FANDOM


GULRU NECIPOGLU - A KANUN FOR THE STATE, A KANUN FOR THE ARTS, CONCEPTUALIZING THE CLASSICAL SYNTHESIS OF OTTOMAN ART AND ARCHITECTURE זמן: מחצית מאה 16 מרחב: האימפריה העת'מאנית סוגיות: היווצרות השילוב בין ארכיטקטורה ואמנות באימפריה העת'מאנית בימי סולימאן . היווצרות מערכת הכללים של האמנות העת'מאנית הקלאסית ארגון תעשיית האומנות תחת שלטון סולימאן.


מה שנתפס כיום כשילוב קלאסי של האמנות והארכיטקטורה העת'מאנית, נוצר כבר, למעשה, בשנות 1550, אז נוצרה המתכונת שתשמש את הדורות הבאים. הקומפלקס גדול הממדים – הסולימאניה, שהקים הסולטאן סולימאן על הגבעה השלישית של איסטנבול, אשר הושלם ב- 1557 ושלט על קו הרקיע של בירת האימפריה, שידר לעמו ולעולם כולו עושר, דתיות, נדיבות ואת טעמו של הסולטאן. קומפלקס הסולימאניה הכיל ארכיטקטורה עת'מאנית קלאסית יחד עם אמנות דקורטיבית. שם השתמשו לראשונה באריחים קרניים מסוג "איניק" לציפוי קירות, שעליהם סיפורים צבעוניים וכן באמנות הכתיבה (קליגרפיה), עבודות מתכת, צביעת קירות, עבודות עץ, חלונות מזכוכית צבועה, שטיחים וקוראן מאויר במסגד. הארכיטקטורה והאמנות הדקורטיבית השלימו זו את זו ויצרו עבודת אמנות מושלמת. הסולימאניה משדרת דימוי עצמי מלא בטחון המבוטא במונחים שונים מאלו שבתקפות שלטונו המוקדמת של סולימאן. ב-1550 נתעצבו ונתקבעו הגבולות של האימפריה, מה שהביא להיווצרות זהות עצמית מגובשת ושונות תרבותית של האימפריה. בניגוד לאוניברסליזם שנהג באימפריה קודם לכן, החלו העת'מאנים להגדיר עצמם כחברה אסלאמית אורתודוקסית. זה אפשר היווצרות מערכת כללים (קאנון) אסתטית חדשה. בד בבד קטנה אז ההשפעה של האמנות הפרסית מהמזרח והאירופאית מן המערב. הווזיר הגדול אברהים פאשא קבע במידה רבה את האוריינטציה הפרסית של האמנות בחצר הסולטאן הצעיר סולימאן. יצרני הקרמיקה, אמני הזהב והציירים נשלטו על-ידי רבי-אומנים מתבריז הפרסית, אותם יישבו בכוח באיסטנבול לאחר כיבוש תבריז ע"י סלים I. גם אומנים אירופאים פעלו תחת חסות אברהים פאשא. מצב זה השתנה עם הוצאתו להורג של אברהים פאשא ב-1536.

בתקופה שלאחר אברהים פאשא השליט הסולטאן סולימאן אוירה של דתיות אורתודוקסית על האימפריה, באמצעות השייח' אל-אסלאם שמינה ב- 1445 – אבו סועוד. אבו סועוד שילב בין חוקי השריעה לבין החוקים העת'מאניים החילוניים שחקק סולימאן ברוח האורתודוקסיה הסונית (יריבתה של זו השיעית). אבו סועוד היה מעורב בבניית קומפלקס הסולימאניה. האורתודוקסיה וחוקי הדת השוללים הפגנה של עושר או שימוש בקישוטים הגבילה את השימוש בקישוטים בסולימאניה. גם הסולטאן עצמו, סולימאן, השתנה ונעשה אדוק. הוא איבד עניין בזהב ובאבנים טובות התלבש בצניעות ואכל בכלי קרמיקה. מ-90 צורפי זהב שעבדו בחצר הסולטאן, נותרו בחצרו ב-1566 רק 39. לווזיר הגדול רוסטם פאשא שעלה לגדולה באותה תקופה, הייתה השפעה רבה בקביעת הטעם האומנותי במשך שני עשורים של שלטון הסולטאן סולימאן 1544-1553, אז נקבעה הסינתזה הקלאסית בין האמנות והארכיטקטורה העת'מאנית. רוסטם פאשא מנע ייבוא של מותרות, כמו מוצרי טקסטיל ותכשיטים, מאירופה וסרב לקבל מוצרים כאלו כמתנות משגרירים זרים. הצורפות ירדה מגדולתה באיסטנבול, אך לעומתה עלתה ופרחה תחת פיקוח המדינה, תעשיית מוצרי יוקרה של טקסטיל: משי, קטיפה וכד'. תעשייה זו סיפקה בגדי טקסים לחצר הסולטאן עם מוטיבים עת'מאניים ייחודיים, שפיתחו מעצבי וציירי החצר. אותם מוטיבים החלו להופיע גם על כדים מסוג "איניק" שייחודם בהמצאה חדשה של ציור צבעוני תחת זיגוג ושימוש בצבעים אדומים בהם קישטו לראשונה את ארמונותיהם של הסולטאן סולימאן ורוסטם פאשא. תעשיית הטקסטיל ואריחי הקיר בימיו של רוסטם פאשא התאפיינה בדוגמאות בולטות בצורה מוגזמת, מעולם הצומח, תוך שימוש בצבעים קונטרסטיים שאפשר היה להתרשם מהם כבר מרחוק. סגנון זה היה שונה מהסגנון הבינלאומי הדקורטיבי והעדין של המאה ה-15. עכשיו כמעט ולא השתמשו בדוגמאות מתוך החי, כפי שנהוג היה אצל הפרסים (הספאוידים) והנוצרים (בית הבסבורג). המעצבים ופטרוניהם העדיפו סגנון פשוט וישיר, על פני הסגנון הקודם המיניאטורי והמתוחכם. האמנות העת'מאנית הרשמית , הבלתי "צלמית" (שאינה משתמשת בצלם מעולם החי), היא תוצאה של האווירה הדתית אורתודוקסית שנוצרה כתגובה למאבק בבית הבסבורג מחד ובספאוידים (פרסים) מאידך. באמצעות מוטיבים מוגדלים ובולטים מעולם הצומח מעורבים בדוגמאות דקורטיביות עשירות, סגנון שהופיע בו- זמנית על-גבי מוצרים המוניים כמו טקסטיל וקרמיקה (וגם על שטיחים, אוהלים ועבודות מתכת) ייסדו העת'מאנים אל הזהות החזותית הנפרדת שלהם.

לסיכום: מלכותו הארוכה של הסולטאן סולימאן יכולה להתחלק לשתי תקופות הנבדלות מבחינת האמנות, התרבות והאוריינטציה הפוליטית: הראשונה אופיינה ע"י ליקוט ואימוץ מאפיינים מהסביבה והשנייה ע"י שילוב קלאסי אחיד שהתגבש מתוך ניסיונות העבר. בשתי התקופות שלטו וקבעו שני וזירים חזקים: אברהים ורוסטם (וכן, תקופות ביניים קצרות של שלטון שני וזירים נוספים: איאס פאשא 1536-1539, ולופטי פאשא 1539-1541). הוזירים שימשו מתווכים בין הקיסר המרומם והמבודד לבין בעלי המלאכה והאומנים הפשוטים שאסור היה לו לבוא עמם במגע ישיר.


ארגון תעשיית האומנות והמטרה האסתטית של הקאנון הקלאסי הייצור האומנותי היה ענף שרות חיצוני של חצר הסולטאן שבראשו עמד הווזיר הגדול. הוא הציג את העבודות של האומנים והארכיטקטים בחצר השנייה של ארמון טופקאפי, בעת ישיבת המועצה –הדיוואן. בחצר השלישית של ארמון טופקאפי היה מקום האוצר. גם לראש האוצר היה תפקיד חשוב בתווך בין האומנים לבין החצר. הוא פיקח על מוסד בעלי המלאכה של החצר (אהל-י- חירף). בבית המועצה הישן, בחצר השנייה, שילם ראש האוצר לאומנים את שכרם והטיל עליהם עבודות של ייצור מוצרי מותרות וכתבי-יד עבור אוצר הסולטאן. קיומם של אומני חצר היה ידוע מתקופות קודמות ובחצרות מלוכה אחרות באזור. באימפריה העת'מאנית השיטה היתר יותר ריכוזית מבחינה ביורוקרטית. האומנים מאזורים כבושים, או מחצרות מלכות שכנות קובצו לארגון נפרד של סדנאות החצר – אהל-י-חירף, כבר בימי ביאזיד ה-II ונכדו סלים I שייבא בעלי מלאכה מקהיר ותבריז, אותן כבש. בימי ביאזיד II היו בחצר הסולטאן 360 אומנים ובסוף ימי שלטונו של סולימאן מספרם הגיע ל-636. רבי האמנים מתבריז ששלטו על אומני החצר בתחילת שלטונו של סולימאן, הוחלפו בהדרגה על-ידי השוליות שלהם שגויסו מכל רחבי האימפריה וחונכו בסדנאות החצר, או בבתי האצילים. בסוף שלטון סולימאן לא היו צריכים להביא אומנים מאזורים נכבשים, ולא הזמינו אומנים מארצות שכנות במזרח או במערב, שכן הכשרה שיטתית של אמנים נעשתה באמצעות מערכת חונכות. הייתה זו המערכת המיוחדת של הכשרת צעירים לתפקידים בחצר המלוכה שחיזקה את החצר בדורות חדשים של אנשים נאמנים כמו וזירים מוכשרים, מושלים, גנרלים, חיילים ואומנים. הארכיטקט הידוע סיניאן שגויס מכפר באזור קיסרי (שלא כמו קודמו התבריזי) עבר במערכת החונכות (דווישירם) אימון קפדני בהנדסה צבאית לפני שהחל לייצר את יצירות האמנות הקלאסית שלו ב-1540. גם בתחום העיצוב והציור התבריזי (פרסי) Sah kuli (עד 1556), שהיה ידוע בציורי הדיו שלו בסגנון "סאז", והשתמש בעולם פנטאסטי של ציור מן הצומח בו שילב יצורים דמיוניים כמו פניקס, דרקונים וכד' שהיו אופייניים לחצר המלוכה התימורידית- טורקמנית מהמאה ה-15 ונמשכה גם בתקופת חצר safavi, הוחלף על ידי קארא ממי Kara Memi שפיתח בשנים 1540-1560 אסתטיקה פרחונית צבעונית בכתבי-יד מקושטים, והמוטיבים שלו הופיעו בכל תחומי האומנות אותה תקופה. בסוף המאה ה-16 נעלמה לאיטה קבוצת האומנים הפרסים והאירופאים שעבדו בחצר הסולטאן וסדנאות האומנים אוישו באומנים מקומיים שלמדו בהן וגויסו מכל רחבי האימפריה. השפה הויזואלית המקורית נוצרה תוך כדי פיקוח ריכוזי ולימוד קפדני בסדנאות החצר של איסטנבול. אחידות סגנונית רבה הושגה על-ידי כך שהציירים המעצבים של החצר, הכינו עיצובים עבור שטחי אומנות מגוונים כמו טקסטיל, אריחים, אוהלים ועוד. שכר קבוע וצוות קבוע עזרו לקדם תרבות חצר מיוחדת. האומנים תומרצו למאמץ יתר על-ידי בונוסים ובגדי כבוד אותם לבשו בטקסים דתיים בהם הגישו מיצירותיהם לסולטאן. עבודות גדולות שהיו כבדות מדי עבור הסדנאות באיסטנבול הוזמנו אצל סדנאות מחוץ לאיסטנבול שהוי חצי אוטונומיות ובעלות אוריינטציה מסחרית, כמו מפעל למשי בבורסה, שטיחים באוסק וקרמיקה באיזניק. מוצרים אלו יוצאו לחו"ל ונסחרו בשוק המקומי, כך שלא היו תחת שליטה ישירה של החצר, אך בכל-זאת נתנו עדיפות להזמנות החצר ודוגמאות שהוכתבו על-ידה. בימי הווזיר הגדול רוסטם הביא הביקוש הגדול לאריחי קרמיקה, להתפתחות המפעלים החצי-אוטונומיים באיזניק. הם לא היו ממומנים ישירות ע"י הסלטאנות כמו הסדנאות באיסטנבול והפטרונות עליהם הייתה גמישה יותר. אך הם לא היו חופשיים להציע העדפות אסתטיות חלופיות לאלו שבאו מהמתווכים של חצר הסולטאן. התוצאה הייתה אחידות של טעם אסתטי דרך המערכת הכללים (הקאנון) שהוגדרה בחצר הסולטאן. זאת, בניגוד למה קרה באירופה בתקופה המודרנית המוקדמת בה עודדו אומנים אינדיבידואלים שנתמכו על-ידי פטרונים שונים שהיה להם טעם אמנותי מיוחד. התרבות החזותית נוצרה באזור חצר הסולטאן שבעיר הבירה – במרכז האימפריה, וממנה התפשטה לפרובינציות ושימשה כדבק מאחד לזהות העת'מאנית ולאיחוד האימפריה העצומה. היא הקטינה את ההבדלים התרבותיים בין המרכז לפריפריה, דרך מערכת מלכדת של סימנים ויזואליים, הקשורה לקבוצה השלטת, ובאותו זמן חיזקה את הדומיננטיות של איסטנבול הבירה.

האמנות החזותית יצרה מצד אחד אחידות, אך מאידך שימשה גם להבחנה בין האליטות השליטות, לבין יתר העם וכן, חידדה את הדרוג וההיררכיה בתוך השכבה השלטת עצמה.  העת'מאנים נודעו בעיסוק האובססיבי שלהם בדרגות ותקנות היררכיות.

הן הארכיטקטורה הקלאסית והן האמנות הדקורטיבית (קישוטית) השתמשו במוטיבים חוזרים וסטנדרטיים אשר הורכבו שוב ושוב מוריאציות ללא גבול שנראו דומות, אך אף-פעם לא היו שוות זו לזו. מלבד המוצרים המיוחדים עבור חצר המלוכה, יתר המוצרים של הסדנאות המסחריות של החצר היו ברובם סדרתיים. הם נועדו לשימוש במסות רבות חלקים בהקשר של טקסים דתיים או אחרים. לדוגמא: כליי נשק ושריונים נועדו לעשות רושם גדול כאשר נלבשו ונשאו ע"י אלפי חיילים עבדים במצעדים או בטקסים בחצר הסולטאן. גם כלי קרמיקה איניק נועדו לשימוש בכמויות גדולות בסעודות ציבוריות. גם מחוץ לגבולות האימפריה העת'מאנית נמשכו לאסתטיקה פרחונית זו שביטאה בטחון ושליטה בצבע ובקו. מיעוט האיקונוגרפיה (שימוש בפסלים ודמויות) ביצירות אלו, גרם להן להתקבל גם אצל בני דתות אחרות ואצל חילוניים. כמו האמנות, כך גם הארכיטקטורה השתמשה בקודים קבועים שעיצב הארכיטקט סיניאן. כשם שגדלו הדוגמאות בהן השתמשו באומנות הדקורטיבית, כך גם בארכיטקטורה שאפו ליצור מבנים בעלי אפקט כביר – מונומנטאלי. באליטה השלטת נבדלו קבוצות זו מזו בבגדים שלבשו וכך גם ציפו מן הפטרונים של הארכיטקטורה ליצור בנינים בהתאם למעמדם החברתי היחסי. נסיך, וזיר גדול לא יכלו לחלום להזמין חיקוי למסגד של הסולטאן. וזיר , או אדמירל-צי וכד' לא יכלו להתחרות במבנה המסגד של משפחת המלוכה. היררכיה חזותית זו ירדה בסולם הדרגות עד למסגדים הקטנים. לצד השימוש במונחים קאנוניים רשמיים, לא הייתה הבחנה בין אמנות ראשית ואמנות משנית במובן המערבי: כל סוגי המקצועות כמו צייר מעצב, חייט, תכשיטן, גלף ברזל, יצרן נשק, נגר, קרמיקאי, רוקם וכו' נכללו ב"אהל-י-חירף" – סדנאות האומנים של החצר. כל עושי השטיחים, חרבות, קערות, תותחים וכיוב' נחשבו יחד כחלק מאותו אגף שירות הנמצא תחת סמכותו של ראש האוצר. המוצרים הטובים ביותר שלהם נועדו לאוצר הפנימי של ארמון טופקאפי בו היו זה לצד זה גם מוצרים שימושיים לצד מוצרי מותרות, כולל כתבי יד מלכותיים אשר שימשו במשק הבית המלכותי. המוצרים היו עשויים ממתכות וחומרים נדירים כמו דפי זהב או אבני תכלת וכד'. חומרי הגלם ניתנו לעיתים מתוך האוצר עצמו, מבלי הבחן אם המוצר שייוצר מהם הוא שימושי או אומנותי. דבר זה העניק מעמד אסתטי הן למוצרים נדושים ופשוטים ושילב אסתטיקה בעולם של צרכים רגילים. לאמנות הכתיבה (קליגרפיה) ולארכיטקטורה ניתנה העדפה על יתר האומניות. לצד קבוצת כתבנים מיוחדת מאהל-י-חירף שהעתיקו בעיקר כתבי-יד עבור הספרייה הפרטית של הסולטאן שנמצאה בחצר ה-II, היה גם ארגון נפרד של הגנזך האימפריאלי המסונף למועצת המדינה (הדיוואן) שבחצר ה-II. כתבני הגנזך היו תחת פיקודו של ניסנצ'י, אשר חתם את צופן הסולטאן על הצווים הקיסריים, מסמכי המדינה אשר שימשו להפיץ את שמעו ולהאדיר את שמו של הקיסר בכל האימפריה ומחוצה לה. דרך המילה הכתובה וחותם הצופן האימפריאלי שלט הסולטאן שלטון מוחלט. לכתבנים מלכותיים אלו היה מעמד גבוה במיוחד בחצר הסולטאן. הטקסט הכתוב עלה בחשיבות על התמונה המצוירת. הארכיטקטים של חצר הסולטאן סרו למרותו של הארכיטקט הראשי והיה להם ארגון נפרד מזה של בעלי המלאכה באהל-י- חירף. מעמדם המיוחד נשמר לאורך כל ההיסטוריה המוסלמית. ביוגרפיות נכתבו על ארכיטקטים ידועים כמו סיניאן ומחמד אגא תלמידו, כמו גם על קליגרפים ידועים וציירים. זה ביטא את המעמד המיוחד שהיה לאלו לעומת אומנים במקצועות אחרים. הארכיטקטים והקליגרפים קיבלו משכורות חודשיות כמו הרופאים, האסטרולוגים, המשוררים והמוזיקאים ושאר האומנים קיבלו שכר רבעוני. הארכיטקט הראשי קיבל את השכר הגבוה ביותר מקרב האומנים כולם.

מסקנה: תכנון הדימוי המלכותי ארכיטקטורה גדולת ממדים שבמסגרתה שימוש באמנות תעשייתית וקליגרפיה הייתה הפרויקט הציבורי היקר ביותר והמרשים ביותר בחברה האסלאמית אורתודוכסית, אשר דחתה מרצון את הציור והפיסול הפיגורטיבי (של דמות האדם). הסולימאנאם הוא כתב-יד מאויר, מהודר ביותר המפאר את שלטון הסולטאן.

בהשוואה לקומפלקס הסולימאניה שהקים הסולטאן סולימאן אשר שידרה אוירה  פומבית של כוח ולגיטימיות , המסר של כתב-היד – הסולימאנאם  נועד לקבוצה מוגבלת של לקוחות, הוא פונה רק לחצר הפנימית של הסולטאן, לאליטה וחברי המשפחה המלכותית.

כמו קומפלקס הסולימאניה המתייחס למקדש של שלמה המלך ומדמה את סולימאן לשלמה השני, כך גם הסוליימאנאם מתחיל בציטוט מהקוראן המספר על הצדק והנדיבות של שלמה המלך, אתו מזדהה הסולטאן סולימאן, לא רק בשם, אלא גם בדאגתו לצדק, שהעניקה לו את השם: "נותן הצדק" (קאנוני). הסולימאנאם מפאר את שלטונו החכם, ניצחונותיו וכד' של הסולטאן, אך מביא מעט מאד מתכונותיו האנושיות (כמאהב לנשותיו למשל). בציורים נראה הקיסר תמיד מוקף באליטת העבדים מצוות הארמון. הסולימאנאם לא מפאר את השליט הכריזמטי עצמו, כמו את הכוח הצודק של המכונה המלכותית. בניגוד לסולימאניה שהיא יצירה בשלה של הארכיטקט סיניאן ויש בה שילוב בין ארכיטקטורה לבין מוצרי אומנות החצר, בסולימאנאם קיים חוסר קשר בין הפירוט הדוקומנטארי ריאליסטי הכלול בו, לבין הקישוטים האבסטרקטים. העת'מאניזציה של האמנות החזותית נועדה בעיקר לציבור הרחב מחוץ לחצר הסולטאן. האמנות העת'מאנית ידועה כיום בעיקר בתחומי הארכיטקטורה, אריחי הקרמיקה וטקסטיל שהם השטחים העיקריים אותם פיתחה המדינה ע"י מתן חסות לאומנים. זה התחיל בזמנו של הווזיר הגדול רוסטם פאשא ולאחר שקאנון האומנות החזותית נקבע בימיו של סולימאן, השליטים שאחריו לא שינו אותו.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית