FANDOM



Adam Sabra - Poverty and Charity in Medieval Islam: Mamluk Egypt, 1250-1517


תוכן עניינים

פרק ראשון - הקדמה (עמ' 7-1) 2 פרק שני - עוני: רעיונות ומציאות (עמ' 31-8) 5 פרק שלישי - קבצנות ומתן נדבות Begging and Almsgiving (עמ' 68-32) 14 פרק רביעי - הווקף (עמודים 69 – 100) 29 פרק חמישי - סטנדרטים של מחייה - Standards of Living (עמ' 133-101) 35 פרק שישי - מחסור במזון ורעב (עמ' 134- 168) 41 פרק שביעי - Conclusion (עמודים 177-169) 50


(לחיצה על שורה בתוכן+ctrl תוביל הישר לפרק הרצוי)

פרק ראשון - הקדמה (עמ' 7-1)

ההיסטוריה החברתית של המזרח התיכון הטרום מודרני נמצאת בחיתוליה. מלבד כמה מחקרים פורצי דרך ידוע לנו מעט מאוד על התפתחות החברות המזרח תיכוניות לפני המאה העשרים. חוסר ידיעה זה ניתן להבנה מתוך שני גורמים: ראשית, חוקרים נוטים להתמקד בהיסטוריה של אליטות – שליטים ומלומדים שהיא אמנם חשובה, אך נותר לנו רק לתהות איזה חברה הולידה סוג כזה של אליטות. שנית, חוסר במקורות. למעשה, מתוך עבודת המחקר בנושא נראה שהמקורות קיימים ולא נוצלו עדיין עד תומם. זה נכון במיוחד לגבי מצרים הממלוכית, אשר לגביה קיימים מקורות עשירים ומגוונים במיוחד, אך גם לגבי חברות אסלאמיות טרום מודרניות אחרות. נושא העוני הוזנח כמעט לחלוטין, לפחות עד לתקופה האחרונה. קיימים כמה מחקרים שנעשו על ידי אשתור, לפידוס וברינר אך עדיין הנושא בחיתוליו. למרות הימצאותו של חומר רב בנושא ההקדשים, תפקידה של הצדקה בחברות אסלאמיות טרום מודרניות לא נחקר. יוצא דופן בולט להזנחה זו הוא מחקרו של גויטין על השירותים החברתיים בקהילה היהודית של הגניזה הקהירית. לגבי ההיסטוריה האסלאמית קיימים סימנים של התקדמות. התפרסמו כמה מחקרים לגבי העוני בחברה האסלאמית בתקופות ובמקומות שונים אשר נותנים סיבה להאמין כי הידע שלנו בנוגע להיסטוריה חברתית של העמים במזרח התיכון ילך ויעמיק באופן משמעותי בעשור הקרוב. אך למרות סימני ההתקדמות, מחקרים מעמיקים על העוני במזרח התיכון הטרום מודרני כמעט ולא נכתבו וספר זה מהווה מונוגרפיה ראשונה על העניים במזרח התיכון לפני המאה ה-19. יהיה זה שימושי לערוך השוואה של חקר ההיסטוריה החברתית במזרח התיכון עם התחום המקביל באירופה של ימי הביניים ובתחילת העידן המודרני. עליית תחום מחקר ההיסטוריה החברתית בשנות ה-60 הביאה ליצירת כמות אדירה של מחקרים, כולל מספר רב של עבודות על עוני וצדקה. עבודתו של מישל מולט על העניים בימי הביניים נתנה השראה לכתיבת ספר זה על העוני בקהיר הממלוכית. הבעיה העיקרית הניצבת בפני החוקר בבואו לעסוק בנושא ההיסטוריה של העוני והצדקה בחברה האסלאמית הטרום מודרנית היא בעיית זיהוי המקורות. קיים שוני רב בין המקורות הניצבים בפני החוקר לגבי התקופה שלפני שנת 1500 מאלו הניצבים בפני ההיסטוריון של אירופה לגבי אותה תקופה ולכן יש צורך לגבש גישה שונה למקורות. אין לחוקר של תקופה זו גישה לסוג של ארכיונים אשר מהווים מקור חיוני לכתיבת ההיסטוריה של האימפריה העסמאנית לדוגמא. אך עדיין, קיימים מקורות לגבי התקופה הממלוכית - המסמכים רבים הקשורים לוקפ שרדו. בנוסף, קיימות כרוניקות רבות מהתקופה אשר מהוות גוף ידע עשיר. כמה מהכרוניקאים הממלוכים התעניינו בחברה מסביבם וכתביהם מהווים מקור חשוב לחקר ההיסטוריה החברתית, ואולי הדבר החשוב ביותר הוא שהכותבים הממלוכים ירשו את כל המסורת הלמדנית האסלאמית, עם כל התפתחויותיה המושגיות. כמו באירופה, גם במזרח התיכון הדת היא גורם חיוני בהתגבשות מושגי העוני והצדקה. הברית החדשה מהווה מקור בסיסי לפיתוח של נושא העוני על ידי מלומדים נוצריים – תיאוריות שעברו שינויים מהותיים במהלך הדורות כאשר הנסיבות החברתיות והפרשנויות של אספקטים שונים באמונה הנוצרית השתנו. בנוסף, המושג של "צדקה" ((charity הוא מושג נוצרי, ואין מונח מקביל לכך במחשבה המוסלמית. בספר זה, השימוש במונח "צדקה" מתייחס לנוהגם של העשירים לסייע לעניים, תוך הזנחת המשמעות הנוצרית הספציפית של המונח לטובת מובן כללי ואוניברסלי שלו. בנוסף לכך, אין בספרות הדתית של האסלאם כתיבה על המושגים של צדקה ועוני. עבודה זו תנסה לגשר על הפער. הפרק השני מוקדש לדיונים בתיאוריות של עוני במזרח התיכון האסלאמי בימי הביניים ובהשוואה של מושגים אלו עם מה שידוע לנו לגבי העניים בקהיר הממלוכית. מאז המאה ה-9, ועד לתקופה הממלוכית (1250-1517) התעורר ויכוח, בעיקר בחוגים צופיים, בנוגע למשמעות ולערך של העוני. שתי נקודות עולות מהפרק הזה. הראשונה היא, שהגדרת העוני כמצב רוחני לא התקבלה ללא התנגדות בחברה האסלאמית של ימי הביניים. חלק מההוגים העניקו לעוני תפקיד חשוב ברוחניות, אך אחרים היו זהירים יותר בהערכותיהם לגבי "העני הקדוש". השנייה היא, שכאשר האידיאליזציה של העוני השפיעה על העניים האמיתיים של קהיר הממלוכית, הם גם יצרו תמונה דו משמעית. מצד אחד, המעמדות העליונים חששו מפני העניים. מצד שני, הם נחשבו כבעלי מצב רוחני מיוחד וכאשר אדם נתן להם צדקה הוא ציפה לקבל גמול על מעשיו. הפרק השלישי מתייחס לנושא נתינת הצדקה בפירוט. גם כאן ההוגים המוסלמים פיתחו דיון מורכב בנושא. ההתנהגות והמניעים של נותן הצדקה ומקבלה היו נושא לבחינה מתמדת בכדי להבטיח את המצב הרוחני של החלפת של צדקה בתפילה. בפרק הזה יש ניסיון להוריד את האידיאלים לקרקע על ידי השוואה שלהם עם מה שידוע לנו על ניסיונותיה של המדינה הממלוכית להסדיר את קיבוץ הנדבות בקהיר או להתערב בסיוע לעניים. המסקנה העיקרית הנגזרת היא שנתינת צדקה היא עניין פרטי אשר יחידים עסקו בו באנונימיות. המדינה התערבה במקרים מסוימים כמו פדיון שבויים או בניהול רכושם של יתומים אך ברוב המקרים לא הייתה מעורבת. חוסר במעורבות ממשלתית בחיי העניים מלמדת אותנו על המדינה במצרים הממלוכית. לא היה זה מיכולתה או מעניינה של המדינה הממלוכית להתערב בבעיות חברתיות, אלא אם התעורר חשש ממצב בו חוסר במעורבות כזו תוביל לאלימות או סבל המוני. המדינה לא ניסתה להסדיר את חי היום יום של העניים ושל רוב האוכלוסייה העירונית. השימוש במונח "מדינה" בהקשר הזה דורש הסבר. במונח מדינה גלומים שלושה היבטים: מיסוי, צבא ומערכת משפט. זה בעיקר נכון במקרה של מדינות טרום מודרניות, כמו האימפריה הממלוכית אשר לא הפעילה מיניסטריונים של רווחה ציבורית. המערכת השיפוטית במצרים הממלוכית הייתה בידי המלומדים הדתיים, למרות שרוב פסקי הדין הוצאו על ידי אוטוריטות חילוניות. המיסוי התמקד באזורים הכפריים של מצרים הממלוכית והצבא היה מעמד סגור בפני האזרח הפשוט. כתוצאה מכך, הנזקקים העירונים לא באו במגע עם השלטונות, פרט למגע עם בתי המשפט. עובדה זו לא מנעה מהמלומדים הדתיים לפתח תיאוריה לגבי אחריות הסולטאן לגבי המעמדות התחתונים באוכלוסייה המוסלמית, וזה גם לא עצר את הסולטאן מלתמוך בלגיטימיות שלהם על ידי התעניינות מיוחדת בגורלם של העניים העירוניים. כמו בעלי האדמות הגדולים במצרים, לסולטאן הייתה גישה למצרכים אשר להם נזקקו העניים יותר מכל - בעיקר מזון, וגם לאדמות אשר יכלו להיות מוקדשות כוקפ אשר יספק שירותים של צדקה. הפרק הרביעי מוקדש לבחינת ההקדשים - האוקאפ. למרבה המזל, כ-250 שטרי וקפ שרדו מהתקופה הממלוכית והם זמינים לחוקר המודרני. בהתבסס על קריאה שיטתית של המסמכים הללו, ניתן להגיע להערכה אמינה לגבי תפקיד הוקפ במתן שירותים לעניים. ראשית, ניתן לתאר את השירותים השונים אשר התאפשרו כתוצאה מההקדשים לעניים בתחומי השירותים הרפואיים, החינוך, חלוקת המזון והמים וקבורת המתים. שנית, ניתן לזהות לפחות באופן כללי את הפטרונים אשר הקדישו אותם. סנדרה קבלו טענה כי לימודי העוני התמקדו בנחיצות הסיוע לעניים ולא התבצעה בחינה ראויה של הזהות והמניעים של התורמים. יש להיזהר מהורדת הצדקה לדרגה של מעין "ספורט" מוסרי של העשירים, אך עדיין קבלו מעלה נקודה מעניינת. העשירים לא רק הגיבו לצורך חברתי, היו להם מניעים אישיים לנתינת צדקה. קיימים מספר גורמים הקשורים להבנת המניעים של מייסדי הוקפ בקהיר הממלוכית. במקרים מסוימים אינטרסים פרטיים הם שקבעו. הפיכת רכוש לוקפ הגנה עליו מפני החרמות והבטיחה כי צאצאיו של המקדיש ייהנו ממנו. מניע זה היה חשוב ביותר עבור האולאד אל-נאס הילדים של הממלוכים, אשר מעמדם הדרדר במהלך המאה ה-15. בנוסף, התורמים דאגו לנשמותיהם שלהם, משום שתרומה לעניים הייתה אמורה לזכות את התורם בשכר מאלוהים וזאת באמצעות התפילות של העניים בעבור העשירים. אך לעיתים המניעים הפרטיים התנגשו עם האינטרסים של המדינה. זה בעיקר נכון לגבי ההקדשים המונומנטלים שהוקמו על ידי הסולטאנים, כמו בתי חולים. במקרים אלו, ההקדשים, אשר הוקמו מההכנסות של אדמות המדינה, שירתו אינטרסים ציבוריים על ידי מתן שירותים הכרחיים לקהילה המוסלמית, כמו גם אינטרסים פרטיים הניכרים בקברים של משפחות הסולטאנים שהפכו להקדשים. שימוש זה ברכוש האוצר המדינה עורר בעיה תיאורטית קשה עבור המלומדים הדתיים. כפי שנראה, הם ניסו לגשר על הפער בין האינטרסים הציבוריים והפרטיים וטענו כי העובדה שההקדשים כוללים שירותים עבור העניים, ועבור המלומדים עצמם, מצדיקה את קיומם. בדרך זו, לימוד של התיאוריה והפרקטיקה של הצדקה מובילה להבנת הדרכים בהן המדינה הצדיקה את שלטונה. אנו למדים גם כיצד האליטות הגנו על האינטרסים שלהן וכיצד הם הפכו את הפטרונות שלהם על העניים לעניין דתי. הפרק החמישי חוזר אל העניים עצמם. הפרק עוסק בסטנדרטים של חיי העניים בקהיר הממלוכית. על ידי שימוש במקורות מגוונים, הפרק עוסק במזון, בביגוד ובדיור של העניים. בפרק תתבצע השוואה של נתוני השכר המופיעים בתוך שטרי הוקפ ושל סכומים אשר מופיעים בכרוניקות. נתוני השכר מתייחסים ל"משרתי הוקפ" – האנשים שנשכרו בכדי לנקות, לתחזק ולהגן על המסגדים, מדרסות ומוסדות אחרים בקהיר. מכיוון שנתוני שכר לגבי עובדים שכירים ובעלי מלאכה כמעט אינם קיימים, שיטה זו נותנת לנו אפשרות להעריך את תנאי המחייה של העניים העובדים. הפרק השישי מוקדש לרעב ומחסור במזון. מלבד כמה מחקרים חשובים על משברים ספציפיים, ההשפעה הכוללת של אירועים אלו והאמצעים שננקטו על ידי המדינה בכדי להתמודד עימם לא נחקרו באופן שיטתי. לפיכך, הפרק יבחן כל מקרה של מחסור במזון שהתעורר במהלך תקופת שלטון הסולטאנות הממלוכית במטרה לקבוע מדוע חוסרים אלו הובילו לרעב, כאשר מרבית לא גרמו לכך. בנוסף לבחינת המקרי המחסור במזון, ייבחנו האמצעים שאמצה המדינה בכדי לטפל במשברים אלו. גם כאן אנו למדים על הרכב המדינה הממלוכית ועל היחסים בתוך האליטות. בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14 הסולטאנים יכלו לארגן חלוקת מזון כאשר הסוחרים העשירים, הבירוקרטים, והאמירים נטלו חלק בכך. במאה ה-15, הסוחרים כבר לא היוו חלק מהאליטה, והסולטאנים היו פחות יעילים בהנעת האמירים לסיוע לעניים. התפתחות זו הותירה את הסולטאנים כאחראים יחידים על נושא הסיוע לעניים בעיתות משבר. לעיתים לא הייתה כל עזרה שהוגשה לעניים. מכיוון שהעניים נאלצו פעמים רבות להסתמך על משאביהם האישיים במצבים אלו, הם פיתחו אסטרטגיות הישרדות שיתוארו בסוף הפרק השישי. הפרק האחרון יציג את המסקנה של הספר במסגרת השוואתית, בהתייחס להיסטוריוגרפיה של העולם העתיק, אירופה של ימי הביניים ותחילת התקופה המודרנית וסין. מגבלות העבודה: ראשית, הספר מתמקד בעוני ואדיקות דתית כפי שהובנו על ידי המוסלמים. לפיכך, אין התייחסות רבה לחברות היהודיות הנוצריות במצרים. הסיבה לכך היא שעלינו להבין תחילה את השקפת תרבות הרוב לפני שניתן יהיה להכניס לתוכה את תפקיד המיעוטים הדתיים באותה חברה. שנית, העבודה מתמקדת בקהיר. אין התייחסות להיסטוריה של האזורים הכפריים וזאת מכיוון שכמעט לא קיימים מקורות לגבי העוני בכפרים. שלישית, אין התייחסות לצדקה אשר הופנתה לחלקים אחרים באימפריה, בעיקר לערים הקדושות – מכה ואלמדינה. במקרה זה, קיים מידע רב בכרוניקות ובמסמכי הוקפ כך שהנושא ראוי למחקר נפרד. העבודה אינה מתיימרת להקיף את כל המקורות הקיימים ולכן היא מהווה רק פתיח לעבודות מחקר נוספות בנושא.


פרק שני - עוני: רעיונות ומציאות

עוני, כמו כל מושג אחר, הוא בעל משמעות כפולה. מצד אחד, המילה "עוני" מעוררת אצל הקורא המודרני מציאות של מחסור. במקרה הזה, עוני יכול להיות מוגדר במספר דרכים: בהתאם להכנסות, רכוש חומרי, החברה אליה האדם משתייך וכו'. מצד שני, המוסלמים בימי הביניים ראו את מושג העוני כבעל כמה משמעויות, ובנוסף לכך, אותן משמעויות לא בהכרח תאמו את המציאות של העניים עצמם. בהעדר מקורות לגבי העניים בקהיר הממלוכית המשימה של תיאור דימוים העצמי של העניים כמעט בלתי אפשרית. לפיכך ההיסטוריון צריך להסתפק בבחינת כיצד ראו העשירים, המלומדים אשר השאירו אחריהם מקורות כתובים את העניים ואת מקומם בחברה. במקרה זה, הכרוניקאים הממלוכים יכולים לסייע בידינו. הכרוניקאים, אשר המפורסם ביניהם הוא טאקי א-דין אל-מקריזי התעניינו במעמדות שונים בחברה הקהירית ביניהם העניים. בהתאם לכך, ניתן לקבל מושג לגבי איך האליטות של החברה הממלוכית תפסו את העוני והעניים בחברה. עוני לא היה רק מושג חברתי בחברות אסלאמיות בימי הביניים, אלא היה גם אידיאל דתי. במהלך המאות אלפי אנשים בחרו בחיים של עוני מבחירה, נטשו את העושר והמעמד החברתי במטרה לעבוד את האל "במשרה מלאה". אחרים בחרו בנתיב פחות דרמטי אך עדיין החשיבו עצמם כ"אביונים" אשר דוחים ערכים חומרניים לטובת השכר בעולם הבא. הנטייה של מלומדים מוסלמים ושל מרבית המאמינים להעריך אנשים אלו רק תרמה לאידיאליזציה של העוני. נטיות אלו בשילוב עם ההדגשה המופיעה בקוראן על חשיבות נתינת הצדקה, תרמו ליצירת התפיסה של המוסלמים בימי הביניים בנוגע לעניים באופן כללי. הפרק הזה עוסק בעוני כמציאות חברתית בה עסקו כרוניקות וספרות ימי הביניים וגם כאידיאל דתי.

עוני כמושג חברתי בשפה הערבית קיימות מספר מילים לתיאור מושג העוני. הראשונה היא פקר אשר לה שתי משמעויות: עוני, מצוקה (נזקקות). במובן השני, פקר היא מילה נרדפת לחאג'ה והפקראא הם אהל אל-חאג'ה. מצב של מצוקה נתפס על ידי הוגי דעות מוסלמים כמאפיין של האנושות בכללה. כל היצורים נזקקים לבוראם. אך עוני הוא מצב בו לאדם יש חוסר ברכוש חומרי או מצב של האנושות ככלל, כפי שעושר (ע'ינה) יכול לתאר רכוש של אדם פרטי או של האל שאינו במצב של נזקקות כלפי ברואיו. מצד שני, המונח ת'ארוה, אשר גם מציין עושר הוא בעל קונוטציות חומרניות. במסורת הלקסיקוגרפית הפקיר תמיד יוצמד למסכין. שתי המילים מתייחסות לאדם אשר סובל ממחסור חומרי. הלקסיקוגרפים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי איזה מושג מציין אדם נטול כל רכוש חומרי ואיזה מציין אדם שיש לו רכוש מסוים. חשיבות ההבחנה בין המושגים נובע מהשימוש שלהם בקוראן בנוגע לאלו הזכאים ליהנות מהצדקה. הויכוחים בנוגע להגדרות היו נחלתם של מלומדי האסלאם במשך דורות רבים. המשפטנים חלוקים בדעתם. אל-שאפיעי (820-767) החזיק בהשקפה שהפקיר הוא נטול האמצעים והמסכין היה בעל רכוש מסוים ואילו אבו חניפה (767-669) החזיק בדעה ההפוכה. על פי אל-שאפיעי, מחלה אשר מונעת מאדם לעסוק במסחר היא חיונית להגדרת הפקיר והמסכין הוא זה אשר עוסק במסחר אך לא מסוגל לכלכל את עצמו ואת משפחתו. בפועל, ההבחנה בין המושגים התעמעמה כאשר נפגשה עם המציאות. במסמכי הוקפ מהתקופה הממלוכית רואים את שני המושגים מופיעים יחדיו כמילים נרדפות. במובן אחד המושג מסכין טומן בחובו משמעות נוספת. הוא מתייחס לאדם הראוי לרחמים אך לא בהכרח מרושש. הלקסיקוגרף אבן מנצור נתן דוגמא של המסכין כאדם אשר הוכה וזכה לטיפול לא צודק ולמרות שהוא עשיר וחי חיי רווחה המונח מיסכין מתאר את השפלתו. אדם כזה אינו זכאי לקבל צדקה. אך המונח מסכין יכול להתאים לכל אדם אשר סובל מחוסר מזל מכל סוג שהוא וראוי לרחמים וסימפטיה. במובן המשפטי, גם הפקיר וגם המסכין הם עניים הראויים לקבל את הצדקה (זכאת). ברשימותיהם של הכרוניקאים, המונחים השונים אשר תיארו את המעמדות העניים בחברה לא הוגדרו בדרך כלל אך הם משכנעים יותר מהמונחים המשפטיים בכמה דרכים. כאשר המשפטנים מתרכזים בכמות הרכוש שאדם מחזיק בידיו, הכרוניקאים יותר מתעניינים במציאות החברתית של החברה הקהירית. הכרוניקאי אל-מקריזי במיוחד התעניין בחיים הכלכליים של מצרים, מכיוון שהוא עצמו היה מפקח על השווקים. (עמ' 10) אל-מקריזי (1442-1364) נתן לנו את התמונה המפורטת ביותר של כיצד האליטות של זמנו ראו את מבנה החברה שלהם. לאחר המשבר אשר התחולל במצרים בתחילת המאה ה-15, אל-מקריזי לקח על עצמו לתאר את כל הקטגוריות בחברה המצרית, וכיצד המשבר השפיע על כל אחת מהן. הוא תאר 7 קטגוריות: 1) השליטים. 2) הסוחרים העשירים ואלו שחיו חיי שפע. 3) הסוחרים הזעירים. 4) האיכרים. 5) מקבלי המלגות: משפטנים, סטודנטים ועוזרים. 6) בעלי המלאכה והשכירים בעלי הכישרון או מיומנות. 7) הנזקקים והעניים המרודים אשר מקבצים נדבות וחיים על חשבון אחרים. שתי הקטגוריות האחרונות הם מעניינינו כאן. הקטגוריה השישית מאחדת את בעלי המלאכה והפועלים ונראה שאל-מקריזי ראה אותם כמקשה אחת. הקבוצה האחרונה מתייחסת למקבצי הנדבות. בנוגע לתיאור ההשפעה של המשבר במצרים החיבור בין בעלי המלאכה והפועלים נראה ברור. אל-מקריזי מספר כי אלו אשר השתייכו לקטגוריה השישית שכללה בנאים, משרתים ופועלים - רק מעטים מהם שרדו ורבים מצאו את מותם. בעלי המלאכה והפועלים קיבלו את משכורתם במטבע. משכורות אלו הגיבו למשברים הדמוגרפים והכספיים של תחילת המאה ה-15 על ידי עלייה ניכרת. גורל זה מנוגד לזה של האנשים אשר קיבלו מלגות קבועות אשר ראו את ערך המלגות שלהם צונח כתוצאה מהעלמות מטבע הכסף וזיופים רבים של מטבע הנחושת. ניגוד נוסף הוא גורלם של העניים במהלך המשבר. אל מקריזי כותב כי מרבית הנכללים בקטגוריה השביעית, העניים והנזקקים, מצאו את מותם מהרעב ומהקור ושרדו מהם רק בודדים. אלו אשר חיו על הצדקה לא זכו לראות את שכרם עולה לנוכח המשבר. הם היו אלו אשר סבלו במיוחד מהעליות והמורדות של פטרוניהם. רבים מהמונחים אשר הכרוניקאים השתמשו בהם בכדי לתאר את המעמדות הנמוכים היו פחות ספציפיים. קיימות התייחסויות רבות ל"אנשים הפשוטים" (אל- אומה) בשונה מהאליטה (אל-חאסה). לא כל פשוטי העם היו עניים והיו ביניהם אנשים בולטים אשר עתרו לסולטאן במקרה בו רצו להתרעם על חוסר צדק. ישנם מקרים בהם הכרוניקאים משתמשים במונחים פחות מחמיאים כמו "אספסוף", "המון". הקבוצה האחרונה כללה אנשים כמו שומרי סף ואפוטרופוסים. (עמ' 12) התייחסויות יותר ספציפיות קיימות לגבי הקבוצות של בריוני השכונות זוער אל-זור. מקור התופעה הזו הוא בהתהוות קבוצות של אנשים צעירים מאל-פוסטאט ומאל-קאהירה שניהלו יריבויות בתחרויות שונות כמו האבקות ואגרוף בתקופה הפאטימית כבר בשנת 1002. מאוחר יותר, במאה ה-14 הם הסתובבו חמושים. בתרופה הממלוכית, קבוצות אלו בדרך כלל הופיעו באזורי המגורים של קהיר: אל-חוסייניה, צפון העיר הפאטימית ואל-סאליבה - איזור מסחר הממוקם ליד מסגד אבן טולון. בשונה ממקביליהם הדמשקאיים לא נראה שהם היו מאורגנים או שמשכו חברים מהאזורים "המכובדים" של העיר. הזור היה ידועים בשימוש באלימות, גם בקונפליקטים אזרחיים וגם כסיוע לחיילות הסדירים. כאשר הסלטאן ברקוק הודח בשנת 1389, וקהיר חוותה את המלחמה הקשה ביותר בתולדותיה (עד הפלישה העסמאנית), הזור תמכו באמיר מינטאש, אשר צידד בהם. האמיר ארגן אותם ברבעים ושילם להם משכורות, אך השליטה בהם הייתה בלתי אפשרית והניסיון נכשל. למרות זאת, המשיכו להשתמש בהם כסיוע צבאי, והם השתתפו בהגנת מצרים בפני הפלישה העסמאנית. האידיאולוגיה של קבוצות אלו הייתה לא ברורה, או שלא הייתה קיימת. הם היו מקושרים לשכונות ספציפיות בעיר אך לא ברור מי היו אותם אנשים שהרכיבו את הקבוצות. נראה סביר כי הם נחשפו לאידיאלים של הפתווא ((futuwwa אשר הופצו על ידי קבוצות דומות בסוריה, עיראק ואנטוליה. בעיראק, בזמן שלטונו של הח'ליפה אל-נאציר א-דין אללה (1180-1225) גרסא אליטרית של הפותווא השתלבה עם רב גוניות עממית במטרה לחזק את שליטת הח'ליפה על בגדד וסיפקה בסיס ליחסים עם השליטים המוסלמיים בסביבה. בתקופה הממלוכית, שימור הח'ליפות הצריך שימור של הפתווא האליטרית, כלומר – גילום של הסולטאן באחוות הפותווא על ידי הח'ליפה אך בלי להראות כי מאמץ רב הושקע בכדי לכלול את הפתווא העממית, כלומר – הזור. באופן כללי, הזור היו קשורים בפשיעה. כאשר ניתנה להם ההזדמנות הם בזזו את בתיהם של העשירים. בנוסף, הם נודעו בכך ששחררו אסירים מכלאם במהלך מרידות. במהלך הפרות סדר רבות הצטרפו אליהם העבדים בביזת האזורים המסחריים של העיר. תמונה זו עולה אמנם מתיאורם של כותבי הכרוניקות מקרב האליטות, אך יש מעט עדויות בכרוניקות שניתן לבסס עליהן תיאור של הזור שיהיה יותר קרוב או מהימן לגבי תפיסתם העצמית. מושג לגבי אופן הארגון הפנימי של קבוצות הפתווא בתחילת המאה ה-14 ניתן לקבל מעבודתו של אבן באידאקין, אשר בחר לבקר אותם על "חידושיהם" שנחשבו בעיניו ללא ראויים מבחינה דתית. למרות נימתו הביקורתית הוא מהווה מקור חשוב להבנת תפקוד אותן קבוצות. על פי כתביו של אבן באידאקין, כניסה לתוך קבוצה של פותווא הושגה על ידי טקס, הידוע בשם תדחירה – מילה שיכולה להתפרש כאישור או הנצחה. המועמד, עמד עם עיניים ואוזניים מכוסות, והובא בפני כינוס של חברי הקבוצה. מנהיג הקבוצה היה מסיר את בגדיו ומלביש אותו כנראה בבגדים מיוחדים ואז מושך חוט ממכנסיו של המועמד. אחרי שטקס החניכה הושלם כל הנוכחים שתו מי מלח. הטקסים יוחסו לח'ליפה עלי אבן אבו טאליב – מקור השראה לרבים מהמנהגים של הפתווא והמסדרים הצופיים בימי הביניים.

אבן באידאקין מתייחס לכל המנהגים הללו כ"חידושים" (בדעה) המנוגדים לדרכו של הנביא ומקורביו. הוא לא דוחה את מה שנחשב לאידיאלים של הפתווא – כמו מתן מזון לעניים ויתומים ומתן לבוש לאלמנות – מעשים של צדקה. 

אבן באידאקין מציין כי אנשים אצילים אלו הצדיקו את מנהגיהם לא רק על ידי ייחוסם למנהגי הנביא, מקורביו והח'ליפים הראשונים אלא גם על ידי ביצוע של מעשים טובים כמו שחרור אסירים, בעיקר כאלו שנכלאו עקב אי תשלום חובות. לפיכך, אחד מהתפקידים של מסדרים אלו היה לבסס קשרים בין חברי מעמדות ומקצועות שונים. אבן באידאקין לא מתייחס להרכב החברתי של קבוצות אלו. יתכן שהם התנהלו על בסיס שכונתי, כמו הזור, או על בסיס מקצועי. קבוצה אחרת אשר מוזכרת באופן תדיר בכרוניקות היא החאראפיש. המקור של המונח לא ידוע, ואפילו לא ידוע אם המקורות משתמשים במונח בעקביות. אך יש עקביות בנוגע לנקודות מסוימות. ראשית, נראה שהם התקיימו מקיבוץ נדבות למרות שהיו אנשי בעלי יכולת גופנית. הם נהנו מצדקה בעיתות מצוקה, אך היו מקרים בהם השתמשו בהם גם כפועלים בעבודות שחורות. על פי ויליאם ברינר, הם נודעו מאוחר יותר כג'ועידיה – קבצנים עם יכולת גופנית. מאפיין נוסף הוא לוחמנותם. השתמשו בהם כסיוע צבאי בקרבות של אמצע המאה ה-13 נגד הצלבנים. בנוסף, הם תמכו פעמים רבות במאבק הפנימי בקרב האליטה הצבאית והשתמשו בפופולריות שלהם כדי לעודד או להעליב סולטאנים מסוימים. הם היוו אלמנט לא יציב בחברה העירונית ומרבית הפרות הסדר העירוניות נקשרו בהם. במהלך מאבקי הכוחות של המאה ה-14 החאראפיש בדרך כלל תמכו במשפחת קאלאווניד – יתכן והם תמכו בשלטון שושלתי. במאה ה-15, כאשר המערכת הממלוכית כבר מנעה נאמנויות כאלו, הם היו הרבה פחות פעילים פוליטית. החל מהמאה ה-14 החאראפיש היו תכונות אשר הפרידו אותם משאר העניים העירוניים: הם היו מאורגנים. המנהיג שלהם נקרא סולטאן אל- חאראפיש או שיח' אל- מסאכיה. מחזיק עמדה זו היה ערב בפני הסולטאן להתנהגות החאראפיש, וידוע כי פעם אחת בשנת 1438 המנהיג קיבל הוראה לגרום לכל בעלי היכולת הגופנית לצאת לעבודה. בהקשר זה מוזכר אדם נוסף - השיח' אל טעיפה. מההבנה של המילה טעיפה (קבוצה) יתכן והכוונה למנהיג המסדרים הצופיים, גילדות בעלי המלאכה או הקבצנים. אין הסכמה לגבי הזמן בו בעלי המלאכה בקהיר התארגנו בגילדות אך מקור מן המאה ה-17 מציין כי השיח' אל-מסאכיה שפיקח על הגילדות באותו הזמן, היה ידוע קודם לכן כסולאטן אל- חאראפיש. הצהרה זו תורמת להנחה כי הטועיף המדוברים היו גילדות של בעלי מלאכה. פרשנות נוספת לזהותם של החאראפיש היא שהם היו צופים קבצנים. אחד מהדמויות הצופיות של המאה ה-14 אזכר את החאראפיש וכתב עליהם שהם לא מקבצים נדבות, אינם צבועים, מסתפקים במועט ושאר מעלות. כמובן שמדובר בכתיבה של אדם אשר החשיב את הכנות שבעוני כצידוק לאורח חייהם הלא-אורתודוכסי. אלו שלא התרשמו מההתכחשות לעושר ייסדו אגודה. אל-סחאווי כתב עליהם כי הם מובילים לכפירה. בנוסף להאשמה בכפירה, החאראפיש הואשמו בעישון חשיש. אבן דאניאל (מ. 1310) כותב כי שימוש בסמים היה מאפיין בו הם נודעו ברבים. חשוב לזכור כי תיאוריו של אבן דאניאל במכוון נועדו ליצור סקנדלים. הוא מאשים אותם בשימוש בחשיש אשר מוביל לעצלותם, התנהגותם הלא ראויה בציבור, ריקודים והתכנסויות. ההתייחסות לריקוד והתכנסויות מצביע על כך שאבן דאניאל התייחס לחאראפיש כאל חברים לא מכובדים בקהילה הצופית. אף על פי כן, העובדה שהם השתמשו בחשיש היא שלכדה את תשומת ליבו והוא כתב על כך רבות. על בסיס תיאורים אלו נראה ברור כי לפחות בראייתו של אבן דאניאל החאראפיש היו קבוצה של צופים אשר ויתרו על כל תפקיד מועיל לחברה והקדישו עצמם למנהגים הצופיים המפוקפקים ביותר - ריקודים וצריכת סמים. לפני בחינה נוספת של הקשרים בין קבוצות כמו החאראפיש והצופים בקהיר הממלוכית, יש להרחיב כעת בתחום הדת. עד כה הדיון בעוני הוגבל לרעיונות שהיו למשפטנים וכותבים בתקופה הממלוכית על תופעה חברתית זו. בכדי להבין את ההקשר הדתי בו פעלו הצופים, יש לבחון את העוני כצורה של אדיקות דתית או מעלה – אידיאל העוני.

העוני כאידיאל דתי (עמ' 17) מוסלמים רבים מימה"ב (הוגים,חייליים....) ראו בעוני כקריטריון לאדיקות חזקה. כתוצאה מכך צופים רבים קראו לעצמם "עניים" ככינוי המצביע על דחיית מותרות חומריות והכרה בצורך באל. לדעת מקובלים רבים להכיר את האל דורש מאדם לנתק את כל הקשרים עם העולם החומרי. דעה זאת משתקפת בעבודתו של אל גזאלי "תחיית מדעי הדת" , בפרק שכותרתו "ספר העוני והסגפנות" אל גזאלי טוען בפירוש "עולם זה הוא אויב האל" , יש לשנוא את עולמנו, השנאה הזאת מובילה את האדם לדחות את הפיתויים ולאמץ את המידות הטובות של העוני. המחבר מעוניין לבחון את כתביהם של סופרים צופים מתקופתו של אל גזאלי ואח"כ להתעמק בדעותיו של אל גזאלי על העוני כאדיקות. אבו נאצר אל סאראג' עוסק בסגפנות (זוהד) ובעוני במחקרו , הוא מגדיר עוני כצעד הראשון של אלה המחפשים אחר האל. יש 3 דרגות סגפנות : מתחילים ( מובתאדיון) שידיהם ומוחם ריקים מרכוש ; מתקדמים (מותחכימון) שניקו את נשמתם מדאגות העולם הזה ; ואלה ששחררו עצמם מענייני העולם ברמה כזאת שהם ממשיכים לשמור על סגפנותם למרות שהם יודעים שהאל לא ישפוט אותם על רצונותיהם הגשמיים. אל סאראג' מעיר כי "סגפנות דורשת לבחור בעוני". ישנם גם דרגות של עוני, הדרגה הגבוהה ביותר היא של העניים שאין להם כלום , הם לא מבקשים או מצפים לעזרה מאף אחד , ולא מסכימים לקבל שום דבר שניתן להם. אנשים אלה הם הקרובים ביותר לאל. דרגה שנייה היא של האנשים שאין להם דבר ולא מבקשים כלום אך הם יקבלו מתנות . הדרגה האחרונה היא של האנשים שאי להם דבר אך הם יבקשו עזרה אם יש צורך, הם צריכים לכפר על כך שהם מקבצים נדבות ע"י מתן צדקה. עפ"י אל סאראג' אדם צריך להיפטר מרכושו , מהרצון שיהיה לו רכוש ומכל רצון גשמי- חומרי , גישה זאת היא טיפוסית לצופים וחוזרת במקורות . אבו טאליב אל-מאקיס' שהוא המקור העיקרי לחומר הצופי של אל גאזאלי ,מתייחס לעוני כחלק מהסגפנות . העני חסר הרכוש יתוגמל בעולם הבא , אך הסגפן שממשיך את עוניו יתוגמל כפול מכך . גישה זאת פותחת דיון לגבי מגוון סוגים של סגפנות , נקודה חשובה היא הגדרתו של אל –מאקיס לסוגי סגפנות שונים . סוג אחד הוא של עשירים שנותנים את רכושם , לעומת זאת לעניים הסגפנות מורכבת מהיעדר רכוש ולכן העני צריך לחשוש שעוניו יילקח ממנו , ממש כפי שאיש עשיר חושש שרכושו יילקח. המפתח להבנת השקפתו של אל מקיס' על הסגפנות נמצא בהגדרתו את העולם הגשמי והסגפנות בתוכו . הוא טוען שהעולם מורכב מרצונות ותשוקות המאמינים , על בסיס זה הסגפנים נחלקים ל-3 סוגים עפ"י הרצונות שמהם הם נמנעים . המוסלמים (מסתבר שזהו סוג של סגפנות) נמנעים מדברים אסורים , האדיקים נמנעים מדברים מפוקפקים והסגפנים נמנעים מהדברים המותרים שכוללים את כל הדרוש לקיומו של האדם. לדעת Hujviri (שגם הוא כתב על אידיאל העוני כמובן...) האל נתן לעוני דרגה גבוהה כזאת שהעניים (שהם צופים מובהקים )זנחו את העבודה למען המחייה ופנו לאל שיספק להם זאת . לאנשים אלה אין דבר והם לא מעוניינים ברכישת נכסים . Hujviri מכיר בכך שעוני הוא לא תמיד וולונטרי. הוא משווה אי- וולונטריות לידיעת המשמעות האמיתית של העוני , שמוביל להתעלמות מכל הדברים הגשמיים. בנוסף הוא טוען שאנשים המעדיפים עושר מנמקים זאת בכך שהוא קשור באלוהים , עם זאת הוא מסיק כי בני אנוש לא יכולים להשתתף במשמעות זו של העושר כי הם תלויים באל שיספק להם אותו. אל גזאלי מגדיר עוני כ"מחסור במה שצריך".לפי הגדרה זו כולם עניים מלבד האל כיוון שכולם תלויים בו לצורך קיומם , אך אל גזאלי מעדיף להתייחס לעוני כמחסור ברכוש חיוני. כיוון שצורכי האדם הם בלתי מוגבלים בפוטנציאל , דרגות שונות של צורך מתאימים לדרגות שונות של עוני. לפי כך יש 5 מצבים של עוני : 1.אדם ששונא עושר ובורח ממנו נקרא סגפן. 2.אדם שלא רוצה בעושר אך לא שונא אותו ואם יהיה לו כסף הוא יבזבז אותו בצמצום נקרא שבע רצון. 3.אדם שמעדיף עושר אך למרות שיש בו רצון לכך הוא לא מחפש אחרי כסף בטירוף, אם הוא יקבל זאת בקלות הוא ישמח אך אם זה ידרוש ממנו מאמץ הוא לא יעסיק עצמו בכך, נקרא מרוצה. 4.כשאדם לא מחפש אחר עושר מתוך אי יכולת לעשות זאת , למרות שהוא רוצה בעושר ויחפש אחריו גם אם זה ידרוש ממנו מאמץ נקרא רודף בצע. 5.כשלאדם חסר הכסף שהוא צריך , כמו אדם רעב שאין לו אוכל בסיסי נקרא נזקק . אל גזאלי אינו קורא לאנשים לוותר על רכושם , למרות שהעוינות של דרגת הסגפן כלפי עושר ככל הנראה מעידה על כך שהוא עצמו שולל בעלות על רכוש. ניתן להסיק מהקטגוריות הללו על גישתו כלפי עושר כעדות להתייחסותם של אנשים אל פיתויי העולם הזה . הסגפן לא זקוק כלל לרכוש כיוון שהוא יודע שהאל יספק לו הכל, למשל עאיישה אשת הנביא שנתנה 1000 דירהמים והשאירה 1 בלבד כדי לקיים אותה ואת העוזרת שלה. אל גזאלי מראה על ניגוד במסורות האסלאמיות לגבי דברי הנביא , מצד אחד הוא צוטט כאומר "עוני הוא כמעט כפירה" ומצד שני "תנו לי לחיות כעני ולמות כעני" . אל גזאלי טוען שהנביא מבקש מהאל להגן עליו מהעוני והנזקקות בעוד שהוא מכיר בתלותו באל. הוא מצטט מס' מסורות על הנביא כדי להדגיש את העוני כמידה טובה . ביניהן יש מסורת הטוענת כי העניים יקבלו את העושר בכניסה לגן עדן והעשירים ונשים (??!!) יבלו את זמנם בגיהנום וזה מעיד שהנביא סירב להפלות את העניים , העניים יובילו את האנשים שנתנו להם צדקה לגן עדן. בכך הוא טוען שהעניים הם צדיקים מוחלטים. טיעונו של אל גזאלי כי העניים הם אדוקים יותר מהעשירים עורר מחלוקת . הוכחה אחת שמוצעת על ידו בנוגע לטיעון זה היא שמצוקה היא פחות מסוכנת משפע /עושר. עם זאת הוא מכיר בכך שעוני מוקצן יכול להטות את המאמין מחתירה אחר ידע האל ( האמונה), ושעושר הוא מבחן גדול יותר לאמונת המאמין מאשר עוני. למרות זאת עוני נותן למאמין את ההתבוננות הטהורה ביותר באל.

בהמשך אל גזאלי מתאר את נוהגי העני האדוק , הוא אמור להיות שלם עם מה שיש לו ולא להתלונן או לפרסם את עוניו. כמו כן אסור לו להשפיל את עצמו בפני אדם עשיר בגלל עושרו,  אלא אמור להכיר בערכו הגבוה לעומת העשיר ולא להסתובב בחברתו. על מנת לשמור על מעמדך כעני אסור לצבור רכוש , אך ישנם שלושה מקרים בהם מותר לצבור : 1. לצבור מספיק ליום ולילה אחד אך לא ליותר (דרגת הצדיק). 2. לצבור מספיק לארבעים ימים (דרגת האדוק) 3.לצבור מספיק לשנה אחת (דרגת הדתי)

אם העני מקבל יותר ממה שהוא צריך כדי לשמור על דרגתו הטובה , הוא צריך להיפטר מהעודף על ידי מתן צדקה. לסיכום גישתו של אל גזאלי , עוני הוא קדוש כי הוא מצביע על התרחקות מחומרנות . יותר מכך כשרואים בו פעולת אדיקות , עוני מוביל לריכוז מוחלט לרכישת ידע האל. אחד המתנגדים הגדולים להשקפותיו של אל גזאלי הוא איבן אל –ג'אווזי (510-597 או 1116-1200) שהוא מלומד חנבלי שספרו "הולכת השולל של השטן" מוקדש ברובו להתקפת גישתו של אל גזאלי וסופרים צופים אחרים. בעוד שהסכים עמו לגבי השאיפה לרדוף אחרי ידע מיסטי , הוא דחה את הביקורות על ייסוד חברה מוחלטת , כולל השלילה הכוללת של הצופים את העולם החומרי. הוא שולל את טענת הצופים שהמנהגים שלהם החלו מתקופת הנביא ושמקורם הוא מקבוצת מהגרים עניים שויתרו על רכושם במכה כדי להתלוות לנביא לגלות במדינה. אנשים אלה נקראו אנשי השער (אהל אל צופה) בגלל שחיו בפתחו של מסגד הנביא . אל ג'אווזי טוען שעוניים של אנשי השער הוא תוצאה של חוסר ברירה ולא בחירה כמו אצל הצופים. הוא מתנגד לרעיון של ההתנכרות לעולם כדרך להכרת האל , הרעב גורם להזיות שהצופים רואים בהם כחזיונות של האל. אל ג'אווזי לא אומר שלתת צדקה זה אינו מעשה אדיקות , אך מי שמוותר על כל רכושו ומכניס את עצמו ואת משפחתו למצב של מחסור מבצע טעות חמורה. עוניים מחייב אותם לקבל צדקה או מתנות ואף לקבל זאת מאנשים שהרוויחו את הונם באופן לא חוקי. בנוסף הוא טוען שניתן לצבור רכוש ושהכוונה להשתמש בהון לחיזוק אישי שיפתור את בעיית העוני, כמו כן צבירת רכוש למטרות דת כמו נתינה לאחרים היא לגיטימית . מתוך זה הוא מסיק כי עוני הוא לא דבר שיש לרצות בו ועושר הוא ברכה שאדם צריך להודות עליו. האדם העשיר שפועל בדרכי דת ואדיקות אינו שונה ממלומד או חייל במלחמת הקודש. עם זאת איבן אל ג'אווזי מכיר בערך הסגפנות כשמיישמים אותה נכון. בשבילו סגפנות אינה כוללת דחייה מוחלטת של העולם החומרי , אלא מדגיש כי עולם החומר הכרחי למלא את החובות החברתיות והחוקיות שאין לזנוח אותן. כך בעוד שאל גזאלי מתייחס לסגפנות כאופן הדחייה הגבוה ביותר של העולם החומרי, איבן אל- ג'אווזי מעדיף צורה צנועה יותר של מסירות המתאפיינת בקיום האחריות החוקית והחברתית של הפרט. כמו איבן אל- ג'אווזי גם איבן תימייה המשיך את המאבק נגד השוואת העוני לאדיקות. ההגות הדתית בנוגע לעוני באסלאם התחלקה לשני מחנות. הראשון הדגיש את חשיבות ההתנכרות כלפי העולם החומרי, החלטה שהובילה לדחיית העושר , השני שהכיר בסכנות שהגיעו עם ההצלחה החומרית ועם זאת ראה בעוני כמציב סכנות גדולות יותר. הצופיות החלה עם ההתפתחות המוקדמת של האסלאם ועם זאת הנטייה לכיוון התארגנות גדולה שהובילה ליצירת המסדרים הצופים הגדולים החלה בשנות ה-12 המאוחרות. בנוסף לכך הצופים במזה"ת מצאו עצמם נהנים מפטרונות ובייחוד מאליטה צבאית. קמו שני מוסדות צופים : ה"זאוויה" שבד"כ נשלטה על ידי שייח' מסוים וחסידיו וה "ח'אנקה" שנוצרה על ידי הפטרונות של האליטה כדי להרוויח מאירוח זרים ומקובלים במסעם . זהו רק חלק מהפטרונות הסבוכה שהורכבה מגורמים פוליטיים ודתיים שאיבן אל ג'אווזי ראה בהם מעוררי התנגדות. הגיוני כי אל גזאלי נשען על פטרונות האליטה כדי להסכים עם הדוקטרינה של דחיית עושר ומעמד חברתי , אך האפשרויות להתאכסן ולקבל מלגות אפשרו לצופים רבים לנסוע לארצות וערים רחוקות בחיפוש אחר ידע. אבו נג'יב אל סוהראוואדי טוען שהעוני של הצופים אינו מחסור ברכוש או נזקקות , אלא ביטחון באל ושביעות רצון ממנת חלקך. הוא אף משווה את האדם העשיר לחוטא ואת נתינת הצדקה שלו כחרטה – כניסיון לטהר עצמו ממעשיו הראויים לגינוי. לעומת זאת אחיינו אבו חאפס אל-סוהראוואדי טוען כי "הצופיות היא מעל סגפנות ומעל עוני" , העני מרוכז מדי בציפייה לכך שהאל יתגמל אותו על עוניו לעומת זאת הצופי לא מתנהג באדיקות מתוך הרצון לקבל תגמול מהאל . אבו חאפס מכיר בכך שלעוני יש תפקיד מפתח בדרך להפיכתך לצופי , אך הצופי אינו בהכרח עני. חשוב להתייחס לפסקה הנ"ל כדי ללמוד על סממני התקופה , בתקופתו של אבו חאפס העוני התמעט כתוצאה ממיסוד הצופיות , כמו כן היה לו תפקיד ציבורי כשגריר של הח'ליפה נאסיר אל דין אללה . לכן אין זה מפתיע כי הוא פחות מתחבר לעוני כאדיקות דתית. הטיעון שלו מראה כי בעוד שהצופים הכירו בכך שההפרדה מהעולם החומרי דרשה אקט של רצון , הם חשדו לחלוטין בכל רצון אנושי. לסופרים הצופים רצון האל הוא היחיד ואדם צריך להכיר בתלותו ברצון האל בכל תחום ע"י חיסול כל רצון אישי . למרות הביקורות שנשמעו על ידי מלומדים על מיסוד הצופיות , אנשים רבים התייחסו לתושבי ה"חנקות" כדמויות מיוחדות. הצופים שחיו ב "חנקה" המפורסמת בקהיר :"סעיד אל סאוודה" , הם דוגמא טובה לתופעה זו . במהלך המאה ה-8/14 אנשים הגיעו מפוסטאט כל שבוע כדי לצפות במצעד של הצופים מה"חנקה" למסגד אל חאכים אל תפילת יום השישי . הם קיוו לקבל ברכות בצפייתם באנשים קדושים אלה. מאז המאה ה-13 והלאה חלה תגובה רדיקלית שונה לגמרי לגבי מיסוד הצופיות . לעיתים התייחסו אליהם כצופים המתנגדים לחוקי המוסר או דרווישים , הקבוצות הללו ובייחוד הקאלאנדרים קיבצו נדבות כדרך חיים. העדויות הדלות לגבי תנועות אלה מראות כי הם היו תנועות מחאה מתוך המיינסטרים הצופי , מאוחר יותר הם פיתחו דפוסי התנהגות שערורייתיים. המחבר נותן דוגמאות למייסדי תנועות מקבצי נדבות צופים. למשל קוטב אל דין חיידאר שחי בבדידות בח'וראסאן . חסידיו אימצו את סגפנותו הקיצונית , כמו לבוש מינימלי והנחת טבעות ברזל סביב אברי המין שלהם כדי לשלוט ביצריהם המיניים ...(???). הקבוצות הללו חיו מקיבוץ נדבות , נדדו בקבוצות . העוני ההתנדבותי שלהם היה כה מוקצן עד כדי דחיית תעסוקה מכל סוג . הם הואשמו על ידי המלומדים הממוסדים שהם מזניחים את חובות הדת ( לא מתפללים או צמים ) , ובנוסף הם הבדילו עצמם מהאוכלוסייה על ידי לבישת שקי צמר וגילוח שערם-זקנם-שפמם ואף גבותיהם... עם זאת אף קבוצה לא הייתה חסינה מפני פיתויי הפטרונות של האליטה . אם מייסדי הקבוצות היו ידועים כמתבודדים , חסידיהם הרוויחו בסופו של דבר מהכבוד שהם קיבלו מהאליטה הממלוכית . לפני מותו (695/1295) האמיר "איז אל- דין אייבאק...אל סליחי" הקים מסגד ב QUS שבו הקאלנדריה נפגשו כל שנה במהלך הרמאדאן לקבל בשר טרי ולחם... יש הטוענים כי הקאלנדריה (וקבוצות נוספות כמו החיידרים) צרכו חשיש, האשמה זאת מעלה את התמונה שצייר איבן דאניאלס על החוראפיש כאוכלי חשיש שרקדו ונכחו בכינוסים צופיים . אין זה אפשרי לקבוע האם הקאלנדריה והחוראפיש חפפו במאפייניהם , אך ניתן לומר שהדמיון אינו מוגבל לצריכת הסמים . שתי הקבוצות מתוארות כמקבצי נדבות , היחסים עם המנהיג של כל קבוצה עם המדינה הממלוכית היו דומים. הקאלנדריה הייתה המסדר הגדול ביותר ששלח את השייח'ים שלו להתלוות לסולטאן (שמו - קאנוש אל גאוורי) והחוראפיש עצמם הצטרפו לפעולות צבאיות . בנוגע לזהותם של קבוצות מקבצי הנדבות , מקורות סוריים ומצריים מתייחסים לקאלנדריה ולחיידרים כאיראנים במקורם , רבים מהם כנראה דיברו פרסית והתלבשו בלבוש פרסי ובנוסף ב 28 לחודש מוחרם בשנת 821/1418 הם הוגדרו על ידי הממשל כזרים וצוו לעזוב לביתם . בעוד שאין ספק לגבי מקור המנהיגים מאיראן , זה טבעי כי מקומיים הצטרפו לקבוצות הללו. אם שתי הקבוצות הללו (חאראפיש+קאלנדריה) גרו באזור חברתי דומה ואף חופף , זה מציע פרשנות כלכלית לתופעת הסגפנות הרדיקלית . החאראפיש הגיעו אל מעמדם מעבודות יום כמו חקלאות ומאבטלה... ניתן לראות שלנטייה הדתית והחברתית היו שלבים כפולים, מצד אחד סגפנות ותמיכה רדיקלית בעוני היו גישות שפנו אפילו לאליטה , סולטאנים העניקו פטרונות לעניים וקיוו לקבל את ברכותיהם. סופרים מלומדים כתבו מחקרים שהגנו על אידיאל העוני האדוק . מצד שני השגת אדמה לקבוצות שונות היה ההווי של העניים הלא משכילים ככל הנראה. מנקודת הראייה הסוציאלית רוב חברי הקבוצות הללו נראים כאנשים שלא רצו או לא יכלו לעבוד ,יש להסתכל על הדברים באובייקטיביות בבואנו להעריך את האשמות המקורות על אנשים אלה . בעוד שהיו להם מנהגים לא שמרניים יש להניח כי שהייתה להם ראייה אידיאליסטית ייחודית על החיים שבחרו לעצמם. החוראפיש הייתה קבוצה גדולה יותר מהקאלנדריה. אם נחפש אחר ההנחה ששתי הקבוצות דומות , ניתן להגיע למסקנות בנוגע למוטיבים האפשריים לחברות בקבוצה צופית הנוגדת את חוקי המוסר. החברים היו אנשים ללא עבודה קבועה ואם מתחשבים בערכי החברה המצרית של ימה"ב , הסטטוס הזה ככל הנראה מנע מרובם להתחתן. עובדה זאת מסייעת להסביר את הנטייה של חברי קבוצות אלה להישאר רווקים , ובמקרה של החיידרים – לפגוע באיברי מינם על ידי חירורם עם טבעות ברזל. בדרך זאת , צורך חברתי תורגם לאדיקות דתית. אותו דבר נכון גם לגבי המאפיינים הקולקטיביים של סוג זה של החיים הצופיים , בעוד שמייסדי הקבוצות חיו בבידוד חסידיהם חשו צורך להתאחד. כיוון שלא היו להם משפחות , הם שאפו לגיבוש עם חבריהם מקבצי הנדבות .קבוצות אלה שימשו אלטרנטיבה חברתית לאנשים העניים , שרבים מהם היו צעירים ורווקים , שהיה להם קושי להסתדר בחברה הממוסדת . בכל המקרים הללו האליטה השלטת עשתה מאמצים להיות פטרון שלהם , אם מתוך כבוד לערכיהם הרוחניים ואם בכדי להפחית את הרוח המיליטנטית שלהם. המחבר טוען שהקוראים בטח כבר מבולבלים (וואלה...) באשר לנקודה בה עוני מסתיים כתופעה חברתית ומתחיל כאידיאל דתי ... בלבול זה הוא תוצאה של המקורות הממלוכים . בעוד שההיסטוריון המודרני שואף להבדיל בין עוני התנדבותי ולא התנדבותי , הפרדה זאת לא זרה לתיאוריות הצופיות על עוני וסגפנות אך לא ניתנת ליישום על העדויות האמפיריות של כותבי ההסטוריה. המעמד שניתן לעניים הקדושים התייחס אליהם כקבוצה למרות הבוז של ההסטוריונים למעמדות הנמוכים . יותר מכך יש לזכור את דברי אל גזאלי על כך שלעניים יש מוראל וסטטוס רוחני גבוה יותר משל העשירים. בעוד שאל גזאלי לא הוכיח את העוני הראוותני של מקבצי הנדבות ( כי האמין שהעניים צריכים להסתיר את מעמדם ) הערך שהוא ואחרים ייחסו לעוני כאידיאל רוחני עזר לספק את הרקע האידיאולוגי לתפיסות רדיקליות על עוני. כפי שנראה בפרק הבא לקדושה שהעניים קיבלו קרדיט עליה הייתה השפעה על מעמדם כאובייקט צדקה. ולכן בעוד שהעשירים התרשמו ממנת חלקם של העניים עד כדי רצון עז לזנוח את כל עושרם ולהצטרף אליהם , הם האמינו שמתן תרומה יאפשר להם להשתתף בבארקה של העניים.


פרק שלישי - קבצנות ומתן נדבות, Begging and Almsgiving

בעוד שיש אמונה שהיררכיה חברתית היא טבעית או ניתנת ע"י האל, הצד השני של אמונה זו היא ההכרה שהעשירים חייבים לעזור לעניים. בעוד העניים מרוויחים מהצדקה שהם מקבלים, העשירים גם מרוויחים מהפחתת הלחץ החברתי ומצדיקים את מקומם בחברה כתורמים לפחות ברי המזל. צדקה לכן תורמת לשמירת הסדר החברתי ההיררכי, המוסדר ע"י פטרונות. מילה לצדקה קיימת בכל השפות. לערבית קלאסית אין שום מילה שמתאימה לצדקה. מילים כמו ihsan (מעשה טוב) או karama (נדיבות) לא יכולות להיות מתורגמות כצדקה. בערבית, עם זאת, ישנן מספר מילים לצדקה: צדאקה (צדקה גם התנדבותית וגם מנדטורית), sila (באופן מילולי, קשר) וזכאת (מס הצדקה חובה). בנוסף, צדקה העסיקה כמנהג ספקטרום רחב של האוכלוסייה של קהיר הממלוכית. חוץ מהמקרה של הקלת הרעב, המדינה הממלוכית השאירה את רוב פעילויות הצדקה למצפון מאמינים אינדיבידואלים. אפילו תשלום הזכאת הושאר לאינדיבידואל, עם מקרה יוצא דופן בחלק הראשון של התקופה. כאשר הסולטאן לקח אחריות על פעילויות מסוימות של צדקה, כמו נתינת אוכל בחגים דתיים וביקור אסירים, לקהיר הממלוכית לא הייתה מערכת חסות ממשלתית של רווחה לעניים. קיום של מוסדות דתיים שתמכו בבתי חולים ובתי ספר הציעו עזרה מסוימת, אך לא היו חלוקות סדירות של אוכל ע"י המדינה בקהיר הממלוכית, כפי שהיו קיימות ברומא הקדומה. הדגש על יוזמה פרטית יכול היה רק להגדיל את הנטייה של העניים לקבץ נדבות. העדר עזרה מסודרת בחסות המדינה לעניים גורם לכך שהעניים צריכים להסתמך על האמצעים שלהם על מנת להשיג עזרה. לכן, הם נאלצו לקרוא לתשומת לב על מנת להשיג סימפטיה של חבריהם המוסלמים. הקיום הנפוץ של קיבוץ נדבות כאמצעי להשיג צדקה בימה"ב של המזה"ת יצר ספרות חשובה. החלק הראשון של פרק זה עוסק בדיונים על קיבוץ נדבות וצדקה בעבודות ספרותיות ודתיות על תקופת ימה"ב האסלאמית (1000-1500). החלק השני של הפרק עוסק בצדקה כפי שהונהגה ע"י אינדיבידואלים פרטיים והסולטאן בקהיר הממלוכית. פעולות צדקה רבות נעשו באירועים דתיים מיוחדים או למטרות מסוימות. בנוסף, פעולות אלה שימשו אידיאולוגיה של דאגה אבהית ע"י האליטה של החברה הממלוכית לעניים. בנוסף, אנשים שהיו ידועים בשל הצדקה שלהם נחשבו כאדוקים במיוחד, שם שלעתים שרד לאחר מותו של אדם. בסופו של דבר, המחבר יסכם ע"י בדיקת אותם מקרים שבהם המדינה ניסתה להסדיר צדקה ואת מעמד העניים. מאמצים אלו מתחלקים לשלוש קטגוריות: קיבוץ נדבות מסודר, פיקוח על הירושות של יתומים קטינים והפחתת העונשים של אלו שנאסרו כיוון שלא שילמו את חובותיהם. זכאת מס הצדקה (זכאת) הוא חובה לכל המוסלמים. הוא נחשב לאחד מחמשת עמודי האסלאם, יחד עם העדות, התפילה, הצום במהלך הרמאדן והעלייה לרגל למכה. כל בוגר מוסלמי שלא סובל מחולשה מנטלית או שיש לו כמות מסוימת של רכוש מחויב לשלם זכאת. סוגי הרכוש שמחייבים זכאת הם: חיות עדר, תבואות ופירות, זהב וכסף, מסחר ומתכות יקרות. בכל מקרה, מס הצדקה נפרע אם אינדיבידואל צובר כמות מספיקה של סוג מסוים של רכוש בתוך שנה נתונה. המדינה בד"כ לא מתערבת בתשלום המס המתאים. מכל סוגי רכוש אלו, הקטגוריות שהיו הכי רלוונטיות בתקופה הממלוכית היו זהב, כסף וסחורה. יתכן שכמה חברים מהאליטה שילמו זכאת על שכרם מקרקעות חקלאיות, אך אין עדות על כך. במקרה של זכאת המשולמת על זהב, כסף וסחורה, האחוז היה 2.5%. אחוז זה שולם כאשר האדם צבר 200 דירהמים או 20 דינרים תוך שנה אחת. בנוסף, כל מוסלמי נדרש לשלם זכאת אל פטר בסוף חודש הרמאדן. סוג זה של צדקה הוא בצורת כמות האוכל שמספיקה להאכיל אדם ביום אחד. לפי החוק המאליכי והשאפיעי, ראשי גברים של בתים אחראים לשלם מס זה בשם נשותיהם, ילדיהם ועבדיהם. החוק החנפי טוען שהנשים אחראיות לשלם את הזכאת אל פטר שלהם. קבוצות המקבלים החוקיים של הזכאת מתחלקות לשמונה קטגוריות ולא כוללות ועבדים, לא מוסלמים וחברים של משפחת הנביא. הנביא עצמו לא קיבל צדקה משום סוג, בעוד משפחתו, שאסור היה לה לקבל זכאת הייתה יכולה לקבל צדקה התנדבותית. שמונה הקטגוריות הן: עני (faqir), מסכן (miskin), גובי זכאת הממונים ע"י הממשלה, לא מוסלמים שעוזרים למטרת האסלאם, עבדים קשורים (mukatabun), אנשים בעלי חובות, לוחמי קודש שלא מפוצים ע"י המדינה ומטיילים ללא גישה למימון. המשפטנים לא יכולים להסכים לגבי ההגדרות של עני ומסכן, אך יחד שתי קבוצות אלה כוללות את אלה ללא רכוש ואלו שאין להם מספיק רכוש כדי לפרנס אותם ואת משפחתם. בנוסף, האימאם מאליכ מסיק שאין שום הצדקה לשלם זכאת ללא מוסלמים שעוזרים למטרות האסלאם בגלל שהדת הפכה מספיק חזקה בשביל לוותר על אמצעים אלו. באופן כללי, המקורות המשפטיים עוסקים בדרישות הבסיסיות של מי שחייב לשלם זכאת, מי רשאי לקבל אותה ובאיזה אופן מס זה צריך להילקח. הם לא מתעניינים בהיבט המוסרי של צדקה, בין אם בחלק של מי שנותן צדקה או מי שמקבל אותה. לא ניתן להגיד אותו דבר לגבי ספרות מיסטית. המדריכים החשובים ביותר של הצופיות שנכתבו במאות ה- 10 וה- 11 כוללים פרקים על זכאת. לפי אבו נאצר אל סאראג', צופים רבים מחשיבים עצמם מחוץ לתחום של הוראה משפטית על זכאת, בין אם משלמי זכאת או מקבליה. רבים מאמינים שהם לא צריכים לשלם את מס הצדקה. צופי הגון לא צריך לצבור מספיק רכוש כדי להידרש לשלם זכאת. לפי תפיסה אחרת המיוחסת לאל- שיבלי, צופים צריכים לתת את כל רכושם, לפי הדוגמה של החליף אבו-בכר. בנוסף, צופים רבים החזיקו בתפיסה שהם לא צריכים לבקש או לקבל זכאת. זה בגלל הסיבה שהם לא רצו לקבל עזרה שצריכה ללכת לעניים ולנזקקים. במקרה זה, ההבדל בין עוני במובן של אדיקות ועוני כליקוי חברתי נעשה באופן ברור. הצופים גם מפחדים מהמניעים של אלו שמציעים להם צדקה. כך, חלקם היו רוצים לקבל צדקה בשני תנאים: 1. שזה לא ינבע מקיבוץ נדבות. 2. שאלו שמשלמים את מס הצדקה לא יכירו את הצופים וכך לא יושפע מעמדם כאנשים אדוקים. אחרים היו רוצים לקבל זכאת כיוון שהיא תמלא את הוראת האל, אך הם לא רוצים להשפיל את עצמם לאנשים אחרים ע"י קבלת צדקה התנדבותית. אחרים היו רוצים לקבל צדקה מכל הסוגים מאחר ו"האל נתן לעניים את הזכות לחלק מרכוש העשירים". לאבו טאליב אל-מאקי יש גם פרק על זכאת בספרו Qut al-qulub. הוא מתחיל בקביעת המחויבות המשפטית של תשלום מס הצדקה. אח"כ הוא מסביר את ההתנהגות הראויה לאדם המשלם זכאת. אדם לא צריך לדבר על תשלום הזכאת שלו ולא צריך להשמיץ את העניים שמוכרחים לקבל צדקה. אל מאקי משווה את ההחלטה של עני לקבץ נדבות בפרהסיה להחלטה של אדם לא מוסרי לחשוף את חוסר מוסריותו בציבור. ההשפלה של קבלת צדקה לא יכולה להיות מתוארת באופן ברור יותר. אל מאקי אז מתייחס למנהג הנפוץ שבו מקבל הצדקה אומר תפילה (dua) בשביל האדם שנתן לו את הצדקה. הוא אומר שנותן הצדקה צריך להגיב עם תפילה דומה למקבל מאחר ולאף אחד אין זכות לקבל את התפילה של מישהו כשהוא רק מילא את מחויבותו. אי ביצוע יכול לסכן את השכר שמקבלים מהאל על המעשה הטוב. בנוסף, על מנת שפעולת צדקה תהיה ברת תוקף, המקבל חייב להיות אדם דתי או מישהו נזקק. כאשר אדם מסתיר את העוני שלו, לעומת זאת, קשה לזהות אותו. במקרה זה, סוגים שונים של אנשים ראויים ביותר כדי לקבל צדקה: אלו שהמראה שלהם מרמז על הצורך שלהם, למרות שהם לא מפרסמים עובדה זו ואלו שאנשים מכירים באופן אישי ויודעים שהם עניים, בעיקר קרובים וחברים. אל מאקי מציין מספר ורסיות שמגדירות סוגים של אנשים עניים שבאופן חוקי מקבלים זכאת: 1. הקבצנים (sail). 2. האדם המקופח ((mahrum שהיה מקופח במחייתו. 3. האדם השבע רצון (qani), שנשאר בביתו ומרוצה ממה שהאל נתן לו. 4. האדם המסכן (mutarr), שמקבץ נדבות, אך בושתו מונעת ממנו להביע את הצורך שלו בגלוי. 5. האדם האומלל (bais), שסובל ממחלה או מחולשה. אל מאקי גם בדק את המושגים faqir ו- miskin כשהוא מעלה מחדש את אי ההסכמות של מלומדי המשפט באשר למשמעות שני המושגים. ל- Hujviri, מצד שני, יש פירוש רחב הרבה יותר של החובה לשלם צדקה. הוא מחשיב זכאת כאופן להודות לאל על ברכתו (nima). כך חייבים לשלם זכאת לא רק על עושר, אלא גם על מעמד חברתי וברכות איזוטריות. על בסיס זה, הצופים, לפי Hujviri, מחשיבים תשלום מס צדקה על רכוש חומרי כסוג של קמצנות, מאחר והאדם ששילם אותו, שומר על רוב הרכוש שלו ולא מביא בחשבון את הסוגים האחרים של הברכות. לא ברור איך מישהו יחשב את המחוייבות לשלם צדקה על מעמד רוחני או חברתי. כפי הנראה זהו עניין של מצפון. בכל מקרה, טיעוני Hujviri נראים יותר רטוריים מאשר אמיתיים. Hujviri, לאחר מכן, עוסק בדיון האם צופי צריך לקבל זכאת. לדעתו, צופי יכול לקבל מס צדקה, מאחר וזה מסיר עול מהאדם שמשלם אותו. הצופי מקבל צדקה על מנת לשחרר את המאמין הפשוט ממחוייבותו. אבו חמיד אל ע'זאלי, בספרו "תחיית המדעים הדתיים", כולל פרקים ארוכים על צדקה. בהם הוא משלב דוקטרינות משפטיות הלקוחות מהאסכולה השאפיעית עם עניין צופי טיפוסי לאופי המוסרי של משתתפים בנתינת צדקה. הוא מתחיל בבדיקת התנאים אותם אדם המשלם זכאת חייב למלא. ישנם חמישה תנאים. ארבעת הראשונים פשוטים. הם כוללים כוונה נכונה, תשלום בזמן המתאים, תשלום המס ברכוש שעליו הוטל המס ותשלומו במקום שבו האדם בעל הרכוש נמצא. לבסוף, המס חייב להתחלק בין שמונה הקטגוריות של המקבלים בתנאי שהם נמצאים במקום בו המס משולם. שניים מקטגוריות אלה, לעומת זאת, לא נמצאים ברוב הערים: לא מוסלמים שעוזרים למטרת האסלאם ופקידי מס הממונים ע"י הממשלה. לוחמי קודש ועבדים קשורים נמצאים בכמה ערים, בעוד 4 הקטגוריות הנשארות (עניים, מסכנים, בעלי חוב ומטיילים) נמצאים בכל מקום. כל התנאים האלה נוצרו באסכולה השאפיעית. טענתו של אל ע'זאלי שהממשלות של זמנו לא מינו פקידים לאסוף ולספק זכאת רומזת על העובדה שמס הצדקה נחשב כעניין של מצפון אישי של כל מאמין. לאל ע'זאלי יש רשימה של חובות (wazaםf) שכל מי שמשלם זכאת חייב למלא. ראשית, יש להבין את המשמעות של זכאת כמחויבות דתית. כלומר, הבנת 3 המטרות שבגללן האל הטיל את המס. 1. להראות שהאהבה לאל עולה על אהבת רכוש. אנשים שמבינים זאת הם אחת מבין 3 קטגוריות: אלו שויתרו על כל רכושם, אלו שויתרו על כל מה שהם לא צריכים או כאשר הם רואים אדם במצוקה ואלה שמשלמים את המינימום החוקי הנדרש. 2. לטהר מישהו מתכונה של קמצנות. 3. להכיר תודה על הברכות שמישהו קיבל. לאחר מכן יש את זמן התשלום. טוב לשלם מוקדם ככל האפשר, מאחר וזה מראה את הרצון לציית לפקודות האל, להביא אושר ללבות העניים ולהימנע מאפשרות שמשהו יקרה שימנע ממישהו לשלם זכאת. באופן כללי, טוב לתת צדקה בסתר. נתינת צדקה בפרהסיה על מנת להשיג הוקרה לא מקובלת. על מנת להימנע מהוקרה ציבורית, ניתן למנות נציג שיעביר את הצדקה של אדם לעניים. במקרים מסוימים, לעומת זאת, נתינה בפרהסיה היא ראויה שמישהו יודע שזה יעודד אחרים לעשות כמותו. כאן, אל ע'זאלי חוזר על הטענות של אל מאקי על מתי ראוי לחלק צדקה בפרהסיה. אפילו אם מישהו נותן בגלוי, הוא לא צריך לספר לאחרים על מתנות הצדקה או להשמיץ את העני על קבלת הצדקה. יש לראות את העני כעושה טובה לנותן הצדקה. ע"י קבלת הצדקה הוא מציל את הנותן מהגיהינום. נתינת הרכוש הטוב והאהוב ביותר היא טובה בגלל שזה מראה את המחויבות של מישהו למקם את אהבת האל מעל אהבת הרכוש. בנוסף, אל ע'זאלי מתייחס למי צריך לקבל זכאת. לא כל המקבלים הפוטנציאליים שווים והוא מפרט מספר קבוצות כראויות במיוחד. הוא מתחיל עם סגפנים וצופים, האדוקים שנטשו את העולם הגשמי, ואחריהם המשכילים. לאחר מכן באים אלו שאמיתיים באדיקותם ובמונותיאיזם שלהם ושמודים לאל על הברכות שלו יותר מאשר מודים לו על מכשיריו (כלומר, הנותנים). קטגוריה זו מקיפה מוסלמים אדוקים רגילים שנהיו עניים. 3 הקטגוריות הנותרות – אלא שמסתירים את הצורך שלהם או איבדו את היכולת לשמור על רמת חייהם הרגילה, אלו שיש להם ילדים לדאוג להם או סובלים ממחלות – הן כולם אנשים שהעוני שלהם הוא זמני או תוצאה של נסיבות של אינדיבידואלים. עם רשימה זו אנו מתחילים לקבל מושג על איך אל ע'זאלי הגדיר את העני "הראוי לעזרה". הדגש על חשיבות המשכילים הדתיים, ובמיוחד הצופים, אופייני ל- ihya, שמתחיל עם הפרק המפורסם על ידע. הקטגוריה השלישית ברשימה דורשת כמה הסברים. לפי אל ע'זאלי, מעשי אדיבות (בין אם מתוך חובה ובין אם לא) תמיד נעשים עם האל במחשבה. ככאלה, העני מתווך בין האיש העשיר לאל שבאמצעותו האיש העשיר מביע את המסירות לאל. באופן דומה, האיש העני אמור להחשיב את העשיר שנתן לו צדקה כנציג של רחמי האל. אל ע'זאלי גם מונה 5 חובות שמוטלות על מקבל הזכאת. יש להבין שחסד האל לעניים גדול יותר מחסדו לעשירים. לאחר מכן, יש להודות לתורם, להתפלל עבורו ולשבח אותו, בלי לשכוח שהוא מכשיר של ברכת האל. יש לקבל רק רכוש חוקי, בסכומים שאדם זקוק להם. לבסוף, אסור לקבל יותר ממה שהתורם חייב לתת. השאלה כמה מישהו צריך ולפיכך יכול לקבל כצדקה היא מסובכת. כפי שאל ע'זאלי מציין, אין קונצנזוס לגבי כמה אדם צריך. סכום זה תלוי גם במצב הכספי של אדם וגם ברמה של התפתחות רוחנית. אל ע'זאלי רואה את הנטישה של מיטלטלין חומרי כמדד למסירות של אדם לאל. בעוד ה- ihya של אל ע'זאלי הייתה עבודה משפיעה עם תפוצה רחבה, העדר עדויות כלשהן על איך אנשים באמת שילמו זכאת מקשה להגיד כמה מייצגים רעיונותיו על הנושא היו. עדויות מסוימות שקיימות, לעומת זאת, נוגעות לתפקיד המדינה באיסוף מס הצדקה במהלך תקופת האיובים ותחילת התקופה הממלוכית. לפי אל-מקריזי, שציטט את אל-קאדי אל-פאדיל, השליט הראשון שהסדיר איסוף רשמי של זכאת במצרים היה צלאח אל-דין אל-איובי ב- 567/1171, כלומר בתחילת שלטונו. הכסף חולק בקרב העניים, המטיילים ובעלי החוב, לאחר שהוא הפחית את החלקים לפקידי המס, למנהיגים הלא מוסלמים שעזרו לאסלאם, לוחמי קודש ועבדים ושם חלקים אלה בבית האוצר. ב- 588/1192, סכום של 52,000 דינארים נאספו כזכאת. גובי המיסים מדיוואן אל זכאת היו כל כך להוטים שכאשר השגריר מטעם השליט האיובי של תימן הגיע לקהיר, הם דרשו שהוא ישלם את מס הצדקה על המתנות שהוא קיבל משליט מצרים. אירוע זה קרה בשלטונו של הסולטאן אל-מאליכ אל-עזיז (589-95/1193-8), כאשר רודפי הבצע של גובי המסים הגיעו לשיאים חדשים. כנראה, אפילו אדם עני שמכר מלח מסל על ראשו אולץ לשלם זכאת. בשלטון של אל מאליכ אל-כאמיל (615-35/1218-38), החלקים של זכאת שיועדו לעניים שולמו כמשכורות למלומדים דתיים. במהרה, העשירים החלו לשלם את המס באי רצון. כאשר המדינה מינתה את האדמיניסטרטור המפורסם אבן מאמאתי לראש הדיוואן, השיטות האכזריות של אל מאליכ אל עזיז חזרו. באופן לא מפתיע, במדריך האדמיניסטרטיבי שנכתב ע"י אבן אל מאמאתי ישנו פרק חשוב על הדוקטרינה המשפטית של זכאת, למרות שהוא לא מזכיר באופן ברור את תפקיד המדינה בגבייה וחלוקת זכאת חוץ מהציון שמי שלא משלם זכאת צריך להענש – ע"י מוות במקרה של בוגד או ע"י עונש לפי שיקול דעת במקרים של קמצנים. הוא מזכיר גם שבמקרה של אלו שמתים מבלי לשלם זכאת, המס צריך להיות מופחת מהירושה שלהם, אך הוא לא אומר מי אחראי להפחתה, היורשים או המדינה. השיטה לא היתה מוגבלת לקהיר. גובי המסים היו פעילים ב- Minyat Ibn Khasib, Ikhmim ו- Qus, כשהם מוציאים את מס הצדקה מסוחרים ועולים לרגל. הם עושים חיפוש גופני על האדם ומכריחים את כולם להישבע שהם לא מסתירים שום רכוש. שיטה זו בוטלה בתקופה הממלוכית. לפי al-Qalqashandi אינדיבידואלים הושארו לשלם את הזכאת שלהם. שני יוצאי דופן היו בשלטון זה: זרים וסוחרים Karimi עדיין שילמו מסים, כמו גם הרועים של barqa (טריפוליטניה), ששילמו כבשים וגמלים כאשר הם היגרו ל- al-Buhayra כדי לרעות את בעלי החיים שלהם. הירידה של זכאת כמקור הכנסה למדינה ברור בחשיבות הפחותה של הפקיד האחראי לגבייתה, shadd al-zakah. כנראה המנהג של איסוף zakat al-dawla, כפי שזה נקרא אז, בוטל ע"י הסולטאן הממלוכי Qalawun. לפי אל מקריזי, מס זה נלקח מכל אדם (האם זה כולל נשים?), אפילו אם לא היה לו רכוש, אפילו מירושת אדם לאחר מותו. מס זה בוטל באותו זמן כמו מספר מיסים אחרים לא שרעיים, מה שהוביל אנשים להאמין שרבים החשיבו אותו ללא תקף. זה לא מנע לפחות מסולטאן אחד לנסות להשיג מימון לשעת חירום ע"י זכאת של צדקה. ב- 789/1387, הסולטאן al-Zahir Barquq הורה למחתסב שלו לגבות מס צדקה מהאומנים ומהסוחרים. לאחר מכן השופט השאפיעי הממונה החדש אילץ אותו להחזיר את הכסף. כפי הנראה, הסיבה שבגללה הסולטאן רצה לגבות כסף זה היתה כדי לממן מערכה נגד Tamerlane.

קיבוץ נדבות ונתינת צדקה בצופיות ובספרות הסופרים הצופים הסתייגו מקיבוץ נדבות ציבורי ושיבחו את המוסריות של העניים שמסתירים את הצורך שלהם משאר האוכלוסייה. גישה זו העלתה שאלה חשובה: מי מהעניים היה הראוי ביותר לקבל צדקה? כפי שראינו קודם, העדר התערבות של המדינה להקל על העוני משמעו שהאנשים שלא יכלו להרוויח מספיק כדי לחיות ושמשפחותיהם לא יכלו לתמוך בהם קיבצו נדבות. קיבוץ נדבות במקומות ציבוריים כמו מסגדים, שווקים ורחובות גדולים היו נפוצים ואלטרנטיבה הגיונית. הפעילות גם משכה את תשומת הלב של כמה סופרים של ימה"ב, למרות שלא לאותה רמה כמו צדקה. קיבוץ נדבות לא היה נושא של עניין למשפטנים המוסלמים, כך שלספרות המשפטית יש מעט להציע. הצופים עסקו יותר בפעילות זו. כפי שראינו צופים רבים קיבצו נדבות בהתאם למעמדם כפקראא. אבו נאצר אל סאראג' דן בקצרה בקיבוץ נדבות כמונהג ע"י הצופים ב- Luma שלו. הוא תיאר את קיבוץ הנדבות כמאפיין בסיסי של חיים צופיים. הוא מספר כמה אנקדוטות על איך צופים קיבצו נדבות בשווקים או בשערים של אנשים ואז חילקו מה שהם אספו בקרב אחיהם הצופים. בכל זאת, אל סאראג' מכיר בכמה הגבלות של כמה לקבל. הוא מצטט את השיח' שלו כאומר שאף אחד לא צריך לקבל יותר ממה שהוא צריך. באנקדוטה סופית, אל סאראג' מעלה עוד נושא מוסרי שמקושר לקיבוץ נדבות, כלומר המחויבות של מוסלמים לתת לאחיהם המרוששים. שיח' אחד סירב לקבץ נדבות למרות שלא היה לו מה לאכול. באנקדוטה זו ברור שקיבוץ נדבות מעלה דילמה מוסרית לציבור המוסלמי. המעמד המוסרי הכולל של נתינת צדקה או הסירוב לתת צדקה מסתובב סביב נושא מסובך של יושר הקבצן. אבו טאליב אל מאקי גם עוסק בנושא קיבוץ נדבות, אך רק בצורה עקיפה, תחת הכותרת של נתינת צדקה. יש לו מעט להוסיף למה שאמר בפרק שלו על זכאת. הוא עוסק בנושא של האם אדם צריך לתת צדקה בסתר או בגלוי. אל מאקי מציג את הטיעונים הרגילים לנתינת צדקה בסתר, כמו גם את הטיעונים הנגדיים בעד נתינת צדקה בגלוי. Hujviri, מצד שני, עוסק באופן ברור בכללי ההתנהגות (adab) של הצופים הקבצנים. הוא מדגיש שהם חייבים לקבץ נדבות רק כאשר אין להם ברירה, מאחר וקיבוץ נדבות מפריע לתשומת הלב מאלוהים. כך הוא מציין את האיסור הקוראני על קיבוץ נדבות באופן מתמיד. לפי Hujviri, השיח'ים הצופים מרשים לקבץ נדבות משלוש סיבות: 1. כדי להשיג אוכל. 2. ההשפלה הנגרמת בקיבוץ נדבות היא הכשרה טובה לאגו של האדם. 3. מאחר וכל הרכוש בסופו של דבר שייך לאל, קיבוץ נדבות מנציגי האל (כלומר, בעלי רכוש) מאפשר לאדם להימנע מתפילה אליו בשביל צרכים גשמיים. Hujviri גם מונה מספר של adab שצריכים ללכת בעקבותיהם: לא צריך להיות שמחים לקבל צדקה מאשר לא לקבל, לא לקבל מאישה או מבעלי חנויות, לא לחשוף את המצב של מישהו חוץ מלאדם שרכושו מוקדש למטרות לגיטימיות, לא לקבץ נדבות זמן רב כך שאדם ירוויח מצורך של מישהו אחר ולא לשנות את הצדקה שמישהו קיבל לרכוש. אבו חאמיד אל ע'זאלי מתייחס לנושא של קיבוץ נדבות באריכות משמעותית. דיונו מתחלק לשלושה חלקים. הראשון עוסק באיסור לקבץ נדבות, חוץ מבמקרה של אדם שאין לו שום אלטרנטיבה. הפרק השני קובע כמה עני אדם חייב להיות על מנת לקבץ נדבות. לבסוף, הפרק השלישי מתאר את המצבים השונים של קבצנים. אל ע'זאלי מתחיל בטענה שקיבוץ נדבות הוא אסור בעיקרון ומתאפשר רק במקרה של צורך. הוא מציין שלוש סיבות מדוע קיבוץ נדבות אסור. בקיבוץ נדבות, אדם הופך לברור את העוני של מישהו ומתלונן שהאל לא סיפק את מחייתו של אדם. בנוסף לפגיעה הזו נגד נדיבות האל, הקבצן נאלץ להשפיל את עצמו למישהו חוץ מהאל וכך מעמיד בסכנה את המונותיאיזם שלו. אלא אם כן למישהו אין ברירה, אף אחד לא צריך להשפיל את עצמו למשרתי האל. לבסוף, התורם הפוטנציאלי יכול לגרום נזק לעצמו. הוא עלול לתת צדקה לקבצן בלי לפחד להיות מוטרד או ללא צביעות. הוא יכול לסרב ולהרגיש שהוא קמצן. לא צריך לכפות על אף אחד את הדילמה אלא אם כן זה הכרחי. לאחר מכן, אל ע'זאלי מתאר את הרמות השונות של צורך שיכול להצדיק קיבוץ נדבות. יש 4 רמות: 1. קיבוץ נדבות יכול להיות הכרחי להשגת אוכל או בגדים. במקרה זה, קיבוץ נדבות הוא חוקי. 2. ניתן לקבץ נדבות בשל צורך חשוב, כמו צורך לרפואה, בגדי חורף או אף כסף כדי לרכוש בע"ח לרכיבה אם למישהו יש קושי ללכת. אדם כזה חייב לדבר באופן אמיתי על הסיבה שלו לקיבוץ נדבות. 3. בכמה מקרים ניתן לקבץ נדבות לצורך פחות חשוב, כמו בגדים חיצוניים כדי להסתיר קרע בבגד של מישהו או בשביל אוכל לאכול עם לחם. קיבוץ נדבות בנסיבות אלה ראוי לגינוי (makruh). 4. אם הקבצן מרמה את התורם שלו, או שאחד משלושת ההתנגדויות שצוינו מבוצעות, קיבוץ נדבות הוא אסור. קיבוץ נדבות בהעדר צורך כלשהו אסור לגמרי. מישהו יכול להימנע מהאשמת האל לצורך שלו לקבץ נדבות ע"י החשבת רצונו של מישהו לנוחיות חומרית כהשפעה של אגו של אדם. השפלה יכולה להימנע ע"י שאילת הקרובים או החברים של אדם מה הצורך שלו, מאשר שיקבץ נדבות מזרים. לחלופין, ניתן להימנע מבחינת נדיבות אחרים ע"י כך שלא יבקשו מאדם מסויים צדקה. אם מישהו מקבץ נדבות מאדם מסוים, יש להתיר לו את ההזדמנות להתעלם מבקשתו. אל ע'זאלי ממשיך ואומר שקשה לקבצן להיות מודע למניעים של התורם, אך הכי טוב לא לקבל מתנות של אחרים, אלא אם כן אין אלטרנטיבה אחרת. לאחר מכן, אל ע'זאלי מגדיר כמה רכוש יכול להיות לאדם לפני שהוא הופך לעשיר מדי כדי שיוכל לקבץ נדבות. ישנן 3 קטגוריות: ביגוד, מזון ובית. אין ספק לגבי התוקף של קיבוץ נדבות לאוכל, ביגוד ומחסה שיספקו את הצורך המיידי של אדם, כלומר, ליום אחד. באשר לקיבוץ נדבות בשביל הצורך העתידי של אדם, לעומת זאת, זה מתחלק ל- 3 קטגוריות: קיבוץ נדבות ליום הבא, ל- 40 עד 50 הימים הבאים ולשנה הקרובה. אם לאדם יש מספיק לעצמו ולמשפחתו לשנה אחת, אסור לו לקבץ נדבות. ניתן לקבץ נדבות על מנת לצבור מספיק אוכל עד שנה, אם מישהו מפחד שלא יוכל לתמוך בעצמו ובמשפחתו במהלך תקופה זו של זמן. אל ע'זאלי מסכם את דיונו על קיבוץ נדבות ע"י ציון מספר דוגמאות של קבצנים אדוקים. הוא מצטט את בישר אל חאפי כאומר שהעניים הם משלושה סוגים: 1. אלו שלא מקבצים נדבות ולא מקבלים מתנות: אלה הם ה- ruhaniyyun. 2. אלו שלא מקבצים נדבות, אך מקבלים מתנות: אלה יובאו קרוב לאל בגן עדן (muqarrabun). 3. אלו שמקבצים נדבות כאשר הם זקוקים: הם דוברי האמת (sadiqun).

(עמ' 44 – 58) ב- 1466 תקי-אלדין אלבלטונוסי השלים עבודה בה גינה מלומדים שהעלימו עין משליטים שלקחו מכספי צדקה (המיודעים לציבור) למטרות בלתי הוגנות. הוא טען שאותם מלומדים מתחזים לצופים ולאנשים שרוצים להיטיב עם החברה המוסלמית, ולכן מקבלי נדבות מהאנשים בחברה, אך למעשה הם מרמים את האנשים. אלבלטונוסי מקשר את זה לעבודתו של אלע'זאלי על קיבוץ הנדבות. תג' אלדין אלסובקי בוחן את סוגי המקצועות שיש בעיר, ומראה כיצד כל אחד מהם בורך ע"י האל, כך שאין למאמין סיבה לנהוג בדרך שנוגדת את האסלאם. זהו מעין מדריך המשלב בין השוק הפתוח לבין הגישה הצופית לאורך חיי היומיום הרצוי. הקבוצה האחרונה אליה התייחס אלסובקי הם הקבצנים, וטוען שהאל בירך אותם, כי יכול היה לעשות אותם טיפשים מדי בשביל לבקש, נכים שלא מסוגלים ללכת או חסרי ידיים שלא יכולים לקבל את הנדבה. בנוסף הוא מבקר את אלו שהפכו את הקבצנות למקצוע, ומקבצים בכניסה למסגדים אך אינם נכנסים לתפילה. דרך נוספת של הקבצנים לבקשת נדבות (שגורמת לכעס ודחייה וחוסר רצון לסייע להם) הייתה לפנות בתחנונים בצורה וולגרית ולהישבע בשם האל – דבר שלפי הנביא עושים רק לפני שעולים לגן עדן. אלסובקי מציין את שמחתם לאיד של היהודים והנוצרים על כך שהמושלמים לא יכולים לדאוג לעניי החברה, ולא מבינים את הסיבה לכך (הכעס על השימוש בדת ובאל). ישנם גם קבצנים שמתפשטים והולכים ערומים כדי להיחשב מסכנים יותר. הפתרון לפי אלסובקי הוא להעניש את הקבצנים כדי שלא ישבעו בשם אלוהים. אולי נראה כי אלסובקי מגזים בתיאוריו, אך גם טיילים מתארים תמונה חמורה, לדוגמה את רחובות קהיר מלאים בנכים, עיוורים, חסרי ידיים ורגליים, ואנשים שנשבעים בשם האל ומפזרים שבועות רבות. כך שכנראה התמונה שתיאר אלסובקי נכונה. מדבריו ניתן להבין כי הוא לא חושב שהם חסרי תקנה (תיאר אותם כמי שבורכו ע"י האל באופן כלשהו), ויותר מפריע לו התמונה שמצטיירת בעיני זרים ולא-מוסלמים. הוא כועס על הקבצנים שגורמים מבוכה לחברה המוסלמית ומראים אותה כלא תומכת. גם הספרות הערבית הקלאסית עסקה בקבצנים, רמאים, נוכלים וצופים מדומים, וקבצי ספרות ושירה שנכתבו על הנושא נקראים Banu-Sasan ומקורם כנראה בתרבות הפרסית או ההודית. הספרות, מאמצע המאה ה- 8 מתארת את הטריקים והתכסיסים, שמקורם כנראה בשבטים הודיים. C. E. Bosworth התחיל בעבודת איסוף של כל השקרים והטריקים שעשו בנו-סאסאן, אבל חסרה הבנת המשמעות שלהם. המחבר מפרט עבודות שנעשו בנושא, בעיקר בתקופה הממלוכית להבנת הטרמינולוגיה של הרמאות. אחת העבודות (ה"מקאמאת" של אלחמדאני – שירה הומוריסטית) מתארת את הקבצנים שמתחזים לפצועים ונכים, מבליטים את נכותם/פגיעתם, ופונים לעוברים ושבים בבקשה לאוכל, בגדים ועוד, כלומר הם מוכנים לקבל הכל. ההתחזות היא רק אחת מהשיטות שלהם לרמות אנשים. עבודה נוספת היא "משחק הצללים" של אבן-דניאל. מדובר בספרות גבוהה שנכתבת באופן מבדר, ועוסקת בנושאים ברמה נמוכה כמו זנות, הומוסקסואליות וכו', ובמסגרת זו גם בבנו-סאסאן, שמעדיפים לרמות אחרים ולא להיות תלויים בהם. מסיבה זו טוען הכותב שגם למטיפים יש סיכוי להפוך לקבצנים. העבודה מתארת כיצד הקבצנים מרמים את הציבור ואח"כ מתפללים לאל שידאג למי שדואגים להם. אמנם שתי היצירות נכתבו במטרה לבדר ציבור אליטה, אך אין זה אומר שהן אינן אותנטיות - מוכרים מקרים בהם קבצנים נכנסו למסגדים באמצע תפילה. בתקופה מאוחרת יותר תיאר גם אל-חילי את הקבצנים באופן נאמן יותר למציאות, אולם יצירתו של אבן-דניאל היא ללא ספק הצינית והמצחיקה ביותר, גם אם לא הכי מדויקת ונאמנה לספרות הערבית הקלאסית.

צדקה (Almsgiving) למרות הציניות שהביעו כלפי הקבצנים – מעשי הצדקה לעולם לא הפסיקו בקהיר הממלוכית. למרבה הצער (של המחבר) כמעט שאין דוגמאות מוכרות לאנשים שנתנו, משום שלרוב זה נעשה בסתר, ורק נדבנים גדולים במיוחד (שלרוב היו מהאליטה) זכו לכך ששמם התפרסם ע"י כרוניקאים. דוגמה לאדם כזה הוא השיח' הצופי מסלם בן-ענתר אלבדאוי, גנב שחזר בתשובה וסחף עימו עוד כ- 600 גנבים, ואף הקים בית מחסה לעניים. בהמשך מתוארים נדבנים נוספים שהשאירו עזבונות מחצית לילדיהם ומחצית לצדקה, או שתרמו מים וחיטה בכמויות גדולות, וכו'... דוגמה חשובה נוספת הוא השופט החנבלי הראשי עז-אלדין אחמד בן אבראהים אל-כנעני אל-אסכלאני (נפטר 1471) שהיה ידוע במעשי הצדקה שלו, ולמרות קרבתו לסולטאן רכב על גבי חמור בבתי קברות וחילק לחם. הוא גם הקים מעין בית מחסה לאלמנות ותמך גם בתלמידים. כפי שטען אל-ע'זאלי, העניים האדוקים ראויים לקבל צדקה יותר מאחרים, ובכך כלולים לא רק מורים וצופיים, אלא גם כאלה שנחשבו ל"שוטים קדושים" (משוגעים שטענו שהם קדושים ותחת השפעה אלוהית). החברה התייחסה אליהם כמי שנבחרו ע"י האל ולכן הם לא היו צריכים לבקש סיוע, אלא קיבלו אותו באופן שוטף מהתושבים. אמנם מוסלמים מאמינים נתנו צדקה באופן שוטף, אך רבים ריכזו את הנתינה לקראת החגים, ולכן תמיד לפני חגים גדולים ידעו הקבצנים שהם יכולים לצפות לסיוע. גם כאן המידע הוא בעיקר על סולטאנים, אבל פה ושם יש עדויות לגבי מעשיהם של האנשים הפשוטים. החג הראשון שנחגג במצרים לפי לוח השנה הוא ב- 10 בחודש מחרם – יום העשורא שהוא יום זיכרון לטבח בכרבלאא, אותו ציינו הפאטמים מקימי קהיר. האיובים שכבשו את מצרים מידם קבעו זאת כיום חג (במגמה למגר את השיעיזם). הממלוכים התעלמו מיום זה, אך התאריך נשאר כחג, גם בהיבטי מתן צדקה. גם ביום הולדתו של הנביא מחלקים האנשים צדקה, בתום הטקסים והחגיגות שעורכים השליטים. לעיתים האנשים ערכו חגיגות במטרה לקבל תרומות ומתנות, וחלקם אף התחזו למסכנים כדי לקבל צדקה. גם חודש הרמצ'אן מוכר כאירוע של צדקה, כאשר מסייעים למיעוטי היכולת להקריב קורבן בעיד אלפטר, וכן נהוג היה שהסולטאן מחלק אוכל לנזקקים. בין היתר מתואר הסולטאן בייברס כמי שתרם רבות לעניים, והיה מאכיל אותם לפני כל סופ"ש, וגם בסוף החודש היה מסייע בחלוקת מזון לנזקקים. גם בחג הקורבן תרמו סולטאנים כמויות של בשר. אמנם לא נשארו עדויות רבות למנהגים אלו, אך העובדה היא שעד היום זהו החג בו גם עניי מצרים אוכלים בשר – גם אם זו הפעם היחידה בשנה. משפחות שיכולות להרשות לעצמן לשחוט כבש (ולא עוף) תורמות חלק ממנו לנזקקים. חג נוסף אותו חגגו במצרים – ראש השנה הקופטי, שנחגג ע"י בני כל הדתות. בחג זה השליט היה רוכב על חמור בין בתי סוחרים ובעלי חנויות, שאולצו לחלק את סחורתם. מי שסרב – הותזו עליו מים או בוץ, או שהיה מוכה ומקולל. אמנם זו לא דוגמה לצדקה, אך הדבר ממחיש את הציפייה של העניים משליטיהם שידאגו להם. כך, הם הגיעו גם למסיבות ומשתים שערכו שליטים (למשל לרגל פתיחת וקף), והצטרפו לאורחים לצד מכובדים מהצבא והעולמא. גם בעיתות מצוקה (במגיפות ומלחמות) סייעו בני האליטה לעניים. במגפה השחורה של המאה ה- 14 אנשים טיהרו גופות, תרמו תכריכים וארונות מבלי לבקש תמורה, שליטים ארגנו תפילות המוניות ובסופן שחטו בשר והאכילו בו את המתפללים. יתכן שהדבר נעשה מחשש השליטים למלחמה – המגיפות דלדלו את האוכלוסייה והחלישו את כוחה, והם חששו שעמים אחרים ינצלו זאת כדי להשתלט עליהם, ולכן ניסו לתרום לחיזוק האוכלוסייה. בנוסף, הממלוכים האמינו בטיפול במחלות באמצעות צדקה וכששליטים חלו הם תרמו רבות לנזקקים. הצדקה כללה לא רק מזון אלא גם סוסים יקרים ומטבעות זהב שנמכרו, והכסף שהתקבל בתמורה נתרם. גם לאחר החלמה ממחלות תרמו השליטים, כהוקרה והודיה לאל. באותו אופן צדקה יכלה להינתן גם עבור בן משפחה או חבר שחלו.

מעורבות המדינה למרות שמעשי צדקה של האליטה הצבאית הממלוכית קיבלו תשומת לב בכרוניקות, המעשים הללו לא היו שונים בבסיסם ממעשי צדקה צנועים יותר של אנשים פחות בולטים ופחות אמידים. ההבדל היה בכמות ולא באיכות. באזורים מסוימים, המדינה נקטה באחריות מסוימת. דוגמה לכך היא הכוונת קיבוץ נדבות. כבר ראינו שאל סובקי חשב כי הקבצנים, אשר הפרו מספר חוקים בסיסיים, כמו אלו שנשבעו שבועות המחללות את אללה, צריכים להיענש. סביר כי התכוון לבצע זאת באמצעות מפקח השווקים (מחתסיב), שהיה מייצג הסולטאן בציבור במקומות כמו שווקים ומסגדים. הרעיון שמחתסיב צריך לפקח על הקבצנים חוזר אחורה לפחות למאה 5/ 11. אל – מוארדי (מ. 450/ 1058) הנחה אותו למנוע מבעלי אמצעים לקבץ נדבות ואף לחשוף אותם לעונש, אם הם מפרים את החוק. יתרה מכן, הוא טען שיש לצוות על גברים הכשירים לעבודה לחזור לעסוק במקצועותיהם ולא לקבץ נדבות. אלו שיחזרו לקבץ נדבות, ייענשו. כאשר לא הייתה ברירה, השופט החרים את נכסי האדם והקציב לו קצבה או הכריח אותו לעבוד. מאוחר יותר בחיסבה (hisba) הוזכר גם הצורך בריסון התנהגותם של הקבצנים, למרות שבד"כ הם הוטרדו מקבצנים בשווקים ובמסגדים. אבן אל-אוח'ובה ( Ibn al-Ukhuwwa) (מ. 729/ 1329) הדגיש את אחריותו של מחתסיב לפקח על משרתי המסגדים ולהדריכם למנוע את כניסתם של הנוודים (saalik) אל המסגד במטרה לקבץ נדבות במהלך תפילות יום שישי. הקבצנים הסיחו את דעת המתפללים בסיפוריהם על חוסר צדק וצרות. על מנת למנוע מקרים כאלה, מפקח השווקים שלח עוזרים כדי לסייע למשרתי המסגד למנוע את כניסתם של הנוודים. Ibn al-Ukhuwwa בעקבות al-Shayzari (מ. 589/ 1193), הצהיר כי מפקח השווקים צריך למנוע מקבצנים לקבץ נדבות או לדקלם את הקראן בשווקים. Ibn Bassam לא הזכיר קבצנים בבירור, אך הוא הלך בעקבות al-Shayzariבכך שהדריך את מפקח השווקים להעסיק משרתים אשר יעזרו לו למנוע מאנשים לאכול, לישון, לעסוק בפעלולים או למכור את סחורתם במסגדים. הוא גם טען כי חולי רוח וילדים קטנים לא יכנסו למסגדים, בהתאם לאיסורו של הנביא. Ibn al-Hajj (מ. 737/ 1336) נוקט בגישה תקיפה יותר כנגד הקבצנים במסגדים. הוא טען שהדבר אסור וקבצנים כאלו לא יקבלו שום נדבות. כמו כותבים אחרים, הוא מוטרד מכך שקבצנים יסיחו את דעת המתפללים. Al-Suyuti (849-911/ 1445-1505) מגיב לגישה הקשה הזו ע"י הצגת גישה מקלה יותר. הוא טוען כי קבצנות במסגדים ראויה לנזיפה, אך מתן נדבות לקבצנים במסגד זהו מעשה חסידים (fihi qurba) ויש עליו תמורה מאללה. הוא מצטט מספר מסורות על לגיטימציית מתן נדבות לעניים, אפילו במסגד. בין היתר הוא כותב כי קבצנות היא כמו הגברת הקול בויכוח, זה ראוי לנזיפה, אך לא אסור. למרות התנגדות מחברי החיסבה לנוכחות הקבצנים במסגדים, היה זה בלתי אפשרי למנוע הימצאותם במקומות ציבוריים שכאלה. באופן טבעי, העניים הבינו כי כנסים ציבוריים, ובעיקר כנסים דתיים, סיפקו להם את ההזדמנות הטובה ביותר לאסוף נדבות. יתרה מכך, נראה כי לרוב המתפללים לא הייתה בעיה לתת נדבות במסגדים והם ראו בכך מעשה של אדיקות. עפ"י פליקס פברי (Felix Fabri) שיח' המסגד אסף נדבות לאחר תפילות ימי שישי. לא בטוח שהיה זה מנהג נפוץ. יתרה מכך, אם נבחן את הדו"חות שהושארו ע"י הכרוניקאים, נמצא כי נעשו מספר מאמצים ע"י הסולטאנים הממלוכים לפקח ואף לאסור קבצנות בקהיר. המאמצים לבטל את הקבצנות הסתיימו בכישלון, אך בכל זאת הכניסו מעט סדר. כפי שכבר ראינו, ה – harafish הפך לנושא הדורש השגחה ופיקוח של הסולטאן או השיח' והתפתחות זו נוצלה ע"י הממלוכים, על מנת לווסת את הקבצנות. הסולטאן הראשון שניסה לפתור את בעיית הקבצנות בקהיר היה al-Zahir Baybars. ב – 664/ 1265 הסולטאן הורה לכל הנכים ובעלי המומים להתאסף ב – Khan al-Sabit. הם הושטו ל –Fayyum ושם הסולטאן הכין להם מושבה בה דאגו לכל צורכיהם. למרות המאמצים, רוב הנכים חזרו במהרה לקהיר. הניסיון הבא התרחש ב – 16 Dhu l-Qada 730/ 31 באוגוסט 1330. הסולטאן al-Nasir Muhammad ציווה על כל המצורעים לעזוב את קהיר ולגור ב – Fayyum. אין עדויות שהצו יושם על קבצנים אחרים. ניסיון דומה נעשה ע"י הסולטאן al-Zahir Barquq בסוף Shawwal 794/ אמצע ספטמבר 1392. מצורעים ואנשים אשר ידיהם נקטעו כעונש על גניבה צוו לעזוב את קהיר והפריפריה. מפרי הצו הוצאו להורג. עפ"י Ibn al-Furat הגנבים הורשו לחזור בשלב מאוחר יותר. קבוצה נוספת של אוכלוסייה שהאוטוריטות רצו לסלק הייתה קבוצת האיכרים. הם יכלו להגיע לבירה ממספר סיבות וביניהן ביקור משפחותיהם ומכירת עודפי התבואה. ב - Dhu l-Qada 827/ אוקטובר 1424 התחוללו מהומות בקהיר העליונה והתחתונה, כנראה בעקבות התנגדות האיכרים לחזור לכפריהם. התפרסמה הוראה שציוותה עליהם לשוב לכפרים, אך הם לא צייתו לה. הניסיון האחרון לשלוט על נוכחות העניים בקהיר הממלוכית נעשה בתקופת al-Zahir Barsbay. הוא כבר הגלה קבוצה של גנבים ב Shaban 841/ פברואר 1437 ע"י שליחתם לאנטוליה. ב Ramadan 841/ מרץ 1438 התפרצה מגיפה במדינה. הסולטאן ניסה למנוע את התפשטות המחלה מתוך אמונה כי נוכחותן של נשים במקומות ציבוריים היא הפרת החוק האסלאמי. הוא אסר על כל הנשים לצאת לרחובות או לשווקים ללא סיבה. התוצאות היו הרסניות. נשים שיצאו מבתיהן מסיבות הכרחיות נאסרו וקיבלו איומי הוצאה להורג. אלמנות, אומניות ונשים אשר קיבצו נדבות מדלת לדלת איבדו את פרנסתן. ב 6 Shawwai / 2 באפריל הסולטאן הגיע לתעלת al-Zafaran שמחוץ לקהיר. שם הוא הורה לעובד מדינה (מתואלי) לחלק נדבות לעניים, אשר התכנסו באיזור. הקהל גדל כ"כ שמתואלי איבד את השליטה על הנעשה והופל מסוסו. ההשפלה הזו הרגיזה את הסולטאן והוא כינס את sultan al-harafish ואת shaykh al-tawaif. הוא ציווה עליהם למנוע קבצנות של גברים כשירים לעבודה ולהכריח אותם לעסוק במסחר. כל גבר כשיר, אשר ייתפס מקבץ נדבות, מושל קהיר יאלצו לעבוד בחפירות. הרחובות של קהיר היו נקיים מגברים קבצנים הכשירים לעבודה ונשארו רק קבצנים עיוורים, חולים ונכים. כתוצאה מכך, הסולטאן קולל ע"י רבים שקיוו למותו המהיר. הכרוניקאי Ibn al-Sayrafi לא היה מרוצה ממעשי הסולטאן. הוא כותב: "אכן, בימים של מחירים גבוהים, המלכים מנעו מעניים לקבץ נדבות, אך הם דאגו להם לכמות מספקת של לחם או אוכל אחר". כפי שראינו, הניסיונות להשתלט על התנהגותם של קבצני קהיר במהלך התקופה הממלוכית היו לא סדירים. ברוב המקרים, ניסיונות אלו היו תגובה למצבים ספציפיים ולא מדיניות ארוכת טווח. העובדה שהם חזרו על עצמם כל מספר עשורים מצביעה על כך שלא הייתה להם השפעה על תופעת הקבצנים. גברים כשירים לעבודה המשיכו לקבץ נדבות, למרות התנגדותם של אנשי הדת והתערבותן של האליטות. הרשויות גם לא הצליחו בהגליית המצורעים מן הבירה. המדינה הממלוכית הייתה חסרת כוונות ואולי אף חסרת רצון לבצע רפורמות מרחיקות לכת. הרפורמה המקיפה ביותר הייתה זו של al-Zahir Baybars ושל al-Nasir Muhammad להגלות את המצורעים ל Fayyum ולבסס שם קולוניה של מצורעים. הרעיון הזה כנראה לא צלח. תגובתו הזועמת של Barsbay ליחס הרע כלפי עוזריו גררה השפעה מיידית, אך נראה כי לא היו לה תוצאות ארוכות טווח. הסולטאנים הממלוכים בכל זאת ייסדו מוסד אחד, אשר לו הייתה חשיבות בחיי העניים לפחות עד סוף המאה ה – 14. בית היתומים (mawdi al-hukm) אשר נוהל ע"י שופט שאפעי ראשי שפיקח על ירושות היתומים, עשירים ועניים, עד אשר הם יגיעו לגיל המאפשר שיקול דעת. המוסד הזה הוקם ע"י הסולטאן Lajin. הוא הורה שכל הרכוש של היתומים הקטינים יאוחסן שם תחת השגחת השופט. אפוטרופוסים של רכוש היתומים לא יכולים לגעת ברכוש הזה ללא נוכחות נוטריון שמונה ע"י השופט. המוסד הזה שכן בשני בניינים הידועים כ Khan Masrur בקהיר, לא רחוק מ Khan al –Khalili . עפ"י al-Maqrizi הבניינים האלה היו לא בשימוש בשנים שלאחר התקפת Tamerlane על סוריה. הפיקוח הממשי על הרכוש היה בידי השופט. ידוע כי amin al-hukm דיווח לשופט השאפעי הראשי. כאשר מונה שופט שאפעי ראשי חדש ב Shaban 789/ ספטמבר 1387 הוא ביקר במוסד הזה וספר את הרכוש הקיים בו. הוא כנראה לא היה מרוצה ממה שראה, מכיוון שבעקבות הביקור הוא החליף את amin al-hakum. ב 17 Dhu l-Hijja 791/ 7 בדצמבר 1389 האמיר Mintash, אשר תפס את השליטה על קהיר היה נואש מחיפוש אחר מקורות הכנסה למימון ההגנה על העיר מפני Barquq. הוא "לווה" מרכוש היתומים. סך החריגה הייתה 500 אלף דרהם ו40 אלף דינאר. על מנת לעשות זאת, הוא הדיח את השופט הראשי והחליפו במועמד גמיש יותר. מאוחר יותר, באותה השנה, Mintash השתלט על 300 אלף דרהם והורה ל amin al-hukm של קהיר ושל al-Shari להשיב מספיק על מנת להעלות את הסכום ל 500 אלף דרהם. נעשו גם מאמצים להתכתב עם אחראים על מוסדות להפקדת רכוש היתומים בפוסטט ובח'סיניה. גם Barquq לא היה יותר טוב כשהוא חזר לשלטון. ב 20 Rabill 796/ 22 בפברואר 1394 וזירו "לווה" 560 אלף דרהם מנכסי היתומים תוך תיאום עם Ibn Abi al-Baqa, אותו שופט שכ"כ גמל טובה ל Mintash. הייתה שמועה שהוזיר מתכוון לפצות את היתומים ע"י הפקדת ההכנסות מהכפר למוסד השומר על כספי היתומים. הכנסת הכפר הייתה כ 7000 דרהם ו 700 irdabbs של תבואה כל שנה. יאמר לזכותו של Barquq שהוא אכן החזיר כסף ב 9 Shaban 797/ 30במאי 1395, כאשר המסע בוטל. עד אז הסכום הכללי היה 550 אלף דרהם למצרים ו 60 אלף דרהם לסוריה. לא כל השופטים האחראים על כספי היתומים היו מושחתים. ב 24 Safar 784/ 9 במאי 1382 האמיר Barquq תבע מהשופט השאפעי הראשי להשיב אליו את רכוש האיכרים שמתו. השופט סירב וטען כי ידוע לו שלאיכרים יש יורשים והוא לא יעביר את הרכוש לאיש מלבד היורשים. די ברור מהמספר העצום של דוגמאות על Mintash ו Barquq ומתוך mawdi al-hukm בקהיר ומוסדות דומים בפוסטט ובח'סיניה, לא כל היתומים היו עניים. יתרה מכן, אפשר אף להניח כי מוסדות כאלה הוקמו על מנת לאפשר למדינה להשגיח על ירושות האליטות הצבאיות והאזרחיות. יתרה מכך, כל הירושות שהשתייכו ליתומים נדרשו להפקדה ב mawdi al-hukm וכאשר המוסד תפקד כראוי הוא סייע במניעת רמאות מצד האפוטרופוסים של היתומים. אף על פי כן, בכאוס של המאה ה 8/ 14 רכושו של איש לא היה בטוח, בעיקר לא של מיעוטים חסרי הגנה. צורכי המלחמה והתמוטטות המערכת המשפטית הביאו לחורבן המוסד להפגנת נכסי היתומים. אם al-Maqrizi ספר את זה נכון, העובדה שהסולטאן Barquq החזיר את הכסף שלקח מהיתומים לא מונעת התמוטטות המוסדות הללו. הדרך השלישית בה המדינה התערבה בחיי העניים הייתה שחרור האסירים שנכלאו בגלל חובות ופירעון חובותיהם. לרוע המזל, בהעדר רישומי בתי המשפט, קשה לדעת מי היו המלווים ומי היו הלווים, איך נפרעו החובות או איזו מערכת צדק שלחה את האנשים הללו לכלא. מה שכן מופיע במסמכים הוא התערבות תקופתית של הסולטאנים או נציגיהם לשחרור האסירים וחיסול החובות. כל מקרה של התערבות הסולטאן תורצה בנסיבות מיוחדות, אם כי נראה שלאותן נסיבות לא היה שום קשר לאסירים עצמם. ב 711/ 1312 הסולטאן אל נציר מחמד הבריא ממחלתו. הוא הורה להעביר 1000 דינאר מחשבונו לטובת תשלום חובות של האסירים שנכלאו בשל חובותיהם. דוגמא נוספת: ב 715/ 1316 אל נציר מחמד חגג את החלמתו ואת חג הקורבן על ידי שחרור אסירים. במקרה הזה בעלי חוב ספציפיים לא הוזכרו, אך היו כאלה בין האסירים ששוחררו. כאשר ב – 1 Dhu I Hijja 741/ 18 במאי 1341, אל נציר מחמד חש ברע שוב ואז הוא לא רק תרם סכום נדיב, אלא גם שחרר אסירים שהיו תחת המושלים של קהיר ופוסטט וגם אם אלו שהיו תחת השופטים הראשיים. באחד המקרים סולטאן אל נציר מחמד תרם תרומה גדולה מאוד וגם שחרר בעלי חוב לחגוג את החלמתו של הממלוכ שלו Yalbungha al-Yahyawi ב 2 Rabi 740/ נובמבר 1339. הסולטאן שחרר כ – 30 אלף דרהם מחשבונו לטובת תשלום החובות של אותם בעלי החוב. מקרה שונה גרר את אותה ההתנהגות. ב 2 Rabi 721/ מאי 1321 Karimal Din al-Kabir, אישיות חשובה בבית המשפט ובעל שורשים נוצריים, חשש לחייו במהלך התפרעויות נגד נוצרים, כאשר נוצרים גורשו מהבירוקרטיה של המדינה. כאשר האלימות דעכה, הוא הגיב בשחרור מוסלמים אשר נאסרו בגלל השתתפות בפרעות נגד הנוצרים ונתן לכל אחד מהם 10 דרהם, 10 מטבעות נחושת. בנוסף, הוא הפיץ בין פשוטי העם 1000 מטבעות ושילם את כל החובות של כל האנשים שהוחזקו בכלא של השופט (sijn al-qudan). כתוצאה מכך, הכלא נסגר. בהתבסס על מקרה זה והקודם נראה כי השופטים הראשיים החזיקו בכלא לבעלי חוב ובמקביל, למושלים היו אסירים משלהם, אולי פליליים. ב 1 Dhu l-Hijja 750/ 10 בפברואר 1350 Alam al-Din Abd Alla b. Zunbur, אשר היה אחראי על כספי הסולטאן ועל האדמיניסטרציה הכלכלית של הצבא הבריא ממחלתו, אשר נמשכה ארבעים ימים. הוא שילם 30 אלף דרהם כתרומה ושחרר קבוצה של אסירים. סוג כזה של מעשה צדקה היה נפוץ בקרב האליטה הצבאית והאזרחית. ב Safar 753/ מרץ – אפריל 1352 האמיר Sirghitmish שילם תרומה נכבדה לעניים ישחרר אלו אשר הוחזקו בבתי כלא במהלך המחלה שנמשכה מספר ימים. עד כה, מעשי הצדקה שנבחנו נראים תוצאה של דאגות פרטיות אישיות, בעיקר כתוצאה של רצונו של אדם להבריא ממחלתו. מכיוון שכך, הם נכנסים תחת הרובריקה – טיפול במחלה באמצעות תרומה. לא כך היה המקרה ב Muharram 784 / מרץ – אפריל 1382, כאשר האמיר ברקוק הגיב לתקופה של מחירים גבוהים בשחרור אסירים בעלי חובות מבתי הסוהר Daylam ו al-Rahba. כמו כן, הוא אסר על השופטים לכלוא אנשים על כך שלא הצליחו לשלם את חובותיהם. לרוע המזל, רבים מעובדי לשכת האמיר הגיבו בהכאת בעלי החוב לגרום להם לשלם. במקרה אחר ב 27 Rajabn 831/ 12 במאי 1428 הסולטאן Barsbay שחרר מספר בעלי חוב מהכלא של השופטים במהלך תקופת האינפלציה. נוסף על כן, ברמדאן 785/ נובמבר 1383 הסולטאן ברקוק יזם מנהג אשר אומץ גם ע"י הסולטאנים הבאים – שחרור אסירים בעלי חוב במהלך החודש הקדוש. הסולטאן דרש רשימה של אלו שנכלאו בגלל חובות וחייב את האמיר Jarkas al-Khalili לשלם את חובותיהם מקרנות הסולטאן על מנת לשחררם. בנוסף לאירועים שהוזכרו קודם הוא התערב לטובתם בהזדמנויות שונות נוספות. ב 3 Rabi 835/ 9 בדצמבר 1431 הסולטאן במהלך תקופת מחירים גבוהים הורה על שחרור אסירי חוב ותשלום חובותיהם. במהלך 2 Jumada 839/ דצמבר 1435 הוא הגיב לדיווח כי הלווים האסירים שובתים רעב על מנת לשכנע את הנושים לשלם את אחזקת בעלי החוב במהלך תקופת המחירים הגבוהים. במקרים של חובות קטנים הנושה צווה או לאפשר לבעל חוב לשלם בתשלומים או לאפשר את שחרורו. לפחות במקרה אחד, השופט החנפי הראשי כלא אדם בשל חובותיו וכתב על הצו מאסר "יש לכלוא אדם זה בתנאי שהנושה יספק לו כמות סבירה של מזון". עפ"י Ibn al-Sayrafi, Barsbay שחרר את כל האסירים 10 ימים לפני כן, כולל הפושעים. בתי כלא נסגרו והסולטאן הורה לשופטים פשוט להוציא להורג גנבים. אם הדבר נכון, יש לשער כי הכוונה הייתה לבטל את הצורך בבתי כלא. אך האסירים שבו במהרה לפעולה. כאשר ב 12 Rajab 839/ 31 בינואר 1436 הסולטאן Barsbay התכונן לעזוב את הבירה. הוא הנחה את השופט העליון לא לכלוא איש בגלל אי תשלום חוב פחות מ 300 דרהם. יתרה על כך, מי שנכלא הוחזק עם פושעים בכלא Maqshara. ההנחיה הזו מנעה מהשופטים להחזיק בעלי חוב בבתי הסוהר שלהם, מכיוון שצומצם מספר האנשים שהם יכלו לכלוא. לרוע המזל ההנחיה הזו הזו הפכה במהרה לשולית. ב 26 רמדאן 841/ 23 במרץ 1438 הסולטאן הורה על שחרור כל האסירים, בעלי חוב ופלילים, כנראה כציון החודש הקדוש. התוצאה הייתה- גל של פשע.

 מספר ארועים שהתרחשו בתקופתו של קאית ביי יכולים לרמז מדוע הסולטאנים הוטרדו כ"כ ממצבם של האסירים. ראשית, הסוהרים הרוויחו מרוע מזלם של האסירים. ב 15 Muharram 876/ 14 ביולי 1471 הסולטאן קאית ביי הורה על כך שאף סוהר לא יגבה כסף על ביקורים בבתי הסוהר. כמו כן, גם נשות הסוהרים לא יקבלו את התשלום השבועי בימי שישי מהאסירים, מה שהפך למנהג. לפחות אסיר אחד נענש על כך שלא יכל לשלם nisf של 3 דרהם על כל יום וחייבו אותו להתאבד. בנוסף, על הסוהרים נאסר לנצל רכוש האסירים. כמו כן, לפחות במקרה אחד השופט השאפעי ? (במקור עם סימן שאלה על שאפעי) התלונן בפני הסולטאן קאית ביי כי מפקח השווקים כלא אדם לפני שאיפשר לו למכור את רכושו על מנת לפדו את החובות. קאית ביי המשיך את השחרור של האסירים, כפי שעשה זאת ב 17 Shaban 876/ 29 בינואר 1472. בעלי החוב לא שוחררו מיד, אך ההנחיות ניתנו לגבי פדיון חובותיהם.
 גם הנושים היו מושחתים. ב 2 Jamada 868/ פברואר – מרץ 1464 הנושה סירב לאפשר לאדם שהיה חייב לו 600 דרהם huqra להיקבר עד שאלמנתו לא תשלם לו את החוב. מלווי הלוויה פנו לשופט שאפעי אשר הורה על המשך הלוויה והעניש את הנושה. עונש זה היה לא משמעותי בהשוואה למה שרצו לעשות פשוטי העם לאותו נושה – הם רצו לרצוח אותו.

בנוסף, לפחות לאמיר אחד חזק היה כלא משלו בו החזיק בעלי חוב. האמיר Yashbak al-Dawadar , האישיות החזקה ביותר בבית המשפט של קאית ביי באותה התקופה, החזיק בכלאו בחקלאים ובאנשים אשר רכושם הוחרם. ב 22 רמדאן 875/ 14 במרץ 1471 הוא שחרר 170 מהם ופדה חובותיהם. לא ברור אם היו חייבים ל Yashbak או לאדם אחר.

 מצב האסירים בתקופתו של קאית ביי תואר גם ע"י מספר מבקרים אירופים בקהיר. Bernard de Breydenbach שביקר בקהיר ב 1483 ראה אסירים, שלפי דעתו היו נוצרים, מקבצים נדבות מעוברים ושבים. הוא טען כי אסירים אלו הובלו ברחובות העיר שלוש פעמים בשבוע כבולים בשרשראות. התרומות שהם אספו מימנו את כלכלתם בכלא ואת תשלום "פדיונם", כנראה חובותיהם. הוא גם דיבר על קבצנים כבולים בשרשראות בשוק העבדים; נראה כי העבדים מימנו את עצמם בצורה כזו.
 Felix Fabri, שהיה בקהיר באותה השנה, חווה חוויה דומה. הוא פגש קבוצה של אסירים שהובלו בשרשראות ע"י “Sarrasin” שהיה חמוש בחרב ואלה. הם טענו שהם אסירים נוצרים וביקשו נדבות באיטלקית. כנראה שאותם האסירים גם טענו שהם יהודים או מוסלמים, תלוי ממי הם ביקשו את הנדבות. כמו Breydenbach כך גם Felix Fabri טוען שהם הובלו ברחובות העיר שלוש פעמים בשבוע. הם גם השתמשו בידיהם החופשיות לגניבת סחורה מחנויות ואוכל מרוכלים; על מנת להחזיר את הסחורה הגנובה, בעל החנות היה צריך לשלם להם מטבע.
 Felix Fabri מטיל ספק בזהות האסירים האלה. הם נשמעו יותר כמו קבצנים מקצועיים, מאשר כנוצרים בשבי. העובדה שרבים ידעו יותר משפה אחת יכולה להעיד על כך שאולי הם היו סוחרים פשוטים או ספנים, שייכים לסוג של מקצוע בו פוגשים אנשים מארצות שונות. בכל מקרה, דיווחים אלו מדגישים את תנאי האסירים שנכלאו בשל התנהגות פלילית או היו בעלי חוב וכן את חשיבות הצדקה בקרב הסולטאנים הממלוכים.
 הסולטאן הממלוכי הגדול האחרון Qansuh al-Ghawri המשיך את מסורת הצדקה הזו. ברמדאן 905/ אפריל 1500 הסולטאן שחרר 200 גברים ונשים ושילם את חובותיהם. חובותיהם היו אמורים להפדות ע"י הסולטאן, אך נושים רבים לא יכלו לאסוף את הפדיון. ב Shaban 912/ דצמבר 1506 – ינואר 1507 הסולטאן שוב שחרר מספר אסירים גברים ונשים ופדה את חובותיהם. לבסוף, ב Rajab 922/ אוגוסט 1516 al-Gawri, אז במבצע באלפו, הורה לאמיר Dawadar לבחון שוב את כל האסירים, גברים ונשים, שישבו בכלא. פושעים ורוצחים הושארו בכלא, אך בעלי החוב שוחררו. לא צוין אם חובותיהם נפדו, אך לאור ההתנהלות הקודמת יש לשער שכך היה.
 פרט למעשים אלו של הסולטאנים, התמונה הכללית של התנהגות הקשורה לצדקה בקהיר של ימה"ב, נראה כי היה זה עניין פרטי. המסדרים הצופים מעודדים את המאמינים לרחם על אחיהם ואף מציגים הוראות הנוגעות לכיצד לתת צדקה. בנוסף, מאמצים למגר את הקבצנות היו ספורדיים וחצי מוצלחים. הסולטאנים והבירוקרטיה מעולם לא פיתחו אמצעים לשליטה על קבצנים או להגבלתם. המדינה הסתפקה בהשגחה על רכושם של היתומים ובהתערבות לטובת בעלי חוב. הסולטאנים מעולם לא קבעו תנאים לקבוצות אשר זכאיות לעזרה; לא התקיימה מדיניות סוציאלית. הסולטאנים היו פעילים מאוד בהצגת מתן הצדקה, אך סוגי הצדקה שעשו היו זהים לחלוטין לאלו שבצעו אנשים אמידים אחרים, רק בכמות גדולה יותר. 



פרק רביעי - הווקף (עמודים 69 – 100)

הפרק הנוכחי עוסק בסוג נוסף של צדקה (charity) שהמדינה ייחסה לו חשיבות יתרה. הקמת הווקף אפשרה לשליטים הזדמנות לזכות בתמיכה ציבורית וכמו כן להפגין את אדיקותם הדתית. הווקף היה מוסד הצדקה היציב ביותר למשך תקופות ארוכות. הפרק עוסק בשירותים שניתנו על ידי הווקפים לעניים בתקופה הממלוכית בקהיר. הפרק מחולק לנושאים שבהם תמך הווקף, בכל קטגוריה המחבר בודק את התרומות לצורך המטרה הנתונה והשירותים שהיא מספקת תוך מדידת הסיוע שניתן לעניים בקהיר הממלוכית.

מוסד הווקף וניהולו ע"מ 70 - 73 למרות החשיבות שיש לנתינה האינדיווידואלית בעזרה לעניים, האקט הצדקתי החשוב בקהיר הממלוכית היה הקמת הווקף. הווקף החל כאקט פרטי של תרומה לטובת צאצאי המייסד. מלומדים שאפיעים מגדירים את הווקף כך: הענקת רכוש למען מטרה דתית בתקווה לזכות בגמול האל. בעוד ווקפים רבים החלו לפעול בזמן חייו של המייסד, רבים אחרים החלו לפעול רק לאחר מות המייסד. בכל מקרה המייסד היה צריך למנות אדם שיהיה אחראי לניהול הווקף. במקרים רבים המייסד מינה עצמו למנהל הווקף, ומינה מנהל שימשיך לאחר מותו, בדרך כלל זה היה צאצא ששמר את השליטה על הווקף בתוך המשפחה. במקרה שאין צאצא בדרך כלל מונה ראש המדהאב (אסכולה דתית) שאליה השתייך המייסד. במקרים שבהם המייסד היה מהאליטה הצבאית, מונה מנהל מהמנהלה הצבאית. למרות שמנהג ההקדשה מצד המדינה לטובת מטרה דתית קיים מאז המאה ה – 8 רק במאות 10 – 11 הווקף החל לשמש רשמית ככלי פוליטי במיוחד על ידי הקמת מדרסות. הקדשת שטחים ציבוריים מצד השליטים יצרה בעיה משפטית, לפי החוק האסלאמי – ניתן להקים ווקף רק על ידי בעל מלא של הנכס. הקדשת השליטים יכלה להתפרש כגניבה ממקורות הציבור, אולם מי שהרוויח מהווקף היו בעיקר אנשי דת, צופים והעניים ולכן השופטים אישרו את המשך התרומות בטענה שזה משרת את האינטרס המוסלמי (לפי המלומדים השאפיעים). המלומדים השאפיעים התחבטו בשאלה "לטובת האסלאם" מפני שחששו ממצב שבו השליט מקדיש נכס מרכוש ציבורי לטובת צאצאיו לעתיד שבסופו של דבר ישרת את צאצאיו ולא את כלל הציבור. ריבוי הווקפים בייחוד אלו שיוסדו על ידי הסולטנים הממלוכים הצריכו שינוי בניהול התרומות. סולטנים ממלוכים קדומים כמו אל זהיר בייברס נהגו לפי המנהג האיובי ומינו למנהל הווקף את השופט השאפיעי העליון. מאוחר יותר הקימו דיוואן מיוחד שעסק בנושא הווקפים. בתחילת המאה ה- 15 היו שלושה גופי ניהול שפיקחו על התרומות. הם היו אחראים על ההכנסות, העברת התרומות, שמירת המקומות הקדושים (מכה ומדינה), ווקפים שהוקמו על ידי הסולטן למטרות דתיות, והיו אחראים על האינטרס של המייסדים. המחבר מציג נתונים על כמויות גדולות של נכסים לטובת הווקף בקהיר הממלכוית. ריבוי הווקפים גרם לעיתים להחרמתם על ידי המדינה, אולם רובם שרדו. מחמד אמין וקארל פטרי ציינו שההכנסות של ווקפים רבים שהוקמו על ידי הסולטנים חרגו מהשירות שהיו אמורים לספק. אמין מסיק שצאצאי המייסד נהנו מהרווחים העודפים של ההכנסות. פטרי טוען שעודפי ההכנסות הפכו למקורות כספיים פרטיים בשליטת הסולטנים. לסיכום, המייסדים חיפשו תועלת פרטית וציבורית כאשר הקימו ווקף. הם אולי הרוויחו בזמן חייהם וצאצאיהם ירוויחו בעתיד. מה שיותר חשוב הקמת הווקף נחשבה כאקט שמרצה את האל וזו הסיבה העיקרית שהצדקה נכנסה לתמונה.

שרותי רפואה ע"מ 73 – 80 הקמת בתי חולים במטרה לספק שרותי רפואה חינם לציבור דרשה מהתורם סכומים גדולים, בעיקר משום שמספר בתי החולים היה קטן והם נדרשו לספק שירותים למספר רב של חולים. ווקפים שהוקדשו לטובת בתי חולים נתרמו בעיקר על ידי השליטים בקהיר בימי הביניים. בית החולים הבולט ביותר הוקם על ידי הסולטן אל מנצור קלאון ב – 1284 כחלק מקומפלקס גדול. זו היתה תרומה עצומה שנמשכה לאורך מאות שנים. בית החולים שרד, עד המאה ה- 18, שופץ על ידי מחמד עלי במאה ה – 19 ונהרס סופית בתחילת המאה ה- 20. קלאון היה הראשון שהקים בית חולים בקהיר. כבר בתקופה האומיית הוקמו בתי חולים והמגמה נמשכה גם בתקופה העבאסית. הפאטימים הקימו בית חולים באל-קאהירא ב-1171, אולם הוא לא שרד וכנראה שלא היה יותר ממרפאה. בית חולים חשוב ביותר שהוקם בקהיר לפני התקופה הממלוכית היה אל בימאריסטאן אל נאסירי על ידי סאלא אל-דין אל-איובי. הוא הוקם ליד אל-אזהר בשנת 1182 וסיפק מזון ותרופות יום ולילה לחולים. הוא פעל עד המאה ה – 15. כיוון שפעל גם בתקופה הממלוכית והווה מודל למייסדים הממלוכים יש צורך לבחון את שרותיו. הוא לא הוקם כווקף אבל סיפק שירותים לחולים ולחולי נפש. הנשים שוכנו בנפרד מהגברים והועסקו שם מספר רופאים ומנתחים. ההכנסות לבית החולים הועברו מרכוש עירוני ומיסים (200 דינר בחודש). הסולטן לא קנה את הנכסים שהוקדשו לטובת הווקף אלא הפשיר מהרווחים העירוניים והכפריים לטובת בית החולים. כאשר הסולטן קלאון הקים את בית החולים בימרסטאן אל מנצורי (1284) התרומה כווקף כבר היתה נפוצה. בית החולים היה חלק מקומפלקס של ווקף גדול שכלל את קבר הסולטן ומדרסה. השילוב של מוטיבים ציבוריים ופרטיים בהקמת הווקף בתקופה הממלוכית עוזרים להסביר מדוע הסולטן בחר לקנות רכוש ולתרום אותו מעצמו שלא כמו קודמיו, מפני שבצורה זו הוא זוכה להכרה דתית רבה בזמנו ובעולם הבא. הכרוניקאים הממלוכים נותנים שני הסברים לסיבה שסולטן קלאון בחר לבנות בית חולים. ראשית, במהלך מסע לדמשק הסולטן חלה (1276) וטופל בבית חולים בדמשק. הסולטן נשבע שאם ישוב חי לקהיר הוא יקים בית חולים. ההסבר הזה קצת מפוקפק. שנית, הסולטן עמד בסכסוך עם אזרחי קהיר, סכסוך שהסתיים בטבח שנערך שלושה ימים. לאחר שהסתיימה האלימות הסולטן חש צורך לכפר על כך שרבים (חפים מפשע) נהרגו ובעצת חכמי הדת שיעצו לו ליזום אקט דתי הוא הקים את בית החולים. בית החולים הוקם תוך עשרה חודשים ונועד לקלוט מטופלים רבים. צ'לבי כתב – "לא ראינו כזה מבנה מדהים לבית חולים בכל המדינות שבהם ביקרנו ואין דומה לו באנטוליה או בכל מדינות ערב ופרס". אל נווארי (ניהל את בית החולים) תיאר את השירותים שניתנו בבית החולים – כל חולה קיבל בגדים, חולה שמת בבית החולים זכה לתכריכים וקבורה, הועסקו שם רופאים, מנתחים, אחיות, מנקים וכל חולה זכה למיטה. המערך הפיזי של בית החולים – מחולק לארבע מחלקות – בעלי חום ומחלות שונות, מחלות עיניים, אלו שממתינים לניתוח, ומחלקת זיהומים. כמו כן היו חדרים נפרדים לנשים וגברים וחולי נפש. לכל אזור היו מים נקיים, מטבח ותרופות. גם מי שלא אושפז בבית החולים קיבל טיפול, תרופות ומזון (בערך 200 ביום). אין הערכה לגבי מספר השוהים במקום, אולם ידוע שחולה יכל להישאר ככל שהזדקק לטיפול. בנוסף ראש צוות הרופאים העביר שעורי רפואה בבית החולים. לא כל אחד יכל לעבוד ולקבל טיפול בבית החולים. המטופלים חייבים להיות מוסלמים מקהיר או מבקרים בה. גם העובדים בקלאון היו מוסלמים בלבד. הווקף דאג לספק גם שרותי קבורה. כל מי שמת בבית החולים זכה לשטיפת הגוף לפי חוקי האסלאם, תכריכים וקבורה הולמת. המטופלים בבית החולים קיבלו תרופות פעמיים ביום וכמו כן שתי ארוחות ביום. הרופאים ערכו ביקורי חולים והעבירו גת את הלילות בבית החולים במשמרות. הסולטן תרם המון כדי לממן את בית החולים שכלל גם שוק ובית דירות. ב – 1447 עודף ההכנסות מהווקף הזה היה 14,000 דינר (סכום עצום). הווקף הזה המשיך לשמש נהנים רבים ועבר לצאצאי הסולטן ששימרו וטיפחו אותו. עדות שנשתמרה מפי אל נווארי לגבי איך פועל ווקף גדול שכזה בתקופה הממלוכית – הסולטן מינה מנהלים שתיעדו את ההכנסות וההוצאות. הם דאגו למשכורות החודשיות, והכל תועד ונכתב. למבנה היו אחראים משלו שדאגו לאחזקתו ושימורו. המינהל התקין של הווקף בנושא ההוצאות וההכנסות אחראי לכך שבית החולים נהנה מחיים ארוכים מאד. נעשה ניסיון להקים בית חולים נוסף בקהיר על ידי הסולטן מואייד שיח' כחלק מקומפלקס גדול. הוא נפתח באוג' 1420 אולם לאחר מות מייסדו הוא נסגר (1421). למרות שניסיון זה נכשל, החשיבות של בתי החולים בקהיר הממלוכית ברורה. הם היו הגדולים ביותר והנדיבים ביותר ותרמו רבות לתושביהם. לכן לא מפתיע ששרדו עד המאה ה – 20 מאז המאה ה – 13.

חינוך ע"מ 80 – 83 רבות נכתב לגבי חשיבות הווקף במימון חינוך אסלאמי במצרים הממלוכית ובאסלאם בכלל. הספרות הזו התמקדה במדרסות ובחנקות (מסדרים צופים). למרות שרוב הסטודנטים היו תלויים במלגות להמשך לימודיהם, השאיפה המרכזית של המדרסה לא התכוונה לשרת את העניים. במקרה של בית ספר קוראניים, יתומים ועניים היו המטרה של המייסד לקבלת חינוך חינם. לפחות 46 ווקפים הוקמו בין 1300 – 1517 בקהיר כדי לספק חינוך בסיסי לבנים שמשפחותיהם לא יכלו לממן זאת. הווקף הראשון שחינך יתומים ועניים מקושר לצלאח אל-דין אל-איובי ואחריו עשו זאת עוד רבים אחרים. היו שלוש קבוצות מטרה שהרוויחו מהווקפים הללו. הראשונה, בנים מוסלמים יתומים. השנייה, בנים מוסלמים עניים. והשלישית, בנים עניים של חיילים משוחררים. בכל מקרה המרוויחים מהווקפים הללו היו בנים מוסלמים. הרווחים של הבנים הללו מחולקים לארבע קטגוריות: 1. קבלו חינוך בסיסי, שינון הקוראן, טהרה, תפילה, חשבון, דקדוק ערבי, התלמידים המוצלחים המשיכו ללמוד במדרסה. 2+3. התלמידים קבלו מלגות ואוכל על בסיס יומי. 4. רוב בתי הספר סיפקו גם ביגוד לתלמידים. צוות המכתאב כלל בדרך כלל מורה אחד ולפעמים היה לו עוזר. הבנים הבוגרים יותר עזרו בחינוך הצעירים. ברוב בתי הספר היחס בין המורה לתלמידים היה 1 ל – 10. בין 1400 – 1450 הוקמו 22 בתי ספר, לעומת מחצית מכך בין 1451 – 1499. התקופה הזו התאפיינה בתרומת ווקפים מסוג אחר – הפצת אוכל בקבר של אדם חשוב. תרומה מסוג זה דורשת פחות משאבים. למרות זאת המשיכו לתרום לטובת בתי ספר בתקופה הממלוכית וההעדפה הזו נמשכה גם בתקופת מצרים העותמאנית.

דיור ע"מ 83 – 85 תחום שקיבל פחות תשומת לב מהתורמים שהעדיפו לתרום לטובת מטרות דתיות. בעוד שעובדים בווקפים כמו מדרסות קבלו מגורים חינם בווקפיה יש מעט ראיות שנתרם דיור לטובת העניים. בחנקות ובזאוויות (מסדרים צופים) רבות סיפקו אכסנייה לעניים ולמשפחותיהם של צופים רבים ולפעמים גם ללא צופים. יש ראיות מעטות שהמדינה או תורמים פרטיים התענייני בדיור לעניים. לא היה בית יתומים בקהיר הממלוכית והם טופלו על ידי המשפחה המורחבת שלהם. למרות זאת היו יוצאים מהכלל, לפחות שלושה מוסדות נתרמו לטובת אלמנות וגרושות. הידוע מכולם היה ריבאט אל בחדאדיה שהוקם על ידי בתו של הסולטן בייברס (1285) ונוהל על ידי שיח'ה. הוא פעל עד המאה ה-15. השוהות בבית הזה היו נשים גרושות או נטושות ששהו שם עד שנשאו בשנית או שחזרו לבעליהן. יש עדויות שהנשים במקום היו מעין אסירות ולא יכלו לצאת משם עד סיום תקופת ההמתנה (3 חודשים לאחר הגירושין כדי לוודא שהאשה לא בהריון). ריבאט נוסף שנתרם לטובת הנשים היה ריבאט אל סיט קאלילא (1391). זה היה חלק מקומפלקס שכלל מסגד. מטרתו לא ברורה אולם כנראה שהיה מאותו סוג של ריבאט אל בחדאדיה. בנוסף, השופט החנבלי הפך את אחד מבתיו לריבאט לטובת אלמנות כחלק מקומפלקס גדול, המעשה נחשב לאקט של צדקה. ברור שדיור לעניים לא היה בסדר העדיפויות של הפטרונים. הרצון היחיד היה לפקח על הגרושות והאלמנות. ההשגחה הזאת על חיי הנשים היתה כדי להבטיח שנשים גרושות לא יקשרו להתנהגות פסולה במיוחד בזמן תקופת ההמתנה לאחר הגירושין. זה היה הדגש ולא אקט של צדקה. למרות זאת, אפשר לומר שההזדמנות לנהל מוסד על ידי שיח'ה היתה עמדה יוצאת דופן של כח לאשה באזור הזה.

מזון ומים ע"מ 85 – 94 אספקת מזון ומים היתה אחד הווקפים הבולטים בקהיר הממלוכית. בתקופות מסוימות אלו היו מוצרים יקרים ואנשים רבים היו תלויים בצדקה כדי לאכול. הווקף יכל להציע פתרון זמני למצב הזה כדי להאכיל את העניים. למעשה עד אמצע המאה ה- 15 זה היה נדיר שווקף האכיל את העניים, רוב הווקפים הגדולים נתרמו לטובת מדרסות או מוסדות צופיים. יש דוגמאות קדומות יותר. ווקף שהוקם על ידי הסולטן בייברס לקניית לחם והפצתו בקרב המוסלמים העניים. לפי הביוגרף שלו הווקף האכיל 6000 אנשים בשנה אולם אין עוד מקור שתומך בכך. פרט לבייברס לא ידוע על סולטנים נוספים שסיפקו מזון על בסיס קבוע (פרט לימי חג או שנות רעב). אולם ידוע שחלק מהאליטה הממלוכית כן תרמה. הסריס סנדאל עבדאללה הקים ווקף (1270) וברווחיו הופץ אוכל לעניי קהיר. תורמים נוספים הפיצו מזון לאוכלוסיית הכלא בקהיר (נותן סקירה של אחדים מהם). אקט פופולארי נוסף של צדקה היה חלוקת מזון לעניים במסגד במיוחד באל אזהר. האמיר רוח' אל דין (1385) הקים ווקף שהוציא 100 דירהם כל חודש לחיטה ולחם שהופצו לעניים באל אזהר. ב – 1466 פאטימה (אשת אמיר) הקימה ווקף שחילק לחם על בסיס יומי באל אזהר ובנוסף תרמה סכום כסף לקניית בגדים לעניים שחולקו ברמדאן. פרט למסגדים מקום נוסף שבו חולק מזון לעניים היתה החנקה שהוקמה על ידי הסולטן אל נאצר מחמד בפרבר של קהיר.

קטגוריה נוספת של עניים שקיבלו צדקה היתה עבדים משוחררים. לדוגמא, ב – 1288 האמיר אל-חג' סונבול הקים ווקף שהנהנים ממנו היו עבדיו המשוחררים לאחר מותו. זה מראה שאדונים מסוימים נהגו במשרתיהם כבני משפחה.

בתחילת 1460 החל להתפתח מנהג חדש – הפצת מזון לעניים בקבר של אדם כלשהו. העובדה שחלוקת מזון לעניים קשורה תמיד בווקף משפחתי שנועד להבטחת עתידם הכלכלי של צאצאי המייסד ושמו וקברו של המייסד מצביעה על הקשר הקרוב בין מוות לצדקה. המחבר מציג רשימה (ע"מ 90 – 91) של ווקפים שסיפקו לחם לעניים. המשותף לווקפים הללו – הפצת הלחם היתה על בסיס שבועי בערב שישי, צאצאי המייסד והקבר הרוויחו – העניים עלו לקבר ושימרו את שם המייסד ושם קיבלו את המזון. המסמכים לא שופכים אור על הצורה שבה החליט מנהל הווקף מי עני ואיזה אדם עני ירוויח מהווקף. בחינה של ספרות הפתוואות מספקת מספר רמזים בנושא. השופטים מסכימים שלעניים הקרובים למייסד יש עדיפות ליהנות מהווקף על פני עניים שלא קרובים למשפחה. זה מחזק את הראייה שהווקף היה מעין רכוש משפחתי. אבן תימיה – למרות שרווחה היא ווקף שמעוגן בחוק, מי שתורם לטובת תועלת משפחתית ולא באמת למטרת הצדקה לא יזכה לחסדי האל. ההיגיון ברור, אדם תורם ווקף לזכות בחסד האל, לכן רק מעשים שמרצים את האל יזכו לחסד. לא כל הווקפים עסקו בהפצת מזון לעניים וצריך לבדוק באיזו רמה סמכו העניים על הווקף כדי שיספק את מזונם. התרומות לטובת מזון לעניים לא היו גדולות. מספר הנתמכים על ידי הווקף היה כנראה נמוך יותר ממספר הסטודנטים שזכו לחינוך חינם במכתאב בקהיר הממלוכית. האכלת העניים היתה העדפה פחות חשובה למייסדים בתקופה הממלוכית. חשוב לבדוק מי היו התורמים. ראשית, למרות שרובם היו קשורים לאליטה הצבאית, הם לא היו בולטים מספיק כדי לזכות בתיאור רחב במילונים הביוגרפים של התקופה. השמות מצביעים על כך שחלקם היו פקידי צבא ויש גם אזכורים לנשים מהאליטה שהקימו ווקפים. שנית, הנשים שייסדו ווקפים לחלוקת מזון היו צאצאיות למשפחות ממלוכיות ותפקידן במעשי צדקה לטובת העניים הי חשוב. המחבר מנסה לבדוק את הסיבה להקמת הווקפים הללו. הווקפים הנ"ל הוקמו בין השנים 1460 – 1516 ויכול להיות שהם הוקמו כתגובה למשבר הכלכלי שפגע במדינה הממלוכית באמצע המאה ה – 15. לפי אולריך הרמן, פקידי צבא שאיבדו מכוחם בתקופה זו רצו לשמר את מעמדם החברתי ולכן הקימו ווקפים מסוג זה. הקמת קבר כווקף היתה אחת הדרכים להבטיח את עתיד משפחתם ללא צורך בהשקעה כספית גדולה. הסבר נוסף, מחצית מהתרומות הלל הוקדשו החל מ – 1460 כאשר הסתמנה האטה בהקמת מכתאבים ולכן האכלת העניים היתה מעין תחליף לחינוך ילדי העניים. בנוסף לווקפים שתוארו לעיל, היו גם תרומות לטובת אספקת מזון ומים לעניים בחגים. לדוגמא, ווקף שהוקם ב – 1477 על ידי אל-סאיפי ג'אכמאק ואשתו זינאב. זינאב היתה בת למשפחה מלומדת שנישאה לאיש צבא, המזון סופק בקבר אביו של אל-סאיפי. לסיום, בנוסף למזון הופצו מים בקברים, במסגדים, בחנקות ובמקומות אחרים. אפשר להעריך כי מים סופקו בערך ב – 70 מקומות בתקופה הממלוכית. לאזורים שמרוחקים מהנילוס אספקת המים היתה אקט חשוב של צדקה.

קבורת המתים ע"מ 94 – 95 אזור נוסף שהסולטנים והאמירים תרמו לעניים היה קבורת המתים. למעשה, הצורך להסדיר את קבורת המתים העניים הפך לנושא של בטחון הציבור במיוחד בתקופות של רעב ומגפות. בתקופות כאלו רחובות קהיר היו מלאים בגופות. למרות שהתברואה המודרנית לא היתה ידועה אז, הבינו שיש סכנה תברואתית בגופות. בנוסף זו היתה גם דאגה דתית ומעמסה על תושבי האזור. השליט הראשון שסיפק קבורה חינם לעניים היה הסולטן בייברס. הוא הקים מזרקה שבה שטפו את המתים סיפקו להם תכריכים וקברו אותם לפי חוקי האסלאם. בתחילת המאה ה – 15 נודע הווקף הזה כמקום שבו מוסלמים עניים יכולים לקבל קבורה הולמת לפי חוקי האסלאם. בייברס לא היה היחיד שהקים ווקף מסוג זה. ב- 1335 הסולטן אל-נאציר מחמד הקים ווקף שבו שטפו את המתים, סיפקו להם תכריכים וקברו את העניים במהלך הרעב באותה שנה. הגעת המגיפה השחורה למצרים ב – 1347 גרמה למשבר. העלייה הגדולה בתמותה והעלויות היקרות של הקבורה גרמו לכך שגופות הושארו ברחובות, במסגדים ובהוסטלים. האליטה נשאה את הנטל בסיפוק קבורה לאלו שלא התאפשר להם, אולם מאמציהם היו מזעריים ולא מספקים. העובדה שהמגיפה הגיעה בתקופה הממלוכית הבטיחה שהסולטנים ימשיכו לתרום לטובת קבורת המתים.

מוות וצדקה ע"מ 95 – 100 אחד המאפיינים השכיחים של הווקף הממלוכי היה מיקום קבר המייסד בקומפלקס הווקף עצמו. ההחלטה של סולטן קלאון למקם את קברו בקומפלקס שכלל מדרסה ובית חולים מיוחסת למנהג רחב שמקשר את הצדקה עם המוות ועם החיים בעולם הבא. בנוסף, המנהג של קבורת המת בווקף מצביעה על כך שזה נעשה לטובת רווחי המשפחה העתידיים. השימוש המאוחר בקומפלקס של קלאון כסמל לשלטון המשפחה הקלאונית הוא הדוגמא של תהליך זה, שבה הנדיבות של הפטרון הופכת למקור יוקרה לדורות הבאים. לפני שבוחנים את הווקף-קבר הממלוכי חשוב לבחון את התפקיד שמוות ובתי קברות שיחקו בנושא הצדקה בקהיר הממלוכית. לוויות היו מקום נפוץ למתן צדקה מתוך אמונה שזו ההזדמנות האחרונה לכפר על החטאים לפני האל. לפי אבן אל חג' – היו מספקים ארוחות ערב ליד הקבר, בדרך כלל היו שוחטים כבש ליד הקבר, הבשר והלחם גרמו לאנשים רבים להתקבץ סביב הקבר. המנהג הזה (שנקרא כפארה) לעיתים גרם להתכתשויות בין האנשים ולכן אל חג' לא ממליץ על המנהג, למרות שזה נעשה כאקט דתי לכיפור על חטאי המת. האליטה הממלוכית נהגה לבצע את הכפארה בזמן מוות של סולטן או משהו ממשפחתו. לאחר מותו של סולטן בייברס הופץ מזון רב לעניים במספר מקומות במשך שנת האבל. בדומה, כאשר בנו של סולטן אל חאווארי מת הלוויותו כללה כפארה. הקישור בין מוות וצדקה לא מסתיים בלוויה. הביקור בקבר והמשך מתן הצדקה בתקווה לכפר על החטאים למען העולם הבא. בדרך כלל ביקרו בבית הקברות בימי שישי והעניים באו בעקבותם כדי לקבל את הצדקה. האנשים שעלו לקבר עשו זאת ממספר סיבות – קיוו להפחית את סבל המת בעולם הבא, ביקשו מהמת (במיוחד מהקדושים שבהם) להתערב לטובת החיים, בנוסף, בית הקברות שימש כאתר חברתי בקרב החיים. המת הקדוש גרם לאנשים לחשוב שתפילה בקברו מקרבת את תפילותיהם לאל. האליטה הפכה במקרים רבים לפטרון של קברי קדושים. לדוגמא, האיובים אימצו את הקבר של אל-שאפעי ומאוחר יותר אימצו את האסכולה שלו במדינתם. צלאח אל-דין בנה את המדרסה שלו ליד קבר זה. כתוצאה מעליית הפטרונות על קברי קדושים, מסגדים וכו' הנושא הפך פופולארי והתושבים מקרבת בית הקברות נהנו מתרומות רבות. הקבר של אל-שאפעי שימש למקור הפצת צדקה ומזון לעניים ולמבקרים בקבר. בעקבות עליית החשיבות של המבקרים בקברים והפטרונות על הקברים, לא מפתיע שמייסדים החלו למקם את תרומותיהם ליד קבריהם. אפשר לקשר את המנהג הזה לווקף שהוקם על ידי נור אל-דין אל-זאנג'י בדמשק ב – 1172 וגם לתקופה הסלג'וקית. הדוגמא הראשונה לקבר שמוקם בקומפלקס ווקף היה קברו של נאג'ם אל-דין איוב שקברו הוקם ליד המדרסה שלו על ידי אלמנתו סאג'ר אל-דור. מאוחר יותר סולטן בייברס נקבר ליד המדרסה שלו בדמשק. המייסד הראשון של קומפלקס ווקף-קבר בקהיר היה הסולטן אל-מנצור קלאון. קברו מוקם בקומפלקס שכלל מדרסה, בית חולים ומכתאב. ההחלטה למקם קבר בקומפלקס של הווקף הובילה לשתי התפתחויות. מצד אחד, מיקום הקבר בתוך העיר הפך נפוץ. מצד שני, פטרונות על אזור בית הקברות האיצה את העיור של האזור. כדי להבין את המוטיבציה שהובילה את האליטה הממלוכית לדבוק בצדקה מסוג זה צריך לשים לב למנהג של העלייה לקברים. בהתבסס על ניתוח של קומפלקס קברי ממלוכים, קריסטל קסלר הסיק שהמטרה העיקרית היתה למקם את הקבר במקום שימשוך מקסימום תשומת לב מהמבקרים. בבתי הקברות הקבר ממוקם בצד הקיבלה כדי למשוך את תפילות המבקרים לכוון הקבר. ניתוח הווקף רצה להדגיש את חשיבות השימוש של המוסד, לכן מחקרים נעשו על חשיבות הווקף ככלי להקמת מדרסות חנקות ועוד. למעשה, החלק הראשון של פרק זה בדק זאת. המחבר מאמין שעלינו לשקול אפשרות נוספת, הקבר היה לעיתים הסיבה העיקרית לבניית הקומפלקס כולו. הגישה הזו לא מעריכה את החשיבות החברתית שסיפק הווקף אולם זה מעריך למה התכוונו המייסדים כשהקימו את הווקף. הכוונה ברורה – המייסד רצה שהמורה והסטודנטים במדרסה ובחנקה יתפללו לנשמתו ולנשמת צאצאיו. מצד אחד, המייסד הוא הכלי של האל כדי לספק את מחסור העניים. מצד שני, הדרך של העניים להשיב על המתנה שקיבלו היא התפילה למייסד. כך זה נתפס על ידי הפטרונות הממלוכית ואין ספק שהעניים שיחקו את התפקיד. הויכוח הזה מדגיש את הקשר בין ווקף לבין הכנת האדם לחיים הבאים. כל אדם ממלוכי שהכין ווקף לפני מותו טען שהווקף צריך להיות תמידי. חדית' מהתקופה הממלוכית מסכם את המנהג של מתן צדקה בקהיר הממלוכית במיוחד הווקף-קבר שאפיין את הממלוכים בשנים 1460 – 1516. החדית' – כשאדם מת מעשיו מסתיימים פרט לשלושה – ווקף שהוא תמידי, הידע שצבר, בן הגון שיתפלל למענו. מאחר שווקף-קבר מספק צדקה תמידית לעניים, המבקרים המשיכו לעלות לקבר המייסד ולדקלם את הקוראן. בצורה זו הבטיחו בטחון כלכלי לצאצאי המייסד שציפה מהם לבקר בקבר מדי שבוע.


פרק חמישי - סטנדרטים של מחייה - Standards of Living

המונח "סטנדרטים של מחייה" יכול להתייחס להרבה דברים כגון, משכורות, רכוש, יכולת רכישה, סגנון חיים וכו'. ישנן גישות שונות למעמדות וחברות שונות. למטרתנו נשתמש במונח "סטנדרטים של מחייה" בשתי צורות: ראשית, הוא ייצג תרבות חומרנית. כמובן שתרבות חומרנית של קבוצה מסויימת של אנשים, שונה ממעמד חברתי אחד למעמד חברתי אחר. המחבר ינסה לשחזר כמה שיוכל את צורת הדיור, הלבוש והמזון של המעמד הנמוך. וכן את חשיבותם של מונחים אלה בהגדרה של מי הוא בעצם העני. הצורה השנייה בא המחבר ישתמש במונח "סטנדרטים של מחייה" הוא לבדוק את יכולת הרכישה של העניים. בגלל שמקורות על נתוני ההשתכרות בתקופה הממלוכית הם נדירים מאוד, המחבר נאלץ בעבודתו להתעלם כמעט מרוב האוכלוסייה העירונית העובדת, כמו אומנים, עוזרים, בנאים וכו' וזאת לטובת הקבוצה שעליה היה אפשר לאסוף נתונים. קבוצה זו היא הקבוצה שהמחבר יכנה משרתי הווקף, והם כוללים אפוטרופוסים, שומרים, שומרי קברים שעבדו במסגדים, מדרסות, מוסדות צופיים וקברים שהוקמו בקהיר בין סוף המאה ה-13 ועד הכיבוש העות'מאני של מצרים בשנת 1517. משכורתם החודשית רשומה ברשימות הווקף השונות, רשימות שמספקות את החומר הטוב ביותר, ומכך ניתן ללמוד בצורה הטובה ביותר על היכולות הכספיות של המשפחה הענייה במהלך תקופה זו. הכותב מציין שעוני כמו עושר זה דבר יחסי וכן וטוען ששימוש בנתונים על יכולת השתכרותם של העניים בחברות מסוימות, יכולה לעזור לחוקר המודרני להבין תחת איזה מגבלות כלכליות חי המעמד הנמוך.

דיור-housing תושבי קהיר בתקופת ימי הביניים ידעו מגוון רחב של צורות דיור. דיור נע בין המקומות שנבנו ע"י האמירים על גדות הנילוס, החופים והאגמים ועד בניינים צפופים שבהם רוב האוכלסיה התגוררה. בשל העובדה ששרדו כמה ארמונות ממלוכים מתקופות שונות הם היו בחזית המחקר של רוב חוקרי הארכיטקטורה המודרנית. אין כמעט חומר ששרד לגבי הדיור של המעמד הנמוך, וזאת בעיה לחוקרים כי ישנה כאן בעיה של מקורות. עבודה זו נעזרה במסמכי ווקף ששרדו, המכילים תאורים של בתים שנעלמו לפני זמן רב. על מנת ללמוד על צורת הדיור של המעמד הנמוך בקהיר, המחבר יבחן את מה שכן שרד וזה ה-rab’, שהוא סוג של בניין מגורים למעמד הנמוך בקהיר בתקופה שעליה אנו דנים. כמו כן המחבר ידון בממצאים מתקופות שלפני ואחרי התקופה הממלוכית, שיכולים לשפוך אור על מצב המגורים של עניי קהיר בתקופה הממלוכית. המחבר מצטט חוקר שתיאר את הrab’ : rab’ זאת מומחיות של קהיר... זה סוג של מלון מרוהט שיש בו בין 10-15 דירות שאפשר להשכיר. בכל דירה יש כ-10 אנשים. בניין זה ממוקם בד"כ ברחובות הראשיים או ליד שווקים. בדרך כלל אין בהם חצר... לרוב הקומה התחתונה היא לחנויות או בתי מלאכה... קשה לדעת את הגובה של ה-rab’ בתקופות של צפיפות מרובה... בתקופה התורכית מטיילים אמרו שהיו 2,3 ולעיתים 4 קומות.

תיאור זה מראה את התכונות הבסיסיות של הrab’. הייתה הפרדה בין הקומה התחתונה של החנויות לקומה העליונה של הדיירים, שכן הדיירים לא היו בעלי של החנויות או בתי המלאכה. לא הייתה חצר בגלל שכל שטח פנוי נוצל למטרות כלכליות של השכרת השטח ובניית כמה שיותר יחידות דיור. זה ברור שמבנה זה עם כל השוני והמרחק מארמונות השליטים לא היה מעון לעני שבעניים. זה היה מבנה להשכרה לכן זה מלמד שהייתה כמות גדולה של אוכלוסיה שלא יכלה להרשות לעצמה בית משלה, אך יכלה להרשות לעצמה להשכיר יחידת דיור שכזאת. חוקר אחד לפחות, דיבר על הrab’ כדיור ל"מעמד הבינוני. קשה לדעת כמה שילמו שכירות עבור דירה כזאת. אבל אפשר להניח איזה סוג של אנשים גרו שם. מסמך מפורט משנת 1416 מתאר rab’: הדיירים כללו כמה דירות שנשים שכרו אותן (תופעת הנשים כמשכירות דירות אלו היא מעניינת, לא ברור אם זאת הייתה תופעה של גירושין או מוות של הבעלים) בנוסף היו כמה דירות שנשכרו ע"י בעלי מקצוע כמו נפחים, יוצרי אריחים וכו'... במקרים מסוימים כמה קרובי משפחה חיו בדירות נפרדות. תושבי הבניין היו אנשים עובדים עם מקצוע או יכולות מסוימות של השתכרות. סוג נוסף של בית, צנוע יותר מקודמו תואר ע"י 2 חוקרים, בסיס חפירה ארכיאולוגית באזור אל-פוסטאט שננטש לפני התקופה הפאטימית (יכול להיות שהשתמשו בו גם בתקופה הממלוכית). חוקרים אלה קראו לסוג הנוסף "proletarian" וטענו שזה היה טיפוסי לשכונה שלמה שנבנתה כך. מה שמצביע על כך שהיו שכונות של מעמד פועלים הטרוגני. סוג נוסף וצנוע של צורת מחייה היה ה- hawsh, נמצאו למבנה ממצאים מהתקופה הממלוכית ומתקופות מאוחרות יותר. במקום זה התגוררו התושבים העניים ביותר של העיר, הפועלים ולצדם מהגרים חדשים שהגיעו מהכפרים, סוחבי מים, סבלים ומשרתים. מבנה זה נבנה בצורה זולה, בד"כ על ידי לבנים מבוץ, בחצר היו בד"כ שירותים ואזור אכילה. במפת קהיר היו מסומנים כמה מבנים כאלה, שמראה אולי היכן היו האזורים של המעמד הנמוך בקהיר. אזורים אלה היו בד"כ מחוץ לחומות העיר. ישנו תיאור שמתאר שהיו כ-400 יחידות מגורים כאלה בשכונה, שהמחיר להשכרת יחידת מגורים כזאת לחודש היה 2 דרהם. מגורים אלה נבנו במיוחד לאנשים עניים מאוד. כנראה ש- 2 דרהם לחודש היה מאוד זול, בהשוואה למחיר של ה- rab’ לדוגמא. כאשר כל היחידות היו מושכרות כנראה שהיו בשכונה 1,500 אנשים ולפעמים אף 2000. לא כל מי שחי בקהיר יכול היה להרשות לעצמו לגור במגורים קבועים. שהיה שטייל במצרים בשנת 1482-3 תאר שאי אפשר היה לאכלס את כל אוכלוסיית קהיר במבנים. היו הרבה כאלה שגרו מחוץ לעיר, באוהלים, חורים באדמה, בורות וכו'... תאור זה הוא בעייתי, מה הכוונה חורים באדמה, בורות, ומה זה אוהלים, האם היו אלה בדואים? אנשים חדשים שהגיעו מהכפר? או שוכני קבע?תאור זה עם כל הבעייתיות שלו, מראה לנו שהייתה אוכלוסיה רבה בקהיר, וכן שלא כולם חיו במבנים או שהייתה צורה אחת של מחייה. אזור נוסף שגרו בו עניים היה האזור שנהרס ע"י הפאטימים כשניסו לעצור את נפילת העיר לידי הצלבנים של אל פוסטאט. באזורים אלו התגוררו גם פושעים. כמו כן היו הרבה אנשים שפשוט חיו ברחובות. ישנו מתחת לכיפת השמיים בתוך העיר עצמה. מטיילים שטיילו בשנת 1384 תארו שבקהיר הייתה אוכלוסיה גדולה, כ- 3 מיליון איש, 100 אלף מתוכם ישנו ברחוב. היו ילדים, נשים וגברים שישנו על ספסלים.היו מלומדים שמצאו מקלט במוסדות דתיים. היו כאלה שישנו על גגות. מסגדים לעיתים שמשו כמקלטים זמניים להרבה מלומדים עניים. הרבה שומרים במסגדים או בקברים חיו שם במקום עבודתם וישנו בכניסה כחלק מתפקידם.

ביגוד – clothing מהאספקטים השונים בחייהם של העניים, נושא הביגוד הוא הכי פחות ידוע. צורת הלבוש הייתה בעלת חשיבות חברתית גדולה בקהיר הממלוכית. הכרוניקות מלאות בתיאורים על גלימות של טקסים, כסמל לססטוס ותפקיד, או כמתנה על שירות למען הסולטאן. כתוצאה מכך נושא זה חדר לכרוניקות. צורת הלבוש של האליטות הייתה נושא למחקר מונוגרפי. מס' ממצאים נמצאו, קוטלגו ונלמדו. ואילו בד או לבוש פשוט שנמצא ושהיה חסר בו הערך ה"אומנותי" לא נאסף ולא נחקר, החשיבו אותו לפסולת. בשל כך המחבר לא יכול לבסס את תאור הלבוש של העניים על שום ממצא ארכיאולוגי. במקום זה מתמקד במקורות ארכיוניים. המחבר עובד עם חומר שנמצא מהמאה ה-14, ובהם מסמכים על הלבוש שה-maktab נתן ליתומים ולעניים שלמדו שם. יש מסמכי ווקף מהתקופה שיכולים לעזור לנו. היה נהוג שווקף ה-maktab שלימד יתומים או ילדים עניים, יספק להם לבוש. לפעמים הם קיבלו 2 סטים של בגדים. אחד לחורף ואחר לקיץ. הבגדים בד"כ חולקו באיד אל פיטאר (בחג זה בד"כ נותנים בגדים לילדים). לעיתים נתנו לילדים סכום מסוים של כסף על מנת שיוכלו לקנות לעצמם את הבגדים, אך תורם הווקף הוא שקבע איזה סוג בגדים עליהם לקנות. הבגדים היו פשוטים וזולים בד"כ מכותנה או פשתן. אך מה לגבי נשים? בגלל שכל הסטודנטים במבנה זה היו בנים איך נדע מה היה הלבוש של הנשים או הבנות? יש כמה מסמכים שנמצאו בארכיונים בירושלים שמראים מה נשים לבשו. ישנו תיאור של אישה משנת 1389 שהייתה נושאת מים במסגד אל-אקצא. היא העידה שרכושה כולל את הבגדים שעל גופה, כיסוי ראש לבן וישן, בגד לבן, בגד כחול עם טלאים, כיסוי שחור ישן וסרטים שעל ראשה. בנוסף היו לה גם כמה חפצים פשוטים לבית. כמו כריות מצעים וסירים. אפשר להסיק כמה מסקנות לגבי לבוש העניים בתקופה זו. הבגדים שלבשו הנשים והגברים היו די דומים, ובד"כ השתמשו באותם מושגים כדי לתאר אותם. גברים נפרדו מנשים בכך שלבשו מכנסיים. ובכך שלא הסתירו את פניהם. בכל מקרה בגדים היו פשוטים. לאנשים עניים היה מספר מצומצם של בגדים להחלפה, אם בכלל.

אוכל-food תזונה העסיקה את באופן קבוע. הרבה אנשים בקהיר חיו בלי בית קבוע ובלי הרבה חפצים למעט הלבוש שעל גופם. אוכל היה הנושא החשובה ביותר, שהעסיק את כולם כל הזמן. ירידה בכמות או באיכות האוכל גרמה לפאניקה וסכסוכים בתוך החברה.

  • הערת המחבר- בפרק זה נצא מתוך נקודת הנחה שהיה לאנשים יכולת לרכוש מזון. מחסור במזון ורעב גדול ידונו בפרק הבא.

המקורות האנגלים, הערבים והצרפתים מסכימים על כך שלחם מחיטה הוא מרכיב חשוב ומרכזי בתזונתם של העם הפשוט. לחם במאה ה-15 היה לבן ונחשב ע"י מטיילים מערביים לאיכותי. כאשר מחיר החיטה היה גבוה ערבבו את החיטה עם חומרים אחרים כמו שעורה. משפחות עניות נשענו על הלחם, שכן מוצרים אחרים היו יקרים יותר. חיטה היו קונים ומאכסנים. לחם היו קונים בד"כ כל יום. לחם נהפך לעבש ובלתי אכיל בין לילה, לכן היה צורך רב במאפיות ובתחנות קמח. לחם היה מכונה בפי האנשים "חיים". יש פחות מידע על שאר המזון שאנשים אכלו אך ישנם תיאורים שאכלו גם סרדינים, דג מלוח, אפונה, ומוצרי חלב בכמויות גדולות במיוחד גבינה צהובה וירקות. ירקות כמו במיה ומלוחיה היו מקובלים, ושילובים עם לחם היה דבר בסיסי בקרב העניים. לאחר החיטה כמזון בסיסי, נזכרים בכרוניקות פולים, קטניות ושעורה. תבלינים יקרים הוחלפו במלח חמאה ושמנים זולים. נראה שבשר לא היה חלק מתזונתם של העניים (אולי אכלו בשר בימי חג). ישנו תיאור שאסור לבשל בשר במקום ציבורי כי אז העניים יריחו וירצו לאכול וזה יגרום להם לקבץ נדבות. בשר היה מצרך נדיר בתזונה של העניים. מים היו גם מצרך חיוני לעניי קהיר. היה אפשר להשיגם מכמה מקורות. בארות ליד בתים, ווקף שסיפק מים בחינם, סוחבי מים שהסתובבו בעיר על גמלים כחלק עיקרי מחיי הכלכלה בעיר. היו עניים שפשוט גנבו מים מהנילוס כחלק משגרת יומם. תזונת העניים הייתה בעיקר כדי לשומרם בחיים, ולא יכלו להרשות לעצמם לדאוג לערך התזונתי של המזון אותו אכלו.

משכורות והוצאות בעבר נעשה ניסיון ללמוד לגבי יכולת הקניה של תושבי קהיר בימי הביניים או של העולם הערבי אך ישנה בעיה בשל כמות הידע המועטה. הניסיון החשוב הוא של אליהו אשתור. כדי להתמודד עם כך המחבר בודק הכנסות של עובדי ווקף מהתקופה הממלוכית בקהיר כדי לאמוד את ההכנסה והמזון של העובדים הללו. מדובר בעובדים זוטרים כמו שוערים וכו' שעבדו בחצרות הווקפים ולא נדרשו מיומנויות מיוחדות. הוא מנסה להאריך את מצבם הכלכלי על פי המשכורות, המחירים והמזון. המועסקים הללו קיבלו משכורת חודשית, בונוסים בחגים ותוספת של 3 פאונד לחם ליום. שלא כמו עמיתיהם העניים, מצבם טוב בהרבה משום שהם עובדים על בסיס יומי והכנסתם אינה על בסיס יומי אלא חודשי. בנוסף, המחבר לא החשיב את הלחם והבונוסים במשכורות הללו- הם חושבו בנפרד. המאמר לא דן בנשים ובילדים הוא דן בגברים בלבד. לגבי הנשים והילדים יש חוסר מידע אך אין ספק שמדובר בתופעה רחבה. נשים עבדו בתור רוכלות, מעבירות מידע מסוחרים ובאחזקת הבית. הן גם עובדות במאפיות בתור אלו שהביאו את הבצק לאפיה מהבתים ובתור אורגות. שתי בעיות נוספות: מטבע והצעות מחיר. נתוני משכורות מהמאה ה-17/ 3 נדירים. ה- genzi לא מספק מידע. מסמכי ווקף מספקים מידע רלוונטי רק ב 1299/ 698. בנוסף, יציבות המטבע ובשל כך יציבות המשכורות והצעי המחירים. במאה ה- 14 / 8 המטבע מוחלף מכסף לנחושת. אם מקבלים את הצעתו של Shultz שזה בעצם נתון שכתוב בספרים ותו לא, עדיין ערך המטבע משתנה. הבעיה מחריפה במיוחד עקב העובדה שערך מטבעות הנחושת- הדרהם, היה גבוהה בהרבה. משכורות גם הן קשות לחישוב. המסמכים מייצגים את כוונתו של מייסד הווקף אך בפועל קשה באמת לדעת כמה שולם ומה היו ההוצאות הממשיות של המוסד. נוסף לכך, ישנה רפורמה במערכת הכספים. בתיאוריה אם מתייחסים להצעתו של Shultz הכל יותר קל אך אין זה כך. לא כל המשכורות שוות. מוסדות הווקף באים בגדלים שונים ונהנים מתרומות שונות. לפיכך גודל המשכורת הוא לפי גודל הווקף. המידע לפיכך הוא ביחס למשכורת הממוצעת. אין תיעוד של היצע מחירים לאורך התקופות. מה שמקשה לראות שינויים במחירים ולהעריך את מחירם של מוצרים שונים שנמצאים בתפריט של העניים. המחבר מנסה להעריך כמה לחם וחיטה ניתן לקנות ממשכורת שמהווים מוצרי יסוד במטבח של האיש העני. יחד עם זאת יש לציין ששעועית יותר זולה מלחם ולעתים אף היוותה לו תחליף או באה בנוסף אליו. בעיה נוספת היא הצעות המחיר. המחירים מופיעים בכרוניקות רק כאשר הם גבוהים יחסית לאותה תקופה ומעידים על חוסר יציבות כלכלית, חברתית ופוליטית. על מנת להעריך את הצריכה הרגילה של משפחות עניות יש להבחין בין המחירים הגבוהים לאלו הנפוצים יותר. אך אין זה אומר שאם מחיר מופיע בתדירות הוא לא נורמלי ויש להשוותו עם התנאים הכלכלים של אותה תקופה כל עוד אפשר.

1299-1346 תקופה זו מבטאת את שיא הכוח של החברה הממלוכית ואת השגשוג הכלכלי. תחת שלטונו של מוחמד אל נאציר, על אף שהביא לבעיות פוליטיות וכלכליות, הממלוכים מסלקים את הצלבנים ומנטרלים את המונוגולים. קהיר מתפתחת במהרה ומוקמים הרבה מוסדות ווקף בידי הסולטן וחצרו. במחצית ה-1 של המאה ה-14 המשכורת הממוצעת לעובד ווקף הייתה 21 דרהאם לחוד מתוך 32 מקרים- 22 הרוויחו 20- 25 דרהאם. הערכות לגבי הוצאות היו יותר קשות. ניתן להאריך שהמחירים היו יציבים באותה תקופה הודות לשגשוג ולאי שינוי המערכת הכספית. המחירים המובאים הם חלקיים ולכן לא ניתן לצייר תמונה כוללת. ניתן לחשב את ערך המשכורות על פי כמות הלחם שהיא קונה. לחם ממוצע עולה תמיד, חוץ ממקרים של אינפלציה, פי 1.42 מחיטה. השכר שעמד על 21 דרהאם- ארוחה יחידה עולה 3 דרהאם. לפיכך למשפחות עניות מאוד קשה להאכיל את בני הבית בצורה הנכונה. שעועית אף יותר זולה מחיטה ולא בטוח שאכלו בשר ודגים. בנוסף לכך ישנן הוצאות של שכר דירה- עד 2 דרהאם וביגוד.

1347-1400 הדבר השחור מביא איתו שינויים בחברה המצרית. על אף שאין עדויות לממדי המגיפה בקרב העניים סביר להניח שמצבם היה יותר קשה מאלו הבריאים משום שהם חיו בתנאים סניטרים איומים. התזונה שלהם היתה לקויה. ידוע על גופות זרוקות ברחוב מבלי שיקברו אותן. זה היה מצבם של העניים. ממדי התופעה מזעזעים. מחירי המזון ירדו או נשארו זהים בשל ירידה בביקוש. מחיר החיטה נשאר על 15 דרהאם. למרות שרואים עליה בשנה שלאחר מכן, במשך כמה עשורים מחירי המזון הבסיסי ירדו. המשכורות לעומת זאת עולות. Al Maqiri מספר שלא היו אנשים שיעבדו (בעסה) בעלי המשכורות היו המרוויחים העיקריים מהירידה בכוח העבודה גם אם נאלצו לקבל משכורות גבוהות. על אף שהממשלה ניסתה להחזיר אנשים לכוח העבודה על מנת להוריד את המשכורות, בעלי המשכורות היו הנהנים העיקריים (היה להם יתרון) והכל נראה כחלק ממדיניות השלטון לצמצם את מספר התושבים. ההתפרצות של המגיפה ב- 1347- 1349 לוותה בהתפרצויות נוספות לאורך התקופה והאוכלוסייה מצטמצמת עוד קצת. השגשוג של המאה ה- 14/ 8 נגמר. יחד עם זאת אלה ששורדים מרוויחים מחוסר המודעות בקהיר. המשכורות של הווקף במחצית השנייה של המאה ה- 14/ 8 יותר גבוהות מהמחצית ה-1 הודות לשנות החמישים של המאה ה- 13. צמצום האוכלוסייה השפיע על המשכורות אך אין לכך תיעוד משמעותי וחשוב. חיטה עלתה 25 דרהאם ושעועית 22-20 דרהאם. בשר עלה 0.5- 2 דראהם. המשכורת הממוצעת הייתה 56 דרהאם לחודש. 80 אחוזים הרוויחו 30-40 דרהאם. ההטבות במשכורות הן הודות לשינויים דמוגרפים. אך עדיים העניים חיים בעוני ומסכנות וחיים בתנאים לא סניטרים וללא תזונה נכונה ואי הסקה. במחצית השנייה של המאה ה- 14/ 8 הממלוכים מתחילים בתהליך של חוסר יציבות במחירים, בעיות כלכליות ומגיפות .

1401-1450 התקופה מקיפה את המשבר בחברה הממלוכית ואת התחלת הניסיונות לחזור לשגשוג של התקופות הקודמות. בהתחלת המאה יש שינוי ערך המטבע מכסף לנחושת. ערך המטבע יורד בהתמדה לאורך התקופה מה שמקשה על השוואת המחירים. מהמאה ה-15/ 9 למאה ה-16/ 10- בין 1408 ל- 1450 יש יציבות וההשוואה מתאפשרת. קהיר חווה משבר פוליטי, כלכלי וחברתי. ערך המטבע יורד בנוסף לחקלאות לא יעילה, מחלות ואי יציבות פוליטית. Artisans (אם מישהו ידע מה זה אומר אני אשמח לדעת, סליחה שאני דיסלקטי) נהנים מהמשבר הדמוגרפי. משכורתם עולה משום שמספרם באוכלוסייה קטן ומאוד קשה למצוא יותר עניים ונזקקים- רובם מתים מרעב ורק מעטים מהם נשארים. ב- 1420 חוזרת היציבות למדינה. בשנות החמישים של המאה ה-15 המשכורות עולות שוב בשל אינפלציה. לגבי היצע המחירים יש תיעוד של התקופה בידי al Maqrizi ו Badr al- Din al_ ayrilA שמייצג את קו המים של הכלכלה (מה?!) מחיר החיטה והשעועית היה מתון- כ- 150 דרהאם לאפונד. בשר עלה בין 4-3 דרהאם. המשכורת הממוצעת עומדת על 266 דרהאם. כמעט מחצית מהמשכורות נמצאות בתחום 200- 300 דרהאם. הטווח הכולל של המשכורות יותר רחב מהתקופות הקודמות- הודות לפטרונים של הווקף, שהופך לצורה פופולרית של עוני. הרבה אנשים משאירים תרומה מה שמקשה על סטנדרט יחיד לפטרונות. קשה לתמוך במשפחה ב- 60-20 דרהאם לחודש, לכן צריך לשער שההכנסות הגיעו גם ממקורות אחרים. המשכורת החודשית הייתה כ- 270 דרהאם. לחם עולה 270 דרהאם ל- 271 פאונד. עדיין יש בכך ירידה ביחס של לחם לבן אדם מאשר בתקופות קודמות. מאה 14/ 8 כמות העובדים בווקף חוזרת למספרה (proplague- אפשר בבקשה להשתמש במילים שמופיעות במילון??????). בתוך עשורים ספורים. הנתונים לקוחים מארבעים השנים הבאות, מה שמחזק את הרושם שהכלכלה בקהיר מתאוששת ומתייצבת לאחר תום המשבר וחזרה למטבע יציב.

1452- 1500 המחצית האחרונה של המאה ה- 15/ 9 מתאפיינים ביציבות פוליטית בחסות הסולטאן Qaitabay. זו תקופה של התאוששות מהטראומות של מחצית המאה הקודמת ויציבות כלכלית פוליטית. ערך המטבע ממשיך לרדת ועל כן ישנה אינפלציה. המחרים נעים בטווח רחב במהלך התקופה. רוב המוצרים הם בתקופה של מחסור. המחירים נעים על 90- 140 וכן הלאה עבור חיטה ושעועית. בשר נמכר ב- 10-5 דרהאם. כבש ב- 7 דרהאם. תלוי במצב הכלכלי. המשכורת הממוצעת היא 198 דרהאם. 58 אחוזים נמצאים בטווח של 150- 300 דרהאם, לפיכך המחבר מציע להתייחס למשכורת הממוצעת כ- 200 דרהאם. הנתונים לגבי המחירים אינם זהים לתקופות הקודמות. זה מעיד אומנם על יציבות ברכישה אך יש לזכור שרוב בעלי השכר הרוויחו פחות מ- 200 דרהאם. היו תקופות של אינפלציה, מחסור במזון ופיחות במטבע.

1501- 1517 תקופה זו היא סוף הסולטנות. קשה לשפוט אותה על פי קטגוריות כלכליות. יש תיעוד מועט של היצע המחירים. מסמכי הווקף מתעדים יותר את השכר. ערך הנחושת יורד יחסית לדינר ולדרהאם הכסף. המשכורת הממוצעת היא 382 דרהאם. חמישים אחוזים מ- 42 המקרים שנבחנו היו בטווח של 300- 500 דרהאם. ההיצע הממוצע יעמוד לפיכך על 400 דרהאם. המחסור בהיצע של מחירים מהווה בעיה רצינית. מחירי החיטה נעים בין 1-2 אשרף (900- 800 דרהאם) אך זה יקר מידי. לפיכך ניתן להאכיל ממשכורת של 400 דרהאם 6.1 מבוגרים בלחם. המספרים הללו מיצגים ירידה מתונה יחסית לתקופות קודמות. אך הם מישרים קו עם אלו שצוברים כוח, חוץ מהמחצית השניה של המאה ה- 14/ 8. קשה להבין את הירידה בצוברי הכוח. ייתכן משום שהווקף לא הספיק להדביק את קצב פיחות המטבע או ההתאוששות הדמוגרפית. אך מכיוון שהמידע לוקה בחסר אולי לא צריך להתייחס אליו ( די באמת). תוצאות הניתוח (יענו הסקת מסקנות): המשכורות עלו עם הופעת הדבר השחור. חוץ מזה ללא שום קשר העלייה בכוחם של עובדי הווקף הייתה קבועה. בכלל אנשי הווקף קיבלו משכורת שהספיקה להאכיל משפחה של 4- 7 אנשים. הדיאטה כללה דגנים, דגים, ביצים וירקות וכמעט ולא בשר- כל עוד המחירים היו נורמאלים. אך למעשה התמונה לא פסטורלית כפי שהיא מצטיירת ועל כך בפרק הבא.


פרק שישי - מחסור במזון ורעב

מחסור במזון היה איום מתמיד על שלומם של עניי קהיר הממלוכית. הכרוניקות מלאות בסיפורים על פאניקה ומהומות כאשר עלה מחיר התבואה וכתוצאה מכך גם מחיר הלחם. עליית מחירים זו הייתה תוצאה, לפחות בחלקם, של מעשי אנוש. אך הרעב בקהיר הממלוכית היה יותר מקור לפחד מאשר ניסיון ממשי. מטרת פרק זה היא לבדוק את סיבות מחסור המזון והרעב, השפעתם על אוכלוסייה ענייה והאמצעים שננקטו ע"י הסולטאן כדי להקל על אוכלוסייה זו בשעת מחסור ורעב. פרק זה מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון ייתן סקירה קצרה של מאפיינים כלליים של כלכלת המזון בקהיר-התלות האקולוגית במפלס הנילוס, האינטראקציה בין כלכלת המס של המדינה (באמצעותה מוציאה מהאיכר יותר מיכולתו לתת) לבין השוק העירוני אשר מבוסס על חילופי סחורות, בו תלויים העניים למצרכי מזונם, בעוד שהוא נתון להשפעה של כלכלת המס של האליטה והסולטאן. החלק השני של הפרק ידבר על 10 מקרים משמעותיים של מחסור במזון ורעב שקהיר חוותה ב- 1250- 1517. כאן הפרק דן בנסיבות הספציפיות של כל מקרה בפירוט. בחלק השלישי יצוינו מספר מסקנות באשר לפעולות הממשל הממלוכי במטרה להקל על הרעב וכן טכניקות הישרדות של העניים בעת מחסור.

מדיניות המס והשוק העירוני יחסים כלכליים בין המדינה הממלוכים לאיכרות המצרית היו מעוגנים ע"י מערכת המס, כלומר, עודף של תוצר חקלאי היה נלקח ע"י המדינה דרך סדרה של מיסים, אשר החשוב בהם היה מס האדמה. ברגע ששיטת האקטאע אומצה ע"י האיובים, הסולטאן והוזירים הבכירים שלו שלטו על השוק העירוני של מוצרי החקלאות תודות למעמדם כמקבלי מיסים, גם במזומן וגם בתוצרת. האחרון אפשר לסולטאן לאגור מצבורי חיטה שהסתכמו ב-300,000 אירדב (מספיק כדי להאכיל 100,000 איש במשך שנה). האליטה הצבאית לא רק שסחרה בתבואה הם גם השתמשו במצבוריהם כדי לכלכל את פמלייתם (חלוקה\הפצה מחדש של המיסים שהתקבלו). מותרות זו כלכלה את האמירים ויצרה את כלכלת הפטרונאז' בה כמות עצומה של מוצרי מזון נשארה מחוץ לשוק העירוני, בו קנתה רב האוכלוסייה את מצרכי המזון שלה, ולכן הם גם היו הראשונים להרגיש את השינויים במחירי השוק. מכאן, שבעוד שעניי קהיר היו תלויים בהון השוק, האליטה יכלה לסמוך על קבלת צרכיה דרך חלוקה\הפצה מחודשת של המיסים ע"י המדינה. דואליות זו בעלת חשיבות רבה לבעיית הקלת הרעב. העניים היו הראשונים שהרגישו את השינויים במחירי השוק אך לא היו זכאים לזכויות האליטה ולכן היו תלויים במוכנות הסולטאן והאליטה לספק הנחה או אוכל חינם כאמצעי חירום בעת משבר. בזמן ששליטת האליטה הצבאית בעודפי התבואה היה מרכיב חשוב בבניית משברים, ברב המקרים המרכיבים האקולוגיים היו הגורמים העיקריים. עד תחילת הסתיו יכלו המצרים להעריך את הגודל של הקציר באביב, בהתבסס של מפלס הנילוס (האם הגיע לגובה של 16 "ד'ירא" או לא). לאור מידע זה, מגדלי התבואה והסוחרים החלו לחשב את הרווחים האפשריים מהתבואה. כרגיל, מחיר התבואה עלה בחורף, כאשר המאגרים הישנים של התבואה פחתו, וירדו שוב עם בוא האביב ובוא התבואה "החדשה" מהכר. כאשר הקציר נכשל או היה בלתי מספיק המחירים עלו, ועד החורף הבא הם יכלו להגיע לרמות גבוהות ביותר. רק באביב שאחריו, אחרי שנה וחצי של מחירים גבוהים, הם יחזרו לרמותיהם הרגילות. לכן, הרעב ה"טיפוסי" החל במחסורי המזון בסתיו של שנה אחת והמשיך לאורך שתי תקופות אביב. עד הקיץ של השנה הראשונה העניים עלולים לרעוב ועד החורף שאחריו הם בטוח ירעבו. צריך לציין שהרעב תמיד לווה במחלות. מחירם גבוהים הם אינדיקציה וסיבה להרבה סבל. אך עלייתם אינה צריכה להראות ככישלון בקציר אלא יותר כתוצאה של מחסור באלסטיות של הדרישה למוצרי מזון עיקריים. סוג שני של מחירים גבוהים היה אינפלציה שנגרמה ע"י פיחות המטבע (כאשר ערך הזהב, הכסף והנחושת היה תמיד בעייתי במדינות ימה"ב). עד סוף המאה ה-8\14, הכסף (המתכת) היה בספקה נמוכה ומטבע הנחושת היה נתון לפיחות חוזר ונישנה. מאחר ואלה היו המטבעות בהם קיבלו העניים את משכורתם, הם הוכו קשות ע"י כשלון המדינה לשמור על ערכם. לפעמים, הפיחות של ה- ד.פ (סוג של מטבע...באנגלית זה נשמע יותר טוב) היה קטן ולקח זמן עד שערך השכר הגיב לשינוי הבלתי צפוי.

מקרי המחקר 1) המחסור הגדול הראשון במזון בתקופה הממלוכית הגיע בזמנו של מייסד השושלת, הסולטאן בייברס, בשנת 662\1264. מקורותיו המדויקים אינם ברורים. עליית הנילוס באותה שנה נראה כמספק (יותר מ-17 ד'ירא), כמות הדומה לזו בשנה הקודמת. כל הכרוניקות מסכימות שהמשבר התפתח בפברואר 1264 (תקופת החורף, בה עדיין לא הגיעה התבואה "החדשה"). המחירים עלו פי 6 ממחירם הרגיל באותם זמנים (ל- 100 דירהם\אירדב). בהתחלה הסולטאן ניסה לתקן את מחירי התבואה אך המחירים המשיכו לעלות בזמן שהלחם נעלם מהמדפים. ב- 7 לפברואר הסולטאן הבין שדרך פעולה אחרת צריכה להינקט הוא הורה להודיע שכל העניים צריכים להיאסף למרגלות מצודתו. הוא הורה למכור ממאגריו כ- 500 אירדבים של חיטה, במחיר זול יחסית. אח"כ, פקד על החרן שלו לתעד את העניים שלמרגלות המצדה ובקהיר בכלל. עפ"י כל המקורות הם נמנו באלפים. הסולטאן החל אחריות על העניים לאנשי חצרו. הסולטאן לקח על עצמו 500 עניים, בנו לקח על עצמו עוד 500 עניים, בזמן שסגנו לקח 300.השאר חולקו בין האליטה הצבאית (מפקדים, אמירים) והאזרחית (מלומדים, סוחרים). הוראות הסולטאן לאנשי חצרו היו פשוטות. הם צריכים להאכיל כל אחד מהעניים שבאחריותם ב-2 קילו לחם כל יום במשך שלושה חודשים. מכיוון שהעניים חיכו כבר זמן מה למרגלות המצודה, הסולטאן הורה לתת חצי דירהם לכל עני כדי שיוכל לקנות לעצמו אוכל עד שהמערכת החדשה תיכנס לפועל. בנוסף, 100 אירדבים של חיטה היו אמורים להינתן כל יום במסגד אבן טולון והמנזרים הצופיים היו אמורים לקבל לחם חינם. לאמצעים אלה היו תוצאות מיידיות. מחיר החיטה נפל ב-20 דירהם וקיבוץ הנדבות נפסק, בגלל שהרבה אנשים חיקו את הסולטאן ופתחו את בתיהם לעניים וחילקו צדקה. בסופו של דבר המערכת נמשכה יותר משלושה חודשים. המחירים לא נפלו משמעותית עד רמדאן בשנת 662 (יולי 1264), עם הגעת התבואה "החדשה". מספר נקודות בולטות במקרה זה. ראשית, המקורות לא מזכירים מוות מרעב או התפרצות של מחלות. כל זאת תוצאה של נוכחות כמות מספקת של תבואה במאגרים, המדיניות ההחלטית של הסולטאן ומשך הזמן הקצר של המשבר (חמישה חודשים). זה ברור שקיבוע של מחירים אינה מספקת כדי להתמודד עם משבר זה.הסולטאן ניסה זאת אך האמירים שיתפו פעולה לעיתים רחוקות בלבד כי היו צריכים מלאי של תבואה כדי להאכיל את הפמליה שלהם. חלוקת המזון הייתה הרבה יותר פרודוקטיבית למניעת רעב. נקודה אחרונה היא חשיבות התנהגות הסולטאן בבניית האידיאולוגיה המלכותית ונקודה זו מובהרת בביוגרפיה של בייברס, של אבן אלזהיר, בה בייברס מתואר כעוזר לעניים ע"י חלוקת אוכל וכד'. לבסוף, זו דוגמתו של בייברס שמניעה את האחרים למעשי צדקה.

2) מקרה הרעב הראשון שהתרחש בתקופה הממלוכית היה ב- 694\1295 ונמשך כשנה. הוא התרחש בזמן שלטונם של הסולטאנים קיתבוגא ולאג'ין, כלומר, בזמן של חוסר יציבות פוליטית (הראשון ויתר על כיסאו והשני נרצח אחרי תקופה זו). המרכיבים ה"טבעיים" והפוליטיים יצרו את המשבר החמור ביותר שמצריים ראתה עד המאה ה-15. המרכיב העיקרי שהתחיל את הרעב היה מפלסו הנמוך של הנילוס. כבר באביב 1294 מחירי החיטה היו גבוהים (60 דירהם\אירדב). בשנה זו הנילוס עלה רק עד 15 ד'רא. העניינים החמירו בשנה העוקבת (1295) כאשר מפלס הנילוס נשאר נמוך). יתרה מזאת, יתכן שהיה מרכיב של פיחות המטבע שהעלה את המחירים בתקופה זו (שפע של מטבעות נחושת שתרמו לאינפלציה). מרכיב אחר היה ראוותנות הסולטאן הקודם, אלאשרף חליל, שרוקן את המאגרים המלכותיים מסירניקה ועד לחיג'אז. מכל מקום, התוצאה הייתה תקופה ארוכה של מחירים גבוהים של מוצרי מזון, שתוצאתם הייתה רעב שיצר התפרצות מחלות. חומרת המשבר מבוטאת בעליה התלולה של המחירים (פי 13 מהמחיר הרגיל) ולפי משך הזמן של הרעב. תקפת האינפלציה נמשכה שנתיים, כאשר המחירים היו גבוהים במיוחד שנה לפחות. העובדה שהמשבר נמשך מסירניקה ועד לחיג'אז הטיל הרבה לחץ על המשאבים המוגבלים של מצריים. המשבר בסירניקה אילץ את תושביה לברוח למצריים, מה שהוסיף עוד 50,000 פיות להאכיל. לא מפתיע שהכל הסתיים ברעב. לפי הכרוניקות כמות המתים הייתה מאוד גדולה, אנשים החלו לאכול הכל (כלבים, חתולים והיו שמועות על קניבליזם). אנשים התחילו למות בספטמבר אוקטובר 1295, כאשר אלפים מתו ממחלה שהביא הרעב. כ"כ הרבה מתו שהיו הרבה מקרים של קברים המוניים. מהתיאור למעלה, המסקנה היא שהאמצעים שננקטו ע"י הסולטאן היו לחלוטין בלתי מספקים. אך יש מספר אמצעים שראוי להזכיר: הסולטאן קיטבורגא חילק את כל עניי קהיר בין האמירים כאשר כל מפקד קיבל כמות מסוימת של עניים שצריך היה לתת להם לחם. למרות שהרעב הקל על העניים הוא לא מנע את הרעב , המוות והמחלות (אם לשפוט עפ"י מה שקרה בהמשך). אולי כשלון זה למנוע אסון היה תוצאה של מחסור במאגרי התבואה או של אורך המשבר. לבסוף הקלה הגיעה ב- 695\1296 (אפריל- מאי), עם בוא התבואה "החדשה". למרות שהמחירים ירדו בצורה דרסטית, בהתחלה, הם עדיין היו כפולים מהמחירים שהתקיימו לפני המשבר. הרעב והמחלות נעצרו.

3) המחסור החל ב736\ 1336 (ינואר), כאשר מחיר של אירדב חיטה עלה מ-15 דירהם ל-50 (בסופו של דבר המחיר הגיע ל-70 דירהם). בניסיון להכריח את הטוחנים ומוכרי הלחם להוריד מחירים, מושל קהיר (ואלי) דאג להלכות אותם, אך זה לא עזר. בנוסף, האמירים סרבו למכור מהמלאי שלהם מתוך תקווה להשיג מחיר גבוה יותר מאוחר יותר. הסיבה לעליית המחירים אינה ודאית. אין ציון באף אחד מהמקורות על ירידת מפלס הנילוס (יחסית לשנה הקודמת) והעובדה שלאמירים היה מלאי של תבואה הצביע על כך שמוצרי מזון היו בהישג יד. מכאן קיימות רק 2 אפשרויות: הראשונה, האמירים עשו ספקולציות באשר לכמות התבואה שתבוא מהקציר החדש באביב (וטעו). השנייה היא שהרעב הגיע על גבי התפרצות של מחלה (מוזכר רק במקור אחד). העניינים החמירו והסולטאן התערב. ראשית, הוא ייבא תבואה מחלקים אחרים של האימפריה, ומושלי עזה ודמשק הורו לשלוח את כל עודפי התבואה שלהם למצריים. לאחר מכן, הוא הורה למכור תבואה בלא יותר מ-30 דירהם ומי שהפר אותה, כל רכושו נלקח ממנו. האמירים הגיבו ע"י סגירת מחסניהם למכירה בציבור ומכירת המלאי שלהם ,בחשאי, במחיר של 60-70 דירהם\אירדב. ב-18 בינואר הסולטאן מינה מפקח שוק חדש ונתן לו סמכויות רחבות. המפקח המשיך לאכוף את מחירי הסולטאן ע"י תיעוד קפדני של תכולת מחסני האמירים והרשה להם להוציא משם תבואה רק כדי לתמוך בפמליה שלהם או למכור במחיר שנקבע. בסופו של דבר, באמצע מרץ, הגיעה תבואה בסדר גודל של 12,000 מאלקרק (מושל עזה) ומאלשוובק (מושל דמשק), באמצע אפריל הגיעה תבואה ממצריים העליונה ומצרכים ממצריים התחתונה הגיעו לאחר מכן. הפחד מרעב הושקט, והמשבר נגמר. מאחר וגורמי משבר זה מעורפלים , קשה להגיד איך נמנע האסון. מה שברור הוא שהסולטאן נקט במדיניות מהירה ואפקטיבית, מה שמנע מהמצב להחמיר. נוסף אל כך יש שלושה גורמים נוספים שהקלו על קשיי האנשים. ראשית, הסולטאן מכר את החיטה שלו ב-25 דירהם\אירדב, ובכך סיכל כל ניסיון להעלות מחירים. שנית, הסולטאן ידע שתבואה חדשה תופיע באביב ולכן גם ידע שהוא צריך להחזיק מעמד רק פרק זמן מסוים. שלישית, יבולים "חדשים" של שעועית הופיעו לפני יבולי החיטה, זה הקל על האנשים עד בוא החיטה.

4) באוגוסט- ספטמבר 1373 (775 להיג'רה), הנילוס על 5 איסבא פחות מ-16 ד'ירא, המינימום לקציר מספק. המחירים החלו לעלות במהירות והמשיכו כך גם בסתיו של 1374. בסוף אוקטובר 1374 (776), המחירים עלו עד כדי כך שמפקח השוק ניסה לקבע את מחירי הלחם. אך הלחם נעלם במהרה מהשווקים והמחירים המשיכו לעלות. עד אמצע החודש העוקב, רבים מעניי קהיר מתו מרעב. בנוסף על כך מגפה פרצה, כנראה מנפוצות הרעב. רבים מהעובדים בשכר, כגון עובדי בניין, מתו גם הם כי שכרם היומי, דירהם אחד, כבר לא היה שווה הרבה. בנובמבר 1374, שני אמירים והסולטאן אלשייחוני, הלו שלם על קבורתם של גופות שנערמו ברחובות. בדצמבר 1374 וינואר 1375, המיתות החמירו. בגלל אי היכולת לשלם על חיטה אנשים החלו לאכול לחם עשוי משעועית. ב-28 בינואר 1375, סגנו של הסולטאן אמו מנג'ק (הסולטאן אשרף שבאן היה ילד) ציווה לחלק את העניים בין האמירים, פקידי הממשל , סוחרים ועשירים אחרים כדי שיאכילום ויתנו להם מחסה (רבים מתו כי לא היה להם). בינתיים המגפה המשיכה לעשות שפטים בעניים והגיעה גם לעשירים. הקלה הגיעה באפריל, כאשר ספינות שהכילו תבואה "חדשה" הגיעו, ומחירים החלו ליפול במהירות. גורם משבר זה הוא בברור מפלס הנילוס הנמוך שהוביל למחסור בתוצרת החקלאית. מקרה זה חשף את חוסר גמישות מערכת אספקת המזון של קהיר הממלוכית (שנה וחצי עברו מרגע עליית המחירים עד בוא התבואה "החדשה"). יכול להיות שכישלון במנהיגות היה אחראי על חומרת המשבר. המדינה חיכתה עד שהמשבר התפרץ במלוא עוצמתו ואז הגיבה. אך מצד שני המשבר היה מאוד ארוך ואולי סגן הסולטן ידע ששיטת האכלת העניים (ינואר 1375) תהיה נחוצה רק מס' חודשים (עד בוא התבואה) ולא תחזיק מעמד שנה וחצי).

5) המחסור במזון ב-796-8\1394-6 היה משבר חקלאי כמו המשבר הקודם, רק עם תוצאות פחות דרמטיות. מחירים החלו לעלות בספטמבר 1394 כאשר הנילוס לא הגיע למפלס הרצוי, כתוצאה מצפייה ליבול קטן. סגנו של הסולטאן (הסולטאן נעדר באותה תקופה) ציווה על מאחסני התבואה בקהיר לפתוח את מחסניהם ולמכור תבואה ב"מחירי האל". המחסור המשיך גם עם חזרת הסולטאן אלזאהיר ברקאק מסוריה (דצמבר 1394),פרצה מגיפה והכלכלה הואטה בגלל שאנשים מכרו את רכושם כדי לקנות אוכל. ב-20 לינואר 1396 הורה הסולטאן לעשות, כל יום, מ-20 אירדב לחם ולחלקו לעניים, לאסירים ולמסגדים ומוסדות המזוהים על צופים. הסולטאן התחיל לחלק גם צדקה בכסף (בנוסף ללחם)- ב-31 לינואר 50 דירהם ל-500 העניים שנאספו באורוותיו. כאשר התבואה לא הגיעה באמצע פברואר 1396, אנשים הפכו לנואשים והחלו מהומות. ב-17 לפברואר הסולטאן הציב סירי תבשילים שיספקו מזון לעניים, וכאשר זה אזל אנשים קיבלו חצי דירהם ללחם ביום.ב-16 החלה להגיע התבואה "החדשה", וב- 22 מחירי הלחם ירדו משמעותית. מחסור זה לא הוביל לתמותה (וגם לא לרעב, למרות מחסור חמור במצרכי מזון) ממספר סיבות: מפלס הנילוס לא היה נמוך בצורה קיצונית ב- 1394, לכן המחירים עלו אך לא עד כדי גרימת רעב (בשנה הראשונה המחירים עלו רק פי 2 או 3). בינואר הסולטאן החל לחלק צדקה, בה הואכלו יותר מ-5,000 איש ע"י המדינה (ע"י כסף או אוכל)- התערבות מדינית ברגע קריטי יכולה להיות אפקטיבית מאחר שנחוצה רק לתקופה קצרה (עד אפריל המחירים נפלו).

6) הרעב ב- 805- 7\ 1402-4 מייצג את נקודת השפל בהיסטוריה הממלוכית. רעב, מחלות והתמוטטות שיטת המטבע חברו יחדו כדי להחליש את החברה הקהירית.כאשר המשבר התחיל, בינואר-פברואר 1403, אלמקריזי כתב "שהמחירים עלו לסכומים שלא נראו במצריים עד אז". מגמה אינפלציונית זו "כיתרה" את כל מוצרי המזון וכל דבר אחר שניתן למכור. זה התרחש למרות שמפלס הנילוס היה 18 ד'רא. באופן ברור , מקורות האינפלציה הזאת אינם "טבעיים". האשמה מוטלת על אי יכולתו או אי רצונו של הממשל לשמור על שיטת הטבעת המטבע יציבה. אספקת הכסף (מתכת) הייתה נמוכה והמדינה הרוויחה מהקטנת ערך המטבע ע"י נחושת, מכיוון שזה תאם את חובותיה הכלכליים. עד 1401 הדירהם החדש הוצא לשוק ועבר פיחות בעקביות מדצמבר 1402 , כאשר דינאר היה שווה 65 ד.פ, עד קיץ 1405, כאשר דינאר היה שווה 120 ד.פ. פיחות נוסף התרחש בשנים העוקבות עד 1411, בה הדינאר התייצב על 250 ד.פ. זוהי הפעם הראשונה בהסטוריה הממלוכית שאינפלציה מתרחשת כתוצאה מגורמים כלכליים בלבד. עד דצמבר 1403 וינואר 1404, המחירים עלו פי 4-5 ממה שהיו בתחילת המשבר. נוסף לכך, הגיע גם חורף קר במיוחד. שילוב של מחירים גבוהים, קור ומחלות המיתו הרבה אנשים. אמירים ווקף אלתורחה (מפרק 4) החלו לספק קבורה לכ- 200-100 איש ביום. ממספרים אלה מידות הרעב ברורות. בעוד שהאינפלציה עולה, המחלה החלה לגבות את מחירה. מספר המחלות התפשטו והעלו את כמות התמותה. מיצריים העליונה הוכתה קשות, כאשר התפשטות המגפה פגעה קשות בעבודה החקלאית והשאירה שדות רבים בלי קציר. ביולי-אוגוסט 1404 המחירים החלו ליפול שוב. בנובמבר 1404 הנילוס עלה עד כדי כך שרבים מהשדות לא היו ניתנים לקצירה. תושבי מצריים העליונה סבלו מרעב ומקור. חלקם נאלצו למכור את ילדיהם, שנלקחו לסוריה. בינואר 1405 האינפלציה במצריים התחתית גברה, והובילה לפחות למקרה אחד של קניבליזם. במרץ 1405 פרצו מגיפות בקהיר. בחודש העוקב נראתה הקלה באופק. האמיר אלסאלימי ייצב את מחיר הזהב ב-ד.פ, מהלך שעזר בייצוב המחירים. בנוסף, הגעתה של תבואה "חדשה" עזרה להוריד את המחירים עוד יותר. עד עכשיו החלק החמור ביותר הסתיים. בסתיו 1403-1404, בגלל הציפייה למפלס נילוס נמוך ופיחות נוסף במטבע המחירים הגיעו ל4-5 דינארים\אירדב חיטה. הגעת התבואה "החדשה" הורידו את המחירים ל2.5-3 דינאר\אירדב. קציר מספק בשנה העוקבת הביאה להורדת מחירים ל-1.20- 1.80 דינאר\אירדב חיטה. לא ידוע על מהירות התאמה בין פיחות המטבע למשכורות הפועלים(אם בכל). במקרה של הווקף, בו המשכורות נקבעות מראש במסמכים, התוצאות היו הרות אסון.באשר למשפחות של פועלים שכירים, קשה להעריך את השפעת הפחתת ה-ד.פ עליהם, אך האזכורים הרבים בכרוניקות על תמותה גדולה מקור ורעב משאיר מקום קטן לדמיון באשר לגורלם. חשוב לזכור שאלה שכן שרדו את המחסור הרוויחו מהאסון הדמוגרפי. חשיבות ההתפרצות המגפה ב-1404, במצריים העליונה היא בהשפעתה ההרסנית עליה, מקור התבואה העיקרי של מצריים. התמותה הגבוהה במצריים העליונה היתה רק ההתחלה להתדרדרות הארוכה בתוצרי החקלאות המצרית במאה ה-9\15. נקודה נוספת היא המחסור באמצעי הקלה מסובסדים ע"י המדינה. חוץ מאשר קבורה חינם, לא מוזכרת שום פעולה של השלטון במשבר זה כדי להקל על סבל האנשים. זו הייתה תקופה של אי יציבות פוליטית, בעוד שמושלי סוריה קושרים האחד נגד השני ונגד הסולטאן. היעדרות זו של יציבות החמירה טרגדיה זו.

7) המחסור במזון ב-818-19\ 1415-16 הינו יוצא דופן במספר דרכים. מרכיבים כלכליים לא שיחקו תפקיד משמעותי בו ומפלס הנילוס היה יותר ממספק (20 ד'ירא). הגורמים למשבר זה היו שונים ולא קשורים. הגורם הראשון היה מחסור בגשמים בחורף 1415-16, לאורכה של כל האימפריה הממלוכית (מצריים, סוריה, חג'אז) מה שהוביל הרבה אנשים לקנות תבואה במצריים ולשולחה לפרובינציות שמחוצה לה. בצורת זו פגעה בקציר בכל מצריים התחתונה. באותו הזמן, הפרעות הקשורות להתנגשויות שבטים ערביים של מצריים התחתונה והעליונה עם כוחות ממשלתיים גרמו גם הם נזק רב. כאשר המחירים החלו לעלות בדצמבר 1415, מושל קהיר הגביל את הייצוא התבואה וגבה מס על כל אירדב שנמכר (הפך לשנוא ופוטר). המגמה האינפלציונית, שעד עכשיו השפיעה רק על קהיר, התפשטה לשאר מצריים. בעוד שמחירים עולים בינואר 1426, מהומות ומעשי ביזה הפכו לנפוצים במצריים. ככל שהחורף נמשך מחירים של שירותים המקושרים לרכישת תבואה, כגון: שמירה על תבואה והעברתה, נעשו יקרים ביותר. ספינות פחדו לעגון בגלל הפחד מגניבות, מהומות פרצו בכניסה למאפיות וכו'. עם חזרת הסולטאן אלמואייד שייח לקהיר, ב-16 לפברואר 1416,ממסע קרבות בסוריה, הוא החל לנקוט אמצעי הקלה. ראשית, ב-2 למרץ 1416, הוא חילק דירהמים לעובדי ווקף ולקבצנים. האחרונים קיבלו 5 דירהמים לאדם (כל דירהם היה שווה ל-9 ד.פ וחצי אירדב חיטה עלה 130 ד.פ)ב-6 במרץ, הגיעו 2,000 אירדב של חיטה ממצריים העליונה שהסולטאן הזמין וב-16 הגיעה תבואה נוספת. לבסוף, באפריל 1416, אחרי מחסור של 3 חודשים, לחם היה שוב נגיש בקהיר. בנקודה זו הסולטאן עדיין חילק 6,000 כיכרות לחם (בחצאים) ביום, לעניים. ב-26 הגיעה עוד תבואה לקהיר שהורידה עוד יותר את מחירי החיטה. בזמן שמחירי החיטה, במרץ, הגיעו לכדי פי 5\6 ממחיריהם הראשונים, מגמת האינפלציה נפסקה תוך חודשיים, והמחירים חזרו למצבם הראשוני. מה שמצביע על הצלחתם של אמצעי ההקלה של הסולטאן (שהתבצעו בחודשיים אלה). מס' נקודות ראויות לציון: ראשית, שורשי משבר זה היו נטועים בדרכי האספקה ולאו דווקא בייצור. בזמן שייצוא התבואה לחלקים אחרים של האימפריה החמירה את המצב, בעיות פוליטיות בפרובינציות היו הסיבה המרכזית למשבר. במצריים התחתית היה מחסור בתבואה בעוד שלמצריים העליונה הייתה תבואה אך היא סירבה למכור, בצפייה להתפתחות המשבר למשהו גדול יותר.שילוב הפעולות ההחלטיות של הסולטאן לרכוש את התבואה עם נקיטת אמצעים להקלה על המשבר, הביאו לסיום המשבר. מאחר ויבולי החיטה, ככלל, לא כשלו, משבר של שנה וחצי לא התרחש. שנית, האינפלציה החלה בקהיר, שם ממוקם השוק הגדול ביותר והתפשטה למקומות אחרים.גורמים מקומיים תרמו לאינפלציה בפרובינציות שונות ודרישת הבירה לחיטה רק הגבירה את הבעיה.בנוסף, אינפלציה של מחירי התבואה גרמה גם לעליה במחירי השירותים הקשורים באספקתה. עם עליית המחירים העניים החלו לאכול ירקות זולים יותר (מחיטה) במטרה להחליף או להשלים את החיטה שחסרה להם בתזונתם היומית. 8) תקופת האינפלציה הארוכה של משבר 853-6\ 1449 גורמות לקושי באבחנת הסיבות לה. לדעתי יש 3 גורמים: מחלות (מגפות וכ'), מפלס נמוך של הנילוס וחוסר יציבות כלכלית. בפברואר- מרץ 1443, התרחשה התפרצות גדולה של מגפה, זה החמיר ואנשים החלו לקבור את קרוביהם בלי רישיון לכך. אין לנו מספרים מדויקים, אך זה אפשרי ששיבוש המצב החברתי, שנגרם ע"י תמותה, תרם למצב שהפך במהרה לקשה. המחירים עלו כבר במאי-יוני 1449, כתוצאה מעלייתו האיטית של הנילוס. למרות שהנילוס הגיע למצבו הרצוי ,המחירים לא צנחו.בספטמבר-אוקטובר הסולטאן הורה למכור חלק מתבואתו תמורת דינאר\אירדב, 200 ד.פ מתחת למחירי השוק. אך גם למכירות אלה לא הייתה השפעה על מחירי השוק. המחירים המשיכו לעלות ב-854\1450-1 והגיעו לנקודת משבר באוגוסט-ספטמבר 1450 הנילוס, שוב, לא הגיע למפלס הרצוי, ומחירי החיטה עלו על 700 ד.פ\אירדב. בעוד שגנבות התבואה התרבו, הסולטאן נקט אמצעים לשפר את המצב. הוא פתח את מחסניו ומכר את תבואתו ב-600 ד.פ\אירדב. מפקח השוק הצטווה להכין אוכל ולהפיצו לעניים. כאשר היה ברור שהנילוס לא יעלה גם השנה למפלסו הרצוי כדי כדי להשקות את רב התוצרת החקלאית של מצריים (מה שהעלה את המחירים ליותר מ-1000 ד.פ\אירדב), הסולטאן החל לקנות תבואה בקפריסין.למרות כל זאת, העניינים רק החמירו. רבים מהעשירים ירדו מנכסיהם וקיבוץ נדבות גבר. בדואים וכפריים ברחו לקהיר ואחרים ברחו לסוריה. רבים מתו מרעב. בינואר פברואר 1452, מחירי התבואה החלו לרדת ועד סוף השנה מחיר החיטה ירד ל-320 ד.פ\אירדב. בשנת 1453 המחירים חזרו למקומם. תרומת המפלס הנמוך של הנילוס למשבר ברורה.

9) מחסור של השנים 874-5\1469-70 היה קצר יותר. מחיר התבואה החל לעלות בינואר 1470, ובמרץ 1470, הסולטאן קאיביי הוכרח להגיב ע"י פתיחת מחסניו ומכירת התבואה ב-1000 ד.פ\אירדב (מחיר הנמוך ממחירי השוק). כתוצאה מכך היה שפע של לחם. מחסור המזון הגיע לשיאו ביולי 1470, כאשר המחירים הגבוהים הכריחו אנשים לצרוך לחם מדוחן (סוג של תבואה) וכד'. גם כשהתבואה הייתה נגישה, בעליה העדיפו שלא למוכרה בתקווה למוכרה מאוחר יותר במחיר גבוה יותר. בדצמבר-ינואר 1470-1, המחירים חזרו לערכם הנמוך יותר. מקורת המשבר לא ידועים , הגורם ה"טבעי" (איטיות בעליית הנילוס) גרם להחמרת המשבר. ב-1472 מחירי החיטה 200 ד.פ\אירדב.

10) הרעב האחרון בקהיר הממלוכית היה ב-892\1486-7. המחירים החלו לעלות בסתיו 1486 והגיעו לשיאם בינואר פברואר 1487. המחירים באופן כללי היו גבוהים ואבן איאס משייך זאת לשינויים בערך המטבע (מפלס הנילוס היה גבוה במיוחד אותה שנה). אלסקאוויס מוסיף שב- 1486 ייצרו כ"כ הרבה מטבעות נחושת שערכן ירד באופן משמעותי. גורם זה, בשילוב עם התחרות על המשכורות, הוריד באופן משמעותי את משכורת העני. עד ינואר-פברואר 1487 מוצרי מזון הפכו ליקרים ןאירדב חיטה עלה 6 דינארים. האנשים הגיבו ע" הכנת לחם מדורה, והרבה עניים החלו למות מרעב. הסולטאן פתח את מחסנו ומכר חיטה ב-5 דירהם\אירדב. באפריל 1487,כסף נעלם מהשוק ופועלים החלו לקבל משכורתם המטבעות נחושת בעוד שסחורות ומים נעשו יקרים יותר, עניים החלו להתקהל ליד המזרקות הציבוריות. תחנות הרוח הוחלפו בתחינה ביד, בגלל מחסור בבע"ח ובגלל שתהליך הטחינה נהיה יקר. לבסוף, השילוב של הגעת התבואה "החדשה" הורידה מחירים. בגלל היעדר סיבות "טבעיות" רעב זה הוא מעין חידה. ירידה במחירים התרחשה מספר חודשים מתחילת המשבר. הקונצנזוס בכרוניקות הוא שמשבר זה מדגים את ההשפעה הקטלנית של השינויים בערך המטבע על העניים.

הקלת הרעב של המדינה אחרי בחינת כל המקרים הללו, ניתן להגיע למס' מסקנות באשר לאמצעי המדינה להקל או למנוע רעב. ראשית, בכל מקרה בו המדינה התערבה, הסולטאן הוא זה שהוביל את המהלכים בדרשו או בעידוד נתיניו לעשות כמוהו. שנית, שתי הטכניקות ההכרחיות להורדת מחירים הן: כאשר הסולטאן, כספק התבואה הגדול ביותר, מכר במחיר מופחת, דבר שהכריח מוכרים אחרים להוריד מחירים כדי להתחרות בו. במקרים חמורים יותר, הסולטאן היה צריך לתת אוכל חינם מס' חודשים ובאופן טיפוסי גם השליך אחריות על האמירים, הפקידים וסוחרים עשירים לטיפול במס' מסוים של עניים. נראה שאמצעים אלה לא יושמו מאז רעב 775-6\ 1373-5. ברעב 1394 הסולטאן חילק אוכל אך לא גייס את האליטה הצבאית והאזרחית לעזור במשבר. ברעב 1403-4 לא ננקטו אמצעים כלל. מאוחר יותר הסולטאנים הסתפקו במכירת תבואה במחיר מופחת. לתופעה זו יכולות להיות מס' סיבות:התדרדרות בהכנסות המדינה במאה האחרונה שח שלטון הממלוכים או ירידת השפעת על האמירים שלו.

אסטרטגיות הישרדות כאשר התמודדו עם מצבי רעב או כמעט-רעב, העניים מצאו מס' דרכים לשרוד עד חזרת הימים הטובים. דרך אחת להתמודד עם מחירים גבוהים הייתה לנסות ולהשיג את תשומת הלב של הרשויות ע"י עצומה או ע"י יצירת הפרעה כלשהי.במקרה אחד, המדינה נאלצה להתערב בשוק התבואה בגלל ביזה ואמצעי אלימות אחרים שנעשו נפוצים. יתרה מזאת, נקבעו יחסים של "כלכלה מוסרית" בין האליטה לבין האנשים הפשוטים של קהיר, מה שאפשר לאחרונים להשתמש בלחץ מוסרי כדי לגרום לסולטאן להתערב. טקטיקה נפוצה נוספת הייתה צריכתן של "דיאטות מוזרות", כלומר, כדי להשלים את חוסרי המזון שלהם בעת סכנת רעב, אנשים החלו לאכול דברים שבד"כ לא היו אוכלים, למשל, החלפת מוצרי מזון יקרים, כגון חיטה, במוצרי מזון זולים יותר, כגון שעורה ואפונה.לפעמים משמעות הדבר הייתה לאכול פגרים של בע"ח, ובמקרים יחידים גם גופות אדם. דרך אחת להקטין את עלות צריכת הלחם היא לעשות הכל לבד- לטחון את התבואה לבד מבלי לשלם לתחנת רוח בשביל זה (שבזמני רעב היה מאוד יקר). טקטיקה נוספת היא קיבוץ נדבות, מה שזירז בד"כ את פעולת הסולטאן להקלה על הרעב (כאשר נקט באמצעים הוא אסר קיבוץ נדבות). לבסוף, התקיימו מס' דרכים של "מוצא אחרון". אחת מהן הייתה בריחה. בריחה מהכפר לעיר ולהיפך, כי חשבו שיוכלו למצוא במקום אחר תבואה זולה יותר.במקרים אחרים אנשים חיפשו מחירים נמוכים יותר בערים אחרות או פרובינציות אחרות. דרך אחרת היא מכירת ילדים (רעב 1402-4). בסקירת זוועות אלה זה לא מפתיע שפחדו מרעב בקהיר בתקופה הממלוכית, אך למרות זאת, הם חוו תופעה זו רק לעיתים רחוקות ( ב-4 מקרים, מתוך שתי מאות ניתן להגיד שאנשים מתו מרעב). למעשה, מחלות ומגפות היו איום הרבה יותר גדול לאוכלוסיית קהיר הממלוכית.


פרק שביעי - Conclusion (עמודים 177-169)

במובנים רבים, להיות עני בקהיר הממלוכית, זה דומה להיות עני בערים גדולות אחרות במזרח התיכון או במקומות אחרים באותה תקופת זמן. אולם דרכי הסעד והטיפול בעוני וברעב שונים מקהילה לקהילה והספר עורך ניסיון להשוות בין הקהילות השונות כדי לגלות את ההבדלים. המחבר מעיד כי המקורות העוסקים בנושא זה ברובם הם עירוניים ולכן הם עוסקים גם בעיקר בעיר עצמה. המקורות הודות הממלוכים במצרים אינם שונים במובן זה מהמקורות של הקהילות באירופה ובסין של מינג. המחבר מסביר חוסר זה בהחלטה של האליטה לשלוט באזורים הכפריים מתוך העיר עצמה ולא מהאזורים הכפריים הרלוונטיים. הוא מוסיף ומציין כי העובדה שבמחקר זה האזור הכפרי כמעט ולא מופיע הוא מכיוון שאין מקורות מספיקים ולא מתוך אסטרטגיה של החוקר, כי המצב הקיים מנוגד לחשיבות של מוסדות הסעד והעדויות על העוני בשביל ההיסטוריונים. על פי מקרי המבחן אפשר לראות כי השינויים בערים ברחבי אירופה השפיעו על עליית המנזרים בקרב האזורים הכפריים, וכי באותו אופן מדיניות הטיפול של מינג ברעב, נותנת את הדגש על קיום המשבר בחקלאות, כי הרי ידוע שעוני באזורים הכפריים הוא הדאגה העיקרית של בירוקרטים ממשלתיים ופקידים מקומיים. הרעב עצמו נתפס כבעיה עירונית, והמאבק ברעב נעשה מהעיר, כך בקהיר, אלכסנדריה וערי מחוז אחרים. אחת מדרכי ההתמודדות עם הרעב, הייתה שליחת קצינים למצרים עילית כדי לרכוש כמות מספקת של דגן ותבואה ולספק אותה בעיר. מכאן אפשר להסיק שהאזורים הכפריים, על פי הממלוכים נועדו כדי לספק מזון לעיר. הדגשים העירוניים יכולים להיות משויכים לכמה גורמים. יכול להיות שהרעב היה גדול יותר בערים מאשר בכפרים, כי בכפרים היה יותר מזון לשעת חרום ואילו העיר הייתה תלויה בשווקים בקביעת מזונם. לעיתים היה נוצר מצב שגם אם היה מזון, מחירו היה נקבע כיקר מדי לאוכלוסיה העירונית. הקלת המצב חייבה את הממלוכים לפעול והדרך המהירה ביותר הייתה הורדת המחיר של החיטה על ידי קנייה רבה של חיטה על ידם ומכירת החיטה במחיר הנמוך ממחיר השוק (כסעד). גורם אחר זה מערכת ארגונית גרועה, שלא הצליחה לשמור על ערך הכסף במקרי משבר כלכליים ואשר לא האמינה שניתן למנוע מקרי רעב. הממלוכים היו מודעים לחשיבות קיומם של מאגרי חיטה כדי למנוע רעב, אך הם ראו בבעיות כלכליות דבר לא צפוי, או במילים אחרות שהרעב זה עונש מהאל ודי בביטוי "מחירים הם בידי האל" כדי להבין את תפיסת עולמם. יחד עם זאת, לא צריך לתאר את הממלוכים כמדינה שלא התערבה במחירי התבואה, כי הסולטאן ניסה להתערב ולתקן את המחירים וגם כשהוא נכשל הוא השתמש במאגרים של המדינה, או בלחץ פוליטי כדי להוריד את המחיר. נימוק זה מוביל לסיבה נוספת. עליית מחירים הייתה עלולה לגרום לבעיות פוליטיות מידיות. הציבור העירוני ראה במדינה דמות אם שמחויבת לדאוג לו למזון וחוסר בדאגה של המדינה למזון הוביל למהומות. חוץ מהתערבות במחירים, הממלוכים לא ייסדו מוסד להפצת אוכל במימי משבר או פעלו כמו שהרומאים פעלו ברומא, עת הם קבעו מחיר קבוע לחיטה. בכלל, הרומאים היו שונים מהקהילות האחרות באותה עת, שינוי שנבע ככל הנראה מלחץ פוליטי דמוקרטי של השכבות הנמוכות, שהיו מעורבות בחיים ברומא. אצל הממלוכים, העניים לא היו מיוצגים בממשלה ולעומתם מגדלי החיטה והאליטה הצבאית היו הממשלה. בנוסף לכך אפשר להוסיף את העוינות של המלומדים הדתיים לתיקון מחירים שצמצמה את הרצון לשינוי כלשהו אצל האליטה. כאן המקום לציין שלעוני יש מימדים דתיים ואידיאולוגיים גם במזה"ת הקדום וגם באירופה. באירופה צמיחת הערים במאות השתיים עשרה והשלוש עשרה הובילה לעליית רעיונות לגבי העוני. כך למשל הופעת הקבצנים העלתה את הדיון בכנסיה הפרנציסקאנית לגבי העוני. לצד הצטברות השפע אצל הכמרים, הקבצנים הפכו למייצגי העניים ולמגניהם נגד התנהגות הלורדים. המונח השווה ערך לקבצנים בעולם המוסלמי היו הצופים. רעיונות צופיים על חיי העוני ופעילויות הסעד הקדימו את המערב, כאשר הופיעו לראשונה במאות התשיעית והעשירית בגלל התפתחות העיר בעולם המוסלמי היות והכלכלה הפכה להיות בעלת מוטיבים מסחריים. התפתחות הצופיזם כללה כמה שלבים. השיא של הצופיזם היה בסוף המאה האחת עשרה בכתיבתו של אל-רזאלי. במאה שלאחר מכן הצופיזם הפך להיות ממוסד יותר והאליטה אימצה אותם לחיכה, תוך שילובם בעולמא ומכאן הצורך בשינוי הגדרתם מחסידים סגפנים. הניסיון להעמיד את העוני כאלטרנטיבה למערכת הערכית של הסטאטוס החברתי והחומרני לעולם לא איבדה את המשיכה שלה. כשהצופים נכנסו לשכבות הסוחרים, קבוצות אחרות כמו הקאלאנדריה והח'דריה תפסו את מקומם, עד שגם הם נקלטו בתוך המיינסטרים והפכו להיות קורבנות של הצלחתם. בזמן שהחסות של האליטה הקהתה את ההתלהבות מהעוני כמהלך דתי היא שיחקה תפקיד מפתח בהפיכת אספקת הסעד לעניים. בתקופה הממלוכית התרחש הגידול המשמעותי ביותר של קהיר בתפקיד היסוד החסידי בסעד, במיוחד בשימוש בווקף – כל הוקם בית החולים הגדול של קהיר "בימאריסטאן אל מאנסורי", הוקמו חמישים בתי ספר ללימוד קוראן ונתרמו 20 תרומות להנצחת נפטרים שייעודם חלוקת לחם לעניים על בסיס שבועי. במאה השלוש עשרה הנדבנות שגשגה גם באירופה כאשר המוסד העיקרי של הנדבנות היו בתי החולים. כך בפריז לש אותה התקופה היו שישים בתי חולים שמומנו על ידי הכמורה, על ידי אריסטוקרטים פיאודליים ועל ידי סוחרים. לשם השוואה בקהיר של אותה תקופה היו באותה עת רק 2-3 בתי חולים. כאן המקום לסייג ולומר שבתי החולים בצרפת היו קטנים ואילו בקהיר הם היו ענקיים והוקמו על ידי שליטים חדשים, מה עוד שהתחזוקה השוטפת שלהם דרשה תרומת ענק. יחד עם זאת בקהיר לא היו בתי חולים שהוקמו על ידי פטרונים בורגניים. אחד המאפיינים של הסעד בקהיר הממלוכית, זה העדרם של שכבת הסוחרים ממתן התרומות. במאות השלוש עשרה והארבע עשרה הם נקראו לסייע על ידי הסולטאן, אולם גם במאה החמש עשרה הם לא נראו בשטח והתמיכה בעניים ניתנה על ידי האליטה הצבאית. כאן המקום להדגיש את תרומת קבוצה זו של האליטה הצבאית לתרומה של ווקף כדי להנציח אנשים שנפטרו וכדי לשמור על הסטאטוס החברתי של התורם. אפשר להבחין שבאותו המקום שהצופיים ראו כתועלת חומרית וכמכשול בפני הישועה, האוכלוסייה של האליטה הצבאית ראתה בתרומה הכספית של הרכוש ככלי שיוביל אותם לישועה. הסיוע של הנצחת המוות לסעד מופיעה גם בסין של מינג וגם באירופה. בסין אפשר למצוא מנזרים שבתוכם יש קברים ולצידם יש בתי תפילה בודהיסטים. ואילו באירופה אפשר למצוא חסות של הנזירים. כך שהתורם תרם קרקע לנזירים כדי שיתפללו לנשמת התורם וצאצאיו, לעיתם אף כ"חזרה בתשובה" דתית כדי לפצות על חיי חטא של התורם. לסיכום נקודה זו אפשר לדבר על מוטיב דתי זהה שהשתמשו בו בכל רחבי הגלובוס והוא נתינת חסות לקדוש עני שכדי שיתפלל לטובת נשמה (חוטאת) אחת. במקרה של הווקף, שמירת הייחוס מתחזקת על ידי העובדה שצאצאי התורם ממשיכים לקבל מפרעה מהתרומה. גורם נוסף לעידוד הסעד היה האופי התחרותי של המערכת הפוליטית הממלוכית והצורך לרכוש את נאמנות העניים על ידי מתן חסות. כיוון שהכוח רוכז בקהיר, אפשר למצוא רק שם פטרונות ומוסדות סעד. למעט תרומות, היו גם דרכי סעד אחרים, בעיקר דרכים לא פורמאליות. למשל ביקורים בבתי עלמין ונתינת צדקה שם. כתוצאה מכך חלק נכבד מהסעד הממלוכי נחבא מעיני ההיסטוריה וההיסטוריונים. אולם אפשר להניח על פי הספרות והדגש שניתן לנושא כי נתינת צדקה הייתה חלק מרכזי בתקופה הממלוכית. חשיבות התרומות הפרטיות לא פחתה בתקופה הממלוכית, בניגוד למתרחש באירופה באותה עת. באירופה הקתולים והפרוטסטנטים הקימו מוסדות שהחלו לנהל את הסעד והחרימו תורמים פרטיים כדי למנוע מהעניים אפשרות לרמות ולהסתיר את דבר קבלת התרומה הפרטית, במטרה לקבל עוד סיוע מהתרומה הציבורית. כך למשל כשלא הייתה עבודה, המוסדות דאגו לייצר פרויקטים של עבודה ציבורית. כל זה היה קיים גם בקהיר הממלוכית, אך זה לא היה מתואם ומאורגן. לא היו מוסדות מקומיים אל מוסדות שנועדו למצוא פתרון זמני ולהרגיע את השטח ברגעי משבר ורעב. יותר מכך, לא נעשה ניסיון אמיתי למנוע תרומות יחיד, העניים עבדו בעבודות ציבוריות (כמו בניית מסגד) אולם מתוך תרומה – דהיינו בהתנדבות ואף אחד לא חשב להפוך את כל זה לרפורמות מסודרות בתחום הסעד. האליטה בקהיר של המאה השש עשרה לא הראתה נכונות לעזור למובטלים ואילו באירופה גדילת מעמד הפועלים וצמיחת השווקים, שיחקו תפקיד חשוב ביצירת בעיית העוני וביצירת מוטיבציה אצל הבורגנים למצוא פתרון לבעיה זו. אחת המפתחות לפתרון הבעיה היה חיוב העניים, על ידי הרשויות, לצאת לעבוד כדי לקבל עזרה. מפתח אחר היה הגבלת התנועה של האנשים ללא הבית והכפפת הדאגה אליהם למוסדות הממשל המקומיים. המחבר מציין כי סעד זו דרך לשלוט על התפוררות החברה הנגרמת כתוצאה מעוני. במאה השש עשרה, באירופה, הסעד הפך להיות מאורגן על ידי הרשויות המקומיות והקהילה עצמה ונשלט על ידן. לעומת זאת, בקהיר הממלוכית, זה לא התרחש. יותר מכך, ההמצאה האירופאית המרכזית, בתי העניים, לא הייתה קיימת בקהיר. מוסד אחר שהתרבה באירופה, היה הארגונים המקצועיים (גילדות) שארגנו בהתנדבות את החיים הדתיים והאזרחיים של חברי הארגון. דור קודם להיווצרותם של הגילדות באירופה, נערך בעולם המוסלמי דיון אצל המלומדים הדתיים בנוגע לקיומם של גילדות מקצועיות בעולם האסלאם. התשובות נסובו סביב הגדרת המונח גילדה, ולכן אפשר להניח שגילדות היו קיימות בקהיר אבל הם היו זניחות ביחס לכמות שלהן באירופה. כך המחבר מציין שמאמצע המאה השתיים עשרה ועד סוף המאה החמש עשרה היו בפלורנס, 163 גילדות מקצועיות כאשר אוכלוסיית העיר ירדה ממאה עשרים אלף לשלושים ושבע אלף. בנוסף המחבר מציין כי בעיר היו 33 בתי חולים והגילדות עזרו למאות אנשים. ואילו בקהיר באותה תקופה לא הייתה קיימת התארגנות התנדבותית שיכולה להשתוות בגודלה ובהשפעתה לגילדות המקצועיות בפלורנס (פלורנטין) ארגוני התנדבות מסוג שונה במקצת היו קיימים גם בסין של מינג. ארגונים אלו סייעו לאלמנות, קברו מתים וחילקו אוכל. בניגוד לגילדות המקצועיות של פלורנטין ארגונים אלו לא אורגנו על ידי אנשי מקצוע כלשהו ואף לא הוגבלו לעיר אחת, כך שאפשר למצוא בהם את האליטות המקומיות, את הבירוקרטים והנכבדים המקומיים, את המלומדים, את החוואים ואת הסוחרים. בסין המדינה לא הובילה את ההתארגנויות הללו, אך לא פעלה להעלים אותן כי היא הבינה שזה מייצב את החברה. ישנם מספר הבדלים בהתנהלות של הגילדות והפתואא לבין ההתנהלות של הארגונים ההתנדבותיים בסין. המונח אחווה לא היה קיים בארגוני ההתנדבות הסינים כמו שהיה קיים בקרב הגילדות המקצועיות באירופה ובקרב הפותואא בקהיר. כמו כן לא נעשה ניסיון לקרב בין המעמדות באמצעות הארגונים ההתנדבותיים בסין והתרומות היו אנונימיות. עליית הארגון של הסעד במדינה, באמצעות הארגונים הללו, היה תוצאה של הפיכת הכלכלה לתלויה במסחר. המדינה הסינית התערבה בצורה לא סדירה, קר בעיתות משבר (וכך גם הממלוכים) ולכן הופעת הארגונים ההתנדבותיים הובילה לירידה בחשיבות של השלטון המרכזי, ובכך יצרה רווח שהתמלא על ידי הנכבדים המקומיים. בקהיר הממלוכית לא התרחשה נסיגה שכזו, אלא להיפך. המדינה הגדילה את השליטה שלה בעניים. אפשר לציין שינוי קטן, בהקמת מוסדות אזרחיים באמצעות הצופיים והפתואא שהקלו אך במעט. נותר לנו לסכם שהסעד בקהיר הממלוכית היה ברובו לא פורמאלי. קהיר הייתה המטרופולין הגדול ביותר במזה"ת באותה תקופה, אולם מוסדות הסעד שלה היו די קטנים בהשוואה לאירופה באותה עת. הסיבה לסתירה זו היא מבנה חברתי שונה בין שתי הקהילות הללו. גורם המפתח לשינוי באירופה היה עליית שכר העובדים והתבלטות מעמד הפועלים שהוביל את המעסיקים למסד רפורמות בהפצת הסעד ובמדיניות העוני. בסין, העובדה שהכלכלה הפכה להיות תלוי במסחר, הובילה לעליית אליטות מקומיות ועודדה פתרונות מקומיים לבעיות העוני. הפתרונות המקומיים נתנו תשובה טובה יותר מהתשובה של הפתרונות של המדינה סיפקה וזה הוביל להסכמה גם של הממשל הקונסרבטיבי שעושר יכול לייצב מחדש קהילות בעזרת הגדלת הרווח בין המעמדות החברתיים ולהצדיק את עליית החשיבות של מעמד הסוחרים. בקהיר הממלוכית, המובטלים היו חלק מאוכלוסיית העניים שטופלה על ידי המדינה, כאשר הסולטאן היה אחראי לטיפול בהם, באמצעות הרשויות. אבל לא ניתן לראות שיפור כלשהו במעמדם או עלייה כלשהי בשכרם ואף לא גדילה של מעמד הפועלים. יותר מכך מעמד בורגני לא היה קיים. רק במאה החמש עשרה ניתן תפקיד לסוחרים בעיקר במובן של פטרונות בתקופת הרעב. גם לאומנים לא הייתה משמעות למרות שהפותואא סיפקו הקלות לחבריהם. המיוחד בקהיר הממלוכית זה התפקיד העיקרי של האליטה העירונית הצבאית באספקת הסעד. היו כמה אזרחים עשירים שתרמו אבל השפעתם היו מינורית. באמצע המאה החמש עשרה נטלו חלק בפעילויות הסעד גם האולאד אל נס, אך גם השתתפותם הייתה בכמות קטנה מזו של אנשי האליטה הצבאית. כך שאומנם קשה לקרוא לקהיר הממלוכית "קהילה צבאית" אולם השפעת האליטה הצבאית בהגדרת היחסים בין המעמדות הינה רבה ביותר.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית