FANDOM


Ramadan, the Muslim Month of Fasting



הימנעות מלאה או חלקית מאוכל ומהנאה מינית היא מנהג מקובל בדתות רבות. אף הקורא השטחי ביותר בברית הישנה והברית החדשה יודע כמה נפוץ היה הצום בישראל העתיקה ובדתות אחרות. משה, אליהו וישו מתוארים צמים 40 ימים לפני הופעה על טבעית. האמינו כי צום מגביר את יעילות התפילה והודף את הרוע. היה מקובל לצום גם כסימן לאבל על בן משפחה ומנהיג ציבורי, או ציון אבל לאומי.

בתקופת בית המקדש השני, כאשר אמונה דתית חזקה כבשה רבי מן האוכלוסייה, בהתנדבות ומעבר לחובתם, אנשים צמו והאמינו שזה ישחרר אותם מכישופים וזה נתפש כאקט של מסירות טהורה. צום פרטי כזה נשמר בסוד ולא פורסם, אלא רק לאותו אחד, למענו נעשתה ההקרבה הזו.

מוטיבים זהים מופיעים ביהדות ונצרות. צום ציבורי ותחינה בתקופות בצורת היו כה נפוצים בפלסטין, שכל ספר תלמוד הוקדש למנהג הזה – מקביל ליחס הנרחב שניתן ע"י מלומדים מוסלמים לאותו נושא. אליהו צם ימים רבים וכן המנהג היה נפוץ בקרב נזירים וקדושים נוצרים בני תקופתו. הנוצרים צמו 40 ימים (LENT) כהכנה לחג. הצום מבטא אבל על מותו של ישו. צום ההכנה היה נהוג בקרב כנסיות שונות גם לפני חגים אחרים.

ישנן אמונות רבות הקשורות בצום. צום אחרי חלום המנבא רעה היה כה חיוני לשקט הנפשי של החולם, עד שאושר אף בשבת. חסידים נהגו לחגוג את יום הנישואים בצום. מכיוון שבחתונה אלוהים סולח על כל החטאים, ביום הנישואים מבטאים חרטה.

הבבליים והמצרים, היוונים והרומאים – כולם צמו מסיבות שונות ולמטרות שונות: אבל, כפרה, הכנה להופעה על טבעית או הקרבה וב – JAINISM צמים לפני הקרבה עצמית. ה – MANICHAEANS וה – HARRANIANS צמו לכבוד חודש בעל 30 ימים, אך התחילו את הצום בשמיני ולא בראשון לחודש הספציפי. זה טבעי שאורך הצום הזה דמה לחודש המוסלמי רמדאן.

לדתות רבות היו סיבות רבות לצום. מטרתו של איסלאמיסט היא להגדיר ככל הניתן את הנסיבות הספציפיות שהפכו את הרמדאן למוסד שהוא כיום. וכן למצוא את המשמעות המסוימת שניתנה לכך ע"י הנביא.


הצום בחצי האי ערב הפרה – אסלאמי


חשוב לדעת האם הערבים הכירו צום לפני בוא הנביא. כל ניסיון לענות על השאלה הזו נתקל בקשיים, מכיוון שמלבד הקוראן, כל המקורות האחרים המדברים על חצי האי ערב לפני מוחמד, נכתבו כ-150 – 200 שנים לאחר בוא האיסלאם. התמונה האמיתי משתנה לא רק בגלל הזמן, אלא גם בגלל הנטייה לתאר את העבר בצבעים המתאימים לחברה בה נכתבו הדברים.

כל אורח החיים של הערבים הפרה- אסלאמיים, המאפיין את הבדואים, היה אסור בתקופה הזו. במקביל, צליינות לקודש הקודשים, לעתים קרובות לוותה בירידים שסיפקו מוצא לתחושות דתיות וסיפוק צרכים סוציו – אקונומיים. קיימת עדות לחודשים הקדושים גם בקוראן והאיסור להלחם במהלכם זהה באסלאם ובדתות הפגאניות. הרבה עדויות אמינות לחודשים הללו מופיעות בשירה הפרה – אסלאמית ומנהגים עתיקים. החודשים הקדושים נקראים RAJAB היו באביב ושלושה נוספים – בסתיו, כאשר הצליינות הגדולה לקודש הקודשים ממוקמת בקרבה למכה. קיימת ודאות חלקית לגבי מנהגי תושבע מכה – הקדשת חודש אחד להתבודדות, סגפנות, נתינת נדבה, למרות שמונח "TAHANNUTH" שימש לתיאור המנהגים העתיקים. בכל מקרה, הרעיון של חודש קדוש היה מוכר לערבים הפרה – אסלאמיים. לא נראה מודל קודם להקדשת חודש שלם לצום, כבאסלאם.

בנוגע לצום בחצי האי ערב הפרה – אסלאמי, המקורות הסבירים ביותר מדווחים על צום במהלך ה – RAJAB , החודש הקדוש של אביב. גם אחרי בוא האסלאם, בתקופת הח'ליפה השני, עומאר, היו שצמו ב – RAJAB ועומאר הכריח אותם לאכול בטענה כי RAJAB לא יכול להיות כרמדאן. הערבים העתיקים, כבאבילונים וישראלים העתיקים ציינו פעמיים את ראש השנה: פעם אחת באביב ופעם שנייה בסתיו ובבאבילוניה החודש האביבי שימש כתקופת הטהרות.

למרות הערך ההיסטורי של מנהגי הצום הללו בתקופה הפרה – אסלאמית – חגיגת חודש ה – RAJAB , קיים ספק שהצום אכן בוצע. ההימנעות מיין, הנאות מיניות, חפיפת שיער ותספורת הייתה שכיחה והימנעות מאוכל הייתה רק עוד צורה של הטהרות עצמית. בקוראן הצום מומלץ במקרים של אי מילוי חובות אחרות או ככפרה על חטאים. אדם לא יכול לבצע חאג' אם הוא לא צם. הריגה של אדם השייך לאחד משבטי הברית של מוסלמים תכופר ע"י צום של חודשיים. אדם, אשר נשבע שבועה חגיגית שלא לגעת באשתו, והפר את השבועה, מקבל בחירה בין חודשיים צום לבין דרכי כפרה אחרות.


מסורות אוראליות על ממסד הרמדאן


חלקים בקוראן המשקפים את פעילותו של הנביא במכה לא מדברים על צום. זה לא בהכרח מרמז כי צום לא היה מוכר למוחמד ומאמיניו. זה יכול להצביע על כך שצום לא היה משהו שייחד את החברה האסלאמית ולכן לא נדרשה חקיקה בהתגלות אלוהית.

הדברים השתנו עם הגעת הנביא למדינה, כאשר הוא פגש בקהילה גדולה ומונותיאיסטית, אשר ראתה את הצום כאקט המשקף אדיקות וחוק כתוב של האל. וכך, בסורות המדיניות ניתן לפגוש את הצום כחובה כתובה.

כמו כן, נאמר כי הצום נגזר על העם הזה כעל "אלו הקודמים לו" – "הקודמים" – השבטים היהודים במדינה שהסבירו למוחמד כי הם צמים, כדי לחגוג את נצחונו של משה על פרעה. על כך נאמר ע"י מוחמד:" אני יותר קרוב למשה מכם" וציווה על יום צום ביום הצום היהודי.

מסורת אחרת מספרת, שאשתו של מוחמד , עאישה הקורישית, נהגה לצום ביום ה – ASHURA וכאשר הנביא הגיע למדינה, הוא התחיל לצום באותו היום וגם ציווה כך על המהג'רון. הוצע כי מסורת זה הומצאה, כדי להפריך את הקודמות לה על-פיהן מוחמד מחקה מנהגי דת אחרת. בכל מקרה, שתי המסורות מוסרות כי צום הגיע לאסלאם כאשר מוחמד הגיע למדינה.



לסיכום


הערבים הפרה – אסלאמיים הכירו את רעיון החודשים הקדושים באותה המידה שהכירו את רעיון הצום. עפ"י המקורות הם אף צמו במשך חודש.

מוחמד כנראה צם עוד לפני ההיג'רה, בעקבות חשיפתו לנוהגים המקובלים במכה.

הגעתו למכה, ב-9/622 חפפה את יום הכיפורים היהודי שהיה עניין טקסי ומרשים. הוסבר לו שזהו יום המשה שעפ"י היהדות ירד באותו יום מהר סיני.

סיפור שהייתו של משה על הר סיני במשך 40 ימים, קבלתו את התורה והשתדלותו למען בני ישראל, מעצבים את הנושא העיקרי של סורה 2 הכוללת קטע הקדמה לרמדאן.

שלושה מניעים לצום מתגלים בקטע זה: ציווי האל והכרח לכל מוסלמי כפי שזה היה נהוג אצל אלו "הקודמים לכם"; חודש הרמדאן הוא חודש בו נחשף הקוראן; "אלוהים עונה לקריאות של הקורא כאשר הוא קורא" – קוראן – נלקח מפרק המדבר על נביאים בימי צום יהודים. רעיון הסליחה, אשר נרמז בחשיבותו של האל, משתלב עם הרמדאן במסורות המוסלמיות האוראליות.

בשנה הראשונה במדינה, חוקק צום של "כמה ימים" והתבודדות הונהגה ע"י האדוקים במהלך הרמדאן. ה – ITIKAF הזה הונהג גם ע"י פרה – אסלאמיים, אך כנראה היה בעל קשר כלשהו לעשרה ימי התבודדות וצום של יהודים ששיאו היה ביום הכיפורים, אשר במסורת המוסלמית האוראלית זה כונה במונח העברי-ארמי ASHURA – "העשירי".

מוחמד בהחלט זכר שההתגלות הראשונה שלו הייתה ברמדאן. בביסוס הרמדאן כחודש צום הוא אימץ דגם של יום כיפור היהודי, אשר משלב רעיונות של "ירידת" הלוחות ומחילה אלוהית עם התחייבות לצום.

הקוראן, התגלות המסר האלוהי לאדם, נתפש כאקט של רחמים והמסורת המוסלמית האוראלית – רמדאן – "כאשר שערי גן העדן נשארים פתוחים". זהו הזמן המתאים להשתדלות.

זה טבעי שסיבות ומנהגי הצום ישתנו בהתאם לשינויים באקלים הדתי. ב – 1918 בחצי האי ערב הגישה הבסיסית לרמדאן הייתה די זהה למה שניתן למצוא במקורות העתיקים, הרעיונות הקשורים לצום, כפי שדווחו בקאירו ב – 1956 היו שונים באופן מוחשי. עדיין, רמדאן נשמר פחות או יותר ע"י המאמינים – התבוננות זהה נעשתה ע"י E. W. LANE כבר ב- 1836. התחינה דורשת מערכת יחסים עם האל והיא מגיעה לרמה גבוהה יותר מהימנעות מאוכל. תקופות בהן הלהט הדתי היה מועט, הרמדאן, אשר מוזכר רק בפרק אחד בקוראן, נשאר יותר פופולארי בקרב המוסלמים המודרניים, מאשר התחינה. למרות שהתחינה ממלאה את כל כתב הקודש המוסלמי מתחילתו ועד סופו.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית