FANDOM


Joseph Kostiner / The Making of Saudi Arabia 1916-1936

להצלחה של הסעודים להתגבר על המשברים של 1932-34 הייתה השפעה מכרעת על בניית המדינה: הייתה זו הוכחה ניצחת כי הם כוח בר קיימא. 1934 - האיומים לשלטון הסעודי סולקו. קבלת ההחלטות נמצאת בידי אבן סעוד. היה שיפור ראשוני באינטגרציה בין המחוזות בתוך המדינה הסעודית מתוך הכרה של בני השבטים שעליהם להיענות לדרישות השלטון וכי השלטון מתחשב גם באינטרסים של יושבי הפריפריה. האוכלוסיות השונות לא נטמעו זו בזו וגם לא תמיד שתפו פעולה, אך קיימת נכונות לדו קיום, דבר אשר הצריך יחסים הדדים של "קח ותן" בין הממשל והאוכלוסיות השונות. בזמן המלחמות, השבטים הנג'דיים היו כוח צבאי שגויס דרך קשרים אישיים בין מנהיגי השבטים הנג'דיים ואבן סעוד. אך הם לא שולבו במשרות רמות בפוליטיקה וגם כוחם של העולמא הנג'דים ירד. ריאן מציין כי אבן סעוד לא היה תחת השפעתם המיידית אך הם נותרו מורי דת ומפרשי השריעה – מעמד רוחני-מוסרי. היו ניסיונות לטפח את השבטים הנג'דיים בצורה של השקעת הון בהם, עריכת פסטיבלים, ביקורים... בעסיר הבעיה לא נפתרה אך המתח שכך. יש ניסיון לשלב את האזור האידרסי בתוך המדינה. בצפון החיג'אז – עדיין קיימת התנגדות לשלטון אך יש שקט יחסי שנשמר על ידי עמדות צבאיות ונוכחות של חיילים באזור. מרכז החיג'אז שהיה מרכז העצבים של השלטון – ניסיון לשלוט בנדיבות ורוחב לב. ריאן מדווח כי קיים אמנם מס על הסוחרים אך אין כפייה של רגולציות והאביות. אך עדיין תשלום המשכורות לא היה סדיר ולא תמיד שולם כסף עבור דרישות של הממשלה לסחורות. היה שיפור ביחסים בין מקבלי ההחלטות הבכירים וגם המנהל השתפר. סולימאן עדיין מהווה דמות חשובה אך כעת מתרכז יותר בכלכלה מאשר בפוליטיקה. במהלך המלחמה עם תימן סולימאן משמש סגן שר ההגנה והתעסק בארגון הצבא מחדש ובניהול פיננסי של נמל חודאיבה. הפעילויות של יאסין וחמזה בענייני חוץ עזרו להם לחזק את הקשרים עם אנשי עסקים זרים ולייסד פרוצדורות מוסדרות למסחר עם ארצות אחרות. מיוני 1934 נערכו שיפורים במנהל על ידי העברת הסמכות והפונקציות של משרד הפנים למועצת השרים. פייצל עמד בראש שני הגופים הללו. פייצל נהנה מתמיכת החג'אזים גם בגלל אופיו הנוח וכישרונו הדיפלומטי. מצד שני, דבר שהכביד על קבלת ההחלטות היה החלוקה בין נג'ד והחיג'אז והשתקף ביחסים בין חברי המשפחה המלכותית. אין היררכיה מוסדרת בין חברי המשפחה. 1934-5 סעוד מתנגד לפייצל. מעמדו של פייצל חשוב בגלל פעילויותיו בחג'אז, כאשר סעוד, היורש המיועד נשאר בריאד ושלט שם באלמוניות יחסית. הוא לא פופולארי בקרב תושבי החיג'אז ונכבדי המפרץ. גישתו כלפי פייצל שיקפה את הרגשת התסכול של הנג'דים בכלליות ושל הנסיכים הנג'דיים בפרט. דצמבר 1934 – אחיו של אבן סעוד ובעיקר מחמד מחו נגדו שלא נתן להם שטח לשליטה, ועל קיפוחם ביחס לבניו. הם איימו שלא ישמרו נאמנות לבניו של אבן סעוד שיירשו אותו. גם המצב הכלכלי קשה עורר התנגדות לשלטון הסעודי: עקב המרידות, חובות ומיעוט עולי רגל באופן יחסי. נעשו ניסיונות בין השנים 1933-34 לעודד משקיעים זרים להשקיע בערב הסעודית. 29 במאי 1933 אחרי מו"מ ממושך נחתם הסכם בין אבן סעוד לחברת נפט אמריקאית – Standard Oil. הם קיבלו חוזה ל-60 שנה –הפקת נפט וזכויות חיפוש נפט כאשר הם מעבירים תשלומים קבועים לממשלה הסעודית. החברה היא אמריקאית אך נקבע שתעסיק עובדים מקומיים רבים ככל האפשר. ההסכם הביא להעברת כספים לסעודיה שעוררו תקווה כי המצב ישתפר. פברואר 1933 חתימת חוזה עם עבד אל חמיד שאדיד (נציגו של עבאס חילמי שהיה החדיו לשעבר של מצרים) על הקמת בנק והסכמה לפיתוח נמל ג'דה ומסילות ברזל. חילמי היה צריך לספק את ההון הראשוני לבנייה ולהעביר תשלומים נוספים לסעודים. ריאן מציין כי לא הופתע כאשר נודע שחילמי לא העביר את הסכומים להם התחייב ולמעשה ההסכם התמוטט. באמצע שנות ה-30 היחסים בין הממשלה המרכזית, הפרובינציות והשבטים השתפרו, היה קיים שיתוף פעולה אך נותרה עדיין עוינות. השיפור ביחסים נבע גם משיפור מנהל המדינה –פיתוח מוסדות בירוקראטיים, התמקדות בצמיחה כלכלית, שמירה על יחסים אישיים עם השבטים המרוחקים וטיפוחם באמצעים כלכליים. אבן סעוד מודע למצב הפנימי בערב הסעודית ולפערים הגדולים בין חלקים שונים באוכלוסיה. לדעת ריאן מינוי סעוד ליורשו, ניסיון לפייס מנהיגים שבטיים ומתן הקצבות לאויביו ממקודם בתמורה לחזרתם לסעודיה מייצגות את חששותיו מעניין זה ואת רצונו לנטרל את אויביו. מסיבות פנימיות וחיצוניות כאחד, אבן סעוד היה מעוניין לאמץ נטיות בכיוון של פשרה ולכוון להסכם אשר יבטיח את עתיד שלטונו. בסוף שנת 1934 אבן סעוד מכריז על אסטרטגיית בניית מדינה חדשה: רצון לשפר את המצב הכלכלי ולחזק את הביטחון בפוליטיקה במחוזות ברחבי חצי האי. הדרך להשיג עניין זה הוא שיפור היחסים עם בריטניה. היה צפי לזרימת כספים מכווית אם יהיה הסכם על עניין הסגר הסעודי על כווית והייתה תקווה למצוא נפט בטריטוריות שליד הגבול עם כווית ובקו החוף. הבריטים חששו מהתפשטות סעודית לכיוון הטריטוריות שהיו תחת השפעתן בחוף המפרץ, ורצו להדוף את התפתחות חברת הנפט האמריקאית שהייתה בשותפות עם הסעודים. אבן סעוד מעוניין להבטיח גם את עתידה של מדינתו כנגד כל התפתחות לא רצויה באזור. הוא היה מוכן להפסיק את ההתפשטות הסעודית בתמורה להסכמה אזורית עם שכניו. הייתה נטייה של אבן סעוד לנהוג באופן דומה בכל פעם שזיהה שינוי בנטיות הפוליטיות באזור. מצד אחד היה נוח לו עם המדינות ההאשמיות בעיראק וירדן אחרי ההסכמים שנחתמו ומצד שני הוא היה קרוב להתנגשות עם איטליה וחשש מתיווך של איראן ותורכיה שעברו רפורמות וכוחן גבר. הוא חתר לברית צבאית עם עיראק, בסיוע ותמיכה של הבריטים. אבן סעוד רצה להביא להגברת המחויבות הבריטית בערב הסעודית יותר ממה שהיה קודם לכן (בזמן המלחמה עם תימן). ריאן המליץ לבריטים להיענות לאבן סעוד – היה שווה לבריטים לפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות, לרצות את אבן סעוד ולגרום לו להכיר באינטרסים הבריטיים שאוימו קודם לכן על ידי מעשיו. ינואר 1935 – רנדל, ראש מחלקת המזרח במשרד החוץ הבריטי מוכן להיכנס למו"מ עם שתי המדינות. הבריטים מכירים בדרישותיו של אבן סעוד, הוא השליט החזק בערב ויש הבנה שיש לו דרישות אשר חורגות מתחום הטריטוריה הסעודית כמו יציאה נגד המדינות הפרו-ציונית של בריטניה בפלסטין. ברור היה כי יהיה קשה להגיע להסכם אחד אשר יסדיר את כל בעיות האזור, וברור היה שבריטניה לא תכנס לברית צבאית עם הסעודים, דבר שיתנגש עם הסכמים אחרים שחתמה בריטניה עם מדינות אחרות באזור. ההסכמים עליהן התנהל מו"מ (וחלקם יושבו בהסכמים): 1) תיחום הגבול בין סעודיה לירדן. היו חילוקי דעות בנוגע לנקודות מסוימות בגבול אשר היה קשה להגיע להסכמה לגביהן, במיוחד כאשר הבריטים נוכחו לדעת כי במפות בהן השתמשו בהסכמים של 1918 ובהסכם חאדה 1925 לא היו מדויקות. לבסוף לא נחתם הסכם בנושא אך המצב בגבול היה יציב והמושלים באזור שלטו על כל השבטים. 2) חתימה על ברית בין סעודיה לעיראק בבגדד ב-2 באפריל 1936. • הסכם ידידות, אי תוקפנות בפתרון סכסוכים. • עניינים פנים ערביים – סיוע לערביי פלסטין, סולידאריות ושיתוף פעולה ערבי (לנוכח פלישת איטליה לאתיופיה 1935). • התחייבויות כלליות לאיחוד ערבי ואפשרות של כניסת מדינות ערביות אחרות להסכם. הברית משקפת רצון סעודי בהבטחת ביטחון אזורי והענות עיראקית לרצונותיו. לבריטים היו השגות על חלק מהסעיפים משום שהם חששו להסתבך בפעולה צבאית משום שהם חתומים על הסכמים עם עיראק ולפיכך אין דרישות מפורטות מבריטניה לפעולה. 3) היחסים בין סעודיה לכווית. היחסים היו בעייתיים מכיוון שאבן סעוד החזיק במצור על כווית וסרב להקל אותו. דיקנסון ציין בספטמבר 1933 כי אבן סעוד התכוון לבלוע את הנסיכות. החל מקיץ 1934 החלה מדיניות סעודית חדשה – המומחים של חברת הנפט האמריקאית טענו כי קיימים סיכויים טובים למצוא נפט בכווית ובעיקר באזור הניטרלי בין נג'ד לכווית. בעקבות ההסכם שנחתם בינם לבין הסעודים נאלצו להסכים לחיפוש נפט באזור אך גם לבריטים היו אינטרסים גם כלכליים מצד חברת נפט בריטית (אידלבי), ופוליטיים משום שכווית היא אזור חסות בריטי. חמזה הציע כי בריטניה תעזור בכך שהחברות הבריטית והאמריקאית יתאחדו למטרת חיפוש הנפט וכך שליט כווית יסכים לחיפוש וגם האזור הניטרלי יחולק. הבריטים חששו מהיוזמה הסעודית. ריאן מנסה כבר מ-1933 למנוע מעורבות בריטית בחיפוש נפט בסעודיה. אך האפשרות שבתמורה להסכם עם האזור הניטרלי אבן סעוד יסיר את המצור מעל כווית גרם להם להיכנס למו"מ. הדרישות הסעודיות היו רבות ביותר – איסור מוחלט על הברחות, קבלת חלק הארי ממכסי הגבול – והבריטים ראו בכך הגזמה. לבסוף, באפריל 1936 חתמו על טיוטת הסכם על נתיב מסחר סעודי – כוויתי למניעת הברחות. אמנם ההסכם הסופי נחתם רק ב-1943 אך בכך נסללה דרך לשיתוף פעולה עתידי בין המדינות. 4) תיחום הגבול בין סעודיה לפרובינציות הדרומיות והדרום-מזרחיות (קטאר, אמירויות המפרץ, עומאן וחדרמות). הנושא התעורר עקב הרצון של חברת הנפט האמריקאית לחפש נפט באזור הגבול עם קטאר, משום שגבול הטריטוריה הסעודית אינו ברור. הבריטים התנגדו להסגות הגבול מצד הסעודים לכיוון המפרץ. הם הסתמכו על הסכם "הקו הכחול" שהם חתמו עם העת'מאנים בשנת 1913 לפיו אזורי החוף יהיו תחת השפעה בריטית. הם טענו שאבן סעוד כיורש הטריטוריה העת'מאנית מחויב להסכם זה. הסעודים מצידם טוענים שהשבטים באזור הם תחת שלטונו של אבן סעוד ושהם אינם יורשי העת'מאנים ולפיכך לא מחויבים להסכם. באפריל 1935 חמזה מציע הצעה לקביעת הגבול "הקו האדום" אשר התפשט לטריטוריות של קטאר ולנסיכויות של עומאן וחדרמות. פקידים בריטים התנגדו להצעה אך ריאן טוען שאם המשימה הבריטית היא להרחיק את אבן סעוד מהתפשטות למפרץ, טענת הסכם "הקו הכחול" פועלת נגד הבריטים כיוון שלפיו ניתן יהיה לקבוע כי רק רצועת חוף צרה תישאר בשליטה בריטית. לכן הוא הציע להכליל חלקים גדולים מהאזור לטריטוריה הסעודית ולמנוע בכך דרישות נוספות. הבריטים חקרו את הנעשה באזור והציעו את תכנית "הקו הירוק" שחרג מעבר ל "קו הכחול" ונתן לסעודים טריטוריות של קטאר ובנסיכויות האחרות. הסעודים דרשו דרישות נוספות ולא קיבלו את ההצעה, אך הקונספט הבסיס של מיקום אזור הגבול יושב. תוצאות הדיונים השונים בין בריטניה לסעודים בין השנים 1934-36 היו טובים למדינה הסעודית: שיפור היחסים עם שכנותיה, שיפור כוח העמידה של המדינה. ערב הסעודית נראית כעת כמדינה לכל דבר – טריטוריות נרחבות וגבולות, ממשל ריכוזי, סמכות דתית, הסכמים בינלאומיים, יחסים עם בריטניה משופרים. אך עדיין אין שיפור כלכלי במדינה. אמנם ישנה עלייה יחסית במספר עולי הרגל למכה שהביאו לעלייה בהכנסות, רווחים גדולים יותר ממציאת נפט, המשקיעים הזרים התרבו – שיפור מסוים אך המשבר לא נפתר. מלבד מקרה אחד של התקוממות דתית נשמר השקט: 15 במרץ 1935 ניסיון התנקשות באבן סעוד ובנו סעוד במהלך החג' על ידי שני לאומנים תימנים. אמנם מדובר בלאומנים אך הם לא מהווים אינדיקציה להלך הרוחות במדינתם – אמנם התנגדות, כך כזו שלא הביאה לאלימות. דצמבר 1935 – חוסר שביעות רצון בחסה עקב הכנת האזור להסכם עתידי עם כווית להפקת נפט – קניית אדמות על ידי המדינה, הכנסת מערכת משפט ומשטרה מקומית, כמו גם מיסים רבים שנכפו על האוכלוסייה. אבן סעוד מינה לצד המושל המקומי מנהל פיננסי מטעמו שיפקח על הכלכלה המקומית. פעולה זו יצרה תחושה של מרמור. בחג'אז המצב הכלכלי השתפר, המסחר והקשרים עם מדינות זרות התפתח, והאוכלוסייה המקומית שיתפה יותר פעולה עם המנהל הממשלתי. אך בספטמבר 1936 יש דיווח של תחושות של חוסר שביעות רצון. חלק מתושבי מכה התנגדו לאבן סעוד והאשימו אותו בהבאת נחשלות לאזור. סוחרים שמרנים ועלמא מקומיים קיוו והתפללו לכך שמצרים תשתלט על החיג'אז, אך הם מהווים מיעוט שכן רוב האוכלוסייה לא מתנגדת לשלטון הסעודים. הטינה נגד הסעודים נבעה לרגשות עתיקים פרו-האשמיים, מחוסר היעילות של השלטון ומרצון להיות נשלטים על ידי שלטון לאומי יעיל או שלטון זר יותר מודרני.

מסקנה 1937 – הממלכה הסעודית עדיין בתהליך התפתחות, אך היסודות כבר קיימים: תיחום גבולות, מבנה מנהלי, אינטגרציה של קבוצות חברתיות – המדינה הסעודית הופכת למונרכיה. האמירות (chieftaincy) שנוסדה ב-1902 הייתה עוד אחת מישויות פוליטיות שצצו ונעלמו בחצי האי ערב במשך דורות. אך מלחמת העולם הראשונה שינתה תבנית זו. השליטים הבינו כי בכדי להתמודד עם השינויים שחלו, עליהם לחזק את היסודות הפוליטיים והכלכליים של האמירות. התחרות בין האמירויות יחד עם הרצון לחיזוק פנימי לאור האתגרים האסטרטגיים והפוליטיים נתנו השראה לסעודים להתרחב ולהתייצב. בתחילה השינויים התחוללו על פי פרקטיקות מסורתיות של האמירות – מלחמה והתפשטות טריטוריאלית ללא תוכנית מוקדמת. נקודת המפנה הגיע ב-1920 – עם התגלותן של בריתות אזוריות של שבטים ומנהיגים נגד אבן סעוד, הוא ארגן כיבושים מתוכננים שהביאו את ג'בל שאמאר, החיג'אז ועסיר תחת שליטתו. תהליכים נוספים היו כפיית תשלום מס על קבוצות שונות, נישואים פוליטיים בין קבוצות מסוימות והשימוש בכוח האח'וואן. לגיטימציה נוספת להתפשטות הייתה דמותו של אבן סעוד כמנהיג כריזמטי, מחושב ובעל כוח. המעורבות הבריטים הייתה גם היא גורם מכריע. מאז 1902 אבן סעוד מתחשב באסטרטגיות של כוחות גדולים ומכיר בחשיבות המעורבות הזרה. ההסכם עם הבריטים בדצמבר 1915 הבטיחה את עצמאותו ואת התפשטותו הטריטוריאלית. בתחילת שנות ה-20 הבריטים עסקו במו"מ על הסכמי שלום באזור ואבן סעוד הפך לדמות מפתח בתוכנית. בעיני הקצינים הבריטיים כמו קוקס, דובס וקלייטון אבן סעוד הגביל את השפעת הכוחות השבטיים הבעייתיים בנג'ד והוא קיבל על כך קרדיט רב. הכישלון של חוסין לייצב את המצב בחג'אז סייע לאבן סעוד בהתפשטותו אל החיג'אז, והכיבוש לווה בתעמולה שנתנה לגיטימציה למהלך זה. ההתפשטות הטריטוריאלית הפכה את האמירות הסעודית לתנועת כיבושים. קשרי נישואין, ציות לסמכותו של אבן סעוד יחד עם דחף דתי היוו את הבסיס לסמכות הסעודית. מצד אחד היה ניסיון ליצור סדר פוליטי חדש ומדינה חדשה וחזקה שתשרוד לאורך זמן ומצד שני – בכדי להגביר את היעילות של ההתפשטות הייתה הסתמכות על סדר חברתי קיים. בעקבות כך, החל מ-1916 ואילך התהליך של התפתחות פנימית נהפך למורכב – מוסדות חדשים, בעיקר מיושבים, יחד עם מבנה חברתי שדמה לאמירות מסורתית. האיח'וואן – הכוונה ליישב את הנוודים וליצור זהות דתית חדשה שתעלה על הזהות השבטית. אך האח'וואן לא הצליחו להאפיל על מנהגי האמירות – הם השתלבו בתוך מערכת שבטית ושמשו כדחף להתפשטות יותר מבסיס למדינה מאוחדת. כאשר מנהיגי האח'וואן לא הצליחו לשלב עצמם באליטה החדשה הם התמרדו. המבנה שלהם לא היה מתאים להקמת מדינה. 1921 – אבן סעוד מתחיל לבנות שלטון ריכוזי ובירוקראטי שיספק את מבנה העל למדינה המאורגנת: תקשורת, תחבורה, רשתות מסחר, מיסוי וחיזוק המנהל המרכזי. הסיבות למהלכי המרכוז: • יש חוקרים שטוענים כי הפוליטיקה הקולוניאליסטית אחראית לריכוזיות אך אין עדות לכך שפקידים בריטיים עודדו את אבן סעוד לכך. • המוסדות ההאשמים המפותחים בחג'אז עוררו השראה ליצירת מדינה סעודית חדשה. • הצורך למצוא שיטה לנהל את המדינה הרחבה החדשה. • איזון ומיסוד הכוחות שנאספו והיוו תנועת כיבושים והפיכתם לבסיס למדינה יציבה ועמידה. כעת כל כוח שבטי מתנגד חוסל אך המנהגים והערכים השבטיים עדיין הנחו את ההנהגות של רוב הקבוצות החברתיות. זה יצר צורה של דואליות – אימוץ של פרקטיקות שבטיות על ידי מוסדות המדינה. כתוצאה מכך בעלי המשרות הבכירות לא היו מנוסים ולא יצרו קבוצה בכירה נפרדת, הגבולות לא היו מוגדרים לחלוטין, לא הייתה אינטגרציה בין מחוזית שלמה, אזורי פריפריה כמו עסיר וצפון החיג'אז הוזנחו. כל זאת בנוסף למשבר כלכלי חמור שפקד את העולם כולו בשנות ה-30. בעיות אלו יצרו סדרה של מרידות וחילוקי דעות בקרב האליטה – המרד בעסיר התפתח לכדי מלחמה עם תימן בשנת 1934. ניצחון המדינה הסעודית הביא להשלמה עם קיומה מצד סקטורים חברתיים שונים ועם נכונות גוברת מצד הממשל לשפר את המנהל והיחס לתושבים. ההסתגלות לרעיון הגבולות המוגדרים יצר שינוי משמעותי בתפיסה של תפקיד סעודיה נוכח מדינות אחרות באזור. אבן סעוד הבין כי המדינות באזור הן מקור לעולי רגל ומסחר כך שהן תורמות לכלכלתו ולא מהוות רק כר נוח להפצת הדוקטרינה הוהאבית. לפיכך הוא תמך בהסכמים שיסדירו את השקט באזור, בניצוחה של בריטניה: תיחום גבולות, הסכמי גבול וברית צבאית עם עיראק – כל זאת עד אמצע שנות ה-30. 1915-20 "ממשל סעודי" פירושו שלטון עצמי של אבן סעוד: הוא בעל הכריזמה ובעל התכונות הנדרשות ממנהיג שבטי – אך בנוסף לזאת יש לו מומחיות ביחסי חוץ. הוא הביא את רעיון ההתיישבות בכדי לאפשר שליטה טובה יותר, אימוץ מדיניות של ריכוזיות (תחילת שנות ה-20) שמשמעותה – חיזוק המנהל בפרובינציות, מיסוד ממשל ריכוזי ומינוי עמרא בהם יכול היה לבטוח במקומות המרכזיים, שימוש באמצעי מסחר חדשים, מיסוי גבוה אשר נכפה על האוכלוסייה, הצגת חידושים טכנולוגיים לשיפור התחבורה והתקשורת. יצירת מוסדות חדשים: • מועצה מייעצת של נכבדי החיג'אז "מג'לס אל שורה" (לא התפתח לגוף פרלמנטארי ונחלש בשנות ה-30). • מוסד המלוכה –מבנה היררכי שהורכב מבני משפחתו של אבן סעוד. המונרכיה לא משוכללת ומסועפת אלא התפתחה כמוסד המייצג את הפרקטיקות החדשות והישנות של המדינה – אוכלוסיית נג'ד וחג'אז ואיחודם תחת המוסדות הסעודיים. • מוסדות הדת – רצון להפוך את הדת לחוק המדינה. חשוב להדגיש כי האסלאם הווהאבי הפך מוקד לאידיאולוגיה וחוק אך לא לפוליטיקה ומבנה הכוח. אבן סעוד שואב מהדת לגיטימציה ומייסד מערכת של שירותי דת אך לא נסמך בהחלטותיו הפוליטיות על עצת אנשי הדת. המדינה החדשה לא הייתה מממוסדת לחלוטין ולא בעלת מנהל בירוקראטי מוסדר. הוא דמתה יותר לשלטון פטרימוניאלי המבוסס על מערכת פרסונאלית של מנהל ופרקטיקות מסורתיות לא פורמאליות שנשאבו לתוך המוסדות החדשים. המדינה לא איבדה את זהותה השבטית עד עצם היום הזה, אך גם לא התפצלה לנאמנויות שונות. הממשל הסעודי הצליח באיחוד רוב החלקים בחברה, ושימש כמוסד מקשר בין החלקים השונים. לא נוצרה אומה של סעודים בתקופה זו. איחוד הקואליציות השבטיות, יכולתן להשתלב ולקבל על עצמם שלטון מונרכי היו גורמי המפתח לישות סוציו-פוליטית יציבה בסעודיה. השלטון שמר על איזון בין שבטים שונים, ששמרו על אופיים הייחודי אך הסכימו לחיות בדו קיום בתוך מסגרת המדינה. במהלך שלטונו של המלך סעוד (1953-1964) היסודות של האיזון התערערו, לנוכח התפתחות חיצונית ופנימית. הרפורמות של המלך פיצל (1964-1975) גרמו לשינוי במוסדות של הממלכה והפכו אותה ליותר ממוסדת. אך העקרונות הבסיסיים של המדינה הסעודית המקורית, שהתבססה של דו קיום של קבוצות שונות, בית סעוד ואסלאם והאבי המשיכו להתקיים ולהשפיע על עתיד ערב הסעודית.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית