Goldberg /The Foreign Policy of Saudi Arabia
בסוף העשור הראשון של המאה ה-19 האימפריה הואהבית הייתה בשיאה והשתרעה משערי דמשק ובגדד בצפון ועד תימן וחדרמות (Hadramawt) בדרום ומהים האדום במערב ועד המפרץ הפרסי במזרח. וכמובן – המקומות הקדושים לאסלאם – איזור החיג'אז. השלטון העסמאני לא היה יכול להשלים עם מצב זה - הוהאבים גזלו את המקומות הקדושים מידיהם. האיום הואהבי היה גדול עוד יותר מכיוון שהם התדפקו על שערי סוריה ועיראק. לפיכך, הסלטאן מחמוד השני ביקש ממוחמד עלי, מושל מצרים, לגרש את הפולשים הוהאבים מהחיג'אז. המשלחת הצבאית הראשונה יצאה לחיג'אז בשנת 1811 תחת פיקודו של טוסון, בנו של מוחמד עלי. באוקטובר 1812, הכוח המצרי הפתיע את הואהבים וכבש את מדינה וביצע טבח של יותר מ-1500 איש בעיר. שלושה חודשים מאוחר יותר נכבשו גם מכה, ג'ידה וטאיף ובפעם הראשונה מזה עשר שנים חודשה העלייה לרגל למקומות הקדושים. הסלטאן ומוחמד עלי לא הסתפקו בכך, ובסוף שנת 1813 מוחמד עלי התבקש להמשיך בדיכוי הוהאבים בעצמו. במשך שנה הכוחות המצריים היו עסוקים בקרבות לאורך חוף הים האדום באסיר (Asir) ובתימן אך לקראת סוף 1814 החל שוב המאבק נגד הוהאבים. בקרב ביסאל (בין טאיף וקולאח), בינואר 1815 הוהאבים הובסו וספגו אבדות רבות בנפש. לאחר הקרב מוחמד עלי שלח מכתב לשליט הסעודי עבדאללה ודרש את כניעתו. נג'ד בינתיים נצלה מהכיבוש המצרי רק בעקבות ההתפתחויות במצריים שדרשו את חזרתו של מוחמד עלי לשם. במאי 1815 נחתם הסכם בין הסעודים למצרים בו הוהאבים ויתרו על חזקתם על המקומות הקדושים והכירו בסלטאן כשליט העליון. אך שוב העסמאנים לא הסתפקו בכך, העסמאנים דרשו ממוחמד עלי לחדש את המאבק נגד הוהאבים ב-1816 ומשלחת צבאית בפיקודו של איברהים (בנו של מוחמד עלי) עזבה לכיוון חצי האי ערב. עד סוף 1817 כל איזור קאסים נכנע ובמרץ 1818 המצרים פנו לכיוון הבירה הסעודית – דרעיה. לאחר מצור ממושך הוהאבים נכנעו וכוחם כקהילה שאורגנה כמדינה - נשבר. עבדאללה, השליט הסעודי האחרון נשלח לאיסתנבול והוצא להורג. כל האיזור נהרס בכדי לחסל כל סיכוי שהוהאבים יתאוששו. חברי המשפחה הסעודית הוגלו למצרים ונאסרו שם. האימפריה הסעודית נהרסה. הסיבה להתמוטטות המהירה יחסית הוסברה על ידי חוקרים כנובעת מהעובדה שהמדינה הוהאבית היתה נרחבת מדי בכדי להגן על עצמה מפני פולשים זרים. יש חוקרים הטוענים כי ההתמוטטות נבעה מכיוון שהלהט הדתי שאפיין את הכיבושים התפוגג. הסברים אלו לא מספיקים כדי להסביר את הגורם המכריע שהביא להרס המדינה הסעודית. השלטון העסמאני יכול היה לסבול, ואכן סבל מצב של התפשטות השליטה הסעודית על כל מרכז, מזרח ודרום חצי האי ערב . לא ההתפשטות של השלטון הסעודי היא שהותירה את המדינה חסרת יכולת להגן על עצמה מפני פולשים זרים. גם אם השטחים היו כוללים רק את החיג'אז ונג'ד, ללא איזור חסה, החוף וצפון חצי האי, עדיין "הפולש הזר" היה צריך מתגרה בהם כדי להתערב. התגובה העסמאנים נבעה מהעובדה שהוהאבים השתלטו על איזור החיג'אז ומנעו מהסלטאן את התואר ח'ליפה או ממשיכו של הנביא מוחמד. לכן לא גודל הטריטוריות הנמצאות בידם הוא שגרם לנפילתם אלא העובדה שיחסי הכוחות נטו לרעתם. היו שתי סיבות לחורבן המדינה הסעודית ושתיהן נובעות מאופן ההתנהלות הפוליטית של הסעודים מול כוחות זרים:
1) הוהאבים מעולם לא הכירו בכך שהם כבר לא פועלים בתוך הואקום וחופש הפעולה של מרכז חצי האי. הם פעלו מתוך רצון להפיץ דוקטרינה דתית ולא היתה להם ראייה של המציאות הפוליטית, מכיוון שהם שאפו לשנותה. לפיכך, הם לא ראו בשטח זה או אחר כשונה או בעייתי מבחינת תגובה צפויה של כוחות זרים (כמו איזור החיג'אז כמובן שהיה בעל חשיבות מיוחדת לעסמאנים). 2) חוסר יכולתם של הסעודים לנייד כוחות לעצירת הפולשים – דבר שגם נבע מחוסר בראייה של המציאות הפוליטית. הם לא הבינו שההשתלטות על החיג'אז הייתה חתירה תחת השלטון העסמאני, דבר שיביא אותם להתנגשות עימם. כמו כן, הם היו מודעים לעניין הבריטי במפרץ הפרסי אך לא ניסו להגיע לעמק השווה איתם. לא ברור אם בזמן הזה הבריטים, שהיו בברית עם העסמאנים, היו מסייעים לסעודים, אך מה שבטוח הוא שהסעודים לא ניסו לזכות בתמיכה בריטית. במקום זה, מדיניותם ניכרה אותם מהבריטים, דבר שהביא לכך שהבריטים קידמו בברכה את הכוחות המצריים בבואם לחסל את הסעודים. הוהאבים עשו טעות פוליטית חמורה: הם גרמו לניכור גם מהבריטים וגם מהעסמאנים.
בנוסף, הוהאבים מעולם לא העריכו את כוחם וסיכוייהם בנוגע להתפשטות לא מוגבלת וגם לא העריכו את כוחם של אויביהם. הם לא צפו מצב בו הם יובסו על ידי כוחות חזקים מהם אשר יביאו לחורבנם המוחלט. כאשר כבר הבינו כי הם חלשים יותר מהכוחות המצריים וכתוצאה מכך היו מוכנים להכיר בשלטון הכופרים העסמאנים, זה היה מאוחר מידי. בשלב זה העסמאנים היו נחושים בדעתם לחסל את הוהאבים באופן מוחלט. אם היו נמנעים מכיבוש החיג'אז ומאיומיהם על בגדד ודמשק, יתכן ומדינתם הנרחבת המשתרעת במרכז, מזרח ודרום חצי האי היתה ממשיכה להתקיים.
Goldberg –The Molding of a Statesman pp. 30-43
1891- הגירוש של עבד אל עזיז – איבן סעוד הנכד של פייסל והבן של עבד אל רחמן כשהוא בן 11. המשפחה הסעודית התיישבה בכווית. 9 השנים שם הם פקטור חשוב בהקמת המדינה השלישית. שם התעצב אופיו של סעוד והשקפותיו. זה בשלב בו הוא פתוח להשפעות לפני חלחול החינוך הווהאבי. קרבתו למרכז הפוליטיקה בכווית עיצבה את השקפתו הפוליטית והפכה אותו לחיה פוליטית. רקע זהה ייחד אותו למול מנהיגי סעודיה הקודמים.
לפני המעבר לכווית חינוכו היה ווהאבי רגיל: קוראן, תפילות, צום, טקסים וכד'... החיים בכווית היו מאוד שונים מנג'ד. המשפחה לא יכלה לחיות בקהילה ווהאבית מבודדת. בשביל סעוד שהכיר רק את המדבר כווית הייתה מלאת חוויות. מכיוון שכווית היא הגישור בין הצפון, המפרץ אל הודו היו סוחרים מכל האזורים מכל הדתות והגזעים. הוא העביר את הזמן בהקשבה למלחים בנמל, בהאזנה לסוחרים ולמטיילים בבתי הקפה, וכך ידע חדשות מכל רחבי האימפריה. גישת העות'מאנים הייתה של שמירה על מאזן בין השבטים ומניעת צבירת כוח בידי שבט הגמון. הם לא אהבו את ההגמוניה הראשידית והציעו לעזור לסעודים לחזור לריאד בתנאי שאלה יחיו תחת תנאים עות'מאניים שכוללים: חיל משלוח, סוברניות עות'מאנית ותשלום מיסים. עבדל רחמן סרב. 1871 הכיבוש העות'מאני של ח'אסה ופיקוח קרוב על כווית. השליט הכוויתי "עבדאללה אל סאבה" קיבל את התואר "קאים מקאן". אחרי מותו יש רה ארגון באימפריה וכווית הופכת יחידה יותר קטנה. יוסוף איבן איברהים (עיראקי פרו עות'מאני) מקבל את השליטה. 1896 – השליט ואחיו נרצחים בידי חצי האח – מובארק שמכריז על כשייח' החדש. יוסוף בורח לבצרה. זהו צעד אנטי עות'מאני. מובארק אהב את אבן סעוד כמו בן ולימד אותו רבות. סעוד היה מוקף כעת בהרבה אנשים חדשים, מגוון דעות, מנהגים ודרכי מחשבה. הרבה מהם לא היו ידועים ומורשים בריאד. לעומת סעוד, אביו לא אהב את מוברק ואת דרך חייו הלא אורתודוקסית שכללה: טבק, משי וריקודים עם נשים. סעוד לא שמע לעצות אביו ובקרבתו למובארק נחשף לפוליטיקה הבינלאומית. מובארק היה פוליטיקאי מוכשר ופיקח ביחס לסביבתו הערבית ומעבר לה. בשני העשורים האחרונים של המאה 19 המאמצים האימפריאליים התגברו. 1890 התנגשות אינטרסים במפרץ הפרסי וכווית הופכת מיקרוקוסמוס להם. בריטניה הפכה את המפרץ לאגם בריטי. הרוסים מגבירים השפעה על השאה של איראן ורוצים להקים בכווית מסילת רכבת מהמפרץ הפרסי לטריפולי. זאת כדי לעקוף את תעלת סואץ שמחברת את אירופה והמזרח. הצרפתים מנסים לפתות את העות'מאנים לתוכניות סחר ולהרחיקם מהבריטים. 1899 הצרפתים מנסים להקים קואליציה במוסקט, נותנים דגלי צרפת לואסאלים עות'מאניים ומתערבת בעסקאות נשק במפרץ. הגרמנים מעלים תוכנית למסילת רכבת "ברלין בגדד בצרה כווית" במטרה לסחור עם המזרח ולערער את ההגמוניה הבריטית. העות'מאנים רוצים לשמור על השטחים שטרם איבדו. בתקופת עבדול חמיד ניסיון לגבש את הפרובינציות דוברות הערבית ובכללן את כווית. כיבוש ח'אסה נתן בסיס לביצוע מדיניות זו. בריטניה פחדה למעמדה בעיקר בגלל רוסיה. היא רצתה לשמר את מעמדה במפרץ. בלחץ עות'מאני היא הוסיפה להסכמיה עם בחריין ומוסקט סעיף אי הפקעה וסעיף שקובע שאסור להן להיכנס להסכם עם מדינה אחרת מלבד בריטניה. 1893 הבריטים מודיעים שהם מכירים בסוברניות עות'מאנית מבצרה עד טאיף. מטרת מוברק הייתה לזכות במקסימום עצמאות מהעות'מאנים. הפעילות הדיפלומטית שלו התמקדה במטרה זו וסעוד למד ממנה המון. ב – 5 שנים הוא למד מדינאות והאסטרטגיה שיבחר בה בשנים 1902-1915 תהיה זהה לזו שהשתמש בה מוברק ב – 1897-1901. מוברק היווה מודל לסעוד. מוברק ביקש תמיכה בריטית מול ניסיונות המעורבות הגוברים של העות'מאנים. הם טענו שהם מפחדים שהאימפריה שוקלת לספח את כווית. הוא ביקש להיכלל בהגנה בריטית כמו בחריין ועומאן. בתמורה הבטיח לעזור לבריטים לשמר חוק וסמכות באזורו. הבריטים סרבו. 1897 – יוסוף איברהים מארגן עוד משלחת מבצרה לכווית והבריטים שלחו ספינת טילים להגנה על כווית. מוברק מנצל את ההזדמנות וחוזר על בקשתו אך הבריטים שוב מסרבים. העות'מאנים מתחילים לקבל את מוברק וממנים אותו ל"קאים מקאם" של כווית. בכך רצו להראות שהוא וסאל עות'מאני. הם הציבו כוח בבצרה כדי לכבוש את כווית. הבריטים לא התערבו. 1898 משתנה הגישה הבריטית. הם מגלים שהרוסים מקימים קואליציה בכווית בעניין מסילת הרכבת. 1899 הקולונל הבריטי באזור ומוברק חותמים על הסכם בו מוברק מתחייב לא לאשר שום נגיסה בשטח ללא אישור הבריטים ובתמורה מקבלים תמיכה בריטית. 1899 מוברק מחליט להראות עצמאות ומעלה מכס על ייבוא כולל מוצרים עות'מאניים. העות'מאנים שלחים חיילים וספינה להשתלט על הנמל ומוברק הודף אותם. הבריטים מעבירים מסר דיפלומטי לעות'מאנים שהם מיודדים עם מוברק ומציעים לעות'מאנים לא לגרום אי נעימות. העות'מאנים הבטיחו לא לכבוש את הנמל. 1900 מוברק מבקר בבצרה לבקשת העות'מאנים. הם נותנים לו תואר כבוד והוא מבטיח לא לקיים עוד קשרים עם כוחות זרים. עד מהרה היחסים שוב הידרדרו. 1901 כוח סעודי כוויתי מתקיף את אבן ראשיד אך נכשל. בהמשך גדלה המעורבות העות'מאנית והם דורשים להציב בית מכס ומשרד טלגרף בכווית. 1901 ניסיון עות'מאני נוסף להשתלט על הנמל ובלימה בריטית. הסולטאן מציב אולטימאטום למובארק בו דורש ממנו לקבל את הסוברניות העות'מאנית. מובארק לא מגיב אחרי שמקבל הבטחה בריטית להגנה. כאן מסתיים הפרק של סעוד בכווית. הוא למד מספר דברים חשובים: 1. אוטונומיה מהעות'מאנים עדיף להשיג באמצעים פוליטיים ולא צבאיים. 2. נאמנות לסולטאן היא מס שפתיים שיש לשלם כדי לשמור על עצמאות. 3. שמירה על יחסים טובים עם הבריטים כקונטרה לעות'מאנים. הסתמכות עליהם רק כשמקבלים הבטחות בכתב. הוא ראה גם איך מוברק תמרן והשתמש ביריבות הבריטית רוסית. התרשם מהשימוש של מוברק בכוח הבריטי הנוצרי מול העות'מאנים המוסלמים. 4. הוא הבין שאין לעות'מאנים אינטרס בסילוק הסעודים אלא להיפך. הסעודים היוו עבורם כוח לשבור את ההגמוניה הראשידית. 1897 מוחמד איבן ראשיד שגרם להרס המדינה הסעודית השנייה מת ויורשו היה עבד אל עזיז איבן ראשיד. נאמנויות ישנות התחילו להישבר ואי שקט שרר בנג'ד. מוברק מנצל את המצב לטובת האינטרס הכוויתי. הוא רוצה למגר את הראשידים ולכן נותן ידו לתוכנית הסעודית לכיבוש ריאד. מוברק היה מתוסכל מהתבוסה הסעודית כוויתית בשריף ב – 1901. עבד אל רחמן נשאר אימאם אך העביר את השליטה לבנו איבן סעוד. הפרדה זו של הפוליטיקה והדת ינחה את סעוד גם בהמשך. הוא נבדל מפייסל בכך שהיה חופשי ולא אסיר. פייסל סבל מהמצרים ואילו סעוד למד רבות מהכוויתים. הוא למד בעיקר דיפלומטיה בינלאומית ולכן היה יותר פרגמאטי ובעל מדיניות חוץ מגובשת. בגיל 22 הוא מוכן לפתוח פרק 3 בהיסטוריה הסעודית. מקורות ההשפעה שיניעו אותו הם: השפלת הסילוק מריאד ותקופת לימודי הפוליטיקה והדיפלומטיה בכווית. הטראומה מהסילוק יגרום לו לחפש ביטחון ועצמאות למדינתו ולהימנע מאירועים הרסניים. תקופת הלימוד נתנה לו את השיטות, הדרכים והאסטרטגיות לשמר את המטרות שהושגו.