FANDOM


Andrew C. Hess/ the Ottoman conquest of Egypt (1517) and the beginning of the sixteenth-century world war

במשך המאה ה-15 ותחילת ה-16 מתרחשים שינויים גדולים במדינות הגדולות ואלו הדגישו שוב את חשיבותה של מצרים. חשיבותה ומקומה המיוחד של מצרים הייתה מוכרת לאורך כל ההיסטוריה. הניסיון הפורטוגזי להשתלט על מפרץ סואץ והמפרץ הפרסי העלה את חשיבות האזור בעיני אירופה ובו בזמן העת'מאנים כבשו את הממלוכים. הכיבושים העת'מאנים של מצרים, סוריה והעולם הערבי הזניקו את העת'מאנים לעמדת השולטים בעולם המוסלמי וגם הביאו אותם עד שערי וינה וגיברלטר. האם לכיבושים אלו היה תפקיד מרכזי יותר בהיסטוריה של אירופה יותר ששוער עד כה? התשובה לשאלה מחייבת השוואה היסטורית בין אימפריות אירופה והמזה"ת בתקופת הרנסנס. כאשר מבטלים את ההפרדה המלאכותית בין היסטוריה המזה"ת ואירופה המונעת השוואה כזו כמעט ואין ספק שכיבוש מצרים מידי הממלוכים על ידי העת'מאנים (סלים אל-גרים) היה אירוע מרכזי בהיסטוריה הן של המזה"ת והן של אירופה. חיבור בין היסטורית אירופה והמזה"ת: חוקרים אירופים רבים רואים במאה ה-16 בה החלו המסעות האטלנטיים כזמן בו מרכז ההתרחשויות עבר מאירופה-אסיה אל אמריקה והחופים האטלנטיים. לפי תפיסה זו ברור כי הכותבים המערביים ראו במסעות לאמריקה דבר מרתק וחשוב בניגוד לגילויים הנרחבים באסיה. הם התמקדו בהישגים האטלנטיים ולא במתרחש באירופה-אסיה. בחברות האסייתיות ראו האירופים חברות לא מפותחות כשלהם. שלא בכוונה עבודתם של היסטוריונים מערביים מתחילת התקופה המודרנית חזקה את האופן בו מרבית ההיסטוריונים המודרניים רואים את ההיסטוריה העת'מאנית. בחקר ההיסטוריה האסלאמית התקופה העת'מאנית היא הפחות מפותחת ולכן טיעונים/הסברים שלא מגובים במקורות תורכיים רבים אודות ההיסטוריה העת'מאנית כמעט ולא זכו ליחס. רק לאחרונה החלה עבודה היסטורית עת'מאנית-מודרנית אולם גם זו מתרכזת בעיקר במאה ה-19. יותר מכך - חוקרי המערב שחקרו את המזה"ת בתקופת הרנסנס לא שלבו זאת עם לימודי האוריינטליזם כך ששתי אסכולות אלו כמעט ולא ניסו לחקור יחד את אותה תקופה וכתוצאה מכך נוצרה תמונה היסטורית חלקית של אסיה והאימפריה העת'מאנית במאה ה- 16 . כאשר היסטוריה עת'מאנית מהמאות ה-15 וה-16 משוות למחקרים ההיסטוריים הנוכחיים של המזה"ת של אותה תקופה ואירופה עם תחילת המסעות האטלנטיים עולה כי לא זו בלבד שהייתה מדינה אסיאתית אקטיבית אלא גם שעליית ארצות המערב חופפת ועולה בקנה אחד עם עליית האימפריה האסלאמית אשר השפעתה על אירופה השפיעה מאוד על התרבות המערבית. בכדי להסביר את ההתנגשות (הניגוד) בין הגרסה האירופית הטוענת כי באותה תקופה הייתה אסיה מאסיבית ולא משפיעה לבין העובדה כי המדינה התורכו-מוסלמית השפיעה על המערב עולות שאלות על המידה והתפוצה של מעצמות בין מדינות הים התיכון בזמן הגילויים האטלנטיים, מכיוון שבתקופה זו (המאה ה-16) ההיסטוריה העת'מאנית נזנחה ולא נלמדה/נחקרה. בדיקת עוצמת האימפריה העת'מאנית תעלה תמונה היסטורית מדויקת יותר של המאה ה-16. מרגע שמידע חדש מכיוון זה הופיע הועלה כי לא התזוזה אל החופים האטלנטיים הייתה הדומיננטית אלא התזוזה אל חופי הים התיכון - תזוזתן של שתי המעצמות – אחת אירופית ואחת תורכו-מוסלמית ששוב הדגישה את חשיבות מצרים בהיסטוריה העולמית. מספר המלחמות סביבה מצביע על הרקורד של מצרים כמטרה עבור האימפריות. מיקומה האסטרטגי, יכולת היצור שלה בתקופה הטרום מודרני, שדות התבואה העשירים לאורך הנילוס הפכו אותה למטרה בעלת ערך רב. מצד שני מכשולים טבעיים והיכולת לתמוך בצבאות גדולים אפשרו הגנה על מצרים ואף מדי פעם אימפריאליזם מצרי. זהו הגלגול ההיסטורי היחיד של מצרים אשר היה קיים במאה ה-13 כאשר עבדים תורכיים ייסדו את השושלת הממלוכית. אולם במאה ה-15 שינוי גדול במבנה המעצמות מחוץ לסהר הפורה ובמקביל צניחה בעוצמה הכלכלית ובלכידות הפוליטית של השכבה הממלוכית השלטת הביאו שוב להתקפה על מצרים. בתחילת המאה ה-15 הצי של מינג נכנס אל הים הערבי והרחיב את גבולות ההשפעה הסינית עד האימפריה הממלוכית. מחקרים הציעו הסבר הפוך למסעות אלו. הפריצה של דרכי גישה בין אירופה ואסיה על ידי התימורים והמערכה הסינית לכן הועילה לאינטרסים המסחריים בתוך סין במהלך תחילת שושלת מינג, ניסיונם של בכירים סיניים להרחיב את הגבולות בסדר העולמי הסיני כל אלו ועוד מניעים לא ידועים. מה שלא תהיה הסיבה הסינים שלחו מספר גדול של ספינות אל הים המערבי של הודו בין השנים 1405-1433. לא ידוע מדוע הופעת ספינות סיניות תחת פיקוד סיני (אדמירל ציאנג הו) בנתיב הסחר הפורה של המפרץ הפרסי ותימן לא גררה את הממלוכים למלחמה ימית בסינים. מאוחר יותר כשנסוגה ההשפעה הסינית על נתיבי סחר אלו, המשיכו המוסלמים את הסחר עם הודו כאשר הממלוכים הופכים תלויים יותר ויותר ממיסי סחר זה. מכיוון שהנסיגה הסינית מנתיבי סחר אלו לא הביאה למתחרים חדשים מארצות אחרות באזור הים ההודי, הממלוכים נדרשו למעט מאמץ על מנת להרחיב את שלטונם באזור הדרום שכן אזור זה לא נוח עבור תרבות הרוכבים שלהם. כתוצאה מכך הים ההודי נותר רגוע עד הופעת הפורטוגזים במאה ה-16. הגבול הצפון מזרחי של המדינה הממלוכית היה סגור עקב מלחמות במהלך אמצע המאה ה-15. לאחר מות תימור ב-1405 החלה האימפריה שהוא בנה שוקעת כך שבמהלך המאה ה-15 נוצרו מספר ממלכות סולטאניות קטנות בעלות אלמנטים תורכיים אשר מפצלות למעשה את האימפריה ששלטה באסיה, בזמן שאי יציבות בפוליטיקה הנומאדית עיכבה היווצרות אימפריה חדשה. שינויים צבאיים טכנולוגיים פגעו גם הם בכוח הצבאי של מדינות ששמרו על מסורת צבאית תורכו-מונגולית. 15 שנה לפני המערכה ההרסנית ב-1468 של השליט התימורי אבו סעיד אל תימור העת'מאנים הכניסו לשימוש בקונסטנטינופול כלי מלחמה מודרניים- תותחים, רובים וצי יחד עם ארגון יעיל ויחידות קבע והביאו לסוף הדומיננטיות של הקשתים הרכובים. אולם כלי המלחמה החדשים יצרו צרכים כלכליים גדולים מאוד, ולכן במאות שלאחר מכן היכולת לגבות מיסים בצורה המרבית הצביעה על עוצמת המדינה לא פחות מכמות כלי הירייה שברשותה. בשלב זה גם מדינות מרכז אסיה הקטנה ומדינות המתבססות על מרעה לא יכלו להתמודד עם האימפריות הביורוקרטיות כאשר שליטה באזורים חקלאיים גדולים ובצי ימי הפכה קריטית. בזמן שהגבול התורכי של מזרח אנטוליה ומערב פרוסיה היה תחת קארא-קיונלו ואק-קיונלו לא הייתה התייחסות מיוחדת מצידם למצרים. הכוח מאחורי ההתפשטות האירופית הביא לצורה חדשה של קונפליקט בין הממלוכים לעולם הנוצרי מאז התקופות הקדומות. שליטי עמק הנילוס נאבקו באימפריאליזם של מדינות ריכוזיות שאיימו לכבוש ולהחזיק בטריטוריות מצריות. אך השיבה לחיים של חברות אירופיות שהופיעו במזרח הים התיכון בסוף ימי הביניים לא הביאה לאימפריאליזם דומיננטי יותר מכך שהם עסקו במאבק להשפעה בתוך עולם הנצרות. בזמן הרנסנס סדר שביר זה של העולם המערבי הביא מצד אחד לעצירת הגידול באימפריאליזם הנוצרי המאוחד שהתרכז בכיבושים גדולים (תקופת מסעות הצלב) ומצד שני עודד התפתחות בתחום המסחרי. בנצלן את שקיעת הביזנטים ואת חוסר הארגון בעולם המוסלמי בתקופת מסעות הצלב החלו ערי המדינה האיטלקיות לחדור אל ארצות הלבנט אולם אלה המחישו בזמן סוף מסעות הצלב כי הן לא הוקמו על מנת לקדם כל אידיאולוגיה אימפריאליסטית עקב גודלן הקטן טריטוריאלית, האינטרסים הכלכליים של המעמד השליט, וההיקף הגיאוגרפי של פעילותן הכלכלית.ערי המדינה האיטלקיות הגדילו את ההתיישבות האימפריאלית לאורך חופי הים התיכון והים השחור כאשר הן מבססות את כוחן לא על צבאות יבשתיים גדולים אלא על מדיניות גמישה, צי מתקדם טכנולוגית והצלחה כלכלית. הנסיכויות הסוחרות הקימו נקודות מסחר מבוצרות לאורך דרכי המסחר בנקודות האסטרטגיות בלבנט בכדי להשיג יתרון על המסחר הרווחי בין אירופה והמזרח. על אף שבשלהי המאה ה-15 נראה כי ונציה היא הזוכה בתחרות האלימה בין ארצות המערב הסוחרות בשליטה על הסחר עם הלבנט. מתחרה נוצרי נוסף נכנס לתמונה – הפורטוגזים אשר חצו ב-1415 את הגבול בין אירופה וצפון אפריקה ונאחזו בנקודה האסטרטגית באפריקה – נמל קאוטה ובמקביל החלו את המסעות האטלנטיים. כמו ערי המדינה האיטלקיות (הלוסיטנים) הבינו כי גודלם, מצבם הכלכלי והמבנה הפוליטי-חברתי שלהם מגביל את פעילותם האימפריאליסטית לאורך חופי צפון אפריקה. מרגע שהשליטים הפורטוגזיים החליטו לחפש אחר רווחים כלכליים ולא בכיבוש מרוקו ה-caravel הפך לנשק העיקרי של האימפריאליזם הפורטוגזי. שינוע הזהב ומוצרים אחרים מאפריקה השחורה צפונה דרך הים לליסבון. עד 1443, עשר שנים לפני כיבוש קונסטנטינופול, הקימו הפורטוגזים נקודות מסחר מבוצרות על איי ארגווין ומשם ניהלו את הסחר בין אירופה לאפריקה. מסחר אטרקטיבי בצפון מערב אפריקה רחוק מדרכי השיירות אשר פונות מזרחה אל מצרים הביאו לשושלת האבית משאבים מספיקים לממש מסעות לגילויי מקומות רחוקים יותר. בין המטרות של האדם אשר הביא את פורטוגל לגלות את אפריקה: שתיים מהבולטות ביותר היו להחליף את ונציה בתפקיד הסוחר המרכזי עם אסיה ולהצטרף לנוצרים אשר לחמו במזרח ולתקוף את המוסלמים מן העורף. שתי מטרות אלו הביאו במישרין לתקיפת האימפריה הממלוכית. עד כמה הפורטוגזים העריכו את מעמדה האסטרטגי של מצרים ניתן לראות ממסעם של שני סוכנים פורטוגזים דוברי ערבית ונשלחו במסווה של סוחרי דבש לאלכסנדריה, קהיר ועדן שם חקרו ולמדו את ההזדמנויות המסחריות והתנאים הפוליטיים של מזרח אפריקה והודו. הפורטוגזים היו מעורים היטב בנתיבי הסחר וההתרחשויות בתוך המדינות ובמהרה הם חסמו את ההשתלטות על הסחר הימי בין הודו ומצרים והקימו יחד עם העבאסים- צפאווים ברית כנגד מצרים. שוב מהלך של מדינה חיצונית מוכיח את חשיבותה של מצרים בהיסטוריה העולמית. היתרון של הנוצרים האיברים דרבן את שאיפות הספרדים במזה"ת לפני סוף הכיבוש של 1492. בתחילת המאה ה-16 הספרדים חוצים את גיברלטר ומתקדמים לאורך צפון אפריקה אל עבר מצרים, הם הגיעו לטריפולי בשנת 1510. אך המלחמה עם צרפת ב-1511, מות פרדיננד ב-1516 וקשיי גישה של שליט הבסבורג צ'ארלס ה-5 משכו את תשומת הלב הספרדית צפונה ועיכבו זמנית את המהלך האנטי-אסלאמי – בזמן הכיבוש העת'מאני של מצרים. בו בעת כבשו את מקסיקו, 1519, וצפון אפריקה. למרות שאירועים אלו אולי דיללו את הכוחות הנוצרים לאורך הים התיכון. צ'ארלס ה-5 איחד תחתיו אנשים רבים ומשאבים אשר אורגנו בתיאום ולכן האימפריה ההבסבורגית הפכה במהירות למתחרה החזק ביותר של עולם האסלאם.אולם לפני שאימפריה נוצרית זו כבשה את סיציליה וחופי לוב הצבא העת'מאני כבש את מצרים 1517 והכריח את צ'ארלס ה-5 להתמודד מול אימפריה תורכו-מוסלמית מתפשטת, אשר הצי שלה, תחת פיקודם של האחים ברברוסה מתפשט לעבר מערב הים התיכון. נפילת הממלוכים ב-1517 הייתה כתוצאה משינויים גדולים בכוח האימפריות במזה"ת אשר העלו אצל הסלטאן העת'מאני את הרצון להיות שליט הקהילה הסונית כולה. למרות שאופי שינוי זה ביחס המדינה מאוד מורכב, ההיסטוריה של הכיבושים העת'מאנים מכיבוש קונסטנטינופול 1453 עד הקרב המכריע עם הממלוכים 1517 מובילה ליחס חדש בין האימפריה העת'מאנית והמדינות האירופיות בעקבות האחיזה העת'מאנית בסוריה ובמצרים. התפשטות התורכים דרומה מאיסתנבול נובעת הן מטיב היחסים בין מדינות האסלאם בתוך וסביב אנטוליה והתפתחות הצי העת'מאני. משני אלו ידוע פחות על התפתחות העוצמה הימית העת'מאנית. אולם מתחילת כיבוש אנטוליה בעידן הטרום עת'מאני התורכים הראו נכונות להילחם על הים. ניצול היכולת של יורדי הים האנטולים אשר קודם לכן שרתו את האימפריה הביזנטית. המוסלמים שלחו את יורדי ים אלה כנגד הנוצרים מחופי מערב אנטוליה בסוף המאה ה-11. כאשר העת'מאנים השתלטו על אזורי החוף של אנטוליה במאות ה-14 וה-15 הם כבר שילבו קהילות corsairמפותחות אל שטחי המדינה התורכו-מוסלמית המתפשטת. חיבור זה ליורדי הים בעלי הניסיון היה הבסיס לצי הימי העת'מאני. אין ספק שכיבוש איסתנבול מהווה נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה הצבאית של המזה"ת. בזמן שהמצור על איסתנבול מראה שהעת'מאנים היו בעלי ארגון צבאי חדש ומספר רב של כלי נשק חמים. הכיבוש והביסוס של איסתנבול מצביע גם הוא כי הסלטאנים התורכיים שלחו את צבאותיהם מעיר אימפריאלית בעלת היסטוריה של כיבושים במזה"ת. דבר נוסף הוא תיאורם של הקמת שני ציים עת'מאנים גדולים בזמן ייסוד איסתנבול כבירה. בשנת 1453 החליטו העת'מאנים בין השאר כי הם רוצים להיות מעצמה ימית. החלטה ספציפית זו היא בעלת משמעות רבה לגבי אופן ניהול המלחמה העת'מאנית. כאשר בעבר סוס סיפק את הניידות והיה כלי מרכזי בצבאות התורכו-מונגוליים בערבות אסיה. אולם לשושלת עירונית זו שהתבססה בעיר עם חיל הרגלים שלה, ארטילריה כבדה, ביצורים ומכשולים אחרים, סיפקו אוניות הים התיכון את הדרך למימוש התוכניות העת'מאניות במרחקים. לכן הצבא העת'מאני בנה מכלול אמצעים חשובים שהשימוש בהם הוציא אל הפועל מהלכים מחוץ למישורים של אסיה. בין הים התיכון לים השחור עברו נתיבי מסחר בין אירופה לאסיה כאשר איסתנבול הייתה מאוד חשובה להתפתחות הצי הצבאי כאלמנט עוצמה מדינתי, איסתנבול היוותה מקור לכוח צבאי תמיד וכיבושה סיפק לעת'מאנים כוח אדם המיומן בכך. לכן באיחור קל כיבוש איסתנבול סיפק כוח אדם ימי איכותי שהיה קודם לכן תחת שלטון ביזנטיון. במקביל, סוחרים אשר השתמשו בים כנתיב סחר התיישבו בעיר המתחדשת כאשר הם זוכים להקלות במיסים בכדי לעודד את המסחר. שילוב מקורות האימפריה יחד עם הניסיון הימי המוסלמי והאומנים (בעלי מלאכה). הסלטאן קידם ופיתח סוגים של כלי נשק וספינות ולמעשה ייסד את הצי העת'מאני היקר והחזק אשר הפך לארגון פנימי חזק אשר דחף וקידם את העת'מאנים אל הים. היכן יישם מחמד הכובש את העוצמה הימית? כמובן שהן מבחינה גיאוגרפית והן כלכלית ופוליטית הים התיכון היה האופציה הטבעית. במאה ה-15 נשלח הצי העת'מאני להתחרות בצי הוונציאני האיכותי על נתיבי הסחר עם המזרח בכדי להפנות את המיסים מסחר זה אל איסתנבול. התנגשות כלכלית זו בין העת'מאנים והונציאנים האיצה מלחמה בין שתי מדינות שונות אלו. במהלך העימותים הימיים שלאחר מכן (1463-1479) הובילו העת'מאנים על הונציאנים כך שעד סוף תקופת הכיבושים 1481 הם הפכו את הים השחור לאגם עת'מאני ופרצו אל הים האגאי באמצעות שני ציים אשר דחקו את נקודות הסחר הנוצריות בלבנט. ב-1480 הפאשה מסיח תוקף את איי רודוס בכדי לפתוח נתיב ימי חדש למצרים. שנה לאחר מכן פאשה אחמד כובש את דרום איטליה והעיר אורטנסלו, כאשר שוב העת'מאנים דוחקים את הונציאנים מנתיבי סחר חשובים. כיצד שני מהלכים אלו קידמו את האימפריה קשה לומר, כיוון ששניהם נכשלו ב-1481 בתקופת ביאזיד השני. על פי היסטוריון החצר של מחמד, אבו קמל, הגבול הסורי עם הממלוכים היה המטרה המרכזית. ביאזיד השני, יורשו של מחמד היה אחד הסלטאנים הפחות מובנים בתקופה הראשונה: למרות שזכה למוניטין של איש שלום וכמעט ולא הרחיב את האימפריה, הוא עדיין שמר על מבנה הצבא החזק הנהגה צבאית חזקה אשר קבעה במשך שנים רבות את כיוון התפשטות האימפריה. במקום ניצחונות יבשתיים גדולים השקיע ביאזיד השני כמעט רק בכיוון הגדלת הצי באופן שיהיה לו השלכות חמורות גם על הממלוכים וגם על האירופים. חשוב יותר בטווח הארוך – ביאזיד ויועציו הגנו על המדינה מפונדמנטליסטים אשר רצו לשנות את מבנה האימפריה. אח הסלטאן, כאם, רצה לחלק את האימפריה בהשפעת קבוצות שבטיות וביקש עזרה מהממלוכים והנוצרים שברודוס וב-1482 החלו מרידות מצד הנוצרים והממלוכים. הסלטאן נקט במדיניות של שלום כלפי חוץ ולכידות כלפי פנים וניהל מו"מ חשאי עם רודוס ונטרל את האיום מהמערב בזמן שמערכה מוצלחת בים השחור הביאה לשליטתו גם בצפון. מבפנים ניצל הסלטאן את התקופה של פעילות חוץ שקטה יחסית לארגון מחדש של המערכת הכלכלית של האימפריה. בחזית הדרומית ביאזיד נלחם בממלוכים סדרה של קרבות לא מוכרעים בין השנים 1481-1491 קרבות אשר שימרו את הגבול הדרומי וסימלו את המאבק על העליונות בעולם המוסלמי. שני אירועים פנימיים מתקופה זו מושכים תשומת לב: 1)חוסר ההכרעה של התנגשויות אלה אפשר את הישרדותה של מדינת הספר התורכית דאול קבר. 2)כאשר העת'מאנים ביקשו להשתמש בנמל פמגוסטה בקפריסין במטרה לשלוח חיילים מן הים, דחו הונציאנים את הבקשה. אירועים אלה מראים עד כמה מהר שקע כוחה של האימפריה העת'מאנית בדרום אנטוליה בסוף המאה ה-15. בתקופה זו עלה איום נוסף על האימפריה העת'מאנית – לאחר נפילת האימפריה התימורית עלה כוחה של המשפחה הצפאווית כמנהיגה של מדינה פרסית אשר השתלטה על שאר השבטים של איראן. הצפאווים הדגישו את היוקרה של הדת שלהם ואת הבדלי התרבות שלהם מהעת'מאנים. בתחילת המאה ה-16 המנהיג הצפוי השאה איסמעאיל מקים צבא המבוסס על השבטים ותנועה דתית הכוללת סוכנים חשאיים ואנשי תעמולה אשר מגדילים את כוחו ואת השפעתו במקביל באנטוליה ובסוריה. מכיוון שהצפאווים נראו כתנועת ספר אסלאמית המאיימת על סדרי השלטון של האימפריה, העת'מאנים היו חייבים להגיב או להסתכן בניסיון שלישי של התארגנות הספר נגד האימפריה. לקראת סוף שלטונו של ביאזיד, הסכסוכים בדרום ובמזרח החמירו, וב-1507 צבאות צפאווים נכנסו לדרום אנטוליה דרך מדינת הספר דאול קבר. במהלך 1509 בניסיון להיאבק, נשלח הנסיך העת'מאני קירקיד למצרים והתקבל בכבוד רב על ידי הסלטאן הממלוכי קנסו אל גאורי. בשנת 1511 הוצתה המהפכה על ידי סוכנים צפאווים אצל השבטים התורכמנים והתפשטה במהירות למרכז אנטוליה עד אשר הרגו העת'מאנים את מנהיג המרד שאה קולו באותה שנה. ביחד עם אירועים אלו המאבק הפנימי על הכוח בין הסלטאן לבנו סלים גבר בזמן דעיכתו של הסלטאן ביאזיד. ב-1512 קבוצה פוליטית ניצחה את ביאזיד והעלתה לשלטון לוחם אחר – הסלטאן סלים אל-גרים. למרות שהאגרסיביות הצפאווית הביאה למלחמת נגד מהצפון, הסלטאן העת'מאני פעל גם באזורים אחרים נפרדים מהקונפליקט הפרסי-אנטולי והביא להרחבת ההשפעה בדרום. בתקופת השקט של ביאזיד השני הוא בנה את הצי הגדול ביותר במזה"ת, ומכיוון שהיה מודע לחוסר הניסיון של אנשי הים שלו ביחס לונציאנים הסלטאן הכשיר את הצי שלו בעזרת אנשי הים המוסלמים הותיקים על ידי כך ששכר אותם כבעלי תפקיד בצי, ושוב משכו העת'מאנים אנשי ים מהאיים של מזרח הים התיכון והגדילו את כוחם הימי. באותו זמן השגריר הוונציאני שלח דיווחים על ניסיונות גדולים של העת'מאנים לבנות צי חדש. מספר ספינות הצבא העת'מאני הגיע עד ללמעלה ממאתיים ב-1498. בעלי המלאכה העת'מאנים בנו ספינות יקרות וענקיות בקנה מידה של הים התיכון באותה תקופה. במאי 1499 צי עת'מאני עם יותר מ-250 ספינות הביס לראשונה את הצי הוונציאני בקרב ימי. ארבע שנים לאחר מכן העת'מאנים כפו על הונציאנים הסכם לפיו הם מסכימים כי האימפריה העת'מאנית שולטת במזרח הים התיכון. לעיתים נדירות שינוי חשוב כזה בתנאי הים התיכון מקבל פחות תשומת לב. ב-1502 העת'מאנים שינו את ההיסטוריה הים תיכונית שהייתה קיימת מאות שנים. האיטלקים לא שלטו יותר בים התיכון. על פי ההיסטוריון הפורטוגזי גובינהו אחרי 1500 אף מדינה נוצרית לא יכלה להתמודד מול הצי העת'מאני. מעבר השליטה הימית מהנוצרים למוסלמים יצר עבור המדינות הנוצריות המערביות בעיה.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית