FANDOM


B. Masters/ the Limits of Tolerance: the Social Status of non – Muslim in the Ottoman Arab Lands


זמן: מאות 16,17,18 מרחב: האימפריה העת'מאנית סוגיות: 1.יחסי מוסלמים-לא מוסלמים. המחבר מעלה את השאלה האם הייתה קיימת סובלנות כלפי לא מוסלמים באימפריה העת'מאנית בתקופות הללו , ומגיע למסקנה כי זה תלוי איך מתייחסים למילה סובלנות.. 2."חוזה עומאר" –בדיקת המסמך בהקשר ליחס כלפי היהודים והנוצרים. 3.שינוי ביחס ליהודים ובעיקר לנוצרים לאחר מסעות הצלב. 4.הבדלי יחסי השלטון המוסלמי כלפי נוצרים ויהודים: נעוצים בעובדה שלנוצרים יש מדינות נוצריות שאף קשרו קשרים עם השלטונות המוסלמים שלא כמו ליהודים... 5.מסמכי הקאדי-באמצעותם מראה מסטרס על כך שהמיעוטים היו חלק מחברה אחת כיוון שפנו רבות לבתי המשפט המוסלמים,אך בתחומים מסוימים החברה הייתה מחולקת לפי דתות ( למשל הפרדה בין מקצועות של יהודים/נוצרים/מוסלמים...) מקורות:-פתוות-התשובות לשאלות (פתווה =שאלה של אנשים אל הקאדי בעניינים שונים הנוגעים למשפט המוסלמי), מסטרס בדק אוסף אחד של שייח אל אסלאם (אבו סעוד) שבתקופת סולימאן היה אחראי על ההתאמה בין הקאנון לשריעה , ופתוות של שייח' מקומי בדמשק (אל-מבולוסי). -הוא בדק את התלונות, לכל אדם באימפריה הייתה אפשרות לשלוח תלונות לסולטאן באיסתנבול, ואת התשובות להן שהוחזרו ע"י הסולטאן והווזיר הגדול אל הפרובינציות בחזרה אל הקאדי/הביילר ביי. -מסמכים של הקאדי (מסמכי בית המשפט המוסלמי). -סיפורי מסעות של זרים.

יושבי הערים המוסלמים ראו במיעוטים השבטיים כבעלי מערכת חברתית נפרדת. הבדלי התרבות בין השבטים וחברה המוסלמית הודגשו והועברו מאב לבן  ויצרו את הפער החברתי המבדיל את הקהילות המוסלמיות בערים העת'מאניות. יהודים ונוצרים חלקו לעיתים באזור סחר ומחייה משותפים עם המוסלמים. במקרים נדירים אלו, נחשבו המיעוטים כחלק מהמערך החברתי של שכניהם המוסלמים (הוכחה לכך ישנה במסמך שנכתב ע"י כרוניקאים של האימפריה העת'מאנית). היו כמובן מיקרים יוצאי דופן : במקרה של אסון טבע או התקפות ע"י בוזזים,תושבי העיר והמיעוטים התאגדו ביחד למטרה המשותפת,דוגמא לשיתוף פעולה שכזה הוא קו ההגנה הנוצרי על מוצול ב- 1743, כאשר לעיר ניסה לפלוש צבא צלבנים. למרות זאת, אותם מקרים יוצאי דופן שימשו למטרות אחרות בכתבי הכרוניקאים: בכתביהם הדגישו את הבידוד החברתי של המיעוטים, כאשר לא מעט זקפו זאת לרעת שכניהם המוסלמים. במאות הראשונות להולדת האימפריה, ניראה כי  כמעט כל כרוניקאי ,בלא קשר לאמונתו, פעל תחת מערכת חוקים לא כתובים אשר אסרה עליו לתעד חיי חברה של דתות אחרות משלו. כל הידוע הוא שהקהילות הדתיות היו מבודדות פסיכולוגית אחת מן השנייה,לעיתים מתוחמות לאזורי מגורים. כיום ישנו קושי להבין מה היה הפער החברתי או האם היו התמזגויות כלשהן ברמה המסחרית או החברתית. בנוסף על זאת, התיעוד ההיסטורי המצביע על ההפרדה החברתית נכתב ע"י חוקרים אירופאים , נוצרים ויהודים והוא מפוקפק באמינותו. איסורים וקודים חברתיים השתנו ממקום למקום ברחבי האימפריה. הנסיבות מצביעות גם על שינוי קודים חברתיים באותה העיר במשך השנים. היסטוריונים מוצאים שהפלח עליו אין כמעט פיסות מידע הוא הזירה היומיומית – מגע בין הקהילות השונות באימפריה העת'מאנית: מה חשבו אנשים אחד על השני? האם היו גילויי סובלנות בין השבטים השונים? 

רוב ההיסטוריונים מסכימים עפ"י תיעוד שנעשה בחצרות העת'מאניות בערים שונות באימפריה, שלא הייתה כמעט אפליה כלכלית על רקע דתי. כל הגברים הלא –מוסלמים היו מחויבים לג'יזיה (מס גולגולת) אשר ללא ספק נחשב לדבר מיותר ומקומם. המס שולם עפ"י יכולתם הכלכלית של אנשי הקהילה ולכן הרבה אנשים נמנעו מלשלמו למורת רוחם של מנהיגי הקהילה, אשר נאלצו להשלים את החסר. בזמנים של תסיסה פוליטית, מצאו עצמם הנוצרים ויהודים קורבנות לסחיטה כלכלית מצד פקידי ממשל עת'מאנים. גם מוסלמים בעלי הון הרגישו את הלחץ הכלכלי החל על האזור. ליהודים ולנוצרים לא היו זכויות פוליטיות כמו גם לנתינים המוסלמים של הסלטאן. המיעוטים רכשו כבוד למנהיג העת'מאני אשר נהג בהם בכבוד, אך ידעו שהם אינם אזרחי המדינה. רק לקראת נפילת האימפריה, כאשר הועלה רעיון האזרחות קמו קולות הקוראים לאזרחות שווה מבין היהודים והנוצרים.

שורשי ההבדלים – אהל אל דימה המוסלמים סיפקו לשכניהם היהודים ונוצרים שירותי מגורים ושירותים נוספים. הסיבה לטוב ליבם של המוסלמים הייתה נעוצה באמונה ובמסורת שלהם. מלומדים מערביים טוענים כי המבנה החברתי שלהם מורכב בעת ובעונה אחת מסובלנות דתית וגם מאלמנטים פנאטים. המקור לקודים חברתיים הינו בעיקר מן הקוראן אשר מטיף לסובלנות ומכיר בשליחי הנצרות והיהדות (משה וישו), מעבר לכך ניתן למצוא בקוראן סיפורים המופיעים בברית החדשה ובתנ"ך. הנביא מחמד, שהיה שליח האל וגם עמד בראש מדינה גילה סובלנות כלפי הלא מוסלמים כאשר חתם את "חוקת מדינה" עם השבטים היהודיים שחיו באזור וכך נשמר השקט (כל עוד הם מכירים בשלטון ולא מתקוממים תחתיו). התפיסה זו מגלמת עצמה באהל אל דימה (בני החסות) והתקיימה בתנאי שהמיעוטים לא יסייעו לאויבי המוסלמים. המורשת המדינית של מחמד והכתוב בקוראן השאירו אחריהם מורשת מבולבלת אשר גרמה להתנהגות אמביוולנטית ביחס ליהודים ולנוצרים. מבחינת המוסלמים האל יעניש את הנוצרים והיהודים ביום הדין ולכן אסור להם לפגוע בהם ויש לתת להם לחיות באמונתם ,אך עליהם לשלם את מס ה" ג'יזיה " ובכך להראות את כניעתם . בעת כיבושי האסלאם הגרנדיוזים בשנת 750 וניצחונות האסלאם נוספו מיליוני לא-מוסלמים ל-"אומה" והמוסלמים לא ציפו מהם שיאמצו את האסלאם . הערבים המוסלמים כמעט שלא הבדילו בין הלא –מוסלמים שקיבלו את האסלאם (ה-מוואלס) ואלה שלא קיבלו ,על כולם היה לשלם את מס ה-ג'יזיה . כתגובה למחלוקות בין המוסלמים לנוצרים והיהודים הונהגה מסורת חדשה בעיראק ובחג'אז שעל פיה הוגדר מחדש החוק האלוהי גובשו זכויות וחובות ללא מוסלמים כמו גם למוסלמים. שנת 750 –השליטים החדשים בבגדד –העבאסים מנסים להוביל את ה-"אומה" הערבית למסלול מוסלמי יותר בעזרת העלמא, הם עיצבו מחדש את הזהות המוסלמית וזה גרם לשינוי גדול לטובת הלא-מוסלמים (יכלו להנות מהגנת האסלאם !) . קשה להעריך מהם אחוזי האנשים שהתאסלמו בתקופה ההיא באיראן ובצפון אפריקה , אך הם היו גבוהים ולכן לא –מוסלמים הפכו למיעוט במדינה האסלאמית , ציותם לרוב השליט עוגן מבחינה חוקית במסמך שנקרא "חוזה עמאר" וחוזה זה למעשה הפך לחלק בלתי נפרד מהחוק האסלאמי מאז המאה ה-9 . המסורת המוסלמית מעידה שהח'ליפה "עמאר איבן אל-ח'אטאב" (634-644) ייעד את החוזה לנוצרים של ירושלים או לסוריה כולה עקב נפילתה בידי המוסלמים .החוקרים המערביים לעומת זאת ייחסו את החידוש (של חוזה עומאר) לח'ליפה האומיי עומאר ה-2 (717-720) ,כנראה שצורתו המוגמרת של החוזה הוא שילוב של הסכמים שונים בין מוסלמים ללא מוסלמים. חלק מחוקי החוזה  : 1.נישואין-גבר לא מוסלמי לא יכול לשאת אישה מוסלמית אך אפשר להפך. 2.ניתן לשפץ בית-כנסת אך לא לבנות חדש. 3.אסורות תהלוכות וצלצול פעמונים של לא מוסלמים (למעשה נוכחות פיסית). 4.נאסר עליהם למכור או לתת למוסלמים כל מה שנחשב הפרה של החוק האסלאמי (אלכוהול,חזיר). 5.לא מוסלמי אינו יכול להחזיק במוסלמי כעבד. חוקים אלה נחקקו במטרה לא לתת לדתות האחרות להרחיב את נוכחותן בשטח ,רק בתקופת שליטים נוקשים או בזמני מצוקה היו מחזירים את החוקים במלואם אך הם היו נתונים לשינוי. בהשוואה ליחסי כובש –נכבש באזורים שונים בעולם ,נראים חוקי עומאר הוגנים ואף נוחים, אפשר לומר שהייתה מסגרת ברורה מאוד שבמסגרתה הקהילות המוסלמיות והלא-מוסלמיות חיו ביחסי סובלנות אך אחת מהנחות היסוד של מערכת זו היא שהיהודים והנוצרים נחותים מהמוסלמים-אם מקבלים הנחה זו ניתן לקרוא לה סובלנית,אך אם מקבלים את ההנחה שכולם צריכים להיות שווים היא לא תיחשב כסובלנית. נחיתות הלא מוסלמים מתבטאת גם בספרות בתקופת האסלאם הקלאסי ,שם מתמקדים במוסלמים בלבד ללא הזכרת שכניהם הנוצרים. התפתחה עוינות כנגד הנוצרים כתגובה לדיווחי מעשי הזוועה של כותבים נוצרים שנעשו למוסלמים במסע הצלב ה-1. למרות שהנוצרים לא ששו להגעתם של אחיהם מאירופה במסגרת מסעות הצלב, התערערו היחסים ביניהם ובין המוסלמים וחוזה עומאר נכתב מחדש עם הגבלות חמורות נוספות. אחוז הנוצרים לאחר מסעות הצלב ירד בצורה דרסטית ועד התקופה הממלוכית (1250-1516) הם הפכו להיות מיעוט (בעוד שקודם לכן היוו את הרוב הברור) . יותר יהודים לעומת זאת שרדו באזור ופחות עוינות הופנתה אליהם מצד המוסלמים אך גם כלפיהם הסובלנות פחתה, ובאזורים מסוימים בהם לא היו נוצרים כלל-(תימן,איראן) ספגו היהודים את כל ההחמרות. במהלך המאות של מסעות הצלב היו הסופים שונים בגישתם כלפי המיעוטים הלא מוסלמים, עמדתם כלפי הנוצרים הייתה יוצאת דופן ,ישו שהאמין באמת הפנימית של הדת היה דמות מפתח באגדותיהם. מבחינתם ההערצה והאמונה באל בצורה חיצונית ולא פנימית הייתה בלתי לגיטימית בנצרות באותה מידה שהיא כזאת באסלאם ,זה הוביל לסובלנות רבה יותר כלפי הלא-מוסלמים. קברי קדושים המשותפים לסופים ולנוצרים הפכו את סוריה וישראל למקומות עלייה לרגל המשותפים לאסלאם ולנצרות, פסטיבל סופי התרחש במקביל לחגיגות הנוצריות של ה- "שבוע הקדוש". עם היהודים הייתה פחות הקבלה בעניין אירועים דתיים אך היו מקומות קדושים שעלו לרגל אליהם בני 2 הדתות.

דו משמעות ביחסי מוסלמים-לא מוסלמים בחברה העת'מאנית: באליטה העת'מאנית היחסים ללא-מוסלמים היו אמביוולנטיים ,למרות המלחמות המתמידות של האימפריה עם שבטים נוצריים הסתמך בית ועת'מאן על שירותיהם של עמיתים נוצריים שמקורם מהכיבושים המוקדמים ,צאצאיי בית ועת'מאן ברובם היו בנים לאמהות נוצריות .

גם הנוצרים הצטרפו מיוזמתם לאסלאם,אנטוליה שהייתה שטח נוצרי מובהק עברה שינוי לאחר קרב מנזיקרט , יוונים וארמנים קיבלו את האסלאם והיא הפכה מהר מאוד לאזור בו רוב האוכלוסייה מוסלמית ,מניחים כי היו תמריצים כלכליים ופוליטיים אך היו גם כאלה שאימצו את האסלאם כאמונה האמיתית.

קבצנים סופים שהגיעו לכפרים באנטוליה ובבלקן הגבירו את העירוב , דוגמא לכך הם חסידי ה-bektasi שערבבו אלמנטים נוצרים עם מוסלמים, הם היו נאמנים לסולטן ואף שירתו בצבאו (שכנו באלבניה,ובוסניה). רק בערים העת'מאניות היה האסלאם קיים בצורתו המוכרת, הסלטאנים רצו לקדם אותו כדת המדינה והם נעזרו באנשי הדת שהיוו את שכבת המשכילים באימפריה. מקורותיהם האתניים והחברתיים של אנשי הדת היו שונים לגמרי מאלה של נתיני האימפריה ולמרות זאת לא היה הבדל בראיית עולמם,ההבדל ביניהם היה בגישתם האינטלקטואלית :חוק לעומת מיסטיות. האינטליגנציה העת'מאנית המוסלמית שמרה על כוחה בכל הנוגע לפרשנות דתית, היסטוריה ושירה וכפי שהיה בתק' המוסלמית הקלאסית, לא התייחסה ללא מוסלמים בקרבם חיו הסופרים והמשוררים. Evilya Celebi טייל מהמאה ה- 17 אשר אהב בד"כ לתאר קבוצות אתניות שונות בהן נתקל, כאשר היה בדמשק ואלפו, לא ציין שהיו לא מוסלמים בערים אלו. ובכל זאת, הוא הביע הפתעה שהיוונים בערי נמל לבנוניות לא דיברו יוונית, אלא ערבית. כרוניקאים מוסלמים בד"כ הזכירו נשים מוסלמיות או לא מוסלמיות רק כדוגמאות שליליות, סמלים של שחיתות פוליטית. בהעדר מקורות ספרותיים, פסיקות משפטיות של משפטנים עת'מאנים מספקות מידע על יחסים בין אינדיבידואלים של דתות ומסורות שונות. הדוגמא החשובה ביותר היא זו שסופקה ע"י גברים ששרתו כשופטים עליונים של האימפריה - הסייהוליסלאם (Seyhulislam). הפסיקות שימשו תגובה לשאלות ספציפיות ולעתים היפותטיות, ברגע שסופקה פסיקה, היא יכלה לשמש כראיה בכל בית משפט. השופט בבית המשפט המקומי לא חייב לקבל את הפתווה כמכריעה סופית, אך במחוזות , אשר תחת השפעתה של המדינה, הרוב ייצמדו לפתוות. בדרום סוריה ופלסטין, פתוות של סייהוליסלאם לא היו נורמטיביות, אך מופתים מקומיים לקחו חלק חשוב בעיצוב החוק בבתי המשפט הפרובינציאליים. בין כל מחזיקי המשרה בסייהוליסלאם,החשוב ביותר הוא אבוסוד אפנדי (מת 1574), אשר שירת אצל סולימאן הקאנוני וסרהוס סלים בין 1574-1545. תהילתו של אבוסוד צמחה על בסיס איכות תגובותיו, ותק לשו במשרד והעובדה ששלטונו של סולימאן נתפש מאוחר יותר כשיא הצדק האסלאמי. לפסיקותיו הייתה השפעה על תורת המשפט העת'מאנית שנים רבות לאחר מותו ונחשבו כאוסף של דעות של ממסד החוק העת'מאני. הפתוות שלו מתארות בעצם את היחסים הסוציאליים בין המוסלמים, נוצרים ויהודים באימפריה העת'מאנית. יש בהן גם עדות שמתחים פנימיים יכולים להתלהט לאלימות, לא רק בין מוסלמים ללא מוסלמים, אלא גם בין נוצרים ויהודים. פסיקותיו של אבוסוד עוזרות לנו להבין מדוע. הוא נזהר בטענתו שהיחס כלפי הלא מוסלמים בוסס כבר בחוזה עומר. זה כלל את זכותם לטעון למסורת עצמאית, זכות הקניין והביטחון האישי. אך במקביל, הלא מוסלמי היו צריכים להיעתר לעליונותם החברתית של המוסלמים ע"י כך שלא הפריעו לשלוותם ותחושתם הטובה. השפה בה השתמש מאפשרת לנו לבנות מחדש את גישתו של אבוסוד כלפי הלא מוסלמים. הוא נמנע מהמושג dhimmi ומעדיף kafir (קרוב יותר למונח הטורקי המיוחד ללא מוסלמים gavur). הוא אהב רבים מבני זמנו ששמרו על בלעדיות המונח לנוצרים אורתודוכסים, יהודים ובעלי זהות ארמנית. אין ספק, הוא לגלג לאמונתם המשולשת. הצדק רצה גבול ברור בין המוסלמים ללא מוסלמים, אף הוצע שמוסלמים צריכים לדבר בשפה אחרת, פן המחלוקת תטושטש. לבסוף, דעתו סוכמה כך: "החברות צריכות להיות מופרדות". בוז חברתי זהה לא ניתן לשייך לעבד אל-גאני אל-נבולוסי (מת 1731), אשר היה מופתי של דמשק ומי ששרת כדוגמא למסורת עות'מאנית אינטלקטואלית המושרשת במיסטיקה. עבד אל-גאני אל-נבולוסי היה סופר פורה ועסק בכל התחומים: משירי אהבה עד מסה בנושא טיפול נאות והתפשטותם של עצי הזית (?). באחד מסיפוריו: al haqiqa wa al majaz fi rihlatabilad al sham wa misr wa al hijaz (בעברית – האמת והפלא במסע לסוריה, מצרים וחג'אז) ניתן לראות את גישתו ללא מוסלמים. הוא לא היה טייל מצוי, אלא רוחני יותר, התחבר לצופים וחי בכל מיני חורים. בעלייתו לרגל ביקר גם במקומות הקדושים לנוצרים: מנזרו של מר טקלה ב- Macalula (אמרתי כל מיני חורים!), קברה של מריה הקדושה בלבנון, ובכפרים גדולים של נוצרים בנצרת ובית לחם. הוא מתאר את המקומות הללו בפירוט רב, הוא מתאר את האמונות ומסורות. בתיאורו את נצרות, למשל, הוא דן בפרטי חיו של ישו. בתיאורו את בית לחם הוא כלל שיר המהלל את השקט של המקום ובלה בלה בלה... סיפורי מסעותיו היו לא רק הערכה כתובה כלפי הדתות האחרות. בספר חלומותיו מוזכר חלום על ישו. כמו כן, הוא כתב לפחות שני מאמרים להגנתם של צופים שהותקפו ע"י מוסלמים אורתודוכסים על כך שהיו רחמניים כלפי הלא מוסלמים. המאמר הראשון התייחס למאה ה – 13, המשורר האנדלוסי אל – שושתרי הואשם ע"י אחד מתקופתו של אל-נבולוסי בכל שהשתמש בדימויים נוצריים. אל-נבולוסי הסביר מה המונחים בהם נעשה שימוש סימלו לנוצרים וכיצד הם הפכו לחלק מאמונה צופית וציין את ההבדלים בין הצופיות לנצרות. ב-1692 הוא כתב מאמר פולמוסי נגד משכיל טורקי, אשר לעג ל-מוהי אל-דין אבן אל-ערבי (Muhi al – Din ibn al – cArabi) (מת 1240) על כך שהוא שאולי יהודים ונוצרים יכנסו לגן העדן. למעשה, גישתו של אל – נבולוסי כלפי הלא מוסלמים נראית קשורה לגישתו המיסטית של אל – ערבי, מורו הרוחני. המסקנה הזו מאושררת בפתווה בה השתמש אל – נבולוסי ב – 1712 על אופיו של אלוהים. הפתווה מציגה דיון על קיומו של האל ובה השפעות ברורות של עבודותיו של אל – ערבי. מה שמפתיע שהפתווה הייתה תגובה לשלוש שאלות שהציג הפטריארך של אנטיוכיה - אתנסיוס דאבאס.

נוצרים ויהודים בעולם המוסלמי: הפרוטוקול של בית משפט הקאדי וארכיונים של מרכז המדינה עיונים המבוססים על רישומיו של הקאדי בערים העת'מאניות הערביות השונות סיפקו הצצה נדירה על האינטראקציה החברתית של פשוטי העם במזה"ת המודרני המוקדם. רישומים אלו אומנם שימושיים, אך יכולים להיות בעייתיים למחקרנו. רישומי המקרים היו בד"כ קצרים . מה שהיה עימות אמוציונאלי בבית משפט, נרשם בסגנון חלש. רק לעתים רחוקות עדות נרשמה מילה במילה ונאלצנו להרהר על השתיקות. כמו כן, ישנם מחדלים נוספים. רוצחים, או שערוריות אחרות נגד המוסלמים, הובאו למשפט לעתים רחוקות, עקב תוקף מועט של עדויותיהם של הלא מוסלמים נגד המוסלמים במקרים בהם העונש יכול היה להיות התוצאה. לכן, אנו חייבים לפנות למקורות נוצרים ויהודים או אל הרישומים של פטיציות מקהילות שביקשו מסולטאן פיצוי או תיקון המעוות, אל פירוט המקרים של אכזריות גלויה של המוסלמים כלפי אלו שלא. דוגמא לאלטרנטיבות אלו נמצאה במאה ה – 18 ע"י כרוניקן של אלפו, יוסוף דימיטרי (שימו לב – גם רוסי וגם מוסלם!) עבוד על מותו של האנה אבן עזיז – נוצרי שנרצח ע"י טאהא אל – פאטאל – מוסלם. טאהא ביקש תעסוקה מהאנה, אך כאשר האחרון ענה שאין לו תעסוקה בשביל טאהא, הוא הוציא את פגיונו ורצח את האנה. למקרה הזה היו עדים נוצרים בלבד ולכן מעולם לא הובא לבית המשפט. נוצרים ויהודים הופיעו תכופות בבית המשפט האסלאמי בפרובינציות ערביות וכנראה לא הראו הססנות מקרים הכוללים פרצה של חוזה נגד המוסלמים, אלו שרשמו את עדויותיהם, רשמו רק חצי עדות ולא היה כאן שוויון. יהודים ונוצרים תמיד זוהו באמצעות דתם ברישומים וזה מראה שמוסלם נחשב ל"נורמלי" ולא היה צורך לציין את דתו ברישומים. לבלרים מוסלמים נבדלו גם בצורה בה נכתב שמם. למשל, באלפו ודמשק ללא מוסלמים נרשם – ג'ירג'יס ואלד טומה ולמוסלמים – מחמד אבן חסן (ההבדל בין ואלד לאבן). בניגוד מעניין, לבלרים דוברי ערבית כתבו את שמן של נשים מוסלמיות, יהודיות ונוצריות ללא הבחנה – בינת. מוסלמים מתים נקראו (mutawaffa) – נפטרים ולא מוסלמים (halik) – מתים או מקולקלים. בנוסף, שמות גבריים המשותפים למוסלמים ואלו שלא בוטאו לא נכון בבית משפט. כך למשל יוסוף הוא מוסלם ויאסוף – לא. כרוניקאים מוסלמים במצרים עשו טעויות מכוונות ברישומים. השבעתם של הלא מוסלמים הייתה על הספר המתאים (תנ"ך או אינג'יל). למרות שבקוראן כתוב שעדות של שני לא מוסלמים או שתי נשי שווה לעדותו של גבר מוסלם אחד, לא מוסלמים ונשים העידו נגד גברים מוסלמים על בסיס שווה. נשים מכל דת נדרשו ששני גברים יזהו אותן (יאשרו שהיא זו היא) ואילו גברים לא מוסלמים יכלו להזדהות ברישומים תיארו תיאור פיזי את הגברים הלא מוסלמים, כפי שנעשה גם לעבדים. תיאורים פיזיים כאלו היו נדירים במקרים של גברים מוסלמים. למרות הרמזים של אפליה, בעיני המזכיר, הלא מוסלמים, גברים ונשים, היו מבקרים שכיחים בבית המשפט. הלא מוסלמים נשענו על עדותם של מוסלמים לעתים קרובות על מנת להשפיע על השופט לטובתם. רישומי בתי המשפט ממס' ערים ערביות נותנים לנו תמונה חיובית של יחסי הפנים – קהילתיים במאות ה – 17 וה – 18, אך יש לזכור את האזהרה כי לא מוסלמים לא רצו לתבוע במקרים בהם הותקפו פיזית. בכל עיר ערבית ישנם רובעים שהפכו ללא מוסלמים במהלך התקופה העת'מאנית. קבוצות מגורים היו חיוניות ליהודים שהיו צריכים לחיות במרחק הליכה מבית הכנסת שהיה אחד בכל עיר. הופעתם של רובעים נוצריים בעיקר תומכת בהשערה על מרחק פסיכולוגי בין קהילות הדתות השונות, אשר גורם להם להתקבץ ביחד בשכונות עם מובילי הדת שלהם, אפילו אם דתם לא דורשת זאת. אך גם השכונות הנוצריות והיהודיות האלו אכלסו מס' משפחות מוסלמיות, כמו במקרים של הרובע באב טומא בדמשק או הרובע היהודי באחסיטה באלפו. מוסלמים ולא מוסלמים עבדו ביחד בגילדות רבות והלכו כיחידה אחת קולקטיבית להשמיע בעיות הגילדה בבית המשפט, למרות ששמותיהם של מוסלמים תמיד נכתבו ראשוני בהצהרות. אם היו מוסלמים בגילדה, השייח', ראש הגילדה, תמיד היה מוסלם, אפילו אם רוב חברי הגילדה היו לא מוסלמים. כמו במקרה של גילדות אורגי המשי באלפו ודמשק. בגילדות כאלו, השני בחשיבות, אחרי ראש הגילדה, היה לא מוסלמי. לא בכל העסקים הייתה אינטגרציה, אך הגילדות המובדלות על בסיס דתי שכללו רק מוסלמים, היו בד"כ שייכות לעבודות לא יוקרתיות כמו מעבדי עורות או סבלים (בניגוד למשרה היוקרתית של אריגת משי) והתרבות בגילדות הייתה לרוב על בסיס שבטי. היו גם עסקים של יהודים בלבד או נוצרים. אך בגדול, רישומי בית המשפט מצביעים על אינטגרציה טובה במקומות העבודה ובשווקים באימפריה העת'מאנית. רישומים גם מראים שהייתה התבוללות רבה של הלא מוסלמים אל תוך אסלאם בתק' האימפריה העת'מאנית. הלא מוסלמים יכולים להשתמש בשירותי בית המשפט המוסלמי רק אם כל הצדדים מוכנים לכך. נוצרים ויהודים נעזרו בשירותי בית המשפט המוסלמי במקרים שונים. גברים נוצרים פנו אליו, כדי להתגרש מנשותיהם. למרות שהדין הקתולי מתנגד לגירושין, הקתולים באלפו המשיכו לפנות לבתי המשפט המוסלמים לקבלת גט. נשים לא מוסלמיות באלפו בדרך כלל התאסלמו, כדי להתגרש מבעליהן (המצב כנראה היה ממש עגום!). האסכולה החנפית, למשל, מאפשרת לאישה להתגרש מבעלה על בסיס עזיבה או הזנחה. נשים נוצריות רבות הופיעו בבתי המשפט האסלאמיים על בסיס טענות של החוק האסלאמי, ללא התאסלמותן קודם לכן. חלק מהרישומים מראים שהיה שיתוף פעולה בין הדתות השונות, רישומים אחרים מצביעים על חוסר הרמוניה. ב – 16/8/1658 משלחת של מוסלמים מרובע קראב – חאן באלפו תבעו נוצרים ברובע על מכירת אלכוהול והשתכרות. הנוצרים טענו להגנתם שיש להם אישור אימפריאלי למכור אלכוהול. השופט טען שהרישיון שלהם לא מאשר להם להשתכר והורה להם לא למכור אלכוהול. הנוצרים יכלו לעסק בכל אשר רצו בביתם, בכל אשר בעיניים מוסלמיות נחשב להתנהגות פוגעת ורק אם זה מאחורי קירות. העימותים הגיעו גם לאלימות. במאה ה – 17 קבוצה של יהודים בקהיר תבעה מס' מוסלמים אשר הציקו וזרקו אבנים, כאשר היהודים נשאו ארון עם גופתו של יהודי לקבורה בבית הקברות היהודי. השופט פסק לטובת היהודים והורה למוסלמים לחדול מהפרעות דומות. הבעיה לא חלפה ופסיקה דומה הייתה גם במאה ה- 18.


מסקנה/ סיכום נבדקו היחסים הפנימיים בין המוסלמים ללא מוסלמים כפי שתוארו ברישומי בתי המשפט והפתוות ונשארה השאלה: "מה אנשים באמת חשבו?" האם הייתה סובלנות אמיתית? התשובה נמצאת במשמעות המילה "סובלנות" ואיך אנחנו מבינים אותה. אנשים שביקרו באלפו: סימאון במאה ה – 17, אלכסנדר רוסל במאה ה – 18 ורבי הלל בתחילת המאה ה- 19, כולם כתבו שהאוכלוסייה הייתה סובלנית למאמיני כל הדתות. רוסל טען שנוצרים התלוננו על בידודם ע"י האוטוריטות. היחס שהם קיבלו היה תמיד תוצאה של מריבות פנימיות, אך הוא ציין שהם באמת סבלו מרגזנותם של שכניהם הטורקים. אם אנחנו מתכוונים לכבוד הדדי של קהילות שונות, אנו מקבלים תשובה מעורבת. אצל מוסלמי פשוט, שחי את הרחוב ואת הלא מוסלמים על בסיס יומיומי, היחס כלפי הלא מוסלמים יכול להשתנות באופן דרמטי מאיש לאיש. היו גם מקרים של אלימות פיזית (אם עוד לא הפנמתם!).

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית