FANDOM


David Paul - From Elite to Class The Transformation of the Iraqi Political Leadership

From Elite to Class: The Transformation of Iraqi Political Leadership \ David Pool.

מטרת הפרק הזה היא לנתח את המערכת הפוליטית בעיראק שקדמה ל – 1958. במאמר זה פול מראה שלושה מערכות: 1. המשטר הקולוניאלי ויצירת כוח פוליטי מבית. 2. יצירת אליטות וריבוד פוליטי. 3. היחסים בין אלו ששולטים בפוליטיקה (כלומר אלו הנמצאים בפסגת הרובד הפוליטי) לבין אלו ששולטים בעושר (כלומר אלו הנמצאים בפסגת הרובד הכלכלי). למרות שהשבטיות, הכפר ויריבויות עירוניות המשיכו במישור המקומי. מרכז חדש היה אחראי על השלטון. מרכז זה היה בחסות קולוניאלית ועבד בשותפות המוסדות הפוליטיים הערביים (Arab faחade). מטרת המאמר היא לבחון את התהליך שבו התמלא הואקום הפוליטי בעיראק שלאחר מלחה"ע ה- I. וכיצד החברה, הכלכלה, הפוליטיקה ואף הפונדמנטליזם הפכו לעימות ישיר בבסיס הסוציו-אקונומי. האליטה הפוליטית נוצרה מקצינים עות'מאניים לשעבר ומנהיגי שבטים על בסיס אינטרסים מעמדיים. לעניין זה שני גורמים חשובים : א. החשיבות בעיני המעצמות הקולוניאליות בהקמת אליטה לאומית מההנהגה המקומית. ב. המדיניות הקולוניאלית ששמשה כזרז להופעת אליטה שמבוססת על מעמדות ששלטו על הכלכלה והפוליטיקה עד 1958. במאמר זה יבחנו שני סוגי אליטות בעיראק: השריפים והשיח'ים (ראשי השבטים) ואת גיוסם למשרות בפוליטיקה העיראקית.

האמיר פייצל והשריפים

השם שריפים נגזר מהשריף של מכה והחיג'אז בתקופה העות'מאנית, ושלטו על סוריה וירדן בתחילת שלטון המנדט על אזורים אלו. השריפים הוו את עמוד השדרה של הערבים ב-"מרד המדבר". רובם היו קצינים בצבא העות'מאני שנשלחו לסוריה או לחיג'אז. חלקם נכנסו לארגונים כמו: "אל-אהד" וחלקם נחשבו לגיבורים במאבקם למען הערביות, למשל יאסין אל-האשמי שהצטרף לפטריוטים הערביים לאחר הנסיגה המלאה של העות'מאני משטחים ערביים, וכמו אחרים ששרתו אצל האמיר פייצל בסוריה. המרד הערבי הפך למיתוס וזכור בשל סרטים כגון "לורנס איש ערב". עד 1958 השריפים שחקו תפקיד מרכזי בעיראק בעקבות החזקתם במשרות הבאות: שגרירויות, משרדי שרים, קציני צבא, בכירים במערכת המשפט ומושלים בפרובינציה . משרות אלו נתפסו בידי אלו ששרתו בעבר בצבא העות'מאני. וילאיית בגדד החזיקה בתי ספר צבאיים בפרובינציות שלה והשריפים זכו ללמוד שם כחלק מהצבא העות'מאני. ובכך רכשו השכלה וידע שלא זכו לו שאר נתיני האימפריה הערבים.לאחר 3 שנים בבית הספר, מי שעבר את הבחינות נסע להשתלמויות באיסתנבול. מי שחי בבירה נהנה מלימודים בבית הספר לעומת אלו שחיו בפרובינציות ולא זכו ללמוד. {מכאן בעמוד 68 הוא מזכיר שמות כמו עלי ג'אוודאת, שריף שהפך לימים לראש ממשלה שנסע ממוצול לבגדד ונתקל בקשיים עד הגיעו ללמוד שם וכו'} הרושם הכללי הוא שמי שלמד בבתי הספר הצבאיים באיסתנבול הגיע ממשפחות עניות יותר. {מכאן הוא נותן דוגמא של טאליב מושטאח שהיה בן לביורוקרט עות'מאני ומצטט מדבריו בעמוד 68 שמתאר כי העניים למדו בבגדד וחלמו על לשלוח את ילדיהם ללמוד באיסתנבול}. ארנסט דאוון טוען שהאנשים שהחזיקו במשרות צבאיות באו מדלת העם מכיוון שתשעה מכל עשרה סורים מ"אל-אחד" לא היו רשומים במילונים הביוגראפיים וגם לא בני משפחותיהם. ונראה שמה שהוא מצא לגבי הסורים נכון גם לגבי השריפים של עיראק שהיו בעלי רקע צבאי. בהרבה חברות מזרח תיכוניות הפוליטיקה משותפת לאנשים בעלי רקע דומה, כגון: שכונות או בתי ספר משותפים. ובעיראק ניתן למצוא את הקשר של בתי ספר משותפים כך שלמשל שלושה ראשי ממשלה היו באותה כיתה בבית הספר (נורי אל סעיד , טה אל האשימי ועלי ג'אוואדאת). והיו כאלה שהיו קרובי משפחה בקשרי חיתון {הוא מזכיר את שמותיהם בעמ' 69}. חשיבותם של אלו המוזכרים בטבלה היא לא בכך שהיו קשורים לשריף פייצל אלא קשריהם עם המשטר המנדטורי הבריטי שסייע לעלייתם. השריפים היו הבסיס לתנועת העצמאות הערבית בעיראק הפוסט- עות'מאנית. אותם אנשים הגיעו ממעמד חברתי בינוני וגבוה בעיראק יחסית לאלו שהגיעו ממעמד נמוך בסוריה. השריפים בעיראק שמרו על המסגרת שנתנה להם האימפריה העות'מאנית גם כאשר הוקמה עיראק החדשה מבחינה של בירוקרטיה, צבא ודת. פייצל איבן חוסיין נולד בחיג'אז למשפחה מובילה במשפחות של מכה. שני בניו פייצל ועבדאללה היו המועמדים למשול בשטחים שנכבשו מהעות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. ב- 1920 הקונגרס הסורי הכתיר את פייצל למלך סוריה. זמן קצר לאחר מכן הוכתר עבדאללה למלך בעיראק. האירועים באירופה שינו את המהלכים, הצרפתים הכריזו מנדט על סוריה ובכך הותירו את פייצל כמלך ללא ממלכה. הבריטים שראו בעבדאללה כמועמד גרוע בעיראק העדיפו את פייצל הסורי על פניו. ב- 1932 ניתנה עצמאות לעיראק ופייצל קיבל אותה לממלכה ואחיו עבדאללה קיבל במקומה את ממלכת עבר הירדן. לפייצל לא היו קשרים קודמים עם עיראק והקשר היחיד שלו שם היה עם השריפים שחיו בבגדאד אך לא היו נאמנים לו במיוחד. האליטות המקומיות התחרו בפייצל כגון: משפחת גיילאני מבגדאד, משפחת נקיב מבצרה ומשפחת סוואידי ממוצול. כל אלו הציעו עצמם כשליטים. פייצל נשען על הבריטים מפני שלא הייתה לו תמיכה פנימית מחד. ומאידך, מפני שהבריטים לא השכילו להבין שאין להנחית על העיראקים שליט מלמעלה אלא להצמיחו מבפנים. לכן, המשטר של פייצל לא היה לגיטימי בעיני העיראקים מכיוון שנחשב בריטי. פייצל ניסה ליצור נאמנים מחוגי האליטה החברתית, הפוליטית והכלכלית בעיראק כדי להיות עצמאי מן הבריטים. לכן, הוא יצר בריתות עם ראשי השבטים.

ראשי השבטים (השייח'ים)

בספרות של השינויים הפוליטיים ניתן לראות שעל אף "ההתפתחות" או ה"מודרניזציה", שהשייח'ים עדיין מהווים גורם פוליטי חזק המנסה להפוך את כוחו בשבט לכוח מדיני. כשהבריטים הגיעו לעיראק רוב הקונפדרציות השבטיות פורקו אך היו עדיין שבטים חמושים כגון: "אימאראת אנזאח", "שמאר ג'ארבה" וה"דוליים" והשייח'ים שלהם שלטו בשטחים המערביים של עיראק ובני בריתם או אויביהם שלטו במרכז עיראק. המדיניות הבריטית ביחס אליהם הייתה ליצור מחדש ולבסס משרות בשלטון לשייח'ים ששבטיהם התפרקו או בתהליכי פירוק. זה נעשה מתוך נוחות כלכלית. כיוון ששלטון ביורוקראטי יצרוך הרבה פקידים בעוד שראש השבט דואג לכל אלו בתוך שבטו. מדיניות זו הייתה קיימת גם אצל העות'מאני כדי לעודד את נאמנותם של השבטים לשלטון {הוא נותן דוגמה לכך בעמוד 76}. שיטות אחרות לחיבור בין השייח'ים לשלטון המרכזי היו: א. שימוש בשייח'ים כיזמים לעבודה שבטית. ב. שימוש בשייח'ים כמפקדי יחידותיהם השבטיות בלחימה. ג. שימוש בשייח'ים כגובי מיסים מן השבט. {כאן הוא נותן דוגמה לחפירת תעלה חקלאית שבה שייח' עלי סולימאן סיפק אלף עובדים מבני שבטו}. במישור המקומי היה ניסיון למסד את ראשי השבטים לעניינים מקומיים ולשפוט את אנשיהם בעצמם. התמיכה החשובה בשימוש של השייח'ים הייתה הבעלות והשליטה על האדמות. (דבר זה נובע מחוקי התנט'ימאת של 1958 של העות'מאני שמעניקה בעצם אוטונומיה לראשי השבטים). מכיוון שסוחרים עשירים בתקופת התנט'ימאת יכלו לחכור את הקרקע הביאה לעיתים למצב אבסורד שבו סוחר קנה מהעות'מאנים קרקע ללא קשר לאיזה שבט שוכן עליה. כשהבריטים הגיעו לעיראק הם ראו מצב שבו: א. היו בעלי קרקעות שהשטח היה שלהם על הנייר אך בשטח השבטים שלטו בו. ב. רוב השטחים היו שטחים חקלאיים. היו שטחים שהיו שייכים לשבט ומעולם לא נחכרו ולכן נתנו לשייח'ים את השליטה החוקית בו בשלושה תנאים: א. השכר לפועלים יהיה על בסיס הגיוני. ב. החוזה על הקרקע יהיה בבעלות שייח' אחד. ג. הממשל יכול לקחת לעצמו את השליטה על הקרקע כדי להבטיח יחס הוגן כלפי הפלאחים. האדמה הייתה המשאב היצרני המרכזי והמקור היחיד לעושר כלכלי. השייח'ים היו בעלי הקרקעות והיו להם גם נאמנים מבני שבטם. כלומר, היה להם כוח חברתי, כלכלי ופוליטי לעומת השריפים. בהתפתחויות של 1930 היה צורך לממשל העיראקי בכסף לחינוך, פרויקטים כלכליים ולחימוש הצבא. ומכיוון שהשבטים היו חמושים היטב העלאת מיסים לא באה בחשבון. ולכן, הפכו את השייח'ים לקפיטליסטים חקלאיים. וחילקו את עיראק לשטחי עיבוד קרקעי בראשות בעלי הקרקעות. {הוא נותן דוגמה לכך בעמודים 82 – 83}. כוחם של בעלי הקרקעות עלה במיוחד בבסיס השבטי, דבר שגרם לדיכוי וליצירת תנועות מרי רדיקליות כלפי המונרכיה בעיראק וכלפי הפוליטיקאים השריפים. המעבר הזה של עיראק משלטון האליטות לשלטון המעמדות יצר כוחות חברתיים שהפילו את המשטר ב- 1958.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית