FANDOM


Hourany, Albert/ Muhammad 'Abduh


עבדו לא נישאר תלמידו של אפגאני כל חייו וגם בתקופת שיתוף הפעולה בינם לא הייתה התקופה הטובה ביותר של עבדו. הוא היה הוגה יותר שטחי ממורו והייתה לו השפעה לטווח ארוך יותר על המוסלמים. לא רק במצרים, אלא אף מעבר לה. ההוראה שלו נדחתה ע"י רבים, דווקא ע"י אלו, אליהם הפנה את מאמציו. מוצאו היה שונה מזה של אפגאני שהגיע ממקום נידח, היה לא החלטי ועבר ממדינה למדינה כמו מטאור. עבדו היה מושרש במדינה בה כל עבודתו נעשתה. הוא נולד ב-1849 בכפר שבדלתא המצרית, למשפחה שהשתייכה לפן היצירתי של מצרים המודרנית, בעלת מסורת של למידה ואדיקות. אביו היה כנראה ממוצא טורקי, אמו ממשפחה ערבית הטוענת שמוצאה באחד הגיבורים המוקדמים של אסלאם. שתי המשפחות ייושבו בכפר ליד טאנטה, אך בתק' המאוחרת יותר של מחמד עלי הן נאלצו לעזוב בגלל נגישותם של אוספי המיסים והמשפחה נאלצה לחיות לעתים בתנאים קשים. מחמד עבדו נולד בתקופה קשה זו ולמרות שבתקופה מאוחרת יותר המשפחה חזרה לכפרה, איכשהו נשארו בזיכרונו הניצחונות והזהר של מחמד עלי ומה הייתה המשמעות של האיש הזה למצרים.

בגיל 13 נשלח ללמוד באחמדי בטאנטה שהיה הבי"ס הטוב ביותר באותה התק', אחרי אל-אזהר. הוא לא היה מרוצה משיטת הלימוד – למידת פרשנות הטקסטים העתיקים בעל פה – שתוך תקופה קצרה ברח. הוא רצה לנטוש את לימודיו, אך שוכנע ע"י דודו, השייח דרוויש לחזור. לשייח דרוויש הייתה השפעה רבה עליו, הוא היה זה שלימד אותו את אמת האמונה שמאחורי הספרים והדוקטרינות ושנים רבות אחר כך, עבדו הזכיר את דודו באוטוביוגרפיה שלו כדמות לה הוא חייב תודה. עבדו חזר לטאנטה ואחרי סיום הלימודים שם, נסע ללמוד באל-אזהר בקהיר ושם היה מ-1869-1877. מיסטיקה היה נושא הלימוד האהוב עליו וזה היה נושא העבודה הראשונה שפרסם. זמן מה חי חיים סגפניים והתנזר ממגע עם אנשים ומכך הציל אותו שוב השייח דרוויש, אז ע"י הפגשתו לראשונה עם אל-אפגאני. אפגאני עבר דרך קהיר לראשונה בדרכו לקונסטנטינופול. וכאשר אפגאני חזר למצרים ב-1871, עבדו הפך לאחד מהתלמידים שהקדישו את עצמם לדוקטרינתו: ערך שיעורים בביתו ועזר להפיץ את הרעיונות של אפגאני. תחת השפעתו של אפגאני הוא התחיל ללמוד פילוסופיה ושני העתקים של ISHARAT של אבן-סינא נעשו והיוו עדות להתעניינותו ואחד מהם מסתיים בנאום שבח לאל- אפגאני. באותה התק' עבדו התפרסם ככתב לענייני חברה ופוליטיקה. כמה ממאמריו התפרסמו בעיתון חדש שהוקם בקהיר ע"י שני אחים מלבנון, אל-אחרם. ב1877 הוא סיים את לימודיו בציון ALIM והתחיל את הקריירה שלו בתחום הקרוב ללבו – הוראה. הוא לימד באל-אזהר, אך קיים גם מפגשים בביתו. תק' קצרה לאחר מכן, החל ללמד בדאר-אל-עולום, שהיה קולג' חדש שהוקם על מנת לספק השכלה מודרנית לתלמידים שסיימו את אל-אזהר ורצו להמשיך ולהיות שופטים או מורים בבי"ס ממשלתיים. בין הספרים על פיהם הרצה בביתו, היו עבודותיו של MISKAWAYH על אתיקה וספרו של GUIZOT מתורגם לערבית "HISTORY OF CIVILIZATION IN EUROPE", בדאר-אל-עולום השיעור הראשון שלו היה על אבן-קלדון "מוקדימה", שפורסם בקהיר ב1857. הבחירה של הספרים מראה באיזו דרך עבד מוחו: ספרו של MISKAWAYH היה הוורסיה האסלאמית לפילוסופיה יוונית אתית ו GUIZOT ואבן-קלדון עסקו בבעיית העלייה והנפילה של הציוויליזציות.

שנות ה-70 של המאה ה-19 היו התק' בה החלה להתפתח לאומיות במצריים. זה התבטא בעיתונות וכיוון חדש של השפעה זרה גוברת. כדיב איסמעאיל נפל לחובות לבנקים זרים, וכוחות אירופים, כדי להגן על האינטרסים שלהם, הנהיגו בקרה כלכלית שהפכה גם לפוליטית. השרים האירופים לקחו משרד בממשלתו של נובר פאשא וכאשר איסמעאיל דחה אותם ולא רצה לשלם את החוב, הוא הודח ע"י הסולטאן ובעקבות לחץ אירופי. החוקים האוטוקרטים שלו, המיסים הגבוהים שגבה כדי לכסות את החובות הפכו אותו ללא אהוד במיוחד במצרים, אך בנו ויורשו היה לא יותר פופולארי ממנו. בשנים הראשונות צמחו שלוש אופוזיציות חופפות וחזקות: אלה אשר בגלל דת ונאמנות למדינה ראו בהשפעה הגדולה מאירופה איום על עצמאותה של מצרים; אלה אשר מתוך עקרון או אינטרס רצו לבטל את האוטוקרטיה ע"י חקיקת חוקה; וקצינים ממוצא מצרי שרצו לבטל את השליטה של הקצינים הטורקים על הצבא המצרי. המדיניות הבריטית והצרפתית של תמיכה ב-TAWFIQ בלבלה את שלושת הקבוצות הנ"ל לקבוצה לאומית אופוזיציונית אחת והמנהיגות נפלה לידיהם של הקצינים. מנהיגם, אוראבי פאשא הפך לשר המלחמה ולמעשה לראש הממשלה בתחילת 1882. ממשלתו הוערכה ע"י בריטים וצרפתים כמאיימת על האינטרסים שלהם ותק' המתח הסתיימה בהפגזה על אלכסנדריה וכיבוש כל המדינה ב – 9/1882. לעבדו היה תפקיד חשוב בכל האירועים הללו. מאמריו הקודמים ב – AHRAM השפיעו על השקפותיו הפוליטיות של אל-אפגאני וכנראה זהו ההסבר לכך שכדיב TAWFIQ הגלה את אל-אפגאני ממצרים ודרש מעבדו להתבודד בכפרו. אך ב – 1880 הוא חזר לקהיר ומונה ע"י הנשיא, ריאז פאשא לאחד העורכים, ואח"כ לעורך ראשי, של העיתון הרשמי WAQA'I AL-MISTRIYYA. במהלך השנתיים הבאות היה לו תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל ע"י פרסום סדרה של מאמרים בנושאי חברה, פוליטיקה והשכלה. ביוזמת BLUNT, הוא ושאר מנהיגי החברה כתבו הצהרה על שאיפותיהם, אשר נשלחה ל – GLADSTONE ופורסמה ב – THE TIMES. באותה התק' לא הייתה לו דעה טובה על אוראבי פאשא, אך כאשר החלה המתקפה הבריטית, הוא לא היסס להתקרב אליהם ולארגן התנגדות לאומית. לאחר הכיבוש הוא נעצר, נכלא ועונה. זה בשילוב התנועה הלאומית השפיעו עליו. BROADLY, העו"ד האנגלי שנשלח ע"י BLUNT להגן על אוראני, טען שהכוח האינטלקטואלי העצום של עבדו הועם ע"י חולשה נפשית ופיזית.

הוא גורש לגלות ל-3 שנים וקודם הלך לבירות ואח"כ הצטרף לאל-אפגאני בפריס ועזר לו לגבש את החברה הסודית שלו ולפרסם את AL-URWA AL-WUTHQA. הוא נחשף לתחבולות הפוליטיות של אפגאני, ביקר בלונדון ב-1884, כדי לדון עם הארטינגטון ואחרים בבעיית מצרים וסודאן וכאשר AL-URWA גווע, טייל בתוניס ואח"כ נכנס למצרים במסווה בתקווה להגיע משם ל – MAHDI בסודאן. כמו הרבה מתוכניותי של אפגאני, גם זו לא הובילה לכלום ועבדו חזר לבירות ושם לימד 3 שנים בבי":ס חדש שהוקם ע"י חברה מוסלמית השוחרת טוב. כאן הוא הרצה את הרצאותיו על תיאולוגיה ואלו גובשו לספרו המפורסם; ובבירות כבקהיר, ביתו היה מרכז למלומדים וכתבים צעירים נוצרים, דרוזים ומוסלמים שהגיעו לדבר איתו על אסלאם והשפה הערבית.

ב-1888 הוא הורשה לחזור למצרים ע"י כדיב, תוך תיווך מגורמים שונים כולל הסוכנות בריטית. הוא קיווה להמשיך ללמד, אך הכדיב לא רצה למקמו היכן שיכל להשפיע על צעירים. הוא נהיה שופט בבית דין מקומי שהוקם ב-1883, כדי להכין קודים חדשים לחוק וכאן הייתה התחלה לקריירה חדשה שנמשכה עד מותו ב-1905. ב-1899 הוא הפך למופתי של מצרים, בתפקיד הזה יכול היה לפעול לשינוי המשפט הדתי וניהול הוקף והפתוות שלו נועדו להתאים את החוק הדתי לצרכי התקופה. באותה השנה מונה לחבר במועצת הרשות המחוקקת, גוף קטן של 30 חברים שהוקם ב-1883 תפקידו היה לכוון ולייעץ בלבד, אך כחובה לקהילה הוא הקדיש הרבה יותר זמן לנושאים הללו. בלבו, נשאר עבדו משכיל, מורה ומארגן בתי הספר. הוא עזר לבסס את החברה המוסלמית השוחרת טוב (MUSLIM BENEVOLENT SOTIETY) שמטרתה הייתה לבסס בתי ספר פרטיים וב-1895 הוא שכנע את הכדיב להקים מועצה מנהלית לאל-אזהר. הוא היה חבר במועצה הזו במהלך עשר שנים והצליח לחולל כמה רפורמות באוניברסיטה העתיקה. לעיתים עדיין לימד שם וכשהיה לו זמן הוא כתב. הספר החשוב שלו היה מסה על תיאולוגיה שבוססה על הרצאותיו בבירות RISALAT AL-TAWHID  ;אך הוא כתב מס' פרושים לחלקים מהקוראן ושיתף פעולה עם אחד מתלמידיו, ראשיד רידא, כדי להכין פירוש מפורט המבוסס על הרצאותיו, אך פרויקט זה לא סוים עד זמן מותו. בחצי השני של חייו הוא למד צרפתית וקרא הוגי דעות בני תקופתו. וספרייתו נכללו בין היתר EMIL של רוסו וEDUCATION של ספנסר; הנובלות של טולסטוי; LIFE OF JESUS של סטראוס ועבודותיו של רנאן. היא היה בקשר עם הוגי דעות אירופים, כתב מכתב לטולסטוי ונסע לברייטון לראות את ספנסר. הוא נסע לאירופה בכל הזדמנות שהייתה לו \, כדי לחדש את עצמו ובגלל שהאמין כי העולם המוסלמי יכול להבריא ממצבו הנוכחי.

כמו הכתיבה והפעילות הציבורית שלו, כך גם הוא עצמו הפך לאדם המוכר ביותר והאהוד ביותר במצרים. בתמונה שצולמה באנגליה ב-1884 ניתן לראות אדם יפה תואר עם בטחון בעיניים. אך כפי שהיו אלו שאהבו אותו מאוד, היו כאלו שלא: הבי"ס הקונסרבטיבי אל-אזהר, הלאומנים של מפלגתו של מוצטפא כאמיל, הכדיב עבאס חילמי. הכדיב והמוסתפא התנגדו לו מסיבות פחות פוליטיות, אלא יותר בגלל שלא אהבו בחוגים הקונסרבטיביים את דרך ההוראה שלו.

הנקודה ההתחלתית של מחשבתו, כמו גם של אל-אפגאני, הייתה בגלל בעיית הריקבון הפנימי, הצורך בתחייה פנימית. עפ"י המוסלמים האורתודוכסים, מחמד נשלח לא רק כדי להטיף לגאולה עצמית, אלא לקיים חברה בעלת מידות טובות. כאן נוצרה הבחנה בין חברה שפועלת בהתאם לרוח האלוהית וכזאת שלא. אך כאשר הנסיבות השתנו, החברה וכן מנהיגיה נתקלו בבעיות שאין להן תשובה במסריו של מחמד. כיצד לצמצם את הפער בין מה שהחברה המוסלמית צריכה להיות לבין מה שהיא? האם החברה המוסלמית היא באמת מוסלמית? זאת הייתה הבעיה של הוגי הדעות המוסלמים בימה"ב המאוחרים,אך היא צצה שוב עם תחילת ההתמערבות. בינתיים עבדו התחיל לפרסם את עבודותיו ומצרים, כמו גם האימפריה העות'מאנית הייתה בדור השני של השינוי שלה. איסמעאיל הקנה לתהליך תנופה מחודשת. קודים חדשים אומצו בחוק, הוקמו בתי ספר עפ"י המודל החדש, התחילו לדבר על משרדים פוליטיים חדשים ובכל תחום בחיים התחילו לצוץ בעיות שממציאי השריעה לא חשבו עליהן. בד"כ, עבדו לא הצטער על שינויים. משנות ה-70 של המאה ה-19 עד סוף חיו הוא נשאר משוכנע שקו ההתפתחות היה לטובת מצרים. אך היה מודע לסכנה שבכך; הסכנה לפיצול בחברה לשני חלקים: חלק אחד, המצטמצם כל הזמן , שמאמין בחוק האסלאמי והעקרונות האסלאמיים; חלק אחר, שגדל כל הזמן, בו שלטו עקרונות אנושיים שנוצרו בהתאם לנסיבות. כתוצאה מפיצול זה נבקעה תהום בין שני הפלגים בחברה.

במאמריו המוקדמים של עבדו ניתן למצוא ניתוח לבעיה הזו וכן את תוצאותיה. אם יחצו את הגבולות, החברה תיהרס, אך החוקים משתנים בהתאם לשינויים בחברה, כדי להיות יעילים הם צריכים להתאים לנסיבות בחברה, אחרת לא ישיגו את המטרה של חוק בכלל, שהיא לנתב ולבקר את ההתנהגות וההרגלים של בני האדם, אחרת אלו לא חוקים כלל. זו, עפ"י עבדו, הייתה התפישה המודרנית של החוק במצרים. מחמד עלי ניסה לשנות את מצרים ע"י הטמעת חוקים אירופיים. לעבדו הייתה הערצה גדולה להישגיה של אירופי, אך הוא לא האמין כי זה אפשרי להשתיל את חוקיה במצרים. חוקים המושתלים באזורים לא שלהם לא רק לא עובדים, אלא אף מחמירים את המצב. החוקים החדשים שהובאו מאירופה לא חוקים כלל, כי אף אחד לא מבין אותם, לא מכבד אותם ולכן לא יכול לציית להם. מצרים הופכת לחברה הגרועה ביותר, חברה ללא חוק.

באותה הצורה היו שני סוגי בתי הספר במדינה. בצד אחד – בתי ספר דתיים ישנים ואל-אזהר בקודקודם, בצד שני – בתי ספר מודרניים המבוססים על מודל אירופי שבוססו ע"י תעמולה זרה או ע"י הממשל. השניים לא היו מקושרים ביניהם. בתי הספר הדתיים סבלו מקיפאון וחיקוי לא מקורי, החולשה המאפיינת את האסלאם המסורתי. הם לימדו דת, אך לא מדעים שהיו חיוניים לחיים בחברה המודרנית. בתי הספר התעמולתיים, במודע או לא, קירבו את תלמידיהם לדת המורים, היו מקרים בהם ילדים מוסלמים הפכו לנוצרים, וגם אם זה לא קרה, הרי שתלמידים שלמדו עפ"י תוכנית לימודים זרה ובשפה זרה נתלו בלאום שונה והתרחקו מזה שלהם.

מאחורי החלוקה הזו הייתה גם חלוקה רוחנית. לפני תקופתו של עבדו, שתי צורות החינוך כבר יצרו מעמדות שונים של משכילים במצרים, כל אחד עם רוח משלו. אחד עם רוח מסורתית אסלאמית שדחתה כל שינוי; השני, הרוח של הדור העיר, המקבלת את כל השינויים ואת הרעיונות של אירופה המודרנית. רעיונות ההשכלה הצרפתית היו בתק' הזו מקובלים בקרב האוכל' הצעירה וידיעת השפה הצרפתית הייתה נפוצה מאוד. מוסתפא מחרמג', המהנדס המצרי, נשלח לפריס ע"י מחמד עלי כחבר במשימה החינוכית. זה אומר שלא רק היה בסיס משותף לשתי הקבוצות, אלא זה אומר שהבסיס המוסרי של החברה ייהרס ע"י המוסר החסר מנוח של האינדיבידואלים שכל הזמן שואלים וכל הזמן מטילים ספק. המחשבה על צרפת של המאה ה-19, שעבדו הושפע ממנה מהתקופה המוקדמת, כללה הרבה אזהרות נגד המוסר המטאפיסי של המאה הקודמת.

מטרותיו של עבדו, בכל מעשיו ובסוף חייו וכן בכתיבתו, היה לגשר על הפער החברה האסלאמית וכך לחזק את שורשי המוסר שלה. הוא חשב שניתן לעשות זאת רק בדרך אחת. זה לא יכול היה להיעשות ע"י חזרה לעבר, ע"י עצירת התהליך שהתחיל ממחמד עלי. זה יכול היה להיעשות רק ע"י קבלת הצורך בשינוי ע"י קישור הצורך הזה לעקרונות האסלאם: ע"י הצגת האישור באסלאם לשינויים אלו, ואף להראות שהשינויים הכרחיים ושהאסלאם יכול לרשת גם את עקרונות השינוי וגם לשלוט עליהם. הוא לא דאג כפי שדאג קהיר אל-דין בדור הקודם, לשאול אם המוסלם האדוק יקבל מוסדות ורעיונות של העולם המודרני; אלו באו כדי להישאר. הוא שאל את השאלה הנגדית, האם מישהו שחי בעולם המודרני עדיין יכול להיות מוסלם אדוק? כתביו לא הופנו כלפי המוסלמים שהיו לא בטוחים לגבי העולם המודרני, אלא כלפי המודרניים שתהו האם האסלאם או כל דת אחרת היו בעלי ערך כהדרכה לחיים. המעמד הזה היה הסכנה הגדולה לאומה.

זה לא דמיוני לחשוב שרעיונותיו של עבדו עוצבו ע"י הפוזיטיביזם של קומטה. נקודת ההתחלה של קומטה הייתה במהפכה הצרפתית, בה נוצרו שני פלגים: אלו שרצו להחזיר את צרפת לתק' שלפני המהפכה אלו שהרסו את חוקי הכמורה והיו לאליטה רציונאלית. הדרך "לסגור" את התק' המהפכנית הייתה למצוא רעיונות אוניברסאליים. כאשר ימצאו אלו יש להמחישם בסמלים דתיים ומסורתיים ולשמור בזה כמה אופציות, כדי שיתאימו לכולם. לדעתו של קומטה, המערכת החדשה הזאת של אמונות מקובלות יכלה להתקיים ולהתרחב לשיטות רציונאליות מתמטיות ומדעי החברה ולהתפתח לסוציולוגיה רציונאלית שתהיה גם שיטה רציונאלית למוסר חברתי, נורמה חברתית ומדע האושר האנושי. מטרתו של עבדו הייתה להראות שהאסלאם כולל בתוכו פוטנציאל של דת רציונאלית, מדע חברתי וקוד מוסרי שיכלו להוות בסיס לחיים מודרניים וליצור אליטה שתשמור ותייצג זאת – סוג חדש של עולמא שילמד את הסוג החדש של אסלאם וכך לבנות בסיס לחברה יציבה ומקדמת.

בהכרזה שבאסלאם יש בסיס מוסרי למודרניזציה וחברה מתקדמת, עבדו לא התכוון שהאסלאם יאשר כל דבר שיעשה בשם הקדמה, ומטרת העולמא החדש לא יהיה לתת לגיטימציה לכך, ההפך באסלאם יהיה עקרון ההבלגה: יש לאפשר למוסלם להבחין בין טוב לרע בין כל ההצעות לשינוי. המטרה שהציב לעצמו כללה שני דברים: הצהרה מחודשת על מהו אסלאם באמת, עיון בשילובו בחברה המודרנית. הוא מדבר על מטרות אלו באוטוביוגרפיה שלו ואלו שתי המטרות העיקריות של חייו.

למרות זאת, היו כמה, אף בין אלו שהכירו אותו טוב, שהטילו ספק בביטחונו באסלאם. קרומר חשב שהוא היה כופר, ובלנט (BLUNT) כתב ביומנו " אני חושב שיש לו מעט אמון באסלאם... כפי שלי יש בכנסיה הקתולית", באותה דרך כמה ממבקריו המוסלמים רמזו שלא היה דקדקן במילוי החובות האסלאמיים, אפילו חוב התפילה. ראשיד רידא, הביוגרף שלו טען שעבדו היה נאמן לאסלאם בשנות לימודיו הוא קיבל ידע עצום ויקר בתיאולוגיה האורתודוכסית וכתיבתו הושפעה לא רק מאל-גזאלי, אלא גם מאל-מטורידי וזה היה בולט. השפעות של לימודים אחרים גם נראו בכתיבתו: על מחשבותיו היה סימן של אבן-סינא. וניתן גם לזהות השפעות של מועתאזיליזם.

להראות שאסלאם הוא בר פיוס וכיצד לפייסו, הייתה אחת ממטרותיו של עבדו. הוא השתתף בשתי מחלוקות בנושא: אחת עם ההיסטוריון הצרפתי HANOTAUX, השנייה עם עיתונאי לבנוני – מצרי, FARAH AUTUN, ואלמנטים פולמוסיים לא נעלמו מעולם ממחשבותיו. אך הפולמוסים היו מסוכנים: בזמן ההגנה העצמית בפולמוס, אפשר למצוא את עצמך מקורב ליריב השני. יש להדגיש ששני הפולמוסים הללו לא היו על אמת ושקר באסלאם, אלא האם זה תואם את הדעה המודרנית ותוך כדי התהליך, יכול להיות שהיבטיו של עבדו על אסלאם הושפעו ע"י היבטיו על מה החברה המודרנית מחפשת. הוא המשיך את התהליך שראינו בעבודותיהם של TAHTAWI', KHAIR AL-DIN ואל – אפגאני וכאן מסלחה הפכה לתועלת, שורה לדמוקרטיה פרלמנטארית, איג'מע לדעת הכלל ואסלאם עצמו הופך למזוהה עם תרבות ופעילות, הנורמה של מחשבת המאה ה-19. בדרך זו, קל היה לסלף ולהרוס את המשמעות של אסלאם ולאבד את אשר מבדיל בין אסלאם לדתות אחרות ואף בינו להומאניות לא דתית. זה כנראה היה הדבר שמבקריו הקונסרבטיביים לא היו מודעים לו. כאשר המסורות האסלאמיות ננטשו והדרך לדעה אישית הייתה פתוחה, היה קשה לקבוע מה תואם את האסלאם. בלי להתכוון לכך, עבדו פתח את הדלת להפצת האסלאם בחידוש העולם המודרני. הוא התכוון לבנות חומה נגד חילוניות, אך בפועל סיפק דרך בטוחה לקיומה. זה לא היה מקרי, אחת מקבוצות תלמידיו נשאו מאוחר יותר את הדוקטרינות שלו לכיוון החילון המלא.

המפתח להגנתו על אסלאם היה תפישה של האמונה האמיתית: הבחנה בין חיוני שלא ניתן לשנות לבלתי חיוני הניתן לשינוי ללא פגם. הוא טען שהאסלאם האמיתי הוא מבנה דוקטריני פשוט ומורכב מאמונות פשוטות הנותנות מענה לשאלות מהותיות ומורכבות בנושאים הקשורים לחיי בני האדם.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית