FANDOM


Barkey - Bandits and Bureaucrats - Conclusion

מימד הזמן: המאה ה- 17 מימד המרחב: האימפריה העת'מאנית, צרפת. סוגיות מרכזיות: תהליכים להיווצרות מדינה. מקומן של מרידות בתהליך היווצרות מדינות. יחסי חברה-מדינה כחלק מבנית המדינה מקומן של כנופיות שודדים בתהליך היווצרות מדינות.


תקציר המאמר: כל ההסברים המקובלים לאופן ההיווצרות של מדינות נובעים מן הניסיון המערבי ומתבססים עליו. על פי תיאוריה זו, מדינה נוצרת בתהליך של מאבק בין המדינה (השלטון המרכזי) והחברה. המדינה משיגה יותר ויותר שלטון על החברה המרדנית. בתהליך זה המדינה מתחזקת, בונה את כוחה הצבאי והביורוקראטי/ אדמיניסטרטיבי וחודרת לחברה ומשתלטת עליה. התהליך נובע מן הצורך של המדינה בריכוז שטחים אשר מושג בדרך של מלחמה כאשר המשאבים נלקחים מן האוכלוסייה. כאשר מדובר בסקטור הכפרי, האוכלוסיות התמרדו במיוחד באופן של בריתות בין מעמדות. בערים לעומת זאת, נוצרו עסקאות עם בעלי הון.

ההתעסקות בתיאוריה זו לא אפשרה מחקר מספיק של התהליכים בחברות שאינן מערביות. בחברות אלו תהליך היווצרות המדינה לא בהכרח כלל מרידה ובוודאי שלא תמיד נוצרו מדינות חזקות עם שליטה על החברה שלהן. איך אם כן נסביר את ההבדלים וסיבותיהם? ברקי מנסה לענות על כך ע"י בחינה, בפרספקטיבה היסטורית וחברתית חדשה, של האימפריה העותומאנית. המטרה הייתה כפולה – לבחון את ההיסטוריה העת'מאנית במאה ה 17 כדי לגבש תיאוריה שונה של התרכזות מדינתית וכן לפתח פרספקטיבה תיאורטית חדשה כדי להבין טוב יותר את האירועים ההיסטוריים במאה ה17. כמובן שניתוח מקרה אחד איננו מספיק ליצירת תיאוריה אך ברור כי המקרה של האימפריה העותומאנית מדגיש את הצורך בחקירת התהליכים הלא מערביים. המחקר מציג היבט משמעותי של המדינה כנושא ונותן עם אישים, מעמדות חברתיים ובמיוחד עם קבוצות של שודדים כדי לשלוט בהם ולבסס שלטון מרכזי על שטחים נרחבים. ברקי טוען ששילוב של שלטון פטריארכאלי עם סגנון מתווך של ריכוזיות הדגיש את הגמישות הפוליטית ששמשה להשגת מטרות המדינה.

ברקי עורך השוואה של ההיסטוריה האירופאית, במיוחד הצרפתית, עם ההיסטוריה העת'מאנית ומראה שהיווצרות מדינות אינה נוצרת באותה צורה בכל החברות. הוא מזהה שני תהליכים: 1. המדינה בצרפת התמרכזה ע"י שיעבוד של מעמדות חברתיים ששיתפו פעולה במרד נגד החדירה הגוברת שלה. המדינה העת'מאנית, לעומת זאת, התמרכזה בעקר ע"י משא ומתן והכנסה תחת כנפיה של צבאות שודדים שהם עצמם היו תוצר של איחוד המדינה. 2. המדינה הצרפתית יצרה הפרדה בין המרכז לפריפריה וגרמה למרידה של איכרים ובעלי אדמות ששניהם הפסידו הכנסה ואוטונומיה. המדינה העת'מאנית, לעומת זאת, הצליחה לתמרן את רוב המעמדות בחברה ולהסיט אותם ממרידה. המחיר היה בעליית רמת השוד והפשע שעליהם המדינה הייתה חייבת להשתלט בסופו של דבר אולם בתנאים פחות מאיימים.

מהשוואה זו ניתן להסיק מספר מסקנות: התהליך של התמרכזות מדינות איננו אחיד; היווצרות מדינה לא תמיד גורמת למרד מעמדי; האופי של יחסי חברה מדינה מבליט את ההבדלים העיקריים בין שני התהליכים.

במערב, מקימי מדינות שהצליחו לבנות ארגונים מרכזיים ומונופוליסטים השולטים בשטחים מוגדרים היו אלו שתמרנו את מבנה החברה לפי רצונם. בתוך התהליך הם נתקלו בהתנגדות של חלקי אוכלוסיה שאותם ניסו לשעבד ולהטיל עליהם מסים וכן של ארגונים חלופיים. אף על פי כן, המדינות המערביות נעשו יותר חזקות בגבית מיסים ובשליטה מכל ארגון חברתי אחר. ברקי טוען כי תהליכי היוצרות מדינות אינם בהכרח רציפים וכי עלולות להיות נסיגות ברמת השליטה. התפתחות מדינה יכולה להתרחש במדינות המתחילות כיחידה ריכוזית ומבקשות לשמור על השליטה. במקרים כאלה, ההתפתחות איננה בהכרח בכיוון של הגברת השליטה. לעיתים, שליטה חזקה מעורבת יחד עם צורות שלטון רגועות יותר. התהליכים באימפריה העותומאנית מעידים כי יש הרבה מנגנוני שליטה מוצלחים ובלבד שהם מספקים שמירה על מגע הדוק עם אלמנטים הנוטים לבדלנות. אצל העת'מאנים השליטה הושגה ע"י מגוון רב של צורות- שליטה צבאית במקומות קטנים או הסכמים עם כנופיות- בכל המקרים בהם הצליחה האימפריה להשיג ריכוזיות זה היה כי היא עשתה החלטות שענו בצורה נכונה לצרכים החברתיים למרות שבתקופות מסוימות כנופיות מקומיות איימו על היציבות.

ברקי טוען כי מרידה של קב' נגד השלטון היא לא תמיד חלק מהיווצרות המדינה וכי יש חשיבות גדולה ביחסי חברה-מדינה בהיווצרותה של המדינה. יחסי חברה מדינה הם צרוף של מבנה חברתי עם מדיניות של שלטון. המבנה החברתי גורם למצבים ופעולות של המדינה. המבנה החברתי ופעולות השלטון הם חלק מתהליך בו השלטון בוחר דרך פעולה הלוקחת בחשבון את המבנה החברתי ויחסו למטרות השלטון. החברה מעוצבת שוב ושוב ע"י שרשרת של פעולות ותגובות. המפתח לגישה זו הוא חקירת הדינאמיקה שבין המדינה והכוחות החברתיים ובחינה מדוקדקת של השינויים המבניים בתוך אותה דינאמיקה.

שני המשתנים – מבנה חברתי ופעילות שלטונית הם הגרעין של יחסי חברה מדינה והגורמים לתהליכים של מרידה וחוסר מרידה במדינות המערביות והאחרות. את התוצאות הסותרות ניתן לראות בהשוואה בין צרפת לאימפריה העת'מאנית. בצרפת נוצרה ברית חזקה בין מעמד האיכרים ומעמד האצילים נגד השלטון האבסולוטי במאה ה 17. בפרובינציות של האימפריה העת'מאנית לא נוצרו כמעט תלות הדדית ושיתוף פעולה מסוג זה. מרידות איכרים בצרפת התרחשו כאשר פעולות השלטון כוונו לשעבוד כל בעלי עמדות הכוח האזוריים וכך יצרה שיתוף אינטרסים בין האיכרים ובעלי הקרקעות בפרובינציות. האיכרים הצרפתים בחרו להישאר בכפרים ולמחות באמצעות המבנה החברתי הקיים יחד עם האצילים המקומיים. האיכרים שנדרשו לשלם מיסים למדינה מצאו באצילים המקומיים שהמדינה ביקשה ליטול מהם עמדות כוח והשפעה בעלי ברית טבעיים כנגד המדינה. מרידות איכרים באימפריה העותומאנית היו בלתי סבירות מאחר ומדיניות המדינה כוונה לשליטה בטווח קצר על בעלי עמדות כוח מקומיים ומאחר והמבנה החברתי לא עודד יצירת ברית בין מעמדית. העדר המרידה הוא תוצאה של יכולת המדינה להכניע כל מעמד בנפרד והמחסום של מבנה חברתי שלא אפשר תקשורת והתארגנות בין מעמדית בסביבה הכפרית.

ברקי מתמקד על שני משתנים – פעולה מדינית מול מבנה חברתי אך הוא מודע לכך שישנם גורמים נוספים רבים כגון מאפיינים אישיים ומנטאליות של קבוצות שונות. ע"י הדגשת שני המשתנים הראשונים ברקי מוכיח כי למרות שלמעמדות שונים יכולים להיות אינטרסים משותפים זה אינו מוביל בהכרח להתארגנות תנועה פוליטית או מרד. הדרך משיתוף אינטרסים לפעילות פוליטית עלולה להיחסם לא מסיבות של תרבות אלא ע"י מחסומים מבניים בחברה שיש לדלג עליהם.

ההקשר התרבותי יכול לשמש כגורם מזרז או מעכב של תנועה או פעילות פוליטית אך לא כמניע עיקרי. ברקי אינו טוען שלא הייתה תרבות של התנגדות באימפריה העת'מאנית. הוא רואה ביחסי חברה מדינה כפי שהם מתבטאים במעגל המשפטי הקשר תרבותי מרכזי שעליו מתבססים הגורמים האישיים והקבוצות. התרבות בעצם מובנית בתוך המבנה החברתי ומאפשרת הבנה טובה יותר של הפעילות. הבנת מעמדה של המדינה כמוקד לתגמול והענקת זכויות שלטה בתקופה הקלאסית של האימפריה העת'מאנית והמשיכה לתוך המאה ה17 וקבעה אילו פעילויות נחשבו כקבילות. האמונה במעגל הצדק והשלכותיה על השליטה וההגנה על אנשים השפיעה על השקפת העולם של האיכרים. ברמה מעשית יותר, מקורה של השקפת עולם זו עוד בימי הביניים ממערכת השיפוט של הקאדים שסיפקה לאיכרים במה לומר את דברם בהקשר המקומי. רעיונות רבים בעניין הצדק נידונו ברמה של בתי המשפט המקומיים כממסד תרבותי.

ברקי טוען כי המדינה העת'מאנית יכלה לתמרן את המעמדות החברתיים באופן שמנע מרידות. התאפשר בעיקר בשל האופי של יחסי חברה מדינה באימפריה. הוא מראה לגבי כל מעמד, איך המבנה החברתי ופעולות השלטון אפשרו שליטה. בניגוד לטענה הרווחת שהמדינה העותומאנית איבדה שליטה על הפרובינציות והמעמדות השונים לקראת סוף המאה ה16, ברקי משווה את התקופה הקלאסית למאה ה 17 כדי להראות שהמדינה אכן תיאמה ושלטה בכל מרכיביה.

בתקופה הקלאסית השליטה על המעמדות השונים התבססה על התפקוד הפטריארכאלי של משקי הבית. המדינה הבטיחה נאמנות של משרתיה ע"י כך שתגמלה אותם ובכך מנעה מהם לפתח נאמנויות חלופיות. מערכת העבד – משרת הבטיחה כי המעמד השליט לא יוכל לפתח זהות ומוסדות אוטונומיים מחוץ למדינה עצמה. האישים השונים קיבלו את מעמדם מן המדינה וכך נשמרו כמשרתי המדינה. מאחר ולא היה להם בסיס לכוח או לעושר משל עצמם הם נשארו משרתים נאמנים למדינה. המעמד העליון של אנשי המדינה היה בעמדה חברתית שונה לחלוטין מן המעמד המקביל במדינות מערביות בימי הביניים ובראשית התקופה המודרנית. המערכת התבטאה בקושי הרב להגיע לעמדה של כוח, עושר ומעמד באופן בלתי תלוי במדינה.

השליטה באוכלוסיה הכפרית התחילה בהיסטוריה העת'מאנית ע"י ניסיון לשעבד ולישב בכוח את האלמנטים הנוודים בחברה. רמת השליטה האדמיניסטרטיבית והצבאית של המדינה בנוודים הצליחה במידה שהצליחה הפיכתם למתיישבים חקלאיים. הקמה מאוחרת יותר של יריבות בין שתי שיטות של בעלות על קרקעות חיברה את האיכרים עוד יותר למערכת השלטונית ונתנה להם מוצא לכעסים שלהם. האוכלוסייה הכפרית נשלטה ע"י סדרה של פטרונים והאמינה שיש לה ערוץ תלונות שהמדינה מתייחסת אליו. הסדר החברתי הכפרי כלל רק מינימום של התארגנות מקומית וקשרים בין ובתוך הקהילות הקשו על האיכרים להתארגן לפעילות משותפת.

התערבות מדינית גם בהקשר האירופאי וגם בהקשר העת'מאני חיזקה את שליטת המדינה ע"י צורות שליטה ביורוקרטיות. פקידי המדינה, במקרה העת'מאני, להבדיל מן האירופאי, הפכו את התערבות המדינה ליתרון והגדילו את יכולת המדינה להתמקח ולשלוט במעמדות חברתיים. המדינה העת'מאנית הצליחה בתמרון המעמדות למצב של תמיכה במדינה. לא היו מרידות של מעמד בודד או בריתות בין מעמדות. הפקידים בפרובינציות לא פיתחו יחסי פטרונות עם האיכרים והפוטנציאל לברית ביניהם היה נמוך.

במאה ה 17, בתגובה לשינויים בסביבה הבינלאומית, המדינה העת'מאנית יצרה מאבק בתוך המעמד העליון – השליט. אנשים מהמעמד העליון פוזרו לתפקידים בפרובינציות והתחרו שם עם המעמד השליט הקודם. ע"י חלוקת משרות שונות בפרובינציות, המדינה יכלה לקרב גורמים רצויים ולהרחיק אחרים. שילב תחומי אחריות בין השלטון המרכזי לאנשי הפרובינציות יצרה יריבויות בין הרמות השונות באדמיניסטרציה. בתחילת המאה ה 17 נוצר מצב של תחושת כאוס בתוך האליטה. המדינה חיזקה את הניצול של מעמד האיכרים ע"י האליטה החדשה והישנה ולכן האיכרים והאליטות לא יכלו להתאחד וליזום מרד.

בתהליך היווצרות המדינה יכול להתעורר מגוון רחב של סוגי קונפליקטים בתלות ביחסי החברה – מדינה. באימפריה העותומאנית, המדינה פתחה בפני איכרים שלא יכלו יותר להתפרנס מחקלאות מסלול של גיוס לצבא ולחימה נגד האויבים באירופה ובפרס. בהמשך, לאחר שסולקו מן הצבא התארגנו אותם חיילים לקבוצות של שכירי חרב להשכרה לכל דורש. קבוצות אלו השפיעו על החברה הכפרית במשך תקופה ממושכת. היוצרות הקבוצות של שכירי החרב והשודדים השפיעה על החברה הכפרית בשני כיוונים. מצד אחד הם נשכרו ע"י גורמי שלטון כדי להילחם זה בזה ומצד שני הם שימשו מוצא לאיכרים שלא יכלו עוד להתפרנס מחקלאות.

היסטוריונים של האימפריה העת'מאנית מציגים את חוסר היכולת של המדינה לקלוט את כנופיות שכירי החרב לתוכה כחולשה. ברקי טוען כי זו בעצם מדיניות נבונה של המדינה שקלטה אותם באופן זמני וחלקי ובעלות נמוכה ע"י שכירת שירותים מדי פעם ומאוחר יותר ע"י הצעת משרות למנהיגי הכנופיות. ניתן להבין טוב יותר את היחסים בין המדינה לכנופיות אם משווים אותם לתהליכים דומים בסין. המדינה הסינית ניסתה להסדיר כוחות מיליציה מקומיים שהתפתחו שם. המדינה העת'מאנית השתתפה בעצמה ביצירת המיליציות בעוד שבסין הן נוצרו מתוך צורך חברתי בעיקר להתנגדות למיסים. המדינה הסינית חשה מאוימת ע"י המיליציות וניסתה לשלוט בהן ולהסדיר את פעילותן. המדינה העת'מאנית ניצלה את המיליציות כדי להגביר את השליטה באזורים הכפריים. גם כאשר המיליציות הפכו לכנופיות שודדים השכילה המדינה העת'מאנית להתמקח איתם ולהחזיר אותם למסלול שתאם את צרכיה.

המנהיגות העת'מאנית השתמשה בכנופיות בחוכמה כדי לאחד טריטוריות ולהגביר שליטה. אמנם הכנופיות יצרו רמה של כאוס בחברה והמדינה הייתה מחויבת מדי פעם לטפל בתלונות של אזרחים נגדן אך תפקידן החשוב היה בתרומתן לסיפוח שטחים. ההבדל בין המרידות באירופה לבין תופעת הכנופיות באימפריה העת'מאנית הוא בכך שבאירופה המורדים ביקשו לקעקע את השלטון ואילו באימפריה העותומאנית הם ראו הישג בהשתלבות בשלטון, קבלת משרות וכו' וזאת בעידוד מכוון של השלטון.

נושא נוסף שברקי מציג הוא מידת הקשיחות של המבנה החברתי מדיני והתאמתו לצרכים משתנים. בצרפת היה תהליך של הקשחה מבנית והקשחת סגנון השליטה ע"י הצנחת פקידים של השלטון המרכזי לפרובינציות. המדינה העת'מאנית שינתה כל הזמן עמדות, רמות אדמיניסטרציה ושליטה לפי הנסיבות המשתנות והדרך להקמת מדינה ידעה נסיגות לצורות ניהול מסורתיות וחזרה לשליטה מרכזית מספר פעמים. חוקרים רבים של השלטון העת'מאני התייחסו למעמדו של הסולטאן כשווה ערך למעמדה של המדינה. ברקי טוען כי יש להפריד בין השניים ואין זהות בין הסולטאן למדינה. גם כשכוחו של סולטאן נחלש עדיין היו מוסדות מדינה ששלטו וגם מרידות צבאיות נגד הסולטאן לא בהכרח פגעו במדינה.

ברקי לא מסכים עם קביעתו של ג'ק גולדסטון שהמדינה העת'מאנית עברה מספר מקרים קשים של התפרקות. לדעת ברקי אין עדויות שכל האלמנטים של התפרקות כגון מרידה של האליטות והתקוממות המונים אכן התקיימו. הרכיב השלישי של מאבק בתוך האליטה השלטת למעשה חיזק את שלטון המדינה משום שהיא יזמה אותו כדי להפנות את תשומת הלב לעניינים שוליים. המדינה העותומאנית התמודדה עם המשברים ע"י יצירת קונפליקט בתוך האליטות ושילוב חלק של האליטות בתוך הממסד של המדינה. המדינה העת'מאנית הצליחה לנהל משברים במקום להתפרק ולהישבר כתוצאה מהם.

כתוצאה מהתפתחות הכנופיות ומדיניות של משא ומתן איתן נוצר בלבול בקשר למה לגיטימי ומה אינו לגיטימי. בלבול זה נוצל ע"י המדינה העת'מאנית לקבוע בעצמה קריטריונים של לגיטימיות אשר משתנים כל הזמן לפי צרכי המדינה.

היסטוריונים רבים רואים את המדינה העת'מאנית כחלשה עקב ההסכמים שלה עם הכנופיות. ברקי רואה זאת דווקא כעוצמה של המדינה שהתאימה עצמה לנסיבות. שילוב הכנופיות באופן סלקטיבי בצבא שרת את מטרות המדינה גם ע"י הגברת הכוח הצבאי ללחימה בהאבסבורגים ובפרסים וגם ע"י נטרול פוטנציאל הנזק המקומי שהכנופיות היו עלולות לגרום בפרובינציות.

ברקי טוען עוד כי ההיסטוריונים המסורתיים הרואים בפעילות הכנופיות תופעה למרד אינם מנתחים אף פעם את תוצאות המרד – האם המורדים נצחו או המדינה נצחה, משום שבעצם במרבית המקרים היו הסכמים של שילוב הכנופיות בצבא ולכן זה בעצם כלל לא היה מרד על פי השקפתו של ברקי.

מוסכמה היסטורית נוספת שברקי כופר בה טוענת שזרעי הפירוק של האימפריה במאה ה 18 נזרעו בעצם ע"י ההסכמים עם הכנופיות במאה ה 17. ההסכמים של המאה ה 17 הופרו בסופו של דבר כך שלא השפיעו לטווח ארוך. הם גם היו עם גורמי שלטון שעברו רוטציה כל הזמן ולא היה להם עניין בביסוס שלטון מקומי והתנתקות. ההתנתקות התחילה במאה ה 18 כאשר המושלים המקומיים נעשו תושבי הפרובינציות ונפסקה הרוטציה.

סיכום: ברקי מסכם כי המסקנות ממחקרו מנוגדות לאינטואיציה. במהלך המאה ה 17 המדינה העת'מאנית נראתה כחלשה לעומת צרפת שצעדה באון לאיחוד מדיני אבל בעצם היא הייתה חזקה וקריאטיבית יותר.

המדינה העת'מאנית הייתה גמישה יותר ובכל שלב התייחסה במדיניותה למבנה הסוציואקונומי של האימפריה. חלק מן הגמישות נובע מעצם גודלה של האימפריה והשונות בין האזורים השונים שחייב התייחסות שונה לכל אזור. שיטה זו הובילה לאסטרטגיה יצירתית של המדינה כנושא ונותן כאשר התמורה שהיא מביאה לעסקה היא עצם הכנסת הגופים המקומיים תחת כנפי השלטון המרכזי. התוצאה הייתה הגברת השליטה על הטריטוריות.

אסטרטגיית קליטת הכוחות המקומיים בדרך של משא ומתן הייתה שונה לחלוטין מן האסטרטגיה האירופאית שחתרה לסילוק ומיגור של הכוחות המקומיים – דבר שגרם למרידות ומלחמות דמים. המדינות המערביות יכלו להרוויח מאימוץ האסטרטגיה העת'מאנית אלא שהן לא ראו אותה באור הנכון ופרשו אותה כחולשה של המדינה. קשה לדמיין את לואי ה 13 או ה 14 מקיימים משא ומתן עם כנופיות מורדים…

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית