FANDOM


Shahrough Akhavi - "Egypt: A Neo-Patrimonial Elite", Pp. 68-115. חלק א' – מבוא: הרפובליקה הערבית המצרית בעצם יורשת את אחת המערכות הפוליטיות הוותיקות בעולם. כאן המחבר עושה סקירה קצרה של הפוליטיקה המצרית בין השנים 1805-1952. ראשית, התכונות הגיאוגרפיות של עמק הנילוס והמדבר הרחב העניקו בסיס חזק לאופי של הפוליטיקה המצרית: א. ריכוז סמכות. ב. הקלה בשליטה פוליטית. ג. יציבות פוליטית. ד. ביורוקרטיה של הכח.

כך המחבר מדגיש שמצרים היא בעצם דוגמא קלאסית ל"חברה הידראולית". השליטה בנילוס ובכל מערכות ההשקיה, התעלות והסכרים ע"י הרשויות פירושה שליטה על כל הארץ. שנית, מבחינה דמוגרפית, קיים ריכוז של כל האוכלוסייה סביב הנהר ושוררת הומוגניות דתית, אתנית ותרבותית המאפשרות שליטה של הרשויות באופן יציב. קשה לנתח ולהסביר שליטה במצרים ע"י הסברים שלא קשורים לשליטה בנהר אך ע"מ לנסח את המערכת הפוליטית המסורתית גם לא ניתן להתעלם מהשלטון הזר ששלט במצרים במשך מאות שנים. לשלטון "כיבוש" זה צריך להתייחס כאל גורם מרכזי בעיצוב מערכת פוליטית במצרים, מהפרסים במאה ה- 4 לפנה"ס ועד הבריטים (1882). (כאן המחבר מונה את כל מי ששלט במצרים). שליטה זרה זו חידדה אצל המצרים את תפיסת ה- "הם-אנחנו" וכן את הפער הרחב בין אליטות להמונים. רק ב- 1952 "בני הארץ" השתלטו על השלטון, ולמרות שפערים רחבים עדיין התקיימו, האופן בו התייחסו לפערים הללו השתנה. כעת קיבלו את הפערים האלה בסלחנות בזכות המקורות האוטוכטונים (ילידים) של המנהיגים.


חלק ב' – המערכת המסורתית: האימפריה העות'מאנית היא דוגמא קלאסית למערכת פאטרימוניאלית. נתיני השליט לא יכולים להנהיג או לשלוט על עצמם וזה היבט בפאטרימוניאליזם. התרבות הפוליטית העות'מאנית שיריינה את הרעיון שהסולטאן הוא הבעלים של האימפריה, באופן שבו בעל עסק הוא בעלים של החנות שלו. וכך גם היה נהוג לגבי מצרים לאחר כיבושה ב- 1517. מצרים היוותה מעין שלוחה של ה- Household בתהליך גידול האימפריה. הסולטאן מינה שליט באיזור, והשליט השליט את כוחו על האיזור במהלך הזמן, כאילו זוהי פאטרימוניה שלו. בתקופה בה לא היו עירעורים לגבי השלטון העות'מאני, האליטה הפוליטית של מצרים כללה את הפאשא, מס' מושלים, קצינים עות'מאניים, נכבדים שהחכירו מס, סוחרים, ראשי כפרים, בעליה מלאכה/אומנים. אך השכבות העות'מאניות (אלה שהוזכרו לעיל) היו כמובן מופרדות והתרבות הפוליטית בחצר העות'מאנית הייתה תרבות סגורה ללא נגישות להמונים. גם ניידות בתוך האליטה הייתה מוגבלת ודרשה ידיעת טורקית-עות'מאנית והכרות עם המנהגים התרבותיים של החצר העות'מאנית. במצרים, הפאשא, מושליו, עולמא וקצינים היו חלק מהשכבה התרבותית-חברתית העות'מאנית. הפלאחים, לעומת זאת, תמכו בכל החברה ע"י עיבוד הקרקעות שלהם. תפקידה של מצרים בתוך המערכת הפאטרימוניאלית הייתה לספק לסולטאן אוכל. ולמרות העול הגדול הזה על הפלאחים המערכת החברתית במצרים הייתה יציבה. הפלאחים היוו את החלק הרחב ביותר באוכלוסייה המצרית ונהנו ממעט אוטונומיה. לא הייתה להם בעלות על אדמות שהם עיבדו ואורח חייהם התאפיין ע"י יחסים קומונאליים. השלטון לא התערב בענייני יחסים חברתיים ועניינים מקומיים וכל כפר התקיים כיחידה כלכלית, חברתית משלו והייתה אחריות קולקטיבית לתשלומי מס ופרוייקטים ציבוריים. שינויים ומעבר מבעלות קומונאלית לבעלות עצמאית חלו רק במאה ה- 19. חוקרים כגון באר יעידו שלא ניתן בכל זאת לראות בכפר המצרי יחידה מגובשת אחת וישנה רמה נמוכה של שת"פ בכפר המצרי. אולם, למרות שינויים בבעלות על האדמה, שהתרחשו בתק' מוחמד עלי, לא הייתה התפתחות של ריבוד חברתי אצל הפלאחים. כמו כן, גם בערים במצרים לא התפתחו מוסדות עירוניים עם אוטונומיה. גם גילדות שהתאחדו, חסרו כל התפתחות חילונית-פוליטית (גם בקרב העולמא לא היו התאחדויות לגוף פוליטי).

חלק ג' – גורמים תיאורטיים לגבי מבנים חברתיים: מצרים הינה דוגמא לחברה מקוטעת – ה"קטיעה המאוזנת" תואמת את העקרונות של האסלאם, המדגישים את השיוויון בין המאמינים אך מעודדים דאגה פטרנליסטית מצד השליט וציות מצידם של הנתינים. הקהילה המוסלמית (עירונית וכפרית) מורכבת מיחידות מקורבות שלא מחזיקות כח או השפעה, מה שמביא לעיצובה של חברה מקוטעת. נאמנות וסולידאריות תמיד כוונו בתוך היחידה הזו ולא מעבר לה וכמו כן היציבות החברתית נקבעת ע"י מחסור של קבוצות שמתערבות בין המשפחה למדינה. החברה המצרית כחברה ניאו-פאטרימוניאלית: מרידות של כפריים/פלאחים התרחשו (יותר מאשר נלקח בחשבון ע"י חוקרים) כנגד מס' דברים: גיוס, מיסים גבוהים, פרוייקטים ציבוריים מפרחים וכו', אך למרות המרידות הללו, פלאחים לעיתים נדירות מתארגנים למען סיבה כללית יותר. לא היה אף פעם מרד המוני כנגד סמכות מחוקקת היות ורוב החברה המיצרית הייתה מקוטעת, מה שיצר נאמנויות מקומיות חזקות ומנע סלידאריות חברתית לאורך שטחיה הרחבים של מצרים. מצרים עד כה חוותה פאטרימוניאליות בתוך המבנים החברתיים שלה כאשר הפאטרימוניאליות הינה סוג של סמכות. אם כי חשוב לציין שבפאטרימוניאליזם השליט מודע שהוא לא יכול לשלוט לבד. הלגיטימיות של השליט תלויה בנתינים וכמו כן הפאטרימוניאליזם מגביל גם את השליט – הוא חייב להתנהג בדרך נאותה בעיני הנתינים ולמלא את ציפיותיהם ולהקשיב לתלונותיהם של הנתינים. קיימת כאן דרך דו-סיטרית של נתינה משליט לנתינים ולהיפך. הערה: כאן המחבר הקדים בכל הדיון על פאטרימוניאליזם ע"מ בעצם לדבר על האליטה שלאחר 1952 כאליטה ניאו-פאטרימוניאלית אשר הביאה איתה את הדפוסים המסורתיים במערכת הפוליטית המצרית. חוסר האוטונומיה של מוסדות וקבוצות אזרחיות עזרו לעצב את הפוליטיקה המצרית ע"פ עקרון השליטה ע"י הנסיך שבעלותו על הארץ נובעת מתוך פראקטיקה מסורתית. כיום האליטה היא ניאו-פאטרימוניאלית כאשר הגורם הצבאי בתוכה כ"כ משמעותי והכוחות המזויינים הם אלה שמובילים בסגל של הנשיא של הרפובליקה. הקצינים החופשיים ב- 1952 רצו לחסל את השכבה הפיורדאלית-האריסטוקרטית מתוך מצריים אך זה לא אומר שהם בורגנים היות ועדיין חסרים תעשייה, מסחר ואשראי שהינם הכרחיים לשכבה בורגנית . במצרים אף פעם לא התקיימה שכבת בורגנות ילידה, לכן רק ניתן לדבר על אליטה ניאו-פאטרימוניאלית. יהיה ניתן לראות את הכח האדיר של נשיא הרפובליקה למנות מישהו לכל עמדה של החיים הציבוריים וכעת ניתן לבדוק את תפקידה של האליטה הפוליטית המצרית בתהליך המודרניזציה לפני 1952.

חלק ד' – תהליך המודרניזציה: אחרי 1895 נכנסו שתי קבוצות נוספות לתוך האליטה המצרית: א. מיעוטים (קופטים, יהודים, יוונים, ארמנים). ב. תושבים זרים (איטלקים, צרפתים, בריטים).

תפקידם של התושבים הזרים היה חשוב בתק' איסמעיל (1879-1863) בגלל אינטרס שלו להעביר תהליך של מודרניזציה בארצו. מהגרים סורים מילאו תפקיד חשוב בסחר אך תרומתם העיקרית למודרניזציה במצרים הייתה התפתחות מערכת העיתונות. המיעוט הקופטי (סה"כ 7-10 אחוזים מהאוכלוסייה) שיחק תפקיד חשוב בפוליטיקה המצרית. במחצית הראשונה של המאה ה- 20 נציג מטעם המיעוט הזה אף כיהן כרה"מ. אולם, בציבור רווחה הדיעה שהקופטים משתפים פעולה עם הבריטים. בפועל זה לא היה כך אולם הלאומנים המצריים פעלו לחזק את הדיעה הזו עד כדי כך שניתן לראות את היעלמות הקבוצות הללו מעמדות מנהיגות מאז 1952. עד 1952 האליטה הפוליטית במצרים הייתה מורכבת מהמלך וחצרו, קופטים ומיעוטים אחרים (לא כולל יהודים) ואזרחים הבאים ממקורות אירופיים. כמו כן מהפכת הבעלות על הקרקע של מוחמד עלי שמה קץ לאילתיזאם והשליט נתן אדמות לאנשי משפחתו בעיקר – אריסטוקרטיה טורקו-צ'רקסית. לגבי כפריים, מבחינה תיאורטית הם יכלו להיות בעלי קרקע אך בפועל היה קשה לכפריים אפילו להחזיק במה שהיה להם וכמעט בלתי אפשרי היה לפלאח לשפר את מעמדו. כעיקרון, הקבוצות באליטה היו אחראיות לתהליך המודרנה במצרים. עבור הבריטים (Lloyd, Cromer, Gorst) מושלות טובה הייתה מורכבת ממודרניזציה. לכן הבריטים ניסו לנהל את העניינים המצריים עפ"י סטאנדארטים אירופאיים של מנהל ציבורי וכלכלי. בני בריתם של הבריטים בתהליך הזה היו כמובן קבוצות של לא-ילידים עם קשרים למערב וערכים "לא מצריים", כגון קופטים, קבוצות מיעוט אחרות, שכבת הטורקו-צ'רקסים, שהעדיפו ניהול טוב על פני תיאוריות פוליטיות של פטריוטיות מצרית או לאומיות ערבית. הבריטים, לא רק שלא תמכו בתיאוריות פוליטיות של מצרים, הם גם שללו את השאיפות המצריות להתפתחות תעשייתית. כנגד, התגבשה אופוזיציה מצרית סביב 4 קבוצות: א. מפלגה פטריוטית (1908). ב. מפלגת האומה. ג. עיתון "אל-מועיד". ד. מפלגת הוואפד (1927) קבוצות אלו נתנו לגיטימציה לתנועה לאומית מצרית. בנוסף לכך, ב- 1928 הוקמה תנועת "האחים המוסלמים" שהייתה ארגון מחתרת מיליטאנטי פונדמנטאליסטי. מאפיין מרכזי של כל המפלגות והאירגונים האופוזיציונים היה התנגדות לאליטות זרות שהוזכרו לעיל. חברי האופוזיציה בד"כ הגיעו מרקע כפרי במצרים, ומנהיגי התנועה הלאומית המצרית הגיעו ממשפחות כפריות אמידות. הייתה אף קבוצה של בעלי קרקע שניסו להיפרד מהבריטים ולהקים מעוז של התפתחות תעשייתית (1917-1922), לדוגמא, הקמת בנק מצרים, פדראציה של תעשיות מצריות. כינו אותם "האגף המדיני של בעלי הקרקעות". הייתה פה זיקה בפועל בין אינטרסים של תעשיינים וחלק גדול מהתנועה הלאומית. בכל מקרה, למרות ההתפתחויות הללו, התפתחותו של המעמד הבורגני הייתה מוגבלת מאוד. עד 1952 התעשייה היוותה רק כ- 10% מה- GNP של מצרים והגידול היה איטי מאוד (רק 5% במהלך 25 שנה). כנגד תהליך הצמיחה התעשייתית האיטית מחאו הקצינים החופשיים ב- 1952 עם שאיפה גדולה להרחיב את התיעוש. כך ניתן לראות בתוכנית החומש הראשונה (1959-1964) כי ההשקעה בתעשייה הייתה מירבית כ"כ ושיקפה את הציפייה שעד 1965 תרומתה של התעשייה ל- GNP תהיה יותר גדולה מתרומת החקלאות. ובכל זאת לא התפתח מעמד בורגני אם כי ניתן לראות את התפתחותה של שכבה חדשה במצרים של "ביורוקראטים מדיניים" שמנהיגים את הדרגות הגבוהות של הכלכלה. בנוסף, חברות וסוכנויות ציבוריות הינן תחת שליטת השלטון.

חלק ה' – הקצינים החופשיים ותהליך המודרניזציה: מהפכת הקצינים החופשיים ב- 1952 שמה קץ לשלטון המלוכני במצרים. המהפכה נבעה מתוך הכשלונות של ההתפתחות הכלכלית לעמוד בצרכים של התנועה לאומית, מלחמת 1948, עוינות כלפי הבריטים ושחיתות ונפוטיזם ששללו את הלגיטימציה של מוסדות פרלמנטריים מערביים. אך בעיקר הנושא הכי רגיש וטעון היה הקולוניאליזם וסמליו השנואים. מטרת כל תנועה לאומית בסופו של דבר הייתה להוציא לגמרי את הבריטים ממצרים. הקצינים החופשיים הינם בוגרי האקדמיות הצבאיות ושייכים לדור שחווית ההשפלה מצד הבריטים חרוטה עמוק בתודעתם. עם נדירת הנדר להגן על כבוד מצרים, הקצינים החופשיים העלו את הצבא לשיא הנהגתי והפכו את המערכת הפוליטית המסורתית לשלטון צבאי במטרה להעביר תהליך מודרניזציה. הקצינים החופשיים הם קבוצה עם גרעין של 11 קצינים ובראשם עמד גמאל עבד אל נאצר. קבוצה זו הרכיבה את ה- RCC (Revolutionary Command Council) והם הפכו את המערכת הפוליטית המסורתית הפאטרימוניאלית שמבוססת על עקרון השושלת ועל סנקציות דתיות למערכת ניאו-פאטרימוניאלית שנשענת על שליטה צבאית ושקועה באידיאל של שלטון בידי הילידים של הארץ. הלגיטימיות של נאצר נבעה מהכאריזמה ויכולת הארגון המעולה שלו ובעיקר על כך שהצליח להעיף את הבריטים ממצרים.למרות שגם סימל עבור ההמון מודרניזציה חברתית וכלכלית, בהיותו בשלטון אלה היו עדיפויות שפחות עסק בהם. לעומת זאת, השתתפות פוליטית המונית של מצריים היווה את הסמל שבעזרתו נאצר קיווה להגשים את גורלה של מצריים. לאחר שסילק את הבריטים, הפנה נאצר את מאמציו לפיתוח כלכלי וחברתי אך חשוב לציין שעל אף מטרותיו האצילות להוביל את מצרים מחוץ למעגל העוני, הבורות והמחלות, לא הייתה לו כוונה לוותר על כוחו וסמכותו ולמעשה שלטונו היה שלטון של עריץ מוחלט. אולם, השוני בין שלטון ניאו-פאטרימוניאלי זה לבין שלטונם של הח'דיווים הוא בכך ש: א. אכן הייתה לנאצר שאיפה לשפר את חייהם של ההמונים המצריים. ב. מחוייבותו למטודות רציונליות. זאת לעומת הפאשא מוחמד עלי שהיה מעוניין לבנות מעצמה צבאית ע"מ שמשפחתו תוכל לעמוד מול האתגר האירופי.

חלק ו' – האליטה הצבאית המצרית: הקצינים החופשיים, כפי שהוזכר לעיל, הגיעו בעיקר ממצרים הכפרית והיו ספוגים בערכים כאלה. לא היה להם סיכוי לספוג את התרבות הפוליטית של השכבות העות'מאניות בגלל הרקע הצנוע שלהם. כולם היו בוגרי מכללה צבאית במקסימןם הפרש של 5 שנים ורק שניים מתוכם קיבלו תואר בתחום לא צבאי. מחוץ למעגל פנימי זה של הקצינים החופשיים היו עוד 11 קצינים במעגל חיצוני ושני המעגלים הללו השתלטו על כל החברה. גם הקאבינט וגם הביורוקרטיה היו שלוחות של הקצינים הללו. כאן המחבר מנתח בטבלאות את אחוז הקצינים בתוך הקאבינט ומראה שבשנים 1952-1967 אחוז הקצינים בממשלה היה גבוה והכיל כ- 44% מהרכבי הקאבינטים. כמו כן יש פה עלייה של ייצוג של אנשי צבא בקאבינט והייצוג שלהם הוא בהחלט יחסית גבוה לארץ שזקוקה למומחים שלא מגיעים מהצבא. גם במזכירות הכללית ובועד המנהל הבכיר תפקיד הצבא בולט ויש ייצוג של כ- 50% (מומלץ לעיין בטבלאות שבמאמר). כמו כן גם בקרב מושלים מקומיים במצרים היה ייצוג גבוה של עד 80% בעלי רקע צבאי. ניתן להגדיר מצב זה כ- Stratiotocracy – אליטה שבה גורם צבאי דומיננטי (נשמע מוכר). אין ספק שהאליטה שלאחר 1952 שונה בתכונות הרקע שלה מאליטות מסורתיות, אך זה לא מגלה שום דבר לגבי מדיניות ציבורית. הניידות החברתית אכן השתפרה במצרים שלאחר 1952 ולעמדות הכח נכנסו קבוצות ויחידים שלא חלמו להזדמנות לעשות זאת וניתן לבדוק את השפעת כניסתם של קבוצות אלו אם כי זה לא נחקר באופן אמפירי. היבט נוסף שהמחבר בודק כאן הוא הרקע המקצועי של אנשי הקאבינט. ועדיין הרקע הצבאי הוא הבולט ביותר בין כל המקצועות כאשר ביוני 1967 יוצאי צבא מהווים כ- 65.5% מהקאבינט. יש לציין כי מ- 1968 תפקיד הצבא בפוליטיקה הצטמצם.

חלק ז' – האליטה הצבאית והאופוזיציה: דהירתם של הקצינים החופשיים לקראת מודרניזציה דחקה את האליטות הותיקות (שלפני 1952) כגון המלך וחצרו, בעלי הקרקע, הוואפד ושמרניים דתיים. בינואר 1953 אף נאסר לפי חוק קיומם של מפלגות פוליטיות וכך הוציאו את האחים המוסלמים מהתמונה. ע"מ להבין את סיפור האופוזיציה הדתית צריך להבין את דיוניו של מוחמד עבדו: התקיים המתח בין המודרנה והשמרנות והיו כאלו שכמובן תמכו בהעברת מודרניזציה. כמו כן לא ייתכן שאירגון צבאי ששואף למקצועיות לא יקבל נשק מודרני, טכנולוגיה והנדסה וכך ניתן לראות השקפות יותר פתוחות מצד הקצינים החופשיים כלפי מתח בין דת ומדע. אולם, הקצינים החופשיים היו עדיין קשורים לערכיה של מצרים הכפרית, לכן היו צריכים לעשות חשבון נפש עמוק כאשר רצו להוציא מהחוק את האחים המוסלמים שבעיניהם ייצגו את העם האמיתי של מצרים. אך לאחר ניסיון ההתנקשות שלהם בנאצר ב- 1954 המשטר יישם מטודות אדמיניסטרטיביות שנועדו להגביל את השפעת העולמא בתוך אל אזהר. כמו כן האחים לא הצליחו להשיג הכרזה פומבית בדבר היותו של האיסלאם דת המדינה. השמאל במצרים גם לא נהנה מאוטונומיה ומ- 1954 החלו תעמולה ומבצעים אנטי-קומוניסטיים רחבים. רק עלי סאברי, המזכ"ל של ASU היה מחוייב ל"סוציאליזם מדעי" וניסה להקים תנועה המונית שמתנהלת בסגנון "לניני" ממושמע בדומה לדגם "נשק אירגוני". בעיני השמאל האסיפה הלאומית (הפרלמנט) שמרה על בורגנות. אולם האליטה הצבאית הצליחה לטרפד אופוזיציות אלו.

חלק ח' – סיכום: כמה רעיונות בולטים לגבי מקומה של האליטה הפוליטית והדינאמיקה של המודרניזציה: חיסול הבעלות על הקרקע וריסוק אליטות מסורתיות, סוף לכוחות קולוניאליסטים והרגעת אלמנטים דתיים-פונדמנטליסטים מבית. אך כמו כן היו גם בעיות רבות. בין היתר לגיטימציה של סמכות והשפעת המסורת על המודרניזציה. הקצינים החופשיים התעמתו עם בעיות ומשברי המודרניזציה במס' דרכים: הם החליטו שזהותה של מצרים יכולה להתעצב באינטראקציה עם לאומיות ערבית והם גם ניסו לא מעט פעמים להשתלב עם "דוד חמסה" ,סמל הפלאח המצרי, אך הם לא הצליחו למחוק את פער האליטה-המונים. צריך גם לציין שע"י בחירה של מצרים במודל אליטיסטי ורציונלי שמשליט מודרניזציה מלמעלה, הצבא לא יכל להשתתף באופן משמעותי ולכן אינטגרציה פוליטית היא חלשה וניידות פוליטית היא מלאכותית. אך בצד החיובי, האליטה הצבאית כן התמודדה עם עוני, חינוך, מחלות ופיתוח – הממשלה כן חדרה ע"מ לעזור ולשמור על פיתוחים. אך הם התקשו ליישם פרוייקטים מסויימים לפיתוח לדוגמא אלפי הפאדאנים (יחידת מדידה) של קרקע שהושגו מסילוק האריסטוקרטיה לא יצרו שכבה של מחזיקי קרקע עצמאיים. מצרים סבלה ממשבר ביטחון. על אף שיחידים בסגל המנהלי שלה היו מוכשרים, יכולתם הסמכותית הייתה מעטה ויש המכנים אותם "קומיסיונרים של הצבא". ניתנת סמכות עבורם תמיד בא בתנאי שישמרו על שירות נאמן למדינה. היות ומצריים נתונה לתנאים חברתיים שונים, קשה לביורוקראטים מדיניים וכלכליים להדגים את מודל המנהל המערבי והשלכות לכך הם שמנגנון אירגוני מודרני שבו ביורוקראטים שוקעים חזרה לדרכים מסורתיות עלול להביא לעיוותים של מבניים פיודאלים מסורתיים.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית