלים באופן קבוע לכל אורך המאה ה – 16, הג'יזיה מ – 85 בתי אב יהודים קבועים, המס הולך לכיפת הסלע ולא לאוצר הסולטן וכך מימן הסולטן מבנה ציבורי חשוב. בשל הצורך הרב במים ובגלל הסדר והבטחון ששבו לא"י, החלה החזרה של העלייה לרגל לירושלים, של צליינים נוצרים, מוסלמים ויהודים וכמובן עלייה במספר התושבים. שינויים במפה הדמוגרפית ביישוב היהודי בא"י: בעקבות גירוש ספרד ב – 1492 וגירוש פורטוגל ב – 1497 יש שינוי עצום במצבת העם היהודי. היהודים מתחילים לנדוד ברחבי המזה"ת, משפחות התפרקו ועוד. מדובר על יהודים רבים – אשכנזים, ספרדים, יהודים מצפון אפריקה ומצפון איטליה – כולם נודדים לאימפריה העות', שפתחה שעריה בפני יהודים ונראתה כגן עדן ליהודים רבים. העות' באותו זמן היא אימפריה עצומה בעלת שטחים עצומים שקוראים ליהודים לבוא אליהם. לראשונה נפגשים יהודי ספרד ופורטוגל עם יהודים בני עדות אחרות – דוברי יוונית, איטלקים, אשכנזים ועוד ויש השפעה הדדית. אולם תקופה זו גם מציבה הרבה שאלות תיאולוגיות – הגירוש היה אסון אדיר שצריך להסביר אותו לאנשים שמתחילים לאבד את האמונה. חכמי היהדות החלו להסביר את האסונות כחלק מ"חבלי המשיח" שאמור להגיע בקרוב, כי הרי לבואו של משיח תקדם תקופה של אסונות וסבל. תהליך זה מקבל תהודה גדולה בקרב היהודים באימפריה העות'מאנית. יש שלב של תחושה משיחית – ניתן להגיע לא"י ואין שום בעיה ליהודי שרוצה לעלות לא"י לעשות כן. הרבה מאד יהודים לאחר הגירוש מתכננים לעלות לא"י כדי לצפות שם לביאת המשיח, כי הסימנים לכך ברורים – א"י עומדת להכבש על ידם. הרבנים והחכמים דאגו להפיץ רעיונות אלו, מחוזקים בגימטריה ובטענות שונות. עולים אלו שמו פעמיהם לכיוון א"י, אבל רבים מהם "נתקעו" בדרך. חלקם מצאו אישה, ילדיהם החלו ללמוד והם רצו להמתין עד שהם יסיימו, הקימו עסק וכו'. כך יהודים רבים שכתבו על כך שהם מתכננים לצאת בעצם נשארו מסביב. אלה שמגיעים כמסה יותר גדולה מתחילים להגיע רק לאחר הכיבוש העות'מאני. השיירות מתחילות להגיע בצורה סדירה גם מקהיר וגם מדמשק. אוניות מגיעות מסוריה ומצרים והרבה מאד מרכזים יהודים חדשים נוצרים. פני הארץ מתחילים להשתנות וזו היתה אפשרות של עלייה בלתי מנוצלת. לו יהודים רבים היו עולים בתקופה שניתן היה לעלות פני הארץ היו נראים שונה לגמרי מהיום. ניתן להשוות את המאה ה – 16 למאה ה – 20 בנקודות רבות. היתה אפשרות לעלות אך היא לא נוצלה ויהודים רבים העדיפו להגר לארה"ב וארגנטינה/לאזורים אחרים של האימפריה העות', מאשר לעלות לא"י כשזה התאפשר. ירושלים: מוסלמים ברחו מירושלים טרם הכיבוש העות' ואילו העליה היהודית לירושלים מעולם לא פסקה. עדה (בתי אב, מספרים מעוגלים, אשר לא כוללים רווקים וחולים שלא משלמים מיסים)/שנה 1525 1555 מוסלמים 625 2000 יהודים 200+85 (85 שמיסיהם הוקדשו לכיפת הסלע) 325+85 נוצרים 120 300


מה שניתן לראות לאור השוואה זו היא שהמוסלמים שילשו את עצמם, הנוצרים שבו לעיר וגם הכפילו עצמם ואילו הגידול היהודי היה הקטן ביותר. היהודים שהיו ב – 5925 המיעוט הבולט בירושלים הפכו למיעוט הפחות משמעותי, כיון שלנוצרים היו עוד מנזרים וכנסיות וכלי קודש שלא שילמו מס ולכן לא נספרו. בהמשך היהודים הפכו באופן מובהק למיעוט הפחות בולט. בשנת 1585 כבר נותרו רק 140+85 בתי אב יהודים בעיר. צפת: הריכוז היהודי הגדול לאחר ירושלים. כל מה שידוע לנו על צפת לפני הכיבוש העות'מאני הוא על כ – 300 בתי אב יהודים, כולל הכפרים של הסביבה שבהם ישבו גם יהודים. אנחנו יודעים שהיתה מתיחות בתוך העדה בצפת. ידוע על אדם בשם ר' משה הדיין, שהחל לנהל את הקהילה, שלא הלך בדרך הישר והיתה התמרמרות נגדו. סוג החומר שיש לנו מהמקורות העבריים בא לידי ביטוי באיגרות בעיקר. כבר בשנים הראשונות לכיבוש העות' המצב בצפת החל להשתנות. ממקום שכוח שאף אחד לא התעניין בו, החלה פריחה של עניין באזור. עולה בשם דוד דרוסי כתב למשפחתו באיטליה איגרת בשנת 1535, בה הוא כתב על התרבות היישוב, על הצמיחה המפליאה של העיר ועל ריבוי העולים הבאים לצפת ועל השינוי שחל בה בתוך עשר שנים בלבד. עדה/שנה 1525 1555 מוסלמים 700 1100 יהודים 233 720 (1000 לפי תעודות המדברות על הסדר בין מושל הסנג'ק לראשי הקהילה היהודית אשר התחייבו לשלם מס גולגולת עבור 1000 בתי אב על מנת שירדו מהם ולא יספרו אותם שוב ושוב)

לפני הכיבוש העות'מאני נערך פוגרום של מוסלמים ביהודים בצפת לאחר שהיהודים שמחו מדי על הניצחון העות'מאני ורבים נמלטו לכפרים מסביב. ניתן לראות שלאחר שלושים שנה הגידול היהודי היה גדול בהרבה מהגידול המוסלמי. נוצרים מעולם לא חיו בצפת. רק לאחר גירוש ספרד מתחילה עלייה טיפין טיפין של הספרדים ורק לאחר הכיבוש העות'מאניי מתחילה ספרדיזציה של א"י כשהמוסתערבים מצטרפים אליהם בתיפלות ורק האשכנזים מקפידים להתרחק מהספרדים. כפרים רבים באזור הגליל היו מעורבים וגרו בהם יהודים ומוסלמים, כמו לדוגמא בפקיעין, ביר זיתון ועוד (מי שרוצה לדעת עוד פרטים – כרך ז' בהיסטוריה של א"י בהוצאת כתר ביד בן צבי – כרך ז' נערך ע"י אמנון כהן מהאוניברסיטה העברית- אמנון כהן א"י, באימפריה העות' עד העת החדשה – חובה למבחן הפרק על ראשית השלטון של האימפריה העות' – הסעיף הראשון בעמוד השני). כל היישוב היהודי הזה מנה בתקופת השיא של אמצע המאה ה – 16, מנה אולי 12,000-15,000 בלבד מתוך אוכלוסייה של 250,000 – 300,000 – אוכלוסייה קטנה מאד. האוכלוסייה המוסלמית היתה הרבה יותר משמעותית. דבר נוסף מאפיין את המאה ה – 16 הוא עלייה של יהודים עם משפחותיהם. עד עתה עלו יהודים קשישים שהשאירו את משפחתם בגולה וקיבלו רנטה מארץ מוצאם, או מחשבי קיצים למיניהם שראו בנפילת ביזנטיון סימן לבוא המשיח. השיפור במצב החיים בארץ הוביל לעליית משפחות צעירות עם ילדים, הבאות לא"י על מנת לפתוח בחיים חדשים. לא כל היהודים נשענים על קיצבה. מתחילים לבוא לרק ספרדים, אלא גם יהודי צפון אפריקה, איטלקים (אשכנזים ואיטליאנים) ועוד. בא"י נוצר מעין כור היתוך שאין שני לו, לא בסלוניקי ולא באיסטנבול. יש יהודים שבאים מפרס (עג'מים) ויש קיבוץ גלויות של יוצאי עדות וקהלים שונים שאין כדוגמתו, שמזכיר את העליות לישראל בקום המדינה וגם הבעיות שנוצרו מאד דומות – ההיררכיה המשפחתית אבדה, בנות ובנים הגיעו ללא משפחות, נוצרו בעיות חברתיות ותרבותיות שנוצרו מתוך המפגש הזה, שלא לדבר על שלכל עדה היה נוסח תפילה משלה, ראייה הלכתית משלה ומנהגים שלה. ההתמזגות רווית מתחים והאשמות הדדיות ולכן גם איטית. אולם לכל אורך התהליך הדומיננטים ביותר היו הספרדים, שהיו הרבים ביותר ושעלו בגלים – עלייה נמשכת, כיון שאלו עלו לאחר שעצרו במקומות מסויימים לצרכי פרנסה. המצב לעיתים מתוח עד שלעתים קהלים ספרדים נלחמים ביניהם למי יצטרף העולה החדש, או עולה ספרדי שהגיע מאיטליה – האם הוא יצטרף לקהל ספרדי או איטליאני? כל קהל רצה שיבואו אליו יותר אנשים, כיון שכל קהל שילם מס ביחד, לכל קהל היו חברים שכל חבר נקרא "יחיד", ששילם מס לקהל וזכה לקבל הטבות שהקהילה העניקה ליחיד – מקום בתפילה, קבורה, עזרה לכלה, ביקור חולים וכדומה. כל קהל קם מסביב לבית כנסת. מעניין שמבחינת השלטונות העות'מאניים אין אחידות מבחינת גביית המיסים שלהם. לעיתים הם עושים רשימות על פי קהלים. ברשימות העות' מנויים 15 קהלים בצפת – מתוכם 3 ספרדים 1 הונגרוש (הונגרים), 1 אשכנזי (אלמאן ברשימות העות') איטליאנים ועוד. יש עוד כמה קהלים שלא הופיעו ברשימות, כמו קהל יווני (גרקו או רומניוטי). אך לא פירטו שמות של משפחות שהיו בקהל. בירושלים גבו מיסים משכונות ולכן כשעבר הגובה בשכונה הוא נכנס לכל הבית, רשם מי גר שם, תיאורם, מקצועותיהם ועוד. ידוע לנו ש – 99% מהיהודים שילמו את מס הגולגולת המינימלי. רוב היהודים חיו בשכונות מעורבות עם מוסלמים וזה יצר מתיחות. היהודים חיו בשלוש שכונות מרכזיות בירושלים –שרף, מסלחה ורישא. לקראת סוף מאה ה - 16 היהודים החלו להסתגר ולהתרחק ממוסלמים, בעיקר בשרף – מיקום הרובע היהודי כיום בירושלים העתיקה. באופן כללי העות' גילו סובלנות גדולה ביחס לבני מעים ודתות אחרות וכך גם לגבי היהודים. בד"כ יחס השלטון המסולמי העות' לבני דתות אחרות הוא כאל בני חסות (ד'מי) – הד'מי זכאי לחיות ולקיים את את דתו, בתנאי שהוא משלם את הג'זיה והחראג', הסכם שנבע מברית עומר. בני החסות שילמו כאמור מס גולגולת מיוחד וגם היו מוגבלים בכל מיני דרכים שלא היו קשות כמו שהיו משפילות שנועדו להשפילן. הגבלות אלה היו איסור רכיבה על סוס, איסור על רכישת קרקעות, איסור לבישת ירוק או לבן, איסור קיום פולחן הפוגע במוסלמים, איסור בניית מבנה גבוה יותר מהמבנה המוסלמי, או איסור על בניית בתי כנסת חדשים. חשוב

כותרת עריכה

לציין שאיסורים אלה לא נאכפו כל הזמן והיו תלויים במושל המקומי, בשוחד המקומי ועוד וזה השתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. לעיתים פרטים אלו נוצלו לרעה. במהלך הכיבושים שלהם, אחת השטיות של השליטים העות'מאנים היתה למנות פונקציונר מקומי, או ראש משפחה חשובה, או בעל תפקיד מקומי וממנים אותו להיות נציגם שינהל את אותו חבל ארץ. האדם הזה העלה מס שנתי קבוע לאימפריה העות' והם לא נאלצו לשלוח צבא לשמור על המקום וכל עוד הפונקציונר המקומי נאמן לדוניו ושולח את המיסים בזמן נשמר השקט וניתנת לו יד רחבה. הדבר קורה גם בא"י, כאשר ממלוכים שערקו לעות' וכדומה, קיבלו תימארים מקומיים. כך גם בעדות שונות התרחשו דברים כאלה- אדם אחד מונה כפרנס העדה והוא היה אחראי בפני השלטונות על גביית המס מתוך אותה קבוצה. הוא התחייב לתת כך וכך מס לפי המפקד ואם הוא לא הצליח לעשות זאת אז כספו הוחרם והוא הושלך לכלא. במקביל לכל ההגבלות של חוקי עומר האלה, שלעתים התבצעו ולעתים לא, גם לבני החסות היו זכויות – הזכות העיקרית היתה ההגנה על חייהם וזכותם לקיים את דתם. אם איזה שהוא קצין מקומי התנכל ליהודים, אלה לא היססו ופנו לשער העליון ולסולטן וציפו לעזרתו, כיון שהם היו מודעים לזכויותיהם. לעיתים הם נענו ולעיתים גם נעשו דברים למענם. הם קיבלו תשובות ומתכתובות אלו יש לנו מקור בלתי נדלה של מידע – תלונות על סחיטה, עיוות דין, שותפים לעסקים המנסים לסדר אותם ועוד. ניתן לראות שהיו מפגשים רבים בין יהודים למוסלמים בחיי היומיום – הם נפגשו בשווקים, בבתי המרחץ, בחנויות משותפות ועוד. הרבה פעמים יהודים הם מוקד להצקה של מוסלמים – שכנים, בעלי חנויות סמוכות וכדומה, שסתם ניסו להתנכל להם. אולם לא רק היהודים סבלו מהצקות – גם המוסלמים והנוצרים סבלו מהצקות מהמושל והשלטונות והוציאו את זעמם על השכן היהודי – אולם כשזה נשאר רק בגדר השפלה היהודים לא התלוננו בכלל. לפנינו הובאו שלושה מקרים משנת 1554, שנות השיא של סולימאן. תכתובת אחת מדברת על בית הקברות היהודי בהר הזיתים. היהודים חכרו את החלקה מההקדש ותושבי כפר סילואן הציקו להלוויות שיצאו מירושלים והיהודים נאלצו לשלם פרוטקשן. אולם התברר שהחלקה הזו עברה לתימאר של סיפהאי שרצה להגדיל את ההכנסות שלו והיהודים נאלצו לשלם סכום משולש בעבור החכרת החלקה ואם לא איימו עליהם שחלקתם תיהרס. התשובה שהגיעה מהסולטן אמרה שאסור לפעול בניגוד לשריעה ואין לפגוע בבית הקברות היהודי ואם הסיפהאי ימשיך לפגוע ביהודים אז יש לשלוח את שמו אל הסולטן.

שיעור 4: 13/03/05 יש לשים לב לעניין של המקורות. במבחן יש חשיבות מרובה לסוגי מקורות ויש לשים דגש על השענות על מקורות במבחן. פירמן הוא צו מלכותי, המעוטר בחותם הסולטן המושל. הצוים האלה מגיעים לירושלים וחלק מהם, מאות מהם ליתר דיוק, נוגעות לחיי היהודים בירושלים ואספקטים שונים מחייהם. אחד הנושאים שכל הזמן עמד על הפרק הוא התנכלויות ליהודים בנושא בית הקברות בירושלים, בהר הזיתים. אנו נראה אספקטים שונים ביחסים בין יהודים למוסלמים. תעודה נוספת שמפרסם אמנון כהן היא בנוגע למס הגולגולת. מבחינת המבנה רוב הפירמאנים הם מאד דומים, אבל העניין הנידון משתנה: הכותרת של התעודה היא "צו נאצל מיהודים לסולטן" – המכתב מופנה לסנג'ק ביי ולקאדי. "הסולטן מספר לסנג'ק שקיבל פטיציה מיהודים בנוגע ליהודים אשר עולים לרגל למקומות הקדושים בירושלים. הסנג'ק רשם אותם אך לא מחק אותם לאחר מכן מהרשימה ולמעשה הפקיד הוסיף אותם כתושבים וכאשר באו לגבות את המס השנתי אז מחייבים את הקהילה היהודית במס גולגולת גם על יהודים אלה". ההתנכלויות הקטנות האלו מעולם לא הפסיקו כפי שניתן לראות. "אם הדברים הם כך, אז אין לעשות זאת כי זה בניגוד לדפתר ולקאנון. תגערו במסרבים בעקשנות ותשלחו לחצרי הנעלה את השמות של אלה המתעקשים לא לעשות זאת ותפקידו את הצו בירושלים ובידי היהודים." עוד תעודה שנשלחה היא בנוגע לאיסור כניסה לבתי הכנסת של היהודים. "לסנג'ק ביי ולקאדי של ירושלים. היהודים טענו שבעודם בבתי הכנסת ובעת מנהגי האבל שלהם, היה המוחתאסיב והמוחתאשיב דרשו מהם קנס בטענה שהיהודים לובשים צעיף לבן (הטלית) – צבע שאסור עליהם." שוב ניתן לראות על הטרדה – המוסלמים נכנסו לבתי הכנסת (חשוב להדגיש שכתוב בתי כנסת – עם העליות הוקמו בתי כנסת, למרות שהיה אסור, בכל מיני דרכים עוקפות – חדרים בתוך בתים וכדומה) והיהודים נאלצו לשלם בשל ההטרדות. אולם ייתכן שהגיעו מים עד הנפש והיהודים נאלצו לפנות לסולטן. כמובן שגם בתעודה זו יש קריאה לעשות דבר. התעודה הרביעית שראינו בשיעור מלמדת אותנו מספר דברים – היא משנת 1656 והיא מספרת לנו שאנשים בירושלים העלילו עלילות שקר על היהודים, "חלקם שמו עצמם תובעים וחלק שמו עצמם עדים". בשל כך התאנו ליהודים ואמרו להם להכנס לבית המרחץ עם פעמון, נשות היהודים חייבות ללבוש צהוב והם חויבו להוציא את מתיהם מקבריהם. התביעה והעדות היתה שהיהודים אמרו משהו נגד הדת המוסלמית, קיללו את מחמד והקוראן או משהו. לפי מה שניתן ללמוד היהודים והמוסלמים רחצו בבתי מרחץ משותפים והצו שהיהודים חייבים לעטות פעמון נועד לשנות את הסטטוס ולהודיע למוסלמי שהיהודים מגיע והוא חייב לכסות את מבושיו. בנוסף רואים שלמרות חוקי עומר, שאמרו שהיהודי חייב ללבוש סימן זיהוי צהוב, כנראה שזה לא נאכף כי לפתע דורשים מהיהודים לעשות זאת. הדבר השלישי הוא האיום שתמיד נמצא ברקע – הוצאת גופות היהודים מהר הזיתים – כנראה שזה הגדיש את הסאה והיהודים נאלצו לפנות לשער העליון – "העדה היהודית הם משלמי מס גולגולת כשאר משלמי מס הגולגולת ואין להתאנות להם כנגד השריעה העתיקה והקאנון העתיק. אין להתאנות להם בתקופת שלטון האושר שלי. מינוי הקאדי נועד לאפשר לראעיה לחיות חיי שקט ורווחה. מהי הסיבה כי לעדת היהודים עושים מעשי עושק ועוולות כאלה? באחריותכם לטפל בכאלה בעיות ועליכם לנהוג לפי צווי. דונו שתביעה של אלה שתבעו ואל תאפשרו לפעול בניגוד לשריעה לקאנון ולמנהג הנהוג. אם יש מישהו מבין אנשי הרשות העושה מעשי זיוף אין להסתיר זאת אלא לכתוב ולשלוח פטיציה אלי. יש לתייק את הצו הזה וכו' וכו'". פה נזכרים שלושה אלמנטים של החוק המשפטי – שריעה, קראנון ומנהג. בתעודות אלה אנו רואים הרבה אספקטים של חיי היומיום. חלק ניכר מפניות אלה זוכות לטיפול ואנו רואים שדברים השתנו – עצם העובדה שיהודים ממשיכים לשלוח בקשות לשער העליון מוכיחה שהיתה להם ציפיה שהשלטון יפעל ושתהיה לכך השפעה, במיוחד בתקופה של המאה ה – 16. הרבה פעמים הקאדי מהווה משקל נגד למושל המקומי המתחלף חלופות לבקרים. יש לנו תעודות שבהם היהודים מודים לקאדי שהתערב בעבורם ונשלחו מכתבים שביקשו למנות שוב קאדי שהיטיב עמם. הקאדי היה שופט בד"כ בהגינות ולעיתים שפט גם בין יהודים ואפילו נשלחו מכתבים לקאדי מנשים, כיון שההלכה האיסלאמית מיטיבה עם נשים יותר מההלכה היהודית. תעודה נוספת שלמדנו עליה עסקה גם בהגבלות שחלו על היהודים בארצות האיסלאם גם לעיתים לצרכים פנימיים שלהם. העבודה הזו נוגעת לאיסור עשיית יין על היהודים בארצות מוסלמים. כבר הנוסע רבי משה בסולה, שביקר בסמוך לכיבוש העות'מאני (1521 – 22), כתב תיאור מסע נפלא לא"י. בסוף תיאור המסע שלו בסולה כותב רשימה של תקנות שהיו כתובות על קיר בית הכנסת בירושלים, כדי שיזכרו אותם. רשימת התקנות הועתקו על ידי בסולה ובין שאר התקנות הוא מצטט: "היתה גזירה... מכוח נח"ש (גזרה של חרם – נידוי, חרם, שמתא) שאסרה על היהודים לתת יין לישמעאלי...מנהג הישמעאלים בירושלים עיר הקודש... המבקשים מהשר לשבר את כדי יין של היהודים." עשיית היין היא דרך להתנכל ליהודים כיון שהואשמו בכך שהיין גרם לצרות בארץ, כמו בצורת ולכן הוזהרו היהודים לא למכור יין למוסלמים, שלא יוציאו נגדם מוסלמים. היהודים הורשו בפירמאנים לעשות יין לצרכים דתיים, אך אסור היה למכור יין למוסלמי, כיון שהעונש הוא כבד ביותר. אחת התעודות שמביא אמנון כהן מבית הדין השרעי עוסקת בהיתר היין וכדומה: "ששי בן פראג'לה, זקן הדת היהודית בירושלים... יעקוב אלחאמי ואחיו שובה... (ועוד שמות)... כולם התלוננו על שמואל בן עטאלה מצפת, שהתגורר בירושלים, שפגע ביהודים, רימה אותם ומכר יין למוסלמים וביקשו מהקאדי לגרשו מהעיר... שמואל הסכים לגירוש וניתנה לו ארכה של חודש להתארגן ליציאה ואם יאחר אז ישלם קנס כבד לוקף של כיפת הסלע." ניתן לראות שיש טענה נגד שמואל בן עטאלה, שלא רק מוכר יין למוסלמים, אלא גם פוגע בהם ומרמה אותם. ייתכן שהוא היה מתחרה שלהם והם ניסו לסלק אותו מדרכם, אולם זה לא רלוונטי כל כך. הקהילה רצתה לגרש אותו ולכן פנתה לקאדי ודרשה ממנו לגרש אותה והם הוסיפו את הסיפור על מכירת יין למוסלמים. נשאלת השאלה אם חוץ מכל הדוגמאות האלו, המעידים על יחסים לא כל כך טובים בין יהודים למוסלמים, היו גם יחסים אחרים בין היהודים למוסלמים? ידוע לנו על יהודים שהגיעו למשרות מאד בכירות במצרים ובאימפריה – גובי מכס, אחראים על אוצר, רופאים שיצרו קשרים חזקים והיו אפילו רופאים של הסולטנים, היו מתורגמנים שהיו משרות אמון מאד חשובות ועוד תפקידים מתפקידים שונים. כנראה שאנשים אלה יצרו קשרים חברתיים בדרגות הגבוהות ביותר. אולם אלה לא היו רוב העם. האם היו קשרים אישיים בין שכנים באותה שכונה? התשובה היא שכן וככל שהאנשים היו יותר ויותר עניים, כך הקשרים ביניהם היו יותר חזקים, כיון שהם היו באותה ביצה ועזרו אחד לשני. יש עדויות על מגעים עסקיים, ישיבה יחד בשוק, חכירת חנויות ועוד. לא היתה אהבה גדולה, אולם ההתנכלויות הקטנוניות של המוסלמים היו כאין וכאפס לעומת מה שאירע באירופה. היהודים הושפעו מאד ממנהג המקום. הם התלבשו באותם בגדים, אכלו באותו אופן, עם הידיים וכו'. תחום נוסף שבו יש השפעה ניכרת הוא תחום המוזיקה והשירה. בשירה של המשורר הצפתי ישראל נג'ארה, מיוצאי ספרד, ניתן לראות את ההשפעה הזו. הוא היה מעין בוהמי שהתרועע עם זמרים תורכים והתארח בבתיהם, והיה טיפוס מיוחד במינו, שחיבר הרבה שירי קודש לחתונות ואירועים. ספר השירים הראשון שלו היה מעין בסט סלר של התקופה – "זמירות ישראל". איך ניכרה ההשפעה של התרבות שסבבה אותו? לפני השירים, שנכתבו בעברית ציחה, הוא ציין שיש לשיר אותם לפי מוזיקה תורכית מוכרת. הוא קיבל ביקורת קשה מאד מחכמי הדור של אותה תקופה, ברח מצפת אך המשיך לחבר שירים. הוא לא היה היחיד באותה התקופה אבל לא נפרט אותם. היתה השפעה תרבותית באספקטים שונים והיו הטרדות קטנוניות שהיהודים חיו עמם, עד שהגיעו מים עד נפש והיהודים נעזרו ביהודים מאיסטנבול שהיו בדרגים גבוהים. יחסי הנוצרים והיהודים: בד"כ היחסים בין הנוצרים ליהודים באימפריה העות' לא היו טובים. הנצרות באימ' היתה נצרות מזרחית בעיקר והם שנאו מאד את היהודים והיו הרבה עלילות על היהודים. בא"י היו מגעים בין יהודים לנוצרים בעיקר בירושלים, והם היו מאד מורכבים. היריבות לא היתה על רקע יריבות מסחרית, בניגוד למה שהיה במצרים, אלא תחרות על רקע דתי, משום שגם היהודים וגם הנוצרים יש להם אתרים מסויימים שהם רואים בהם חשיבות רבה מבחינה דתית. היה סכסוך מאד ארוך בנוגע למה שנקרא "קברי בית דוד" בהר ציון, שגם היהודים וגם הנוצרים התקוטטו על המקום מאז התקופה הממלוכית. בסופו של דבר הממלוכים שמו לב שאם יש כזו מלחמה בין היהודים לנוצרים על מקום כזה, כנראה שזה משהו חשוב הם השתלטו על קברי דוד ואיסלמו אותם. במקורות היהודיים אין לנו אישור לדברים האלה ובכתבי נוסעים נוצרים היתה העתקה מכתבים קודמים וכנראה שחלק מהאשמות הנוצרים כנגד היהודים נבעו מהשפעה מאירופה של אותה תקופה. מצד שני יש ידיעיות על יחסים בין יהודים לנוצרים בירושלים. נזיר פורטוגלי, כנראה מגזע אנוסים, כתב על מפגש עם כובסות יהודיות שסיפרו לו שבפורטוגל היה יותר טוב. קשר שיותר ידוע עליו זה קשר בין יהודים לנוצרים כיון שיהודים רבים היו מלווים בריבית לנוצרים ולמנזרים, כיון שלנוצרים יש בעיה עם הלוואה בריבית אחד לשני מבחינת היהודים היתה השקעה בטוחה. היו שאלות שנשלחו לרבנים בנוגע לנושא הזה והרבנים נטו לאשר זאת, כדי לאפשר ליהודים להתפרנס וכך לאפשר להם להשאר בירושלים – ואפילו התירו הרבנים קבלת שטר חוב עם צלמים נוצריים. עוד נקודת מגע חשובה בין יהודים לנוצרים הוא בתור מדריכי תיירים. היהודים שעלו מאירופה היו מדריכי תיירים של עולי רגל נוצרים. יש אפילו תעודה מנוסע נוצרי – ג'ון סנדרסון, שלתיאור מסע שלו נספחת תעודה של יהודי שכותב שהוא אישר שג'ורג' סנדרסון ביקר במו רגליו במקום (ואז מופיעה רשימה מפורטת). היה מגע עם נוצרים אבל הוא התבטא רק בכך ולא מעבר לזה והיחסים היו בעיקר בין יהודים למוסלמים. צפת במהלך המאה ה – 16 גדלה האוכלוסייה הספרדית-פורטוגלית בארץ הם הפכו לדומיננטיים מבחינת קהילות ובמהלך הזמן הצטרפו אליהם המסתערבים, האיטליאנים וכדומה. הספרדים היו עשירים יותר והיה להם למי לכתוב ולתאר את מה שעובר עליהם. במהלך הכיבוש העות' עברו על היהודים פרעות, וידוע שיהודים בתפוצות, בעיקר במצרים, התגייסו ועזרו להם לצאת מהמשבר. רבי משה בסולה נותן לנו תיאור של צפת וכותב – "צפת וגליל העליון בארץ הקודש וסביב הר הכרך ארבעה ערים – שתיים ישמעאלים ושתיים יהודים (אין את העירוב שאנו מכירים מירושלים הצפופה). ב- 1549 צפת הוקפה חומה ובשנות ה – 60 של המאה ה – 16 שילמו היהודים סכום כסף רב לבניית חאן מבוצר, בה היו המון בתים, חצר משותפת, מטבח משותף והם קיבלו היתר לבנות מתחם סגור כזה עם שערי ברזל בחרו לגור בחאן הזה, שעל פי תיאור של נוסע תורכי היה מבנה מאד גדול שהכיל כנראה מאות יהודים. כבר בשנים הראשונות של הכיבש פניה של צפת השתנו ללא היכר. ב – 1525 הקהל הספרדי בצפת התחלק לשניים. כבר יש נהירה לצפת והספרדים לא יכלו להשאר כקהילה כה גדולה תחת קורת גג אחת. רבי משה מטראני היה אחד ממנהיגי הספרדים שתיאר שהספרדים נאלצו להתפצל כיון שהיו העדה הגדולה ביותר. גם העולה דוד עירוסי מאיטלה תיאר את הפריחה של צפת. בצפת המפקדים, בניגוד לירושלים, נערכו לפי קהלים ולא לפי ראש. מתוך כל קהל נשלף הפרנס שהיה אחראי לתשלום המס של הקהל. לפי המקורות העות' היו 15 קהלים שונים ולפי מקורות יהודים היו אף יותר, שהעות' לא זיהו – הקהלים היו: מוסתערבים, מערביים (מוגרבים), ספרדים (הקהל הגדול ביותר), קהל קורדובה, קסטיליה, עורבה-קטלניה, סיביליה, פרנג'י (או אלאמאן), הונגרוש (הונגרים), איטליאני, קלבריאני (גם איטלקי), סיציליאנים, רומניאוטים (יוונים מחלקי האימפריה הביזאנטית לשעבר), בוסנים, תימנים, עג'מים (פרסים), כורדים וגרקו (אולי יוונים אולי רומניאוטים). כל זה לא כל כך חשוב אלא לפרט את הפריחה והגיוון היהודי שהיה בצפת. ארבע הריכוזים הגבוהים ביותר של יהודים באימ' העות' היו – איסטנבול, סלוניקי, קהיר וצפת.

שיעור 5: 20/03/05 להשלים שיעור


שיעור 6: 27/03/05 בשיעור שעבר דובר על תקופת הזוהר של צפת ועליית חכמים, מקובלים ואנוסים לצפת. רוב החכמים היו גם סוחרים ולא חיו על הציבור במידה מסויימת. בשיעור שעבר דובר גם על סטיות מהנורמות, השתלטות של בעלי הון על כספים ציבוריים ואירועים מסוג זה. גם בבית העליון של החכמים בצפת היו סכסוכים, אם כי בד"כ על רקע אישי ולא על הלכות, אם כי היו לעיתים פסיקות שונות ואדם יכול היה לבחור לו רב וללכת על פי פסיקותיו, אך לרב אחר אסור היה לתת לו פסיקה על אותה שאלה שרב אחר ענה לו. דובר על הנורמות החברתיות והסטיות החברתיות. לעיתים צעירים לא למדו ולעיתים נשים נפגשו במסתור ובגלוי עם גברים. זוהי תופעה ידועה במקרים של הגירה המונית, כאשר נשים מגיעות לבד, ללא מפרנס בדמות אב או בעל ומהוות עול על הקהילה, או נאלצות לרדת לזנות – בכל מקרה יש הדרדרות בנורמות מוסריות בתקופות הגירה. כדי לשמור על הצניעות הוקם "ועד ברורי עבירות" – מעין משמרות צניעות, שהיוו עשרה חכמים בראשות הרב יוסף קארו במאה ה – 16. החכמים במדינה באותו זמן חששו ממפגש בין נשים וגברים מאד וראו בכל מפגש כזה כמשהו מיני ולכן הטרידו גברים ונשים שנפגשו והוציאו הלכות מחמירות, כמו לדוגמא לאסור על אדם להסתכל על הכביסה המתייבשת בגג, מחשש שיהיה שם איזה פריט נשי. היה גם איסור על נשים לעלות לקבר של ר' אלעזר בהר מרון, למעט נשים מבוגרות שאסור להן לעלות בבגדי השבת שלהם, אך ביקורת של האר"י הקדוש גרמה להם לחזור בהם מהחלטה זו. בצפת היה ריבוי קהלים מאד גדול. היה מצב של אחווה ודו קיום ושלום בין הקהלים וכל קהל השתדל לשמור על המסורות שלו, אך גם היתה להם פתיחות רבה והם היו מוכנים לשמוע אחד מהשני – כך לדוגמא היו הספרדים מבקרים אצל המוסתערבים, כדי ללמוד מהם על מנהי א"י ואפילו ספגו מהם השפעה. בכל מקרה לא היו סכסוכים בין קהלים, אלא אולי מתחים בין קהלים עשירים לפחות עשירים. ידוע לנו על שליחי קהילות שפנו אל עולים חדשים במטרה לשכנעם להצטרף לקהל שלהם ולהיות "יחידים" – פרט משלם מס. היו מתחים אבל הם היו מעטים והם היו מאורגנים. כשצפת החלה להתדרדר החל להתדרדר מצבה של הקהילה. הקהילות הצטמצמו והקהלים החלו להתאחד ולדאוג לכל הקהלים ולא רק לקהל זה או אחר. משנות ה- 70 של המאה ה – 16 החלה הירידה של צפת עד שבמאה ה – 17 צפת, בשל מיתון וכו', חזרה ממש לימי הממלוכים ואפילו מספר התושבים חזר לימי הממלוכים. הבטחון ששרר בעבר בראשית ימי האימ' העות' נעלם. בתקופה זו מתחזק השלטון של משפחת מען, משפחה דרוזית מהר הלבנון, שבראשה עמד פח'ר אלדין ה – I, שנתן שירותים לסלים בזמן כיבוש הארץ והעות' הותירו אותו על כנו והפכו אותו לוסל שלהם. הוא מוכרז כאמיר הדרוזי והשלטונות העות' נתנו להם בחכירה תפקידים נוספים – סנג'ק ביי בצפת וגם במקומות אחרים. הם משתלטים גם בדרכים חוקיות וגם בעזרת דרכים לא חוקיות – צבאם ואנשיהם על חלקים בגליל. ב – 1584 העות' מרגישים שמשפחת מען צברה כוח מדי והמשפחה מסרבת לפנות את שטחיהם. העות' מגייסים את הצבא המצרי וטובחים בדרוזים, אולם השלטונות מדמשק ומצריים לא מצליחים להשתלט כמו שצריך על הדרוזים, במיוחד לאחר עליית פח'ר אלדין ה – II שעלה ב – 1590 ששלט עד 1634. הוא אדם חזק ושאפתן ומרחיב את תחומי השפעתו מהצפון ועד הדרום ובפועל מורד בשלטונות העות' ומקים מדינה קטנה – דרוזית בצפון א"י. הוא בנה מבצרים, שיפץ דרכים, בנה גשרים והצטייד בנשק. הוא ניהל פוליטיקה בינ"ל עצמאית משלו ויצר קשרים עם הדוכסות של טוסקנה, כשהוא מבטיח להם לכבוש את י-ם מהכופרים המוסלמיים ומאפשר להם להקים כנסיות ברחבי הגליל והכרמל ומבקש בתמורה נשק אירופאי מתוחכם. כשהוא התבקש לתת דו"ח בפני השער העליון הוא אמר שהוא צובר נשק כדי להלחם בבדווים. הוא תרם רבות לאזור, לא רק בבנייה, אלא גם בתרומה לחקלאות ולתעשייה חקלאית – כמו שמן, סבון, עצי תות לתעשיית המשי וכו'. היו כמה יהודים שעבדו ברשותו, כמגייסי כסף ומלווים בריבית (לקורא בביבליוגרםיה שלנו – הספר של פנינה רוזן). העות' אמנם שלחו לעיתים צבא וניסו להכות בו אך חזרו תמיד אחורה. ב – 1612 הם מחליטים לגמור את העבודה ולשלוח נגדו חיל גדול. כאשר הוא שומע על כך הוא בורח לטוסקנה ושם מוצא מקלט אצל הדוכסים, עד 1619, אז הוא חוזר. אולם הוא לא למד את הלקח וממשיך בפעילות עצמאית לחלוטין מבלי להתחשב בעות'. הוא מנהל מלחמות עם שליטים מקומיים בא"י ואפילו מנסה לקיים את הבטחתו לדוכסים הטוסקנים ולכבוש את י-ם בעבורם. רק לאחר שנשלח כוח מאד גדול להפיל אותו ובמקביל נשלח צי עות' לחסום את דרכו דרך הים, רק אז הצליחו העות' לתפוס אותו לאחר שב – 1634 הוא הסגיר עצמו וב – 1635 הוא נלקח לאיסטנבול והוצא להורג. כך באה לסיומה פרשה מיוחדת של שלטונו של פח'ר אלדין מדרום לבנון ועד מרכז הארץ. מה שחשוב הוא שהמצב הבטחוני בראשית המאה ה – 17 היה שונה מימי סולימאן. צפת החליפה ידיים ממושל דמשק לפח'ר אלדין וחוזר חלילה. תושבי צפת חייבים לממן את הצבאות החונים בה, היא נבזזת על ידי הצבאות וע"י הבדווים. אנשים לא יודעים למי להביע נאמנות ויש בלבול פוליטי שמקשה על החיים בצפת ובגליל, במקום שבו יש הרבה יהודים, שסבלו מאד בתקופה זו. לפיכך יהודים רבים נוטשים את העיר ובוחרים לעבור למקומות רחוקים יותר. סיבה נוספת לעזיבת צפת היא גם תוצאה של שינוי במצב. בצפת היהודים הגיעו להסדר משביע רצון עם השלטונות, שילמו להם עבור 1075 בתי אב ותו לא, אם כי ברור שהיו יותר יהודים. הדבר הזה משך יהודים לצפת, כי היה ניתן להתערב באוכלוסייה מבלי לשלם מיסים קטנים. כשאנשים החלו לעזוב את העיר המס נותר זהה אך מספר התושבים ירד ולכן עול המס הכביד על התושבים שנותרו. העות' לא הסכימו להקל עליהם וזה גרם לירידה בצפת. עוד סיבה לירידה של צפת היא בשל שורה של מגיפות ובצורות מאד תכופות, דבר שהקשה על כפריים בגליל, הקשה על יצירת מזון וזה הקשה במיוחד על המוסתערבים, שלא היתה להם תמיכה חיצונית ונאלצו להסתפק במה שנשלח להם מבחוץ. הדבר החמור ביותר שאירע לצפת היה המשבר בתעשיית הצמר העולמי. באירופה התפתחו תעשיות צמר מפותחות יותר ולכן השווקים הוצפו בצמר זול יותר מזה של העות'. בצפת כולם נשענו על תעשיית הצמר – גם עובדי התעשייה, גם הסוחרים, גם החכמים שהתפרנסו על תרומות, גם נותני השירותים וגם מוכרי המזון. מה שקורה הוא שסוחרי הצמר הגדולים נוטשים את צפת. הם יכלו להרשות לעצמם לעזוב את המקצוע שלהם ולעבור למקום אחר ולמצוא פרנסה ולהתחיל לסחור בסחורה אחרת. אולם האנשים שהתפרנסו מצמר, מצביעה, טוויה וכו' לא יכלו להסב מקצוע ונאלצו לעזוב למקום אחר שבו עדיין נתקיימה תעשיית הצמר, כמו סלוניקי. מי שנותר בצפת זה האומנים הקטנים וחסרי היכולת, שנותרו בצפת חסרי כל. הם החלו לטוות סחורה ברמה ירודה וכך נפגע שמה של התעשייה ואנשים הפסיקו לקנות סחורה מתוצרת צפת. אט אט החלו גם הרבנים לעזוב את צפת, כי אם אין לחם אין תורה – ר' ישראל נג'ארה, הרב המזמר עזב; גם ר' יחיא הרופא עזב לטבריה וכך הלאה. התוצאות של הדברים אלה לגבי צפת הם הרסניות. נטישת החכמים והמצב הבטחוני פגעו מאד בעיר, אך בתוך העיר החלו לעבור שורת משברים חברתיים בצפת. אנשים לא יכלו להחזיר חובות לרעיהם, שנותרו חסרי כל. נשים רבות נותרות עגונות, לאחר שבעלים ברחו כיון שלא היה להם כסף להחזיר חובות. ניתן לראות הרבה שאלות ותשובות בנושא הנשים העגונות בצפת באותה תקופה. מובן שכמות כל כך גדולה של נשים חסרות פרנסה העמיסו מאד על הקהילה. באותה תקופה הגיע גדוד ציפהאים למחוז. מושל המחוז הטיל מס על העיר – כל שני בעלי חצר חייבים לממן ציפהאי אחד. אולם העשירים ברחו ורוב היהודים שנותרו היו עניים. היהודים לא ידעו מה לעשות ופנו לר' יום טוב צהלון (מהריט"ץ) שאמר שעל כל אדם לשלם באופן מדרגי – כל מי שיכול ישלם לפי כמה שיש לו – כשהעשירים צריכים לשלם מעט יותר. המצב בצפת היה מאד קשה ונשלחו שדרים לרחבי א"י ולאירופה כדי לגייס כסף בעבור אנשי צפת ואפילו רבנים גדולים לקחו על עצמם לממן את יהודי צפת. אולם המצב ממשיך להתדרדר ובמאה ה – 17 נטשו כל היהודים את צפת למשך שלוש – ארבע שנים, עד שהחל היישוב היהודי להתחדש טיפין טיפין. בצפת היה מצב מיוחד. אנשים הגיעו לצפת בגלל שהיתה בה פריחה כלכלית ורוחנית. אולם לירושלים עלו כל הזמן, בכל תקופה ולא בשל נסיבות אופנתיות. תמיד נשארו בה יהודים וגם אם עזבו אותה לעיתים תמיד נשאר בה יישוב יהודי. בטבריה לא היה יישוב יהודי עד שנות ה – 60 של המאה ה – 16. ערי הקודש היו ירושלים, צפת וחברון. אולם כאשר החלו תושבים להגיע לאזור ניתן אפילו היה לראות שאלות ותשובות. דונה גרציה נשיא התעניינה כפר טבריה ובעוד כמה כפרים באזור. היא ראתה אפשרויות כלכליות במעיינות החמים באזור ובאפשרויות החקלאיות ורצתה להחכיר אותן. העות' היו מחכירים באותו זמן קרקעות בשיטת האלתזאם. דונה גרציה חוכרת שבעה כפרים באזור טבריה והתחייבה בתמורה תוך עשר שנים להכפיל פי עשר את דמי החכירה של האזור. היא גם שכנעה את הסולטאן סולימאן שכדאי לחזק את העיר ולבצר אותה והיא מימנה מכספה את הטיית המעיינות החמים לטבריה כדי להקים תעשיית תיירות. בעולם היהודי החלו ממש להרגיש את פעמי המשיח ונפוצה השמועה שדונה גרציה, האישה היהודיה העשירה בעולם, הולכת ליישב יהודים ברחבי טבריה ומשפחות שלמות מכרו את מטלטליהן בתקווה לעלות לטבריה. אולם לפני שהיא הספיקה לעשות משהו גדול היא נפטרה ואחיינה – חתנה, דון יוסף, לא התעניין באזור והפסיק להזרים כספים, מה שגרם לבזיזות של בדווים. נעשה נסיון של חצרן יהודי מאיטליה, דון שלמה בן יעיש, שרכש את האזור וניסה לשקם את טבריה, אולם זה לא עבד, היהודים נטשו את טבריה למשך מאה שנה, עד שנת 1740, אז עלה רבי חיים אבולעפיה עם קבוצה מחסידיו והתיישבו בעיר באישור הסולטאן ואז שוב נבנתה החומה ובעיר התיישבו יהודים. דונה גרציה נשיא נולדה בפורטוגל במשפחת אנוסים, מאד עשירה. האינקוויזיציה בפורטוגל הפכה בשלב מסויים ללאומית והחלה למרר את חיי הנוצרים החדשים. דונה גרציה, שהתאלמנה מבעלה העשיר, החליטה לעזוב את ביתה, יחד עם בתה ריינה, אחיינה הצעיר יוסף ואחותה הצעירה. הם נדדו מאנטוורפן עד שהגיעה לאיסטנבול. היא היתה מאד עשירה ושלחה את אחיינה יוסף לבתי הספר הטובים ביותר, שם התרועע עם נסיכים ורוזנים והפך לאיש עסקים מבריק. עזה – אחת מהערים החשובות בא"י. היה בעזה יישוב יהודי עוד מהתקופה הממלוכית. רובם עסקו במסחר וחקלאות. היו גם יהודים שעסקו בצורפות, הכנת יין ורוכלות. לאחר הכיבוש העות' והמצב הבטחוני השפיר, מתיישבות בעזה עוד משפחות יהודיות, עד שהגיעו לשם 120 משפחות. בכלל העיר נמנו 12000 תושבים ובתוכם 65 משפחות נוצריות גם כן, כלומר היהודים היו המיעוט השני בגודלו בעזה. עזה היתה העיר המרכזית במסחר בין קהיר-עזה-ירושלים. יהודים רבים עבדו בקו זה בסחורות שונות. הקהילה היתה בעיקר של סוחרים, כיון שכל הידיעות שלנו על יהודי עזה הם בנושא המסחר. מתחילת המאה ה- 16 הקהילה בעזה הולכת ומתמסדת – יש לה רב, שפונה אל הרב של קהיר בעניינים שונים; יש בספרות השאלות והתשובות שאלות הלכתיות קיומיות שהועידו על פעילות קהילתית מסודרת. פרנסי הקהילה בעזה עודדו התיישבות יהודית שם. הקהילה בעזה היתה מעוניינת לגדול להתפתח והציעה הטבות לסוחרים כדי שיתיישבו בה. למרות שעזה לא היתה עיר של חכמי הלכה, פריחתה הובילה להתיישבות של רבנים וחכמים בתחומה – כמו ר' אלעזר בן ארחא, ר' ישראל נג'ארה ובנו משה וכו'. במפקד על עזה לא נספרו קהלים, אך רוב התושבים היו כנראה מוסתערבים עם מעט סוחרים שעלו לארץ. עזה נחשבת לפי ההלכה לגבולה הדרומי של א"י. סוחרים נאלצו לקיים בה שנת שמיטה לדוגמא ולקיים מצוות שעושים רק בארץ. ר' יוסף מיטרני מצפת נשאל ע"י סוחר מקהיר, שרצה לעבור לעזה עיר הולדתו, שהיה בה מסחר, אך אשתו סירבה לעזוב את קהיר, אם עזה נחשבת לא"י, כיון שהכל מעלים לא"י, כולל גם את הנשים ואם היא תסרב אז הוא לא חייב לתת לה פיצויים. אולם הרב מיטראני טוען שעזה אינה חלק מא"י. הטענה שלו היא שכל היושבים מבני ישראל לא התייחסו לעזה כאל חלק מא"י ולא נהגו בה כפי שנוהגים בעיר בארץ – כלומר עזה תמיד נחשבה לחו"ל ולכן על הבעל אסור לחייב את אשתו לעלות לעזה.

המצב הכללי פוליטי וצבאי בא"י במאה ה – 16 השישה העות' היתה לשלב כוחות מקומיים באדמינסטרציה והצבא שלהם, כדי לחסוך בעלויות לשמור על נאמנות התושבים. מראשית השלטון העות' הבדווים שולבו בהסדרי הביטחון בכמה שיטות – הם גוייסו לצבא העות' כחיילים שכירים; דרך הסכמים עם שבטים בדווים שלמים – כלומר ראש השבט מקבל תשלום קבוע מהשלטון העות' ובתמורה כל השבט מתגייס להגנה על אזור מסויים או דרך מסויימת; השיטה השלישית היתה מינוי מושלים מקומיים מתוך השבטים המקומיים. כל מה שהעות' היו מעוניינים בו היה שקט וקבלת מיסים והשיטה של מינוי מושלים מקומיים או שיתוף האוכלוסייה המקומית, עבדה בימי הזוהר של האימ'. העות' השכילו לנצל יריבויות שבטיות כשהם יושבים מהצד. אולם בוילאיית דמשק השיטה הזו לא תמיד הוכיחה עצמה, במיוחד בשליש האחרון של המאה ה – 16. בתקופה זו היתה בכלל התדרדרות במצב האימ' והשלטון לא יכל לאכוף את שלטונו באזורים מרוחקים.

שיעור 8: 03/04/05 במאה ה – 17 חלו שינויים בא"י וברחבי האימ' העות' בכלל. השיטה לפיה העות' ממנים מושלים במקומות שונים ע"י שימוש בכוחות מקומיים והפיכתם לחלק מהאימ' – דרך הסכמים עם שבטים, תשלום שוחד להנהגות מסויימות וכו'. זו שיטה הגיונית ויעילה כשהמשטר הוא חזק. הפריפריה בעות' היא אדירה והשיטה הזו במקומות המרוחקים בארצות דוברות הערבית, השיטה הזו לא תמיד הצליחה. הופעה לא הורגשה כמעט עד סוף המאה ה – 16. אולם במאה זו חלים כמה שינויים בעות' שמשפיעים על הפלכים המרוחקים יותר. מדוע נחשבת תקופה זו כתקופת ירידה? התקופה הזו של סוף המאה ה – 16 היא תקופת סיום שלטון עשרת הסולטנים הגדולים, כשסולימאן הלך לעולמו ב – 1566. אחריו עולה סלים השני, בנו של סולימאן, שמשל עד 1574. הוא עלה בזכות אמו ובזכות תכים ורצח אחיו. סלים לא היה מוכשר כאביו, אבל המינויים בממשל נעשו עוד בימי אביו והוזיר הגדול היה עדיין מינוי של סולימאן והעניינים ממשיכים להתנהל על מי מנוחות. אחרי סלים עולה מוראד III, שמשל מ 1574 – 1595. אחריו עולה מחמת III שמשל עד 1603. הבא היה אחמת I משל מ 1603 – 1617. התקופה הזו של הסולטנים האלה היא תקופת הירידה של העות'. השלטון עדיין עובר מאב לבן ואח"כ מתחיל לעבור מאח אחד לשני וכו'. שיטת רצח האחים הפסיקה והיורשים הפוטנציאליים נשמרו בתוך ארמון (הקפס – כלוב הזהב), שלא היה חסר להם דבר בו, אך יצאו משם מנוונים ולוקים בנפשם. כאן מתחילים הסולטנים הראשונים שהם יצירי הקפס. בתקופה הזו, שמכונה לעיתים סולטנות הנשים, יש השפעה מאד גדולה לנשים בהרמון על המתרחש באדמינסטרציה והפוליטיקה בהרמון. מי שקובעות מי יעלה אחת נגד השנייה וכו' ולמעשה גם מנהלות את הפוליטיקה והכלכלה ומטפחות קשרים בינ"ל הן הנשים והאמהות. ההשפעה שלהן היתה הרסנית ועוררה התנגדות עזה. שתיים מהנשים החשובות ביותר בקשריהן עם נשות ההרמון היו שתי נשים יהודיות מאד חזקות – אסתר חנדלי, אשתו של אליהו חנדלי מאיסטנבול, סוחר ממשפחה די ידועה, התאלמנה מבעלה והחלה לפתח את הקשר עם ההרמון על ידי זה שסיפקה להן סחורות מיוחדות ומותרות וגם מכרה דברים שלהן בחוץ. על אסתר חנדלי יש לנו מקורות רבים, עבריים ולא עבריים. כינויה היה קיירה, כינוי שמשמעו גברת אבל שימש לכינוי נשים יהודיות שהיה להן קשר עם ההרמון. בתקופתו של מחמט עולה עוד יהודייה מפורסמת, אספרנצה מלכי, שהיתה מאד דומיננטית. אסתר חנדלי, שצברה הון רב והיתה מהוללת מאד כיון שסייעה לסוחרים איסטנבולים ותמכה בהוצאת ספרים עבריים ובשנות ה- 90 הלכה לעולמה בשקט ובשלווה במיטתה. לעומתה הקיירה השנייה, הואשמה, בגלל מצב פוליטי רעוע בבירה, בכך שלקחה שוחד רב וניסתה לקדם בצבא אנשים שנתנו לה שוחד. בהתפרעות של יניצ'רים היא נתפסה, נדקרה למוות והתעללו בגופתה. יום למחרת הוצא להורג בנה הבכור, שהיה הממונה על המכס, באותה דרך. על אספרנצה מלכי לא כתבו דברים טובים בתעודות, אלא רק על כוחה. אלה הם מאפייני סוף המאה ה – 16. יש סולטנים חלשים שעלו לשלטון בזכות אמם וכמובן שזה מעורר טינה וקנאה מצד פונקציונרים בכירים בממשל. זו כמובן תופעה אחת. זה מצב נתון באימ' ובפרט בעיר הבירה. היניצ'רים והסיפהאים הם במצב רוח תוקפני. סיבה נוספת שהביאה לכך היא האינפליצה המטורפת באותה התקופה. לכסף לא היה ערך באותה התקופה. זה היה תוצאה משינויים בעולם בכלל ומעודף של מתכות שהחלו להגיע מדרום אמריקה. המתכות היקרות הופכות לחסרות ערך. היניצ'רים קיבלו משכורת וברגע שהמשכורת לא מספיקה ליניצ'רים והם החלו להתמרמר ובסוף גם להתפרע. לא רק היניצ'רים לא מקבלים משכורת, אלא גם סוחרים ובעלי מלאכה שחיים על משכורת. הדבר גורם לא למרידות יניצ'רים אלא להתמרמרות האוכלוסייה עצמה. ההתמרדויות האלו נקראות מרידות הג'לאלי (Celali). אנשים בזזו, פרצו לכפרים ושדדו את האוכלוסייה, בעיקר באסיה הקטנה. אנשים החלו לברוח לערים וזה עוד אספקט של התקופה הזו. היניצ'רים שלא מקבלים משכורות כבר לא מתאמנים טוב. אבל יניצ'רים שמפוזרים בכל מיני עמדות ובערים שונות שלא מקבלים משכורות גם מחפשים מקורות פרנסה נוספים. הם מקימים עסקים ולא משקיעים את כל מרצם בצבא. הם גם מתחילים לקחת נשים, בניגוד לתקנון. ניתן לראות יניצ'רים שמוכרים את נשקם לכוחות מקומיים. גם הציפהאים איבדו את העוצמה שאפיינה אותה במשך מאתיים שנה. הם כוח מיושן ושמרני שלא אוהבים להשתמש בנשק מודרני ובמיוחד בנשק חם שלא ראוי לגבר מוסלמי. הציפהאים גם מתקשרים לאחוזות שלהם ולא מוכנים לעזוב את רכושם בזמן מלחמה. הם מתחילים לקנות את העדרותם בכופר והיו נשארים בביתם. הם שיחדו את האנשים הממונים עליה כדי לא ללכת למלחמות; לא מתאמנים כמו שצריך; הם מנסים להעביר בירושה את האחוזה לבניהם שהם כבר לא חיילים. יש ירידה במעמד הציפהאים. במקביל לירידה זו, גם שיטת המינויים המוצלחת מימ הסולטנים הגדולים, הולכת ומאבדת את האפקטיביות שלה. המשימה של אותם פונקציונרים היא להבטיח שהכספים יועברו בצורה מסודרת למשטר באיסטנבול ולצורך זה הם גם חייבים לשמור על הביטחון, כדי שהנתינים יוכלו לעבוד בשקט וזה תפקידם של הפונקציונרים. החלפת הפונקציונרים נועדה למנוע שחיתות. אולם כשהשליטה המרכזית הולכת ונחלשת ואנשים לא מקבלים את שמובטח להם, העניינים יוצאים מכלל שליטה ומושלים מארצות שונות נותרים בשלטונם. בארצות שונות אנשים מסויימים מתחילים לרכוש לעצמם משרות מושלים. שיטת האלתזאם – חכירת משרות וג'ובים, מגיעה לשיאה בתקופה זו. בדרך זו מגיעים כמובן אנשים לא מתאימים, שלא מבינים את המשמעות של תפקידם ורוצים להוציא כמה שיותר מהנתינים. אנחנו רואים שהיניצ'רים בסוריה מתחילים למכור משרות. ניתן לראות שיניצ'רים ממונים גם מבלי שעברו את מסלול החינוך הקבוע של היניצ'רים. העות' נטו לתפוס מרחק ממקומות בעייתים ונתנו לגורמים שונים להלחם זה בזה ורק אם יש סכנה לאיבוד שליטה שולחים צבא לעשות סדר. אולם אז הם נאלצים לשלוח צבא מרחוק כי הצבא המקומי הסתאב. בסוריה וא"י שולטים כמה משפחות אותה תקופה. אחת מהן היא משפחת טורבאי. זו אחת המשפחות הבדואיות החזקות שקיבלו מסלים ה I את אזור לג'ון, כפרס על זה שעזרו לו כשכבש את סוריה וירד למצרים. למעלה מעשרים שנה שלטו בני המשפחה על עמק יזרעאל, צפון השומרון והדרכים שהובילו מירושלים לקוניטרה ודמשק. בתמורה לבטחון בדרכים האלו הם קיבלו פטור ממיסים מהשלטון. באזור בקעת הלבנון, צידון והגליל העליון שלטה משפחת מעאן, משפחתו של פח'ר אלדין, ששיתפו פעולה עם העות' נגד מושל בדווי שקיבל את צידון ושמרד בעות'. פח'ר אלדין I עזר לעות' לסלק אותו וקיבל את האזור במקומו. משפחת מעאן נאבקה מרות במשפחה בדווית נוספת, משפחת פורייח'. המשפחה הזו שלטה באזור של שכם במשך הרבה שנים. ראשיה מונו להיות מפקדי שיירת החאג' כמה פעמים, אבל אחמד אבן פורייח' גילה אותות מרדניים וב – 1563 הוצא להורג ע"י העות' ולאחריו הוצא להורג בנו. כל זה מעיד על חולשת המשטר: במשך עשרים שנה עשו בני המשפחה כרצונה באזר שכם. לאחריהם אזור שכם לשליטה של ממלוכ בשם פארוח' ביי. בנו, מחמד אבן פארוח', נודע כאחד המושלים האכזריים ביותר בי-ם. גם בדרום הארץ צמחו שושלות מקומיות. בסופו של דבר השושלות האלה נתמכות ע"י העות', אך כאשר הן קולטות שהעות' לא מספיק חזקים, הם מנסים לקבוע עובדות בשטח ולהקים ממלכות משלהם. בדרום המשפחה הדומיננטית היא המשפחה שמקורה באיסטנבול, משפחת רדואן, שבמקורם היו עבדי השער. בשלב מסויים גם הם החלו להפגין עצמאות. במאה ה – 17, שלושת השושלות הגדולות, טורבאי, רדואן ופארוח' שלטו לסירוגין באזור שכם וירושלים. הם התחתנו ביניהם ושיתפו פעולה בעיניני מסחר וצבא. במיוחד הם היו מאוחדים בשנאה שלהם לפח'ר אלדין השני. פח'ר השני היה אדם מלא כוח ואמביציה ואיים לכבוש לא רק את לבנון וערי החוף, אלא גם את ירושלים. הוא הבטיח לנוצרים לכבוש עבורם את ירושלים. במצב בא"י ודרום הלבנון היה מאד נזיל. בסוריה עצמה המצב הפך לבלתי נסבל, כאשר מורדים כורדים, בני משפחת ג'ונבלאט, שהשתלטו על חלב ב – 1602. הם הצליחו לגרש משם את היניצ'רים, שהיו מפורקים. הם משלו שם מספר שנים, עד שב – 1606 הצליחו העות' לגרשם מאלפו. הצבא הזה גוייס מאיסטנבול וסוריה ובראשו עמד אחמד טורבאי. פח'ר אלדין עשה טעות והצטרף לג'ונבלאט כשהניצחון היה לצד העות'. עכשיו העות', לאחר המאבק הזה, מבינים שהם חייבים ללכת נגד פח'ר אלדין השני. אולם הם עדיין לא ממהרים והקבוצה של המשפחות בא"י שמתעבות את פח'ר מטפטפות רעל על פח'ר לעות'. הוא נמלט לאחר מלחמה נגדם ב – 1612, אך חוזר לאחר מכן והמשיך להלחם בהם. ב – 1623 נערך הקרב החשוב ביותר, קרב הירקון, שתרחש בירקון, כאשר פח'ר אלדין השני יורד עם צבאו מהצפון וטוען שהוא בדרך לכיבוש ירושלים, ובירקון הוא פוגש בקואליציה של המשפחות נגדו, מובס וחוזר לצפון. זמזום השבטים כנגדו ממשיכים ולבסוף העות' מארגנים צי גדול וצבאות של האמירים תוקפים אותו מצפון ומדרום והוא מובס וב – 1635 מוצא להורג באיסטנבול. בעקבות אירועים אלו, מחליטים השלטונות העות' במאה ה – 17 להפריד את פלך צידון מפלך דמשק וצפת וצידון הם וילאיית נפרד מדמשק. מי שהמשיכו להצטיין בשרות שלהם לאימ' היו פארוח' ביי, אמיר אלחאג' ומושל ירושלים. שני העשורים האחרונים של המאה ה – 16 היו תקופה מאד קשה גם לתושבי ירושלים. בירושלים התמנה מושל אכזרי במיוחד שנקרא אבו סייפאן (שתי חרבות). היו לו יחסים קשים עם היהודים והוא שנא אותם מאד. בהתערבותו, בניגוד לתעודות עות' שהיו בידי היהודים, נלקח סופית בית כנסת הרמב"ם בירושלים. היו ליהודים גם בעיות בנוגע לחזקה שהיתה ליהודים על קבר הנביא שמואל. החזקה על הקבר שהיה קדוש גם ליהודים וגם למוסלמים היתה מקור פרנסה עצום וכשזה נלקח מהם נגזל מהם מקור פרנסה חשוב. כל הדברים האלו דרשו מהקהילה הרב כסף כתשלומי שוחד. הסיפור הגרוע ביותר לא נזכר במקורות יהודיים, אבל נזכר אצל כרוניקאים נוצרים ומספר שבסוף שנות ה- 80 של המאה, היתה מגיפת דבר בירושלים ואבו סייפאן ציווה לאסוף את כל הכלבים המשוטטים בעיר, להרוג אותם ולקבור אותם בבית הקברות בהר הזיתים, בחלקה היהודית. במאה ה – 17 ירושלים הפכה לזירת מאבק בין מושלים שרכשו את השליטה בה בכסף. פרופסור מינה רוזן מראה שהמאמץ הזה לרכוש את ירושלים והמאבק של מושלים שהיו אמורים לצאת מירושלים בסוף תפקידם לא לעזוב את ירושלים, מראה שהמושלים האלה האמינו שהם יכולים לקבל מהם הכנסות. פארוח' ביי נאלץ להאבק כדי לסלק את קודמו בתפקיד. הבדווים החלו להכנס מהספר פנימה ולהציק לתושבים ולכפריים במיוחד. פארוח' אבן עבדאללה נאבק בהם וגייס מהתושבים כסף להוצאות הצבא. הוא הסתכסך פעמים רבות עם היהודים ואיים לעיתים לגרשם מהעיר. שליט בשם מחמד פאשא הבין שסחיטת תושבי העיר כורתת את הענף עליו הוא יושב ולכן היתה הקלה מסויימת בעיר באותו זמן ולכן תושבים רבים עברו לעיר מצפת. אולם הוא משל לזמן קצר ושוב שלט פארוח' ושוב חזר מחמד וכך לסירוגין. היהודים באותו זמן סבלו מאד. מספרם בעיר מוערך ב – 3000, אולם לא היו מפקדים. פארוח' אבן עבדאללה שלט עד 1620 ולאחריו עלה בנו מחמד אבן פארוח'. בתקופת שלטונו הוא הצליח לזרוע הרס, פחד וחורבן בקרב כל תושבי ירושלים עד שסולק ואז עלה לשלטון המושל הטוב, כך הוא כונה, מחמד פאשא, אך הוא שוב סולק ובמקומו שוב עלה מחמד אבן פארוח' שנאלץ לסלק את המושל הקודם בעזרת ראשי שבטים. השנתיים הבאות 1625 – 1627 היו השנתיים הקודרות ביותר בתולדות ירושלים. יש להם הדים בכרוניקות נוצריות, במקורות יהודיים וגם במסמכים עות' בני התקופה. אחד המסמכים המרתקים הוא הספר "חורבות ירושלים", שהודפס לראשונה בעילום שם המחבר בעיר ונציה בשנת השצ"א, 1631. הסיפור של הספר הזה מעורר הרבה שאלות. מדוע הוא הובא לדפוס כמה שנים לאחר התקופה? למה הוא לא יצא לאור מייד? השאלה השנייה היא מי כתב את זה? הכותב נשאר למעשה עלום שם. כנראה שהנימוקים לדחייה נבעו ממצבו של האדם הזה. התקופה הזו מתוארת גם בכרוניקות של המנזרים הנוצריים בירושלים באותה תקופה. הדו"ח של המנזר הפרנציסקני גם הוא מוצג באותה תקופה ומצורף לספר.

שיעור 9: 10/04/05 להשלים שיעור 10: 17/04/05 בשיעור הקודם דיברנו על שידרוג מושג השדרות. השליחים לחו"ל יצאו לא רק בשם מקרה מסויים או ישיבה מסויימת, אלא בשם הציבור כולו. כמובן שהדבר יצר בעיות. שדרים רבים החלו להגיע בתכיפות לקהילות רבות, שכבר לא שמחו לקבל שליחים רבים כל כך ובנוסף היו ויכוחים על חלוקת הכספים, בין אשכנזים לספרדים. השדרים שהיו נשלחים לחו"ל היו אנשים חשובים וידועים, כמו רבנים, שראו בשליחות מצוה למען א"י והקדישו את זמנם לטובת הציבור. עולים חדשים רבים מגיעים לארץ ויוצאים אח"כ בשליחות לארצות מוצאם בשל המצב הגרוע של הארץ. השדר כמובן קיבל אחוז מסויים מהכספים שאסף. הוא לקח איתו בד"כ איגרת שליחות החתומה על ידי ראשי הקהילה, בה פורטו הבעיות והוצג השדר. השדר ניהל פנקס שליחות עם רישום מדויק של כל סכום כסף ותרומה, החתומים עך ידי אנשי הקהילה שתרמה. במקביל מוצאים בפנקסי הקהלים במקומות שונים רישום מדוייק של הסכום שתרמו, עם חתימה של השדר ליד כל סכום שקיבל. מדובר על תחום מאד ממוסד, כשבמהלך השנים מוצאים האנשים דרך לאזן בין הפעילות למען א"י, כשהשדר גם פועל למען עצמו. השליח היה מגיע לקהילות, עולה לתורה בשבת בבוקר ומציג את עצמו ואת הקהילה של א"י. בד"כ היה השדר מביא עמו סממנים מא"י, כמו מפות של אתרים וקברי קדושים, מביא עפר מא"י, הוא מתקן תקנות, מפשר בעניינים שונים וכו', בשל שלעיתים בקהילות קטנות לא היה רב בכלל. לשדרים היו הרבה דברים שהקהילות ציפו מהם וחיכו להם לעיתים. כאשר השדר היה מגיע היו מרוקנות הקופות למען א"י שהיו מוצבות בכל בית כנסת. רובן היו מיועדות לטובת א"י באופן כללי, ללא מטרה מסויימת. הכספים האלה שבאו באופן כללי למען א"י, היתה מחולקת לפי מפתחות מסויימים. במאה ה – 16 היתה שיטה לחלוקת כספי א"י הכלליים, שלפיה הכספים מחולקים ל – 24 חלקים, מתוך זה עשרה חלקים הולך לצפת, שבעה חלקים לי-ם, ארבעה לטבריה ושלושה לחברון. במאה ה – 17 הפרופורציוצ השתנו בשל השינויים בא"י ו – 12 חלקים היו נשלחים לירושלים וטבריה כלל לא היתה מקבלת. לכל שדר היה אזור מסויים אליו היה נשלח. האזורים היו מאד מוגדרים: פרנקיה (איטליה בעיקר, אך גם מערב אירופה), איזור המערב (המגרב), אזור תורכיה (ותורכיסטאן), וערביסטאן. אלה הם אזורי השליחות העיקריים. לעיתים השליחים היו מביאים עמם ספרים להדפסה בחו"ל וכך היו מפיצים את תורת ישראל, אך גם היו מרוויחים למען עצמם. היה ידוע גם על שדרים למען עצמם – אנשים שהיו יוצאים לגייס למען עצמם והקהילה היתה נותנת לו איגרת שאומרת שהאיש נופל לטורח על הקהילה ויש לקהילה אינטרס שהאדם יקבל תרומות ויקיים את עצמו. מספרה של פנינה רוזן ניתן לגלות על אנשים שהיו להם בנות רבות שהיה צריך להשיא והם לא עמדו בעול.

מערכת היחסים בין העדות בירושלים לאחר ימי אבן פארוח באמצע המאה ה – 17 ניתן לאמר שכל תהליך הספרדיזציה של היישוב היהודים בא"י הסתיים. נציגי העדה הספרדית הם אלה המייצגים את הקהילה בנושא המיסים, המתנות והעולים (המיסים הלא סדירים). היסוד הספרדי – פורטוגזי כלל גם את האיטליאנים, יוצאי המגרב ובסופו של דבר גם המוסתערבים. כל אלו נכללים תחת המסגרת הספרדית (כולל גם הקראים). כל זה לא תופס לגבי האשכנזים. המוסתערבים, שהיו "המסכנים" ביותר, כיון שלא היתה להם נציגות בחו"ל והם נאלצו לעבוד לפרנסתם, עשו ניסיון ליצור מדרש משלהם. באמצע המאה ה – 17 נשלח שדר מטעם המוסתערבים, גם על מנת להשיא את בנו, אך גם כדי להשיג תרומות לבית מדרש שהקים ורושש אותו. אולם בסוף הם נטמעו בספרדים. האשכנזים, גם כשמצבם היה מאד קשה, מעולם לא התערו בקהל הספרדי ובארץ ולא למדו את שפת הארץ, אלא העדיפו להעזר במתורגנים ולשמור על הבדלות. הבדלנות האשכנזית קיבלה גם לגיטימציה מהשלטונות, שאבחנו אותם בתעודות באופן נפרד. האבחנה הזו בין האשכנזים לספרדים היתה גם מעוגנת בתקנות שהתקבלו בירושלים. הספרדים גם הם הכירו שהאשכנזים זה קהל נפרד. אולם האשכנזים היו נתונים בחובות רבים והתרומות מארצות אשכנז ירדו מאד ולכן ידוע על אשכנזים שלמדו בישיבות ספרדיות, אשכנזים שהסתפרדו, נישואים בין עדתיים וכו'. בנוסף לכך האשכנזים למרות הנסיונות שלהם להבדלות, כן ספגו השפעה מא"י כשזה השתלם להם. כך אשכנזים היו נושאים שתי נשים כשהם היו מגיעים לארץ. את חרם דרבנו גרשום הצליחו לעקוף כשרבי יוסף קארו טען שהחרם כבר פג תוקף. לכן נשמעו מקרים רבים של אשכנזים שהתחתנו עם מספר נשים. מקרה נוסף הובא לידי רבי יום-טוב צהלון. צהלון סיפר על בעיה שהתעוררה בי-ם בשלהי המאה ה – 16, כאשר תלמידי חכמים אשכנזים החלו ללמוד בישיבה ספרדית. אולם האשכנזים הללו ביקשו גם לקבל אספקה עבור נוכחותם, כמו תלמידי החכמים הספרדים. כשהמצב בי-ם היה טוב והגיעו גלי עליה ספרדים רבים, אז העלימו עין מנוכחות האשכנזים ואף נתנו להם אספקה. אולם כאשר המצב היה קשה, בימי אבו סייפיין, לספרדים לא היה כסף להחזיק תלמידים אשכנזים. הרב צהלון אמר שלאשכנזים, שהם "כת בפני עצמה" כפי שאמר, יש מוסדות משלהם שמחלקים אספקה לתלמידי חכמים. ועתה האשכנזים באים ורוצים חלק מהאספקה הספרדית ואף באים ללמוד רק כדי לקבל אספקה. ואילו אם יבוא ספרדי ללמוד אצל האשכנזים, אז האשכנזים לא ייתנו לספרדי אספקה. לפיכך אין צורך לתת אספקה לתלמידי חכמים אשכנזים ואין טעם שייהנו משני השולחנות, במיוחד כשאין כסף. הפרנסים הספרדים היו אחראים גם בפני השלטונות בנושא האשכנזים וכאשר האשכנזים נמנעו מתשלום או השתמטו, הספרדים החלו להתנער מהאשכנזים ולדרוש שהאשכנזים ישלמו בעצמם. אולם בסוף ה – 17 עלה רבי בצלאל אשכנזי (שהיה חצי ספרדי וחצי אשכנזי) ממצריים. הוא ארגן הסכם "תקנה בדבר פריעת השישית", שאמר שהספרדים יקבלו שישית מהתרומות שהאשכנזים קיבלו מהספרדים. אולם כשהוא נפטר האשכנזים הפסיקו לשלם והחלה מריבה. האירוע הובא בפני רבי יום טוב צהלון. ואילו צהלון טען שהאשכנזים באמת כבר לא צריכים לשלם שישית – הם צריכים לשלם יותר. בכל אופן המריבות האלה המשיכו באופן קבוע עד בואו של אבן פארוח, אז כולם היו במצב גרוע מאד והאשכנזים בכלל הפסיקו לשלם. החובות הלכו ותפחו, עד פשרה שנערכה בשנת 1660, כשרבי שמואל קרמזאן ממצרים טען שהאשכנזים מחויבים להביא קבלה מהמושל על כך שהביאו 560 גרושים למושל וכך אלה היו צריכים לטפל בנושא. אך שוב האשכנזים לא שילמו והמריבה המשיכה והגיע אף לערכאות של גויים.

שיעור 11: 08/05/05 נחזור להסכם הפשרה שנחתם בין האשכנזים והספרדים, שלא כל כך הלך. מתיאורים של נוסע יהודי שעלה לישראל מפראג, משה פראיט, ניתן ללמוד שירושלים היתה מפגרת. לא היו באימ' העות' שעונים לדוגמא. לחלק מהיהודים הספרדים היו דירות וחנויות וכן בעלי מלאכה. האשכנזים, כיון שאינם יודעים את לשונות המקום, אינם עוסקים במסחר. לעשיר הכל בזול, אך לעני זהו המקום הקשה בעולם. כיון שהקהילה ענייה, הצדקה שהעני מקבל תהיה מינימליסטית. אחרי החורבן שעבר על הקהילות היהודיות בפולין והאזור (גזרות תחט"ת, במאה ה – 17) לא היה בכוחם להמשיך ולתמוך באחיהם האשכנזים בירושלים. המצב של האשכנזים הולך ומחמיר מיום ליום והנושים המוסלמים מאיימים עליהם חדשות לבקרים שהם יהפכו את בית הכנסת שלהם למסגד. האשכנזים מתחילים לשלוח שדרים לגולה בדחיפות בל תתואר (כך ביערי ניתן למצוא את הרשימות הברורות). בשנת 1648 יצא פרנס בשליחות נואשת לאירופה והצליח לקיים מעשי התרמה בפרנקפורט וונציה, שמתארים תיאורים קשים של החרמת תשמישי קדושה, רעב ועוני קשה. את הכסף מעבירים יהודי הגולה דרך אותם מרכזים, כדי שהם יוכלו לתת אותם רק לאשכנזים. בתקופה זו גם ללונדון מגיעים שדרים מא"י וגם שם מוקמים מרכזים לגיוס כספים. משה הכהן הגיע לקהיר לאחר נדודים של שלוש שנים והביא סכום נכבד של 1400 מטבעות זהב וכמויות גדולות של אריגים. הוא מתעכב בקהיר כדי להגיע להסדר עם הנושים בי-ם, בתיווך של גבירים יהודים בקהיר. אולם הספרדים לא מסכימים לשתף פעולה עם האשכנזים כל עוד אלה לא משתתפים בתרומותיהם והאשכנזיםמסרבים לתרום. רבי אברהם הלוי, ראש הרבנים בקהיר באותה עת מספר ש: "קהל האשכנזים נתרבו עליהם חובות הנושים... שריבית אוכלת ונושכת בהם... כול עזר וסיוע שבא להם מערי אשכנז לא יספיק להרוויח להם... ומדי שנה בשנה מתרבים עליהם החובות..." הרב הזה עוסק בפשרה ולכן הוא מביא ברקע את תיאור המצב ולכן יש לנו ידיעות על השליחים והמצב. מה שלא מפתיע הוא שגם במקורות מבית הדין השרעי שמפרסם אמנון כהן, בספרו על תחילת המאה ה -18 הוא נותן רישומים על חובות קודמים וגם מתעודות מוסלמיות אלה אנו ידועים על חובות הקהילה האשכנזית לאנשים מוסלמים. ומוסלמים אלה שלא מחזירים להם כסף פונים לקאדי בתביעה כנגד היהודים. מדובר על חובות שנעים סביב סכומים לא גדולים, אך הם כל הזמן צוברים ריביות. בפועל כל המאמצים לא הועילו ובסוף המאה ה – 17 הקהילה היהודית מרוששת. בנוסף לכך, מפקד שנערך ב – 1690 ואנשים נרשמים אחד לאחד, זה עוד יותר מקשה על עולים חדשים להתמזג בין האחרים והפיקוח הופך ליותר הדוק. למרות שמספר האשכנזים בעיר היה יחסית מועט. בסוף המאה חובם היה פי שלושה מאשר הספרדים. קשה לדעת בדיוק מה היחס בין אשכנזים לספרדים, אבל על פי ר' משה בן חביב, שעסק בגטים, מסופר עליו שהיה עושה גטים לאשכנזים כמו גם לספרדים. האשכנזים נזקקו לרב מומחה לכתוב להם גט. האשכנזים גם נזקקו לספרדים על מנת לשלם מס. גם בעניין השחיטה היו האשכנזים תלויים בספרדים. זו עדות שמראה לנו שהאשכנזים הם מיעוט שבמיעוט התלויים באחיהם הספרדים, אך גם מאד עקשנים ולא מוכנים להתערב בקהילה הספרדית או להשתתף עמם בהוצאות הכבדות המוטלות עליהם. רבי רפאל מרדכי מלכי היה רופא שהגיע מאיטליה בשנת 1677. הוא נפטר בירושלים ב – 1702. הוא היה אדם אמיד משכיל ועמד ברשות עצמו והשתלב בחיי הקהילה. הוא השאיר לנו דבר מאד מעניין – פרוש על התורה, כשבין הפרשנויות הוא נותן תיאורים על המתרחש בירושלים בזמנו. על פיו היו בירושלים כ – 1200 יהודים. לפי המפקד של השלטונות היו 180 בתי אב. רוב היהודים שהיה להם קצת כסף התפרנסו מהלוואה בריבית למנזרים ונזירים שונים. כפי שכותב מלכי, היהודים לא יכולים לעסוק במסחר, כיון שהקהילה נחשבה לקהילה ענייה. יש אפשרות אחת לעשות ממנה כסף – ישנם שלושה מנזרים – קתולי, ארמני ואורתודוכסי. כשהם זקוקים לכסף הם פונים ליהודים. אולם יש סכנה בדבר הזה. אם ירגישו בהם הישמעאלים הם יחשבו שהיהודים הם בעלי ממון. לכן הם חייבים להיות זהירים. לפיכך ההלוואות אינם בסכומים גדולים, אלא מקסימום 300 עד 500. כלומר כן היתה קיימת הלוואה בריבית. בהלוואה בריבית היה חשש לאיסור, כיון שזה נתרם לעבודה זרה, מכל מקום, כיון שמוציאים הרבה מן הגויים, התירו את הדבר הרבנים, בשל המצוקה ואפילו ניתן לקבל שטר חוב עם סימן של צלב. בכל אופן, היהודים מחוייבים לשמור על זהירות ולא לנקר את עיני הגויים. לכן הקהילה היהודים בא"י היא מאד ענייה. מדי פעם אנו רואים ששדרים או אנשים שהתכוונו לעלות לא"י, בהיות בחו"ל, היו משכנעים גבירים בגולה להקים בארץ ישיבות, לתפארת המשפחה או לפיאור מישהו. בד"כ השדרים היו מנסים לקבל את תפקיד ראש הישיבה. מדובר על תפקיד מאד חשוב עד היום. כל ישיבה היא לא רק מוסד הלכתי אלא גם פיננסי והעומד בראשה מקבל את התקציב ומחליט למי לחלקם ובמי לתמוך. זהו מוסד מאד משמעותי. במשך השנים קמות ישיבות קטנות שהגבירים מקימים. אולם הישיבות האלה לא מאריכות ימים. אחת הישיבות המפורסמות יותר היתה "ישיבת התורה" שהיה בה בית ספר יסודי וישיבה לבוגרים והיא נתמכה על ידי הקהילה מקהיר. בשל גודלה של הישיבה הכספים שקיבלו כל אחד מהלומדים היו מעטים וכולם היו עניים. הרב מלכי מתלונן על כך שתלמידי החכמים בי-ם נהגו להפגין נוכחות בכמה ישיבות כדי לקבל אספקה רבה. הדבר הפך את הישיבות למקור פרנסה ולא למקום בו לומדים. בסוף המאה ה- 17 הישיבה ירדה מגדולתה. הדבר התרחש לאחר שראש הישיבה המכובד נפטר ולא היה מי שיחליפו.

שיעור 12: 15/05/05 בנוגע למבחן: לשים דגש על צפת במאה ה – 16, ירושלים במאה ה – 17 ולשליטים באימפריה העות'.

הישיבה הספרדית: ב – 1658 חל שינוי בישיבות הספרדיות עם הגעתו של ר' יעקב חאגיז, רב נודע שמקורו במרוקו אך תפקד כרב בערים שונות ברחבי איטליה. כאשר שהה בלבורנו הוא יצר קשר עם משפחה ידועה בשם משפחת ויגה. משפחה זו רצתה להקים ישיבה בירושלים, שנקראה "בית יעקב". היא הקימה קרן והקצתה כסף רב לכך. ר' חאגיז היה הממונה על חלוקת הכספים. חאגיז נוגע כמחנך גדול ורבים רצו ללמוד אצלו. הוא האמין ביחס אישי לכל תלמיד, העניק פרסים למצטיינים והיה אוסף תלמידים מצטיינים מהתלמוד תורה לישיבתו. נכדו, ר' משה חאגיז, מסר מאוחר יותר, בספר שחיבר, בשמו של סבו מה היתה דרכו בהוראה: "עד גיל י"ג לומדים תנ"ך מתלמוד רש"י... ומעט זה מעט פירוש מרבנו..." הדרך הזו של לימוד מעט מכל דבר היא שכך כל הנערים לומדים על היהדות והם זוכים להשכלה יותר נרחבת. בגיל 13 מי שמוכשר נבחר לישיבתו ואף יקבל מענק. מי שפחות מוכשר יחפש פרנסה אך לפחות יהיה לו בסיס ליהדותו. זה חידוש מאד גדול. הוא גם דאג לתלמידים וחילק להם הלבשה, על מנת שכולם היו ירגישו טוב. גם רפאל מלכי שיבח את ר' חאגיז. על ישיבות בי-ם יש מאמר של הבלין בביבליוגרפיה.

ישיבתו של חאגיז (בית יעקב ויגה) הפכה לאבן פינה בירושלים ותלמידי חכמים מהישיבה הפכו לדיינים של העיר ול"בית ועד החכמים". ההשפעה של המוסד הופכת למשמעותית בשל ירידת כוחם הכלכלי של הפרנסים. בגלל המצוקה הכלכלית כוחם של אותם אנשים אמידים יורד והשפעת הרבנים, שהם בעלי בסיס כלכלי איתן, עולה באופן יחסי אל מול הפרנסים. ישיבת בית יעקב המשיכה להתקיים גם לאחר מותו של ר' יעקב חאגיז (בערך בשנות ה – 70 של המאה ה – 17), בעת מסע שערך. מחליפו לאחר פטירתו היה ר' משה גלאנטי. בתקופה זו בית יעקב היתה אבן שואבת לשאלות של יהודים מהגולה. לאחר מותו של גלאנטי התגלעו חילוקי דיעות בנוגע לעמדת הישיבה. הפרנסים רצו להנות מההכנסות של הישיבה וביקשו לקבל לידיהם את ההנהגה. לעומת זאת ר' משה חאגיז האמין שהוא צריך לעמוד בראש הישיבה ולרשת את סבו. אולם הוא היה מאד צעיר והפרנסים טענו שהוא צעיר מדי. בנוסף היו ביניהם ויכוחים כלכליים כיון שהוא טען שהקהילה חייבת לסבו ולאמו כסף. משה חאגיז עזב את ירושלים בכעס גדול למצרים ולקהילות אחרות, אך למרות זאת המשיך לפעול למען מצריים ולגייס כספים עבורה. בכל מקרה הישיבה החלה לשקוע כיון שהחלה לקבל פחות כספים. בסופו של דבר, לפי משה גלאנטי, כל הקרנות הלכו והתמסמסו ויורשי ויגה הפסיקו להזרים כספים. מאוחר יותר הוקמה ישיבה גדולה וחשובה בירושלים, בשנת 1691, התמיכה של יהודי מאמסטרדם, ששמו היה יעקב פררה. ךמרבה הבלבול שם הישיבה היה גם "בית יעקב". ראש הישיבה הממונה היה ר' חזקיה דא-סילווא, גיסו של משה חאגיז. הוא עלה לא"י מליבורנו. הוא היה צעיר בראשית שנות ה – 20. הוא למד בישיבת "בית יעקב" של חאגיז וזכה להערכה. הוא הפך למורה בבית המדרש והחל לכתוב פירוש ל"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו. פירושו עורר גל של תגובות בעולם היהודי עם פרסומו, משום שהוא לא מהסס לכתוב ביקורת על רבנים גדולים, כמו יוסף קארו וכו'. היו אפילו שהחרימו אותו ואת ספרו והוא עורר מהומה לא קטנה. הוא כונה "הרב בעל פרי חדש" (הרב פר"ח). סמוך לשנת 1690 הוא יצא בשליחות ירושלים לערי פרנקיה (מערב אירופה ואיטליה). הוא שהה תקופה מאד ממושכת באמסטרדם והתיידד עם רבים מאנשי הקהילה הפורטוגזית והרשים אותם. הקהילה אף ביקשה ממנו להיות ר' הקהילה באמסטרדם. הוא סירב לתפקיד זה בטענה שלא נותנים לו יד חופשית והוא רצה עצמאות. התוצאה משהותו הממושכת באמסטרדם היתה שיעקב פרירה הקציב סכום נכבד מאד להקמת ישיבה בירושלים (כ – 40000 לורינים). הרווחים נועדו להנהגת הישיבה והקמתה. דא סילווה היה אחראי על הכל – מי יקבל הקצבה, מי יתקבל ללמוד בה וכו'. המייסד פררה יחד דה-סילווא יסדו תקנון ברור לניהול הישיבה שנשמר עד היום. לאחר שהגיע להסכם עם פררה המשיך דה סילווא בדרכוף ביקר בכמה ערים באירופה וחזר לא"י דרך קהיר. שם כמעט החרימו אותו בשל ספרו, אך לבסוף החרימו רק את ספרו. לבסוף חזקיה דה-סילווא הגיע לא"י ב – 1694 ורק אז החל להקים את הישיבה. אולם הוא נפטר רק שנתיים לאחר הקמתה כשהוא בן פחות מ – 40. ר' יעקב פררה שהקים את הישיבה היה המום מהדבר. אולם לאחר פרק זמן הוא חידש את התקנון, שינה אותו ומינה מנהל חדש. בזכות ההשקעות הנבונות שעשה ובזכות צוואה מדוייקת ומפורטת, "בית יעקב" ה – II הפכה למוסד התורני החשוב בירושלים, החזיקה מעמד מאתיים שנה ורבים מחכמיה נשלחו לערים בא"י ובגולה. לסיכום, למרות הירידה הכלכלית והדמוגרפית במאה ה – 17, חיי הרוח של הקהילה לא נפגעו. הרבים צברו מעמד וכוח, הישיבות בירושלים ממשיכות להיות מוסד אקדמי ששולח שדרים לגולה, נותן פתרונות הלכתיים ודינים, אך גם מקיים פעולות רבות לקירוב הגאולה והקץ.

שבתי צבי: התנועה השבתאית נבדלה מכל שאר התנועות המשיחיות, הן בשל היקפה והן בשל רישומה. לתנועה זו היתה השפעה אדירה על קהילות ישראל בכל העולם היהודי. ההיקף הוא נבחר ביותר, גם בזמן וגם במקום (לפי ספרו של גרשום שלום שחיבר ספר מפורסם, "מחקרי שבתאות", ששימש כמקור לכל מחקרי השבתאות). (לקרוא את המאמר שיש לנו בביבליוגרפיה על התנועה השבתאית). שבתאי צבי נולד ביום שבת, תשעה באב, ב – 1626. עפ"י המסורת היהודית תשעה באב מתקשר להולדת המשיח. הוא נולד באיזמיר, שהחלה להתפתח רק בסוף המאה ה – 16 ובראשית המאה ה – 17, אז החלה למשוך אליה מהגרים רבים בני כל הדעות והדתות. מגיעים אליה זרמים מכל הדתות ומשפות רבות והיא הופכת לעיר קוסמופוליטית. כנראה שאביו היגר לאיזמיר מיוון, אך אין הוכחות ברורות. הוא התבלט כטיפוס יוצא דופן כבר בצעירותו והתפרסם כבחור מוכשר. אביו היה אדם עמיד והוא למד בישיבה ולמד הרבה קבלה וקרא את הזהר. כבר בגיל צעיר הוא היה מוזר. הוא הרבה להסתגר, להסתגף ולקרוא בשם המפורש, כך כולם חשבו שהוא חולה נפש. הוא נישא אך הוא לא התקרב אליה ואביה ביקש ג בשמה וכך קרה גם עם אשתו השנייה. באחד הימים הוא הכריז על עצמו כמשיח והחל לעשות מעשים מוזרים. ראשי הקהילה חששו ממנו וגירשו אותו. הוא החל להסתובב בארצות הבלקן ולאמר את דבריו. במקורותינו כתוב "לעיתים בריא לעיתים שוטה". ב – 1659 הוא חזר לאיזמיר אך גורש ממנה שוב לאחר שהחל להגזים בהתנהגותו. שני אחיו שתמכו בו כלכלית שלחו אותו לירושלים. הוא יצא ב – 1662 לא"י, עובר דרך רודוס, טריפולי, וכו' ובכל מקום הוא נאם ודרש וערך הופעות אקסטטיות ואנשים התרגשו ממנו, אם כי הוא עדיין נחשב לשוטה. אולם בדרכו הוא נחת בקהיר והכיר עשיר יהודי בשם יוסף צ'לבי, שהיה היהודי העשיר במצרים. יהודי זה קיבץ סביבו חבורות של רבנים וחכמים שלמד איתם תורה וקיים אותם. לאחר כמה חודשים, לאחר שהרשים את אותו יהודי, הגיע שבתאי לירושלים. הוא שכר לו חדר והחל בפעולותיו המוזרות. הוא הסתגר שבועות בחדרו, יצא להרים ורקד בין העצים, הוא הודיע שהוא שומע קולות מוזרים, לעיתים נהג בסגפנות יתרה ולעיתים פרק כל עול עם שבאבניקים. אנשים החלו להכיר בו ולהתקרב אליו, אך הוא עדיין לא מאד יוצא דופן בין חבורות המקובלים שיש בירושלים כל הזמן והיה חלק מתופעה מוכרת. כעבור שנתיים שהוא יושב בירושלים, הקהילה מבקשת ממנו לצאת מטעמה כשדר לקהיר, בשל קשריו עם ר' יוסף צ'לבי. הוא נענה ברצון ושמח מאד על ההזמנה ויצא בדרך למצרים. בדרכו הוא יצא לחברו ופוגש מישהו שיהיה מעריץ נלהב שלו, ר' יעקב קונקי. במסעותיו מאוחר יותר ברחבי תורכיה והבלקן הוא נחשב ליהודי מוזר, אך בכל זאת שמו היה מוכר, לטוב ולרע. המחקר כיום טוען שהוא סובל ממאניה דיפרסיה, שהתאפיין במעבר חד מדיכאון להתעלות. באחת הפעמים בהן שהה במצרים הוא נשא את אשתו השלישית, שרה האשכנזיה, פליטת פליטות תרח"ט שסבלה רבות בחייה. לפרנסתה היא עסקה בזנות אך בדומה לשבתאי היא סבלה מהזיות וטענה שתינשא למשיח. במצרים הוא הצליח לגייס כמה אלפי ריאלים לטובת קהילת ירושלים. אולם לפני שעמד לצאת לדרכו לא"י מגיע למצרים שמעו של איזה איש צעיר, נביא המתגורר בעזה. שמו של הבחור מעזה היה נתן בן אלישע האשכנזי. הוא למד בירושלים והיה בן של שדר מפורסם. רפאל יוסף צ'לבי ששמע על הבחור מעזה התעניין בו ושלח שליח לעזה שידווח לו על האיש הזה. השליח הזה חזר למצרים וסיפר נסים ונפלאות על נתן בן אלישע, שהיה כמו הבאבות המודרנים. הסיפורים עליו מאד חיוביים וגרשום שלום מתאר אותו כפסיכולוג מוצלח. שבתאי צבי שומע על כישוריו של נתן. הוא יודע שמשהו בו לא בסדר והוא מחליט לעבור דרך עזה כדי למצוא מנוח לנפשו. בדרכו לירושלים הוא עוצר בעזר ופוגש את מי שיהיה נתן העזתי. הוא מגיע לעזה בקיץ 1665, מגיע לנתן ומבקש לראות את פניו. נתן מקבלו בזרועות פתוחות ואומר לו שהוא המשיח, לפי חלום שנודע לו. בראשיתו של דבר שבתאי לא קיבל את הדברים בתחילה, אך כעבור כמה שבועות הוא קיבל את זה שהוא המשיח. בחודש סיון תת"ה (1665) נשלחות ע"י נתן אלפי איגרות לבשר שהנה הגיע המשיח. נתן מתאר באגרותיו על ההתגלות שהיתה לו. הוא יוצא יחד עם שבתאי צבי לעשות סיבוב בא"י לעשות נפשות למשיח. בעזה, חברון וצפת "המשיח" זוכה להערצה רבה ומתעוררת תנועת תמיכה ציבורית נרחבת בערים אלה ומתארגנות קבוצות של מאמינים שהולכים בעקבותיו. הם עושים עלייה לרגל לקברי קדושים ומנהלים שיחות נפש במקום. שבתאי מסביר לנתן שמותר לו לעשות דברים מוזרים כי הוא המשיח וכיון שהקץ קרוב מתחיל סדר חדש. נתן והשליחים של שבתאי מפיצים כל מיני גימטריות שקשורות בשבתאי צבי. הצירוף של השם שתבי צבי = תת"יד = 814 = צירופים כמו משיח האמיתי, שין+דלת+יוד (האותיות של ראשי התיבות של שד"י, שנכתבות במלואן) וכו'. בראשית מסעו בא"י הטיף שבתאי לצומות ולהתנהגות טובה כדי לעזור לו בקבלת הגאולה. אולם כעבור ימים ספורים הוא מתחיל לקרוא למשהו הפוך – להרס המוסדות הקיימים והישן, כיון שהמשיח כבר הגיע והחל קיבות גלויות. במהלך הקיץ התקרב צום י"ז בתמוז. אולם שבתאי הכריז שאסור לצום והוא אכל בפומבי. הוא הגיע לירושלים ולא אהבו זאת. גם בצום ט' באב הוא עשה זאת וחכמי ירושלים הבינו שמשהו רע מתרחש וחכמים כמו ר' יעקב חאגיז התנגדו לו התנגדות חריפה מאד, הם אמרו: "הלך שליח, חזר משיח". הקהילה מנסה לסלקו מהעיר, אך זוהי קהילה חלשה וחסרת כוח ונאלצים להזדקק לעזרת השלטונות העות'. הם האשימו אותו שלקח את כספי השליחות, אך אין הוכחה שזה אכן קרה. מה שברור הוא שלשלטונות העות' היה עניין בנושא זה והוא הובל למשפט בפני הקאדי, אך הוא יצא זכאי. המקורות השבתאים מתקופה זו מוסיפים שאף הרכיבו אותו על סוס והוא הקיף את חומות העיר (שוב סיפור שקשה דלעת אם הוא נכון או לא – מקור לא שבתאי טען דווקא שאחיו העשירים שחררו אותו בעזרת שוחד). לאחר שהוא ממשיך במעשיו וקריאה לאי קיום מצוות, מטילה עליו הקהילה בירושלים חרם וגם על נתן העזתי. לאחר מספר שבועות הוא נאלץ לעזוב את ירושלים. אולם כאשר הוא יוצא מירושלים שמו כבר נודע לפניו והחומר הרב שנשלח ממאמיני שבתאי צבי לקהילות היהודיות האפיל על החרם הירושלמי. הוא שב לעיר איזמיר כמנצח ומפגין בטחון עצמי רב. הוא מחלל שבת בפרהסיה, קורא בשם המפורש בפומבי, פורץ לבית הכנסת הפורטוגזי בעיר ועושה הכל כדי להכעיס את כל הצבור. הוא מסביר את דבריו בכך ששבירת הדלת של בית הכנסת זה שבירת הקליפות והתפזרותם ברחבי העולם – פירוש קבלי. בעקבות פעולות אלה גל של התרוממות רוח שוטף את איזמיר. באותו זמן שבאיזמיר היה סכסוך ממושך בין שני הרבנים הגדולים בעיר וכיון שהגיע בעיצומה של פרשה זו, אחד הרבנים הקשורים בסכסוך הפך לרב הראשי של העיר מטעם שבתאי צבי (הרב חיים בנבנישתי), כיון שהרב השני (אליהו ליפא) לא קיבל אותו. הוא המשיך לבירה איסטנבול והחל להלהיב יהודים, נוצרים ומוסלמים בבירה. יש לנו ידיעות ממקורות גם מוסלמיים ונוצרים שמתארים ניסים שהוא מחולל ואת התושייה שלו. לאט לאט מתחילים להופיע נביאים בשמו. אחד מהם נודע בשמו – משה סרוואל. בן הדור סיפר שכל לילה התאספו אצל סרוואל הזה אנשים חשובים ורבנים במאות, ששמעו סיפורים על שבתאי צבי מפיו. בכנסים אלה היה סרוואל חווה התקפי אפילפסיה ואקסטטות והיה מדבר בלשון הזוהר (כנראה לשון מבולבלת של ארמית ועוד בליל שפות שאנשים טעו לחשוב כשפת הזוהר). זה היה רק אחד ממאות הנביאים שדיברו בשם שבתאי צבי. רבים מהמתנבאים דיברו על עמוד עשן שהולך לפניהם והשוו את שבתאי לבר כוכבא (בן הכוכב). השמועה על ההתקהלויות ההמוניות הגיעו לאוזני השער העליון והם חששו מיצירת גופים מרדניים ברחבי האימפריה. שבתאי הועבר למבצר בגליפולי, אך כנראה בתנאים טובים ומאות מחסידיו באו לשמוע מדבריו. הוא הועבר לבית סוהר באדירנה. המהומה הולכת וגדלה ובשלב מסויים הוא הולך להופיע בפני מועצת הוזירים באיסטנבול ושאלו לפשר מעשיו. לאחר מכן נתנו לו שתי אפשרויות – להתאסלם או למות. בו במקום הוא התאסלם. למרבית הפלא ההמונים ההמונים המשיכו ללכת בעקבותיו. כנראה הוא שוב הושם בהסגר, אך חייו ניצלו. הוא המשיך לפעול מאידרנה עד הגלייתו ב – 1672 לעיר מרוחקת באלבניה. שם הוא המשיך לפעול ולהתנבא עד 1676, שנת מותו. מקום קבורתו הוא לא נודע.

שיעור 13: 22/05/05 ללא ספק שבתי צבי הוא דמות מרשימה וכריזמטית, סוחפת המונים. כאשר חושבים על תופעה כזו, שסחפה המונים, זה לא בלתי מובן. הדבר שמאד עזר לשבתי צבי היה דמותו של נתן הנביא, זה שהכריז על שבתי כמשיח ונתן גושפנקא לכל דבר שזה הזה או שגה. תורתו של שבתי נפוצה לא בעזרת ספרים, אלא בזכות נדודיו או בזכות נתן. לכל דבר שעשה המשיח נתן מצא את ההסבר המתאים. האגרות שלו ופרשנויותיו היו למעשה רשת תקשורת עולמית. לאחר שנודע לנתן על המרתו של שבתי צבי בספטמבר 1666, נתן העזתי עצמו הרגיש צורך לצאת מעזה ולהסביר את מה שקרה. הפירוש שלו למעשה הנורא, ששבר במחי יד את התנועה, הוא שהאסלאם הוא שלב בתהליך הגאולה והירידה לתהומות הרוע והטעות היא זו שתעלה את הניצוצות הקדושים – תאוריה שכללה תאוריות קבליות, גנוסטיות וכו'. הרעיון של מצווה הבאה בעבירה הוא רעיון די מפתה כיון שהוא מכשיר מעשים שאדם בד"כ לא יעשה ומאפשר לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, בנימוק שהכל לשם מטרה נעלה. כמובן שלא בכל מקום נתן העזתי התקבל בזרועות פתוחות, אבל לאט הוא מסתובב בערי הבלקן, תורכיה ואיטליה ומפיץ את תורתו, מנמק את דבריו ומקים עשרות קהלים שבתיים במקומות שונים. בסופו של דבר נתן מת ב – 1680 בעיר סקופיה בבלקן. גם במרכזים היהודיים בצפון אפריקה, תימן, מצריים, מערב אירופה ומקומות אליהם לא הגיע נתן, השמועה השבתאית הגיעה במהירות הבזק בעזרת איגרות, שדרים וכו'. אחד הגדולים והבודדים שהעז לצאת נגד השבתאות היה רבי יעקב סספורטס, שפרסם ספרים רבים וביניהם "ציצת נופל צבי". בספר הוא קיבץ התכתבויות שונות שלו עם גדולי העולם מאותו הזמן בנוגע להתנגדותו לשבתי צבי. מדובר ברב שנולד במרוקו, ומשם עבר לאמסטרדם, המבורג, לונדון ועוד. באחד האיגרות נכתב כי בעזה יצא נביא... שהפיץ את כתביו של אחד שבתי צבי המכונה משיח... יש"ו. ניתן לראות כי סספורטס, איך שהוא שמע על דבר שבתי, החל לחשוד בו ולפרסם אודותיו איגרות ברחבי העולם היהודי. מהאיגרות ניתן ללמוד כי חשובי הרבנים בעולם היהודי התלהבו משבתי צבי וסחפו אחריהם את קהלם, אפילו במזרח אירופה, שבה הקהילה היהודית היתה מוכת סבל. במיוחד קהילת יוצאי פורטוגל, שנחשפו לפרשנות הנוצרית, נסחפו אחרי שבתי ולא הפריעה להם העובדה כי התאסלם. היתה רשת שקישרה בין קהילות השבתאים ברחבי העולם, בעיקר אחרי מותו. שליחים ושדרים של הקהילות המשיכה להקים קהילות שבתאים קטנות. יעקב ברנאי מציין שהשבתאות לפתע יצרה קשר בין קהילות המזרח והמערב, שהיו בעבר מנותקות זו מזו, גם בין התומכים אך גם בין המתנגדים. אחת הטענות של גרשום שלום בספרו נגד שבתי היתה שלאחר מותו של שבתי השבתאות הפכה להיות כת קטנה ומסוגרת. אולם מחקרים מאוחרים דווקא מתארים את ההפך. התופעה היתה תופעה שהמשיכה לסחוף אחריה רבים, גם רבנים חשובים אך גם את ההמונים. כלומר השבתאות לא הפכה לכת אלא לתנועה. ידוע על קהילות שנקרעו לשתיים, בקהילות רבות היתה התאסלמות, כמו כת הדונמה האסלאמית-שבתאית שפרשה מהיהדות, או הפרנקיסטים שעשו אותו דבר לגבי הנצרות. גם בקהילה היהודית המשיכה לתפקד מחתרת שבתאית. היה כאן מאבק שקרע משפחות, קהילות ואנשים. היו גם המון אנשים שנסחפו להתאסלם כי ניצלו אזת כדי להתחמק מתשלום מיסים ועוד. כמעט אין מחקרים על כיצד ההנהגה היהודית מתמודדת עם כל השאלות האלה. לא הכל היה גלוי וחומרים רבים הועלמו מסיבות רבות. בד"כ אנו רואים מעבר מהתנגדות מוחלטת לשבתאים להסכמה שבשתיקה לדברים שקרו כדי למנוע קרע בעם היהודי. ההתנגדות לא היתה בגלוי, אלא היתה שקטה וזהירה. אולם אין ספק, לפי כל העדויות, גם של כמרים נוצרים ושל מוסלמים, שהיה מדובר בתופעה ולא בכת. עוד קביעה שקובע גרשום שלום בספרו "ספר היסוד" ושהמחקר חולק עליו בכך, היא שהתפשטות הקבלה הלוריאלית (של האר"י הקדוש) היתה סיבה מרכזית שגרמה להתפרצות השבתאות. אולם ברנאי וגורמים אחרים אומרים שהקבלה הלריאלית נגעה רק לתלמידי חכמים ולאינטלקטואלים ולא להמונים ולפיכך לא ייתכן שזה הגיע להמונים. המחקר המודרני וברנאי מתאר את המאה ה – 17 כתקופה בה התפשטו תנועות מיסטיות ומשיחיות למיניהן בכל העולם – בקרב הנוצרים, המוסלמים והיהודים. נקודת המפגש היתה באימ' העות' בה נפגשו שלושת הדתות ביחד. יש השפעה של חכמים יהודים על אנשי דת מוסלמים שחיים בשכנות. נוצרים מסדרים צופיים שמושפעים מהנצרות וגם ממנהגים פגאניים. באתה המאה החלו גם חישובים בתנועות מיסטיות נוצריות, שהגיעו למסקנה כי שנת 1666, השנה בה נפטר שבתי צבי היא שנה מיוחדת בה יקרה משהו. יש עירוב של רעיונות, הקמה של כתות חדשות, גילוי יבשות ומדינות. היהודים נחשפו לזה וניתן לראות יסודות נוצריים בתורה של שבתי צבי, שטען שהוא בן האלוהים. ישנה סברה האומרת ששבתי צבי הגיע ממשפחה שבשלב מסויים היתה אנוסה וחיה בקרב העולם הנוצרי. בכל מקרה העולם הזה, המשותף של כל מיני רעיונות מיסטיים, תרם אולי להתפתחות התנועה השבתאית. עוד עובדה שתרמה להתפחות השבתאות היתה העובדה שבמאה זו הצליחו לצאת אנוסי פורטוגל מפורטוגל והם השתלבו מחדש כיהודים בקהילות ברחבי העולם. קהילות אלה היו אמונות על המיסטיקה והפרשנות הנוצרית. יש אולי סיבה לכך שאנוסים פורטוגזים לשעבר היו אלה שקלטו תורות אלה והפיצו אותן ועובדה ששבתי פרץ לבית כנסת באיזמיר וחילל את הקודש היה בית כנסת פורטוגזי. בנוסף לכך איזמיר, העיר שנבנתה מחדש היתה עיר בה היו דתות ותרבויות ושפות רבות וזוהי העיר ששבתי צבי נולד בה והתחנך בה. סיבה נוספת היא שבמהלך מאה זאת חלה ירידה בכוחה של האימ' העות' ובמוקדים רבים החלו להתפרץ מרידות נגד השלטון העות' במקומות מסויימים. בעקבות כך הלך והורע מצבם של היהודים, גם במישור הכלכלי אך גם במישורים אחרים. כמובן שבתקופה כזו אנשים נפתחים לתורות חדשות שנותנות תקווה. הסיבה הבאה היא המלחמות שקורעות את אירופה באותו זמן. מלחמות אלה גרמו לסבל רב לקהילה היהודית במזרח אירופה, כמו טבח, גזרות ועוד. הדבר גרם למשבר חמור והובילו לנדידה של יהודים למערב אירופה ולתחומי האימ' העות'. הקהילות שקלטו את היהודים נאלצו להגן עליהם ולסייע להם. בשנת ת"ח (1648), השנה בה הוצאו גזרות תחט"ט של חמיילנצקי, היא בגימטריה 408, ששווה גם "חבלי משיח". חבלי המשיח הם הייסורים שיבואו על העם לפני בוא המשיח. כל התופעות האלה יכולות להסביר לנו את תופעת שבתי צבי והיקפה. שבתי צבי נאלץ לעזוב את ירושלים. העובדה היתה שקהילת ירושלים, גם עזיבתו, הוציאה הסכמה שאסור יותר לדבר על שבתי צבי, כאילו לא היה ולא נברא ולכן בירושלים אין אזכור על שבתי צבי. מאיר בניהו אומר שכנראה הדבר מעיד על כך שירושלים היתה אולי המעוז הקשה ביותר ואולי האחרון נגד השבתאות. אולם בפועל מסתבר שמשיחיותו של שבתי צבי בהחלט הוכרה בא"י וגם בירושלים. בצפת מספרים על עשרה נביאים ועשר נביאות שהתנבאו על שבתי. היהודים שחיו בחברון שלחו איגרת לנדיבים ממשפחת פררה בה הם כתבו כי לשמחתם ימות המשיח הגיעו והמשפחה לא תצטרך לשלוח תרומות יותר. ידוע גם על רבנים יהודים שתמכו בעבר בשבתאים שלא הוחרמו גם אם נאלצו לעזוב את קהילתם. רבנים שבתאים אחרים שכן נותרו ביורשלים המשיכו לשלוח איגרות לרחבי העולם. כך מסופר על רב אחד, ר' דוד יצחקי, שעזב למצרים לאחר מותו של שבתאי ושלח משם איגרת לירושלים. הוא המשיך לערים רבות ברחבי האימ' העות' וכתב משם על שבתאי, אך לאחר מכן חזר לירושלים ואף הפך שם לאב בית דין. הסברה היא שאותו הרב חזר בו משבתאותו, לפחות בפומבי, כיון שעל ערש דווי אמרו מקורביו שהוא אמר ששבתאי צבי היה המשיח. ר' דוד יצחק נפטר ב – 1695. ב – 1696 נכתב על סיאנס שנערך בירושלים, כדי לוודא מפיו אם אמת הוא אמר או לא. כמובן שהמשתתפים בסיאנס היו שבתאים מאמינים וטענו שהוא חיזק את הדברים. אולם בניהו מפקפק בעדויות אלה, אולם למרות זאת ברור שהשבתאות המשיכה להתקיים. בפועל נראה שהחרם הירושלמי היה חרם כללי, אבל לא היה מוטל על יחידם כבודדים ואנשים כפרטים יכלו לעשות מה שהם רצו בלי להפגע יותר מדי. חכמים יהודים בירושלים, גם כאלה שלא היו שבתאים, היו בקשרים טובים עם שבתאים אחרים ואף השיאו את ילדיהם לילדי כאלה שנחשדו כשבתאים, כך שזה לא נחשב לכתם רציני. לפי מכתב של הרב רפאל מרדכי מלכי, משנת 1687, ברחבי ערי טודרמה בוטל תשעה באב בשל בואו של המשיח, כאשר על כך הכריזו הקהלים. בירושלים הקהילה לא ביטלה באופן קהילתי את תשעה באב, אך יחידים כן ביטלו ואף חגגו זאת כפורים, כפי שצווה. במקום אחר תאר הרב מלכי שאין איש ההולך כדרך התורה בפשוטה. אנשים בולטים בעולם היהדות נהיו מבולבלים בשל כתבים רבניים שבתאיים ורבים המירו דתם. הוא חותם את המכתב הזה בכך שבשל חטאי היהודים בא עליהם אסון. רפאל מרדי מלכי ור' משה אבן חביב מירושלים היו היחידים שהביעו התנגדות לשבתאות בצורה גלויה ולא היססו לצאת כנגדה. נראה שכל שאר ההנהגה היו מאד מהוססים כששקלו אם לנדות את האנשים או לא. ברור שגם בירושלים בסוף המאה ה – 17 היו גורמים שבתאים. ברור שתסיסה השבתאית הביאה לעלייה לירושלים. מדובר בקהילה אפופה ציפיות משיחיות.


המצב הכללי בא"י במאה ה – 17 וה – 18 העולים והמבקרים שהגיעו לא"י בראשית המאה ה – 17 וה – 18 הגיעו לתקופה מאד לא בטוחה פוליטית ובטחונית. כל המקורות במחצית השנייה של ה – 17 מעידים על כך שהשלטון העות' היה בחולשה והסדר והבטחון שאפיינו אותו בראשיתו אבדו. השלטון המרכזי לא הצליח להשתלט על כל מיני כוחות מקומיים שהפכו את המצב בארץ לבלתי נסבל. היו התקפות של בדווים על ערים וכפרים שונים, התארגנויות של פלאחים שנואשו מהשלטונות ואספו נשק להגן על עצמם וכשלא הצליחו נטשו את כפרם והצטרפו לבדווים. לפי אמנון כהן מהתקופה העות', כ – 50% מהכפרים בסנג'ק ירושלים עזבו. שייח'ים מקומיים הפסיקו לשלם מס והיו מוכנים להלחם נגד גובי המס והצבא שבא איתם. אנו עדים לתקיפה וביזה של שיירת החאג', כאשר יוקרת השלטונות המרכזיים תלויה ביכולתה להגן על החאג'. היו התקפות בדרכים הראשיות וכל שיירה היתה חייבת להיות מלווה בכוחות צבא. לקראת סוף המאה השלטונות העות' מבינים שיש צורך לשקם את האזור. הם שולחים צבא וקצינים ונוקטים ענישה אכזרית והכבדת נטל המס במקומות שבהם כן ניתן היה לגבות מס (למי שרוצה לדעת יותר כדאי לקרוא את מאמרו של ע. מנאע, מרד נקיב אל-אשראף בירושלים 1703-1705, קתדרה, 53 (1989), עמ' 49 – 74; או מ. רוזן, מרד נקיב אל-אשראף בירושלים 1702-1706, מצבם של בני החסות, קתדרה 22 (תשמ"ב)). הגורמים שמרכיבים את האוכלוסיה בירושלים הם: האשראף, העלמא, האעיאן (נכבדים) והרעיא. בנוסף לכך יש את הד'ימים. בעקבות המצב הבטחוני הרעוע, אותם גורמים מתחילים לצבור כוח וסוברים שגם הם יכולים להרים את הראש, כיון שמעל כולם עומד המושל, הסנג'ק ביי שנשלח מאיסטנבול. את מושל זה צריך לשחד. יחד איתו ישנם חיילים ויניצ'רים וכולם מעבר לכל החבורה הזו. לאור המצב המתדרדר וההרגשה שהשלטון העות' נחלש, גם בירושלים גוברת ההרגשה של כוחות מקומיים שהם יכולים להביע דעתם. בשנת 1700 קרה בירושלים דבר מיוחד. היה צריך להכנס לעיר קונסול צרפתי. הקונסול בד"כ התגורר בצידון. ב – 1700 התירו העות' לקונסול לעבור לגור בירושלים. המוסלמים בירושלים ובראשם האשראף וראשם נקיב אל-אשראף, החליטו להתנגד ולפתוח במרידה, עד שהקונסול נאלץ לעזוב את העיר. סופר שהמפגינים טענו שירושלים עיר הקודש, אשר בה קבורים נביאים וקדושים, לא ידעה מעולם ישיבה של קונסול צרפתי. מעולם לא הורשו להכנס חיילים פרנקים לירושלים אלא רק נזירים. החשש היה שהדבר יגרום לחזרה של ימי הצלבנים. המרידה אורגנה ב – 1702 ולראשונה התארגנו כוחות לשם מטרה כזו. המרד היה עממי כביכול אך למעשה עמדו בראשו הנכבדים שגייסו פאלחים והמונים. המטרה של ההתקוממות היתה להדיח את המושל המקומי ולמנות במקומו את נקיב אל אשראף. הדבר החל לאחר דרשה במסגד ביום שישי. למרד זה הצטרפו היניצ'רים שישבו בירושלים ושהיו בעלי עניין להשתתף במרד. המושל היה חסר אונים ונקיב אלשראף השתלט ב – 1702 (או 1703) להיות מושל ירושלים. זו היתה משרה משתלמת. כשנקיב השתלט על ירושלים הוא מינה את בני משפחתו לעובדי הממשל והמשפחה מתחילה לחיות בפאר מופרז, המנקר בעיני התושבים ש"המליכו" אותו. קמות מספר קבוצות שמנסות להדיח את נקיב ולאט לאט האיזון החברתי בירושלים שנבנה במשך שנים מתפרק. מתחילות מריבות בין חבורות, יש קבוצות התומכות בנקיב ויש כאלה הרוצים להורידו, יש קרבות רחוב ויריות וכו'. הכל מצוי בבלגאן גדול. ב – 1704 כל הזמן מתחוללים קרבות בין תומכי נקיב למתנגדיו. בסופו של דבר נקיב מסולק ומתנגדיו זוכים.

שיעור 14: 29/05/05 ראשית המאה ה – 18: בתקופת נקיב שררה אנדרלמוסיה בירושלים. השלטונות העות' המבקשים למנוע פריצה של מרד כזה בעתיד אוספים את הנשק שהיה בידי הרעאיה ואלה שלא יכלו להחזיק נשק. הם הביאו צבא חדש עם יניצ'רים חדשים. בעיר הוצבו אלפיים יניצ'רים, מאה תותחים ומאות חיילי חימוש. המספר הרב של החיילים הקשה מאד על העיר שהיתה צפופה וענייה בלאו הכי. ידוע על התנכלויות רבות של יאניצ'רים לתושבים בעיר ועל מכתבים רבים למושל. לקח לשלטונות ולנכבדים שנתיים כדי להגיע לסולחה. גם העולמא וגם העיאן היו זקוקים לעות' כדי לשמור על תפקידם ומעמדם בחברה והעות' היו זקוקים להם כדי שהמושל יוכל לנהל את תפקידו. הלקח ממרד נקיב אלאשראף נשמר והסטטוס קוו בין השלטונות לאשראף נמשך עד סוף השלטון העות' ואין יותר שום נסיון מרידה בשלטונות. המשרה של נקיב אלאשראף עברה למשפחה אחרת שנטלה גם היא את הכינוי החוסיינים. התוצאות של המרד היו חשובות לגבי כל העדות – המוסלמים, הארמנים שכנסייתם נהרסה והיהודים שנכנסו לחובות עמוקים. על רקע המצב הכלכלי והחברתי הקשה והמתחים בין ספרדים לאשכנזים, די מפתיע לדעת שעדיין נמשכות עליות לא"י והרקע קשור בתקופה השבתאית לאחר מותו של שבתאי צבי. כשלון השבתאות היא לחיפושי דרך שונים בחברה היהודית – היו הרבה שבתאים בגלוי, בנסתר, באופן חלקי וכו' ולא היה ברור מי שבתאי ממש ומי לא. המון רבנים נשארו בתפקידי מפתח בקהילות יהודיות לשנים רבות אח"כ. ריכוזים שבתאיים נותרו בכל מקום בו היתה פזורה יהודית, שלא לדבר על הקהילות שיצאו מכלל העם היהודי. אחת הדרכים לפרוק את כל המתחים האלה ולצאת מהם היתה העלייה לא"י. במהלך המאה ה – 18 עלו לארץ כמה קבוצות של חבורות מאורגנות, שלכלולן יש גוון שבתאי משיחי ללא ספק, ביניהם חברות רבי יהודה החסיד, שהגיע ב – 1700, חבורת אברהם רוביגו מאיטליה ב – 1702, חבורת רבי חיים אבו אלעפיה. 1740 היא שנת ספירה חדשה – ת"ק שיש בה הרבה ציפיות משיחיות. ר' יהודה החסיד וחבורתו עלו ב – 1700. יהודים רבים ראו בשנה זו את שנת הקץ ולכן עלו בשנה זו לא"י. חבורתו של רוביגו החלה דווקא ב – 1702 לחשב את בואו של המשיח ב – 1706. חבורת רבי יהודה החסיד: חבורה זו היא חבורה הזויה של אנשים שריחפו באוויר ולא ידעו מה הם רוצים ומה הם מחפשים. הם יצאו לדרך מפולין ב – 1699. זו היתה שנה חשובה כי בה נחתם חוזה קרלוביץ שהביא לשביתת נשק בין העות' לאוסטרים. המעבר בדרכים בין אירופה לתחומי האימ' וא"י הופך לקל יותר ואפשרי. זה גורם שמאד הפחית את הסכנה בדרכים ואפשר מעבר בטוח דרך היבשה לא"י, ברגל, בשיירות או מהים דרך קושטא. בעקבות דרשות נלהבות של הרב יהודה חסיד הסתפחו אליו אנשים רבים והוא עודד אותם לעלייה לא"י. התעוררות זאת עוברת לקהילות רבות באירופה ואנשים רבים מצטרפים אליו – חלקם מכרו את כל רכושם לאחר שהמשיח לא ונותרו חסרי כל; חלק באמת האמינו שבשנה זו יבוא בשתאי צבי כמשיח; חלק קופצים על העגלה בדרך לשינוי חייהם. גם אלה שלא עלו התלהבו מיהודה החסיד והבטיחו לספק ציוד ותמיכה בעולים. אלפי אנשים מצטרפים לעגלה הזו ורוצים לעלות. אולם רבים לא הצליחו לעמוד בקשיי המסע ומתו מתלאות הדרך. רבים נטשו את השיירה בגלל הקשיים הרבים ובסוף הגיעו לא"י בין 200 – 300 איש. מבחינת היישוב היהודי זה היה מספר עצום. השיירה מגיעה לירושלים בראשית תס"א חודש חשוון (סוף 1700) אולם לאסונם הרב מספר ימים לאחר הגעתם, נפטר ר' יהודה החסיד ואתו משפחתו ורבים ממלוויו. בני החבורה נותרו בודדים ומבולבלים, בלי מנהיג ובלי איש קשר עם אנשי הגולה שהבטיחו סיוע. אחד ממלויו של יהודה החסיד, ר' גדליה מסמיאטיץ, הגיע עם כל משפחתו לארץ, אולם בעקבות הצרות שבאו על החבורה בשמך שנים הוא נשלח לגולה לגייס כספים. בדרכו הוא הכין את הספר "שאלו שלום ירושלים", שהוא ספר שמתאר באופן יוצא דופן את החיים בירושלים. המבוא של יערי ב"מוסדות א"י" נשען על תאור זה והא חובה לבחינה. בספר מתוארת מחלתו של ר' יהודה, מותו וקבורתו. הדבר היווה אסון נורא. בספר מתואר שבשנת ת"ס, קודם ראש השנה תס"א, נבנה בית הכנסת עם חצר קודש, ארבעים בתים בחצר, בורות מים, בית מדרש מפואר, בית עניים וכו'... בית הכנסת וחצר הקודש עלו כסף רב ושוחד רב לקצינים התורכים. החבורה נאלצה לשלם ולשחד את הפאשות המקומיים, אך גם להשתעבד על ידי בעלי החוב התורכים שצריכים כסף. כל הכסף המגיע מהשדרים מגיע לכיס העות' כדי לכסות את החובות הרבים. לאשכנזים לא היתה מחייה ולא יכלו לעסוק בדבר כי אינם מכירים את השפה. אפילו הספרדים לא יכלו לעסוק עמם במסחר, כי הדרכים היו קשות, מסוכנות וסוכנו על ידי חיילים או שודדים ערביים (הכוונה לבדווים. מוסלמים דוברי תורכית הם הישמעאלים). מכל התיאורים האלה ניתן לראות שמצב היהודים היה בכי רע ולא היתה להם אף תקשורת עם שאר היהודים. כיון שהם כל הזמן נאבקו בחובות לא היה להם כסף לחיות כראוי. לאחר שהנושים ראו שאין להם סיכוי להוציא כסף מהאשכנזים הם פנו לראשי הקהל הספרדי שהיו אחראים על כל היהודים בירושלים. גם הספרדים חשו מאויימים והמצב הפך כה קשה עד שרבים מהעולים שבאו עם חסיד ועם רבוגו התפזרו וחזרו למדינותיהם. כתוצאה מהמצב הקשה החלו הקהילות לשלוח שדרים לגולה, אולם כל סכום שנכנס נבלע בידי נושים. באמצע המאה ה – 18 הצטבר הסכום ל – 30000 גרוש בערך, רק הסכום שהספרדים מבקשים עבור האשכנזים. יהודים בעלי השפעה באירופה ניסו למצוא דרך להשתיק את הנושים ולהגיע לפשר, אך זה לא עבד. באיגרת שנשלחה מירושלים ב - 1719 מתוארת ירושלים כספינה תרופה, הנעשקת עד כדי כך שכל הדור, עד לתינוקות מקבץ נדבות ועני. החשש שעלה הוא שירושלים על סף גירוש כל היהודים מהעיר. בראשית שנת תפ"א פשטו הנושים המוסלמים על החצר האשכנזית עם ארבעים הדירות, בזזו, השחיתו וסילקו את כל האשכנזים מירושלים. הבודדים שנותרו בירושלים נאלצו להתחפש לספרדים ולחיות בקהל הספרדי. אולם גם מצב הספרדים לא היה הרבה יותר טוב. גם הם נדרשו מיסים, שוחדים, עולים וכו'. ב – 1723 אנו שומעים על מושל גרוע במיוחד שהציק להם מאד והקהילה הרוסה. השנים שלאחר חורבן החצר האשכנזית קשות מאד לכל יהודי ירושלים. במצב הזה לאחר שנים של שפל, שהחלו עוד בשנות ה- 90 של המאה ה – 17, לאחר המפקד שנערך ב – 1690, אשר לא אפשר לרמות ולברוח. האסון של ראשית המאה ה – 18, הגירוש של האשכנזים וכל זה הוביל למעשה 30 שנה של סבל לקהילה, עד שקהילת קושטא לוקחת את היהודים תחת חסותה. מוקם "ועד פקידי קושטא לענייני ירושלים". ועד זה הקים מנגנון שכל כולו נועד להציל את ירושלים. הועד הזה הצליח להגיע להסדר של פריסת חובות וביטול הריבית. ועד הפקידים לקח על עצמו לשלם על החוב ושלח שליחים לרחבי העולם על מנת לגייס כספים ולחלץ את ירושלים מהמשבר. בעקבות הפעילות האינטנסיבית הזו הצליח ועד הפקידים לארגן תשלומים שנתיים קבועים מהגולה והחלו גם לפעול לשינוי השיטה הישנה בי-ם וחלוקת כספים באופן שונה לכל ישיבה וקהילה. ועד פקידי קושט היה זה שחילק את הכספים, קבע את התקנות ואף קיבל היתר מיהודי ירושלים לנהל את כל ענייני הקהילה. הקמת הועד שלמעשה השתלט על ירושלים אמנם מנע את החרבת הקהילה היהודית בי – םאך הפך את העיר לגרורה של קושטא. הדבר נשמך עשרות שנים, אך לאור הצלחתו הוקמו ועדי פקידים גם לענייני חברון ועוד. הוקם גם ועד בקושטא לכל הערים בהם ישבו יהודים בא"י, שניהל מו"מ עם השלטונות על כל נושא א"י. הועד ניסה גם לפקח על העלייות לא"י ולנסות למנוע עליה של עניים כדי לא ליצור עול על הקהילה הדלה. אחת השיטות היתה לדרוש מס טיפול מכל אחד שעלה לא"י. המס לא היה גבוה אך מי שלא היה ברשותו סימן שהיה עני מדי ולא יכל לעלות. בשנות ה – 30 המצב החל להשתפר, היהודים חזרו לסחור עם מצרים. מסוף שנות ה – 30, עשר שנים לאחר שהועד החל את פעילותו, חזרו העליות לא"י. חלק מהעליות היו גם שבתאים סמויים או גלויים וחלק מהם תפס עמדות מפתח בא"י. באותו זמן גם הגיעה עליית ר' חיים ממרוקו. בשנות ה – 60 מתחילה עליה איטית וזהירה של אשכנזים. שאר העליות של החסידים והאשכנזים עלו לחברון ולא לירושלים כדי לא להסתכסך עם השלטונות. בחלקים האחרונים של המאה דובר אף על 1000 בתי אב בירושלים. אחת התקנות שתיקן ועד פקידי קושטא היתה שאסור לצאת לרחובות בבגדים מגונדרים ושאסור לשחק בקלפים ולהמר על כסף. הדבר מעיד על כך שהמצב משתנה ושהיה כסף לשחק בו.

הישוב בא"י מחוץ ליורשלים מצבה של צפת לא השתנה לטובה אחרי עלייתה במאה ה – 16. במאה ה – 17 העיר היתה נטושה לחלוטין. בתחילת המאה ה – 18 החלו לחזור אליה יהודים, אולם העיר לא חזרה לתקופת הזוהר שלה. דובר על כמה מאות ספרדים בצפת וקומץ אשכנזים מירושלים שהיו חלק מחבורת ר' יהודה החסיד. היהודים בעיר סבלו מאד מקרבות בין הכוחות המקומיים ונאלצו לכלכל את הצבאות הלוחמים והיו בין הפטיש לסדן. אולם בשנת 1759 היתה רעידת אדמה חזקה בצפת והישוב מחדש של צפת שוב פסק. היישוב היהודי בטבריה מתחדש בראשית המאה ה – 18 בעקבות ר' אבואלעפיה, שקיבל אישור מדאר אלעומר לחדש את היישוב בטבריה. מוקמת חומה מסביב לטבריה והיהודים משתפים פעולה עם דאר אלעומר ומגנים על העיר נגד מושל דמשק. מדובר על מחצית המאה ה – 18. בחברון חיו בתקופה המדובר כ – 40 בתי אב. אולם מצב קהילת חברון הוא בכי רע. האזור של הר חברון תמיד היה קן של פושעים ומבריחים וזירה של מאבקים בין בדווים לשליטים הות'. יש לנו איגרת מ – 1724 המתארת חיי היהודים בחברון שחיו בחצר אחת סגורה. היהודים היו נתונים למיתות בשל המאבקים בין הכיתות באזור. היריות של התותחים והרובים נחתו באמצע, בחצר היהודים ובנס ניצלו שם אנשים. בנוסף לכך שתי הכיתות איימו כל הזמן על היהודים על מנת לקבל שוחד בריבית קצוצה. החובות הרבים האלה הובילו להקמת ועד פקידי חברון וקושטא. באמצע המאה יש עדות על עלייה במספר התושבים בחברון ל – 100 בתי אב. בגליל היו 15 כפרים בגליל בהם חיו יהודים בזמן המאה ה – 16. במאה ה – 18 היה ישוב יהודי יפה בפקיעין וחיו בה לפחות כמה עשרות אנשים. היו גם יהודים בשפרעם שהיתה מרכז שלטונו של דאר אלעומר. ר' חיים בן עטר שעלה ב -1741 מדבר על עשרה בתי אב בכפר יאסיף. אך אלה העדויות היחידות שיש לנו על מה שקורה בגליל במאה ה – 18. אולי היו עוד יישובים אבל רק הנ"ל מוזכרים. רוב היהודים התרכזו בארבעת הערים.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית