FANDOM


Ma'oz, M. / Ottoman rule in Syria and Palestine 1840-61


מדיניות ואמצעים לשליטה ישירה


בפרובינציה הסורית, השליטה בין השנים 1840-1861 הייתה חלשה מכמה סיבות : הכוח של הוואלי היה מוגבל, המנהל היה מושחת ולא יעיל והמצב הכלכלי היה בשלבי התדרדרות, כאשר הכוח היחיד שלא היה חלש, היה הצבא.

יחד עם זאת, המטרה של העת'מאנים הייתה לאכוף את השליטה בשטח הזה, על אף שהיה ידוע בעצמאות שלו ובכך שנשלט ע"י קבוצות מקומיים : האזור ההררי אוכלס בשבטים לוחמים, במדבר הסורי שכנו בדואים עצמאיים וגם הערים נשלטו ע"י קבוצות מיליטנטיות שונות. כדי לאכוף את השליטה באזור זה נדרש לפרק את הקבוצות הללו מנשקם ולגייסם לצבא מאוחד - הצבא העת'מאני ולהחליף את מערכת המס הקיימת במערכת מיסוי ישירה, כאשר לשני הדגשים האלו מטרה כפולה - השגת אנשים וכסף כדי לחזק את הצבא ובכך להכפיף את רצון השלטון העת'מאני על הקבוצות המקומיות.

למרות שכל הניסיונות העת'מאנים, כולל זה של מחמוד השני נכשלו , העת'מאנים לא ניצלו את ההזדמנות שנכרתה בדרכם, לאחר עזיבתו של אברהים פאשא, השליט המצרי, היחיד שהצליח ביישום רפורמות באזור זה, ומיד עם עזיבתו ב- 1841 במקום להמשיך במה שהוא החל, הם עודדו את המקומיים בתגובותיהם כנגד הרפורמות, בעיקר בגלל חשש עת'מאני מתמיכה של המקומיים במצרים שעזבו (חשש שנבע מחולשה עת'מאנית ולא מרצון להתחבב על המקומיים) גרם בתקופה הראשונה, לאחר החזרת השליטה, לאי הטלת מסים.

תקופה זו באה לסיומה באמצע שנות הארבעים של אותה מאה בעזרת רה-ארגון של הצבא ושינוי שיטת איסוף המס.

מיסוי ישיר

אחת מהדרכים העיקריות להשגת ריכוזיות שלטונית זה גביית מסים ישירה (בלי מתווכים) במקום פיאודליזם.

בשנת 1831 - במרבית האימפריה מחמוד השני מבטל את איסוף המס ע"י אחוזות צבאיות (תימאר) ואחוזות פיאודליות (סיפאיס), אך הוא נכשל בהחדרת שיטת איסוף ישירה ומבצע מעבר לשיטה "זמנית" של החכרת מסים (אילתיזאם) - שיטה זו אומצה רק בתקופת עבד אל-מאסיד.

ב- 1841 עת המס נאסף ע"י קציני צבא. שנה לאחר מכן האילתיזאם, שבוטלה ע"י אברהים פאשא ב- 1839 ,הוחזרה לשימוש כנראה בגלל שהיא הייתה קלה יותר לביצוע והכניסה רווחים גבוהים יותר ומכאן ברור מדוע הפכה לשיטה העיקרית שהשתמשו בה.

בסוריה, בה לעולמא היה כוח השפעה רב בגלל מנהגי החאג', לא הוחלפה שיטת האילתיזאם במיסוי הישיר, לאורך כל תקופת התנזימאת.

פירוק נשק וגיוס חובה

כלי נוסף להשגת ריכוז של השלטון הוא גיוס חובה.

לשיטה זו של גיוס חובה הייתה התנגדות רבה, הן באוכלוסייה שפחדה שהמגויסים לא יחזרו והן אצל המנהיגים המקומיים שפחדו כי גיוס כזה יגזול את כוחם ולכן העת'מאנים החליטו לבצע את הרפורמה בגיוס בשלבים : בהתחלה בוצע מפקד אוכלוסין ולאחר מכן נערך גיוס רק לחמש שנים תוך מתן עונשים למנהיגים שלא שיתפו פעולה עם השלטונות וגיוס של פושעים.

אך גם הקלות אלו לא הרגיעו את האוכלוסייה ומפקדי האוכלוסין נערכו בהתערבות הצבא והוצע שהגיוס יערך עפ"י הגרלה (סיכויים של 1/11, לגילאי 20-25). כמו כן נעשתה פנייה לעולמא ולנכבדים המקומיים שיעזרו בהשגת הרפורמה, אך גם זה לא תרם והגיוס לווה באלימות ולפרקים גם בהטלת מום ע"י המגויסים - העיקר לא להתגייס.

רק ב- 1853 המאבק על הגיוס בין השלטונות לאוכלוסייה נחלש וזאת בגלל שכמות המגויסים צומצמה ובחלק מהמקומות לא היה גיוס בכלל עד 1861, יחד עם זאת במקומות שכן נערך גיוס, היו שהתחמקו גם ע"י מתן שוחד לפקידי הממשל.

הכישלון בפירוק הנשק מהמקומיים וגיוסם לצבא היה אחד הגדולים של העת'מאנים - לקח להם 20 שנה להשיג את המטרה הזו, באופן חלקי, ואילו ל"יריביהם" ממצרים לקח רק 9 שנים להשיג מטרה זו במלואה…גם בתחומים אחרים השוואה זו לא מחמיאה לעת'מאנים שהצליחו להשיג ריכוזיות של השלטון באופן קטן עד כדי חצי מהישגיהם של המצרים.


מדיניות עירונית - מנהל

הרפורמות של השלטון העת'מאני לא רק עיצבו מחדש את השלטון והגדירו מחדש את הקשרים בין הנכבדים המקומיים לשלטון המרכז אלא גם גרם לגיבוש ואיחוד של האליטה המקומית (העולמא והאיאן) ל-meclis (מועצות מקומיות) - המאפיין העיקרי לשלטון עצמאי.

בתקופה המצרית, אברהים פאשא פעל באמצעים שונים להוצאת מוקדי הכוח מידיהם של העולמא, כך למשל הוצאה השליטה בשלטון החוק (בתי המשפט) ובדתות האחרות מידיהם אך הכוח שהוצא מהם בתקופתו חזר לידיהם בתקופה העת'מאנית ולכן נעשה ניסיון ע"י העת'מאנים לבצע את הרפורמות (התנזימאת) ובכך לגרום לשלטון ריכוזי שיוציא את הכוח מידיהם, אך בפועל השלטון שהוקם היה חלש ואפשר לקבוצות המקומיות להחזיק בכוח רב.

Meclis

השיטה של המועצות המקומיות הונהגה ע"י ראשיד פאשא עפ"י מודל צרפתי ב- 1840 והייתה חידוש משמעותי באימפריה - שיטה דומה לזו הונהגה ע"י המצרים וגם לפניהם, אך זו הייתה חדשה למרות זאת.

לפני 1831 הוקמו באימפריה דיוואנים (מועצות) בהם ישבו זה לצד זה הוואלי (נציג השלטון), העולמא, נכבדי המקום, אנשי הצבא אך לא היה בה ייצוג לבני החסות (למרות שאלו ישבו בה לעיתים כאנשי מנהל של האימפריה). למרות שמטרתן של המועצות היה לקדם את ענייני המנהל המקומיים הן היו חסרות כוח, בעיקר בגלל מאבקי הכוח בין המשתתפים (הנכבדים היו נגד הוואלי אלא אם הוא תמך בקידום האינטרסים שלהם).

אברהים פאשא ביצע שינוי חשוב במועצות ע"י שינוי הייצוג בהן והפיכתו למייצג את מגוון האוכלוסייה (כולל בני החסות), והקמת מועצות גם בפרובינציות שייצגו את המועצות המקומיות אל מול השלטון.

כשהמצרים עזבו את סוריה ופלסטין, העת'מאנים קיבלו את המועצות הקיימות כבסיס אך הם היו שונות באופיין - בעוד המועצות המצריות היו עם ייצוג לא הולם, ואם יצא והוא ייצג את כולם הוא לא היה יחסי - כך נמנע הכוח מבני החסות, המועצות העת'מאניות ייצגו את כולם. בנוסף לכך במועצות המצריות, השלטון הישן של העולמא המשיך לקבוע, דבר שנעשה ניסיון לשנותו אצל העת'מאנים.

הכוח של ה- meclis

ה- meclis שלט על כל המוקדים הכלכליים (המסים, מחירי המוצרים החקלאיים וכיו"ב) ועל ענייני המנהל (רישום קרקעות לדוגמא), כך שבפועל כל עניין מרכזי עבר את אישורה של המועצה, דבר שנועד לעזור לשליט לרכז את השליטה בעיר.

בתקופה העת'מאנית הועבר תחום נוסף לידי ה- meclis,תחום השיפוט - שהוצא מידיהם של העולמא, בניסיון להחלישם, כך שנשאר בידיהם רק תחום השיפוט בענייני אישות.

אך ריבוי המשימות של המועצה וחוסר היכולת להתמודד איתן, גרם ב- 1851 לחלוקת המועצה לשניים : מועצה שיפוטית ומועצה מנהלית (למרות שלעיתים זו הייתה אותה המועצה שהתכנסה במועד אחר ותחת שם שונה…)

בראש המועצה עמד נציג השלטון העת'מאני, אך בפועל הוואלי היה הקובע, כאשר כל נושא אושר אצלו.

גם בשנת 1852 כשכוחו של הפאשא גבר הוא נאלץ להיאבק במועצה כדי לקבל את אישורה לתוכניותיו, דבר המעיד על כוחה, מה עוד שהיו מקרים שהפאשא נמנע מלהיאבק בה מפחד שזו עלולה לגרום להחלפתו.

כך שהצלחת התנזימאת בכל תחומי החיים הייתה תלויה במאבקי הכוחות בתוך המועצות ובאינטרסים מקומיים - והיו גם מקרים בהם שליטים עת'מאנים חברו למועצות כדי להתנגד לרפורמות שהיו עלולות לפגוע בהם. למאבקי הכוח האלו שפגעו ברפורמות אפשר להוסיף את התנגדות העולמא, שהרפורמות פגעו במעמדם.

יחד עם זאת, ההתנגדות לרפורמות פחתה במקומות בהם הנכבדים המקומיים היו חסרי כוח התנגדות אל מול הצבא העת'מאני, או במקומות בהם האינטרסים האישיים שלהם היו נפגעים כתוצאה מהתנגדות לרפורמות (כמו איבוד המשרה, שניתנה להם ע"י העת'מאנים…) כך שהיו נסיבות שגרמו לנכבדי העיר להימנע מהתנגדות לרפורמות לא פופולאריות ואפילו עזרה בכפייתן על הנתינים (דבר שגרם להתקוממויות כנגד הנכבדים ולא כנגד השלטון…) - שיתוף פעולה שכזה בלט בביצוע הרפורמות שהשוו את הסטאטוס של הנתינים הלא מוסלמים למוסלמים.

בגלל הכוח הרב של המועצות נעשה ב- 1840 ניסיון להקטין את מספר החברים במועצות באלפו ובדמשק, בעיקר מסיבה כלכלית, אך צעד זה לא היה אפקטיבי.

ניסיון נוסף נעשה בין השנים 1849-1851, להקטין את מספר המוסלמים במועצות בבירות, ירושלים, דמשק ואלפו, תוך הגדלת מספר הנציגים היהודים והנוצרים, אך מספר המוסלמים חזר במהרה לגודלו המקורי ולכן לא נעשה ניסיון נוסף עד שנת 1860.


מאזן הכוחות בעיר גדולה - אלפו כדוגמא

אלפו היא עיר גדולה, שההתנהגות הפוליטית שלה בתקופה הזו (שנים 1840-1861) מייצגת את התהליכים שהרפורמות הובילו בערי סוריה.

בשנת 1840 השלטון באלפו מורכב משתי קבוצות מיליטנטיות, כמו לפני תקופת השלטון המצרית, כך שהשליטה של הפאשא מתאפשרת רק ע"י חבירה לאחד הכוחות האלו, אך הם מצידם חברו יחדיו כדי לפעול נגדו.

הראשון שמצא פתרון והצליח לשלוט באלפו הוא אברהים המצרי שהכתיר את אחד מהמנהיגים המקומיים (עבדאללה ביי) למושל העיר ובכך גרם לו לתמוך בו כפאשא.

העת'מאנים, למדו מאברהים וכשהם השתלטו מחדש על העיר הם השאירו אותו כמושל, לתקופת מעבר.

אך באלפו, בניגוד לערים אחרות, אותו עבדאללה היה מושל חזק ואי אפשר היה להדיח אותו ולכן העת'מאנים ממנים את יריבו המקומי (יוסוף ביי שריפ) למנהיג ה- meclis והשליט הצבאי של העיר ובכך הם ניסו לגרום לשני המנהיגים להיאבק זה בזה, כשבפועל העת'מאנים מצאו את עצמם בלי כוח בעיר.

לקח לעת'מאנים 10 שנים עד שהוואלי המקומי דורש מהמנהיגים המקומיים לשלם את המסים שהם לא שילמו בכל התקופה עד אז ואיים שהם יאסרו ובנוסף העביר את עבדאללה מתפקידו - צעד שבסופו של דבר הוביל למרד.

עבדאללה ביי שפוטר מתפקידו פנה למתחרהו והציע לו לפעול יחדיו כנגד הפאשא ע"י העלאת מס הרכוש ובכך לגרום לנתינים לצאת כנגד הפאשא, אך מכיוון שיוסוף שלט במערכות המשפט והדת והיה לו מעט להרוויח והרבה להפסיד ממרידה שכזו ואילו לעבדאללה היה מעט להפסיד (כי הוא נשאר בלי תפקיד) והרבה להרוויח (את התפקיד מחדש), יוסוף מחליט לא לתמוך במרד בפומבי אך לשתף פעולה עם עבדאללה, במטרה ליהנות בכל מקרה : המרד הצליח - הוא מנצח, המרד נכשל - הוא מנצח (הוא הרי שומר על לויאליות לעת'מאנים ועבדאללה, יריבו, יובס לתמיד).

באמצע אוקטובר 1850 פורץ המרד שמשלב במהרה מרד נגד הממסד עם התקוממות כנגד הנוצרים - תוצאה שמביאה את הפאשא להציע לעבדאללה לחזור לתפקידו, תוך כדי קריאה לקבלת תגבורת מאיסטנבול ודמשק וניסיון להשכין שלום בין הנצים. עבדאללה הציב תנאים והפאשא במטרה למשוך זמן הסכים כמעט לכל התנאים ובנובמבר אותה שנה הוא מתחיל בניסיון להשתלט מחדש - הוא עוצר את עבדאללה וממנה את יוסוף כיורשו - כתוצאה מצעד זה המורדים מתחלקים לשתי קבוצות (תומכי עבדאללה שממשיכים במרי תחת הנהגת דודו ותומכי יוסוף שחוברים לפאשא) ובעקבות חלוקה זו המרד מדוכה, כ- 5000 נהרגו במהלך הקרבות והיתר מוגלים, כשביניהם עבדאללה ונכבדים אחרים שהיו מעורבים במרי.

אולם, למרות שנראה כי השקט חזר לעיר, הפאשא סולח למורדים ומחזיר אותם מהגלות והכוחות המקומיים משתלטים שוב על ה- meclis...

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית