Perlmutter, Amos/ The Arab Military Elite
התחום של יחסי צבא-חברה אינו חדש.
אנו מוצאים קשר הדוק בין עמדת החוקר לאקלים של זמנו.
בשנות ה-30 מדעי מדינה ליברליים ודמוקרטיים באמריקה הגיבו נגד שלוש מערכות טוטליטריות באירופה. מרקע זה הגיח המושג של לסוול- Garrison State שמתמקד בעליית טכניקות של אלימות. מכאן המודל הראשון – The Garrison Officer.
עכשיו, דור חדש של חוקרים אמריקאים בוחן מחדש תיאוריות אלו. 2 חוקרים- הנטינגטון וג'נוביץ העבירו את הניתוח מהמגמה האנטי-טוטליטריות והכריזו על ניתוח פתוח של צבא מודרני, בפעם הזאת-צבא ארה"ב. המודל הראשון הוחלף במודל השני – Professional Soldier
הנטינגטון טוען כי החייל המקצועי הנו אחראי, אינטליגנטי ונאמן
עבודתם של הנטינגטון וג'נוביץ עוררה מחדש את חקר הצבא ויחסי צבא-חברה. הם נתנו למדעני החברה כלים חדשים לניתוח.
אחד מהניסיונות הראשונים לחקור את הצבא במדינות מתפתחות היה ספר שנערך ע"י ג'ון ג'ונסון. ספר זה מציג מקבץ של מונוגרפיות.
לפי ג'ונסון התפקיד ההולך וגדל של הצבא בפוליטיקה במדינות חדשות מוסבר ע"י המחויבות של הצבא למודרניות ולהתפתחות פוליטית. כאשר שאיפות אלו הופכות לאופרטיביות הן מביאות שינוי מבני ופונקציונלי. בספרו של ג'ונסון הצבא נחשב לכלי יעיל ביותר של המודרניות.
לפי דעה זו, התפתחויות פוליטיות ומודרניות קובעות ומסבירות שינויים במדינות חדשות.
שני סופרים אחרים המסבירים את הגחתו של הצבא במדינות מתפתחות כתוצר של מודרניות הם ג'ונסון והלפרן. שניהם נותנים לצבא מקום גבוה כרובד המוביל של המעמד הבינוני החדש. הלפרן מקדם את המושג של המעמד הבינוני החדש כדי להסביר מדיניות של שינויים ואת התפקיד החשוב שניתן לצבא. הוא מחלק את מעמד הביניים במזה"ת לשני סקטורים- אחד הוא הסוחרים הקטנים והבירוקרטים השני הוא השכירים להם הוא מקצה את התפקיד של מביאי המודרניות ומזהה אותם כמעמד הביניים החדש. השכבה החזקה ביותר במעמד זה הוא הצבא והוא מייצג את המעמד. הצבא יעזור למעמד הבינוני החדש להשיג תמיכה רחבה. כאן נולד המודל השלישי- The Progressive Modernizing Soldier.
כשבוחנים ארגון מודרני, אנו יכולים להתייחס למשתנים של סולם הבירוקרטיה הרציונלית של וובר.- יעילות, כנות, מיומנות ואוריינטציה רציונלית. אין ספק בכך שהצבא בחלק מהמשטרים המתפתחים נמצא במעלה סולם זה, לכן אפשר להתייחס אליו כארגון מודרני. אולם, כמה מוסדות צבאיים "מודרניים" במדינות מתפתחות תרמו הרבה פחות ממה שהיינו מצפים להתפתחות של המערכת הפוליטית ולהתרחבות של ההשתתפות הפוליטית במשטרים שלו. אף אחד מהמוסדות הצבאיים במזה"ת הערבי לא הצליח עד עכשיו בשמירה על מוסדות ומבנים פוליטיים. מפלגות פוליטיות נשארו חלשות, קטועות או בלתי-קימות למעשה ובירוקרטיה מודרנית ויעילה עדיין לא התפתחה. למעשה, פעולות התערבותיות של הצבא שירתו רק את המערכת הפוליטית הצעירה, השבירה והמלאכותית והגבירו את מספרם אך לא את יעילותם של הבירוקרטים.
תיאוריות אלו הוחלפו ע"י הסברים יותר חדים אשר ניסו ליישב בין עובדות לתיאוריה. זאת בגלל שרק חלק קטן מהמשטרים הצבאיים הגשימו את הציפיות של מדעני החברה. מה שהיה למעשה הדבר המשמעותי ביותר בחיל המודרני במשטרים מתפתחים הוא שהמקצוע שלו נהפך יותר פוליטי. תחת תנאים פוליטיים בלתי-יציבים, קצינים מעטים מוכנים להחליף את מקצועם בשביל פוליטיקה, אבל מעטים אלו שכן עושים זאת הנם קריטיים להבנת התפקיד של הצבא במשטרים מתפתחים. חוקרים החלו לעסוק בסיבות הפוליטיות של התערבות צבאית ובתפקיד של הצבא כקבוצה דומיננטית האחראית על מודרניזציה. התערבויות צבאיות אינן יכולות עוד להיחשב כאירועים בודדים או עצמאיים. הן קשורות למה שהנטינגטון הגדיר כתופעת הפראטוריזם. המונח "חברה פראטורית" משמש לתיאור חברה פוליטית בה משתתפים כוחות חברתיים נוספים מלבד הצבא. אולם בסקירה זו אנו עוסקים בפראטוריזם של הצבא בלבד, כהיבט של הבעיה הכללית של השתתפות פוליטית עכשווית וסדר פוליטי במדינות מתפתחות. לאור הנטייה הכללית לכיוון מודרניות, אפשר לומר שסוגים שונים של פראטוריזם מייצגים דרגות שונות של התפתחות. פראטוריזם מופיע לעיתים קרובות במדינות שנמצאות בשלב מוקדם של מודרניזצה. במדינות מתפתחות, הצבא נכנס לפעילות פוליטית כאשר קבוצות אזרחיות לא מצליחות להשיג לגיטימציה. מכאן המודל הרביעי- The Praetorian Officer אחד מהאפיונים של אליטות צבאיות מודרניות הוא השאיפה שלהן למקצועיות. שאיפה זו הביאה לפתיחת בתי-ספר צבאיים, אימונים מיוחדים והקמת צבא לאומי. תנאים פראטוריים קשורים למוסדות ומבנים צבאיים מקצועיים, כמה מהם הוקמו לפני מבנים פוליטיים וחברתיים – מפלגות פוליטיות, פרלמנטים, בירוקרטיה ריכוזית, ואידיאולוגיה לאומית. לכן, מקצועיות אינה עומדת בהכרח נגד פראטוריזם צבאי. הספרים הנסקרים, אינם דומים אחד לשני. אולם, כולם יסכימו עם הנטינגטון כי חברות פראטוריות חסרות אוטונומיה, מורכבות, עיקביות והסתגלות. הורוביץ טוען כי משטרים צבאיים הפכו לגורם "טבעי" במזה"ת בגלל המורשת האסלאמית והעות'מאנית והירושה הקולוניאלית. בנוסף, המלחמה הקרה, יריבויות פנים-ערביות והקונפליקט הישראלי-ערבי הביאו להצדקה של משטר צבאי כהכרחי לשמירת הביטחון. פרלמוטר אינו מסכים עם גישתו מכיוון שהוא מתעלם לגמרי מהתחום של מדעי המדינה. הוא גם מבקר את שיטת ההשוואה שלו. הורוביץ מלמדנו כי ממסד הצבא הנו גדול, יקר, מודרני ויעיל יותר. אולם הצבא הכי מודרני, חזק, יקר ויעיל הוא זה של ישראל. מדוע, אם כן אנו מוצאים פראטוריות צבאית ב-7 מדינות ערביות ולא בישראל? הורוביץ מודה כי ישראל הנה מדינה דמוקרטית ולא מיליטנטית אבל מדוע? מה שהורוביץ לא מסביר זה שהתערבות צבאית אינה קשורה בהכרח לגודל ולעוצמה של מוסד הצבא. למשל לתימן יש צבא קטן. הורוביץ לא הצליח להסביר את מה שהצליח אליעזר בארי. בארי התייחס למורשת העות'מאנית כמודל לתת התרבות הפוליטית של הצבא והראה קשר בין החייל הערבי המודרני לקודמיו העות'מאנים. הצבא העות'מאני המודרני הוקם ב-1826 תחת שלטונו של הסולטן עבדול-מג'יד (1839-1861) התחילה רפורמה רחבה בצבא ובשירותים הציבוריים. הצבא נפתח לכל נתיני האימפריה. הצבא העות'מאני החדש הפך למוקד של מוביליות כלכלית ומעמדית. האימפריה הייתה הפטרון והקליינט של החייל העות'מאני. אחרי התמוטטות האימפריה העות'מאנית החליפו אותה הלאומיים, כולם מחפשים לגיטימציה תחת דוקטרינות שונות: סוציאליזם, פאן-ערביות, נאצריזים וכו'. אולם המחויבות שלהם כלפי הארגון הצבאי עדיין המשיכה. בארי מציין שהצבא הלא-פוליטי היחיד במזה"ת הוא הלגיון הירדני, שהיה גם הכי פחות מהפכני. לפי בארי, האיסלאם הרדיקלי והמורשת הערבית הלאומית הם הבסיס לפראטוריזם צבאי. מודרניזציה של הצבא אינה בהכרח מובילה להשתתפות פוליטית. בארי מסיק כי מורשת אסלאמית ולא סוציאליזם או מודרניזציה, משחקת תפקיד מרכזי בעליית מעמד הקצינים במזה"ת. הניתוח של בארי ודן, מוביל אותנו ל-3 היפותזות: 1. השלטון הצבאי במזה"ת נוטה לכיוון דיקטטורה צבאית הנשלטת בידי אדם אחד. 2. המהפכות הצבאיות תוכננו ובוצעו ע"י הצבא, בשביל הצבא, כמעט ללא תמיכה מתנועות ומעמדות. 3. היחסים בין מעמד לפוליטיקה אינם תורמים להבנת סוג השלטון והאידיאולוגיה שלו המונחה ע"י הפראטוריזם הצבאי. מוסד הצבא כופה על החברה את מוסר החוק ולא את האידיאולוגיה של המעמד. מהפכות צבאיות הצליחו ונכשלו במזה"ת לא בגלל שיוך למעמד הבינוני אלא בגלל תנאים פראטוריים. לא ניתן להוכיח קשר בין מעמד בינוני למהפכה. התערבות צבאית מוסברת טוב יותר ע"י הפראטוריזם. כלומר קודם כל הדאגה לעצמו ורק אח"כ מחויבות מעמדית.