המאמר עוסק בהודו בתחילת המאה ה-20.
הפריחה הגדולה ביותר ומוקד המשיכה הגדול ביותר בחברה ההינדית באותה התקופה היא לצופיות, שבתחילה נתפסה בקרב המשכילים דוברי האנגלית במדינה. יש לזכור כי המשכילים נעקרים מהעולם שלהם ומוכנסים בעצם לסיטואציה חדשה בה הם נאלצים לחוות סיטואציות שלא היו מוכרות להם. לכן, הם היו צריכים לתת מענה לבעיות אלו אשר את המענה אליהם הם מצאו בצופיות.
מהמאמר עולה כי שכבת המשכילים בתחילה ראו את הצופיות כקהילה אחת וכך, בניגוד לעבר, הם מגדירים את עצמם כצופים, בעוד שהלא-משכילים לא ראו את הצופיות כקהילה אחת, אלא כקבוצת מאמינים של השייח' הפונים אליו בעת הצורך וכאנשים הבאים וצופים בטקסים הריטואלים והקבועים של השייח' ותלמידיו.