HALIL INALACIK / ISTANBUL - AN ISLAMIC CITY
זמן: 1453 מרחב: איסתנבול סוגיות: ויכוח בדבר היותה של העיר האסלאמית עיר מתוכננת או בלתי מתוכננת. 1)כיבוש העיר כמעשה של אמונה 2)הפיכתה של קונסטנטינופול לאיסלמבול ארגון המרחב באיסתנבול שיטת הוקפ-אימראת אזור המגורים של העיר 3)הקאדי כנציג עצמאי של הקהילה האורבאנית 4)"עיר אסלאמית" 5)ה"אורדוג" המרכז אסייתי
כיבוש כמעשה של אמונה: הנביא מחמד עצמו הורה על המתקפה הצבאית הראשונה של המוסלמים כנגד ביזנטיון, בשטחי פלסטין בשנת 624. כעבור 26 שנים צבא מוסלמי התקרב לשערי קונסטנטינופול. חוקרים מערביים סבורים כי המוסלמים אימצו את המשך המאבק עתיק היומין של פרס הסאסאנית נגד האימפריה היוונית. אך לגבי המוסלמים, הם היו משוכנעים כי כיבוש קונסטנטינופול היה מיועד וצפוי להם מראש על ידי אללה, עוד מתקופת הנביא. העת'מאנים אימצו רעיון זה לעצמם. בסך הכול המוסלמים ניהלו 12 מסעות מלחמתיים נגד בירת ביזנטיון לפני שמחמד ה-2 כבש אותה בשנת 1453. קונסטנטינופול היוותה סמל לכוח העמידה נגד התפשטות האסלאם ושורה שלמה של חדיתים (חלק אותנטיים וחלק לא) וחומר עממי הופצו לגבי הכיבוש העתידי של העיר בידי המוסלמים. העת'מאנים טענו כי מצאו קברים של רבים ממקורביו של הנביא שנפלו במצור על קונסטנטינופול תחת האומיים. הם בנו אחוזות קבר (מוזולאומים) לכמה מהם. במסורת העת'מאנית, מספר מקורבי הנביא שנפלו היה 70 (מספר מקודש). אבו איוב אל-אנסארי – נהפך לקדוש הפטרון של איסתנבול העת'מאנית. העובדה כי אל-אנסארי היה אכן ממקורבי הנביא והשתתף במצור על קונסטנטינופול, אומתה היסטורית. מחמד ה-2 בחר בו כפטרון העיר בגלל שהוא מכריז על עצמו כנושא בעול ה"ע'אזה" בכל העולם האסלאמי. מחמד ה-2 האמין כי הכיבוש יהיה "עבודתו" של אללה, נס למען מאמיניו. הצופי שיח אק-סמסאדין הפך ל"מורסיד" – מדריכו הרוחני של הסלטאן ושל צבאו במהלך המצור. הסלטאן ביקש ממנו להיכנס למצב של "religious retreat" בכדי לדעת את המועד המיועד לכיבוש. הכיבוש לא קרה ביום אותו חזה המוסריד – והוא הסביר את העניין בכך שמרבית החיילים בצבא העת'מאני אינם מוסלמים אמיתיים – הם התאסלמו בכפייה. אך בהיותו אדם פרקטי הוא ייעץ לסלטאן להעניש בחומרה את המפקדים האחראיים למצב המביש. ניתן לראות כי במתקפה הסופית כל הקדושים (לובשי הגלימות הלבנות ומונהגים על ידי נביא הניסים – חידר) ליוו את הסלטאן וצבאו לנצחון. אק-שיח טען שהכיבוש היה עבודה של ההשגחה העליונה דרך הנביא חידר ופקיה אחמד. מסורות עממיות (אויליה צ'לבי) מספרות כי אק שיח ניבא כי כיבוש קונסטנטינופול יהיה מעשהו של מחמד, עוד ב-1444, לפני שהיה לסלטאן. המסורת מוסיפה ומספרת כי בזמן המצור 3000 אנשי דת, כולל שיחים ועלמא עודדו את החיילים להילחם ושיחים רבים השתתפו בעצמם בתקיפת שערי העיר. במסורות עממיות אחרות מסופר כי שיחים גדולים של העולם האסלאמי באו להילחם לצד הצבא המוסלמי ביום גדול זה לאסלאם של כיבוש קונסטנטינופול. הסלטאן הבטיח להם שהם ייהנו מהשלל והוא יתמוך בהם לאחר מכן. בנוסף – קבוצת כמרים יווניים שהיו בתדהמה רוחנית יצאו ממבצריהם והצטרפו לצבא המוסלמי: אלוהים הדריך את הכמרים הנוצרים אל האמת האולטימטיבית – האסלאם. מסורות אלו חשובות להבנה כי המוסלמים ראו את כיבוש העיר דרך כוחם הרוחני של הקדושים. לא ברור את הסלטאן החזיק בדעה זו בעצמו. אך ברור כי הוא ראה דבר חשוב בקבלת ברכתם של אנשי הקודש הכריזמטיים ובהחזקתם לצידו. ההחלטה של הסלטאן לכבוש על העיר עלתה בקנה אחד עם הקנאות הדתית של ההמונים המוסלמים. בבניית העיר מחדש, הסדרים הדתיים שיחקו תפקיד מפתח. שיח א-סמסאדין היה אחראי למיקום קברו של איוב אל-אנצארי וגילוי הקבר נחשב לפלאי לא פחות מהכיבוש עצמו. מחמד ה-2 בנה מוזוליאום, מסגד ו"מנזר" לדרווישים הצופים באתר של הקבר שהפך למקום המקודש ביותר באיסתנבול. כל סלטאן לפני הכתרתו ביקר בקבר. נוכחותם של הקדושים נתנה לשלטון הסלטאן צביון דתי. חשוב לציין כי לכל עיר מוסלמית היה "ואלי" או קדוש משלה – שילוב של מסורת אסלאמית מיסטית עם תרבות ההרים הטרום אסלאמית.
קונסטנטינופול הופכת ל"איסלאמבול" אחרי הכיבוש פעולתו הראשונה של מחמד הייתה להפוך את קונסטנטינופול לעיר מוסלמית: הפיכת כנסיות למסגדים או בתי ספר. כל האתרים החשובים בעיר הוענקו לאנשי הצבא או הדת, בתוכם גם מסדרים צופיים. יום לאחר הכיבוש הסלטאן הלך לכנסיית סט. סופיה והפך אותה למסגד, התפלל שם ובמעשיהו זה סימל את הפיכת העיר למוסלמית. הוא נתן לעיר את השם "איסלאמבול" (שופעת אסלאם), שם המשקף את המאווים של המוסלמים במשך מאות שנים לכבוש את קונסטנטינופול ולאסלמה. השם החדש נשמר בקפדנות על ידי העולמא, אך רוב האנשים השתמשו בשם התורכי הטרום עת'מאני – איסתנבול. אמונה אסלאמית ודמיון עממי חברו יחדיו להפוך את קונסטנטינופול לאיסלמבול. לגבי העת'מאנים העיר הייתה מוסלמית מאז שנותרו שם קבריהם של מקורביו של הנביא. על פי המסורת האסלאמית מקום הוא מוסלמי אם נבנה בו מסגד. הכנסיות, ובמיוחד כנסית סט. סופיה נחשבו כעבודת האל, כאשר המטרה הסופית היא להעניק להם את הדת האמיתית – האסלאם. אגדות מספרות שאבו איוב אל-אנצארי ערך שם תפילות קודם שנפל במלחמת הקודש על העיר. כאשר אזור של לא מוסלמים נהיה כפוף למדינה אסלאמית – הוא התקבל כטריטוריה אסלאמית והייתה תמיד תקווה לאסלומו המלא של האזור. מחמד היה סבלני והותיר התיישבות של יוונים, ארמנים ויהודים, אך עדיין נקט אמצעים להבטיח שבאיסלמבול יהיה רוב מוסלמי – מדיניות שהוחלה על כל הערים המרכזיות באסלאם. הפעולה הסימבולית ביותר – הפיכת הכנסיות למסגדים – המינראט הפך לסימן ויזואלי של העיר המוסלמית. בתיאורי הכיבוש העת'מאנים התייחסו לכך כסמל של ניצחון האסלאם. לכל עיר מוסלמית חייב היה להיות מסגד גדול או מסגד קטן (מסג'ד) והייתה חובה להתכנס בכל יום שישי לתפילה משותפת. המסגד הגדול במרכז ה"nahiya" היה המרכז לפעילות דתית וגם לאספקטים אחרים של החיים האורבאניים: המדרסה, קורסים לציבור הרחב – לימודי אסלאם היו מצווה דתית חשובה במסורת האסלאמית. חובה דתית על הסלטאן כמו על נתינים אחרים ללכת ולהתפלל במסגד הגדול, במיוחד בימי שישי – שם לסלטאן היה קשר ישיר עם נתיניו – קיבל את ה"riq'a" – תלונות בעל פה או בכתב בנוגע לבעיות שהתעוררו. האקט היה סימבולי – דאגת הסלטאן לנתיניו – חובה חשובה המוטלת על השליט. הח'טבה שליוותה את התפילה ביום השישי נישאה בידי השיח החשוב של התקופה ולה חשיבות רבה מעבר לזו הדתית. הזכרת שם השליט בח'טבה – הבעת נאמנות בשלטון. האזכור של השליט בח'טבה וכן הטבעת מטבעות נחשבו לשני הסימנים ההכרחיים לעצמאות השליט באדמות האסלאמיות.
ארגון המרחב באיסלמבול תפיסת העולם של האסלאם קבעה את תנאי השטח הפיזיים והחברתיים של העיר, שאורגנה כמרחב שבו ההשתתפות של דת האסלאם יכולה להשתקף בצורה שלמה ובהירה. מטרת השתלטות האסלאם הייתה להשיג שליטה פוליטית על האזור ולייסד את הסמלים של השלטון האסלאמי. האזורים המיושבים על ידי לא מוסלמים שנכנעו לכוח האסלאם נחשבו לשייכים לדאר אל-אסלאם – טריטוריה אסלאמית, בין אם התאסלמו ובין אם לא. אם העיר נכבשה בכוח, החוק האסלמי התיר שהתושבים יוכלו להיחשב כשבויים ותהיה אפשרות לסלקם והבניינים בעיר נהפכים לרכוש המדינה. 29 במאי 1453 – 30 אלף מתושבי העיר נרצחו או סולקו. תחת השלטון האסלאמי – כל מי שרצה לבנות בית נאלץ לשלם שכר דירה למדינה. העיקרון של בעלות המדינה על האדמות היה בעל השפעות מיוחדות על בניית העיר מחדש תחת העת'מאנים. השלטון היה חופשי לקבוע ולתכנן את מיקום הבניינים והמוסדות בעיר, חופשי בארגון המרחב ויצירת עיר אסלאמית עת'מאנית טיפוסית. לעיתים קרובות טענו כי העיר האסלאמית נהפכה באופן ספונטאני להיות כפי שהיא – ללא תכנון, ושאוכלוסייתה הייתה המון חסר צורה. הניסיון העת'מאני מאתגר השקפה זו. המרחב האורבאני של איסתנבול, כמו בערים אחרות לפניה, נוסד או אורגן מחדש על ידי העת'מאנים, בעקבות תבנית מסורתית של ארגון תחת פיקוחו והכוונתו של הסלטאן. ההשקפה כי העיר האסלאמית חסרה כל תכנון צריכה להשתנות. המייסדים הלכו אחר מסורת תכנונית בהקמתם של המבנים המרכזיים של הדת והמסחר של העיר. טיפוס מסוים של תכנון הוביל ביצירת המרכזים האלו – לא ברור אם הלניסטי, סאסאני או מרכז אסייתי. מצד שני – חוסר התכנון שאפיין את אזורי המגורים של העיר יכול להיות מוסבר כקונספט אסלאמי (הסבר יבוא מאוחר יותר במאמר). כבר מ-1453 הסלטאן הורה על הקמתם של מבנים מסוימים שבלעדיהם העיר לא נחשבת גמורה: המבצר (או מגדל) של העיר בתוך החומות, ארמון מלכותי על הגבעה, פורום טהורי במרכז העיר ושוק ענקי לממכר סחורות מיובאות יקרות ערך. המבצר, סמל לכוחו של הסלטאן ומבנה אוצר המדינה היה מבצרה של העיר – הגן על כוחה של הגנת העיר במקרה של פלישה או התקוממות האוכלוסייה. הארמון המלכותי (שמאוחר יותר ננטש לטובת אחר באתר טופקאפי) הוקף גם בחומה והפך לעיר מבוצרת בתוך העיר עצמה. ארמון הסלטאן הוערץ ונחשב למקום מעין קדוש, היכן שאלוהים נתן מעצמו לברואיו אדם בדמות האימאם, הסלטאן. הנביא מחמד עצמו אמר כי האימאם הוא השליח של אללה בקרב קהילתו וההוכחה שדאגתו לקהילתו נמשכת. ביום הכיבוש מחמד הכריז כי איסתנבול היא בירתו. הבירה נקראת "tahtgah " או "דאר אל סלטאנה" – מגורי הסלטאן. הבירה נתקבלה כמקום מושב למחזיק במשרת הסלטאן. מעבר לשערי הארמון היה המקום בו גרו הנתינים – שער הארמון מסמל את סמכותו של השליט. מבנה מפורט שבראשו כיפת הזהב – סמלי ליקום או לשמיים בו ישב הסלטאן לקבל אנשים בכללי טקס של חצר המלכות. הנקודה בה הוצב כס המלכות היה מעין מקום מקודש של הממלכה מסביבו כל האימפריה סבבה. כל הטרמינולוגיה העת'מאנית יחד עם סמכות הסלטאן התבססה על רעיון זה: הממשלה הייתה ה"סובלין פורטה" והעיר עצמה "דר י-סאאדת" (השערים של המזל הטוב). הפקידים הציבוריים של המדינה בעיר היוו את הדרגות הגבוהות של כל מעמד – לדוגמא: הקאדי של איסתנבול היה הקאדי הראשי של כל האימפריה. ראיית העולם עם נטייתה לאישור החסד העליון שתמכה בריכוז הכוח – נתנה דחיפה לעליית מבנה צנטרליסטי והיררכי של האימפריה העת'מאנית. זו לא תיאוריה מיסטית בלבד. באמצע המאה ה-17 , אויליה צ'לבי מתאר כי הבטחון והבריאות בפרובינציות הצטמצמו ככל שהיו מרוחקות יותר משערי המזל הטוב. כל האזורים העירוניים המרכזיים, כולל השוק המרכזי, הובאו תחת השיטה של הוקפ-אמיראת.
השיטה של הוקפ-אמיראת בערים גדולות כמו בורסה ואיסתנבול העיר התפתחה סביב כמה גרעינים ולא סביב אחד בלבד, שתוכננו ונבנו כריכוז של מבנים דתיים (מסגד, מדרסה, אכסניה וכו') ונתמכו על ידי הוקפ. באיסתנבול, סביב גרעינים אלו התפתחו מחלקות – nahiya – תחת שליטת שופט שמונה על ידי הקאדי של איסתנבול. כל ריכוז כזה, אם ענה על הצרכים הרוחניים והחומריים של הקהילה המוסלמית בענייני דת וחינוך, כמו גם אספקת מים וגם לעיתים מזון, הפך למרכז התיישבותי שגדל במשך הזמן והפך ל nahiya. דרך שיטה זו איסתנבול המוסלמית התפתחה במחצית השנייה של המאה ה-15 לעיר הגדולה ביותר באירופה. דרך הוקפ, מקורות מימון כמו חנויות שהושכרו לסוחרים, חלפנים או אמנים בעיר, או כפרים וחוות באזורים כפריים, זרם ממון רב לאחזקת המרכזים האלו. לדוגמא: ה"פתיה" (fatih ) – מרכז שנבנה על ידי מחמד קיבל מימון של 1.5 מליון אקרות. במקומו ובמבנהו של המסגד, נלקחו בחשבון בחשיבות עליונה שיקולים היררכיים. נאסר לבנות מבנה שיהיה מפואר או גדול משל הסלטאן (חוק שהתקבל על ידי כולם). המסגד השני בגודלו נבנה על ידי הווזיר הגדול או על ידי וזירים אחרים. בפרובינציות, המושל קיבל רשות לבנות מסגד גדול במרכז הפרובינציאלי. המייסד של מסגד גדול היה צריך לקבל אישור מהסלטאן עצמו, כאשר לבניית מסגד מחוזי קטן נדרש רק אישור מהקאדי המקומי. באשר למיקום המסגד – אזור חשוב, צפוף כמו אזור השוק היה בעדיפות עליונה - הקריטריון היה אסטטי או פונקציונאלי. מסגד גדול היה המבנה המרכזי בתוך המרכז שכלל את המדרסה, ספריה, בית חולים, אכסניה, מנזר לדרווישים ומזרקה לטהרה. הסלטאן או הוזירים היו אלו שבנו את האימראתים הללו. הם שימשו כתשתית ליצירת המחוזות החדשים בתהליך הבנייה של איסתנבול. 1459 – מחמד נותן הוראה לוזירים לבנות מרכזים כאלו באתרים שונים בתוך חומות העיר. מרכזים אלו הפכו לגרעינים של מחוזות שבאו לאחר מכן. ניתן לומר כעת כי תהליך הבנייה מחדש של איסתנבול העת'מאנית נסמך על המוסדות האסלאמיים של הוקפ והאימראת. בניית מרכזים אלו מלווה בהתפשטות מהירה של התיישבות במחוז מסוים. מספר מחוזות נוצרו באופן ספונטאני כתוצאה מתנאים כלכליים. מסגדים מחוזיים קטנים נבנו על ידי דמות מובילה בקהילה – בדרך כלל סוחרים או בעלי מלאכה. המחוז כולו נקרא על שם המייסד של המסגד המקומי. 65% ממייסדי המסגדים השתייכו למעמד השליט. מפעלים לתועלת העיר ותושביה נבנו בקנה מידה נרחב על ידי הסלטאן – תעלות מים, בתי מטבחיים וכו'... בניית מערכת המים העירונית – אקוודוקטים, תעלות מים ומזרקות עירוניות – היו חלק מהוואקף של המסגד. במאה ה-16 כאשר האוכלוסייה באיסתנבול עלתה על 250 אלף תושבים, העת'מאנים שיכללו את מערכת המים עם אקוודוקטים חדשים ומערכת חלוקת מים בתוך העיר. סולימאן המפואר שנחשב למשפר מערכת אספקת המים בעיר - היה אחראי להרחבת השיטה לכל הערים הגדולות באימפריה: מכה, מדינה וירושלים, בהן ניתן היה לראות עד לא מזמן כי הן מסתמכות על מערכת המים העת'מאנית. הריכוז של מבנים דתיים ומבני צדקה שימש כמקום המפגש לקהילה האורבאנית, לא רק כמקום לענייני הדת, הפוליטיקה והמשפט, אלא גם למסחר, פעילות חברתית ובידור. ה"בידסטאן" והשוק הגדול נבנו כחלק מהוואקף של מסגד איה סופיה. שכר הדירה משמש לאחזקת המסגד ולמימון פעילויות צדקה נוספות. דרך שיטת הוקפ כל הפעולות להגדלת העיר פורשו כעבודות של צדקה לטובת הקהילה כולה. השוק הגדול (הבזאר) עם ה"בידסטאן" נבנו לאור תוכנית תורכו-אסלאמית על האתר הביזנטי של בתי המלאכה והגילדות. הרחוב הראשי היה הדרך האימפריאלית הקדומה מאז ימי הביזנטים כאשר כל המבנים הראשיים, כולל השוק המרכזי נמצאים לאורכו, כמו גם בית המכס לכל הסוחרים שעברו דרכו. מעבר זה עבר במקביל לאזור הנמל והיו רחובות שקישרו בין מרכז העסקים והנמל. המשולש בין הנמל, גאלאטה ואושקאדר – היה מרכז החיים הכלכליים של העיר. הרחובות שהתפשטו מהבזאר חיברו סחורות שהגיעו דרך הים עם אזור המסחר של העיר. כל המערכת הזו הוקמה על ידי הסלטאן או מתכננים בכירים אחרים כמקור הכנסה לפעילות הדתית – והכוונה היא שירות הדת. העולם הזה, על פי התפיסה המוסלמית, משמש כתחנת מעבר לחיים הנצחיים בעולם הבא. הפונקציות האורבאניות המרכזיות הוכרו כמשלימות או מרחיבות של הארגון הדתי או הארמון המרכזי. בתי המלאכה מוקמו בשוק המרכזי שנבנה על ידי מייסדי של הפעילות הדתית – הוקפ. כל אחד מבתי המלאכה והעובדים בו היו נתונים למרות בעל מלאכה בכיר שמונה על ידי הסלטאן. האחראים הוציאו רישיונות והפיצו תקנות לאנשים תחת מרותם המקצועית. שירותיהם לא כוונו רק לטובת ורווח הארמון אלא לטובת הקהילה המוסלמית כולה. סאהיר אמיני – ראש הפקידים האחראיים לצרכים של הארמון ושל העיר. חובתו הראשונה של ממלא המשרה הייתה לצפות את הצרכים של הארמון לביצוע עבודות שונות בעיר.
אזור המגורים של העיר קודם לכן נאמר כי אזור המגורים של העיר חסר כל סוג של תכנון מוקדם. את העובדה הזאת ניתן לקשר לאמונות בסיסיות ורעיונות של הדת והתרבות האסלאמית. העקרונות המקודשים של השריעה – חלאל (חוקי) וחאראם (לא חוקי, אסור) שלטו על כל הפעולות האנושיות בחברה ובעיקר בסביבה האורבאנית. החוק האסלאמי אימץ לא רק עניינים השייכים לפולחן, קשרים חברתיים והתנהגות אלא גם ענייני מזון, מגורים וסביבה. בהתאם לאיסור על שתיית משקאות אלכוהוליים ואכילת בשר חזיר נאסר על הנתינים הלא מוסלמים למכור מוצרים אלו לנתינים המוסלמים, והם נדרשו להחזיק את חנויותיהם מחוץ למחוזות המוסלמיים. הזכות לפרטיות – עקרון דתי באסלאם שעוזר להסביר מאפיינים של העיר המוסלמית. הזכות לפרטיות כללה את חיי המשפחה כמו גם את החיים הדתיים ומהווה את ההסבר הבסיסי לחלוקת העיר המוסלמית לשני אזורים מרכזיים – מגורים ומסחר. באזור המסחר הזהות הדתית לא הפריעה בשגרת היום יום ומוסלמים כמו גם לא מוסלמים התערבבו אלו באלו. באזור המגורים פעלו אנשים תחת החוקים וביצעו את הריטואלים והפולחן של דתם בתוך קהילותיהם במחוזות פרטיים או מופרדים. הרבעים (mahalle) גדלו סביב המסג'ד, כנסיה או בית כנסת. יוונים, ארמנים ,יהודים – לכל אחת מהקבוצות שטח מופרד משלה. ההפרדה בין מחוזות מוסלמים ללא מוסלמים הודגשה באופן מיוחד. השריעה קבעה שלא מוסלמים לא ינהלו את טקסי הפולחן הדתי שלהם בטווח הראייה או השמיעה של המוסלמים. המוסלמים לעומתם השתדלו לעשות את טקסיהם בטווח הראייה וראו בכך דרך טובה להפצת האסלאם. האסלאם מעמיד תנאים נוקשים בנוגע לחיים הפרטיים ולפרטיות בכלל. המשפחה והבית נחשבים מקודשים והסגת גבול נחשבת לחטא המוביל לפעולות משפטיות. מבלי לקחת בחשבון את החוקים האסלאמיים המקדשים את הפרטיות לא ניתן להסביר את צורת הארכיטקטורה הפנימית ותבנית הרחובות שנבנו ונוצרו בעיר המוסלמית או העת'מאנית. תכנון המבנים והרחובות דבק באדיקות אחר החוקים והתקנות של החוק האסלאמי. מחלוקות יושבו על ידי הקאדי בהתאם לחוקי השריעה: אסור היה ללא מוסלמים לבנות את בתיהם קרוב למקום הפולחן המוסלמי ולבתיהם אסור היה להיות גבוהים יותר מאלו של המוסלמים. אזור המגורים היה האזור בו הקהילה המוסלמית והקהילות האחרות חיו במחוזות פרטיים חיים נפרדים. פקידים ממשלתיים רק לעתים רחוקות הראו את עצמם באזורים אלו. האימאמים או ה- ketkhudas שנבחרו על ידי תושבי אזור המגורים ואושרו על ידי הקאדי היו אחראיים לעניינים הציבוריים של הקהילה. הם תווכו בין הממשלה והקהילה בעניינים של איסוף מס ובטחון. הם ניהלו חיים חברתיים אוטונומיים והשלטון לא חשב שיהיה ראוי לכפות תקנות על אזורים אלו חוץ מאשר בעניינים המשפיעים על העיר כולה. אימאם אבו יוסוף (מת 798, מחבר "כיתאב אל-חראג'") היה מהמשפטנים המוסלמיים שדגלו בחוסר התערבות בחיים החברתיים והכלכליים. במקרים אלו האמונה הייתה כי כל התערבות אנושית היא חתירה נגד התוכנית והרצון האלוהי. שינויים בין בתי קברות מוסלמים לנוצריים מוסברים גם על ידי סיבות דתיות. הקבר עבור המוסלמים מסמל רק מעבר לעולם הבא, כאשר במשך 40 הימים שלאחר המוות המת עובר תחקור על ידי המלאכים ונקבע לאן הוא מיועד להגיע - גן עדן או גיהינום ולפיכך אפילו כאשר נבנו אחוזות קבר לנכבדי האליטה השלטונית הן ביקשו בצוואתם כי כיפת הקבר תהיה פתוחה לשמיים. בבתי הקברות הכול היה צריך להישאר לרצונו של האל.
הקאדי כנציג הקהילה האורבאנית כל עיר או עיירה הייתה תחת שיפוטו של הקאדי, שכיבד את האסלאם ואת חוקי השריעה. איסתנבול הייתה תחת הקאדי שהיה במעמד הגבוה ביותר מכל הקאדים האחרים במדינה. תחום השיפוט של הקאדי כלל את ה nahiyaאו מחוזות כמו פרברים, כפרים ואדמות אחרות שהיו חלק אינטגראלי מהעיר וחיוניים לאספקת מוצרים וחומרי גלם. למרות שהקאדי מונה על ידי הסלטאן שהיווה את האימאם (המנהיג) של הקהילה המוסלמית כולה, הקאדי שימש כראש הקהילה האורבאנית. הקאדי היה אוטונומי אך עם כבוד לסמכות הצבאית והמנהלתית באזור והייתה לו גישה ישירה לסלטאן ואף מעין אוטונומיה על הסלטאן בענייני השריעה והקהילה המוסלמית. סמכותו "לנהל" את השריעה הפכה אותו לעצמאי משום שאף אחד לא היה יכול להתערב בהחלטותיו בעניין זה. מעמדו של הקאדי אפשר לקהילה המוסלמית לשרוד בזמן כיבושים זרים (מונגולים במאה ה-13 ואירופאים במאה ה-19). במקרים אלו ניתנה סמכות גדולה יותר לקאדי כנציג היחיד של השריעה ושל הקהילה המוסלמית כולה. עבור החברה המוסלמית, השריעה הייתה הסמכות הסופית והאבסולוטית בהכוונת החיים המוסלמים במישור הפרטי והציבורי. לא ניתן להמעיט בחשיבות תפקיד הקאדי כמנהיג הקהילה גם בתקופת המדינה העת'מאנית הריכוזית. נכבדי הקהילה העירונית הובילו עם העולמא המקומיים אסיפה בחצר הקאדי ושטחו את דרישותיהם כלפי הסלטאן בעניינים כמו הפחתת מסים או סילוק פקיד מסוים מתפקידו. אחד מתפקידיו של הקאדי היה לדאוג שסחורות מיוצרות בהתאם לסטנדרטים שנקבעו, ומניעת אלימות או מקרים של ניסיון לרווח קל בשוק. המחתאסב (הממונה על השווקים): ממונה על שירותי ה"חסבה" והיה בתפקיד כל הזמן באזור השוק תחת פיקוחו של הקאדי. תפקיד המחתאסב כדואג לרווחת הקהילה האורבאנית נקבע על ידי העולמא תוך התבססות על הקוראן - שם הקהילה מצווה לעשות את הטוב ולהימנע מהרע, דאגה אשר נשמרה על ידי המשפטנים המוסלמים. משרת המחתאסב היא חשובה ומהווה מוסד אסלאמי דתי. תחת שלטון העת'מאנים המחתאסב נבחר על ידי הסלטאן שהגדיר את סמכותו ותחומי אחריותו. הסלטאנים העת'מאנים מינו מחתאסב בכל עיר גדולה ותיקנו תקנות של החסבה. תחת השלטון העת'מאני המחתאסב היה פעיל באזור המסחרי בלבד ולא באזור המגורים. הגבלתו לאזור זה יכולה להיות מוסברת על ידי העובדה שפרטיות האנשים היוותה עיקרון חשוב ביותר והפיקוח על אזור המגורים נותר בידי הקהילה ומנהיגה, האימאם. למחתאסב תפקיד חשוב בחיים העירוניים ובעיקר במישור הכלכלי. באיסתנבול העת'מאנית, כמו בערים גדולות אחרות, שני מחזיקי משרות אחרות –sehir ketkhudasi וה- seh bender גם קיימו מידה מסוימת של פיקוח על העיר בכללותה. הם נמנו, אחרי אנשי הצבא והעולמא על מעמד ה"איאן" וה"אשראף" (הנכבדים) של העיר. הם ייצגו את אוכלוסיית העיר במועצה של הקאדי במקרים מגוונים בעיקר כדוברים של הקבוצות אותן יצגו כאשר התעוררה מחלוקת שדרשה את תיווכם. כאשר האינטרסים של המדינה לא נפגעו הממשלה והקאדי לא התערבו בבחירתם. רישומם אצל הקאדי היה אקט פורמאלי בלבד. אותו דבר התבצע לגבי בחירת הגילדות בעיר. ענייני המדינה, הידועים רק ממחקר חדש על מסמכי החצר פותחים בפנינו את האפשרות לדבר על סוג מסוים של אוטונומיה אורבאנית בתוך העיר. כאשר מסתכלים על ה"מרחבים" השונים של העיר, ניתן לדבר על מימד או מרחב אסלאמי-רוחני ששלט בעיר העת'מאנית. היה גם "מרחב קיומי" שהגדרתו משתנה: מוסדות אימפריאליים, ארמון, צבא סדיר בבירה, התרומה של הוקפ, הסוחרים ואנשי העיר עצמם.
סיכום לעיר הבירה היה ארגון פיזי וחברתי שהיה מבוסס על האידיאלים של השריעה לגבי אורח החיים המוסלמי. חלוקת העיר הייתה לשני אזורים – האזור המסחרי-תעשייתי עם השוק המרכזי, בתי המלאכה והאזור של המגורים, עם קהילות הmahalle- שהתיישבו סביב המסגד המקומי, שאורגן על פי תפיסה אסלאמית. הסלטאן או חברים באליטה היו אחראיים על בניית ריכוזי הבניינים באזור המסחרי. מבנים אלו תוכננו ונבנו בכדי לשרת פונקציות דתיות. אזור המגורים הורכב מרבעים (mahalle) שאורגנו כקהילה אוטונומית תחת האימאם או ה-ketkhudas שנבחרו על ידי אותה קהילה. הדת ולא המוצא שיחקה תפקיד מרכזי בעיצוב הרבעים. כאשר היה צורך הקאדי היה מזמן את האימאם של הרובע לחצרו בכדי לקבל החלטות שנגעו לאינטרסים של הקהילה. למרות שהעיר הורכבה מיחידות אוטונומיות אלו אחדות העיר נשמרה על ידי המרכז המסחרי-תעשייתי אותו חלקו כל תושבי העיר ועל ידי המוסדות המשפטיים הפוליטיים והאסלאמיים. הקאדי מילא תפקיד חשוב לא רק כמתווך בין הקהילה העירונית לבין הממשלה אלא גם שימש כסמכות המפקחת על כל ענייני העיר. בפועל, הקאדי שימש כמייצג הקהילה האסלאמית המקומית והגן על האינטרסים שלה. תחת הקאדי, הקהילה האסלאמית עת'מאנית קיבלה את הזהות והאחדות הציבורית שלה. שיטת הוקפ – המוסד המרכזי ביצירת מבנה עירוני עת'מאני אסלאמי וכלל מוסדות צדקה ודת וכן הכנסות לקהילה. שיטת הוקפ-אימראת – נתנה לעיר את התכונות הפיזיות והטופוגרפיות והייתה למעשה תוצאה של אדיקות אסלאמית שמטרתה לאפשר לכל מוסלמי לחיות חיים מוסלמיים מלאים במרחב העירוני. הם מוקמו באזור מסחרי או אזור בולט לעין ובכך המבנים הדתיים נתנו תנופה להתפתחות המחוזות הראשים של העיר.
עיר אסלאמית בחיבור זה, המבוסס על מקורות מקוריים הייתה טענה לגבי חשיבותה של האמונה והתרבות האסלאמית כמעצבי הטופוגרפיה והמבנה החברתי של העיר העת'מאנית איסתנבול. טענה זו מוציאה מהחשבון גורמים מכריעים אחרים בעיצוב העיר: מיקום גיאוגרפי, המורשת הרומית-ביזנטית ובמיוחד נסיבות היסטוריות. החלוקה הפיזית בין אזור עסקים לאזור מגורים נבעה מתוך מניעים חברתיים ופוליטיים. היה קונפליקט נסתר בין השליט הכול יכול שארגן את העיר ושאף לשלוט על כל החברה בשם ההשגחה העליונה לבין ה"ראיה" – האוכלוסייה שהוגבלה לפעילות כלכלית. המתח בא לידי ביטוי בעניינים שנגעו למחירים ולהתיישבות. כל הפעילות החברתית כלכלית נשלטה על ידי גורמים נוספים מלבד הגורמים הפוליטיים-דתיים. היה מאבק בלתי פוסק על חלקה של הבירוקרטיה של השליט להמשיך ולהחזיק בסדר נגד הסגות גבול שנגרמו כתוצאה משינויים דמוגראפיים וכלכליים בעיר. ניסיונות לפתרון הבעיות הללו מתועדים בצורה נרחבת באוספי הארכיונים העת'מאניים. באותה מידה, אסור לשכוח כי החוק האסלאמי מכיר בחוקים השולטים בחייהם הפרטיים והדתיים של המוסלמים כנפרדים מהיחסים הכלכלים השולטים שהתאימו ללא מוסלמים כמו גם למוסלמים. הקטגוריה הראשונה של חוקים דרשו הפרדה על בסיס דתי של אזור המגורים והשנייה – אזור מסחרי-תעשייתי בו מוסלמים ובני דתות אחרות התערבבו ביניהם. בפרסומים שיצאו לאחרונה, אנתרופולוגים והיסטוריונים המשיכו להדגיש את התכונות של חוסר הארגון ב"עיר האסלאמית". קליפורד גרץ – טוען שצורת הנוף של העיר האסלאמית לא רק שונה כמו נופים אחרים, אלא מופרדת. לפידוס – אין בעיר המוסלמית תרבות ייחודית מסוימת. לאחרונה, אנתרופולוגים וגיאוגרפים שינו את ראייתם הדו-ממדית על הנוף העירוני עם גילוי המימד השלישי, העבר המתפתח וגילו את הסכנות בהכללות פסקניות המבוססות על עבודת שטח שהתרכזה בעיר או בעיירה שהם בחרו: לדוגמא – ד. פ. איקלמן עשה הכללות בהתבססו על מחקר אנתרופולוגי על עיר אחת במרוקו. אך עדיין טוענים כי בכלליות, לעיר האסלאמית לא הייתה בנייה מתוכננת. רשת רחובות קפדנית לא הייתה משהו בלתי ידוע בחלקים מסחריים של ערים טיפוסיות שנוסדו על ידי שליטים מוסלמיים. רק אזור המגורים גדל באופן אקראי, במשך הזמן, על ידי יוזמות פרטיות של מתיישבים מוסלמיים. גם ברוב הערים האירופאיות בימי הביניים נוכל למצוא תבנית דומה – לב העיר מתוכנן למסחר ומנהל, ומצבור של רבעי מגורים בלתי מתוכננים שגדלו במשך הזמן סביב לב העיר. יש למצוא דרך ביניים בין הפרשנות הנוטה לאידיאליזציה של המוסדות החברתיים האסלאמיים כפי שניתן למצוא ב"מחקרים בכלכלה האסלאמית" (1980) המתעלמים מהשפעתם המכרעת של נורמות אסלאמיות (לדוגמא קליפורד גרץ "התבוננות באסלאם" 1968). זה ימנע אי הבנות אם נמשיך להחזיק בתיאוריות לגבי המסגד הקהילתי והשוק או הארמון המרכזי, במקום לראות את הערים ההיסטוריות של האסלאם ככאוס. מ. בונינה - מתלונן בצדק על כך שיש פערים גדולים בהבנתנו את מבנה העיר בחברה המזרח תיכונית. העדר מידע ספציפי הוא תוצאה של העדר מקורות זמינים. כנראה שהוא לא מודע לקיומם של אוספי פרוטוקולים מחצר הקאדי בערים האסלאמיות. ההיסטוריה החברתית של האסלאם לא יכולה להיות מובנת ללא התייחסות לתנאים של השריעה ולתפקיד המכריע של הקאדי והמופתי בעיר האסלאמית. כעת, עם גילוי ושימוש בפרוטוקולים של חצר הקאדי, עומד בפני ההיסטוריונים האורבאניים מקור ראשוני על היסטוריה חברתית אסלאמית ובמיוחד על מוסדות עירוניים וחיים עירוניים. פרוטוקולי החצר העת'מאנית מאמצע המאה ה-15 עד למאה ה-20 מהווים אוסף עצום בעל אלפי כרכים המפוזרים כיום בארכיונים של ערים מטיראניה באלבניה ועד לירושלים. ללא דיסציפלינה נוקשה ופשוטה של המזרחנים, פענוח ופרשנות ראויה של המקור הזה היא לא אפשרית עבור לומדי העיר האסלאמית. אנתרופולוגים וגיאוגרפים יגלו משמעות רק אחרי "עבודת השטח" ההכרחית בפרוטוקולי החצר של הערים האסלאמיות. מחקרים מצוינים, אשר האנתרופולוגים והגיאוגרפים התעלמו מהם כבר פורסמו: ר. ג'אנינגס, א. מרכוס, וא. כהן.
האורדוג המרכז אסייתי אמל אסין – השתמשה בממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והראתה כי הגרעין של העיר המרכז אסייתית האימפריאלית היה מבצר עם ארבע פינות או ארמון שנבנה על הר מקודש. הוא נחשב למרכז הסדר הקוסמי, עיר מקודשת המסמלת את ארבעת הנקודות המרכזיות תחת כוכב הקוטב אשר מסביבו היקום מתפתח. סימבוליות זו מקושרת לאופי האלוהי של השלטון האימפריאלי ומכתיבה לא רק את הטופוגרפיה של העיר האימפריאלית אלא גם את המוסדות הבסיסיים של האימפריה התורכו-מונגולית שעלתה באסיה-אירופה של הזמן העתיק. אסין מצביעה על הקשר הברור בין הרעיון הסיני לגבי שלטון לבין המרכז האימפריאלי. לגבי התקופות המאוחרות היא מתייחסת למזרח איראן - להשפעה של ה- Sogdian על הקוק-תורכ והאימפריה האויגורית שמורשתן נמשכת עם האימפריות התורכיות באזור התרבותי האסלאמי – הקאראחאנים, הסלג'וקים והעת'מאנים. למעשה, כאשר מחשיבים את כל הסמלים הקוסמוגראפיים, הרעיון של כוח אימפריאלי עם מרכז אימפריאלי קיסרי עלה לראשונה באימפריות העתיקות המרכזיות של מסופוטמיה והתפשט משם למזרח ולמערב. בכל מקרה, הסלטאנים העת'מאנים המשיכו את האמונה התורכו-מונגולית שהכוח האימפריאלי נמצא בנקודה מקודשת ביקום, ואחרי כיבוש קונסטנטינופול הם שילבו רעיון זה עם מסורת רומית-מערבית. הטענה כי עיר הבירה הרומית הקדומה מוחזקת על ידי חסד אלוהי הגנה על מחמד ה-2 ביצירה ובמתן הלגיטימציה לאימפריה שלו ולסמכותו האימפריאלית, כמו גם לתוכנית הכיבושים שלו. הוא לקח לעצמו את התואר "קיסר" וטען כי הוא היורש היחיד של האימפריה הרומית העתיקה. הארמונות של מחמד – הראשון במרכז איסתנבול ליד השוק המרכזי והשני על גבעה ליד מסגד איה סופיה הוקפו בחומות גבוהות. הקומפלקס של הארמון יצר עיר מעין מקודשת הנפרדת לחלוטין מהעיר איסתנבול ונחשבו למקום בו החסד האלוהי או המזל הטוב שוכנים. המרכז הזה נקרא "דאר אל-סלטאניה". המבצר של השליט למעשה שחזר את ה"אורדוג" המרכז אסייתי. השאהאריסטאן או שאהר, מטרופולינים שגדלו סביב האורדוג עם התיישבות פשוטי העם – סוחרים, אמנים וכו'... כתוצאה מהסדר של השליט, דרך הוקפ, הרבעים של המגורים קיבלו מאפיינים חברתיים ואתניים משלהם. הרבעים והבתים של האליטה הקיפו את הארמון. בתיהם של העולמא נבנו ליד המרכז של מסגד פאתיה.