FANDOM


23.2.05

שיעור ראשון-

אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה היא שאלת התיקוף (מלשון תקופה), והיחס בין המשכיות לשינוי בהיסטוריה.

עת חדישה- תקופה בה ההתפתחויות הכלכליות, חברתיות, פוליטיות ותרבויתיות יצרו מבנים חדשים בכל אחד מהתחומים האלה. המבנים הללו החליפו מבנים ישנים או נוספו לצד המבנים הישנים, באופן שנוצר משהו חדש. חל שינוי מבני או שינוי של מבנים. • קצב השינוי- בהיסטוריה המודרנית יש קצב מהיר יותר של שינויים בהשוואה לתקופות קודמות (לדוגמה בתחומי התחבורה, התקשורת). אין המשכיות ללא שינוי בהיסטוריה, כלומר אין יצירה של דבר חדש לחלוטין. • שני סוגים של שינויים בהיסטוריה: 1. שורת שינויים שיוצרים מסה קריטית/ הצטברות כוללת של שינויים שמובילים לשינוי כולל. 2. שבר חד בהיסטוריה, שכתוצאה ממנו העולם השתנה. (לדוגמה- מלה"ע ה-1).

מתי נגדיר שחל שינוי היסטורי בין תקופה לתקופה? אילו שינויים שחלו בתהליך הם תוצר של גורמים פנימיים ואילו הם תוצר של שינויים חיצוניים? בגורמים חיצוניים שואלים אילו חברות חיצוניות שימשו תמריץ/ דחף לשינוי? האם אותם גורמים חיצוניים דחפו לשינוי או היו מודל לחיקוי? מה הן תוצאות השינוי?

במזה"ת יש מס' גישות: א. גישה מוקדמת יותר תארה את העת החדשה כמפגש טראומתי של המזה"ת עם המערב. מדינות המערב הציבו אתגר ועוררו תגובות. ב. גישה מאוחרת יותר הדגישה בעיקר תהליכים פנימיים בחברות המקומיות. ג. גישה שלישית (בה נשתמש)- סינתזה בין השניים. כלומר- המגע עם המערב משפיע והן תהליכים פנימיים. השאלה- מי "אשם" בכך שהמזה"ת נכשל בתהליכי המודרניזציה? האם הבעיה במבנים פוליטיים/חברתיים/תרבותיים, או שאשם רק המערב?

בתהליכים היסטוריים יש תהליך השתנות שונה מאשר תהליכים פוליטיים. תהליכים פוליטיים הם מהירים, תהליכים כלכליים נמדדים בחודשים, תהליכים חברתיים הם איטיים יותר (שינוי במעמד האישה למשל), שינויים בתרבות ובתודעה הם השינויים האיטיים ביותר. יש הבדל ביכולת לחלק לתקופות את האירועים הללו- שינויים פוליטיים הכי קל לתקף. תהליכים חברתיים, כלכליים, תרבותיים הם קשים לתיקוף. לכן לא מדברים על תקופות אלא על מגמות ותהליכים.

הגישה המסורתית (א)- קיבלה ביטוי מלא בספר של גיב ובואם- Islamic society and the west. כלומר- האיסלאם כדת וכתרבות הוא הגורם המרכזי והיחיד שמעצב אותה. לפי התפיסה הזו השינוי הגיע כאשר המערב נחת במזה"ת. גיב הוא אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר במזה"ת, למרות הביקורת כלפיו. - הנחת יסוד: החברה האסלאמית הייתה חברה קפואה עד שהגיע המערב. - השבר: פלישתו של נפוליאון ב- 1798 למצריים, והתחלת ההשפעה של המערב. הטענה היא שהפלישה גרמה זעזוע אדיר לחברה המקומית, שברה את עמוד השדרה של המבנה הפוליטי החברתי במצריים, כלומר של האליטה הממלוקית, של עבדים צבאיים לשעבר. זו הייתה הפעם הראשונה שתושבי ארץ הליבה של המזה"ת נחשפו לתרבות המערב. הפלישה בישרה את הפיכתו של המזה"ת לזירת מאבק בפוליטיקה האירופית על הגמוניה בין מעצמות. (המזה"ת היה רק זירה משנית בכל מאבק הכוחות האירופאי). פלישת נפוליאון גרמה לטראומה פסיכולוגית, שקיימת בנו עד היום הזה. חברה מזרח תיכונית

  1. חברת מוזאיקה אסלאמית- מס' קבוצות נבדלות שמתקיימות זו לצד זו כמו פסיפס. הזהות הבסיסית של כל קבוצה באותה חברה היא דתית (מוסלמים, נוצרים, שיעים וכו'). הדבק שמחזיק את כל הדתות ביחד- גיאוגרפיה של דת. הדת ממוקמת בדמשק, ירושלים ועוד. כלומר- הפסיפס מצוי במאבק פנימי בין צבעיו השונים...
  2. חברה קורפורטיסטית- קבוצות חברתיות שהבסיס שלהן הוא לא מעמדי-כלכלי אלא דתי-חברתי. בתוך כל קבוצה יש אנשים ממעמדות כלכליים וחברתיים שונים. לבעלי כל המעמדות השייכים לאותה קבוצה יש יותר במשותף מאשר לאנשים מאותו מעמד כלכלי אבל מקבוצות שונות. המאחד את הקבוצה הוא טקסים ומנהגים דתיים.

- לכן השינוי יכול לבוא רק מבחוץ, רק כשמגיע המערב.

  1. החברה באימפריה העות'מאנית מצויה בשקיעה. תפיסה האימפריה בשקיעה שלטה עד שנות ה-70 של המאה ה-20, וכיום היא תפיסה לא מקובלת ונחשבת שגויה.

- הסיבות לביקורת: א. יש גם נוצרים ויהודים, שהיו מיעוט ולא חיו בשוויון עם המוסלמים, אבל היו משולבים עמוק בחברה המקומית- דיברו ערבית ופרסית, ניגנו מוסיקה מוסלמית והיו חלק מתרבות הרוב. זה לא מבטל את חשיבות הדת, שאכן הייתה מרכיב זהות מרכזי, ומהוה גורם זהות עד ימינו. ב. החברה המוסלמית דיברה על פערים בין שולטים לנשלטים. הביקורת טוענת שהיה גם חיבור- אנשי הדת שימשו כאליטה מתווכת, וכמו כן הנכבדים שימשו אליטה מתווכת בין השלטון לאוכלוסייה המקומית. (במאה ה-18 נכבדים מקומיים הפכו להיות שולטים מטעם האימפריה- פקידים עות'מאניים בכירים הפכו להיות בני החברה המקומית, וגידלו בה ילדים). ג. התקיימו קשרים כלכליים בין הקבוצות השונות. ד. הטענה של האסלאם כתרבות קפואה הותקפה ע"י הביקורת- הביקורת טענה שיש באמירה זו משום התנשאות כלפי הערבים, והיא מצדיקה את ההשלטות המערבית על המזרח. הציוויליזציה המזרחית לא הייתה קפואה. יש הבדל בין חברה קפואה לבין חברה מסורתית. חברה מסורתית היא חברה שבניה מאמינים שאבותיהם הנחילו להם את כל מה שדרוש להם במובן העיוני והמעשי. אדם צריך לנהל את חייו באותו אופן בו אבות אבותיו ניהלו את חייהם. חברה זו רואה את הנחלת המסורת באור חיובי ביותר, ורואה בשינוי דבר שלילי. אבל- גם חברה מסורתית משתנה, במודע או לא במודע. אם כן, הטענה על חברה קפואה אינה נכונה מבחינה היסטורית- אם החברה קפאה במאה ה-17, איך ייתכן שצמחה אימפריה עות'מאנית במאות ה-18-19?... כמו כן בנוגע לבניית מסגדים (טאג' מאהל) ולספרות. ה. הטענה היא שהאימפריה העות'מאנית שקעה. אבל יש לבצע הפרדה בין שקיעה אבסולוטית של אימפריה לבין שקיעה יחסית. שקיעה אבסולוטית- בהשוואה לתקופות קודמות (למשל במאה ה-17 פחות מאשר במאה ה-16). שקיעה יחסית היא בהשוואה לחברות מסביבה. ניתן לדבר על תהליך של ירידה יחסית של האימפריה העות'מאנית ביחס למדינות אירופה, אבל לא על שקיעה אבסולוטית. למשל- לקח 300 שנים עד שהמצאת הדפוס הגיעה מאירופה למזה"ת (הדפוס נאסר ע"י הדת). - מדוע המזה"ת התחיל לפגר אחרי אירופה בתחום תרבותי- כלכלי? הכלכלה המזה"ת לא הלכה אחורה אבל היתה בתהליך של אי-צמיחה ולפיכך נשארה מאחור.



תיזה חלופית (גישה ב)- המאה ה-18 ולא פלישת נפוליאון היא תחילת העת החדשה. הם התמקדו בתהליכים פנימיים בחברה המזרח תיכונית. הם טענו שהחל תהליך התחדשות שנגדע עם פלישת המערב (ההיסטוריון חוראני).. ההיסטוריה מתאפיינת בתהליך מרכז ופריפריה, ובמאה ה-18 יש חולשה של המרכז שיצרה חלל ריק בפרובינציות, שאיפשר לגורמי כוח מקומיים לעלות בפרובינציות השונות. כך נוצרה תופעה של שלטון (באנטוליה, למשל) ע"י שושלת של הנהגה מקומית. משפחות מקומיות חזקות שמתמנות בגלל העוצמה למשרות של מושלים מטעם הסולטן.

[מצריים ועיראק של ימינו נשלטו ע"י אליטות של ממלוקים- עבדים צבאיים. אלבניה נשלטה ע"י דמות ציורית- עלי מיאנינה- שהחל כשודד דרכים, ורוסן ע"י מינוי למושל. כשמונה למושל התחיל לגבות מסים, לשמור על הביטחון... צפון א"י ולבנון- אלג'זאר (=הקצב) שלט. דמשק- נשלטה ע"י מושלים מטעם בית עזה, משפחה מקומית חזקה. בעיראק- במוסול- שלטה משפחה מקומית.]

תופעה זו של שלטון ע"י משפחות נתפשה כחיובית מצד אחד ושלילית מצד אחר. - מנק' המבט של חוראני הפרובינציות, העובדה שיש מושל מקומי שצמח וחי באזור יכולה להיות ברכה לתושבי האזור הרבה יותר מאשר מושל זר שלא מכיר אותם. למושל מקומי יש אינטרס שהבית שלו יצליח וישגשג כלכלית. חוראני דיווח גם על פריחה בשירה הערבית. - החולשה אצל חוראני היא שהוא לא תאר שינויים בין מבנים אלא שינויים בתוך המבנה. המרכז נחלש והפריפריה השתלטה, אבל בהמשך המרכז ישתלט שוב, בלי שחלו שינויים מהותיים במבנים החברתיים באימפריה העות'מאנית. הדפוסים לא השתנו, אין התפתחות בכתיבה למשל, ולכן אין שיקוף של שינויים בחברה.

יש היסטוריונים שטוענים שעלי באיי מסמל את תחילת העת החדשה: עלי באיי גרם לכך שהסיעה שמזוהה איתו הופכת להיות הסיעה השלטת במצריים. 1760- הוא מקבל את הכינוי "שייח' אל בלד", והיה אחראי לגביית המסים. הוא ניצל את יכולתו כדי להקים צבא של ממלוקים, הוא רוכש נשק מאירופה, יוזם גידולים שנועדו לייצוא ולא לצריכה עצמית. הוא מוכר לצרפתים ומשתמש ברווחים שלו כדי לבנות צבא. הוא מנסה להפוך את מצריים למוקד כוח אזורי, ולמשוך אליו סוחרים, מקוה שמצריים תשמש גשר יבשתי להודו. שיא הפעילות שלו- מרד ב-1770 נגד הסולטאן. הוא מגיע עד דמשק אבל ידידו יוצא נגדו והוא בורח לדמשק. בסופו של דבר נהרג ב-1773.

הוא אכן הנהיג חידושים, אבל במובנים רבים עדיין נהג במדינויות ישנות. לאחר מותו המאבקים הפנימיים והפיצולים באליטה הממלוקית חזרו, ולכן אין הוא מצביע על תחילת עת חדשה!

יש היסטוריונים שטוענים שתחילת המאה ה-18 היא תחילת העת החדשה גישה זו מדברת על תהליכים כלכליים, ושילוב כלכלה מזרח תיכונית בכלכלה אירופית. לפי תפיסה זו, עד המאה ה-18 השלטון העות'מאני שלט בכלכלה, אבל במאה ה-18 איבד את שליטתו בכלכלה, והיא עברה לשליטה של חברות אירופיות. האימפריה העות'מאנית הופכת להיות יצואן של חומרי גלם (בעיקר חקלאות כגון חיטה, או חוטים), והופכת להיות יבואן של מוצרים מוגמרים (מוכרים חוטים, ומקבלים בגדים). דוגמה: קפה. במאה ה-18 הפסיקו לקנות קפה מן המזה"ת, וההולנדים התחילו לייצר ולייצא אותו, וכך שלטה אירופה על ההיצע והביקוש. עוד דוגמה: רק במאה ה-18 הסחר הימי דרך אפריקה עלה על הסחר של שיירות גמלים. הנתיב הימי הפך להיות הנתיב החשוב ביותר, ולכן המזרח התיכון איבד מחשיבותו המסחרית.

• לפי היסטוריונים אלה זהו הגורם ל"שקיעה", מאחר והוא יצר גרעון תקציבי, אינפלציה, הרס ענפי מלאכה (טקסטיל מקומי, למשל). כלומר- גם בגישה זו המערב הוא גורם לשינוי, אבל היא רואה בו גורם הרסני ולא גורם חיובי! החולשה של התפיסה הזו: היא לא שואלת מדוע המזה"ת לא השתכלל. מתמקדת עם תהליכים ותוצאות ולא עם הגורמים.

גישה נוספת- המאה ה-19 היוותה נק' מפנה. גם גישה זו מדגישה רכיב כלכלי- לפיה השינוי הכלכלי מתרחש במאה ה-19 ולא ה-18. היסטוריון טורקי בשם פָמוּק טוען כי במאה ה-18 משקלו של סחר החוץ העות'מאני היה נמוך, כלומר זה לא השפיע על כל התחומים והשכבות בחברה. (כמו שהצניחה בהיי-טק לא השפיעה על כל אזרחי המדינה). לפי גישה זו, תמיד היו סוחרים אירופאים במזרח התיכון.

לסיכום- אכן, המאה ה-18 היא מאה בה האיזון השתנה בצורה נחרצת- הנחיתות האסטרטגית של האימפריה העות'מאנית הפכה להיות משמעותית. מהמאה ה-18 ועד ימינו, המזה"ת הפך להיות זירה להגמוניה פוליטית באירופה (כמו שכבר אמרנו קודם...).

פלישת נפוליאון יכולה להתפרש בשתי צורות: א. חלקם, כמו חוראני, רואים בה תהליך שלילי והרסני, המזה"ת התחיל לעבור שינויים, שהיו יכולים לגרום למודרניזציה בריאה, אבל היא נגדעה ע"י המעורבות האירופית, ולכן נוצר תהליך של מודרניזציה מעוותת. נוצרה כלכלת פריפריה (מוכרת מוצרי גלם וקונה מוצרים מוגמרים), נוצרה חברה שסובלת מ'תחלואים' של שימוש בטכנולוגיות חדשות עם דפוסים ישנים (צ'דאם, למשל- עשה "נקמת דם" עם נשק כימי). ב. פלישת נפוליאון אינה חשובה, היא אפיזודה ללא השלכה משמעותית. חוקרים אלה מצביעים על כך שהיה מגע עם המערב גם לפני נפוליאון- סוחרים אירופאים, מלחמות מול אירופה, בריתות עם מדינות אירופה שנחתמו נגד העות'מאנים (עם האוסבורגים במאה ה-17), העות'מאניים הביאו גם דפוס ארכיטקטוני, מוסיקלי (השפעה הדדית!) של אירופה. הגישה ה-1 טוענת שהייתה טראומה, אבל למעשה היו טראומות גדולות יותר- הסכם עם הרוסים, בו איבדו העות'מאנים טריטוריה מאוכלסת במוסלמים. הם נאלצו להכיר באפוטרופסות של הרוסים על הקהילה שלהם. בעקבות התבוסה הזו העות'מאניים מחליטים לבצע רפורמות (למשל צבאיות). במלים אחרות- פלישת נפוליאון לא הייתה חריגה וטראומתית, הם איבדו אדמות לפני כן. אפילו במצריים, שהייתה מושפעת מאד מפלישת נפוליאון, השינוי לא התחולל לטווח ארוך, אלא חל מאוחר יותר מתקופת נפוליאון, עמוק במאה ה-19. אפילו מחמד עלי, המושל העות'מאני במצריים במאה ה-19, המשיך תהליכים שקרו במצריים במחצית השנייה של המאה ה-18. כלומר לא כאן חל השינוי.

השינויים הפנימיים שחוראני ואחרים מתארים לא נראים כשינויים מבניים אלא יותר כשינויים בתוך המערכת. קשה לדבר על שינויים פנימיים, בלי מעורבות של גורמים חיצוניים. בנוגע לויכוח "האם המערב הרס או לא הרס?"- ברור שהייתה השפעה קיצונית. המגע עם המערב, באופן בו הוא חל- בצורה צבאית או כלכלית- גרם לטראומה ופצע רגשי עמוק, שמלווה את המוסלמים בכלל ואת הערבים בפרט עד ימינו. נוצרה טראומה שמקשה להסביר את חולשת האסלאם מול המערב. קשה להבין את הפונדמנטליזם האסלאמי בלי להבין את תחושת ההשפלה שהולכת ומתעצמת. מצד שני- לא רק המערב אחראי על צרות האזור. צריך לבדוק מדוע ואילו גורמים מבניים ומסורתיים גרמו למבנה הנוכחי של המזה"ת. בסופו של דבר שתי העמדות מדברות על השפעת מערב- שלילית (חורני) או חיובית (גיל ובורן). ההשפעה לא היתה קבועה אלא השתנתה בהתאם לנסיבות.


2.3.05

שיעור מס' 2

השפעות חיצוניות מול גורמים פנימיים ההשפעה המערבית על המזה"ת הייתה קיימת במאות קודמות, וקיבלה תאוצה במאה ה-18. במאה ה-19 חלה עליה בהשפעה, ועד היום קיימים ביטויים בכל תחום. תחומי ההשפעה: א. חדירה מדינית וצבאית- מלחמות בין האימפריה העות'מאנית לאירופה התקיימו לסירוגין מאז תחילת האימפריה, עם תקופות של שלום. מהמאה ה-18 קיימת חדירה מואצת ומתעצמת של אירופה למזה"ת. שילוב של כיבושים ומעורבות בעניינים הפנימיים של האימפריה העות'מאניצ- מרוקו, תימן וכו'. בשלב ראשון יש "נגיסות טריטוריאליות" ולא השתלטות על מדינות שלמות. מישור צבאי קודס אל פרנג'י (?) – כיבוש כרים. אוכלוסייה מוסלמית עות'מאנית עברה לשלטון נוצרי. הרוסים הפכו להיות נותני החסות של הנוצרים האורתודוכסים ברחבי האימפריה, והיו בעלי השפעה ישירה בחבלי בלכיה ומולדביה (רומניה של היום). בראשית המאה ה-19 הרוסים אילצו את איראן לוותר על שטחים, וגם גרוזיה שהייתה נסיכות אוטונומית תחת שלטום איראני הפכה למדינה רוסית. צרפת ביצעה נסיון כושל להשתלט על מצרים במאה ה-18, ובמאה ה-19 הצליחה להשתלט על חלקים נרחבים באפריקה. הצי הבריטי חדר למפרץ הפרסי, חתמו על הסכמי חסות עם נסיכויות קטנות, ובתמורה קיבלו בטחון בשייט הבריטי. כך נוצרה אופציה למעבר יבשתי בים התיכון ומהמפרץ הפרסי להודו. נסיון בריטי לחדור לאפגניסטן נכשל. מהחצי השני של המאה ה-19 לא הסתפקו ב"נגיסות" אלא השתלטו על מדינות שלמות. הצרפתים, ששלטו כבר על אלג'יריה, הגדילו את שטחם לטוניסיה ומרוקו. כמו כן השתלטו הבריטים על קפריסין, מרוקו וסודן. הרוסים נאחזו בחלום הקמת ממלכת רומא ה-4, אימפריה נוצרית על חורבות האימפריה העות'מאנית. לכאורה הרוסים "נגסו" שטחים כל הזמן, אך רוסיה לא הייתה מעצמה ימית, ויש הטוענים שהרוסים ניסו להשיג הגמוניה באימפריה העות'מאנית, ולהפוך אותם למדינת חסות שלהם, בלי להשתלט ממש. בפועל הרוסים דחקו את העות'מאנים מהבלקאן, ובמקום השלטון העות'מאני קמו מדינות שהיו תלויות (פחות או יותר) ברוסיה. במרכז אסיה הרוסים השתלטו על הקווקז. משם התקדמו מזרחה וכבשו בהדרגה ובשיטתיות את בוכרה וחיבה (אוזבקיסטן של היום), אזורים אלה נותקו מן המזה"ת. התקיים מאבק איתנים בין בריטניה לרוסיה- great game- בריטניה ניסתה לעצור את הרוסים המשתלטים.

מישור מדיני השפעה של המעצמות, במטרה להבטיח אינטרסים כלכליים. הם רצו לפתוח את המזה"ת כשוק אירופי. הבריטים ניסו, כאמור, לבלום את הרוסים. בריטניה, בניגוד לרוסיה, הייתה מעצמה ימית. הבריטים צריכים היו להפעיל אמצעים דיפלומטיים כדי לבלום את הרוסים, והשיטה שלהם הייתה לתמוך בעות'מאניים כמדינת חיץ שתבלום את ההשתלטות הרוסית. הם פעלו לפי עקרון שמירה על שלמות טריטוריאלית של האימפריה ושל איראן; - ביטוי לכך ניתן למצוא במלחמת כרים, של בריטניה מול רוסיה. - ביטוי נוסף- קונגרס XXXX, בו הופעל לחץ על הרוסים שיבטלו את עקרונות הכיבוש. - הבריטים והרוסים בחשו בקדרה הפוליטית במדינות שתחת שלטונן- הרוסים סייעו לתנועת מחאה של אנשי דת/פוליטיקאים באיראן נגד זיכיונות כלכליים, בבלקן הייתה יריבות רוסית- אבסבורגית, צרפת תמכה במחמד עלי נגד העות'מאניים, והבריטים תמכו בעות'מאניים ולא במחמד עלי. - היריבות הבריטית- צרפתית הסתיימה ב-1904, חוזה "ההסכמה הלבבית". הסיבה לחוזה- הופיעה גרמניה, כשחקן חזק בזירה. מתוקף ההסכם הבריטים הכירו בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה וטוניסיה, והסכימו שמרוקו תהיה בהשפעה צרפתית. הצרפתים הכירו בכיבוש הבריטי בסודן. - הקונסולים המערביים שיחקו תפקיד חשוב בשלטון על מצריים, לאחר מות מחמד עלי, בלבנון הקונסול הצרפתי תיווך במרד איכרים נוצרים נגד בעלי האדמות הדרוזים שלהם. - הענקת חסות לקהילה יהודית נבעה מצורך ביתרון כלכלי מול סוחרים מוסלמים. - כגילויי חסות על נוצרים, הם פתחו בתי ספר שמשכו גם ילדים מוסלמים. הנוצרים עברו תהליך התמערבות מהיר בגלל הקשר הזה. - שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בלימודי צבא. קצינים אירופאים היגרו לאימפריה העות'מאנית על מנת ללמד טכניקות לחימה. - 1793- הסולטאן העות'מאני סלים ביקש לראשונה סיוע צבאי סדיר ע"י משלחות קצינים. גם הסולטאן מחמוד השני ביקש מדריכים. ב-1835 הגיעה משלחת פרוסית, וב-1838 משלחת קציני ים בריטיים. - אחרי מלחמת האזרחים באמריקה קצינים מובטלים הגיעו למזה"ת והדריכו צבאות מקומיים. - ההשפעה המערבית התבטאה גם במדים, צורת צעידה. כמו כן הוקמה יחידה עם חיילים איראניים וקצינים רוסים. הם קיבלו השפעות משתי המדינות. - קצינים מהמזה"ת נשלחו ללמוד בבתי ספר צבאיים באירופה.

כלכלה- תיאוריות התלות בכלכלה- שוד וגזל מאורגנים של המזה"ת ע"י אירופה. לפי גישה אחרת- יש שילוב של כמה תהליכים.

בכל אופן- המזה"ת השתלב בעמדת נחיתות. במאה ה-19 ארצות המזה"ת מייצאות חומר גלם- בעיקר מוצרים חקלאיים כגון חיטה, משי, פירות יבשים. הם ייבאו מוצרי טקסטיל ומותרות. תהליך זה נמשך עד ימינו- עיקר היצוא של המזה"ת הוא נפט גולמי. הם מכרו בזול וקנו ביוקר, אולם למרות המציאות הנ"ל יש התקדמות טכנולוגית במזה"ת. במאה ה-19 היה פיתוח של מסילות ברזל, אולם הן נבנו כדי לשרת את אירופה והסחר האירופה, ולא נועדו לשרת את האוכלוסייה. רק מאוחר יותר נבנו קווים בשירות האוכלוסייה האזרחית

שלבים בחדירה כלכלית למזה"ת: א. שלב מסחרי טהור- בעשורים הראשונים של המאה ה-19 ניכר גידול בסחר חוץ, והאירופים השתמשו בכוח הפוליטי שלהם כדי להגביר את הסחר. דוגמה בולטת: הסכם בין הבריטים לעות'מאניים, שחייב את העות'מאניים לפתוח את השוק שלהם לתוצרת בריטית ולבטל מכס. כך נחשפו העות'מאניים לתנאי סחר, ללא יכולת להתחרות עם הבריטים. רוסיה כפתה הסכמים דומים על האיראניים ועל העות'מאניים.

ב. שלב פיננסי מסחרי- מתן הלוואות לשליטים מקומיים, בנוסף למסחר. הם זקוקים להלוואות על מנת לממן רפורמות ולאפשר רמת חיים גבוהה. ההלוואות היו מבנקים אירופיים או באמצעות אגרות חוב של הבנקים. הריבית על ההלוואות הייתה גבוהה מאד, והבנקים לקחו לעצמם עמלות גבוהות. ההלוואות ניתנו בתנאי נשך- ריבית שכמעט אין אפשרות להחזיר. חלק גדול מן ההלוואות נועדו לממן צבא, למשל, וכך נכנסו מדינות המזרח התיכון למלכוד שלא יכלו לצאת ממנו (מאחר וצבא אינו גוף רווחי). בסופו של דבר זה הביא אותן לפשיטת רגל. כמו כן היו השפעות אירופיות בבניה ובחקלאות.

ג. מעורבות מסחרי, פיננסית ופוליטית- השליטים המקומיים שקועים בחובות ענק, ומדינות אירופה נכנסו למעורבות בניהול החוב- הן התחילו לפקח על הסדרי התשלומים ועל תקציבי השליטים. התהליך התחיל בפיקוח והסתיים, פעמים רבות, בהשתלטות פוליטית מלאה על המדינה. 6 אוקטובר 1875 הגיעו המדינות לחובות גדולים בלי יכולת לשלם, והייתה פשיטת רגל. האירופים שלטו על מקורות ההכנסה העות'מאניים, וקבעו כמה מההון ילך לחובות וכמה לאימפריה העות'מאנית. במצריים ואיראן, למשל, מחצית מההון הושקע בכיסוי חובות. הרווחים הגיעו מהמכס. זה שימש ככלי נוסף שסייע לכיבוש כולל של הבריטים את מצריים. - גידול אדיר בייצוא של המזה"ת- מצריים ואיראן הופכות להיות יצואניות. הבעייה- רק פלח קטן מהאוכלוסייה מרוויחה ממנו. בעיה נוספת- הייצוא גרם לגידול במסים שנועדו לממן בירוקרטיה ואת רמת החיים הגבוהה של האליטות. - כמו כן חל גידול בסחר הימי. כתוצאה מכ =ך יש פריחה של ערי נמל (כגון ביירות, איזמיר, אלכסנדריה) על חשבון הערים המרכזיות. - השפעה נוספת- גידול ניכר במוסדות בנקאיים, ובשימוש באשראי ואמצעים פיננסיים אחרים. - התפתחו מפעלי ספנות פנימית, וגם חברות תחבורה- למצריים הייתה רשת מסילות ברזל מפותחת במאה ה-19. - רשת טלגרף התפתחה, וכך התאפשר להעביר מידע צבאי במהירות ולייעל את הפעולות הצבאיות. ריכוז כוחות צבאיים יעיל בהרבה מבעבר. - שירותים עירוניים כגון מערכות מים מרכזיות, תאורה עירונית, רשת תחבורה עירונית. • חלק ניכר מן הפיתוח נעשה בצורת זיכיונות- יזם אירופי נתן סכום ראשוני, ובהמשך הרווחים הגיעו לכיסו, תוך תשלום תמלוגים זעומים. באופן זה הייתה הרשאה לחיפוש נפט. הזכיינים שילמו אחוזים מגוחכים למקומיים, ועיקר הרווח הלך לכיסים שלהם. במאה ה-19 שיטה זו הגיעה לשיאה בשני פרויקטים: 1. חפירת תעלת סואץ, יוזמה אירופית. 1839- התעלה נפתחה לשיט. חברה צרפתית בנתה את התעלה, והפועלים ניתנו ע"י ממשלת מצריים, וגם רוב ההוצאות היו עליה. ההוצאה האיצה את תהליך ההתרוששות של מצרים, וחמור מכך- למעלה מ-100,000 מצרים מתו במהלך חפירות התעלה. מצריים הרוויחה מן התעלה כי היו לה מניות, ובהמשך איסמעאיל מכר את מניותיו לממשלת בריטניה, ורק שנתיים לאחר מכן התעלה התחילה להרוויח. עד 1935 זה היווה סמל לדיכוי וההשפלה המערבית כלפי מצריים. 2. סלילת מסילת ברזל מטהרן, ובתמורה איראן נתנה את הזכות לנצל את כל משאביה חוץ מנפט במשך 40 שנה. (ההסכם בוטל מאוחר יותר עקב מחאה רוסית). • תפקיד השליטים המקומיים- ניסיונות הרפורמה היקרים אילצו את השליטים לחפש הלוואות, וכתוצאה מכך שקעו בחובות. • הסחר עם אירופה הביא לשינוי בסוג הגידולים במזה"ת- מעבר מגידולים לצריכה עצמית לגידולים לצרכי שיווק. מצריים עברה ברובה לייצוא כותנה. לבנון ייצאה פקעות משי, איראן ייצאה אורז, ודרום איראן הפך לשדה אופיום. השינוי הזה פגע בעיקר באיכרים, כי התלות שלהם בבעלי האדמות הלכה וגדלה. רובם היו צריכים לקחת הלוואות כדי לשרוד מהזריעה ועד הקציר, והתוצאה- שיעבוד מוחלט כמעט לבעלי אדמות או מכירת האדמה והפיכת עצמם לפועלים שכירים. • במאה ה-19 היה תהליך של דה-תיעוש (התמוטטות של תיעוש). פועלי המלאכה (בעיקר טקסטיל) המקומיים נפגעו והוחלפו במכונות. • התלות הכלכלית של הערבים באירופה נתפשה כחולשה, ויצרה תחושת איום לאומי הן בקרב משכילים ובקרב סוחרים.

השפעות חברתיות • מעמד פועלי המלאכה התמוטט כמעט לגמרי מול הייבוא הזול יותר. מעמד האיכרים נפגע. מולם יש שכבה דקה של בעלי אדמות שעושה הון ממכירת אדמות לאירופה, ושכבה דקה של פועלים שעושה הון מייבוא תוצרת לאירופה. כך התעצמו הפערים החברתיים. גם סוחרים בינוניים נפגעו, כי היה להם קשה להתחרות עם הסוחרים האירופיים, והם איבדו את השליטה על השוק המקומי לטובתם. הסוחרים האירופיים שלימו פחות מסים, פחות מכס, ולא היו חשופים לשרירות הלב של המושלים והמשטרה, ולכן יכלו לשבור את השוק ולדחות את התושבים המקומיים. • גידול באוכלוסיית הזרים במזה"ת- אירופיים (יוון, איטליה ועוד) הגיעו למזה"ת. הגירה זו הגדילה את המתחים. • שינויים במבנה המשפחה- נשים רבות התפרנסו מטקסטיל. כשהתעשייה התמוטטה נשים איבדו מקור הכנסה עצמאי. מעט החופש שהיה להן נפגע. מצד שני, כשגייסו פלאחים לעבודות כפייה נשים רבות נשארו לבד והפכו להיות ראשי משפחה.

השפעות תרבותיות • חיקוי מודע של דרכים מערביות, מתוך אמונה שבדרכים הללו מצוי המפתח להתגבר על חולשתן של מדינות האזור. דוגמה: אימוץ של מדים אירופיים. חשבו שאם הצבא יתלבש בצורה אירופאית הוא יהיה יותר יעיל. בטורקיה, למשל, כפו על האוכלוסייה לבוש מערבי. היה אימוץ גם של ריהוט עתיק מערבי. • ספרות מערבית ותרגומים של ספרי הדרכה צבאיים, ספרי הנדסה, ציור מפות וכדומה. בהמשך תורגמה גם ספרות אחרת, וזה איפשר לרעיונות מערביים לחלחל לתודעה המזרחית. • משלחות לחו"ל שהביאו רעיונות חדשים. • פעולות הכנסיות הנוצריות- א. הקתוליים התמקדו בפעולות מיסיון. פעולות התרבות שלהם כוונו לקהילות קתוליות, הכנסייה סייעה, למשל, למרונים בלבנון. הסיוע התחיל במאה ה-18. כמרים נשלחו לרומא ללמוד, ואחד הכמרים שחזר ללבנון הקים את בית הספר המודרני הראשון בהר הלבנון. גולת הכותרת- הקמת אוניברסיטת סן ג'וזף בבירות ב-1875. ב. הפרוטסטנטים לא עבדו רק על בני הקהילה שלהם, אלא בקרב כלל הקהילות. מיסיונרים אמריקניים היו הראשונים שהקימו בתי ספר בבירות, ובהמשך (1830) בית ספר לבנות. בסוף המאה היו 123 בתי ספר פרוטסטנטיים בסוריה הגדולה. הפרוטסטנטיים עסקו בתרגום מסיבי של ספרות פרוטסטנסית. כך ביצעו גם רפורמה בשפה הערבית. (כדי לפרסם היה צריך להכניס מלים חדשות ולרענן מושגים). זוהי תחילתה של ה"נהדה" (=תחייה) - התעוררות של השפה הערבית בעולם המודרני. 1836- הוקם הקולג' בבירות, שהיה מרכז אינטלקטואלי מרכזי. בוגרי הקולג' הניחו את התשתית לעיתונאות ולבלשנות ערבית מודרנית, הם חיברו מילונים ואנציקלופדיות בערבית מודרנית ותרגמו ספרות מערבית. • כי"ח (כל ישראל חברים)- הקימו בתי ספר "אליאנס", ששימשו ילדים יהודיים במרוקו. • עיתונות- תפקידה לדווח על חוקים ויוזמות של הממשל, אבל לקראת סוף המאה לצד העיתונות הממשלתית צמחה עיתונות פרטית באיראן ומצריים. עיתונות זו הייתה בעלת חשיבות בשינוי התפיסה הפוליטית. • חלחול רעיונות- רעיונות עוברים מתרבות לתרבות דרך "מסננת"/פריזמה של עולם המושגים המוכר לתרבות הקולטת אותם. התוצאה היא, לעתים, שמתקבל רעיון שונה מן המקור. האינטלקטואלים במזה"ת לא היו קבוצה גדולה, והם פעלו בתנאים קשים של מגבלות חופש דיבור, של חוסר יכולת לגעת ה"פרות קדושות" דתיות וחברתיות. התוצאה היא הצגת רעיונות מעורפלת או דו משמעית, או באופן שרק קהל יעד מסוים יבין אותם ויאמץ אותם בהתאם למערכת המושגים שלו. כך הועברו מסרים שונים לקהלים שונים, ולכן קריאה שלהם צריכה להיות תוך מודעות לנסיבות ולאילוצים שהכותב עמד מולם. - לדוגמה: אינטלקטואלי איראני אמר שהצורה היחידה למכור רעיונות מערביים באיראן היא כאילו היו רעיונות איראניים.. איננו יודעים כמה אנשים אכן נחשפו לאותם כתבים. "אינטלקטואלים דרג ב"- קולטים רעיונות של ההוגים הדגולים ומפיצים אותם לציבור רחב יותר. זו אינה יצירה מקורית אלא מאמרים עיתונאים וכיו"ב. היצירה האינטלקטואלית במזה"ת לא הייתה מקורית, אלא הגות בנושאים מערביים. יש הבדל בין אינטלקטואליים שמייצרים ידע לבין ציבור אינטליגנטים שצורך ידע.

• השפעות תרבותיות השפיעו בעיקר על הבלקן, משום שהם באו במגע יותר מהאחרים. • שני שלבים בהשפעה תרבותית: א. שלב הסקרנות וההערצה. ב. שלב הדחייה והשנאה.


- המשך- השפעות תרבותיות של המערב - חלחול של רעיונות: דוגמאות לרעיונות שיש להם חשיבות פוליטית ארוכת טווח: (1) המונח "חירות"- במסורת המוסלמית המונח חירות הוא מונח משפטי שמתייחס למצב שהוא הפוך מעבדות. המונח חירות לא מתייחס לחירויות פוליטיות, חירויות האזרח וכו'. הדמות הבולטת הוא איש הדת המצרי טרטאוי שנשלח לאירופה (ע"י מחמד עלי) - מתחיל לבדוק את החברה הצרפתית ועולה על התופעה שנקראת חירות והוא מנסה להעתיק אותה למצריים. יש לנו שורה שלמה של מושגים שמנסים להעביר לציבור המוסלמי את המונח חירות. בהתחלה תרגמו אותו בדומה לאנרכיה- כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. רק קרוב למאה ה-19 המונח חירות מקבל את המימדים הפוליטיים ושל חירויות האזרח. (2) מושג אחר זה המונח "מולדת"/פטריוטיזם. בעולם הערבי יש מונח שנקרא מולדת "וטן", אבל זה מתייחס למקום שבו אדם נולד- לכפר, אבל לא לכל הארץ. שוב, אותו טרטאוי מדבר על הצרפתים שיש להם את אהבת המולדת, והוא מדבר על הצורך באהבת המולדת- מצריים. במסורת המוסלמית מולדת זה או המקום הספציפי בו נולדתי, או כל מקום שבו דת האסלאם קיימת. כל מקום שבו האסלאם מקויים זה המולדת של המוסלמים- לא צריך להרגיש קשר מיוחד ליחידה טריטוריאלית מצומצמת. טרטאוי אומר שתושבי מצריים, עם העבר הפרעוני המפואר הוא חלק מהעבר של העם המצרי שיש לו מה להתגאות בו.

הרפורמות במזה"ת בעבר היתה תפישה מוטעית אצל שורה של חוקרים שתיארו את הרפורמה במזה"ת (בעיקר באימפריה העות'מנית) כתרגיל ביחסי ציבור שנועד לרצות את האירופים- כדי לקבל סיוע מאירופה. היום הגישה הזו לא מקובלת- היא נחשבת מוטעית. הטעות נובעת מההתמקדות של אירופים בסוגייה אחת בלבד- שוויון זכויות לנוצרים, מכיוון שזה לא תמיד התממש אז הם אמרו שזה סתם תרגיל. אבל כשבודקים את היקף הרפורמות- גם טריטוריאלית, גם מבחינת היקף וגם מבחינה תכנית- אנחנו רואים שיש כאן רפורמות שנבעו מרצונות עמוקים של השליטים. הרפורמות במזה"ת מאופיינות בשם "מודרניזציה הגנתית", קרי: אלו רפורמות שנועדו להגן על המשטרים או על היחידות המדיניות במזה"ת מאיום חיצוני, בעיקר מהאיום האירופי. תחושה שאם לא יתבצעו רפורמות מעמיקות בשורה של תחומים- סופם ליפול בידי אירופה. המזה"ת רואה איך האימפריה המוגולית התמוטטה מול כח בריטי לא גדול, ומבינים שחייבים להתחזק, אחרת אירופה תכבוש אותם. אבל, מודרניזציה מתגוננת נועדה להתגונן מול אויב חיצוני, נועדה לשנות מערכות ומבנים בפנים, לספק את הצרכים של חברה שמשתנה מהר או מציאות שמשתנה- אבל לשמר את המבנה הפוליטי הקיים. כלומר, לשמר את השליטה של האליטות הקיימות במדינות האלה. שינויים שלא יפגעו במעמד השליטים. כלומר, לא עושים שינויים שאמורים לעזור לעם, להגביר את רווחתו- זה לא מעניין את השליטים- מטרתם היחידה היא לבנות מדינה חזקה עפ"י דפוסים מודרניים, אבל שתשמר את הפוליטיקה הישנה. יש כאן פרדוקס שהוא מאוד קשה לביצוע... הדבר הקריטי ברפורמות כאלה זה הליך של מרכוז, בניית מדינה חזקה שתרכז בידיים שלה את מירב המשאבים: כח, כסף, כח אדם, מוטיבציה. בניית מדינה חזקה קשורה קשר הדוק לתהליכים של ריכוזיות. מרכיב מרכזי ברפורמות האלה זה בניית צבא חזק- שהוא חיוני גם כדי לרכז וגם כדי לתת כח למרכז מול הפריפריות. רפורמות מדיניות וצבאיות- מתבטא במרכיבים הבאים: (1) אימוץ של טכניקות צבאיות מערביות, מדים, צורת צעידה, נשק. מביאים מדריכים זרים מאירופה שיאמנו את הצבאות המקומיים בשיטות לחימה אירופיות. (2) שולחים סטודנטים מקומיים לאירופה כדי ללמוד מקצועות צבאיים (בעיקר: הנדסה, רפואה צבאית, ציור מפות וכו'). מה שלא לקחו בחשבון זה שאותם סטודנטים שנסעו לצרפת ללמוד הנדסה קראו גם ספרים של פוליטיקה ופילוסופיה פוליטית (מה שהכניס להם רעיונות פסולים לראש). (3) הקמת תעשייה שקשורה לצבא, שאמורה לספק את צרכי הצבא. מרכיב נוסף הוא בניית בתי ספר לאליטה- מערכת חינוך שנועדה לבנים של אנשי השלטון, ותפקידה העיקרי הוא להכשיר קצינים ופקידים בירוקרטים. הדוגמא הבולטת: באיראן מקימים קולג' להכשרת בירוקרטים מודרנים עם השכלה מערבית. (4) מפעלי תרגומים- גוף שיתרגם בצורה שיטתית ספרות טכנית/מדעית מאירופה לבתי הספר החדשים. (5) ניסיון מודע לחסל או לשבור מוסדות ישנים- מתקיים בחלק מהמקומות. מחמד עלי במצרים שוחט את מנהיגי הממלוכים, באימפריה העות'מנית שוחטים ב-1826 את הגדודים העירקיים של האיניצ'רים (סוג של חיילים שהיו במקור יעילים ואמיצים, אבל המוסד התנוון והם הפכו להיות גורם ריאקציונרי שמכשיר רפורמות. השולטן מחמוד השני הבין שלא יוכל לקדם רפורמות אלא אם יחסל אותם). באימפריה העות'מנית היה גם חיסול של גורמים מקומיים שהפריעו למרכוז. (6) אימוץ של מערכות חוק באירופה- במיוחד משפט מסחרי ואזרחי. ההנחה היא שהחוקים האירופים מתאימים יותר לכלכלה מודרנית מאשר החוק האסלאמי ולכן צריך לייבא חוקים אירופים (בעיקר החוק השוויצרי שמתאים לאוכלוסייה הטרוגנית), ומשלבים אותם במערכות החוק המקומיות. התהליך הזה ממשיך עד המאה ה-20 שתחולתו של החוק האסלאמי הולכת ומצטמצמת עד כדי כך שנשארו מקומות שבהם החוק הדתי חולש רק על דיני אישות. (7) מתן שוויון זכויות פורמאלי לבני הדת הנוצרית והיהודים. למה? לחץ אירופי ורצון, לפחות מצד האימפריה העות'מנית, לרצות את הבריטים והצרפתים כדי שיתמכו בעות'מנים נגד הרוסים, אבל גם היה בכך מעין הצעת עסקה לתושבים הנוצרים: "אתם תקבלו שוויון זכויות ואז תישארו ולא תמרדו". אבל זה לא הצליח מכמה סיבות: 1. זה עורר התנגדות עצומה בקרב המוסלמים- במסורת המוסלמית לא יכול להיות שוויון זכויות, בלתי נתפש שקצין נוצרי יפקד על מוסלמים. 2. הנוצרים לעיתים קיבלו את שוויון הזכויות פשוטו כמשמעו: בדמשק למשל, נתנו להם לעשות תהלוכות עם הצלבים ולצלצל בפעמוני הכנסיות, אבל מבחינת המוסלמים זו היתה פרובוקציה, וזה החמיר את השנאה כלפי הנוצרים. 3. לא תמיד הנוצרים אהבו את הרפורמות: לשרת בצבא העות'מני לא נראה אטרקטיבי- שירות ארוך של 25 שנה, הסיכוי לחזור בחיים נמוך בגלל מחלות וטיפול רפואי לקוי. מאחר והם לא רצו להתגייס והגיוס שלהם עורר כעס- המציאו תשלום עבור השתמטות מהצבא. וזה כמובן גם עורר כעס- מדוע הם יכולים להשתמט. 4. הנוצרים לא קיבלו את העסקה- שוויון זכויות לא דיכא את הרצון לעצמאות בעמי הבלקאן, ואז המוסלמים חשו שהם כפויי טובה. 5. תמיד היה קיים פער בין השוויון הפורמאלי- מה שכתוב בספר החוקים, לעומת מה שקורה במציאות. הפער הזה גרם לתפישה המערבית המוטעית שכל הרפורמות הן יחסי ציבור בלבד ולא אמיתיות. (8) רפורמות במנהל- הכוונה לרציונאליזציה של המנהל. המערכת המנהלית המוסלמית המסורתית היתה מבולגנת במובן הזה שהסמכות נבעה מהשליט בלבד, השליט מאציל מסמכותו לאנשים מסויימים לבצע מטלות מסויימות. כלומר, התפקיד או המשימה תלויה באדם ולא במוסד. התוצאה היא שיכול להיות מצב שבו אדם אחד אחראי על שורה שלמה של תחומים או שנושא מסויים נתון לאחריות של כמה וכמה אנשים- שכל אחד מהם קיבל את הסמכות מהשליט. המטרה של הרציונאליזציה היא להקים גופים ומוסדות מיניסטריונים שכל אחד מהם מטפל בנושא מסויים. רציונאלי במובן של התאמת האמצעים למטרות. למשל: יהיה גוף אחד שתפקידו להוציא חוקים- לא המצב הקודם שבו החוק האסלאמי מתפתח ע"י אנשי דת באופן עצמאי בתהליך של פרשנות, אלא גוף אחד יקבע מערכת חוקים אחידה לכל המדינה. או למשל באימפריה העות'מנית- חלוקה מחודשת של מחוזות, יצירת היררכיה של מחוזות (נפה, מחוז, פרובינציה)- סדר וארגון אחידים בכל האמפרייה. (*) שיטת ממשל: אף אחד מהשליטים לא מתכוון לקדם רפורמות דמוקרטיות, להיפך היעד המרכזי של הרפורמות הוא לחזק את המדינה ואת שליטתה על האוכלוסייה. ולכן אין שום כוונה לתת זכויות פוליטיות. כמו כן, אנחנו לא נראה רפורמות במעמד הנשים. (*) בכלכלה נראה רפורמות מועטות יחסית. יש קצת ניסיונות של תיעוש במצריים ובאנטוליה. יש שיפור בתחבורה, אבל התחבורה היא בעיקר ביוזמות אירופיות שאמורות לשפר את הסחר האירופי המערבי ולא את התנועה בתוך המדינות (רכבת החג'אז המפורסמת היא רק בסוף המאה ה-19, וגם קו ברלין בגדאד הוא רק בסוף המאה ה-19). (9) קרקעות- יש שינוי מהותי באיפרייה העות'מנית ובמצריים בחוקי הקרקעות. באופן רשמי כל האדמה באימפריה העות'מנית היא רכושו של הסולטן (המציאות יותר מורכבת: יש לנו בעלות פרטית ברמה כלשהי בשטחים שונים, אבל מבחינת החוק האדמה היא רכושו של הסולטן). העות'מנית מגיעים למסקנה שכדי לעודד את הפעילות החקלאית ולתת לחקלאים תמריץ כדי לעבוד יותר טוב, כדי לשלטון לתת את האדמות לאיכרים. חוק הקרקעות מ-1858 נועד להעביר את הבעלות מהמדינה לאיכרים. האיכרים צריכים ללכת ולהעביר את הבעלות בקרקעות על שמם. מרכיב נוסף של העניין הוא מאמץ מרוכז בסוריה ובעראק ליישב שבטים נודדים- להפוך את הבדוים לפלאחים. מחמד עלי התחיל במצריים בישוב בדוים. כדי לעודד את החקלאות מקימים בנק לחקלאות שאמור לתת הלוואות לאיכרים- לא מצליח במיוחד. (10) ייסוד של עיתונות- בתחילה זה עיתונים רשמיים שמזכירים יותר לוחות מודעות. אבל זה בסיס לעיתונות יותר מפותחת מאוחר יותר. (11) חילופי אליטות- האליטה באימפריה העות'מנית עד הרפורמה של המאה ה-19 היא אליטה של בירוקרטיה צבאית. אנשי צבא שמשמשים בתפקידים חשובים במנהל. כחלק מהרפורמות אנחנו רואים כניסה של אנשים מרקע אחר למנהל הבכיר, לא עוד אנשי צבא, אלא אנשים שעבדו בלשכת התרגומים, או אנשים שהיו באירופה ולמדו שם באוניברסיטאות, או אנשי משרד החוץ- כלומר- אליטה אזרחית בירוקרטית משכילה. הוזיר הגדול באימפריה העות'מנית במשך שנים רבות היה אנאלפבית, יורשיו הם חניכי בתי ספר ולשכת התרגום- שלא רק שיודעים לקרוא תורכית אלא גם לקרוא ולכתוב צרפתית. מי שמבצע את השינוי זו הקבוצה החברתית החדשה הזו. דבר דומה קורה במצריים, נוצרת אליטה חדשה מסביב לבית מחמד עלי. אנשים שמגיעים למצרים כדי לעשות קריירה נספחים אל מחמד עלי במקום השושלת הממלוכית אותה חיסל. גם באיראן, בקנה מידה הרבה יותר מצומצם, יש כניסה של אליטה חדשה. האליטה החדשה יוצאת דופן גם בלבוש האירופי שמחליף את הלבוש המסורתי... הרפורמות האלה נתקלו בשורה ארוכה של קשיים משמעותיים: 1. התנגדות בעיקר של הגורמים שאמורים להפסיד מהרפורמות. באופן כללי צריך לומר שהאינרציה חזקה יותר מהשינוי, רוב בני האדם מעדיפים את המוכר והקיים על פני החדש והלא-מוכר. על אחת כמה וכמה כשאנחנו עומדים להפסיד משהו מהרפורמות האלה. איש לא יוותר על מעמדו או הכנסותיו לטובת הכלל. כל רפורמה יוצרת התנגדות, על אחת כמה וכמה כאשר הרפורמה מונחתת מלמעלה, בלי שאנשים מודעים ומעונינים בכלל בשינוי. הנחתה כזו מלמעלה יוצרת התנגדות עוד יותר קשה לרפורמות. 2. מחסור בכח אדם מיומן- יש כאן מלכוד כמעט בלתי ניתן לפתרון. הרפורמות אמורות להכשיר כח אדם חדש. מי יכשיר את הכח החדש? הכח הישן. איך אנשים ללא השכלה מודרנית יכשירו אנשים בעלי השכלה מודרנית. אלא שעשו את הרפורמה הם אנשים שבעצמם צריכים לעבור רפורמה. יש כאן מלכוד- אותו ניסו לפתור ע"י הבאת מדריכים מחו"ל או שליחת סטודנטים לחו"ל, אבל יש מגבלה של כח אדם וזה מחסור עיקרי. 3. הוצאות עצומות של הרפורמות. הרפורמות עולות הרבה כסף שלא קיים. האימפריה העות'מנית במצב קשה, איראן נמצאת בתהליך של פשיטת רגל, כך גם מצרים. מאיפה יבוא הכסף? הבעייה הזו תלך ותחריף במהלך המאה ה-19. 4. התנגדות לאירופה- היתה גם בעייה שהמודל של מופת לרפורמה הוא נוצרי- כאילו המוסלמים צריכים לקבל את אורח החיים של הכופרים, כאילו המוסלמים הנעלים מבחינה רוחנית הם נחותים מהאירופים מבחינה מדעית וטכנולוגית. וזה לא סתם אירופה- זה ממשל ללמוד ולחקות את האויב. היה חשש באיראן שהשפעות של המערב יביאו להרס התרבות המקומית. אם נחקה את תרבות המערב אנחנו נאבד את זהותנו המוסלמית, ולכן אנשי הדת באיראן היו הנוקשים ביותר נגד הרפורמות. 5. התנהגות מעצמות המערב עצמן- הבריטים מצטיינים במתן עצות ובלהסביר למה הרפורמות חשובות, עד אותו רגע שהרפורמות נוגעות לאינטרסים בריטים או צרפתים- ברגע הזה הם יכשילו את הרפורמות. הם ילחצו על המוסלמים לתת שוויון זכויות לנוצרים וליהודים- זה מעניין אותם. אבל כאשר המוסלמים ירצו שסוחרים נוצרים ישלמו מס כמו סוחרים מוסלמים- האירופים יתנגדו. כאשר העות'מנים או המצרים או האיראנים ירצו להטיל מס מגן כדי להגן על תוצרת מקומית- האירופים ימנעו את זה, כולל באיום בנשק. איראן היא מדינת סנדביץ' (רוסיה מצפון, בריטניה בהודו מדרום), זה מצב שהציל את איראן מכיבוש ע"י המעצמות האלה- אם כי שתיהן ניסו לבחוש בפוליטיקה האיראנית. חלק מהמאבק הוא שכל מדינה תפעל ותלחץ לפתוח את השוק האיראני לתוצרת שלה ולהכשיל פרוייקטים כלכליים של המדינה השנייה. התוצאה היא שבעיני מוסלמים רבים הרפורמות נתפשות כתכתיב אירופי או כמשהו שאירופה אילצה את המוסלמים לעשות. זה כמובן הגביר את השנאה. 6. חוסר ההבנה של שליטים מקומיים שלא ניתן לבצע רפורמות חלקיות. כלומר, כדי שרפורמות יצליחו זה מחייב שינוי מהותי, לא רק בשורה של חומי מנהל אלא כמעט בכל תחומי החיים. לא ניתן לבודד צבא מתרבות ומחברה- אי אפשר לקחת פלאח ולהלביש לו מדים ונשק, ולחשוב שהוא יהיה חייל מודרני עם תעוזה- אם מערכת החינוך מחנכת אותו לא לחשוב אלא רק לציית. אי אפשר לשלוח סטודנטים לחו"ל ולהגיד להם להיות בראש פתוח לגבי הנדסה ולא לקרוא ספרים בפוליטיקה. סטודנטים שמגיעים לאירופה תוהים למה הם כל כך חזקים, הם יתחילו לקרוא ולחפש תשובה. חלקם מצאו את התשובה בקיומה של חוקה שמקימה שוויון זכויות, מבטיחה ודאות וכו'- אבל גם מצמצמת את כוחו של השליט. 7. הושגה תוצאה הפוכה לחלוטין כי הרפורמה לא הובנה. הדוגמא הבולטת היא חוק הקרקעות: הרעיון היה להגדיל תפוקה. האיכרים היו אמורים ללכת ולרשום את האדמות על שמם, אבל הם לא מאמינים בשלטון, הם מפחדים ממנו (הוא גובה מיסים, לוקח את הבנים לצבא ולא נותן כלום). האיכרים חשבו שיש כאן מזימה- מי שירשם ישתמשו בשמו כדי לגבות מסים ולגייס את הבנים. מה היתה התוצאה? .בעיקר בסוריה רבתי האיכרים פנו לנכבדים עירוניים וביקשו מהם לרשום את האדמות על שמם, והם יעבדו אצלם כאריסים. הכוונה היתה ליצור מעמד של איכרים עצמאיים והתוצאה היתה שהאדמות נרשמו על שמם של תקיפים עירוניים שהפכו להיות בעלי קרקעות עשירים. בסוריה מדובר ב-50 משפחות ששלטו על מרבית הקרקעות במדינה. בעראק הקרקעות נרשמו על שמו של ראש השבט, התוצאה היתה שראש השבט הפך להיות בעל האדמות של השבט שלו ולכן היה בעראק ניצול מחריד של הפלאחים. היתה רפורמה נוספת במצרים וגם בעראק נתנו אדמות לא מעובדות, מי שיהפוך את האדמות לכשירות לעיבוד יקבל עליהן בעלות. התוצאות של הרפורמות: 1. בגדול, כשלון! רוב הרפורמות שהתקיימו במזה"ת נכשלו. לא הצליחו להגישם את היעד העליון של למנוע השתלטות אירופית, אבל לא רק בכך. הרפורמות עולות המון כסף (הקמת צבא, בתי ספר) ולכן המדינות נכנסו להוצאות עצומות שבגינן הן לקחו הלוואות מחו"ל. אז נוצר מצב שהרפורמות האיצו את תהליכי פשיטת הרגל של מדינות המזה"ת, וזה האיץ את ההשתלטות המערבית. רפורמות שנועדו להישמר מאירופה לפעמים האיצו את ההשתלטות האירופית. הכישלון בולט במיוחד באיראן: תחושת הדחיפות והחירום באימפריה העות'מנית היתה חזקה יותר מאשר באיראן. הם סבלו תבוסות כל המאה ה-18 וגם במאה ה-19, האיום המערבי היה ברור למרבית האנשים. איראן לעומת זאת יותר רחוקה מאירופה, והמציאות של מדינת סנדביץ' שאיפשרה לה לתמרן בין רוסיה לבריטניה הצילה אותה מכיבוש ולא יצרה תחושה של חירום לביצוע רפורמות. לכן היה יותר קשה לשכנע את האליטות באיראן לעשות רפורמות. באימפריה העות'מנית חלק מאנשי הדת, למרות שהבינו שרפורמות מחלישות את האסלאם, הסכימו לרפורמות מתוך הבנה שזה עניין של קיום- או להיות או לחדול. באיראן לעומת זאת, אנשי הדת נלחמו ברפורמות עד חורמה והפכו למובילים בניסיון להכשיל רפורמות. האליטה באיראן, בניגוד לאימפריה העות'מנית, היתה הרבה יותר קטנה- מול הקואליציה השמרנית שהיתה הרבה יותר גדולה באיראן. 2. מבחינת הכיבוש האירופי: האימפריה העות'מנית המשיכה לאבד נחלות במאה ה-19, מצרים נכבשה בסופו של דבר ע"י בריטניה ותוניסיה תכבש ע"י צרפת. 3. עלייתו או הופעתו של מעמד חדש: מעמד המשכילים, בוגרי בתי הספר החדשים או בוגרי בתי הספר באירופה- הם קבוצה חברתית חדשה, עם תודעה קולקטיבית חדשה. אבל התוצאה היא גם שסע עמוק בין המשכילים האלה לבין רוב שכבות העם. המשכילים היו לבושים לבוש אירופי, השתמשו במילים זרות בתוך השפה המקומית- ויוצרים ניתוק בינם לבין שאר השכבות שלא מבינות. המשכילים האלה יהפכו להיות אופוזיציה פוליטית למשטר- גם במצרים, באימפריה העות'מנית ובסופו של דבר גם באיראן. הם הופכים לנושאי הדגל של הלאומיות החדשה. 4. קבוצת חברתית חדשה של בעלי אדמות. התלכדות של קבוצות חברתיות: אליטות ישנות, אנשי דת, אנשי צבא שהופכים להיות בעלי אדמות, ומתוקף כך הם מעמד חברתי חדש בעל תודעה שונה. האליטה הזו של בעלי האדמות, באיזורי המזה"ת (סוריה עראק ומצרים) תהיה גם הקבוצה שתשלוט בפועל בפוליטיקה המקומית של המזה"ת עד שנות ה-50-60 של המאה ה-20. 5. נטל הולך וגדל על האוכלוסייה. משטר יותר ריכוזי ויותר יעיל פירושו משטר שגובה יותר מסים, והנטל הזה גדל מאוד במהלך הרפורמות. בנוסף על השירות בצבא, ביצוע עבודות כפייה לפיתוח (במצרים)- הם נאלצים לשלם נטל מיסים כבד. אבל המבנה הכלכלי לא השתנה: התפוקה היא אותה תפוקה, אבל צריך לשלם יותר. האוכלוסייה סובלת מהרפורמות האלה. 6. ביסוסה של מדינה פולשנית (אינטרבנציוניסטית): מדינה שפולשת לחיי הפרט הרבה יותר מבעבר. המדינה המוסלמית המסורתית התערבה מעט מאוד בענייני האוכלוסייה- התעסקה בעיקר בגביית מיסים ובשמירה על הסדר הציבורי. המדינה לא התערבה בחינוך או ברווחה, והיא לא גבתה מיסים באופן פרטי אלא מקבוצות כמו שבט או שכונה באמצעות מתווכים מקומיים. המדינה המודרנית מתערבת בחיי הפרט כי היא רושמת אותו בהמון מוסדות- הרישום הזה כבר חושף אותנו לשליטה. זה מאפשר גיוס לצבא או מיסוי. המדינה תשלוט בחינוך, מחייבת אותנו לשאת תעודות מזהות (עד המאה ה-19 אנשים לא נשאו תעודות, לא היו צריכים דרכונים כדי לעבור ממדינה למדינה, אלא רק לשלם דמי מעבר). התושבים משלמים הרבה כסף כדי לקבל את התעודות: גם העלות וגם שוחד לפקיד כדי שיתן את המסמכים במהירות ולא בסחבת. המדינה הקדם מודרנית היא מדינה פחות יעילה, זה מאפשר לנתין להתחמק מידה של המדינה, ככל שהיא יותר יעילה- קשה להתחמק. במדינה מודרנית אין שכבות שמפרידות בין האזרח למדינה, האזרחים חשופים ישירות למדינה וזה מקטין את כושר התמרון שלהם. פירוש הדבר שהנתין במדינה המודרנית חשוף הרבה יותר לשרירות הלב ולעריצות של הפקיד ואיש השלטון. הוא משלם הרבה יותר מיסים, הוא צריך אישורים ורשיונות על כל דבר (ואז כל פקיד יכול להתעלל בו ולדרוש שוחד). התוצאה היא של רפורמות שמתנהלות- בירוקרטיות גדלות- היכולת הכלכלית לא גדלה אז הפקידים צריכים שוחד כדי להתקיים- עלייה מאסיבית בשחיתות.

23.03.05 התגובות האסלאמיות למשבר האסלאם המודרני העולם המוסלמי בכלל, המוסלמים מזה"ת בפרט- הנמצאים במשבר פסיכולוגי-תרבותי-ציבליזציוני ב-200 השנים האחרונות. המשבר הזה נובע בראש ובראשונה מהפער האדיר בין התדמית העצמית של האסלאם (הם איך רואים את עצמם ואת מקומם הראוי בהיסטוריה ובעולם) לבין המציאות של האסלאם. הפער הזה נובע מההתפתחות ההיסטורית השונה מאוד מהאסלאם משאר הדתות. דתות אחרות, לפני שהן הפכו להיות דומיננטיות עברו שנים דיכוי וסבל ורדיפות עד שהגיעו לנחלה. האסלאם לעומת זאת הוא סיפור הצלחה מסחרר מראשיתו, עפ"י כל קנה מידה עולמי. ישו מת על הצלב- והוא אפילו קורא ברגע של ייאוש לה' למה עזב אותו, מחמד זה סיפור אחר- זה סיפור בצלחה. 8 שנים אחרי שברח ממכה הוא חוזר אליה ככובש, וכשהוא מת הוא מת כראש מדינה על סף פריצה מדהימה החוצה (הוא שולט בכל חצי האי-ערב, מאחד תחת סמכותו את כל השבטים המוסלמים). לנצרות לקח 200 שנה לשלוט באימפריה הרומאית, מחמד עשה את זה ב-10 שנים, 30 שנה אחרי שהוא מת האסלאם השתלט על כל המזה"ת, ו-200 שנה לאחר מכן האסלאם הקימו עולם מערבי מתקדם שהתחרה בסין והודו. ההצלחה הזו יצרה גם תפישה תיאולוגית שהצלחתו של האסלאם בעולם הזה היא הוכחה משמעותית להיותו הדת הנעלה על הנצרות והיהדות. במשך מאות שנים התפישה הזו התאימה למציאות ההיסטורית, אלא שהשינוי מתחולל בסוף המאה ה-17 תחילת המאה ה-18, כאשר העולם המוסלמי מתחיל לספוג הפסדים מול המערב, וזה עד ימינו אנו (המוסלמים מרגישים שהמערב המתקדם רומס אותם ומשפיל אותם וכו'). זה יצר תהיות: איך יכול להיות שהדת הנבחרת מושפלת, וזה יוצר בעיה תיאולוגית: היהדות והנצרות לא ראו בהצלחת הדת כהוכחה תיאולוגית, האסלאם שכן ראו את הצלחת הדת בעולם הזה כהוכחה- נתקל כעת בבעייה תיאולוגית. יש פצע רגשי ועמוק שקיים ומדמם עד היום, אי אפשר להבין את בן-לאדן שמדבר על ג'האד נ' הצלבנים והיהודים- בלי להבין את תחושת העלבון שחשים מיליוני מוסלמים בעולם. המשבר של המזה"ת עורר לכן גם תגובות אסלאמיות. (1) תגובת השליטים (2) תגובה שמרנית (3) תגובה מילטנטית/צבאית (4) תגובה מתמערבת (5) תגובות של התחדשות פנימית צריך להסתכל על התגובות האסלאמיות כתוצאה של מפגש של שלושת המימדים הבאים: א. מימד מקומי- לתגובה בסודן יש צורה שונה מאשר לתגובה באפגניסטאן. ב. אופן המגע עם המערב והמודרניזציה משפיע על התגובה. מצרים באה במגע שונה עם ההשפעה המערבית מאשר איזורים במערב אינדונזיה. ג. איפה אותה תגובה נמצאת ברצף ההיסטוריה האסלאמית.

1. תגובות השליטים השימוש ששליטים עושים בדת כדי לחזק את כוחם ואת הלגיטימציה שלהם. הדוגמא הבולטת ביותר במאה ה-19 זה הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד ששלט ב-1876 עד 1908: מול הכשלון של הרפורמות לשמר את האימפריה העות'מנית ע"י אימוץ דגמים מערביים, הוא מגיע למסקנה שמה שישמור על האימפרייה זה האסלאם- שישמש כדבק שילכד את עמי האיפריה, ישמש לגיוס תמיכה מחוץ לאימפריה העות'מנית וגם כקלף מול מעצמות המערב (אם אתם תעשו לי בעיות אני אתסיס את המוסלמי בהודו). הוא מחזק את מוסודותו הדת, אנשי הדת, תעמולה דתית ומטפח את מעמדו כח'ליפה. ח'ליפה כממלא מקום הנביא היה קיים מראשית ימי האסלאם, זה הפך לאט לאט לסמל. כאשר העות'מנית כובשים את מצרים הח'ליפות נעלמת, לפי האגדה הח'ליף האחרון מעביר את סמכות לסולטן ששלט במצרים, אלא שבמשך 200-300 שנים לא היתה משמעות לתואר ח'ליפה באיפריה העות'מנית. זה זוכה להחיאה כהסכם קוצ'ו-קאינרג'י (1772- בין העות'מנים לרוסים) פעם ראשונה שאוכלוסייה מוסלמית נופלת תחת שלטון רוסי, ואז העות'מנית מנסים להכיר באפוטרופסות הרוסית על היוונים האורתודוכסים באימפריה, תחת זה הרוסים הסכימו שהסולטן יחשף ח'ליפה למוסלמים שנמצאים תחת האימפריה. עבד אל-חמיד לוקח את התואר הזה 100 שנים מאוחר יותר ומטפח אותו- כסמל של אחדותו התרבותית והפוליטית של עולם האסלאם, כמנהיג שראוי לתמיכה של כל המוסלמים בעולם.


2. תגובה שמרנית התגובה השמרנית היא של החוגים המוסלמים שמטרתם היא לשמר את הקיים. הם מתנגדים לתהליך ההתמערבות במזה"ת, לפעמים הם יודעים שזה בלתי נמנע, אבל המטרה שלהם היא למעט ולצמצם את התהליך ככל שניתן. לפעמים יש לנו פרדוקס שהרפורמה של אתמול הופכת למסורת המקודשת של היום. יש הבדל מהותי בין אנשי הדת העות'מנים לאיראנים. אנשי הדת העות'מנים משולבים עמוק במנהל העות'מני, לכן, אלה שבדרגים הגבוהים מבינים לעיתים את הצורך ברפורמות, אבל מנסים לשמר ככל שניתן את המהות הדתית של המדינה. הם ינסו לצמצם את התהליך ע"י קודיפיקציה של החוק השרעי (חוק שנכתב ע"י אנשי דת ופרשנות דתית). יש לנו ספרות עצומה של פרשנות דתית אבל לא נכתב מהו החוק האסלאמי בדיוק בכל נקודה ונקודה. בקודיפיקציה אנחנו לוקחים את כל ספרי ההלכה ומקבצים בספר אחד שקובע מה העמדה לכל חוק. אנשי הדת העות'מנים יעדיפו לעשות את זה ולעשות פרשנות של החוקים בכל מקרה ומקרה כדי שלא להזדקק לאימוץ חוקים מערביים/אירופיים. הם מוכנים לוותר על כוחם כמחוקקים, ולהתפשר על פרשנים ולו כדי לא להיזקק לחקיקה מערבית. אנשי הדת האיראנים הם לא חלק מהשלטון אלא ממסד עצמאי יחסית, לכן מידת ההזדהות שלהם עם השלטון נמוכה יותר. הם פחות מוכנים לקבל רפורמות ולכן הם גם יעמדו בראש קואליציות חברתיות נגד רפורמות, במיוחד רפורמות שנתפשות כמקדמות חדירה מערבית לאיראן ורפורמות שמסכנות לדעתם את זהותה האסלאמית של איראן. 3. תגובה מיליטנטית/צבאית תנועות מרי שאסלאם מהווה את עיקר האידיאולוגיה שלהם, ההנהגה שלהם היא אסלאמית דתית, בעיקר של מסדרים סופיים, ומערכת הגיוס לתנועה היא דרך המסגדים או דרך המוסדות הדתיים. דוגמא: אחד המרכיבים של המרד הגדול ב-1857 נגד הבריטים, המרכיב האסלאמי הוא חשוב ביותר באותו מרד. דוגמא אחרת: אלג'יריה מול הכיבוש הצרפתי הברוטאלי. הצרפתים די רמסו את הממסד הדתי באלג'יריה אז התגובות היו ממסדרים סופיים שהיו המסדר הדומיננטי בקרב רוב האוכלוסייה. יש לנו מסדר סופי אחד שמאחר ושנא את העות'מנים שיתף פעולה עם הצרפתים, ולעומת זאת, מנהיג של מסדר אחר בשם עבד-אלקדר (מראשי מסדר הקדיריה) הנהיג תנועת התנגדות, 20 שנה הוא נלחם בצרפתים מתוך נסיון להקים מדינה עצמאית. הוא הובס, הצרפתים היגלו אותו לדמשק, ואז באופן פרדוקסלי הוא הפך לסוכן של צרפת. יש עוד תנועות קטנות שקראו לעצמן "אלמהדי" (המשיח)- אבל כולן דוכאו. סוג אחר של תנועות כאלה הן תנועות עם מרכיב משיחי חזק: א. "מהדיה"- תנועת התחדשות דתית עם המחשבה ליצור מדינה משיחית אוטופיסטית בעתיד לפי המודל של הנביא מוחמד. התנועה מופיעה ב-1871, המנהיג מכריז על עצמו כמשיח- והתנועה יוצאת כנגד הכיבוש המצרי על סודן, תוך 3 שנים הוא מצליח להשתלט על סודן ומקים את המדינה המשיחית. מדינה כזו מתלבטת תמיד באיזו מידה לשמור על הרוח המהפכנית ובאיזו מידה להתמסד. תנועת ה"מהדיה" לא התרסקה מבפנים אלא נמעכה מבחוץ ב-1886 ע"י כיבוש בריטי. למרות שה"מהדיה" הובסה צבאית היא הבינה לשינוי מהותי בהיסטוריה הסודנית מפני שזו התחלה של מודעות כלל סודנית- זו לא לאומיות כי התפישה היא דתית לחלוטין, אבל יש פה זרע של משהו שמאוחר יותר עשוי להפוך ללאומיות סודנית. ב. התנועה הבאבית- הופיעה בשנות ה-40 של המאה ה-19 כתגובה לשלושה דברים: (1) משבר כלכלי. (2) חדירת המערב. (3) שנת האלף מעלה תמיד מתח משיחי (זו שנת האלף להיעלמותו של האמאם הנעלם השיעי- אז זה יצר מתח שאולי הוא יחזור. סוחר צעיר מהעיר שיראז עם נטיות מיסטיות חזקות מכריז על עצמו כ"באב" זה השער. מאוחר יותר הוא יציג עצמו כמהדי (המשיח). הרעיון המשמעותי הוא של התחדשות דתית, המסר הדתי האלוהי מתחדש כל הזמן, ולא נגמר בקוראן. המחזור של האסלאם נגמר ועכשיו מתחיל מסר חדש. בדת הזו היה פוטנציאל לאימוץ המודרנה אבל מבפנים ולא מבחוץ. התנועה הזו דוכאה ביד ברזל- הוא הוצא להורג וגם תומכיו. מתנועה זו צמחה התנועה הבאהית- שהיא פציפיסטית אבל גם דוגלת ברעיונות של התחדשות. 4. תגובה של התחדשות פנימית א. אפגני: הדמות החשובה ביותר, שאפשר לראות אותו גם כאב הרוחני של כל התנועות האסלאמיות המודרניות הוא אדם בשם ג'מאל א-דין אלאפגני (איראני שיעי), נפטר ב-1897. האדם הראשון שמנסה לנסח ולפרש מחדש את המורשת האסלאמית כדי להתמודד מול המערב. הוא נדד ברחבי העולם המוסלמי וגורש מכל מקום: מנג'ף לקאבול, הודו, איסטנבול, קהיר, פאריז, איראן אירופה ובסוף ימיו הסולטן האיפריה מזמין אותו אליו. הוא קרא לעצמו אפגני כי אם הוא היה מופיע ברחבי העולם כשיעי- אף אחד לא היה מקשיב לו, ההצגה שלו כאפגני מציגה אותו כסוני ומסביר למה המבטא שלו הוא פרסי... הוא כתב חיבורים קצרים ולעיתים חיבורים שונים לקהלים שונים- אבל יש קווים מנחים משותפים:  מה הבעייה שהמוסלמים מציבים בפניהם? זו אותה בעייה שמטרידה את כולם ב-150 שנים האחרונות. העולם המוסלמי ניצב מול איום מערבי על עצמאותו הפוליטית (סכנה של כיבוש) אבל גם איום על עצם קיומם של המוסלמים כאומה, כקהילה תרבותית. הוא מכיר בכך שהעולם המוסלמי סובל מחולשה, הוא מבין את הצורך ודוגל בצורך בשינויים ורפומות, הוא מבין את הצורך לקלוט טכניקות ורעיונות מהמערב, אבל בלי לאבד את הזהות המוסלמית- האסלאמית. הוא רוצה לתת פתרון אסלאמי לאתגר האירופי!.  לדעתו האסלאם קפא כדת והוא לא מסוגל לתת פתרונות לבעיות המודרנית. הפתרונות: א. אקטיביזם, אפגני שולל את הגישה הפטליסטית שמצוייה בחוגים שונים באסלאם. אם אני מאמין שהכל בידי אללה אז אין לי מה לעשות ואין לי טעם לעשות דבר. זו גם התפישה שאומרת שצריך רק להתפלל לחסדי האלוהים. לדעת אפגני התפישות האלה מנוגדות לרוחו של האסלאם, לדעתו המוסלמים צריכים לגבש תפישה אקטיביסטית של לפעול כאן ועכשיו כדי לשנות את המציאות. ב. צריך לשאוף לקדם אחדות רעיונית בקרב המוסלמים ושיתוף פעולה כלל אסלאמי (הוא נחשב לאבי הרעיון הפן-אסלאמי, לא כמדינה אחת, אלא שכל המדינות המוסלמיות ישתפו פעולה יחד מול המערב). הוא טוען שאין עוד משמעות לפיצול בין שיעים לסונים, ושניהם צריכים להתאחד מול העולם המערבי, הוא תקף את השליטים המוסלמים שמסתכלים רק על האינטרס הצר שלהם במקום לשתף פעולה. לכן הוא טען בין היתר שלא צריך לציית לשליטים שמסרבים לפעול למען אחדות אסלאמית, ואפילו אמר שמותר להפעיל נגדם טרור. זה לא מקרה שאחד מתלמידיו ירצח את השאה של איראן ב-1896 כי הוא נתפש כמי שמוכר את המדינה לזרים. ג. צריך לרענן את האסלאם, צריך לקבל את פירות התפישה של התבונה והמדע (חסיד של הרציונאליזם) והפתרון הוא פתיחת שערי ה"איג'תהאד" (מאמץ שכלי תוך שימוש בכלים לוגיים של תבונה כדי להגיע לפתרונות דתיים בשאלות דת חדשות שיתאימו את הדת לצרכי התקופה). אבל הכתיבה של אפגני מלאה סתירות פנימיות, כשהיה בהודו הוא תקף בצורה בוטה רפורמיסטים אסלאמים שניסו לשלב רעיונות מודרניים באסלאם. הוא טען שהם בוגדים באסלאם והורסים אותו. כשהוא מגיע לאיסטנבול הוא מטיף לרעיונות שדומים לרעיונות שהוא שלל בהודו. כשהוא בפריז הוא אומר שיש בעייה עם הדת- יש ניגוד בין הרציונאליזם לבין הדת. כאשר האורתודוכסיה שולטת המדינה שוקעת וכאשר הרציונאליזם שולט המדינה מרקיעה שחקים- וזה נכון לא רק לגבי האסלאם אלא גם לגבי הנצרות. המזל של עמי אירופה זה שהיה להם רנסאס והם השתחררו והדוגמה הדתית, אפגני אומר שיתנו למוסלמים זמן וגם להם יהיה רנסאס. איך אפשר להסביר את הסתירות האלה? או שהוא סכיזופרן או שהוא אופורטוניסט- אומר מה שהקהל שלו רוצה לשמוע. שתי התיאוריות אפשריות אבל לדעת ליטבק יש תשובה נכונה יותר: אפגני אימץ את חלק מהפילוסופיות המוסלמיות של ימי הביניים. התפישות של מהי דת בחברה. יש זרם בפילוסופיה המוסלמית שמדבר על כך שיש כמה אמיתות עליונות שהפילוסופים מגיעים אליהם בכח השכל והנביאים מגיעים אליהם בכח ההתגלות האלוהית, והרוב המוחץ של בני האדם לא מסוגלים להגיע אליהם- זה גדול עליהם. לכן יש דת: אוסף סיפורים יפים שנמכרים לאוכלוסייה שברובה הגדול היא נבערת וחסרת הגנה כדי להעביר להם מסרים רוחניים וכדי לקיים מערכת של מוסר (הציבור הטיפש לא יכול להבין מוסר מופשט- צריך לאיים בגיהנום או להבטיח גן-עדן). המעטים שיש להם את ההבנה הגבוהה לא צריכים את הדת. התפישה הזו מוכרת גם בפילוסופיה המודרנית של דירקהיים: הדת משמרת רמה מסויימת של מוסר ורמה מסויימת של סולידריות חברתית. אפגני הוא אדם קרוע קצת: מחד, מוסלמי בזהותו ובתרבותו ולכן הוא רוצה לשמר את זהותו המוסלמית, הוא רוצה שלמר את האסלאם כזהות קולקטיבית ותרבותית. מאידך, אפגני מבין שאין אידיאולוגיה שיש לה אותה עוצמה כמו הדת שיכולה לגייס את ההמונים למאבק פוליטי- אם רוצים לגייס המונים נגד העולם המערבי שום אידיאולוגיה לא תצליח כמו האסלאם. אפגני הופך את האסלאם במידה רבה מדת שמתמקדת בעיצוב אדם מוסרי ומתמקדת בעיצוב יחסיו של האדם לאלוהיו- לאידיאלוגיה פוליטית שמתמקדת יותר בחברה ובמדינה, לא ביחסי הפרט עם אלוהיו אלא יחסי הפרט עם הכלל. מהבחינה הזו הוא נחשב לאבי התנועות האסלאמיות המודרניות כי התנועות האלה כולן עושות "אידיאולוגיזציה" של הדת, ומקנות לדת תפקיד לעצב את החברה והמדינה ומשתמשים בה לליכוד המונים. לכן אפגני תוקף את הרפורמיסטים בהודו לא כי הוא נגד רפורמה, אלא כי הוא נגד הרפורמיסטים שמקדמים רפורמה ותומכים בבריטים. הוא לא רוצה שת"פ עם הבריטים, אם הרעיון משרת את העולם המערבי הוא ידחה אותו, את אותו רעיון הוא מוכן לקבל אם זה לא בשת"פ עם העולם המערבי. הרפורמיזם של אפגני הופך את האסלאם לאידיאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית, שגם רוצה לזכות בתמיכה המונית רחבה, אבל גם רוצה לחזק את תחושת הכבוד העצמי של המוסלמים. לכן, כשאפגני מדבר בשבחי האסלאם הוא מדגיש את הצדדים המצליחנים של האסלאם- את ההישגים הפוליטים של האסלאם ואת היתרונות של האסלאם בעולם הזה (לדומגא: האסלאם מעודד את המדע ולכן הוא יכול לתת לנו כח ולכידות חברתית). מצד שני, בדומה לפילוסופים של ימי הביניים הוא אומר שבכל מקום שבו אנחנו נתקלים בסתירה בין הטקסט הדתי לבין התבונה הפתרון הוא לפרש מחדש את הטקסט הדתי כדי שיתאים לעקרונות התבונה (אם יש סתירה בין הסיפור של הקוראן לבין התפישה של דרווין- אנחנו ננסה לפרש את הקוראן כך שיתאים לדרווין). כל התנועות האסלאמיות הרפורמיסטיות במזה"ת רואות באפגני את מורה הדרך כמי שהבין את חשיבות האסלאם ואת הצורך בהתחדשות האסלאמית כנגד העולם המערבי.

ב. זרם הרפורמיזם האסאלמי: הודו- זרם ששואף לשלב בין החשיבה האסלאמית לבין רעיונות מודרניים מערביים. הדמות הבולטת בהודו הוא אדם בשם סיד אחמד ח'אן: הטבע (פיזיקה, ביולוגיה) הוא יצירתו של האל ולכן לא אמורה להיות סתירה עם חוקי הקוראן. מפרש את הדת בצורה שמאפשרת לחיות עם הדת ועם חוקי המדע החדשים. כך ייעשה גם עם רעיונות פוליטיים מודרניים. התלמיד שלו הולך צעד נוסף ואומר שיש לאסלאם שני מרכיבים: אחד נצחי (רעיונות מונותאיסטים, מוסריים) ואחד שמותאם לזמן (רעיונות של ניהול משטר ושלטון וכו'). אז מציעים לקחת רק את הרעיונות הנצחיים שמתייחסים לפרט ולהתנהגותו המוסרית ולא לקחת את הרעיונות שמכווינים את חיי החברה. לכן אין בעייה מבחינתו לפרש מחדש את הקוראן בצורה קיצונית בהתאם לזמן ולמקום. מחמד עבדו (ממצרים)- היה תלמידו וידידו הנאמן של אפגני, עד שדרכיהם נפרדו- אפגני נותר אופוזיציונר, עבדו חוזר למצרים ומתפשר עם השלטון, מנסה לדחוף רפורמות מבפנים, ומקבל תפקיד מופתי במצרים.

30.03.2005 -המשך משיעור שעבר- התגובות האסלאמיות למשבר האסלאם המודרני 4. תגובה של התחדשות פנימית ב. זרם הרפורמיזם האסאלמי: עבדו התמודד עם השאלה של משבר האסלאם, אבל הוא מתמקד באסלאם כדת וכציביליזציה, עם הקושי של האסלאם לתפישתו להתאים את עצמו לעידן המודרני. לטענתו של עבדו, הקיפאון שקיים בעולם האסלאם הוא לא אינהרנטי לאסלאם- אלא נובע מחדירה של אמונות ודעות שזרות לאסלאם. לדעתו הפוליטיקה היא שפגעה או הרסה את האסלאם- עם חדירת היסוד התורכי לצבא העבסי במאה ה-9, בתקופתו של ח'ליפה בשם מועתצם. האלסאם הוא במקורו דת ערבית, וגם התבונה או המדע- גם הם היו ערבים, והתורכים קלקלו את הכל. זאת מפני שהתורכים לתפישתו נתאסלמו רק למראית עין. האסלאם לא חדר לנשמותיהם פנימה ולמעשה בתוך תוכם הם נשארו פגנים. אח"כ האסלאם גם הותקף ע"י מונגולים ואחרים שהמשיכו לקלקל אותו. הוא טוען שהשליטים בעולם המוסלמי בשיתוף עם אנשי דת מושחתים הם אלה שהחדירו את הרעיון הפסול שלא ניתן ליישב בין אסלאם לבין מדע או תבונה. עבדו טוען שהתורכים אשמים בקפאון המדע כי המדע הוא אויב שלהם, מפני שהמדע לימדו את בני האדם להכיר את מעמדם ולחשוף את התנהגותם האמיתית של התורכים. הם השרישו את הרעיון שלבני העם אין הבנה ואין שק"ד אלא בשלטון, ושכל דור צריך לחקות בצורה עיוורת את מה שקודמיו אמרו- במקום לנסות להבין מחדש את הדת. עבדו טען שאין סתירה בין מדע לתבונה ולכן ניסה להוכיח שהאסלאם הוא רציונאלי בבסיסו והוא עולה ממסקנות המדע והפילוסופיה המודרנית. במידה רבה הוא חיפש את היסוד של אמת נצחית באסלאם שיהפוך את האסלאם למקובל בעיני המדע והפילוסופיה- כך היתה מסקנה שהיתה נועזת לתקופתו: הדתות הן כולן שוות במהותן כי כולן מנסות להגיע לאמת הנצחית ולאל. מה שהניע את עבדו היה החשש שיווצר שסע בחברה המוסלמית בין המון העם שחי על פי חוקי הדת, לבין אליטה שתאמץ את התרבות המערבית ותחייה לפי חוקי התבונה והמדע. זה לא שיווצר נתק חברתי, אלא שכל המרקם המוסרי של החברה יהרס בגלל הרוח חסרת המנוחה של התבונה ושל המדע. לכן, הוא רצה לגשר בין שתי הקבוצות האלה- למצוא להן בסיס משותף, מאחר והוא הבין שאי אפשר לבלום את ההתמערבות. לשם כך צריך לחשוב מחדש על החשיבה האסלאמית וליצור סינתזה עם ההתמערבות תוך שמירה על עיקרי האסלאם. מכיר בכך שאלה שהתמערבו מהווים סכנה לקיומה של האומה האסלאמית- כי הם יכולים להרוס אותה מבפנים, מצד שני הם היחידים שיכולים להוביל אותה קדימה- ולכן צריך לשמור עליהם בפנים. עבדו מציע לפרש את האסלאם מחדש כדי שיוכל לשמש בסיס מוסרי לחברה מודרנית. הוא לא מתכוון לזה שהאסלאם יקבל כל דבר שבא מהמערב, אלא שהאסלאם יהווה מסננת שיקלוט מה שראוי מתרבות המערב, וירחיק את מה שלא ראוי. עבדו בדומה לאפגני מדבר על חידוש האג'תהאד- לחזור למקורות הראשוניים, לקוראן, לחדית' אבל לפרש אותם מחדש בהתאם לצרכי הזמן, על פי העקרון של טובת הציבור (מסלאחה), כדי להראות שהדת תואמת לתבונה, מעודדת את המדע ודוחפת את האדם להתקדם. הוא ממשיך באותה דרך שכמה הוגים לפניו הלכו: לנסות לזהות מסורות ורעיונות אסלאמיים עם הרעיונות הדומיננטיים באירופה, למשל להראות שהרעיון הדמוקרטי כבר למעשה מצוי באסלאם ולכן אין סתירה בין אסלאם לדמוקרטיה מוסד ה"שורה" (התייעצות)- מהווה את הדוגמא לדמוקרטיה. עבדו גם ניסה להפריד בין שני מרכיבים באסלאם- בין מה שנראה בעיניו כמרכיב חיוני/נצחי/בלתי משתנה, לבין אותם מרכיבים שמשתנים בהתאם לתקופה ולמקום. לגישתו יש באלסאם מספר אמונות יסוד לא ניתנות לשינוי- לדוגמא אחדות האל, אמונות החיים- אבל אמונות אחרות ניתנות לשינוי בהתאם לתקופה. לשינויים האלה בהתנהגות האנושית אפשר להגיע באמצעות התבונה וההתגלות האלוהית- רק באמצעות שתיהן ניתן יהיה לשנות את האמיתות היסודיות. זה מביא אותו למסקנה שהקוראן הוא דבר האל ומחמד הוא אחרון הנביאים. חולשות בתפישתו של עבדו: 1. הוא טען שאין סתירה בין דת לבין תבונה, אבל כשמסתכלים על זה מבחוץ או מנק' מסוימות בתוך האסלאם- יש מתחים ויש סתירות בין האסלאם לתבונה. הוא ניסה לטייח את הבעייה, אבל המתח שקיים מועלה גם ע"י המתנגדים שלו בתוך האסלאם. יש בסוגיות מסויימות מתח בין האסלאם לתבונה- ואנשים עלולים להכריע לטובת אחד הצדדים ואילו אחרים לטובת צד אחר. 2. ביקורת אחרת כלפיו היא שההבחנה בין הדברים המשתנים לדברים הנצחיים עשויה להפוך את הדת למשהו מימי, ואז לא יהיה הבדל בינה לבין דתות אחרות. 3. ביקורת אחרת היא שעבדו מקבל בתת מודע את המערב ואת העקרונות המערביים כמדד להצלחה וכקריטריון העליון לשיפוט. 4. מצד שני מושמעת ביקורת שלפעמים הוא מנסה להצדיק ערכים מערביים או ערכים כלשהם לא מתוקף עצמם כי הם טובים יותר או פחות- אלא אם יש להם הצדקה דתית. ואז אם מוכיחים שהערכים האלה לא קיימים באסלאם למעשה לא יהיה להם בסיס. לדוגמא: עבדו מנסה להצדיק דמוקרטיה, אבל לא עושה זאת דרך ההסבר שזו שיטת שלטון מוסרית, לא אלימה, צודקת- אלא טוען שזו "שורה" ולכן היא טובה, אבל 80 שנה אח"כ מגיע חומייני ויאמר שדמוקרטיה היא לא שורה, ואם זו ההצדקה היחידה לקיומה- והיא לא שורה אז לא ראוי שתהיה דמוקרטיה. את אפגני יותר מטרידה בעייתם של המוסלמים כקולקטיב, את עבדו יותר מטריד משבר האסלאם כדת וכציביליזציה. הפתרון של אפגני הוא פוליטי ודתי, הפתרון של עבדו הוא דתי. יהיו כאלה שיגידו שבשביל אפגני האסלאם הוא אמצעי להשגת היעד: פתרון בעיית המוסלמי. בשביל עבדו האסלאם הוא המטרה. ג. רשיד רצ'א- נולד בסוריה של היום אבל פעל במצריים. מת ב-1935, הפתרון שלו הוא אחר- הוא מחפש מתי היה אסלאם בשיא תפארתו: תקופת הנביא ו-4 הח'ליפים. אז היה מדובר באסלאם הטהור, לפני שנספחו אליו ודבקו בו מנהגים, רעיונות או אמונות פסולים שהובאו ע"י הלא-ערבים שהתאסלמו. כלומר, רצ'א אומר שכדי להתגבר על המשבר של האסלאם המודרני צריך לחזור לאסלאם בטהרתו- לטהר אותו מיסודות זרים, כלומר- לחזור לאסלאם ערבי. גם מדבר על אג'תהאד, גם מדבר על לחזור למקורות הראשוניים ולפרש אותם מחדש, גם למצוא בהם פתרונות לבעיות מודרניות (כלומר- נגד השמרנים), אבל הוא שונה מעבדו כי הוא רוצה את זה בלי סינתזה עם רעיונות מערביים; זאת כדי להגן עליו מהמערב ולא כדי לחבר אותו עם המערב. רצ'א מנקודת מבט אסלאמית סולל את הדרך ללאומיות- כי הוא מפריד בין ערבים ללא-ערבים. אמנם כל המוסלמים שווים, אבל הערבים שווים יותר, כי המוסלמים הלא-ערבים סילפו את האסלאם או החדירו בו רעיונות פסולים ומתוך נקודת מוצא אסלאמית הוא מגיע לגיבוש זהות ערבית נפרדת בתוך האסלאם- אבל זו תוצאת אגב של מעשיו. אפשר לקרוא לו האב של התנועות האסלאמיות הרדיקליות שדוחות את התנועות האסלאמיות המערביות.

סוגים של לאומיות שהתפתחו במזה"ת 1. מהם הגורמים להתפתחות הלאומיות? מה הניע אנשים שעד שלב מסויים היתה להם זהות אחת לאמץ באמצע החיים זהות אחרת? 2. הלאומיות הערבית- מיהן הקבוצות שנשאו את דגל הלאומיות 3. מהם השלבים בהתפתחות הלאומיות

לאומיות זו תופעה מורכבת: תנועה פוליטית, מערכת תרבותית, תופעה חברתית ולעיתים גם כח כלכלי. בד"כ אנחנו מחלקים לאומיות לשני סוגים: א. לאומיות אזרחית או טריטוריאלית- דהינו, האוכלוסייה שחיה במסגרת מדינה מסויימת מהווה קבוצה בעלת זהות משותפת. מה שיוצר את זהות הקבוצה הם גבולות המדינה, ולכן מסגרת ההזדהות והנאמנות היא המדינה. קודם היתה מדינה שקראו לה צרפת, ורק בתהליך הסטורי של מאות שנים נוצר עם צרפתי. כך גם לא היה עם אמריקאי עד שלא היתה ארה"ב. במזה"ת אפשר לדבר על לאומיות כזו במצרים, באיראן ובתורכיה. לאומיות אזרחית היא בד"כ נוטה לליברליות ובד"כ עלתה או הופיעה על הבמה ההיסטורית כצורת מאבק של העם או של זכויות של העם נגד השלטון. היא גם בד"כ מוכנה לקבל קבוצות שונות בתוך המסגרת הלאומית. אפשר להיות יהודי, סיני, קתולי ושחור- ועדיין להיות אמריקאי. ב. לאומיות אתנית- הנאמנות היא לקבוצה, זוהי תחושה של זהות קיבוצית שמבוססת על קשרים של שפה, תרבות, עבר משותף או יותר נכון- זיכרון קולקטיבי משותף וקשר לטריטוריה. מה שהופך את הקבוצה האתנית ללאומיות זו השאיפה של בני הקבוצה לתרגם את הזהות הזו לריבונות פוליטית- למדינה. השאיפה שכל חברי הקבוצה יחיו יחד באותה יישות פוליטית והשאיפה היא שהיישות הפוליטית תהיה כמה שיותר הומוגנית. במזה"ת: הלאומיות הערבית, הציונות ונסיונות של כורדים ומרונים (לא כל כך הצליח). בד"כ לאומיות אתנית היא פחות סובלנית מלאומיות אזרחית- אדם לא יכול להחליף את זהותו. הגרמנים לא רואים את הילדים של תורכים שהגיעו לפני 30 שנה, וילדיהם נולדו ומדברים תורכית- כתורכים... שלוש גישות על צמיחת הלאומיות (1) פרימורדיאלית- טוענת שעמים מודרניים זה המשכיות של עמים דומים שהיו בהיסטוריה. בד"כ כל תנועה לאומית אומרת שהיא היתה קיימת מאז ומעולם. הגישה הזו לא מקובלת היום על חוקרים. (2) המודרניסטית- טוענת שלאומיות היא תוצר מובהק של העידן המודרני. חלק אומרים שלאומיות היא הבנייה/קונסטרוקציה מודרנית, חלק אומרים שזו המצאה של משהו שלא היה קיים בעבר. חוקר בשם גלנר מדבר על כך שהמדינה המודרנית יצרה את הלאומיות כדי לקדם פעילות כלכלית. מאחר ובמדינה מודרנית צריך שכולם יוכלו לקרוא הוראות שימוש- אז לימדו את כולם את אותה שפה. היסטוריון בשם הובסבאום טוען שהלאומיות זו המצאה של הבורגנות שנועדה להסית את מעמד הפועלים מהתודעה המעמדית ושלא יפגעו בבורגנים. (3) ההיסטורית (אתנו-סימבולית)- טוענת שהרבה עמים מודרניים הם תוצר של שינויים, התפתחויות והסתגלויות של קבוצות אתניות עתיקות. כאשר היו קבוצות אתניות שנעלמו לחלוטין והיו כאלה שעברו שינויים והפכו להיות עמים מודרניים. לאומיות בכל מקרה היא תוצר של תהליכים היסטוריים. 1. מהם הגורמים להתפתחות הלאומיות?  לאומיות היא במידה רבה תופעה שנובעת מתהליכים כלכליים/חברתיים- ככל הנראה הנובעים מהעת החדשה. הדוגמא המרתקת היא היהודים הם לאומיות עתיקה מאוד עד בית שני, מהגלות הם קבוצה אתנית וזה חוזר להיות לאומיות בעת המודרנית. הלאומיות זקוקה לסף מינימום של התפתחות חברתית וכלכלית כדי שתוכל להתפתח (רמה כלכלית מסויימת, אחוז יודעי קרוא וכתוב וכו'). זו אחת הסיבות שהלאומיות של מצריים התפתחה לפני מקומות אחרים במזה"ת- כי מצרים התפתחה קודם.  מקובל לדבר על כך שלאומיות היא תוצאה של הופעה של דרכים חדשות או אמצעי ביטוי חדשים להגדיר זמן ומרחב (למשל השפעת הדפוס: הופעת העיתונות, הרומנים המודרנים, ניבים מקומיים הפכו לשפות כתובות. לטינית משובשת הפכה להיות איטלקית במידה רבה בזכות הדפוס).  גורם נוסף: שקיעה של צורות ותיקות יותר של קהילות (אימפריות רב לאומיות או דתות). במזה"ת ישנם כמה מודלים אפשריים להתפשטות הלאומיות - הדגם המגיב- תגובה לאימפריאליזם מערבי או להתמוטטות האיפריה העות'מנית. - הדגם המחלחל- רעיונות אירופיים מחלחלים למזה"ת - דגם החיקוי- אינטלקטואלים מקומיים מתלהבים מהתרבות האירופית. הכתיבה ההיסטורית על הלאומיות בעולם הערבי היא לא מפותחת כמו הכתיבה הלאומית באירופה והיא התמקדה בשני סוגים:

  • התמקדות בתנועות לאומיות ספציפיות- בעיקר במאבק שלהן לעצמאות
  • חקירת הרעיונות

שלושה שלבים לחקור התפתחות של לאומיות: שלב א'- הוגים שמניחים את התשתית הרעיונית. שלב ב'- אירגון, נוצרים ארגונים שמטרתם לקדם מטרות לאומיות. שלב ג'- זו הופכת להיות תנועה רחבה. במזה"ת יש לנו סיבוך נוסף- יש מתח מסויים בין לאומיות לבין אסלאם, כי האסלאם הוא דת אוניברסלית ששואפת לאחד את כל בני האדם והלאומיות היא מטבעה תפישה פרטיקולרית ומבדילה (בין ערבים לפרסים ותורכים וכו'). באופן עקרוני, מבחינה דתית המוסלם הערבי צריך להרגיש קרבה גדולה יותר למוסלם האיראני או התורכי מאשר לערבי הנוצרי. יש מתח לגי המעגלים הקרובים. מתח נוסף בין ההזדהות הלאומית הערבית לבין התנועות הלאומיות הספציפיות. מי קודם למי? איזה אינטרס צריך להקריב ראשון? 2. הלאומיות הערבית מצרים תמיד היתה בעלת ייחוד מסויים, בגלל המבנה הגיאוגרפי שלה- היה לה גבול טבעי. או שהיא היתה בית מלוכה עצמאי או שהיא היתה פרובינציה נפרדת בתוך אימפריה גדולה. לעיתים קרובות המושלים של מצרים הצליחו להשיג לעצמם אוטונומיה בתוך האימפריה הגדולה. מחמד עלי היה מושל מטעם האימפריה העות'מנית, וראה עצמו כעות'מני- אבל השיג למצרים אוטונומיה די נרחבת. במאה ה-19 הוא בונה תשתית של יישות מצרית, לא באופן מכוון (הוא גם לא רואה עצמו כמצרי), אבל בכך שהוא מקים מערכת מנהל נפרדת למצרים, בעיקר מערכת חינוך. העובדה שבמהלך המאה ה-19 תיווצר אליטה מקומית דוברת ערבית שתששלב באליטה הגבוהה היא תגרום לחידוד של יישות מצרית, אבל עדיין אין לנו לאומיות מצרית (זה עדיין לא קיים ברמת המודעות והתודעה של האנשים). טרטוי נשלח ע"י מחמד עלי לפריז וכתב ספרים חשובים מאוד על התרשמויותיו מצרפת- טרטוי מדבר על המושג של אהבת המולדת, והוא מדבר על חשיבות אהבת המולדת ומתכוון למצריים, פעם ראשונה שמצריים מוצגת כמולדת. ואומר שכתושבי מצריים עליהם להתגאות בעבר הפרעוני של מצריים- אבל זו לא לאומיות כי אין כאן מרכיב פוליטי, הוא לא מדבר על הצורך בעצמאות. הוא מדבר על חבל ארץ שנקרא מצרים שוצריך לאהוב אותו- כלומר יש הכרה בזהות אבל לא לאומיות. מיהן הקבוצות שנשאו את דגל הלאומיות תנועת עראבי- תנועה קדם לאומית, מאבק בין אליטות של דוברי ערבית (מקומיים) מול אליטות של דוברי תורכית (הרואות עצמן כעות'מנית). מאבק בין אליטה ישנה של בעלי אדמות מול קבוצות חברתיות חדשות. זה מאבק חברתי אבל גם מאבק נגד החדירה אירופית המואצת למצרים (פעם ראשונה שמופיעה הסיסמא "מצרים למצריים"- המושג מצריים לא היה קיים קודם- זו פעם ראשונה שמתגבשת תפישה של זהות של אנשים). אבל הם קדם לאומיים כי הם השתמשו גם בסיסמאות אסלאמיות. זאת זהות מצרית ולא ערבית. עד 1918 יש הזדהות רבה עם העות'מנית- אבל תוך הבנה שהם מצריים. שתי אליטות שנאבקו אחת בשנייה התמזגו ונוצרה אליטה אחת בהדרגה- דוברת ערבית. - הכיבוש הבריטי הוא זה שדוחף את הלאומיות המצרית- המאבק לסלק את הכובש הוא זה שייצור את הזהות או את התודעה הלאומית. מיום שקמה לאומיות מצרית מצרים ניצבת בפני דילמה שלא נפתרה לחלוטין: 1. גישתו של אחמד לוטפי סייד- פילוסוף ליברל, איש רוח (נפטר ב-1936). מצד אחד לאומיות טריטוריאלית מצרית ייחודית (אנחנו רק מצרים ולא מעניין אותנו שום דבר מעבר למצריים). הזהות היא מצרים, הנאמנות היא למצרים ויש המשך ישיר להיסטוריה- לפרעונים. עניין אותו לקדם משטר דמוקרטי ליברלי במצרים. בתקופה מסויימת הוא היה נגד מלחמה בבריטים כי הוא טען שעד שמצריים לא תתפתח כלכלית אין למה לפתח עצמאות. הוא היה מוכן להכיר בנוצרים יהודים ומוסלמים תושבי מצריים כמצרים. 2. מצטפא כאמל- (נפטר ב-1904). אנחנו מצרים ואנחנו עוד משהו- על ה"משהו" יש ויכוח: ערבים, מוסלמים, עות'מנים, זהות מזרחי. נכון שלמצרים יש ייחוד, אבל יש משהו יותר רחב ממצרים שמצרים לא יכולה להתנתק ממנו. כאמל אמר שאנחנו מצרים אבל אנחנו גם עות'מנים וגם מוסלמים ואי אפשר להפריד. כאמל לא דיבר על ערביות אלא רק על אסלאם ועות'מניות. 3. גמאל עבד אל-נאצר: זרם שאומר שאנחנו מצרים אבל גם חלק מהעולם הערבי. סאדאת היה חזרה ללאומיות- מתן משקל לעניין המצרי על פני העניין הערבי. מבארכ מנסה להיות באמצע אבל הוא קרוב יותר לסאדאת. ב-58' כאשר מצרים מאחד את מצרים עם סוריה ונותן שם: הרפובליקה הערבית המאוחדת (אין אפילו מצרים בשם). מבארכ מצד שני אמר: ערבי שחשב להלחם על הערביות עד טיפת דמו האחרונה של החייל המצרי האחרון- שישכח מזה. בהסכם השלום בין ישראל למצרים היה סופר מצרי שכתב שעכשיו מצרים יכולה להתנתק מהעולם הערבי ולהיות מדינה נפרדת, הוא הותקף ע"י משכילים מצרים שאמרו לו שזה לא אפשרי. כלומר, הדילמה עדיין קיימת.

06.04.2005

הקבוצות שנשאו את דגל הלאומיות הערבית מידת התפשטות התופעה בשנים שלפני מלחה"ע הראשונה ההבדל בין תפקיד הרעיונות או תפקיד של גורמים חברתיים כלכליים ופוליטיים בעליית הלאומיות הערבית

הסברים תרבותיים לצמיחת הלאומיות הערבית הכתיבה הלאומית ערבית טוענת שלאומיות ערבית היתה תמיד, שבמשך מאות שנים היתה תודעה לאומית ערבית, ושהם סבלו מדיכוי תורכי במשך 400 שנה ושגם הדיכוי הזה הוא שגרם להתדרדרות והיחלשות של האיזור. אנשים שנאבקו בשלטון העות'מני הפכו על רקע זה לגיבורי התרבות ולגיבורים לאומיים. היסטוריונים שוללים את הטענה הזו- לא היתה לאומיות ערבית לפני העידן המודרני ולא היה דיכוי עות'מני על הערבים כי האוכלוסייה דוברת ערבית במזה"ת הזדהתה עם השלטון, תמכה בו, אפילו נלחמה למענו ומעולם לא היה מרד כנגד השלטון. 1. טענה אחת היא המקור של התופעה הזו במזה"ת זה הקולג' הפרוטסטנטי שמקימים מסיונרים פרוטסטנטיים בסוריה הגדולה והקולג' מוקם בבירות. הקולג' הזה שלימד מקצועות מודרניים בשפה הערבית הוציע ספרי לימוד בשפה הזו, ואז גם היה צורך לרענן את השפה מקלאסית לשפה חיה וכתובה- זו מעין מודרניזציה של השפה הערבית. הדממות הבולטת ביותר בתופעה הזו הוא משכיל סורי בוגר הקולג' בשם בוטרוס אלבוסתני- הוא חיפש מסגרת הזדהות שתאפשר לנוצרים ולמסולמים לחיות יחד תוך כדי התגברות על השסע העדתי. הפתרון שלו היה לפתח את ערך הפטריוטיזם הסורי (אלוטניה- אהבת המולדת הסורית שהיא משותפת לכל העמים שחיים בה). זו לאומיות תרבותית ולא פוליטית. הוא לא ראה שום סתירה בין הזדהות עם סוריה (רבתי כמובן) ובין ההזדהות עם האימפריה העות'מנית. 2. ג'ורג' אנטוניוס- ערבי נוצרי שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטי בארץ, הוא כתב ב-1939 את the Arab awakening. והיתה לספר השפעה אדירה על עיצוב התדמית הערבית במערב- השפיע על התפישות של הפוליטיקאים הבריטיים. הוא הולך מוקדם- וטוען שכבר ב-1885 נוסדה בבירות אגודה נוצרית לאומית שהיעדים שלה היו פוליטיים ולא רק תרבותיים. הוא טוען שההמשכיות של הקבוצה הזו התפתחה מאוחר יותר במידה רבה כתגובה למדיניות המדכאת העריצה של הסולטן עבד אל-חמיד. היום מקובל על כל החוקרים שאנטוניוס הגזים מאוד בקביעות שלו. קודם כל מדובר בקצוה קטנטנה של עשרות חברים, הם עשו פעולה אחת ואח"כ לא עשו דבר. היה שם מעשה חד פעמי שלא הותיר שום חותם בכלל ועל הרוב המוסלמי בפרט. הסולטן עבד אל-חמיד היה מאוד פופלרי בקרב המוסלמים דווקא כי היה מוסלמי אדוק, וכי לא היה פרו-מערבי וכי נתפש כשמרן- לכן הוא היה פופולרי. לכן גם אי אפשר לתאר אותו כסולטן שנוא, יתר על כן, הסולטן שילב הרבה ערבים בדרגים הגבוהים באיפריה לכן ודאי וודאי שהיה פופולרי בקרבם. 3. הסבר תרבותי אחר שנפוץ מדבר על עלייתן של תחושות סלפיות (מבית מדרשו של רשיד רצ'א) בקרב אנשי דת סורים. הרעיון שהפתרון למשבר האסלאם ולמשבר של האמפרייה העות'מנית הוא השיבה לאסלאם ערבי הוא האסלאם הראשוני. הנטייה הזו לסלפייה בעיקר בקרב אנשי דת מהדרג הבינוני והנמוך היתה במידה רבה תגובה לשני תהליכים: (1) תהליך החילון של האימפריה העות'מנית (מערכת החינוך והמשפט) (2) המעורבות האירופית המתגברת באימפריה. אותם אנשי דת סלפים לא דיברו על פירוק האימפריה העות'מנית, הם לא דיברו על הקמת מדינה ערבית במקום האימפריה, הם רצו לשמר את המסגרת האוניברסלית האסלאמית, אבל הם רצו להעלות את מעמדם של הערבים באותה אימפריה. הם טענו לזהות ערבית ייחודית במסגרת הזהות האסלאמית כי הם ראו את הזהות הזו כנעלה על פני הזהויות הפרסיות, התורכיות ואחרות. הסברים חברתיים לצמיחת הלאומיות הערבית ארבעה ערוצים: 1. בקרב הנוצרים היוונים-אורתודוכסים: היה פיצול בין הכמורה הגבוהה שהם כולם מיוון, לבין המאמינים והכמורה הנמוכה שהם דוברי ערבית. דוברי ערבית אף פעם לא יכלו להגיע לדרגים גבוהים בכנסייה הזו. הכנסייה גם לא הסתירה את תחושת הבוז כלפי צאן מרעיתם הערבים. השסע הזה יצר ניכור בקרב המאמינים דוברי הערבית. הם שאלו עצמם למה הם מקופחים- כי הם ערבים, כלומר לא בגלל דת, כי כולם נוצרים, אלא כי הם ערבים. וזה חידד את התחושה הלאומית שלהם. היוונים האורתודוכסים מפוזרים בכל רחבי המזה"ת והם תמיד במיעוט, ומאחר ויש להם שסע דתי עם המקומיים והם מקופחים ע"י הכנסייה שלהם, הפתרון הוא לחפש מסגרת אחרת שתאפשר להם להיות חלק מהרוב- וזה הערביות (לא העות'מניות). זה לא מקרה שהתנועות הקומוניסטיות במזה"ת נבעו מקבוצות נוצריות. כי נוצרים תמיד יחפשו אידיאולוגיות חילוניות כדי להתגבר על המרכיב הדתי. גם כשמדברים על התרומה של היוונים האורתודוכסים צריך לזכור שהם מיעוט ולכן ההשפעה היא לא על המוסלמים אלא על הקהילה שלהם. 2. ההיסטוריון בשם ארנסט דאון והיסטוריון בשם פיליפ חורי שניהם מדברים על הסברים חברתיים שנבעו מ: התארגנות פוליטית כתוצאה מתחושת קיפוח וניכור בתחילת המאה ה-20, ומאבק בין אליטות בתוך סוריה. הסולטן עבד אלחמיד דאג לשלב אליטות מקומיות בשלטון באיפריה. עבד אל-חמיד היה גם בעל נטיות מיסטיות סופיות, והוא קידם במיוחד שיח'ים סופים, היה לו יועץ בשם עבד אלהודא אלסיידי, והוא הביא עימו לאיסטנבול הרבה מקרוביו שגם הם שובצו בג'ובים טובים. פיליפ חורי מדבר על השילוב של האליטה העירונית הסורית (מדמשק וחלב בעיקר) בדרגים הגבוהים, וכך נוצרו בירוקרטים דוברי ערבית שהזדהו הזדהות עמוקה עם האימפריה. האידיליה הזו נקטעה כאשר ב-1908 הועד לאיחוד וקדמה ("התורכים הצעירים") תפשו את השלטון וסילקו את עבד אל-חמיד בניסיון נואש להציל את האימפריה. כמו כל שלטון חדש דואגים לסלק את כל מי שמונו ע"י השלטון הקודם ולהכניס את קרוביהם. אז גם התורכים הצעירים רצו לסלק את כל התומכים בעבד-אלחמיד ולהחליפם בתומכיהם. חילופי גברי אלה פגעו במשפחות האליטה הסורית. המשפחות שנפגעו איבדו את עבודתם ואת הכח- פיתחו איבה אדירה לתורכים הצעירים ולכל מה שהם ייצגו. חורי אומר שכדי לתת לטרוניות שלהם יותר משקל או יותר הצדקה או תדמית יותר חיובית הם לא הציגו את זה כמאבק על ג'ובים אלא הציגו את זה כפגיעה בערבים. הם אימצו את הלאומיות כדגל נגד הועד לאיחוד וקדמה- כאשר המניעים שלהם היו חברתיים (קבוצה שהפסידה את המעמד שלה). למה אימצו את הלאומיות כדגל ולא משהו אחר? הרבה מחברי הועד לאיחוד וקדמה אימצו את הזהות הלאומית התורכית, חלק מהם בזו לערבים ולא הסתירו את הבוז שלהם. איחוד וקידמה נתנו עדיפות בצבא לקצינים דוברי תורכית וגם בבירוקרטיה נתנו עדיפות לדוברי תורכית, הם יצרו תחושה של קיפוח של הקצינים דוברי ערבית שהרגישו שהקידום שלהם נתקע. לעיתים הקיפוח הוא לא אמיתי, אבל כשלא אוהבים את השלטון הכל נתפש כקיפוח. אחד הדברים שהועד עשה היה להגביר את מעמד השפה התורכית בבירוקרטיה- זה נתפש כדבר איום ונורא בעיני הבירוקרטים הערבים, זה סיכן את קידומם. היסטוריון תורכי טוען שזו בכלל לא היתה מדיניות חדשה וגם עבד אלחמיד עשה את זה, אבל הוא היה מוסלמי וקידם ערבים אז סלחו לו. הפעילות של הועד נתפשה כאיום על שלוש קבוצות: קצינים דוברי ערבית בצבא, אנשי מינהל ומורים.הקצינים דוברי הערבית תרגמו את תחושת הקיפוח הזה לביטוי פוליטי בכך שהם הקימו אגודות קצינים סודיות "אלעהד" ו"קחטאניה". הלאומיות הערבית הופכת לארגון פוליטי ולא רק דיבורים בעלמא. הם רוצים משטר פחות ריכוזי ואוטונומיה תרבותית למחוזות הערבים במסגרת העות'מנית. כשהם מתייחסים לחלקים הערביים הם מתכוונים כמובן רק לחלק האסייתי של העולם הערבי- לא מצריים ולא צפון אפריקה (שהם רק מוסלמים ולא ערבים). אבל לא מדובר פה עדיין על תנועה המונית רחבה, זה עדיין מיעוט קטנטן. חורי ודאון מדברים על שני ערוצים: קצונה ונכבדים. שניהם רואים את זה עדיין כתנועת מיעוט. לעומת היסטוריון בשם רשיד ח'אלידי- היסטוריון אמריקאי ממוצא פלשתיני מאמץ גישה אחרת: הערביות היתה הרבה יותר נפוצה ממה שטוענים דאון וח'ורי, היא כללה שכבות חברתיות רחבות יותר והרבה יותר מאשר ריכוזי ערים. הוא מדגיש שני תהליכים: (1) תפקידם של בוגרי התיכונים העו'תמנים- אלפים בכל רחבי סוריה הגדולה ועראק שאימצו את הזהות הלאומית ערבית בתקופת המאה ה-20. דאון וח'ורי טוענים שאימוץ הלאומיות הערבית היה רק מטעמים פוליטיים, ח'אלידי מדבר על המאבק כמאבק אחר לא בתוך אליטות, אלא לאומיות כאידיאולוגיה או כתופעה חברתית תרבותית שמאפשרת לקבוצות רחבות להשתלב במשחק הפוליטי. הקבוצות האלה הן ללא אינטרס לשמור על סטאטוס קוו כי הם מעמד נמוך יותר, לכן הם יאמצו אידיאולוגיה של האופוזיציה. ח'אלידי מדגיש גם את הפחד מהציונות- במחוזות דוברי הערבית התעורר פחד מהציונות, התחושה שהועד לאיחוד וקדמה לא עושים מספיק כדי לבלום את הציונות, גם זה היווה רקע לאיחוד לאומי. (2) הופעת העיתונות כגורם שמעצב תודעה לאומית. הוא לוקח רעיון של החוקר אנדרסון ומיישם את זה על העיתונות הערבית. העיתונות ממלאה תפקיד חשוב בשני מישורים: א. מתמקדת בבעיות שמעסיקות דוברי ערבית. ברור שעיתון שיוצא בדמשק מתמקד במה שקורה בדמשק ואח"כ כותב קצת על כל היתר. כל עיתון כזה גם עושה הבחנה בין מודעת ובין לא מודעת בין חדשות פנים לחדשות חוץ. נשאלת השאלה למה כשאנשים כועסים על השלטון שלהם הם משתמשים במונחים של ערבים וערביות ולא משתמשים במונחים של סורים, לבנוניים וכו'? ערביות כי באסלאם יש מרכיב ערבי (לפי הסלפיה) + ההתפתחות התרבותית שהיתה במאה ה-19 היתה התפתחות ערבית של שפה ערבית (לא ספרות סורית או עראקית אלא ערבית). התשתית התרבותית שבנו בתיה"ס והמלומדים יצרה ברירת מחדל שהיא ערבית- שפה ערבית ומושגים תרבותיים בערבית. ולכן כשאני נגד העות'מנים אני הולך לערביות, כי זה נתפש כדבר הטבעי. 3. חסן כיאלי- היטוריון תורכי טוען: א. כל הטיעונים של הקיפוח הערבי ע"י הועד לאיחוד וקדמה הם לא נכונים. ב. הם לא עשו דברים שונים מעבד אל-חמיד, אלא פעלו בשיטה שהיתה נהוגה באימפריה עשרות שנים- להגביר את הריכוזיות. ג. הועד לאיחוד וקדמה עשו פעולות כדי לפייס את העולם הערבי ונטרל את האופוזיציה הערבית. ד. אימוץ הערביות לא נבע באמת מתוך הזדהות לאומית אדירה אלא כמכשיר פוליטי נגד השלטון. קבוצה של קצינים ואחרים רוצים לתת כסות יפה יותר למאבק הג'ובים אז הם קראו ללאומיות ערבית. עד 1918 הלאומיות הערבית היא תנועת מיעוט, רוב האוכלוסייה דוברת הערבית נשאר נאמן לעות'מנים עד 1918, יותר חיילים וקצינים דוברי ערבית היו בצבא העות'מני במלחה"ע הראשונה מאשר במרד הגדול שארגנו הבריטים נגד העות'מנים. רוב האוכלוסייה הערבית לא הצטרף למרד הערבי. מתי הלאומיות הופכת לדומיננטית? ב-1918 כאשר אין יותר אימפריה, האופציה עות'מנית נעלמה- אז הלאומיות הופכת לאידיאולוגיה הדומיננטית, וגם אז זה בצורה של תנועה לאומית גדולה עם זהויות מקומיות. במזה"ת כל אדם נושא עימו כמה וכמה זהויות: גם ערבי, גם זהות דתית וזהות עדתית וזהות מקומית וזהות שבטית. כל פעם זהות אחת עולה או יורדת בהתאם לנסיבות ההסטוריות בכל רגע נתון. כלומר, לאומיות היא תופעה מתפתחת ודינאמית ולא קפואה. הלאומיות האיראנית לאומיות טריטוריאלית ולא אתנית, היא מתעצבת סביב המדינה האיראנית משתי סיבות עיקריות: 1. המדינה מתקיימת כבר 500 שנה בגבולותיה. איראן כיישות פוליטית מאוחדת קמה ב-1501, והשושלת שמשתלטת על איראן הופכת את השיעה לדת השולטת והיא הופכת להיות מרכיב מרכזי בזהות האיראנית. איראני אמיתי הוא שיעי, ושיעי אמיתי הוא איראני (יש שיעים ערבים אבל הם סוג ב'). 2. איראן היא מדינה רב-אתנית. מעט יותר מ-50% מהאוכלוסייה הם דוברי פרסית, כל השאר הם בני מיעוטים אתנים, אבל כולם שותפים לזהות האיראנית במסגרת המדינה האראנית. הלאומיות צומחת בסוף המאה ה-19, היא מקדימה את הלאומיות הערבית וצומחת כתגובה לכמה תהליכים: א. תגובה למעורבות האירופית- תחושה שעצם קיומה ועצמאותה של איראן בסכנה בגלל התערבות מערבית. הפחד היה שמוכרים את איראן לזרים (בעיקר רוסיה). המרד המוכר הוא "מרד הטבק": ניתן זיכיון לחברה בריטית על כל הטבק באיראן ונוצרה תנועת מחאה נגד הזיכיון והיא כללה את כל הערים באיראן, והפגנות של כל שכבות האוכלוסייה- והסיסמא היתה "מוכרים את איראן לזרים"- הביטוי הוא לאומי. כפי שקורה בהרבה תנועות לאומיות טריטוריאליות הלאומיות היא גם מכשיר נגד האיום החיצוני אבל היא גם תנועה של חופש פנימי, נגד שלטון עריץ מקומי שנתפש כמשרת את הזרים. הלאומיות היא אידיאולוגיה של שכבות באוכלוסייה כדי להיכנס למשחק הפוליטי. לכן הלאומיות האיראנית מלווה גם במאבק לחוקה ולליברליזם. ב. גורם אחר שדוחף ומביא לצמיחת הלאומיות האיראנית זה השפעות תרבותיות מאירופה: יש התפתחות של ענף הבלשנות ואז מגלים שהשפה הפרסית היא שפה הודו-אריאנית (השפה ההודית, הפרסית והגרמנית שייכות לאותה משפחה), וזה גם קושר את האיראנים לגזע הארי האציל וזה מאוד החמיא לתחושת הזהות הקולקטיבית. מיעוט קטן גם טוענים שהאסלאם מאחר והוא דת שמית היא דת שמנוגדת לאיראן ולכן היא גורמת לפיגור של איראן (זו כמובן שטות לדעת ליטבק אבל אנשים קנו את זה). ג. מהפיכת 1906-1905 באיראן שהיא שילוב של מהפיכה חוקתית ולאומית. הלאומיות משמשת כאידיאולוגיה של הכוחות הליברלים שרצו כוחות ליברליים שתגביל את הכח של המלך והפרלמנט, אבל גם רצו מדינה חזקה ומתפקדת שתגן על הנתין מול החדירה הזרה. הם לא ראו סתירה בין דת לבין לאומיות, אבל בתקופה הזו הלאומיות מזוהה עם החוגים הליברליים ונוצר מתח לדוגמא איך יקראו לפרלמנט: המועצה הלאומית (כמו שהליברלים רוצים) או אסיפה אסלאמית (כמו שאנשי הדת רוצים). האם אנחנו רוצים לאומיות איראנית שפירושה גם שוויון למוסלמים ולמיעוטים (כמו הליברלים)- או האם אנחנו רוצים לאומיות איראנית אבל ללא דתות אחרות, לאומיות איראנית שיעית שהאסלאם ממלא בה תפקיד מרכזי (לפי הדתיים). למרות שהליברלים הובסו, הלאומיות כאידיאולוגיה שרדה וניצחה ועד היום היא חשובה באיראן.

13.04.2005 מלחמת העולם הראשונה נקודת תפנית מרכזית במזה"ת המלחמה שמה קץ ליותר מ-1000 שנים של אימפריות מוסלמיות שהיו באיזור הזה, היא שמה קץ ל-1000 שנים של דומיננטיות תורכית על איזורים דוברי ערבית (כי התורכים הם כח דומיננטי מהמאה ה-10) ובמקום אימפריות יש לנו פיצול של המזה"ת למדינות טריטוריאליות. יש גם סוף של 100 שנה בהיסטוריה הדיפלומטית של המזה"ת כאשר היא משקפת שינוי מהותי במדיניות של בריטניה וצרפת מהרצון לשמור על האימפריה התורכית כדומיננטית וכמדינת חיץ מול רוסיה. במלחמת העולם הן החליטו להרוס את האימפריה העת'מנית בברית עם רוסיה (ולחלק את השטחים של האימפריה בינהן). ולמעשה יש לנו כאן את השלמתה של השתלטות אירופה על המזה"ת. במישור התרבותי המלחמה הזו, ובמיוחד מה שבא אחריה ביטול הח'ליפות העותמנית- שם קץ לסמל של אחדות העולם המוסלמי ונוצר משבר לגיטימציה (היחידות הפוליטיות שהחליפו את האימפריה העות'מנית סבלו וסובלות עד היום ממשבר לגיטימציה. בעקבות הנפליה של העות'מנים הלאומיות הפכה להיות האידיאולוגיה הדומיננטית במזה"ת. מכל הבחינות האלה המלחמה היא נקודת מפנה מאוד משמעותית בהסטוריה. בתחום החברתי-כלכלי המלחמה היא לא נק' מפנה מרכזית. ההסטוריון פיליפ ח'ורי מראה שהאליטות שנשלטו ע"י התנזימאת ממשיכות לשלוט עד שנות ה-50. גם התרבות הפוליטית ששלטה במזה"ת תישבר בשנות ה-50 ולא לפני כן (הכוונה גם לכללי המשחק וצורת ההתנהגות הפוליטית, לא רק המבנה). המלחמה מתאפיינת בהבטחות בריטיות סותרות לשחקנים הנוספים במזה"ת- הבטחות שיהיו מקור לויכוחים פוליטיים ובין הסטוריוניים. 1. נציג הבריטים כריסטופר סייקס חותם על הסכם עם נציג ממשלת צרפת- פיקו לחלק את המזה"ת בין שתי האימפריות (1916). בגדול המזה"ת מחולק לשטח A ושטח B. שטח A הוא איזור שיש בו אינטרס ישיר למעצמות- ולכן שם תהיה שליטה ישירה על המדינה (לבריטים זה עראק, לצרפתים זה לבנון). שטח B זה איזור שבו תהיה למעצמה השפעה- לבריטים זה עראק של ימינו ולצרפתים זה סוריה של ימינו. ארץ ישראל בגרסה הראשונה היתה אמורה להיות שטח של שליטה בינ"ל. בסופו של דבר היתה שליטה מלאה של בריטניה על עראק, עבר הירדן וישראל, ולצרפתים שליטה מלאה על סוריה. (צפון אפריקה היא רכושה של צרפת מאז המאה ה-19, הבריטים לא נוגעים בזה). זו התחייבות ראשונה. 2. התחייבות שנייה היא תכתובת שמתנהלת בין הנציג העליון הבריטי בזמן המלחמה סר הנרי מק'מהון לבין השריף חוסיין, שהוא השליט המקומי במכה (נצר לנביא מחמד, אבי השושלת ההאשמית). התכתובת היא על שת"פ. הרעיון הוא שהערבים יארגנו מרד נגד העות'מנים ובתמורה לזה השריף חוסיין דורש הסכמה של הבריטים לממלכה ערבית גדולה שתקיף את ירדן, סוריה לבנון, ישראל וחצי האי-ערב. מק'מהון מסביר לו שבאופן עקרוני זה בסדר חוץ מדרום עראק שזה של הבריטים ואיזור שהוא ממערב לקו מסויים ששם יש לבריטים מחוייבויות לצרפתים וחות מזה זה לא שטח ערבי טהור. זו כמובן תכתובת, זה לא הסכם בעל מעמד משפטי מחייב. היא לא מסתיימת בהסכמה מפורשת אלא בהבנות מעורפלות בכוונה. יש לזה תוקף מוסרי (הסכם ג'נטלמני). 3. ההתחייבות השלישית היא הצהרת בלפור מה-2 לנובמבר 1917 כששר החוץ הבריטי שולח איגרת בשם ממשלת בריטניה ללורד רוטשילד שבו בריטניה רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל- בתנאי שלא יעשה שום דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והתרבותיות של האומות הערביות. הבנות ההיסטוריונים: יש גישה שאומרת שהבריטים רימו- הם מכרו לכל אחד מה שהוא רצה לקנות. גישה אחרת מנסה להראות שאין סתירה מהותית, המדינות שהוקמו הן בסופו של דבר מעין קיום ההבטחה שניתנה לערבים, אמרו להם מראש שהם לא יקבלו את לבנון, וזה כן כלל גם את ארץ ישראל- נכתב על זה הרבה מאוד, אבל זו גישה חלשה לדעת ליטבק. גישה אחרת אומרת שזה היה בילבול בירוקרטי בעת מלחמה, זו היתה אימפריה גדולה שבתוכה פעלו גורמים שונים שכל אחד מהם ראה את האינטרס האימפריאלי בצורה אחרת. לדוגמא: סייקס, נציג משרד החוץ, עבורו העולם הוא אירופה, צרפת היא המדינה החשובה, לכן חשוב לפעול עם צרפת- עם כל הכבוד לערבים... מק'מהון שיושב בקהיר רואה את העולם דרך קהיר, בשבילו הערבים הם חשובים, הצרפתים הם יריבים אימפריאלים, לכן הוא חושב איך לפעול יותר עם הערבים. בלפור לא רואה את אירופה- הוא מסתכל על רוסיה ועל אמריקה ולכן הוא חושב שצריך להיות נחמד ליהודים כי הם שולטים בעולם, ואם יהיו נחמדים ליהודים, אז המהפכנים ברוסיה (הבולשביקים), והשולטים בתקשורת בארה"ב (היהודים) יתמכו בהם... את הבעיות הבירוקרטיות בבריטניה אפשר לראות גם אחרי המלחמה. המצב מייד אחרי המלחמה: מצד אחד מבחינתן של המעצמות זה מימוש השאיפות האימפריאליות שלהן- הן שולטות במזה"ת (שאיפות שהתחזקו כשהופיע הנפט). מצד שני, דווקא בתקופת השיא של מימוש החלומות האלה, מדובר כבר בשתי מעצמות בשקיעה שספגו אבידות אדירות במלחמת העולם הראשונה (25% מהגברים בצרפת בגילאים 20-50 נהרגו במלחמה), שתי המעצמות גם נחלשו כלכלית במלחמה, והן גם עומדות מול תנועות אידיאולוגיות חדשות שעולות (לאומיות מקומית). הילידים לא מתנהגים כמו ילידים יותר, והם דורשים שוויון לאדם הלבן. בועידת פריז 1919 התחילו להסדיר את השטחים וסיימו ב- ועידת סן רמו 1920: המעצמות יקבלו את השטחים החדשים לא כמו מושבות כמו שהיה פעם, אלא לשליטה זמנית, כדי להכשיר את העמים המקומיים לעצמאות. יש הבדל בין צורת השליטה של הצרפתים לבין השיטה של הבריטים השיטה הבריטית היא לחסוך כמה שיותר כסף- וזה מתאפשר בשליטה באמצעות שליטים מקומיים. ממליכים את פיצל בנו של חוסין בעראק ואת עבדאללה בעבר הירדן. בישראל שולטים בעזרת האליטה הערבית והסוכנות היהודית. השיטה הצרפתית היא ישירה יותר. {{{ערב הסעודית היא מדינה עצמאית למחצה והיא בת ברית של בריטניה}}} רעיונות משותפים: - אבל גם הצרפתים וגם הבריטים צריכים את שיתוף הפעולה של האליטות המקומיות, בעיקר בעלי אדמות וראשי שבטים (נחשבים שמרנים ולא לאומיים). - היה ניסיון לשמר את החלוקות הדתיות והאתניות במדינות החדשות. - המנדטים צריכים לממן את עצמם. משלם המיסים הבריטי לא יממן את המנדט הזה. וכמובן שכדאי שהכלכלה שלהם תשרת את הכלכלה של הבריטים או של הצרפתים. הבריטים העדיפו לעבוד עם הרוב, או הקבוצה הנבחרת. הצרפתים העדיפו לעבוד עם הקתולים, הם הרחיקו את הרוב המוסלמי, האינטרס שלהם היה לקדם את האינטרס הכלכלי הצרפתי בצורה בוטה והם ראו בלאומיות הערבית אויב שמסכן אותם גם פה וגם בצפון אפריקה. הבריטים לא רואים בלאומיות אויב, אלא משהו שיש להסתדר איתו. במציאות שיטת המנדטים נכשלה- שתי מעצמות זקנות וחלשות שניסו להאחז בכח וסולקו בבושת פנים. כמה סיבות לכישלון: - סתירה בין השאיפה האיפריאלית הישנה לעומת המחוייבות הפומבית לתת עצמאות ולקדם עצמאות של המדינות - המנדט נתפש כזמני - חוסר הבנה של התהליכים הפנימייםפ כמו הלאומיות - גם מבחינה כלכלית לא היתה הצלחה גדולה (במיוחד הצרפתים הרוויחו פחות, הבריטים השיגו יותר בגלל נפט). המדינות שקמו במזה"ת תם עידן של 2500 שנים של אימפריות, וכעת קמות מדינות מארבעה סוגים שונים: 1. יחידות שבטיות ששרדו מהעבר: תימן, נסיכויות המפרץ הפרסי. 2. מדינות שמבוססות על החלוקה העות'מנית הישנה: מצריים וצפון אפריקה. הגבולות של המדינות זה גבולות הוילאיתים העות'מנים. 3. איחוד של כמה יחידות מנהליות עות'מניות: סוריה (איחוד של וילאית דמשק וחלב עם שינויים מסוימים). עראק זה שלושה וילאיתים בצרא, בגדד ומוסול. 4. יצירת מדינה יש מאין: ירדן. {{{לבנון היא יחידה מדינית ששיחקו איתה}}} במשךך מאות שנים היסטוריונים ערבים ומערביים רבים האישמו את בריטניה וצרפת בכך שהן שברו את אחדות של האומה הערבית, פיצלו אותה באופן מלאכותי למדינות שונות עם גבולות מלאכותיים. הגבולות המלאכותיים זה מדוייק- מספיק לראות את הקווים על המפה כדי לראות שהעבירו קווים עם סרגל. אבל בשנים האחרונות עם הירידה של המשיכה של הפן-ערביות ועם חיזוק המדינה הטריטוריאלית התחילו לראות את ההצדקות ופחות רואים בזה תוצר של חלוקה פושעת. יש טענה שאם הבריטים והצרפתים לא היו מחלקים ל-20 מדינות אז לעולם לא היתה קמה מדינה ערבית אחת גדולה, אלא היו קמות 50 מדינות קטנות. יש גרעין של אמת בטענה הזו כי תמיד היה פיצול בין אוכלוסיות שונות. המדינות סבלו משורה ארוכה של חולשות שקשורות זו בזו ושחלקן לא נפתרו עד היום הזה, וספק אם יפתרו אי פעם, להלן הבעיות: 1. בעיית לגיטימציה- חלקן הן יצירות קולוניאליות בלי מסורת היסטורית של קיום נפרד, אין כזה דבר עראק או סוריה בהיסטוריה. ולכן, בגלל היצירה המלאכותית הזו היו קבוצות אוכלוסייה גדולות שמצאו עצמם במדינה שהם בכלל לא רצו להיות בה. לדוגמא: הסונים שסופחו ללבנון לא רצו להיות בלבנון, הם רצו להיות סוריה. אלה שחיו בעבר הירדן לא רצו להיות בירדן אלא בסוריה. 2. הגבולות לא התאימו גם לאוריינטציה הכלכלית או הפוליטית או החברתית של האוכלוסייה שחיה בה. חלב היתה העיר השלישית בחשיבותה באימפריה העות'מנית, וכאשר הוקמה סוריה היא נותקה בצורה מלאכותית מהעורף הכלכלי הטבעי שלה וחוברה בתור מספר 2 לדמשק. אבל היא היתה רגילה להיות מחוברת לאנטוליה ולבגדד- זו היתה מכה כלכלית ופוליטית. טריפולי בלבנון נותקה מחלב, היתה עיר הנמל שלה הרבה שנים, והדביקו אותה לבירות- היריבה שלה. או הכורדים שפתאום הדביקו אותם לעראק, ובכלל פיצלו אותם ל-4 מדינות. שבטים שהיו רגילים לנדוד מחצי האי-ערב עד סוריה פתאום מנעו מהם מעבר בעזרת גבול מלאכותי. 3. יצירת מדינות מיעוטים: סוריה היא מדינה ש-40% הם מיעוטים, או עראק שעד לפני שנתיים שלט מיעוט קטן ברוב ודיכא את הרוב. 4. המדינות החדשות במזה"ת נאלצו ובמידה רבה עד היום נאלצות לגבש זהות לאומית מדינתית שהיא מתחרה או מאותגרת ע"י זהויות ונאמנויות ראשוניות (לשבט, לקהילה הדתית או לקהילה האתנית) וזהות א-לאומית או א-טריטוריאלית מצד שני (הפן ערביות או האסלאם). האדם הממוצע צריך להחליט למי הוא נאמן קודם: אני לבנוני או נוצרי או ערבי... 5. היו מקרים שחלק מתהליך גיבוש המדינה החל לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר גרעינים עירוניים שהיו גם גרעינים בירוקרטיים הפכו להיות גרעין של יחידה טריטוריאלית. למשל: ביירות, שבמאה ה-19 עולה כעיר נמל מרכזית מתחילה להוות בסיס למדינת לבנון. ירושלים תהיה הבסיס של מחוז סנג'ק וגם של לאומיות פלשתינאית. 6. המשטרים שקמו בארצות הערביות, בחלקם נשתלו ע"י המעצמות: עראק ועבר הירדן הן הדוגמאות הבולטות. הבריטים משליטים את ההאשמים על זרים והם נתפשו כזרים. או שהם שתלו משטרים פרלמנטריים, למרות שאין בסיס חברתי לדמוקרטיה (דמוק' לא תחזיק מעמד בלי מעמד בינוני, היא לא יכולה להתקיים כאשר רוב האוכלוסייה היא אנאלפביתית, או כשיש פערים גדולים מדי בין השכות באוכלוסייה). עראק זו מדינה מלאכותית לחלוטין- הדביקו שלוש פרובינציות, הדביקו רוב שיעי שנשלט ע"י מיעוט סוני. התהליכים המרכזיים שקורים למדינות בין מלחמות עולם: א. המאבק לעצמאות מלאה- מרידות נגד השלטון הזר. 1919 מרד לאומי במצרים, עם כל הסממנים של מרד לאומי, כל שכבות האוכלוסייה משתתפות במרד בתקווה להגיע לעצמאות. 1920 יש מרד בעראק, אבל זה מרד שיש בו מרכיב לאומי קטן וחלש כי הוא בעיקרו מרד שבטי שיעי. 1920 היו גם מהומות בישראל של הרוב הערבי נגד הישוב היהודי והצהרת בלפור. 1924- מרד בסוריה שמתחיל כמרד דרוזי ומתפתח כמרד לאומי. כל המרידות האלה דוכאו מבחינה צבאית, אבל הן השיגו הישגים פוליטיים חלקיים. המרידות האלה שכנעו את הבריטים והצרפתים שקולוניאליזם ישן נוסח המאה ה-19 לא עובד יותר, וצריך להתפשר בצורה כלשהי עם התנועות החדשות שעולות. למשל במצרים בריטניה נותנת ב-1922 עצמאות מוגבלת באופן חד-צדדי, זה בעיקר אוטונויה בנושא פנים, כאשר נושאי חוץ (הגנה, זכויות זרים והחוב החיצוני)- עדיין בשליטה בריטית, וכמובן מעורבות בריטית גדולה בפוליטיקה המצרית. בעראק משליטים את פיצל למלך ושולטים באמצעותו. בארץ המהומות הביאו לפרסום הספר הלבן (1920) שהגביל את העלייה היהודית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. גם בסוריה הצרפתים מתפשרים קצת עם האליטה המקומית. השלב השני הוא מאבק על הפסים המדיניים (בכל מקום חוץ מישראל), האליטות המקומיות מפחדות ממרד צבאי כי זה יביא לאובדן שליטה וסיכון מעמדן. בארץ זה שונה כי זה לא היה רק מאבק נגד שלטון זר אלא מאבק נגד קבוצה מנוגדת (הציונות). האתגר היה איך לנהל מאבק מול הבריטים והצרפתים בלי להגיע לעימות חריף מדי איתם ובלי להצטייר כמשת"פים. מבחינתם, גם לאחר שקיבלו עצמאות פורמלאית (עראק ב-1932 או מצרים ב-1936), עדיין היתה מעורבות עמוקה של הבריטים בפוליטיקה המקומית, שהסתיימה רק בשנות ה-50. מצרים היתה המקום היחיד שהאליטה המקומית הבינה גם את הצורך להשתחרר מהתלות הכלכלית בבריטים, הצורך בבניית תעשייה כדי להשתחרר (הציונים היו הראשונים שהבינו את זה ויישמו את זה בצורה מוצלחת). ב. תהליכים של בניית מדינה- יש פה כמה מרכיבים: (1) בנייה של מנגנוני שליטה ואכיפה, בעיקר להקים צבא שעיקר תפקידו הוא לא להגן מפני אויבים חיצוניים אלא להבטיח אתהשליטה של המדינה בפריפריה, ובעיקר את השליטה של המרכז על אוכלוסייה שבטית. בשנות ה-20 יש שבטים שיש להם יותר כח מאשר לצבא (בעראק יש להם יותר כח ונשק מאשר לצבא). (2) בניית בירוקרטיה כמנגנון שליטה- משרדים שצריכים לחדור לחברה, בכל שכבות האוכלוסייה ובכל פינה במדינה, שבכל כפר ובכל עיר יהיה למדינה איך לשלוט. (3) גיוס האוכלוסייה לצרכים לאומיים או לשת"פ עם השלטון. (4) בניית מערכת חינוך- תוצאה חשובה היא היווצרותו של מעמד חברתי חדש (המעמד הבינוני השכיר)- בוגרי תיכון ואוניברסיטה שרוצים להשתלב בבירוקרטיה, זוהי שכבה חדורה רוח לאומית שתהפוך להיות מאוד מתוסכלת כי אפשרות הקידום שלה מאוד מוגבלת. (5) מאחר ורוב המדינות במזה"ת נשלטו ע"י האליטות הישנות של בעלי האדמות, התפישה הכלכלית שלהם היתה שמרנית- המדינה לא צריכה להתערב בכלכלה, המדינה לא צריכה לפתח את הכלכלה מלמעלה והמדינה לא צריכה להיות פעילה בתחום החברתי. ג. תהליכים של בניית לאום- גיבוש תודעה לאומית משותפת לקבוצות השונות שחיות במדינה. יש כאן שתי מטרות שיש בינהן מתח: (1) מטרה להנחיל את הלאומיות הערבית/הזהות הערבית על כל הקבוצות שחיות במדינה. (2) לשמר את הקיום הנפרד של כל מדינה ומדינה. איך נותנים זהות ערבית לכל תושבי סוריה מבלי שירצו להתאחד עם ערביי עראק???... {{{הזהות המוסלמית התנפצה עם התנפצות האימפריה העות'מנית}}}. ביטויים: מערכת החינוך ובה ספרי לימוד מדגישים את הלאומיות הערבית, כתיבת סרי הסטוריה שמדגישים את ההיסטוריה הערבית, סמלים כמו דגל או סמלי מדינה, שירה, ספרות שמדברת על האומה הערבית- ניסיון מכוון של האליטות ליצור תודעה קולקטיבית ערבית כדי להתגבר על הקבוצות האתניות. באותה תקופה אנחנו מדברים על זהות ערבית ועל אידיאולוגיה ערבית- אין לנו עדיין תודעה של עם עראקי, סורי, פלשתיני. עראק היא דוגמא מצויינת ללאומיות שבאה מלמעלה- אכיפת זהות ערבית לאומית גם על מוסלמים וגם על כורדים. המאמץ העראקי הושפעו מרעיונות של הפולקים הגרמנים (רעיונות של אומה עתיקה ונצחית שמעניקה ציביליזציה לעולם באמצעות הליך של התפשטות והתיישבות)- כך האומה הערבית שהשתלטה על המזה"ת. מפיץ התיאוריה הזו- סאטע חצרי, כיהן כמה שנים כמנכ"ל משרד החינוך העראקי והיה אחד ההוגים החשובים של הלאומיות הערבית. הוא הטיף ללאומיות ערבית על בסיס לשון והיסטוריה ערבית (לא אסלאמית!!!). הוא לא נתן לשיעים ללמד בבתי ספר- הוא הביא מורים מסוריה, לבנון וארץ ישראל שיטפחו את הלאומיות וגם תקף את הכורדים והיהודים שהם לא נאמנים למסגרת העראקית ותקף את השיעים שהם לא נאמנים למסגרת הערבית. מי שירש את מקומו- שוקת- הקים בשנות ה-30 תנועת נוער והוא הצליח להשיג את ההכרה של תנועת הנוער הנאצית בתנועה שלו כתנועת אחות. ב-1932 הוא פרסם ספר לנוער העראקי שבו הוא מציין את המטרות: הוא כמובן מטיף לאלימות. באחד הפרקים שנקרא "מקצוע המוות" הוא מסביר שרק אומה שצעיריה מיומנים במקצוע ההרג ואוהבים אותו- רק אומה כזו היא אומה בת חיים. ד. התפתחות כלכלית-חברתית (עיור) ה. כישלון מוחץ של הפרלמנטריזם והניסיון הדמוקרטי (בחלק מהמדינות).


04.05.2005 -המשך משיעור שעבר- ג. תהליכים של בניית לאום בעראק- בניית לאום בכפיה על הכורדים ועל השיעים שרצו מדינה אחרת. האליטה הסונית ששלטה עד לפני שנתיים בעראק פיתחה תפישה מאוד מיליטנטית גם של לאומיות וגם של מקום עראק בעולם המערבי. מצרים- היתה דוגמא אחרת של בניית לאום בגלל הזהות הטריטוריאלית החזקה יותר של מצרים. אנחנו רואים כאן תהליך של שינוי מאוד משמעותי. שנות ה-20 הן שנות הזוהר של הלאומיות המצרית הטריטוריאלית. שנות הזוהר של הליברליזם, התקוות הגדולות שאוטוטו מצרים תקבל עצמאות מלאה מהבריטים, זו גם התקופה שזרם אינטלקטואלי חשוב מטפח את התרבות הלאומית המצרית- עם דגש היסטורי חזק בין מצרים הפרעונית למצרים המודרנית (היסטוריה של 5000 שנה). זה קיבל תנופה חזקה גם בזכות התגליות הארכיאולוגיות שהתגלו באותן שנים- זה סייע לפתח את המוטיבים הפרעוניים (בולים, חותמות, באומנות). לקראת סוף שנות ה-20 יש שינוי מאוד מהותי באוריינטציה התרבותית לאומית במצרים: שיבתו של האסלאם למרכז הבמה. זה לא שהאסלאם נעלם אי פעם ממצרים, הרוב המוחץ של האוכלוסייה היו ונשארו דתיים מאוד, אלא שהאסלאם כגורם פוליטי, כבסיס של זהות פוליטית מודרנית נדחק לשוליים. בסוף שנות ה-20 האסלאם עולה מחדש כגורם מרכזי- מתבטא בהופעתה של תנועת האחים המוסלמים, בשינוי אוריינטציה של סופרים שמדגישים עכשיו את היותה של מצרים חלק מהאומה האסלאמית. העלייה הזו של האסלאם כגורם פוליטי מרכזי תהיה גם גורם משמעותי בהופעתה של הערביות כגורם מרכזי בלאומיות המצרית. מצרים היא אומנם מדינה עם ייחוד מקומי מסויים, אבל היא גם מדינה ערבית ולכן יש לה גם תפקיד או ייעוד להנהגה כלל ערבית. עוד גורם שדחף להתגברות התודעה הערבית במצרים הוא המאבק המחריף בארץ ישראל: המאבק של הפלסטינים והיהודים (בדמות התנועה הציונית). הליברליזזם נתפש בתודעה כדבר פסול ושלילי כי הוא זוהה עם בריטניה שתמכה ביהודים. אם הליברליזם נחלש גם הזהות הלאומית המצרית נחלשת ועולה הזהות הערבית. ד. התפתחות כלכלית-חברתית (עיור) גורם ראשון: תחילת הגירה מואצת מהכפר את העיר, שנובע גם מהגידול של האוכלוסייה, ותהליך שבנוי על הכשל של כלכלה המבוססת על חומרי גלם. כלכלה המבוססת על חקלאות לא יכולה לקלוט את עודפי כ"א שנוצרו בעולם הערבי, אין שטחים מספיקים לעיבוד, נוצר עודף אנשים בכפר אז הם הולכים לעיר. הבעייה היא שאין בערים תעשייה שתקלוט את ההמונים- מיליונים נפלטים העירה רק שאין להם תעסוקה. גורם שני: עלייתו של המעמד הבינוני המשכיל (בוגרי תיכון ואוניברסיטאות)- זו קבוצה שאין לה הרבה אפשרויות קידום כי אין תעשייה, עולם העסקים הוא קטן מאוד, ואז השאיפה שלהם היא לקבל משרה בממשלה או להיות מורים. הבעייה שלהם היא שגם פה אפשרויות הקידום מוגבלות כי הבריטים והצרפתים לא רצו לפתח בירוקרטיות גדולות (כמה שיותר פקידים יותר כסף). בנוסף לזה גם הדרך הפוליטית סגורה בפניהם כי המפלגות הותיקות בנויות על בסיס בעלי אדמות שלא מעוניינים בצעירים הללו. צומחת לנו קבוצה הולכת וגדלה של צעירים מתוסכלים שהשקיעו הרבה בלימודים ואחרי שהם מסיימים ללמוד אין להם מה לעשות עם התעודה הזו. _______________________________________________________________________________ במקביל לתהליכים האלה, בתורכיה ובאיראן יש לנו תהליכים קצת שונים של בניית מדינה ובניית לאום כי תורכיה ואיראן הן מדינות עצמאיות, והתהליכים שם מונהגים ע"י דיקטטורים נאורים- שכופים מדיניות לשם השגת מודרניזציה במדינה שלהם. תורכיה: נחלצה מהמצב של מדינה מובסת וכבושה ובמדינה רבה בזכות מלחמת השחרור הלאומית שהנהיג מצטפא כמאל. הוא היה גנרל מוצלח שניצח את הבריטים בקרב גליפולי במלחה"ע ה-1. בתום המלחמה הוא נשלח לפרק את הצבא אבל במקום זה הוא לקח את החיילים והנשק ועורר הפיכה. תורכיה חולקה בין המעצמות (צרפת, איטליה ויוון)- התורכים לא יכלו לסבול את הרעיון שהיוונים ישלטו עליהם, כמאל ניצל את התחושה הזו והתחיל בהפיכה. הוא סילק את היוונים מאנטוליה והגיע להסכמים פוליטיים של סילוק צרפת ואיטליה מאנטוליה בהסכם. ב-1924 תורכיה חותמת על הסכם לוזאן (הסכם השלום) לא כמדינה מובסת כמו ב-1920 אלא כהסכם בין שווים. כמאל מנהיג מרד לאומי תורכי בשם תורכיה ולא בשם העות'מנים- הוא רואה בסולטן בוגד. כשהוא מגיע לנהר המריצה (הגבול של 1914) והוא החליט שהוא נעצר, למרות שהוא יכול היה לכבוש עוד שטחים- משני שיקולים: הוא רוצה תורכיה של תורכים בלי יוונים ובולגרים, ובנוסף הוא ידע שאם הוא ייעצר יהיו לו גבולות מוכרים ע"י העולם. הוא הפך לראש מדינה והחל בתהליך מזורז של מודרניזציה, התמערבות. הוא שאף לנתק את תורכיה מהעבר האסלאמי שלה, במגמה לנתק את האסלאם מהזירה הציבורית (מי שרוצה להיות דתי- שיעשה זאת בביתו). כמאל זיהה את האסלאם כתבוסה במלחמה- זו המסורת התרבותית של העבר שבגללה סבלו תבוסות בעבר. המודל שלו היה אירופה- היא מצליחה והיא חזקה (במצרים המרכיב האסלאמי היה הרבה יותר חזק- ולכן שם לא היה חילון כדוגמת תורכיה). בתחילה כמאל משאיר את הסולטן כח'ליפה- כסמל דתי, ב-24' הוא מבטל גם את החל'יפות, כלומר הוא מבטל את הסמל העליון של אחדות האומה האסלאמית (הביטוי הוא שאין יותר אומה מוסלמית גדולה, יש הרבה מדינות קטנות אסלאמיות). במקום האסלאמיות הוא מגבש לאומיות תורכית, במתחילה כלאומיות אתנית תורכית (על בסיס השפה) ומשם יש מעבר ללאומיות טריטוריאלית תורכית. לאומיות על בסיס שפה זה גם תורכיה ואזרביג'אן ועוד מדינות, אז כמאל מתבסס על תורה של מלומד זיא גק אלפ- שמדבר על לאומיות תורכית אבל באנטוליה כבית לאומי של התורכים, באופן שמייחד אותם ומפריד אותם מהלאומיות המוסלמית וגם מפריד אותם משאר העמים התורכיים. אצל כמאל זה שילוב של אתניות וטריטוריה: דוברי תורכית באנטוליה. בתורכיה עשו תהליך של הבניית לאום- 1. מפברקים היסטוריה, טוענים שיש רצף היסטורי של נוכחות תורכית באנטוליה משחר ימי ההסטוריה. כלומר, כל העמים שחיו באנטוליה לפני אלפי שנים (השומרים והחיתים וההונים)- הם בעצם עמים תורכיים שמוצאם ממרכז אסיה. כמו כל הבנייה של עבר היסטורי היא גם מלווה בהשכחה- למשל: תקופה זניחה של 1,500 שנה של זהות ביזנטית יוונית-הליניסטית באנטוליה (זה לא קיים ברצף ההיסטוריה שהתורכים בונים). 2. מרכיב חשוב- זהות השפה התורכית: הוא רוצה לנתק אותה מהזהות הערבית האסלאמית ע"י החלפת הכתב באותיות לטיניות, ולנסות לטהר את השפה ממילים ערביות- יש מאמץ מכוון לסלק את המילים הערביות מהשפה התורכית. הניתוק מה-א' ב' הערבי הצליח, מהמילים הערביות ההצלחה היתה חלקית. 3. מרכיב מוצלח: חילופי אוכלוסין עם יוון- לכאורה זה על בסיס לאומי, אבל למעשה הקריטריון לקבוע מיהו יווני ומיהו תורכי נקבע על בסיס הדת ולא על בסיס השפה. 900,000 מוסלמים דוברי יוונית מועברים מיוון לאנטוליה ובערך 1,300,000 נוצרים דוברי תורכית מועברים מאנטוליה ליוון. 4. מסע של ביעור בערות- לשפר את מעמד האנשים בכמה תחומים: משנה את מעמד האישה באותם תחומים שנראים לו חשובים בקידום המדינה או האומה התורכית. כלומר, נשים ילכו ללמוד ותהיה להן אפשרות לקידום מקצועי כי זה חשוב למדינה, אבל דיני נישואין וגירושין ימשיכו לפי ההלכה, אסור לאישה שיהיה לה חשבון בנק משלה כי זה לא נוגע לטובת המדינה. היום ברור לגמרי שההצלחה של כמאל היא מעורבת מאוד- יש פערים אדירים בין מערב למזרח המדינה- ככל שמתרחקים מהמרכז רואים כפרים לא מפותחים. הניסיון לעקור את האסלאם כמרכיב מהותי בזהות, לנתק את תורכיה מהעבר שלה התגלה כמאוד בעייתי. זה יצר חלל תרבותי ובעייה קשה של זהות שאין לה פתרון חלק עד היום. זה דומה למה שקרה בישראל בשנות ה-50 כשניסו לבנות זהות חדשה. _______________________________________________________________________________ איראן- ב-1921 יש הפיכה צבאית ע"י קולונל שבסופו של דבר הופך להיות השליט. זה אחרי 10 שנים של התפוררות של המדינה, יש שורה של התקוממויות אזוריות והסכם משפיל ב-1919 שבריטניה מחתימה את איראן שאילו היה מתקיים היה הופך את איראן לפרוטקטורט בריטי. הקולונל רזה ח'אן בונה את הכח שלו ומבצע הפיכה, הוא מדיח את השאה ומכתיר עצמו לשאה. הוא מנסה ללכת לפי הדרך של כמאל. הוא מביס את כל המורדים המקומיים, מחזיר את השליטה למרכז ואז מבצע שורה של רפורמות לשם בניית מדינה ריכוזית חזקה וגם לשם מודרניזציה תרבותית. ההישגים שלו פחותים בהרבה משל כמאל מכמה סיבות: 1. כמאל היה המשחרר של תורכיה ועל כן היתה לו יוקרה פרטית אדירה. רזא חאן עלה להנהיג את המהפיכה בסיוע של קצינים בריטים. 2. בתורכיה המערכת המסורתית ספגה מכה קשה מאוד בתבוסה במלחמה. שכבות רחבות בתורכיה הבינו שצריך שינוי מהותי ושהישן כנראה לא בסדר לאור התבוסה. באיראן זה לא קרה. מערכת המוסדות המסורתיים לא ספגה מכה כמו בתורכיה, איראן לא היתה במלחמה באופן ישיר. .הממסד הדתי בתורכיה היה מוכה ומושפל לאחר המלחמה, לעומת זאת הממסד הדתי באיראן היה הרבה יותר חזק, מושרש ועוין מאשר בתורכיה. 3. תורכיה עברה מודרניזציה הרבה יותר עמוקה במאה ה-19 מאשר זו שעברה איראן במאה ה-19. התשתית של התנט'ימאת היתה הרבה יותר מתקדמת בתורכיה מאשר באיראן. 4. כמאל שהיה דיקטטור הסכים לבנות מערכת פוליטית שתיתן לו לגיטימציה, הוא בנה תשתית שאחרי מותו תוליך את תורכיה לדמוקרטיה חלקית. רזא לא השכיל לעשות את זה, הוא היה פחות בטוח כי היה פחות פופולרי הוא לא בנה קואליציה חברתית שתתמוך בו. גם דיקטטור צריך תמיכה מלמטה, ורזא לא השכיל לעשות זאת. להיפך- הוא די בודד עצמו במהלך השנים. רזא שאה הודח באוגוסט 1941 ע"י כוחות בריטית וסובייטים בגלל האהדה היתרה שהוא גילה להיטלר. ניסיון החילון של רזא לא הצליח (ב-77' היתה המהפיכה האסלאמית). אבל הניסיון שלו לבנות לאומיות איראנית על בסיס של רצף הסטורי ותרבותי בין העבר הקדם אסלאמי לבין איראן המודרנית היה יותר מוצלח. _______________________________________________________________________________ ה. כישלון מוחץ של הפרלמנטריזם והניסיון הדמוקרטי (בחלק מהמדינות) בשנות ה-30 יש תחושה הולכת ומתחזקת של אכזבה והתרחקות מהליברליזם כתפישת עולם. מה הגורמים? 1. ככל שהמאבק לעצמאות התמשך (הבריטים והצרפתים סרבו ללכת), כך התחזק הזיהוי בתודעה של האוכלוסייה לש הליברליזם עם האימפריאליזם המערבי. 2. המשטרים הפרלמנטריים לא תיפקדו טוב. היו הסכסוכים בלתי פוסקים, למשל במצרים בין המפלגה הגדולה ה"ופד" לבין הארמון שנתמך ע"י מפלגות קטנות לוו בחוסר איזון פוליטי נורא, במצריים מ-22' עד 52' היו 44 ממשלות (כל 8 חודשים הוחלפה ממשלה). בעראק המצב היה יותר גרוע- זה הפך להיות משחק חסר מעצורים של פוליטיקאים חמסנים ומשחתים על עמדות כח ושררה, לא היו שם מפלגות אמיתיות. המפגות היו סיעות של פוליטיקאים שמשכו תומכים באמצעות שוחד או איומים, וחברי הפרלמנט היו עוברים ממפלגה למפלגה לפי ושוחד שקיבלו. בסוריה ובלבנון בכלל לא היתה מערכת פרלמנטרית מסודרת כי הצרפתים לא איפשרו את הקמתה. בארץ ישראל ובעבר הירדן בכלל לא היתה מערכת פרלמנטרית. כאשר הפוליטיקה היא משחק של כסאות מוסיקליים הממשלות לא יכולות לטפל בבעיות כלכליות חברתיות שמחמירות כל הזמן. התוצאה הייתה שבעיני הציבור המשפטר הפרלמנטרי נתפש כפיקציה של פוליטיקאים מושחתי שכל מה שמעניין אותם זה הכיסא. גם הבריטים והצרפתים תרמו את חלקם לכישלון- הם התערבו במשחק הפוליטי כשהיה נוח להם, הם דחפו את המלך במצרים להפיל את הפרלמנט כאשר הוא לא היה נוח, או שהצרפתים פירקו ממשלות כאשר הן היו עצמאיות מדי. 3. המשבר של 1929- חשף את החולשות של המערכת הכלכלית הליברלית, הוא נתפש כנובע ממשטר ליברלי פוליטי וכלכלי. אחת התוצאות של המשבר הזה זו עלייה של משטרים פשיסטים באירופה. אירופה של שנות ה-30 זו תקופה שחורה בעבור אירופה- באיטליה הפשיזם החזיק את הכלכלה, וגם היטלר הצליח להתמודד עם האבטלה. כלומר- דיקטטורות מצליחות לשקם את הכלכלה. היה יחס מורכב למעצמות הפשיסטיות- מצד אחד יש אהדה רבה לגרמניה (שניהם שונאים את הבריטים והצרפתים). במצרים היה פחד גדול ואיבה לאיטליה בגלל הכיבוש של לוב ב-1911 והכיבוש של אתיופיה ב-1935, שמאוד הפחיד את מצרים. האליטות האינטלקטואליות במצרים גם תיעבו את גרמניה. בעארק היתה אהדה מאוד גדולה לגרמניה הנאצית, גם בסוריה. אצל הפלסטינים זה היה מעורב, הם התלהבו מגרמניה, אבל זה גרם לעליית יהודים לארץ אז זו היתה בעיה. התוצאה של הגורמים הנ"ל היא עלייה של תנועות רדיקליות חוץ פרלמנטריות שלא פועלות במסגרת הפוליטית הדמוקרטית והן אנטי-דמוקרטיות. סיבה מרכזית לעלייתן של התנועות האלה היה עלייתו של הדור של הצעירים המתוסכלים שנמשכו לתנועות הרדיקליות כי הן מציעות פתרון קסם: או אסלאם או סילוק הצרפתים והבריטים והגשמת הגדולה הלאומית שמגיעה להם. בשנות ה-30 מדובר על מאסה גדולה של צעירים כאלה. במצרים יש זינוק של האחים המוסלמים שנוסדו ב-1928 והופכים להיות התנועה הפופולרית במצרים, בשנות ה-30 היו למעלה מחצי מיליון חברים פעילים. במצרים יש עוד תנועה קטנה שנקראת מצרים הצעירה והיתה בעלת מאפיינים פשיסטים מובהקים וקוראת ללאומיות מצרית רדיקלית. בסוריה יש תנועה לאומנית מאוד: "קבוצת הפעולה הלאומנית". בלבנון יש עלייה בקרב הנוצרים של הפלגנות (פייר ג'ומייל הקים אותן). בעראק יש את תנועת הפתוה שמשיגה מעמד של תנועת אחות לתנועת הנוער של היטלר. בלבנון יש גם את "התנועה הסורית הלאומית" שדוגלת בהקמת סוריה גדולה מדרום תורכיה ועד תעלת סואץ- עם מרכיבים פשיסטים של דם ואדמה. כל התנועות האנטי-דמוקרטיות האלה עולות, ביטוי אחד שלהם זה הופעת אירגוני החולצות (תנועות נוער עם מדים בסגנון הפשיסטי/הנאצי).


18.5.05

שיעור מס' 9

נעסוק בסכסוך היהודי – ערבי בא"י, מראשיתו ועד 1948. ליטבק חושב שליהודים מגיעה מדינה כמו לכל עם אחר...

הסכסוך בארץ הוא ייחודי בעולם, כי מדובר ב-2 עמים שתובעים בעלות על אותה ארץ. מאבק בין אוכלוסייה ילידית לבין תנועת הגירה שבאה מבחוץ. הציונות היא תנועה מהגרת אבל לא קולוניאלית, מכמה סיבות: 1. קולוניאליזם רגיל הוא קבוצה שמשתלטת על ארץ בגיבוי של מדינת אם (למשל צרפתים באלג'יר), ובישראל לא קיימת מדינת אם. 2. בקולוניאליזם קלאסי המניעים הם לרוב כלכליים, ואילו בישראל יש הפסדים כלכליים. היא תמיד שאבה כספים, והמניע הכלכלי מעולם לא שיחק תפקיד. 3. בקולוניאליזם יש "שוק עבודה קולוניאלי"- הילידים 4. בקולוניאליזם יש עבדות של העמים הכפופים, ואילו בתנועה הציונית נאבקו על הזכות להיות פועלים. 5. כמו כן, הציונים ניסו להקים מערכת כלכלית נפרדת, וזה שונה מקולו' קלאסי.

מבחינת הערבים אין ליהודים כל קשר לארץ, וההיסטוריה שלנו לא מעניינת אותם. מבחינת הערבים מדובר בפלישה זרה ותו לו. מנהיגי התנועה הציונית הכירו בעובדה שיש עוול מוסרי כלפי הערבים. חיים ויצמן: "בציונות נגרם עוול לערבים, אבל הוא פחות עמוק מזה של היהודים". באופן כללי, לאומיות אינה מתיישבת עם צדק מוחלט. במקרים רבים בהיסטוריה הגשמת הזכות להגדרה עצמית של עם אחד באה על חשבון עם אחר (מזרח אירופה- פולנים מול גרמנים, למשל). אם נשפוט אומות לאומיות רק לפי הנזק שהן גרמו לעמים אחרים, נגלה שלחצי מעמי העולם אין זכות קיום.

שאלות מחקריות בנוגע לסכסוך: 1. מתי ואיך התגבשה לאומיות פלסטינית, ומהם הגורמים המרכזיים לגיבושה? 2. מהם שלבי הסכסוך? האם ניתן היה להגיע לפשרה בשלב כלשהו? 3. איך מסבירים את ניצחון היהודים ב-1948 ועד היום? 4. מהם הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים ב-1948?

כשהיהודים הגיעו לארץ היא לא הייתה ריקה, אבל גם לא צפופה. המפקד העות'מאני גילה שחיים כאן כ-80,000 יהודים ו-600,000 לא יהודים. הייתה אוכלוסיה ערבית, לא היה עם פלסטיני עם תודעה לאומית. פלסטין / ארץ ישראל, בגבולותיה הנוכחיים, לא התקיימה כמדינה עצמאית ב-1,300 השנים של שלטון מוסלמי. היא לא הייתה יחידה היסטורית, פוליטית, מנהלתית, כלכלית אחת. היא הייתה כזו בתודעה היהודית והנוצרית, אבל לא בהיסטוריה המוסלמית. מבחינת ההיסטוריה המוסלמית חבל הארץ שנקרא פלסטין פרוס מבאר-שבע של ימינו עד הרצליה של ימינו. הוכחה לכך: בערבית "ניסבא"= מקור המוצא של האדם. אין "ניסבא" של פלסטין. (אין "תפוז פלסטיני", "פיסטוק פלסטיני" וכדומה..).

מקור השם פלסטין- השם פלסטין נכנס לשימוש אחרי מרד בר-כוכבא. בוטל השם "יודיאה" של הפרובינציה היהודית. בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה המונח "מחוז פלסטין" (מלשון פלישתים!) נוצר, והתייחס לחלק הדרומי של ישראל של היום, ולחלק הדרומי של עבר הירדן. החלק הדרומי כונה ירדן. ההבדלים החברתיים תרבותיים היו מצפון לדרום ולא ממזרח למערב. אופי הכפרים בגליל, למשל, זהה לאופי הכפרים בלבנון, ושונה לחלוטין מן הכפרים באזור ההר המזרחי, ירושליים, שם יש מוסלמיות פלסטינית שונה. גם מבחינה מסחרית ותרבותית, ניב הדיבור של הצפון היה לבנוני, ושל הדרום היה ירושלמי-פלסטיני.

ליטבק מדגיש את ההבדלים כדי להסביר את הפיצולים כאחת החולשות הגדולות של החברה הפלסטינית עד היום. הגבולות הנוכחיים של פלסטין המודרנית נתבעו במידה רבה ע"פ התפיסה היהודית ציונית. כשהבריטים שרטטו מפה הם השתמשו בהגדרת ה"הולילנד" בתנ"ך. ההוכחה שגבולות הארץ נקבעו לפי התפיסה היהודית של "ארץ הקודש" נמצאת באמנה הפלסטינית- הגדרת פלסטין באמנה הפלסטינית מ-1965, מסמך היסוד של האומה הפלסטינית, מתבססת על ההגדרה הבריטית.

ההיסטוריונים הפלסטינים מדברים על 5,000 שנה של היסטוריה פלסטינית. היסטוריונים רציניים, כמו מוחמד מוסליח, ראשיד חאלידי טוענים כי ראשית שנות ה-20 הייתה תקופת התהוות של זהות פלסטינים, ולא קודם לכן. היסטוריונים אחרים כמו אמיל סח'ליה, יזיד סייר, מדברים על 1948 כנקודת מפנה בה נוצרה זהות פלסטינית של ממש. טוענים כי עד 1948 ההבדלים בין האזורים השונים בתוך פלסטין היו משמעותיים יותר מההבדלים בין הפלסטינים לישראלים. זהו תהליך של הבשלה שהחל ב-1948. עד אז הזהות המשמעותית הייתה דתית (אסלאם, נצרות), עות'מאנית, אזורית ספציפית (שכם, חברון, עזה), וכשמופיעה הלאומיות היא מופיעה כלאומיות ערבית בשנים שלפני מלה"ע ה-1. לא היה ארגון פלסטיני לפני 1914, היו פעילים לאומיים בתנועה הלאומית הערבית- אללהד, אלפחטניה, ואינן תנועות ייחודוית פלסטיניות. ב-1919 נוצר "המועדון הערבי" ו"המועדון הספרותי". שני הגורמים המרכזיים שיצרו את הזהות הפלסטינית הייחודית: א. האתגר שהתנועה הציונית הציבה לאוכלוסייה בארץ, שחידד את הזהות הנפרדת, לדוגמה כשהיה פרלמנט ערבי, ההבדל בין הנציגים מירושליים לשאר הנציגים היא תחושת האיום מהציונות. תושבי חאלד, בגדד ודמשק היו נגד הציונות אבל לא חשו זאת כאיום. ב. הגבולות הקולוניאליים. לדוגמה כפר שהגבול עבר מדרום לו הפך להיות לבנוני, וכפר שהגבול עבר מצפון לו קיבל זהות פלסטינית ולא לבנונית. זהו שילוב של גבולות ועימות.

את מרכזיות הלאומיות בתנועה הלאומית הפלסטינית ניתן לראות בימי הזיכרון שלהם, שקשורים כולם לעימות עם הציונות, או לאסלאם (כמו אצל שאר העמים הערביים).

1908-1909-1910- החלה תחושת איום בקרב הפלסטינים, אבל עדיין לא תנועה לאומית ממש. 1917- הצהרת בלפור, הפכה את האיום להרבה יותר קשר. תושבי הצפון הערביים שקרובים להר הלבנון מודבקים לדרום לבנון.

עד 1914, היה זה סכסוך בין קהילות, ואין שתי תנועות לאומיות מגובשות. בניגוד למיתוס המקובל, הציונים לא התעלמו מן הבעיה הערבית, אלא הכירו בכך שיש אוכלוסיה מקומית שלא רוצה אותם. הם הבינו שיש סכסוך משמעותי ביותר. ב- 1918 נחתם הסכם בין חיים ויצמן לאמיר פייסל, בנו של השריף חסין ממכה, לפיו הערבים יסכימו להקמתה של מדינה יהודית, בתנאי שהערבים עצמם יקבלו מדינה ערבית בסהר הפורה (סוריה- עיראק של ימינו), וויצמן הבטיח לסייע. שבוע אחרי שנחתם ההסכם לא הייתה לו כל משמעות.

היהודים לא הבינו שני דברים קריטייים: 1. לא הבינו שמתגבשת תודעה פלסטינית נפרדת בתקופת המנדט ואחריה. 2. לא הבינו את הריבוי הדמוגרפי של האוכלוסייה הפלסטינית.

כאמור, הסכסוך עם הציונים התחיל בהצהרת בלפור. זהו מסמך בעייתי ומעורפל בכוונה. ההבטחה ל"בית לאומי" לא מצינת אם מדובר במדינה, אוטונומיה, בנין.. לא ניתן להקים בית לאומי בלי לפגוע בעדות הלא יהודיות. אוכלוסיית הרוב בארץ היא לא יהודיה. האם זה נובע מהתנשאות מערבית? או אולי מהעובדה שלא היה כאן עם פלסטיני? ואלי משניהם.. ? מבחינה היסטורית משפטית הצהרת בלפור הייתה הבסיס למנדט הבריטי בארץ ישראל / בפלסטין. בתקופת המנדט המאבק הוא בין שתי תנועות שכל אחת רוצה מדינה על פני שטח כל הארץ. לפלסטינים כמה יתרונות: א. הם האוכלוסייה המקומית, הרוב הגדול (2/3 מהאוכלוסייה עד 48) ב. הם חלק מאזור ערבי רחב בהרבה. חולשות הפלסטינים כתנועה לאומית: א. החברה הפלסטינית חברה מפוצלת, בשורה של פיצולים: 1. פיצולים אזוריים- הגליל מול ההר המרכזי, ההר מול מישור החוף, בתוך ההר המרכזי- שכם מול ירושלים ומול חברון. 2. יריבות הנהגתית- שכם מול ירושליים נאבקות על הנהגה. 3. יריבות עדתית- מוסלמים, דרוזים, נוצרים. 4. פער מעמדות- פלאחים מול בעלי אדמות, אליטה כלכלית. 5. שסעים חברתיים תרבותיים- החלוקה המסורתית הישנה בכל כפר בין סיעות הטשטשה, אבל השרידים שלה עדיין קיימים, וכל יישוב מחולק לשתי הסיעות היריבות. ב. הנהגת הפלסטינים- אליטה של נכבדים עירוניים בעלי אדמות מנהיגה את התנועה. המנהיג הבולט הוא חאג' אמיל אל חסייני ממשפחת חסייני החשובה בירושלים, שמתמנה ע"י הבריטים להיות המופתי של ירושליים וראש המועצה הבריטית העליונה בפלסטין- שולט על אדמות ועל מוסדות. הוא היה פוליטיקאי מוכשר אבל סיעתי, ולא בנה קואליציה כלל ארצית רחבה. היריבים הגדולים שלו: משפחת נשאשיבי מירושליים. האליטה הייתה מושחתת ומאד צבועה- ביום תקפה את היהודים ואסרה על מכירת קרקעות ליהודים, ובסתר מכרה בעצמה קרקעות ליהודים, ונשאשיבי אפילו קיבל מהם סיוע כלכלי. ג. הפלסטינים לא השכילו לבנות מערכת של ארגונים ארציים, דבר שהתנועה הציונית כן עשתה. ארגונים אזרחיים שמשמשים לגיוס האוכלוסייה למאבק פוליטי לא היו.

חולשות הציונים: א. לא היו ילידי הארץ ב. היו מעטים איך הציונים התגברו על החולשות: א. הקמת ארגונים לסיוע הדדי- מטבחים, קופת חולים, הסתדרות, ארגון ההגנה. גופים אלה לקחו על עצמם משימות לאומיות, ואפשרו ליהודים לפצות על חולשתם המספרית. זה נבע מכך שהתודעה הלאומית היהודית הייתה חזקה יותר. ב. התפתחות כלכלית בארץ- יש ויכוח בין הפלסטינים, שטוענים שהציונים הרסו את הכלכלה, לבין הציונים, שטוענים שתרמו לה: 1.פיתוח- בשנות ה-20 הבריטים בקושי השקיעו בפיתוח, אבל סלילת הכבישים המועטה שהם כן עשו סיפקה עבודה ליהודים שבאו. בשנות ב-30 הבריטים לא עשו דבר, והאוכלוסייה היהודית נהנתה מכך הרבה יותר מן הערבים. 2. קרקעות- בואם של היהודים צמצם את התפשטותם של פלאחים ערבים, והם חשו מצוקת קרקע. אבל--- לומר שהמשבר הפלסטיני נובע רק מההתיישבות הציונית זה שגוי. לשם כך נשווה בין תנועה פלסטינית במצרים וזו שבישראל- ונגלה ששתי התנועות היו מדוכאות באותה מידה. כמו כן הפלאחים הפלסטינים לא יכלו להתמודד עם הלפאחים הסוריים, שהיו להם אדמות פוריות יותר. מצד שני, בערים, ובמיוחד בערים המעורבות (תל אביב-יפו וחיפה, למשל), רואים פריחה כלכלית. ערים אלה משכו מהגרים. בשנות ה-30 הייתה הגירה משמעותית של סורים לארץ. כ-40,000 חוראנים (פלאחים פשוטים עממיים) הגיעו מסוריה לעבוד בארץ. בין שני המגזרים הכלכליים שנוצרו בארץ, המגזר היהודי היה מפותח בהרבה מהערבי.

עוד חולשה פלסטינית- ד. התנועה הלאומית הפלסטינית שללה פשרות פוליטיות. דחית הפשרות גרמה לכך שהם החמיצו הזדמנויות היסטוריות. בגלל חוסר הנכונות לפשרות הם החמיצו אפשרויות להקים מוסדות לאומיים. הבריטים הציעו להקים "סוכנות יהודית" ו"סוכנות ערבית" כשני גופי הנהגה, היהודים קפצו על המציאה ואילו הערבים סרבו להקים סוכנות ערבית, אם תהיה גם הכרה בסוכנות יהודית. התוצאה הייתה שהם נשארו בלי גוף הנהגה ולציונים הייתה הסוכנות היהודית שזכתה להכרה בינלאומית. הפלסטינים הקימו כמה גופי הנהגה- "הועד הפלסטיני" שגווע ב-1935, "הוועד הלאומי העליון" שהוקם ב-1935 ופורק ע"י הבריטים בגלל המרד של 1936, ו"המועצה העלינה" ששימשה רק את חוסייני. המפלגות היו משפחתיות, ולא איחדו את האוכלוסייה מכל רחבי הארץ. רק בשנת 1946 היה ניסיון להקים "קרן קיימת", אבל הוא נכשל. בשנות ה-70 היה ניסיון מוצלח, של הפתח', אבל עד אז זה לא קרה.. 

נק ציון מרכזיות בהסלמה בסכסוך: 1. 1920- מהומות ספונטאניות שפרצו בעיקר בירושלים, אבל גם ביפו, במחאה על הצהרת בלפור ועל המנדט הבריטי. דרשו עצמאות וביטול הצהרת בלפור. זוהי התארגנות ספונטאנית בלי הנהגה. אבל היא לא הקיפה את כל הארץ.

2. 1929- "פאולת אל בוראק" (אלבוראק=הכותל), מאורעות תרפ"ט- הטריגר היה מעשה פרובוקציה של צעירים יהודיים מבית"ר שתקעו בשופר בכותל. ההנהגה הפלסטינית וחאג' אמין בראשה אמרה שהיהודים מאיימים על אל-אקצה. זה שימש כזרז ומשמש כך עד היום. הפגיעה באל אקצה יכולה עד היום לגרור אסון בקנה מידה היסטורי. המהומות ב-1929 לא היו מאורגנות מראש, אבל הקיפו את כל הארץ, ונמשכו כחודשיים. עיקר ההתקפות בערים בהן יש "יישוב יהודי ישן"- חברון, טבריה, צפת.

3. 1936-1939- המרד הערבי, היווה נקודת מפנה. עד 1936 חאג' אמין פעל ב-3 חזיתות: מאבק בציונות, מאבק באויבים מבית וניסיון לגבש תמיכה אסלאמית. היה לו קו כפול: לא רצה להגיע לעימות מול הבריטים, ובמקביל רצה לשמר את מעמדו בקרב הדור הצעיר. לכן באופן פומבי הוא הסית לפעולה נגד היהודים, ובמקביל הרגיע את הצעירים שלא צריך עדיין לצאת לקרב. הסיבות למרד: א. התגברות מאסיבית של העלייה היהודית לארץ. היישוב הכפיל את עצמו מ-1933 עד 1936. הערבים הבינו שבקצב הזה תוך 5 שנים הם יהיו מיעוט. בשנים אלה הייתה התגברות של האנטישמיות באירופה והרבה יהודים ברחו לישראל. ב. עליית אליטה חדשה של צעירים. הצעירים הרדיקלים הופיעו גם בסוריה ומצרים. הם לא מסתפקים בדיבורים, ורוצים עשייה. הם גם מאיימים על האליטה הישנה. ג. הגורם האסלאמי- ב-1935 איש דת בשם אזאדין אל קסאם, שברח לחיפה ב-1920, הקים חבורה של נאמנים אסלאמים שהחליטו לצאת לג'יהאד נגד היהודים, כי אין צורה אחרת. המטרה שלהם היא להגן על פלסטין כמוסלמית מול היהודים. הוא אבי המאבק הפלסטיני בנשק. הרגו אותו, וההלוויה שלו היוותה נקודה לפרוץ המרד.

  • הצעירים דחפו למרד, וההנהגה הלאומית מלמעלה נסחפה.

שלב 1: השביתה הגדולה- סגרו את כל בתי העסק במטרה להביא להתמוטטות היישוב היהודי. השביתה הייתה כשלון טוטאלי. במקום להרוס את הכלכלה היהודית הם הרסו את הכלכלה הערבית. השביתה הייתה מאפריל עד אוקטובר 1936. יוזמה של הבריטים למנהיגי העמים הערביים, לפנות לאחיהם הפלסטינים ולשכנע אותם להפסיק את השביתה ולגשת למו"מ עם בריטניה, שתמלא את דרישותיהם. אירוע זה מכניס לתמונה של הסכסוך את מדינות ערב, שעד אז היו מחוצה לו. מטרת הבריטים הייתה שהעולם הערבי יהיה בצידן. שלב 2: הבריטים הקימו את ועדת פיל עד קיץ 1937, היא ראיינה נציגים בריטים וערבים ע"מ לגלות מה כל צד רוצה. מסקנות הוועדה היא שלא ניתן לקיים דו קיום בא"י והפתרון היחיד הוא חלוקה. ב-1937 קבעו גם שהישוב היהודי הגיע לבשלות ולגודל מספיק להקמת מדינה- 450,000 נפש. הם הציעו מפת חלוקה למדינה יהודית וערבית. חוץ מירושלים שהייתה בינ"ל, יהיו שתי מדינות. היהודים, אחרי ויכוח ארוך, קיבלו את החלוקה. הרוב המוחץ של הערבים דחה את ההצעה, והמיעוט שהיה בעד הושתק. עבדאללה מעבר הירדן (ירדן) התלהב, אבל לא יכל לומר זאת. כתוצאה מדו"ח ועדת פיל פרץ המרד מחדש, נגד היישוב הבריטי והיהודי. הבריטים דיכאו את המרד בצורה ברוטאלית- הפגיזו כפרים באופן בלתי ממוקד.

  1. גורם משמעותי לכישלון המרד- הידרדרות למלחמת אזרחים פנים פלסטינית בין אלה שרצו להגיע לפשרה לבין אלה שרצו להמשיך ולא לוותר. נרצחו במערכה יותר פלסטינים ע"י אחיהם הפלסטינים מאשר ע"י הבריטים והיהודים (600 ע"י הבריטים והיהודים, ובין 3,000 ל-6,000 ע"י אחיהם הפלסטינים).
  2. כתוצאה מן המרד חוסל דרג הביניים בהנהגה הפלסטינית, עוד כמה אלפים נעצרו, וכמה אלפים ברחו. ב-1939 הפלסטינים עמדו עם הנהגה מרוסקת, והיו לכך השלכות מרחיקות לכת על הכישלון ב-1948.
  3. מבחינה פוליטית, לעומת זאת, המרד הצליח. המרד דוכא, אולם הבריטים הגיעו לתובנה שהם צריכים לרצות את הערבים. לשם כך פרסמו את הספר הלבן , מסמך מדיניות, שקבע שתקום מדינה יהודית בארץ תוך 5 שנים. העלייה היהודית תוגבל ל-15,000 בשנה, ולא יותר, ובמלים אחרות- הרוב הערבי יישמר, וישראל/ פלסטיו תהיה מדינה ערבית. הספר גם אסר על מדינת קרקעות ליהודים. מבחינה פוליטית ספר זה נתן אישור קיומי לפלסטינים.

במהלך מלה"ע ה-2 לא הייתה פעילות פוליטית בארץ. הבריטים הקפידו לא לתת ליהודים להיכנס לארץ, יותר ממה שהגביל הספר הלבן, וזאת למרות שהם נרצחו באושוויץ... אחרי המלחמה הפעילות הפוליטית התעוררה מחדש. היהודים ביקשו להתיר עלייה של פליטי השואה, והערבים התנגדו וביקשו ליישם את הספר הלבן. קמה ועדה שהציעה לתת ל-100,000 יהודים אשרות כניסה לארץ. הערבים דחו זאת. קמה ועדה נוספת שהציעה לחלק את הארץ לאזורים אוטונומיים (קנטוניים) יהודים או ערבים. גם הצעה זו נדחתה. הבריטים החליטו לוותר על המנדט על א"י ולהשיב את המנדט לאו"מ. האו"מ, מצדו, קיבל בכ"ט בנובמבר 1947 את הצעת החלוקה, שנתנה ליהודים 60% מהשטח, לערבים 40% מהשטח, ומדברת על איחוד כלכלי בין שתי המדינות הנפרדות. היהודים קיבלו, הערבים שללו, ולמחרת פרצה מלחמת העצמאות או לפי הפלסטינים הנקבה.

4. 1948- כמה מיתוסים, הפרכתם (?) ושאלות:

א. שאלת "מעטים מול רבים"- היהודים טענו תמיד שהיו מעטים (יישוב אחד) מול רבים (7 מדינות ערב). ההיסטוריונים החדשים טוענים שזהו מיתוס, כי במלחמה עצמה היהודים הקימו בשטח יותר חיילים מאשר הערבים. לכן זה לא מעטים מול רבים. בעיני ליטבק זה טיעון בעייתי, מאחר ו"מעטים מול רבים" מתייחס לא לחיילים אלא לקהילה, ואכן היו 600,000 יהודים מול 1,200,000 ערבים, והצבא הגדול יותר של היהודים ממחיש את היכולת היהודית למצות את כוחה בצורה טובה יותר. ב. "הפנקסנית" (סטטיסטיקות)- לא היו סטטיסטיקות על מס' הלוחמים הפלסטינים, הגיוס היה אד-הוק (לפי הנסיבות). הלוחמים הלכו הביתה אם היו צריכים לקצור חיטה, למשל.. לא ידוע כמה חיילים פלסטינים היו. לעומת זאת על היהודים יש נתונים. עוד נקודה- הנתונים על הצבאות הערביים כוללים רק את הדרג הלוחם, ואילו הנתונים על היהודים כוללים גם את הדרג הלוגיסטיקה. חשוב להבין—העובדה שהיהודים חשו כמו מיעוט שנלחם מול רוב היא בעלת השפעה פסיכולוגית. אופי המלחמה של היהודים הושפע מכך. ג. אם אמנם העליונות היהודית הייתה מובנת מאליה, למה המטכ"ל הבריטי המטכ"ל האמריקני צפו הפסד של היהודים?? ואם אכן הייתה עליונות כזו, איך יתכן שאיבדו 6,000 איש מתוך 600,000 שהיו באוכלוסייה?? אבידות כאלה לא מצביעות על עליונות צבאית יהודית... התמונה של חוזק יהודי אינה אמינה.


-המשך משיעור שעבר- בעיית הפליטים הפסטינים למה חשוב הויכוח של כמה היו היהודים מול הערבים במלחמת השחרור? אי אפשר להבין את מרבית התחושות שקשורות למלחמה אם לא מבינים את ההרגשה של היהודים שהם מעטים מול רבים, זה השפיע מאוד על צורת הלחימה שלהם, וגם על ההתנהגות שלהם בזמן המלחמה. צד שמרגיש שהוא בעל עוצמה, בד"כ גם מרשה לעצמו להיות נדיב. לעומת זאת, צד שמרגיש שהוא מיעוט שנלחם על עצם קיומו הפיסי נוטה להיות פחות נחמד ואדיב. הגישות השונות לגירוש הערבים: 1. הגישה הערבית הרשמית היא שהפליטים נוצרו כתוצאה מהגירוש שהוא ביצוע של תכנית אב. גירוש הערבים טבוע בתכנית האב של הציונות (לנקות את הארץ מתושביה. 2. הגישה הציונית היתה שלא היה שום גירוש. שתי הגישות לא נכונות לדעת ליטבק. לא היתה תכנית אב, הטענה של היהודים שלא גורשו היא לא נכונה כי יהודים גורשו (יש ויכוח לגבי המספרים), אבל הגירושים היו חלק מהדינאמיקה של המלחמה, לא היה תכנון מראש, זה היה תלוי בנסיבות המקומיות. 3. הגישה השלישית (לפי ספרו של בני מוריס)- הגירוש הוא תוצר של המלחמה והדינאמיקה של המלחמה, אבל גם ממעשי גירוש שונים מצד היהודים. לטענה הזו יש חולשות מתודולוגיות: הוא מציג את הצד הישראלי כיותר אשם. החולשה המתולוגית העיקרית היא שהוא לא קורא ערבית ולכן לא משתמש במקורות ערביים, הוא גם טוען שלמקורות האלה אין חשיבות כי הם לא מהימנים והערך שלהם דל. מדרך הטבע הדגש מושם על הצד היהודי, הוא כמעט לא מתייחס לתהליכים בצד הפלסטיני. הוא בעצמו טוען שמקרי הגירוש הם לא הרוב, הרוב ברחו... 4. אברהם סלע ויואב גרבר- מדברים על בעיית הפליטית כתוצאה של הדינאמיקה של המלחמה, כולל מעשי גירוש במקומות מסוימים, אבל שמים דגש על קריסת החברה הפלסטינית מבפנים, שתרמה תרומה אדירה להיווצרות הפליטות. הם מדגישים את מה שעבר על החברה הפלסטינית: התעמולה, הקריסה, הדמורליזציה.

הגישה המקובלת רואה את המלחמה ב-48' כבת 2 שלבים עיקריים: א. מנובמבר 47' עד ה-15 במאי 48' = מלחמת קהילות. הבריטים עדיין בארץ, אם כי הם בתהליך נסיגה, אין מדינה לשום צד, אלא שתי קהילות הנלחמות זו בזו על אותה ארץ. מלחמות כאלה הופכות לקשות וקשוחות (דוגמת בוסניה). מדברים הרבה על פליטים פלסטינים, אבל היו גם פליטים יהודיים שהישובים שלהם נפלו והאוכלוסייה פונתה, או במקרים בודדים חוסלה (בגוש עציון היה טבח). כלומר, מאחר והפלסטינים היו הצד המפסיד אז כמובן שהאובדן שלהם היה יותר גדול.  רוב הפלאחים הפלסטינים היו רגילים למלחמות מסוג אחר: הגברים הולכים למלחמה מעבר להרים וכשהכל נגמר שבים לביתם. זו לחימה ישנה, לפני הלאומיות. וזה מה שקרה, אנשים עזבו את ביתם מתוך מחשבה שכשתגמר הלחימה הם יחזרו- הם לא הבינו שזו מלחמה מסוג אחר. חלק מהעניין נבע גם מהאמונה של היהודים שהם נלחמים על קיומם הפיזי שנבעה משני מקורות: (1) השואה- לאחריה ליהודים היתה נטייה להאמין למי שאמר שיהרוג אותם. (2) הצהרות של מנהיגים ערבים ערב החלוקה. לדוג': מזכ"ל הליגה הערבית, עזאם בשא, איים שאם ינסו לבצע חלוקה יהיה חורבן כמו בתקופתו של השליט המונגולי אורלגו. היו גם הצהרות שהים התיכון יהיה אדום מדם... וכו', והיהודים האמינו. ב-36' וב-39' אכן שחטו יהודים, ולכן היהודים האמינו להצהרות הללו.  בנוסף, כל מלחמה גורמת לברוטאליזציה, זה תהליך בלתי נמנע. יש שמתארים את המלחמה ואת הפליטות כשרשרת של מעשה זוועה שהישראלים ביצעו, אבל הם חוטאים בהצגה חד-צדדית בלי פרספקטיבה הסטורית. זה כמו לתאר את מלחה"ע השנייה רק לאור מעשי הזוועה של החיילים הרוסים בגרמניה, בלי להזכיר במילה אחת שגם הגרמנים עשו משהו במלחמה.  במלחמות של קהילות אזרחים הופכים להיות צד לוחם, ואז ככל שמלחמה נמשכת והברוטאליזציה גוברת- יש נטייה לראות באזרחים חלק מהאויב הלוחם, ולכן גובר הרצון של כל אחד מהצדדים לא להשאיר אותם בעורף שלו. מתנהגים אליהם בהתאם- כצד שמשתתף במלחמה. אם אזרחים הם צד לוחם, צבא שמשתלט עליו לא רוצה להשאיר בעורף שלו אזרחים של הצד השני כי הם עלולים להילחם נגדו. ולכן זה השפיע על הצדדים הלוחמים לגרש את האוכלוסייה המקומית של הצד שכנגד.  המודל של מלחמת העולם השנייה- הצד שפתח במלחמה והפסיד משלם גם בסילוק אוכלוסייה. בריה"מ ופולניה וצ'כוסלובקיה גירשו 15 מיליון גרמנים משטחים שבהם ישבו עשרות שנים. דבר דומה היה בהודו ב-47' (גירשו את ההודים והסיקים מפקיסטן).  קריסתה של החברה הפלסטינית היתה עוד גורם לבעיית הפליטים. הגורמים לקריסת החברה הפלסטינית: I. קריסת הפלסטינים מבפנים, התוצאות של הכשלון של הערבים להקים מוסדות של מנהל עצמי באו לידי ביטוי ב-48'. כאשר הבריטים עזבו, המוסדות שהיהודים הקימו ניהלו את החיים היהודיים בארץ. הפלסטינים לא הקימו כאלה מוסדות, וכאשר הבריטים עזבו הם לא תפקדו- לא היה מי שיספק חשמל, מים, מזון, אספקה לבתי חולים וכו'. II. גם האליטות הערביות, שנפגעו- ברחו ב-48' כאשר ידם של הפלסטינים היתה על העליונה. הם החליטו לתת לעם הפשוט להלחם ואחרי שהכל ייגמר הם יחזרו. אבל לא נשארה הנהגה לעם, זה יצר דמורליזציה- אם השכבות החזקות בורחות זה מעודד שכבות אחרות לברוח. III. היה הבדל משמעותי בין האוכלוסייה הפלסטינית של ההר לבין האוכלוסייה של מישור החוף. האוכלוסייה של ההר הם כפרים שקיימים מאות שנים, שהקשר שלהם הדוק לכפר, והם נלחמו בעקשנות להישאר בכפר שלהם. רוב הכפרים במישור החוף הם חדשים (או מתקופת מחמד עלי מהמאה ה-19, או כפרים שהם שלוחות של כפרים מאיזור ההר שירדו לאיזור החוף בסוף המאה ה-19). האוכלוסייה הזו היתה פחות קשורה לקרקע שבה ישבה, ובהרבה מהכפרים היה קל להם לעזוב. IV. תעמולת הזוועה בתקשורת הערבית- שהיהודים שוחטים וטובחים ואונסים נשים נועדה להגביר את המוטיבציה, אבל זה גרם לפגיעה במוראל. הדוגמא הטובה ביותר היא טבח דיר יאסין: הכפר שליד ירושלים שלוחמים של אצ"ל ולח"י פשטו עליו ונטבחו תושבים פלסטינים. התקשורת דיווחה על מאות תושבים שנטבחו. מחקר שנעשה לפני כמה שנים באוניברסיטת ביר-זית הגיעו למסקנה שמספר האזרחים ההרוגים היה 105. דוגמא נוספת היא הטבח בכפר טמפורה: מחקרים הוכיחו שנהרגו שם רק כ-30 איש, ואולי בכלל בלחימה. לפני כמה שנים טען חוקר ערבי שהטענה שנהרגו שם 300 איש זה תעמולה של היהודים כדי לפגוע במוראל (אבל זו היתה תעמולה ערבית...). התעמולה של אונס נשים ערביות ע"י יהודים גרמו ללוחמים לדאוג לנשים ולילדים בעורף, ולעיתים לנטוש קרבות כדי לחזור ולהגן עליהם- זה גרם להתמוטטות פנימית. לפעמים הפלסטינים ברחו כי הם חששו שהיהודים יעשו להם את מה שהם תכננו לעשות ליהודים. קצינים של צבא ההצלה שנשלח לסייע לפלסטינים הורו לפנות נשים וילדים, ואח"כ הכפר הזה נכבש ע"י היהודים- כלומר, היה פינוי מוקדם מדי.

      • תופעת הפליטות נוצרה מכמה סיבות: הקריסה של החברה הפלסטינית, הדמורליציה, הבריחה של כפריים כשהקרבות הגיעו לשטחם וגם מעשים שהם מעשי גירוש, לוחמה פסיכולוגית של היהודים. יש פה שילוב של המון גורמים, אי אפשר לתאר את זה רק כמעשים של צד אחד. זו לא המלחמה היחידה בהסטוריה שנוצרו בה פליטים, ועמים לפעמים משלמים על הטעויות שהם עושים- אפילו שזו טרגדיה לאומית ***

ב. מה-15 במאי עד סוף המלחמה- כאשר בן גוריון מכריז על מדינת היהודים, מדינות ערב מבינות שאם הן לא תכנסנה ללחימה- אז הערבים יפסידו לגמרי את א"י. השליטים הערבים הכריזו שהם יזרקו את היהודים לים, והיהודים האמינו להם. ממאי 48' הפלסטינים הם לא צד למחמה, הם קרסו כחברה, המלחמה היא בעיקר נגד צבאות ערביים. ואח"כ הצבא הישראלי כובש כפרים בגליל שעוד ישבו בהם פלסטינים.

עליית המשטרים הצבאיים במדינות ערב (אחרי המלחמה) אחרי 48' יש גל של הפיכות צבאיות בעולם הערבי. הגל הזה מסתיים פחות או יותר ב-68'-70'. מה גורם לזה? 1. הסבר נפוץ בהיסטריוגרפיה הערבית הוא התבוסה ב-48'. הטראומה של התבוסה מוטטה את הלגיטימיות של המשטרים הפרלמנטריים. בנוסף, התבוסה והעימות מול ישראל הביאו למיליטריזציה של העולם הערבי. בעיה בהסבר: ההפיכות הצבאיות הראשונות היו בעראק עוד לפני המלחמה. בעייה נוספת: רואים גל הפיכות כזה גם באפריקה לאחר העצמאות, בלי הטראומה של 48'. כלומר, יכול להיות שיש כאן תופעה של עולם שלישי שהאליטות שמביאות עצמאות קורסות או מסולקות ע"י קצינים צעירים לאחר מתן עצמאות. 2. הסבר קיצוני- משטרים צבאים במזה"ת זה הכלל ולא היוצא מן הכלל. זה הטבע של האיזור. צריך לשאול אולי למה האמינו שמשטרים פרלמנטריים ישרדו. זה מציג גישה דטרמיניסטית קיצונית ששום דבר לא ישתנה במזה"ת. 3. מהפיכה חברתית- הצבא הוא נציג המעמד הבינוני, בעיקר המעמד הבינוני השכיר. אותו המעמד שנחסם ונבלם ע"י האליטות הישנות בפוליטיקה ובכלכלה ובחברה. אז הוא פונה לצבא- רק שם הוא יכול להתקדם, ובאמצעות הצבא הוא מבצע מהפיכה חברתית, מסלק את האליטות הישנות ומביא אליטות חדשות. 4. הצבא כמנוע למודרניזציה- צבא ניצב בד"כ בחזית הקדמה הטכנולוגית בכל הארץ. קצינים יותר מודעים למכשלות של הארץ שבה הם חיים מול ארצות אחרות ולכן קצונה מטבעה תרצה מודרניזציה. כל הרפורמות של המאה ה-19 לדגו' שמו דגש על הצבא. (1) לצבא יש מוטיבציה. (2) יש לו יכולת- הוא מאורגן, היררכי ובעל יכולת כפייה. בארצות עולם שלישי שכל המוסדות חלשים- הצבא הוא הכח שיכול להביא שינוי. 5. הצבא הוא נציג של דור חברתי- החוקרים מצביעים על החשיבות של חילופי דורות בהיסטוריה. כשבודקים את הרקע של הקצינים שביצעו את ההפיכות, רובם לא מהמעמד הבינוני, רובם בנים של פלאחים. טענה נוספת היא שהתודעה המעמדית היא לא החזקה, אלא תודעת בני הדור. דור בסוציולוגיה זה קבוצה של אנשים בני אותו גיל שעוברים חוויה שמעצבת את תודעתם. זה הדור שתחושה שהמשטרים הפרמנטריים מושחתים ושחוויית התבוסה של 48' היא חוויה מעצבת, שהרגיש שהדור המבוגר הפקיר אותם ושלח אותם לא מוכנים למלחמה והתבוסה הזו עיצבה את תפישתם. המעורבות הראשונה של הצבאות אחרי המלחמה: סוריה ב-49': באותה שנה היו 3 הפיכות צבאיות בסוריה. השתיים הראשונות שייכות לתקופה של לפני המלחמה. באוקטובר 49' מי שמוביל את המהפיכה זה קצין צעיר שחש את הלם התבוסה במלחמה וזה גורם חשוב שמניע אותו. נאצריזם: אבל התנועה החשובה ביותר שתשפיע על המזה"ת זו התנועה הנאצריסטית. ב-23 ביולי 1952: הפיכה שתהפוך למהפיכה. קבוצת "הקצינים החופשיים" יביאו לתופעה היסטורית שתסעיר את כל העולם הערבית. הפיכה= קבוצה של קצינים מסלקת קבוצה אחרת של קצינים בשלטון. לדוג' בבוליביה היו 183 הפיכות, כל פעם חבורה של קצינים הדיחה חבורה אחרת, אבל לא חל שינוי מהותי בארץ. מהפיכה= לא רק מחליפים את השליט, אלא מביאים לשינוי של המשטר, אופי המשטר. לשינוי של האליטות השולטות. לשינוי בסיס הלגיטמציה של המשטר, לכניסה לפוליטקיה של קבוצות חדשות והרבה פעמים גם לשינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים. נאצריזם: שילוב של האדם (גמאל עבד-אלנאצר), של תפישת עולם, של תנועה פוליטית וגם של צורת פעולה מסויימת. זה לא רק אידיאולוגיה, אלא הלך רוח- תחושת ההתפעמות שמיליונים בעולם הערבי הרגישו- שבעם הראשונה הערבים מכתיבים את ההיסטוריה ומעצבים את ההיסטוריה של עצמם. נובע משילוב ייחוד של נאצר אבל גם מנתוני היסוד של מצריים (אם נאצר היה במדינה אחרת זה לא היה באותה עוצמה). יש 2 גישות לנאצריזם: 1. נאצריזם כמשיחיות מדינית 2. מקרה מזה"ת קלאסי של פופוליזם עבד אלנאצר הוא המנהיג הראשון של מצריים מזה 2,000-3,000 שנה שמדבר בשפה של העם הפשוט. במשך שנים שלטו במצרים שליטים שדיברו יוונית, לטינית, תורכית- ושהתרבות שלהם היתה שונה משל בני הארץ. הוא מנהיג שהוא חלק מגל של הגירה מהכפר אל העיר. הוא זוכה להשכלה תיכונית, והתעצב בדור של שנות ה-30' של משבר הדמוקרטיה, של האיבה הגדולה לבריטניה. זה דור שמעוצב ברוח של רדיקליזם פוליטי: של איבה והערצה למערב, והם חוו את ההשפלה מול הבריטים ומול הישראלים. דמות כזו יכלה לצמוח רק במצרים, עם המיקום האסטרטגי בעולם הערבי, עם מבנה גאוג' שמייצר תמיד מנהיגים חזקים (ארץ שטוחה שקל לשלוט עליה), עם מרכזיותה התרבותית בעולם הערבי, ארץ ענייה שמחפשת או שטחים (מחמד עלי) או שווקים (בתקופת נאצר), וזו ארץ עם זהות חצוייה- זהות מצרית+ זהות על-מצרית (ערבית, אסלאמית, אפריקאית). הנאצריזם מעולם לא התגבש כאידיאולוגיה סדורה: זה מכלול של רעיונות ודפוסי פעולה: מאמינים שהאומה הערבית תשיג את העוצמה הראויה לה מתוקף עברה ההיסטורי או סגולותיה התרבותיות באמצעות איחוד של כל ארצות ערב, בהנהגתו של עבד-אלנאצר. יש פה דמיון בין נאצר לבין מפלגת הבעת'. הבעת': בהגדרה האידיאל של מפלגת הבעת' זה לאומיות ערבית ואחדות האומה הערבית ("אומה ערבית אחת בעלת מסר נצחי"). הבעת' הוקמה ע"י צעירים בסוריה: שלושה מורים, אחד נוצרי (מישל אפלק, ההוגה של הרעיון), מוסלמי ועלואי. שניים מתוך שלושה הם מיעוטים לא מוסלמים שמחפשים מסגרת זהות לא דתית, שתאפשר להם להשתלב ברוב המוסלמי הגדול. הנאצריזם מאמץ את הרעיון הזה ולא מנסח אידיאולוגיה משלו, אבל הוא מכניס עוד מרכיב חשוב משל עצמו: עבד אלנאצר סחף אחריו את ההמונים כי הוא היה המנהיג הראשון, אחרי 200 שנה של תבוסות שלתקופה של כמה שנים נראה כמי שמשקם את הכבוד הערבי הפצוע ומכה את המערב: מביא סופית לנסיגה בריטית ממצרים ב-54', מכשיל את ברית בגדד ב-55', מלאים את תעלת סואץ- סמל לשליטה הבריטית צרפתית, הופך את התבוסה ב-56' כניצחון, השיא ב-58' הוא איחוד סוריה ומצרים. זה שיקום של הכבוד הפצוע מאז פלישת נפוליאון. נאצר השתמש בסיסמא אדירה: אנחנו רוצים להחזיר לעולם הערבי את העוצמה, את החירות ואת הכבוד. לכן הוא היה כל כך נערץ, הוא היה איש מהעם (דיבר בערבית מדוברת). האחדות הערבית אמורה ליצור אומה משיחית שכל הבעיות יפתרו בה. לשמו היתה משמעות: עבד לנצחון. הוא היה חילוני אבל ידע להשתמש גם בביטויים מהקוראן. המעורבות של נאצר במלחמה בתימן, ההסתבכות שלו שהובילה למלחמה ב-67'. עם כל החזון הזה, עבד אלנאצר היה מנהיג מספיק ריאליסטי בשורה של תחומים: הוא דיבר על אחדות אבל ידע שזה לא בר-ביצוע, הוא שאף יותר להגמוניה מצרית על ארצות ערב האחרות. הוא דיבר בחזון על חברה על-מעמדית אבל השלים עם פערים מעמדיים. הוא דיבר ברטוריקה על המאבק הבלתי נמנע לשחרור פלסטין מהיהודים- אבל נזהר מאוד ממלחמה (עד 67' שם איבד את השליטה). הוא דיבר על היותו מנהיג מהעם, למען העם- אבל ליתר ביטחון הקים גם שני מנגנוני בטחון פנים וזרק כ-20,000 איש למחנות מעצר (האחים המוסלמים)- כלומר הוא הקים מערך דיקטטורי ששולט בעם. משטר פופוליסטי: משטר שמבוסס תמיד על קואליציה של קבוצות חברתיות, כאשר שתי קבוצות הן מחוץ לקואליציה: *בעלי האדמות הגדולים והתעשיינים הגדולים *בורגנות זרה. הקואליציה הזו תמיד מדגישה את העם ואת היותו קולקטיב אחד, היא שוללת באידיאל חלוקה מעמדית ורואה את העם כולו תחת מנהיג כריזמאטי. תנועה שמדגישה את המרכזיות והחשיבות של האדם הקטן והאותנטי. הדגשת הצדק החברתי נגד שליטה של גורמים זרים בכלכלה. הן תנועות לאומיות שמדגישות כל הזמן את המאבק נגד הזרים שהם לא חלק מהעם האמיתי. המשטרים האלה היו מאוד נפוצים בדרום אמריקה בשנות ה-40' וה-50'. נאצר היה כזה, מנחם בגין, וחומייני. הפופוליזם הדרום אמריקאי, ושל בגין הוא דמוקרטי, נאצר היה אנטי-דמוקרטי, הוא יודע מה העם מרגיש.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית