FANDOM


Madawi al – Rasheed / A History of Saudi Arabia /The Emerging State, 1902 – 1932 pp: 39-49 מוטאוואא – מומחים דתיים. איח'ואן – כוחות שבטיים צבאיים. אלה היו שני כוחות מעצבים בבניית המדינה ומוכנים להתגייס לשרות המדינה. האירועים הבאים מתרחשים תחת השפעה בריטית לאחר קריסת האימפריה עות'מאנית. עד 1900 רוב השליטים מכווית למוסקט חותמים הסכם הגנה עם בריטניה. היא נמנעת מכניסה בהשפעתה לכיוון מרכז האי עד מלחמת העולם הראשונה. The Capture of Riyad – 1902: ריאד תחת שלטון הראשידים שהתפרסו מח'איל בצפון לקאסם במרכז ועד ריאד בדרום. מוחמד איבן ראשיד (1869-1897) הגלה את אבן רחמן. יורשו עבד אל-עזיז אבן מוטיב אבן ראשיד (1897-1906) שלט באזור דרך נציגים מנהיגי שבטים. אבן סעוד מתכנן התקפה על הראשידים מכווית. שליטי אל סאבאח' מעודדים זאת כי הם מפחדים מהתפשטות ראשידית. 1899 נחתם הסכם אנגלו – כוויתי שכולל הגנה בריטית. ההסכם אפשר לבריטניה להגדיל את תחום השפעתה לצפון המפרץ. סעוד אסף 40-60 איש והתקדם לריאד. הם הפתיעו את השליט הריאדי (אג'לן) בלילה ורצחו אותו. אבן שעוד הופך שליט ריאד ובהמשך מגיעה גם משפלתו. מריאד הוא מתכנן עוד פשיטות בדרום נג'ד והערים: אריד, וושם, סובייר, חאריג' נופלות לידיו. הראשידים מצטמצמים לקאסים. 1902-1906 ריאד הופכת להיות אזור הקרבות בין הסעודים והראשידים. העות'מאנים גיבו את הראשידים בחיילים ותחמושת. הבריטים גיבו את סעוד דרך הכוויתים כנגד העות'מאנים. 1906 קרב רוודאת מוחנה בו נהרג שליט ח'איל. סעוד שולט בערים הגדולות בקאסם (אונייזה ובוריידה). העות'מאנים נסוגו לבצרה ומדינה. הם הכירו וקיבלו את סעוד כשליט דה-פקטו של דרום נג'ד. הוא הוכר כקאים מקאן של קאסים ואח"כ לוואלי של נג'ד. הקרבות עברו משם לח'אסה בה אוכלוסיה שיעית גדולה. 1913 סעוד תוקף את חאפוף שם מוצבים חיילים עת'מאנים. הוא קיבל את הסוברניות העות'מאנית אך מינה את בן דודו אבן ג'ולווי כמושל האזור. 1913 נחתם הסכם עות'מאני סעודי בו הכירו העות'מאנים באבן סעוד כמושל נג'ד. נחתם הסכם בין עולמא' שיעים ואבן סעוד בו הובטח לשיעים חופש דת בתמורה לנאמנותם. זה הופך השלט ליחסים עם השיעים במדינה השלישית. גם אחרי כיבוש זה הבריטים רואים בסעוד ואסאל ולא מוכנים לחתום איתו הסכם הגנה. The First World War and Ibn Saud (1914-1918): בתחילת המלחמה העות'מאנים רוצים להבטיח את תמיכתם הצבאית של הראשידים והסעודים. 1914 נחתמת אמנה עות'מאנית סעודית ובה הוחלט שנג'ד היא של סעוד ותעבור בירושה לבניו. זאת על פי פרמן אימפריאלי. באמנה נאסר על סעוד לחתום בריתות עם כוחות זרים. במקביל הבריטים מחפשים בני ברית באזור נג'ד במטרה למוטט את השליטה העות'מאנית באזור. המלחמה שינתה את מדיניות אי ההתערבות הבריטית באזור. אבן סעוד רצה להיפגש עם הבריטים אחרי כיבוש ח'אסה 1913. שנתיים אח"כ הוא מקבל איגרת מקפטן שייקספיר, שליח בריטי שתפקידו לבסס הסכם עם סעוד על בסיס ההסכמים עם שאר מדינות החוף הפרסי. הוא היה בדעה שיש לבסס השפעה בריטית במרכז ערב ולגרש משם כוחות זרים. שייקספיר נהרג בקרב ג'רב בין סעוד וראשיד בשנת 1915. 1915 נחתם הסכם אנגלו – סעודי. בו בריטניה מכירה באזורים: נג'ד ח'אסה, קאטיף וג'ובאיל כשטחים של אבן סעוד. סעוד מקבל מענק כספי, סבסוד כספי חודשי ומשלוחים קבועים של נשק ואמצעי לחימה. נמשך עד 1924. בתמורה מבטיח סעוד לא לחתום הסכם אם מדינות אחרות ולהימנע מפשיטות לכיוון: כווית, בחריין, קטאר ועומאן שנמצאים תחת פרוטקטורט בריטי ובקשר עם הממשלה הבריטית. אבן ראשיד התרחק מבריטניה ושמר על קשרים עם העות'מאנים. ח'איל נשארה תחת העות'מאנים במהלך המלחמה. אחרי ההכרה העות'מאנית בסעוד כוואלי של נג'ד הם ממנים את ראשיד למפקד כל אזור נג'ד. הוא קיבל כוח צבאי עות'מאני וגרמני בתמורה לנאמנותו. העוינות בין סעוד וראשיד נמשכה בזמן המלחמה. 1917 הבריטים דוחפים את סעוד לתקוף את ח'איל. סעוד ניצל את המלחמה לבקש עוד עזרה מהבריטים כנגד הראשידים בטענה שח'איל זה אזור קשה לכיבוש. הוא קיבל עזרה בריטית אך נכשל בכיבוש בזמן המלחמה. The Capture of Ha'il – 1921: 1918 – מסתיימת מלה"ע 1 אך הקרבות בין סעוד ליריביו ממשיכים. ראשיד וסעוד רוצים להרחיב את הדומיננטיות שלהם אחד על חשבון השני. ראשיד נשאר ללא בן ברית והוא קיווה לשמר את שלטונו באזור ח'איל. הראשידים נכנסו לדיונים עם האמירים של אל סאבאח' בכווית וההאשמים בחיג'אז. אלה החלו לחשוש מכוחו המתגבר של סעוד ומהתמיכה הבריטית בו. הדיונים לא הובילו לאיחוד כוחות צבאי נגד סעוד. 1920 מתקפה סעודית על ח'איל. התחילה בלחץ כלכלי על שבט שאמאר על ידי מניעה של סוחריו מהגעה לשווקים בח'אסה. הסגות גבול לג'בל שאמאר היו הבאים בתור. הלחץ הצבאי בתוספת ויכוח פנימי קרב את סוף האמירות הראשידית. 1921 מצור סעודי על בירת הראשידים, כניעה ראשידית והצהרת נאמנות של תושבי ח'איל לסעודים. הכיבוש היה בעל משמעות גדולה: התפשטות צפונה, ביסוס כוח פוליטי גדול ובלתי מעורער בערב וכניסה לבמה הטראנס ירדנית. The Capture of Hijaz – 1925: תחילת היריבות בין סעוד והמלך חוסיין העתידי התחילה על כפר קטן בשם קומרה כששניהם טוענים לשליטה עליו. תושבי המקום החליפו נאמנותם ותמכו בסעוד. חוסיין שלח חיילים שהובסו. הקונפליקט עבר לכפר טוראבה, 30 מיילים דרום מזרח לקורמה. הסעודים הביסו את הכוח השריפיאני בפיקודו של עבדאללה (הבן של..) ושבו את כל הנשק. בתיווך בריטי נחתם הסכם הפסקת אש בין אבן סעוד וחוסיין לפחות ל – 4 שנים. סעוד חיפש הזדמנות להתפשט לדרום החיג'אז, לאסיר. הוא התנגד להסדר הבריטי עם פייצל ועבדאללה כחבירה בריטית לאויביו. באסיר הייתה אמירות בראשות אחמד אבן אידריס. מהמאה ה – 19 הוקמו פדרציות שבטיות שהתנגדו לעות'מאנים. האמירות האידריסית הפכה זירת התגוששות בין כוחות מקומיים. גם המשפחה השריפיאנית וגם האימאמים של תימן ניסו להתפשט לאזור כלכלי זה. המדינה האידריסית הובטחה בידי הבריטים והאיטלקים לפני מלה"ע 1. 1911 האיטלקים הכריזו מלחמה על האימפריה ופלשו לטריפוליטניה וסרינייקה. הם ראו באידריסים בני ברית פוטנציאליים באזור הים האדום. האידריסים החזיקו באופן לא יציב את קבוצות השבטים באסיר. אחרי המלחמה השבטים העבירו נאמנותם לסעוד, מה שמוכיח את השליטה השברירית באסיר. האמיר של עבדה, בירת אסיר נתן נאמנותו לסעוד אחרי כיבוש אזור זה. זה הכעיס מאוד את חוסיין שראה בזה כניסה לאזור שליטתו. זו הייתה יריית פתיחה למתקפות אלימות יותר על החיג'אז. סיבות לרקע:  1924 בריטניה מפסיקה את הסבסוד החודשי ולסעוד גרעון כלכלי. אזור העליות לחג' היה אטרקטיבי.  1924 – אתתורכ מבטל את מוסד החליפות. חוסיין רוצה לאמץ את התואר וסעוד מתנגד.  עם הפסקת הסבסוד הבריטי לסעוד לא היה הרבה מה להפסיד מפגיעה בשריפים. בספטמבר 1924 כוחות סעוד הגיעו לטאיף. העיירה הייתה במצור עד שתושביה נכנעו. בלחץ נכבדים בחיג'אז חוסיין ויתר על המלוכה לבנו עלי. הבריטים העבירו את חוסיין לעקבה. 5 בדצמבר סעוד מגיע למכה. הוא התנה את השלום בעזיבה של עלי. הוא טען שהסיבה לכיבוש החיג'אז היא מתן חופש לשיירות החג' וניהול אסלאמי נכון של הערים הקדושות. 1925 הסעודים מגיעים לג'דה ומבצעים מצור שנמשך כמעט שנה. עלי עזב כשהעיר נכנעה. גם מדינה נכנעה. בדצמבר 1925 סעוד מכריז על עצמו למלך החיג'אז. הנכבדים המקומיים מכירים בו כמלך נג'ד והחיג'אז ב – ינואר 1926. תוך 3 חודשים הוא הוכר גם ע"י הצרפתים, הבריטים,ההולנדים והסובייטים. מאז האמירות הסעודית ווהאבית הייתה זו הפעם הראשונה שהאזורים: נג'ד, ח'אסה, חג'אז ואסיר היו תחת שלטון אחד. הכיבוש הסעודי התנהל בזמן בו המעורבות העולמית הבריטית מגיעה לשיא. נפילת האימפריה שימש כקטליזאטור. הסיוע של הבריטים באמצעי לחימה הטה את מאזן הכוח הצבאי לטובת אבן סעוד. בריטניה לא יכלה להתערב במלחמה בחיג'אז כי זה היה יוצר אנטגוניזם בעולם המוסלמי. הנ"ל הובילו לנסיגה השריפיאנית מהחיג'אז אחרי שהבריטים לא גיבו אותם. הבריטים רצו לשמר את כוחם באזורי המנדט: ירדן ועיראק ולכן הקימו שם את המונרכיות ההאשמיות. 1925 נחתם הסכמי "בחרה" (עם עיראק) ו"האדא" (עם ירדן) שקבע את הגבול בין הצפוני של סעודיה עם ההאשמים והגביל את הנדידה של שבטים נומדים עד לשם. סעיף נדידת השבטים הגביל את סמכות סעוד על שבטי האחואן. מכה שנייה לשבטים הייתה עם הפיכת אזורי "דירה", שטחים שבטיים), לאדמות מדינה. 1926 באסיר נחתם הסכם מכה עם חסן אבן עלי אל אידריס. אל אידריס הכיר בסוברניות של המלך של החיג'אז, סולטאן נג'ד, ולא לכרות הסכמים עם כוחות זרים ללא אישור סעוד. סעוד הסכים שהאדמיניסטרציה הפנימית של אסיר תהיה בידי אידריס. הסכם זה אפשר לאמירויות החצי אוטונומיות של אסיר להמשיך להתקיים עד 1930. אחרי כיבוש החיג'אז ההסכם של הבריטים עם אבן סעוד של שנת 1915 כבר לא היה בתוקף לכן נחתם הסכם חדש ב – 1927. בהסכם זה מכירה בריטניה בסעוד כשמלך החיג'אז ונג'ד. ההסכם מחייב את סעוד לשמור על יחסי שלום עם בחריין, כווית, קטאר ועומאן. ההסכם מאפשר לסעוד לבחור את יורשו. בריטניה לא כללה הסכם סחר. הייחוד בהסכם זה הוא שבריטניה חתמה אותו עם אדם אחד ולא עם מדינה. בשלב זה בריטניה לא ראתה בו חשוב מדיי ביחסיה עם העולם הערבי. 1932 – סעוד מכריז על עצמו מלך ממלכת ערב הסעודית. זו לא הייתה עוד קולוניה אלא מדינה עם הסכם מיוחד עם הבריטים. היחסים עם הבריטים נשארו מעורפלים עד ההגעה של האמריקאים במלחמת העולם השנייה. pp: 43-59

כיבוש חאא'ל 1921

לאחר מלחמת העולם הראשונה ב1918 – המשיך המאבק בין אל סעוד לאל ראשיד כששחקן אחד מרכזי – אימפריה העת'מאנית מחוץ למשחק, ולכן אבן ראשיד נשאר ללא בן ברית – דבר שגרם לחולשתו מול אבן סעוד, שנהנה מתמיכה בריטית, אי לכך שאיפתו של אבן ראשיד הצטמצמה לאזור חאא'ל וסביבותיה.

מהלך העניינים :

1918-1920 אמירים בחאא'ל הבינו את המציאות וניסו לקשור קשרים מצד אחד עם המשפחה ההאשמית ומצד שני עם משפחת אל-שבאח – אמירי כווית, זאת לנוכח האיום של אבן-סעוד. 1920 - המאבק של אבן סעוד בראשידים החל במישור הכלכלי- חל איסור כניסה של סוחרים מבית שאמאר לאזור אלחאצא שנמצאת בידיו של אבן סעוד. לאחר מכן, המאבק במישור הצבאי, לאחר שכבר היו סכסוכים ועימותים בתוך הבירה הראשידית, ונפילת עיר הבירה הראשידית כבר לא הייתה בעייתית, מאחר והיא הייתה בשלבי התפוררות. ב1921 – אבן סעוד כובש את חאא'ל. לכיבוש חאא'ל – ישנם השלכות רחבות : 1) עליית כוחו הפוליטי של אבן סעוד בחצי האי ערב. 2) הרחבה ניכרת של המדינה הסעודית לכיוון צפון. 3) גרטרוד בל – מציע לראות בהיבט האזורי מאחר וכיבוש זה יאיים על הפוליטיקה באזור עבר הירדן.

כיבוש חג'אז ( 1925 ) כיבוש זה נעשה בשלבים, בתחילה תפס אבן סעוד כפר בשם חו'רמה שנופל בתפר בין שתי הטריטוריות של שני הצדדים על פי פילבי ( אותו מאמר קודם ) אנשי הכפר החליפו נאמנות לאבן סעוד, חסין שלח כוח לכפר שהובס. ואז העימות עבר לכפר אחר 30 מייל דרומית מערבית לחורמה תורבה וגם שם נחל כוחו של חסין כשלון. לאחר מכן הייתה שביתת נשק בין שני הצדדים בהתערבותה של בריטניה. אבן סעוד עמד על דרישותיו לכלול במדינה הנאג'דית את חרומה ותורבה ולאפשר לעולי רגל מנג'ד לבצע את החג' בבטחה. לאחר שביתת הנשק אבן סעוד בקש את אזור עסיר, נראה שאבן סעוד הביע התנגדות כלפי הבריטים שהמליכו את עבדאללה וחסין על עיראק וסוריה

המחברת מפרטת את ההיסטוריה של אזור עסיר ואמירות האדריסית – מה שחשוב לדעת ביחס לאמירות הזו הוא שהיא איננה שורשית באזור וככזו נתפסה בעיני מקומיים והיא נבנית על יסודות ההתנגדות לאימפריה העת'מאנית. ומאחר וכך, הקואליציה שלהם הייתה שבירה, ולאחר שאמיר של אבח'א הציע את נאמנותו לאבן סעוד לאחר שנכבשה על ידי פייצל בנו של אבן סעוד. דבר שהכעיס את חסין שראה בשטח הזה הרחבה לשליטתו בחג'אז. לאחר מכן, המשיך המסע הצבאי בצורה אגרסיבית יותר לעומק החאג', חשוב בהקשר הזה שני דברים 1. המשפחה השריפיאנית נכנסה לבעיה כלכלית – עצירת הסובסידיות מהבריטים, וצמצום ברווחים של שיירות החג' מאזור הסעודי. 2. ב 5 למרץ – אבן סעוד תקף והבהיר בצורה חד משמעית שהוא לא מכיר בח'ליפות של בית האשם. בנוסף, לאבן סעוד לא היה מה להפסיד באנטגוניזם שלו כלפי הבריטים ששמרה והבטיחה את שלטונה של המשפחה השריפיאנית. מספטמבר 1924 – נכבשה טאא'פ ולאחר מכן חסין התפטר מתפקידו בלחץ מקומי של נכבדים מקומיים בחג'אז. חסין הלך לנמל ג'דה ומשם הועבר על ידי הבריטים לעקבה, ועזיבתו סימנה יותר מכל את השלמתה של בריטניה עם המהלך של אבן סעוד. ב 5 לדצמבר 1925 – נכנס אבן סעוד עם כוחותיו למכה, אבן סעוד הצהיר כי מהלך זה ( כיבוש מכה ) נועד להבטיח ולאפשר את חופש העלייה לרגל ולקבע את המורשת של הארץ הקדושה. לאחר מכן גם נכבשה ג'דה בינואר 1925 ולאחר מכן העיר השנייה בחשיבותה הדתית נכבשה – מדינה, כך שלבסוף אבן סעוד הכריז על עצמו מלך החג'אז בדצמבר 1925, ובינואר 1926 הנכבדים של החג'אז הכירו בו בתואר של מלך החג'אז וסלטאן של נג'ד וסביבותיה. ולאחר שלושה חודשים הוא הוכר על ידי כוחות אירופיים ככזה ( החל מרוסיה, צרפת, בריטניה, הולנד ). ראשיד עוד מציינת שזו הפעם הראשונה מאז האמירות הוואהבית – סעודית במאה ה 18 שכל האזורים חג'אז, נג'ד, חאצ'א ועסיר הוחזקו על ידי שליט אחד. ראשיד מציעה על נפילת האימפריה עת'מאנית כקטליזאטור שהביא למעורבות גדולה יותר של בריטניה בנעשה בתוך חצי האי ערב, ולכן היא היוותה תפקיד מרכזי בהתרחבות של אבן סעוד אל החג'אז ולא האיל ( חאא'ל ) . בכל הנוגע ליחסים היו אבן סעוד למשפחה השריפיאנית עמדתה של בריטניה נבעה מהאכזבה שלהם מהבית השריפיאני ולכן היא נטשה את השריף חסין ולאחר שהכיבושים הושלמו ראתה בריטניה לעגן את היחסים בין אבן סעוד לשכנותיו מצפון ( ירדן ועיראק ) בהסכם בחרא' והעדה בנובמבר 1925 בין אבן סעוד לאויביי ההאשמים, הסכם שנועד להגביל את תנועת הנוודים בין הגבולות בין שתי המדינות. ראשיד מציינת שזו הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון לכפות על הגבלות על תנועת השבטים. לאחר שאבן סעוד השלים את משימתו בחג'אז הוא פנה לעסיר וחתם על אמנה שנועדה לאפשר לאמירות הסמי –נומאדית לחיות בכפיפה אחת תחת השליטה של אבן סעוד , אמנה שהחזיקה על 1930. 1927 – נחתם הסכם ג'דה 1. מכיר באופן חד משמעי בעצמאות מלאה של אבן סעוד בנג'ד וחג'אז ובחצי אי ערב. 2. אבן סעוד מתחייב לשמור על יחסים תקינים עם אמירות כוויות קטר ובחריין. 3. הבריטים מכירים בזכותו של אבן סעוד להוריש את השלטון, מתוקף זכויות היסטוריות.

לאחר מכן ראשיד מתארת את הכוחות המקומיים שהיוו את הבסיס להתוות המדינה הסעודית – אחוואן ומוטואעה. pp: 59-71 האח'ואן בין השנים 1902-1912 צבאו של אבן סעוד הורכב בעיקר מאנשי הערים של דרום נג'ד שהאינטרס שלהם להצטרפות היה כלכלי בעיקרו. הבולטים והנאמנים ביותר היו מ- Aria והם היוו את המשמר המלכותי ונחשבו לוחמי ג'יהאד. 1907-1908 אבן סעוד מאוים במרד על ידי ענף במשפחתו Arai'f יחד עם שבטי ע'ג'מן. המורדים הסתייעו בתמיכת כוח שבטי. בשלב זה אבן סעוד הבין כי שליטתו יכולה להתערער על ידי קונפדרציות שבטיות כל עוד הן נוודיות ובעלות אוטונומיה פוליטית. הודות לתכנית החינוך של המטוועא אבן סעוד הצליח לייסד כוח צבאי חצי קבוע מקרב הקונפדרציות השבטיות. תפקיד המטוועא בייסוד המדינה צריך להיות מובן בשילוב עם האח'ואן. מחקרים שנעשו על ידי חביב, קוסטינר, לאקנר, הלמס, עבד אל עזיז ואל יאסיני – מדגישים את כוחם של האח'ואן ככוח שבטי שעזר לאבן סעוד לכבוש את ערב. הם מתארים אותם כאלו אשר קיבלו את האסכולה הואהבית ותפקדו כמיסיונרים, נטשו את אורח החיים הנוודי וביצעו הג'רה. האח'ואן – כוח צבאי שנוצר מתכנית החינוך של המטוועא בקרב האוכלוסיה הנוודית בערב. חלקם הסכימו להתיישב בהוג'ר (מלשון ההג'רה שעשה מוחמד עם קומץ מאמיניו ממכה לאלמדינה במאה ה-7) – שם עסקו בחקלאות. המטוועא הורו לקהילותיהם לנהל אורח חיים של יושבי קבע בדומה לאורח חייו של הנביא מוחמד. היושבים בהוג'ר נקראו אח'ואן (אחים לאמונה). הם חונכו לציית לאמאם הלגיטימי של הקהילה ולהגיב לקריאתו לג'יהאד (עבד אל עזיז). המתחים בין המרכז לפריפריה התרככו במידת מה בצורה זו. הכוח היה אמור להתפזר אחרי הפשיטות על ישובים וקונפדרציות. חביב טוען שאבן סעוד נזקק לכוח בעל המאפיינים והמסורת הבדואית ועם היציבות של יושבי הערים. זה השוני במדינה השלישית - הדרישה להתחייבות לחיים מיושבים תחת מסווה של חינוך דתי. הוג'ר מפורסמים – ערטאויא, מצפון לריאד 1912 – שייך לקונפדרצית מוטיאר, תחת הנהגתו של פיצל אל דוויאש. מכיוון שלקונפדרציה זו הייתה חשיבות צבאית גדולה בעיני אבן סעוד, הם קיבלו כמטוועא אדם בעל שיעור קומה, שקיבל השכלה דתית בריאד. 1913 – שבט האותיבה תחת הנהגת הסלטאן אבן ביג'אד יושבו באל ע'אטע'ט (עבד אל עזיז, חביב). גם הם קיבלו חינוך דתי על ידי המטוועא. היחס לאבן סעוד הוא כאל האמאם של הקהילה המוסלמית והם העלו מס אליו. כל הוג'ר הכיל קרוב ל1500 איש. חביב טוען כי קרוב ל-150 אלף איש יושבו בהוג'ר עד 1926. בשנת 1930 לכל קונפדרציה יש חלקים אשר מיושבים בהוג'ר. חלק התיישבו מרצון, אך הייתה גם כפייה של התיישבות בכוח הזרוע. העלמא של ריאד היו בעלי סמכות כפרשני החוק (הלמס) אך גם הם וגם אבן סעוד עצמו היו מרוחקים. המטוועא גרו עם האח'ואן והיו בקשר ישיר עימם. הם העבירו הנחיות דתיות כמו גם הטבות חומריות מאבן סעוד, שבאו לכפר על כך שהחקלאות כשלה בדרך כלל, והם במידה רבה נסמכו על סבסודו של אבן סעוד, דבר שחיזק את נאמנותם אליו (חביב, הלמס, עבד אל עזיז). האח'ואן נהגו לכפות את רצונם על האנשים בערים – בחסה, ח'יאל וחיג'אז - הם הפעילו את כוחם ללא הגבלה. הם עוררו פחד בחצי האי, כאשר שמם הלך לפניהם. הם נודעו בשם "ג'ונד אל תוחיד" (החיילים שכפו את דוקטרינת אחדותו של האל). הם הפרידו עצמם בלבוש ובמנהגים ונודעו בפרשנותם הפוריטנית לכתבי הקודש. האח'ואן והמטוועא פעלו בתוך מערכת של טרור ופחד שקשה היה להתחמק ממנה, כל עוד זכו לתמיכה של אבן סעוד ושל העלמא של ריאד. רק אחרי כיבוש החג'אז ב-1926 החלו להתנגד לכוחם בריאד.

ברית לא קדושה: אבן סעוד, המטוועא והא'חואן

אבן סעוד עצמו "בויית" על ידי המטוועא. יש טענות שהוא פחד מעבדאללה עבד אל לאטיף אל שיח' (אל זירקילי). אך כנראה שהפחד שלו נבע מכך שהוא פחד מנסיגת התמיכה של העלמא בו. לזה היה כמובן ביסוס היסטורי – בשנות ה-70 של המאה ה-19 אנשי הדת העבירו את תמיכתם מאח אחד לאחר במשפחה הסעודית (קרופורד) ואז הובטחה התמיכה למי שיכבוש את ריאד ראשון. 

אין לקבל כמובנת מאליה את התמיכה של צאצאיו של אל והאב לאבן סעוד. בזמן הראשידים התמיכה הייתה בשליט הראשידי והוענק לו סיוע נגד הסעודים. רק כאשר אבן סעוד שב לריאד כמנצח הוא קיבל את התמיכה. הראייה הייתה שעדיף שליט אכזר מאשר לא בכלל... (קרופורד). אחרי שבועת הנאמנות של 1902 הנג'דים החלו להתייחס לאבן סעוד כאמאם. קיץ 1921 - אבן סעוד הכריז עצמו כסלטאן נג'ד והאיזורים מסביבה (קוסטינר). קונספט הסלטאנות מוכר ומקובל, ונועד גם להרשים כוחות חיצוניים, בעיקר את בריטניה. 1921 קיים סלטאן אחד במרכז ערב. 1926 – אחרי כיבוש החג'אז אבן סועד הופך לסלטאן נג'ד ומלך החג'אז. החג'אזים היו מורגלים ברעיון המלכות כיוון שהשריף חוסיין אימץ את התואר בשנת 1916. אחרי כיבוש החג'אז אבן סעוד נפגש עם העלמא, הנכבדים, הסוחרים ואנשי נוספים בעלי השפעה בחג'אז וביקש מהם להכנס לדיון על הממשל תחת שליטתו ופיקוחו (המזה). שני התארים שאימץ אבן סעוד מצביעים על הדואליות בשלטונו – אבן סעוד נמנע מלכפות על נג'ד את התואר מלך. האמאמות היה תואר מקובל בתאולוגיה החנבלית והסלטאנות מקושרת לאימאמות בטקסטים הדתיים שלהם ולכן התואר סלטאן היה מקובל עליהם. עוד מוקדם היה בכדי שיקבלו את התואר מלך לשליטם. 1926 – העלמא בנג'ד באופוריה מכיבוש שני המקומות הקדושים – נצחון שהבטיח את שלטונם, כוח אכיפתם ושלטון הדיסיפלינה שלהם על כל הפרובינציות. אז הם היו עסוקים בנושאים הקשורים לטיהור הפרקטיקות האסלאמיות מכל החידושים. חסה השיעית והחג'אז היו בסטטוס דומה, עקב קשרי החג'אזים עם האסלאם העסמאני. יחד עם העיסוק של העלמא בחידושים הטכנולוגיים – האם לגיטימיים או לאו, האח'ואן והמטוועא עסקו בטיהור השטח מכל מה שהגדירו חידושים דתיים לא רצויים כמו המקדשים שנבנו על קברי הנביא ומקורביו, ובכפיית אסלאמיזציה בפומבי (והאבה). אבן סעוד יכול היה לנצל את ההזדמנות להכריז על עצמו כעת כמלך נג'ד אך הוא חש בסימנים של מרד הממשמש ובא. כאשר קשריו של אבן סעוד עם העלמא התחזקו, הנאמנות של האח'ואן התכווצה. האח'ואן של נג'ד החלו מתרעמים על מעמדם ככפופים לאבן סעוד. הם הוכנסו כבר כחברים מן המניין באסלאם הריטואלי משום שהם היו הראשונים לקבל את החינוך של המטוועא. לחברות זו היו תוצאות חמורות ובלתי צפויות. כיבוש חג'אז הביא לפני השטח תפיסות סותרות של ההתפשטות של אבן סעוד: אבן סעוד עצמו ראה בכיבוש שחזור תהילת אבותיו כשליטים של כל הפרובינציות בחצי האי ערב. המטוועא – ראו בכך התרחבות לגבולות האומה המוסלמית, הנאמנה לעקרונות השריעה תחת האמאם שהוא מגן האמונה האסלאמית והוציא לאור של רצונם. האח'ואן, למרות שהיו נתונים תחת המטוועא, לא נטשו את רצונם להשיג הנהגה פוליטית ואוטונומיה. קיימים שלושה צדדים: אבן סעוד –מטוועא – קונפדרציות שבטיות. אל זירקילי מתאר את אל דוויאש כאחד שחש עצמו במעמד שווה לאבן סעוד. הכיבוש של ערי החג'אז נתן למנהיגים השבטיים את התקווה להיות אמירים של השטחים הכבושים. אבן סעוד לא הצליח לרכז את הכוח בידיו כפי שרצה. המנהיגים של האח'ואן ראו עצמם כשותפים בשלטון ולא כאמצעי לכיבושים, שניתן להפטר מהם לאחר מכן (קוסטינר). האמיר של כווית, ראה באל דוואיש פוליטיקאי מצויין שמונע משיקולים פוליטיים ולאו דווקא מאמונה דתית ושאיפותיו הן להשתלט על שטחי נג'ד בעצמו (קוסטינר). המרד של 1927-1930 משקף את המתחים בתוך הברית הקדושה בין אבן סעוד, המטוועא והאח'ואן. לאחר כיבוש החג'אז נערך כינוס של מנהיגי האח'ואן בערטאויה ובו הועברה ביקורת על אבן סעוד – מדיניות, יחס לדת, קשריו עם בריטניה כמו גם דיונים על השיעים בחסה, על הצורך לאסלמם ועל עניין הגעתם של מהגרים ממצרים וסוריה שלא היו מוסלמים אמיתיים לפי ראייתם. הועברה גם ביקורת על הגבלת הג'יהאד על ידי אבן סעוד אשר לא אפשר תקיפת שבטים בעיראק, ירדן וכווית (Shamiyyah). תלונה זו הייתה קשורה בהסכמי חאדא ובחרא עם בריטניה, אשר הסדירו תנועת שבטים בין תחום שלטונו של אבן סעוד, עבר הירדן ועיראק. אבן סעוד ביקש לכנס ועידה עם האח'ואן ב-1927. הוא כמובן התייעץ בעלמא של נג'ד אשר העבירו את המלצותיהם – במקרים רבים הסכימו עם האח'ואן - טיפול בשיעים, הרס מקדשים על קבר הנביא וחבריו וכו'.. העלמא הסכימו שנושא הג'האד והמס המיוחד שנאסף על ידי אבן סעוד נותרו זכויותיו המיוחדות. חוות דעת זו של העלמא הייתה קריטית בעבור אבן סעוד משום שכעת יכול היה לפעול נגד האח'ואן המורדים עם תמיכת העלמא של נג'ד. 1928 – האח'ואן לא קיבלו את דעתם של העלמא של נג'ד והמשיכו למרוד. נראה שהמרד יוצא משליטתו של אבן סעוד והוא מחליט לשלוח מכתב התפטרות לכל קצוות נג'ד. עניין זה גרר נהירת תומכים רבים של אבן סעוד לריאד, ובפניהם הוא נשא נאום מפורסם בו דיבר על השפע האלוהי, המסורת הבדואית ועל השיגיו המרשימים בכיבוש ריאד. שילוב שלושת הדברים יחדיו יצר מטפורה של כוח שלא ניתן להתנגד לו. הוא ביקש מהם למצוא נציג אחר מבני משפחתו שיחליף אותו בשלטון אם הם לא מרוצים מתפקודו (אל זירקילי). בכך הוא הדגיש כי ההגמוניה של משפחתו הינה מקודשת. המומחים הדתיים הכריזו כי ההנהגה של האח'ואן יצאה מהקונצנזוס של האומה וכי יש להלחם בהם עד שתשוב אליהם בינתם. אל דוואיש עצמו הוכרז כתופס שלטון בכוח ולא לגיטימי. לבסוף הם חדשו את הנאמנות לאבן סעוד שקיבל כעת אוטוריזציה דתית לחסל את מה שהיה יכול להתפתח כמכשול לשלטונו. הפגישה בריאד 1928 אשרה את מעמדם של העלמא של ריאד שכבר החל מתעצב ב-1927. להם יש קביעה בנוגע לעניינים דתיים – המשך תפקידם המסורתי והמשך הברית שנחתמה בין אל סעוד ומוחמד אבן עבד אל ואהב בשנת 1744. 1928 – הצליחו לגייס מחדש מספר מהמטוועא שנשלחו לביית את רוב האוכלוסיה של ערב למען אבן סעוד. אחרי כן תפקידם יהיה הגעה לעזרה באכיפת מוסר הציבור במקרה בו יתעורר צורך. הבכירים בהן יוכלו גם להוציא פתוות, וכמובן צריכים להכיר בכך שהם כפופים לפוליטיקה. הם הבינו כי עליהן להגביל את כוחם של המטוועא תחת שליטתם. עם הסכמת העלמא אבן סעוד יכול היה לפייס את האח'ואן ולסיים את המרידה.


קריסת המרד מרץ 1929 – אבן סעוד אוסף כוח צבאי מקרב נאות המדבר של נג'ד בכדי לסיים את מרידת האח'ואן. בריטניה מצידה עוזרת לאבן סעוד – ומפעילה את חיל האוויר המלכותי, שהיווה אלמנט חשוב בהכנעת האח'ואן, אשר רבים מהם נמלטו לגבול הכוויתי. בעקבות כך, הבריטים החליטו להפסיק את השימוש בחיל האוויר, מכיוון שחששו מהשתלטות של האח'ואן על השבטים הכוויתים. בינואר 1930 האח'ואן נכנעים לבריטים בכווית. הם נמסרו לאבן סעוד שהבטיח לחוס על חייהם, אך כמובן שהכניס אותם למאסר (Leatherdale). הבסת האח'ואן – סיום תקופה סוערת בהיסטוריה הסעודית. הם אמנם היוו כוח מצוין למטרת כיבושים אך בעייתי מבחינת כפיפות לסמכותו. אחרי כיבוש החג'אז אבן סעוד לא המשיך את ההתפשטות צפונה ומזרחה – בכדי לא לעורר את כעסה של בריטניה. ההזדמנות שלו קיימת בגבול התימני – 1930 סיפוח עסיר והפיכת השליט האידרסי לסימלי בלבד. הסיפוח אמנם התבצע כבר שמונה שנים קודם לכן אך כעת כל הטריטוריה מסופחת (Leatherdale). הסיפוח לא גרר התנגדות של כוחות זרים או מקומיים, אך הביאה לעימותים צבאיים בין אבן סעוד לאמאם יאהיא מתימן בשנת 1934. ההתפשטות של אבן סעוד הגיעה כעת לקיצה ושטחו הוגבל על ידי המדינות ההאשמיות החדשות שהקימו הבריטים בעיראק ובעבר הירדן. האח'ואן שלא הכירו במצב הפוליטי הזה המשיכו לפשוט על קבוצות שבטיות וערים בצפון. אבן סעוד והבריטים פעלו במשותף בכדי להכניע אותם. הברית בין אבן סעוד, המטוועא והאח'ואן התמוטטה. העלמא של ריאד שהיו מוריהם הרוחניים של המטוועא בתחילה, כעת פעלו נגדם והצדיקו את רדיפתם. מרד האח'ואן לא היה רק מחאה דתית נגד אבן סעוד אלא גם מרד שבטי ששיקף את חוסר שביעות רצונם מהתחזקותו וכוחו של אבן סעוד. הם לא רצו להשאר ככלי בידיו והיו מעוניינים לחלוק עימו את השלטון. מרד האח'ואן מראה כי המדינה המתהווה היא ישות לא שבטית – שהתרחבותה ואיחודה יבוא על חשבון אלמנטים שבטיים. הרבה מהמלומדים הקדישו הרבה לכתיבה על מרד האח'ואן וזה מפתיע שיש חוקרים הרואים עדיין במדינה הסעודית כדוגמא מושלמת למדינה שבטית. למרות שחלקים רבים מהאוכלוסיה היו עדיין שבטים בשנות ה-30 של המאה ה-20, המדינה הייתה לחלוטין לא ישות שבטית וכוח השבטים הלך ונשבר בהדרגתיות. לאחר הכנעת המרד, אבן סעוד הכריז על השטח תחת שליטתו כ"הממלכה הערבית הסעודית" ב-22 בספטמבר 1932 – איחוד של שני המחוזות – נג'ד וחג'אז ויצירת מדינה מאוחדת תחת שלטונו (Leatherdale).

pp. 91-105

זיכיון הנפט (1933) הסכם בין ערב הסעודית לחברת נפט מקליפורניה (SOCAL) להתחלת חיפוש נפט. לאחר פירוק האחוואן, אבן סעוד נותר עם חוב לאומי של 300 אלף לי"שט. לכן הוא הסכים לקבל את היוזמה האמריקאית. בכדי להצדיק את הצעד בפני ההמונים הוא השמיע להם פיוט קוראן שהגדיר את היחסים בין המוסלמים לכופרים – שיתוף פעולה מותר, כל עוד כל קבוצה שומרת את דתה לעצמה. ההסכם הביא לגידול מהיר במספר התושבים הלא-מוסלמים בערב הסעודית. לראשונה נכנסו אמריקאים לאזורים כמו נג'ד. OSCAL קיבלה את הצעתו של אבן סעוד; 5000 לי"שט בזהב תמורת שכירות לשנה ותשלום מיידי של 20 אלף לי"שט. OSCAL העניקה את הזיכיון לחברת בת שלה, CASOC (ב-1944 שמה יהפוך להיות ARAMCO) . מבחינת ערב הסעודית דמות המפתח מאחורי ההסכם היתה פילבי. הוא קיבל לכיסו כסף מ-OSCAL עבור השגת ההסכם. יחד עם זאת, הוא השיג לאבן סעוד את ההסכם הטוב ביותר, נכון לזמן ההוא, והציג את ערב הסעודית לקבוצות אינטרס אמריקאיות. ההסכם נחתם כאשר ערב הסעודית היתה נתונה במצוקה כלכלית. אבן סעוד לווה כספים ונקלע לחובות עמוקים. במקביל ישנה ירידה חדה בהכנסות מתיירות – צליינים הגיעו פחות ופחות עקב המשבר הכלכלי העולמי. ההסכם הביא להקלה מיידית בלחץ הכלכלי.

נפט בכמויות מסחריות בהתחלה לא היה ברור עד כמה ניתן להפיק רווחים מכמות הנפט בערב הסעודית. ב-1938 החלו להפיק כמויות מסחריות. ב-1/5/1939 מיכלית הנפט הראשונה יוצאת. מלה"ע ה-2 פרצה בעיתוי גרוע עבור ערב הסעודית ו-ARAMCO. הפקת הנפט לא נבלמה לחלוטין אך בשל מגבלות שונות, הצטמצמה מאוד. 1938- 0.5 מליון חביות. 1945- 21.3 מליון חביות. המלך נהנה מפריחה כלכלית והקים ארמונות לו ולבניו. ריאד הפכה לאתר בנייה ומשכה בדואים שחיפשו פרנסה. 1940- 47,000 איש בריאד. 1950- 83,000 איש בריאד. ההכנסות גדלו מ-1.3 מליון ב-1938 (שרובן מהכנסות החיג'אז), ל-13.5 מליון ב-1946 ו-212 מליון ב-1952. פיתוח ריאד נקטע בגלל המלחמה. ההכנסות מצליינות נפגעו והיה מחסור בכוח-אדם זר ומיומן, להפקת נפט. ערב הסעודית היתה במחסור חמור של מזון. בלחץ של ARAMCO, רוזוולט הכריז עליה כ"חיונית להגנה של ארה"ב" ב-1943, ובשל כך קיבלה סיוע. בתחילת המלחמה ערב הסעודית הפגינה ניטרליות, אבל אח"כ הכריזה מלחמה על גרמניה. עזרתה של ארה"ב וסובסידיה מבריטניה אפשרו לערב הסעודית לצלוח את המלחמה. 1945-1953 תקופה של שגשוג:

  • התרחבות ריאד, הקמת ארמונות, הקמת צינורות לשאיבת מים, רשתות חשמל, כניסת מכוניות,
  מטוסים, פרויקט הרכבת, כל אלה בסיוע ARAMCO. 
  • ערב הסעודית נכנסה לפוליטיקה הערבית והבינלאומית. המלך נפגש עם פרוק מלך מצרים, רוזוולט-
  הנשיא האמריקאי וצ'רצ'יל- ר"מ בריטניה (כמה חודשים אח"כ ערב הסעודית תתרחק מבריטניה). 
  • משרדי הממשלה התרחבו: בשנות ה-30 וה-40 הוקמו משרד החוץ ומשרד האוצר. בראשית שנות
  ה-50 הוקמו משרד הפנים, הבריאות, התקשורת, החקלאות והחינוך. באוקטובר 1953 אבן סעוד
  הסכים להקים מועצת שרים.

במהלך שנות ה-50 משרדי הממשלה אינם מתפקדים. הכסף הוזרם לבניית ארמונות ולהוצאות ראוותניות של משפחת המלוכה.

נפט וחברה בשנות ה-40 וה-50 למרות התפתחות מהירה של הבירוקרטיה, אבן סעוד נשאר שליט מונרכי לחלוטין. הוא חילק מעט סמכויות לבניו סעוד ופייצל, והחזיק מספר פונקציונרים. לא היה מינהל מסודר מלבד המשרדים שצוינו. ARAMCO בנתה תשתית שחרגה מהפקת נפט בלבד – היא בנתה כבישים, צינורות, נמלים ושדות תעופה. היא אף פתחה בתי-ספר ובתי-חולים. היא היתה מעורבת ברוב העבודות הציבוריות ובמינהל. היא שימשה מעין קבלן של המדינה. האוכלוסייה לא היתה חשופה למנהלי החברה האמריקאים ומשפחותיהם. אלה חיו בנפרד במחנה "דהראן", שהתפתח לעיר שלמה, במתכונת אמריקאית. הבידוד בא מצידם של האמריקאים, אך הסעודים לא שאפו לשנות זאת. רוב מוחץ של העובדים ב-ARAMCO היו סעודים, שגויסו לביצוע עבודות שונות. זה הביא לשגשוג כלכלי בקרב האוכלוסייה, שכן המחנות שבהם גרו עובדי תעשיית הנפט התפתחו והולידו מקורות פרנסה. הסעודים התערבבו עם עובדים פלשתינים, סורים, מצרים ולבנונים. הם נחשפו לתחושת התבוסה של העולם הערבי במלחמת 48'. לרדיו היה תפקיד חשוב בהעברת האינפורמציה וביצירת רגשות הזדהות ושותפות. גישתו הזהירה של אבן סעוד לגבי פלשתין בשנות ה-30, כבר לא תפסה בשנות ה-40 המאוחרות. סוג חדש של מודעות החל להתפתח בקרב עובדי ARAMCO. סעודיה הפכה להיות מדינת מהגרים. אזורי הנפט התפתחו מאוד בזמן שאזורים אחרים נותרו ללא תשתיות. מעט עובדים סעודים החלו להשתלב במשרות ניהוליות ב-ARAMCO. נפתחו קורסים להכשרה מקצועית. מספר סעודים אף נשלחו למצרים, אירופה וארה"ב, כדי לרכוש השכלה. אבן סעוד שביקר במחנות העובדים (וכנראה גם בברה"מ) תמך במהומות (1953) ובשביתות (1956) שהנהיגו עובדי ARAMCO. מטרתן של השביתות היתה להעלות את המשכורות ולשפר את תנאי המחייה במחנות. הם הצליחו להביא להכפלת השכר. תעשיית הנפט ייצרה צורות התנגדות שלא נראו לפני כן בערב הסעודית וכן שימשה רקע לספרות הבדלנית של תחילת שנות ה-50, שדיברה לראשונה על ההשפעות של הנפט והאמריקאים על ערב הסעודית. ARAMCO לא רק יצרה דור ראשון של מנהלים, טכנאים, עובדי ציבור ומיליונרים, אלא גם דור ראשון של אסירים פוליטיים, בדלנים, מגורשים וסופרים אופוזיציונרים. ב-1953 היו בערב הסעודית תומכי נאצר, לאומנים ערבים וקומוניסטים. בעבר, סבל אבן סעוד ממזימות של שבטים וממתנגדים דתיים . בנו, סעוד, כבר סבל ממתנגדים, שייצגו את השיח הפוליטי הערבי של שנות ה-50. מתנגדים אלה צמחו ליד מחנות הנפט.

ערב הסעודית ובריטניה זיכיון הנפט עם ARAMCO סימן את ירידת קרנה של בריטניה בהשפעה על ערב הסעודית. השפעה זו הסתיימה לחלוטין בסוף מלה"ע ה-2. אבן סעוד ביקש את עזרתם של הבריטים במלחמה הבלתי נמנעת מבחינתו עם תימן. בריטניה סירבה וניסתה להניא אותו מכל יוזמה צבאית. בריטניה חששה שעימות זה יגרור אותה לסכסוך עם אטליה. בין מרץ למאי של שנת 1933, אבן סעוד שלח כוחות לאזורי המחלוקת שבין תימן לערב הסעודית. בריטניה תמכה באבן סעוד כאשר דיכא את האח'וואן ב-1927, אך לעימות עם תימן לא רצתה להיכנס. בתימן לא היו לבריטניה שום אינטרסים. בריטניה ראתה במאבק בין ערב הסעודית ותימן, סכסוך מקומי על הטריטוריה של אסיר. אבן סעוד ראה בכך כשלון של היחסים ביניהם. ייתכן כי זו היתה אחת הסיבות לכך שהוא נתן זיכיון לחברה אמריקאית. בשנות ה-30 שאלת פלשתין לא היוותה מכשול ביחסים של אבן סעוד עם הבריטים. אבן סעוד לא הקדיש תשומת-לב למתרחש בעולם הערבי, בשל ריחוקו הפיזי והתרבותי. זאת למרות שהמופתי של ירושלים קבל לפניו על התמיכה הבריטית בציונים. ב-1937 היה ברור שהמנדט בפלשתין נמצא ברגעיו האחרונים ושהארץ תחולק למדינה ערבית ויהודית. בריטניה הודיעה על ההחלטה לאבן סעוד, אך הוא מצידו לא הגיב. את אבן סעוד עניינו יותר שאיפותיו של עבדאללה להרחיב את ירדן על חשבון פלשתין. אבן סעוד היה נחוש לא לגייס את ממלכתו לטובת הרעיון הפן-ערבי. הוא חשש מחדירתם של רעיונות רפורמיסטיים שעלולים לפגוע בשלטונו. גישתו של אבן סעוד לגבי פלשתין לא השתנתה עד פריצתה של מלה"ע ה-2. אחת מהתוצאות שהביאה הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948 הייתה גירושם של אלפי פלשתינים, שברחו למדינות שכנות. תרומתו של אבן סעוד הייתה לבקש מ- ARAMCO להעסיק לפחות אלף פליטים פלשתינים. ARAMCO גייסה 826 פליטים פלשתינים מבירות. בסוף שנות ה-40 דאגתו העיקרית של אבן סעוד היו שתי הממלכות ההאשמיות בעיראק ובירדן. אבן סעוד ראה בבריטים את האחראים להתחזקותם של ההאשמים, והעדיף לפתח את קשריו עם ארה"ב. ARAMCO היתה הכוח שדחך את היחסים בין הסעודים לאמריקאים. ב-1945 התקיימה פגישה בין רוזוולט ואבן סעוד. הפגישה הובילה לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות, על חשבונה של בריטניה. ארה"ב הורשתה להשתמש בנמלים של ערב הסעודית, הקימה בסיס חיל אוויר גדול, קיבלה שטח בתוך ערב הסעודית לשימוש צבאי והקימה צינור נפט שחיבר בין ח'אסה לים התיכון. הזיכיון של ARAMCO הוארך. האינטרס של ארה"ב בערב הסעודית היה הנפט. אחרי הזיכיון של 1933, ערב הסעודית הפכה למדינה הראשונה שפיתחה קשרים משמעותיים עם ארה"ב. בזמן מלה"ע ה-2 בריטניה המשיכה להחזיק בהשפעתה על ערב הסעודית, וארה"ב לא התכוונה לערער את מעמדה של זו. היחסים בין ערב הסעודית לארה"ב קיבלו תאוצה רק בסופה של המלחמה

Madawi al-Rasheed/ the Politics of Dissent – 1953-1973 / pp. 106 – 120

אחרי שאבן סעוד מת התפתח מאבק אכזרי בין בניו הבכורים – פייצל וסעוד. במהלך שנות ה- 50 המדינה הסעודית הייתה על סף קריסה מספר פעמים בגלל היריבות בין האחים. אירועים פוליטיים בעולם הערבי (משבר סואץ ב – 56 ומלחמת ישראל ערב בשנת 67) השפיעו על ערב הסעודית. אידיאולוגיות חיצוניות כמו הנאצריזם, הסוציאליזם הערבי, הבעת'יזם דחפו את ההתפתחות של האסלאם הפוליטי של פייצל. בעזרתו ניסתה סעודיה להפוך לשחקן משמעותי בעולם הערבי. הפרק עוסק במאבקים הפנים סעודיים על רקע הקונטקסט הערבי אזורי.

The Rein of King Sa'ud: 1953 – 1964 יורש העצר סעוד (נולד 1902) הוכרז מלך זמן קצר אחרי מות אביו, אחיו פייצל נהיה יורש העצר. הוא לא התאים והוכיח זאת בתחילת כהונתו. בתקופתו הכנסות הנפט עלו בהתחלה עד 340 מליון דולר בשנת 1954 ואז צנחו ל – 290 מליון דולר ב – 56 ונשארו יציבים בשנים לאחר מכן. היה לו חוב גדול שהשאיר אביו שהסתכם ב כ – 200 מליון דולר והנפט לא עזר לכסותו. סכום זה הוכפל תוך מספר שנים. המטבע הסעודי, הריאל, איבד מערכו אל מול הדולר. אראמקו ובנקים בינלאומיים נוספים סרבו לתת לסעודיה קרדיט. סעוד הקפיא תוכניות ממשלתיות אך המשיך להוציא על בניית ארמונות פאר. הוצאות ממשלה והפוליטיקה שליוותה אותם היו הרקע למאבק על כוח בין סעוד לאחיו השאפתני פייצל. מאבקם החיצוני היה סביב הגדרת אחריות פוליטית וחלוקת סמכויות הממשלה. בהיסטוריוגרפיה מוצגת תקופתו של סעוד כמסורתית שבטית, כוללת שוד רווחי הנפט, מותרות וקונספירציות פנימיות וחיצוניות לערב הסעודית. לפייצל מייחסים אדיקות בדת, פוריטאניות, חוכמה כלכלית ומודרניזציה. לרוב מתואר הקונפליקט כנובע משאיפת פייצל למנוע משבר כלכלי ממדינתו. כלומר, מניע כלכלי של פייצל לצמצם את כוחו של אחיו. אבל המשבר לא היה רק כלכלי כי אם גם חברתי ופוליטי. אחרי מותו של אבן סעוד היה משבר מנהיגות פוליטי – איך לחלק את סמכותו של אבן סעוד בין בניו. 1953 הוקמה מועצת שרים שמטרתה מנהלה ארגונית של השלטון ושהפכה הפלטפורמה של המאבק. המלך היה צריך לאשר כל צעד שלה ולכן לא היה לה כוח. אבן סעוד הקפיד להיוועץ עם יועציו הערבים, הרחיק את בני דורו לשליטה בפרובינציות וקידם רק את בניו. עם הקמת המועצה התחילה תחרות על תפקידים בה. אבן סעוד היה סמכות ללא עוררין ולא השאיר היסטוריה של פרוצדורות מנהליות אחריו. המאבק בין האחים התחיל על תפקידים במועצה. סעוד ביטל את משרת ראש הממשלה בעוד פייצל לקח על עצמו עוד תפקידים וגם סגן ראש הממשלה. תוך עשור נוספו שרים: תקשורת (1953), חקלאות ומים, חינוך, נפט ומינרלים, חג' ואסלאם, ענייני חברה ומידע (1963). התרחבות הממשלה שיקפה את המאבק בין האחים. סעוד החל לקדם את בניו שלו, 1957 פאהד כשר הגנה, מוסייד במשמר המלוכה, ח'אלד במשמר הלאומי וסאעד במשמר המיוחד. אחיו טלאל מונה לשר תחבורה, רופא אביו, ראשיד פירון לשר הבריאות, חיג'אזי ממשפחת סוחרים, מוחמד עלי רידא שמו, מונה לשר המסחר, עבדאללה בא אל-חאייר למנהל משרד התקשורת. אין נציגים של פייצל בממשלה. בעשור הנ"ל נוצרו 3 גושי כוח: סעוד ובניו, פייצל ו – 7 סודיירי, ודודים שהונהגו בידי מוסייד אבן עבד אל רחמן ועבדאללה אבן עבד אל רחמן. התחיל להיווצר גוש נוסף של בניו הצעירים של אבן סעוד: טלאל, בזר, פאיז ועבד אל מוחסין שבהתחלה החליפו נאמנויות בין סעוד ופייצל בהתאם לאינטרסים שלהם.

1958 , בזמן שפייצל מחוץ לסעודיה, טלאל ממליץ למלך להקים מועצה לאומית, גוף מייעץ יותר ממחוקק. סעוד התייעץ עם העולמא. מאחורי ההצעה עמדו מספר משרתים חיג'אזים ונג'דים: מוחמד עלי רידא, עבד אל עזיז מעמר ועבדאללה אל טאריקי. טלאל ראה בזה צעד ראשון לכיוון מונרכיה חוקתית אך זה לא צלח. 1961 טלאל מפוטר מהממשלה ונוקט צעדים יותר רדיקליים. עבר לקהיר ולבירות שם הקים קבוצת אופוזיציה בשם "אל עומארא'אל אל אח'ראר", הנסיכים החופשיים. אלה כללו את כל אחיו המלאים ומשכילים סעודים שהושפעו מהנאצריזם. דרישתם הייתה הקמת מונרכיה חוקתית בערב הסעודית. העיתונות המצרית והלבנונית עקבה אחרי פעילותם שמרכזה היה במלון סנט ג'ורג'. 

רק קבוצה קטנה בחברה הסעודית, בחלקה המזרחי, חשה בשינוי שנבע מתעשיית הנפט. רק מספר מצומצם של ילידים תמכו בטכנוקרטיה. מספר נוסף של בוגרי אוניברסיטאות החלו להופיע ושובצו במשרדי ממשלה שונים. מספר קציני צבא עלו בדרגה לאחר שאומנו בצבא המצרי. כך נכנסו לשירות הציבורי אישים נוספים שהחליפו באופן חלקי את הפונקציונרים של אבן סעוד. איתם נכנסו גם אידיאולוגיות מהעולם הערבי כמו הנאצריזם. עבדאללה אל טריקי עזב בצעירותו את זילפי שבנג'ד ולמג בכווית, השכלה תיכונית קיבל במצרים. בערב הסעודית קיבל עבודה במשרד האוצר תחת פטרונו עבדאללה אבן סולימאן. עבד כמתורגמן לאבן סעוד מול אראמקו. קיבל מלגה מהמלך ללימודים בקהיר ובטקסס, נשא אישה אמריקאית ממנה התגרש בחוזרו לסעודיה. מונה לשר משאבי הנפט והמינרלים ב – 1960. בהשפעת האווירה הבין-ערבית החל לתקוף את אראמקו ודרש את הלאמתה. 1959 בקונגרס הנפט הערבי הראשון הוא דרש לדחות את הסכמי הנפט ולפתוח מו"מ מחדש. זאת בגלל שההסכמים נחתמו כאשר מדינות ערב היו תחת כיבוש קולוניאלי ובהשפעתו. 1960 אל טריקי עומד בראש הקמת OPEC –Organization of Petroleum Exporting Countries. ארגון שהוקם על רקע ההיצף של מלחמת העולם השנייה במטרה למנוע צניחת מחירי הנפט. ההסכם כלל הורדת מכסות יצור של החברות בו. OPEC נכשלה בניסיון להשפיע נגד ירידת המחירים כי למדינות הייה יכולת השפעה נמוכה בגלל חוזים עם חברות זרות. בהמשך הפך הארגון כלי בידי חברות נפט. 1962 פייצל מפטר את אל טריקי בגלל דעותיו הרדיקליות הלאומיות והליברליות. הוא עובר לבירות ומקים שם חברת יעץ לנפט. 1973 בידי ערב הסעודית 25% מאראמקו, 1974 60% וב – 1980 הפכה אראמקו לסעודית. אל טריקי ואחרים הושפעו ממספר אירועים בעולם הערבי: הפסד פלסטין ב – 1948, מלחמת סואץ ב – 1956. זה גרם לשביתות ומהומות בקרב עובדי אראמקו בשנים 1953-1958. מהפכת 1952 הייתה מודל להפיכה של קצינים צעירים. 1955 התגלה קשר של קציני צבא סעודים שאומנו במצרים במטרה לזרוק את סעוד. הסוציאליזם הערבי של נאצר היה גם מודל ההשפעה של הנסיכים החופשיים. למרות שסעוד פחד ממרידות והפיכות אלו היו שאיפות של מעטים והאופוזיציה נגדו לא ממש הייתה מאורגנת. זו נחשבת התקופה הכי תוססת ולא יציבה בהיסטוריה הפוליטית הסעודית. הפעילים הפוליטיים לא היו משבטים גדולים. הם פעלו בעיקר מתוך רצון לשפר את מעמדם והישגיהם השוליים בחברה השבטית. החינוך והצבא לא העלו את האנשים למעמד חברתי גבוה יותר. גם המגויסים לשירות הציבורי נשארו פקידים. החברה עדיין קידשה ערכים שבטיים מסורתיים. במהלך שלטונו של סעוד הרוב הסעודי היה עדיין רחוק מהרעיונות בעולם הערבי. 1962 פייצל מקים קבינט בזמן שהמלך מסעודיה לטיפול רפואי. הוא מכניס את בניו ומדיר את אלה של סעוד. הוא הציע רפורמה שכללה 10 נקודות: טיוטא לחוקה, ביטול עבדות והקמת מועצה שיפוטית. כשחזר, איים סעוד להפעיל את המשמר המלכותי נגד אחיו. בתיווך העולמא' ואנשי משפחה סעוד נכנע והסכים להתפטר במרץ 1964. הוא עזב לקהיר ומת ביוון ב – 1969. עם התפטרותו נגמרה תקופת אי היציבות בסעודיה כמו גם תקופת טלאל והנסיכים החופשיים.

Saudi Arabia & the Arab World in the 1950's: 1952 התמוטטות המשטר המונרכי בעיראק איתו שמר אבן סעוד על יחסי ידידות על רקע יריבות משותפת עם עיראק וירדן ההאשמיות. הקצינים החופשיים בראשות גמאל עבד אל נאצר הכריזו על מצרים רפובליקה. 1955 סעוד חותם עם נאצר הסכם הגנה. זאת כנגד עיראק שחתמה על ברית בגדד עם בריטניה ופקיסטן. מטרת ברית בגדד הייתה לאפשר תנועת כוחות צבאיים באזור לשימור האינטרס\של מדינות המערב אל מול בריה"מ. סעוד קיבל את הפן ערביות של נאצר ואת החבירה לבריה"מ. 1954 מנהל מו"מ עם היוונים על שאיבת נפט. 1956 סעוד תומך בהלאמה המצרית של תעלת סואץ. ההשפעה הבריטית בסעודיה שוקעת. 1953 סכסוך של אבן סעוד עם עומאן ואבו דאבי שם יש אינטרסים בריטים ולכן גם תמיכה. סעוד תמך באימאם גליב נגד הסולטאן של מוסקט ובכוחות ההתנגדות השבטיים בעומאן נגד הסולטאן הפרו בריטי סעיד איבן תאיימר. 1956 תמיכה של סעוד ונאצר בהתנגדות הירדנית לברית בגדד מתוך חשש לחיבור האשמי. מצרים אימנו קצינים סעודים. דבר זה התגלה ב – 1955 כטעות בגלל ניסיון הפיכה של עבד אל רחמן אל שמראווי ו 12 קצינים נוספים שאומנו בעיראק. היחסים עם נאצר ממחישים. 1956 נאצר מגיע לדהראן ואח"כ לריאד לדון באיחוד מצרי – סעודי – סורי. סעוד הבין שיש יותר מדיי חילוקי דעות. נאצר ניהל מאבק באחים המוסלמים שניהלו קשר רציף עם הסעודים. 1958 האיחוד בין סוריה למצרים היה שיא הדרדור ביחסים. בעיתונות הלבנונית התפרסם שסעוד נתן לראש המודיעין הסורי, עבד אל חמיד אל סאראג', צ'ק של 1.9 מליון דולר כדי שירצח את נאצר. זה הזיק לתדמית הסעודית בעיקר בגלל הפופולאריות של נאצר בעולם הערבי. 1957 ביקור של סעוד בבגדד אצל פייצל 2. סעוד החל לראות את עיראק ככוח נגדי לנאצר. היחסים לא נמשכו הרבה זמן כי ב – 1958 ההאשמים סולקו ע"י קצינים בראשות קולונל עבד אל סאלאם אריף ועבד אל קארים קאסים. התחרות עם מצרים עברה לתימן שם המצרים תמכו בקצין עבדאללה אל סלאל שהתנגד לאימאם אל באדר ב- 1962. תימן הפכה רפובליקה לא מונרכית הראשונה בחצי האי הערבי ובכך הפכה לאיום על סעודיה. המאבק בתימן הפך מיקרו קוסמוס ליריבות הסעודית מצרית. הסעודים תמכו במלוכנים והמצרים ברפובליקאים. 1962 ביטול היחסים הדיפלומטים בין המדינות ע"י סעוד. בשנות השישים נמשכה המתיחות. לסיכום: סעודיה הייתה כוח פוליטי שולי בעולם הערבי. קשריה עם מצרים היו בעיקר מתוך אינטרס אובססיבי נגד ההאשמים. שאלת פלסטין הייתה שולית עבור סעוד ואביו. Saudi Arabia & the United States in the 50's and Early 60's: עד מלחמת העולם השנייה אראמקו הייתה ארה"ב בשביל סעודיה. אחרי מלה"ע 2 כשהנפט הפך מאלמנט כלכלי לאלמנט אסטרטגי חיוני, ארה"ב שאפה להחליף את הדומיננטיות הבריטית באזור. ארה"ב לא הייתה תלויה בנפט במזה"ת וראתה אלמנט חשוב בשיקום הכלכלות האירופאיות אחרי המלחמה (כחלק מתוכנית מרשל). ארה"ב מוטרדת מהאיום הקומוניסטי ורוצה על כן לשמור על הקו הבריטי של תורכיה דרך הדרדנלים - הים התיכון – איראן – המפרץ הפרסי – לאוקיאנוס ההודי. הדוקטרינה של אייזנהאור הניחה שנוצר ואקום באזור אחרי התבוסה של הצרפתים והבריטים ב – 56. הדוקטרינה הבטיחה תמיכה צבאית לכל מדינה שתאוים מהקומוניזם. 1957 הסכם סעודי אמריקאי שכולל סיוע במטוסים, ציוד צוללות, רכבות וטכנאים בתמורה לכך שהסעודים לא יעזרו למצרים. הסכם נוסף כלל הקמת בסיס צבאי אמריקאי בדהראן. סעוד ניסה לרכך את ההתנגדות של נאצר לדוקטרינת אייזנהאור אך ללא הצלחה. 1962 מטוסים מצריים מתקיפים בגבול סעודיה תימן ומטוסים אמריקאים הזהירו אותם בהפגנתיות. פייצל מבקש סיוע מהאמריקאים ואלה מסכימים להקים סוללה נגד מטוסים לאורך הגבול. רגיעה כתוצאה מרצונו של קנדי לעבוד עם נאצר. הוא ראה בו כוח מקומי לא קומוניסטי דומיננטי. 1963 פייצל מקיים מגעים עם הבריטים לחיזוק המשמר הלאומי. הגיעו משלחת של מאמנים לצבא עם ציוד לחימה ומטוסים. זה נבע מהרצון הסעודי למצוא תמיכה חלופית לארה"ב לאור מדיניותו של קנדי והכרתו ברפובליקה של תימן ב – 1962. יחסים מתוחים בין ארה"ב וסעודיה בשנות ה – 60 ופייצל מסרב לדרישת ארה"ב להסיג את כוחותיו מתמיכה במלוכנים בתימן. אח"כ התקרבות בגלל פחד סעודי מהקומוניזם והסוציאליזם הערבי al-Rasheed/ the Reign of King Faysal (1964-1975) pp. 120-134

שלטונו של המלך סעוד לווה בעליה עקבית ברווחים מהנפט, אשר השכיחו את המשבר הכלכלי שהיה קודם לכן. פייצל ירש מדינה חסרת כל תשתיות. הוא מינה את אחיו חאליד ליורש העצר ואת סלטאן לשר ההגנה והתעופה. הוא מינה את מחמד זאקי ימאני כמחליף לאל-טאריקי לתפקיד שר הנפט, מכיוון שאל טאריקי נחשב לבעל דעות קיצוניות בנוגע לעראמקו - דרש יותר שליטה סעודית על משאב זה. למרות שנוסדה סוכנות תכנון בזמן שלטון סעוד, לא התגבשו שום תוכניות. ב-1965 התכנון התמסד ב"ארגון לתכנון מרכזי" שהפך ב-1975 למשרד התכנון. התכנית הראשונה קבעה כי הייצור המקומי אמור לצמוח בשיעור של 9.8 בשנה. נקבע תקציב ובו הקצבה ברורה לפרויקטים חשובים. נקבעו תכניות לגבי הגנה, חינוך, תחבורה. כאשר ההכנסות מהנפט גדלו הקצאות התקציב גדלו בהתאם. תכנית החומש הראשונה נועדה ליצור ולפתח תשתית חומרית, כולל בניית דרכים, שדות תעופה ונמלים , הגדלת ייצור ואספקת חשמל ותקשורת. שירותים ציבוריים, בתי חולים ומרכזים רפואיים צמחו והגיעו לחלקים נרחבים יותר באוכלוסייה. חינוך יסודי לא היה קיים בכל המחוזות. בנים של משפחות נכבדות נשלחו ללימודים בפנימיות במצרים ובלבנון ולא היה קיימים בתי ספר לבנות. פייצל העמיד בראש סדר העדיפויות כעת ייסוד מערכת חינוך לבנות. השקעות בחינוך גדלו ל- 10% מהתקציב. בזמן שלטון סעוד, נפתחה אוניברסיטה על שמו ב-1957. פייצל שינה את שמה לאוניברסיטת ריאד ותכנן מוסדות נוספים בכדי לציין את מחויבותו לתחום החינוך. הכשרה מקצועית ומוסדות לחינוך גבוה נבנו יחד עם בתי ספר לחינוך יסודי ותיכוני לבנות. נפתחה אוניברסיטה לנפט ומינרלים בדהראן ב-1969. נוסדו גם בתי ספר גבוהים ללימודי אסלאם – במדינה. בפרובינציה המזרחית אוניברסיטת המלך פייצל נוסדה ב-1975. אוניברסיטאות אלו נועדו ליצור שכבה של סעודים משכילים. עקב ריבוי המוסדות נוסד ענף נפרד שטיפל בהן בתוך משרד החינוך, שקיבל ייעוץ ממומחים אמריקאים. התרכזותו של פייצל בחינוך בכלל ובחינוך לבנות בפרט יצרה לו שם של דוגל במודרניזציה. רצונו ליצור תשתית כלכלית יצרה עלייה חדה במחירי הנפט כתוצאה מאמברגו הנפט של 1973. ב-1975 הכנסות הנפט היוו 75% מכלל ההכנסות. עלייה במחירי הנפט הביאה להרחבת מנגנוני המדינה והבירוקרטיה. המדינה בצורתה המודרנית התפתחה יחד עם העלייה במחירי הנפט בשנות ה-70'. יחד עם הרפורמות, הייתה תחושה של שמרנות פוליטית. המג'לס א-שורה (המועצה המייעצת) שהייתה אמורה לפעול מ-1962 לא תפקדה. גם הממשלה הייתה תחת שליטתו של פייצל – הוא אוחז בשני התפקידים – מלך וראש ממשלה. הוא הבטיח את מעמדו על ידי הצבת שתי המשרות החשובות במדינה בידי אחיו למחצה שהיו נאמנים לו – שר הפנים היה נוואף ושר ההגנה היה סלטאן. תרומתו החשובה לייצוב המדינה – חלוקה של תפקידי מפתח לאחיו הנאמנים. הוא פיטר את בניו של סעוד משירות המדינה וגיבש את דפוסי הירושה בממלכה. הירושה תעבור בין בניו של אבן סעוד ולא בין נכדיו. טלאל נותר בגלות. הנסיכים החופשיים ושאיפותיהם לייסוד מונרכיה חוקתית לא הצליחו, כמו גם רעיונות הלאומיות הערבית והסוציאליזם שלא זכו לתמיכה. השמרנות הפוליטית של פייצל שולבה עם הראייה כי סעודיה יכולה לייבא מומחים טכנולוגיים וכלכלה מודרנית ולהישאר נאמנה לאסלאם האמיתי (השפעות של החינוך הדתי שקיבל בצעירותו). הוא ראה בפאן ערביות של נאצר איום ישיר להישרדות הקבוצה השלטת הסעודית. רעיונות הבעת' של מישל אפלאק נהפכו לאיומים כאשר עלתה הבעת' כמפלגה שלטת בעיראק ובסוריה. פייצל אימץ את המודרניזציה בתוך המסגרת האסלאמית. בתקשורת הסעודית הוא הוצג כמלך המוסלמי האמיתי. דמותו של סעוד נעלמה מדמיון הציבור והשכחה הלאומית לתקופתו קיבלה עידוד – סעוד לא הוזכר בספרי הלימוד, תמונתו לא הוצגה במבני ציבור ובבתי ספר, האוניברסיטה שנשאה את שמו שינתה את שמה. תחת פייצל והרפורמות שלו העלמא אומצו פנימה. משרד המשפטים נוסד בשנת 1970. העלמא הבכירים הפכו לעובדי המדינה. "הברית הקדושה" בין סעוד לווהאב נהפכה לממוסדת. התזמון חפף למודרניזציה המתגברת וההתפתחויות במדינה שהציבו בפני המלך בעיות קשות. רק אחרי הבטחת לעלמא שהבנות יקבלו חינוך דתי תחת משרד נפרד (משרד החינוך לבנות תחת פיקוח העלמא), אפשר היה לבנות בתי ספר לבנות בהיקף נרחב. כך היה גם לגבי התפתחויות וחידושים נוספים. חידושים טכנולוגיים התקבלו בקשיים עצומים בקרב החברה הסעודית השמרנית תחת הדוקטרינה הוהאבית. פייצל לחם בכדי לשתף את העלמא. הוא הבטיח להם תגמולים רבים על תמיכתם בו. כעת הידע הדתי של העלמא החל לעבור לדורות הבאים בורה ממוסדת דרך אוניברסיטאות הדתיות, אשר החליפו את המרכזים הלא פורמאליים של הלימוד שהיו קיימים עד כה. מספר הסטודנטים באוניברסיטאות הלך ועלה. פייצל תגמל את המוטווא אשר סייעו לאביו להשתלט על שטחי חצי האי ערב בתגמולים על אדיקותם ולמדנותם. הוא מיסד את השיטה שהוקמה על ידי אביו. העלמא הלא פשרניים נשללו מכל עמדת סמכות ופייצל זכה לתמיכה כמעט בלתי מעורערת של העלמא. ההכנסות מהנפט אפשרו למדינה הסעודית לייצב מכניזם ישן – חלוקה מחדש של רווחים בקרב האוכלוסייה. עודפים שנצברו מקבוצה מסוימת כתוצאה ממס שנגבה או פשיטות חולקו לשבטים אחרים ונשמר חלק לאחזקת המשפחה ולבניית הכוח הצבאי. השאר נוצל לשם קניית נאמנויות. בתחילת שנות ה-70' היו עודפים רבים ומענקים רבים חולקו. ההכנסות מהנפט אפשרו לקבוצה מוגבלת של משלמי מס (עולי רגל זרים, משפחות סוחרים נכבדות ואיכרים נטולי אמצעים) להשתחרר מעול המס בפועל, מכיוון שזה לא היה הכרחי עבור הממשלה לכפות מס על קבוצות אלו. עם הנפט, משפחות סוחרים מקומיים איבדו את יכולתם לנהל מו"מ עם המדינה. תחת שלטון פייצל המדינה נתנה הטבות, טיפולים רפואיים, בתים חדשים, מסמכים, מלגות, אתרי בנייה ומתנות כספיות. יותר חשוב מכך, המדינה נהפכה לשומרת השער שאפשרה את קיומם של כל אזרחיה. השפעתה חדרה לכל האספקטים של החיים – החברתיים והכלכליים. פשוטי עם ואצולה נכנסו לעידן של עמלות ותשלומים שליוו חוזים לכל תכניות הפיתוח, תנופת בנייה והוצאות צבאיות. המדינה הפכה למעסיק הראשי בכך ששלמה ישירות לאזרחים המועסקים בשורותיה וגם בעקיפין שלמה בהטבות, עמלות ועוד... סעודיה יצרה אנשי עסקים משלה, שהיו אנשי משפחת המלוכה שנדחקו מעמדות הנהגה. היה קשה לא להתחרות בסוחרים המקומיים. נסיכים ששרתו כשרים או במנהל של פייצל תפסו את ההזדמנויות הכלכליות ראשונים. הם נהפכו לקבלני משנה של המדינה. הכנסות הנפט אפשרו גיבוש של משפחה מלכותית מאוחדת באינטרסים כלכליים ופחות על בסיס קשרי דם. האצולה השבטית לא יכלה כעת לאתגר את הטריטוריה שגובשה עקב הכנסות העצומות מהנפט. השיחים והאמירים לשעבר הוכנסו בתוך המערכת המדינתית על ידי נישואים פוליטיים ודרך ניהול עסקים משותפים והם היו תלויים בטוב ליבו של השלטון. הם אבדו את עצמאותם ויכולת מיקוחם עם המדינה, ונהנו מהקשרים עם הנסיכים אשר מוצאם מאותו השבט. פשוטי עם סעודים נהפכו למקבלי הטבות ומענקים שחולקו כסובסידיות ממשלתיות, משכורות לעובדים בבירוקרטיה של המדינה, בצבא ובמשמר הלאומי. הגל הראשון של בירוקראטיים, טכנוקרטיים ומומחים היו נטולי כל כוח מיקוח עם המדינה. הם היו מפוצלים. העושר והחינוך לא יכלו לפתור ולגשר על הפערים האזוריים. סגנון החיים איחד עם שכבת המשכילים הסעודית החדשה אך לא יצרו קבוצה הומוגנית. המומחים הסעודים נותרו תלויים במדינה שפיצלה אותם על ידי מתן גישה לא שווה לעושר. נאמנות למשחה, לשבט ולמחוז המשיכה להיות מרכיב חשוב בנות ה-70'. נשואי נשים בין שבטיים עדיין אסורים ובכל נשמרו ההפרדות החברתיות. במקביל לכך החלו נשואי גברים עם נשים ממדינות ערביות שכנות. אחרי שרכשו השכלה מחוץ לסעודיה, הגברים הסעודים חזרו לסעודיה פעמים רבות עם נשים לא סעודיות – תוצאה של הגבלות פנימיות והאטרקטיביות של הגברים הסעודים – עושרם הרב. באמצע שנות ה-70' הוטלה הגבלה על נישואים מחוץ למדינה שהותנו כעת באישור המשרד הפנים. נישואים של נשים סעודיות לגברים זרים נאסרה לחלוטין. חינוך ונפט תחת שלטון פייצל עשו מעט לשינוי ההיררכיות החברתיות בסעודיה. החברה נהפכה לחברת צריכה. הדבר החשוב ביותר עבור כל הסעודים היה כיצד לצרוך מבלי לאבד את האותנטיות (במונחים אסלאמיים). Faysal and the Arab World

המעורבות הסעודית במלחמה בתימן החלה תחת שלטון סעוד ונמשכה בימיו של פייצל. נאצר הגיע לג'דה באוגוסט 1965 והבטיח כי הכוחות המצריים יסודו מתימן עד נובמבר 1966. תחת תנאי הסכם ג'דה פייצל הבטיח להפסיק את העזרה למלוכה התימנית. המעורבות הסעודית והמצרית בתימן נספקה עם פרוץ מלחמת ערב-ישראל ביוני 1967. המלחמה של יוני 1967 הייתה קצרה ביותר. בריגאדה סעודית של 3000 חיילים נשלחה לירדן במהלך המלחמה. הם לא עסקו בלחימה ממש אך תמכו במלך חוסין. כנראה שפייצל ראה בירדן מדינת חיץ בין סעודיה לישראל. בתוך שישה ימים מצרים אבדה את סיני ועזה, ירדן איבדה את ירושלים והגדה המערבית וסוריה איבדה את רמת הגולן ונאצר איבד את טענתו להנהגה ערבית למרות שעדיין היה פופולארי. התגובות בסעודיה למלחמה לא היו קשות כפי שהיו בשאר מדינות ערב. אך נערכו הפגנות אנטי אמריקאיות בחג'אז ובבירה. הפגנות חשובות נערכו בפרובינציות המזרחיות – קאטיף, חאבור ודאמאם. באוגוסט 1967, אחרי התבוסה המשפילה, המנהיגים הערביים, כולל פייצל הכריזו בחרטום על שלוש סיסמאות (שלושת הלאווים): לא להכרה במדינת ישראל, לא למו"מ עם ישראל, ולא לשלום עם ישראל. הועידה זו התחייבו סעודיה, כווית ולוב (יצרניות הנפט הגדולות) לעזור במימון קווי ההגנה של סוריה, מצרים וירדן. אחרי הועידה סעודיה הפכה למייצאת של כספים למדינות הנאבקות בישראל. סעודיה נכנסה ללב הפוליטיקה הערבית. בפגישה נוספת פייצל ונאצר החליטו לסגת מתימן עד סוף 1967. כעת הניצחון היה בידי הסעודים – כוחו של נאצר ומעמדו התערערו עקב התבוסה במלחמה. כעת סעודיה יכולה לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה הערבית, כמדינה מובילה עם מורשת אסלאמית ומגנת המקומות הקדושים. במהלך שלטונו של פייצל עיראק צצה ועלתה שוב כמקור לדאגה לסעודיה אחרי הפיכת הבעת' ב-1968. כעת הבעת'יזם תפס את מקומו של הנאצריזם, והיווה איום על ערב הסעודית בסיסמאותיו הקוראות לאחדות ערבית וסוציאליזם. סיסמאות אלו נחשבו ללא אסלאמיות עבור פייצל. הפלישה העיראקית לכווית ב-1961 זכורה היטב לפייצל ולכן חשש מהשתלטות הבעת' על המדינה. בגדד הפכה למרכז עבור סעודים שתמכו בבעת' ולשיעה. הם העבירו שידורים לערב הסעודית ופרסמו עיתון שהיה פופולארי בקרב שמאלניים ותומכי הבעת'. ב-1969 פייצל ניצב בפני קשר פנימי שנועד להפילו מכיסאו, בה היו שותפים אנשי צבא, משטרה וטייסים. פייצל היה מזועזע במיוחד שגילה שאחד מהם היו טייסו האישי. נערכו מעצרים המוניים וחלק מהחשודים נמלטו מסעודיה ולא שבו אליה עד מותו אחרי מותו של פייצל. פייצל תמך במאבק הפלסטיני וצבע את תמיכתו בצבעים אסלאמיים. ב-1969 פייצל נכח בפסגה הערבית ברבאט, שם אש"פ הפך לנציג היחיד של הפלסטינים. ההתחייבות הסעודית להעברת מימון לאש"פ הכניסה את סעודיה למרכז הפוליטיקה הערבית, והם העבירו מימון למחנות אימונים של אש"פ בלבנון סוריה וירדן. בשנות ה-60' פייצל רצה לארגן ועידה אסלאמית בניסיון להרחיב את היריעה של הפוליטיקה האזורית והכליל מדינות מוסלמיות לא ערביות כמו איראן ופקיסטן במטרה להפחית מהשפעתה של מצרים. איראן וירדן תמכו במאמציו הדיפלומטיים. הוא נהיה מעורב בפאן אסלאמיות וניסה להחיות את הקונגרס המוסלמי העולמי הלא ממשלתי. המטרות בפאן אסלאמיות: 1) להגביר שת"פ בין ממשלות של מדינות מוסלמיות. 2) להקטין את האיומים הסובייטים ונטיות קומוניסטיות בעולם הערבי. 3) לנייד את המדינות המוסלמיות למאבק נגד ישראל. במאי 1962 הוא מימון ועידה במכה שמטרתה הייתה למצוא דרכים להלחם בחילוניות ובקיצוניות בעולם הערבי והמוסלמי. הועידה הכריזה כי אלו אשר מעוותים את האסלאם וקוראים ללאומיות הם אויבי הערבים. הועידה הוקמה הליגה של העולם המוסלמי והמטה ישב במכה. כאשר מסגד אל אקצא בירושלים הועלה באש ב-1966 המלך חוסין מירדן כינס ועידת פסגה ערבית. פייצל הציע לכנס ועידה אסלאמית, כנראה בכדי לחתור תחת נאצר. ב-1970 23 שרי חוץ של מדינות מוסלמיות נפגשו בג'דה לייסד מזכירות כללית של הלידה המוסלמית תחת פטרונות סעודית. הוסכם להיפגש פעם בשנה בכדי לקדם שיתוף פעולה בין המדינות המוסלמיות. בפגישה שנייה שנערכה ב-1972, הועידה החליטה לייסד קרן עבור מלחמת הקודש נגד ישראל. הם גינו את ישראל על סיפוח החלק הערבי של ירושלים. בשנות ה-70' הליגה המוסלמית העולמית וארגון הועידה האסלאמית הפכה לבסיס להפצת ההשפעה הסעודית בעולם המוסלמי. הזדהות עם העולם המוסלמי הייתה תשובה לאיומים החילוניים והסוציאליסטים מתוך העולם הערבי. ברמה הבינלאומית, מעמדו של פייצל הרקיע שחקים. פייצל נהפך לסמל של הפוליטיקה הערבית בקרב הערבים והמוסלמים בעולם כולו. פייצל פנה לאסלאם כאלטרנטיבה ללאומיות הערבית. סעודיה ממנה פעילויות אסלאמיות בעולם כולו – הקמת מוסדות דתיים, מסגדים והקמת בנק פיתוח אסלאמי שסניפו הראשי בג'דה. כאשר פייצל נקט במדיניות פאן אסלאמית, המעורבות של מצרים וההסכמה הסופית עם מנהיגותה היו חשובים – שמצרים היא בעלת חשיבות רבה בעולם הערבי. זה נהפך לאפשרי אחרי מותו של נאצר. נוצרו קשרים מיידים עם סאדאת, שסילק את הנוכחות הסובייטית ממצרים עם עלייתו לשלטון וחתר לברית עם ארה"ב ונטש את האסטרטגיה הפאן ערבית. מצרים הפכה לבת ברית ולא איום. סעודיה העניקה למצרים תמיכה כלכלית. פייצל סייע גם ליצירת הקשרים בין מצרים לארה"ב. פייצל הצליח להציל את סעודיה מהסערה הפנינית שהתחוללה עם המהפכים בעולם הערבי. ובתוך המדינה המצב הכלכלי השתפר והיו תכניות רבות לפיתוח שהחלו מתבצעות. פייצל זכור ברפורמות הרבות שביצע, אך גם בדיכוי האכזרי של מתנגדים בתוך המדינה – נאצריסטים, בעת'יסטים, לאומיים ערביים, סוציאליסטים וקומוניסטים. אמצעי הביטחון הפנימי היו חמורים והוא דכא קבוצות מתמרדות בכוח רב. האופוזיציה החילונית בסעודיה באה אל קיצה. ברמה האזורית, פייצל הצליח להסיר את האיום על סעודיה מכיוון משטרים מהפכניים בעולם הערבי. מאחורי הקלעים, הדיפלומטיה הבטיחה את הישרדות המדינה הסעודית ברקע של קונפליקטים ערביים- ישראליים ורטוריקה מהפכנית. היריבה הראשית של סעודיה נותרה מצריים הנאצרית. עד כה תפקידה של סעודיה בעולם האסלאם היה סימבולי בלבד. רק בעקבות זרימת הכספים האדירה מהכנסות הנפט המצב השתנה וסעודיה הפכה למעורבת יותר ויותר. אך שלטונו לא היה מתקדם – ההבטחות לשיתוף מועצה מייעצת וממשלה לא התקיימו. אך אין ספק בכך שגיבוש המדינה הסעודית ושרידותה במהלך השנים הקשות של שנות ה-60' היו הודות למאמציו. הצלחתו בייצוב הפוליטיקה הפנימית והפופולאריות שלו בעולם המוסלמי פעלו על רקע העושר החדש שהוא החל להחזיק בידיו. עליית מחירי הנפט בצורה דרמטית בשנות ה- 70' אפשרה לסעודיה להיהפך לשחקנית ראשית ברמה האזורית והבינלאומית.

Al-Rasheed, Madawi, pp. 135-143


משפע לצניעות 1973-1990 .

אמברגו הנפט הקצר של ערב הסעודית עם שאר מדינות ערב המייצרות נפט על ארה"ב ואירופה כתוצאה מתמיכתם בישראל במלחמת 73', הכניס את ערב הסעודית למרכז הבמה העולמית. האמברגו הוביל לעלייה קיצונית במחיר הנפט מה שהכניס לסעודיה כסף רב ועוצמה שלטונית מבית כלפי אוכלוסייתה. כלכלת פייצל והרפורמות החברתיות של שנות ה- 60', יושמו בשנות ה- 70' ואפילו בצורה יותר רחבה מהמתוכנן, כתוצאה מההכנסות הגדלות. הרווחה של שנות ה 70' והעושר הגדול הגדיל את מידת הפגיעות של המשטר הסעודי מבית ומחוץ, ולכן הסועדים חיפשו פטרונים, לצורת הגנה. ערב הסעודית המשכיה לראות בארה"ב כמדינה שתתן לה הגנה, אך היחסים בשנות ה 70' אינם כפי שהיו בתחילת הדרך – מסוף מלחמת העולם השנייה, היחסים בתקופה הזו קצת בעיתיים. החברות עם ארה"ב הפכה להיות יותר דחופה בשל הרווחה בערב הסעודית, זאת מאחר וזו מדינה נטולת כוח אדם מקצועי וטכנולוגיה מתאימה, ולכן היא לא מסוגלת להגן על עצמה. אך לערב הסעודית קיימים המשאבים הכספיים לקנות בטחון, אך המחיר גבוהה יחסית. הרעש הגדול בשנות 70 ' שהביא עימו את הפגיעות, כמו-כן, הצורך לביטחון גבר בשנות 80 כאשר מחירי הנפט ירדו בצורה חדה – הכנסות ערב הסעודית ירדו. ובמקביל לכך חלו התפתחויות אזוריות בשנות ה 80 ( 79' – מהפיכה באיראן , פלישת ברה"מ לאפגניסטן באותה שנה ), התפתחויות אלו הפחיתו במעט את תחושת חוסר הביטחון. בשנות ה80 המתח עבר מהמזה"ת אל המפרץ הפרסי. באותה תקופה ערב הסעודית הייתה במצב של אי יציבות , זאת בשל המצור על המסגד במכה ( 1979 ), והתפרעויות שיעיות ( 1979-80 ) שיצרו אתגרים מבית עבור המשטר, שהגיע למסקנה שמצבו מסוכן מתמיד. חשוב לציין שגם במצב ששפע של שנות ה70 והחמרה במצב בשנות 80, דבר אחד היה ונשאר דומיננטי בפוליטיקה הסעודית והוא הפגיעות שנעוצה עמוק בהוויה הסעודית, פגיעות תוצר של שילוב בין גורמים דמוגראפיים וכלכליים – אוכלוסיה קטנה וטריטוריה ענקית ורווחה גדולה, לבין גורמים התפתחותיים – מקורות כוח אדם לא מקצועי והישענות כוח עבודה זר. בנוסף הבעייתיות הדתית, מצד אחד אחראית בעיני הערבים ( מוסלמים ) על המקומות הקדושים ומצד שני ערב הסעודית נמצאת ביחסים טובים עם כוח זר כמו ארה"ב.


רווחה : אמברגו הנפט ( 1973 )

הצהרות הממשלה הסעודית כי לא תשתמש בנפט ככלי פוליטי נשארו ברמה הדקלרטיבית בלבד, מאחר וערב הסעודית, כאשר מחירי בנפט הרקיעו בתחילת שנות ה70 היא הורידה את המחירים , זאת במטרה להדק את היחסים עם ארה"ב. מחירי הנפט עלו ביולי 73' על פי החלטת OPEC ב 11.9% וגם בפרוץ מלחמת אוקטובר 73' מחירי הנפט עלו. באוגוסט 73' – הכריז פייצל שהוא לא מוכן להמשיך לספק נפט כל עוד ארה"ב ממשיכה ביחסיה ההדוקים עם ישראל, איום זה כוון גם לאירופה. העולם המערבי היה מופתע באוקטובר 73' כאשר ערב הסעודית הצטרפה לאמברגו הנפט של המדינות הערביות שמציירות נפט. ראשיד מתארת שהצטרפותה של ערב הסעודית לאמברגו לא היה מיידי, הצטרפותה הייתה לאחר שמהלך המלחמה ב 73' לא תאם את ההצלחה של תחילתו, והחלו להופיע בעיות. ובנקודה זו הצטרפה ערב הסעודית לשאר המדינות המייצרות נפט שהיו תחת לחץ של הפתח ( PLO) החל מ 7 לאוקטובר 73 '. ב 17לאוקטובר 73' נפגשו עשר המדינות ערביות המייצרות נפט בכווית והחליטו על מספר צעדים : 1) להקטין ב 5% את הפקת הנפט בכל חודש עד שהעימות במזרח התיכון יבוא על פתרונו. 2) העלאה ב 17% את מחירי הנפט. אך ערב הסעודית הלכה קצת יותר רחוק מהחלטות אלה והורידה את תפוקת הנפט ב 10%, עם חרם מלא על ייצוא נפט לארה"ב. כמו-כן ערב הסעודית הצהירה שהיא תפסיק את אספקת הנפט לכל המדינות בעלי עמדה פרו-ישראלית. המהלך הזה של ערב הסעודית הכניס אותה למרכז הבמה בפוליטיקה הערבית ודחקה את מצרים שהפכה להיות תלויה בערב הסעודית ובמערב לאחר מלחמת 73'. האמברגו זעזע את הקהילה הבינלאומית כאשר מחיר הנפט עלה ב 70% לערך, אך הנפגעות הגדולות היו אירופה ויפן ולא ארה"ב. האמברגו לא ארך יותר מ 6 חודשים, ולמרות ההצהרות תפוקת הנפט ירדה בכדי 4.5% בלבד, וארה"ב איבדה רק מירידה של 12% מאספקת הנפט הרגילה. כאשר ערב הסעודית ושאר מדינות ערב המייצרות נפט פגעו באינטרסים מערביים, החלו להישמע איומים מצד ארה"ב שהיא עלולה להשתמש בכוח צבאי לשבור את האמברגו, כמו-כן בחודשים האחרונים של 73' ארה"ב איימה להשעות את אספקת המזון למדינות ערב. מצידה של ערב הסעודית אמברגו הגדיל את הכנסות הנפט, דבר שאפשר לפייצל להוציא לפעול את התוכנית הכלכלית והחליט להשקיע בתשתיות, בחינוך, שירותי רווחה, תקשורת, תחבורה, והחשוב מכל השקיע בצבא. למרות, שפייצל קידם את המדינה כשומרת על האסלאם ותומכת במטרות של המוסלמים, ומעל לכל בבעיה הפלסטינית, שקשורה בצורה ישירה לדת, בשל הקשר לירושלים ולמעמדה באסלאם. הרי זה מפתיע שערב הסעודית תומכת בכל האמור לעיל בצורה הצהרתית ולא נקטה אף פעולה רצינית בנושא. פייצל ניצל את ההזדמנות ב 73' באמצעות האמברגו להוכיח את הסולידאריות כלפי המטרות הפלסטיניות, ובכך גם ערב הסעודית מילאה את חובתה כלפי העולם המוסלמי והערבי בצורה בינלאומית. לא ברור אם הייתה משמעות כלשהי על הכלכלה המערבית, אך חשוב לציין, האמברגו היה הפעם הראשונה שבה הנפט שימש נשק פוטנציאלי במאבק הישראלי-ערבי. ראשיד מציינת שעיקר עניינה של ערב הסעודית הוא השליטה על האוכלוסייה שלה, ולשמור על יחסים יציבים ולאורך זמן בתחום הכלכלה והצבא עם ארה"ב, והאינטרס הזה עולה על כל אינטרס כלל ערבי, והדבר בא לידי ביטוי בהיסוסה לגבי האמברגו, ובהצהרותיה בנוגע הנפט שאין לקשור אותו לפוליטיקה. למרות שירושלים לא חזרה לחיק העולם הערבי, הרי מעמדו של פייצל ושל ערב הסעודית עלה מעבר למצופה, וכך פייצל והמדינה הסעודית הפכן לסמל ההתנגדות בעיני העולם המוסלמי. העובדה, בדבר מעמדה הרם של ערב הסעודית ומרכזיותה בזירה הערבית, העמידה את המונרכיה במרכז המאבקים שמחריבים את המערכת. זהו מצב חדש שמעצים את הפגיעות של ערב הסעודית ומגדיל את הישענות שלה ביחסיה עם ארה"ב.

הפגיעות : היחסים הסעודים- אמריקאיים בשנות ה 70'.

בשנות ה 70' העימות ההצהרתי בין ארה"ב לערב הסעודית בדבר העימות הערבי – ישראלי הסתיר את היחסים מאחורי הקלעים בין שתי המדינות שהמשיכו. ארה"ב התייחסה לישראל ולאיראן בתקופת השאה בנות ברית עיקריות במזרח התיכון, לאחר משבר הנפט ערב הסעודית הפכה להיות באופן אירוני בת ברית פוטנציאלית. בשנת 1974 ערב הסעודית חזרה ליחסיה עם ארה"ב על בסיס העסקה הישנה, שבנויה על הפגיעות של ערב הסעודית כמרכיב עיקרי. והעסקה אומרת כך, ערב הסעודית מתחייבת לנהל מדיניות נפט מתונה כדי להבטיח מחירים נפט זולים, זאת בהתאם לאינטרסים של ארה"ב, וארה"ב מטעמה תלחץ להשגת שלום במזרח התיכון, ותבטיח לערב הסעודית תמיכה צבאית וכלכלית, למען בטחונה. וזהו הבסיס בעצם של היחסים בין המדינות. למרות הצטרפותה של ערב הסעודית לאמברגו הנפט כאמור לאחר לחץ מדינות ערב ( שהגדיל את הפחד של הסעודים, מאחר ומשטרי מדינות ערב זיהו את המדינה האסלאמית העשירה הזו, עם ארה"ב והאימפריאליזם המערבי), הדבר לא השפיע על מדיניות של ארה"ב כלפי ישראל מצד אחד ומצד שני גם לא פגעו במרקם היחסים בין ערב הסעודית לארה"ב. ופייצל אותת מלכתחילה שהוא רוצה לשבור את משבר הנפט, כדי לאותת לאמריקאיים על כוונותיו וכך על ידי איומים בOPEC להורדת מחיר הנפט ולהעלאת כמות הפקת הנפט. מדיניות של פייצל העלתה פרי, בכך האמריקאיים גמלו לסעודים בחתימת מספר הסכמים צבאיים וכלכליים. ראשיד מתארת מספר הסכמים צבאיים : אפריל 1974 – הנסיך סלטאן חותם על עסקה של 270 מיליון דולר לרכישת טילים וציוד צבאי אחר. באותו חודש, חותם הנסיך עבדאללה – מפקד המשמר הלאומי עסקה גדולה יותר בסך 335 מיליון גם לרכישת ציוד צבאי. יוני 1974 הנסיך פאהד – שר לענייני פנים מגיע לוושינגטון לחתימה על שני חוזים האחד להגדיל את שיתוף הפעולה בתחום הצבאי והכלכלי. שיתוף הפעולה הצבאי הידק את היחסים בצורה משמעותית בין המדינות. שיתוף פעולה זה הביא לבניית 3 ערי צבא בערב הסעודית : אל – באטין ( ליד עיראק ) חאמס משיט ( ליד תימן ) וטאבוק (ליד ירדן), מקומות אשר מסמנים את האיומים על ערב הסעודית. נתון נוסף המעיד על שיתוף הפעולה הפורה הוא שבין 1971-1980 ערב הסעודית הוציאה 34 ביליון לרכישת ציוד צבאי . מצוין גם שיתוף הפעולה הכלכלי והשקעות של ערב הסעודית בשוק האמריקאי בסכומים גדולים. ראשיד לאחר מכן מתארת את ההתנקשות במלך פייצל על ידי אחינו הנסיך פייצל אבן מוסעיד אבן עבד אלעזיז ב 25 במרץ 1975. למרות שהמדינה הודיע לאזרחיה שההתנקשות הייתה בעצם מעשה יחיד, ולא נתנה הסבר על הרצח, לסעודים יש את הפרשנות שלהם לרצח. ורוב הסעודים טוענים שהרצח נעשה על רקע פתיחת תחנת טלוויזיה בשנת 1965 שבמהלכה נורה הנסיך חלד על ידי המשטרה הסעודית.וההתנקשות בפייצל היא על רקע מקרה זה. התנקשות גדעה בעצם את המדיניות של פייצל באיבה, מאחר ואיזן בין המתח הדתי שהוא ייצג בצורה נאמנה ובעיקר הצהרתית לבין הטרנספורמציה הטכנולוגית והחומרית שקשורה למשק הנפט. וכמובן איזון נוסף , פייצל כאמור הצהיר על מחויבותו לדת האסלאמית ובמקביל הגביר את הישענות על ארה"ב בתחום הטכנולוגי והצבאי במטרה לחיזוק הצבא ולשיפור הכלכלה.

p.143-148


בשמונה שנים של המלך חאלד ( 1975-1982 ) נמשכה מורשתו של פייצל – אחיזה בשתי קצות, הקצה האסלאמי ובקצה המערבי ( ארה"ב ). משטרו של חאלד היה יכול להיות לא אחיד בשל גורמים חיצוניים שהיו בעלי השפעה על ערב הסעודית. האחד, המהפכה באיראן ב1979 השפיעה על המצב הפוליטי הפנימי וכן על הפעילות האסלאמית בקרב מדינות ערב השונות. השני, הפלישה של ברה"מ לאפגניסטן הגבירה של הפחדים של ערב הסעודית לגבי התנועה הקומוניסטית וגרמה לערב הסעודית להדק את יחסיה עם ארה"ב. שלישית, מלחמת עיראק-איראן בשנות ה- 80, מקרבת את העימות לפתחה של ערב הסעודית. עימות זה הגביר החשש של סעודיה בכל הנושע לאיראן, כמדינה מוסלמית בעלת יכולות לא מבוטלות בתחום הצבאי, שביקרה את המדיניות הסעודית על יחסיה עם ארה"ב. הפגיעות של סעודיה גברה למרות שעדיין היא נהנית מתקופת שפע. במהלך משטרו של פייצל היו מספר חידושים טכנולוגיים שבוקרו על ידי העולמאא הבכירים כגון:

גידול ברווחה שחיתות של האליטה השלטת, ושינוי הנוף בערב הסעודית על ידי אוניברסיטאות שהוקמו על ידי פייצל בשנות ה70, הביאו בסופו של תהליך להתעוררות מחודשת של האח'ואן.

מדיניותו של פייצל מצד אחד לקדם את האסלאם מבית וכמובן את האסלאם כלפי העולם המוסלמי החוצה. ומצד שני להמשיך עם הקשר עם ארה"ב, הייתה בעייתית ובבחינת להחזיק את החרב בשתי להבותיו. ב 20 לנובמבר 1979 התחרש מצור על המסגד במכה על ידי גוחאימן אבן מחמד אל עוטאבי ומוחמד אבן עבדאללה אלקחטאני ביחד עם סטודנטים מאוניברסיטת מדינה ( אוני' מדינה – שהייתה תחת השפעה חזקה של האחים המוסלמים ממצרים ) כמו-כן סעודים וזרים שהביעו בצורה גלויה את המתח בסעודיה. מנהיגי המרד קראו נגד השלטון, וליחסיו עם כופרים, מטריאליזם, ולשחיתות של משפחת המלוכה, והיחסים הבעייתיים בין העולמאא לשלטון. ואפילו קראו להסרת משפחת המלוכה המושחתת מהשלטון. גוחימאן ואנשיו ייצגו את ההתקוממות האסלאמית במחאה כלפי מצב הירוד מבחינת מוסר ודת של משפחת המלוכה וכמובן נגד השחיתות של שליטי סעודיה. זוהי הפעם הראשונה שיוצאים נגד משפחת המלוכה מאז אבן סעוד. רשיד מתארת שלושה רבדים של הבעיה : 1) חוסר התאמה בולט בין הרווחה והמודרניזציה המואצת ביחס לדת. 2) הניגוד בין הדוגמה הדתית לפוליטיקה במשפחת המלוכה. 3) חשיפת הפגיעות של משפחת המלוכה להתקפות.

הממשלה גייסה לעצמה את העולמאא', כמו-כן מוסד ההלכה וחקר הדת בראשות של שיח' עבד אלעזיז אבן באז תמכו בשלטון ובאליטה השלטת, וכך אישרו לשלטון להיכנס בכוח לתוך המתחם הקדוש. ובכך על ידי כוח צבאי בא לסיומו האירוע. שבמהלכו נעצרו מנהיגי ההתקוממות ורבים אחרים וכן נהרגו מספר אנשים.חשוב לציין, שהאירוע ארך כשבועיים ימים.

    המסר הפוליטי של המורדים היה להראות שהרוח הנושמת של מנהיג התנועה מוחמד אלקחטאני שהיה מהדי שנוי במחלוקת בראייה הסונית של האסלאם.

העולמאא' הבכירים לא הכירו בו כמהדי, לפיכך הצדיקו את הדיכוי האלים של התנועה בתוך המסגד הקדוש, זאת למרות שחל איסור על שפיכת דמים ואלימות במסגד במכה עוד לפני האסלאם. רשיד מבקשת להדגיש כי העניין הדתי אינו הדבר החשוב, אלא הדבר החשוב הוא זה שויכוח תיאולוגי – דתי מקבל גוון פוליטי ומגיע לכדי תפיסת מסגד מכה. הרי כולם ידעו ( האליטה ופשוטי העם ) שהויכוח לא נסב על עניין המהדי, האם הוא אמיתי או שקרי ? , אלא הויכוח על אופייה של סעודיה. זאת מאחר וערב הסעודית התפתחה בצורה מהירה מדי ולא לקחה בחשבון את ההשלכות החברתיות על האוכלוסייה, שלא הייתה שותפה לתהליך ולכן גם לא נתנה לגיטימציה להתפתחות זו. ולכן חשוב לראות את המצור על המסגד במכה כתולדה של המודרניזציה המואצת שעברה ערב הסעודית בשנות ה 70, וההסתכלות היא שיש כאן התעוררות פוליטית על רקע דתי בתמיכת ובעידוד אנשים שיצאו מהמרכזים הדתיים שנבנו על ידי המדינה הסעודית.

רשיד מציינת אירוע נוסף מרכזי בסוף שנות ה70, והוא המרידות / הפרות הסדר השיעיות של 79-80, ומסמנת מספר מניעים, שנובעים מהרקע הדתי / עדתי שלהם : 1) אפילה חברתית – רוב השיעים – עובדי אדמה ( איכרים ). 2) חברה אנומלית – סוטה בהגדרת החברה הסעודית. 3) כלכלית – הם יושבים באזור הנפט, אך לא נהנים מפירותיו, ביחס לאזרחים סעודים, למרות שהם מהווים כוח עבודה לא מבוטל ( בין אם מיומן למחצה ובין אם לאו). 4) הרחקת משירותי השלטון ( ממוסדות חינוך, צבא וכו' ) 5) הוצאת פתוות ( פסקי הלכה ) נגד השיעים. ( איסור על קיום טקסי העשוראא' ).


כל הסיבות לעיל, היו הרקע לפרוץ המהומות, אך הקטליזטור לפרוץ המהומות השיעיות, היה המהפכה האיראנית ב1979, שסיפק את השראה לפעילים השיעים. ואז הפעילים הוציאו את טקס העשוראא' לרחובות בשנת 1979 , וכוח של 20000 חיילים של המשמר הלאומי הגיע כדי להחזיר את הסדר על קנו. בשנת 1980 היו מחאות בקטיפ, לרגל יום השנה לעליית חומייני לשלטון באיראן, וכן כמחאה להיותם אזרחים מסוג ב' בסעודיה, המשמר הלאומי שוב טיפל במחאה הזו ביד קשה שבה נרצחו כמה פעילים. השיעים זוכרים את המחאה הזו כהתקוממות של הפרובינציה המזרחית. חשוב לציין, כי הפרות הסדר הללו, היו בשיתוף פעולה עם המשטר החדש באיראן, שאפילו ליבה את הלהבות בעזרת רדיו מאיראן שהיה מכוון בעיקר לנעשה בסעודיה. חאלד הבין שלהפרות סדר אלו יש פוטנציאל מסוכן ולכן הוא מחליט לאחר מספר עימותים אלימים כצעד ראשון לסלק את מנהיגי המרד, וכצעד נוסף, לשקם את הפרובינציה, וכך הוא שולח פקידים מטעם הממשלה שכל מטרתם לבצע רפורמות רחבות היקף בפרובינציה. אך רשיד מציינת כי חוסר ההכרה בבית הסעודי לא באה לידי ביטוי עד 1993 לאחר המשבר ב1991 המפרץ, ועדיין ההכרה זו מאוד שבירה. המצור על המסגד במכה ומרידות השיעיות הם תולדות של המתחים שיצר פייצל בתקופת שלטונו ( עקב המדיניות שבעייתית – שצוינה לעיל ). וכן המשך של המדיניות החומרית של חאלד

 המרד הראשון היה על רקע מחאתם של אנשי דת ואהבים על השינוי החברתי המואץ והחומרי שעוברת החברה הסעודית שעלול לפגוע בערכי האסלאם.

והמרידות השיעיות היו על רקע חוסר שוויון ברווחת הנפט והשתקפות של המהפכה באיראן, שהצביעה ביחד עם הפעילים השיעים ( של המרידות) על שחיתות השלטון וקשריו עם ארה"ב.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית