Minorities in the Middle East: Theory and Practice Gabriel Ben-Dor לימודו של כל מיעוט מחייב באופן בלתי נמנע לנתח את המבנה של חברה שלמה, בין אם המיעוט מוגדר ככזה ביחס לרוב או שהחברה בכללותה מורכבת מאוסף של מיעוטים. מיעוטים הם מגוונים ביותר בדומה למאפיינים המשותפים המגוונים הקיימים בכל חברה נתונה, כמו למשל נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, משכילים פחות ויותר, מועסקים ומובטלים וכו'. אולם, המאפיין הרלוונטי ביותר המבחין בין מיעוטים לשאר בחברה המודרנית הוא מאפיין אתני. לכן, הכלי המרכזי ללימוד מיעוטים הוא הסוציולוגיה וההיסטוריה של האתניות. ישנה ספרות ענפה בתחום זה, המחולקת למספר אסכולות וגישות.
הגישות המשתנות לאתניות שלוש הגישות המרכזיות לאתניות הן אתנו-לאומיות (ethnonationalism), אתנו-אזוריות (ethnoregionnalism) ואתנו-דתיות (ethnoreligiousness). אתנו-לאומיות עוסקת בניסיונותיהן של קבוצות אתניות לבטא עצמן באופן טריטוריאלי ברמת של מדינה שלמה, האמורים להסכים על הצרכים והזכויות של אומה. אתנו-אזוריות מתמודדת עם הכוח של המדינה-אומה ע"י דרישת אוטונומיה אזורית-לוקלית לקבוצות אתניות או אפילו תקווה לצורה של עצמאות בעתיד הרחוק יותר. אתנו-דתיות מניחה התעוררות של תודעה דתית עם מאפיינים אחרים של אתניות, כמו מוצא משותף, תרבות או שפה, שמנותבים לאקטיביזם אתני שעשוי להיות או לא להיות בעל אוריינטציה טריטוריאלית אבל יש לו חשיבות פוליטית ברורה. כמובן שכמה מהצורות הללו של אתניות יכולות ליצור ולעורר אחת את השניה. חשוב להיות מודעים לכך שיסודות המודעות והפעילות הפוליטית הנובעת מהיחסים האתניים אינם רק כפופים לפרשנויות שונות של שחקנים שונים בתהליך הפוליטי, אלא גם משתנים עם הזמן. במילים אחרות, בנייתה של אתניות הינה תהליך מורכב, כמו גם דינמי וסובייקטיבי. השאלה הקריטית היא כיצד ומדוע אתניות הופכת לעובדת חיים פוליטית. שלוש אסכולות מחשבה מרכזיות מספקות תשובות שונות לשאלה זו: 1. גישות כלכליות ורציונליות – גישות אלה התבססו בתקופה מוקדמת על תיאוריות מרקסיסטיות ושופרו מאוחר יותר ע"י גישתו הסוציולוגית של אמיל דורקהיים. הרעיון הבסיסי הוא שהתהליך של התפתחות כלכלית יוצר קהילות גדולות יותר, על חשבון הקהילות הקטנות ושהאינטגרציה של היחידות הקטנות והמובחנות יותר לתוך מסגרת חברתית רחבה וכוללנית יותר הינה בלתי נמנעת, ככל שהכלכלה המודרנית הקפיטליסטית הופכת להיות עובדה מכרעת בחיים בחברה הלאומית והבין-לאומית. ויראציה חדשה של גישה זו ניתן למצוא בגישת הבחירה הרציונלית שעלתה בשנים האחרונות. 2. גישות המודרניזציה – גישות אלה מניחות שתהליך המודרניזציה, כפי שהוגדר בשנות ה-60 וה-70, יוצר באופן וירטואלי זהויות חדשות באמצעות התרחבות התקשורת, התפשטות הספרים והחינוך, הופעת הטכנולוגיה המודרנית וחדירת הרעיון של השתתפות המונית לתהליך הפוליטי. גרסאות מוקדמות של תיאוריות המודרניזציה טוענות שיצירת זהויות חדשות אלה תיצור גם מדינות חדשות שיוכלו להתגבר על הזהויות הטרום-מודרניות שלהן, בדומה למה שטענו קרל מרקס ודורקהיים. גרסאות מאוחרות ומתוחכמות יותר של תיאוריית המודרזניציה, אותם ניתן לכנות גישת המודרניזציה הקונפליקטית, מצביעות על האפשרויות ההפוכות, שנחשבות אפילו יותר סבירות. מלומדים אלה גרסו שתהליך המודרניזציה עורר והאיץ קונפליקט אתני ע"י שינוי יסודות החברה המסורתית, יצירת בלבול בנושאים של לגיטימציה והכנסת מקורות חדשים לזירת ההתחרות הפוליטית. חוסר הביטחון בתהליך שינוי מאסיבי ומואץ זה, ע"פ דרך מחשבה זו, גרם לבריחה לאתניות כצורה של וודאות וביטחון מול הסיכונים והסכנות של המודרניזציה. בנוסף, אליטות אלה, המצויות בסכנה של איבוד הגישה למשאבים בזירה הנשלטת על בסיס תחרויות שהן אינן מכירות ולכן מתקשות לשלוט או לתמרן בהן, נוטות להחיות תחושות אתניות וסולידריות אתנית במטרה להפוך אותן למשאבים פוליטיים. מנהיגים פוליטיים שמתקשים להסתגל לסגנון האידאולוגי של פוליטיקת המפלגות עשויים לנסות ליצור מפלגות שבטיות ואתניות במטרה לעמוד מול האפקט האידאולוגי והלגיטימציה של יריביהם. הם רותמים תחושות של גאווה, סולידריות וזהות בקבוצה האתנית בה הם משתמשים, אפילו אם תחושות כאלה היו כבויות זמן רב. כאשר גם קבוצות רחבות חשות מקופחות מהחלוקת המשאבים הכלכליים והאחרים במסגרת המודרניזציה, הן עשויות לפנות לזהות האתנית כמקור כוח. 3. גישות האתניות הפרימורדיאלית או האותנטית – גישות אלה טוענות שלקבוצות אתניות יש קיום אותנטי משל עצמן ושהן אינן יצירה דמיונית הניתנת למניפולציה או לשימוש ע"י מנהיגים ופוליטיקאים. מניפולציות כאלה אפשריות בהחלט, אולם רק כאשר יש בסיס אובייקטיבי רחב לקיומה של קבוצה כזו, העשויה להתעורר לחיים בתהליך הפוליטי. ויריאציות עדכניות בתחום זה מדגישות את הדינמיקות ההתפתחותיות הכלולות בפוליטיקה האתנית. למרות שבסיס אובייקטיבי לאתניות סביר מאוד שקיים, הרי שקבוצות אתניות בעצמן נוצרות כל הזמן ומגלות עצמן מחדש. לדוגמא, ביצירת הגבולות הפוליטיים באסיה ואפריקה, הכוחות הקולוניאלים הגדירו מחדש את הגודל והגבולות של הקבוצות האתניות. הגבולות הפוליטיים הרחבים הובילו להיטמעות והיפרדות של קבוצות אתניות. בשעה שקבוצות ישנות נעלמו, קבוצות חדשות הופיעו ואחרות פשוט נטמעו והתפצלו. הגישה האתנית האותנטית נאלצת להתמודד עם הקשר בין אתניות למבנה המעמדי, שאלה מרתקת שחוזרת מאז ימי האסכולה המרקסיסטית. ע"פ סול ניומן, דונלד הורוויץ יטען שיש משהו ייחודי בזהות אתנית. "בעוד שפרטים יכולים להתגבר על מעמדם החברתי ובעוד שמוביליות חברתית אפשרית מדור לדור, קשרים אתניים הם משייכים. אם אדם נולד לתוך קבוצה אתנית, זהו. אדם אינו יכול לנווט אל מחוץ לזהותו האתנית." הטיעון המרכזי של גישה זו הוא שאתניות היא אכן קונספט השוואתי, כלומר שקבוצות אתניות מוגדרות פעמים רבות על בסיס היחס בינן לאחרים ותפיסתן לגבי מאפיינים אובייקטיביים מסוימים. ישנה מחלוקת משמעותית על היישום של תזה זו, אולם כמעט הכל מסכימים שהבנת האתניות חייבת לכלול את היחסים הפסיכולוגיים בין קבוצות בצורה משמעותית. כפי שנטען קודם לכן, מחקר של מיעוטים ואתניות הוא בהכרח גם מחקר של יחסי רוב-מיעוט ומיעוט-מיעוט.
סוגיות תיאורטיות נוספות אלמנט חשוב במיוחד במחקר של אתניות במזה"ת הוא היחסים שבין המיעוטים למדינה. לאור היווצרותן המאוחרת יחסית של מדינות האזור וקשיי התמסדותן, לאור אתגרים פנימיים שונים, האלמנט האתני הוא משמעותי ביותר עבור המדינה המזרח-תיכונית המודרנית. כאשר פוליטיקה אתנית חוברת לזהויות דתיות נבדלות (לעיתים במסגרת טריטוריה מסויימת במדינה), קבוצות אתניות ומיעוטים עשויים להפוך לגורמים בעייתיים במיוחד. הדבר נכון במיוחד בהן לאומיות צעירה יחסית משאירה מקום מועט להכרה בקיומם של מיעוטים, אשר נתפסים כמאיימים על סמכות המדינה לא רק בפעולותיהם אלא גם בעצם קיומם. למרות שהמדינה המזרח-תיכונית הצליחה לשרוד באופן מעורר הערכה בסביבה קשה ולא ידידותית, היא רחוקה ממצב של ביטחון. ההתעוררות לאחרונה של פעילות אסלאמית רדיקלית, יחד עם מודעות אתנית מתגברת, מהוות איום חדש ומטריד ללגיטימציה ולנחיצות של המדינה. עד כה, מדינות אלה הפגינו רמה גבוהה של נחישות ומיומנות בטיפול באיום זה. התגובות לאתגרים העדכניים מצביעות פעם נוספת על ההתמסדות של המדינה המזרח-תיכונית, כאלמנט משפיע ביותר בהיסטוריה הפוליטית העדכנית של האזור. העימות בין המדינה לבין האתגרים האתניים החדשים מהווה אחד מתחומי המחקר המרתקים ביותר בפוליטיקה המזרח-תיכונית העכשווית. הכותבים הנכללים בכרך זה ניסו להדגיש את האסטרטגיות שפיתחו ואימצו הרשויות במדינות כלפי מיעוטים ואת האסטרטגיות ששימשו מיעוטים כלפי משטרים ומדינות. למרות שמוקדם מדי מכדי לנסות ולסווג את האסטרטגיות הללו, תרומתם של כותבים אלה מסייעת להניח את היסודות לניסיון תיאורטי שכזה. באופן כללי, ישנם מספר מקרי מחקר שיהוו ליבת ידע, בהתבסס על חומר היסטורי מפורט כמו גם יסודות ממדעי החברה. כמו שנטען בסקר המרשים של צ'רלס ד. סמית', במחקר ההיסטורי ישנה לאקונה. "עד כמה שהם בעלי ערך כהיסטוריה פוליטית, מחקרים אלה כמעט שאינם בוחנים את שאלות של זהויות לאומיות ואזוריות באופן השוואתי ולא דרך תפיסה של מאבק. בנוסף, אף אחד מהעבודות האלה, מלבד זו של בסאם טיבי, עוסקת בתיאוריות של לאומיות או בנושאים משיקים של בניית המדינה והספרות ההיסטורית, כמו גם ספרות מדע המדינה, העוסקת בנושאים אלה." אולם, האשמה היא גם בחוקרי מדע החברה: "באשר למדעי החברה, אלה המתמחים בנושאים אלה מתייחסים יותר לספרות תיאורטית בירחונים של המתודות שלהם מאשר הם חוקרים נושאים השוואתיים במאמרים או ספרים המוקדשים באופן ספציפי למזה"ת." במילים אחרות, ההיסטוריונים לא משתמשים מספיק בעקרונות ממדעי החברה, ומדעני החברה אינם משתמשים במספיק ידע מוצק שנרכש בהיסטוריה של המזה"ת. הכרך הנוכחי מיועד לסייע לתקן כמה מהליקויים האלה בשדה. עורכים של כרכים כאלה מבינים כמה קשה זה נוטה להיות. באופן אידיאלי, ישנה מסגרת תיאורטית ממנה יוצאים מחקרי מקרים שבודקים אג'נדה יחסית מקובלת, ובכך מוסיפים לגוף המידע. בפועל, אין זה רצוי או אפשרי להכריח היסטוריונים לכתוב מדעי חברה שנויים במחלוקת או לאלץ מדעני חברה לכתוב היסטוריה שנויה במחלוקת. ההפקה של כרך זה התנהלה בשלבים שכללו סדנה שבה חולקו דפים בנושאים שונים ע"י מומחים להיסטוריה של המדינות. לאחר מכן חולק נייר עמדה בעל אופי תיאורטי (שנכתב ע"י אחד העורכים שהוא איש מדעי החברה שכותב על הפוליטיקה במזה"ת), שלסוגיות שעלו בו התבקשו המשתתפים להתייחס, בכותבם את החיבורים שלהם. תהליך זה לא היה בדיוק חיבור ע"פ אג'נדה תיאורטית אחת שמדעני חברה אוהבים להדגיש או מחקר היסטורי חופשי ואינדיוידואליסטי שחוקרי מדינות נוטים להעדיף. הפשרה שנוצרה הפיקה סדרה של מחקרים העוסקים במספר נושאים תיאורטיים: 1. מרכזיותה של המדינה והיחסים בין המדינה למיעוטים. 2. מסגרת האסטרטגיות שנקטו שני הצדדים בתגובה ללחצים. 3. ההנחה לפיה בשעה שמניפולציות של זהות הן עובדה קיימת, מידה מסויימת של אתניות אותנטית קיימת, ע"פ ויריאציה של הגישה השלישית למחקר האתניות, שתוארה קודם לכן. המאפיינים של כל "אתני" כזה והדינמיקה של הפוליטיקה שלו מהווים חלק ניכר מליבת הכרך הזה. 4. חשיבות החפיפה של המאפיינים האתניים של המיעוט: נטיות לאומיות, מודעות דתית, תרבות משותפת. 5. רגישות המערכות הפוליטיות במזה"ת לאתגרים טריטוריאליים אפשריים וחשיבותם של אפקטים לנטרול מיעוטים. 6. חשיבות העיתוי. אנחנו יודעים יחסית מעט על הנקודה בדינמיקה הפוליטית של כל מדינה שבה מיעוט חווה עלייה משמעותית במודעות בכיוון של פעולה משותפת. הכותבים בודקים את מגוון הגורמים הפוליטיים הפנימיים והתרבותיים אשר נראה כי הם רלוונטיים ומקדישים תשומת לב לפוליטיקה אזורית ערבית, כמו גם להתפתחויות בין-לאומיות כמו מגמות גלובליות והפעילות האזורית של המעצמות הגדולות. זו ההתחלה של תובנות ותצפיות שעשויות לסייע ביצירת תיאוריה לגבי העיתוי בעלייתה של אתניות פוליטית. להלן סקירה מקדימה של כמה ממוקדי הכרך. בפרק המסיים, שני העורכים ינסו להצביע על כמה מסקנות ראשוניות ולהביט אל העתיד. אנחנו עכשיו נבחן את הפוליטיקה של הפרימורדיאליזם (כמושג מפתח באסכולה השלישית של מחקר האתניות), ההבחנה בין איחוד וניטרול מיעוטים ויחסה של האתניות במזה"ת לאסלאם הרדיקלי (כנושא מפתח עדכני בפוליטיקה של נקודות המפגש. בנוסף, יינתן ניתוח של בעיות מיעוטים אתניים ודתיים בישראל כמקרה מחקר מוגבל, השופך אור בדרך של השוואה או הנגדה על הנתונים לגבי מקרי המחקר הערביים המטופלים בכרך זה. ההקדמה תסתיים בפרק שמנסה לבצע סקירה מקדימה של בעיות המיעוטים בסודאן, המוצגות בהיותן המקרה הקיצוני ביותר של גיוס אלמנטים אתניים שהובילו למלחמת אזרחים אלימה, ועשויות להועיל כמקרה מחקר מוגבל, שמסייע לבנות איזונים כנגד הכללה מהירה ממקרים אחרים. הערות מקדמיות אלה על סודאן, שלהן מטרה תיאורטית, לא אמורות להשפיע על הניתוח המעמיק של המומחה למדינה בפרק 4.
הפוליטיקה של הפרימורדיאליות הגישה האתנית האותנטית למחקר פוליטיקה אתנית, אליה משתייכים הכותבים בקובץ זה, מדגישה הן את הדינמיקה של השינוי בזהות והמודעות האתנית והן את התכונות המגדירות רוב ומיעוט, הנוטות להשתנות עם הזמן. כתוצאה מכך, המידה שבה להיות מיעוט הוא דבר רלוונטי לפוליטיקה היא גם שאלה התלויה באופיה של הפוליטיקה בחברה נתונה. לא כל מאפיין חברתי הופך בעל משמעות פוליטית אולם לעיתים המעבר הזה נעשה במהירות רבה. דרך אחת לטפל בסוגיה זו היא היא באמצעות הנוסחה הקלאסית של הפרימורדיאליות, הקיימת מאז שנות ה-60 וחווה עכשיו תחייה, הודות להתרחקות מתיאוריות המודרניזציה והמורכבויות שמאפיינות את הגישות הכלכליות. הגישה התיאורטית של הפרימורדיאליות היא עשירה ועמוקה. היא ראויה למרכזיות במחקר של מיעוטים ואתניות. התפיסה המקורית הוצעה ע"י קליפורד גירץ במאמר שפורסם בשנת 1963. גירץ, אנתרופולוג פוליטי, דיבר על חשיבות הקשרים הפרימורדיאלים, אותם קשרים שאדם נולד עימם. באותו זמן, התנהגות ע"פ הזהות המועברת בירושה נחשבה פחות מודרנית מהנורמות הרציונליות והחילוניות של החברה המתפתחת. גישה אתנוצנטרית ופשטנית זו ננטשה בעיקרה. פרימורדיאליות הוכחה כחיונית ביותר בכל החברות, ואין כל הוכחה כי היא חזקה במיוחד באזור מסוים של העולם. האוניברסליות של הפרימורדיאליות מקובלת כיום. נראה כי היא חזקה במיוחד במזרח אירופה, לאור הואקום הסוציופוליטי שנוצר עם נפילתן של המוסדות והקהילות הפוליטיות הישנות, בעקבות הגל המהפכני של שנות ה-80 וראשית שנות ה-90. גירץ הציע דוגמאות רבות למשמעותם של הקשרים הפרימורדיאלים: קשרים המבוססים על קרבת דם, נישואין, דת, חמולות, היסטוריה משותפת וכו'. למרות שחלקן חופפות ונראה שחלקן מדומיינות, אין זה אומר שהן פחות אמיתיות, משום שרעיונות במוחן של קבוצות אנשים הם עובדות קיימות ובעלות עוצמה ככל עובדה אובייקטיבית אחרת. קשה לעבוד עם זהויות פרימורדיאליות משום שהן יכולות להשתנות כה מהר ויכולות להופיע במופעים מפתיעים. שינויים אלה קורים בחברות העוברות שינוי מהיר, הגורם לחוסר ביטחון ומעודד אנשים לשוב חזרה למחסה היחסית בטוח על חשבון הקהילות הפוליטיות הגדולות. קשרים פרימורדיאליים הם פשוטים להבנה ונראה כי הם תמידיים ואמינים. לעומת זאת, קהילות פוליטיות גדולות הן דברים שקשה יותר להתמודד עימם מאחר והן דורשות התסגלות לרעיונות ומאפיינים משותפים שנראים מלאכותיים. הניגוד במורכבות ברור. קשרים פרימורדיאלים הם בעלי מימדים שונים. הם עשויים לאיים לשבור את המדינה, ע"י דחיפתה להצטרפות לקהילה פוליטית גדולה יותר, או ע"י חלוקתה לקהילות קטנות יותר. בכל מקרה הם מאיימים על הלגיטימיות של מבני המדינה הקיימים, וזו החשיבות היסודית שלהם עבור הפוליטיקה העכשווית. לאור הריסונים הפוליטיים, תנועות המבוססות על קשרים פרימורדיאליים כמעט שלא מקימות מדינות משל עצמן, וכאשר הן כן עושות כך, הן לא יכולות להצליח משום שהן אף פעם לא "נקיות" ממיעוטים משל עצמן. כך שאין לנו דוגמאות אמיתיות של מדינות אתניות במזה"ת, ונראה שלא יהיו לנו גם כאלה גם בעתיד. יש לציין כי אפילו הקבוצות האתניות אליהן מתייחסים בספרות כאל "מיעוטים מרוכזים" לא מתיימרות להקים מדינות משל עצמן. ההיפך הוא הנכון, הן נראות הכי נאמנות למדינות הלאומיות הקיימות, בהן הן מעוניינות להצליח ולהחזיק בכוח רב במנגנון המדינה.
מיעוטים מרוכזים במזה"ת המיעוטים המרוכזים כוללים בעיקר את העלווים והדרוזים בסוריה, ובמידה פחותה את הדרוזים בלבנון ובישראל. הריכוזיות שלהם קשורה בעובדה שהם תופסים אזור מוגדר היטב המהווה רק חלק קטן מהמדינה, ומהווים רוב באזור זה. למרות שהתקיימו מיעוטים נוצרים ויהודים משמעותיים במהלך ההיסטוריה של המזה"ת, הם מעולם לא הצליחו להשיג כוח כה רב במדינה, בדומה לכוח שבו מחזיקים העלווים בסוריה של ימינו. המדיניות של הכוחות הקולוניאליים בהחלט סייעה לעצב את מצבם של העלווים, אולם השילוב של מרחב ודמוגרפיה היה בהחלט הגורם המרכזי להצלחתם. באופן כללי, הממשלות הקולוניאליות יכולות ליצור שוני ברור בהקצאת המשאבים בין המיעוטים. במקרה של סוריה למשל, ההסתמכות הרבה על גיוס המיעוטים לצבא הקולוניאלי הפכה גורם משמעותי אחרי העצמאות, כשהצבא הפך לכוח הפוליטי החשוב ביותר במדינה לאחר התמוטטות המבנים הפרלמנטריים. במקרה של סוריה, השליטה של המיעוטים עשויה להיות קשורה לא רק לשאלות אתניות אלא גם לנושאים כמו יחסי חברה-צבא. כך, ההשתלטות של הצבא יוצרת אפקט לוואי של דומיננטיות המיעוטים. אולם המודל של המיעוטים המרוכזים בסוריה הוא אחד מבין מספר מודלים, ואולי המעניין שבהם בגלל שהמיעוטים המרוכזים הם הקלים ביותר להתמודדות הן מהצד התיאורטי והן במושגים פרקטיים. ועדיין, גורלם של מיעוטים מרוכזים אחרים, כמו הדרוזים בלבנון, שונה לחלוטין. הם לא הצליחו להשתלט על מנגנון המדינה מאחר והמדינה היא חלשה ויש מעט מאוד מנגנון שניתן להשתלט עליו. המודל של המיעוטים המרוכזים הוא כלי שימושי לניתוח הבעיה בכל האזור וניתן ללמוד רבות מתוך מקרים כאלה על התמונה הגדולה של המזה"ת ככלל. ראשית, עלינו לשאול באיזה מובן העלווים והדרוזים הם באמת מיעוטים. שתי הקבוצות דוברות ערבית ואינן שונות באופן משמעותי מבחינת מנהגים והרגלים מקבוצות דוברות ערבית אחרות במדינה. הם ללא ספק ערבים מבחינה תרבותית, סוציולוגית כמו גם פוליטית. למרות זאת, שתי הקבוצות הן מיעוטים מבחינה דתית, שהתפתחו כפיצולים מהאסלאם, והגיעו בסופו של דבר לנקודה שבה לא יכלו להיחשב למוסלמים. במקרה של הדרוזים, ראשיתה של הדת באסלאם האורתודוקסי. היא התפתחה כתנועה שהחלה במצרים והגיעה לאזור דרום לבנון ומשום לפלסטין וסוריה. מאז המאה ה-11, הם היו מיעוט דתי, מה שגרר בידוד דמוגרפי וגאו-אסטרטגי ברמה מסויימת. המשמעות הייתה שהם ישבו בהרים והתרחקו מהמרכזים העירוניים כמו גם מהכפרים שנשלטו ע"י רוב מוסלמי. הדרוזים פיתחו תחושה חזקה של סולידריות שבטית או אתנית, שהתעצמה ע"י שליטה באומנות הלחימה בסביבה יחסית לא בטוחה שבה השלטון המרכזי לא יכל ולא רצה להגן על מיעוטים שכאלה. ההיסטוריה שלהם הובילה אותם לזהות אתנית נבדלת, שחוותה תקופות של הסתגלות ונזילות ביחסה לכוחות פוליטיים חיצוניים, מבלי שוויתרה על אופיה העצמאי בשום מובן. נותר להמשיך ולראות האם דפוס זה ימשך גם בתפאורה מודרנית יותר, שבה הדפוסים המסורתיים של בידוד גיאוגרפי וחברתי עשויים להפוך לא רלוונטיים כמו גם לא מעשיים. המקרה של העלווים פשוט מזה של הדרוזים. הם לא היו חלק מתנועה רחבת היקף מחלק אחד של המזה"ת לחלק שני. למרות שע"פ מסורת ידועה היטב אחת הם הצאצאים של אחד העממים הכנעניים שהחלו לדבר ערבית רק במהלך ימי הביניים, הרי שברור הוא שמאז ימי הביניים הם דבקו בדפוס הקיים של היותם קבוצה דוברת ערבית המאמינה בגרסא של הזרם האסמאעילי של האסלאם השיעי ולא עזבו את אדמתם העתיקה. העלווים מהוים 2/3 מהאוכלוסיה באזור שבו הם חיים, ברצועת החוף של צפון סוריה והמשכה לתוך תורכיה. למרות שישנן קבוצות קטנות של עלווים בירדן ובלבנון, מדובר בקבוצה סורית בעקרון. העלווים של סוריה מהווים כ 75% מהעלווים בכל המזה"ת, בניגוד לדרוזים המרוכזים בשני מרכזים משמעותיים בסוריה ולבנון, וכן במרכז הולך ומתפתח בישראל. כמו הדרוזים, העלווים נטים להתגורר בכפרים הרריים ולהדגיש את האלמנטים החשאיים בדתם. שני גורמים אלה, חשאיות ובידוד יחסי באזורי ההרים, סייעו לשימור סולידריות שבטית ותחושת מובחנות שחסרה למיעוטים אחרים רבים במזה"ת. הנסיבות ההיסטוריות הובילו את הכוחות הקולוניאליים הצרפתים לפתח גישה של מתן יחס מועדף לשני המיעוטים הללו., שביססו אז את מעמדם בצבא עד לנקודה שבה שלטו לאחר מכן במדינה תחת נוסחת הסימביוזה בין הצבא למפלגה. הנקודה המדהימה בהקשר זה היא שהעלווים, המפלגה הבולטת בקואליציה, מעולם לא היוו יותר שמינית מכלל האוכלוסיה במדינה. ראוי לחשוב על המיעוטים המרוכזים בהקשר אזורי רחב יותר. האם הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל או שהם הכלל ואם כך, מדוע אין אנו רואים מקרים דומים במקומות אחרים ? דוגמא אחת שעולה מיד היא זו של הכורדים, הנחשבים לקבוצה האתנית הגדולה ביותר במזה"ת שניתן לסווגה כמיעוט. רבים מהמאפיינים של המקרה הכורדי נראים זהים לחלוטין למקרה של המיעוטים המרוכזים. הם חיים במספר מדינות (עראק, איראן, תורכיה, סוריה) באזורים שבהם הם רוב מכריע, מיליוני תושבים חיים באזור כורדיסטן. הנתונים הדמוגרפיים המדויקים אינם ידועים, לעיתים מתואר מספרם הכולל של הכורדים כמדיע ל-20 מיליון ולעיתים ניתן נתון קטן יותר. הכורדים, בדומה לעלווים ולדרוזים, נוטים להתגורר באזורים כפריים הרריים ולהתמחות באומנות הלחימה. בניגוד לדרוזים ולעלווים, הכורדים הם ללא ספק מוסלמים, ומהזרם המרכזי של האסלאם הסוני. אולם, הכורדים אינם דוברי ערבית אלא שפה הינדו-אירופאית, הדומה לפרסית, ונכתבת לעיתים בלטינית ולעיתים בכתב ערבי. במונחים של פרמטרים אובייקטיביים, נראה כי קיומה של שפה נפרדת נחשב ע"י חוקרים רבים אלמנט מכריע בהגדרת מיעוט נבדל. במובן זה, ה"ערביות" של הכורדים הרי יותר מוטלת בספק מזו של העלווים או הדרוזים, משום שהם לא מתגוררים רק במדינות ערביות אלא גם באיראן, תורכיה ובחלקים של ברה"מ לשעבר שאינם נחשבים ערביים. התיאוריה הלאומית הערבית הקלאסית שמה דגש על השפה כאחד מהמאפיינים החשובים הערבי. אולם, היותם מוסלמים סונים הופכת אותם לחלק מהזרם המרכזי של המזה"ת כך שהם שייכים לרוב בדרכים מסוימות. הכורדים יכולים להחשב למיעוט מרוכז במקומות כמו עראק, היכן שניסו למעשה לפתח מודלים שונים של ממשל פוליטי, שחלקם ניסו להשתלב בחיים הפוליטיים של המרכז וחלקם נגעו לשאיפות לאוטונומיה טריטוריאלית. העובדה שהכורדים מפוזרים על פני כל המזה"ת, מבלי שהם מהוים רוב ברור במדינה מסויימת הפכה אותם לשונים ממיעוטים מרוכזים אחרים. למשל, הפיזור הגיאוגרפי שלהם הקשה עליהם לפתור את בעיותיהם במדינה ספציפית משום שמדינות אחרות חוששות מכוחם של תקדימים לגבי המיעוטים שלהן עצמן. בעוד שחלק מהמדינות מצאו לנכון לתמוך בשאיפות הכורדיות מסיבות הקשורות ל"סיבת הקיום" שלהן, הרי שאחרות התנגדו ליעדים הכורדיים מאותן סיבות בדיוק. גורלם של הכורדים בעראק בשנות ה-70 מהווה הדגמה טרגית ומכאיבה של האתגרים בבניית יחסים ארוכי-טווח באזור המשתנה במהירות, לעיתים ע"י קומץ קטן של יחידים. למרות זאת, הכורדים דומים לאומה במובן התיאורטי אולי יותר מאשר כל מיעוט אחר במזה"ת, עובדה שמקשה עליהם עוד יותר במציאת מקום תחת השמש. אחד מהיתרונות ממנו נהנו העלווים הדרוזים, לפחות בעשורים האחרונים, היה שהם לא נחשדו בתמיכה באלטרנטיבות למסגרת המדינתית, בעוד שהכורדים נחשדים בדיוק בכך. קשה להם יותר להתפשר על יעדים צנועים מאלה של הדרוזים והעלווים משום שמבחינה אובייקטיבית נראה שמגיע להם יותר ונראה שיש להם יותר פוטנציאל. זו הסיבה שחוששים מהם יותר. בעיני רבים מתושבי האזור, הכורדים מהוים איום לא בגלל מה שהם עושים אלא בגלל מי שהם. כאן מצויה הטרגדיה האותנטית של עם זה, שהוא המיעוט הגדול והמפוזר ביותר במזה"ת. גורם קריטי מובן נוסף בגורלם של הכורדים היה שהם מעולם לא נהנו מיחס מועדף מצד הכוחות הקולוניאלים. לא קל להגדיר מהם האלטרנטיבות של המיעוטים המרוכזים, למרות שהן אכן קיימות. למשל, ישנם נוצרים אורתודוקסים אשר חיים במקומות שונים בסוריה, לבנון וישראל, אולם לא נהנים ממעמד של רוב באזור מסוים ואינם בעלי מרכז יחיד. הם נוטים להיות לא אפקטיביים מבחינה פוליטית, משום שחסרים להם כל היתרונות של שאר המיעוטים. מספרם לא הופך אותם למשמעותיים באמת, זכויות ההצבעה שלהם אינן חשובות מאחר והצבעה באופן כללי אינה משנה יותר מדי, וחסרה להם העוצמה הפוליטית הנובעת מבסיס אזורי חזק או לחילופין מקשרים חזקים למוקדי הכוח (כמו הצבא). החולשה הפוליטית אינה הופכת אותם ללא חשובים משום שהם עדיין יכולים להותיר את חותמם על החיים התרבותיים והעסקיים, כפי שאכן עשו לפני עשורים, ובייחוד בהקשר של הולדת הלאומיות הערבית. אולם, כפי שציין ברנרד לואיס בשנות ה-70 (במונח הפופולרי "שובו של האסלאם"), ככל שהלאומיות הערבית התקבלה ע"י ההמון, כך היא הפכה יותר ויותר מקושרת לנושאים אסלאמיים, ניגוד שהנוצרים מעולם לא הצליחו לפתור. ככל שניסו ליצור אלטרנטיבות אידיאולוגיות לפוליטיקות האסלאמיות (כמו לאומיות חילונית או סוציאליזם), כך האלטרנטיבות הללו הפכו יותר אסלאמיות או לחילופין נכשלו – מקרה קלאסי של "חוסר מוצא". המקרה של הנוצרים הקופטים במצרים שונה במידה מסוימת. מספרם משמעותי, הם מהוים כ-10% מהאוכלוסיה, והיו עליות תקופתיות ברמת המודעות והשאיפות הפוליטיות שלהם. הם כל הזמן עוברים בין הפוליטיקה המסורתית של מיעוט המקבל את תפקידו המקומי לבין סגנון פוליטי אסרטיבי. העוצמה של הסגנון האסרטיבי הפכה בעיה עבור משטרו של סאדאת, אשר נע בעצמו בין שני קטבים: בתחילה נקיטת גישה פייסנית כלפי האקטיביזם הקופטי ואח"כ ניסיון לתקוף את הפוליטיזציה של הדת, מצב המוטמע בנסיבות המזרח-תיכוניות. לאור הנטיה האסלאמית של פוליטיקת ההמונים כיום במצרים, קשה לראות את הקופטים מצליחים לבסס את חלקם בפוליטיקה כקהילה סמי-אוטונומית, משום שאין להם את היתרונות הטריטוריאליים של המיעוטים המרוכזים, למרות קיומם של כפרים קופטיים ושכונות.
השלכות ושיקולים תיאורטיים והשוואתיים בניסיון להעריך את ההשלכות התיאורטיות של הניתוח ההשוואתי המקדמי, נראה בטוח לומר שישנו מודל של מיעוטים מרוכזים, ושלמודל זה מאפיינים ייחודיים שהופכים אותו למודל מאוד בולט. בנוסף, ישנו מודל של מיעוטים סמי-מרוכזים, כמו הכורדים, שבו מדובר במצב שונה, למרות קיומו של פוטנציאל דומה. המודל ההפוך של המיעוטים הלא-מרוכזים, מפוזרים ומנוטרלים, כמו הנוצרים האורתודוקסים (או היהודים בתקופות בעבר) מצוי בקשה השני של הספקטרום. המקרה של הקופטים מצוי באמצע, קרוב למודל המנוטרל אולם לא זהה לו, הודות למספרים הגדולים ולריכוזים הדמוגרפיים המסוימים. יש לנו את הקצוות של הרצף התיאורטי – המרוכזים בצד אחד והמנוטרלים בצד אחר – ובאמצע את הסמי-מרוכזים או הסמי-מנוטרלים. זו יכולה להיות דרך נוחה לסווגם לצורך ניתוח והשוואה. יש לקחת בחשבון פרמטרים אחרים, כולל ההגדרה של הרוב, במטרה להבין טוב יותר מה בונה מיעוט. כפי שהוזכר קודם לכן, הגדרת הרוב אינה תמיד קבועה, והיא תלויה בזהות העצמית של הקהילה הפוליטית ברגע היסטורי נתון. מספר מלומדים הבחינו בכך שזהות אתנית היא משהו שניתן לעיצוב ולמניפולציה. סטפן ה. לונגריג, בניתוח הפוליטיקה העראקית לפני שנים רבות, טבע את המושג "כורדים למטרות מיניסטריאליות". אדם יכול לגלות את זהותו כמיעוט תחת לחצם של תהליכים פוליטיים ואחר יכול באותה מידה להכחיש קיומה של זהות כזו ממספר סיבות. בנוסף, אדם יכול להשתייך למספר יישויות אתניות ופרימורדיאליות באותו הזמן, דבר הממחיש את מה שהסוציולוגים מכנים "חיתוך נקודות מפגש". אדם יכול להשתייך לרוב ולמיעוט באותו הזמן, או להשתייך למספר מיעוטים בו זמנית. התוצאות של השתייכות מקבילה כזו יכולות להיות שונות. התיאוריה הקלאסית המקובלת במערב גרסה כי חיתוך נקודות המפגש הוא טוב לחברה משום שיש איזון אחת של השניה ולכן נוצרים היסודות לחברה יותר פלורליסטית, שבה מספר גורמים ועקרונות מתחרים חיים יחד. תיאוריה זו זכתה לביקורת לאחרונה במערב, וללא ספק יש מעט מאוד שיתמוך בה במזה"ת. חוקרים ימהרו להוסיף משתנה נוסף, המכונה לרוב רמת ההתמסדות (או המוסדיות). תיאוריה זו טוענת שהטכניקה של בניית מוסדות (מפלגות, איגודים, מועדונים, ארגונים רשמיים וכו') משפיעה באופן קריטי על גורלה הפוליטי של המדינה משום שרק מוסדיות מאפשרת למערכת פוליטית לתפקד באופן מסודר, במנותק מהתחרות המתמדת על משאבים. כשהגישה התיאורטית הזו נולדה, בסוף שנות ה-60, ההוגים המרכזיים שלה חזרו על הטענה שהמזה"ת מתאפיין באופן כללי ברמה נמוכה של מוסדיות, כלומר שהיו מעט ישויות פוליטיות ששרדו הודות לכוחן שלהן ולא באמצעות שיכויות ונאמנויות אתניות ושבטיות חבויות. התיאוריה הזו עודנה קיימת, למרות שהיא פחות פופולרית כיום, ואינה מתייחסת באופן ישיר למיעוטים במזה"ת. ראשית, זהות של מיעוטים משנה יותר בחברות בהן ישנם מעט מוסדות מורכבים ויציבים, משום שהבסיס לחיים הפוליטיים ולתחרות הוא יותר מוגבל. זה גם עוזר להסביר מדוע סוגיות אתניות בחברות אלה נוטות להיות יותר רגישות ולהוביל ליותר אלימות. שנית, המשאבים והנכסים שישנם לחברה נתונה בניסיון לטפל ביחסי רוב-מיעוט הם מועטים יותר כשהמוסדות הפוליטיים הם חלשים משום שיש חוסר במכניזמים אינטגרטיביים או אפילו בזירות טבעיות בהן זהויות וישויות אתניות שונות יכולות להיפגש על רקע משותף ומוסכם. חוסר זה מוביל לחשד וחוסר אמון במוסדות הקיימים, אשר נחשבים ככאלה שנתפסו ע"י אינטרס אתני מסוים או כמה, דבר שפוגע ביכולתם ליצור בריתות פוליטיות שכוללות מגוון של אינטרסים ונאמנויות. שלישית, מיעוטים יחושו שהם יוכלו להגן על האינטרסים שלהם עצמם ע"י הקמת מוסדות עצמאיים והשתלטות על המוסדות הקיימים, דבר שיהפוך אותם לחשודים בעיני הרוב. כל הגורמים האלה מובילים לקיומה של מערכת פוליטית אלימה ביותר שבה קיים מחסור בהשפעה המרסנת והמייצבת של מוסדות פוליטיים, והשפעתה על המדינה ברורה. המוסד היחיד שבאמת קיים ופועל הוא המדינה, והיא הופכת למוקד של תחרות אלימה, בהיותה היעד המוסדי היחיד ששווה להשתלט עליו. ניתוח של כמה מההבנות התיאורטיות הללו בהקשר הקונקרטי של הפוליטיקה המזרח-תיכונית, מראה שבגלל שהיו פחות מוסדות ומוקדי נאמנות אחרים באזור, המאבק האתני בין רוב למיעוט נמשך זמן רב יותר, היה בעל פוטנציאל אלימות גבוה יותר, ויש להבין זאת היטב על רקע העבר של האסלאם והפוליטיקה. זהו אחד מהנושאים האופנתיים ביותר בניתוח הפוליטי של ימינו, והדיון להלן לא ינסה להכנס לעימות הגדול על האסלאם והפוליטיקה אלא ייתן כמה הבנות, הרלוונטיות להבנת מצבם של מיעוטים במזה"ת. המרכזיות והאפקט המדהים של האסלאם בפוליטיקה במזה"ת הם כה מבוססים שאין צורך לבססם בעדויות נוספות. אולם, ההשלכות של עובדות אלה בתחומים שונים בחיים לא מובנות לעיתים. למשל, היחסים בין האסלאם לאתניות הם תופעה מורכבת ומן הסתם ישנם בנמצא סוגים שונים של וריאציות לאותם יחסים. באופן כללי נראה בטוח לומר שהאסלאם אינו דת אתנית, כמו היהדות. להיות יהודי, כפי שמספר כותבים ציינו זאת לאחרונה, פרושו להיות "חלק משבט" באותה מידה שפרושו לקיים פרקטיקות או אמונות של היהדות כדת. ככל שהלאומיות היהודית עולה בישראל והופכת להיות מוקד הנאמנות המרכזי בקרב יהודים בעולם, כך מתגברת נטייה זו, למרות שהמצב אינו כה חד. נטייה זו משתקפת גם את המרד של יהודים נגד דפוסי החיים שלהם משך מאות רבות, המאופיינים בהתמקדות בחיים הדתיים על חשבון החיים הפוליטיים. העמים האחרים שהיהדות באה איתם במגע, ייתכן שהיו דתיים בעבר, אבל במהלך חמש המאות האחרונות הם הפכו יותר ויותר חילוניים באוריינטציה שלהם, בעוד שהיהודים נותרו דתיים עד אמצע המאה ה-19 לערך. כפי שציין ישעיהו ליבוביץ', עד התקופה ההיא, המונח יהודי חילוני (שלא לדבר על קהילה יהודית חילונית) היה למעשה ניגוד פנימי. היה זה אחד מהאתגרים הגדולים של ההיסטוריה היהודית מאז אמצע שנות ה-80 של המאה ה-19, להשלים עם שינוי זה בהגדרות ועם תוצאותיו במישור הזהות. סיבה אחת לכך שהגדרה מחדש זו הייתה כה מוצלחת היא שהיהודים אכן חשים תחושת שייכות שבטית שבמידה רבה פיצתה על החוסר בתוכן דתי בחיים היהודיים ברובה של ישראל והגולה. באסלאם, הדברים מסובכים יותר. בעוד שהאסלאם יכול להחשב לקהילה פוליטית שהיא עליונה על פני כל מדינה בודדת, הרי שבפועל הוא צומצם לקיום יסודות הדת האסלאמית. למרות שהיו מקרים של מוסלמים שנאלצו ליצור לעצמם קהילה פוליטית משל עצמם במסגרת מלחמות אזרחים, כמו בלבנון או פקיסטן, או לאחרונה בבוסניה, הרי שהאסלאמיזציה של הקהילה הפוליטית בדר"כ התבטאה ברמת מודעות דתית גבוהה יותר. בניית הקהילה הפוליטית היהודית הייתה בעיקרה עבודתם של לאומנים חילוניים, שזכו להתנגדות של רוב הממסד הדתי, בעוד שבניית הקהילות הפוליטיות האסלאמיות הייתה תוצר של עבודתם של מוסלמים דתיים, שפעלו לעיתים נגד הפרקטיקות של הלאומנים החילוניים. הזהות הדתית והפוליטית היא עדיין בעיה עצומה עבור המיעוטים במדינה היהודית שאינם חלק מהאומה היהודית, כמו במקרה של ערביי ישראל, אבל אופיה של התרבות הפוליטית היהודית מציג ניגוד מעניין למדינה האסלאמית לכאורה. מאחר שהדת אינה הבסיס היחיד של הקהילה היהודית, לאומנים חילוניים רבים רואים בה שריד מעיק מן העבר, הרי שהדת בישראל זוכה ליחס המשאיר אותה למוסדות הדתיים, הפועלים פחות או יותר באופן אוטונומי ביחס למדינה. אם בכלל, הלאומנים החילוניים מגנים את הפקדת הפונקציות המדינתיות האלה בידי גופים לא מדינתיים וטוענים כי הדבר מנציח את המסורות העות'מאניות שאין להם מקום בסוף המאה ה-20. בפועל, ההסדרים הללו מאפשרים ללאומנים החילונים דרך יציאה, משום שהם מאפשרים לממסד הדתי היהודי, כמו גם לשאר הממסדים הדתיים, לתפקד לשביעות רצונם תוך שימור אופיה היהודי של המדינה באמצעות דומיננטיות פוליטית ותרבותית. במובן זה, לישראל אין בעיות של מיעוטים דתיים, אלא רק בעיות של מיעוטים תרבותיים ופוליטיים. הממסד הדתי היהודי אינו שבע רצון רק משום שתחומי סמכותו תוחמו כך שרוב היהודים אינם נתונים להשפעתו רוב הזמן. מכאן, שהממסד היהודי הדתי רוצה יותר כוח והשפעה על היהודים שאינם נתונים לתחום סמכותו ולא עוסק בלגרום ללא יהודים לציית למנהגים יהודיים. זה משתלב עם המסורת העות'מאנית, וכאשר יהודים ליברלים חילוניים טוענים נגד כפייה דתית הם מתכוונים באופן לא מודע לכפייה של יהודים על יהודים אחרים ולא לכפייה של יהודים על לא-יהודים. המאבק על הדמות היהודית של מדינת ישראל תם, לפחות במובן זה שמדובר במדינה יהודית. אולם, המשמעות של מושג זה אינה ברורה, אך בפועל הנושא יושב והממסד הדתי ברובו מחזיק בכמה אשליות שהוא יכול להפוך את המדינה ליותר יהודית מכפי שהיא היום באמצעות חקיקה דתית. מדינת ישראל היא יהודית משום שהיא מיושבת בעיקר ע"י יהודים, השולטים בפוליטיקה, ומהוים את האליטה התרבותית שיוצרת את סמלי החיים בארץ. אלה שנופלים מחוץ לתחום שלטונם של הסמלים הללו, כמו ערביי ישראל, תמיד יתקשו להיטמע לתוך ההגדרה התרבותית של האומה, אולם זו מדינה יהודית במובן התרבותי-לאומי ולא במובן הדתי. המצב שונה בתכלית בשאר המזה"ת. בלבנון למשל, אופיה של המדינה אינו ברור והרוב המוסלמי אינו מורשה לשלוט בחיים הפוליטיים או התרבותיים. מכאן נובעת המיליטנטיות של כל הקבוצות המעורבות ושאיפתן לשלוט במרכז הפוליטי, או ליטול בו חלק לכל הפחות, ע"י צמצום כוחן של קבוצות דתיות אחרות, לעיתים באמצעות אלימות. אפילו אם נניח שלבנון היא יוצאת דופן, בבחינת "לא-מדינה" מדומיינת, הרי שהמאבק על אופיין של שאר מדינות ערב מצוי באמצעו. מאבק זה מהווה אחד מהנושאים העיקריים של ההתעוררות האסלאמית, שהיא נושא מאוד אופנתי בקרב חוגים אינטלקטואלים ופוליטיים העוסקים במזה"ת כיום. במוקד המאבק הזה עומדת ההבחנה בין מדינת המוסלמים לבין המדינה המוסלמית, הבחנה העומדת במידה רבה בלב העניין בכל מדינה המתיימרת להיות בעלת אופי דתי. כל החוקרים מסכימים שישראל היא מדינה של יהודים יותר מאשר היא מדינה יהודית. כתוצאה מכך, ישנם מספר ניסיונות ליצור דרך שונה בתכלית לניהול המדינה. המודלים לחיקוי סביר יותר שיהיו המדינות המתועשות והמצליחות במערב ולא פאר עברה של ההיסטוריה היהודית, אמיתית או מדומיינת, או כל תיאוריית מבנה-על פוליטית יהודית. אוריינטציה זו יוצרת שפה משותפת של פוליטיקה נורמטיבית בישראל, המאזנת בין רוב למיעוט, ששואף לפחות או יותר אותו מודל של מדינה טובה. המצב שונה בתכלית במקרה של הכוחות האסלאמיים המתחזקים עתה כ"כ במזה"ת. כפי שמראה הדוגמא של איראן, האסלאמיסטים יעדיפו מאוד ליצור מדינה ע"פ שיטתם שלהם, כזו שתבקש להבדיל עצמה מהמדינה המערבית. במסגרת מאבק זה, הם אינם שותפים בשפה משותפת או מודל משותף לכוחות לא-אסלאמיים. רעיון זה של מדינה אסלאמית הוא בעל פוטנציאל איום על הלא-מוסלמים העשוי לגרום למחלוקות עימם, כפי שהראתה ההיסטוריה הקצרה של הרפובליקה המהפכנית של איראן, שבה כבר ראינו איומים על היהודים והבהאים. סוג כזה של איום עשוי להופיע שוב ושוב כנגד כל המיעוטים הלא-מוסלמים, משום שכפי שאומרת האימרה, זהו טבע החיה. מאבק זה על אופיה של המדינה עדיין מתחולל במדינות אחרות באזור, וצורתה של המדינה העתידית עודנו לוט בערפל. אנחנו יכולים לדמיין את האיום שבו ימצאו הקופטים המצריים, למשל, אם הכוחות האסלאמיים יצליחו לתפוס את הכוח במדינה. העובדה שמצרים היא מדינה של מוסלמים כבר מוגדרת, משום ש-90% מהאוכלוסיה היא מוסלמית ומשום שהאליטה הפוליטית המצרית, למרות כל המצגים והשאיפות למודרניזציה, העדיפה לנוע במעגלים של המדינות האסלאמיות האחרות. אולם מה שדורש הגל הכוחני של האסלאם הרדיקלי במצרים הוא בדיוק לעשות את הצעד בדרך להפיכה למדינה אסלאמית. לא משנה איך נגדיר זאת, מעבר זה יאיים על הלא-מוסלמים במצרים. הוא בוודאות יגרור חקיקה המבוססת על המורשת האסלאמית, על חשבון אלמנטים אוניברסליים של המדינה המודרנית, שמאוד מועילים למיעוטים. התחייה האסלאמית אינה כוללת חזרה ל"ימים הטובים" של השלטון העות'מאני, על הקצאת הסמכויות לקהילות הדתיות השונות במסגרת מבנה מבוזר מאוד. ההיפך הוא הנכון, הגל האסלאמי הנוכחי מציג שילוב ביזארי של הכוח המרכזי של המדינה המודרנית (האנטיתזה המוחלטת לאימפריה העות'מאנית הבינ"ל), יחד עם שאיפות של המנהיגים המבוססות על המסורות של המורשת האסלאמית. אולי בעתיד, כשתהיה הגדרה ברורה יותר של מהי המדינה האסלאמית, השילוב הזה ייעלם או שישתנה כך שיאפשר קיומם של מיעוטים לא-מוסלמים. מצבם של המיעוטים בתקופה שלנו צפוי להיות לא ברור ומסוכן. באופן כללי, האסלאם, מצופה לשמש כתוכן חברתי ותרבותי עבור הלאומיות, ובמידה רבה למלא את התפקיד ששיחק הסוציאליזם שתקופה מוקדמת יותר, שהרי הסוציאליזם הוא זר למזה"ת בדיוק כפי שהלאומיות זרה לו. בלי קשר לאוניברסליות ולרב לאומיות שלו מבחינה דמוגרפית, האסלאם שימש כתוכן ללאומיות ולא כתחליף לה. ניתן לצפות כי הכיוונים העתידיים של המאבק למען מדינה אסלאמית, ללא קשר לתוצאתו. ייתכן שהגאות האסלאמית תרגע, או שתתפשר על הסדר מתון שלא יאיים על גורלם הפוליטי של המיעוטים. נראה שההסדר הקיים ישרוד למשך זמן מה. שורש הבעיה במצב הנוכחי יכול להיות העובדה שהאסלאם לא התמודד באמת עם הדומיננטיות של המדינות המנצחות במזה"ת. במילים אחרות, אסלאמיסטים לא הצליחו להראות מחוייבות למסגרת אסלאמית רחבה, כמו האומה האסלאמית הישנה, כאלטרנטיבה למדינות הקיימות, זאת במסגרת האפשרויות התיאורטיות הקיימות במסגרת המסגרות האסלאמיות. בפועל, הגל האסלאמי התפשר ברוב המקרים עם ונכנס לברית עם הלאומיות המוגדרת על בסיס נאמנות למדינה אחת או על נאמנויות רחבות יותר כמו סנטימנטים ערביים ואסלאמיים כמסגרת פעולה כללית של אמונה וערכים. ללא ספק, התוצאה הסופית אינה פשוטה, מלאה במתחים שהם גם לוגיים וגם פוליטיים ופרקטיים. כך, היישות האסלאמית האיראנית לחמה נגד ישויות אסלאמיות אחרות במלחמות עקובות מדם וניסתה לקרוא לנאמנות האסלאמית של האוכלוסיה שלה עצמה. מאחר והאויב היה גם הוא מוסלמי (למרות שהואשם בהפיכתו לחילוני וכופר), המשיכה האסלאמית לא הספיקה במקרה זה. נושאים לאומיים שימשו לגיוס כך שהלאומיות למעשה מוחזרה, לא בצורה טהורה, אלא בצורה המשתלבת עם אופיו האסלאמי של המשטר. למשל, האסלאם השיעי, דת המדינה באיראן, גוייס נגד אופיה הסוני של האליטה העראקית. נקודת המפגש השיעית-סונית מביאה אותנו חזרה לשאלה מה בדיוק מגדיר מיעוט במזה"ת. למרות שישנן אמירות רבות לגבי הטענה כי "בית האסלאם הוא אחד", במציאות התיאור רחוק מלהיות נכון. הפיצול בין סונים לשיעים היה עובדה מרכזית בהיסטוריה הפוליטית של המזה"ת, שאין להתעלם ממנה. האם הסונים מהוים מיעוט באיראן, ואם כן, האם המונח מיעוט נושא את אותה קונוטציה כמו במקרה של מיעוט לשוני-אתני כמו הכורדים ? אם התשובה לכך היא חיובית הרי שיש לנו לפחות שלוש הגדרות של מיעוט במזה"ת: אתני, דתי ופנים-אסלאמי. כששתיים או יותר נקודות מפגש כאלה נחתכות, אנחנו עשויים למצוא עצמנו בבעיה יותר עם מיעוטים אולם באופן עקרוני, הסיבוך הזה אינו מתרחש במזה"ת. כך למשל, הכורדים הם מיעוט אתני אולם הם מוסלמים, מוסלמים סונים. השאלה התיאורטית המרכזית היא כיצד לטפל במקרה של מדינה כמו עראק. אנחנו יודעים שהסונים השולטים בעראק מהוים למעשה מיעוט באוכלוסיה, לשיעים יש רוב מספרי אך לא פוליטי. במונחים של דומיננטיות פוליטית ותרבותית, האליטה הסונית העירונית הייתה בשלטון מאז הולדתה של המדינה העראקית המודרנית. למרות זאת, כמעט שלא נמצא התייחסות בספרות למקרה של הסונים בעראק כמיעוט, למרות שהם מיעוט למעשה, בייחוד לא כשאנחנו מתייחסים לסונים ערבים (ולא כורדים) בעראק. כשלון זה מעניין כיוון שהוא מדגים את העובדה שדמוגרפיה היא רק אחד מהאלמנטים שמעצב את האופן שבו אנו רואים את הקבוצות בחברה, ושגורמים אחרים נכנסים לתמונה. הסונים בעראק אינם מושווים כמעט כדומים למיעוטים המרוכזים בסוריה, למרות שיש דמיון רב ביניהם. אם בשלב מסוים, השיעים יתפסו את הכוח בעראק וישלטו במרכז הפוליטי, ייתכן שנתחיל לשמוע יותר התייחסויות לסונים כאל מיעוט רגיל. במקומות אחרים באזור קיימים בהחלט מיעוטים פנים-אסלאמיים ואכן מקבלים יחס של כאלה מצד מלומדים ופוליטיקאים. השיעים במדינות השונות בחצי האי ערב הם רק דוגמא אחת וישנן רבות אחרות. עם חיזוקו של הדימוי העצמי השיעי, ומתן הגב של איראן, המודעות של מיעוטים כאלה צפויה לגדול. השיעים הופכים יותר מעורבים פוליטית והם אינם עומדים להיקנות בקלות ע"י סיסמאות נאמנות לאסלאם, משום שהזרם שלהם באסלאם הוא כה שונה מזה של הסונים. להבדלים אלה ישנן השלכות פוליטיות רבות. דווקא משום שהם מהוים חלק מהאסלאם, המיעוטים הפנים-אסלאמיים יהנו מרמה של לגיטימציה להיות פעילים פוליטית כמיעוטים ולהיבדל מהנורמות של מדינה מסוימת. ההשלכות של פעילות פוליטית של סוג כזה של מיעוט אינן מובנות לחלוטין משום שמדובר בתהליך יחסית חדש.
המקרה הקיצוני של סודאן סודאן מהווה מקרה מעניין וחשוב שסקירה האתנית של המזה"ת. זו אחת המדינות הגדולות ביותר באזור, פרט לעברה הסעודית ואלג'יריה, אשר משתרעת על כ-2.5 מיליון קמ"ר מהגבול המצרי בצפון ועד עמוק לתוך מרכז אפריקה. במונחי אוכלוסיה, סודאן מחולקת לשני חלקים מרכזיים, צפון אסלאמי דובר ערבית ודרום שונה מבחינה לשונית ואתנית, בחלקו נוצרי ובחלקו כולל קבוצות המחזיקות בדתות אפריקאיות מסורתיות (קבוצות אלה נחשבות פאגניות ע"י המוסלמים והנוצרים, למרות שפוליתאיסטיות תהיה הגדרה טובה יותר שלהן). סודאן עברה מלחמה אזרחים ארוכה ואינטנסיבית בין הצפון לדרום, שנמשכה כמעט מאז היווצרותה. מלחמת אזרחים זו נדמה היה שנסתיימה מדי פעם בהסכם פשרה, שלאחר מכן הופר בעקבות המתחים הבלתי נמנעים ביחסים המורכבים בין שני חלקי המדינה, תוך שהסיבות העמוקות לקונפליקט לא מטופלות במסגרת ההסכמים. המקרה של סודאן מציג באופן הברור ביותר את נקודות המפגש המפרידות שמאפיינות את המזה"ת כולו. נקודת המפגש המרכזית היא הנקודה הדתית, אשר מבחינה בין האוכלוסיה המוסלמית לכל השאר. איפיון זה ממקם את הצפון במשפחה של המדינות האסלאמיות ואת הדרום במשפחת מדינות אפריקה השחורה. אחרים יטענו שנקודת המפגש המפרידה היא דווקא הערביות של הצפון ולא האסלאם. בשום מקום אחר במזה"ת אנחנו יכולים לראות חלק משמעותי מהארץ אשר מיושב בצפיפות ע"י אוכלוסייה שאינה מוסלמית ואינה ערבית. בנוסף, הפיצול הזה הוא גם טריטוריאלי, כלומר האוכלוסיה הלא-מוסלמית והלא-ערבית תופסת טריטוריה משל עצמה, טריטוריה שהיא רחוקה יחסית מהמרכז הפוליטי של המדינה ולכן קשה לשלוט בה. ההשוואה של מקרה זה עם מקרים אחרים במזה"ת ממחישה את הייחודיות שלו. יש מספר משמעותי של נוצרים בלבנון, כשהמרונים מהוים ריכוז משמעותי באזור ההרים, הקשה לגישה. הם מהוים ערבים, וההכרה שלהם בזהות זו משמשת בתפקיד מפתח במורשת הלאומית. הכורדים מרוכזים בכמה מדינות ולא רק באחת, ולא פחות חשוב, הם מוסלמים סונים, כך שהמעמד שלהם כמיעוט אתני-לשוני אינו מבוסס על גורמים אסלאמיים שהם כה משמעותיים במדינות המוסלמיות. מקרה זה ממחיש את הייחודיות של סודאן, שאי היציבות הפוטנציאלית שלה מוגברת לעיתים ע"י כיתתיות בקרב הרוב המוסלמי-ערבי. המקרה הזה גם דומה רבות לגורמים האתניים הקורעים כרגע מדינות כמו יוגוסלביה לשעבר. במקום אחר ניתחתי את היתרונות האפשריים של פתרון פדרלי לבעיות של סודאן, ואכן מספר ניסיונות עם אוטונומיה נעשו למשך תקופות מסוימות. הניסיונות ליישם יתרונות אלה נכשלו עד כה. המקרה של סודאן ממחיש מאפיין נוסף של חברות רבות במזה"ת: הכיתתיות הקיצונית בקרב הרוב והמיעוט. כיתתיות זו חייבת להיות מובנת אם אנו מנסים להבין את המורכבויות של הפוליטיקה הסודאנית. הכיתתיות מקשה לעיתים על מציאת פתרון לקונפליקטים אתניים. היא גורמת לכך שקשה יותר למצוא סיוע של קונצנזוס למודלים של דו-קיום וכמובן, במקרה של הדרום, היא גורמת להתפשטות אלימות פנימית במקביל למאבק בין רוב למיעוט. דפוס זה, שנראה קיצוני בסודאן, קיים גם בלבנון והופך את הפוליטיקה שם להרבה יותר מסובכת להבנה וניהול. אין לנו הסבר תיאורטי מדוע חברות מאוד כיתתיות נוטות להיות הרבה יותר מתוחות בהקשר למיעוטים, או שהמצב ההפוך הוא הנכון: חברות מפוצלות עם מיעוטים נוטות להתפצל באופן פנימי, בתוך הרוב ובתוך המיעוטים השונים.
תובנות מסכמות כמו שמראה הניתוח, ישנם סוגים רבים של מצבי מיעוט. מדינה שאין בה רוב אלא רק מיעוטים היא לבנון. מצב של רוב גדול עם מיעוט ברור מתקיים במצרים. סוריה היא דוגמא למצב מיעוט יחד עם רוב ברור, למרות שהרוב אינו שולט במרכז הפוליטי. מיעוט שולט ברוב ובעוד מיעוט גדול בעראק. בחצי האי ערב שולט רוב ברור, אולם יש נוכחות רבה של פועלים זרים יחד עם נוכחות של מיעוטים פנים-אסלאמיים. יש לנו את המקרה של סודאן, עם פער גדול בין הצפון המוסלמי הערבי לבין הדרום הלא-מוסלמי ולא-ערבי. המקרים בכל המזה"ת נכללים בתוך אחד מהמודלים האלה. אנחנו לא מסוגלים כיום לקבוע כלל לגבי המקרים הללו. לדוגמא, אנחנו לא מסוגלים לומר האם מודל אחד מאפשר היטמעות של קבוצת מיעוט מהאחר או האם מודל אחד יותר סביר שיוביל להתנגשות אלימה. אנחנו מסוגלים לומר שהדפוסים האלה אינם ייחודיים למזה"ת ככזה, אלא ניתן למצוא אותם בכל רחבי העולם. נראה הגיוני להניח שרוב יחיד אחד מסוגל להנות משלטון יציב יותר מאשר קבוצות רוב קטנות והגיוני להניח שקשה יותר לרוב להתמודד עם מיעוטים רבים מאשר עם מיעוט אחד. מיעוטים מנוטרלים מהוים, ככלל, איום פוליטי קטן יותר עבור הרוב, מאשר מיעוט מרוכזים שיש להם בסיס טריטוריאלי. ראוי להרחיב את היריעה על נקודה זו במחקרים נוספים. נראה שאדמה וטריטוריה הן בעלות השפעה משמעותית על האפקט של קבוצות אתניות במזה"ת ונותר לראות עד כמה זה באמת נכון. החשיבות של הבסיס הטריטוריאלי נותחה לאחרונה לגבי הישויות החדשות הצצות על חורבותיהן של יוגוסלביה ושל ברה"מ. דוגמאות נוספות קיימות באסיה ואפריקה, מזאיר ועד קמבודיה. אלמנט משותף לכל המקרים האלה הוא המימד הטריטוריאלי שהופך את המיעוט לכוח אתני מוצק. יש לבחון את הדפוסים הפוליטיים הלאומיים ביחס הדפוסים של מצב המיעוטים. ראינו שבמזה"ת ישנם מיעוטים מרוכזים וכן את ההיפך שלהם, מיעוטים מנוטרלים (עלווים לעומת נוצרים אורתודוקסים למשל), הממחישים את ההבדל בין הבחנות המבוססות על דת לעומת הבנות המבוססות על אתניות. אולם, יש מימד נוסף, ההבדלים בתוך האסלאם, שהוא חשוב מספיק עד שהוא הופך קבוצות לקבוצות רוב ומיעוט. קשה למצוא לכך הסבר תיאורטי, ולכן נצביע רק על כיווני מחקר לעתיד. כך למשל, יש לשקול את התזה לפיה בעתיד הנראה לעין, המיעוטים הפנים-אסלאמיים עשויים לצבור חשיבות משום שהלגיטימיות שלהם תהיה גבוהה מזו של מיעוטים אחרים. מצבם של הכורדים בעראק עשוי להשתפר, בדיוק כפי שמצבם של המיעוטים המרוכזים השתפר תחת שלטון הכוחות הקולוניאליים. התמיכה הבינ"ל באוטונומיה הכורדית בצפון במהלך מלחמת המפרץ של 1991 עשויה להיות זהה במשמעותה כמו התמיכה שנתנו הכוחות הקולוניאליים למיעוטים המרוכזים בסוריה. כמובן, שתמיכה זו היא הרבה פחות יציבה אולם עשויות להיות השלכות בעתיד. הרבה מאוד משתנים ואלמנטים נוספים גורמים להבדל בגורלם של מיעוטים בעולם הערבי. הנושאים העיקריים שנדונו בסקירה מקדימה זו – מיעוטים מרוכזים לעומת מנוטרלים, טבעם של הקשרים הפרימורדיאליים, האסלאם הרדיקלי, המורשת הקולוניאלית – יוצרים את הבמה שעליה תמשך הדרמה של המיעוטים במזה"ת. אנחנו מקוים שהקדמה זו כיבדה את עצתו של צ'רלס ד. סמית' שאמר: "היסטוריונים של המזה"ת המודרני צריכים להיות מוכנים לפקפק בתיאוריות אופנתיות ולהעריך את הרלוונטיות שלהן יותר מאשר להניח המשכיות אוטומטית של הניסיון על בסיס הטרמינולוגיה. כך, גם מלומדים ממדעי החברה צריכים לעסוק בספרות התיאורטית שלהם באופן יותר רחב במזה"ת."