FANDOM


Gabriel Beer - Popular Revolt in Ottoman Cairo

התקוממות עממית בקהיר העותמנית.

תסיסה עממית הייתה תופעה נפוצה בקהיר העותמנית והיבטים שונים שלה נדונו במחקר אודות מצרים, שפורסם בשנים האחרונות. במחקר זה מטרתנו היא לנתח את התופעה באופן שיטתי ולבחון מחדש מסקנות של מחקרים קודמים. השאלה הראשונה שנשאל תהיה: מי היו אותם "אלמנטים עממיים" שתססו או מרדו?

המרידות כוונו לא רק נגד האליטה הפוליטית והכלכלית, שהייתה מורכבת מעותמנים וממלוכים ששרתו בממסד הבירוקרטי והצבאי, אלא גם כנגד סוחרים עשירים בני המקום. אותם סוחרים יצרו לעצמם קשרים משפחתיים ואחרים עם העותמנים והממלוכים. האליטה הזאת לא הוגדרה כמעמד כמו האעיאן וכו', אלא כקבוצה לא רשמית ונטולת צורה. בנוסף, יש להוציא את מי ששרת את הסוחרים העשירים והחיילים, שניהם עותמנים וממלוכים, כל עוד החיילים לא התערבבו בין הסוחרים ובעלי המלאכה בקהיר. מלבד האליטה והממסד הצבאי, אוכלוסית קהיר הייתה מורכבת משלוש קבוצות: 1- בעלי מלאכה, סוחרים ובעלי חנויות (ahl-al-aswaq). 2- אנשים ללא רכוש (למעט בהמות משא) שעסקו בעבודות בזויות או לא מוסריות. בקבוצה זו, שהייתה מעמד חברתי נמוך, נכללו רוכלי רחוב, פועלי נקיון, נפחים, שואבי מים, מוליכי בהמות, סבלים, וכו'. כמו כן נכללו בקבוצה קבצנים, דרוישים ומגידי עתידות, סרסורים, זונות, נוודים וכייסים (הם כונו al-amma, כינוי שגם ציין מעמד חברתי). ג'ברתי מציין כי שיכבה זו התגוררה בעיקר בפרברים של קהיר, כמו אלאותופ ואלחוסניה. 3- הייתה מורכבת מעבדים שחורים מאפריקה ומוזכרת לעיתים רחוקות במקורות התקופה. הנשים שימשו כפילגשים או כמשרתות של נשות הממלוכים והגברים היו עבדים או סריסים בהרמון. מעמד נפרד אך חשוב היו העולמאא', מי שהיו אחראים על יישום השריעה וקיום טקסים דתיים. מבחינת מעמדם החברתי הם חולקו ל-2: מצד אחד היו השיח'ים שהובילו את אלאזהר והעולמאא' ממשפחות בכרי וסאדאת, שעד המאה ה-18 צברו הון רב משלטונם על וקפים. בנוסף, הם ניתקו את יחסי האלתזאם עם הסוחרים העשירים והאליטה הממלוכית וקיבלו תמיכה חזקה מהכיבוש הצרפתי. מצד שני היו אנשי הדת במעמד הנמוך, כמו האמאמים והדרשנים במסגדים הקטנים, הפקידים בבתי המשפט השרעי, מורים וסטודנטים באלאזהר. כמו כן הייתה הפרדה בין הנקיב אלאשרף, ששלט בוקף, לבין השריפים העממיים, שבפבר' 1712 התפרעו בקהיר. כל האבחנות הללו חשובות לצורך הדיון, כי לא כל הקבוצות הללו השתתפו בהתקוממות העממית באותה מידה ובאותה דרך. נתחיל בזה שאנו יודעים שלא היו התקוממויות של עבדים שחורים במצרים העותמנית. הדבר נבע מהאופן בו היו מפוזרים באוכלוסיה המקומית. הם לא עבדו יחד אלא כל עבד היה אצל משפחה אחרת, עובדה שמנעה מהם להתארגן ולהתאחד. בנוסף, הם החשיבו עצמם חלק מהמשפחה וחלקם חיו טוב יותר מאשר בני שכבות חופשיות אחרות בקהיר. בנוסף, לחלקם העבדות הייתה משהו חולף. עבדים רבים שוחררו או ירשו את בעליהם ונשים נישאו לאדונם.

קבוצה נוספת שלא נטלה חלק במרידות העממיות של קהיר היו הפלאחים שהיגרו לעיר. הם מוזכרים שלוש פעמים בהקשר של מהפכות: ג'ברתי מספר כי במהלך התפרעויות הרעב של שנת 1695 הגיעו "בני הכפר" לקהיר במספרים גדולים, אבל הוא לא מזכיר אותם כשהוא מתייחס להתפרעויות. במהלך המאה ה-18 אלמנטים כפריים לא מוזכרים כקשורים להתפרעויות. הם שבים ומוזכרים באוק' 1798, במרד הראשון נגד הצרפתים, אולם היו אלה שמועות בלבד. הקריאה לג'האד נגד הצרפתים הביאה אולי לבואם של כמה אלפי בדואים לעיר, אבל כוחות צרפתים מנעו מהם לחבור לפורעים. לבסוף, במאי 1805, כשההמון בקהיר דרש להדיח את הפאשא העותמני ולהעלות במקומו את מחמד עלי, הצהיר הפאשא התורכי כי הוא לא יתפטר מתפקידו בגלל פקודה של פלאחים. כך שכיוון שבמאות 17 18 לא היה קשר בין קהיר לערי הספר לא מפליא לראות שהפלאחים לא נטלו חלק במרידות. כמו שנאמר קודם, יחידות הצבא העותמני היו חלק מהממסד העותמני ולא חלק מהמון העם, אולם בשני מקרים הם השתתפו במרידות של אנשי קהיר. המקרה הראשון היה במרץ 1800, כשאנשי קהיר מרדו בצרפתים גם התורכים וגם החיילים היניצ'רים נטלו חלק בקרבות. זה היה כמובן עוד מרד של העותמנים בצרפתים. המרד השני בו נטלו חלק חיילים תורכים היה התסיסה שהובילה לעליתו של מחמד עלי ב-1805. במרד זה כבר היו קרבות בין יחידות הצבא השונות, כיוון שהיו מהיחידות התורכיות שקיימו קשרים עם הסוחרים ובעלי המלאכה של קהיר ועמדתם בזמן ההפיכה העממית הייתה כעמדתה של קבוצה זו. הסוחרים ובעלי המלאכה שיחקו תפקיד פסיבי ברוב המרידות. ברגע שהתסיסה גאתה הם סגרו את החנויות והשווקים ובחלק מהמקרים אף נדרשו לעשות כן ע"י המורדים. בהתפרעויות של 1715-1716 המתפרעים צעדו לעבר השווקים. ב-1733 פשטו הסטודנטים העיוורים של אלאזהר על השווקים. ג'ברתי מספר כי גם ב1786 ו-1790 פשט ההמון על השווקים וכו'. סגירת החנויות הייתה השתתפותם היחידה במרד, אולם בד"כ נבעה מחשש לנזק שיגרום ההמון הפורע. רק במקרה אחד סגרו הסוחרים את החנויות והשווקים – כשאסמאעיל ביי רצה להפוך הלוואה שלקח מהסוחרים למס. הם התאספו אל מול אלאזהר בכדי לגרום לשיח'ים להגן עליהם וההפגנה עברה ללא אלימות. גם במרד נגד הצרפתים ב-1798 הם לא נטלו חלק פעיל.

אלמנט חשוב בפעילות האלימה שארעה במרידות היו הסטודנטים של אלאזהר. זה לא מפתיע שב-1777 התפרעו סטודנטים מהמגרב בכדי לדרוש הכנסה מהוקף, שנשלל מהם ע"י הביי הממלוכי. גם ב-1785 מרדו הסטודנטים העניים והעיוורים של אלאזהר כיוון שלא קיבלו מזון ושכר. הם הובילו גם את המרד של 1733 וככלל הסטודנטים היו גורם פעיל בתחום זה. מרידות הסטודנטים במדרסות היו תופעה נרחבת באמפריה העותמנית.

בכל אופן, את הנפח הגדול במרידות מילאה הקבוצה השנייה שהוזכרה, חסרי הרכוש ובעלי ההכנסה והמעמד הנמוכים. שוב ושוב רואים אותם מעורבים פעילים במרידות. קטגוריה זו כללה שלוש תתי קבוצות: הקבצנים והעניים שבלטו במהומות הרעב של 1695. הקבוצה השנייה היו אנשי הפרברים. מהם בלטו תושבי רובע חוסיניה, שלקחו חלק פעיל בהרבה מהמרידות ולפעמים אף עוררו אותן. בסופו של דבר הם התלכדו לכוח חשוב שמרכז פעילותו היה ברובע אלחוסיניה. בנוסף לרובע זה היו רבעים נוספים מהם הגיעו המורדים. לא מפתיע שיושבי הפרברים מרדו, כי מחוץ למרכז קהיר הייתה המשטרה חלשה. בנוסף, הם היו צריכים להגן על עצמם בשיגרה מפני תקיפות של בדואים ולכן היו להם מליציות חמושות. הקבוצה האחרונה שהייתה קשורה למרידות בקהיר היו הילדים. תפקידם היה לעשות רעש, להפיץ כרוזים ולהודיע לאנשים לסגור את החנויות ולהתאסף ברחבת מסגד אלאזהר. לפעמים הם עשו זאת תוך טיפוס על המינרטים של המסגד. המרידות פרצו בגלל סיבות שונות. רעב כתוצאה מיבול מועט הייתה אולי סיבה נדירה במאה ה-18 אולם במאה ה-17 גרמה ללפחות 3 מרידות- 1678/87/95. בכל אופן, עלית מחירי המזון, כתוצאה משנת יבול קשה או שינוי מוניטרי שביצעה הממשלה, היו סיבה מספיקה עבור ההמון בכדי להתקומם נגד השלטון במחצית השנייה של המאה ה-18. זה קרה שבע פעמים בין השנים 1714 עד 1733. אחרי שיגשוג בין השנים 1770-1736 הייתה התקוממות חדשה שפרצה ברבע האחרון של המאה. הסיבה הייתה הלחץ העולה של נטל המיסים מהאוכלוסיה העירונית ע"י הביים הממלוכים שעלו לשלטון. כך, המהומות של 1787 פרצו כתוצאה מכוונתו של אסמאעיל ביי להטיל בכוח מס על הסוחרים בעיר. באופן דומה, המרד הראשון נגד הצרפתים ב-1798 היה בעיקבות מס רכוש אותו רצו להטיל הצרפתים. יחד עם ניסיונם להוציא עוד ועוד כסף מהאוכלוסייה בצורת מיסים, הביים הממלוכים ניסו גם לקחת מהמוטבים של הוקף את ההקצבה. מי שעמד נגד זה היו הסטודנטים של אלאזהר שהתפרעו בעקבות כך ב-1777 וב-1785. בנוסף, התחזקותם המחודשת של הביים הממלוכים במחצית השנייה של המאה ה-18 והגדלת השימוש בשכירי חרב בשרותם, חידדו והגבירו את החיכוך בין הצבא לאוכלוסייה. תושבי קהיר הוטרדו לא פעם ע"י החיילים וכתגובה לכך באו מהומות ומרידות. המהומות של שנת 1786 היו תוצאה של התקפה אלימה של חוסין ביי כנגד אחמד סלים, השיח' של ביומה שברובע אלחוסיני. ארבע שנים אח"כ פרצו מהומות על רקע דומה. שבירת השערים בין הרבעים בקהיר ע"י הצבא הצרפתי נחשב בעייני נפוליאון כסיבה המרכזית של המרד נגדו ב-1798. הסיבה למרד שהביא לעליתו של מחמד עלי ב-1805 הייתה בכדי להפטר מהשלטון שעשק בשרירות לב את תושבי קהיר העתיקה. לבסוף, במרידות נגד צרפת ב-1798 וב-1800 הייתה מעורבות של מוטיבים דתיים: ההמון המוסלמי של קהיר התמרמר על כך שאיבד את עמדו המועדף על הנוצרים. המרידה של מרס 1800 הייתה קשורה למערכה הצבאית העותמנית נגד הצרפתים והקנאות הדתית של תושבי קהיר קיבלה את עידודם של העותמנים, שקראו להם להרוג בנוצרים ולעשות בהם ג'האד. כך אפשר להבחין בשני שינויים הדרגתיים שהתרחשו במהלך המאה ה18 במניעיהם של המורדים: 1- מחסור ומחירים מופקעים של מצרכי מזון הוחלפו במיסים ומעשי שחיתות מוגזמים כסיבה הכלכלתי. 2- מניעים פוליטיים התוספו לנסיבות הכלכליות, שהיו לאורך כל התקופה. השינויים הללו מצאו את ביטוים בדרישות ובסיסמאות שהושמעו ע"י המורדים בקהיר. אנחנו אומנם יודעים מעט על הסיסמאות שהושמעו במרידות הראשונות אבל ככל הידוע הן היו קשורות לאספקת מזון, למחירי המוצרים ולערך הכסף. לקראת סוף המאה המתקוממים בקהיר מעלים יותר ויותר סוגיות פוליטיות. במרד הסטודנטים של אלאזהר בשנת 1777, שפרץ על רקע שלילת הכנסות הוקף מהם, דרשו הסטודנטים שמעתה ואילך המחתסיב (שהיה אחראי על הפיקוח בשווקים) לא יורשה לעבור דרך הרחבה שמול אלאזהר. כך גם המורדים מרובע חוסיניה דרשו בשנת 1790 את הדחתו של מפקד המשטרה. הסיסמה של ההתקוממות הראשונה נגד הצרפתים, שפרצה על רקע הרצון להטיל מס רכוש, הייתה "האל נתן את הניצחון למוסלמים", "האל הבטיח נצחון לאסלאם" וכו'. במרס 1800 המורדים בקהיר צעקו "מי יתן ויבטיח האל נצחון לסולטן וישמיד אל האויב". מצד שני ב-1805 הפאשא העותמני הגיע למצב שאנשי קהיר, שמרדו כנגד הדיכוי, דרשו את הדחתו. העיקרון החברתי של המשברים בקהיר, כמו שרימונד קורא להם, התנהלו עפ"י תסריט קבוע. ההמון נע לכיוון מסגד אלאזהר תוך שקוראים מצריחי המסגדים לציבור להגיע להתקוממות, תוך כדי שימוש בתופים. ההמון גורם לחנויות ולשווקים להסגר, נאסף ברחבה שלפני השערים וקוראים לשיח'ים להתערב עבורם אצל השלטונות. יוצאת תהלוכה שבראשה עומדים העולמאא' (לא תמיד מרצון) ופונים לכיוון מבנה השלטון. כך התחילה כמעט כל התקוממות בקהיר במאה ה-18, כשחלקם אף לוו באלימות. בחלק מהמקרים החלו הצועדים ליידות אבנים לעבר התמנגדים. כך ב-1695 הם השליכו אבנים על הדיואן שבארמון וב-1722 על הביים בדרכם לדיואן. -1731 על מפקד מהשטרה, ב-1733 על הפאשא החדש של קהיר, ב-1777על משרד האוצר, 1798 על השופט הצבאי, ב-1805 על השופט העליון וב-1790 התנגשו עם מפקד המשטרה, התנגשות שהביאה ל-2 הרוגים. אלימות הייתה גם במהומות הרעב של המאה ה-17. כאשר מחיר המזון עלה התאספו האנשים תחת הארמון בכדי למחות. ההפגנה יצאה מכלל שליטה וההמון הסתער על חנויות התבואה של רומילה. יחד עם חנויות התבואה נשדדו גם החנויות הסמוכות. הדבר הוביל לדיכוי קשה של המרד. רומילה הייתה זירת הארועים כיוון שחנויות התבואה ושווקי הדגן היו מרוכזים שם וכיוון שהייתה בסמיכות לארמון. בכל אופן, ההיבט האלים של המרידות העממיות בקהיר לא הוגבל לאזור רומילה או לא לעיתות רעב. כך קרה ב-1724, כשתושבי קהיר בזזו את השווקים בגלל העלאת מחירים של מוצרי מזון. כך עשו תלמידי אלאזהר העניים ב-1785. ב-1786 פורעים משכונת חוסיניה נשלחים ע"י שיח' דרדיר לשדוד את בתי הביים, אך הדבר לא צלח בידם. באוקטובר 1798 בוצעו מעשי ביזה ושוד רבים. כך היה גם במרידה השניה בצרפתים בשנת 1800 וכאן אף התרחבה הביזה לבתי הקופטים ולכנסיות הקופטיות. למרות שבד"כ הבוזזים לא הבחינו ממי הם בוזזים, ב-1798 וב-1800 המטרה הייתה צרפתים, קופטים ומיעוטים נוספים. בשלבים מסוימים של ההפיכה ההמון פרץ לרובע הנוצרי, שדד בתים ושחט נשים וילדים. אין ספק כי השת"פ של הנוצרים עם הצרפתים תרם לכעס כלפיהם אולם גם האליטה המוסלמית שיתפה פעולה עם הצרפתים, אך לא נטבחה כמותם. הטינה בין העדות הביאה גם היא להתקפה כנגד הנוצרים הקופטים, כמו שהיה נגד הקופטים ב-1749, כשהללו רצו לעלות לרגל לי-ם (הם עוררו אל רוגזם של המוסלמים, שראו בזה חיקוי לעלייה לרגל למכה). כך היה גם בשנים 1786 ו-1798, לפני בוא הצרפתים. בנוסף לאלימות הספונטנית שאיפיינה את הארועים עד סוף המאה ה-18, ב-2 המרידות נגד הצרפתים (במיוחד בשנייה) רואים סוג של מלחמת אזרחים מאורגנת. דוגמה לכך הייתה בניית מתרסים להגנה מפני התקפות הצרפתים. מתרסים נבנו גם בהפיכה של 1805. המאבק מול יחידות צבא מאורגנות נתן לזה את האופי של מלחת אזרחים. ב-1800 היו היבטים נוספים: נוצרו מיליציות של בני הרבעים השונים, כשכל קבוצה חוברת ליחידה העותמנית באזורה.

המרידות בסוף המאה ה-18 כנגד הצרפתים שונות לא רק בגלל המניעים, הדרישות והסיסמאות אלא בפעילות ובאירגון. אולם אין לשכוח שהאופי של מלחמת אזרחים שהיה ב-1800 היה כתוצאה ממעורבותן יחידות צבא עותמניות וקצינים עותמנים שהכוינו את ההפיכה עד כמה שיכלו. מי בעצם הנהיג את את המרד הזה? מי עורר אותו? ננסה לשוב ולבחון משהו מהתאוריות הפשוטות אודות התנהגותם של העולממא' במרד נגד הצרפתים ובמרד של 1805, המרד שהעלה את מחמד עלי לשלטון. האם אפשר לדבר על העולמאא' כקבוצה אחת בהקשר של המרידות או שמא אלמנטים שונים בתוכם מילאו תפקידים שונים? מה היה הקשר שבין העולמאא' להמון ומנהיגיו? ולבסוף, האם במרידות האלה הייתה מנהיגות עממית עצמאית מהעולמאא' ומה המאפיין?

עפ"י המאפינים של רימונד העולמאא' היו תופסים את מקומם בראש התהלוכה ופונים לכיוון הארמון. אם הייתה ניתנת תשובה מספקת ע"י השליט, השיח' היה הופך להיות ערב ליישומה. כמן כן, הוא היה זה מרגיע את ההמון ומבקש ממנו להתפזר. בכמה הזדמנויות הסכימו השיח'ים לייצג את דרישות ההמון בקהיר לפני הפאשא או הביים. במקרים אחרים הם סרבו. העולמאא' מצאו עצמם לא פעם בין הפטיש לסדן – הם יכלו להיות מואשמים ע"י העם כבוגדים באינטרס שלו וע"י העותמנים או הממלוכים כמסיתים את ההמון. גם כשהם הסכימו להוביל את התהלוכה אל הארמון, זה נעשה פעמים רבות מחוסר ברירה ותחת איומים. כך קרה בינואר 1716 ובמקרים נוספים. כאשר הפורעים דרשו זאת מהעולמאא' לא הייתה להם ברירה. לכן, השיח'ים של אלאזהר לא יכולים להיחשב כמובילי ההתקוממויות העממיות בקהיר לפני הכיבוש הצרפתי. אולם, היו שני מקרים יוצאי דופן: שיח' אחמד אלדרדיר, שהיה מופתי, ושיח' סיידיס מאלאזהר, שתמך באופן פעיל בשתי התקוממויות. ביוני 1777 הוא תמך בסטודנטים המגרביים של אלאזהר, שהתפרעו במחאה על גזילת רכוש הוקף מהם. כתוצאה מההתנגשויות עם השלטון סגר שיח' דרדיר את אלאזהר ושלח את כל הסטודנטים והמתפללים עד שהעניין הוסדר. כמה שנים אח"כ, נינואר 1786, מרדו אנשי רובע חוסיניה. הם פלשו לאלאזהר וביקשו את סיועו של שיח' דרדיר והלה תמך בהם. בנוסף לאישיותו היה לשיח' דרדיר גם מניע דתי – כמופתי מליכי היו לו קשרים טובים עם המגרבים ועם עלי אלביומי, מייסדה של הביומיה, היה מורו הצופי. המקרה השני אינו התקוממות עממית, למרות שנחשב כך. בקיץ 1795 תושבים מכפר במזרח באו לקהיר כדי לטעון נגד הממלוכים. הם פנו לשיח' אלאזהר ומשלא קיבלו תשובה מספקת סגרו את המקום, הורו לסוחרים לסגור את השווקים והחנויות וקראו להמון לצאת להפגין. רבים הצטרפו אליהם והשליטים שלחו שיח'ים בכדי שישאו ויתנו איתם. השיח'ים הלכו לשלטונות ומנעו מההמון להמשיך ולבוא איתם ויישבו את העניין. במקרה הזה שיח'ים מאלאזהר יזמו את המחאה כי זה פגע בהם. המו"מ נגע לעניין חקלאי שהשליך על המיסים, שהם רכוש הוקף. האינטרסים של ההמון ושל השיח'ים היו זהים, אך בסופו של דבר השיח'ים דאגו לעצמם. במרד נגד הצרפתים באוק' 1798 לא היה מנהיג. העולממא' מאלאזהר ניסו למנוע את ההתקוממות, אך משנכשלו ניסו לשמור מרחק המעימות. נפוליאון עצמו אמר שהשיח'ים ניסו להסביר לציבור את תוצאות המרד אבל לא הצליחו בכך. כך שב-1798 העולמאא' לא הובילו את המרד. זה לא אומר שאנשים שהיו קשורים לממסד הדתי לא שיחקו תפקיד פעיל במרד זה. מי שהתסיס את הקהל היו אנשי דת מקומיים מהדרג הזוטר, כמו גם סטודנטים מאלאזהר. נפוליאון טען שהמורדים אוכוונו ע"י דיואן בו היו חברים מאה אמאמים, מאד'ינים, ומגרבים. אולם, עדין קשה להגדיר שכבה זו כמנהיגיו של המרד. הם לא הנהיגו אותו, לא אירגנו אותו ולא הובילו אותו לכיוון מטרה מסויימת. במערכת הדתית היו 3 עולמאא' בולטים שנטלו חלק במרד: סייד בדר אלמקדיסי, שהגיע לקהיר מיד עם פרוץ המהומות "מלווה בנוכלים מאלחוסיניה ומהרבעים החיצוניים. הוא הופיע בפניהם רכוב על סוס, מוקף חבורה של צווחנים". סייד בדר אלדין (זה היה שמו אמיתי) היה שייך למשפחת אשרף המפורסמת, שעמדה בראש המועצה בי-ם. אחיו היה מלומד מפורסם ונדבן, שגר בחוסיניה עד מותו. בדר אלדין ירש את אחיו כמורה במסגד בשכונה וכן את מעמדו החברתי. היו לו קשרים טובים עם יושבי הרובע, וב-1790 הוא בנה בית חדש ומסגד מרווח, שלצידו וקף ועבר לשם. אצילותו, מעמדו ותכונותיו הפכו אותו למנהיג הרובע. כך הוא הפך לפטרונם של 'העמך' וכולם הוקירו אותו על כך. כאשר הצפרתים כבשו את המצרים ופרץ המרד הראשון הוא אסף את האנשים מהשכונה ומהפרברים האחרים ויצא לקהיר להלחם בפולשים. לאחר המרד ברח בדר אלמקדיסי לסוריה ובכך נמלט מעונש מוות שוטל על 5 שיח'ים שהואשמו בהנהגת המרד. השיח'ים שהוצאו להורג היו מהדרג הזוטר. שיח' אחמד אלשרקוי, שהיה ככל הנראה בעל אלתזאם, היה מורה באלאזהר והיו לו קשרים טובים עם קבוצות שונות באוכלוסיה. שיח' סולימאן אלג'וסקי, שהיה שיח' העיוורים באלאזהר. עפ"י הצרפתים הוא היה המאכוון הראשי של המרד. הוא היה עשיר מאוד ובעל השפעה.

רואים שבמהפכת 1798 היה קיים בסיס לדגם של מנהיגות שכבר היה במהפכות קודמות. העולמאא' הגדולים של אלאזהר היו פסיבים, לא נהגו לעשות דבר ובחלק מהמקרים אף התנגדו להתקוממות. כך נוצר המצב שהעולמאא' הזוטרים הפכו למנהיגי המרד ומתכנניו. רואים דמויות דתיות שהיו קשורות לקבוצות באוכלוסיה, כמו סייד בדר אלדין, אחמד אלשרקוי, שיח' אלאימיאן, שיח' דרדיר ועבדאללה אלשקרוי. יציאתם בראש המהפכה יכולה להתפרש כפחד לאבד את מנהיגותם נוכח דרישת ההמון ולאו דוקא רצון למרוד בשלטון. במהפכה השניה נגד הצרפתים ב-1800 העולמאא' בקהיר משחקים תפקיד משני בלבד. המהפכה הייתה תוצר לואי למאבק הכוחות שהיה בין הצרפתים הממלוכים והעותמנים. הצרפתים התכוונו לעזוב. הם התפנו מהמחנות ומכרו את רכושם בכדי לאסוף כסף לקראת חזרתם. באותו הזמן כוחות עותמנים השתלטו על מצרים תחתית והחלו להתקדם, יחד עם הממלוכים ונתינים נוספים שעזבו את קהיר, אל תוך העיר. כמו כן שליחים עותמנים הגיעו עם אישורים מהסולטן ונכבדי העיר יצאו לבקר במחנה הממלוכי שהיה מחוץ לעיר. נוכח המתיחות הפגינו תושבי העיר את שמחתם ואירגנו ססמאות אנטי-צרפתיות ואנטי-נוצריות. בקרב שנערך נגד הצרפתים, הובסו העותמנים ע"י הצרפתים. כשתושבי קהיר שמעו את רעמי התותחים הם לא ידעו על הקרב שמתחולל ולא ידעו על תוצאותיו (תבוסה עותמנית). כך החלה תסיסה בעיר והמהפכה התחילה. היא נמשכה 37 יום. מי שהנהיג את המהפכה הזאת היו העותמנים בקהיר כמו נציפ פאשא, עותמאן קתקהודה וביים נוספים. מנהיג בולט מבין הביים היה חסן ביי אלג'דווי. רק 2 מנכבדי העיר מוזכרים כמנהיגי המרד, אך גם הם פעלו תמיד בשת"פ עם העותמנים ומתוך שיקולים ואינטרסים אישיים. במרד זה לא נטלו חלק העולמאא' וגם עומר מקרם שמוזכר לא יכול להיחשב כעאלמ. הוא היה שריף והתיחס למשפחה מכובדת מאסיות אך הוא מעולם לא למד באלאזהר או במוסד אחר ותמיד כונה 'סייד' ולא שיח'. הוא היה איש בעל מעמד וקיבל מהעותמנים את תפקיד "נקיב אלאשראפ". כשהצרפתים פלשו הוא התנגד להם יחד עם פטרונו וכשהובסו תוארו ורכושו נשללו ממנו. מלחמתו בצרפתים מובנת (אינטרסים אישיים) ואין לראות בו את "מנהיג המונים בשם העולמאא'". לבסוף, דרשו הצרפתים מהפאשא העותמני לשלוח את השיח'ים למו"מ בכדי להגיע להפסקת אש. במו"מ עם הצרפתים האשימו השיח'ים את העותמנים בהסתה למרד. מעניין לראות כי בסופו של דבר לא הצליחו השיח'ים יישם את ההסכם עליו חתמו והממלוכים עשו זאת במקומם. גם אם הייתה להם השפעה על אוכלוסיית קהיר, היא נעלמה במרד של 1800. האוכלוסייה התנגדה להסכם שהושג בתיווכם ואף קיללו אותם, היכו אותם והאשימו אותם בקבלת שוחד מהצרפתים. מנהיגי המרד היו דווקא מהשכבות הנמוכות באוכלוסייה וג'ברתי מדבר על בחור מגרבי שכזה. אם המהפכה השנייה הייתה תוצר לואי של מאבק צרפתי עותמני ממלוכי, המהפכה של 1805 הייתה תוצאה של מאבק בין מחמד עלי והפאשא של מצרים אחמד חורסיד כשגם היניצ'רים וחיילות נוספים מעורבים. האוכלוסיה בקהיר נכנסה למאבק ב-1 למאי, כאשר תושבי העיר העתיקה הגיעו למסגד אלאזהר בכדי למחות כנגד המעשים הקיצוניים והאכזריים שעושים הדלתיה (יחידה צבאית) בשטחם. כמו תמיד השיח'ים של אלאזהר צעדו בראש התהלוכה אל הפאשא והלה הוציא צו כנגד הדלתיה, אולם זה לא השפיע עליהם. למחרת היום הגיעו השיח'ים לאלאזהר אך לא לימדו. משנוכחו שהשטח ממשיך לגעוש הם נעלמו. הם שבו והופיעו ב-12 במאי בבית הקאצ'י, שם נאספו הציבור, היניצ'רים, הפקידים ואנשי מנהל נוספים וכתבו עצמה לפאשא. למחרת ביקש הפאשא לכנס את כולם אצלו לדיון, אולם הם סרבו מחשש שירצחו. למחרת הם התכנסו שוב באותו מקום, אך הפעם מנעו מההמון להגיע. הם הלכו יחד למחמד עלי וביקשו ממנו שיהיה הפאשא. אח"כ התישבו השיח'ים לכתוב פתוא שתעניק סמכות ולגיטימציה למחמד עלי. אם נסכם את השלב הראשון של המרד, לא מדויק יהיה להגיד שהעולמאא' התנהגו כמנהיגי ההמונים. אחרי שפנו בפעם הראשונה לפאשא הם נעלמו מהשטח למשך שבוע ואז שבו וחברו לכוחות אחרים בכדי להעלות את מחמד עלי. הם פעלו ההפך ממהפכה עממית – הם תמכו בכוח שיוכל לשוב ולהנהיג סדר במדינה. הפאשא העותמני לא הכיר בסמכות שניתנה למחמד עלי ע"י הנכבדים והעולמאא' ולכן פרצה מלחמת אזרחים, כשיחידות הצבא מפוצלות. היניצ'רים תמכו במחמד עלי והיחידות האלבניות בפאשא העותמני. תושבי העיר תמכו במחמד עלי. במלחמת האזרחים עצמה לא מזכיר ג'ברתי תפקיד פעיל כלשהו שהיה לעולמאא'. מהשלב השני של ההפיכה הנהיג את אוכלוסיית קהיר במאבקה בפאשא עומר מקרם, שכמו שהובא קודם, אינו עאלמ. הוא ארגן את כל הפעילות הצבאית של התושבים, אולם בשלב האחרון של ההפיכה איבד ממנהיגותו. כשהגיע השליח מאיסטנבול עם מכתב המעניק את הסמכות למחמד עלי, זה לא היה מקובל עליו והוא אירגן את חידוש המהומות, אולם הפעם כבר לא עם כל העם שסביבו. כשהתרבו התקריות האלימות ניסו השיח'ים לשים לדבר סוף בזה שאסרו על נשיאת נשק ובכך להפוך את מחמד עלי לריבון ולשליט היחיד. המצב הדרדר לאנרכיה. הנכבדים המקומיים איבדו מכוחם ובמקומם צמחו כוחות חדשים שהנהיגו את הציבור. הפעם הם אפילו מוזכרים בשם לא כמו הפעמים הקודמות (כמו המגרבי המוזכר למעלה ולא ברור מי היה). כך הובילה ההתקוממות העממית של 1805 לעלית מנהיגות חדשה מתוך המון במקום זאת הישנה, כמו שקרה ב-1800.

לסיכום: גישת העולמאא' הבכירים כלפי ההתקוממויות העממיות בקהיר הייתה פסיבית. תפקידם היה טכני – להעביר את המסר מהציבור לשלטונות וגם זה נעשה לפעמים תחת לחץ. אם הם לא יכלו למנוע את ההפיכה הם עשו הכל בכדי להתחמק ממנה אם ע"י העלמות מהשטח או הסתגרות בביתם. כאשר פנו לשלטונות הם מנעו מהציבור לבוא איתם ובסופו של דבר תמיד הצטרפו לצד המנצח. היו 2 סוגים של עולמאא' שפעלו: הראשון היו העולמאא' הזוטרים, השכבה הנמוכה של אנשי הדת שכללה אמאמים מקומיים, סטודנטים באלאזהר, מורים וכד' שהתסיסו את ההמון אך לא הנהיגו את המרד. הסוג השני היו עאלמים פרטיים שהיו קשורים לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, כמו דרדיר. יחסיי הפטרונות, שהיו הבסיס להשפעה, היו המניע, כמו גם האמצעי שלהם להנהיג את המרד. המנהיג החזק מכולם היה ללא ספק עומר מקרם, אך הוא לא היה עאלמ וכוחו בא לו מכספו, ממעמדו כנקיב אלאשראף ומתמיכת הממלוכים. בנוסף, אי אפשר להתעלם מהתפקיד שמילאו מפקדי הצבא ומנהיגי הממלוכים בהפיכות של 1798-1805. היבט חשוב נוסף היה המנהיגות שצמחה מהעם, כמו המוגרבי ב-1800, שהיו תוצאה של אנרכיה וחוסר מנהיגות ששררו. המנהיגות שצמחה פעלה כנגד המנהיגות הישנה שהחליפה.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית