Halpern M.- "The Politics of Social Change in the Middle East and North Africa", pp. 51-78 היווצרותו של מעמד חדש: האליטה המזרח תיכונית המסורתית הכוללת מלכים, בעלי קרקעות ובורגנים מאבדת מכוחה ואולי אף ויתרה כבר על מקומה. האיכרים והפועלים רק מתחילים להיכנס לתחום של הפוליטיקה. באשר ל"מעמד הבינוני" קיימת הסכמה בין אנשי המקצוע כי הוא בקושי קיים. ה- "לאומיות" ו- "שינויים חברתיים" הם לא יותר מהסחת דעת ((abstraction. מי מעצב את הפוליטיקה ומקבל את ההחלטות המשמעותיות במזה"ת וצפון אפריקה? בד"כ יש לכך שתי תשובות: לדעת קובעי המדיניות המערביים מדובר בגורמים פרטיים ובקליקות קטנות. ההסבר המקובל על מדעני החברה הוא שמדובר ב: "שכבה חדשה ומולדת (מקורית) של משכילים....חסרי שורשים וללא בסיס כלכלי אמיתי במעמד הבינוני המולד העצמאי". אנו נטען כי שתי ההשקפות הללו מתעלמות מעלייתו של מעמד חברתי חדש במזה"ת המהווה כח מהפכני עיקרי (וכן גורם אפשרי ליציבות). חיפושי הסרק שלנו אחר מעמדות באיזורים לא מפותחים נבעו מהציפיות שלנו. אנחנו בחנו את המבנה של המעמד הבינוני בצורה צרת אופקים מדי. מחקר העוסק בהיסטוריה המערבית והלא- מערבית מצביע על כך שמעמדות הביניים בבריטניה וארה"ב, שבעבר נתפסו כאבות טיפוס, היו בעצם מקרים מיוחדים ויוצאי דופן. יתרה מכך, עם הגידול בהיקף ובמימדים של מוסדות ומיזמים חדשים, גם בארה"ב ובבריטניה המעמד הבינוני כבר לא מורכב ברובו מאנשים שעצמאותם מבוססת על אחיזתם בקניין פרטי. הארגונים הביורוקרטים הפכו למבנה האופייני בעסקים (כמו גם בארגוני צדקה ובאיגודים מקצועיים) לא פחות מאשר במדינה ומרביתם של בני המעמד הבינוני הם כעת עובדים בשכר. הם יכולים להיות: מנהלים, מורים, מהנדסים, עיתונאים, מדענים, עורכי דין או קציני צבא. מעמד בינוני שכיר דומה (מסוג זה), הכולל את המגזרים הפעילים ביותר מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, קיים במרחב שבין מרוקו לפקיסטן. ההנהגה בכל איזור המזה"ת הולכת ונתפסת בהדרגה בידי מעמד של אנשים המושפעים מידע לא מסורתי, המתקבץ סביב גרעין של פוליטיקאים (צבאיים או אזרחיים) שכירים, מארגנים, מנהלים ומומחים. אולם, המעמד הבינוני החדש הזה נבדל באורח חייו מזה של המעמד המקביל לו בארצות המתועשות. המזה"ת נכנס לעידן המינהל המודרני בטרם נכנס לעידן המיכון והתיעוש. המעמד הבינוני במזה"ת הצליח להשיג כח (סמכות) בטרם הוא הצליח להשיג בטחונות לגבי המעמד, הסדר, הביטחון והשגשוג שלו. לפיכך, במזה"ת המעמד הבינוני השכיר משתמש בכוחו לא ע"מ להגן על הסדר והרכוש אלא ע"מ ליצור אותם – זו משימה מהפכנית שמבוצעת עד כה מבלי מחויבות מוחלטת למערכת מוסדות מסוימת כלשהי. המעמד השכיר החדש הזה מדורבן ע"י אינטרס הבולט שלו ברעיונות, עשייה וקריירות. הוא לא מתעניין רק ברעיונות: חבריו הם לא אינטלקטואלים גרידא (בלבד) ובהיותם חדשים בתחום הרעיונות המודרניים ורעבים לעשייה ולקריירה, ייתכן שהם אפילו לא אינטלקטואלים בכלל. הם גם לא מתעניינים רק בעשייה שתגביר את כוחם: הם גם חולקים מחויבות משותפת לעיצוב של אפשרויות ומוסדות שיספקו אפשרויות לקריירה עבור כל אלו שיש להם את הכישורים לכך. (עמ' 53) זה מערב אותם בעשייה שהיא די חדשה עבור החברה בה הם מצויים ולפיכך מבליט אותם יותר מאשר פוליטיקאים קודמים. הם לא מעוניינים אך ורק בקריירות בטוחות. הם יודעים כי ללא עשייה ורעיונות חדשים העוסקים בעכבות ובקונפליקטים של החברה שלהם, הקריירות לא ייפתחו בפניהם ובטח שלא יישארו בטוחות עבורם. לפיכך, אנשי המעמד הזה מחוייבים אידיאולוגית ללאומיות ולרפורמות חברתיות. כמובן שישנו גם חלק מתוך המעמד החדש שאין לו את האמונה או את ההבנה של התמורות. בניגוד לשיכבה הדומיננטית של מעמד זה, החלק הזה מרחיק את עצמו מתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי ולפיכך לא משפיע על הניתוח הנוכחי. כמו כן זה נכון שחלק מחברי המעמד החדש מעוניינים רק ברעיונות (ולפיכך רק מספקים השראה והבהרה, או שפשוט מספקים תמיכה), או רק בעשייה (ולפיכך עולים עלייה מטאורית ואז קורסים) או רק בקריירה בטוחה (ולפיכך בסה"כ עובדים). בקרב הקבוצה האחרונה, הפקידים מרכיבים את החלק הגדול ביותר והפאסיבי ביותר במעמד הבינוני החדש. הניתוח שלנו מתמקד באנשים המעוניינים ברעיונות, עשייה וקריירות היות ותיאור זה מתאים לגרעין המשפיע ביותר של קבוצה זו. יש גם אופורטוניסטים ביניהם. נכון לעכשיו הם מחולקים לשני סוגים אשר לגביהם קיים בלבול בקרב אלה המנוצלים על- ידם. ישנו הפוליטיקאי שמנצל את כל האפשרויות המוצעות, בין אם הן מזרחיות או מערביות, בארץ או בחו"ל (הוא עושה זאת בעיקר ע"מ לרצות את השאיפות של קהל הבוחרים שלו מהמעמד הבינוני החדש וע"מ לשמר את כוחו). וישנו כמובן ה"אופורטוניסט הצף"- שמייצג אך ורק את עצמו ועושה זאת ביעילות רבה (היות והוא דבק רק בהישרדותו). אחדים מוכרים את כישוריהם כברוקרים, אחרים כמעט ומוכרים את ארצם. אולם, במאה ה- 20 נהיה חיוני להיות בעל יכולת להבחין בין אלה , שלמרות חזותם הסוטה, חפצים להשיג יותר מרחב עבור המעמד הבינוני החדש שהם מייצגים, לבין אלה, שלמרות חזותם החלקה, גם סוגרים עיסקאות וזאת בגלל שהם לא יכולים לעצב שום קשר אלא אם כן הם מוכרים את עצמם כל הזמן. (עמ' 54) במזה"ת, המעמד הבינוני השכיר תופס תפקיד חשוב בהרבה מאשר המעמד הבינוני בעל הרכוש. למרות שבני המעמד בעל הרכוש זוכים להרבה יותר תעסוקה מאשר בני המעמד השכיר, יש להם הרבה פחות השפעה ועוצמה מאשר לבני המעמד השכיר (הערה: המונח "מעמד בינוני חדש" לא כולל את בעלי הרכוש מהמעמד הבינוני אך הוא כולל את העובדים השכירים ואת אלו שעתידים להפוך לשכירים אך כרגע הם עדיין מובטלים. הם זהים למעמד השכיר בכל דבר פרט לנושא התעסוקה). גם בתחומי ההון, האירגון והכישורים, הסוחרים והמתווכים לא יכולים לשלוט בעוצמה המתקרבת לעוצמה שמנגנון המדינה יכול לרכז ולהעמיד לרשותו של המעמד השכיר. בחלק זה של העולם אין אף ארגון אחר המסוגל לגייס כזו כמות של הון ועוצמה כמו המוסדות של המדינה. ע"י השליטה במדינה בתקופה כה היסטורית מבחינה אסטרטגית, המעמד השכיר מסוגל להנהיג את החיפוש אחר מעמד, עוצמה ושגשוג עבור הקיום של מעמד הביניים באמצעות הובלה (הנהגה, דומיננטיות) בעידן המיכון. (עמ' 55) במערב, מגוון של אמצעים ומבנים ארגוניים, ממשלתיים או פרטיים, הצליחו להפוך את היזמות הפרטית למצרך נדיר. חברות מניות, סובסידיות, ביטוח, מכסי מגן וכן ביורוקרטיות ממשלתיות, עיסקיות או איגודיות, פעלו, בין היתר, להנמיך את הסיכון האישי ולהגדיל את יכולת החיזוי הארגונית. הלחצים המופעלים לטובת האירגונים ואנשי האירגונים הם הרבה יותר נואשים במזה"ת. במרבית ארצות האיזור ישנן משרות מעטות בלבד במגזר הכלכלי המודרני שפנויות עבור מי שאינו במסגרת האירגונים והמוסדות הגדולים הנתונים לשליטת הממשלה. אלו אשר לא יכולים להיכנס לתוכם או לשרוד בהם הם בד"כ לא נחשבים וכמעט בכלל לא מסוגלים להתפרנס. עבור הרוב יש תקווה מועטה בלבד לביטחון או שגשוג ביוזמות פרטיות. אכן, הארגון יותר צריך לקבץ אינטרסים נפרדים, ליישב ביניהם ולהוציא אל הפועל רצון משותף. (עמ' 56) שכבת המשכילים, כלומר אלו בעלי הידע או המודעות לזהות מהפכה חברתית ופוליטית בהתפתחותה, הם המרכיב הגדול והפעיל ביותר מבחינה פוליטית במעמד הבינוני החדש, אך הם לא המרכיב היחידי. חלק מבני המעמד החדש הזה כבר שייכים למעמד הבינוני מבחינת הרגלי הצריכה שלהם אך הם עדיין מחפשים אחר הרעיונות (אידאות) (ולפיכך חדשים בחברה שהייתה בעבר בטוחה באמיתות שלה). אחרים מעוניינים אך ורק ברעיונות לגבי האמצעים ולא, כמו שכבת המשכילים, גם בתכלית, והעיסוק באמת של האינטלקטואלים כלל לא מעניין אותם. אולם, שכבת המשכילים היא הכח המוביל בתוך מעמד זה, בין היתר בגלל שהידע שלה חושף באופן בלתי נמנע את החולשה או חוסר הרלוונטיות של המסורת. אולם, כמו ברוסיה של המאה ה- 19, שכבת המשכילים היא יותר מרדנית מאשר בטוחה בעצמה. החשיבה שלה "היא מטבעה לא ממוקדת, לא מנוסחת, לא מקובעת...., מגיבה לכל משב רוח אינטלקטואלי מאירופה, עירנית להיסטוריה המשתנה של רוסיה והמערב". למרות כל הדוגמטיות שלהם בכל שלב, כמה מהמוחות החריפים ביותר של שכבת המשכילים עברו מעמדה אידיאולוגית אחת לזו המנוגדת לה לחלוטין, במסגרת חיפושם העיקש אחר מערכת כוללת שתוכל בצורה כלשהי לפתור את השאלות הגדולות ביותר בדבר הייעוד הלאומי. הם אנשים חדשים. בד"כ הם האנשים הראשונים במשפחתם שהם מלומדים. הם בד"כ מכירים את חבריהם בבית הספר או בתנועה פוליטית ולא במסגרת משפחה, אחווה או סיעה. הם הראשונים לסמוך על זרים על סמך יכולתם או אידיאולוגיה משותפת. הם מוכנים להחליף דוגמות ישנות בחדשות. הם גם הראשונים להודות בציבור בחוסר הביטחון שלהם. עד לגמאל עבד אל נאצר, אף פוליטיקאי מצרי לא פתח נאום בדבר השקפותיו בווידוי:"אני חש שאני עומד בפני עולם ללא גבולות, ים ללא קרקעית והחרדה מונעת ממני מלצלול בתוכו, היות ומנק' ההשקפה שלי, אני לא רואה אף חוף שאוכל לפנות אליו". (עמ' 57) ברוסיה, שכבת המשכילים הייתה ידועה בשם דזנוצ'ינטסי, "אנשים מדרגות שונות" וזאת בשל ההכרה המוצדקת בכך שהם באו מכל המעמדות ולפיכך הם בעצם לא שייכים לאף מעמד. כדי להניח את ההנחה הזו לגבי המזה"ת יש להניח כי המעמדות מהם הגיעו כל האנשים הללו, בניגוד למעמד אליו הם נאספים כעת, הם מוצקים וקל להבחין בהם באמצעות היחסים ביניהם ותפקידם בחברה. זה לא הסיפור כאן, ואחד הגורמים העיקריים במזה"ת כמו גם ברוסיה, לנטישה של אנשים הרעבים לרעיונות, עשייה וקריירות את מעמדותיהם הקודמים היא שמעמדות אלו כבר לא יכולים לשמר את מערכות היחסים הנהוגות ביניהם, או לשמש בתפקידם המסורתי בחברה שהולכת והופכת למודרנית. תפקידם החדש הוא זה שמגדיר את שייכותם המעמדית ולא עצם הולדתם במסגרת אותו המעמד. במזה"ת (כמו בחברות לא מפותחות אחרות, המתפתחות במהירות) שכבת המשכילים החדשה פועלת בשם המעמדות השולטים הישנים עד אשר היא מספיק חזקה לזכות בשליטה בממשלה. אולם כאשר זה מתרחש, שכבת המשכילים מפסיקה להיות עצמאית ופועלת עבור האינטרסים של המעמד הבינוני החדש אליו היא שייכת. היא לא יכולה לשמור לעצמה את הפריבילגיות של המעמדות השולטים הקודמים אם היא מעוניינת לדחוף את המדינה לכיוון העידן המודרני. כמו כן היא לא יכולה להציע את התגמול המיידי אותו מחפשים האיכרים והפועלים היות והתוכניות שלה לקידום המדינה מחייבות גיוס של האוכלוסייה הכפופה לה לתפקידים חדשים ולהקרבת קורבנות פרודוקטיביים. במזה"ת, כמו ברוסיה, המעמד הבינוני החדש נובע בעיקר, למרות שלא לחלוטין, מקבוצות שעד עתה לא נתפסו כחשובות ולפיכך היו להן סיבות רבות יותר (ופחות עכבות) לנצל את הידע והכישורים החדשים. התיאור של לה-טורנאו אודות צפון אפריקה יכול בקלות להיות מיושם לגבי שאר המזה"ת. (עמ' 58) הוא מציין כי עדיין ניתן למצוא במסגרת המעמד הבינוני "מס' לא מבוטל של חברים בני המשפחות השולטות הקודמות, האריסטוקרטיה השולטת, משפחות סוחרים מהבורגנות ואפילו אינטלקטואלים מסורתיים (במס' מצומצם יותר)". אולם, מראשית המאה ה-20, "דברים השתנו ואנשים צעירים מהפריפריה מרכיבים את עמוד השידרה החיוני של המעמד הבינוני". המפלגות הפולטיות משקפות את השינוי הזה: "בראש האיחוד הדמוקרטי של המניפסט האלג'יראי עומד רוקח מסטיף, מ. פרהאט עבאס (עד לאחרונה רה"מ של הממשלה הזמנית באלג'יר). הסגנים שלו הם דוקטורים, עורכי דין ומורים, אשר רובם ככולם ללא קירבה למשפחה שלטת ותיקה. כנ"ל לגבי המנהיג הטוניסאי, מ. חביב בורגויבה, שהוא עורך דין ממשפחה צנועה מסאהל, ולגבי מפלגת האיסתיכלאל המרוקאית שהועד הפועל שלה מורכב ברובו מסטודנטים לשעבר של המכללה המוסלמית של פז". במצרים, נאצר ממחיש את התופעה באופן מושלם: כבנו של מנהל משרד דואר, הוא נכלל במחזור הראשון שסיים את ההכשרה באקדמיה המצרית הצבאית (1938), שקיבלה ללימודים סטודנטים מכל המעמדות. הוא היה בין הראשונים שניצלו את המסלול החדש לידע ולמעמד. אנשים אלה הם לא תועים בדרכם והם לא שכבה של דוברים עבור מעמדות אחרים אלא היוצרים של מערכת מעמדית חדשה המתאימה יותר למשימות ולמערכות היחסים הקיימות בעידן המודרני במזה"ת. המעמד הבינוני החדש לא מגבש את האופי שלו על סמך נבדלות מהעולם החיצון לו, אלא לפי המעורבות של מרכיביו השונים בתהליך המודרניזציה והקבלה של תפקידים נוספים בתוך תהליך זה. הוא נובע מהתמורות האינטלקטואליות והחברתיות בחברה המזרח תיכונית, לא כמעמד סוציו-אקונומי הומוגני אלא כקבוצת פעולה חילונית החותרת לעבר עוצמה שלטונית. (עמ' 59) לאחר התפיסה של הכח השלטוני, קבוצה זו משיגה גם בסיס כלכלי משלה. באמצעות השליטה בממשל במזה"ת, היא משיגה שליטה על אמצעי הייצור הגדולים והמשמעותיים ביותר של המדינה. היא הופכת למעמד בינוני שכיר, עם היכולת לקבוע את השכר ואת תחומי האחריות של עצמו. ההשגה של מעמד "שכיר" ע"י שכבה זו של המעמד הבינוני, בתורה, מספקת הצדקה גם עבור אלה מהמעמד, ש"עתיד להיות שכיר", להשיג את אותו המעמד, ונותנת לדרישה הזו עדיפות על פני בעיות פוליטיות אחרות. שלא כמו האליטה המסורתית של בעלי הקרקעות והסוחרים הבורגנים או שכבת האיכרים ובעלי המלאכה המסורתית, זהו המעמד הראשון במזה"ת שהוא לחלוטין תוצר של המעבר לעידן המודרני. שלא כמו הדור החדש, ההולך ומתהווה, של איכרים ופועלים עירוניים, מעמד זה כבר מספיק חזק ומודע לעצמו כדי לקבל על עצמו את המשימה לעצב מחדש את החברה. המעמד הבינוני החדש היה מסוגל לפעול ככח נפרד ועצמאי מפני ש: א. קודם לתפיסת העוצמה, המעמד היה חופשי (יותר מכל מעמד אחר) מכבלים מסורתיים ודיעות קדומות, ומצויד טוב יותר ע"מ להשתמש (לבצע מניפולציות) בצבאות ובארגונים התנדבותיים כמכשירים פוליטיים מהפכניים. ב. מרגע ההשתלטות על מנגנון המדינה המודרנית, המעמד אוחז בבסיס כח, שעדיף על פני כל בסיס כח, שאחד המעמדות האחרים במזה"ת ינסה ליצור על בסיס יוקרה, רכוש, או כח פיזי. ג. מבחינה מספרית זו אחת הקבוצות הגדולות ביותר במגזר המודרני של האוכלוסייה. ד. עד כה, מעמד זה יותר מגובש, יותר מודע לעצמו ויותר מאומן מאשר שאר המעמדות. ה. לפעולות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות שלו שנתפסות עד כה כקשורות לשינוי חברתי, יש תפקיד מכריע בקביעת התפקיד אותו יבצעו מעמדות אחרים בעתיד. ו. מעמד זה הוכיח את יכולתו בהשגת תמיכה מאסיבית. בכל מקום במזה"ת בו המעמד הבינוני השכיר הפך לדומיננטי, הוא הפך למוקד העיקרי של כח כלכלי ופוליטי ושל יוקרה חברתית. ישנם מעמדות מעטים ברחבי העולם עליהם ניתן לומר זאת (לפיכך לא ניתן לקבל את התפיסה המארקסיסטית, לפיה לשכבת המשכילים לא היה בסיס כלכלי משלה ולפיכך היא נאלצה לחבור למעמדות אחרים לצורך השגת עוצמה. חוקרים סובייטים של המזה"ת התייחסו ל"בורגנות לאומית" המורכבת מתעשיינים, סוחרים ובנקאים, "מעמד בינוני נמוך" המורכב בעיקר מפועלים ושכבת משכילים המורכבת מפקידים, סטודנטים ואף קציני צבא. אולם הם לא הצליחו להבחין בתפקיד המרכזי של המעמד שכלל אישים כמו אתאטורק, נאצר, קאסים ובורגויבה, שהנהיג את המהפכות הלאומיות ואף בישר על השינויים במבנה החברתי של המזה"ת). (עמ' 60) הדומיננטיות של המעמד הזה איפשרה את עלייתו לשלטון של נאצר בדמותו של "סלאח א-דין בחליפת פלאנל אפורה". בין שהתקבל כגיבור או כצרה, הוא נתפס כמתקבל על הדעת בעיקר בגלל שסימל וייצג מעמד שלם, ששימש כשחקן עיקרי בתקופה זו. אלו שהתנגדו למדיניות ולפעולות שלו יכלו להמשיך לראות בו צרה אך נאלצו להכיר בכך שלא ניתן לגרש אותו. כמייצג של מדיניות מסוימת ניתן להתנגד לו. אולם, כמייצג של מעמד שלם, ומעמד זה הוא תוצר של ההתקדמות של המזה"ת לעבר העידן המודרני, לא ניתן להעלים אותו באמצעים צבאיים. ההכרה בנוכחות המתגברת של מעמד זה משמעותה התכחשות למיתוס המערבי המקובל לפיו ההיעלמות של שרידי האליטות השליטות הותיקות במדינות כמו איראן או ירדן תיצור ואקום פוליטי וחברתי פנימי.
קונפליקטים בתוך המעמד הבינוני החדש: השאיפה ליצור כלכלה מודרנית ומשגשגת, חברה מודרנית ואומה מודרנית היא מטרה נעלה. אולם, המשימה עצמה מחייבת קבלת החלטות קשות כגון מי ימשיך לקבל משאבים ומי לא, מי יחליף את עמדתו, מתי ואיך? יש כמובן דרכים שונות להקרבת קורבנות, לשיתוף בקורבנות ובקביעת המטרות שלשמן יוקרבו הקורבנות. במקביל, ישנן דרכים שונות לצימצום האנטגוניזם בין אינטרסים וערכים מנוגדים בפעילותו של המעמד הבינוני החדש להמרת מטרותיו שלו למטרות של כלל האומה. (עמ' 61) כמו כן, בניגוד למדינות זרות, הלאומנים המייצגים את המעמד הבינוני החדש יכולים להחזיק בתפיסות שונות של האינטרס הלאומי. מה, אם כן, מכתיב את הבחירות מצדו של המעמד הבינוני החדש? הגורמים שמייד נלקחים בחשבון – נטל העבר, משאבים וכישורים זמינים והמודעות והאפשרות להשתמש בהם, הבדלים באופי ובטמפרמנט האינדיבידואליים, הכח של רעיונות והתביעות של קונסטליציות כח מקומיות – כולם רלוונטיים וחשובים (יש לציין כי לא ידוע לנו די הצורך על אופן פעולתם של גורמים אלו). אליטה המצויה בשלטון (ולא משנה המקור ממנו נוצרה), ניצבת בפני בעיות ופיתויים בעצם העיסוק של שימור הכח שלה (שלעיתים קרובות יהיה הגורם שיבדיל אותה מקבוצות בעלות אינטרסים דומים אך ללא אותה האחריות). החברות במעמד חברתי מסוים היא בפירוש לא הגורם היחידי המכתיב את קביעת המדיניות. ההבדלים בבחירות הפוליטיות של חברי המעמד הבינוני החדש גם משקפים את ההבדלים בין הרבדים השונים בתוך מעמד זה ואת קווי האופי המגוונים של התודעה המעמדית שלו. הבדלים כאלו הם מציאותיים דיים, אך הם בד"כ נעשים חשובים מבחינה פוליטית רק לאחר שהמעמד החדש כבר צבר כח. לפני כן, כל חברי המעמד בד"כ מתרכזים במאבק לעוצמה, ניעות ומעמד במטרה לפתוח את עמדות הכח בחברה ובמינהל עבורם. (עמ' 62) אולם, סמוך לאחר ניצחון המעמד הבינוני החדש, מתברר כי פשוט אין מספיק מקום לכולם וחלק יהיו "בפנים" והרוב יהיו "בחוץ". כמו כן מתברר כי למרות שיש בינם לבין עצמם הסכמה על הצורך שבשינוי החברה, אין ביניהם הסכמה על דרך הפעולה בה צריך לבחור ע"מ לנצל את ההיזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפניהם (בשלב זה, שכבת המשכילים יכלה להתפצל שוב לכמה סיעות מתחרות במסגרת המעמד הבינוני החדש. זו סיבה נוספת מדוע זה בלתי אפשרי להשתמש במונחים "שכבת משכילים" ו"מעמד בינוני חדש" לחילופין). אולם, הבדלים אלו הם אף פעם לא רק פוליטיים או חברתיים או כלכליים בלבד. כל שלושת התחומים שזורים אלה באלה, כפי שמודגם באחד המתחים העמוקים ביותר בתוך המעמד הבינוני החדש – המתח בין השכירים לבין אלו שעתידים להיות שכירים. רק מיעוט מתוך המעמד הבינוני החדש מחזיק בפועל במשרות ומקבל משכורת. כל השאר לא מצליחים למצוא משרה קבועה בעזרת הכישורים שלהם, או שעובדים עבור משטרי סטאטוס קוו שמונעים מהם מעמד וכח. יהיה זה מטעה להוציא את אלו ש"עתידים להיות" שייכים למעמד הבינוני החדש, מתוך מעמד זה. שני מרכיבי המעמד הזה (השכירים ואלו שעתידים להיות שכירים) מחזיקים בידע מודרני יותר מאשר מסורתי ושניהם חפצים בהתקדמות החלטית לעבר העידן המודרני. שניהם שואפים למעמד, לעוצמה, לסדר ולשגשוג הנגזרים מעצם קיומו של מעמד בינוני. הם דומים זה לזה בכל מובן למעט בהצלחה. לפיכך, השכבה של אלו "שעתידים להיות" תעדיף להצטרף לכל תנועה שתבטיח את סוג החינוך שיצור כישורים מודרניים, סוג העבודות שיפתח אפשרות לקריירה ואת סוג העשייה שיבטיח מידה מסוימת של תגמול ומעמד חברתי. ההכללה של קבוצה זו בתוך המעמד הבינוני החדש יכולה להיות בלתי צפויה עבור אלו שמגבילים את עצמם להגדרה הכלכלית הקלאסית של מעמדות. אולם, באיזור כמו המזה"ת, בו הכלכלה המודרנית טרם התפתחה, ובו השליטה במדינה ובכוחות השינוי החברתי חזקה יותר מאשר הבעלות על רכוש, יחסי רכוש (יחסים כלכליים) לא יכולים לבדם להגדיר יחסי מעמדות. כמו כן, בעיצומו של תהליך שינוי מעמיק בחברה, יהיה זה לא נכון לתת הגדרה למעמד חברתי (הגדרה קבועה) במונחים של כיבוש, או תעסוקה, בפרק זמן נתון. (עמ' 63) כל מעמד צריך להיות מוגדר לפי תפקידו הפוליטי, החברתי והכלכלי בתוך תהליך השינוי החברתי. בהקשר זה הכוונה היא לקחת בחשבון את כל אותם אלו שכבר מתפקדים כחברים במעמד הבינוני השכיר ואת אלו שמאולצים (במידת הצורך) ע"י פעולה מהפכנית, להשיג הזדמנות לשמש בתפקיד זה ולא בתפקיד אחר. עד כמה צורב ההבדל בין המעמד השכיר החדש והמעמד "עתיד להיות" (שהזהות הבסיסית שלו חייבת להיות מוגדרת לפי החסרונות של המעמד הבינוני ולא לפי ההישגים שלו) ניתן לראות למשל לפי המצב באיראן. הדוגמא האיראנית גם מראה עד לאילו רמות ההבדלים הללו מגיעים ובאיזו מהירות הלחץ והתיסכול במזה"ת יכולים לעלות. בשנות ה-20 וה-30 (במאה ה-20) היו באיראן עבודות בשביל כל מי שקיבל השכלה והייתה רק סיבה אחת לתסכול. המעמד עדיין היה בעיקרו תוצר של דירוג מסורתי ולא של הישגים אישיים. "אלו שחונכו בחו"ל והיה להם רקע משפחתי טוב והפגינו נאמנות בלתי מעורערת למערכת הפוליטית....קיבלו משרות מנהלתיות בכירות....הבוגרים של האוניברסיטה של טהראן ושל מכללות נוספות מונו לתפקידים נחותים יותר בממשל והיוו את הרוב בדרג הזוטר של העובדים בשירות המדינה. בד"כ הם באו ממשפחות בהן האבות היו סוחרים, אנשי גילדות ואנשי דת. בתוך עשור, הסיבות להתמרמרות הכפילו את עצמן. אותם חברים במעמד הבינוני החדש, שלהם היו הרעיונות והקריירות, מצאו כי האפשרויות שלהם לעשייה ולמעמד היו מוגבלות. עד ראשית שנות ה- 40 "העודף בעובדי ממשלה היה בולט לעין בכל הרמות ולפיכך היוקרה של שירות המדינה התעמעמה....המשימות היו שגרתיות והעבודה לא סיפקה שום תחושה של השתתפות חברתית (תחושה של תרומה)". האינפלציה, שהייתה תוצר של החוסרים (המתוכננים והלא מתוכננים) של הכלכלה, גבתה את המחיר שלה. (עמ' 64) "עובד המדינה לא יכל יותר לשמר את רמת החיים אליה היה מורגל, ומאותו הרגע הוא נאלץ למצוא עבודה נוספת, מדכאת באותה המידה". הוא גם נעשה מבודד חברתית, "כלומר, הוא מרגיש מנוכר ממשפחתו וחש את התהום הפעורה בינו לבין ההמונים הנבערים והמקופחים". כמו כן, הוא נעשה מודע יותר "למידת המסועפות של האינטרסים שלו עם האליטות, שאורח החיים שלהן יותר מערבי מזה שלו". אולם זה לא הכל. בנוסף לכך שחברי המעמד הבינוני החדש המחזיקים בקריירות מוצאים כי המעמד שלהם הולך ומתערער, הם נחשפים לאתגר הגובר מצידם של בני המעמד "שעתיד להיות" הדורש גם הוא, קריירות, מעמד ועוצמה. בערך 18,000 סטודנטים הוסמכו במכללות האיראניות בין השנים 1851-1958. מעטים יותר למדו בחו"ל. אולם ב- 1958 עצמה, 9321 סטודנטים נרשמו לאוניברסיטה של טהראן ויותר מ- 10,000 למדו באוניברסיטאות בחו"ל. היו משרות מעטות הפנויות עבורם במגזר הציבורי ואף פחות מכך במגזר הפרטי. ועדיין, מס' גדול יותר של סטודנטים ניסו להיכנס לבתי הספר שהיו בתפוסה מלאה וזאת ע"מ לנסות להתקבל למשרות שכלל לא היו. "היות והאוניברסיטאות של טהראן והפריפריה יכלו לקבל רק שליש מהסטודנטים, התחרות הייתה קשה ולעיתים קרובות למשפחות הייתה השפעה על הקבלה ללימודים". אולם מס' בקשות הקבלה ללימודים הוא רק מדד חלקי לתיסכול. "20,000 הסטודנטים שלומדים כרגע באוניברסיטאות האיראניות מהווים רק 10% מאלו שהתקבלו לבתי הספר התיכוניים ורק 2% מאלו שסיימו בתי ספר יסודיים". אולם, אם נשווה את מס' הסטודנטים לקבוצת הגיל הפוטנציאלית ללימודים גבוהים בכל האוכלוסייה (בערך 1,760,000), או אפילו רק באיזורים האורבניים (בערך 440,000), אזי מס' הסטודנטים הלומדים מהווה פחות מ- 1% מהם. (עמ' 65) "יש מספיק עדויות המצביעות על כך שקבוצת הגילאים הפוטנציאלית ללימודים גבוהים...מהווה בחברה לא מודרנית כמו באיראן, מקור לתסיסה ציבורית ופוטנציאל לשינוי". במצרים, אירעה אותה הידלדלות של אפשרויות במהלך העשור הקודם. ב- 1947, בערך כשליש מכל האנשים בעלי השכלה יסודית ומעלה החזיקו במשרות ממשלתיות. כל מערכת החינוך עוצבה ע"מ להכין את התלמידים לעבודה בשירות המדינה ועד לאחרונה המשכורת והקידום המקצועי היו תלויים בטיבו של בית הספר ממנו בא האדם יותר מאשר בסוג התפקיד ובכישוריו של העובד. ב- 1953 בערך 41% מכלל ההוצאות הכספיות של הממשלה הופנו למשכורות. במקביל, למרות ששליש מכלל הילדים בגיל ביה"ס במצרים לא זכו כלל לחינוך יסודי, מס' הסטודנטים המצרים ביחס לאוכלוסייה היה כמעט כפול מזה שבבריטניה וכולם זועקים למשרות ראויות. בעיראק, בין השנים 1950-1955 בערך 10,000 סטודנטים סיימו את לימודיהם הגבוהים בתחומי המשפט, הכלכלה, האומנויות והמדעים אך רק 1250 מתוכם מצאו עבודה במגזר הציבורי והעיסקי. ישנה חפיפה חלקית בהבחנה בין המגזרים המועסקים והלא מועסקים במעמד הבינוני החדש והיא מצויה בהבדל בין החברים הצעירים והותיקים של מעמד זה. ה"נוער" הוא לא מצב זמני באיזור זה, שבו מחצית מכלל האוכלוסייה היא מתחת לגיל 20 והגידול באוכלוסייה הוא כ"כ מהיר ולעומתו הגידול באפשרויות הוא כ"כ איטי. במצב זה, גברים בשנות ה-40 לחייהם הם תמימים כמו הנוער במובן זה שהם לא באו במגע עם הקריירות, הסטאטוס והעוצמה אך אין חסרי תמימות לחלוטין במובן זה שהם יודעים בדיוק מה הם החמיצו. הבעיה של הנוער גלויה במצב בו האליטה מגויסת אך ורק מהמעמדות המסורתיים. הבעיה לא נפתרת עם בואו של המעמד הבינוני החדש. (עמ' 66) בהתחלה זה נעשה גרוע יותר. המנהיגים שבאו זה מכבר, מגיעים לשיאם בשנות ה- 30 (נאצר, אתאטורק) או ה- 40 (קאסים, איוב) לחייהם. למעשיהם יכולה להיות יותר השפעה על החיים של הציבור שלהם מאשר לכל ממשל שקדם להם. ואעפ"כ, רובם הפכו לרודנים שלא התכוונו לוותר על רסן השלטון עד יום מותם. כנ"ל לגבי הדרג הבכיר של המנהלים בממשל ובמינהל, בעסקים, בעיתונות, בחינוך וכו', שלא התכוונו לפרוש לפני המנהיג, לו הם חייבים את את המינוי שלהם. הקבוצה הותיקה של הלאומנים הצליחה להפגין סבלנות והתמדה במאבק על העוצמה ע"י הטלת האשם בעיכוב ההצלחה על מדינות זרות. כעת הצעירים לא יכלו למצוא מטרה לתסכול שלהם מלבד אותה האליטה ששולטת בהם. במצב בו הצעירים זוכים בתפקידים בגיל צעיר ופורשים בגיל מבוגר מאוד, מכאן והלאה כל אדם אחר שבשל לעשייה לא יחפוץ בשימור הסטאטוס קוו ובמתינות. כאשר דור המהפכה דבק בכסאו ובתפקידיו אך לא מגדיל את אפשרויות התעסוקה עבור אנשים שיש להם את הכישורים, האנרגיה והרעיונות לעשייה, אז סביר שהם ישארו בעמדותיהם הקיצוניות (כלומר יתעקשו לטפל בשורשי הבעיה) או שאף יקצינו עוד יותר (כלומר ישתמשו באלימות כדי לתת מענה דוגמטי משלהם). לפיכך, הרדיקאליות או הקיצוניות המאפיינים את קבוצות הסטודנטים המזרח תיכוניות בעת זו חייבות להילקח יותר ברצינות מאשר במדינות בהן אדם יכול לחייך למשמע הלצתו של קלמנסו על כך שאדם שהוא לא סוציאליסט בגיל 20 הוא חסר לב ואדם שהוא עדיין סוציאליסט בגיל 40 הוא חסר שכל. אולם, התחרות הקשה והמרירה בין חברי המעמד הבינוני החדש לא מבטלת את קיומה של תודעה היסטורית משותפת באשר לכך שכולם כאחד סובלים מאותו נטל של העבר ומאותם תיסכולים של ההווה. בעצם עובדת קיומם הנפרד טמונה המהות של גורלם המשותף (חלק ישאפו לשמר את מעמדם, חלק אחר ירצה לשפר אותו, ואחרים ירצו להשיג לעצמם מעמד. אולם תחרות זו לא משפיעה על שייכותם למעמד. האינדיבידואלים השונים יוצרים מעמד רק אם הם ממלאים תפקיד משותף ביחס לשינוי המעמדי וצריכים להשתתף במאבק משותף נגד מעמד אחר או, לחילופין, לשתף עימו פעולה. אחרת הם יתחרו זה בזה). (עמ' 67) המעמד הבינוני החדש במזה"ת, שמרכיביו מגיעים מקרב כל המעמדות החברתיים, שמאחד את בנו המשכיל של בעל קרקעות ואת בנו החייל של מנהל סניף דואר, הוא המעמד הראשון במזה"ת בו קשרי משפחה לא יכולים יותר להבטיח חברות. כמו כן, בהיותו מורכב מאנשים חדשים (שלא מתוך אליטות קיימות), הוא לא יכול להסתמך על מעמד שיתקבל בירושה או על אפשרויות קיימות. זה המעמד הראשון שעבורו התקשורת תלויה בשכנוע של האנשים, הוא לא יכול להתבסס על הקונצנזוס המוחלט מהעבר. המעמד הבינוני החדש בולט בין שאר המעמדות במזה"ת בעצם היותו מורכב מאינדיבידואלים שונים (ולא מקבוצה מסוימת באוכלוסייה). לפיכך זהו גם המעמד הראשון שעבורו הבחירה בין דמוקרטיה, רודנות וטוטאליטריות היא חופשית לחלוטין.
מערכת היחסים של המעמד החדש עם שאר המעמדות: העובדה כי המטרות של המעמד הבינוני החדש מחייבות את גיוסה של כלל האוכלוסייה לא מצביעות על כך שהתפקיד שהוא מייעד לאחרים, בצורתו הלאומית, יתאים לאינטרסים של מעמדות אחרים. אפילו הקומוניסטים, שהאידיאולוגיה שלהם דוגלת ברעיון כי הדיקטטורה שלהם תזדהה עם האינטרסים של הפרולטריון, לא יכולים להימנע מההתנגשות הזו בין אינטרסים מעמדיים. "לקח זמן מה עד שהלקח....נלמד. הקומוניזם צריך להפסיק להיות 'פרולטריוני'....'מהפכה' לא מציינת יותר 'שחרור של העמלים' אלא 'כל הכח עבור המתכננים' ". (עמ' 68) אף שליט אחר, לפחות לא באיזורים הלא מפותחים, לא יכול להימנע מהקונפליקט הזה. אם מרבית האיכרים והפועלים המזרח תיכוניים רוצים בטובין חומריים, הם רוצים בהם למטרת שיפור רמת החיים כאן ועכשיו, למטרת השגת היוקרה שבמתן נדוניות גדולות יותר, למטרת השגת פנאי. הניגוד בין עיכוב התגמולים לבין קבלת עכשיו הוא גדול דיו, במיוחד באיזור של העולם בו הצמצום וחוסר הוודאות תמיד נראו מאיימים, כדי ליצור הבחנה תקפה וברורה בין מפלגות פוליטיות ובין אורחי חיים. לפיכך, אין סיבה להניח כי הניגוד, אפילו בין אלה הדורשים סיפוק מיידי של דרישות האיכרים והפועלים לבין אלה המייצגים את האינטרסים "האמיתיים" שלהם לטווח הרחוק, יכול שלא לעורר ויכוח. אולם, סתירות אלו לא צריכות נתונות לויכוח גלוי, לא בגלל שאידיאולוגים לאומנים מכחישים את אמיתותם של הקונפליקטים, אלא מפני שההכרה באינטרסים של המעמד עדיין מטושטשת. המעמד הבינוני החדש החל רק לאחרונה להופיע כמעמד ונאמנויות שבטיות ומשפחתיות נותרו דומיננטיות בקרב חלקים ניכרים מאוכלוסיית האיכרים והפועלים. אע"פ שההתארגנות הממושמעת של רוב הפועלים העירוניים באיגודים מקצועיים במרוקו ותוניסיה בתוך עשור מראה באיזו מהירות המזה"ת משתנה, הגיוס של איכרים ופועלים ע"י המעמד הבינוני החדש בקושי החל ברוב מדינות האיזור. זהות בכריזמה ובלאומיות בין מנהיגים לממשיכיהם בד"כ יוצרת התלהבות אצל אלו ואצל אלו אפילו כאשר בפועל ישנם רק מס' אינטרסים חופפים ביניהם. ואיכרים ופועלים בד"כ מוכנים לוותר על הרבה עבור תגמולים מוצקים, ללא קשר למערכת הפוליטית המעניקה אותם – בעיקר יותר צדק מצד בתי המשפט, יותר יושר מצד המינהל, יותר בארות, יותר בתי ספר, יותר אוכל. המזה"ת רק מתחיל להיכנס לעידן של בחירה ולהכיר במחיר הכרוך בעשיית חברים ואויבים מקרב האוכלוסייה (שאותה המנהיג, מנהיג). לפיכך, היציבות הפוליטית והחברתית במזה"ת עדיין כמעט לא נוסתה. המעמד הבינוני החדש הוא לא המעמד הראשון שניסה לתפוס תפקיד מוביל בפיתוח של המזה"ת. (עמ' 69) היו מס' שליטים במהלך המאה ה- 19 שהכירו בכך שע"מ לשמר את כוחם, את היוקרה של השושלת שלהם ואת הביטחון של מדינתם, עליהם לפתח, לכל הפחות, את הצבא, הביורוקרטיה והמסחר. מוחמד עלי (שלט בין השנים 1805-1848) בקהיר, והסולטאן מהמת השני (שלט בין השנים 1808-1839) באיסטנבול היו בין השליטים הראשונים שהכירו בכך. מאוחר יותר, לאחר שהאימפריות המזרח תיכוניות הוחלפו בידי מדינות עצמאיות, הבורגנות ובעלי הקרקעות הגדולים לקחו על עצמם את התפקיד הזה אך, שוב, פעלו אך ורק לשם חיזוק מעמדם וכוחם. לפיכך, המסחר והביורוקרטיה נותרו המוקדים העיקריים של המודרניזציה. ע"מ לבטא את ההשתתפות של קבוצות רחבות יותר בפוליטיקה, פותחו מפלגות של קליקות ומבנים מעין-פרלמנטריים. היות וההשפעה האירופאית במזה"ת הייתה בד"כ חזקה דייה, במהלך תקופה זו, לדכא את הפיתוח של הצבא, אזי הוא פותח אך ורק עד לרמה שתאפשר לו להיות כח מדכא יעיל. כמעט ולא הייתה תגובה ללחצים מלמטה למען מודרניזציה ולא הייתה מחויבות כללית להתמודדות עם השינוי החברתי. הבורגנות הותיקה הייתה מעצם המבנה, האינטרסים ומערכת היחסים שלה (ולפיכך גם מעצם תפקידה הפוליטי) שונה למדי מהמעמד הבינוני החדש. הבורגנות שימרה את עצמה במובלעות אורבניות בתוך חברה "פיאודלית". אף פעם לא היה לה את הכח לאחד את העיר והכפר ליחידה כלכלית אחת או האומץ לעצב מחדש את החברה הזו, שאחרי הכל, התחילה להתפורר מסביבה. רבים מאנשי העסקים הקטנים, שהם עמוד היסוד העיקרי של המעמד הבינוני בעל הרכוש, נטו כאן כמו בכל מקום אחר "לפתח עוינות כללית כלפי מבנה של סמלים ותהליכים הקשורים לקפיטליזם תעשייתי, הצמיחה והריכוזיות היציבים של המדינה, אירגוני עובדים ויוזמות עיסקיות ומגמת המתאם כלפי רציונליזציה רבה יותר של הייצור וההפצה". (עמ' 70) לפיכך האינטרסים שלהם שונים מאלו של המעמד הבינוני השכיר המורגל בחיים בתוך ארגון, וטווח האינטרסים שלהם וקשריהם עם המעמד החדש מוגבלים מדי במזה"ת מכדי לתת להם תפקיד מוביל בעיצוב הכיוון של חברה בהתפתחות. כמובן שאפילו המעמד הבינוני השכיר, בחלקו, מכיר בעצמו אך ורק כקבוצת אינטרס בעלת דרישות ספציפיות, פראגמטיות וקצרות טווח. הדרישות יכולות להתמקד בצריכה ראוותנית- רכישת מכוניות פאר, בניית מפעלי פלדה ללא קשר לתועלת הכלכלית היחסית שלהם, או פיתוח צבאות שכבר חזקים דיים כדי להבטיח בטחון פנימי ולהגן על הגבולות כנגד כל אויב למעט המעצמות המתועשות. ההקצאה של חסכונות ועתודות מט"ח זעירות לצורך סיפוק הרצונות המיידיים של המעמד הבינוני החדש לצרכים אלו, כמוה כהקצאה של אותן עתודות לאיכרים לצורך מתן נדוניות גדולות יותר. אם כך, הקונפליקט הוא בין קבוצות אינטרס ולא בין מגמות שונות באשר לשינוי חברתי. האינטרס של קבוצה אחת יבוא לסיפוקו על חשבונה של קבוצה אחרת. אולם, זה ברור כי הקצב של השינוי החברתי והסבל שהוא גורם הפכו לגדולים מדי במהלך המחצית השנייה של המאה ה- 20 מכדי שהמעמד הבינוני החדש יוכל להימנע מלגבש מודעות היסטורית מבוססת יותר באשר לתפקידו. מעמד זה הפך למוביל הראשון של רוח אזרחית בקנה מידה לאומי במזה"ת וזאת בשל חוסר יכולתו לתרגם את רעיונותיו לעשייה או להשיג קריירות ומעמד אלא אם כן הוא יוצר אומה של אינדיבידואלים הקשורים זה לזה בתודעה ובקשר מוחשי, אומה המסוגלת מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית לשרוד שינוי חברתי. זאת היות וכמעט כל אינדיבידואל במזה"ת מצוי כעת בתנועה, אפילו אלה שעדיין עומדים על מקומם. אולם הדברים אינם זהים במצב בו מדובר באנשים שעובדים ומתים בשיטות המסורתיות ולעומתם שכניהם נעזרים בכלים מודרניים ע"מ לגדל יבולים טובים ולשמור על בריאותם באמצעות תרופות מודרניות. כשמגיעים למצב בו אנשים מכונים ע"י שכניהם "מסורתיים" זה אומר ש"הכישוף הישן" נשבר. (עמ' 71) המעמד הבינוני החדש, לא רק שמחזיק באמפטיה המאפשרת לחבריו "לשים את עצמם בנעליהם של אחרים" (אפילו באיסלאם המסורתי קרו מקרים בהם אנשים מרקע מסוים לקחו חלק במאורעות הקשורים לרקע אחר, למשל בעלי מלאכה שהנהיגו התקוממויות דתיות-פוליטיות וכו'). המאפיין של מעמד זה במזה"ת הוא היותו המעמד הראשון בעל היכולת לחזות סוגים חדשים של תפקידים שיהיו קיימים בסוג חדש של מציאות. בעיצומו של שינוי חברתי עמוק, המעמד הבינוני החדש, שמסייע בעיצוב השינוי הזה, לא יכול להישאר גורם קפוא וסטטי. בחלקו, הוא יביא ליצירתה של שכבה חדשה מתוכו, בחלקו, הוא יהיה "המיילד" של מעמדות אחרים, המקורבים אליו, כלומר אלו אשר בד"כ מכונים "מעמד בינוני גבוה" ו"מעמד בינוני נמוך" (upper middle class and lower middle class). ואכן, הם כבר מתחילים להופיע בצורתם המודרנית. בהתחשב בתפקיד הדומיננטי של המעמד הבינוני החדש בממשל (ובשל כך בפיתוח החברתי והפוליטי של המדינה), סביר להניח שהוא יתפתח במידה ניכרת דווקא מתוך השורות של הממשל הקודם. אפילו בעלי מקצועות מודרניים, שרובם המוחלט הם בנים של בעלי קרקעות ואנשי הבורגנות הותיקה, מגיעים יותר ויותר מאותם המקומות מהם באים אנשי המעמד הבינוני השכיר. אם התפתחויות כלכליות וחברתיות כאלו יתרחשו במהירות, ייתכן שהמעמד הבינוני העליון המודרני הכולל פוליטיקאים, אנשי מקצוע ומנהלים ישלוט בחברה וייתן לה אוריינטציה מתונה. המעמד הבינוני העליון, שהחל מאפס, יכול להתאחד עם יזמים פרטיים שינצלו את היציבות הפוליטית החדשה ואת הבסיס הכלכלי שנוצר על ידי הממשלה. אולם, זה נראה לא סביר כי אנשים מהבורגנות המסורתית ינצלו את ההון והקשרים שלהם ע"מ לרכוש כישורים חדשים הרלוונטיים לכלכלה מתועשת. ע"מ להפוך לעשיר בדרכים מסורתיות צריך לעיתים ללמוד כישורים מודרניים. (עמ' 72) באשר לקפיטליסטים (מתוצרת עצמית) במזה"ת, הרבה תלוי באידיאולוגיה של המעמד השכיר. במצרים, אפילו היוזמות הפרטיות הגדולות והיעילות ביותר הולאמו למען ריכוז השליטה על ההשקעות והחלוקה של הרווחים. בסוריה, קפיטליסטים שאויימו ע"י אותן קווי מדיניות, חברו במהלך 1961 עם קבוצות אופוזיציה שמקורן מהמעמד "שעתיד להיות" והצליחו לייסד משטר חדש ובלתי יציב המחויב לכלכלה מעורבת. חברים של האליטה המסורתית שלא היו בעלי קרקעות או סוחרים הצליחו לעיתים להשיג בקלות רבה יותר גישה למעמד הבינוני העליון המודרני. בנים של משפחות בורגניות מסורתיות בכמה מדינות במזה"ת הצליחו להפוך את עצמם לאחד הגורמים רבי ההשפעה במעמד הבינוני העליון וזאת בשל תרומתם הרבה כקצינים מקצועיים בצבא. לקבוצה זו, שאומנה בשיטות וטכנולוגיות מודרניות וקיבלה משימה בעלת חשיבות לאומית, היו ההזדמנות והמניע למעבר מוצלח. קבוצה דומה הייתה מורכבת מאנשי הדרג הביורוקרטי הבכיר שזכו להכשרה מערבית. כמו כן היו מס' מלכים שחפצו לעשות את אותו השינוי, ביניהם המלכים של אפגניסטן, איראן, ירדן ומרוקו. אולם, לא משנה המוצא ממנו הגיעו, סביר כי כולם ייכשלו אלא אם כן הם יצליחו ליצור זיקה בינם לבין השאיפות של שאר המעמד הבינוני החדש. זאת היות ומספרם בכל ארצות המזה"ת הוא נמוך מאוד. גם אם לחלקם יש מקורות הכנסה עצמאיים, כולם תלויים בביורוקרטיות האזרחיות והצבאיות שבלעדי הסולידאריות והנאמנות שלהן הם לא יוכלו לתפקד כלל. המעמד הבינוני הנמוך המודרני במזה"ת מורכב משתי קבוצות עיקריות. ישנם אלו אשר כמעט ולא זכו לחינוך מערבי והסתמכו בעיקר על חינוך עצמי. אולם ישנם גם אלו אשר אינם מסוגלים לממן אפילו שמץ של חינוך מערבי וסובלים מנכות מודרנית מוזרה. (עמ' 73) יש להם השכלה, אך בתחומים קלאסיים (בעיקר השכלה דתית) ובשפה לא מתאימה (השפה האנגלית הייתה חיונית לצורך עבודת הממשל והמינהל). בכל עידן אחר הם היו יכולים להגיע למעמד המקביל לכל הפחות לזה של המעמד הבינוני החדש. בקיצור, שני המרכיבים העיקריים של המעמד הבינוני הנמוך במזה"ת מורכבים מאנשים המתוסכלים מהניעות החברתית שלהם. הם לא דומים למעמד הבינוני הנמוך המסורתי המורכב בעיקר מבעלי מלאכה קטנים ומפקידים זוטרים, מרביתם קיבלו ללא סייג את מעמדם בחיים. הם לא דומים לשכבות האמצעית והעליונה של המעמד הבינוני החדש המסוגלות לתרגם את השאיפות שלהן למציאות. לפיכך, התיעול של חוסר שביעות הרצון שלהם מסוגל להוות פוטנציאל רציני לפעולה פוליטית.
תחזית עבור המעמד הבינוני החדש: כך האופי והתנאים של המאבק לכח במזה"ת הופכים לברורים יותר. לשינויים המתרחשים כעת במערכת החברתית והפוליטית יש כפי הנראה שלושה פנים מוצלחים (למרות שהם במידה מסוימת חופפים זה את זה): ראשית, המאבק בין המעמד הבינוני החדש לבין המעמד השולט המסורתי. שנית, הדחף של המעמד הבינוני לאייש את כל חמשת הקבוצות המרכיבות את האליטה בחברה המודרנית (מנהיגים פוליטיים, מנהלים בממשל, מנהלים כלכליים, מנהיגי המונים וקצינים בכירים). שלישית, המאבקים בין שכבות בתוך המעמד הבינוני החדש על דומיננטיות מערבים יותר ויותר מעמדות חדשים, בעיקר איכרים ופועלים עקורים. (עמ' 74) במונחים של פנים אלו, ברור כי המאבק הפוליטי החשוב ביותר במזה"ת הוא כבר לא בין המעמד הבינוני החדש לבין המעמד השולט המסורתי. המעמד הבינוני החדש כבר עלה לגדולה כמעט בכל המדינות למעט אלו המפגרות ביותר וחסרות ההשפעה באיזור. בתקופה יוצאת דופן זו, כאשר המעמד השולט המסורתי כבר הובס ואילו האיכרים והפועלים טרם התארגנו ע"מ להציג את תביעותיהם, הפוליטיקה הפכה למשחק המתרחש כמעט לחלוטין בחצר של המעמד הבינוני החדש. לכן, תקופה פוליטית זו לא דומה לאף אחת מקודמותיה ואולי אף לא לאלו שיבואו אחריה, והיא תוכיח את עצמה כהפכפכה ופרודוקטיבית. היא תהיה הפכפכה בין היתר היות ופוליטיקה בתוך המעמד הבינוני החדש תהיה כרוכה בתחרות על מספר מוגבל של עמדות כח, בה ישתתפו אנשים שיצטרכו, אפילו לצורך סוגיה מסוימת, להחליף את כוחה של האישיות (שגם הוא עדיין בהתפתחות) בכח של מפלגות פוליטיות מבוססות. קשה יהיה להשיג פשרות. היות ומרבית האוכלוסייה עדיין אינה מיוצגת, אזי העמדה הדוגלת בפשרה בטיעון כי בפרלמנט דמוקרטי התגובה היא צפויה, ממשיכה להיות לא רלוונטית (זאת היות וחילוקי דעות בין מכתיבי מדיניות במשטרים רודניים נפתרים בד"כ בנישול של אחד הצדדים). (ע.ר. כלומר שאם בין כה וכה המשטר הוא רודני, אז אין בו פרלמנט דמוקרטי וההחלטות מתקבלות ע"י איש אחד בד"כ). למרות שדיכוי אחת הסיעות של המעמד הבינוני החדש ע"י סיעה אחרת הוא מקובל, החברות באותו המעמד כפי הנראה עדיין מהווה שוני כלשהו. (עמ' 75) תנועות יריבות הוצאו מחוץ לחוק, אך לחברים מסוימים, אנשים עם עבר משותף, הותר לכתוב מאמרי מערכת או להישאר בתוך הביורוקרטיה. וככל שהמנהיגים מהווים אופוזיציה עיקשת יותר, כך הם מוצאים את עצמם יותר יותר נשלחים כשגרירים לחו"ל ואף מושלכים לכלא אם הם מתעקשים לשוב. בפעם הראשונה מאז ימי הביניים, ובניגוד לאוליגרכיות הסטאטוס קוו כמו זו של נורי אל סעיד פאשא בעיראק, האליטה וקבוצת האופוזיציה העיקרית, אשר שתיהן נובעות מאותו מעמד בינוני חדש, מדברות בשפה משותפת השאובה מתוך אותן התנסויות. לכן סוף סוף יש דיאלוג פוליטי מקורי במזה"ת. השאלה החשובה כעת (חשובה היות והתוצאה משפיעה על כל האספקטים של החברה) היא איזה חלק מתוך המעמד הבינוני החדש יישאר דומיננטי, איזה צביון אידיאולוגי הוא יעדיף ואילו גורמים מאיצים או מעכבים את התפתחותן של סיעות יריבות? הדחף לביצוע פעולה מהפכנית מצידו של המעמד הבינוני החדש הוא אדיר. הוא עצמו תוצר של שינוי מהפכני בלתי נשלט ובלתי גמור של החברה. לפיכך, הוא מיועד לארגן שינוי חברתי ולא להיות קורבן של שינוי כזה. גם אלו שלא מחזיקים בנק' השקפה רחבה זו אך בכל זאת מעדיפים לקיים רמת חיים כמו של האדם הממוצע במדינות מתועשות יותר, יצטרכו לערער את הסטאטוס קוו הרבה יותר לפני שהם יוכלו לקוות להנות מפירותיו של סטאטוס קוו חדש. שלא כמו הרוב הגדול של המעמדות השכירים המערביים, מעמד חדש זה לא יכול להרשות את ההנצחה של נורמות וחוקים מסורתיים של החברה, אפילו אם הוא כבר מאוים ע"י הבלבול בסטנדרטים והגידול בקיצוניות בקרב שורותיו שלו. (עמ' 76) המרכיב הגדול ביותר ובעל קצב הצמיחה הגדול ביותר של המעמד הבינוני החדש, במרבית המדינות, הוא שכבת צעירים בעלת קשרים מסוימים למסורת או לדורות הקודמים, בעלת ידע וכישורים לא מספיקים ועם סיכוי נמוך להשגת מעמד או משרה שימושית. הן הנטל של העבר והן האיום הצפוי בעתיד דוחפים את המעמד הבינוני השכיר להפוך לכח מהפכני מרכזי, היוצר סטנדרטים ומוסדות חדשים הרלוונטיים לחברה מתפתחת. אולם, שינויים מהפכניים לא חייבים להתבצע באלימות. אחת התופעות הראויות לציון בהיסטוריה המודרנית היא החיסרון הכמעט מוחלט של אלימות שליווה שינויים מבניים מהירים בכל אותן מדינות, אשר מאז 1950 המעמד הבינוני החדש עלה בהן לגדולה. במצרים, למשל, מעמד שולט, בעל קרקעות, נושל מנכסיו, מיקומו החברתי שונה והוא הודח מתפקידיו הפוליטיים. מעמד פוליטי חדש תפס את מקומו, מרביתה של הכלכלה הולאמה או שלפחות הושמה תחת שליטה של המדינה, הבסיס החוקי של הסמכות והמבנה והפונקציות של מוסדות פוליטיים שונו מהיסוד והתרבות (הקשורה לדת) עברה חילון. כל זאת נעשה במחיר של פחות מ- 20 הרוגים. מדובר בהתרחשות יוצאת דופן ביחס למהפכה הצרפתית של המאה ה- 18 או למהפכות הסינית והרוסית של זמננו. אולם, חסרונה של האלימות אינו הוכחה מספיקה לקיומה של יציבות או לכך שהשינויים המעמיקים של החברה במזה"ת באו לסיומם. המעמד הבינוני החדש יצליח להשלים את השינוי שלו מכח מהפכני לכח מייצב רק כאשר הוא יצליח להגביל את עולם הפוליטיקה לתחום השלטון הציבורי, ובכך לאפשר לתחום החברתי, הכלכלי והעיסקי הפרטי לחזור ולהיות שוב תחום אוטונומי של כל אדם. זה לא יכול להתרחש עד שיהיו היכולת והקונצנזוס הדרושים להתמודדות עם שינויים חברתיים ועד שמנהיגים פוליטיים יפסיקו להזדקק להמרת כל תחומי הקיום לסוגיות של כח. (עמ' 77) במרבית מדינות האיזור, אין זה סביר, בוודאי שלא במהלך העשור הקרוב, שהמעמד הבינוני החדש יצליח ביצירת יסודות כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים המבוססים דיים לצורך התפתחותם של אישים וקבוצות המסוגלים לפעילות אוטונומית אך חולקים מערך רחב של ערכים מוסכמים. במקום זאת, מרבית הממשלות יאבקו לצורך ביסוס הסמכות שלהן והבטחת ביטחונם של האזרחים. כפי הנראה, המעמד והיוקרה שאמורים להתלוות לעצם קיומו של מעמד בינוני ימשיכו לתעתע בחברי המעמד. הם ימשיכו להיתקע בין עידן שעדיין לא עבר לחלוטין מן העולם לבין עידן שעדיין לא ממש קיים. הם ימשיכו להיות תלויים בין אוכלוסייה מסורתית שנעקרה משורשיה אך אינה בטוחה באיזה מנהיג לתמוך בטווח הארוך לבין אליטה פוליטית, שהוצאה סוף סוף מתוך מעמדה אך אינה מסוגלת עדיין לספק את שאיפותיה. המעמד הבינוני החדש לא יוכל להימלט בתקופה הקרובה מהמאבק הקשה על הצרכים הבסיסיים ביותר של הקיום. לפיכך, הוא לא יוכל להימלט מעידן של מהפכה לעידן בו גם החירות וגם המרות מובטחים. המעמד הבינוני השכיר החדש אוחז ביתרון אחד על פני כל הקבוצות השלטוניות הקודמות. הפעולות שעליו לבצע ע"מ ליצור מעמד, כח ויוקרה עבור עצמו הן לא פחות חיוניות מהצורך של המדינה להקים מוסדות מודרניים המסוגלים לגייס את הרצון והמשאבים של כלל האומה. במקביל, מוסדות אלו, מעצם טבעם, מוכפפים יותר ויותר לשליטתם של אנשי המעמד הבינוני החדש. זה בלתי נמנע שהמעמד הבינוני החדש, במצב ההיסטורי הנוכחי ישיג עוצמה, אך אין דבר בלתי נמנע בצביון שלו ובהצלחתו הקבועה. בהשראתם של אישים, רעיונות או שינויים סביבתיים מסוימים, הקבוצה השלטת החדשה הזו עלולה לפעול יותר באופן מפורד מאשר בהרמוניה. הלחץ מצד האוכלוסייה, או הכישורים הארגוניים הלקויים או מחסור באומץ עלולים למנוע ממעמד זה לבסס יחסי עבודה עם הרוב באוכלוסייה- האיכרים והפועלים. אולם, שלא כקודמיו, למעמד הבינוני החדש יש מטרות שלצורך הגשמתן הן תלויות בתמיכה ובמעורבות עממית, בין שתושג בהסכמה, במרות או בטרור. (עמ' 78) המעמד הבינוני החדש ניצב בפני אפשרויות יוצאות דופן. אם הוא ייכשל בגיבוש סמכותו (ע"י השגת סולידאריות פנימית מספיקה וכן התקדמות חברתית כללית) והסיעות השונות שלו יהיו עסוקות בתחרות אכזרית על תמיכתם של ההמונים הכפריים והעירוניים, אזי העתיד הקרוב צפוי להיות סוער.