FANDOM


Ehod Toledano: The Emergence of Ottoman-Local Elites 1700-1900: A Framework for Research זמן: מאה 17-19. מרחב: האימפריה העת'מאנית, בדגש על הפרובינציות הערביות וצפון אפריקה. סוגיות: I.מסגרת המחקר של ההיסטוריה העת'מאנית, בדגש על הפרובינציות הערביות וצפון אפריקה. II.האינטראקציות השונות בין האליטות המקומיות לשלטון המרכזי באימפריה העת'מאני (באספקטים השונים), מבנה האליטות וכו'. (גם בהשוואה לשלטון הבריטי והצרפתי). III.דיון סביב "תזת השקיעה" של האימפריה העת'מאנית. IV.תחילת הלאומיות באימפריה העת'מאנית. הקדמה-מסגרת המחקר הראשונה

אחת התרומות העיקריות של אלברט חוראני הייתה במחקר של ההיסטוריה הערבית בשלהי התקופה העת'מאנית. הוא חקר וכתב אודות ההתנהגות הפוליטית של הנכבדים המקומיים, בעיקר במאה ה-19. הצלחת גישתו של חוראני,לא נבעה רק מהרעיונות שלו, אלא גם מהתזמון שלו. באותה תקופה, הנרטיביים של הלאומיות הערבית הבשילו וחוקרים מערביים החלו להסתייע בהיסטוריונים מקומיים, שסיפקו ראיות ומקורות היסטוריים. קריאתו של חוראני, לשימוש במקורות מקומיים התקבלה בהתלהבות גם במזה"ת וגם במערב. חוראני פרסם את עבודתו ב1968, אך חשש כי גישתו תחזק את הגישה השלילית כלפי התקופה העת'מאנית. ב1969, בהרצאה שנשא חוראני באוניברסיטת ESSEX ,הוא הציג פרספקטיבה חדשה, ונתן לגיטימציה מחודשת למורשת העת'מאנית, בהיסטוגרפיה של המזה"ת  הערבי ובצפון אפריקה. למרות זאת, הדגשת יתר של המקורות המקומיים (בעיקר כרוניקות ותיעודי בתי משפט שרעיים), וכמעט התעלמות מוחלטת ממקורות מקומיים ומרכזיים עת'מאנים, הדגישה את הפרספקטיבה הערבית ולמעשה התעלמה כמעט לחלוטין מהרקע של המזה"ת המודרני. אלברט חוראני שגינה והכיר בנטיות האלה, הפך לחוקר העת'מאני ביותר של ההיסטוריה הערבית במזה"ת, קרי שם דגש על המורשת העת'מאנית  של המזה"ת.

מסגרת המחקר השנייה מסגרת המחקר השנייה הולכת צעד אחד קדימה בדרך להדגשת הפרק העת'מאני, בהיסטוריה של האליטות הערביות במזה"ת, בדרך להדגשת החשיבות שלה,כחלק מכונן של הנרטיב. טולדאנו אומר שהוא לא מגיע למסקנות סופיות ולא קובע קביעת' חד משמעיות, אלא,כוונתו היא לשרטט את קווי המתאר העיקריים של ספר העתיד לצאת לאור, לסקור את הנושאים והתזות המרכזיות, ולספק את מה שבמדעי החברה מכנים THE ARGUMENT (השיח סביב נושא מסוים)-מי שלומד מדעי המדינה בטח ייזכר ביואב פלד ה"אהוב" על כולנו. אחד מהמכשירים בהם טולדאנו משתמש בכדי להוביל את הטבע ההססני של ההשקפות שהוא מבטא, הוא דיון במונחים שמצריכים פירוט רב יותר והגדרה טובה יותר. הוא הגיע לפרוייקט הנוכחי, לאחר בילוי רוב חייו האקדמיים בחפירה במסמכים מזרח תיכוניים (מצריים ותורכיים), ארכיונים בריטים וצרפתים,למרות המכשולים שהוצבו במסע זה ע"י הממשלות השונות וע"י יחידים. טולדאנו אומר שהיה זה מרדף מאתגר מאין כמוהו, ושהאנרגיות המושקעת' בפרויקט כזה, סביב השפה ונושאים שונים, לעיתים מערפלת את הנושאים העיקריים. אותם סנטימנטים לנושא היו גם אצל אלברט חוראני. ההיסטוריה העת'מאנית היא אחת מתת התחומים המתקדמים בלימודי המזה"ת, זה בעיקר בשל זמינות רבה ומגוון מקורות, שאף תקופה בהיסטוריה של המזה"ת לא משתווים להם. זה גם משקף את פתיחות המחשבה של כמה עת'מאניסטים, שיישמו שיטות מחקר ממדעי החברה ובכך התעלו על השמרנות של המחקר בתחום, בעיקר המחקר סביב מקורות ה- DEFTERS . חוקרים כמו אינלג'יק, ברקן, ואיצקוביץ, מערבים בכתיבתם מתודות מחקר מתחומי הכלכלה והחברה במחקרים שלהם. אנו חייבים להם תודה בהחייאת המחקר המתיש של מקורות ה- SIYAKAT . כך, ב-2 העשורים האחרונים נערכו מחקרים מעולים, העוסקים באספקטים חברתיים, כלכליים, תרבותיים, ואינטלקטואלים של ההיסטוריה העת'מאנית. מאז מחקרו של SHAW בשנת 1976, לא הופיעה כתיבה כללית על ההיסטוריה העת'מאנית, ואולי זה משום שעבודתו משכה קיטונות של ביקורת. כך, בעוד עת'מאניסטים נרתעו מלבצע מחקרים כוללניים, חוקרים לא עת'מאניסטים, כתבו (ללא הסתמכות על מקורות עת'מאנים) על ההיסטוריה של הערבים, המהלך המאות העת'מאניות. מחקרים אלה, חיזקו את המחקר של הפרובינציות הערביות של האימפריה,למרות שכבר היו מחקרים כאלה, שלא התבססו על מקורות עת'מאנים. אחד הביטויים לעיוות הזה, הוא חוסר היכולת להתחקות אחר האינטראקציות בין העת'מאנים לערבים המקומיים,ואחר האינטראקציות בין הפרובינציות למרכז השלטוני.בגלל העיוותים נוצר רושם אצל הקוראים שהאליטות המקומיות היו ערבים ולא תורכים וזה פשוט לא נכון.

האליטות המקומיות והשלטון המרכזי-אינטראקציות, מבנה,וכדומה. טולדאנו אומר שהמחקר סביב התיעודים של בתי הדין השרעיים, העלו את המחקר שלב, מבחינת המחקר הפרובינציאלי על כל גווניו (כלכלי, חברתי וכו'). זה נכון אף יותר, כאשר חוקרים את שכבות האוכלוסייה שהם לא אליטות.אנשים שהיו דוברי ערבית ותרבותם מקומית, אבל חקר האליטות המקומיות לא יכול להיות מנותק מההקשר הכלל-אימפריאלי, ולא יכול להתבצע בהקשר לא עת'מאני.


הסתמכות על מקורות מקומיים טובים למחקר על כלל האוכלוסייה, אך את האליטות המקומיות, יש לחקור רק בהקשר העת'מאני. לכולם ברורה הנקודה, שלאליטה העת'מאנית הייתה השפעה על האליטה המקומית, אך לא לכולם ברורה האינטראקציה בין שתי האליטות במהלך המאות ה-17 עד המאה ה-19. אחד הטיעונים המרכזיים הוא שתהליך דו-צדדי של עת'מאניזציה ולוקליזציה, יצרו אליטות עת'מאניות מקומיות. תזה זו היא רב- ממדית וכוללת את הספירות הכלכליות, חברתיות, פוליטיות ותרבותיות.(אלברט חוראני הכיר בהשפעה זו של העת'מאנים). טולדאנו אומר שהוא בחר לעסוק דווקא באליטות, שכן הן באו במגע ישיר עם העת'מאנים והאירופאים, וניהלו קשרים חברתיים, כלכליים, ופוליטיים הדוקים עימם. מאותן אליטות צמחה הלאומיות בתחילת המאה ה-20 ולכן יש לבחון את ההשפעה של השלטון(גם של האירופאים) על אותן אליטות, כמו גם את השפעת הלאומיות. התהליך תהליכי ה- EXLUSION וה- INCLUSION (לא מצאתי מילה נורמלית בעברית לתרגם) , הם שקבעו את היחסים בין האליטות המקומיות לשלטון, בין אם השלטון העת'מאני ובין אם האירופאי. התהליכים האלה יצרו תגובות והשפעת' פוליטיות, סוציו-אקונומיות, ותרבותיות. אם את התקופה העת'מאנית אפיין תהליך של מיזוג, הרי שאת תקופת האימפריאליזם האירופי, אפיין עימות. כך אנו יכולים להסביר את ההופעה המאוחרת יותר של הלאומיות במזה"ת (יחסית לבלקנים למשל). טולדאנו אומר שההיסטוריה של המזה"ת מחולקת ל-3 שלבים, והשלב העת' הוא הארוך ביותר,אך הוא גם השלב שבו תהליכים ושינויים סוציולוגיים וחברתיים, היו יותר מורכבים ואיטיים. כמו שאינלג'ק טוען, בשלב הראשון, העת'מאנים השתמשו בשיטות המקומיות לצורכי שליטה, ורק בשלב השני, הם הכניסו שינויים ושיטות עת'מאניות לשלטון המקומי. תוך כדי השתלטות, האליטה העת'מאנית פתחה את הדרך בפני האליטה המקומית להשתלבות באליטה השלטונית. כל זה קרה בשלבים, כתגובה לצרכים משתנים וחדשים, תגובה למצבים מקומיים ואמביציות אישיות. למרות שמדובר בתגובה, עדיין מדובר בשינויים עקביים, לא מקריים ומכוונים. האליטה העת'מאנית- הASKERI (עסכרי) כדי שאדם ישתייך לאותה אליטה, הרי שהוא חייב היה לשאת המשרה שלטונית גבוהה, בשירותו של הסולטאן. אישה הייתה צריכה להיוולד לחבר באליטה או להינשא לאחד. תפקיד שלטוני יכול היה לייצר עושר, אבל עשיר שלא החזיק במשרה שלטונית, לא היה חבר באליטה העת'מאנית. כסף רב לא תמיד היווה כוח פוליטית .כבוד וכוח הוענקו לאדם ע"י הסולטאן.אליטה זו היא מעמד ה-KUL ("עבדי השער"- ועליהם כבר אין צורך להכביר במילים).העליונות של המערכת הזו נשארה יציבה (כמעט ללא עוררין) במזה"ת ובצפון אפריקה, לאורך כמעט כל ימי העת'מאנים. המערכת הזו, זכתה לתמיכה גם בתקופות שיוקרתו של השלטון העת'מאני לא הייתה בשיאה.אותן משרות שלטוניות היו נחשקות בעיניי האליטה הערבית המקומית.(הערה: גם אליטת הסוחרים העשירים וחכמי הדת היו חשובים, אך החשובים ביותר היו האליטה הבירוקרטית-צבאית, והם נהנו מעליונות יחסית בחברה. זו טעות תפיסתית לכנות את האליטה העת'מאנית חברה צבאית. התפיסה של אליטה צבאית מנהלתית היא יעילה יותר, מכיוון שהיא מתארת את הגיוון של האליטה, ולא מתאר את האליטה כצבא הנפרד מן החברה. מקום מושב הממשל העת'מאני היה בתוך העיר, אך במקום בו נראתה העיר מלמעלה. טולדאנו מתאר את תהליך המיון של מי שעתידים להיות היניצ'רים (שיטת הדברישמה המוכרת לכולנו). מדובר בנוצרים שאוסלמו, הוכשרו בבית ספר אימפריאלי אחד. הם היו נאמני הסולטן וגם רכושם, גם דה-יורה וגם דה-פקטו, היה שייך לסולטאן. גם נשים היו חלק מהאליטה והן היו בהרמון-HAREMS .המודל האידיאלי הזה, של נוצרים שאוסלמו לא תמיד היה נכון, וגם מוסלמים חופשים הורשו להצטרף למעגל ההכשרה. גם מושלים מקומיים פתחו בתי ספר מקומיים, שהכשירו אנשים לHOUSEHOLD שלהם. שיטה שמקורה בממלוכים(בשוני מסוים). בוגרי השיטה מילאו תפקידים בהתאם לכישוריהם, מתפקידים בארמון הסולטאן ועד תפקידים בפרובינציות המרוחקות. תפקידם היה לאכוף את שלטון הסולטאן. הם יכלו לעבור מאזור אחד למשנהו, מתפקיד מסוים לתפקיד מסוג אחר. הם חלקו ביניהם נאמנות עמוקה לשלטון בית עת'מאן. הם קיבלו את הקאנונים הסולטניים כנורמות התנהגות ואת השריעה. הם דיברו תורכית עת'מאנית וחלקו תרבות מיוחדת שייחדה אותם מכל מי שלא השתייך לאליטה האימפריאלית.עם זאת, היו גם נקודות שוני: רקע שונה, שפת אם שונה, ואוסף של שוניות פיזיות כגון גוון עור. ההטרוגניות הזו הביאה לרמת סובלנות גבוהה בתוך האליטה. אלברט חוראני הבחין בסימנים ה"בלתי מחיקים" ,שהתרבות של האליטה העת'מאנית השאירה על האליטות הפוליטיות במזה"ת ובצפון אפריקה. בתחילת המאה ה- 17, החל תהליך של שינוי בדוקטרינות ובטקטיקות הלוחמה, שלווה בעלייה בשימוש נרחב ומתקדם יותר בנשק חם. כמו כן, הייתה עלייה והופעה של מצור, כצורת הקרב העיקרית, דבר שגרם לעלייה חדה במספר החיילים העת'מאנים.מכוח קטן של 15,000 חיילים שהיו מרוכזים בעיקר סביב הKAPI (ארמונו של הסולטאן), במחצית השנייה של המאה ה-17, מספרם הגיע ל 100,000. במערכות מלחמה שונות, מס' האנשים, כולל אלו שהיו בתפקידי תומכי לחימה (ג'ובניקים), הגיע אפילו ל400,000. לתנועת הצבא הייתה השפעה כלכלית גדולה על המקומות בהם היה. הצבא העת'מאני כבר לא היה מרוכז רק בבירה, אלא היה פרוש לאורך כל גבולות הפרובינציות, כדי לספק את הצרכים הכלכליים של הצבא,הוחלפה שיטת התימאר בחכירת מס או אילתיזאם. התהליך היה לוקליזציה, ואלו מאפייניו העיקריים: 1.עליית ה-KAPI המקומיים או הHOUSEHOLD המקומיים כיחידה הצבאית-כלכלית-פוליטית עיקרית בפרובינציות. 2.גיוס אוכלוסיית הREAYA ל-HOUSEHOLD. 3.עלייה בריתוק מושלים מקומיים, פקידים ברמות נמוכות לתפקיד ספציפי אחד. 4.קשרים סבוכים בין האליטה הצבאית מנהלתית לבין המקומיים, ובעיקר האליטה בפרובינציות שנקראו-AYANS- נכבדים מקומיים.

תהליך זה של לוקאליזציה, הפך אינטנסיבי יותר במאות ה- 18-19 והוא לווה בתהליך מקביל של עת'מאניזציה. עת'מאניזציה פירושה תהליך הדרגתי של אינטגרציה: כלכלית, פוליטית ותרבותית של הנכבדים המקומיים ומשפחותיהם באליטה העת'מאנית. זה היה תהליך רב פנים, שמטבע הדברים לא היה תהליך אחיד. בכל אזור, השינויים היו בצורות ובכמויות שונות. כדי להבין את התהליך במלואו, אנו צריכים להבין את המציאות השונה בבלקנים, אנטוליה, המזה"ת וצפון אפריקה, בשלבים השונים ובמקומות השונים. דוגמא לתהליך זה היה אימוץ השפה התורכית עת'מאנית. באנטוליה, האספקט התרבותי של העת'מאניזציה לא היה "סיפור גדול", שכן, הנכבדים המקומיים דיברו תורכית ולא היו נפרדים מאוכלוסיית העסכרי, ע"י מכשיר תרבותי מפורש. לעומת זאת, בפרובינציות של המזה"ת וצפון אפריקה (בהן דיברו ערבית), תהליך העת'מאניזציה דרש הסתגלות אדפטציה תרבותית בהיקף גדול יותר, וכן אינטראקציות עם קבוצות זרות.מכאן, שזו לא הפתעה, שתהליך העת'מאניזציה בפרובינציות הערביות התחיל בשלבים המאוחרים של המאה ה-17, התקדם לאט והתקבע רק במאה ה-18.

במונחים פרקטיים, התהליך הדו-כיווני של לוקליזציה-עת'מאניזציה התרחש, כאשר חיילים, פקידים ואדמיניסטרטורים עת'מאנים, פיתחו (באופן הדרגתי) אינטרס מקומי, הצטרפו לכלכלה המקומית ונישאו לנשים מקומיות. הם למדו ערבית, אימצו מנהגים מקומיים והפכו בעלי אוריינטציה מקומית. בו זמנית, חברי המשפחות העשירות והנכבדים העירוניים השיגו מעמד וכוח של אליטה עת'מאנית, ע"י כניסה לאדמיניסטרציה. הם קיבלו את הפריבילגיות של התרבות העת'מאנית ורכשו השכלה במערכת האימפריאלית, גם באיסטנבול וגם במערכת המקומית: הם למדו תורכית עת'מאנית והוכשרו למשרות ממשלתיות. התחרות בקרב אותן משפחות להשגת משרות שלטוניות רמות יותר הייתה לעיתים פראית, ולשמחת המרכז האימפריאלי, לא שיקף אינטרסים מקומיים. מתהליך זה של הכללה, אליטות מקומיות עת'מאניות צמחו במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, אליטות עת'מאניות-מצריות, עת'מאניות-סוריות, עת'מאניות-עיראקיות, וכו', שהפכו דומיננטיות באזורים השונים , ובחברות השונות. התהליך הסוציו-תרבותי שהניע ואפשר את עליית האליטות היה בעצמו דו-כיווני. הוא הרחיב את מעמד האליטה ומיזג אותם עם הקבוצות המקומיות, אך בו זמנית,שינה את התרבות של האליטה. כך, תרבות של אליטות מקומיות, הפכה לערבוב של עת'מאניות-אימפריאלית, ואלמנטים מקומיים, כך למשל השפה הפכה לתמהיל של תורכית עת'מאנית וערבית.

לתהליכים האמורים הייתה השפעה פוליטית על האזורים השונים, והם האטו את תהליך ההתפרקות של השלטון העת'מאני. התהליכים האלה, הבטיחו את הלויאליות של האליטות המקומיות לאימפריה ואפשרו להם להרגיש תחושה חזקה של שייכות לקהילה העת'מאנית. כאשר הגיע רגע האתגר(השבר), הסולטאן יכול היה לסמוך על הנאמנות של האליטות השלטוניות המקומיות. כאשר הלאומיות סחפה אנשים רבים ברחבי החלקים האירופאיים של האימפריה, היו מעט מאוד הצלחות גם במזה"ת וצפון אפריקה (גם במלחמת העולם ה-1). גם מאוחר יותר,גם כאשר האימפריה התפוררה, המשיכו להתקיים רגשות של לויאליות ונוסטלגיה לתקופה העת'מאנית. בנוסף לכך, מאפיינים סוציו- תרבותיים נשארו בקרב האליטה. האספקט הכלכלי פרשנות סוציו-תרבותית של המקרו-תהליכים האלה, חייבת לבוא בד בבד עם התייחסות לאספקטים הכלכליים. תהליך לוקליזציה, משמעות גם שכלכלות מקומיות בפרובינציות, צריכות היו לתמוך בקבוצה נוספת שלא שילמה מיסים, קבוצה בעלת פריבילגיות. זה לא היה תהליך התנדבותי, ונושאי המשרות, שהיו חלק מהלוקליזציה, קיבלו מהממשל האימפריאלי את כל הכלים הנחוצים כדי להבטיח להם חלק הולם ביתרת הכספים. מכניזם ששימש לקביעה והערכה של היטלי מס (לגיטימיים או לא)- או בשמם האחר ILTIZAM,עברו למחזיקי המשרות השלטוניות, על מנת להעבירם לאוצר המדינה. אבל, עם צמיחתם של הKAPI, חלק נכבד מההכנסות שנאספו ע"י מחזיקי השלטון, נשארו בפרובינציות, כדי לקיים את ה-KAPI שהיו יקרים לתחזוק. קשת רחבה של אנשים מצאו תעסוקה והגנה ב-KAPIS והפכו להיות KAPIHALKI. ה"בית" הפך להיות, לא רק מקור הכנסה והגנה, אלא גם מקור זהותו של האדם שהשתייך אליו. כך, המונח KAPISIT הוא מונח נרדף לחסר בית וחסר תעסוקה, זהו אדם ללא KAPI, אדם שלא מחובר לרשת חברתית כלשהי. טולדאנו גורס שלוקאליזציה ועליית הkapi , הם שני תהליכים הקשורים זה בזה. בנסיבות שנלוו ללוקאליזציה, הKAPI היה הנדבך החשוב ביותר, והקשר החשוב ביותר למקום באימפריה העת'מאנית, במהלך המאות ה- 17-18. האליטה של הKAPIS חיקתה את ה-KAPI של הסולטאן בקנה מידה קטן יותר, וגודלו נקבע לפי עושרו של העומד בראשו. האליטה גם הייתה המייצגת העיקרית של הגיוס וההתמזגות החברתית של האליטה המקומית העת'מאנית. ה-KAPIS צמחו בתוך האליטה, בתוך ה-OCAKS(גדודי חיל המצב) בפרובינציות, מחוץ לצבא ובתוך אוכלוסיית ה-AYAN .הם פרסו רשתות של פטרונות בפרובינציות שהיו מקושרות לשלטון המרכזי, ומיקמו חברי KAPI במשרות צבאיות ואדמיניסטרטיביות, כדי לקדם את האינטרסים של ה-KAPI. אחת משיטות הגיוס שהיו בשימוש הקאפי, הייתה בשיטה הממלוכית- גברים צעירים נלקחו ע"י ראשי ה- KAPIS ואומנו במתחמים שלהם, למשרות צבאיות ושלטוניות וכן למשרות בתוך ה"בתים" עצמם. מוסלמים חופשיים שהתנדבו וילדים של פקידי KAPI ושל KAPIKULLARI, נכנסו למעגל, אפילו במספרים גדולים יותר. העובדה ששיטת הגיוס הממלוכית הייתה נפוצה בKAPIS, הביאו ערבים כותבי כרוניקות, להתייחס בטעות לאנשי הקאפי כשריד מקודש של המשטר הממלוכי, וטענו אח"כ (בתמיכת האירופאים) שבמצריים ועיראק, כמו גם במקומות אחרים, ממלוכים השתלטו על השלטון, והוציאו אותו מידי העת'מאנים. בפרובינציות הערביות, כמו גם במקומות אחרים באימפריה במאה ה-18, חלק מהקאפיס , פיתחו מה שטולדאנו מכנה- PROVINCIAL ASCENDANCY(את המונח הזה לא עלה בידי לתרגם). במשך הזמן הם הרחיבו את ה-ASCENDANCY שלהם מעבר לדור אחד, ופיתחו "שושלות" בקאפי שלהם. השלטון המרכזי השתמש ברשתות של הקאפי, כדי לקדם את האינטרסים של הסולטאן ושל האדמיניסטרציה המרכזית, תוך שימוש בטקטיקות שונות כדי להבטיח מידה מסוימת של שליטה על ההכנסות והמסחר,שליטה על כלים אימפריאליים חיוניים, כמו העלייה לרגל לחג'אז. (להזכירכם, הייתה רכבת שקישרה את האימפריה עם המקומות הקדושים-רכבת החיג'אז). הימשכות זו של הגדרה מחדש של הגבולות, והדינאמיקות המשתנות של מנגנון השליטה האימפריאלי, במהלך "המאה ה-18 הארוכה" (כפי שהיא מכונה, ומתוארת כשקיעת האימפריה העת'מאנית- טעות מיסודה). הדיון בתזת השקיעה ההבחנה המוכרת של השקיעה המתמשכת והמוחלטת של האימפריה מסוף המאה ה-16 והלאה, שימשה הסבר שימושי למה שהתרחש (או לא התרחש) בהיסטוריה של העמים הערביים בין המאות ה-17-20. הזרם המרכזי של ההסברים, התבסס על האבחנה של השקיעה העת'מאנית בכל מכלול התחומים. עם התפתחות המחקר ההיסטורי, והפיכתו למתוחכם יותר, היה קשה להישאר בתפיסה אחידה של התהליכים באזור גיאוגרפי נרחב כל-כך ובתקופה ארוכה כל כך, והיה קשה לכסות את כל האספקטים המרכיבים היסטוריה: אנושיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים, תרבותיים ואחרים. מעתה, למרות העידוד והמעורבות של נרטיביים לאומיים,ברחבי המזה"ת כמו במקומות אחרים,"תרופת הפלא" ההיסטוגרפית (השקיעה),ירדה מהחן ומהמשיכה שלה, במהלך 2 העשורים האחרונים. המחקר החדש מתאר את התהליכים שלא נחשפו במהלך תקופת ה"שקיעה", כביטוי לאדפטציה מדהימה למציאות משתנה, שמשקפת את התושייה, הפרגמטיות, והגמישות של המערכת השלטונית-אימפריאלית העת'מאנית, יותר מאשר את חוסר החיוניות שלה,ויותר מאשר את חולשתה. ההצלחה של כאלה מחקרים, הופכת את התפיסה הבסיסית שלנו כלפי ההיסטוריה העת'מאנית במאה ה-17. למרות זאת, דרוש מחקר רחב יותר לגבי המאה ה-18, בה, דה-צנטרליזציה נראית גדולה יותר, ומנגנוני השליטה מורכבים ומתוחכמים יותר. כך, עליית הביים (הממלוכים) במצריים ועיראק, ה-ZAMS בסוריה, ה-MANS בלבנון, ה-ZAHIR AL-UMAR בפלשתין, הביים וה-DEYS בצפון אפריקה ואחרים, נשארים מרכזיים בתזת השקיעה, תזה שלא עושה אבחנות בין המקומות השונים. טולדאנו טוען שיש טעות בפרשנות המסורתית של ההיסטוריה של האליטה העת'מאנית במאה ה-18.(המאה הארוכה כפי שהיא מכונה). הדגשת יתר של הערבים והמקומיים וההזנחה של העת'מאנים, הצליחה לבטא את חוסר האינטגרציה של הסמכות השלטונית המרכזית העת'מאנית, ל"הטביע" את הכוח המתוכנן שלה, את המשמעת' והחשיבות הכלכלית ואת ההשפעה התרבותית-חברתית שלה.

אלברט חוראני יוצא נגד תזת השקיעה. הוא כתב בספרו "ההיסטוריה של העמים הערבים": "במקום לדבר על שקיעה עת'מאנית, יהיה יותר מדויק לדבר על הסתגלות של השיטות השלטוניות העת'מאניות, לנסיבות משתנות באזורים שונים. בסוף המאה ה-18, השושלת העת'מאנית הייתה קיימת 500 שנה ושלטה על רוב המדינות הערביות יותר מ300 שנה. זה היה צפוי שדרכי השלטון של האימפריה, ישתנו ממקום למקום ומזמן לזמן".-טולדאנו מאמין שזו הגישה הנכונה למסגרת המחקר של האימפריה העת'מאנית. אחד מהדברים החשובים במסגרת העבודה המחקרית הוא עליית ה-KAPI, שהתרחשה באזורים השונים. אין כלום לגבי התהליך, שהוא לא עת'מאני, או מקומי ספציפי, ושיצדיק סיווג שלו בקטגוריות אחרות. יותר מכך, העליונות של המבנה העת'מאני במערכת האזורית, שהקיפה את הפרובינציות הערביות, הבטיחה המשכיות ועמידות במבחן הזמן. מבנה זה חיזק את החשיבות של המשרות השלטוניות (המפתח לכוחה של האליטה ולמעמדה), חיזק את מנגנון גביית המס (שהבטיח הכנסות), וחיזק את התרבות של האליטה. המבנה המסתגל והגמיש מטבעו, המשיך לווסת בין קונפליקטים פנימיים, לחצים צנטריפוגליים , עד לסוף ימי האימפריה. ההצלחה של רשתות ה-KAPI ,אפשרה שיתוף של האליטה המקומית והפרובינציאלית באליטה העת'מאנית. האליטות נשארו נאמנות לרעיון האימפריה עד לסוף ימי מלחמת העולם ה-1. בתחילת המאה ה-20, מקומיות -עת'מאנית כבר הפכה לעת'מאניות- מקומית, גם במונחים תרבותיים- חברתיים וגם במונחים אחרים. בימים אלה, החל גירוי של לאומיות והתפשט בעיקר בחלקים האירופאים של האימפריה. אבל הזמן ש"אבד" תחת השלטון העת'מאני, במהרה "הומצא" תחת האפקט המרוחק של ההשפעה האירופאית. מבחינה זו, המזה"ת התקדם מהר יותר מצפון אפריקה, כאשר מצריים הובילה את הדרך. בניגוד לכוללניות העת'מאנית, אדמיניסטראטורים בריטיים במצריים, פלשתין ועיראק, כמו גם צרפתים בסוריה ולבנון, הונחו ע"י בלעדיות, גם דה יורה וגם דה פקטו. למושלים ולבירוקרטים הבריטים והצרפתים, לא הייתה שום שאיפה לאינטגרציה של האליטות המקומיות במערכת השליטה הפוליטית, הכלכלית,החברתית והתרבותית שלהם. הם שכרו אנשים מוכשרים מקרב האוכלוסייה המקומית לעזור להם, וכדי להפחית את החיכוך היום יומי עם הנשלטים. הם חיפשו להחדיר לאליטות המקומיות, אלמנטים בסיסיים של תרבות אירופאית, בדרך כלל באמצעות חינוך ועיתונות, חיפשו להקל על השליטה שלהם ולספק רק את מה שהיה הכרחי כדי להבטיח מידה מינימאלית של נאמנות, ולמזער את ההתנגדות. הייתה להם תפיסה ברורה של קו מפריד בינם לבין האליטות המקומיות, והם לא עודדו, שום ניסיון לחצות את הקווים משני הצדדים. ניתן לומר, כי עולמם של האליטות המקומיות קרס על כל מרכיביו. האובדן של המרכיבים, הוחמר ע"י הטיית המשאבים למרכזי השלטון האירופאי, והביאו את האליטות העת'מאניות המקומיות, לאמץ גישה של לאומיות אקטיבית. כשהם מועסקים ע"י כלים סוציו-פוליטיים הכרחיים, ונהנים מרשתות של פטרונות, הובילו האליטות מאבק נגד כיבוש זר, למען עצמאות לאומית. מאומנים באדמיניסטרציה העת'מאנית ובמקרים רבים בקיאים בשפות אירופאיות,חברים מובילים באליטות המזרח-תיכוניות, הובילו קמפיין בעיתונות, ארגנו הפגנות המוניות ואח"כ נשאו ונתנו עם הכובש הזר. גורמים אלה חיזקו את הרצון וסללו את הדרך לעצמאות. בתקופה שלאחר מלחמת העולם ה-2, כל מדינות המזה"ת וצפון אפריקה, הרוויחו עצמאות, במקרים רבים, לפני מדינות אחרות, אבל בכולן, האליטות הישנות, שהתפתחו במשך הזמן, מחוץ לאליטות המקומיות-עת'מאניות, המשיכו להיות בעמדת כוח, רק לתקופה קצרה. חוץ מלבנון, ירדן וטוניס (שנחשבות מקרה חריג), מושלים צבאיים, החליפו את כל האליטות, עם מעט מאוד התנגדות. האליטה האדמיניסטרטיבית – צבאית החדשה, שצמחה מהשינוי הזה, עדיין מחזיקה בעמדות כוח באזור, עד עצם היום הזה. סיכום אכן, חוראני צפה ומציין את העת'מאנים שהשפיעו על ההתנהגות באזור הזה, של המזה"ת וצפון אפריקה, עד הרבע הראשון של המאה ה-20. כך, מישהו יכול לשער שהדה-אינטגרציה המהירה שלהם, היה לה קשר עם שיבוש המערכת האינקלוסיבית שהעת'מאנים ייסדו במשך הזמן. מעבר לספקולציות, טולדאנו מקווה שהפרויקט שלו יסייע לחוקרי המאה ה-20, בניסיון שלהם להסביר את ההתמוטטות של האליטות הישנות, ואת כישלונן לשכפל את עצמן מחדש, במונחים סוציולוגיים ותרבותיים.( המונחים הפוליטיים והכלכליים כבר מוצו והוסברו.

סוף!!

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית