FANDOM


סיכום של LACKNER - ההתנגדות פוליטית ע"מ 89-101 .

אסורה ההתנגדות לשלטון המונרכי / משפחה השלטת. וכך לאסור לקבוצות/מפלגות פוליטיות להביע חוסר הסכמה עם מדיניות השלטון, בכל דרך שהיא ( שידור, פרסום וכיוצא בזה ). אסורה ההתאגדות המקצועית / מסחרית, כמו-כן כל פועל אשר יתאגד או ישתתף בשביתה או בכל צורה של מחאה אחרת צפוי לעונש מאסר. כאשר הצטרפה סעודיה אל האו"ם המשפחה / שלטון סירב לחתום על ההצהרה האוניברסאלית לזכויות האדם בטענה שהקוראן מכסה את הנושא בצורה טובה. המשטר הסעודי לא הסתפק בכלים המסורתיים לשלטיה אלא גם יצר כלים חדשים לדוגמא : חקיקת חוק במרץ 1961 שעיקרו מתן קנס או כלא ל 25 שנה לכל אדם שיורשע במעשה תוקפני נגד המשפחה המלכותית או נגד המדינה. האפקט של חוקים מסוג הזה נועד להתריע את האנשים מלעסוק בתחום הפוליטי ולעודד אותם לחפש אופציות אחרות. ומי שהיה לו האומץ לעמוד על אמונתו ולהתנגד לשלטון, היה ראוי לכבוד .

    לאחר השביתה הראשונה ב 1931 – עבד אלעזיז דיכא והביס את השובתים, ובשנת 1950 שביתות שנערכו במסגרת תעשיית הנפט ובשנת 1960 התרחשו כמה הפרות סדר קטנות שצצו בסקטורים שונים. כמו-כן היו התנגדויות פוליטיות על רקע התרחשות אירועים פאן ערביים משמעותיים.

גם האליטה הביעה את חוסר שביעות רצונה אם בגלוי בניסיון ליצור מנגנון להתייעצות ואם זה דרך המאבקים על המדיניות בתוך משפחת המלוכה.

התנגדות בתוך המעגל המלוכני

המשפחה מוערכת בין 2000-7000 נסיכים בוגרים ואך טבעי שישנם נטיות פוליטיות שונות שעלולות לצוץ. בנוסף למרות ניסיון של המשפחה ליצור נאמנות אליה, נאמנות שתחליף את הנאמנות לשבט אך עדיין קיימות מתחים בין השבטים ליחידים במיוחד בין החברים במשפחת המלוכה ( הרחבה ). מדיניות החיתון של עבד אלעזיז עם השבטים שאותם כבש, הביאה לכך שישנם נסיכים ממשפחת רשיד שגורשה מהנג'ד על ידי עבד אלעזיז, והמתנקש במלך פייצל בא ממשפחת אלרשיד.


הנסיכים החופשיים

האירוע שהיה בבחינת התנגדות מתקדמת מצד חברים במשפחה המלוכה היה בשנת 1960 שבו הנסיך טלאל אבן עבד אלעזיז תחת השפעתה הלאומיות הערבית, שהכניסה כמה הצעות לרפורמה החוקתית. המלך סעוד שבאותה עת מסנה לבסס את מעמדו מול אחיו פייצל, מצא לנכון לנצל את תמיכתו של טלאל ושל נסיכים אחרים שהתנגדו לפייצל. וב1960 מונה טלאל לשר הכספים והוכרזה חוקה. ובתוך כמה ימים הוכרז המלך אינו מעוניין ברפורמות במערת הפוליטית . ובשנת 1961 סולק טלאל מתפקידו לאחר הצהיר הבסיס בדהראן יפורק בעוד 8 חודשים וההסכם עם ארה"ב עליו מבוטל. וכן חזר על הצהרותיו בדבר מונרכיה חוקתית. ובקיץ 1962 היחסים של טלאל עם השלטון הידרדרו עוד יותר ובאוגוסט 1962 במהלך מסיבת עיתונאים בביירות שוב הצהיר על חוקה דמוקרטית בתוך מסגרת מונרכית. דבר שהיא לשבירת היחסים בין השניים ודרכונו ורכושו נשללו ממנו והוא עבר למצרים עם תומכיו ממשפחת המלוכה. _ עבד מושין אבו עבד אלעזיז , בדר אבן עבד עזיז, נואף אבן עבד אלעזיז ובן דודו סעד אבן פהד. ובמצרים הוא אימץ את השם הנסיכים החופשיים ודיבר בשם החזית הסעודית לחירות. הנסיכים החופשיים דיברו בשם פרופגנדה אנטי מונרכית ואת דעותיהם השמיעו דרך רדיו סאנה. ב1963 נסיך טלאל ביקש את דרכונו הסעודי בחזרה, ותחילת 1964 הנסיכים חזרו לריאד. התייעצות ועימות בתוך האליטה השלטת.

הסאגה של החוקה המונרכית המשיכה לתקופתו של פייצל לכשנבחר הבטיח חוקה ולאחר מותו, גם צוין שיש להקים מועצה מייעצת, אך דבר לא נעשה, ומאז הרעיון הזה מעורר סלידה בקרב המשפחה השלטת. למרות החוקה של החג'אז ב 1962 שהייתה אמורה להתרחב גם לשאר חלקי הממלכה, אך הדבר מעולה לא נעשה. למרות שישנם היום אנשים שאינם נמנים על משפחת המלוכה, שמפעילים את השפעתם על המדינה בנושא, אך עדיין השפעתם אינם גדולה וחזקה על משפחת המלוכה אלא רק על מקורבים למשפחת המלוכה. המחברת מדגישה על הבאת הדוגמא שלא מפסיק שיש לך השפעה אתה חייב להיות מקושר למשפחת המלוכה או חלק ממנה על מנת להשפיע על המדיניות. והיא מביאה דוגמא נוספת על הנסיכים החופשיים שאומנם הם נמנים על המשפחה המורחבת ולא המצומצמת ואפילו להם לא הייתה השפעה של ממש. המחברת עוד מציינת למרות החיכוכים הפנימיים בתוך משפחת המלוכה ( מצומצמת ) מאז ומתמיד המשפחה עמדה מאוחדת. כמו-כן בערב הסעודית בשונה ממדינות אחרות, שבו הצבא בשירות המדינה, בערב הסעודית הכוח מחולק לשניים לצבא של המדינה מצד אחד ומשמר הלאומי בצד שני, והאיזון בין שני הגורמים נשמר. והתנקשות במלך פייצל הביאה את המשפחה השלטת להכרה בסכנה החלוקה הדיכוטומית הזו, ולכן המועצה של הנסיכים מבוגרים ( קשישים ) אמורה להבטיח את האיזון ובכך למנוע מהאחים הסודיירים להגיע לכוח דרך התחזקותם על חשבון קבוצות אחרות. הרחבת וביזור הכוח בידי נציגים צעירים מטעם המשפחה המלוכנית לתפקידים בקבינט החל באוקטובר 1975, שבו הקבינט חולק מחדש.

התנגדות של השמאל

בשנות ב50 התרחש שינוי מהיר בהשפעת הטכנולוגיה המערבית, מותרות, וכו' ומצד שני עמדו הערכים המסורתיים ומצד אחר, הכנסות המדינה גדלו, אך הדבר לא בא לידי ביטוי בשיפור התנאים הפיזיים של כלל האוכלוסייה. רוב הכסף הלך למשפחת המלוכה. השינויים הללו הביעו בצורה חד משמעית את ההשפעה של ארה"ב ( מערב ) על המשטר באותה תקופה. בה בשעה שהמזרח התיכון מתעניין בנעשה בפלסטין ( 1948 ), והמערב תומך בישראל במאבק הזה. זאת למרות שהצהרתו של רוזוולט למלך עבד אלעזיז שבו הוא מבטיח ששום מהלך לא יעשה בפלסטין ללא התייעצות עם הערבים, ואילו טרומן שראה באינטרס של הנפט והכסף לא התחשב בהצהרה זו ושבר אותה. בשנות ה50 החלה המודעות ללאומיות ערבית במובן הרחב בערב הסעודית שהגיע דרך הפליטים הפלסטינים ולאור המודעות ההולכת וגדלה לקשר של ארה"ב לנעשה באזור. גל הלאומיות הערבית שפרץ בשנות ה50 בבירות ובשנת 52' המהפכה של נאצר ומשם התפתחותה של הלאומיות הפאן ערבית ולאחר מכן הלאמת תעלת סואץ – ביטוי נגד לאימפריאליזם המערבי, הלהיט במעט את הרוחות בקרב אינטלקטואלים שמרדו בשלטון שנמצא תחת השפעה של הקפיטליזם המערבי. התנועה הזו התפשטה בכל המדינה וגרמה למרידות ונעצרו כמה מארגנים של התנועות הלאומיות.

בעיה נוספת הייתה מצד הצעירים הפרוגרסיביים שדרשו מודרניזציה מערב הסעודית שנמצאת תחת השפעת המערב ולא מיישמת את כליו. ( דמוקרטיה , שוויון זכויות ). ההתנגדות של הצעירים הללו היא באמצע שנות ה50 הייתה הראשונה שצמחה על בסיס מקומי ולא בהשפעת זרים.



השביתות באראמקו בין 1953-1956.

ההתייחסות של אראמקו אל עובדיו הייתה בעצם השתקפות של היחס האמריקאי אליהם.אראמקו ביצעה הפרדה בין העובדים הסעודים ערביים לבין העובדים האמריקאים לבין העובדים הזרים וכן יצרה רובעי מגורים מפוארים לאמריקאים למול מגורים ברמה נמוכה יותר לעובדים הסעודים ולעובדים הזרים וכך הדבר אמור גם לתנאיהם.וכך הופרדו העובדים על בסיס מעמד ומוצא, דבר שיצר תרעומת בקרב הסעודים שהרגישו כאזרח מסוג ג' במדינתם.

ובשנת 1952 למרות שסעודים מהווים 61.7 % מכלל כוח העבודה, 69 % מהם היו ללא הכשרה מסוימת ורק 6 אנשים היו מקצועיים או ברמות פיקוח גבוהות יותר. העובדים הזרים ( ערבים מארצות השכנות – רובם פליטים פלסטינים משנת 1948) והיו גם הודים ופקיסטניים. למרות שהיה מקרה בתחילת שנות החמישים שבו נשלחו אנשים ללימוד בארה"ב וחזרו למשרות גבוהות, עדיין העובדה שהם נמצאים בתנאים גרועים יותר, נראתה להם על בסיס גזעי ולא על בסיס מקצועי. השביתה הראשונה הייתה בקיץ 1953 – שבו הייתה דרישה מצד העובדים הסעודים להעלאה בשכר ולתנאים פיזיים טובים יותר.חלק ממנהיגי השביתה נשלח לכלא וחלק נשלחו חזרה לביתם ולאחר כמה שנים הם חזרו לעבודה באראמקו לאור צורך עז בעובדים. וכתוצאה מהשביתה סעוד הכריז על שיפור בתנאים של העובדים הסעודים ושיפור תנאי המגורים שלהם והרחבת בתי הספר מטעם החברה עבור הבנים של העובדים הסעודים. משפחת המלוכה ואראמקו לא ראו בעין יפה את ההתארגנויות העובדים הללו והחליטו לשתף פעולה בנושא על מנת מצד אחד לשפר את תנאי העובדים אך מצד שני לנהוג ביד נוקשה כנגד המתנגדים. ראוי לציין שזו שביתה ללא מטרות פוליטיות כלשהם. בין 1953-1955 הופעלה יד קשה כלפי המתנגדים דבר שהביא לעונשי מאסר ( לתקופות שונות ) ללא משפט. בשנת 1955 מאה עובדים פלסטינים מאראמקו נלקחו באמצע הלילה על ידי שוטרים מקומיים וגורשו ללא משפט כמובן, רק בשל היותם חברים בארגון הידוע בשם PPS ( התנועה פוליטית פאן ערבית ). בשנת 1954 התנאים עדיין לא היו מספקים מבחינת העובדים הסעודים ולכן בשל שני הגורמים הללו מצאו בשנת 1956 הלאומיים שעת כושר ומשכו תשומת לב לאמריקאים שפתחו בסיס לכוחותיהם בדהראן, ולכן העובדה הזו והחוסר שביעות הרצון הביאה לשביתה ב1956, שקראה להפסקת האימפריאליזם המערבי וברצונם בהקמת איגוד מקצועי, דבר שמאוד הסעיר את הסעודית. והתגובה החריפה לא איחרה לבוא, מאסר של רבים מהמשתתפים בשביתה / הפגנה, חלק עונו , חלק הוחזקו בצינוק. סעוד רגז מאוד מהשביתה והבטיח עונש קשה יותר במידה ואירועים מסוג יישנו. ומשנת 153-1956 אנו רואים את המעבר בין דרישות כלכליות בשנת 1953 לדרישות פוליטיות בשנת 1956, והחברה טענה שעם המדיניות החדשה כלפי העובדים היא תמגר את הדרישות הפוליטית . ההתנגדות הפוליטית לאחר 1953 התאגדה קהילת העובדים וזהו הארגון הראשון של הסעודים, שממנו צמחו ארגונים פוליטיים שאת חשיבותם קשה לאמוד, בהתחשב בתנאים בהם הם פעלו. ומה שברור שהם היו פעילים בתקופתו של סעוד ובשנים הראשונות של פייצל. יש להבין את הפעילות שלהם לא רק על בסיס הלאומיות שסיפק נאצר אלא גם למצב בתוך סעודית. ההתנדנדות של המלך סעוד בין התמיכה לאימפריאליזם לבין התמיכה בלאומיות הערבית והמאבק הפתוח לכוח ושליטה בין סעוד לפייצל לאחר 1958 וחוסר יכולתו ליצור בני ברית בתוך המשפחה המלכותית ומחוצה לה, פתח את הפתח לפעילות פוליטית שהיה לה סיכוי כלשהו. גם תקופת שלטון הראשונה של פייצל עד 1962 סיפקה כר נוח לפעילות זו, כוחות הביטחון עדיין היו מוגבלים ומיושנים ורק לאחר המלחמה בתימן, חוזק המשמר הלאומי והובאו יועצם אמריקאים להתמודדות עם המצב. הפעילות הענפה ביותר הייתה בסוף 1962 כאשר במהפכה של 26 בספטמבר בצפון תימן המשטר הסעודי החליט לתמוך באימאם במאבקו לדיכוי כוחותיו של נאצר בתמיכתם ברפובליקנים. נאצר כמו-כן לא הסתיר את השאיפות להשתלט על המונרכיה של ערב הסעודית והוא היה מוכן לכוחות שהגיעו מערב הסעודית. הקבוצות שתמך בהם נאצר היו מצוידים בנשק ומונעים על ידי רדיו של נאצר באידיאולוגיה אנטי אימפריאליסטית – רדיו בעל השפעה לא מובטלת בעולם הערבי. ארבעה מטוסים של ערב הסעודית על צוותיהם ערקו במהלך המרידה התימנית ושם הם הודיעו והכריזו על קיומם של ארגונים של הקצינים החופשיים ואזרחים בערב הסעודית. ב1962-1963 מטוסים מצריים זורקים נשק מערבי לתוך המדבריות של ערב הסעודית, ובאותו זמן עלה כוחם של הקולות הפרוגרסיביים הסעודים נגד המונרכיה. למרות העידוד מצד קצינים אמריקאים, המשטר חשש שמא ארה"ב תעזוב אותם לטובת המשטר הרפובליקני בתימן במיוחד לאחר הכרתה בה בדצמבר 1962. ולכן ערב הסעודית החלה לרכוש נשק מערבי וחיזקה את היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית